EN/HEע/E

Yiftach's Vow

Sources

Bereshit 22:1-3בראשית כ״ב:א׳-ג׳

(1) And it came to pass after these things, that God did prove Abraham, and said unto him: 'Abraham'; and he said: 'Here am I.' (2) And He said: 'Take now thy son, thine only son, whom thou lovest, even Isaac, and get thee into the land of Moriah; and offer him there for a burnt-offering upon one of the mountains which I will tell thee of.' (3) And Abraham rose early in the morning, and saddled his ass, and took two of his young men with him, and Isaac his son; and he cleaved the wood for the burnt-offering, and rose up, and went unto the place of which God had told him.

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. (ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. (ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים.

Vayikra 20:2-5ויקרא כ׳:ב׳-ה׳

(2) Moreover, thou shalt say to the children of Israel: Whosoever he be of the children of Israel, or of the strangers that sojourn in Israel, that giveth of his seed unto Molech; he shall surely be put to death; the people of the land shall stone him with stones. (3) I also will set My face against that man, and will cut him off from among his people, because he hath given of his seed unto Molech, to defile My sanctuary, and to profane My holy name. (4) And if the people of the land do at all hide their eyes from that man, when he giveth of his seed unto Molech, and put him not to death; (5) then I will set My face against that man, and against his family, and will cut him off, and all that go astray after him, to go astray after Molech, from among their people.

(ב) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. (ג) וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי. (ד) וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ. (ה) וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כׇּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.

Vayikra 27:29ויקרא כ״ז:כ״ט

None devoted, that may be devoted of men, shall be ransomed; he shall surely be put to death.

כׇּל חֵרֶם אֲשֶׁר יׇחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת.

Bemidbar 21:1-3במדבר כ״א:א׳-ג׳

(1) And the Canaanite, the king of Arad, who dwelt in the South, heard tell that Israel came by the way of Atharim; and he fought against Israel, and took some of them captive. (2) And Israel vowed a vow unto the Lord, and said: 'If Thou wilt indeed deliver this people into my hand, then I will utterly destroy their cities.' (3) And the Lord hearkened to the voice of Israel, and delivered up the Canaanites; and they utterly destroyed them and their cities; and the name of the place was called Hormah.

(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. (ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַי"י וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. (ג) וַיִּשְׁמַע י"י בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חׇרְמָה.

Bemidbar 21:1-3במדבר כ״א:א׳-ג׳

(1) And the Canaanite, the king of Arad, who dwelt in the South, heard tell that Israel came by the way of Atharim; and he fought against Israel, and took some of them captive. (2) And Israel vowed a vow unto the Lord, and said: 'If Thou wilt indeed deliver this people into my hand, then I will utterly destroy their cities.' (3) And the Lord hearkened to the voice of Israel, and delivered up the Canaanites; and they utterly destroyed them and their cities; and the name of the place was called Hormah.

(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. (ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַי"י וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. (ג) וַיִּשְׁמַע י"י בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חׇרְמָה.

Devarim 12:29-31דברים י״ב:כ״ט-ל״א

(29) When the Lord thy God shall cut off the nations from before thee, whither thou goest in to dispossess them, and thou dispossessest them, and dwellest in their land; (30) take heed to thyself that thou be not ensnared to follow them, after that they are destroyed from before thee; and that thou inquire not after their gods, saying: 'How used these nations to serve their gods? even so will I do likewise.' (31) Thou shalt not do so unto the Lord thy God; for every abomination to the Lord, which He hateth, have they done unto their gods; for even their sons and their daughters do they burn in the fire to their gods.

(כט) כִּי יַכְרִית י"י אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם. (ל) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי. (לא) לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַי"י אֱלֹהֶיךָ כִּי כׇל תּוֹעֲבַת י"י אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.

Devarim 22:1-2דברים כ״ב:א׳-ב׳

(1) Thou shalt not see thy brother's ox or his sheep driven away, and hide thyself from them; thou shalt surely bring them back unto thy brother. (2) And if thy brother be not nigh unto thee, and thou know him not, then thou shalt bring it home to thy house, and it shall be with thee until thy brother require it, and thou shalt restore it to him.

(א) לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. (ב) וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.

Shofetim 11שופטים י״א

(1) Now Jephthah the Gileadite was a mighty man of valour, and he was the son of a harlot; and Gilead begot Jephthah. (2) And Gilead's wife bore him sons; and when his wife's sons grew up, they drove out Jephthah, and said unto him: 'Thou shalt not inherit in our father's house; for thou art the son of another woman.' (3) Then Jephthah fled from his brethren, and dwelt in the land of Tob; and there were gathered vain fellows to Jephthah, and they went out with him. (4) And it came to pass after a while, that the children of Ammon made war against Israel. (5) And it was so, that when the children of Ammon made war against Israel, the elders of Gilead went to fetch Jephthah out of the land of Tob. (6) And they said unto Jephthah: 'Come and be our chief, that we may fight with the children of Ammon.' (7) And Jephthah said unto the elders of Gilead: 'Did not ye hate me, and drive me out of my father's house? and why are ye come unto me now when ye are in distress?' (8) And the elders of Gilead said unto Jephthah: 'Therefore are we returned to thee now, that thou mayest go with us, and fight with the children of Ammon, and thou shalt be our head over all the inhabitants of Gilead.' (9) And Jephthah said unto the elders of Gilead: 'If ye bring me back home to fight with the children of Ammon, and the Lord deliver them before me, I will be your head.' (10) And the elders of Gilead said unto Jephthah: 'The Lord shall be witness between us; surely according to thy word so will we do.' (11) Then Jephthah went with the elders of Gilead, and the people made him head and chief over them; and Jephthah spoke all his words before the Lord in Mizpah. (12) And Jephthah sent messengers unto the king of the children of Ammon, saying: 'What hast thou to do with me, that thou art come unto me to fight against my land?' (13) And the king of the children of Ammon answered unto the messengers of Jephthah: 'Because Israel took away my land, when he came up out of Egypt, from the Arnon even unto the Jabbok, and unto the Jordan; now therefore restore those cities peaceably.' (14) And Jephthah sent messengers again unto the king of the children of Ammon; (15) and he said unto him: 'Thus saith Jephthah: Israel took not away the land of Moab, nor the land of the children of Ammon. (16) But when they came up from Egypt, and Israel walked through the wilderness unto the Red Sea, and came to Kadesh; (17) then Israel sent messengers unto the king of Edom, saying: Let me, I pray thee, pass through thy land; but the king of Edom hearkened not. And in like manner he sent unto the king of Moab; but he would not; and Israel abode in Kadesh. (18) Then he walked through the wilderness, and compassed the land of Edom, and the land of Moab, and came by the east side of the land of Moab, and they pitched on the other side of the Arnon; but they came not within the border of Moab, for the Arnon was the border of Moab. (19) And Israel sent messengers unto Sihon king of the Amorites, the king of Heshbon; and Israel said unto him: Let us pass, we pray thee, through thy land unto my place. (20) But Sihon trusted not Israel to pass through his border; but Sihon gathered all his people together, and pitched in Jahaz, and fought against Israel. (21) And the Lord, the God of Israel, delivered Sihon and all his people into the hand of Israel, and they smote them; so Israel possessed all the land of the Amorites, the inhabitants of that country. (22) And they possessed all the border of the Amorites, from the Arnon even unto the Jabbok, and from the wilderness even unto the Jordan. (23) So now the Lord, the God of Israel, hath dispossessed the Amorites from before His people Israel, and shouldest thou possess them? (24) Wilt not thou possess that which Chemosh thy god giveth thee to possess? So whomsoever the Lord our God hath dispossessed from before us, them will we possess. (25) And now art thou any thing better than Balak the son of Zippor, king of Moab? did he ever strive against Israel, or did he ever fight against them? (26) While Israel dwelt in Heshbon and its towns, and in Aroer and its towns, and in all the cities that are along by the side of the Arnon, three hundred years; wherefore did ye not recover them within that time? (27) I therefore have not sinned against thee, but thou doest me wrong to war against me; the Lord, the Judge, be judge this day between the children of Israel and the children of Ammon.' (28) Howbeit the king of the children of Ammon hearkened not unto the words of Jephthah which he sent him. (29) Then the spirit of the Lord came upon Jephthah, and he passed over Gilead and Manasseh, and passed over Mizpeh of Gilead, and from Mizpeh of Gilead he passed over unto the children of Ammon. (30) And Jephthah vowed a vow unto the Lord, and said: 'If Thou wilt indeed deliver the children of Ammon into my hand, (31) then it shall be, that whatsoever cometh forth of the doors of my house to meet me, when I return in peace from the children of Ammon, it shall be the Lord's, and I will offer it up for a burnt-offering.' (32) So Jephthah passed over unto the children of Ammon to fight against them; and the Lord delivered them into his hand. (33) And he smote them from Aroer until thou come to Minnith, even twenty cities, and unto Abel-cheramim, with a very great slaughter. So the children of Ammon were subdued before the children of Israel. (34) And Jephthah came to Mizpah unto his house, and, behold, his daughter came out to meet him with timbrels and with dances; and she was his only child; beside her he had neither son nor daughter. (35) And it came to pass, when he saw her, that he rent his clothes, and said: 'Alas, mydaughter! thou hast brought me very low, and thou art become my troubler; for I have opened my mouth unto the Lord, and I cannot go back.' (36) And she said unto him: 'My father, thou hast opened thy mouth unto the Lord; do unto me according to that which hath proceeded out of thy mouth; forasmuch as the Lord hath taken vengeance for thee of thine enemies, even of the children of Ammon.' (37) And she said unto her father: 'Let this thing be done for me: let me alone two months, that I may depart and go down upon the mountains, and bewail my virginity, I and my companions.' (38) And he said: 'Go.' And he sent her away for two months; and she departed, she and her companions, and bewailed her virginity upon the mountains. (39) And it came to pass at the end of two months, that she returned unto her father, who did with her according to his vow which he had vowed; and she had not known man. And it was a custom in Israel, (40) that the daughters of Israel went yearly to lament the daughter of Jephthah the Gileadite four days in a year.

(א) וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח. (ב) וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה. (ג) וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ. (ד) וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב. (ו) וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן. (ז) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם. (ח) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד. (ט) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן י"י אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ. (י) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח י"י יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה. (יא) וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כׇּל דְּבָרָיו לִפְנֵי י"י בַּמִּצְפָּה. (יב) וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי. (יג) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם. (יד) וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן. (טו) וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן. (טז) כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה. (יז) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ. (יח) וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסׇב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב. (יט) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי. (כ) וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כׇּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל. (כא) וַיִּתֵּן י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כׇּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא. (כב) וַיִּירְשׁוּ אֵת כׇּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן. (כג) וְעַתָּה י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ. (כד) הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ י"י אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ. (כה) וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם. (כו) בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכׇל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא. (כז) וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט י"י הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן. (כח) וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו. (כט) וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ י"י וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן. (ל) וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַי"י וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. (לא) וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַי"י וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה. (לב) וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם י"י בְּיָדוֹ. (לג) וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (לד) וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת. (לה) וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל י"י וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב. (לו) וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל י"י עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ י"י נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן. (לז) וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי [וְרֵעוֹתָי] (ורעיתי). (לח) וַיֹּאמֶר לֵכִי וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים. (לט) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשׇׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. (מ) מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה.

Shofetim 12:1-7שופטים י״ב:א׳-ז׳

(1) And the men of Ephraim were gathered together, and passed to Zaphon; and they said unto Jephthah: 'Wherefore didst thou pass over to fight against the children of Ammon, and didst not call us to go with thee? we will burn thy house upon thee with fire.' (2) And Jephthah said unto them: 'I and my people were at great strife with the children of Ammon; and when I called you, ye saved me not out of their hand. (3) And when I saw that ye saved me not, I put my life in my hand, and passed over against the children of Ammon, and the Lord delivered them into my hand; wherefore then are ye come up unto me this day, to fight against me?' (4) Then Jephthah gathered together all the men of Gilead, and fought with Ephraim; and the men of Gilead smote Ephraim, because they said: 'Ye are fugitives of Ephraim, ye Gileadites, in the midst of Ephraim, and in the midst of Manasseh.' (5) And the Gileadites took the fords of the Jordan against the Ephraimites; and it was so, that when any of the fugitives of Ephraim said: 'Let me go over, 'the men of Gilead said unto him: 'Art thou an Ephraimite?' If he said: 'Nay'; (6) then said they unto him: 'Say now Shibboleth'; and he said 'Sibboleth'; for he could not frame to pronounce it right; then they laid hold on him, and slew him at the fords of the Jordan; and there fell at that time of Ephraim forty and two thousand. (7) And Jephthah judged Israel six years. Then died Jephthah the Gileadite, and was buried in one of the cities of Gilead.

(א) וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ. (ב) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֲלֵיהֶם אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי עַמּוֹן מְאֹד וָאֶזְעַק אֶתְכֶם וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם. (ג) וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּתְּנֵם י"י בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי. (ד) וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כׇּל אַנְשֵׁי גִלְעָד וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם כִּי אָמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה. (ה) וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אֶעֱבֹרָה וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד הַאֶפְרָתִי אַתָּה וַיֹּאמֶר לֹא. (ו) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף. (ז) וַיִּשְׁפֹּט יִפְתָּח אֶת יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ שָׁנִים וַיָּמׇת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד.

Shofetim 21:5-10שופטים כ״א:ה׳-י׳

(5) And the children of Israel said: 'Who is there among all the tribes of Israel that came not up in the assembly unto the Lord?' For they had made a great oath concerning him that came not up unto the Lord to Mizpah, saying: 'He shall surely be put to death.' (6) And the children of Israel repented them for Benjamin their brother, and said: 'There is one tribe cut off from Israel this day. (7) How shall we do for wives for them that remain, seeing we have sworn by the Lord that we will not give them of our daughters to wives?' (8) And they said: 'What one is there of the tribes of Israel that came not up unto the Lord to Mizpah?' And, behold, there came none to the camp from Jabesh-gilead to the assembly. (9) For when the people were numbered, behold, there were none of the inhabitants of Jabesh-gilead there. (10) And the congregation sent thither twelve thousand men of the valiantest, and commanded them, saying: 'Go and smite the inhabitants of Jabesh-gilead with the edge of the sword, with the women and the little ones.

(ה) וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי אֲשֶׁר לֹא עָלָה בַקָּהָל מִכׇּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל י"י כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל י"י הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת. (ו) וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. (ז) מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַי"י לְבִלְתִּי תֵּת לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים. (ח) וַיֹּאמְרוּ מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל י"י הַמִּצְפָּה וְהִנֵּה לֹא בָא אִישׁ אֶל הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל הַקָּהָל. (ט) וַיִּתְפָּקֵד הָעָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד. (י) וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף.

Shemuel I 1:11שמואל א׳ א׳:י״א

And she vowed a vow, and said: 'O Lord of hosts, if Thou wilt indeed look on the affliction of Thy handmaid, and remember me, and not forget Thy handmaid, but wilt give unto Thy handmaid a man-child, then I will give him unto the Lord all the days of his life, and there shall no razor come upon his head.'

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר י"י צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בׇּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַי"י כׇּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ.

Melakhim II 3:26-27מלכים ב׳ ג׳:כ״ו-כ״ז

(26) And when the king of Moab saw that the battle was too sore for him, he took with him seven hundred men that drew sword, to break through unto the king of Edom; but they could not. (27) Then he took his eldest son that should have reigned in his stead, and offered him for a burnt-offering upon the wall. And there came great wrath upon Israel; and they departed from him, and returned to their own land.

(כו) וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ. (כז) וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ.

Mikhah 6:6-8מיכה ו׳:ו׳-ח׳

(6) 'Wherewith shall I come before the Lord, And bow myself before God on high? Shall I come before Him with burnt-offerings, With calves of a year old? (7) Will the Lord be pleased with thousands of rams, With ten thousands of rivers of oil? Shall I give my first-born for my transgression, The fruit of my body for the sin of my soul?' (8) It hath been told thee, O man, what is good, And what the Lord doth require of thee: Only to do justly, and to love mercy, and to walk humbly with thy God.

(ו) בַּמָּה אֲקַדֵּם י"י אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. (ז) הֲיִרְצֶה י"י בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי. (ח) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה י"י דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ.

Pseudo-Philo,The Biblical Antiquities, 39-40

11. And the Lord was very wroth and said: Behold, Jepthan hath vowed that he will offer unto me that which meeteth with him first. Now therefore if a dog meet with Jepthan first, shall a dog be offered unto me? And now let the vow of Jepthan be upon his firstborn, even upon the fruit of his body, and his prayer upon his only begotten daughter. But I will verily deliver my people at this time, not for his sake, but for the prayer which Israel hath prayed. 1. And Jepthan came and fought against the children of Ammon, and the Lord delivered them into his hand, and he smote threescore of their cities. And Jepthan returned in peace. And the women came out to meet him with dances. And he had an only begotten daughter; the same came out first in the dances to meet her father. And when Jepthan saw her he fainted and said: Rightly is thy name called Seila,  that thou shouldest be offered for a sacrifice. And now who will put my heart in the balance and weigh my soul? and I will stand and see whether one will outweigh the other, the rejoicing that is come or the affliction which cometh upon me? for in that I have opened my mouth unto my Lord in the song of my vows, I cannot call it back again. 2. And Seila his daughter said unto him: And who is it that can be sorrowful in their death when they see the people delivered? Rememberest thou not that which was in the days of our fathers, when the father set his son for a burnt offering and he gainsaid him not, but consented unto him rejoicing? And he that was offered was ready, and he that offered was glad. 3. Now therefore annul not anything of that thou has vowed, but grant unto me one prayer. I ask of thee before I die a small request: I beseech thee that before I give up my soul, I may go into the mountains and wander (or abide) among the hills and walk about among the rocks, I and the virgins that are my fellows, and pour out my tears there and tell the affliction of my youth; and the trees of the field shall bewail me and the beasts of the field shall lament for me; for I am not sorrowful for that I die, neither doth it grieve me that I give up my soul: but whereas my father was overtaken in his vow, [and] if I offer not myself willingly for a sacrifice, I fear lest my death be not acceptable, and that I shall lose my life to no purpose. These things will I tell unto the mountains, and after that I will return. And her father said: Go. 4. And Seila the daughter of Jepthan went forth, she and the virgins that were her fellows, and came and told it to the wise men of the people. And no man could answer her words. And after that she went into the mount Stelac, and by night the Lord thought upon her, and said: Lo, now have I shut up the tongue of the wise among my people before this generation, that they could not answer the word of the daughter of Jepthan, that my word might be fulfilled, and my counsel not destroyed which I had devised: and I have seen that she is more wise than her father, and a maiden of understanding more than all the wise which are here. And now let her life be given her at her request, and her death shall be precious in my sight at all times. 5. And when the daughter of Jepthan came unto the mount Stelac, she began to lament. And this is her lamentation wherewith she mourned and bewailed herself before she departed, and she said: Hearken, O mountains, to my lamentation, and look, O hills, upon the tears of mine eyes, and be witness, O rocks, in the bewailing of my soul. Behold how I am accused, but my soul shall not be taken away in vain. Let my words go forth into the heavens, and let my tears be written before the face of the firmament, that the father overcome not (or fight not against) his daughter whom he hath vowed to offer up, that her ruler may hear that his only begotten daughter is promised for a sacrifice. 6. Yet I have not been satisfied with my bed of marriage, neither filled with the garlands of my wedding. For I have not been arrayed with brightness, sitting in my maidenhood; I have not used my precious ointment, neither hath my soul enjoyed the oil of anointing which was prepared for me. O my mother, to no purpose hast thou borne thine only begotten, and begotten her upon the earth, for hell is become my marriage chamber. Let all the mingling of oil which thou hast prepared for me be poured out, and the white robe which my mother wove for me, let the moth eat it, and the crown of flowers which my nurse plaited for me aforetime, let it wither, and the coverlet which she wove of violet and purple for my virginity, let the worm spoil it; and when the virgins, my fellows, tell of me, let them bewail me with groaning for many days. 7. Bow down your branches, O ye trees, and lament my youth. Come, ye beasts of the forest, and trample upon my virginity. For my years are cut off, and the days of my life are waxen old in darkness. 8. And when she had so said, Seila returned unto her father, and he did all that he had vowed, and offered burnt offerings. Then all the maidens of Israel gathered together and buried the daughter of Jepthan and bewailed her. And the children of Israel made a great lamentation and appointed in that month, on the 14th day of the month, that they should come together every year and lament for the daughter of Jepthan four days. And they called the name of her sepulchre according to her own name Seila.

Josephus Antiquities of the Jews 5 7:10יוספוס קדמוניות היהודים ה ז׳:י׳

And when he had given them this answer, he sent the ambassadors away. And when he had prayed for victory, and had vowed to perform sacred offices, and if he came home in safety, to offer in sacrifice what living creature soever should first meet him, he joined battle with the enemy, and gained a great victory, and in his pursuit slew the enemies all along as far as the city of Minnith. He then passed over to the land of the Ammonites, and overthrew many of their cities, and took their prey, and freed his own people from that slavery which they had undergone for eighteen years. But as he came back, he fell into a calamity no way correspondent to the great actions he had done; for it was his daughter that came to meet him; she was also an only child and a virgin: upon this Jephtha heavily lamented the greatness of his affliction, and blamed his daughter for being so forward in meeting him, for he had vowed to sacrifice her to God. However, this action that was to befall her was not ungrateful to her, since she should die upon occasion of her father's victory, and the liberty of her fellow citizens: she only desired her father to give her leave, for two months, to bewail her youth with her fellow citizens; and then she agreed, that at the forementioned thee he might do with her according to his vow. Accordingly, when that time was over, he sacrificed his daughter as a burnt-offering, offering such an oblation as was neither conformable to the law nor acceptable to God, not weighing with himself what opinion the hearers would have of such a practice.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 21:30מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ״א:ל׳

"When kofer is imposed upon him, he shall give the redemption of his soul": the value of the victim. These are the words of R. Yishmael. R. Akiva says: the value of the killer (i.e., the owner of the ox). And thus do we find that redemption is not given for those who are put to death. In all places, those who are liable to death at the hands of man are not redeemed, as it is written (Leviticus 27:24) "Any cherem that is devoted from a man (going out to be executed) shall not be redeemed, (for) he is going to be put to death" (and has no valuation). But here "he shall give the redemption of his soul." R. Yishmael says: Come and see the mercies of the One who spoke and brought the world into being, for flesh and blood. For a man acquires himself with money from the hands of Heaven, as it is written (Numbers 30:12) "When you take the sum of the children of Israel according to their number, then each man shall give the ransom of his soul to the Lord, etc.", and (II Kings 12:5) "each man, the money for the valuation of his soul," and (Mishlei 13:8) "A man's wealth may redeem his soul," and (Daniel 4:24) "But, O king, let my counsel be acceptable to you. Redeem your soul through charity," and (Job 33:23-24) "If there will be for him but a single defending angel from a thousand to declare a man's uprightness for him, then He will be gracious to him and He will say: Redeem him from descending to the grave I have found kofer for Him!" We find that certain consecrated objects can be redeemed and others cannot be redeemed; certain things that may not be eaten may be redeemed; things from which benefit may not be derived may not be redeemed. The nations of the world cannot be redeemed, as it is written (Psalms 49:8) "A man cannot redeem his brother; he cannot give his kofer to God. Too costly is their soul's redemption and unattainable forever." Beloved is Israel for whose souls the Holy One Blessed be He has given the nations as kofer, as it is written (Isaiah 43:3) "I gave Egypt as kofer for you." Why? (Ibid. 4) "Because you were honored in My eyes, you were honored and I loved you, and I placed a man in your place and nations in place of your souls."

אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו – של מומת, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: פדיון נפשו של ממית. וכן מצינו שאין נותנין פדיון מומתים בידי אדם, בכל מקום חייבי מיתות בית דין אין להן פדיון, שנאמר: כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת (ויקרא כ״ז:כ״ט) אבל כאן ונתן פדיון נפשו.

Yerushalmi Rosh HaShanah 2:8ירושלמי ראש השנה ב׳:ח׳

כתיב (שמואל א יב) ה' אשר עשה את משה ואת אהרן ואשר העלה וגו' (שם) וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל. ירבעל גדעון בדן שמשון יפתח זה יפתח הגלעדי הקיש שלשה קלי עולם לשלשה אבירי עולם ללמדך שבית דינו של גדעון ושל יפתח ושל שמשון שקולין כנגד משה ואהרן ושמואל ולא עוד שסמך הגדולים מיכן ומיכן והקטנים באמצע.

Bavli Rosh HaShanah 25bבבלי ראש השנה כ״ה:

ואומר {תהילים צ"ט:ו'} משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים.

Bavli Taanit 4aבבלי תענית ד׳.

א"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שלשה שאלו שלא כהוגן לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי אליעזר עבד אברהם דכתיב {בראשית כ"ד:י"ד} והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגו' יכול אפי' חיגרת אפי' סומא השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה שאול בן קיש דכתיב {שמואל א י"ז:כ"ה} והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפי' עבד אפילו ממזר השיבו כהוגן ונזדמן לו דוד יפתח הגלעדי דכתיב {שופטים י"א:ל"א} והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו' יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן נזדמנה לו בתו והיינו דקאמר להו נביא לישראל {ירמיהו ח':כ"ב} הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם וכתיב {ירמיהו י"ט:ה'} אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר {מלכים ב ג':כ"ז} ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם.

Bavli Arakhin 28aבבלי ערכין כ״ח.

יכול יחרים אדם בנו ובתו עבדו ושפחתו העבריים ושדה מקנתו תלמוד לומר בהמה מה בהמה יש לו רשות למוכרה אף כל שיש לו רשות למוכרה והלא בתו קטנה יש לו רשות למוכרה יכול יחרימנה תלמוד לומר בהמה מה בהמה יש לו רשות למוכרה לעולם אף כל שיש לו רשות למוכרה לעולם:

Bereshit Rabbah 60:3בראשית רבה ס׳:ג׳

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי וגו' (בראשית כד, יג יד), אַרְבָּעָה הֵן שֶׁתָּבְעוּ שֶׁלֹא כְהֹגֶן, לִשְׁלשָׁה נִתַּן כְּהֹגֶן, לְאֶחָד נִתַּן שֶׁלֹא כְהֹגֶן. וְאֵלּוּ הֵן: אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, כָּלֵב, שָׁאוּל, יִפְתָּח. אֱלִיעֶזֶר אָמַר: וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ וגו', הָא אִלּוּ יָצְאָה אָמָה אַחַת וְהִשְׁקַתּוּ הָיָה מַשִֹּׂיאָהּ לְבֶן אֲדוֹנוֹ, אֶתְמְהָא, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּהֹגֶן, (בראשית כד, טו): וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וגו'. וְכָלֵב אָמַר (שופטים א, יב): אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה, אִלּוּ לְכָדוֹ עֶבֶד אֶחָד הָיָה נוֹתֵן לוֹ בִּתּוֹ, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּהֹגֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים א, יג): וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֵּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה. שָׁאוּל אָמַר (שמואל א יז, כה): וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנוּ הַמֶּלֶךְ עשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ לְאִשָּׁה, הָא אִלּוּ יָצָא כּוּשִׁי אֶחָד אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד אוֹ עֶבֶד וְהִכָּהוּ הָיָה נוֹתֵן לוֹ בִּתּוֹ, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּהֹגֶן, דִּכְתִיב (שמואל א יז, יב): וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי. יִפְתָּח (שופטים יא, לא): וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא וגו' וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה לַה', הָא אִלּוּ יָצָא חֲמוֹר אוֹ כֶלֶב אֶחָד אוֹ חָתוּל אַחַת, הָיָה מַעֲלֵהוּ עוֹלָה, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא כְהֹגֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שופטים יא, לד): וַיָּבֹא יִפְתָּח וגו' וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הֶקְדֵּשׁ דָּמִים הָיָה חַיָּב, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֲפִלּוּ הֶקְדֵּשׁ דָּמִים לֹא הָיָה חַיָּב, דִּתְנַן אָמַר עַל בְּהֵמָה טְמֵאָה וְעַל בַּעֲלַת מוּם הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלָה, לֹא אָמַר כְּלוּם, אָמַר הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה, יִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶם עוֹלָה. וְלֹא הָיָה שָׁם פִּינְחָס שֶׁיַּתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ, אֶלָּא פִּינְחָס אָמַר הוּא צָרִיךְ לִי וַאֲנִי אֵלֵךְ אֶצְלוֹ, וְיִפְתָּח אָמַר אֲנִי רֹאשׁ קְצִינֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי הוֹלֵךְ לִי אֵצֶל פִּינְחָס, בֵּין דֵּין לְדֵין אָבְדָה הַנַּעֲרָה הַהִיא, הֲדָא דְּבִרְיָתָא אָמְרָה בֵּין חָיְתָא לִמְחַבַּלְתָּא אֲזַל בְּרָא דַּעֲלוּבְתָּא. וּשְׁנֵיהֶם נֶעֶנְשׁוּ בְּדָמֶיהָ שֶׁל נַעֲרָה, יִפְתָּח מֵת בִּנְשִׁילַת אֵבָרִים, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בּוֹ הָיָה אֵבָר נִשּׁוֹל הֵימֶנוּ וְהָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ שָׁם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שופטים יב, ז): וַיָּמָת יִפְתָּח וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד, בְּעִיר גִּלְעָד לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּעָרֵי גִלְעָד. פִּינְחָס נִטְלָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א ט, כ): פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם, הוּא נָגִיד עֲלֵיהֶם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא נָגִיד הָיָה, (דברי הימים א ט, כ): לְפָנִים ה' עִמּוֹ.

Tanchuma Bechukotai 5תנחומא בחקתי ה׳

דָּבָר אַחֵר, אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשׁוֹת. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם (משלי יא, ל). אִם יִהְיֶה אָדָם צַדִּיק, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא צַדִּיק וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם. אֶלָּא, פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים, זוֹ תּוֹרָה, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהוּא בֶּן תּוֹרָה, הוּא לָמֵד הֵיאַךְ לוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם. שֶׁאִם יִדֹּר לַעֲרֹךְ נְפָשׁוֹת, הוּא לָמֵד מִן הַתּוֹרָה הֵיאַךְ עוֹשֶׂה. וְאִם אֵין בְּיָדוֹ תּוֹרָה, אֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם. כֵּן אַתְּ מוֹצֵא בְּיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֶּן תּוֹרָה, אִבֵּד אֶת בִּתּוֹ. אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁנִּלְחַם עִם בְּנֵי עַמּוֹן, וְנָדַר בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר וְגוֹ', וְהָיָה הַיּוֹצֵא וְגוֹ', וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה (שופטים יא, ל-לא). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה עָלָיו כַּעַס מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר, אִלּוּ יָצָא מִבֵּיתוֹ כֶּלֶב אוֹ חֲזִיר אוֹ גָּמָל, הָיָה מַקְרִיב אוֹתוֹ לְפָנַי. לְכָךְ זִמֵּן לוֹ בִּתּוֹ. כָּל כָּךְ לָמָּה. כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ כָּל הַנּוֹדְרִים, הִלְכוֹת נְדָרִים וְקוֹנָמוֹת, שֶׁלֹּא לִנְהֹג טָעוּת בַּנְּדָרִים. וְהִנֵּה בִּתּוֹ יוֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, וַיְהִי כִּרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וְיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִתִּי וְגוֹ', וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב (שם פסוק לד-לה). וַהֲלֹא פִּנְחָס הָיָה שָׁם, וְהוּא אוֹמֵר לֹא אוּכַל לָשׁוּב. אֶלָּא פִּנְחָס אָמַר, אֲנִי כֹּהֵן גָּדוֹל בֶּן כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֵיךְ אֵלֵךְ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ. יִפְתָּח אָמַר, אֲנִי רֹאשׁ שׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל רֹאשׁ הַקְּצִינִים, אַשְׁפִּיל עַצְמִי וְאֵלֵךְ אֵצֶל הֶדְיוֹט. מִבֵּין תַּרְוֵיהוֹן אַבְדַת הַהִיא עֲלוּבְתָּא מִן עָלְמָא. וּשְׁנֵיהֶם נִתְחַיְּבוּ בְּדָמֶיהָ. פִּנְחָס, נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, יִפְתָּח, נִתְפַּזְּרוּ עַצְמוֹתָיו, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִּלְעָד (שם יב, ז). כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ לְקָרְבָהּ, הָיְתָה בּוֹכָה לְפָנָיו. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ, אָבִי, יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ בְּשִׂמְחָה וְאַתָּה שׁוֹחֵט אוֹתִי. שֶׁמָּא כָּתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַפְשׁוֹת אָדָם. אֵין כְּתִיב בַּתּוֹרָה, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה (ויקרא א, ב), מִן הַבְּהֵמָה וְלֹא מִן בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, נָדַרְתִּי, וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה. שֶׁמָּא כָּל הַנּוֹדֵר יָכֹל הוּא שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּם נִדְרוֹ. אָמְרָה לֵיהּ, וַהֲרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁנָּדַר וְאָמַר, כָּל אֲשֶׁר תִּתֵּן לִי עַשֵּׂר וְגוֹ' (בראשית כח, כב), וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים, שֶׁמָּא הִקְרִיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶחָד מֵהֶם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא חַנָּה, שֶׁאָמְרָה, וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִּרְאֶה וְגוֹ' (ש"א א, יא), שֶׁמָּא הִקְרִיבָה אֶת בְּנָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אָמְרָה לוֹ: וְלֹא שָׁמַע לָהּ. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהּ, אָמְרָה לוֹ: הַנִּיחֵנִי וְאֵרֵד אֵצֶל בֵּית דִּין, שֶׁמָּא יִמְצְאוּ פֶּתַח לְנִדְרְךָ. שֶׁנֶּאֱמַר: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְגוֹ' (שופטים יא, לז). אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה, וְכִי יֵשׁ אָדָם יוֹרֵד עַל הֶהָרִים, וַהֲלֹא בְּנֵי אָדָם עוֹלִים לֶהָרִים. מַהוּ וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים. אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה' (מיכה ו, ב). הָלְכָה אֶצְלָם וְלֹא מָצְאוּ פֶּתַח לְיִפְתָּח לְהַתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ, בַּעֲוֹן אוֹתָן שֶׁשָּׁחַט מִשֵּׁבֶט אֶפְרָיִם. וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר, גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים מָטָר סוֹחֵף וְאֵין לָחֶם (משלי כח, ג). גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים, זֶה יִפְתָּח, שֶׁהָיָה רָשׁ בַּתּוֹרָה כִּגְרוּפוֹ שֶׁל שִׁקְמָה, שֶׁהָיָה עֹשֵׁק אֶת הַדַּלִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמֹר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן (שופטים יב, ו), וְהָיָה שׁוֹחֲטָן. לְפִיכָךְ, מָטָר סוֹחֵף וְאֵין לֶחֶם, שֶׁהָיָה לוֹ מִי שֶׁיַּתִּיר אֶת נִדְרוֹ, אֶלָּא וְאֵין לֶחֶם, שֶׁהֶעֱלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם אֶת הַהֲלָכָה, שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ פִּתְחוֹ לְהַתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ. עָלָה וּשְׁחָטָהּ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צֹוַחַת, נְפָשׁוֹת הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁתַּקְרִיב לְפָנַי אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִּבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי (ירמיה יט, ה). אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי לְאַבְרָהָם שֶׁיִּשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ, אֶלָּא אָמַרְתִּי לוֹ, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ (בראשית כב, יב), לְהוֹדִיעַ לְכָל הָאֻמּוֹת חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁלֹּא חָשַׂךְ אֶת יְחִידוֹ מִמֶּנִּי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאוֹ. וְלֹא דִּבַּרְתִּי לְיִפְתָּח לְהַקְרִיב אֶת בִּתּוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, דָּמִים הָיָה חַיָּב, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב בַּעֲרָכִין. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, וְלֹא כְּלוּם, שֶׁהִתְנָה עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַקְרִיב, וְלֹא הָיָה עָלָיו כְּלוּם. וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי, זֶה מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב, שֶׁכָּתוּב בּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנָּפַל בְּיַד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה (מ"ב ג, כז). מִי גָּרַם לְמֵישַׁע שֶׁיַּקְרִיב אֶת בְּנוֹ. עַל שֶׁלֹּא הָיָה בֶּן תּוֹרָה. שֶׁאִלּוּ קָרָא בַּתּוֹרָה, לֹא אִבֵּד אֶת בְּנוֹ, שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר, וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר, וְאִם נְקֵבָה הִיא וְגוֹ' (ויקרא כז, ב-ד). הֱוֵי, וְלוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם (משלי יא, ל).

Seder Eliyahu Rabbah 11סדר אליהו רבה י״א

למה היו ישראל דומין בימי שפוט השופטים למלך שקנה בתים ועבדים ושפחות מהן בני שש מהן בני חמש בני ארבע בני שלש בני שתים בני אחת וגידלן על שלחנו ואכלו ממה שהמלך אוכל ושתו ממה שהמלך שותה וגידלן ובנה להם בתים ונטע להם גפנים ואילנות ונטעים ואמר להם הזהרו בנטיעות הללו ואילנות הללו כיון שאכלו ושתו עמדו ועקרו את הגפנים וקצצו את האילנות וכרתו את הנטיעות ושברו את הבתים כיון שבא המלך ומצא את כל מה שעשו הרחיב את דעתו מהן אמר הרי הן כתינוקות של בית רבן מה אעשה לאלו הביא אותן והכה אותן וכן שנו לו ושלשו לו. לכך נדמו ישראל לפני אביהן שבשמים בימי שפוט השופטים היו סרחו במעשיהם והיו נמסרין למלכות וכשחזרו ועשו תשובה מיד היה הקב"ה גואל אותן ללמדך שלא חסר מישראל שום פרוטה שלא כדין והלא הכל אינו אלא בדין. ושמא תאמר אותן ארבעים ושנים אלף שנהרגו בימי יפתח הגלעדי מפני מה נהרגו יפתח נדר נדר שלא כהוגן ופנחס בן אלעזר היה עומד בימים ההם היה לו ליפתח לילך אצל פנחס ויתיר לו נדרו ולא הלך זה אמר אני ראש לכל ישראל ואלך אצל זה ופנחס אמר הוא צריך לי ואני אלך אצלו זה נוהג גדולה בעצמו אוי לה לגדולה שקוברת את בעליה אוי לה לגדולה שלעולם אינה גורמת טובה יפתח הגלעדי נדר נדר שלא כהוגן להעלות בתו ע"ג המזבח נתקבצו אליו אנשי אפרים לעשות עמו מריבה גדולה היה לו לפנחס שיאמר להם להתיר את נדרו ליפתח לא באתם אלא לעשות עמו מריבה באתם אלא לא די שהוא לא מיחה בבני אפרים אלא גם הוא לא התיר את נדרו ליפתח. הקב"ה שהוא יושב על כסא שופט צדק יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אמר מאחר ששם זה את נפשו בכפו ובא להציל את ישראל מיד מואב ובני עמון והם באו לעשות עמו מריבה גדולה ונתקבצו עליו לעשות מלחמה עמו. מיד יצא יפתח והרג בהם ארבעים ושנים אלף שנאמר (שופטים יב) ויצעק איש אפרים וגו' ויאמר ליפתח מדוע עברת להלחם בבני עמון ולנו לא קראת וגו' ביתך נשרוף עליך באש ויאמר יפתח אליהם איש ריב הייתי וגו' ואראה כי אינך מושיע ואשימה נפשי בכפי וגו' ולמה עליתם אלי היום הזה להלחם בי ויקבוץ יפתח את כל אנשי גלעד וילחם את אפרים וגו' וילכוד גלעד את מעברות הירדן לאפרים והיה כי יאמרו פליטי אפרים אעבורה ויאמרו לו אנשי גלעד האפרתי אתה ויאמר לא. ויאמרו לו אמר נא שבולת ויאמר סבולת אין סבולת אלא לשון ע"ז כאדם שאמר לחבירו שא בל. ולא יכין לדבר כן ויאחזו אותו וישחטוהו וגו' ויפול בעת ההיא מאפרים ארבעים ושנים אלף. מי הרג את כל אלה הוי אומר לא הרג אותן אלא פנחס שהיה סיפק בידו למחות ולא מיחה וגם היה לו להתיר את נדרו ליפתח ולא התיר ולא פנחס בלבד אלא כל מי שסיפק בידו למחות ולא מוחה להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר כל הדמים הנשפכין בישראל אינם אלא על ידו שנאמר (יחזקאל ג לג) ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם וגו' באמרי לרשע (נ"י כי אתה הזהרת רשע לפי שכל וכו') מות תמות ולא הזהרתו וגו' הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש וגו' לפי שכל ישראל ערבים זה לזה. ולמה הן דומים לספינה שנקרע בה בית א' אין אומרים נקרע בה בית א' אלא כל הספינה נקרעה כלה כך הם ישראל שנאמר (יהושע כב) הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש א' לא גוע בעונו.

Alpha Beta Ben Sira (in Otzar HaMidrashim, p. 36)אלפא ביתא דבן סירא (מתוך אוצר המדרשים, עמ׳ 36)

לעולם אל תדור עם רשעים מפני שמלשינין אותך, ואם תתמה לך הסתכל ביפתח הגלעדי שהיה צדיק ודר בין שבט אפרים והיו מרשיעים אותו, וראה שהיו שורפין את בניהם ואת בנותיהן לבעל ואף הוא עשה כן והלך והרג את בתו, ראה אותם שהיתה ביניהם שפיכות דמים, ואף הוא עשה כן הלך והרג מהם ארבעים ושנים אלף, לפיכך נעשה רשע ולא זכה לקבורה, וכיון שמת קברו אותו מיד מצאו את עצמותיו פזורות בכל מקום, שנאמר ויקבר בערי גלעד מלמד שנפזרו עצמותיו בכל ערי גלעד, ובכל מקום שהיו רואין עצמותיו היו קוברים אותם

R. Yehuda ibn Balaam Shofetim 11ר׳ יהודה אבן בלעם שופטים י״א

ואל תסתפק בזה שיפתח הרג את בתו ומי שטוען זולת זה, הרי מתנגד הוא למקרא המפורש, ויש בזה משום הפיכת הדבר הברור, ואין לתאר דעה כזאת על המקרא בשום פנים.

Rashi Shofetim 11:37-39רש״י שופטים י״א:ל״ז-ל״ט

(לז) וירדתי על ההרים – לשון יללה הוא, ודוגמתו (ישעיהו טו ג). על גגותיה וברחובותיה כולה ייליל ירד בבכי, המתעצב בבכי עד שגופו משתבר – ובמדרש אגדה דורש רבי תנחומא (בחוקותי ה). על ההרים – לפני סנהדרין, שמא ימצאו פתח לנדרך. (לח) ותבך על בתוליה – מדלא כתיב על בתולותיה, משמע בתולים ממש. (לט) ותהי חק – גזרו שלא יעשה אדם עוד כן, שאלו הלך אצל פנחס, או הוא בא אצלו, היה מתיר לו נדרו, עמדו בגדולתן, ומבין שניהם אבדה, ונפרע מהם, פנחס נסתלקה שכינה הימנו, שנאמר בדברי הימים (א ט כ). לפנים ה' עמו, למדנו שבסופו אינו עמו, ויפתח הוכה בשחין וניפול אברים, שנאמר (לקמן יב ז). ויקבר בערי גלעד – ויש עוד לפתור. ותהי חק בישראל – מחובר למקרא שלאחריו.

Ibn Ezra Devarim 29:20אבן עזרא דברים כ״ט:כ׳

והבדילו י"י לרעה – וכמוהו והיה לי"י והעליתיהו עולה (שופטים י"א:ל"א), כאשר פירשתי.

R. Yosef Kimchi Sefer HaGalui s.v. תןר׳ יוסף קמחי ספר הגלוי "תן"

תן – חלקו ד' חלקים, א' תנה את נשי (בראשית ל':כ"ו), תן להם (תהלים כ"ח:ד'), ושרשם נתן.  וחלק ב' גם יתנו בגוים (הושע ח':י'), שם יתנו צדקות ה' (שופטים ה':י"א), ושרשם תנה, כמו יצוו, צוה.  ואמר בחלק ד' לתנות לבת יפתח (שופטים י"א:מ'), כמו לספוד, ואין פשוטו כך, כי אם מענין שם יתנו צדקות ה' (שופטים ה':י"א), היו הולכות אליה ללמוד ולבקרה, כי על דרך פשט המקרא לא הרגה, אך הקדישה ולא היה לה בעל עד יום מותה, וזהו שאמרה ואבכה על בתולי אנכי ורעותי, ולא אמרה ואבכה על חיי, ונאמר ביפתח ויעש לה את נדרו אשר נדר, ולא אמר העלה אותה עולה, וכן היה נדרו והיה לה' והעליתיהו עולה, והו"ו של והעליתיהו מקום או, כמו ומכה אביו ואמו (שמות כ"א:ט"ו), או אמו, וכן ומכרו ונמצא בידו (שמות כ"א:ט"ז), או נמצא בידו.

Radak Shofetim 11:31רד״ק שופטים י״א:ל״א

והעליתיהו עולה – דעת רז"ל בזה ידוע. ואדוני אבי ז"ל פירש: והעליתיהו הוי"ו במקום, או ופירש והיה לה' הקדש אם אינו ראוי לעולה, או העליתיהו עולה אם ראוי לעולה, וכמו זה הוי"ו מכה אביו ואמו או אמו. ויפה פירש. וכן נראה מהפסוק כי לא המיתה, שאמר ואבכה על נפשי לאות כי לא המיתה, אך לא ידעה איש כמו שאמר והיא לא ידעה איש. ומה שאמר גם כן ויעש לה את נדרו אשר נדר ולא אמר ויעלה עולה לאות, כי פרושה היתה וזהו את נדרו אשר נדר והיה להשם, כך נראה לפי פשטי הפסוקים ודברי רז"ל אם קבלה היא בידם עלינו לקבלה.

Radak Shofetim 11:37-40רד״ק שופטים י״א:ל״ז-מ׳

(לז) וירדתי – יש מפרשים: מענין אריד בשיחי וירד ויריד בענין אחד ורבים כמוהו. והנכון לפרש: כמשמעו, כי המצפה ששם היה בית יפתח היה גבוהה על ההרים, או אמר וירדתי כנגד העמק אשר בין המצפה וההרים. וכן: ויעלו אותם עמק עכור, וירד הסלע כמו שפירשנו. ויונתן תרגם: ואתנגיד על טוריא. ובדרש: וירדתי על ההרים אלך - לפני סנהדרין אולי ימצאו פתח לנדרך. (לט) ויעש לה את נדרו אשר נדר – שעשה לה בית והכניסה שם והיתה שם פרושה מבני אדם ומדרכי העולם, והיה חק בישראל, כי משנה לשנה היו הולכות אליה בנות ישראל. (מ) לתנות לה – כלומר לקונן ולבכות על בתוליה עמה. כתרגומו: לאלאה. ותרגום: ויקונן המלך - ואלא מלכא, או פירוש לתנות להשיחה ולנחמה ארבעה ימים, כי כל השנה היתה מתבודדת כמו האנשים הפרושים הסגורים בבתים והחק הזה עשו עמה כל ימי חייה. ומה שאמר ותהי חק לשון נקבה, ר"ל הליכת בנות ישראל היתה לחק בכל שנה. ויונתן תרגם: והות לגזרה בישראל בדיל דלא לאסקא גבר ית בריה וית ברתיה וגו'. ומצאנו בזה מחלוקת. רז"ל אמרו: וכי נדר היה? רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש רבי יוחנן אמר: דמים היה חייב. וריש לקיש אמר: אפילו דמים לא היה חייב, דתנינן אמר: על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום, הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה. ולא היה שם פנחס שיתיר לו נדרו כלומר שיאמר לו כי בדמים היה פטור? אמר פנחס: הוא צריך לי, יבא אצלי. ויפתח אמר: ראש קציני ישראל אני ואלך אצלו? בין דין לדין אבדה הנערה ושניהם נענשו, יפתח בנשילת אברים מת, שנאמר: ויקבר בערי גלעד, פנחס נסתלקה ממנו רוח הקדש, שנאמר: ופנחס בן אלעזר הכהן נגיד היה עליהם הוא עליהם אין כתיב כאן אלא היה עליהם - לפנים, ה' עמו עכשיו, לא היה עמו. ראינו מדבריהם כי מה שעשה יפתח בטעות עשה והיה הוא סבור שנדרו היה נדר, כמו שאמר ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב ובתו גם כן רצתה בדברו, כי חשבה גם כן שנדרו היה נדר, כמו שאמרה: פצית את פיך אל ה' עשה לי כאשר יצא מפיך.

Ramban Vayikra 27:29רמב״ן ויקרא כ״ז:כ״ט

כל חרם אשר יחרם מן האדם – ...[וזה היה טעותו של יפתח בבתו כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה ולכך אמר בב"ר (ס':ג') שאפילו הקדש דמים לא היה חייב ונענש בדמה ואל תהיה נפתה בהבלי ר"א האומר כי פירוש והעליתיהו עולה (שופטים י"א:ל"א) או והעליתיהו לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה' קודש שיהיה פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה והודות לאלהים ואם יהיה דבר ראוי ליקרב אעלנו עולה ועשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה שם ואלה דברי רוח כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיו לה' (שמואל א א':י"א) והיה משרת בבית ה' לא פרוש וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים כאשר אין בידו להעלותם עולה ואם הדבר כן היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן וח"ו שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ה' בטהרה אבל הדבר כפשוטו וטעותו היה ממה שאמרתי].

Yalkut Shimoni Shofetim 68ילקוט שמעוני שופטים ס״ח

רבי יוחנן ור' שמעון ב"ל, ר' יוחנן אמר יפתח הקדש דמים היה חייב, ור"ל אמר אפילו הקדש דמים לא היה חייב. דתנינן אמר על הבהמה טמאה הרי זו עולה ועל בעלת מום הרי (אלו) [זו] עולה לא אמר כלום. הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה. ולא היה שם פנחס שיתיר לו את נדרו. אלא פנחס אמר הוא צריך לי ואני אלך אצלו. יפתח אמר אני ראש קציני ישראל ואני אלך אצלו, בין דין לדין אבדה הנערה. הדא היא דברייתא אמרין בין חייתא למחבלתא אזיל ברא דעלובתא. ושניהם נענשו בדמיה יפתח מת בנשילת אברים בכל מקום שהיה הולך אבר נשול ממנו והיו קוברין אותו הדא הוא דכתיב וימת יפתח ויקבר בערי הגלעד, בעיר גלעד אין כתיב כאן אלא בערי הגלעד. פנחס נטלה הימנו רוח הקדש שנאמר ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו. ארבעה הם שנדרו, שנים נדרו ונשתכרו ושנים נדרו והפסידו. יעקב נדר והפסיד שמתה אשתו רחל. יפתח נדר והפסיד בתו. ישראל נדרו ונשתכרו שנאמר וידר ישראל נדר. חנה נדרה ונשתכרה שנאמר ותדור נדר ותאמר. יפתח הגלעדי נדר דבר שלא כהוגן להעלות בתו על גבי המזבח נתקבצו אליו אנשי אפרים לעשות עמו מריבה גדולה, היה לפנחס שיאמר להם להתיר את נדרו לא באתם אלא לעשות מריבה באתם אלא הוא לא מיחה בבני אפרים והוא לא התיר את נדרו ליפתח. יושב על כסא שופט צדק יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אחר ששם זה נפשו בכפו ובא להציל את ישראל מבני עמון ומואב ובאו לעשות עמו מריבה מיד עמד והרג מהם שנים וארבעים אלף שנאמר אמר נא שבולת ואמר סבולת זה לשון ע"ז כאדם שאומר לחברו (טו) שא בל, ומי הרג אותם פנחס שהיה ספק בידו למחות ולא מיחה ולהתיר לו נדרו ליפתח ולא התיר וכל מי שספק בידו למחות ואינו מוחה להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר כל דמים שנשפכין בישראל נשפכין על ידיו שנאמר ואתה בן אדם צופה נתתיך וגו' ואתה כי הזהרת את הרשע מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה. אם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה בשתים בשלש בארבע בחמש עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו, הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח. שנו חכמים במשנה הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך. וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם אראויים יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו ונפלו מהם שבעים ושנים אלף ומי הררג אותם סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם, ופלגש בגבעהה בימי כושן רשעתים היתה באותה שעה נתנה הכהונה לבני איתמר בן אהרן כארבעים ושתים שנה וקלקלו בני עלי, באותה שעה אמר הקב"ה תחזור הכהונה לבעליה שנאמר אמור אמרתי אמרו לאהרן (טז) אמור לירמיהו והקימותי לי כהן נאמרן זה צדוק הכהן לפני דוד המלך. אבצן מבית לחם אמר רבה בר יצחק א"ר (יצחק) אבצן זה בעז ואמר רבה בר יצחק ק"כ משתאות עשה בועז לבניו שנאמר ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות (שלשים בנות) שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ ובכלם לא זמן את מנוח אמר כודנא עקרה במאי פרעא לי. תאנה וכלם מתו בחייו והיינו דאמרי אינשי בחייך דילדה אתתך שתין שתין מאי הנאה אית לך דילדה אכפל ואוליד חד טב דמשתין זריז. הנה נא את עקרה ולא ילדת ילדת. בר קפרא אומר גדול השלום שדבר הכתוב לשון בדוי בנביאים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו דכתיב הנה נא את עקראה ולא ילדת אבל למנוח לא אמר כן אלא מכל אשר אמרתי אל האשרה תשמר מכל מקום סממנין היא צריכה. ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא, מאי כל טמא, א"ר יצחק דבי רבי אמרי דברים האסורים לנזיר. והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים אמר רב אחא בר חנינא הוחלה שבועתו של אבימלך דכתיב אם תשקור לי ולניני ולנכדי. איש האלהים בא אלי (כתוב ברמז מ'). וילך מנוח אחרי אשתו. אמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה שנאמר וילך מנוח אחרי אשתו, אלא מעתה וילך אלקנה הרמתה על ביתו הכי נמי והא כתיב ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים איש אחד שבא ממאתים צופים שנתנבאו להם לישראל, אלא אחר דבריה ואחר עצתה הכא נמי אחר דבריה ואחר עצתה, ולמאי דאמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה אפילו פסוקי דבי רב לא קרא דכתיב ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש ולא לפני האיש.

Ralbag Shofetim 11:1רלב״ג שופטים י״א:א׳

ויקם ה' וגו'. והנה ספר כי יפתח היה בן אשה זונה ופי' בו שכבר היה בן אשה שהיתה משבט אחר ולפי שלא נשאת לאחד מבני השבט קראה זונה להיותה נוטה ממה שראוי להנשא לאחד ממשפחתה כדי שלא תסוב נחלה ממטה למטה והנה נשא גלעד אשה אחרת משבטו והיו לו בנים ממנה ובני האשה ההיא סבבו על יד זקני גלעד שלא ינחל יפתח עמהם בבית אביהם והיה זה עול כי היה ראוי שירש עמהם.

Ralbag Shofetim 11:30-40רלב״ג שופטים י״א:ל׳-מ׳

(ל) וספר שכבר נדר יפתח נדר לה' שאם יתן בידו את בני עמון יהיה לה' אשר יצא מביתו בשובו בשלום מבני עמון ויעלנו עולה אם היה ראוי לזה. (לא) והנה היוצא מדלתי ביתו יהיה בהכרח בעל החיים ואם היה ממין האדם יהיה לה' ויהיה מיוחד לעבודת הש"י לבד ואם יהיה זכר לא יצטרך שיהיה פרוש מן האשה כי כבר יהיה מיוחד לעבודת הש"י בזולת זה האופן כמו שנמצא בכהנים ובלוים ומצאנו ג"כ זה הלשון בשמואל עם לקחו אשה והולידו בנים ממנה ואמנם אם היתה אשה יחוייב שתהיה פרושה מאיש שאם היה לה בעל לא תהיה מיוחדת לעבודת הש"י אבל תעבוד על זה בעלה כמשפט הנשים הנשואות ולזה קרע יפתח את בגדיו בראותו בתו יוצאה לקראתו כי זה הנדר יחייב שלא תהיה לאיש ידמה שעשה לה יפתח בית מחוץ לא ראתה אדם בו ולא אשה וישבה שם אך המתין לה שנים חדשים תלך בהם עם רעותיה לבכות על בתוליה על ההרים ובזה הזמן הסגירה בבית הוא ולא היתה רואה אפילו אשה שם זולתי ארבעה ימים בשנה שהיה חק לישראל שתלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח על בתוליה והיא היתה פרושה מאיש כל ימיה.

Ralbag Shofetim 12:1-7רלב״ג שופטים י״ב:א׳-ז׳

(א) וספר אחר זה שכבר הגיע מרוע בני אפרים שאמרו לשרוף בית יפתח עליו באש על אשר לא קראם בזאת המלחמה תחת מה שראוי להם לגמלו חסד על הטובה אשר עשה להם ששם נפשו בכפו ונלחם עם אויביהם והנה לא נשתדל יפתח לפייסם באופן שפייסם ירובעל או אולי לא היה יכול על זה והיה זה סבה על שנפלו מאפרים מ"ב אלף. (ז) וספר אחר זה שכבר מת יפתח ונקבר בערי גלעד והנה הרצון בזה שכבר יקבר באחת מערי גלעד והנכון אצלי כי יפתח מפני שלא השאיר אחריו בן או בת יהיה נקרא בהם שמו צוה שיקברו עצמותיו בכל ערי גלעד קצת פה וקצת פה כדי שיהי' לו זכר באותן המקומו' שהציל מיד מלך בני עמון.

Abarbanel Shofetim 11:30-40אברבנאל שופטים י״א:ל׳-מ׳

(ל-לא)  וזכר שנדר יפתח נדר לה' אם נתון תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עולה, והנה דעת חז"ל (תענית פ"א דף ד' ע"א ובב"ר פר' ס' ס"ו ע"ב) בענין הזה הוא, שנדר שהיוצא מביתו איזה דבר שיהיה יעלהו, ושהעלה בתו שיצאה לקראתו עולה לה', והנראה מפאת הכתובים מסכים לאמתתם, ולדעת המפרשים הוא שוי"ו והעליתיהו במקום או, כמו (שמות כ"א:י"ז) ומקלל אביו ואמו, ואמר אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום והיה לה' ר"ל אם יהיה איש או אשה או דבר שאינו ראוי לעולה יהיה לה', שיתמיד בקדושה כל ימיו ולא ישתמש בחולין, ואם יהיה צאן או בקר יעלהו לעולה על מזבחו.  וכן יראה שעשה יפתח, שבצאת בתו לקראתו לא המיתה ולא העלה אותה עולה, אבל הקדישה לגבוה כמו שאוכיח מהפסוקים... (לו-לז)  והיא השיבתהו שיקים נדרו, אך בקשה ממנו שיניחה לירד על ההרים שנים חדשים לבכות על בתוליה עם רעותיה, ואמרה וירדתי על ההרים מענין אריד בשיחי ואהימה, או להיות המצפה אשר שמה בית יפתח בעליון המקומות אמרה בתו שתרד משם ותהלוך על ההרים, והיה זה לפי שהיתה עתידה להיותה פרושה בבית אחד לא תצא משם כל ימי חייה, בקשה שתלך שנים חדשים באשר תרצה ותשביע רוחה מהנדוד וההליכה, יען לא תנוד ולא תלך עוד כל ימיה, וזהו ואבכה על בתולי שלא תנשא עוד וגם תלך לבחור מקום ישיבתה בפרישות.  וכוונתי שמזה למדו אומת אדום לעשות בתי פרישות (קליסט"ר) לנשים שיכנסו שמה ולא יצאו משם כל ימיהם ולא יראו איש בעוד בחיים חיותם. (לח)  וזכר שעשתה כן ושאחר החדשים ההם עשה לה יפתח את נדרו, והוא מה שיזכור מיד.  (לט)  ר"ל שהיא לא ידעה איש, אבל ישבה בפרישות ולא ראתה אדם עוד כל ימיה, ואמרו ותהי חק בישראל, הוא מה שיזכור אחריו.  (מ)  שהיה חק ומנהג בישראל שמימים ימימה, רוצה לומר בכל שנה ושנה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח ארבעה ימים בשנה, ואין כוונת המאמר שהיה המנהג הזה בכל הדורות, אבל בימיה כל עוד היותה בבית הפרישות תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח, רוצה לומר לדבר עמה ולתנות על בתוליה, וידמה שלא היו רואות אותה אף הנשים, אבל היו הולכות שמה ושומעות דבריה ומקוננות עמה על פרישותה, או היו מנחמות אותה ומשיחות עמה ארבעה ימים בשנה, וזהו הנראה מפשטי הכתובים, והותרה השאלה החמשית.

Shadal Vayikra 27:29שד״ל ויקרא כ״ז:כ״ט

_

כל חרם אשר יחרם מן האדם – זה ענין אחר ואיננו חרם לגבוה, כי לא נאמר בו לה׳, אבל הוא להשמיד ולהרוג, ואיננו דבר התלוי ביד איש ואיש כי לא נאמר בו אשר יחרים איש, רק אשר יחרם, והוא דבר המסור לכללות האומה או למנהיגיה לגזור ולומר בהוראת שעה (אף אם לא יהיה הדין כך): העושה כך וכך יחרם, וכפירוש רמב״ן ורנה״ו {= רנ״ה וייזל}. וראז׳{נמילר} פירש אשר יחרם מן האדם כענין אשר יחרים איש, כאילו כל אחד מישראל יהיה רשאי להחרים בניו ובני ביתו; וזה שבוש גדול, נמשך ממה שחשבו שהעברי יאמר: והתפוח נאכל מראובן (ע׳ למעלה כ״א:ז׳). והנה מן האדם איננו נאמר על הפועֵל אלא על הפעול (מי שיהיה מן האדם שיחרם), והפועֵל לא נזכר, כי איננו איש פרטי, אבל הוא מי שהרשות בידו, והוא כלל האומה, או המלך והשופט, אבל שיהיה מותר לאחד מן העם להחרים בניו ובני ביתו {כדעת Rosenmuller‬}, זה מתנגד לדרכי תורת משה, כי הנה ראינו בכמה מקומות התורה צווחת על תועבות הגוים הזובחים את בניהם, וראינו שמסרה משפט בן סורר ומורה לבית דין {דברים כ״א:י״ט} גם ראינו וכי יכה איש את עבדו ומת תחת ידו נקום ינקם {שמות כ״א:כ׳}. ברוך שהבדילנו מן התועים ונתן לנו את תורתו תורת אמת, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

Hoil Moshe Shofetim 11:31הואיל משה שופטים י״א:ל״א

והעליתיהו עולה – אעפ"י שדעת רבותי היתה שיפתח לא העלה את בתו עולה רק הקדישה לעבודת ה' כל ימי חייה מבלי היות לאיש, מוכרח אני לפרש לתלמידי שלא כן הדבר. ראשונה, לפי שהיתה קבלה ביד חז"ל שנשרפה ואין בהם מטיל ספק בדבר וקבלתם בדבר כזה שבודאי נשאר ממנו זכר לדורות מכרעת כל הסברות המתנגדות לה; וגם מהפסוקים נראה ברור שהדבר כן, וכותב הספר קצר בסיפורו כי מעשה אכזר הוא ומדאיב נפש כותבו וקוראו, כדרך שעשה משה במעשה ראובן ובלהה; ובעלי הדעה האחרת הואילו לפרש תיבות והיה לה' והעליתיהו עולה כשני דברים והוו בנתים כוו ומכה אביו ואמו שפירושה או, כלומר אם היוצא הוא מבני אדם יהיה לה', ואם בהמה הוא והעליתיהו עולה, וזה פירוש דחוק והעיקר חסר בו מן הספר; ואשה המקדשת עצמה לאלהי ישראל במה תעבדהו? האם בהשאר עגונה כל ימיה בתפלה ותחנונים? ח"ו! לא היתה ולא תהיה שוטות כזאת בישראל, ומוטב אלף פעמים כפלים להניח שפחות שבשופטים (יפתח בדורו כשמואל בודרו) העלה את בתו נגד צווי ה' בתורתו הנעלמה מדעתו; ואם היה הדבר כן למה תשאל מאביה שני חדשים לבכות, הלא יש לה פנאי לבכות על בתוליה כל ימי חייה, תשאל ממנו שני חדשים להתענג בשמחה ולראות בטוב, וגם יפתח לא היה מיצר כ"כ אם היה יודע שבתו תשאר בחיים; על כן נראה לי ברור שהדבר כקבלת חז"ל ויפתח הקריב את בתו עולה, ובעמים נהיתה כזאת פעמים רבות בימים הקדמונים ובפרט בעת מלחמה וצרה, ומלות על בתולי ר"ל אבכה שלא זכיתי להקים זרע ולהיות אם בישראל; ומלות ותהי חק בישראל, שממנו רצו להוכיח שמימי יפתח נשאר חק שוטות בישראל להשאר בתולות אשר נגע ה' בלבן עגונות ואדוקות בעבודת האל, נקשרות עם הכתוב אחריהן מימים ימימה וגו', ומלת לתנות כמו יתנו צדקות ה' (שירת דבורה) בנו ישראל ספרו צדקתה בשירים מימים ימימה.

Hoil Moshe Shofetim 11:39הואיל משה שופטים י״א:ל״ט

והיא לא ידעה איש – ולא היו לה בנים ובני בנים שיבכו על קברה, ע"כ היה חק בישראל שתלכנה הבתולות לתנות אותה.