Yitzchak's Role in the Akeidah/5

EN/HEע/E

Yitzchak's Role in the Akeidah

Sources

Bereshit 21:1-5בראשית כ״א:א׳-ה׳

(1) Hashem visited Sarah as He had said, and Hashem did to Sarah as He had spoken. (2) Sarah conceived, and bore Abraham a son in his old age, at the set time of which God had spoken to him. (3) Abraham called his son who was born to him, whom Sarah bore to him, Isaac. (4) Abraham circumcised his son, Isaac, when he was eight days old, as God had commanded him. (5) Abraham was one hundred years old when his son, Isaac, was born to him.

(א) וַי״י פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ י״י לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. (ב) וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. (ג) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק. (ד) וַיָּמׇל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים. (ה) וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.

Bereshit 22בראשית כ״ב

(1) It happened after these things, that God tested Abraham, and said to him, “Abraham!” He said, “Here I am.” (2) He said, “Now take your son, your only son, whom you love, even Isaac, and go into the land of Moriah. Offer him there for a burnt offering on one of the mountains which I will tell you of.” (3) Abraham rose early in the morning, and saddled his donkey, and took two of his young men with him, and Isaac his son. He split the wood for the burnt offering, and rose up, and went to the place of which God had told him. (4) On the third day Abraham lifted up his eyes, and saw the place far off. (5) Abraham said to his young men, “Stay here with the donkey. The boy and I will go yonder. We will worship, and come back to you.” (6) Abraham took the wood of the burnt offering and laid it on Isaac his son. He took in his hand the fire and the knife. They both went together. (7) Isaac spoke to Abraham his father, and said, “My father?” He said, “Here I am, my son.” He said, “Here is the fire and the wood, but where is the lamb for a burnt offering?” (8) Abraham said, “God will provide himself the lamb for a burnt offering, my son.” So they both went together. (9) They came to the place which God had told him of. Abraham built the altar there, and laid the wood in order, bound Isaac his son, and laid him on the altar, on the wood. (10) Abraham stretched out his hand, and took the knife to kill his son. (11) The angel of Hashem called to him out of the sky, and said, “Abraham, Abraham!” He said, “Here I am.” (12) He said, “Do not lay your hand on the boy, neither do anything to him. For now I know that you fear God, since you have not withheld your son, your only son, from me.” (13) Abraham lifted up his eyes, and looked, and saw that behind him was a ram caught in the thicket by his horns. Abraham went and took the ram, and offered him up for a burnt offering instead of his son. (14) Abraham called the name of that place "Hashem will see", as it is said to this day, “On Hashem’s mountain, it will be provided.” (15) The angel of Hashem called to Abraham a second time out of the sky, (16) and said, “I have sworn by myself, says Hashem, because you have done this thing, and have not withheld your son, your only son, (17) that I will bless you greatly, and I will multiply your seed greatly like the stars of the heavens, and like the sand which is on the seashore. Your seed will possess the gate of his enemies. (18) In your seed will all the nations of the earth be blessed, because you have obeyed my voice.” (19) So Abraham returned to his young men, and they rose up and went together to Beersheba. Abraham lived at Beersheba. (20) It happened after these things, that it was told Abraham, saying, “Behold, Milcah, she also has borne children to your brother Nahor: (21) Uz his firstborn, Buz his brother, Kemuel the father of Aram, (22) And Kesed, Hazo, Pildash, Jidlaph, and Bethuel.” (23) Bethuel fathered Rebekah. These eight Milcah bore to Nahor, Abraham’s brother. (24) His concubine, whose name was Reumah, also bore Tebah, Gaham, Tahash, and Maacah.

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. (ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. (ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. (ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. (ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. (ו) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. (ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. (ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. (ט) וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. (י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. (יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ י״י מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. (יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. (יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. (יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא י״י יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר י״י יֵרָאֶה. (טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ י״י אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם. (טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם י״י כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. (יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. (יח) וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. (יט) וַיָּשׇׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע. (כ) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ. (כא) אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם. (כב) וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל. (כג) וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם. (כד) וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה.

Bereshit 23:1-2בראשית כ״ג:א׳-ב׳

(1) Sarah lived one hundred twenty-seven years. This was the length of Sarah’s life. (2) Sarah died in Kiriath Arba the same is Hebron, in the land of Canaan. Abraham came to mourn for Sarah, and to weep for her.

(א) וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. (ב) וַתָּמׇת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

Josephus Antiquities of the Jews 1:13:2-4יוספוס קדמוניות היהודים א׳:י״ג:ב׳-ד׳

(2) [225] Abraham wished to disobey God in nothing but to serve him completely, for it is by his loving providence that all things have life. So he concealed from his wife and servants God's command and his own intention to slaughter his son, for they would have kept him from obeying God, and he took Isaac and two of his servants, and loading an ass with all that was required for sacrifice, he went off to the mountain. [226] The two servants accompanied him for two days, but when he saw the mountain on the third day, he left his companions on the plain, and went alone with his son to the mountain, where later king David established the temple. [227] They had brought with them all that was needed for a sacrifice except the animal to be offered. Isaac was twenty-five years old, and as he was built the altar he asked his father what he intended to offer, since there was no animal there for a victim. He said that God himself would provide a victim, since he can make provide plentifully for people in need, and deprive others of what they already have, if they confide in it too much; and if He graciously chose to be present at this sacrifice, he would provide a victim too. (3) [228] When the altar was prepared and Abraham had laid on the wood and all was ready, he said to his son, "My child, I prayed so long to have you as my son. Then when you came into my life there was nothing I would not do for your upbringing, which I cherished, and nothing made me happier than to see you grow up, so that at my death I could leave you to rule after me. [229] But just as it was by God's will that I became your father, so it is now his will that I give you up, so bear this dedication generously. It is to God my support and protector that I surrender you, who now sees fit to ask this homage in return for his favours to me. [230] Just as you were born, so you will now die, not in the normal way but as sent ahead in sacrifice by your own father to God, the Father of all. I reckon he judges you worthy not to leave this life by disease, war, or any of the other cruel ways by which death usually comes. [231] He will receive your soul with prayers and religious rites and put you close to himself, where you will be the help and support me in my old age. It was for this that I brought you up, and now you leave God to me, to console me instead of you." (4) [232] As the son of such a father, Isaac had such a generous character that he gladly accepted this explanation. He said he would be unworthy of his birth if he rejected the will of God and of his father and not did readily resign himself up to both, for it would be wrong to disobey, even if his father alone had decided it. So he went immediately to the altar to be sacrificed, and it would have happened if God had not prevented it. [233] He loudly called Abraham's name and forbade him to kill his son, since it was not a desire for human blood that had moved him to order him to kill his son, nor had he made him a father only to remove the boy so terribly, but he just wished to test his spirit, to see if he would obey such a command. [234] Now that he was sure of his loyalty and his deep devotion, he was glad to have given him so much, and promised to show all care for him and his race, and that his son would live to a great age and after a happy life would pass on the noble leadership to his good and legitimate offspring. [235] He foretold too that his family would grow into many nations and that the patriarchs would leave behind them an everlasting name, and gain possession of the land of Canaan and be envied by all people. [236] After saying this, God sent them a ram they had not noticed before, as the sacrifice. So Abraham and Isaac embraced, having received each other back beyond all expectation and with the promises of such great blessings. After the sacrifice they returned to Sarah and lived happily together, and God helped them in everything they asked. <a name="14"></a>

(ב) וישמע אברהם בקול ה׳, ובכל נפשו עתד את יצחק לעולה כליל לה׳, ויחשוב למשפט כי חטא משפט מות הוא למרות את פי ה׳ אשר הוא מקור החיים ובטובו הוא מחיה כל החיים. אך לשרה אשתו לא הגיד זאת, גם לא גלה את אזן אחד מעבדיו את אשר בלבבו לעשות, לבל יתיצב לו איש לשטן בדרך. וישכם בבקר ויחבש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים, וישם על החמור את עצי העולה ואת יתר הדברים הדרושים לחפץ הזה. ביום השלישי נשא אברהם את עיניו. וירא את הר המוריה מרחוק, ויאמר אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם. ויקח אברהם את עצי העולה מעל החמור וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדו. ויצחק היה אז בן עשרים וחמש שנים, ואחרי אשר נבנה המזבח, שאל את פי אברהם איה השה לעולה? ויענהו כי אלהים יראה לו השה לעולה, כי בידו לתת לכל איש ואיש את אשר יחסר לו, גם לשוב ולקחת את אשר נתן לו אם יתאמר כי כחו ועצם ידו עשה לו חיל—. (ג) אחרי ערוך אברהם את העצים על המזבח, פנה אל יצחק בנו ויאמר: הה בני! אלפי פעמים שאלתיך מאת ה׳, ובשמעו את שאלתי ויתן לי בן יקיר כמוך, לא חָשכתי מכל עמל ותלאה נפשי לשמור עליך, טפחתיך ורביתיך, וכל ישעי וכל חפצי היו רק לראותך בתור אדם המעלה ולהוריש לך את כל אשר לי. אולם יען כי ברצון ה׳ הייתי אב לבן נחמד כמוך, עלי החובה לעשות גם את רצונו, ועתה ירצה ה׳ כי אשיב לו את הבן אשר נתן לי, על כן חזק ואמץ להעלות על המזבח לעולה כליל לה׳. ואני בכל חפץ לבבי הנני נותן אותך לה׳, יען כי חפץ הוא בזה חלף כל הטובות והחסדים אשר עשה עמדי מעודי ועד היום הזה. הה בני! בבואך אל התבל על פי ה׳, כן הפרד עתה ממנה על פי ה׳; הפרד נא איפוא בני מחיי התבל לא ככל בני האדם, רק כקרבן עולה תמימה מיד אביך אל תחת יד האלהים. ואני הנני מאמין כי לכבוד ולתפארת הוא לך, כי נכבדת מאד בעיני ה׳ לבל תמות כמות כל האדם על ידי מחלה ומכאובים, על ידי מלחמה או כל אסון וכל פגע רע, רק בתור קרבן ועולה כליל לה׳, וה׳ אשר בידו נפש כל חי, יקבל באהבה וברצון את נפשך בעלות הלהב מעל המזבח ותפלה זַכָּה מלבב אביך. ואז בני יחידי! אז היה נא עלי למלאך מליץ ותחלה את פני ה׳ כי יכלכל את שיבתי תחת בני אשר הפקדתיו בידו—.״ (ד) ככל הדברים האלה דבר אברהם על לב יצחק בנו, ויצחק הצדיק והתמים כאביהו, שמע את דבריו בשמחת לבב, ויען ויאמר: לוּ הפרתי את עצת ה׳ ועצת אבי, כי אז לא היה לי כל צדקה לראות אור החיים בתבל, ואם רק אתה אבי לבדך חפצת להעלות אותי לעולה, גם אז לא מריתי את פיך, ומה גם עתה אשר גם ה׳ חפץ בזה—.״ ובשמחה ובטוב לב נגש יצחק אל המזבח, ויעקד אותו אברהם וישם אותו על המובח ממעל לעצים, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו — אך קול ה׳ קרא בַכֹח: אברהם! אברהם! אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה! כי קרבן אדם תועבת נפשי הוא, ורק לנסותך באתי הפעם, ועתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני, ועל כן ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער אויביו, ושֵׁם אברהם יגדל עד אפסי ארץ וזִכרו לברכה עד העולם.״ אחרי הדברים האלה הראה ה׳ אַיִל אחד לאברהם אשר לא ראהו עד כה, ויקח אברהם את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. ואברהם ויצחק אשר התבשרו רוב שלום ורב טוב מאת ה׳, התרפקו ויחבקו זה את זה בשמחות וגיל, וישובו לביתם, ויחיו חיים מאשרים, וכל אשר עשו הצליח ה׳ בידיהם.

Targum Yerushalmi (Neofiti) Shemot 12:42תרגום ירושלמי (ניאופיטי) שמות י״ב:מ״ב

לילי נטיר ומזומן הוא לפורקן לשמה דייי בזמן אפקותיהון דבני ישראל פריקין מן ארעא דמצרים ברם ארבעה לילוון אינון די אינון כתיבין בספר דוכרניא ליליא קדמיא כד אתגלי ייי על עלמא למבריה יתיה הוה עלמא תהו ובהו וחשוכא פריס על אפי תהומא וממריה דייי והוה נהורא ונהר וקרא יתה לילי קדמיא לילי תנינא כד אתגלי ייי על אברם בר מאה ושרה אתתיה ברת תשעין שנין למקימה מה דאמר כתבא הא אברם בר מאה שנין אולד ושרה אתתיה ברת תשעין שנין תלד ויצחק הוה בר תלתין ושבע שנין כד אתקרב על גבי מדבחא שמיא אתמככו ונחתו וחמא יצחק ית שכלוליהון וכהן עיינוי על שכלוליהון וקרא יתיה ליל תנינא ליליא תליתיא כד אתגלי ייי על מצריי בפלגות ליליא הוה ידיה מקטלה בכוריהון דמצריי וימיניה הוות מגנא על בכוריהון דישראל למקיימא מה דאמר כתבא בני בוכרי אינון ישראל וקרא יתיה לילי תליתיא לילי רביעיא כד ישלם עלמא קציה למתפרקא נירי פרזלא יתברון ודרי רשיעא ישתיצון ומשה יסוק מן גו מדברא {.....} דן ידבר בריש ענא ודין ידבר בריש ענה ומימריה מדבר ביני תריהון ואנה ואינון מדברי׳ כחדא הוא לילי פסחא לשמה דייי לילי נטיר ומזומן הוא לפורקן לכל ישראל לדריהון.

Seder Olam Rabbah 1סדר עולם רבה א׳

מאדם עד המבול אלף ותרנ״ו שנים. וזה פרטן אדם ק״ל שת ק״ה אנוש צ׳ קינן ע׳ מהללאל ס״ה ירד קס״ב חנוך ס״ה מתושלח קפ״ז. למך קפ״ב. ונח בן שש מאות שנה וגו׳. חנוך קבר את אדם וחיה אחריו נ״ז שנה. משותלח (מצאו) [מיצה] ימיו עד המבול. מן המבול עד הפלגה ש״מ שנה נמצא נח חיה אחר הפלגה עשר שנים אבינו אברהם היה בהפלגה בן מ״ח שנה. אמר ר׳ יוסי נביא גדול הי׳ עבר שקרא שם בנו פלג ברוח הקודש שנאמר כי בימיו נפלגה הארץ וגו׳. אם בתחילת ימיו והלא יקטן אחיו היה קטן ממנו והוליד י״ג משפחות ונתפלגו. ואם באמצע ימיו והלא לא בא לסתום אלא לפרש הא אינו אומר כי בימיו נפלגה הארץ אלא בסוף ימיו. אברהם אבינו הי׳ בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן ע׳ שנה שנאמר (שמות י״ב:מ״א) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו׳. לאחר שנדבר עמו ירד לחרן ועשה שם חמש שנים שנאמר (בראשית י״ב:ד׳) ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן נמצא מן הפלגה ועד שיצא אברהם אבינו מחרן כ״ז שנים הן י״ב שנה עבדו את כדרלעומר וי״ג שנה מרדו ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר אותה השנה שיצא בה אבינו אברהם מחרן היא היתה שנת הרעב וירד למצרים ועשה שם שלשה חדשים ועלה ובא וישב באלני ממרא אשר בחברון והיא השנה שכבש בה את המלכים ועשה שם עשר שנים עד שלא נשא את הגר שנאמר (בראשית ט״ז:ג׳) ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית וגומר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען וגומר. וכתיב (בראשית ט״ז:ט״ז) ואברם בן פ׳ שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל נמצא ישמעאל גדול מיצחק י״ד שנה. נמצא מן הפלגה ועד שנולד אבינו יצחק נ״ב שנה ישיבתה של סדום נ״א שנה מהן שלוה והשקט הי׳ לה ולבנותיה כ״ו שנה. ומן המבול ועד שנולד יצחק שצ״ב שנה. וזה פרטן אלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול (בראשית י״א:י׳) ארפכשד ל״ה שלח ל׳ עבר ל״ד פלג ל׳ רעו ל״ב שרוג ל׳ נחור כ״ט תרח ע׳ ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו (בראשית כ״א:ה׳) אבינו יצחק הי׳ כשנעקד על המזבח בן ל״ז שנה ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (בראשית כ״א:ל״ד) הימים הללו מרובים על של חברון שהיו כ״ה שנה והללו כ״ו שנה בו בפרק נולדה רבקה נמצא אבינו יצחק נשא את רבקה בת ג׳ שנים. אבינו אברהם קבר את תרח אביו לפני מיתתה של שרה ב׳ שנים יעקב שימש את אבינו אברהם ט״ו שנה את שם נ׳ שנה נמצאת אומר אבינו יעקב שמש את שם נ׳ שנה ושם שמש את משותלח צ״ח שנה ומתושלח שמש אדם הראשון רמ״ג שנה נמצאת אומר ד׳ מתוך כ״ב דורות וז׳ בני אדם שקפלו את העולם כולו, ואלו הן אדם הראשון ומתושלח ושם ויעקב ועמרם ואחיה השילני ואליהו ועדיין הוא קיים.

Bereshit Rabbah 55:4בראשית רבה נ״ה:ד׳

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אַחַר הִרְהוּרֵי דְבָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, מִי הִרְהֵר אַבְרָהָם הִרְהֵר וְאָמַר שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי אֶת הַכֹּל וְלֹא הִפְרַשְׁתִּי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא פַּר אֶחָד וְלֹא אַיִל אֶחָד. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מְנָת שֶׁנֹּאמַר לְךָ שֶׁתַּקְרִיב אֶת בִּנְךָ וְלֹא תְעַכֵּב, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר, אֱלֹהִים וְהָאֱלֹהִים, הוּא וּבֵית דִּינוֹ, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָמְרוּ, אַבְרָהָם זֶה שָׂמַח וְשִׂמַּח אֶת הַכֹּל וְלֹא הִפְרִישׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא פַּר אֶחָד וְלֹא אַיִל אֶחָד. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מְנָת שֶׁנֹּאמַר לוֹ שֶׁיַּקְרִיב אֶת בְּנוֹ וְלֹא יְעַכֵּב. יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל הָיוּ מִדַּיְּנִים זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר אֲנִי חָבִיב מִמְךָ שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְזֶה אָמַר חָבִיב אֲנִי מִמְךָ שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁמוֹנָה יָמִים. אָמַר לֵיהּ יִשְׁמָעֵאל אֲנִי חָבִיב מִמְךָ, לָמָּה שֶׁהָיָה סִפֵּק בְּיָדִי לִמְחוֹת וְלֹא מָחִיתִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר יִצְחָק הַלְּוַאי הָיָה נִגְלָה עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר לִי שֶׁאֶחְתֹּךְ אֶחָד מֵאֵבָרַי וְלֹא אֲעַכֵּב, מִיָּד וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. [נֻסַּח אַחֵר: אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל, אֲנִי חָבִיב מִמְךָ שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֲבָל אַתָּה נִמַּלְתָּ בְּקָטְנְךָ וְאִי אֶפְשָׁר לִמְחוֹת. אָמַר לוֹ יִצְחָק כָּל מַה שֶּׁהִלְוֵיתָ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלשָׁה טִפִּים דַּם הֵם, אֶלָּא הֲרֵינִי עַכְשָׁו בֶּן שְׁלשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנָה אִלּוּ מְבַקֵּשׁ לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִשָּׁחֵט אֵינִי מְעַכֵּב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי הַשָּׁעָה, מִיָּד וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.]

Bereshit Rabbah 56:8בראשית רבה נ״ו:ח׳

דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ אַבְרָהָם לַעֲקֹד יִצְחָק בְּנוֹ, אָמַר לוֹ אַבָּא בָּחוּר אֲנִי וְחוֹשֵׁשַׁנִי שֶׁמָּא יִזְדַּעֲזַע גּוּפִי מִפַּחֲדָהּ שֶׁל סַכִּין וַאֲצַעֲרֶךָ, וְשֶׁמָּא תִּפָּסֵל הַשְּׁחִיטָה וְלֹא תַעֲלֶה לְךָ לְקָרְבָּן, אֶלָּא כָּפְתֵנִי יָפֶה יָפֶה, מִיָּד וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק, כְּלוּם יָכוֹל אָדָם לִכְפּוֹת בֶּן שְׁלשִׁים וָשֶׁבַע [נסח אחר: בן עשרים ושש שנה] אֶלָּא לְדַעְתּוֹ. מִיָּד וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ, הוּא שׁוֹלֵחַ יָד לִטֹּל אֶת הַסַּכִּין וְעֵינָיו מוֹרִידוֹת דְמָעוֹת וְנוֹפְלוֹת דְּמָעוֹת לְעֵינָיו שֶׁל יִצְחָק מֵרַחֲמָנוּתוֹ שֶׁל אַבָּא, וְאַף עַל פִּי כֵן הַלֵּב שָׂמֵחַ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן יוֹצְרוֹ, וְהָיוּ הַמַּלְאָכִים מִתְקַבְּצִין כִּתּוֹת כִּתּוֹת מִלְּמַעְלָן, מָה הֲווֹן צָוְחִין (ישעיה לג, ח): נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח הֵפֵר בְּרִית מָאַס עָרִים, אֵין רְצוֹנוֹ בִּירוּשָׁלַיִם וּבְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהוֹרִישׁ לְבָנָיו שֶׁל יִצְחָק. (ישעיה לג, ח): לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ, לֹא עָמְדָה זְכוּת לְאַבְרָהָם לֵית לְכָל בְּרִיָה חֲשִׁיבוּת קֳדָמוֹי.

Rashi Bereshit 22:1רש״י בראשית כ״ב:א׳

אחר הדברים האלה AFTER THESE THINGS [or, WORDS] –Some of our Rabbis say (Sanhedrin 89b) that it means after the words of Satan who denounced Abraham saying, "Of all the banquets which Abraham prepared not a single bullock nor a single ram did he bring as a sacrifice to You '. God replied to him, "Does he do anything at all except for his son's sake? Yet if I were to bid him, "Sacrifice him to Me", he would not refuse". Others say that it means "after the words of Ishmael" who boasted to Isaac that he had been circumcised when he was thirteen years old without resisting. Isaac replied to him, "You think to intimidate me by mentioning the loss of one part of the body! If the Holy One, blessed be He, were to tell me, "Sacrifice yourself to Me" I would not refuse" (Sanhedrin 89b). הנני HERE AM I – Such is the answer of the pious: it is an expression of meekness and readiness (Midrash Tanchuma, Vayera 22).

אחר הדברים – אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר: מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד איל אחד. אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו: זבחהו לפניי, לא היה מעכב. ויש אומרים: אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שהוא מל בן י״ג שנה ולא מיחה. אמר: ובאבר אחד אתה מייראיני, אילו אמר לי הקב״ה: זבח עצמך, לא הייתי מעכב. הנני – כך היא ענייה של חסידים, לשון ענוה הוא, לשון זימון. והאלהים נסה – י״י צדיק יבחן (תהלים י״א:ה׳), א״ר יוחנן: הפשתני הזה כו׳.

Rashi Bereshit 22:6רש״י בראשית כ״ב:ו׳

המאכלת – means a knife. It is called מאכלת from אכל to eat, because it devours the meat, — just as you say, (Deuteronomy 32:42 "And my sword shall devour (תאכל) flesh"— or because it makes animal flesh fit for eating (מאכלת) (by killing the animal; because while the animal is living its flesh is unfit for eating). Another explanation: זאת נקראת This knife is called מאכלת (and the term is never used of an ordinary knife) because Israel still eats of the reward given for it (Genesis Rabbah 56:3). וילכו שניהם יחדיו AND THEY WENT BOTH OF THEM TOGETHER – Abraham who was aware that he was going to slay his son walked along with the same willingness and joy as Isaac who had no idea of the matter.

מאכלת – סכין, על שם שאוכלת בשר, כמה דאתה אומר: וחרבי תאכל בשר (דברים ל״ב:מ״ב), ושמכשרת בשר לאכילה. דבר אחר: זו נקראת מאכלת על שם שישראל אוכלין מתן שכרה. יחדו – אברהם שהיה יודע שהיה הולך לשחוט בנו, היה הולך ברצון ובשמחה, כיצחק שלא היה מרגיש בדבר.

Rashi Bereshit 22:19-20רש״י בראשית כ״ב:י״ט-כ׳

(19) וישב אברהם בבאר שבע AND ABRAHAM DWELT AT BEER-SHEBA – This does not mean really dwelling there but merely staying there on his way home, because he was, as a matter of fact, living at Hebron. Twelve years before the Binding of Isaac he had left Beer-Sheba and had gone to Hebron, as it is said, (21:34) "And Abraham sojourned in the land of the Philistines many days", i.e. exceeding in number the earlier days when he had resided at Hebron — altogether 26 years, as we have explained above (21:34). (20) אחרי הדברים האלה AFTER THESE THINGS [IT WAS TOLD ABRAHAM] etc. – When he returned from Mount Moriah Abraham was pondering and he said, "If my son had really been slain, he would have died without children! I must marry him to one of the daughters of Aner or Eshcol or Mamre". The Holy One, blessed be He, therefore had the announcement made to him that Rebecca, the one fit to be his (Isaac's) consort, had been born. This is what is meant by "after these things or words" — namely, "after the words" that expressed the thoughts aroused by the Binding of Isaac (Genesis Rabbah 57:3). גם היא SHE ALSO – She also had a number of families equal in all respects to those which Abraham was to have — namely, twelve, and just as in the case of Abraham, of the twelve tribes born of Jacob) eight were the children of the principal wives and four those of the hand-maids, so here, also, eight were sons of the principal wife and four were sons of the concubine (Genesis Rabbah 57:3).

(יט) וישב אברהם בבאר שבע – לא ישיבה ממש, שהרי בחברון היה יושב שתים עשרה שנים לפני עקידתו של יצחק, יצא מבאר שבע ובא לו לחברון כמו שאמרנו: ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (בראשית כ״א:ל״ד) – מרובים משל חברון, הראשונים והן עשרים ושש שנים כמו שפירשנו למעלה. (כ) אחרי הדברים – בהר המוריה. בשובו היה אברהם מהרהר, אילו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים. היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכל וממרא. בשרו הקב״ה שנולדה רבקה בת זוגו. וזהו האלה – הירהורי דברים שהיו על ידי העקידה. גם היא – אף היא השוות משפחותיה למשפחות אברהם: מה אברהם שבטים שיצאו מיעקב שמנה בני גבירות וד׳ בני שפחות, אף אילו ח׳ בני גבירות וד׳ בני פילגש.

Rashi Bereshit 23:2רש״י בראשית כ״ג:ב׳

בקרית ארבע literally, the city of the Four, and it was so called because of the four giants who lived there: Ahiman, Sheshai, Talmai and their father (Numbers 13:22). Another explanation is that it was so called because of the four couples who were buried there, man and wife — Adam and Eve, Abraham and Sarah, Isaac and Rebecca, Jacob and Leah (Genesis Rabbah 58:4). ויבא אברהם AND ABRAHAM CAME from Beer-Sheba. ויבא אברהם AND ABRAHAM CAME from Beer-Sheba לספוד לשרה ולבכותה TO BEWAIL SARAH AND TO WEEP FOR HER – The narrative of the death of Sarah follows immediately on that of the Binding of Isaac, because through the announcement of the Binding — that her son had been made ready for sacrifice and had almost been sacrificed — she received a great shock (literally, her soul flew from her) and she died (Pirkei DeRabbi Eliezer 32).

בקרית ארבע – על שם ד׳ ענקים: אחימן, ששי, ותלמי, ואביהם. דבר אחר: על שם ד׳ זוגות שנקברו בה איש ואשתו: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. ויבא אברהם – מבאר שבע. לספד לשרה – ונסמכה מיתתה לעקידה, שעל ידי בשורת עקידה שנזדמן בנה לשחיטה, וכמעט לא נשחט, פרחה רוחה ומתה.

Rashi Bereshit 25:20רש״י בראשית כ״ה:כ׳

בן ארבעים שנה FORTY YEARS OLD – For when Abraham came from Mount Moriah he received the news that Rebecca was born (22:20). Isaac was then thirty-seven years old, because at that time Sarah died and from the birth of Isaac until the Binding — when Sarah died — there were 37 years since she was 90 years old when Isaac was born and 127 when she died, as it is said, (23:1) "And the life of Sarah was [one hundred and twenty seven years]" — thus Isaac was then 37 years old. At that period Rebecca was born and he waited until she was fit for marriage — 3 years — and then married her (Seder Olam). בת בתואל מפדן ארם אחות לבן THE DAUGHTER OF BETHUEL THE SYRIAN OF PADAN-ARAM, THE SISTER TO LABAN –Has it not already been written that she was the daughter of Bethuel and sister of Laban of Padanaram? But we are told these facts once more to proclaim her praise — she was the daughter of a wicked man, sister of a wicked man, and her native place was one of wicked people, and yet she did not learn from their doings (Genesis Rabbah 63:4). מפדן ארם FROM PADAN-ARAM – Because there were two Arams — Aram-Naharaim (Mesopotamia) and Aram-Zoba — it is called Padan-aram, (Padan meaning pair). It has the same meaning as צמד in the phrase צמד בקר (Samuel 11:7) which we know signifies a pair of oxen and which is translated in the Targum by פדן תורין a Padan of oxen, so that we see that Padan means a pair. Some, however, explain Padan-aram to be the same as (Hosea 12:13) "the field (country) of Aram", because in the Arabic language a field is called Padan.

בן ארבעים שנה – שהרי כשהיה בא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה בן ל״ז, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנולד יצחק עד העקידה היה ל״ז שנים, בן צ׳ היתה כשנולד וכשמתה היתה בת קכ״ז שנים, הרי ליצחק ל״ז, ובו בפרק נולדה רבקה, המתין לה שתהא ראויה לביאה ג׳ שנים, ונשאה. בת בתואל מפדן ארם אחות לבן – להגיד שבחה, שהיתה בת רשע, ואחות רשע, ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם. פדן ארם – על שם ששני ארם היו: ארם נהרים וארם צובה, קורא אותו: פדן. צמד בקר (שמואל א י״א:ז׳) תרגומו: פדן תורין.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 22:6-8אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ב:ו׳-ח׳

(ו-ח) וקדמונינו ז״ל אמרו: כשנעקד יצחק היה בן ל״ז שנה (בראשית רבה נ״ה:ד׳). ואם מדרך קבלה נקבל. ומדרך סברא, אם זה נכון היה ראוי שתהיה צדקת יצחק גלויה, ויהיה שכרו כפלים משכר אביו, שמסר עצמו ברצונו לשחיטה. ואין בכתוב מאומה על יצחק. ואמרו אחרים: שהיה בן ה׳ שנים. גם זה לא יתכן, בעבור שנשא עצי העולה. והקרוב אל הדעת: שהיה לו קרוב מי״ג שנה, והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו. והעד: שהסתיר הסוד אביו ממנו, ואמר אלהים יראה לו השה, כי אילו אמר לו אתה העולה, יתכן שיברח.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 22:19אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ב:י״ט

וישב אברהם – ולא הזכיר יצחק, כי הוא ברשותו. וכן: בא אל פרעה (שמות ז׳:כ״ו ועוד), ולא הזכיר אהרן. והאומר: ששחטו ועזבו, ואחר כן חיה (פרקי דר׳ אליעזר ל״א), אמרו הפך הכתוב. [ושאמרו: הלך ללמד תורה אצל שם בן נח זקינו (בראשית רבה נ״ו:י״א), יותר טוב מדבריהם. והאמת: כי עמו הורידו.]

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 22:1ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״ב:א׳

ויהי אחר הדברים האלה וג׳ – [כלומר] אחר גירושי ישמעאל ובחירת יצחק בחינוך ותוספת החיבה וההוקרה וברית אבימלך וקיום הבטחון והשמחה בתקוה; ואמרו כי יצחק ע״ה היה אז בן שבע ושלושים שנה וזמן העקידה מחובר לזמן פטירת שרה [ע״ה] וזו היא שיטת החכמים ז״ל בבראשית רבה פירשו כי יצחק ציית וסבל והכין את עצמו; אבל אבא מרי ז״ל קבלתי ממנו שהוא היה מרחיק את זה הרבה והיה אומר שאילו היה הדבר כך היה באמת ציות יצחק במעשה זה גדול מציות אברהם והיתה ההבטחה והשכר וגמול ליצחק יתירה (על ההבטחה לאברהם) ואין [ראיה על] זה במקרא. ויאמר אליו וג׳ – הבן מסוד תשובתו ע״ה הנני שהיה מוכן בשעת הקריאה הכנה מורה על השגה שהיתה בו קודם הקריאה והגיע הדמיון שהיא השגה נבואית קשורה בהשגה שהיתה בו קודם. ו(ענינים) אלה נסתרות וסודות שאין אנחנו רואים אלא שמץ מהם; ומה רב החילוק בין מאמרו הנני ומאמר זקנו אדם ואירא כי עירם אנכי ואחבא.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 22:8ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״ב:ח׳

ויאמר אברהם [אלהים] יראה לו וג׳ – תשובה (על שאלת יצחק) והכונה בה בפשט המובן אצלנו לדחות ליצחק וליתן לו מקום לטעות ואע״פ כן בפנימיותו איזו הרגשה כי עתיד (ה׳) להראות לו את האיל שיעלה תמורתו.