Yiftach's Vow/5

EN/HEע/E

Yiftach's Vow

Sources

Shofetim 11שופטים י"א

(1) Now Jephthah the Gileadite was a mighty man of valour, and he was the son of a harlot; and Gilead begot Jephthah. (2) And Gilead's wife bore him sons; and when his wife's sons grew up, they drove out Jephthah, and said unto him: 'Thou shalt not inherit in our father's house; for thou art the son of another woman.' (3) Then Jephthah fled from his brethren, and dwelt in the land of Tob; and there were gathered vain fellows to Jephthah, and they went out with him. (4) And it came to pass after a while, that the children of Ammon made war against Israel. (5) And it was so, that when the children of Ammon made war against Israel, the elders of Gilead went to fetch Jephthah out of the land of Tob. (6) And they said unto Jephthah: 'Come and be our chief, that we may fight with the children of Ammon.' (7) And Jephthah said unto the elders of Gilead: 'Did not ye hate me, and drive me out of my father's house? and why are ye come unto me now when ye are in distress?' (8) And the elders of Gilead said unto Jephthah: 'Therefore are we returned to thee now, that thou mayest go with us, and fight with the children of Ammon, and thou shalt be our head over all the inhabitants of Gilead.' (9) And Jephthah said unto the elders of Gilead: 'If ye bring me back home to fight with the children of Ammon, and the Lord deliver them before me, I will be your head.' (10) And the elders of Gilead said unto Jephthah: 'The Lord shall be witness between us; surely according to thy word so will we do.' (11) Then Jephthah went with the elders of Gilead, and the people made him head and chief over them; and Jephthah spoke all his words before the Lord in Mizpah. (12) And Jephthah sent messengers unto the king of the children of Ammon, saying: 'What hast thou to do with me, that thou art come unto me to fight against my land?' (13) And the king of the children of Ammon answered unto the messengers of Jephthah: 'Because Israel took away my land, when he came up out of Egypt, from the Arnon even unto the Jabbok, and unto the Jordan; now therefore restore those cities peaceably.' (14) And Jephthah sent messengers again unto the king of the children of Ammon; (15) and he said unto him: 'Thus saith Jephthah: Israel took not away the land of Moab, nor the land of the children of Ammon. (16) But when they came up from Egypt, and Israel walked through the wilderness unto the Red Sea, and came to Kadesh; (17) then Israel sent messengers unto the king of Edom, saying: Let me, I pray thee, pass through thy land; but the king of Edom hearkened not. And in like manner he sent unto the king of Moab; but he would not; and Israel abode in Kadesh. (18) Then he walked through the wilderness, and compassed the land of Edom, and the land of Moab, and came by the east side of the land of Moab, and they pitched on the other side of the Arnon; but they came not within the border of Moab, for the Arnon was the border of Moab. (19) And Israel sent messengers unto Sihon king of the Amorites, the king of Heshbon; and Israel said unto him: Let us pass, we pray thee, through thy land unto my place. (20) But Sihon trusted not Israel to pass through his border; but Sihon gathered all his people together, and pitched in Jahaz, and fought against Israel. (21) And the Lord, the God of Israel, delivered Sihon and all his people into the hand of Israel, and they smote them; so Israel possessed all the land of the Amorites, the inhabitants of that country. (22) And they possessed all the border of the Amorites, from the Arnon even unto the Jabbok, and from the wilderness even unto the Jordan. (23) So now the Lord, the God of Israel, hath dispossessed the Amorites from before His people Israel, and shouldest thou possess them? (24) Wilt not thou possess that which Chemosh thy god giveth thee to possess? So whomsoever the Lord our God hath dispossessed from before us, them will we possess. (25) And now art thou any thing better than Balak the son of Zippor, king of Moab? did he ever strive against Israel, or did he ever fight against them? (26) While Israel dwelt in Heshbon and its towns, and in Aroer and its towns, and in all the cities that are along by the side of the Arnon, three hundred years; wherefore did ye not recover them within that time? (27) I therefore have not sinned against thee, but thou doest me wrong to war against me; the Lord, the Judge, be judge this day between the children of Israel and the children of Ammon.' (28) Howbeit the king of the children of Ammon hearkened not unto the words of Jephthah which he sent him. (29) Then the spirit of the Lord came upon Jephthah, and he passed over Gilead and Manasseh, and passed over Mizpeh of Gilead, and from Mizpeh of Gilead he passed over unto the children of Ammon. (30) And Jephthah vowed a vow unto the Lord, and said: 'If Thou wilt indeed deliver the children of Ammon into my hand, (31) then it shall be, that whatsoever cometh forth of the doors of my house to meet me, when I return in peace from the children of Ammon, it shall be the Lord's, and I will offer it up for a burnt-offering.' (32) So Jephthah passed over unto the children of Ammon to fight against them; and the Lord delivered them into his hand. (33) And he smote them from Aroer until thou come to Minnith, even twenty cities, and unto Abel-cheramim, with a very great slaughter. So the children of Ammon were subdued before the children of Israel. (34) And Jephthah came to Mizpah unto his house, and, behold, his daughter came out to meet him with timbrels and with dances; and she was his only child; beside her he had neither son nor daughter. (35) And it came to pass, when he saw her, that he rent his clothes, and said: 'Alas, mydaughter! thou hast brought me very low, and thou art become my troubler; for I have opened my mouth unto the Lord, and I cannot go back.' (36) And she said unto him: 'My father, thou hast opened thy mouth unto the Lord; do unto me according to that which hath proceeded out of thy mouth; forasmuch as the Lord hath taken vengeance for thee of thine enemies, even of the children of Ammon.' (37) And she said unto her father: 'Let this thing be done for me: let me alone two months, that I may depart and go down upon the mountains, and bewail my virginity, I and my companions.' (38) And he said: 'Go.' And he sent her away for two months; and she departed, she and her companions, and bewailed her virginity upon the mountains. (39) And it came to pass at the end of two months, that she returned unto her father, who did with her according to his vow which he had vowed; and she had not known man. And it was a custom in Israel, (40) that the daughters of Israel went yearly to lament the daughter of Jephthah the Gileadite four days in a year.

(א) וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח. (ב) וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה. (ג) וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ. (ד) וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב. (ו) וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן. (ז) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם. (ח) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד. (ט) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן י"י אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ. (י) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח י"י יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה. (יא) וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כׇּל דְּבָרָיו לִפְנֵי י"י בַּמִּצְפָּה. (יב) וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי. (יג) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם. (יד) וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן. (טו) וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן. (טז) כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה. (יז) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ. (יח) וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסׇב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב. (יט) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי. (כ) וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כׇּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל. (כא) וַיִּתֵּן י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כׇּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא. (כב) וַיִּירְשׁוּ אֵת כׇּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן. (כג) וְעַתָּה י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ. (כד) הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ י"י אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ. (כה) וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם. (כו) בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכׇל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא. (כז) וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט י"י הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן. (כח) וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו. (כט) וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ י"י וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן. (ל) וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַי"י וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. (לא) וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַי"י וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה. (לב) וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם י"י בְּיָדוֹ. (לג) וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (לד) וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת. (לה) וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל י"י וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב. (לו) וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל י"י עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ י"י נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן. (לז) וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי [וְרֵעוֹתָי] (ורעיתי). (לח) וַיֹּאמֶר לֵכִי וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים. (לט) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשׇׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. (מ) מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה.

Josephus Antiquities of the Jews 5 7:10יוספוס קדמוניות היהודים ה ז':י'

And when he had given them this answer, he sent the ambassadors away. And when he had prayed for victory, and had vowed to perform sacred offices, and if he came home in safety, to offer in sacrifice what living creature soever should first meet him, he joined battle with the enemy, and gained a great victory, and in his pursuit slew the enemies all along as far as the city of Minnith. He then passed over to the land of the Ammonites, and overthrew many of their cities, and took their prey, and freed his own people from that slavery which they had undergone for eighteen years. But as he came back, he fell into a calamity no way correspondent to the great actions he had done; for it was his daughter that came to meet him; she was also an only child and a virgin: upon this Jephtha heavily lamented the greatness of his affliction, and blamed his daughter for being so forward in meeting him, for he had vowed to sacrifice her to God. However, this action that was to befall her was not ungrateful to her, since she should die upon occasion of her father's victory, and the liberty of her fellow citizens: she only desired her father to give her leave, for two months, to bewail her youth with her fellow citizens; and then she agreed, that at the forementioned thee he might do with her according to his vow. Accordingly, when that time was over, he sacrificed his daughter as a burnt-offering, offering such an oblation as was neither conformable to the law nor acceptable to God, not weighing with himself what opinion the hearers would have of such a practice.

Bavli Taanit 4aבבלי תענית ד'.

א"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שלשה שאלו שלא כהוגן לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי אליעזר עבד אברהם דכתיב {בראשית כ"ד:י"ד} והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגו' יכול אפי' חיגרת אפי' סומא השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה שאול בן קיש דכתיב {שמואל א י"ז:כ"ה} והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפי' עבד אפילו ממזר השיבו כהוגן ונזדמן לו דוד יפתח הגלעדי דכתיב {שופטים י"א:ל"א} והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו' יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן נזדמנה לו בתו והיינו דקאמר להו נביא לישראל {ירמיהו ח':כ"ב} הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם וכתיב {ירמיהו י"ט:ה'} אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר {מלכים ב ג':כ"ז} ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם.

Bereshit Rabbah 60:3בראשית רבה ס':ג'

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי וגו' (בראשית כד, יג יד), אַרְבָּעָה הֵן שֶׁתָּבְעוּ שֶׁלֹא כְהֹגֶן, לִשְׁלשָׁה נִתַּן כְּהֹגֶן, לְאֶחָד נִתַּן שֶׁלֹא כְהֹגֶן. וְאֵלּוּ הֵן: אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, כָּלֵב, שָׁאוּל, יִפְתָּח. אֱלִיעֶזֶר אָמַר: וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ וגו', הָא אִלּוּ יָצְאָה אָמָה אַחַת וְהִשְׁקַתּוּ הָיָה מַשִֹּׂיאָהּ לְבֶן אֲדוֹנוֹ, אֶתְמְהָא, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּהֹגֶן, (בראשית כד, טו): וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וגו'. וְכָלֵב אָמַר (שופטים א, יב): אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה, אִלּוּ לְכָדוֹ עֶבֶד אֶחָד הָיָה נוֹתֵן לוֹ בִּתּוֹ, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּהֹגֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים א, יג): וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֵּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה. שָׁאוּל אָמַר (שמואל א יז, כה): וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנוּ הַמֶּלֶךְ עשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ לְאִשָּׁה, הָא אִלּוּ יָצָא כּוּשִׁי אֶחָד אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד אוֹ עֶבֶד וְהִכָּהוּ הָיָה נוֹתֵן לוֹ בִּתּוֹ, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּהֹגֶן, דִּכְתִיב (שמואל א יז, יב): וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי. יִפְתָּח (שופטים יא, לא): וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא וגו' וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה לַה', הָא אִלּוּ יָצָא חֲמוֹר אוֹ כֶלֶב אֶחָד אוֹ חָתוּל אַחַת, הָיָה מַעֲלֵהוּ עוֹלָה, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא כְהֹגֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שופטים יא, לד): וַיָּבֹא יִפְתָּח וגו' וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הֶקְדֵּשׁ דָּמִים הָיָה חַיָּב, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֲפִלּוּ הֶקְדֵּשׁ דָּמִים לֹא הָיָה חַיָּב, דִּתְנַן אָמַר עַל בְּהֵמָה טְמֵאָה וְעַל בַּעֲלַת מוּם הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלָה, לֹא אָמַר כְּלוּם, אָמַר הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה, יִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶם עוֹלָה. וְלֹא הָיָה שָׁם פִּינְחָס שֶׁיַּתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ, אֶלָּא פִּינְחָס אָמַר הוּא צָרִיךְ לִי וַאֲנִי אֵלֵךְ אֶצְלוֹ, וְיִפְתָּח אָמַר אֲנִי רֹאשׁ קְצִינֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי הוֹלֵךְ לִי אֵצֶל פִּינְחָס, בֵּין דֵּין לְדֵין אָבְדָה הַנַּעֲרָה הַהִיא, הֲדָא דְּבִרְיָתָא אָמְרָה בֵּין חָיְתָא לִמְחַבַּלְתָּא אֲזַל בְּרָא דַּעֲלוּבְתָּא. וּשְׁנֵיהֶם נֶעֶנְשׁוּ בְּדָמֶיהָ שֶׁל נַעֲרָה, יִפְתָּח מֵת בִּנְשִׁילַת אֵבָרִים, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בּוֹ הָיָה אֵבָר נִשּׁוֹל הֵימֶנוּ וְהָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ שָׁם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שופטים יב, ז): וַיָּמָת יִפְתָּח וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד, בְּעִיר גִּלְעָד לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּעָרֵי גִלְעָד. פִּינְחָס נִטְלָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א ט, כ): פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם, הוּא נָגִיד עֲלֵיהֶם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא נָגִיד הָיָה, (דברי הימים א ט, כ): לְפָנִים ה' עִמּוֹ.

Tanchuma Bechukotai 5תנחומא בחקתי ה'

דָּבָר אַחֵר, אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשׁוֹת. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם (משלי יא, ל). אִם יִהְיֶה אָדָם צַדִּיק, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא צַדִּיק וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם. אֶלָּא, פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים, זוֹ תּוֹרָה, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהוּא בֶּן תּוֹרָה, הוּא לָמֵד הֵיאַךְ לוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם. שֶׁאִם יִדֹּר לַעֲרֹךְ נְפָשׁוֹת, הוּא לָמֵד מִן הַתּוֹרָה הֵיאַךְ עוֹשֶׂה. וְאִם אֵין בְּיָדוֹ תּוֹרָה, אֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם. כֵּן אַתְּ מוֹצֵא בְּיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֶּן תּוֹרָה, אִבֵּד אֶת בִּתּוֹ. אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁנִּלְחַם עִם בְּנֵי עַמּוֹן, וְנָדַר בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר וְגוֹ', וְהָיָה הַיּוֹצֵא וְגוֹ', וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה (שופטים יא, ל-לא). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה עָלָיו כַּעַס מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר, אִלּוּ יָצָא מִבֵּיתוֹ כֶּלֶב אוֹ חֲזִיר אוֹ גָּמָל, הָיָה מַקְרִיב אוֹתוֹ לְפָנַי. לְכָךְ זִמֵּן לוֹ בִּתּוֹ. כָּל כָּךְ לָמָּה. כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ כָּל הַנּוֹדְרִים, הִלְכוֹת נְדָרִים וְקוֹנָמוֹת, שֶׁלֹּא לִנְהֹג טָעוּת בַּנְּדָרִים. וְהִנֵּה בִּתּוֹ יוֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, וַיְהִי כִּרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וְיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִתִּי וְגוֹ', וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב (שם פסוק לד-לה). וַהֲלֹא פִּנְחָס הָיָה שָׁם, וְהוּא אוֹמֵר לֹא אוּכַל לָשׁוּב. אֶלָּא פִּנְחָס אָמַר, אֲנִי כֹּהֵן גָּדוֹל בֶּן כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֵיךְ אֵלֵךְ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ. יִפְתָּח אָמַר, אֲנִי רֹאשׁ שׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל רֹאשׁ הַקְּצִינִים, אַשְׁפִּיל עַצְמִי וְאֵלֵךְ אֵצֶל הֶדְיוֹט. מִבֵּין תַּרְוֵיהוֹן אַבְדַת הַהִיא עֲלוּבְתָּא מִן עָלְמָא. וּשְׁנֵיהֶם נִתְחַיְּבוּ בְּדָמֶיהָ. פִּנְחָס, נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, יִפְתָּח, נִתְפַּזְּרוּ עַצְמוֹתָיו, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִּלְעָד (שם יב, ז). כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ לְקָרְבָהּ, הָיְתָה בּוֹכָה לְפָנָיו. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ, אָבִי, יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ בְּשִׂמְחָה וְאַתָּה שׁוֹחֵט אוֹתִי. שֶׁמָּא כָּתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַפְשׁוֹת אָדָם. אֵין כְּתִיב בַּתּוֹרָה, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה (ויקרא א, ב), מִן הַבְּהֵמָה וְלֹא מִן בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, נָדַרְתִּי, וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה. שֶׁמָּא כָּל הַנּוֹדֵר יָכֹל הוּא שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּם נִדְרוֹ. אָמְרָה לֵיהּ, וַהֲרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁנָּדַר וְאָמַר, כָּל אֲשֶׁר תִּתֵּן לִי עַשֵּׂר וְגוֹ' (בראשית כח, כב), וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים, שֶׁמָּא הִקְרִיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶחָד מֵהֶם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא חַנָּה, שֶׁאָמְרָה, וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִּרְאֶה וְגוֹ' (ש"א א, יא), שֶׁמָּא הִקְרִיבָה אֶת בְּנָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אָמְרָה לוֹ: וְלֹא שָׁמַע לָהּ. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהּ, אָמְרָה לוֹ: הַנִּיחֵנִי וְאֵרֵד אֵצֶל בֵּית דִּין, שֶׁמָּא יִמְצְאוּ פֶּתַח לְנִדְרְךָ. שֶׁנֶּאֱמַר: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְגוֹ' (שופטים יא, לז). אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה, וְכִי יֵשׁ אָדָם יוֹרֵד עַל הֶהָרִים, וַהֲלֹא בְּנֵי אָדָם עוֹלִים לֶהָרִים. מַהוּ וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים. אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה' (מיכה ו, ב). הָלְכָה אֶצְלָם וְלֹא מָצְאוּ פֶּתַח לְיִפְתָּח לְהַתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ, בַּעֲוֹן אוֹתָן שֶׁשָּׁחַט מִשֵּׁבֶט אֶפְרָיִם. וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר, גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים מָטָר סוֹחֵף וְאֵין לָחֶם (משלי כח, ג). גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים, זֶה יִפְתָּח, שֶׁהָיָה רָשׁ בַּתּוֹרָה כִּגְרוּפוֹ שֶׁל שִׁקְמָה, שֶׁהָיָה עֹשֵׁק אֶת הַדַּלִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמֹר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן (שופטים יב, ו), וְהָיָה שׁוֹחֲטָן. לְפִיכָךְ, מָטָר סוֹחֵף וְאֵין לֶחֶם, שֶׁהָיָה לוֹ מִי שֶׁיַּתִּיר אֶת נִדְרוֹ, אֶלָּא וְאֵין לֶחֶם, שֶׁהֶעֱלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם אֶת הַהֲלָכָה, שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ פִּתְחוֹ לְהַתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ. עָלָה וּשְׁחָטָהּ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צֹוַחַת, נְפָשׁוֹת הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁתַּקְרִיב לְפָנַי אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִּבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי (ירמיה יט, ה). אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי לְאַבְרָהָם שֶׁיִּשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ, אֶלָּא אָמַרְתִּי לוֹ, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ (בראשית כב, יב), לְהוֹדִיעַ לְכָל הָאֻמּוֹת חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁלֹּא חָשַׂךְ אֶת יְחִידוֹ מִמֶּנִּי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאוֹ. וְלֹא דִּבַּרְתִּי לְיִפְתָּח לְהַקְרִיב אֶת בִּתּוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, דָּמִים הָיָה חַיָּב, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב בַּעֲרָכִין. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, וְלֹא כְּלוּם, שֶׁהִתְנָה עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַקְרִיב, וְלֹא הָיָה עָלָיו כְּלוּם. וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי, זֶה מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב, שֶׁכָּתוּב בּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנָּפַל בְּיַד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה (מ"ב ג, כז). מִי גָּרַם לְמֵישַׁע שֶׁיַּקְרִיב אֶת בְּנוֹ. עַל שֶׁלֹּא הָיָה בֶּן תּוֹרָה. שֶׁאִלּוּ קָרָא בַּתּוֹרָה, לֹא אִבֵּד אֶת בְּנוֹ, שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר, וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר, וְאִם נְקֵבָה הִיא וְגוֹ' (ויקרא כז, ב-ד). הֱוֵי, וְלוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם (משלי יא, ל).

Rashi Shofetim 11:37-39רש"י שופטים י"א:ל"ז-ל"ט

(לז) וירדתי על ההרים – לשון יללה הוא, ודוגמתו (ישעיהו טו ג). על גגותיה וברחובותיה כולה ייליל ירד בבכי, המתעצב בבכי עד שגופו משתבר – ובמדרש אגדה דורש רבי תנחומא (בחוקותי ה). על ההרים – לפני סנהדרין, שמא ימצאו פתח לנדרך. (לח) ותבך על בתוליה – מדלא כתיב על בתולותיה, משמע בתולים ממש. (לט) ותהי חק – גזרו שלא יעשה אדם עוד כן, שאלו הלך אצל פנחס, או הוא בא אצלו, היה מתיר לו נדרו, עמדו בגדולתן, ומבין שניהם אבדה, ונפרע מהם, פנחס נסתלקה שכינה הימנו, שנאמר בדברי הימים (א ט כ). לפנים ה' עמו, למדנו שבסופו אינו עמו, ויפתח הוכה בשחין וניפול אברים, שנאמר (לקמן יב ז). ויקבר בערי גלעד – ויש עוד לפתור. ותהי חק בישראל – מחובר למקרא שלאחריו.

Radak Shofetim 11:31רד"ק שופטים י"א:ל"א

והעליתיהו עולה – דעת רז"ל בזה ידוע. ואדוני אבי ז"ל פירש: והעליתיהו הוי"ו במקום, או ופירש והיה לה' הקדש אם אינו ראוי לעולה, או העליתיהו עולה אם ראוי לעולה, וכמו זה הוי"ו מכה אביו ואמו או אמו. ויפה פירש. וכן נראה מהפסוק כי לא המיתה, שאמר ואבכה על נפשי לאות כי לא המיתה, אך לא ידעה איש כמו שאמר והיא לא ידעה איש. ומה שאמר גם כן ויעש לה את נדרו אשר נדר ולא אמר ויעלה עולה לאות, כי פרושה היתה וזהו את נדרו אשר נדר והיה להשם, כך נראה לפי פשטי הפסוקים ודברי רז"ל אם קבלה היא בידם עלינו לקבלה.

Radak Shofetim 11:37-40רד"ק שופטים י"א:ל"ז-מ'

(לז) וירדתי – יש מפרשים: מענין אריד בשיחי וירד ויריד בענין אחד ורבים כמוהו. והנכון לפרש: כמשמעו, כי המצפה ששם היה בית יפתח היה גבוהה על ההרים, או אמר וירדתי כנגד העמק אשר בין המצפה וההרים. וכן: ויעלו אותם עמק עכור, וירד הסלע כמו שפירשנו. ויונתן תרגם: ואתנגיד על טוריא. ובדרש: וירדתי על ההרים אלך - לפני סנהדרין אולי ימצאו פתח לנדרך. (לט) ויעש לה את נדרו אשר נדר – שעשה לה בית והכניסה שם והיתה שם פרושה מבני אדם ומדרכי העולם, והיה חק בישראל, כי משנה לשנה היו הולכות אליה בנות ישראל. (מ) לתנות לה – כלומר לקונן ולבכות על בתוליה עמה. כתרגומו: לאלאה. ותרגום: ויקונן המלך - ואלא מלכא, או פירוש לתנות להשיחה ולנחמה ארבעה ימים, כי כל השנה היתה מתבודדת כמו האנשים הפרושים הסגורים בבתים והחק הזה עשו עמה כל ימי חייה. ומה שאמר ותהי חק לשון נקבה, ר"ל הליכת בנות ישראל היתה לחק בכל שנה. ויונתן תרגם: והות לגזרה בישראל בדיל דלא לאסקא גבר ית בריה וית ברתיה וגו'. ומצאנו בזה מחלוקת. רז"ל אמרו: וכי נדר היה? רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש רבי יוחנן אמר: דמים היה חייב. וריש לקיש אמר: אפילו דמים לא היה חייב, דתנינן אמר: על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום, הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה. ולא היה שם פנחס שיתיר לו נדרו כלומר שיאמר לו כי בדמים היה פטור? אמר פנחס: הוא צריך לי, יבא אצלי. ויפתח אמר: ראש קציני ישראל אני ואלך אצלו? בין דין לדין אבדה הנערה ושניהם נענשו, יפתח בנשילת אברים מת, שנאמר: ויקבר בערי גלעד, פנחס נסתלקה ממנו רוח הקדש, שנאמר: ופנחס בן אלעזר הכהן נגיד היה עליהם הוא עליהם אין כתיב כאן אלא היה עליהם - לפנים, ה' עמו עכשיו, לא היה עמו. ראינו מדבריהם כי מה שעשה יפתח בטעות עשה והיה הוא סבור שנדרו היה נדר, כמו שאמר ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב ובתו גם כן רצתה בדברו, כי חשבה גם כן שנדרו היה נדר, כמו שאמרה: פצית את פיך אל ה' עשה לי כאשר יצא מפיך.

Ralbag Shofetim 11:30-40רלב"ג שופטים י"א:ל'-מ'

(ל) וספר שכבר נדר יפתח נדר לה' שאם יתן בידו את בני עמון יהיה לה' אשר יצא מביתו בשובו בשלום מבני עמון ויעלנו עולה אם היה ראוי לזה. (לא) והנה היוצא מדלתי ביתו יהיה בהכרח בעל החיים ואם היה ממין האדם יהיה לה' ויהיה מיוחד לעבודת הש"י לבד ואם יהיה זכר לא יצטרך שיהיה פרוש מן האשה כי כבר יהיה מיוחד לעבודת הש"י בזולת זה האופן כמו שנמצא בכהנים ובלוים ומצאנו ג"כ זה הלשון בשמואל עם לקחו אשה והולידו בנים ממנה ואמנם אם היתה אשה יחוייב שתהיה פרושה מאיש שאם היה לה בעל לא תהיה מיוחדת לעבודת הש"י אבל תעבוד על זה בעלה כמשפט הנשים הנשואות ולזה קרע יפתח את בגדיו בראותו בתו יוצאה לקראתו כי זה הנדר יחייב שלא תהיה לאיש ידמה שעשה לה יפתח בית מחוץ לא ראתה אדם בו ולא אשה וישבה שם אך המתין לה שנים חדשים תלך בהם עם רעותיה לבכות על בתוליה על ההרים ובזה הזמן הסגירה בבית הוא ולא היתה רואה אפילו אשה שם זולתי ארבעה ימים בשנה שהיה חק לישראל שתלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח על בתוליה והיא היתה פרושה מאיש כל ימיה.

Hoil Moshe Shofetim 11:31הואיל משה שופטים י"א:ל"א

והעליתיהו עולה – אעפ"י שדעת רבותי היתה שיפתח לא העלה את בתו עולה רק הקדישה לעבודת ה' כל ימי חייה מבלי היות לאיש, מוכרח אני לפרש לתלמידי שלא כן הדבר.  ראשונה, לפי שהיתה קבלה ביד חז"ל שנשרפה ואין בהם מטיל ספק בדבר וקבלתם בדבר כזה שבודאי נשאר ממנו זכר לדורות מכרעת כל הסברות המתנגדות לה; וגם מהפסוקים נראה ברור שהדבר כן, וכותב הספר קצר בסיפורו כי מעשה אכזר הוא ומדאיב נפש כותבו וקוראו, כדרך שעשה משה במעשה ראובן ובלהה; ובעלי הדעה האחרת הואילו לפרש תיבות והיה לה' והעליתיהו עולה כשני דברים והוו בנתים כוו ומכה אביו ואמו שפירושה או, כלומר אם היוצא הוא מבני אדם יהיה לה', ואם בהמה הוא והעליתיהו עולה, וזה פירוש דחוק והעיקר חסר בו מן הספר; ואשה המקדשת עצמה לאלהי ישראל במה תעבדהו?  האם בהשאר עגונה כל ימיה בתפלה ותחנונים?  ח"ו!  לא היתה ולא תהיה שוטות כזאת בישראל, ומוטב אלף פעמים כפלים להניח שפחות שבשופטים (יפתח בדורו כשמואל בודרו) העלה את בתו נגד צווי ה' בתורתו הנעלמה מדעתו; ואם היה הדבר כן למה תשאל מאביה שני חדשים לבכות, הלא יש לה פנאי לבכות על בתוליה כל ימי חייה, תשאל ממנו שני חדשים להתענג בשמחה ולראות בטוב, וגם יפתח לא היה מיצר כ"כ אם היה יודע שבתו תשאר בחיים; על כן נראה לי ברור שהדבר כקבלת חז"ל ויפתח הקריב את בתו עולה, ובעמים נהיתה כזאת פעמים רבות בימים הקדמונים ובפרט בעת מלחמה וצרה, ומלות על בתולי ר"ל אבכה שלא זכיתי להקים זרע ולהיות אם בישראל; ומלות ותהי חק בישראל, שממנו רצו להוכיח שמימי יפתח נשאר חק שוטות בישראל להשאר בתולות אשר נגע ה' בלבן עגונות ואדוקות בעבודת האל, נקשרות עם הכתוב אחריהן מימים ימימה וגו', ומלת לתנות כמו יתנו צדקות ה' (שירת דבורה) בנו ישראל ספרו צדקתה בשירים מימים ימימה.

Hoil Moshe Shofetim 11:39הואיל משה שופטים י"א:ל"ט

והיא לא ידעה איש – ולא היו לה בנים ובני בנים שיבכו על קברה, ע"כ היה חק בישראל שתלכנה הבתולות לתנות אותה.