EN/HEע/E

Yitzchak's Role in the Akeidah

Sources

Bereshit 21:1-5בראשית כ״א:א׳-ה׳

(1) Hashem visited Sarah as He had said, and Hashem did to Sarah as He had spoken. (2) Sarah conceived, and bore Abraham a son in his old age, at the set time of which God had spoken to him. (3) Abraham called his son who was born to him, whom Sarah bore to him, Isaac. (4) Abraham circumcised his son, Isaac, when he was eight days old, as God had commanded him. (5) Abraham was one hundred years old when his son, Isaac, was born to him.

(א) וַי״י פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ י״י לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. (ב) וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. (ג) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק. (ד) וַיָּמׇל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים. (ה) וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.

Bereshit 22בראשית כ״ב

(1) It happened after these things, that God tested Abraham, and said to him, “Abraham!” He said, “Here I am.” (2) He said, “Now take your son, your only son, whom you love, even Isaac, and go into the land of Moriah. Offer him there for a burnt offering on one of the mountains which I will tell you of.” (3) Abraham rose early in the morning, and saddled his donkey, and took two of his young men with him, and Isaac his son. He split the wood for the burnt offering, and rose up, and went to the place of which God had told him. (4) On the third day Abraham lifted up his eyes, and saw the place far off. (5) Abraham said to his young men, “Stay here with the donkey. The boy and I will go yonder. We will worship, and come back to you.” (6) Abraham took the wood of the burnt offering and laid it on Isaac his son. He took in his hand the fire and the knife. They both went together. (7) Isaac spoke to Abraham his father, and said, “My father?” He said, “Here I am, my son.” He said, “Here is the fire and the wood, but where is the lamb for a burnt offering?” (8) Abraham said, “God will provide himself the lamb for a burnt offering, my son.” So they both went together. (9) They came to the place which God had told him of. Abraham built the altar there, and laid the wood in order, bound Isaac his son, and laid him on the altar, on the wood. (10) Abraham stretched out his hand, and took the knife to kill his son. (11) The angel of Hashem called to him out of the sky, and said, “Abraham, Abraham!” He said, “Here I am.” (12) He said, “Do not lay your hand on the boy, neither do anything to him. For now I know that you fear God, since you have not withheld your son, your only son, from me.” (13) Abraham lifted up his eyes, and looked, and saw that behind him was a ram caught in the thicket by his horns. Abraham went and took the ram, and offered him up for a burnt offering instead of his son. (14) Abraham called the name of that place "Hashem will see", as it is said to this day, “On Hashem’s mountain, it will be provided.” (15) The angel of Hashem called to Abraham a second time out of the sky, (16) and said, “I have sworn by myself, says Hashem, because you have done this thing, and have not withheld your son, your only son, (17) that I will bless you greatly, and I will multiply your seed greatly like the stars of the heavens, and like the sand which is on the seashore. Your seed will possess the gate of his enemies. (18) In your seed will all the nations of the earth be blessed, because you have obeyed my voice.” (19) So Abraham returned to his young men, and they rose up and went together to Beersheba. Abraham lived at Beersheba. (20) It happened after these things, that it was told Abraham, saying, “Behold, Milcah, she also has borne children to your brother Nahor: (21) Uz his firstborn, Buz his brother, Kemuel the father of Aram, (22) And Kesed, Hazo, Pildash, Jidlaph, and Bethuel.” (23) Bethuel fathered Rebekah. These eight Milcah bore to Nahor, Abraham’s brother. (24) His concubine, whose name was Reumah, also bore Tebah, Gaham, Tahash, and Maacah.

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. (ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. (ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. (ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. (ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. (ו) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. (ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. (ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. (ט) וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. (י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. (יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ י״י מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. (יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. (יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. (יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא י״י יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר י״י יֵרָאֶה. (טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ י״י אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם. (טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם י״י כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. (יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. (יח) וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. (יט) וַיָּשׇׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע. (כ) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ. (כא) אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם. (כב) וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל. (כג) וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם. (כד) וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה.

Bereshit 23:1-2בראשית כ״ג:א׳-ב׳

(1) Sarah lived one hundred twenty-seven years. This was the length of Sarah’s life. (2) Sarah died in Kiriath Arba the same is Hebron, in the land of Canaan. Abraham came to mourn for Sarah, and to weep for her.

(א) וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. (ב) וַתָּמׇת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

Shemot 2:5-6שמות ב׳:ה׳-ו׳

(5) Pharaoh’s daughter came down to bathe at the river. Her maidens walked along by the riverside. She saw the basket among the reeds, and sent her handmaid to get it. (6) She opened it, and saw the child, and behold, the baby cried. She had compassion on him, and said, “This is one of the Hebrews’ children.”

(ה) וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. (ו) וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.

Shemot 6:11-12שמות ו׳:י״א-י״ב

(11) “Go in, speak to Pharaoh king of Egypt, that he let the children of Israel go out of his land.” (12) Moses spoke before Hashem, saying, “Behold, the children of Israel haven’t listened to me. How then shall Pharaoh listen to me, who am of uncircumcised lips?”

(יא) בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. (יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי י״י לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.

Shemot 6:29-30שמות ו׳:כ״ט-ל׳

(29) that Hashem spoke to Moses, saying, “I am Hashem. Speak to Pharaoh king of Egypt all that I speak to you.” (30) Moses said before Hashem, “Behold, I am of uncircumcised lips, and how shall Pharaoh listen to me?”

(כט) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי י״י דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כׇּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. (ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי י״י הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה.

Shemot 33:11שמות ל״ג:י״א

Hashem spoke to Moses face to face, as a man speaks to his friend. He turned again into the camp, but his servant Joshua, the son of Nun, a young man, didn’t depart out of the Tent.

וְדִבֶּר י״י אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל.

Philo On Abraham 168-176פילון על אברהם קס״ח-קע"ו

(168) A legitimate son is borne to the wise man by his wedded wife, a beloved and only son, very beautiful in his person, and very excellent in his disposition. For he was already beginning to display the more perfect exercises of his age, so that his father felt a most strong and vehement affection fphior him, not only from the impulse of natural regard, but also from the influence of deliberate opinion, from being, as it were, a judge of his character. (169) To him, then, being conscious of such a disposition, an oracular command suddenly comes, which was never expected, ordering him to sacrifice this son on a certain very lofty hill, distant three days' journey from the city. (170) And he, although attached to his child by an indescribable fondness, neither changed colour, nor wavered in his soul, but remained firm in an unyielding and unalterable purpose, as he was at first. And being wholly influenced by love towards God, he forcibly repressed all the names and charms of the natural relationship: and without mentioning the oracular command to any one of his household out of all his numerous body of servants, he took with him the two eldest, who were most thoroughly attached to their master, as if he were bent upon the celebration of some ordinary divine rite, and went forth with his son, making four in all. (171) And when, looking as it were from a watch-tower, he saw the appointed place afar off, he bade his servants remain there, and he gave his son the fire and the wood to carry, thinking it proper for the victim himself to be burdened with the materials for the sacrifice, a very light burden, for nothing is less troublesome than piety. (172) And as they proceeded onwards with equal speed, not marching more rapidly with their bodies than with their minds along that short road of which holiness is the end, they at last arrive at the appointed place. (173) And the father collected stones wherewith to build the altar; and when his son saw everything else prepared for the celebration of the sacrifice, but no animal, he looked to his father and said, "My father, behold the fire and the wood, but where is the victim for the burnt Sacrifice?" (Genesis 22:7) (174) Therefore, any other father, knowing what he was about to do, and being depressed in his soul, would have been thrown into confusion by his son's words, and being filled with tears, would, out of his excessive affliction, by his silence have betrayed what was about to be done; (175) but Abraham, betraying no alteration of voice, or countenance, or intention, looking at his son with steady eye, answered his question with a determination more steadily still, "My child," said he, "God will provide himself a victim for the burnt offering," although we are in a vast desert where perhaps you despair of such a thing as being found; but all things are possible to God, even all such things as are impossible and unintelligible to men. (176) And even while saying this, he seizes his son with all rapidity, and places him on the altar, and having taken his knife in his right hand, he raised it over him as if to slay him; but God the Saviour stopped the deed in the middle, interrupting him by a voice from heaven, by which he ordered him to stay his hand, and not to touch the child: calling the father by name twice, so as to turn him and divert him from his purpose, and forbid him to complete the sacrifice.

Josephus Antiquities of the Jews 1:13:2-4יוספוס קדמוניות היהודים א׳:י״ג:ב׳-ד׳

(2) [225] Abraham wished to disobey God in nothing but to serve him completely, for it is by his loving providence that all things have life. So he concealed from his wife and servants God's command and his own intention to slaughter his son, for they would have kept him from obeying God, and he took Isaac and two of his servants, and loading an ass with all that was required for sacrifice, he went off to the mountain. [226] The two servants accompanied him for two days, but when he saw the mountain on the third day, he left his companions on the plain, and went alone with his son to the mountain, where later king David established the temple. [227] They had brought with them all that was needed for a sacrifice except the animal to be offered. Isaac was twenty-five years old, and as he was built the altar he asked his father what he intended to offer, since there was no animal there for a victim. He said that God himself would provide a victim, since he can make provide plentifully for people in need, and deprive others of what they already have, if they confide in it too much; and if He graciously chose to be present at this sacrifice, he would provide a victim too. (3) [228] When the altar was prepared and Abraham had laid on the wood and all was ready, he said to his son, "My child, I prayed so long to have you as my son. Then when you came into my life there was nothing I would not do for your upbringing, which I cherished, and nothing made me happier than to see you grow up, so that at my death I could leave you to rule after me. [229] But just as it was by God's will that I became your father, so it is now his will that I give you up, so bear this dedication generously. It is to God my support and protector that I surrender you, who now sees fit to ask this homage in return for his favours to me. [230] Just as you were born, so you will now die, not in the normal way but as sent ahead in sacrifice by your own father to God, the Father of all. I reckon he judges you worthy not to leave this life by disease, war, or any of the other cruel ways by which death usually comes. [231] He will receive your soul with prayers and religious rites and put you close to himself, where you will be the help and support me in my old age. It was for this that I brought you up, and now you leave God to me, to console me instead of you." (4) [232] As the son of such a father, Isaac had such a generous character that he gladly accepted this explanation. He said he would be unworthy of his birth if he rejected the will of God and of his father and not did readily resign himself up to both, for it would be wrong to disobey, even if his father alone had decided it. So he went immediately to the altar to be sacrificed, and it would have happened if God had not prevented it. [233] He loudly called Abraham's name and forbade him to kill his son, since it was not a desire for human blood that had moved him to order him to kill his son, nor had he made him a father only to remove the boy so terribly, but he just wished to test his spirit, to see if he would obey such a command. [234] Now that he was sure of his loyalty and his deep devotion, he was glad to have given him so much, and promised to show all care for him and his race, and that his son would live to a great age and after a happy life would pass on the noble leadership to his good and legitimate offspring. [235] He foretold too that his family would grow into many nations and that the patriarchs would leave behind them an everlasting name, and gain possession of the land of Canaan and be envied by all people. [236] After saying this, God sent them a ram they had not noticed before, as the sacrifice. So Abraham and Isaac embraced, having received each other back beyond all expectation and with the promises of such great blessings. After the sacrifice they returned to Sarah and lived happily together, and God helped them in everything they asked. <a name="14"></a>

(ב) וישמע אברהם בקול ה׳, ובכל נפשו עתד את יצחק לעולה כליל לה׳, ויחשוב למשפט כי חטא משפט מות הוא למרות את פי ה׳ אשר הוא מקור החיים ובטובו הוא מחיה כל החיים. אך לשרה אשתו לא הגיד זאת, גם לא גלה את אזן אחד מעבדיו את אשר בלבבו לעשות, לבל יתיצב לו איש לשטן בדרך. וישכם בבקר ויחבש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים, וישם על החמור את עצי העולה ואת יתר הדברים הדרושים לחפץ הזה. ביום השלישי נשא אברהם את עיניו. וירא את הר המוריה מרחוק, ויאמר אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם. ויקח אברהם את עצי העולה מעל החמור וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדו. ויצחק היה אז בן עשרים וחמש שנים, ואחרי אשר נבנה המזבח, שאל את פי אברהם איה השה לעולה? ויענהו כי אלהים יראה לו השה לעולה, כי בידו לתת לכל איש ואיש את אשר יחסר לו, גם לשוב ולקחת את אשר נתן לו אם יתאמר כי כחו ועצם ידו עשה לו חיל—. (ג) אחרי ערוך אברהם את העצים על המזבח, פנה אל יצחק בנו ויאמר: הה בני! אלפי פעמים שאלתיך מאת ה׳, ובשמעו את שאלתי ויתן לי בן יקיר כמוך, לא חָשכתי מכל עמל ותלאה נפשי לשמור עליך, טפחתיך ורביתיך, וכל ישעי וכל חפצי היו רק לראותך בתור אדם המעלה ולהוריש לך את כל אשר לי. אולם יען כי ברצון ה׳ הייתי אב לבן נחמד כמוך, עלי החובה לעשות גם את רצונו, ועתה ירצה ה׳ כי אשיב לו את הבן אשר נתן לי, על כן חזק ואמץ להעלות על המזבח לעולה כליל לה׳. ואני בכל חפץ לבבי הנני נותן אותך לה׳, יען כי חפץ הוא בזה חלף כל הטובות והחסדים אשר עשה עמדי מעודי ועד היום הזה. הה בני! בבואך אל התבל על פי ה׳, כן הפרד עתה ממנה על פי ה׳; הפרד נא איפוא בני מחיי התבל לא ככל בני האדם, רק כקרבן עולה תמימה מיד אביך אל תחת יד האלהים. ואני הנני מאמין כי לכבוד ולתפארת הוא לך, כי נכבדת מאד בעיני ה׳ לבל תמות כמות כל האדם על ידי מחלה ומכאובים, על ידי מלחמה או כל אסון וכל פגע רע, רק בתור קרבן ועולה כליל לה׳, וה׳ אשר בידו נפש כל חי, יקבל באהבה וברצון את נפשך בעלות הלהב מעל המזבח ותפלה זַכָּה מלבב אביך. ואז בני יחידי! אז היה נא עלי למלאך מליץ ותחלה את פני ה׳ כי יכלכל את שיבתי תחת בני אשר הפקדתיו בידו—.״ (ד) ככל הדברים האלה דבר אברהם על לב יצחק בנו, ויצחק הצדיק והתמים כאביהו, שמע את דבריו בשמחת לבב, ויען ויאמר: לוּ הפרתי את עצת ה׳ ועצת אבי, כי אז לא היה לי כל צדקה לראות אור החיים בתבל, ואם רק אתה אבי לבדך חפצת להעלות אותי לעולה, גם אז לא מריתי את פיך, ומה גם עתה אשר גם ה׳ חפץ בזה—.״ ובשמחה ובטוב לב נגש יצחק אל המזבח, ויעקד אותו אברהם וישם אותו על המובח ממעל לעצים, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו — אך קול ה׳ קרא בַכֹח: אברהם! אברהם! אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה! כי קרבן אדם תועבת נפשי הוא, ורק לנסותך באתי הפעם, ועתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני, ועל כן ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער אויביו, ושֵׁם אברהם יגדל עד אפסי ארץ וזִכרו לברכה עד העולם.״ אחרי הדברים האלה הראה ה׳ אַיִל אחד לאברהם אשר לא ראהו עד כה, ויקח אברהם את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. ואברהם ויצחק אשר התבשרו רוב שלום ורב טוב מאת ה׳, התרפקו ויחבקו זה את זה בשמחות וגיל, וישובו לביתם, ויחיו חיים מאשרים, וכל אשר עשו הצליח ה׳ בידיהם.

Pseudo-Philo 32:2-4פסבדו-פילון ל״ב:ב׳-ד׳

(2) And it came to pass, when they were jealous against him, God said unto him: Slay for me the fruit of thy belly and offer for my sake that which I gave thee. And Abraham did not gainsay him and set forth immediately. And as he went forth he said to his son: Lo, now, my son, I offer thee for a burnt offering and deliver thee into his hands who gave thee unto me. (3) And the son said to his father: Hear me, father. If a lamb of the flock is accepted for an offering to the Lord for an odour of sweetness, and if for the iniquities of men sheep are appointed to the slaughter, but man is set to inherit the world, how then sayest thou now unto me: Come and inherit a life secure, and a time that cannot be measured? What and if I had not been born in the world to be offered a sacrifice unto him that made me? And it shall be my blessedness beyond all men, for there shall be no other such thing; and in me shall the generations be instructed, and by me the peoples shall understand that the Lord hath accounted the soul of a man worthy to be a sacrifice unto him. (4) And when his father had offered him upon the altar and had bound his feet to slay him, the Most Mighty hasted and sent forth his voice from on high saying: Kill not thy son (Gen. 22:11), neither destroy the fruit of thy body: for now have I showed forth myself that I might appear to them that know me not, and have shut the mouths of them that always speak evil against thee. And thy memorial shall be before me for ever, and thy name and the name of this thy son from one generation to another.

Targum Yerushalmi (Neofiti) Bereshit 22:8-10תרגום ירושלמי (ניאופיטי) בראשית כ״ב:ח׳-י׳

(ח) ואמר אברהם מן קדם ייי אזדמן לה אמר לעלתה ואן לא את הוא אמרא דעלתא ואזלו תריהון כחדא בלבה שלמה. (ט) ואתון לאתרה די אמר ליה ייי ובנה תמן אברהם ית מדבחא וסדר ית קיסייא ועקד ית יצחק ברה ושוי יתיה על מדבחא לעיל מן קיסייא. (י) ופשט אברהם ית ידיה ונסב ית סכינא למיכוס ית יצחק בריה ענה יצחק ואמר לאברהם אבוהי אבא כפות יתי יאות דלא נבעוט יתך ויתפסיל קרבנך מנך ונדחי לגובה דחבלא בעלמא דאתי עיינוי דאברהם הוויין בעיינוי דיצחק ועיינוי דיצחק הוויין משוטטן במלאכי מרומא אברהם לא הוה חמא יתהון בה בשעתא נפקת בת קול מן שמייא ואמרת אתון חמון תרתין יחידיין דבעלמי חד נכס וחד מתנכס דנכס לא מעכב ודמתנכס פשט צואריה.

Targum Yerushalmi (Neofiti) Shemot 12:42תרגום ירושלמי (ניאופיטי) שמות י״ב:מ״ב

לילי נטיר ומזומן הוא לפורקן לשמה דייי בזמן אפקותיהון דבני ישראל פריקין מן ארעא דמצרים ברם ארבעה לילוון אינון די אינון כתיבין בספר דוכרניא ליליא קדמיא כד אתגלי ייי על עלמא למבריה יתיה הוה עלמא תהו ובהו וחשוכא פריס על אפי תהומא וממריה דייי והוה נהורא ונהר וקרא יתה לילי קדמיא לילי תנינא כד אתגלי ייי על אברם בר מאה ושרה אתתיה ברת תשעין שנין למקימה מה דאמר כתבא הא אברם בר מאה שנין אולד ושרה אתתיה ברת תשעין שנין תלד ויצחק הוה בר תלתין ושבע שנין כד אתקרב על גבי מדבחא שמיא אתמככו ונחתו וחמא יצחק ית שכלוליהון וכהן עיינוי על שכלוליהון וקרא יתיה ליל תנינא ליליא תליתיא כד אתגלי ייי על מצריי בפלגות ליליא הוה ידיה מקטלה בכוריהון דמצריי וימיניה הוות מגנא על בכוריהון דישראל למקיימא מה דאמר כתבא בני בוכרי אינון ישראל וקרא יתיה לילי תליתיא לילי רביעיא כד ישלם עלמא קציה למתפרקא נירי פרזלא יתברון ודרי רשיעא ישתיצון ומשה יסוק מן גו מדברא {.....} דן ידבר בריש ענא ודין ידבר בריש ענה ומימריה מדבר ביני תריהון ואנה ואינון מדברי׳ כחדא הוא לילי פסחא לשמה דייי לילי נטיר ומזומן הוא לפורקן לכל ישראל לדריהון.

Seder Olam Rabbah 1סדר עולם רבה א׳

מאדם עד המבול אלף ותרנ״ו שנים. וזה פרטן אדם ק״ל שת ק״ה אנוש צ׳ קינן ע׳ מהללאל ס״ה ירד קס״ב חנוך ס״ה מתושלח קפ״ז. למך קפ״ב. ונח בן שש מאות שנה וגו׳. חנוך קבר את אדם וחיה אחריו נ״ז שנה. משותלח (מצאו) [מיצה] ימיו עד המבול. מן המבול עד הפלגה ש״מ שנה נמצא נח חיה אחר הפלגה עשר שנים אבינו אברהם היה בהפלגה בן מ״ח שנה. אמר ר׳ יוסי נביא גדול הי׳ עבר שקרא שם בנו פלג ברוח הקודש שנאמר כי בימיו נפלגה הארץ וגו׳. אם בתחילת ימיו והלא יקטן אחיו היה קטן ממנו והוליד י״ג משפחות ונתפלגו. ואם באמצע ימיו והלא לא בא לסתום אלא לפרש הא אינו אומר כי בימיו נפלגה הארץ אלא בסוף ימיו. אברהם אבינו הי׳ בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן ע׳ שנה שנאמר (שמות י״ב:מ״א) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו׳. לאחר שנדבר עמו ירד לחרן ועשה שם חמש שנים שנאמר (בראשית י״ב:ד׳) ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן נמצא מן הפלגה ועד שיצא אברהם אבינו מחרן כ״ז שנים הן י״ב שנה עבדו את כדרלעומר וי״ג שנה מרדו ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר אותה השנה שיצא בה אבינו אברהם מחרן היא היתה שנת הרעב וירד למצרים ועשה שם שלשה חדשים ועלה ובא וישב באלני ממרא אשר בחברון והיא השנה שכבש בה את המלכים ועשה שם עשר שנים עד שלא נשא את הגר שנאמר (בראשית ט״ז:ג׳) ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית וגומר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען וגומר. וכתיב (בראשית ט״ז:ט״ז) ואברם בן פ׳ שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל נמצא ישמעאל גדול מיצחק י״ד שנה. נמצא מן הפלגה ועד שנולד אבינו יצחק נ״ב שנה ישיבתה של סדום נ״א שנה מהן שלוה והשקט הי׳ לה ולבנותיה כ״ו שנה. ומן המבול ועד שנולד יצחק שצ״ב שנה. וזה פרטן אלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול (בראשית י״א:י׳) ארפכשד ל״ה שלח ל׳ עבר ל״ד פלג ל׳ רעו ל״ב שרוג ל׳ נחור כ״ט תרח ע׳ ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו (בראשית כ״א:ה׳) אבינו יצחק הי׳ כשנעקד על המזבח בן ל״ז שנה ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (בראשית כ״א:ל״ד) הימים הללו מרובים על של חברון שהיו כ״ה שנה והללו כ״ו שנה בו בפרק נולדה רבקה נמצא אבינו יצחק נשא את רבקה בת ג׳ שנים. אבינו אברהם קבר את תרח אביו לפני מיתתה של שרה ב׳ שנים יעקב שימש את אבינו אברהם ט״ו שנה את שם נ׳ שנה נמצאת אומר אבינו יעקב שמש את שם נ׳ שנה ושם שמש את משותלח צ״ח שנה ומתושלח שמש אדם הראשון רמ״ג שנה נמצאת אומר ד׳ מתוך כ״ב דורות וז׳ בני אדם שקפלו את העולם כולו, ואלו הן אדם הראשון ומתושלח ושם ויעקב ועמרם ואחיה השילני ואליהו ועדיין הוא קיים.

Augustine, City of God 16:32

Among other things, of which it would take too long time to mention the whole, Abraham was tempted about the offering up of his well-beloved son Isaac, to prove his pious obedience, and so make it known to the world, not to God. Now every temptation is not blame-worthy; it may even be praise-worthy, because it furnishes probation. And, for the most part, the human mind cannot attain to self-knowledge otherwise than by making trial of its powers through temptation, by some kind of experimental and not merely verbal self-interrogation; when, if it has acknowledged the gift of God, it is pious, and is consolidated by steadfast grace and not puffed up by vain boasting. Of course Abraham could never believe that God delighted in human sacrifices; yet when the divine commandment thundered, it was to be obeyed, not disputed. Yet Abraham is worthy of praise, because he all along believed that his son, on being offered up, would rise again; for God had said to him, when he was unwilling to fulfill his wife's pleasure by casting out the bond maid and her son, "In Isaac shall your seed be called." No doubt He then goes on to say, "And as for the son of this bond woman, I will make him a great nation, because he is your seed." Genesis 21:12-13 How then is it said "In Isaac shall your seed be called," when God calls Ishmael also his seed? The apostle, in explaining this, says, "In Isaac shall your seed be called, that is, they which are the children of the flesh, these are not the children of God: but the children of the promise are counted for the seed." Romans 9:7-8 In order, then, that the children of the promise may be the seed of Abraham, they are called in Isaac, that is, are gathered together in Christ by the call of grace. Therefore the father, holding fast from the first the promise which behooved to be fulfilled through this son whom God had ordered him to slay, did not doubt that he whom he once thought it hopeless he should ever receive would be restored to him when he had offered him up. It is in this way the passage in the Epistle to the Hebrews is also to be understood and explained. "By faith," he says, "Abraham overcame, when tempted about Isaac: and he who had received the promise offered up his only son, to whom it was said, In Isaac shall your seed be called: thinking that God was able to raise him up, even from the dead;" therefore he has added, "from whence also he received him in a similitude." Hebrews 11:17-19 In whose similitude but His of whom the apostle says, "He that spared not His own Son, but delivered Him up for us all?" Romans 8:32 And on this account Isaac also himself carried to the place of sacrifice the wood on which he was to be offered up, just as the Lord Himself carried His own cross. Finally, since Isaac was not to be slain, after his father was forbidden to smite him, who was that ram by the offering of which that sacrifice was completed with typical blood? For when Abraham saw him, he was caught by the horns in a thicket. What, then, did he represent but Jesus, who, before He was offered up, was crowned with thorns by the Jews?

Bavli Sanhedrin 89bבבלי סנהדרין פ״ט:

The Gemara cites an alternative explanation of the verse: “And it came to pass after these matters that God tried Abraham” (Genesis 22:1). Rabbi Levi says: This means after the statement of Ishmael to Isaac, during an exchange between them described in the verse: “And Sarah saw the son of Hagar…mocking” (Genesis 21:9). Ishmael said to Isaac: I am greater than you in the fulfillment of mitzvot, as you were circumcised at the age of eight days, without your knowledge and without your consent, and I was circumcised at the age of thirteen years, with both my knowledge and my consent. Isaac said to Ishmael: And do you provoke me with one organ? If the Holy One, Blessed be He, were to say to me: Sacrifice yourself before Me, I would sacrifice myself. Immediately, God tried Abraham, to confirm that Isaac was sincere in his offer to give his life.

ר׳ לוי אמר אחר דבריו של ישמעאל ליצחק אמר לו ישמעאל ליצחק אני גדול ממך במצות שאתה מלת בן שמנת ימים ואני בן שלש עשרה שנה אמר לו ובאבר אחד אתה מגרה בי אם אומר לי הקב״ה זבח עצמך לפני אני זובח מיד והאלהים נסה את אברהם.

Bereshit Rabbah 55:4בראשית רבה נ״ה:ד׳

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אַחַר הִרְהוּרֵי דְבָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, מִי הִרְהֵר אַבְרָהָם הִרְהֵר וְאָמַר שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי אֶת הַכֹּל וְלֹא הִפְרַשְׁתִּי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא פַּר אֶחָד וְלֹא אַיִל אֶחָד. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מְנָת שֶׁנֹּאמַר לְךָ שֶׁתַּקְרִיב אֶת בִּנְךָ וְלֹא תְעַכֵּב, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר, אֱלֹהִים וְהָאֱלֹהִים, הוּא וּבֵית דִּינוֹ, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָמְרוּ, אַבְרָהָם זֶה שָׂמַח וְשִׂמַּח אֶת הַכֹּל וְלֹא הִפְרִישׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא פַּר אֶחָד וְלֹא אַיִל אֶחָד. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מְנָת שֶׁנֹּאמַר לוֹ שֶׁיַּקְרִיב אֶת בְּנוֹ וְלֹא יְעַכֵּב. יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל הָיוּ מִדַּיְּנִים זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר אֲנִי חָבִיב מִמְךָ שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְזֶה אָמַר חָבִיב אֲנִי מִמְךָ שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁמוֹנָה יָמִים. אָמַר לֵיהּ יִשְׁמָעֵאל אֲנִי חָבִיב מִמְךָ, לָמָּה שֶׁהָיָה סִפֵּק בְּיָדִי לִמְחוֹת וְלֹא מָחִיתִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר יִצְחָק הַלְּוַאי הָיָה נִגְלָה עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר לִי שֶׁאֶחְתֹּךְ אֶחָד מֵאֵבָרַי וְלֹא אֲעַכֵּב, מִיָּד וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. [נֻסַּח אַחֵר: אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל, אֲנִי חָבִיב מִמְךָ שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֲבָל אַתָּה נִמַּלְתָּ בְּקָטְנְךָ וְאִי אֶפְשָׁר לִמְחוֹת. אָמַר לוֹ יִצְחָק כָּל מַה שֶּׁהִלְוֵיתָ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלשָׁה טִפִּים דַּם הֵם, אֶלָּא הֲרֵינִי עַכְשָׁו בֶּן שְׁלשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנָה אִלּוּ מְבַקֵּשׁ לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִשָּׁחֵט אֵינִי מְעַכֵּב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי הַשָּׁעָה, מִיָּד וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.]

Bereshit Rabbah 56:4בראשית רבה נ״ו:ד׳

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי (בראשית כב, ז), בָּא לוֹ סמא״ל אֵצֶל אָבִינוּ אַבְרָהָם אֲמַר לֵיהּ סָבָא סָבָא אוֹבַדְתְּ לִבֶּךָ, בֵּן שֶׁנִּתַּן לְךָ לְמֵאָה שָׁנָה אַתָּה הוֹלֵךְ לְשָׁחֲטוֹ, אָמַר לוֹ עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ וְאִם מְנַסֶּה אוֹתְךָ יוֹתֵר מִכֵּן אַתְּ יָכוֹל לַעֲמֹד, (איוב ד, ב): הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִלְאֶה, אָמַר לוֹ וְיָתֵר עַל דֵּין. אָמַר לוֹ לְמָחָר אוֹמֵר לְךָ שׁוֹפֵךְ דָּם אַתְּ חַיָּב שֶׁשָּׁפַכְתָּ דָּמוֹ שֶׁל בִּנְךָ, אָמַר לוֹ, עַל מְנָת כֵּן. וְכֵיוָן שֶׁלֹא הוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם בָּא לוֹ אֵצֶל יִצְחָק, אָמַר לוֹ בְּרָא דַּעֲלוּבְתָּא, הוֹלֵךְ הוּא לְשָׁחָטֶךָ, אָמַר לוֹ עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ אִם כֵּן כָּל אוֹתָן הַפָּרְגָזִיּוֹת שֶׁעָשָׂת אִמְּךָ לְיִשְׁמָעֵאל שְׂנָאֵיהּ דְּבֵיתָה יְרוּתָא, וְאַתָּה אֵינְךָ מַכְנִיס בְּלִבֶּךָ. כַּד לָא תֵיעוּל מִילָא תֵיעוּל פַּלְגָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו אָבִי, לָמָּה אָבִי אָבִי שְׁתֵּי פְּעָמִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלֵּא עָלָיו רַחֲמִים. (בראשית כב, ז): וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵֵשׁ וְהָעֵצִים, אָמַר לוֹ יְצֵף לְהַהוּא גַּבְרָא דְּיִגְעַר בֵּיהּ, מִכָּל מָקוֹם אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶֹּׂה בְּנִי, וְאִם לָאו אַתָּה הַשֶֹּׂה לְעֹלָה בְּנִי, (בראשית כב, ח): וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, זֶה לַעֲקֹד וְזֶה לִעָקֵד, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לִשָּׁחֵט.

Bereshit Rabbah 56:8בראשית רבה נ״ו:ח׳

דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ אַבְרָהָם לַעֲקֹד יִצְחָק בְּנוֹ, אָמַר לוֹ אַבָּא בָּחוּר אֲנִי וְחוֹשֵׁשַׁנִי שֶׁמָּא יִזְדַּעֲזַע גּוּפִי מִפַּחֲדָהּ שֶׁל סַכִּין וַאֲצַעֲרֶךָ, וְשֶׁמָּא תִּפָּסֵל הַשְּׁחִיטָה וְלֹא תַעֲלֶה לְךָ לְקָרְבָּן, אֶלָּא כָּפְתֵנִי יָפֶה יָפֶה, מִיָּד וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק, כְּלוּם יָכוֹל אָדָם לִכְפּוֹת בֶּן שְׁלשִׁים וָשֶׁבַע [נסח אחר: בן עשרים ושש שנה] אֶלָּא לְדַעְתּוֹ. מִיָּד וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ, הוּא שׁוֹלֵחַ יָד לִטֹּל אֶת הַסַּכִּין וְעֵינָיו מוֹרִידוֹת דְמָעוֹת וְנוֹפְלוֹת דְּמָעוֹת לְעֵינָיו שֶׁל יִצְחָק מֵרַחֲמָנוּתוֹ שֶׁל אַבָּא, וְאַף עַל פִּי כֵן הַלֵּב שָׂמֵחַ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן יוֹצְרוֹ, וְהָיוּ הַמַּלְאָכִים מִתְקַבְּצִין כִּתּוֹת כִּתּוֹת מִלְּמַעְלָן, מָה הֲווֹן צָוְחִין (ישעיה לג, ח): נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח הֵפֵר בְּרִית מָאַס עָרִים, אֵין רְצוֹנוֹ בִּירוּשָׁלַיִם וּבְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהוֹרִישׁ לְבָנָיו שֶׁל יִצְחָק. (ישעיה לג, ח): לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ, לֹא עָמְדָה זְכוּת לְאַבְרָהָם לֵית לְכָל בְּרִיָה חֲשִׁיבוּת קֳדָמוֹי.

Bereshit Rabbah 56:11בראשית רבה נ״ו:י״א

וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, וְיִצְחָק הֵיכָן הוּא, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבָּנָן דְּתַמָּן, שְׁלָחוֹ אֵצֶל שֵׁם לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תּוֹרָה

Bereshit Rabbah 65:18בראשית רבה ס״ה:י״ח

וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וגו׳ אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךְ (בראשית כז, יח יט), אָמַר רַבִּי לֵוִי אָנֹכִי עָתִיד לְקַבֵּל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, אֲבָל עֵשָׂו בְּכֹרֶךְ. (בראשית כז, יט): קוּם נָא שְׁבָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אַתָּה אָמַרְתָּ קוּם נָא שְׁבָה, חַיֶּיךָ בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי פּוֹרֵעַ לְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י, לה): קוּמָה ה׳ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ. (משלי יג, כג): וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט, זֶה עֵשָׂו, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעֵשָׂו, אַתָּה אָמַרְתָּ (בראשית כז, לא): יָקֻם אָבִי, גַּדָּא דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים דְּאַתְּ קָאֵים, חַיֶּיךָ בּוֹ אַף אֲנִי בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי פּוֹרֵעַ לְךָ (תהלים סח, ב): יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו.

Tanchuma Vayera 23תנחומא פרשת וירא כ״ג

וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק. אָמַר לוֹ לְיִצְחָק, רוֹאֶה אַתָּה מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה. אָמַר לוֹ: אֲנִי רוֹאֶה הַר נָאֶה מְשֻׁבָּח וְעָנָן קָשׁוּר עָלָיו. אָמַר לִנְעָרָיו, רוֹאִין אַתֶּם כְּלוּם. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ רוֹאִין אֶלָּא מִדְבָּרוֹת. אָמַר לָהֶם: שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, הוֹאִיל וְהַחֲמוֹר אֵינוֹ רוֹאֶה וְאֵינְכֶם רוֹאִין כְּמוֹתוֹ, עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר, שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, שֶׁאַתֶּם כְּמוֹתוֹ. וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה. מַהוּ עַד כֹּה? נִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בְּסוֹף כֹּה שֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, בִּשְּׂרוֹ פִיו שֶׁיַּחְזְרוּ שְׁנֵיהֶם בְּשָׁלוֹם. וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת. לָמָּה מַאֲכֶלֶת? שֶׁהִיא מַתִּירָה אֶת הָאֳכָלִין לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל אָדָם. מִיָּד, וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָפַל פַּחַד וְיִרְאָה גְדוֹלָה עַל יִצְחָק, שֶׁלֹּא רָאָה בְיָדוֹ כְּלוּם לְהִתְקָרֵב וְהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר בְּמַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת. בִּקֵּשׁ לוֹמַר אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וְאָמַרְתָּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּחַר בָּךְ. אָמַר, אִם בָּחַר בִּי, הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לוֹ, עַל דָּמִי צַר לִי מְאֹד. וְאַף עַל פִּי כֵן וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו בְּוַדַּאי, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לְהִשָּׁחֵט, וְיִצְחָק בֶּן שְׁלֹשִים וָשֶׁבַע שָׁנָה הָיָה בִּשְׁעַת עֲקֵדָתוֹ. וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ. כְּשֶׁבָּא לִשְׁחֹט, אָמַר לוֹ: אַבָּא, אָסְרֵנִי יָדַי וְרַגְלַי, מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפֶשׁ חֲצוּפָה הִיא וּכְשֶׁאֶרְאֶה אֶת הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁמָּא אֶזְדַּעְזַע וְיִפָּסֵל הַקָּרְבָּן, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ אַל תַּעַשׂ בִּי מוּם. מִיָּד, וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט. אָמַר לוֹ: אַבָּא, לֹא תוֹדִיעַ אֶת אִמִּי כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַבּוֹר אוֹ כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַגַּג, שֶׁמָּא תַפִּיל אֶת עַצְמָהּ וְתָמוּת. מִיָּד בָּנוּ שְׁנֵיהֶם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַעֲקָדוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְנָטַל אֶת הַסַּכִּין כְּדֵי לְשָׁחֳטוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ רְבִיעִית דָּמוֹ. וּבָא הַשָּׂטָן וְדָחַף יָדוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְנָפְלָה הַסַּכִּין מִיָּדוֹ. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁלַח יָדוֹ לְקַחְתָּהּ, יָצְאָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר. וְאִלּוּלֵי כֵן, כְּבָר הָיָה נִשְׁחָט. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָלַךְ הַשָּׂטָן אֵצֶל שָׂרָה וְנִדְמָה לָהּ כִּדְמוּת יִצְחָק. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ אָמְרָה לוֹ: בְּנִי, מֶה עָשָׂה לְךָ אָבִיךָ? אָמַר לָהּ: נְטַלַנִי אָבִי וְהֶעֱלַנִי הָרִים וְהוֹרִידַנִי בְקָעוֹת וְהֶעֱלַנִי לְרֹאשׁ הַר אֶחָד וּבָנוּ מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר הַמַּעֲרָכָה וְהֶעֱרִיךְ אֶת הָעֵצִים וְעָקַד אוֹתִי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְלָקַח אֶת הַסַּכִּין לְשָׁחֳטֵנִי. וְאִלּוּלֵי שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, כְּבָר הָיִיתִי נִשְׁחָט. לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. מֵהֵיכָן בָּא? מֵהַר הַמּוֹרִיָּה. עִם כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵט, וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה׳ מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם. לָמָּה שְׁתֵּי פְעָמִים? שֶׁהָיָה מְמַהֵר וְהוֹלֵךְ לְשָׁחֳטוֹ. וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר. אָמַר לוֹ: מִי אַתָּה? אָמַר לוֹ: מַלְאָךְ. אָמַר לוֹ: כְּשֶׁאָמַר לִי קַח נָא אֶת בִּנְךָ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ אָמַר לִי. וְעַכְשָׁו אִם הוּא מְבַקֵּשׁ, הוּא יֹאמַר לִי. מִיָּד, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה׳ אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית, שֶׁלֹּא רָצָה לְקַבֵּל מִן הָרִאשׁוֹן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אָדָם מְנַסֶּה לַחֲבֵרוֹ, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ. אֲבָל אַתָּה שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ מַה הַלְּבָבוֹת וְהַכְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת, אַתָּה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בִּי כֵן. אָמַר לוֹ: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה. מִיָּד פָּתַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָרָקִיעַ וְאֶת הָעֲרָפֶל, וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה׳. אָמַר לוֹ: אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ. וַאֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי שֶׁלֹּא אֵרֵד מִן הַמִּזְבֵּחַ עַד שֶׁאֹמַר כָּל מַה שֶּׁאֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ: אֱמוֹר. לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי, וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: מִמִּי? אָמַר לוֹ: מִיִּצְחָק. אָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁהָיָה בְלִבִּי מַה לַּהֲשִׁיבְךָ וְלוֹמַר לְךָ, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי כִּי בְּיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, עַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר לִי הַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה, וְכָבַשְׁתִּי אֶת יִצְרִי וְלֹא הֵשַׁבְתִּיךָ, כָּךְ כְּשֶׁיִּהְיוּ בָנָיו שֶׁל יִצְחָק חוֹטְאִין וְנִכְנָסִין לְצָרָה, תְּהֵא נִזְכָּר לָהֶן עֲקֵדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק וְתֵחָשֵׁב לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ אֶפְרוֹ צָבוּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְתִסְלַח לָהֶן וְתִפְדֵּם מִצָּרָתָן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אָמַרְתָּ אֶת שֶׁלְּךָ וְאֹמַר אֲנִי אֶת שֶׁלִּי. עֲתִידִין בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק לַחֲטוֹא לְפָנַי וַאֲנִי דָן אוֹתָם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֶלָּא אִם מְבַקְשִׁין שֶׁאֲחַפֵּשׂ לָהֶן זְכוּת וְאֶזְכֹּר לָהֶן עֲקֵדַת יִצְחָק, יִהְיוּ תוֹקְעִין לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל זֶה. אָמַר לוֹ: וּמַה הוּא הַשּׁוֹפָר? אָמַר לוֹ: חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. מִיָּד, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחָז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו. זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה דְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִהְיוּ תוֹקְעִין לְפָנַי בְּקֶרֶן אַיִל וְאוֹשִׁיעֵם וְאֶפְדֵּם מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם. וְהוּא שֶׁדָּוִד מְשַׁבֵּחַ, מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי (ש״ב כב, ג). וְאֶשְׁבֹּר עֹל מַלְכֻיּוֹת מֵעֲלֵיהֶן וַאֲנַחֵם אוֹתָם בְּתוֹךְ צִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נִחַם ה׳ וְגוֹ׳. אָמֵן.

Tanchuma (Buber) Toledotתנחומא (בובר) פרשת תולדת

ואע״פ שאתם אומרים שיקר יעקב לא שיקר, בלעם אמר לא הביט און ביעקב (במדבר כ״ג:כ״א), אלא [אמר] אנכי יעקב, עשו [הוא] בכורך וגו׳

Pirkei DeRabbi Eliezer 31פרקי דרבי אליעזר ל״א

הנסיון העשירי ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ר״ל היה מנסה בכל פעם ופעם לידע את לבו אם יכול לעמוד ולשמור המצות של תורה ואם לאו ועוד שנתנה התורה שישמור אברהם מצותיה שנ׳ עקב אשר שמע אברהם בקולי יצא ישמעאל מן המדבר לראות את אברהם אבינו ר׳ יהודה אומ׳ באותה הלילה נגלה הב״ה עליו ואמ׳ לו אברהם קח נא את בנך ואברהם חס על יצחק אמ׳ לפניו רבון כל העולמים לאי זה בן אתה גוזר אלי לבן הערל או לבן המילה אמ׳ לו את יחידך אמ׳ לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו אמ׳ לו אשר אהבת אמ׳ לו שניהם אני אהב אמ׳ לו את יצחק והעלהו שם לעולה אמ׳ לו רבון כל העולמים באי זה הר אמרת לי אמ׳ לו בכ״מ שתראה את כבודי עומד וממתין לך שם ואומ׳ זה הוא הר המוריה שנ׳ על אחד ההרים אשר אומר אליך השכים אברהם בבקר ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו עמו וחבש את החמור הוא שרכב עליו אברהם הוא החמור בן האתון שנבראת בין השמשות שנ׳ וישכם אברהם בבקר הוא החמור שרכב עליו משה בבאו למצרים שנ׳ ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו שנ׳ עני ורוכב על החמור בן שלשים ושבע שנה היה יצחק בלכתו אל הר המוריה וישמעאל בן חמשים שנה נכנס תחרות בין אליעזר וישמעאל אמ׳ ישמעאל לאליעזר עכשו אברהם הקריב את יצחק בנו מוקדה על המזבח ואני בכורו יורש אברהם אמ׳ לו אליעזר כבר גרשך כאשה שהיא מגורשת מבעלה ושלחך למדבר אבל אני עבדו משרת אותו ביום ובלילה ואני הוא היורש את אברהם ורוח הקדש משיבה אותם ואומרת להם לא זה יורש ולא זה יורש ביום השלישי הגיעו לצופים וכיון שהגיעו לצופים ראה כבוד השכינה עומד על גבי ההר שנ׳ ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום ומה ראה עמוד של אש עומד מן הארץ ועד השמים והבין אברהם שנתרצה הנער לעולה תמימה אמ׳ לישמעאל ולאליעזר רואים אתם מאומה באחד מן ההרים הללו אמרו לו לאו וחשב אותם כחמור אמ׳ הואיל ואין אתם רואים מאומה שבו לכם פה עם החמור עם הדומים לחמור נטל את העצים ונתן על גבי המזב״ח יצחק בנו ולקח את האש ואת המאכלת בידו והיו מהלכין שניהם יחדו אמ׳ יצחק לאביו אבא הרי האש והעצים היכן הוא הכבש לעולה אמ׳ לו בני אתה הוא הכבש לעולה שנ׳ ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה ר׳ שמעון אומ׳ באצבע הראה הב״ה לאברהם אבינו המזבח ואמ׳ לו זה הוא המזבח והוא היה המזבח שהקריבו קין והבל והוא המזבח שהקריבו נח ובניו שנ׳ ויבן שם אברהם מזבח אין כתיב כאן אלא ויבן שם אברהם את המזבח הוא המזבח שהקריבו בו הראשונים אמ׳ יצחק לאביו אבא קשור לי שתי ידי ושתי רגלי שלא אותך כגון הדבור היוצא מן הפה על שום אונס מיתה ונמצאתי מחלל כבוד אב וקשר שתי ידיו ושתי רגליו ועקדו על גבי המזבח ואמץ את שתי זרועותיו ואת שתי ארכובותיו עליו וערך את האש ואת העצים ושלח ידו ולקח את המאכלת וככהן גדול הגיש את מנחתו ואת נסכו והב״ה יושב ורואה האב מעקיד בכל לב והבן נעקד בכל לבו ומלאכי השרת צועקים ובוכים שנ׳ הן אראלם צעקו חוצה ואמרו מלאכי השרת לפני הב״ה רבון כל העולמים נקראת רחום וחנון מי שרחמיו על מעשיו רחם על יצחק שהוא אדם ובן אדם ונעקד לפניך כבהמה אדם ובהמה תושיע ה׳ שנ׳ צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה׳ ר׳ יהודה אומ׳ כיון שהגיע החרב על צוארו פרחה ויצאה נפשו של יצחק וכיון שהשמיע קולו מבין הכרובים ואמ׳ לו אל תשלח ידך נפשו חזרה לגופו וקם ועמד יצחק על רגליו וידע יצחק שכך המתים עתידים להחיות ופתח ואמ׳ ברוך אתה ה׳ מחיה המתים ר׳ זכריה אומ׳ אותו האיל כשנברא בין השמשות היה ובא להתקרב תחת יצחק והיה סמאל עומד ומסטינו כדי לבטל קרבנו של אברהם אבינו ונאחז בשני קרנותיו בין האילנות שנ׳ וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו מה עשה אותו האיל פשט את ידו ואחז בטלתו של אברהם אבינו ונאחז בשתי קרנותיו בין האילנות שנ׳ וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר והביט אברהם וראה האיל והלך והתירו והקריבו תחת יצחק בנו שנ׳ וילך אברהם ויקח את האיל וכו׳ ר׳ ברכיה אומ׳ עלה קרבן האיל לריח ניחוח לפני הב״ה כאילו היה ריח ניחוח של יצחק ונשבע לברכו בעה״ז ובעה״ב שנ׳ בי נשבעתי נאם ה׳ כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך כככבי השמים כי ברך בעוה״ז אברכך לעה״ב והרבה ארבה את זרעך כככבי השמים לעתיד לבא ר׳ חנניא בן דוסא אומ׳ אותו האיל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי גידי האיל אלו עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהם עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו ז״ל שנ׳ איש בעל שער וכו׳ קרניו של איל של שמאל שתקע בו בהר סיני שנ׳ ויהי במשוך בקרן היובל ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא שנ׳ והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והיה ה׳ למלך על כל הארץ ר׳ יצחק אומ׳ הכל לא נברא אלא בשביל השתחויות אברהם לא יצא מהר המוריה אלא בזכות השתחויה שנ׳ ונשתחוה ונשובה אליכם בית המקדש לא נברא אלא בזכות השתחויה שנ׳ רוממו לה׳ אלהינו והשתחוו להדום רגליו.

Rashi Bereshit 22:1רש״י בראשית כ״ב:א׳

אחר הדברים האלה AFTER THESE THINGS [or, WORDS] –Some of our Rabbis say (Sanhedrin 89b) that it means after the words of Satan who denounced Abraham saying, "Of all the banquets which Abraham prepared not a single bullock nor a single ram did he bring as a sacrifice to You '. God replied to him, "Does he do anything at all except for his son's sake? Yet if I were to bid him, "Sacrifice him to Me", he would not refuse". Others say that it means "after the words of Ishmael" who boasted to Isaac that he had been circumcised when he was thirteen years old without resisting. Isaac replied to him, "You think to intimidate me by mentioning the loss of one part of the body! If the Holy One, blessed be He, were to tell me, "Sacrifice yourself to Me" I would not refuse" (Sanhedrin 89b). הנני HERE AM I – Such is the answer of the pious: it is an expression of meekness and readiness (Midrash Tanchuma, Vayera 22).

אחר הדברים – אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר: מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד איל אחד. אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו: זבחהו לפניי, לא היה מעכב. ויש אומרים: אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שהוא מל בן י״ג שנה ולא מיחה. אמר: ובאבר אחד אתה מייראיני, אילו אמר לי הקב״ה: זבח עצמך, לא הייתי מעכב. הנני – כך היא ענייה של חסידים, לשון ענוה הוא, לשון זימון. והאלהים נסה – י״י צדיק יבחן (תהלים י״א:ה׳), א״ר יוחנן: הפשתני הזה כו׳.

Rashi Bereshit 22:6רש״י בראשית כ״ב:ו׳

המאכלת – means a knife. It is called מאכלת from אכל to eat, because it devours the meat, — just as you say, (Deuteronomy 32:42 "And my sword shall devour (תאכל) flesh"— or because it makes animal flesh fit for eating (מאכלת) (by killing the animal; because while the animal is living its flesh is unfit for eating). Another explanation: זאת נקראת This knife is called מאכלת (and the term is never used of an ordinary knife) because Israel still eats of the reward given for it (Genesis Rabbah 56:3). וילכו שניהם יחדיו AND THEY WENT BOTH OF THEM TOGETHER – Abraham who was aware that he was going to slay his son walked along with the same willingness and joy as Isaac who had no idea of the matter.

מאכלת – סכין, על שם שאוכלת בשר, כמה דאתה אומר: וחרבי תאכל בשר (דברים ל״ב:מ״ב), ושמכשרת בשר לאכילה. דבר אחר: זו נקראת מאכלת על שם שישראל אוכלין מתן שכרה. יחדו – אברהם שהיה יודע שהיה הולך לשחוט בנו, היה הולך ברצון ובשמחה, כיצחק שלא היה מרגיש בדבר.

Rashi Bereshit 22:19-20רש״י בראשית כ״ב:י״ט-כ׳

(19) וישב אברהם בבאר שבע AND ABRAHAM DWELT AT BEER-SHEBA – This does not mean really dwelling there but merely staying there on his way home, because he was, as a matter of fact, living at Hebron. Twelve years before the Binding of Isaac he had left Beer-Sheba and had gone to Hebron, as it is said, (21:34) "And Abraham sojourned in the land of the Philistines many days", i.e. exceeding in number the earlier days when he had resided at Hebron — altogether 26 years, as we have explained above (21:34). (20) אחרי הדברים האלה AFTER THESE THINGS [IT WAS TOLD ABRAHAM] etc. – When he returned from Mount Moriah Abraham was pondering and he said, "If my son had really been slain, he would have died without children! I must marry him to one of the daughters of Aner or Eshcol or Mamre". The Holy One, blessed be He, therefore had the announcement made to him that Rebecca, the one fit to be his (Isaac's) consort, had been born. This is what is meant by "after these things or words" — namely, "after the words" that expressed the thoughts aroused by the Binding of Isaac (Genesis Rabbah 57:3). גם היא SHE ALSO – She also had a number of families equal in all respects to those which Abraham was to have — namely, twelve, and just as in the case of Abraham, of the twelve tribes born of Jacob) eight were the children of the principal wives and four those of the hand-maids, so here, also, eight were sons of the principal wife and four were sons of the concubine (Genesis Rabbah 57:3).

(יט) וישב אברהם בבאר שבע – לא ישיבה ממש, שהרי בחברון היה יושב שתים עשרה שנים לפני עקידתו של יצחק, יצא מבאר שבע ובא לו לחברון כמו שאמרנו: ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (בראשית כ״א:ל״ד) – מרובים משל חברון, הראשונים והן עשרים ושש שנים כמו שפירשנו למעלה. (כ) אחרי הדברים – בהר המוריה. בשובו היה אברהם מהרהר, אילו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים. היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכל וממרא. בשרו הקב״ה שנולדה רבקה בת זוגו. וזהו האלה – הירהורי דברים שהיו על ידי העקידה. גם היא – אף היא השוות משפחותיה למשפחות אברהם: מה אברהם שבטים שיצאו מיעקב שמנה בני גבירות וד׳ בני שפחות, אף אילו ח׳ בני גבירות וד׳ בני פילגש.

Rashi Bereshit 23:2רש״י בראשית כ״ג:ב׳

בקרית ארבע literally, the city of the Four, and it was so called because of the four giants who lived there: Ahiman, Sheshai, Talmai and their father (Numbers 13:22). Another explanation is that it was so called because of the four couples who were buried there, man and wife — Adam and Eve, Abraham and Sarah, Isaac and Rebecca, Jacob and Leah (Genesis Rabbah 58:4). ויבא אברהם AND ABRAHAM CAME from Beer-Sheba. ויבא אברהם AND ABRAHAM CAME from Beer-Sheba לספוד לשרה ולבכותה TO BEWAIL SARAH AND TO WEEP FOR HER – The narrative of the death of Sarah follows immediately on that of the Binding of Isaac, because through the announcement of the Binding — that her son had been made ready for sacrifice and had almost been sacrificed — she received a great shock (literally, her soul flew from her) and she died (Pirkei DeRabbi Eliezer 32).

בקרית ארבע – על שם ד׳ ענקים: אחימן, ששי, ותלמי, ואביהם. דבר אחר: על שם ד׳ זוגות שנקברו בה איש ואשתו: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. ויבא אברהם – מבאר שבע. לספד לשרה – ונסמכה מיתתה לעקידה, שעל ידי בשורת עקידה שנזדמן בנה לשחיטה, וכמעט לא נשחט, פרחה רוחה ומתה.

Rashi Bereshit 25:20רש״י בראשית כ״ה:כ׳

בן ארבעים שנה FORTY YEARS OLD – For when Abraham came from Mount Moriah he received the news that Rebecca was born (22:20). Isaac was then thirty-seven years old, because at that time Sarah died and from the birth of Isaac until the Binding — when Sarah died — there were 37 years since she was 90 years old when Isaac was born and 127 when she died, as it is said, (23:1) "And the life of Sarah was [one hundred and twenty seven years]" — thus Isaac was then 37 years old. At that period Rebecca was born and he waited until she was fit for marriage — 3 years — and then married her (Seder Olam). בת בתואל מפדן ארם אחות לבן THE DAUGHTER OF BETHUEL THE SYRIAN OF PADAN-ARAM, THE SISTER TO LABAN –Has it not already been written that she was the daughter of Bethuel and sister of Laban of Padanaram? But we are told these facts once more to proclaim her praise — she was the daughter of a wicked man, sister of a wicked man, and her native place was one of wicked people, and yet she did not learn from their doings (Genesis Rabbah 63:4). מפדן ארם FROM PADAN-ARAM – Because there were two Arams — Aram-Naharaim (Mesopotamia) and Aram-Zoba — it is called Padan-aram, (Padan meaning pair). It has the same meaning as צמד in the phrase צמד בקר (Samuel 11:7) which we know signifies a pair of oxen and which is translated in the Targum by פדן תורין a Padan of oxen, so that we see that Padan means a pair. Some, however, explain Padan-aram to be the same as (Hosea 12:13) "the field (country) of Aram", because in the Arabic language a field is called Padan.

בן ארבעים שנה – שהרי כשהיה בא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה בן ל״ז, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנולד יצחק עד העקידה היה ל״ז שנים, בן צ׳ היתה כשנולד וכשמתה היתה בת קכ״ז שנים, הרי ליצחק ל״ז, ובו בפרק נולדה רבקה, המתין לה שתהא ראויה לביאה ג׳ שנים, ונשאה. בת בתואל מפדן ארם אחות לבן – להגיד שבחה, שהיתה בת רשע, ואחות רשע, ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם. פדן ארם – על שם ששני ארם היו: ארם נהרים וארם צובה, קורא אותו: פדן. צמד בקר (שמואל א י״א:ז׳) תרגומו: פדן תורין.

Lekach Tov Bereshit 22:1לקח טוב בראשית כ״ב:א׳

ויהי אחר הדברים האלה – אחר מאי. אחר שאמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבונו של עולם זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן ומכל סעודה שעשה לא היה לו תור או גוזל אחד להקריב לפניך. אמר להן כל מה שעשה כלום עשה אלא בשביל בנו. אם אני אומר לו העלהו לי עולה מיד מעלהו. לכך נאמר ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם. ד״א אחר דבריו של ישמעאל אמר לו ישמעאל ליצחק. אני גדול ממך. שאני מלתי בן שלש עשרה שנה. ואתה בן שמונת ימים. אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני אם אמר לי הקב״ה זבח עצמך לפני מיד אני זובח. מיד והאלהים נסה. ר׳ יוסי הגלילי אומר גידלו כנס של ספינה. ר׳ עקיבה אומר נסה ודאי.

Lekach Tov Bereshit 22:6-8לקח טוב בראשית כ״ב:ו׳-ח׳

(ו) וילכו שניהם יחדו – שוים זה לעקוד וזה ליעקד. (ז) ויאמר יצחק אל אברהם אביו וגו׳. (ח) ויאמר אלהים יראה לו השה לעולה בני. חמשה ויאמר כנגד חמש שנים שחיה יצחק יותר מאברהם. אברהם אבינו מת בן קע״ה ויצחק בן ק״פ. ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה. ואם אין שה. לעולה בני. כיון שפירש לו הדבר עוד נתחזקו שניהם בעצה אחת. וילכו שניהם יחדו. זה לשחוט וזה לישחט.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 22:5-8אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ב:ה׳-ח׳

(ה) יש אומרים: איך אמר אברהם ונשובה. ואחרים ענו: כי היה בדעתו להביא עצמיו, ואברהם דחם בדבר, שלא יסורו עד שובו, ושלא ירגיש יצחק ויברח. (ו-ח) וקדמונינו ז״ל אמרו: כשנעקד יצחק היה בן ל״ז שנה (בראשית רבה נ״ה:ד׳). ואם מדרך קבלה נקבל. ומדרך סברא, אם זה נכון היה ראוי שתהיה צדקת יצחק גלויה, ויהיה שכרו כפלים משכר אביו, שמסר עצמו ברצונו לשחיטה. ואין בכתוב מאומה על יצחק. ואמרו אחרים: שהיה בן ה׳ שנים. גם זה לא יתכן, בעבור שנשא עצי העולה. והקרוב אל הדעת: שהיה לו קרוב מי״ג שנה, והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו. והעד: שהסתיר הסוד אביו ממנו, ואמר אלהים יראה לו השה, כי אילו אמר לו אתה העולה, יתכן שיברח.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 22:19אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ב:י״ט

וישב אברהם – ולא הזכיר יצחק, כי הוא ברשותו. וכן: בא אל פרעה (שמות ז׳:כ״ו ועוד), ולא הזכיר אהרן. והאומר: ששחטו ועזבו, ואחר כן חיה (פרקי דר׳ אליעזר ל״א), אמרו הפך הכתוב. [ושאמרו: הלך ללמד תורה אצל שם בן נח זקינו (בראשית רבה נ״ו:י״א), יותר טוב מדבריהם. והאמת: כי עמו הורידו.]

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 22:8ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״ב:ח׳

אלהים יראה לו השה לעולה בני – כלומר: את בני. אמר לו עניין על שתי משמעות, שאמר לו האמת לפי סברתו, משמע כאומר: בני, הקב״ה יראה לו השה. ואמרו רבותינו: כי הבין יצחק, ואף על פי כן הלכו שניהם יחדיו בדעת שוה לעשות רצון הבורא.

Radak Bereshit 22:8-9רד״ק בראשית כ״ב:ח׳-ט׳

(8) ויאמר...אלוקים יראה לו השה לעולה בני, Avraham’s reply to his son is capable of two interpretations. One interpretation would be that the word בני is a response to Yitzchok’s cry or question, meaning “I am here my son; God will select the lamb for the burnt offering.” In other words: “don’t worry God already knows who is going to be the lamb for the offering. He will put it at our disposal.” The second interpretation of Avraham’s answer would arrange the words as follows: “God will select the lamb for the offering; who is the lamb? It is my son.” Yitzchok understood from this that he had been chosen to be the offering. This is why the Torah continues, significantly: וילכו שניהם יחד, “they continued walking together,” i.e. of one mind and of one spirit. (9) ויבאו אל המקום, this refers to Mount Moriah. אשר אמר לו האלוקים, when Avraham and Yitzchok had been walking together (after leaving the lads behind) God told Avraham the exact location, showing it to him in a prophetic vision. According to Bereshit Rabbah 56,2 He showed him either a column of fire over that mountain or a localised pillar of cloud, as we mentioned earlier. According to this aggadic interpretation the words אשר אמר לו refer to the moment when he became aware of this phenomenon and his awareness was the equivalent of what is described in our verses as an אמירה, a verbal communication. ויערוך את העצים, he arranged them above the fire to kindle them. ויעקד את יצחק, he bound both his hands and his feet so he should not involuntarily kick when the knife would strike him. This was in spite of the fact that Yitzchok was perfectly willing to be the offering. He was afraid that at the last moment he would rebel; this was why he asked his father to tie him securely. (Bereshit Rabbah 56,8)

(ח) אלהים יראה לו השה לעולה בני – ענה לו מענה שיוכל אדם להבינו לשני פנים, האחד, שיהיה בני, תשובת הקריאה, כמו הנני בני, כלומר בני, אלהים יראה לו השה, ר״ל הוא יודע מי יהיה השה והוא יזמיננו לנו, והשני אלהים יראה לו השה לעולה, ומי הוא השה, בני הוא. ויצחק הבין כי הוא יהיה השה, לפיכך אמר, וילכו שניהם יחדיו, כלומר בלב אחד, כי קבל הבן מאהבה למסור נפשו לאל ולהקריבו לפניו. (ט) ויבאו אל המקום – הוא הר המריה, אשר אמר לו האלהים, ובבואם יחדיו אמר לו והראהו במראה הנבואה. ובדרש (שם) שראה ענן קשור עליו או עמוד אש כמו שכתבנו למעלה. ולדעת הדרש יהיה פירש אשר אמר לו, כשהראה לו את הענן או העמוד זהו האמירה. ויערך את העצים – ערכם על האש להדליקם. ויעקד את יצחק – עקדו בידו וברגליו כדי שלא יבעט ואף על פי שברצונו היה וברצונו נעקד, פחד שלא תגבר עליו הרוח הכועסת, ואמר לאביו שיעקדנו יפה.

Radak Bereshit 22:19רד״ק בראשית כ״ב:י״ט

וישב אברהם, there was no need to mention that Yitzchok accompanied him. Avraham is mentioned by name only because he was the principal. וישב אברהם בבאר שבע, the Torah did not mention for how many years Avraham lived in Beer Sheva, seeing Sarah died there,

וישב אברהם – ואין צריך לומר כי יצחק היה עמו, אלא זכר אברהם שהוא העקר.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 22:1ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״ב:א׳

ויהי אחר הדברים האלה וג׳ – [כלומר] אחר גירושי ישמעאל ובחירת יצחק בחינוך ותוספת החיבה וההוקרה וברית אבימלך וקיום הבטחון והשמחה בתקוה; ואמרו כי יצחק ע״ה היה אז בן שבע ושלושים שנה וזמן העקידה מחובר לזמן פטירת שרה [ע״ה] וזו היא שיטת החכמים ז״ל בבראשית רבה פירשו כי יצחק ציית וסבל והכין את עצמו; אבל אבא מרי ז״ל קבלתי ממנו שהוא היה מרחיק את זה הרבה והיה אומר שאילו היה הדבר כך היה באמת ציות יצחק במעשה זה גדול מציות אברהם והיתה ההבטחה והשכר וגמול ליצחק יתירה (על ההבטחה לאברהם) ואין [ראיה על] זה במקרא. ויאמר אליו וג׳ – הבן מסוד תשובתו ע״ה הנני שהיה מוכן בשעת הקריאה הכנה מורה על השגה שהיתה בו קודם הקריאה והגיע הדמיון שהיא השגה נבואית קשורה בהשגה שהיתה בו קודם. ו(ענינים) אלה נסתרות וסודות שאין אנחנו רואים אלא שמץ מהם; ומה רב החילוק בין מאמרו הנני ומאמר זקנו אדם ואירא כי עירם אנכי ואחבא.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 22:8ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״ב:ח׳

ויאמר אברהם [אלהים] יראה לו וג׳ – תשובה (על שאלת יצחק) והכונה בה בפשט המובן אצלנו לדחות ליצחק וליתן לו מקום לטעות ואע״פ כן בפנימיותו איזו הרגשה כי עתיד (ה׳) להראות לו את האיל שיעלה תמורתו.

R. Bachya Bereshit 22:5-7ר׳ בחיי בראשית כ״ב:ה׳-ז׳

(5) ונשובה אליכם "and we will return to you." At that time Avraham intended to bring back Yitzchak's bones (for burial) and this is why he said "we will come back." (7) ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי, ויאמר הנני בני, "Yitzchak said to his father 'my father!' His father said: 'I am here my son.'" This verse contains four statements and I do not know why. In Bereshit Rabbah 56,5 the words "Yitzchak said to Avraham" are understood to mean that Samael came to Avraham and challenged him: "what kind of father are you? Are you really going to slaughter a son who has been born to you when you were already one hundred years old?" Avraham answered "nevertheless." Thereupon Samael addressed Yitzchak saying: "you son of a disappointed mother! He (your father) is going to slaughter you!" Yitzchak answered: "nevertheless." This is why the Torah wrote twice: "Yitzchak said to his father." Why do the words "my father" appear twice? In order that his father's parental mercy be stirred; the exclamation was like that of a man who is in difficulties and, referring to himself, says: "woe to me, woe to me." ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה, "he said: 'here are the fire and the wood, but where is the lamb for the burnt-offering?'" Avraham answered him that "God will select the lamb for the offering,--my son." From the way Avraham placed the colon in this verse, Yitzchak understood that he had been chosen to be the "lamb." In spite of this realisation, the Torah continues: וילכו שניהם יחדו, "they continued to walk together", i.e. they were of one mind. In order to make this point clear, the Torah had to repeat the sentence: "they walked together." The release of the information that Yitzchak was going to be the victim did not drive a wedge between his relations with his father. At the time the Torah wrote these words for the first time, Yitzchak did not yet know that he was going to be the sacrifice. Many people asked who of the two principal characters in this drama displayed greater love and devotion vis-a-vis God? Was it Avraham who had to perform this commandment of slaughtering his son with his own hands, or was it Yitzchak who had to submit to being slaughtered? Some people argue that Avraham displayed greater strength seeing that it is easier to suffer something passively without resisting than to summon the emotional fortitude to kill one's beloved son with one's own hands. Besides, according to the general principle that שב ואל תעשה, that passive participation in a sin or in the performance of a מצוה is inferior to active participation, there can be no question that Avraham's part in this drama was by far the greater of the two. Those who argue that Yitzchak's ("sacrifice") was the greater of the two, point to the difference between fulfilling a command by God and one by one's father. Avraham, after all, had been commanded to do what he set out to do by God Himself, whereas Yitzchak had to take his father's word for it that he had been so commanded. If, nonetheless, Yitzchak did not make an issue of the matter, this demonstrates his absolute faith both in God and in his father. Personally, I believe the argument which claims that Avraham displayed greater strength of faith is the correct one. Yitzchak, though he had not been commanded to lay down his life by God directly, knew that his father was an accredited prophet, and that therefore he was under an obligation to consider his father's instructions as equivalent to God's instructions. We are told in Deut.18,19 concerning the commandment to listen to the instructions of an accredited prophet: והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו, "it shall be that the man who will not hearken to My words which he shall speak in My name, I shall exact it from him." This is the reason that Avraham and not Yitzchak was given this commandment; God wanted to give Avraham the opportunity to fulfil His commandment and to demonstrate the power of his faith.

(ה) ונשובה אליכם – היה בדעתו של אברהם להשיב עצמותיו עמו ולכך אמר ונשובה אליכם בלשון רבים. (ז) ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני – יש בפסוק הזה ד׳ מאמרות ולא ידעתי למה. ואמרו בב״ר ויאמר יצחק אל אברהם בא סמאל אצל אברהם א״ל מאי האי אבא בן שנתן לך למאה שנה אתה הולך לשחטו אמר לו על מנת כן. הלך אצל יצחק אמר לו אי ברא דעלובתא הולך הוא לשחטך אמר לו על מנת כן. הה״ד ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי למה אבי ב׳ פעמים כדי שיתמלא עליו רחמים כאדם שמצר על עצמו ואומר ווי ווי. ע״כ. ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה – והשיב לו אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני. ואז הבין יצחק כי הוא העולה ואעפ״כ וילכו שניהם יחדו. ומפני זה הזכיר שנית וילכו שניהם יחדו. כי בראשון לא ידע יצחק הוא כי העולה ועתה שידע למדך הכתוב שנתרצה בדבר והלכו שניהם יחדו בכוונה אחת זה לשחוט וזה לישחט. ורבים ישאלו איזה מהם גדול כחו ומי משניהם הגדיל לעשות, אם אברהם הבא לשחוט את בנו הוא בעצמו בידיו. או יצחק המפקיר עצמו להשחט. יש שאמרו גדול כחו של אברהם יותר מיצחק לפי שהמפקיר עצמו ליהרג נקל הוא מאד מן האב שבא לשחוט את בנו בידיו, אם לא תאמר כן למה צוה הקב״ה לאברהם לשחוט את בנו בידיו יצוהו להרוג את עצמו או שתבא המצוה ליצחק. אלא בודאי זה ראיה כי גדול כחו של אברהם יותר מיצחק. ויש שאמר גדול כחו של יצחק לפי שאברהם נצטוה בזה מפי השם וזה נצטוה מפי אביו, ולכך גדול כח אמונתו של יצחק. ונראה כדעת האומר גדול כחו של אברהם, שהרי יצחק אע״פ שלא נצטווה מפי השם יתברך יודע היה באביו שהוא נביא ונתחייב לשמוע ממנו כמפי הש״י שהרי דבר הנביא דבר השם הוא, וכתיב (דברים י״ח) והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אנכי אדרוש מעמו. ומטעם זה בזאת המצוה צוה הקב״ה לאברהם ולא ליצחק לבאר כי גדול כחו של אברהם.

Minchat Yehuda Bereshit 25:27מנחת יהודה בראשית כ״ה:כ״ז

ויגדלו הנערים ויהי עשו – פרש״י כיון שנעשו בני י״ג שנה זה פירש למדרשו וכו׳. והקשה ר״ת משמע מכאן שיצא עשו לתרבות רעה ב׳ שנים קודם שמת אברהם שהרי כשמת אברהם היה עשו בן ט״ו שנה כי אברהם חיה קע״ה שנה והוא היה בן ק׳ כשנולד יצחק ויצחק היה בן ס׳ כשנולד עשו הרי לך כשנולד עשו אברהם היה בן ק״ס שנה וא״כ קשיא שהרי לעיל פרש״י עצמו גבי ויזד יעקב נזיד שאותו יום מת אברהם שלא יראה עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה משמע שלא יצא לתרבות רעה בימי אברהם. הך קושיא בירוש׳ פריך לה ומשני שנתים עבר עברה במטמוניות פי׳ בצצעא ולאחר פטירתו של אברהם מרד בפרהסיא וריב״א מצא מדרש שנטמן יצחק בגן עדן שתי שנים כדי להתרפאות מהחתוך שהתחיל אביו לשחטו. וא״כ היה יצחק בן ס״ב שנה כשנולד עשו והא דכתיב ויצחק בן ס׳ שנה בלדת וגו׳. י״ל דלא חשיב אותם ב׳ שנים שהיה בגן עדן לפי שנשתנו עליו סדרי בראשי׳ כדאמר גבי נח שאינו מונה שנת המבול בשנותיו. יודע ציד – פרש״י שיודע לצוד ולרמות איך מעשרין את הדמאי ואת המלח ואת התבן כלומר הא בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע.

R. Yosef ibn Kaspi Bereshit 22:19ר׳ יוסף אבן כספי בראשית כ״ב:י״ט

וישב אברהם אל נעריו – כי הוא הראש ואין צורך לזכור הנטפלים לו כמו יצחק בנו. ומזה המין בתורה למאות ולאלפים. האמנם בהיותי בעיר ולנציאה זה שנים, היה מחסדי השם עלי כי פגע בי חסיד אחד וזָקֵן וגדול עם זָקָן גדול כולו לבן, ואמר אלי כי לא שב יצחק, כי בשכר מה שסבל להשחט שלחו השם בגן עדן ועמד שם עד שנשא הנעימה רבקה, ולכן לא נזכר שמו בכתוב במיתת שרה ולא בשליחות אליעזר עד ששב עם רבקה, וכתו׳ שם ״ויצחק בא מבא באר לחי רואי״ (בראשית כ״ד:ס״ב). אמרתי לו, תנוח דעתך כמו שהנחת דעתי. פרשת ויהיו חיי שרה

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 22:5רלב״ג בראשית ביאור הפרשה כ״ב:ה׳

והנה לא רצה אברהם להודיע זה הסוד לנעריו, כי לא נתברר לו עדיין מה יהיה אחרית דבר.

Abarbanel Bereshit 22:3אברבנאל בראשית כ״ב:ג׳

ואביו ענהו אלהים יראה לו השה לעולה בני שבזה העירו שהוא יהיה העולה. כאומר אל תתמה בני ממה שאני רוצה לעשות אותך עולה ואתה תהיה השה ואל נא תשת עלי חטאת ולא תהיה לי לסכלות או לאכזריות כי הדבר הזה אין אני עושה אותו מדעתי אלא במצות השם ודברו ואין אני הבוחר בפועל הזה כי האלהים כי הוא אשר יבחר וירצה לו הקרבן והשה אשר יחפוץ ומלת יראה הוא מלשון בחירה כמו פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה שהרצון בו אשר תרצה. וספר הכתוב שעם היות שידע יצחק שהוא השה אחרי שידע מאביו כי בו בחר ה׳ לא נמנע ללכת לדרכו ולא ברח לא נתאחר ולא נסוג אחור לבו והוא אמרו וילכו שניהם יחדיו ואמנם למה אנו מיחסים שלמות זה הפועל לאברהם ולא ליצחק הוא שהדבר כל עוד שצערו מתמיד הוא יותר קשה יותר מהדבר שלא יתמיד צערו כל כך ואם כן יצחק שמסר עצמו לשחיטה עם היות צער המות שלו יותר גדול מצער אביו שישחטהו הנה צערו לא היה מתמיד כי מיד שישחט לא ירגיש כלום ולא יצטער עוד אבל הזקן ההורג את בנו יהיה צערו מתמיד ומרת נפשו קודם השחיטה ובעת השחיטה ואחריה כל ימי חייו יומם ולילה לא ישבות ולכן היה ראוי ליחס פלא המעשה הזה לאברהם ולא ליצחק ובב״ר אמרו שהדבר המתמיד צערו יותר קשה. אמרו במסכת (כתובות פרק אלו נערות) אלמלא נגידו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ר״ל שאם היה מצוה המלך ליסרם יסורין קשים מתמידים אף שלא ימותו מאחר שצערם מתמיד לא היו יכולין לעמוד בנסיונם והיו עובדים לצלם אבל כשהשליכום לכבשן האש להיות קצר זמן יוכלו בעצמן למסור את נפשם על קדושת השם ומזה הצד היה שכר אברהם יותר גדול מצורף לזה מ״ש חז״ל (קדושין פרק א׳) גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה כיון שהמצווה אם לא יעשה הדבר יקבל עונש עליו והבלתי מצווה לא יקבל עונש אם לא יעשה הדבר. ובהיות אברהם מצווה היה ראוי שיהיה שכרו הרבה מאד זהו כל דעת האחרונים האלה בדבר הזה. ואינו נכון בעיני כי אם יצחק היה יודע מאביו כי הוא יהיה העולה היה הכתוב משבחו ומגדיל ענינו כי עם היות שהיה צער אברהם מתמיד המשך הזמן יותר מצערו של יצחק הנה היה כפי איכות הצער יותר גדול לאין שעור צער יצחק המוסר עצמו למות מצער אביו המביאו אליה ולכן אליו היה ראוי ליחס הפועל הזה להיותו אדם שלם לא לאביו ולפחות כיון ששניהם קבלו צער בין רב למעט לשניהם היה ראוי ליחס פועל העקדה אלא שהאמת הברור שיצחק לא ידע דבר מכוונת אברהם כי הוא לא גלה לו מפחדו שיצחק בהיותו בחור וטוב לא ימסור נפשו למות ויברח כאחד הצבאים ולא יוכל הצדיק להשלים כוונתו ואולי שמפני זה העמיסו בעצי עולה ויתכן שקשר עליו המשא בקשר אמיץ. הנה יצחק בראותו שאביו עזב את החמור וששם על שכמו עצי העולה נצטרך לשאול ואיה השה כאומר התחשוב אבי שגם על שכמי תשים את השה מהמקום אשר תקחנו משם מאחר שאין אתנו חמור לטעון עליו ומפני זה לא שאל יצחק את השאלה הזאת כשיצאו מביתם לפי שהיה החמור והנערים עמהם אלא אחר שעזב את הנערים והחמור ואז השיבו אביו אלהים יראה לו השה לעולה בני כלומר אין ענין השה מוטל עלינו כי אלהים יראה לו שם השה ואין לנו לבקשו והנה נכתב זה כאן להודיע שאברהם לא התפעל מדברי בנו בהיותם דברים נכחיים להעיר אהבת האב לבן אבל הוא מרוב אונים ואמיץ כח לא נרתע לאחור וילכו שניהם יחדו. וגם בא הכתוב להגיד שכל דבריו אשר דבר בדרך דחיה מפני שלום בשיחתו הקלה כלם נתקיימו כדברי איש האלהים שלא נפל מכל דבריו ארצה. וזכר שבתקפו וגבורתו בנה את המזבח וכתב המזבח בה״א הידיעה ארז״ל שהוא היה המזבח שהקריב בו נח את עולותיו שלהיותו מקודש לגבוה רצה השם שבו יעשה אברהם הפעל הנפלא הזה ולהיותו הרוס מכמה שנים הוצרך לבנותו וזהו ויבן שם אברהם את המזבח ואמר ויערוך את העצים להגיד שלא היתה פעלתו בבהלה אבל בישוב הדעת בנה את המזבח וערך את העצים באופן נאות וראוי כאלו היה לבו מיושב עליו. ואמרו ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים זה מורה בביאור אמתת דעתי שיצחק לא היה יודע שהיתה כוונת אביו לשחטו כי אם לעשותו סימן ודוגמת עולה בעקדו אותו ושומו על המזבח כאלו הוא נקרב שמה אבל לא עלה על לבו שישחטהו כי איך יצייר בנפשו שיצוה האל ית׳ על זה ושאברהם יעשהו בזריזות כ״כ גדול ויורה על זה שלא זכר הכתוב ששם אברהם אש על המזבח כתורת העולה כמו שנאמר בפרשת העולה ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח וערכו עצים על האש. אמנם אברהם לא עשה כן כי לא נתן אש על המזבח כדי שיצחק לא יחשוב בשחיטתו אבל בנה את המזבח וערך את העצים ועקד את יצחק בנו וכל זה מבלי אש והיה דעתו לשום האש אחר שישחטהו אע״פ שלא היה כן מן הדין אבל היה מפני שבזה היה חושב יצחק שהיה פועל דמיוני לעשות אותו דוגמת עולה לשישאר עבד מוחלט אל האלהים אבל כאשר שלח אברהם את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו ר״ל ששם ידו השמאלית על צואר יצחק להכין הסימנים לשחיטה כדרך שוחטי הבהמות וישלח ידו הימנית לקחת את המאכלת לשוחטו אז הרגיש יצחק בכוונת אביו באמת ומפני זה נתיחס פעל העקדה כלו לאברהם לא ליצחק ולהיות זה דעת חז״ל תקנו בתפלת דעני לעניי לומר דעני ליצחק על גבי מדבחא לפי שבהיותו שמה ע״ג המזבח הרגיש בסכנתו ובצרתו ואז קרא אל אלוה ויענהו כי להיותו נעקד לא יוכל לברוח ולא להשמט ולכן קרא לאלהיו שיצילהו והותרו בזה השאלות הי״א והי״ב והי״ג:

Shadal Bereshit 22:7-8שד״ל בראשית כ״ב:ז׳-ח׳

(ז) ויאמר יצחק – זה נכתב מפני שתשובת אברהם אלהים יראה לו השה אעפ״י שלא נאמרה אלא להשקיט את יצחק, מכל מקום נתאמתה, כי נזדמן להם האיל; ומזה נמשך גם כן משל הדיוט {בראשית י״ז} בהר ה׳ יראה, כי אמנם לא חש הכתוב להזכיר כל הדברים שאמרו זה לזה אברהם ויצחק שא״כ איך לא הזכיר מה אמר יצחק כשהתחיל אביו לעקדו? (ח) וילכו שניהם יחדו – אין צורך לומר שהבין יצחק שהוא עצמו יהיה הקרבן, כי אמנם יתכן שחשב שימצא השה דרך נס, ואם לא ימצא לא יקריבו כלום. אמנם המליצה דבקה למטה, הלכו יחדו ויבאו אל המקום וכו׳, ולפי שהפסיק במאמר יצחק ובתשובת אברהם, חזר ואמר וילכו וגו׳. או (כדעת אח״ם {=אברהם חי מיינסטער}) כי עמדו מהליכתם לדבר הדברים הנזכרים, וכשהשלימו דבריהם חזרו והלכו.

R. S.R. Hirsch Bereshit 22:3, 7-9רש״ר הירש בראשית כ״ב:ג׳,ז'-ט׳

(ג) ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו – סדר הדברים כאן חשוב הוא. אברהם חיכה עד כמה שאפשר קודם שהודיע ליצחק. יתירה מכך, ״ויקח את שני נעריו אתו״ אינו נוגע עדיין כלל לנסיעה. הנסיעה עצמה מתחילה רק במילים: ״ויקם וילך״. פירוש הפסוק אם כן הוא כך: אברהם לקח את נעריו אתו עוד לפני שהעיר את יצחק משנתו. הוא רצה לחסוך מיצחק את המאבק עד כמה שיכל; הוא רצה גם להמנע מלהיות לבד עם יצחק. יצחק כבר לא היה ילד; הוא היה אדם עצמאי בן שלושים ושבע. מכאן שגדלות נפשו במהלך כל מעשה זה של העקידה לא הייתה פחותה מדרגתו של אברהם. יצחק לא קיבל בעצמו את הציווי מה׳; הוא ידע עליו רק מפי אביו, כ״תורה שבעל פה״. כיוצא בזה, גם במעשה חטא אדם וחוה, נכללה חוה בעונש על שעברה על האיסור, למרות שידעה עליו רק מפיו של אדם (עיין פירוש לעיל ג, ב־ג). בסיפור הנוכחי, מוכן הבן היהודי הראשון להקריב את עצמו עבור מסורת שלא למדה אלא אביו. כאן נזרע הזרע למסירות שעתידים להראות הדורות הבאים למען קבלת אבותיהם. וכך שואלים חז״ל (סנהדרין פט:): ״אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק״? איך היה מוכן יצחק לתת אמון בהוראת שעה זו [שביטלה איסור רציחה] שהוצגה בפניו על ידי אברהם? ותשובתם היא: ״היכא דמוחזק שאני״. יצחק האמין לאביו, לא מכח נס כלשהו שנועד להביא אותו להאמין, אלא מכח הכרתו, כבן, את אופי אביו. דבקותנו במסורת אבותינו נשענת גם היא על מה שאנו יודעים מאופיים. בדומה לאברהם, לא יכלו אבותינו לצוות על דברים מכח מעמדם. הם לא מסרו אף מסורת שלא הקריבו למענה את עצמם בתחילה. בשום מקום במדרש אין פיסקה נוגעת יותר ללב מאשר נמצא כאן (תנחומא, וירא), כשחז״ל שמים בפי יצחק את כל אותם הספקות שהיה ביכולתם לרפות את כחו ואת כח אביו בנסיעתם הקשה. דברים מועטים דוברו במשך אותם שלושה ימים, אך למחשבות ולרגשות לא היה סוף. לכן נראה שבכך שאברהם העיר תחילה את נעריו משנתם, ולקח אותם איתו, הוא חיזק את עצמו שלא יתגברו עליו רגשותיו, וגם נמנע מלהיות לבד עם יצחק. (ו) וילכו שניהם יחדו – פזמון חוזר זה ״וילכו יחדו״ נשנה עוד פעמיים בסיפור המעשה הזה. אברהם ויצחק, אב ובן, במהלך שקשה במידה שווה לשניהם, האחד להקריב את הקרבן, והשני להיות הקרבן, עולים במעלה ההר בלב אחד ובגבורת נפש איתנה. זוהי דוגמא נצחית המראה לכל האבות והבנים, לכל דור מבוגר ולכל דור צעיר של בית אברהם, את הדרך אשר ילכו בה – ביחד. (ז) ויאמר יצחק וגו׳ – עד עתה לא דיברו האב והבן זה עם זה, משום כך נאמר כאן פעמיים ״ויאמר״. [פעמיים מנסה יצחק לשאול – ואומר רק ״אבי״]. קרוב לודאי שהשתיקה וכובד הראש של שלושת הימים רמזו ליצחק את האמת. מטעם זה אולי נאמר: ״אל אברהם אביו״. עד כה נראה אברהם ליצחק, בהתנהגתו השותקת וכבדת הראש, רק כ״אברהם״, לא כ״אביו״ כמו שהוא בדרך כלל נראה. (ח) אלקים יראה לו וגו׳ – ״מוטל עלינו אך ורק להביא את העצים, את האש, ואת הסכין; אנו אין לנו אלא להיות מוכנים לכל קרבן שיהיה. מה שיבחר ה׳, מה שייעשה, ייעשה רק משום שהוא רצון ה׳. הבה נשאיר זאת בידי ה׳⁠ ⁠״. במילים אלו, אמר אברהם ליצחק את כל מה שהיה עליו לדעת, כל מה שנזקק לדעת. ״תפקידנו הוא לבנות את המזבח, ולהשאיר בידי חכמת ה׳ לבחור את הקרבן – הקרבן הנכון לפי שיקול דעתו״. וכך הם הלכו, שניהם, ביחד. (ט) ויעקד – ״עקד״, צורה מוגברת של ״אגד״, פירושו: לקשור ביחד. וישם אתו על המזבח – הקרבן אינו נשחט בדרך כלל על גבי המזבח. אברהם קיוה כנראה לשחוט את בנו בדרך שלא תותיר לו דבר נוסף לעשות, לאחר שיעשה את המעשה הגדול. לכן רצה לשחוט את בנו על מערכת העצים כדי שהלהבות יאכלו מיד את גוף ילדו.

Hoil Moshe Bereshit 22:5הואיל משה בראשית כ״ב:ה׳

וילכו שניהם יחדו – בכונה אחת לזבוח ולהזבח, שאל״כ מה טעם כפל לשון זה אחר שאלת יצחק? וכן לבסוף וילכו יחדו אל באר שבע בשמחת לבב אחת; ואף אם הוראת יחדו כדברי, נ״ל שאעפ״י שיצחק לא היה כ״כ קטן בשנים, כיון שאברהם העמיס עליו עצי העולה, מכל מקום לא בן ל״ח שנה היה, ומיתת שרה לא היתה נסבה מעקדת בנה, שכן כתוב למטה וישב אברהם בבאר שבע, כלומר נתעכב שם הרבה, ואח״כ נסע משם ונטה אהלו אצל חברון וגם שם נתעכב הרבה שכן כתוב גר ותושב אנכי עמכם שענינו כדברי רש״י ז״ל ״גר מארץ אחרת ונתישבתי עמכם״, אם כן שנים הרבה חלפו מעקדת יצחק עד מיתת שרה, ובאחת מהשנים הגידו לו כי נולדו בנים לנחור אחיו, שאל״כ ועקדת יצחק ומיתת שרה תכופות לא היה מפסיק הענין לדבר בבני נחור. וענין ויבא אברהם לספד לשרה הוא כדברי שד״ל, נכנס באהל שלה. אחר נאחז – חסרה מלת ״אשר״, אחר אשר נאחז (מוהר״ר משה ערענרייך), ולפי הפירוש הזה ראויה מלת אחר לתביר, ואחד מן המתחכמים רצה לומר שהראוי ״איל אחד״, בדל״ת ואין צורך לזה.

R. David Zvi Hoffmann Bereshit 22 Introductionר׳ דוד צבי הופמן בראשית כ״ב הקדמה

יב. עקידת יצחק על הר המוריה (פרק כ״ב:א׳-י״ט) כבר עמד אברהם בנסיונות רבים וכבר יצא כמנצח ממאבקים רבים, והנה עתה מוטל עליו להתנסות בנסיון העליון ולהשיג את הנצחון היקר ביותר, הנצחון על עצמו. אותו בן אשר לו צפה תוך אמונה רבה במשך עשרים וחמש שנים, אותו בן אשר אליו קשורות היו כל ההבטחות הנפלאות של ברכה ושל אושר, אותו בן נדרש עתה קרבן על ידי ה׳. ועליו על אברהם היה לציית במלוא הנכונות לציווי זה, בלא הרהורים אחריו. ״גברי כח עשי דברו״ — להוכיח עצמו כגיבור כוח כזה במילוי מצוותו ית׳, כזאת טרם יזדמן לו לאברהם עד כה. ועתה צריך היה להתגלות, אם אמנם כוחו המוסרי כה גדול, אמונתו כה חזקה, רצונו לעבוד את ה׳ בלי כל חשבונות כה כביר הוא, עד שיוכל לעשות מעשה כזה, שהוא יותר מאשר הקרבה עצמית. ואברהם עמד בנסיון זה ונתן בכך את הדוגמה המופלאה, כיצד לקיים את מצוותיו ית׳. ובנו, העד והעוזר למעשה זה, נתקדש בו כעולה תמימה, כמסור כולו בידי הקב״ה, ועל כל זרע אברהם אחריו לשאוף לעשות כמעשה אבותיהם.

R. David Zvi Hoffmann Bereshit 22:1, 6-8ר׳ דוד צבי הופמן בראשית כ״ב:א',ו׳-ח׳

(א) אחר וגו׳ – מסתבר, שזמן ניכר עבר מאז כריתת הברית עם אבימלך, עליה מסופר בפרק הקודם, שהרי על כל פנים היה יצחק לפחות נער גדול בעת העקידה. לפי חכמינו ז״ל היה אז בן שלושים ושבע שנה. לפי חשבון זה צריך אמנם להניח, שרבקה אמנו בת ג׳ שנה היתה בעת נשואיה. אך גם אם נניח, שבת עשרים היתה כאשר נישאה ליצחק (ולפי המסופר בפרק כד ודאי שלא יכלה להיות אז גדולה יותר), הרי היה יצחק בשעת העקידה כבר בן עשרים. (ו) ויקח וגו׳ – בקש אברהם להודיע את יצחק על משימתו קמעא קמעא. תחילה יוכיחו לו העצים והאש והמאכלת, שלא רק השתחוויה ותפילה יהיו במקום ההוא, אלא שאף קרבן יוקרב שם. מאכלת אינו בעצם אלא מכשיר לאכול בו; השווה שופטים י״ט:כ״ט ומשלי ל׳:י״ד. וילכו וגו׳ – ואף על פי כן הולך יצחק עם אביו, מבלי לחשוש לבאות. (ז) ויאמר יצחק – נפלא הוא ביופיו תיאור זה של השתיקה המעיקה, אותה מפסיק יצחק בשאלתו התמימה, כיצד האב מגלה טפח מסודו — ואף על פי כן ממשיכים שניהם בדרכם בלב אחד, האב והבן, ללא היסוס. (ח) אלהים יראה – השווה איוב ט״ו:כ״ב ושמואל א׳ ט״ז:א׳. כוונתו של אברהם לומר לו ליצחק — אקריב לעולה את אשר יזמן אלהים בדרכי, כי בזה אראה את אשר בחר בו. ויצחק, אשר המנהג האלילי של הקרבת בנים לא יכול היה להיות זר ובלתי ידוע לו, בהכרח שידמה בנפשו, שאולי הוא עצמו יהיה העולה, שבה יבחר האלהים; ואף על פי כן המשיך ללכת ליד אביו ברצון.