Yitzchak's Role in the Akeidah/5

EN/HEע/E

Yitzchak's Role in the Akeidah

Sources

Bereshit 21:1-5בראשית כ״א:א׳-ה׳

(1) Hashem visited Sarah as He had said, and Hashem did to Sarah as He had spoken. (2) Sarah conceived, and bore Abraham a son in his old age, at the set time of which God had spoken to him. (3) Abraham called his son who was born to him, whom Sarah bore to him, Isaac. (4) Abraham circumcised his son, Isaac, when he was eight days old, as God had commanded him. (5) Abraham was one hundred years old when his son, Isaac, was born to him.

(א) וַי״י פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ י״י לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. (ב) וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. (ג) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק. (ד) וַיָּמׇל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים. (ה) וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.

Bereshit 22בראשית כ״ב

(1) It happened after these things, that God tested Abraham, and said to him, “Abraham!” He said, “Here I am.” (2) He said, “Now take your son, your only son, whom you love, even Isaac, and go into the land of Moriah. Offer him there for a burnt offering on one of the mountains which I will tell you of.” (3) Abraham rose early in the morning, and saddled his donkey, and took two of his young men with him, and Isaac his son. He split the wood for the burnt offering, and rose up, and went to the place of which God had told him. (4) On the third day Abraham lifted up his eyes, and saw the place far off. (5) Abraham said to his young men, “Stay here with the donkey. The boy and I will go yonder. We will worship, and come back to you.” (6) Abraham took the wood of the burnt offering and laid it on Isaac his son. He took in his hand the fire and the knife. They both went together. (7) Isaac spoke to Abraham his father, and said, “My father?” He said, “Here I am, my son.” He said, “Here is the fire and the wood, but where is the lamb for a burnt offering?” (8) Abraham said, “God will provide himself the lamb for a burnt offering, my son.” So they both went together. (9) They came to the place which God had told him of. Abraham built the altar there, and laid the wood in order, bound Isaac his son, and laid him on the altar, on the wood. (10) Abraham stretched out his hand, and took the knife to kill his son. (11) The angel of Hashem called to him out of the sky, and said, “Abraham, Abraham!” He said, “Here I am.” (12) He said, “Do not lay your hand on the boy, neither do anything to him. For now I know that you fear God, since you have not withheld your son, your only son, from me.” (13) Abraham lifted up his eyes, and looked, and saw that behind him was a ram caught in the thicket by his horns. Abraham went and took the ram, and offered him up for a burnt offering instead of his son. (14) Abraham called the name of that place "Hashem will see", as it is said to this day, “On Hashem’s mountain, it will be provided.” (15) The angel of Hashem called to Abraham a second time out of the sky, (16) and said, “I have sworn by myself, says Hashem, because you have done this thing, and have not withheld your son, your only son, (17) that I will bless you greatly, and I will multiply your seed greatly like the stars of the heavens, and like the sand which is on the seashore. Your seed will possess the gate of his enemies. (18) In your seed will all the nations of the earth be blessed, because you have obeyed my voice.” (19) So Abraham returned to his young men, and they rose up and went together to Beersheba. Abraham lived at Beersheba. (20) It happened after these things, that it was told Abraham, saying, “Behold, Milcah, she also has borne children to your brother Nahor: (21) Uz his firstborn, Buz his brother, Kemuel the father of Aram, (22) And Kesed, Hazo, Pildash, Jidlaph, and Bethuel.” (23) Bethuel fathered Rebekah. These eight Milcah bore to Nahor, Abraham’s brother. (24) His concubine, whose name was Reumah, also bore Tebah, Gaham, Tahash, and Maacah.

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. (ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. (ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. (ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. (ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. (ו) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. (ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. (ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. (ט) וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. (י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. (יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ י״י מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. (יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. (יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. (יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא י״י יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר י״י יֵרָאֶה. (טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ י״י אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם. (טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם י״י כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. (יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. (יח) וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. (יט) וַיָּשׇׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע. (כ) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ. (כא) אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם. (כב) וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל. (כג) וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם. (כד) וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה.

Bereshit 23:1-2בראשית כ״ג:א׳-ב׳

(1) Sarah lived one hundred twenty-seven years. This was the length of Sarah’s life. (2) Sarah died in Kiriath Arba the same is Hebron, in the land of Canaan. Abraham came to mourn for Sarah, and to weep for her.

(א) וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. (ב) וַתָּמׇת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

Josephus Antiquities of the Jews 1:13:2-4יוספוס קדמוניות היהודים א׳:י״ג:ב׳-ד׳

(2) [225] Abraham wished to disobey God in nothing but to serve him completely, for it is by his loving providence that all things have life. So he concealed from his wife and servants God's command and his own intention to slaughter his son, for they would have kept him from obeying God, and he took Isaac and two of his servants, and loading an ass with all that was required for sacrifice, he went off to the mountain. [226] The two servants accompanied him for two days, but when he saw the mountain on the third day, he left his companions on the plain, and went alone with his son to the mountain, where later king David established the temple. [227] They had brought with them all that was needed for a sacrifice except the animal to be offered. Isaac was twenty-five years old, and as he was built the altar he asked his father what he intended to offer, since there was no animal there for a victim. He said that God himself would provide a victim, since he can make provide plentifully for people in need, and deprive others of what they already have, if they confide in it too much; and if He graciously chose to be present at this sacrifice, he would provide a victim too. (3) [228] When the altar was prepared and Abraham had laid on the wood and all was ready, he said to his son, "My child, I prayed so long to have you as my son. Then when you came into my life there was nothing I would not do for your upbringing, which I cherished, and nothing made me happier than to see you grow up, so that at my death I could leave you to rule after me. [229] But just as it was by God's will that I became your father, so it is now his will that I give you up, so bear this dedication generously. It is to God my support and protector that I surrender you, who now sees fit to ask this homage in return for his favours to me. [230] Just as you were born, so you will now die, not in the normal way but as sent ahead in sacrifice by your own father to God, the Father of all. I reckon he judges you worthy not to leave this life by disease, war, or any of the other cruel ways by which death usually comes. [231] He will receive your soul with prayers and religious rites and put you close to himself, where you will be the help and support me in my old age. It was for this that I brought you up, and now you leave God to me, to console me instead of you." (4) [232] As the son of such a father, Isaac had such a generous character that he gladly accepted this explanation. He said he would be unworthy of his birth if he rejected the will of God and of his father and not did readily resign himself up to both, for it would be wrong to disobey, even if his father alone had decided it. So he went immediately to the altar to be sacrificed, and it would have happened if God had not prevented it. [233] He loudly called Abraham's name and forbade him to kill his son, since it was not a desire for human blood that had moved him to order him to kill his son, nor had he made him a father only to remove the boy so terribly, but he just wished to test his spirit, to see if he would obey such a command. [234] Now that he was sure of his loyalty and his deep devotion, he was glad to have given him so much, and promised to show all care for him and his race, and that his son would live to a great age and after a happy life would pass on the noble leadership to his good and legitimate offspring. [235] He foretold too that his family would grow into many nations and that the patriarchs would leave behind them an everlasting name, and gain possession of the land of Canaan and be envied by all people. [236] After saying this, God sent them a ram they had not noticed before, as the sacrifice. So Abraham and Isaac embraced, having received each other back beyond all expectation and with the promises of such great blessings. After the sacrifice they returned to Sarah and lived happily together, and God helped them in everything they asked. <a name="14"></a>

(ב) וישמע אברהם בקול ה׳, ובכל נפשו עתד את יצחק לעולה כליל לה׳, ויחשוב למשפט כי חטא משפט מות הוא למרות את פי ה׳ אשר הוא מקור החיים ובטובו הוא מחיה כל החיים. אך לשרה אשתו לא הגיד זאת, גם לא גלה את אזן אחד מעבדיו את אשר בלבבו לעשות, לבל יתיצב לו איש לשטן בדרך. וישכם בבקר ויחבש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים, וישם על החמור את עצי העולה ואת יתר הדברים הדרושים לחפץ הזה. ביום השלישי נשא אברהם את עיניו. וירא את הר המוריה מרחוק, ויאמר אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם. ויקח אברהם את עצי העולה מעל החמור וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדו. ויצחק היה אז בן עשרים וחמש שנים, ואחרי אשר נבנה המזבח, שאל את פי אברהם איה השה לעולה? ויענהו כי אלהים יראה לו השה לעולה, כי בידו לתת לכל איש ואיש את אשר יחסר לו, גם לשוב ולקחת את אשר נתן לו אם יתאמר כי כחו ועצם ידו עשה לו חיל—. (ג) אחרי ערוך אברהם את העצים על המזבח, פנה אל יצחק בנו ויאמר: הה בני! אלפי פעמים שאלתיך מאת ה׳, ובשמעו את שאלתי ויתן לי בן יקיר כמוך, לא חָשכתי מכל עמל ותלאה נפשי לשמור עליך, טפחתיך ורביתיך, וכל ישעי וכל חפצי היו רק לראותך בתור אדם המעלה ולהוריש לך את כל אשר לי. אולם יען כי ברצון ה׳ הייתי אב לבן נחמד כמוך, עלי החובה לעשות גם את רצונו, ועתה ירצה ה׳ כי אשיב לו את הבן אשר נתן לי, על כן חזק ואמץ להעלות על המזבח לעולה כליל לה׳. ואני בכל חפץ לבבי הנני נותן אותך לה׳, יען כי חפץ הוא בזה חלף כל הטובות והחסדים אשר עשה עמדי מעודי ועד היום הזה. הה בני! בבואך אל התבל על פי ה׳, כן הפרד עתה ממנה על פי ה׳; הפרד נא איפוא בני מחיי התבל לא ככל בני האדם, רק כקרבן עולה תמימה מיד אביך אל תחת יד האלהים. ואני הנני מאמין כי לכבוד ולתפארת הוא לך, כי נכבדת מאד בעיני ה׳ לבל תמות כמות כל האדם על ידי מחלה ומכאובים, על ידי מלחמה או כל אסון וכל פגע רע, רק בתור קרבן ועולה כליל לה׳, וה׳ אשר בידו נפש כל חי, יקבל באהבה וברצון את נפשך בעלות הלהב מעל המזבח ותפלה זַכָּה מלבב אביך. ואז בני יחידי! אז היה נא עלי למלאך מליץ ותחלה את פני ה׳ כי יכלכל את שיבתי תחת בני אשר הפקדתיו בידו—.״ (ד) ככל הדברים האלה דבר אברהם על לב יצחק בנו, ויצחק הצדיק והתמים כאביהו, שמע את דבריו בשמחת לבב, ויען ויאמר: לוּ הפרתי את עצת ה׳ ועצת אבי, כי אז לא היה לי כל צדקה לראות אור החיים בתבל, ואם רק אתה אבי לבדך חפצת להעלות אותי לעולה, גם אז לא מריתי את פיך, ומה גם עתה אשר גם ה׳ חפץ בזה—.״ ובשמחה ובטוב לב נגש יצחק אל המזבח, ויעקד אותו אברהם וישם אותו על המובח ממעל לעצים, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו — אך קול ה׳ קרא בַכֹח: אברהם! אברהם! אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה! כי קרבן אדם תועבת נפשי הוא, ורק לנסותך באתי הפעם, ועתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני, ועל כן ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער אויביו, ושֵׁם אברהם יגדל עד אפסי ארץ וזִכרו לברכה עד העולם.״ אחרי הדברים האלה הראה ה׳ אַיִל אחד לאברהם אשר לא ראהו עד כה, ויקח אברהם את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. ואברהם ויצחק אשר התבשרו רוב שלום ורב טוב מאת ה׳, התרפקו ויחבקו זה את זה בשמחות וגיל, וישובו לביתם, ויחיו חיים מאשרים, וכל אשר עשו הצליח ה׳ בידיהם.

Targum Yerushalmi (Neofiti) Bereshit 22:8תרגום ירושלמי (ניאופיטי) בראשית כ״ב:ח׳

ואמר אברהם מן קדם ייי אזדמן לה אמר לעלתה ואן לא את הוא אמרא דעלתא ואזלו תריהון כחדא בלבה שלמה.

Targum Yerushalmi (Neofiti) Shemot 12:42תרגום ירושלמי (ניאופיטי) שמות י״ב:מ״ב

לילי נטיר ומזומן הוא לפורקן לשמה דייי בזמן אפקותיהון דבני ישראל פריקין מן ארעא דמצרים ברם ארבעה לילוון אינון די אינון כתיבין בספר דוכרניא ליליא קדמיא כד אתגלי ייי על עלמא למבריה יתיה הוה עלמא תהו ובהו וחשוכא פריס על אפי תהומא וממריה דייי והוה נהורא ונהר וקרא יתה לילי קדמיא לילי תנינא כד אתגלי ייי על אברם בר מאה ושרה אתתיה ברת תשעין שנין למקימה מה דאמר כתבא הא אברם בר מאה שנין אולד ושרה אתתיה ברת תשעין שנין תלד ויצחק הוה בר תלתין ושבע שנין כד אתקרב על גבי מדבחא שמיא אתמככו ונחתו וחמא יצחק ית שכלוליהון וכהן עיינוי על שכלוליהון וקרא יתיה ליל תנינא ליליא תליתיא כד אתגלי ייי על מצריי בפלגות ליליא הוה ידיה מקטלה בכוריהון דמצריי וימיניה הוות מגנא על בכוריהון דישראל למקיימא מה דאמר כתבא בני בוכרי אינון ישראל וקרא יתיה לילי תליתיא לילי רביעיא כד ישלם עלמא קציה למתפרקא נירי פרזלא יתברון ודרי רשיעא ישתיצון ומשה יסוק מן גו מדברא {.....} דן ידבר בריש ענא ודין ידבר בריש ענה ומימריה מדבר ביני תריהון ואנה ואינון מדברי׳ כחדא הוא לילי פסחא לשמה דייי לילי נטיר ומזומן הוא לפורקן לכל ישראל לדריהון.

Seder Olam Rabbah 1סדר עולם רבה א׳

מאדם עד המבול אלף ותרנ״ו שנים. וזה פרטן אדם ק״ל שת ק״ה אנוש צ׳ קינן ע׳ מהללאל ס״ה ירד קס״ב חנוך ס״ה מתושלח קפ״ז. למך קפ״ב. ונח בן שש מאות שנה וגו׳. חנוך קבר את אדם וחיה אחריו נ״ז שנה. משותלח (מצאו) [מיצה] ימיו עד המבול. מן המבול עד הפלגה ש״מ שנה נמצא נח חיה אחר הפלגה עשר שנים אבינו אברהם היה בהפלגה בן מ״ח שנה. אמר ר׳ יוסי נביא גדול הי׳ עבר שקרא שם בנו פלג ברוח הקודש שנאמר כי בימיו נפלגה הארץ וגו׳. אם בתחילת ימיו והלא יקטן אחיו היה קטן ממנו והוליד י״ג משפחות ונתפלגו. ואם באמצע ימיו והלא לא בא לסתום אלא לפרש הא אינו אומר כי בימיו נפלגה הארץ אלא בסוף ימיו. אברהם אבינו הי׳ בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן ע׳ שנה שנאמר (שמות י״ב:מ״א) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו׳. לאחר שנדבר עמו ירד לחרן ועשה שם חמש שנים שנאמר (בראשית י״ב:ד׳) ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן נמצא מן הפלגה ועד שיצא אברהם אבינו מחרן כ״ז שנים הן י״ב שנה עבדו את כדרלעומר וי״ג שנה מרדו ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר אותה השנה שיצא בה אבינו אברהם מחרן היא היתה שנת הרעב וירד למצרים ועשה שם שלשה חדשים ועלה ובא וישב באלני ממרא אשר בחברון והיא השנה שכבש בה את המלכים ועשה שם עשר שנים עד שלא נשא את הגר שנאמר (בראשית ט״ז:ג׳) ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית וגומר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען וגומר. וכתיב (בראשית ט״ז:ט״ז) ואברם בן פ׳ שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל נמצא ישמעאל גדול מיצחק י״ד שנה. נמצא מן הפלגה ועד שנולד אבינו יצחק נ״ב שנה ישיבתה של סדום נ״א שנה מהן שלוה והשקט הי׳ לה ולבנותיה כ״ו שנה. ומן המבול ועד שנולד יצחק שצ״ב שנה. וזה פרטן אלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול (בראשית י״א:י׳) ארפכשד ל״ה שלח ל׳ עבר ל״ד פלג ל׳ רעו ל״ב שרוג ל׳ נחור כ״ט תרח ע׳ ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו (בראשית כ״א:ה׳) אבינו יצחק הי׳ כשנעקד על המזבח בן ל״ז שנה ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (בראשית כ״א:ל״ד) הימים הללו מרובים על של חברון שהיו כ״ה שנה והללו כ״ו שנה בו בפרק נולדה רבקה נמצא אבינו יצחק נשא את רבקה בת ג׳ שנים. אבינו אברהם קבר את תרח אביו לפני מיתתה של שרה ב׳ שנים יעקב שימש את אבינו אברהם ט״ו שנה את שם נ׳ שנה נמצאת אומר אבינו יעקב שמש את שם נ׳ שנה ושם שמש את משותלח צ״ח שנה ומתושלח שמש אדם הראשון רמ״ג שנה נמצאת אומר ד׳ מתוך כ״ב דורות וז׳ בני אדם שקפלו את העולם כולו, ואלו הן אדם הראשון ומתושלח ושם ויעקב ועמרם ואחיה השילני ואליהו ועדיין הוא קיים.

Bavli Sanhedrin 89bבבלי סנהדרין פ״ט:

the colleague of the prophet Micah, son of Imla (see II Chronicles 18:7–8), as it is written: “And a certain man of the sons of the prophets said unto his colleague by the word of the Lord: Strike me, please. And the man refused to strike him” (I Kings 20:35). And it is written: “Then he said he to him: Because you have not listened to the voice of the Lord, behold, as soon as you leave me, a lion shall slay you. And as soon as he left from him, a lion found him; and slew him” (I Kings 20:36). The mishna lists among those liable to receive death at the hand of Heaven: And a prophet who violated his own statement. The Gemara comments: For example, Iddo the prophet, who, according to tradition, prophesied the punishment of Jeroboam in Bethel, as it is written: “I will neither eat bread nor drink water in this place, for it so was commanded me by the word of the Lord” (I Kings 13:8–9). And it is written: “And he said to him: I too am a prophet like you; and an angel spoke unto me by the word of the Lord, saying: Bring him back with you into your house, that he may eat bread and drink water” (I Kings 13:18). And it is written: “And he went back with him, and ate bread in his house, and drank water” (I Kings 13:19). And it is written that he died at the hand of Heaven: “And he went, and a lion met him by the way, and killed him” (I Kings 13:24). § A tanna taught a baraita before Rav Ḥisda: One who suppresses his prophecy is flogged. Rav Ḥisda said a parable to him: Is one who eats dates in a sieve flogged? How can he be flogged? Who forewarns him if he eats dates infested with worms that no one sees? Likewise, as no one knows whether the prophet received a prophecy, how can he be forewarned? Abaye said: His fellow prophets forewarn him. The Gemara asks: From where do they know that he received a prophecy? Abaye says: They know, as it is written: “For the Lord God will do nothing, unless He reveals His counsel to His servants the prophets” (Amos 3:7). The Gemara challenges: And perhaps the heavenly court reconsidered with regard to the prophecy, and the prophet is no longer commanded to disseminate the prophecy. The Gemara answers: If it is so that they reconsidered with regard to the prophecy, the heavenly court would have informed all the prophets. The Gemara challenges: But in the case of Jonah, they reconsidered it and did not inform them that the people of Nineveh had repented for their sins and were therefore spared the foretold destruction. The Gemara explains: In the case of Jonah, from the outset, the heavenly court told him to say: “Nineveh will be overturned” (Jonah 3:4). Still, he did not know if the sentence would be for the good, as their corruption would be overturned through repentance, or if it would be for the bad, as the city would be overturned through destruction. Therefore, the prophecy was never revoked, but simply fulfilled in accordance with one of its possible interpretations. The Gemara asks: In the case of one who forgoes the statement of a prophet, from where does he know that the one prophesying is actually a prophet and that he will be punished for failing to comply with the prophecy? The Gemara answers: It is referring to a case where the prophet provides him with a sign indicating that he is a prophet. The Gemara asks: But in the case of Micah, who did not provide him with a sign, and yet he was punished, how could he have known that Micah was a prophet? A case where he has already assumed the presumptive status of a prophet is different, and no sign is necessary. The Gemara continues: Since if you do not say so, and claim that even the prophecy of one established as a prophet requires a sign, then in the case of Abraham at Mount Moriah, how did Isaac listen to him and submit to being slaughtered as an offering? Likewise, in the case of Elijah at Mount Carmel, how did the people rely upon him and enable him to engage in the sacrifice of animals slaughtered outside the Temple, which is prohibited? Rather, perforce, a case where he has already assumed the presumptive status of a prophet is different. § Apropos the binding of Isaac, the Gemara elaborates: It is written: “And it came to pass after these matters [hadevarim] that God tried Abraham” (Genesis 22:1). The Gemara asks: After what matters? How does the binding of Isaac relate to the preceding events? Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: This means after the statement [devarav] of Satan, as it is written: “And the child grew, and was weaned, and Abraham prepared a great feast on the day that Isaac was weaned” (Genesis 21:8). Satan said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, this old man, you favored him with a product of the womb, i.e., a child, at one hundred years of age. From the entire feast that he prepared, did he not have even one dove or one pigeon to sacrifice before You as a thanks-offering? God said to Satan: Did Abraham prepare the feast for any reason but for his son? If I say to him: Sacrifice your son before Me, he would immediately slaughter him. Immediately, after these matters, the verse states: “And God tried Abraham.” The Torah continues: “And He said: Take, please [na], your son” (Genesis 22:2). Rabbi Shimon bar Abba says: The word na is nothing other than an expression of entreaty. Why did God request rather than command that Abraham take his son? The Gemara cites a parable of a flesh-and-blood king who confronted many wars. And he had one warrior fighting for him, and he overcame his enemies. Over time, there was a fierce war confronting him. The king said to his warrior: I entreat you, stand firm for me in this war, so that others will not say: There is no substance in the first victories, and you are not a true warrior. Likewise, the Holy One, Blessed be He, also said to Abraham: I have tried you with several ordeals, and you have withstood them all. Now, stand firm in this ordeal for Me, so that others will not say: There is no substance in the first ordeals. God said to Abraham: “Please take your son, your only, whom you love, Isaac” (Genesis 22:2). When God said: “Your son,” Abraham said: I have two sons. When God said: “Your only,” Abraham said: This son is an only son to his mother, and that son is an only son to his mother. When God said: “Whom you love,” Abraham said: I love both of them. Then God said: “Isaac.” And why did God prolong His command to that extent? Why did He not say Isaac’s name from the outset? God did so, so that Abraham’s mind would not be confused by the trauma. Satan preceded Abraham to the path that he took to bind his son and said to him: “If one ventures a word to you, will you be weary…you have instructed many, and you have strengthened the weak hands. Your words have upheld him that was falling…but now it comes upon you, and you are weary” (Job 4:2–5). Do you now regret what you are doing? Abraham said to him in response: “And I will walk with my integrity” (Psalms 26:11). Satan said to Abraham: “Is not your fear of God your foolishness?” (Job 4:6). In other words, your fear will culminate in the slaughter of your son. Abraham said to him: “Remember, please, whoever perished, being innocent” (Job 4:7). God is righteous and His pronouncements are just. Once Satan saw that Abraham was not heeding him, he said to him: “Now a word was secretly brought to me, and my ear received a whisper thereof” (Job 4:12). This is what I heard from behind the heavenly curtain [pargod], which demarcates between God and the ministering angels: The sheep is to be sacrificed as a burnt-offering, and Isaac is not to be sacrificed as a burnt-offering. Abraham said to him: Perhaps that is so. However, this is the punishment of the liar, that even if he speaks the truth, others do not listen to him. Therefore, I do not believe you and will fulfill that which I was commanded to perform. The Gemara cites an alternative explanation of the verse: “And it came to pass after these matters that God tried Abraham” (Genesis 22:1). Rabbi Levi says: This means after the statement of Ishmael to Isaac, during an exchange between them described in the verse: “And Sarah saw the son of Hagar…mocking” (Genesis 21:9). Ishmael said to Isaac: I am greater than you in the fulfillment of mitzvot, as you were circumcised at the age of eight days, without your knowledge and without your consent, and I was circumcised at the age of thirteen years, with both my knowledge and my consent. Isaac said to Ishmael: And do you provoke me with one organ? If the Holy One, Blessed be He, were to say to me: Sacrifice yourself before Me, I would sacrifice myself. Immediately, God tried Abraham, to confirm that Isaac was sincere in his offer to give his life. § The Sages taught: A prophet who incites others to worship idols is executed by stoning. Rabbi Shimon says: He is executed by strangulation. Those who incite residents of a city to worship idols, leading the city to be declared an idolatrous city, are executed by stoning. Rabbi Shimon says: They are executed by strangulation. The Gemara elaborates: A prophet who incites others to worship idols is executed by stoning. What is the reason for the opinion of the Rabbis? They derive a verbal analogy to clarify the meaning of the word incitement written with regard to a prophet who incites others to worship idols from the word incitement written with regard to a layman who instigates others to worship idols. Just as there, the layman who incites others to worship idols is executed by stoning, so too here, the prophet who incites others to worship idols is executed by stoning. And Rabbi Shimon says: With regard to a prophet, the term death is written concerning him. And every death stated in the Torah without specification is referring to nothing other than strangulation. The Gemara continues: Those who incite residents of a city to worship idols, leading the city to be declared an idolatrous city, are executed by stoning. What is the reason for the opinion of the Rabbis? They derive a verbal analogy to clarify the meaning of the word incitement written with regard to those who incite residents of a city to worship idols, leading the city to be declared an idolatrous city, from the word incitement written either with regard to a layman who instigates others to worship idols or from the word incitement written with regard to a prophet who incites others to worship idols. Just as there, the layman who incites others to worship idols is executed by stoning, so too here, the prophet who incites others to worship idols is executed by stoning. And Rabbi Shimon derives a verbal analogy to clarify the meaning of the word incitement written with regard to those who incite residents of a city to worship idols, leading the city to be declared an idolatrous city, from the word incitement written with regard to a prophet who incites others to worship idols, who, in his opinion, is executed by strangulation. The Gemara challenges: Let him derive the punishment from the punishment of one who is not a prophet who instigates others to worship idols, as those cases are similar. The Gemara answers: Rabbi Shimon derives the punishment for one who instigates the multitudes from the punishment of one who instigates the multitudes, and does not derive the punishment for one who instigates the multitudes from the punishment of one who instigates an individual. The Gemara asks: On the contrary, one derives the punishment for an ordinary person, i.e., one who is not a prophet, who instigates others from the punishment of an ordinary person who incites an idolatrous city, and one does not derive the punishment for an ordinary person who instigates others from the punishment of a prophet who instigates others. And Rabbi Shimon holds that in this case there is no distinction between prophet and layman; once the prophet has incited others to idol worship, you have no greater example of an ordinary person than that. Rav Ḥisda says:

חבריה דמיכה דכתיב {מלכים א כ׳:ל״ה} ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה׳ הכני נא וימאן האיש להכותו וכתיב {מלכים א כ׳:ל״ו} ויאמר לו יען אשר לא שמעת [וגו׳]. ונביא שעבר על דברי עצמו כגון עדו הנביא דכתיב {מלכים א י״ג:ט׳} כי כן צוה אותי וכתיב {מלכים א י״ג:י״ח} ויאמר לו גם אני נביא כמוך וכתיב {מלכים א י״ג:י״ט} וישב אתו וכתיב {מלכים א י״ג:כ״ד} וילך וימצאהו אריה. תני תנא קמיה דרב חסדא הכובש את נבואתו לוקה אמר ליה מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי מאן מתרי ביה אמר אביי חבריה נביאי. מנא ידעי אמר אביי דכתיב {עמוס ג׳:ז׳} כי לא יעשה ה׳ [אלהים] דבר כי אם גלה סודו ודילמא הדרי ביה אם איתא דהדרי ביה אודועי הוו מודעי לכלהו נביאי. והא יונה דהדרי ביה ולא אודעוהו יונה מעיקרא נינוה נהפכת אמרי ליה איהו לא ידע אי לטובה אי לרעה. המוותר על דברי נביא מנא ידע דאיענש דיהב ליה אות והא מיכה דלא יהיב ליה אות ואיענש היכא דמוחזק שאני. דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ אלא היכא דמוחזק שאני. {בראשית כ״ב:א׳} ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם (אחר מאי). א״ר יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא אחר דבריו של שטן דכתיב {בראשית כ״א:ח׳} ויגדל הילד ויגמל וגו׳ אמר שטן לפני הקב״ה רבונו של עולם זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו מיד והאלהים נסה את אברהם. ויאמר קח נא את בנך אמר רבי שמעון בר אבא אין נא אלא לשון בקשה משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה והיה לו גבור אחד ונצחן לימים עמדה עליו מלחמה חזקה אמר לו בבקשה ממך עמוד לי במלחמה זו שלא יאמרו ראשונות אין בהם ממש אף הקב״ה אמר לאברהם ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכלן עכשיו עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים. את בנך ב׳ בנים יש לי את יחידך זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו אשר אהבת תרוייהו רחימנא להו את יצחק וכל כך למה כדי שלא תטרף דעתו עליו. קדמו שטן לדרך אמר לו {איוב ד׳:ב׳} הנסה דבר אליך תלאה הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק כושל יקימון מליך כי עתה תבא אליך ותלא אמר לו {תהלים כ״ו:י״א} אני בתומי אלך. אמר לו הלא יראתך כסלתך אמר לו זכר נא מי הוא נקי אבד כיון דחזא דלא קא שמיע ליה אמר ליה ואלי דבר יגונב כך שמעתי מאחורי הפרגוד השה לעולה ואין יצחק לעולה אמר לו כך עונשו של בדאי שאפילו אמר אמת אין שומעין לו. ר׳ לוי אמר אחר דבריו של ישמעאל ליצחק אמר לו ישמעאל ליצחק אני גדול ממך במצות שאתה מלת בן שמנת ימים ואני בן שלש עשרה שנה אמר לו ובאבר אחד אתה מגרה בי אם אומר לי הקב״ה זבח עצמך לפני אני זובח מיד והאלהים נסה את אברהם. תנו רבנן נביא שהדיח בסקילה רבי שמעון אומר בחנק מדיחי עיר הנדחת בסקילה רבי שמעון אומר בחנק. נביא שהדיח בסקילה מ״ט דרבנן אתיא הדחה הדחה ממסית מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. ור״ש מיתה כתיבא ביה וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. מדיחי עיר הנדחת בסקילה מ״ט דרבנן גמרי הדחה הדחה או ממסית או מנביא שהדיח. ור״ש גמר הדחה הדחה מנביא. וליגמר ממסית דנין מסית רבים ממסית רבים ואין דנין מסית רבים ממסית יחיד אדרבה דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא. ור״ש כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה. אמר רב חסדא

Bereshit Rabbah 55:4בראשית רבה נ״ה:ד׳

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אַחַר הִרְהוּרֵי דְבָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, מִי הִרְהֵר אַבְרָהָם הִרְהֵר וְאָמַר שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי אֶת הַכֹּל וְלֹא הִפְרַשְׁתִּי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא פַּר אֶחָד וְלֹא אַיִל אֶחָד. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מְנָת שֶׁנֹּאמַר לְךָ שֶׁתַּקְרִיב אֶת בִּנְךָ וְלֹא תְעַכֵּב, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר, אֱלֹהִים וְהָאֱלֹהִים, הוּא וּבֵית דִּינוֹ, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָמְרוּ, אַבְרָהָם זֶה שָׂמַח וְשִׂמַּח אֶת הַכֹּל וְלֹא הִפְרִישׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא פַּר אֶחָד וְלֹא אַיִל אֶחָד. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מְנָת שֶׁנֹּאמַר לוֹ שֶׁיַּקְרִיב אֶת בְּנוֹ וְלֹא יְעַכֵּב. יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל הָיוּ מִדַּיְּנִים זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר אֲנִי חָבִיב מִמְךָ שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְזֶה אָמַר חָבִיב אֲנִי מִמְךָ שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁמוֹנָה יָמִים. אָמַר לֵיהּ יִשְׁמָעֵאל אֲנִי חָבִיב מִמְךָ, לָמָּה שֶׁהָיָה סִפֵּק בְּיָדִי לִמְחוֹת וְלֹא מָחִיתִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר יִצְחָק הַלְּוַאי הָיָה נִגְלָה עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר לִי שֶׁאֶחְתֹּךְ אֶחָד מֵאֵבָרַי וְלֹא אֲעַכֵּב, מִיָּד וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. [נֻסַּח אַחֵר: אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל, אֲנִי חָבִיב מִמְךָ שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֲבָל אַתָּה נִמַּלְתָּ בְּקָטְנְךָ וְאִי אֶפְשָׁר לִמְחוֹת. אָמַר לוֹ יִצְחָק כָּל מַה שֶּׁהִלְוֵיתָ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלשָׁה טִפִּים דַּם הֵם, אֶלָּא הֲרֵינִי עַכְשָׁו בֶּן שְׁלשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנָה אִלּוּ מְבַקֵּשׁ לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִשָּׁחֵט אֵינִי מְעַכֵּב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי הַשָּׁעָה, מִיָּד וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.]

Bereshit Rabbah 56:4בראשית רבה נ״ו:ד׳

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי (בראשית כב, ז), בָּא לוֹ סמא״ל אֵצֶל אָבִינוּ אַבְרָהָם אֲמַר לֵיהּ סָבָא סָבָא אוֹבַדְתְּ לִבֶּךָ, בֵּן שֶׁנִּתַּן לְךָ לְמֵאָה שָׁנָה אַתָּה הוֹלֵךְ לְשָׁחֲטוֹ, אָמַר לוֹ עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ וְאִם מְנַסֶּה אוֹתְךָ יוֹתֵר מִכֵּן אַתְּ יָכוֹל לַעֲמֹד, (איוב ד, ב): הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִלְאֶה, אָמַר לוֹ וְיָתֵר עַל דֵּין. אָמַר לוֹ לְמָחָר אוֹמֵר לְךָ שׁוֹפֵךְ דָּם אַתְּ חַיָּב שֶׁשָּׁפַכְתָּ דָּמוֹ שֶׁל בִּנְךָ, אָמַר לוֹ, עַל מְנָת כֵּן. וְכֵיוָן שֶׁלֹא הוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם בָּא לוֹ אֵצֶל יִצְחָק, אָמַר לוֹ בְּרָא דַּעֲלוּבְתָּא, הוֹלֵךְ הוּא לְשָׁחָטֶךָ, אָמַר לוֹ עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ אִם כֵּן כָּל אוֹתָן הַפָּרְגָזִיּוֹת שֶׁעָשָׂת אִמְּךָ לְיִשְׁמָעֵאל שְׂנָאֵיהּ דְּבֵיתָה יְרוּתָא, וְאַתָּה אֵינְךָ מַכְנִיס בְּלִבֶּךָ. כַּד לָא תֵיעוּל מִילָא תֵיעוּל פַּלְגָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו אָבִי, לָמָּה אָבִי אָבִי שְׁתֵּי פְּעָמִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלֵּא עָלָיו רַחֲמִים. (בראשית כב, ז): וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵֵשׁ וְהָעֵצִים, אָמַר לוֹ יְצֵף לְהַהוּא גַּבְרָא דְּיִגְעַר בֵּיהּ, מִכָּל מָקוֹם אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶֹּׂה בְּנִי, וְאִם לָאו אַתָּה הַשֶֹּׂה לְעֹלָה בְּנִי, (בראשית כב, ח): וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, זֶה לַעֲקֹד וְזֶה לִעָקֵד, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לִשָּׁחֵט.

Bereshit Rabbah 56:8בראשית רבה נ״ו:ח׳

דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ אַבְרָהָם לַעֲקֹד יִצְחָק בְּנוֹ, אָמַר לוֹ אַבָּא בָּחוּר אֲנִי וְחוֹשֵׁשַׁנִי שֶׁמָּא יִזְדַּעֲזַע גּוּפִי מִפַּחֲדָהּ שֶׁל סַכִּין וַאֲצַעֲרֶךָ, וְשֶׁמָּא תִּפָּסֵל הַשְּׁחִיטָה וְלֹא תַעֲלֶה לְךָ לְקָרְבָּן, אֶלָּא כָּפְתֵנִי יָפֶה יָפֶה, מִיָּד וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק, כְּלוּם יָכוֹל אָדָם לִכְפּוֹת בֶּן שְׁלשִׁים וָשֶׁבַע [נסח אחר: בן עשרים ושש שנה] אֶלָּא לְדַעְתּוֹ. מִיָּד וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ, הוּא שׁוֹלֵחַ יָד לִטֹּל אֶת הַסַּכִּין וְעֵינָיו מוֹרִידוֹת דְמָעוֹת וְנוֹפְלוֹת דְּמָעוֹת לְעֵינָיו שֶׁל יִצְחָק מֵרַחֲמָנוּתוֹ שֶׁל אַבָּא, וְאַף עַל פִּי כֵן הַלֵּב שָׂמֵחַ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן יוֹצְרוֹ, וְהָיוּ הַמַּלְאָכִים מִתְקַבְּצִין כִּתּוֹת כִּתּוֹת מִלְּמַעְלָן, מָה הֲווֹן צָוְחִין (ישעיה לג, ח): נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח הֵפֵר בְּרִית מָאַס עָרִים, אֵין רְצוֹנוֹ בִּירוּשָׁלַיִם וּבְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהוֹרִישׁ לְבָנָיו שֶׁל יִצְחָק. (ישעיה לג, ח): לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ, לֹא עָמְדָה זְכוּת לְאַבְרָהָם לֵית לְכָל בְּרִיָה חֲשִׁיבוּת קֳדָמוֹי.

Pirkei DeRabbi Eliezer 31פרקי דרבי אליעזר ל״א

הנסיון העשירי ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ר״ל היה מנסה בכל פעם ופעם לידע את לבו אם יכול לעמוד ולשמור המצות של תורה ואם לאו ועוד שנתנה התורה שישמור אברהם מצותיה שנ׳ עקב אשר שמע אברהם בקולי יצא ישמעאל מן המדבר לראות את אברהם אבינו ר׳ יהודה אומ׳ באותה הלילה נגלה הב״ה עליו ואמ׳ לו אברהם קח נא את בנך ואברהם חס על יצחק אמ׳ לפניו רבון כל העולמים לאי זה בן אתה גוזר אלי לבן הערל או לבן המילה אמ׳ לו את יחידך אמ׳ לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו אמ׳ לו אשר אהבת אמ׳ לו שניהם אני אהב אמ׳ לו את יצחק והעלהו שם לעולה אמ׳ לו רבון כל העולמים באי זה הר אמרת לי אמ׳ לו בכ״מ שתראה את כבודי עומד וממתין לך שם ואומ׳ זה הוא הר המוריה שנ׳ על אחד ההרים אשר אומר אליך השכים אברהם בבקר ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו עמו וחבש את החמור הוא שרכב עליו אברהם הוא החמור בן האתון שנבראת בין השמשות שנ׳ וישכם אברהם בבקר הוא החמור שרכב עליו משה בבאו למצרים שנ׳ ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו שנ׳ עני ורוכב על החמור בן שלשים ושבע שנה היה יצחק בלכתו אל הר המוריה וישמעאל בן חמשים שנה נכנס תחרות בין אליעזר וישמעאל אמ׳ ישמעאל לאליעזר עכשו אברהם הקריב את יצחק בנו מוקדה על המזבח ואני בכורו יורש אברהם אמ׳ לו אליעזר כבר גרשך כאשה שהיא מגורשת מבעלה ושלחך למדבר אבל אני עבדו משרת אותו ביום ובלילה ואני הוא היורש את אברהם ורוח הקדש משיבה אותם ואומרת להם לא זה יורש ולא זה יורש ביום השלישי הגיעו לצופים וכיון שהגיעו לצופים ראה כבוד השכינה עומד על גבי ההר שנ׳ ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום ומה ראה עמוד של אש עומד מן הארץ ועד השמים והבין אברהם שנתרצה הנער לעולה תמימה אמ׳ לישמעאל ולאליעזר רואים אתם מאומה באחד מן ההרים הללו אמרו לו לאו וחשב אותם כחמור אמ׳ הואיל ואין אתם רואים מאומה שבו לכם פה עם החמור עם הדומים לחמור נטל את העצים ונתן על גבי המזב״ח יצחק בנו ולקח את האש ואת המאכלת בידו והיו מהלכין שניהם יחדו אמ׳ יצחק לאביו אבא הרי האש והעצים היכן הוא הכבש לעולה אמ׳ לו בני אתה הוא הכבש לעולה שנ׳ ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה ר׳ שמעון אומ׳ באצבע הראה הב״ה לאברהם אבינו המזבח ואמ׳ לו זה הוא המזבח והוא היה המזבח שהקריבו קין והבל והוא המזבח שהקריבו נח ובניו שנ׳ ויבן שם אברהם מזבח אין כתיב כאן אלא ויבן שם אברהם את המזבח הוא המזבח שהקריבו בו הראשונים אמ׳ יצחק לאביו אבא קשור לי שתי ידי ושתי רגלי שלא אותך כגון הדבור היוצא מן הפה על שום אונס מיתה ונמצאתי מחלל כבוד אב וקשר שתי ידיו ושתי רגליו ועקדו על גבי המזבח ואמץ את שתי זרועותיו ואת שתי ארכובותיו עליו וערך את האש ואת העצים ושלח ידו ולקח את המאכלת וככהן גדול הגיש את מנחתו ואת נסכו והב״ה יושב ורואה האב מעקיד בכל לב והבן נעקד בכל לבו ומלאכי השרת צועקים ובוכים שנ׳ הן אראלם צעקו חוצה ואמרו מלאכי השרת לפני הב״ה רבון כל העולמים נקראת רחום וחנון מי שרחמיו על מעשיו רחם על יצחק שהוא אדם ובן אדם ונעקד לפניך כבהמה אדם ובהמה תושיע ה׳ שנ׳ צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה׳ ר׳ יהודה אומ׳ כיון שהגיע החרב על צוארו פרחה ויצאה נפשו של יצחק וכיון שהשמיע קולו מבין הכרובים ואמ׳ לו אל תשלח ידך נפשו חזרה לגופו וקם ועמד יצחק על רגליו וידע יצחק שכך המתים עתידים להחיות ופתח ואמ׳ ברוך אתה ה׳ מחיה המתים ר׳ זכריה אומ׳ אותו האיל כשנברא בין השמשות היה ובא להתקרב תחת יצחק והיה סמאל עומד ומסטינו כדי לבטל קרבנו של אברהם אבינו ונאחז בשני קרנותיו בין האילנות שנ׳ וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו מה עשה אותו האיל פשט את ידו ואחז בטלתו של אברהם אבינו ונאחז בשתי קרנותיו בין האילנות שנ׳ וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר והביט אברהם וראה האיל והלך והתירו והקריבו תחת יצחק בנו שנ׳ וילך אברהם ויקח את האיל וכו׳ ר׳ ברכיה אומ׳ עלה קרבן האיל לריח ניחוח לפני הב״ה כאילו היה ריח ניחוח של יצחק ונשבע לברכו בעה״ז ובעה״ב שנ׳ בי נשבעתי נאם ה׳ כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך כככבי השמים כי ברך בעוה״ז אברכך לעה״ב והרבה ארבה את זרעך כככבי השמים לעתיד לבא ר׳ חנניא בן דוסא אומ׳ אותו האיל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי גידי האיל אלו עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהם עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו ז״ל שנ׳ איש בעל שער וכו׳ קרניו של איל של שמאל שתקע בו בהר סיני שנ׳ ויהי במשוך בקרן היובל ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא שנ׳ והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והיה ה׳ למלך על כל הארץ ר׳ יצחק אומ׳ הכל לא נברא אלא בשביל השתחויות אברהם לא יצא מהר המוריה אלא בזכות השתחויה שנ׳ ונשתחוה ונשובה אליכם בית המקדש לא נברא אלא בזכות השתחויה שנ׳ רוממו לה׳ אלהינו והשתחוו להדום רגליו.

Rashi Bereshit 22:1רש״י בראשית כ״ב:א׳

אחר הדברים האלה AFTER THESE THINGS [or, WORDS] –Some of our Rabbis say (Sanhedrin 89b) that it means after the words of Satan who denounced Abraham saying, "Of all the banquets which Abraham prepared not a single bullock nor a single ram did he bring as a sacrifice to You '. God replied to him, "Does he do anything at all except for his son's sake? Yet if I were to bid him, "Sacrifice him to Me", he would not refuse". Others say that it means "after the words of Ishmael" who boasted to Isaac that he had been circumcised when he was thirteen years old without resisting. Isaac replied to him, "You think to intimidate me by mentioning the loss of one part of the body! If the Holy One, blessed be He, were to tell me, "Sacrifice yourself to Me" I would not refuse" (Sanhedrin 89b). הנני HERE AM I – Such is the answer of the pious: it is an expression of meekness and readiness (Midrash Tanchuma, Vayera 22).

אחר הדברים – אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר: מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד איל אחד. אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו: זבחהו לפניי, לא היה מעכב. ויש אומרים: אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שהוא מל בן י״ג שנה ולא מיחה. אמר: ובאבר אחד אתה מייראיני, אילו אמר לי הקב״ה: זבח עצמך, לא הייתי מעכב. הנני – כך היא ענייה של חסידים, לשון ענוה הוא, לשון זימון. והאלהים נסה – י״י צדיק יבחן (תהלים י״א:ה׳), א״ר יוחנן: הפשתני הזה כו׳.

Rashi Bereshit 22:6רש״י בראשית כ״ב:ו׳

המאכלת – means a knife. It is called מאכלת from אכל to eat, because it devours the meat, — just as you say, (Deuteronomy 32:42 "And my sword shall devour (תאכל) flesh"— or because it makes animal flesh fit for eating (מאכלת) (by killing the animal; because while the animal is living its flesh is unfit for eating). Another explanation: זאת נקראת This knife is called מאכלת (and the term is never used of an ordinary knife) because Israel still eats of the reward given for it (Genesis Rabbah 56:3). וילכו שניהם יחדיו AND THEY WENT BOTH OF THEM TOGETHER – Abraham who was aware that he was going to slay his son walked along with the same willingness and joy as Isaac who had no idea of the matter.

מאכלת – סכין, על שם שאוכלת בשר, כמה דאתה אומר: וחרבי תאכל בשר (דברים ל״ב:מ״ב), ושמכשרת בשר לאכילה. דבר אחר: זו נקראת מאכלת על שם שישראל אוכלין מתן שכרה. יחדו – אברהם שהיה יודע שהיה הולך לשחוט בנו, היה הולך ברצון ובשמחה, כיצחק שלא היה מרגיש בדבר.

Rashi Bereshit 22:19-20רש״י בראשית כ״ב:י״ט-כ׳

(19) וישב אברהם בבאר שבע AND ABRAHAM DWELT AT BEER-SHEBA – This does not mean really dwelling there but merely staying there on his way home, because he was, as a matter of fact, living at Hebron. Twelve years before the Binding of Isaac he had left Beer-Sheba and had gone to Hebron, as it is said, (21:34) "And Abraham sojourned in the land of the Philistines many days", i.e. exceeding in number the earlier days when he had resided at Hebron — altogether 26 years, as we have explained above (21:34). (20) אחרי הדברים האלה AFTER THESE THINGS [IT WAS TOLD ABRAHAM] etc. – When he returned from Mount Moriah Abraham was pondering and he said, "If my son had really been slain, he would have died without children! I must marry him to one of the daughters of Aner or Eshcol or Mamre". The Holy One, blessed be He, therefore had the announcement made to him that Rebecca, the one fit to be his (Isaac's) consort, had been born. This is what is meant by "after these things or words" — namely, "after the words" that expressed the thoughts aroused by the Binding of Isaac (Genesis Rabbah 57:3). גם היא SHE ALSO – She also had a number of families equal in all respects to those which Abraham was to have — namely, twelve, and just as in the case of Abraham, of the twelve tribes born of Jacob) eight were the children of the principal wives and four those of the hand-maids, so here, also, eight were sons of the principal wife and four were sons of the concubine (Genesis Rabbah 57:3).

(יט) וישב אברהם בבאר שבע – לא ישיבה ממש, שהרי בחברון היה יושב שתים עשרה שנים לפני עקידתו של יצחק, יצא מבאר שבע ובא לו לחברון כמו שאמרנו: ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (בראשית כ״א:ל״ד) – מרובים משל חברון, הראשונים והן עשרים ושש שנים כמו שפירשנו למעלה. (כ) אחרי הדברים – בהר המוריה. בשובו היה אברהם מהרהר, אילו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים. היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכל וממרא. בשרו הקב״ה שנולדה רבקה בת זוגו. וזהו האלה – הירהורי דברים שהיו על ידי העקידה. גם היא – אף היא השוות משפחותיה למשפחות אברהם: מה אברהם שבטים שיצאו מיעקב שמנה בני גבירות וד׳ בני שפחות, אף אילו ח׳ בני גבירות וד׳ בני פילגש.

Rashi Bereshit 23:2רש״י בראשית כ״ג:ב׳

בקרית ארבע literally, the city of the Four, and it was so called because of the four giants who lived there: Ahiman, Sheshai, Talmai and their father (Numbers 13:22). Another explanation is that it was so called because of the four couples who were buried there, man and wife — Adam and Eve, Abraham and Sarah, Isaac and Rebecca, Jacob and Leah (Genesis Rabbah 58:4). ויבא אברהם AND ABRAHAM CAME from Beer-Sheba. ויבא אברהם AND ABRAHAM CAME from Beer-Sheba לספוד לשרה ולבכותה TO BEWAIL SARAH AND TO WEEP FOR HER – The narrative of the death of Sarah follows immediately on that of the Binding of Isaac, because through the announcement of the Binding — that her son had been made ready for sacrifice and had almost been sacrificed — she received a great shock (literally, her soul flew from her) and she died (Pirkei DeRabbi Eliezer 32).

בקרית ארבע – על שם ד׳ ענקים: אחימן, ששי, ותלמי, ואביהם. דבר אחר: על שם ד׳ זוגות שנקברו בה איש ואשתו: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. ויבא אברהם – מבאר שבע. לספד לשרה – ונסמכה מיתתה לעקידה, שעל ידי בשורת עקידה שנזדמן בנה לשחיטה, וכמעט לא נשחט, פרחה רוחה ומתה.

Rashi Bereshit 25:20רש״י בראשית כ״ה:כ׳

בן ארבעים שנה FORTY YEARS OLD – For when Abraham came from Mount Moriah he received the news that Rebecca was born (22:20). Isaac was then thirty-seven years old, because at that time Sarah died and from the birth of Isaac until the Binding — when Sarah died — there were 37 years since she was 90 years old when Isaac was born and 127 when she died, as it is said, (23:1) "And the life of Sarah was [one hundred and twenty seven years]" — thus Isaac was then 37 years old. At that period Rebecca was born and he waited until she was fit for marriage — 3 years — and then married her (Seder Olam). בת בתואל מפדן ארם אחות לבן THE DAUGHTER OF BETHUEL THE SYRIAN OF PADAN-ARAM, THE SISTER TO LABAN –Has it not already been written that she was the daughter of Bethuel and sister of Laban of Padanaram? But we are told these facts once more to proclaim her praise — she was the daughter of a wicked man, sister of a wicked man, and her native place was one of wicked people, and yet she did not learn from their doings (Genesis Rabbah 63:4). מפדן ארם FROM PADAN-ARAM – Because there were two Arams — Aram-Naharaim (Mesopotamia) and Aram-Zoba — it is called Padan-aram, (Padan meaning pair). It has the same meaning as צמד in the phrase צמד בקר (Samuel 11:7) which we know signifies a pair of oxen and which is translated in the Targum by פדן תורין a Padan of oxen, so that we see that Padan means a pair. Some, however, explain Padan-aram to be the same as (Hosea 12:13) "the field (country) of Aram", because in the Arabic language a field is called Padan.

בן ארבעים שנה – שהרי כשהיה בא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה בן ל״ז, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנולד יצחק עד העקידה היה ל״ז שנים, בן צ׳ היתה כשנולד וכשמתה היתה בת קכ״ז שנים, הרי ליצחק ל״ז, ובו בפרק נולדה רבקה, המתין לה שתהא ראויה לביאה ג׳ שנים, ונשאה. בת בתואל מפדן ארם אחות לבן – להגיד שבחה, שהיתה בת רשע, ואחות רשע, ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם. פדן ארם – על שם ששני ארם היו: ארם נהרים וארם צובה, קורא אותו: פדן. צמד בקר (שמואל א י״א:ז׳) תרגומו: פדן תורין.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 22:6-8אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ב:ו׳-ח׳

(ו-ח) וקדמונינו ז״ל אמרו: כשנעקד יצחק היה בן ל״ז שנה (בראשית רבה נ״ה:ד׳). ואם מדרך קבלה נקבל. ומדרך סברא, אם זה נכון היה ראוי שתהיה צדקת יצחק גלויה, ויהיה שכרו כפלים משכר אביו, שמסר עצמו ברצונו לשחיטה. ואין בכתוב מאומה על יצחק. ואמרו אחרים: שהיה בן ה׳ שנים. גם זה לא יתכן, בעבור שנשא עצי העולה. והקרוב אל הדעת: שהיה לו קרוב מי״ג שנה, והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו. והעד: שהסתיר הסוד אביו ממנו, ואמר אלהים יראה לו השה, כי אילו אמר לו אתה העולה, יתכן שיברח.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 22:19אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ב:י״ט

וישב אברהם – ולא הזכיר יצחק, כי הוא ברשותו. וכן: בא אל פרעה (שמות ז׳:כ״ו ועוד), ולא הזכיר אהרן. והאומר: ששחטו ועזבו, ואחר כן חיה (פרקי דר׳ אליעזר ל״א), אמרו הפך הכתוב. [ושאמרו: הלך ללמד תורה אצל שם בן נח זקינו (בראשית רבה נ״ו:י״א), יותר טוב מדבריהם. והאמת: כי עמו הורידו.]

Radak Bereshit 22:8-9רד״ק בראשית כ״ב:ח׳-ט׳

(8) ויאמר...אלוקים יראה לו השה לעולה בני, Avraham’s reply to his son is capable of two interpretations. One interpretation would be that the word בני is a response to Yitzchok’s cry or question, meaning “I am here my son; God will select the lamb for the burnt offering.” In other words: “don’t worry God already knows who is going to be the lamb for the offering. He will put it at our disposal.” The second interpretation of Avraham’s answer would arrange the words as follows: “God will select the lamb for the offering; who is the lamb? It is my son.” Yitzchok understood from this that he had been chosen to be the offering. This is why the Torah continues, significantly: וילכו שניהם יחד, “they continued walking together,” i.e. of one mind and of one spirit. (9) ויבאו אל המקום, this refers to Mount Moriah. אשר אמר לו האלוקים, when Avraham and Yitzchok had been walking together (after leaving the lads behind) God told Avraham the exact location, showing it to him in a prophetic vision. According to Bereshit Rabbah 56,2 He showed him either a column of fire over that mountain or a localised pillar of cloud, as we mentioned earlier. According to this aggadic interpretation the words אשר אמר לו refer to the moment when he became aware of this phenomenon and his awareness was the equivalent of what is described in our verses as an אמירה, a verbal communication. ויערוך את העצים, he arranged them above the fire to kindle them. ויעקד את יצחק, he bound both his hands and his feet so he should not involuntarily kick when the knife would strike him. This was in spite of the fact that Yitzchok was perfectly willing to be the offering. He was afraid that at the last moment he would rebel; this was why he asked his father to tie him securely. (Bereshit Rabbah 56,8)

(ח) אלהים יראה לו השה לעולה בני – ענה לו מענה שיוכל אדם להבינו לשני פנים, האחד, שיהיה בני, תשובת הקריאה, כמו הנני בני, כלומר בני, אלהים יראה לו השה, ר״ל הוא יודע מי יהיה השה והוא יזמיננו לנו, והשני אלהים יראה לו השה לעולה, ומי הוא השה, בני הוא. ויצחק הבין כי הוא יהיה השה, לפיכך אמר, וילכו שניהם יחדיו, כלומר בלב אחד, כי קבל הבן מאהבה למסור נפשו לאל ולהקריבו לפניו. (ט) ויבאו אל המקום – הוא הר המריה, אשר אמר לו האלהים, ובבואם יחדיו אמר לו והראהו במראה הנבואה. ובדרש (שם) שראה ענן קשור עליו או עמוד אש כמו שכתבנו למעלה. ולדעת הדרש יהיה פירש אשר אמר לו, כשהראה לו את הענן או העמוד זהו האמירה. ויערך את העצים – ערכם על האש להדליקם. ויעקד את יצחק – עקדו בידו וברגליו כדי שלא יבעט ואף על פי שברצונו היה וברצונו נעקד, פחד שלא תגבר עליו הרוח הכועסת, ואמר לאביו שיעקדנו יפה.

Radak Bereshit 22:19רד״ק בראשית כ״ב:י״ט

וישב אברהם, there was no need to mention that Yitzchok accompanied him. Avraham is mentioned by name only because he was the principal. וישב אברהם בבאר שבע, the Torah did not mention for how many years Avraham lived in Beer Sheva, seeing Sarah died there,

וישב אברהם – ואין צריך לומר כי יצחק היה עמו, אלא זכר אברהם שהוא העקר.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 22:1ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״ב:א׳

ויהי אחר הדברים האלה וג׳ – [כלומר] אחר גירושי ישמעאל ובחירת יצחק בחינוך ותוספת החיבה וההוקרה וברית אבימלך וקיום הבטחון והשמחה בתקוה; ואמרו כי יצחק ע״ה היה אז בן שבע ושלושים שנה וזמן העקידה מחובר לזמן פטירת שרה [ע״ה] וזו היא שיטת החכמים ז״ל בבראשית רבה פירשו כי יצחק ציית וסבל והכין את עצמו; אבל אבא מרי ז״ל קבלתי ממנו שהוא היה מרחיק את זה הרבה והיה אומר שאילו היה הדבר כך היה באמת ציות יצחק במעשה זה גדול מציות אברהם והיתה ההבטחה והשכר וגמול ליצחק יתירה (על ההבטחה לאברהם) ואין [ראיה על] זה במקרא. ויאמר אליו וג׳ – הבן מסוד תשובתו ע״ה הנני שהיה מוכן בשעת הקריאה הכנה מורה על השגה שהיתה בו קודם הקריאה והגיע הדמיון שהיא השגה נבואית קשורה בהשגה שהיתה בו קודם. ו(ענינים) אלה נסתרות וסודות שאין אנחנו רואים אלא שמץ מהם; ומה רב החילוק בין מאמרו הנני ומאמר זקנו אדם ואירא כי עירם אנכי ואחבא.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 22:8ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״ב:ח׳

ויאמר אברהם [אלהים] יראה לו וג׳ – תשובה (על שאלת יצחק) והכונה בה בפשט המובן אצלנו לדחות ליצחק וליתן לו מקום לטעות ואע״פ כן בפנימיותו איזו הרגשה כי עתיד (ה׳) להראות לו את האיל שיעלה תמורתו.