EN/HEע/E

Yosef's Treatment of his Family

Sources

Bereshit 37:5-9בראשית ל״ז:ה׳-ט׳

(5) And Joseph dreamed a dream, and he told it to his brethren; and they hated him yet the more. (6) And he said unto them: 'Hear, I pray you, this dream which I have dreamed: (7) for, behold, we were binding sheaves in the field, and, lo, my sheaf arose, and also stood upright; and, behold, your sheaves came round about, and bowed down to my sheaf.' (8) And his brethren said to him: 'Shalt thou indeed reign over us? or shalt thou indeed have dominion over us?' And they hated him yet the more for his dreams,and for his words. (9) And he dreamed yet another dream, and told it to his brethren, and said: 'Behold, I have dreamed yet a dream: and, behold, the sun and the moon and eleven stars bowed down to me.'

(ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. (ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. (ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. (ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. (ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי.

Bereshit 41:41-52בראשית מ״א:מ״א-נ״ב

(41) And Pharaoh said unto Joseph: 'See, I have set thee over all the land of Egypt.' (42) And Pharaoh took off his signet ring from his hand, and put it upon Joseph's hand, and arrayed him in vestures of fine linen, and put a gold chain about his neck. (43) And he made him to ride in the second chariot which he had; and they cried before him: 'Abrech'; and he set him over all the land of Egypt. (44) And Pharaoh said unto Joseph: 'I am Pharaoh, and without thee shall no man lift up his hand or his foot in all the land of Egypt.' (45) And Pharaoh called Joseph's name Zaphenathpaneah; and he gave him to wife Asenath the daughter of Poti-phera priest of On. And Joseph went out over the land of Egypt. (46) And Joseph was thirty years old when he stood before Pharaoh king of Egypt. — And Joseph went out from the presence of Pharaoh, and went throughout all the land of Egypt. (47) And in the seven years of plenty the earth brought forth in heaps. (48) And he gathered up all the food of the seven years which were in the land of Egypt, and laid up the food in the cities; the food of the field, which was round about every city, laid he up in the same. (49) And Joseph laid up corn as the sand of the sea, very much, until they left off numbering; for it was without number. (50) And unto Joseph were born two sons before the year of famine came, whom Asenath the daughter of Poti-phera priest of On bore unto him. (51) And Joseph called the name of the first-born Manasseh: 'for God hath made me forget all my toil, and all my father's house.' (52) And the name of the second called he Ephraim: 'for God hath made me fruitful in the land of my affliction.'

(מא) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כׇּל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (מב) וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. (מג) וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כׇּל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (מד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (מה) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (מו) וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (מז) וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים. (מח) וַיִּקְבֹּץ אֶת כׇּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן אֹכֶל בֶּעָרִים אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ. (מט) וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר. (נ) וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן. (נא) וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כׇּל עֲמָלִי וְאֵת כׇּל בֵּית אָבִי. (נב) וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עׇנְיִי.

Bereshit 42:1-28בראשית מ״ב:א׳-כ״ח

(1) Now Jacob saw that there was corn in Egypt, and Jacob said unto his sons: 'Why do ye look one upon another?' (2) And he said: 'Behold, I have heard that there is corn in Egypt. Get you down thither, and buy for us from thence; that we may live, and not die.' (3) And Joseph's ten brethren went down to buy corn from Egypt. (4) But Benjamin, Joseph's brother, Jacob sent not with his brethren; for he said: 'Lest peradventure harm befall him.' (5) And the sons of Israel came to buy among those that came; for the famine was in the land of Caanan. (6) And Joseph was the governor over the land; he it was that sold to all the people of the land. And Joseph's brethren came, and bowed down to him with their faces to the earth. (7) And Joseph saw his brethren, and he knew them, but made himself strange unto them, and spoke roughly with them; and he said unto them: 'Whence come ye?' And they said: 'From the land of Canaan to buy food.' (8) And Joseph knew his brethren, but they knew him not. (9) And Joseph remembered the dreams which he dreamed of them, and said unto them: 'Ye are spies; to see the nakedness of the land ye are come.' (10) And they said unto him: 'Nay, my lord, but to buy food are thy servants come. (11) We are all one man's sons; we are upright men, thy servants are no spies.' (12) And he said unto them: 'Nay, but to see the nakedness of the land ye are come.' (13) And they said: 'We thy servants are twelve brethren, the sons of one man in the land of Canaan; and, behold, the youngest is this day with our father, and one is not.' (14) And Joseph said unto them: 'That is it that I spoke unto you, saying: Ye are spies. (15) Hereby ye shall be proved, as Pharaoh liveth, ye shall not go forth hence, except your youngest brother come hither. (16) Send one of you, and let him fetch your brother, and ye shall be bound, that your words may be proved, whether there be truth in you; or else, as Pharaoh liveth, surely ye are spies.' (17) And he put them all together into ward three days. (18) And Joseph said unto them the third day. 'This do, and live; for I fear God: (19) if ye be upright men, let one of your brethren be bound in your prison-house; but go ye, carry corn for the famine of your houses; (20) and bring your youngest brother unto me; so shall your words be verified, and ye shall not die.' And they did so. (21) And they said one to another: 'We are verily guilty concerning our brother, in that we saw the distress of his soul, when he besought us, and we would not hear; therefore is this distress come upon us.' (22) And Reuben answered them, saying: 'Spoke I not unto you, saying: Do not sin against the child; and ye would not hear? therefore also, behold, his blood is required.' (23) And they knew not that Joseph understood them; for the interpreter was between them. (24) And he turned himself about from them, and wept; and he returned to them, and spoke to them, and took Simeon from among them, and bound him before their eyes. (25) Then Joseph commanded to fill their vessels with corn, and to restore every man's money into his sack, and to give them provision for the way; and thus was it done unto them. (26) And they laded their asses with their corn, and departed thence. (27) And as one of them opened his sack to give his ass provender in the lodging-place, he espied his money; and, behold, it was in the mouth of his sack. (28) And he said unto his brethren: 'My money is restored; and, lo, it is even in my sack.' And their heart failed them, and they turned trembling one to another, saying: 'What is this that God hath done unto us?'

(א) וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. (ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. (ג) וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם. (ד) וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן. (ה) וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. (ו) וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכׇל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. (ז) וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבׇּר אֹכֶל. (ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. (ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. (י) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבׇּר אֹכֶל. (יא) כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. (יב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. (יג) וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. (יד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם. (טו) בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה. (טז) שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם. (יז) וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים. (יח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא. (יט) אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם. (כ) וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן. (כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. (כב) וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ. (כג) וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם. (כד) וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשׇׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. (כה) וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן. (כו) וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם. (כז) וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. (כח) וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ.

Bereshit 43:15-34בראשית מ״ג:ט״ו-ל״ד

(15) And the men took that present, and they took double money in their hand, and Benjamin; and rose up, and went down to Egypt, and stood before Joseph. (16) And when Joseph saw Benjamin with them, he said to the steward of his house: 'Bring the men into the house, and kill the beasts, and prepare the meat; for the men shall dine with me at noon.' (17) And the man did as Joseph bade; and the man brought the men into Joseph's house. (18) And the men were afraid, because they were brought into Joseph's house; and they said: 'Because of the money that was returned in our sacks at the first time are we brought in; that he may seek occasion against us, and fall upon us, and take us for bondmen, and our asses.' (19) And they came near to the steward of Joseph's house, and they spoke unto him at the door of the house, (20) and said: 'Oh my lord, we came indeed down at the first time to buy food. (21) And it came to pass, when we came to the lodging-place, that we opened our sacks, and, behold, every man's money was in the mouth of his sack, our money in full weight; and we have brought it back in our hand. (22) And other money have we brought down in our hand to buy food. We know not who put our money in our sacks.' (23) And he said: 'Peace be to you, fear not; your God, and the God of your father, hath given you treasure in your sacks; I had your money.' And he brought Simeon out unto them. (24) And the man brought the men into Joseph's house, and gave them water, and they washed their feet; and he gave their asses provender. (25) And they made ready the present against Joseph's coming at noon; for they heard that they should eat bread there. (26) And when Joseph came home, they brought him the present which was in their hand into the house, and bowed down to him to the earth. (27) And he asked them of their welfare, and said: 'Is your father well, the old man of whom ye spoke? Is he yet alive?' (28) And they said: 'Thy servant our father is well, he is yet alive.' And they bowed the head, and made obeisance. (29) And he lifted up his eyes, and saw Benjamin his brother, his mother's son, and said: 'Is this your youngest brother of whom ye spoke unto me?' And he said: 'God be gracious unto thee, my son.' (30) And Joseph made haste; for his heart yearned toward his brother; and he sought where to weep; and he entered into his chamber, and wept there. (31) And he washed his face, and came out; and he refrained himself, and said: 'Set on bread.' (32) And they set on for him by himself, and for them by themselves, and for the Egyptians, that did eat with him, by themselves; because the Egyptians might not eat bread with the Hebrews; for that is an abomination unto the Egyptians. (33) And they sat before him, the firstborn according to his birthright, and the youngest according to his youth; and the men marveled one with another. (34) And portions were taken unto them from before him; but Benjamin's portion was five times so much as any of theirs. And they drank, and were merry with him.

(טו) וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף. (טז) וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצׇּהֳרָיִם. (יז) וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף. (יח) וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ. (יט) וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת. (כ) וַיֹּאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבׇּר אֹכֶל. (כא) וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ. (כב) וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבׇּר אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ. (כג) וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן. (כד) וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם. (כה) וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה עַד בּוֹא יוֹסֵף בַּצׇּהֳרָיִם כִּי שָׁמְעוּ כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם. (כו) וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר בְּיָדָם הַבָּיְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה. (כז) וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי. (כח) וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ [וַיִּשְׁתַּחֲווּ] (וישתחו). (כט) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יׇחְנְךָ בְּנִי. (ל) וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. (לא) וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם. (לב) וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם. (לג) וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. (לד) וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ.

Bereshit 44:1-17בראשית מ״ד:א׳-י״ז

(1) And he commanded the steward of his house, saying: 'Fill the men's sacks with food, as much as they can carry, and put every man's money in his sack's mouth. (2) And put my goblet, the silver goblet, in the sack's mouth of the youngest, and his corn money.' And he did according to the word that Joseph had spoken. (3) As soon as the morning was light, the men were sent away, they and their asses. (4) And when they were gone out of the city, and were not yet far off, Joseph said unto his steward: 'Up, follow after the men; and when thou dost overtake them, say unto them: Wherefore have ye rewarded evil for good? (5) Is not this it in which my lord drinketh, and whereby he indeed divineth? ye have done evil in so doing.' (6) And he overtook them, and he spoke unto them these words. (7) And they said unto him: 'Wherefore speaketh my lord such words as these? Far be it from thy servants that they should do such a thing. (8) Behold, the money, which we found in our sacks' mouths, we brought back unto thee out of the land of Canaan; how then should we steal out of thy lord's house silver or gold? (9) With whomsoever of thy servants it be found, let him die, and we also will be my lord's bondmen.' (10) And he said: 'Now also let it be according unto your words: he with whom it is found shall be my bondman; and ye shall be blameless.' (11) Then they hastened, and took down every man his sack to the ground, and opened every man his sack. (12) And he searched, beginning at the eldest, and leaving off at the youngest; and the goblet was found in Benjamin's sack. (13) And they rent their clothes, and laded every man his ass, and returned to the city. (14) And Judah and his brethren came to Joseph's house, and he was yet there; and they fell before him on the ground. (15) And Joseph said unto them: 'What deed is this that ye have done? know ye not that such a man as I will indeed divine?' (16) And Judah said: 'What shall we say unto my lord? what shall we speak? or how shall we clear ourselves? God hath found out the iniquity of thy servants; behold, we are my lord's bondmen, both we, and he also in whose hand the cup is found.' (17) And he said: 'Far be it from me that I should do so; the man in whose hand the goblet is found, he shall be my bondman; but as for you, get you up in peace unto your father.'

(א) וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. (ב) וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר. (ג) הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם. (ד) הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה. (ה) הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם. (ו) וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (ז) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. (ח) הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב. (ט) אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים. (י) וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם. (יא) וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ. (יב) וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן. (יג) וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה. (יד) וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה. (טו) וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי. (טז) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֺן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. (יז) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם.

Bereshit 44:18-34בראשית מ״ד:י״ח-ל״ד

(18) Then Judah came near unto him, and said: 'Oh my lord, let thy servant, I pray thee, speak a word in my lord's ears, and let not thine anger burn against thy servant; for thou art even as Pharaoh. (19) My lord asked his servants, saying: Have ye a father, or a brother? (20) And we said unto my lord: We have a father, an old man, and a child of his old age, a little one; and his brother is dead, and he alone is left of his mother, and his father loveth him. (21) And thou saidst unto thy servants: Bring him down unto me, that I may set mine eyes upon him. (22) And we said unto my lord: The lad cannot leave his father; for if he should leave his father, his father would die. (23) And thou saidst unto thy servants: Except your youngest brother come down with you, ye shall see my face no more. (24) And it came to pass when we came up unto thy servant my father, we told him the words of my lord. (25) And our father said: Go again, buy us a little food. (26) And we said: We cannot go down; if our youngest brother be with us, then will we go down; for we may not see the man's face, except our youngest brother be with us. (27) And thy servant my father said unto us: Ye know that my wife bore me two sons; (28) and the one went out from me, and I said: Surely he is torn in pieces; and I have not seen him since; (29) and if ye take this one also from me, and harm befall him, ye will bring down my gray hairs with sorrow to the grave. (30) Now therefore when I come to thy servant my father, and the lad is not with us; seeing that his soul is bound up with the lad's soul; (31) it will come to pass, when he seeth that the lad is not with us, that he will die; and thy servants will bring down the gray hairs of thy servant our father with sorrow to the grave. (32) For thy servant became surety for the lad unto my father, saying: If I bring him not unto thee, then shall I bear the blame to my father for ever. (33) Now therefore, let thy servant, I pray thee, abide instead of the lad a bondman to my lord; and let the lad go up with his brethren. (34) For how shall I go up to my father, if the lad be not with me? lest I look upon the evil that shall come on my father.'

(יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאׇזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. (יט) אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח. (כ) וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. (כא) וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו. (כב) וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת. (כג) וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי. (כד) וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי. (כה) וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל. (כו) וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ. (כז) וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. (כח) וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. (כט) וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה. (ל) וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. (לא) וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה. (לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כׇּל הַיָּמִים. (לג) וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. (לד) כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.

Bereshit 45:1-5בראשית מ״ה:א׳-ה׳

(1) Then Joseph could not refrain himself before all them that stood by him; and he cried: 'Cause every man to go out from me.' And there stood no man with him, while Joseph made himself known unto his brethren. (2) And he wept aloud; and the Egyptians heard, and the house of Pharaoh heard. (3) And Joseph said unto his brethren: 'I am Joseph; doth my father yet live?' And his brethren could not answer him; for they were affrighted at his presence. (4) And Joseph said unto his brethren: 'Come near to me, I pray you.' And they came near. And he said: 'I am Joseph your brother, whom ye sold into Egypt. (5) And now be not grieved, nor angry with yourselves, that ye sold me hither; for God did send me before you to preserve life.

(א) וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כׇל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. (ב) וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. (ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. (ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. (ה) וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

Demetrius the Chronographer the Chronographer, cited by Eusebius, "Praeparatio Evangelica" (ix. 17-39)דמטריוס הכרונוגראף

1) Let us return again to Polyhistor:  Demetrius Concerning Jacob, from the Same Writing of Polyhistor. Demetrius says... 13)  But though Joseph had prospered for 9 years, he did not send for his father, because he was a shepherd, as were Joseph's brothers; and to the Egyptians it is disgraceful to be a shepherd. That this was the reason why he did not send for him, he himself had made clear, For when his relatives came, he told them that if they should be summoned by the king and asked what their occupation was, they should say that they were breeders of cattle.

Jubilees 42יובלים מ״ב

(א) ובשנה הראשונה לשבוע השלישי ליובל [הארבעים וחמשה] החלה הבצורת לבוא בארץ ולא ניתך גשם על האדמה כי לא ירד מאומה, והאדמה יבשה. (ב) ורק בארץ מצרים היה אוכל, כי קיבץ יוסף למען יוכל תת להם אוכל. (ג) ויקבץ יוסף בשבע שני השובע את הזרע בארץ וישמור אותו. (ד) ויבואו המצרים אל יוסף לשבור להם אוכל, ויפתח את האוצרות אשר היה שם הבר משנה הראשונה, וימכור אותו לאנשי הארץ בזהב. (ה) וישמע יעקב כי יש שבר במצרים, וישלח את בניו לרדת מצרימה לשבור בר, ואת בנימין לא שלח. (ו) ויבואו בתוך הבאים, ויכר יוסף אותם והם לא ידעוהו. (ז) וידבר אתם וישאל אותם ויאמר אליהם: הלא מרגלים אתם, באים לראות את ערוות הארץ. (ח) ויאסוף אותם אל משמר, ואחר כן הוציאם, ויקח מאתם את שמעון לבדו ואת תשעת אחיו שלח. (ט) וימלא את אמתחותיהם בר, ואת זהבם שם בשקיהם בלי ידעו מזה דבר. (י) ויצו אותם להביא את אחיהם הקטן, באמרם אליו כי אביהם ואחיהם הקטן עודם חיים. (יא) ויעלו מארץ מצרים ויבואו ארצה כנען, ויגידו לאביהם את כל הקורות אותם. (יב) ואת אשר דיבר אליהם אדוני הארץ, ואת אשר נתן את שמעון במשמר עד הביאם לו את בנימין. (יג) ויאמר יעקב: אותי שיכלתם, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו, עלי תבוא רעתכם. (יד) ויאמר: לא ירד בני עמכם, פן יקראנו אסון. (טו) כי שנים ילדה אמם, אחד מהם אבד, וגם את זה תקחו, וקראתהו הקדחת בדרך, והורדתם את שיבתי ביגון שאולה. (טז) כי ראה אשר הושב זהבם בצרורותיהם, ועל כן ירא לשלחהו אתם. (יז) והרעב גדול וכבד בארץ כנען ובכל הארצות לבד מארץ מצרים. (יח) כי רבים מן המצרים קבצו להם את זרעם לאוכל, כראותם כי קובץ יוסף את הזרע וצובר אותו באוצרות ושומר אותו לשני הרעב. (יט) ויאכלו ממנו אנשי מצרים בשנה הראשונה לרעבונם. (כ) ויהי כראות ישראל כי הרעב כבד מאוד בארץ, ואין ישועתה עוד, ויאמר אל בניו שובו שברו לנו אוכל ולא נמות. (כא) ויאמרו לא נלך אם אין אחינו הקטן הולך עמנו לא נלך. (כב) וירא ישראל כי אם איננו משלח אותו אתם יאבדו כולם ברעב. (כג) ויאמר ראובן: תנה אותו על ידי, ואם לא אשיבנו אליך, תמית את שני בני בעד נפשו. ויאמר: לא ילך עמך. (כד) ויגש יהודה ויאמר: שלחה אותו איתי, ואם לא אשיבנו אליך וחטאתי לך כל ימי חיי. (כה) וישלחהו אתם בשנה השנית לשבוע בראש החודש, ויבואו ארצה מצרים בתוך הבאים ומנחות בידם, צרי ושקדים ובטנים ודבש טהור. (כו) ויבואו ויעמדו לפני יוסף, וירא את בנימין אחיו, ויכירם ויאמר אליהם הזה אחיכם הקטן. (כז) ויאמרו אליו: זה הוא. ויאמר: אלוהים יחנך בני. (כח) וישלח אותם אל ביתו, ויוצא אליהם גם את שמעון, ויעש להם משתה. (כט) ויתנו לו את המנחה אשר הביאו לו, ויאכלו לפניו, ויתן להם מנה לאיש ואיש, ותרב מנת בנימין שבעתיים ממנת כולם. (ל) ויאכלו וישתו ויקומו ויעמדו על חמוריהם. (לא) ויחשוב יוסף מזימה להכיר בה את יצר לבבם, לדעת היש יצר רחמים בקרבם. (לב) ויאמר אל האיש אשר על ביתו, מלא להם את כל שקיהם בר, והשיב גם להם זהבם באמתחותיהם. (לג) ואת גביעי, גביע הכסף, אשר אשתה בו תשים בשק הקטן ותשלחם.

Jubilees 43:1-30יובלים מ״ג:א׳-ל׳

(א) ויעש כדבר יוסף אשר דיבר אליו, וימלא את שקיהם אוכל, וגם זהבם שם בשקיהם, ואת הגביע בשק בנימין. (ב) הבקר אור והמה הלכו לדרכם. (ג) ויהי כאשר יצאו משם ויאמר יוסף אל האיש, רדוף אחריהם רוץ וריבה עמהם לאמור, שלמתם רעה תחת טובה וגנבתם את גביע הכסף אשר ישתה אדוני בו. (ד) והשב לי את אחיהם הקטן, ומהר להביאהו בטרם אלך לעשות מלאכתי. (ה) וירוץ אחריהם וידבר אליהם כדבריו. (ו) ויאמרו אליו חלילה לעבדיך, לא יעשו דבר כזה ולא יגנבו מאומה מבית אדוניך. (ז) וגם את הזהב אשר מצאנו אז בשקינו השיבונו אנחנו עבדיך מארץ כנען, איך נגנוב דבר מה. (ח) הננו פה אנחנו ושקינו, האיש אשר תמצא את הגביע בשקו מות יומת, ואנחנו עם חמורינו נהיה עבדים לאדוניך. (ט) ויאמר אליהם לא כן איש אשר ימצא איתו, אותו לבדו אקח לעבד ואתם לכו לביתכם לשלום (י) ובחפשו בכליהם החל בגדול וכלה בקטן, וימצא בשק בנימין הקטן. (יא) ויחרדו ויקרעו שמלותם ויעמסו על חמוריהם וישובו העירה. (יב) ויבואו ביתה יוסף, ויפלו כולם לפניו על פניהם ארצה. (יג) ויאמר להם יוסף: אתם עשיתם את הדבר הזה. (יד) ויאמרו: מה נאמר ומה נצטדק, ואדוננו מצא את עוון עבדיו, הננו עבדים לאדוננו אנחנו וחמורינו. (טו) ויאמר להם יוסף: את האלוהים אני ירא, ועלו אל ביתכם אך אחיכם לי הוא, כי הרעותם אשר עשיתם. (טז) הלוא ידעתם כי איש כמוני אשר ישתה בגביע הזה הוקר יוקיר את גביעו, ואתם גנבתם אותו ממני. (יז) ויאמר יהודה: בי אדוני אדבר נא דבר באוזני אדוני. (יח) שני אחים ילדה אמי לאבינו עבדך, האחד יצא וטורף ולא נמצא עד הנה. (יט) ויוותר האחר לבדו לאמו, ועבדך אבינו אהבו ונפשו קשורה בנפש הזאת. (כ) והיה כשובנו אל עבדך אבינו, והנער איננו אתנו, ומת. הרגנו את אבינו כי ימות ביגון. (כא) ועתה הנני להיות עבדך תחת הילד עבד אדוני, והנער יעל עם אחיו. (כב) כי אנוכי ערבתי אותו מעם עבדך אבינו, ואם לא תשיבנו וחטא עבדך לאבינו כל הימים. (כג) וירא יוסף כי ברוח נדיבה יתאחדו, ולב איש טוב לאחיו, ולא יכול להתאפק עוד, ויאמר אליהם כי הוא יוסף. (כד) וידבר איתם עברית, ויפול על צואריהם ויבך, ולא הכירוהו, ויחלו לבכות גם המה. (כה) ויאמר אליהם: אל תבכו בעבורי, מהרו והביאו את אבי אלי ואראה את אבי בטרם ימות, ועיני בנימין אחי רואות. (כו) כי הנה זאת השנה השנית לרעב ועוד חמש שנים אשר אין קציר ואין פרי העץ ואין צמח. (כז) רדו מהרה אתם ובתיכם, ולא תמותו ברעב ולא תדאגו לכם ולרכושכם. (כח) כי אלוהים שלחני לפניכם למחיה להחיות עם רב. (כט) והגדתם לאבי כי עודני חי, עיניכם רואות כי שמני אלוהים לאב לפרעה ולאדון בביתו ועל כל ארץ מצרים. (ל) והגדתם לאבי את כל כבודי, ואת כל העושר והכבוד אשר נתן אלוהים לי.

Philo, On Joseph XXXIXפילון, על יוסף ל״ט

But all this conduct was but an experiment, just as the former circumstances had been too, because the governor of the country was desirous to see what kind of good-will they had towards him who was his brother by the same mother. For he had been afraid that they felt some kind of natural dislike towards him, as children of a stepmother often do to the family of a previous wife of their father, who may have been held in equal honours by him. It was with this view that he both reproached them as spies and inquired about their family, for the sake of knowing whether his brother was still alive, or whether he had been put out of the way by treachery. And he retained one while he allowed the rest to depart, after they had agreed to bring back their youngest brother with them, whom he desired to see above all things, and so to be relieved of his bitter and grievous sorrow on his account. And when he arrived, and when he beheld his brother, he was then in a slight degree relieved from his anxiety, and he invited them to an entertainment, and while he was feasting them he regaled his own brother by the same mother with more costly viands and luxuries than the rest, looking carefully at every one of them, and judging from their countenances whether there was any envy secretly cherished in their hearts. And when he saw them all cheerful, and all eager, and earnest for the honour of the youngest, conjecturing now by two strong proofs that there was no hatred smouldering beneath, he devised a third mode of trial likewise, bringing a charge against their youngest brother, that he appeared to have committed a theft; for this was likely to be the clearest possible proof of the disposition of each of them and of the affection which they bore to their brother, who was thus falsely accused. From all which circumstances he now clearly saw that his mother's offspring was not looked upon with hostile feelings and was not plotted against, and he also received a very probable impression respecting the events which had befallen himself, and learnt to think that he had suffered what he had, not so much because of the treachery of his brethren, as through the direction of the providence of God who sees things afar off, and who beholds the future no less than the present.

Josephus, Antiquities of the Jews 2:6:2יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ב׳:ו׳:ב׳

These sons of Jacob then came into Egypt, and applied themselves to Joseph, wanting to buy corn; for nothing of this kind was done without his approbation, since even then only was the honor that was paid the king himself advantageous to the persons that paid it, when they took care to honor Joseph also. Now when he well knew his brethren, they thought nothing of him; for he was but a youth when he left them, and was now come to an age so much greater, that the lineaments of his face were changed, and he was not known by them: besides this, the greatness of the dignity wherein he appeared, suffered them not so much as to suspect it was he. He now made trial what sentiments they had about affairs of the greatest consequence; for he refused to sell them corn, and said they were come as spies of the king's affairs; and that they came from several countries, and joined themselves together, and pretended that they were of kin, it not being possible that a private man should breed up so many sons, and those of so great beauty of countenance as they were, such an education of so many children being not easily obtained by kings themselves. Now this he did in order to discover what concerned his father, and what happened to him after his own departure from him, and as desiring to know what was become of Benjamin his brother; for he was afraid that they had ventured on the like wicked enterprise against him that they had done to himself, and had taken him off also.

Josephus, Antiquities of the Jews 2:6:4יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ב׳:ו׳:ד׳

And thus did Reubel endeavor to persuade Joseph to have a better opinion of them. But when he had learned from them that Jacob was alive, and that his brother was not destroyed by them, he for the present put them in prison, as intending to examine more into their affairs when he should be at leisure. But on the third day he brought them out, and said to them, "Since you constantly affirm that you are not come to do any harm to the king's affairs; that you are brethren, and the sons of the father whom you named; you will satisfy me of the truth of what you say, if you leave one of your company with me, who shall suffer no injury here; and if, when ye have carried corn to your father, you will come to me again, and bring your brother, whom you say you left there, along with you, for this shall be by me esteemed an assurance of the truth of what you have told me." Hereupon they were in greater grief than before; they wept, and perpetually deplored one among another the calamity of Joseph; and said, "They were fallen into this misery as a punishment inflicted by God for what evil contrivances they had against him." And Reubel was large in his reproaches of them for their too late repentance, whence no profit arose to Joseph; and earnestly exhorted them to bear with patience whatever they suffered, since it was done by God in way of punishment, on his account. Thus they spake to one another, not imagining that Joseph understood their language. A general sadness also seized on them at Reubel's words, and a repentance for what they had done; and they condemned the wickedness they had perpetrated, for which they judged they were justly punished by God. Now when Joseph saw that they were in this distress, he was so affected at it that he fell into tears, and not being willing that they should take notice of him, he retired; and after a while came to them again, and taking Symeon in order to his being a pledge for his brethren's return, he bid them take the corn they had bought, and go their way. He also commanded his steward privily to put the money which they had brought with them for the purchase of corn into their sacks, and to dismiss them therewith; who did what he was commanded to do.

Josephus, Antiquities of the Jews 2:6:7יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ב׳:ו׳:ז׳

Now when after supper they had composed themselves to sleep, Joseph commanded his steward both to give them their measures of corn, and to hide its price again in their sacks; and that withal they should put into Benjamin's sack the golden cup, out of which he loved himself to drink. - which things he did, in order to make trial of his brethren, whether they would stand by Benjamin when he should be accused of having stolen the cup, and should appear to be in danger; or whether they would leave him, and, depending on their own innocency, go to their father without him.

Josephus, Antiquities of the Jews 2:6:8יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ב׳:ו׳:ח׳

So Yehuda, being very willing to undergo any thing whatever for the deliverance of his brother, cast himself down at Joseph's feet, and earnestly labored to assuage and pacify his anger. All his brethren also fell down before him, weeping and delivering themselves up to destruction for the preservation of the life of Benjamin.

Josephus, Antiquities of the Jews 2:6:9יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ב׳:ו׳:ט׳

But Joseph, as overcome now with his affections, and no longer able to personate an angry man, commanded all that were present to depart, that he might make himself known to his brethren when they were alone; and when the rest were gone out, he made himself known to his brethren; and said, "I commend you for your virtue, and your kindness to our brother: I find you better men than I could have expected from what you contrived about me. Indeed, I did all this to try your love to your brother; so I believe you were not wicked by nature in what you did in my case, but that all has happened according to God's will, who has hereby procured our enjoyment of what good things we have; and, if he continue in a favorable disposition, of what we hope for hereafter. Since, therefore, I know that our father is safe and well, beyond expectation, and I see you so well disposed to your brother, I will no longer remember what guilt you seem to have had about me, but will leave off to hate you for that your wickedness; and do rather return you my thanks, that you have concurred with the intentions of God to bring things to their present state.

Ephraem the Syrian, Commentary on Genesis 37:7אפרים הסורי, פירוש על בראשית ל״ז:ז׳

If, however, it was because of his [Joseph's] greatness and rank and harsh manner of speaking [to them] that they [the brothers] did not recognize him, this was done by God in order that he remain hidden from them until all his dreams had come to pass through the very ones who had sold him so that they would turn out to be false.

Bereshit Rabbah 84:21בראשית רבה פ״ד:כ״א

וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו, זֶה יִצְחָק. רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי סִימוֹן אָמְרוּ אֶצְלוֹ הָיָה בּוֹכֶה וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא מֵאֶצְלוֹ הָיָה הוֹלֵךְ וְרוֹחֵץ וְסָךְ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. וְלָמָּה לֹא גִּלָּה לוֹ, אָמַר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא גִּלָּה לוֹ וַאֲנִי מְגַלֶּה לוֹ.

Bereshit Rabbah 93:8בראשית רבה צ״ג:ח׳

אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו וגו' (בראשית מד, יט), אָמַר לוֹ מִתְּחִלָּה בָּאתָ עָלֵינוּ בַּעֲלִילָה, כַּמָּה מְדִינוֹת יָרְדוּ לְמִצְרַיִם לִשְׁבֹּר אֹכֶל וְלֹא שָׁאַלְתָּ אֶחָד מֵהֶם, שֶׁמָּא בִּתְּךָ בָּאנוּ לִקַּח, אוֹ אַתָּה סָבוּר לִשָֹּׂא אֶת אֲחוֹתֵנוּ, אַף עַל פִּי כֵן לֹא כִּסִּינוּ מִמָּךְ. אָמַר לוֹ אֲנִי רוֹאֶה בְךָ שֶׁפַּטִּיט אַתָּה, יֵשׁ בְּאַחֶיךָ פַּטִּיט כְּמוֹתְךָ, אָמַר לוֹ כָּל זֹאת שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֲנִי עָרַבְתִּי אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ מִפְּנֵי מָה לֹא עָשִׂיתָ כֵן אֶת אָחִיךָ כְּשֶׁמָּכַרְתָּ אוֹתוֹ לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וְצִעַרְתָּ אֶת אָבִיךָ הַזָּקֵן וְאָמַרְתָּ לוֹ (בראשית לז, לג): טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע יְהוּדָה כָּךְ צָעַק וּבָכָה בְּקוֹל גָּדוֹל, אָמַר (בראשית מד, לב): כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי, אָמַר יְהוּדָה לְנַפְתָּלִי לֵךְ וּרְאֵה כַּמָּה שְׁוָקִים בְּמִצְרַיִם, קָפַץ וְחָזַר אָמַר לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר, אָמַר יְהוּדָה לְאֶחָיו, אֲנִי אַחֲרִיב מֵהֶם שְׁלשָׁה וּטְלוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, אֶחָד אֶחָד, וְלֹא נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ (שמואל א יד, לו), אָמְרוּ לוֹ אֶחָיו יְהוּדָה מִצְרַיִם אֵינָה כִּשְׁכֶם אִם אַתָּה מַחֲרִיב אֶת מִצְרַיִם תַּחֲרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה (בראשית מה, א): וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף שֶׁהִסְכִּימָה דַּעְתָּם לְהַחֲרִיב אֶת מִצְרַיִם אָמַר יוֹסֵף בְּלִבּוֹ מוּטָב שֶׁאֶתְוַדַּע לָהֶם וְאַל יַחֲרִיבוּ אֶת מִצְרַיִם, אָמַר לָהֶם יוֹסֵף לֹא כָךְ אֲמַרְתֶּם שֶׁאָחִיו שֶׁל זֶה מֵת, אֲנִי אֶקְרָאֶנּוּ וְיָבוֹא אֶצְלְכֶם, וְהָיָה קוֹרֵא יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב בּוֹא אֶצְלִי, יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב בּוֹא אֶצְלִי, וְהָיוּ מִסְתַּכְּלִין בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת, אָמַר לָהֶם מָה אַתֶּם רוֹאִים (בראשית מה, ד): אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, מִיָּד פָּרְחָה נִשְׁמָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מה, ג): וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו וגו', וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ עַד שֶׁפָּרַע עַצְמוֹ וְהֶרְאָה לָהֶם הַמִּילָה.

Bereshit Rabbah 93:9בראשית רבה צ״ג:ט׳

א"ר חייא בר אבא כל הדברים שאת קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו עד שאת מגיע ולא יכול יוסף להתאפק, היה בהם פיוס ליוסף, ופיוס לאחיו, ופיוס לבנימין, פיוס ליוסף, לומר ראו היך הוא נותן נפשו על בניה של רחל, פיוס לאחיו, לומר ראו היאך הוא נותן נפשו על אחיו, פיוס לבנימין, אמר לו כשם שנתתי נפשי עליך כך אני נותן נפשי על אחיך, ולא יכול יוסף להתאפק וגו', רבי חמא בר חנינא אמר לא עשה יוסף כשורה שאלו בעטו בו אחד מהם מיד היה מת, רבי שמואל בר נחמן אמר כהוגן וכשורה עשה, יודע היה צדקן של אחיו אמר ח"ו אין אחי חשודים על שפיכות דמים.

Tanchuma Vayeshev 2תנחומא וישב ב׳

וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וְגוֹ', וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְגוֹ', מַיִם אֵין בּוֹ, נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים הָיוּ בוֹ. מֶה עָשָׂה רְאוּבֵן, הָלַךְ וְיָשַׁב בְּאֶחָד מִן הֶהָרִים לֵירֵד בַּלַּיְלָה לְהַעֲלוֹת אֶת יוֹסֵף, וְתִשְׁעָה אֶחָיו יוֹשְׁבִין בְּמָקוֹם אֶחָד כְּאִישׁ אֶחָד בְּעֵצָה אַחַת לַהֲמִיתוֹ. עָבְרוּ עֲלֵיהֶם יִשְׁמְעֵאלִים. אָמְרוּ, לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, הֵן מוֹלִיכִין אוֹתוֹ לִקְצוֹת הַמִּדְבָּר. עָמְדוּ מְכָרוּהוּ בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף, לְכָל אֶחָד מֵהֶם שְׁנֵי כֶסֶף לִקְנוֹת מִנְעָלִים לְרַגְלֵיהֶם. וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁנַּעַר יָפֶה כְמוֹתוֹ נִמְכָּר בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף. אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהֻשְׁלַךְ לַבּוֹר, מִתּוֹךְ פַּחַד נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים שֶׁבּוֹ, נִשְׁתַּנָּה זִיו פָּנָיו וּבָרַח מִמֶּנּוּ דָמוֹ וְנַעֲשׂוּ פָנָיו יְרֻקּוֹת. לְפִיכָךְ מְכָרוּהוּ בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. אָמְרוּ, נַחֲרִים בֵּינֵינוּ שֶׁלֹּא יַגִּיד אֶחָד מִמֶּנּוּ לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. אָמַר לָהֶם יְהוּדָה, רְאוּבֵן אֵינוֹ כָאן וְאֵין הַחֵרֶם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בַעֲשָׂרָה. מֶה עָשׂוּ, שִׁתְּפוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתוֹ הַחֵרֶם, שֶׁלֹּא יַגִּיד לַאֲבִיהֶם. כֵּיוָן שֶׁיָּרַד רְאוּבֵן בַּלַּיְלָה לְאוֹתוֹ הַבּוֹר לְהַעֲלוֹתוֹ וְלֹא מְצָאוֹ, קָרַע אֶת בְּגָדָיו וּבָכָה. חָזַר לְאֶחָיו אָמַר לָהֶם: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא. הִגִּידוּ לוֹ אֶת הַמַּעֲשֶׂה וְאֶת הַחֵרֶם וְשָׁתַק. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב (תהלים קמז, יט), דָּבָר זֶה לֹא הִגִּיד, מִפְּנֵי הַחֵרֶם. לְפִיכָךְ אָמַר יַעֲקֹב, טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף. רַבִּי מָנָא אוֹמֵר, בִּמְכִירַת יוֹסֵף לָקוּ הַשְּׁבָטִים וְלֹא הִתְכַּפֵּר לָהֶם עֲוֹנָם עַד שֶׁמֵּתוּ. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר, אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן (ישעיה כב, יד). וּלְפִיכָךְ בָּא רָעָב בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁבַע שָׁנִים, וְיָרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם וּמָצְאוּ יוֹסֵף חַי וְהִתִּירוּ אֶת הַחֵרֶם, וְשָׁמַע יַעֲקֹב שֶׁהוּא חָי, וּכְתִיב בּוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וְכִי מֵתָה הָיְתָה, אֶלָּא שֶׁחָיְתָה מִן הַחֵרֶם וְשָׁרְתָה בוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּסְתַּלְּקָה הֵימֶנּוּ.

Tanchuma Vayeshev 8תנחומא וישב ח׳

וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' (ירמיה יז, ז). אַתְּ מוֹצֵא כֵּיוָן שֶׁהָיָה בְבֵית רַבּוֹ, וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וְגוֹ'. וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְגוֹ'. וְכִי פּוֹטִיפַר רָשָׁע הָיָה רוֹאֶה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ, וּמַה הוּא כִּי ה' אִתּוֹ. אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָז מִפִּיו. הָיָה נִכְנָס לְשַׁמְּשׁוֹ, וְהוּא הָיָה מְלַחֵשׁ וְאוֹמֵר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, אַתָּה הוּא בִּטְחוֹנִי, אַתָּה הוּא פַּטְרוֹנִי, תְּנֵנִי לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאַי וּבְעֵינֵי פוֹטִיפַר אֲדוֹנִי. וּפוֹטִיפַר אוֹמֵר לוֹ: מָה אַתָּה מְלַחֵשׁ, שֶׁמָּא כְּשָׁפִים אַתָּה עוֹשֶׂה לִי. וְהוּא מְשִׁיבוֹ, לֹא, אֶלָּא אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁאֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ. וּמַהוּ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ, הָיָה מוֹזֵג לְרַבּוֹ קוֹנְדִּיטוֹן, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: מַה מָּזַגְתָּ לִי. הוּא אוֹמֵר, קוֹנְדִּיטוֹן. אוֹמֵר לוֹ: פְּסִינְתָּטוֹן אֲנִי רוֹצֶה, וְהָיָה פְּסִינְתָּטוֹן. הוּא אוֹמֵר, יַיִן אֲנִי רוֹצֶה, וְהָיָה יַיִן. הוּא אוֹמֵר, יַיִן מְבֻשָּׁל אֲנִי רוֹצֶה, וְהָיָה מְבֻשָּׁל. וְכֵן עַל הַמָּיִם. וְכֵן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה רַבּוֹ כֵּן, מָסַר לוֹ אֶת כָּל הַמַּפְתֵּחוֹת וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַחֲרָיו כְּלוּם, שֶׁכֵּן אוֹמֵר, הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת. כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף אֶת עַצְמוֹ בְּכָךְ, הִתְחִיל אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, מְסַלְסֵל בְּשַׁעְרוֹ, וְאוֹמֵר בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהִשְׁכִּיחַנִי בֵּית אָבִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָבִיךָ מִתְאַבֵּל עָלֶיךָ בְּשַׂק וָאֵפֶר, וְאַתָּה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְסַלְסֵל בְּשַׂעְרֶךָ, הֲרֵי אֲדוֹנָתְךָ מִזְדַּוֶּגֶת לְךָ וּמְצֵרָה לָךְ. לְכָךְ כְּתִיב: וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו.

Tanchuma Miketz 4תנחומא מקץ ד׳

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, אָבֵל עַד כַּמָּה יָמִים הוּא אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אָבֵל כָּל שִׁבְעַת יְמֵי אֶבְלוֹ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. וְאִם הָיָה עָנִי מְדֻקְדָּק, יַעֲשֶׂה מְלָאכָה לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים לְפַרְנָסָתוֹ וּלְפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. וְלָמָּה אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים. אָמַר רַב כַּהֲנָא, אַחַר שְׁלֹשָה יָמִים הַבָּשָׂר נִסְרָח וּפָנָיו מִשְׁתַּנּוֹת וְנַפְשׁוֹ מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב (איוב יד, כב). בֹּא וּרְאֵה, שֶׁהֲרֵי אָבֵל הִתִּירָה לוֹ הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וּלְהִתְנַחֵם אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים. וְיַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא קִבֵּל תַּנְחוּמִים עַל יוֹסֵף, דִּכְתִיב: וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וְגוֹ' (בראשית לז, לה). וְכָל כָּךְ לָמָּה, שֶׁהֶעְלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַיֵּם גְּזֵרַת יָדֹעַ תֵּדַע. אִלּוּלֵי כֵן, לֹא הָיָה נָבִיא יִצְחָק אָבִיו, וְהָיָה קַיָּם אוֹתָהּ שָׁעָה וְהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיּוֹסֵף חַי, וְהָיָה אוֹמֵר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶעְלִים מִמֶּנּוּ, אֲנִי אוֹדִיעֶנּוּ. כֵּיוָן שֶׁנִּצְנְצָה בוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הָיוּ הַשְּׁבָטִים מְהַלְּכִין בַּשּׁוּק וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִין, וְיַעֲקֹב אָבִינוּ יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְיוֹדֵעַ מַה בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם.

Tanchuma Vayigash 5תנחומא ויגש ה׳

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, לְסַכָּנָה גְדוֹלָה יָרַד יוֹסֵף, שֶׁאִם הֲרָגוּהוּ אֶחָיו, אֵין בְּרִיָּה בָּעוֹלָם מַכִּירוֹ. וְלָמָּה אָמַר הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי. אֶלָּא כָּךְ אָמַר יוֹסֵף בְּלִבּוֹ, מוּטָב שֶׁאֵהָרֵג וְלֹא אֲבַיֵּשׁ אֶת אַחַי בִּפְנֵי הַמִּצְרִים.

Tanchuma, MS Oxford-Bodley 156תנחומא, כ״י אוקספורד-בודלי 156

ולמה לא הודיע תיכף אל אביו שהוא חי במצרים כל עשרים ושתים שנה שהיה שם?  אלא כשהחרימו אחיו שלא לגלות, גזרו גם על יוסף שאף הוא לא יגלה, ואף שתפו להקב"ה עמהם, וזה 'מקים דבר עבדו' שהקב"ה מקיים גזרת עבדיו.  וזה 'ולא עמד איש בביתו בהתודע'.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 37:33תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית ל״ז:ל״ג

And he recognised it and said, It is my son's garment: a beast of the wilderness hath not devoured him, neither hath he been slain by the hand of man; but I see, by the Holy Spirit, that an evil woman standeth against him.

ואשתמודעה ואמר פרגוד דברי היא לא חיות ברא אכלתיה ולא על יד בנינשא איתקטל אלא חמי אנא ברוח קודשא דאיתא בישתא קיימא לקובליה.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 41:52תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית מ״א:נ״ב

And the name of the second he called Ephraim; for he said, The Lord hath made me mighty in the land of my affliction, as he will make the house of my father mighty here in their afflictions.

וית שום תניין קרא אפרים ארום אמר תקיף יתי ייי בארע סיגופי והכדין עתיד למתקוף בית אבא הכא בסיגופיהום.

Targum Yerushalmi (Fragmentary) Bereshit 37:33תרגום ירושלמי (קטעים) בראשית ל״ז:ל״ג

And he discerned it and said, It is my son's garment: yet a wild beast hath not devoured him, neither is my son Joseph slain; but I see by the Spirit of the sanctuary, that an evil woman standeth against him.

וחכם יתה ואמר פרגוד דברי היא לא חיות ברא אכלת יתיה ולא מתקטל ברי יוסף ברם חמי אנא ברוח בית קודשא היך איתא בישא קיימא לקיבליה.

Pirkei DeRabbi Eliezer 38פרקי דרבי אליעזר ל״ח

אמרו נשים חרם בינינו שאין אחד ממנו מגיד הדבר ליעקב אבינו אמרו ביניהם ראובן אין כאן בנימין אין כאן ואין החרם מתקיים אלא בעשרה ואנו תשעה אם כן היאך נעשו שתפו המקום עמהם והיו עשרה וחרמו ביניהם שלא יגיד שום אחד מהם סוד זה ליעקב ירד ראובן בלילה להעלות יוסף מן הבור ולא מצאו שם אמר להם ראובן הרגתם את יוסף ואני אנה אני בא מצרת אבינו ויגידו לו אחיו הדבר שעשו ואת החרם שהחרימו ושתק וגם הב"ה שתק ומפני החרם לא הגיד הדבר ליעקב וכתי' בו מגיד דבריו ליעקב לפיכך לא ידע יעקב את הדבר שנעשה ליוסף ולכן אמ' טרוף טורף יוסף ר' ינאי אומ' מעון שעשו השבטים במכירת יוסף לא נתכפר להם עד עת מיתתם שנ' באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה עד תמותון ובעון מכירת יוסף בא רעב לארץ ישראל שבע שנים וירדו אחי יוסף לשבר אוכל במצרים ומצאו את יוסף שהוא חי והתירו את החרם ושמע יעקב על יוסף שהוא חי והיתה רוחו של יעקב שנ' ותחי רוח יעקב אביהם וכי מת היתה רוחו של יעקב אביהם

Sefer HaYashar 53:16-23ספר הישר נ״ג:כ״א-כ״ב

16 And Joseph swore unto them, and he pressed them hard, and they drank plentifully with him on that day, and Joseph afterward turned to his brother Benjamin to speak with him, and Benjamin was still sitting upon the throne before Joseph. 17 And Joseph said unto him, Hast thou begotten any children? and he said, Thy servant has ten sons, and these are their names, Bela, Becher, Ashbal, Gera, Naaman, Achi, Rosh, Mupim, Chupim, and Ord, and I called their names after my brother whom I have not seen. 18 And he ordered them to bring before him his map of the stars, whereby Joseph knew all the times, and Joseph said unto Benjamin, I have heard that the Hebrews are acquainted with all wisdom, dost thou know anything of this? 19 And Benjamin said, Thy servant is knowing also in all the wisdom which my father taught me, and Joseph said unto Benjamin, Look now at this instrument and understand where thy brother Joseph is in Egypt, who you said went down to Egypt. 20 And Benjamin beheld that instrument with the map of the stars of heaven, and he was wise and looked therein to know where his brother was, and Benjamin divided the whole land of Egypt into four divisions, and he found that he who was sitting upon the throne before him was his brother Joseph, and Benjamin wondered greatly, and when Joseph saw that his brother Benjamin was so much astonished, he said unto Benjamin, What hast thou seen, and why art thou astonished? 21 And Benjamin said unto Joseph, I can see by this that Joseph my brother sitteth here with me upon the throne, and Joseph said unto him, I am Joseph thy brother, reveal not this thing unto thy brethren; behold I will send thee with them when they go away, and I will command them to be brought back again into the city, and I will take thee away from them. 22 And if they dare their lives and fight for thee, then shall I know that they have repented of what they did unto me, and I will make myself known to them, and if they forsake thee when I take thee, then shalt thou remain with me, and I will wrangle with them, and they shall go away, and I will not become known to them. 23 At that time Joseph commanded his officer to fill their sacks with food, and to put each man's money into his sack, and to put the cup in the sack of Benjamin, and to give them provision for the road, and they did so unto them.

ויאמר אליו יוסף אני הוא יוסף אחיך, אך אל תגלה את הדבר הזה אל אחיך. הנני שולח אותך עמם וילכו, וצויתי להשיב אתכם העירה ולקחתיך מאתם, והיה אם יתנו את נפשם והלחמו עליך אז ידעתי כי נחמו על אשר עשו לי ונודעתי אליהם. ואם יעזבוך ולקחתי אותך וישבת אתי ונלחמתי אותם וילכו להם ולא אוודע אליהם.

R. Saadia Gaon Bereshit 41:51ר׳ סעדיה גאון בראשית מ״א:נ״׳א

ואת כל בית אבי - וכל העמל שאירע לי בבית אבי.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 41:51ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״א:נ״א

ואולם גזירת מנשה מן כי נשני א-להים הרי זה מתאים בביטוי, ויש שחושבים בו ניגוד במובן והוא, שאין בנו הוא המשכיח ממנו את צרתו, אלא הבורא יתעלה זכרו הוא הפועל זאת, לאמרו: כי נשני א-להים את כל עמלי, ונאמר איפוא בתיאום בין שניהם, שהוא אמנם קרא לו כך, כי הוא אחד הדברים אשר בהם עשה אותו הא-ל למאושר והשכיחו צרתו, ולא אמר זאת איפוא, מפני שהוא המנשה אלא מפני שהוא אחת סיבות נשיית עמלו. ויחס את הנשייה לשני דברים: אחד מהם, את כל עמלי, מתכוון בו לצרה ולגודל המסות והבחינה וכמאמר אבותינו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. והשני, ואת כל בית אבי, ר"ל מה שעבר עליו מן הצרה וגודל הנסיון בבית אביו, והוא השנאה והקנאה והמכירה של אחיו אותו. וחייבים אנו לפרש כך, להמנעות נשייתו את בית אביו. אלא שהוא חילק את הסבל אשר סבל אותו לשני חלקים: אחד מהם בבית אביו והשני אחרי צאתו ממנו. ועל כן אמר על שניהם כי נשני א-להים את כל עמלי וג', וזה דומה לאמרו לישראל כי נשכחו הצרות הראשנות וכי נסתרו מעיני.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 42:7ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ב:ז׳

וידבר אתם קשות... וזה מחייב חמישה עניינים... והחמישי גילוי מצב אנשים בדרך של בחינה, והוא דיבורו כאן.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 42:9-13, 15ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ב:ט׳-י״ג, ט״ו

ואמרו ויזכר יוסף את החלומות – יתכן שזוכרו אותם יהיה מפני השתחוייתם לפניו וזוכרו אותם בהתקיימותם ונכונותם... ועם זה הרי לא היתה לו דרך לשאל אותם על הרחמים ועל החרטה או על התמדה (ברעה), ויפן אליהם בדיבור שהכריחם לגלות לו את העניינים האלה. ובאשר לידיעה הרי היא נודעה לו באמרם ויאמרו שנים עשר עבדיך וג'. ואולם הרחמים, הרי ידעם באמור יהודה והיה כראותו כי אין הנער וג'. ואולם החרטה הרי נתבררה אצלו באמרם אבל אשמים אנחנו על אחינו וג'... ובאמרו בזאת תבחנו, צריך שנאמר ומה יש בביאת אחיהם מבחינת עניינם?  הרי נאמר הנה כבר קדם דיבורנו בזה שאחת ממטרותיו היתה ידיעת קורות אחיו, והרי הוא עשה זאת לסיבה לבואו ועילה להופעתו אצלו.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 44:1ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ד:א׳

ובאמרו ושים כסף איש בפי אמתחתו נברר שכוונתו בהשבת הכסף בפעם הזאת היתה נבדלת מכוונתו בהשבתו אליהם בפעם הראשונה שכן כוונתו בפעם הראשונה היתה לחסוך להם כמו שמוכיח זאת פעלו. ואולם כוונתו בפעם הזאת בהשיבה להם היתה בחינה ונסיון כלפיהם כפי מה שאתאר. ומן ההכרח שהכסף המושב בפעם הזאת הוא מה שהביאו בשתי הפעמים יחד, כי כבר השיבוהו לו.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 44:2ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ד:ב׳

ואולם כוונתו של יוסף בזה היתה בהתאם למה שתוכיח פעולתו, ולא היה זה אלא נסיון ובחינה לאחיו לראות כיצד יסבלו את מסירתו אליו וצערם עליו וצרתם בעניינו.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 44:8ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ד:ח׳

טענו אנשים נגד יוסף ואמרו כיצד הותר לו להאשים את בנימין בגניבה בשעה שלא עשה אותה, והוא יודע מה עליו בעניין זה אצל ה' ועל בנימין אצל הבריות, ומה שיחול מן הצער עליו ועל אחיו, והאם יפה המעשה הזה מצד עושהו? ונאמר איפוא שלא עשה זאת אלא כדי שימצא דרך לחבוש את אחיו אצלו, וכדי שיעשה זאת גם כן לסיבה להודיע את עניינו לאביו, וכדי שיעביר את אביו אליו. ועם זאת לא מצאנו בביטוייו מפורש שהאשימו בגניבה, שאז היה יוצא שקרן בזה... ואם יאמר אומר האין זה אפשרי שיעקב אבינו ישמע את הדבר הזה לפני היגלותו ויוסיף לו צער ועצב והיה יוסף סיבה לזה? ייאמר לו אמנם כוונתו במעשה זה היתה שיסיר ממנו צער הגדול מן הצער הזה אשר פגע בו, והוא התעצבותו על היפקד יוסף. וכיון שהמעשה הזה מצד יוסף היה דרך להסרת היגון העצום הזה מיעקב הרי לא יגונה מעשהו עליו גם אם עלול היה הצער לפגוע לשעה ביעקב. ואולם הצער שיפגע באחיו הרי לא היה מעשה זה אלא תחבולה שלו להסרת היזקם מיעקב ושלא ימנעוהו מבוא אליו וכיון שהיה זה מתוך הישמרות מהיזקם לאביהם היה יפה מצדו לעשות כן, כדי להסיר מאביו את ההיזק העצום והיגון הכבד שהיו בו, גם אם אחיו היו מתעצבים בגלל זאת... וכל מה שביררנו מחייב את יפי ההנהגה ונכונות פעולה זו מצד יוסף.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 45:3ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ה:ג׳

ובאמרו: ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף, נאמר, שאמנם ראה כנכונה את ההתוודעות אליהם באותו זמן, אחרי שנתבררה לו חרטתם על מה שעשו בו ואחרי שהשקיעו כל מאמץ בהצלתו של בנימין.

Rashi Bereshit 37:33, 35רש״י בראשית ל״ז:ל״ג, ל״ה

(לג) חיה רעה אכלתהו – נצנצה בו רוח הקודש, סופה שתתגרה בו אשת פוטיפר ולמה לא גילה לו הק' לפי שהחרימו וקיללו את כל שיגלה ושתפוהו להק' עמהם אבל יצחק היה יודע שהוא חי אבל אמ' היאך אגלה והק' אינו רוצה לגלות לו. (לה) ויבך אותו אביו – יצחק בוכה היה מפני צרתו של יעקב אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 32:9אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ל״ב:ט׳

והיה המחנה הנשאר לפלטה – אולי יהיה שיברח, או תשוך חמת אחיו בהכותו המחנה האחד, או יבוא להם ריוח והצלה מהשם. וכמוהו אם תחזק ארם ממני והיתה לי לישועה (שמואל ב י':י"א). ומה שאמר רב שלמה שיהיה לפלטה בעל כרחו הוא דרך דרש. ואם השם אמר לו והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כ"ח:י"ד), לא ידע אם על אלה אם על אחרים. כי הנה יוסף כאשר נמכר היה חי ולא ידע, כי אין הנביא יודע הנסתרות, אם לא יגלה לו השם. ואלישע אמר וי"י העלים ממני ולא הגיד לי (מלכים ב ד':כ"ז). גם זאת תשובה לשואלים איך פחד יעקב והשם הבטיחו והוא ואהיה עמך (בראשית ל"א:ג').

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 37:35אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ל״ז:ל״ה

ויבך אותו – קדמונינו דרשוהו על יצחק, ובאמת כי לא מת יצחק עד שהיה יוסף בן עשרים ותשעה שנה. ויש אומ' כי הנבואה הסתלקה משניהם בעבור אבלם, ועדותם דבר אלישע.

Seikhel Tov Bereshit 37:36שכל טוב בראשית ל״ז:ל״ו

ױש מרבותינו אומרים שלא דבר ברוח הקודש, שאין רוח הקודש שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו', אלא כנגד יהודה דבר, אתה חיה רעה שבחיות אכלתהו.

Seikhel Tov Bereshit 41:51שכל טוב בראשית מ״א:נ״א

ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה. כלומר משכח, כי אמר כיון שנולד לי זה: נשני אלהים את כל עמלי. הצרות שבאו עלי בשעה שנפרדתי מאבי ואת כל בית אבי. גם כל אשר הצירוני אנשים של בית אבי.

Seikhel Tov Bereshit 45:1שכל טוב בראשית מ״ה:א׳

ולא יכול יוסף להתאפק. להתחזק ולעמוד מכיון שהזכיר צערו של אבא. א"ר חמא בר חנינא לא עשה יוסף כשורה שהקניט את אחיו כל כך, שאלו בעט בו אחד מהן מיד היה מת, והיה לו להתיירא ממעשה עיר שכם, ר' שמואל בר נחמן אמר כהוגן וכשורה עשה שציערם, להיות כפרה להם על שציערוהו, ולא היה לו להתיירא, שיודע היה שאחיו צדיקים אמר ח"ו שאחי חשודין על שפיכות דמים ועל אנשי שכם כדין באו עליהם.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 37:26-28ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ז:כ״ו-כ״ח

(כו) מה בצע – אמר יהודה: למה נעשה עון זה להמיתו, ולא נהנה כלום במיתתו. מוטב שנמכרנו ולא יהיה העון כל כך, ונהנה, וגם לא נראה אותו עוד, ולא יקניט אותנו. ונראים הדברים, שכשמכרוהו השביעוהו שלא יבא עוד אל בית אביו, ולא יגלה עצמו לאביו, ולא יודיע לאביו שהוא חי ושהוא נמכר, ולא יאמר לשם שהוא מבני יעקב בשום סימן, ולא בשום רמיזה. וכן עשה, שמוטב היה לו לעשות כן ולא שימות בידם. דאי לא היה כן, כשהיה גדול בבית אדוניו, וגם תשע שנים שהיה מלך במצרים, שבע שני השבע ושתים מן הרעב, למה לא שלח לאביו לאמר: הנני כאן במצרים, הלא היה יודע כי אביו מצטער עליו. אלא ודאי נשבע להם. (כז) וישמעו אחיו – האזינו דבריו ויטיבו בעיניהם, ויעשו כן. (כח) ויעברו אנשים מדינים – יש מפרשים: שהמדינים שמעוהו צועק בבור, והעלוהו וגנבוהו, ומכרוהו לישמעאלים בעשרים כסף ועשו ממנו סחורה גדולה מפני שלא הוציאו עליו כלום, וישמעאלים הורידוהו למצרים. ומה שאומר בסוף הפרשה: והמדנים מכרו אותו אל מצרים (בראשית ל"ז:ל"ו), כלומר: כדי להורידו למצרים. ואינו רק דברי בדאות, שהרי כתוב שם: לפוטיפר. ועוד דאכתי קשה: למה לא גילה עצמו. וגם יש מי שאומר: מדנים ומדיינים על שם המשאות שהיו נושאים, כמו: התקשר מעדנות כימה (איוב ל"ח:ל"א), וילך אליו אגג מעדנות (שמואל א ט"ו:ל"ב). ופעמים שמבליע הע' כי דרך להבליע אותיות אחה"ע, כמו: וירב בנחל (שמואל א ט"ו:ה'), שהוא כמו: ויארב. וכן מפרש: יושבי על מדין (שופטים ה':י'), כמו על המשאות המקושרות. וכל זה איננו שוה לי. אלא אומה אחת היו כמו שפירשתיה (ר"י בכור שור בראשית ל"ז:כ"ו), כמו שקוראים אותנו פעמים יהודים, פעמים עברים, פעמים ישראל, פעמים ישורון. והאמת: כי אחיו מכרוהו, כמו שאמר להם: אשר מכרתם אותי... הנה (בראשית מ"ה:ד'-ה'), והשביעוהו, כמו שפירשתי (ר"י בכור שור בראשית ל"ז:כ"ו). ועשו ממנו סחורה גדולה כאדם המוכר שדהו מפני רעתה, כי היו נותנים משל{ה}ם שירחיקוהו מהם, כי תכלית שנאה שנאוהו.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 42:7ר׳ יוסף בכור שור בראשית מ״ב:ז׳

ויתנכר אליהם – חשב אם אגלה להם עצמי מיד, מפני שהם בושים על שמכרו אחיהם וציערו אביהם, יאמרו לי: שתוק אתה מושבע ועומד שלא תגלה אותנו. ואמר להם קשות ומרגלים אתם, ודחקם עד שהביאו בנימין, ונתן הגביע באמתחתו, ואמר לעכבו לעבד. וכשראה אותם דחוקים, שהיו יראים לחטא {ל}אביהם, גילה עצמו, כי אז ידע שעל כרחם יגלו גם הם, שלא יעכב בנימין.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 45:1ר׳ יוסף בכור שור בראשית מ״ה:א׳

ולא יכול יוסף להתאפק – מלבכות ומלהגלות להם עצמו, כי לא מצא מענה. והכיר דברי אמת, מצטער אביו יותר מדאי. לכל הנצבים עליו ויקרא – לכל העומדים אצלו קרא, וצוה להם להוציא כל איש מעליו, פן יבושו אחיו על אשר מכרוהו. ועוד, שמא מרוב בושת יאמרו: לא ידענוך ולא היו דברים מעולם. ועוד, מפני שבועתו שנשבע שלא יגלה לשום אדם מכירתו.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 45:4ר׳ יוסף בכור שור בראשית מ״ה:ד׳

גשו נא אלי – הוא לא היה יכול ליגש להם לפי שהם רבים, ואם יגש לזה ירחק מזה. כדי לומר אשר מכרתם אותי בחשאי, פן ישמע אדם מבחוץ וירגישו ויתביישו. ועוד שלא יעבור על שבועתו שנשבע שלא יגלה.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 45:15-16ר׳ יוסף בכור שור בראשית מ״ה:ט״ו-ט״ז

ואחרי כן דברו אחיו אתו – והותרה השבועה, ונתפרסם הדבר, ונשמע הקול בית פרעה. וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו – כי היה קשה להם, כי יוסף לא הגיד את עמו ואת מולדתו. כי השביעוהו אחיו בשעת מכירה שלא להגיד, כמו שפירשתי לעיל (ר"י בכור שור לבראשית ל"ז:כ"ו ועוד), שלא יבא שמע ממנו לאזני אביו, וידע קילקולם, ואשר מכרוהו. והיו סבורים שהוא ממשפחה גרועה, ולכך לא היה מגיד, או שמא ברח מתוך מרדין או על שום דבר קילקול, ולא היה רוצה שיודע היכן הוא, והיה קשה להם שאדם שאינו מהוגן מושל עליהם. אחר ששמעו שבאו אחיו, והוא מגדולים: מאברהם שהוא נשיא אלהים ונצח ד' מלכים עם ילידי ביתו, ומיצחק שהיו המלכים כורתין עמו ברית מתוך חשיבותו כגון אבימלך מלך פלשתים, ויעקב שהיו כל אלופי עשו ונשיאי ישמעאל ובני קטורה משועבדים לו, ואחיו אנשי תואר וגבורי עולם, שמחו והוסיפו הוד על הודו וכבוד על כבודו.

R. Yehuda HeChasid, Sefer Chasidim 1961ר׳ יהודה החסיד, ספר חסידים תתתשס״א

אמרו שבני יעקב שמו חרם שלא להגיד על מכירת יוסף.  ואיך יתכן שהקב"ה יסכים והם חוטאים ולמה לא יגיד ליעקב.  אלא כך אמרו כיון שמוציא דיבה עלינו ויודע שאנחנו שונאים אותו כי אמר לאבינו מה שלא עשינו והוא אומר שימלוך עלינו וכתיב ויוסיפו עוד שנא אתו על חלמותיו ועל דבריו למה נאמר על דבריו כי היה אומר כיון שאתם חשודים באותם דברים שהיה מביא דיבה אל אביהם אני יודע שאמלוך ואני אמשול וארדה בכם שלא תעשו עוד והם חשבו כזו מדבר וכך חולם נשכים להורגו.  ויאמר יהודה כי כיון שאומר שירצה שנהיה לו לעבדים אם יתקיימו באותה מידה נעשה לו ונמכרנו לעבד שנאמר לעבד נמכר יוסף ונמכרנו למרחקים ואם ימלוך לא ימשול בנו בכאן.  וישבע יוסף שלא ישיב לאביו ולא יגיד לא על ידי שליח ולא על ידי כתב בלא רשותינו.  ואשר אמר צבא השמים משתחוים לו - עושה עצמו כנעבד, אם כן נשים חרם ברצון הבורא אם רצונו שלא ידע אבינו.  והסכים כדי שיהא כפרה לו שהיה כ"ב שנים בחרם.

R. Yehuda HeChasid Bereshit 41:51ר׳ יהודה החסיד בראשית מ״א:נ״א

כי נשני א-להים וגו'.  אין לפרשו ל' שכחה שאין זה טובה והודאה אם שכחו הקב"ה, לכך יש לפרשו בלשון קפיצה כמו נשתה גבורתם.

R. Yehuda HeChasid Bereshit 43:7ר׳ יהודה החסיד בראשית מ״ג:ז׳

וא"ת למה לא אמר להם מיד אני יוסף אחיכם? ואמר מ"א (מורי אבי = ר"י החסיד) שיוסף נשבע להם, היה מחשב בדעתו שאפי' לעצמו אין לו לגלות ושלא יודע הדבר לעולם. כי חשב יעקב אוהב את בנימין ביותר, אעסוק בערמה שאתפוש את בנימין ויבא יעקב לפדותו ואז יעכב אותו בכאן, ומסתמא אי אפשר שלא יכירני. וראיה ולא יכול יוסף להתאפק מכלל שעדיין היה ברצון מתאפק עד שהיה יעקב בא.

R. Yehuda HeChasid Bereshit 44:21ר׳ יהודה החסיד בראשית מ״ד:כ״א

ותאמר אל עבדיך. תימא (צריך) [צ"ל צדיק] גדול כיוסף צער את אביו ולא הודיעו מיד כי הוא חי ושליט בכל הארץ. וי"ל אלו היה עושה כך כל אחיו היו בורחים זה למזרח וזה למערב מפני הבושה, אבל עתה (לקחו) [לקחן] בדברים מעט מעט ובנחת שלא יתביישו וכוונתו היתה לטובה. ד"א השביעוהו שלא יגלה לאביו וגם שלא יברח משם. רי"ח.

R. Yehuda HeChasid, MS Parma 251ר׳ יהודה החסיד, כ״י פרמא 541 לבר׳ מ״ה:כ״ו

ויגידו לו לאמר - תימא היאך הגידו לו שהוא חי והלא כבר החרימו שלא יגלה המכירה?  ופירש רבינו יהודה החסיד נ"ע דודאי החרימו ואף על יוסף החרימו שלא יגלה המכירה שהרי לא היו אלא תשעה ויוסף העשירי.  שאם לא כן האיך הניח מלשלוח להגיד לאביו שהוא חי שהיה יודע בטוב שאביו מצטער עליו וארץ מצרים אינה רחוקה מארץ כנען שהרי מצרים בדרומה של ארץ כנען היא יושבת.  אלא ודאי מפני החרם היה מעכב.  אבל כשראה יוסף שרצו לאבד את כל ארץ מצרים והיה מכיר גבורת יהודה ואחיו, אמר בלבו מוטב שאעבור על החרם שאגיד להם בפני בנימין שמכרוני משיהרגו אותו ואת כל ביתו ויחריבו את כל ארץ מצרים, ושמא אף הם יהרגו עמנו.  וכשנתוודע יוסף אל אחיו אמרו שבטל החרם שיוסף עבר אותה ראשון ומכאן ואילך הותרה.  אי נמי יוסף לא היה בחרם ואפילו הכי לא רצה לשלוח להגיד לאביו שהיה ירא מאחיו שאם יוודע הדבר ליעקב שמא יכעס יעקב עליהם ויתפזרו כלם מחמת בושה לארץ מרחקים שלא יוכלו לשוב אל ארץ מולדתם.  אמר מוטב שאתפזר אני לבדי משיתפזרו כולם.

Radak Bereshit 41:51רד״ק בראשית מ״א:נ״א

כי נשני, God granted me so much wealth and power that He enabled me to forget את כל עמלי, all the problems and setbacks I had experienced, and He has even made me forget all the members of my father’s household.

כי נשני – כל כך נתן לי ה' עושר וכבוד עד כי השכיחני כל עמלי שהיה לי משנמכרתי וגם כל בית אבי השכיחני.

Radak Bereshit 42:9רד״ק בראשית מ״ב:ט׳

אשר חלם להם, for the dreams had really concerned the brothers, primarily. He realised now that they had hated him on account of his dreams; this is why when he remembered all that they had done to him instead of repaying them in kind, he only made them extremely uncomfortable for a while.

אשר חלם להם – כי להם היו החלומות וראה עתה פתרונם, והם שנאוהו בעבורם, ובזכרו כל מה שעשו לא גמלם רעה אבל ציערם והקניטם.

Radak Bereshit 42:17רד״ק בראשית מ״ב:י״ז

ויאסוף, he caused them mental pain without touching their bodies or causing them financial loss.

ויאסוף – צער אותם בלא הפסד גופם וממונם.

Radak Bereshit 42:27רד״ק בראשית מ״ב:כ״ז

בפי אמתחתו, Joseph had instructed that the money of one of them should be not just placed back in his sack, but should be placed near the top so that he would find it immediately he opened the sack. The money of the other brothers had been placed somewhere in the middle section of their respective containers, or even at the very bottom. If the money of all of them had been placed near the top of their bags they would see it as soon as they started giving fodder to their beasts, and they would turn around to Egypt pointing out that someone had made a mistake. They would be anxious to clear themselves of the danger of being accused of an additional crime, of being thieves. Joseph had therefore taken precautions that only one of them should find his money before they would get home. He had arranged matters in a way to cause them maximum worry.

בפי אמתחתו – כן צוה יוסף שלאחד מהם ישימו כספו בפי אמתחתו, ולאחרים באמצע האמתחת או בתחתיתו, שאם ישימו כספם בפי האמתחת כולם בלקחם מספוא לחמוריהם יראו וישובו למצרים על דבר הכסף להשיבו ולהודיע כי לא פשעו בו כי הם נתנוהו, לפיכך צוה יוסף לשים הכסף באמצע האמתחת כדי שלא ירגישו בכסף עד היותם בביתם, אבל צוה לשים לאחד מהם בפי אמתחתו כדי לצערם וידע כי בעבור כסף של אחד לא ישובו למצרים.

Radak Bereshit 43:34רד״ק בראשית מ״ג:ל״ד

וישא, the person who handed out the gifts. We find a similar construction where the subject is presumed without being named or being specifically referred to in 48,2 when Yaakov is informed that Joseph is about to visit him. The Torah there also uses the impersonal ויגד, “someone told,” without bothering to inform the reader who it was that informed Yaakov. All this friendliness which Joseph displayed during the meal was intended to contrast with the manner in which they, the brothers would do everything in their power to cause him anguish and discomfort prior to the time when they had sold him. He displayed especial fondness for Binyamin because he had been forced to come to Egypt on account of what must have seemed like his caprice, and to compensate him for having been separated from his father for no apparent reason. At least, these were some of the thoughts which the brothers thought of to explain Joseph’s strange behaviour.

וישא – הנושא, וכן, ויגד ליעקב, המגיד. וכל זה הקירוב שקרבם ושכבדם חשבו הם כי היה עושה חלף מה שהקניטם וציערם, ובנימין היה מחבב יותר לפי שהביאו מארצו והפרידו מאביו ללא דבר, והיה מפיס דעתו בזה.

Radak Bereshit 44:1רד״ק בראשית מ״ד:א׳

ויצו, all the matters described are quite clear to the reader. Joseph arranged this whole charade in order to discomfort the brothers and to make them feel afraid without actually causing them any harm, and not hurting them physically or even economically. He displayed great wisdom in what he did.

ויצו – כל אלה הדברים מבוארים ועשה יוסף כל זה כדי להקניטם כל אשר יוכל מבלתי שירע להם ושלא יגע לא בגופם ולא בממונם ועשה הכל בחכמה.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 37:13ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית ל״ז:י״ג

ויאמר ישראל אל יוסף וג' – מאמרו כאן ויאמר ישראל אע"פ שאמר בתחילה וישב יעקב אלה תלדות יעקב ולבסוף ויקרע יעקב לתועלת לפי הנראה לי והיא הערת הכתוב לבני ישראל המיושרים אל כל שלימות על ידי התורה שאע"פ שהיה (יעקב) במדריגת הנבואה הגדולה והקריבות (לה') והשררה האלוהית אשר בשבילה נקרא שמו ישראל נעלמה ממנו ידיעת הנסתר בזה כמו שאמר אלישע וה' העלים ממני ולא הגיד לי ונתרשל מן הזהירות ביציאת יוסף ועשה את הפכה בשלחו לו (ליוסף) לבדו אל (אחיו) אשר היתה בלבם שנאה (והיה זה) כדי להוציא אל הפועל את רצונו יתעלה בירידת מצרים (שירדו) יעקב ובניו (וכך) אמר יוסף ע"ה לאחיו לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים וג' ואמר דוד ע"ה שלח לפניהם איש לעבד נמכר יוסף וכבר ביארו החכמים ז"ל את זה כלומר ששלח יעקב את יוסף ונעלמה ממנו בזה ידיעת הנסתר באשר קרב זמן גרות זרע אברהם אשר הראה במעמד בין הבתרים.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 37:30ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית ל״ז:ל׳

ומאמרו ואני אנה אני בא – צעקת ווי על חסרונו וגודל הצער על אבדונו וכאן גלה להם מה שהחליט עליו (בלבו) ואע"פ כן הסתיר את המעשה מיעקב לפי שהיה חס עליהם או אפשר שראה שזה טוב יותר אם יתיאש (יעקב) ממנו ולא ישאר בחרדה לבקש השבתו אשר קרוב שלא יעלה בידו ולא יצלח ובכן יקשה היגון יותר ויגדל יותר או נמנע (ראובן) מלהגיד כמו שנמנע יוסף עצמו מלשלוח ממצרים להגיד לאביו אפילו בשעת גדולתו ויכולתו (לעשות) כך לפי שהיה מחכה למה שתעשה הגזירה האלוהית בענין הגדול הזה אשר לא היה אלא סיבוב אלוהי בשביל דבר גדול אשר מכלל הסודות האלוהיים לכלות להוציא אל הפועל את הרצון [האלוהי] ש(דבר) זה יהיה נסתר והסכימו (יוסף וראובן) על כוונה זו ו(על) השיטה להסתיר (דבר זה); והפירוש שהיה שם חרם הוא על דרך הדרש הידוע.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 41:51ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית מ״א:נ״א

ומה שאמר את כל עמלי ואת כל בית אבי נראה לי שהטעם שנתכוין אליו הנה היה לי עמל אשר שכחתי על ידי הכבוד והעושר וכיוצא בזה שעברתי אליו והיה לי צער על חסרון טוב בית אבי ממני אשר התנחמתי עליו על ידי הטוב הגדול ממנו שהשגתי.

Chizkuni Bereshit 44:2חזקוני בראשית מ״ד:ב׳

תשים בפי אמתחת הקטן מה ששם יוסף על בנימין עלילה לפי שלא היה מכירו שהניחוהו בלא חתימת זקן אמר בלבו שמא הביאו לי אסופי מן השוק אמר אשים לו עלילה אם הוא אחיהם לא יניחוהו.

Derashot R. Yonah Parashat Vayeshevדרשות ופירושי ר׳ יונה פרשת וישב

ועוד למדנו מזאת הפרשה שיש חלומות שראוי לאדם להשגיח עליהם ולצפות להם... ולכן צפה להם יוסף, כי בראותו המקרים אשר קראוהו ידע שסוף החלומות ההם להתקיים.  ולא רצה לשלוח לאביו להודיעו ענינו בצפותו קיום החלומות ההם, לדעתו כי כן היה רצון השם, והוא ית' אשר לו נתכנו עלילות, סבב את פני הדבר שירד יעקב אבינו למצרים בכבוד.  כי ראוי היה לירד בשלשלאות של ברזל, כמו שאמרו ז"ל...

Derashot R. Yonah Parashat Vayigashדרשות ר׳ יונה פרשת ויגש

כי יש תמהים ואומרים מה ראה יוסף לדבר אל אחיו קשות, הלא כתוב אל תצא לריב מהר... ואם רצה להנקם מהם על אשר עשו לו הלא היה יכול לעשות עמהם כרצונו, והוא לא עשה עמם אחד מאלף ממה שעשו לו... ואין לומר כי בשביל לקיים החלומות בלבד עשה כל זאת, שהרי גם את אביו ציער בדברים האלה, וחלילה לו שיצער את אביו בשביל שיתקיימו חלומותיו. ועוד תמהים הרבה ואומרים איך היה קרוב לאביו, כמו שנראה מבואם לשבור בר משם, וידע שבודאי אביו היה מצטער על פירודו ונשאר כ"ב שנה, היה במקצתם עבד ובמקצתם בכבוד ובמקצתם מלך, ולא שלח להודיע לאביו כדי להניח לו מרגזו ועצבו. ויש להשיב על כל זה כי זאת היתה סבה מאת השם אשר לו נתכנו עלילות שירד יעקב אבינו למצרים בכבוד, והכניס בלב יוסף שחשב שבא עליו העונש ההוא של המכירה בסבת הבאתו דבתם רעה אל אביהם, ולכן נענש מדה כנגד מדה... וידע שיותר טוב הוא לאביו שלא ידע מעשה אחיו הרע, אע"פ שיתעכב הוא זמן מלבוא לאביו, משיעשה בענין שיפדהו אביו מיד ויצטער צער מרובה על המעשה הרע אשר עשו אחיו... ובבואם ראה שהיה צריך לדעת קודם שיתודע אליהם ענין אביו ובנימין אחיו, ואם נתחרטו על מכירתו ואם נתגלה ענינו לאביו, ואיך היו נוהגים עם בנימין אחיו, למחול לפי ענינם או להנקם מהם... ובאסרו אותם הכיר שנתחרטו על מעשיהם עמו באמרם אבל אשמים אנחנו... ובבוא בנימין אתם ראה שהאמין בהם אביהם והבין שלא היו שונאין אותו ומחמת כן שלחו אותם ועשה עלילת הגביע לראות איך יהיו עם בנימין בעת צרתו, וכראותו שמסרו עצמם עליו נחה דעתו. וכ"ש בשמעו דברי יהודה.. ועל זה נתודע יוסף אל אחיו אחרי אשר נתברר לו כל זה.

Ramban Bereshit 42:9 (Spain)רמב״ן בראשית מ״ב:ט׳ (ספרד)

"ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם" – עליהם וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו לשון רש"י. והנכון בעיני כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם ואמר בלבו עתה יתקיימו כלם על כן חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים גם החלום האחר שאמר ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, וזה טעם וירדו אחי יוסף עשרה, כי החלום הראשון היה אל העשרה כי בהם אמר ויגד אותו לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו ולהם אמר והנה אנחנו מאלמים אלומים, והנה בנימין איננו בכלל הזה, ועתה נתקיים החלום הראשון בהשתחוייתם אליו והחלום השני לא יוכל להתקיים עד בא בנימין גם אביו.

Ramban Bereshit 42:9 (Israel)רמב״ן בראשית מ״ב:ט׳ (א״י)

"ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם" – עליהם וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו לשון רש"י. ולפי דעתי שהדבר בהפך כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון והנה אנחנו מאלמים אלומים כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה. ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה כי היה אביו בא מיד בלא ספק ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני ולולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת גם הענין השני שעשה להם בגביע לא שתהיה כוונתו לצערם אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימין שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו או שמא הרגיש בנימין שהיה ידם ביוסף ונולדה ביניהם קטטה ושנאה ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימן אולי ישלחו בו ידם עד בדקו אותם באהבתו ולזה נתכוונו בו רבותינו בבראשית רבה (צג ט) אמר רבי חייא בר' אבא כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה בפני אחיו עד שאתה מגיע ולא יכול יוסף להתאפק היה בו פיוס ליוסף פיוס לאחיו פיוס לבנימין פיוס ליוסף ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל וכו' וכן אני אומר שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו אי אפשר להיות בארצם והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו.

Ramban Bereshit 44:1רמב״ן בראשית מ״ד:א׳

כאשר יוכלון שאת – יותר מן המגיע להם בכסף אשר הביאו לו. ושים כסף איש בפי אמתחתו – לדעתם כי אמר להם ידע אדני כי עשה לכם חמס ויבקש להטיב לכם שאם עשה זה כפעם הראשונה שלא לדעתם היה להם התנצלות בגביע שנעשה בו כאשר נעשה בכסף אבל היה לדעתם וידעו בכסף כאשר ידעו במשא כי הכירו כי נתן להם כאשר יוכלון שאת ואם היה שלא לדעתם אולי טען עליהם כי היה הכסף גם בפעם הזאת מטמון ולא יתכן כן בגביע ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו ודע כי בעבור היות השוברים רבים מאד מכל ארץ מצרים ומהומות רבות בתוכה היו הבאים נותנין שקיהם וכספיהם למשביר והוא מודד להם לפי הכסף הנמצא בהם והם לוקחים הניתן להם באשר דבר מלך שלטון ועוד כי באמונה הוא עושה ועל כן לקחו בפעם הראשונה שקיהם סגורים ולא ידעו מה בתוכם גם בשנית.

Ramban Bereshit 45:1רמב״ן בראשית מ״ה:א׳

ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו – לא יכול לסבול שיהיו המצריים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם לשון רש"י ורבי אברהם אמר להתאפק לסבול לכל הנצבים עליו טעמו עד שיצאו כל הנצבים עליו והוצרך לקרא להוציאם אבל אונקלוס תרגם לאתחסנא להתחזק וכן ואתאפק ואעלה העולה (שמואל א יג יב) וכן כל לשון התאפקות בכל מקום חזוק והנכון בעיני שהיו שם מבית פרעה ומן המצרים אנשים רבים יחלו פניו למחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה ולא יכול יוסף להתחזק לכלם ויקרא לעבדיו הוציאו כל איש נכרי מעלי כי אדבר עמהם ויצאו מעליו ובצאתם מעליו נתן את קולו בבכי וישמעו מצרים ואנשי בית פרעה המוצאים מעליו כי עודם בחצר החיצונה ויתכן כי פירוש "הנצבים עליו" משרתיו העומדים לפניו כמו הנער הנצב על הקוצרים (רות ב ו) שרי הנצבים (מלכים א ה ל) להתיצב על ה' (איוב א ו) וטעם "ויקרא" שהרים קולו בכעס ואמר למשרתיו הוציאו כל איש מעלי בלתי האנשים האלה [וטעם בהוצאה שהוציאם משם כדי שלא ישמעו בהזכירו להם המכירה כי תהיה להם (לחרפה) וגם אליו למכשול שיאמרו עבדי פרעה ומצרים עליהם אלו אנשי בוגדות לא יגורו בארצנו ולא ידרכו בארמנותינו בגדו באחיהם גם באביהם בגדו מה יעשו במלך ובעמו וגם ביוסף לא יאמינו עוד.]

Mishpat HaCherem of the Rambanמשפט החרם לרמב״ן

וא"ת והלא לדברי המקילין כיון שעל דעתם נשבע והם מתירים ברצונם אפילו לדבר איסור נמי, בושנו מדבריהם וכי מיכנפי אינהו למישרא איסורא תהא הסכמתם כלום, ועוד דהא איכא ע"ד המקום שהוא מצטרף לדבר מצוה אפילו לדבריהם, ואם יאמרו שלא הוזכר ע"ד המקום אלא בשבועה שהשביע משה לישראל לפי שאותה שבועה במצותו נעשית אבל בשבועות וחרמות שלהן אינו מצטרף, א"כ למה הנהיגו האבות להזכיר בכל חרמי הצבור ע"ד המקום, אלמא שהוא מסכים עמהם. הוא ית' שמו יסכים על ידינו לעשות הטוב והישר בעיניו ובעיני בריותיו אמן. שמא יקשה אדם על דברינו ממה שמצינו באגדה במכירתו של יוסף אמרו נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אביו אמר להם יהודה ראובן איננו ואין החרם מתקיים אלא בעשרה מה עשו שתפו להקב"ה עמהם שלא יגידו לאביהם כיון שירד ראובן בלילה ולא מצאו קרע את בגדיו ובכה וחזר לאחיו ואמר להם הילד איננו ואני אנה אני בא הגידו לו את החרם ואת המעשה ושתק ואף הקב"ה אע"פ שכתוב בו מגיד דבריו ליעקב דבר זה לא הגיד מפני החרם ולפיכך בא רעב בארץ ישראל וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר ממצרים ומצאו יוסף חי והתירו את החרם ושמע יעקב שהוא חי ותחי רוח יעקב אביהם וכי מתה היתה אלא שחיתה מן החרם ושרתה עליו רוח הקודש שנסתלקה ממנו א"ר עקיבא החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אלו דברי אגדה זו. ושמא יבא הרואה לטעות וללמוד שמתירים חרמי צבור בזמן שאותם המחרימים אתם בחרטתם, יכולים אנו לדחות שהחרם של שבטים כיון שמצאו את יוסף מעצמו הותר שע"ד כן הוחרם מתחלה וכתולה נדרו בדבר הוא, וזה שאמרו התירו את החרם אינו אלא שפירשו לעצמן שמותרים הם ממנו, או שנשאלו עליו לבנימן הצדיק יחיד מומחה, ואין זו דרך האמת.

Daat Zekeinim Bereshit 42:1דעת זקנים בראשית מ״ב:א׳

וירא יעקב כי יש שבר במצרים – זש"ה עין רואה ואזן שומעת ה' עשה גם שניהם. מה ראה לומר כן וכי כל הגוף לא עשאו הקדוש ברוך הוא אלא כל האברים עתידין ליתן דין וחשבון חוץ מעין ואזן ולמה העין רואה שלא בטובתה וכן האזן מה שאין כן בשאר האברים וא"ר וירא יעקב בא וראה יעקב אדם זקן ויושב בביתו ורואה מה יש במצרים ועשרת בניו יוצאין ונכנסין ואינן רואין. ואע"פ שיעקב ובניו נביאים היו קודם לכן ויוסף לא היה רחוק מהם כי אם מהלך ארבעה או ה' ימים ולא היו יודעין היכן הוא וגם יוסף למה לא הודיע לאביו שהוא במצרים אלא שהטילו חרם ביניהם וגם שתפו להקב"ה וליוסף נמי השביעו שלא לגלות והכתוב מוכיח דכתיב הוציאו כל איש מעלי שלא רצה לגלות לזרים מפני השבועה. וי"א כי כשהיה עבד לא רצה להגיד לו כי יותר היה מצערו וכן כשהיה בבית הסהר. וגם כשהיה מלך לא יאמין לו כי אפילו לבסוף כשספרו לו אחיו לא האמין כדכתיב ויפג לבו כי לא האמין להם ועוד אם היה מגיד לאביו היה ירא שמא ישמעו אחיו ויבהלו ויברחו זה לצפון וזה לדרום מרוב פחד שייראו שיהרגם ונמצא אביו מצטער עליהם וגורם צער גדול לאביו ולכך המתין עד שבאו אחיו אצלו ונתגלה להם תחלה ופייסם בדברים ושאין בלבו עליהם ואמר להם לבשר לאביהם וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים.

Moshav Zekeinim Bereshit 42:9מושב זקנים בראשית מ״ב:ט׳

ויזכור יוסף את החלומות. תימה מה נתינת טעם הוא זה משום שזכר להם החלומות אמר להם מרגלים אתם. וי"ל דיוסף חשב אני חלמתי שאבי יש לו להשתחוות לי ולא בא לכאן, היאך אעשה שזה יהיה? אם אעכב את כולם בכאן, משום הכי לא יבא כי חביבה ארץ ישראל לפניו, אבל אעשה תחבולות שיביאו לי בנימין ואז יצטרך לבא כי קשורה נפשו בנפשו.

Moshav Zekeinim Bereshit 45:1מושב זקנים בראשית מ״ה:א׳

ולא יכול יוסף להתאפק.  תימה צדיק כיוסף שהיה יודע שאביו מצער עליו כל היום למה לא שלח לו מיד והודיע לו שהיה שליט וחי והיה לו לשלוח אל תצטער עלי שאני חי.  ותי' רבי' שמשון ז"ל שאם היה שולח לאביו כל הדברים מיד, כל אחיו היו בורחים זה לכאן וזה לכאן מפני הבושת, אבל לקחם מעט מעט בדברים והושיבם שלא יתביישו ולטובה נתכוון, הר"י.  ועי"ל בשעת החרם שתפו את יוסף שלא לגלות את הדבר, ואף כי היה מוכרח שלא היה מוחה בם, היה נכלל בכללם עמהם, ולפי' המתין עד שבאו כולם והתירו החרם בהסכמת כולם דכל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו.

R. Yosef ibn Kaspi Tirat Kesef (p. 123-126)ר׳ יוסף אבן כספי טירת כסף (עמ׳ 126-123)

אבל מה שישאלו אנשי הארץ הזאת למה לא שלח יוסף ענינו לאביו, והנה אין בין מצרים לארץ כנען רק מהלך שמנה ימים... אמנם אחרי לכתי שם לא נשארה בי מבוכה על זה.  וקח לך בני בחנם מה שקניתי לי בכסף מלא, והוא כי העבדים בארץ ההוא אינם כמשרתי הארץ הלזו, אבל הם אצל אדוניהם במדרגת צאן ובקר וזולתם משאר הבהמות הבייתות, אין הבדל ביניהם כלל.  ואין ספק ליודעי מנהג מצרים כמוני כי אחר שיוסף היה עבד נמכר לסריס פרעה, הנה לא היה לו תקנה בשום פנים, וכל שכן שלא יוכל לברוח כי הארץ סגורה ומסוגרת, לכן לא שלח זה ליעקב, ומה טוב עשה כי הוא דמה בנפשו כל התחבולות שעשו אחיו לומר לאביו שהוא מת, וחשב גזירה על המת שישתכח מן הלב, ואם אודיע עניני לאבי עם היותי בזולת תקנה אין זה כי אם שבר רוח וכאב גדול יותר מאד.  ואמנם אחר עליתו לגדולה אין טענה כי חכם גדול היה ובוטח עתה בחלומותיו בטחון עצום אחרי ראותו צמיחתם, ותכף ראה הנולד באחרית, ואם הוא פותר שאר החלומות כל שכן שהוא פותר חלומותיו, וכן עשה כמו שאבאר בפסוק ויזכור יוסף את החלומות וגו'.  אבל לא שמע יעקב ולא בניו בבואם ארצה מצרים את שמעו בייחוד כי אע"פ ששמעו כי נער עברי עבד לפוטיפר הגיע למעלת השרים והסגנים למה יתעוררו מזה, כי כמה עבדים עברים איכא בשוקא זולתו שם, ועברי יקרא כל הבא מבני עבר, ואין פלא בארץ ההיא עלית העבדים לגדולה אבל כן הוא ברוב כי המלך לבטחו בעבדיו הנכרים מקנת כספו ישימם שריו ופרשיו... אמנם אמרו ויזכור יוסף את החלומות וגו' שמעוני אחי ושימו לבבכם להבין מה שגלה השם אלי... מחלומותיו הצודקים שהוא מדרגת נבואה... כי פתרון החלומות הוא לבעלי הכח המשער אשר זה הכח הוא בנביאים חזק גם כן

R. Yosef ibn Kaspi Bereshit 42:9ר׳ יוסף אבן כספי בראשית מ״ב:ט׳

ויזכוֹר יוסף את החלֹמות אשר חלם להם – אין כתו' כאן 'ויזכור יוסף את הרעות אשר עשו לו', וחלילה לו ולנקרא בשמו ולדומה לו, כי חלילה שיהיו פעולותיו כולם שיזכור עוד עם אחיו להקניטם דרך נקמת הסכלים בענייני העולם. ואיך יכתוב זה נותן התורה והוא עתיד לצותינו "לא תקום ולא תטור" (ויקרא י"ט:י"ח)? וכבר ביאר המורה בספר המדע (הלכות דעות ז', ז-ח) פחיתות הנקימה והנטירה. וכתב אריסטו בספר המדות כי גדול הנפש לא יתכן שיהיה נוקם ונוטר אם לא להַיְשָרָה. מצד זה תאר האל כ"נוֹקם" ו"נוטר" (נחום א':ב') כמו שתאר ב"רחום וחנון" (שמות ל"ד:ו'), והכל אמת לפי הזמן והמקום. ואנחנו מְצֻוִּים ללכת בדרכיו, ולכן הראו לנו רבותי' סוד נכבד כולל, כי אחר שבא בתורה לכלל עמנו "לא תקום ולא תטור" (ויקרא י"ט:י"ח) אמרו: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם" (יומא כג ע"א). ולכן יוסף זקנינו יען אשר ידע מדבריהם ומעשיהם בבית אביו עמו סכלותם בענייני הפילוסופיאה, ר"ל העדר מהם בחינת האפשריות והנמנעות כל אחת למינו, כיון עתה לעשות שני ענינים: האחד – להראות להם כמה ענינים, שיראו נמנעים אצלם והם אפשריים, כמו השבת הכסף באמתחותיהם ולהושיבם הבכר כבכורתו והצעיר כצעירתו (בראשית מ"ג:ל"ג), ככתו' שם "ויתמהו האנשים", וכאלה רבות מפעולותיו. והאחר – לאמת חלומותיו, ר"ל, שימלוך למשול עליהם, והם יכנעו לו. ונתאמת זה כמה פעמים טרם שהכירוהו, ואחר כן גם אחר מות יעקב (בראשית נ':י"ח). ובספר טירת כסף אאריך יותר. וזכור זה מאד.

Responsa of R. Yosef Kolon 37שו״ת מהרי״ק סימן לז

(ב) וע"ד שהטילו חרם שלא להוציא לעז על הגט ושאלת האם צריך עדה ואם בשביל כך שתפו אחי יוסף להקב"ה עמהם אמת הוא שבשביל כך שתפו כדמשמע מתוך ההגדה שהביא הרמב"ן בדיני חרמי צבור שלו שם כתוב וז"ל אמרו נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו אמר להם יהודה ראובן איננו ואין החרם מתקיים אלא בעשרה מה עשו שתפו להקב"ה עמהם שלא יגידו לאביהם וכשבא ראובן שתפוהו עמהם עכ"ל ההגדה כאשר הביא הרמב"ן. הרי לך בהדיא שלא שתפו להקב"ה עמהם אלא שלא היה החרם מתקיים לפי שלא היו עשרה ולא עוד אלא שאפילו עם השיתוף נראה שלא היו יכולים להחרים על אחרים כי אם על עצמם מדהוצרכו להשתתף ראובן עמהם כשבא ומ"מ דבר פשוט הוא דלעניין החרם שלא להוציא לעז על הגט שכבר תקנה ר"ת והסכימו עמו גדולי הדור והיה בה משום מגדר מלתא ותקנתא ודאי דממילא חיילא ולכל הפחות די בגלוי מלתא בעלמא ואפילו מפי יחיד כ"ש מפי ג' ואמנם לפי הנלע"ד לא תקן הגאון ר"ת אלא בדרך הוצאת לעז במילתא דלא פסיקא או שבא לקנטר ולפגום ואומר שהגט פסול אבל ת"ח שרואה בגט א' פסול פשיטא ופשיטא דבזה לא דבר ר"ת דאדרבה מחויב הוא לשאול על זה מפי הגדולים כדי לאפרושי מאיסורא. וזה דבר פשוט עד כי אין צריך להאריך בו כלל. (ג) ומה שתמהת מה היה כחם יפה לשתף להקב"ה ודאי שתמיה גדולה היא. וגם אני תמהתי על זה הרבה. אמנם נלע"ד דמה ששתפו להקב"ה עמהם היה על ספק שבאולי יסכים הקב"ה עמהם כאשר הוברר למפרע שהסכים שהרי לא גלה ליעקב אבינו. ואל תשיבני מלשון רש"י בפרשת וישב שכתב וז"ל ויאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו נצצה בו רוח הקודש סוף תתגרה בו אשת פוטיפר ולמה לא גילה לו הקב"ה לפי שהחרימו כו' משמע שאלמלא השיתוף היה הקב"ה מגלה לו. וכן משמע מלשון ההגדה שהביא הרמב"ן ז"ל ואף הקב"ה אע"פ שכתב מגיד דבריו ליעקב דבר זה לא הגיד מפני החרם ע"כ נלע"ד דודאי מתחילה הסכים עמהם שכך עלתה לפניו יתב' שמו וכמו שכתב שם רש"י כנגד כ"ב שנה שלא כבד אביו ואמו וכן נגזר עליו במדת הדין שיצטער כ"ב שנים. ומ"מ ראוי היה יעקב אבינו להפך הגזרה בתפלתו כדאמרינן בפ"ק דסוכה (דף יד) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר מה עתר זה מהפך את התבואה וכו'. אף תפלתן של צדיקים מהפכת ממדת הדין למדת הרחמים וכ"ש כאשר נודע ליצחק אבינו שעליו כתוב ויעתר וגו'. והוא היה יודע ובוכה על צערו של יעקב כמו שכתב שם רש"י ולמה לא התפלל והפך ממדת הדין כו'. והיה הקב"ה מגלה ליעקב אבינו. אלא ודאי ששתפו להקב"ה והסכים בחרם וכיון שנגזר בחרם היה כגזר דין שיש עמו שבועה שאין נקרע כדאמרינן בפ"ק דר"ה (דף יח) דגזר דין שאין עמו שבועה נקרע בצבור. וגזר דין שיש עמו שבועה אינה נקרע אפילו בצבור וכן פי' רש"י בפרשת חקת וז"ל לכן לא תביאו בשבועה נשבע בקפיצה כדי שלא ירבה בתפלה על כך והרי לך בהדיא שאלמלא השבועה היה מרבה בתפלה. וקורעים הגזירה ומבטלים אותם אלא שהשבועה עכבה. וג"כ נאמר הכי בענין זה דיעקב אבינו דהיה ביד יצחק ויעקב אבותינו לבטל הגזירה דכ"ב שנים וכו' אם לא שכבר הסכים הקב"ה בשבועה. ותדע שכן הוא כמו שאמרתי שהרי באותה האגדה שמביא הרמב"ן מסיים בו וז"ל וא"ר עקיבא החרם היא השבועה השבועה היא החרם. ודבר תימא מה ענין הא דר' עקיבא לכאן אלא ודאי נראה שבא לומר למה לא הרבו בתפלה יצחק ויעקב אבותינו. ומתרץ מפני שהחרם היא השבועה והגזר דין שיש עמו שבועה אי אפשר לבטלה וכדפירש. ואם נפשך לומר דמ"מ מנ"ל לרש"י שלולי החרם היו מבטלים הגזירה נאמר שכך היתה הגזירה מלפניו שלא לבטלה כלל אפילו בלא שבועה כנגד כ"ב שנים שלא קיים כבוד אב ואם נלע"ד דא"כ שעדיין היתה גזירה מלפניו קיימת מכל וכל לפני הקב"ה עד כי לא היה רוצה לבטלה גם בלא שבועה א"כ לא היה רוח הקודש נוצצת בו לשום בפיו דברים של גילוי כגון הך דחיה רעה אכלתהו סוף שתתגרה בו אשת פוטיפר. וכן משמע מלשון רש"י שכתב שם סוף שתתגרה בו כו'. ולמה לא גילה לו הקב"ה לפי שהחרימו כו' נראה דמתוך מה הפירש /שפירש/ נצצה בו רוח הקודש וכו' הוצרך לומר שמפני החרם היה וכדפירש. והשתא אתי שפיר מה שפירש רש"י בסמוך לו ימים רבים עשרים ושתים שנה וכו' עד כ"ב שנה שלא קיים יעקב וכו'. ומה קשה לו כאן לפרש כן אלא ודאי בא לתרץ למה הסכים הקב"ה חרם שלהם ובמה היה כחם גדול. ואליך החיים והשלום ע"ש כל אשר לך מוכן לאהבת' הצעיר יוסף קולון בן מהר"ר שלמה זלה"ה.

Akeidat Yitzchak 29, Question 10עקדת יצחק כ״ט, שאלה י׳

והוא מה שראוי לחבר אל זה הספור והוא למה לא הודיע יוסף לאביו את כל כבודו שם כי יש לאל ידו להניחו מרגזו ומעצבו וכל שכן בשנות הרעב להציל ממות נפשו ולחיותו.  ותמהני ממה שכתב הרמב"ן ז"ל שעשה כדי שיתקיימו חלומותיו כי מה תועלת לו בשיתקיימו ואף כי יהיה תועלת לא היה לו לחטוא כנגד אביו.  אבל היה לחשוך עצמו מחטוא לו.  והחלומות - העושה יגש פתרונם.  גם שתראה סכלות עצומה שישתדל האדם לקיים חלומותיו שהרי הם הדברים אשר יעשו שלא מדעת הבעלים".

Akeidat Yitzchak 29עקדת יצחק כ״ט

ויוסף בן שלשים שנה וכו' - אחר שספר איך יצא יוסף מבית האסורים ואשר היה גדול מאד בעיני פרעה ובעיני כל מצרים, אמר תחלה מה ששם מגמת פני הספור להציל אותו מן האשם על בלי הגיד לאביו את כל הנמצאות אותו, עד שנמשכו הדברים מאיליהן.  והוא אומרו כי בן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ומהידוע שכל השלשה עשר שנים שעברו, לא לכבוד היה לו להודיע שהוא עבד ביד אדונים קשה שלא יתנהו לפדיון בכל ממון שבעולם, מוסף על מה שיהיה הגלוי למסה ומריבה בין אביו ואחיו.  וגם עתה עדיין לא נתכשר הזמן, כי כל כבודו היה תלוי ועומד בעיניהם עד עת בא דברו בענין הרעב, כי הוא היה החדוש להם כמו שיבא.  ולזה לא ראה לערער על עצמו שום דבר עד שיתחזק בממשלתו, וגם כי היה לו עצה נכונה להמתין למה שיעשה מפאת עצמו כי ראה כי קרוב יומם לבא לפניו מפני זלעפות רעב.  ושם לבו להתעסק במלאכתו ולשמור משמרתו, הוא כמו שאמר ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבור בכל ארץ מצרים ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים ויקבץ וכו'.  ויצבור יוסף וכו'.  כלומר ועדין בכל זה לא היה לו פנאי ולא שעת הכשר להזכיר ולהפקיד בבית אביו עד שיתאמת דברו בבוא הרעב.  והוא ג"כ מה שאמר וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא וכו'.  ירצה כי לפי שילדה אותם עד עת בוא דבר הרעב, קרא שם הבכור מנשה שיורו על שהשכיחו השם מכל עמלו, וגם כי עדין לא הגיע שעה שיזכור ויפקד בבית אביו, והוא אומרו כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי.  ולהיות זה הענין צד עון אצלו אמר בבן השני כי הפרני א-להים בארץ עניי.

Akeidat Yitzchak 30, Questions 2-4עקדת יצחק ל׳, שאלות ב׳-ד׳

ב)  אומרו ויזכר יוסף את החלומות וגו' ויאמר אליהם מרגלים אתם - מה ענין זכרון החלומות אצל מאמר זה הל"ל ויזכור יוסף את אשר עשו לו אחיו ויאמר להם וכו'.  וכבר כתבו בשער הקודם שההשתדלות לקיים החלומות שכתב אותו הרמב"ן ז"ל הוא בלתי נאות...  ד) ...ועוד איך לא היה חושש אל צער אביו ויגונו אשר ימצא אותו בהוריד בנו הקטן שם.

Akeidat Yitzchak 30עקדת יצחק ל׳

ויזכר יוסף את החלומות וכו' אחר שהכירם לגמרי ראה מעשה שכבר השתחוו לו כפי מה שהורה החלום הראשון ונזכר מהחלום השני שראה השמש והירח ואחד עשר ככבים משתחוים לי ורצה לדעת אם היה אפשר להתקיים וזה בשיודיעוהו אם עוד אביו חי ואחיו הקטן אשר כולם הוצרכו להשלים המנין.  ולזה נתחכם לגלגל עליהם טענה ועלילה שעל פיה הוכרחו להתייחס אל אביהם... ומתוך כך יתפשטו דבריהם אל המכוון... נראה שכוונת יוסף היתה גם כן בתחלה לבדוק בהם אם היו עדיין בשנאתם אותו או אם נחמו ממעשיהם והוא לא ראה שתתכן לו זה אם לא בשיבחנם על דבר אחיו בן אמו לראות מה יעשו כשיראו אותו בצער או בסכנה ולזה מיד חשב עלילת הגביע. אלא שלא היה שם בנימן והוצרך להתעולל עלילות ולגלגל ביאתן לשם. ואע"פ שיגיע מזה צער מה לאביו לא חשש כי הנה הוא לא הקפיד בשיבואו כולם עמו עד שישאר גלמוד רק שיביאוהו אליו. ואפשר שהשיב את כל כספם מדעתם כי נתחסד עמהם על מה שהרגיזם.

Abarbanel Bereshit 41אברבנאל בראשית מ״א

והנה זכר הכתוב לידת בני יוסף ושמותם וטעם אותם השמות, להגיד שהיה משלמותו כ"כ שעם היותו שר ואדון בכל מצרים והיותו עסוק בקבוץ התבואה ועניניה הנה ביום שמחת לבו בלדתם היה מעלה את זכרון בית אביו ותאות ארצו על ראש שמחתו. ולכן קרא לבן הראשון מנשה, ואמר כי נשני ושכחני א-להים את כל עמלי שהיה בעבדותי, אבל גם מבית אבי כשנפרדתי ממנו והרי אני נשכח משם. וכאלו נתן הודאה על הטובה שנשהו א-להים את כל עמלו, ועל כל הרעה באמרו ואת כל בית אבי. והבן השני קרא אפרים כי הפרני א-להים בארץ עניי שהיה קורא מצרים עם כל מעלתו שמה ארץ עניו להיותו נפרד מאביו ומהארץ הקדושה. ולזה נזכר כאן הספור הזה אחרי ספור התבואה להגיד שלא נשכח מבית אביו ומארץ מולדתו עם כל הגדולה והגבורה והתפארת שהיה לו ועושר התבואה אשר בידו.

Abarbanel Bereshit 42:7אברבנאל בראשית מ״ב:ז׳

וההתנכרות ודבור הקשות שעשה יוסף לאחיו נראה לי בענינו שתי כוונות: הא' כי יוסף היה חכם וסר מרע וידע כי למחיה שלחהו א-להים לפני אביו ואחיו כי מה' היתה מסבה שימכרוהו אחיו להביא עליהם ועליו הטוב ההוא... אבל עכ"פ היו ראוים לעונש מה מצד מחשבתם הרעה... ולזה התנהג יוסף עמהם מדה כנגד מדה. כי לא הרע עמהם בפועל אבל בצער מחשבתם כשם שהם לא עשו לו רע אבל צערו אותו בחשבם להרע לו, וא-להים חשבה לטובה. והנה אחי יוסף חטאו נגדו במה שחשדוהו לרכיל ומביא את דבתם רעה אל אביהם ולזה שנאוהו ולא יכלו דברו לשלום בחשבם שהיה מדבר אליהם לשלום כדי לרגל עניניהם. ואם שהשליכו אותו אל הבור שהיה שם אסור ולא יוכל לצאת וללכת אנה ואנה, ואם במה שנתנוהו לעבד למדינים ההולכים מצרים. ולכן הספיק השם בידו שהענישם בדומה לדברים ההם בעצמם, כי הוא העליל עליהם שהיו מרגלים תחת מה שאמרו כנגדו שהיה רכיל ומוציא דבה, וג"כ באסרו את שמעון לעיניהם תחת מה שהשליכוהו אל הבור, ואם בלקחו מהם לעבד האח שעיני כלם תלוים היו בבנימין וזו היא הכוונה הא'. והכוונה השנית היא שיוסף היה ראה עצמו נבוך ומסופק מאד במה שיעשה עם אחיו. וחשב בזה הענין א' מג' כוונות: הא' שלא יגלה עצמו אליהם ויתנהג עמהם כמו שהם התנהגו עמו, ר"ל באכזריות חמה ושטף אף לנקום נקמתו מהם. אבל הדרך הזה לא ישר בעיניו מפחדו (מהערים) [מהעוברים] ושבי' שעתה לצורך השבר יבאו רבי' אצלו לקנות מארץ כנען. ואולי יכירוהו וגם אחיו עצמם אולי בהתבוננות בו יכירו אותו ויהיה לו חרפה בין העומדים בהיות הדבר נודע מפי אחרים לא מפיו. ועוד כי איככה יוכל לדעת את צער אביו ולא ישתדל להסיר שקו מעליו בהיות לאל ידו גם כי היה ירא א-להים ואיך ירע לאחיו. והדרך הב' הוא אם יגלה עצמו אליהם וייטיב עמהם בשבתם בארץ כנען ולא יביאם לארץ מצרים וגם זה הדרך לא היה ישר לפי שיהיה נכון להלשין עליו כל איש רע ובליעל לאמר שהיה מארץ כנען והיו לו שם אב ואחים ושהיה שולח שם ממון המלך ושברו. והיה כי תקראנה מלחמה בין מצרים וכנען יהי' יוסף בסכנה עצומה פן יאמרו שהוא מגלה את אזן קרוביו שם ומסייעם כנגד המצריים, ולזה לא ישר בעיניו גם הדרך הזה. ולזה חשב דרך שלישית והוא להביא אביו ואחיו וכל ביתם למצרים ולכלכלם שמה. אבל נסתפק לו בזה אולי יקנאו בו אחיו פעם שנית ויחשבו להרגו כאשר עשו בראשונה או יתעוללו זה לזה כאשר שונאים אלו לאלו וכדי בזיון וקצף אליו לראות אותם בקלקולם לנגד עיניו, ואולי שלא ינהגו בו הכבוד כראוי למעלתו. ומפני הספקות אשר ראה בדרך הזה ראה להביאם בנסיון לדעת אם בכ"ב שנה שלא ראה אותם שנו את תכונותיהם ואם נתחרטו ממה שעשו כנגדו ובאיזו תכונה קיימת היו. ולכן הבחינם באמור אליהם מרגלים אתם עד אשר ראה שעשו תשובה שלימה כמו שאמרו אבל אשמים אנחנו וגומר. הנה שתי הכוונות האלו כיון יוסף בהתנכרו לאחיו ובדבר אתם קשות ובהביאו אותם בצער ההוא והותרו בזה השאלה הד' והה'. והנה אמר ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם להגיד כאשר ראה יוסף את אחיו משתחוים לו זכר את החלומות שחלם מהאלומות שהיו משתחוים לאלומתו ושי"א כוכבים משתחוים לו וראה אותם מתקיימים. גם זכר את החלומות וכאשר ראה שהראשון נתקיים בהם רצה לדעת אם היה עדין אביו ובנימין אחיו חיים כדי שהשני יתקיים גם כן. ולזה בא אליהם באותה עלילה כדי שמתוך דבריהם ידע מאביו ומאחיו אם הם חיים אם לא.

Abarbanel Bereshit 42:25אברבנאל בראשית מ״ב:כ״ה

הנה התבאר למה רצה יוסף שישאר שמעון במאסרו ולאסרו לעיניהם שהיה הכל להענישם על חטאם ולא תהיה להם זאת לפוקה, ומאת ה' היה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

Abarbanel Bereshit 43:33אברבנאל בראשית מ״ג:ל״ג

וראוי עתה שנא' בהתר השאלה הג' למה רצה יוסף להכניס את בנימן אחיו בצרת הגביע. וכבר ביארתי למעלה לשתי סבות האחד שרצה לשלם אל אחיו מדה כנגד מדה ממה שעשו כנגדו כי טוב שיקבלו ענש' מידו ויתכפרו עונותיהם משיקבלו בידי שמים והנה הם עשו נגדו שלשה עלבונים אחד שחשדוהו רכיל מרגל ומביא דבתם לתכלי' רע אל אביהם. והב' שהשליכו אותו הבורה. והג' שנתנוהו למדינים לעבד עולם וצערוהו הרבה אך לא הרעו לו כי הם במה שעשו לו הטיבו עמו כמו שאמ' ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה. וכן עשה יוסף אליהם כי הוא חשדם ראשונה מרגלים אתם כנגד מה שחשדוהו הם שהיה רכיל ומרגל ואסר את שמעון לעיניהם ושמו למאס' הבור כנגד מה ששמוהו בבור. וכנגד מה שנתנוהו לעבד צוה לקחת את בנימן לעבד בעליל' הגביע. והנה הסכים שיושם הגביע באמתחת בנימן ג"כ להדמות אליו כי הוא היה בן רחל כמוהו ואותו ששלח יעקב לראות את שלום אחיהם ואת שלום הצאן. וכמו שהם לא חששו לזה ונתנוהו למדינים לעבד עולם כן יוסף לא חשש למה ששלח אביו את בנימן לשלום אחיהם ונתן אותו במשפט לעבד. וכמו שלא נתקיים מה שהם עשו נגדו אבל נהפך לטובה ככה לא נתקיים מה שעשה יוסף נגד בנימן ובהפך הכל לטובה. הנה היה כל זה מדה כנגד מדה וזו היא הסבה האחת. ואמנם השנית כי הנה עם כל הנסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים עוד נשאר ספק בלבו האם היה להם אהבה עם בנימן או אם היו עדין שונאים את בני רחל אמו ולכן רצה להביא את בנימן בפרט בנסיון הגביע לראות אם ישתדלו להצילו. אבל חשש עם זה אולי יחשבו אחיו שהיה אמת שבנימן גנב את הגביע כמו שרחל אמו גנבה את התרפים לאביה. ואולי מפני זה יאמרו הנפש החוטאת היא תמות ולא ידרשו בעדו בכל כחם לא לשנאתם אותו כי אם לבשתם מרוע המעשה. הנה מפני זה צוה יוסף לשום עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כלם שבזה יכירו הם שלא היה האשמת בנימן ורשעתו כי אם מעלילת האדון ובידיעתם זה אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבודתו יודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים ויתודע אליהם וייטיב עמהם כמו שעשה אבל אם המה יעזבוהו לעבד יודע שעדין המה עומדים במרדם ויתהפך להם יוסף לאויב והוא ילחם בם הנה התבאר צורך נסיון ענין הגביע ולמה היה בפרט בנימן ולמה הושם כספם באמתחותם והותרו בזה השאלה הג' והד'.

Abarabnel Bereshit 44:18-46:27 Question 11אברבנאל בראשית מ״ד:י״ח-מ״ו:כ״ז שאלה י״א

ואם ענינו כדברי הרמב"ן שלא יכול להתחזק לכל הנצבים עליו שהיו מיחלים פניו למחול לבנימין, הנה ראוי שיאמר שלא התודע יוסף אל אחיו רק מפני שסרבו בו המצרים. וזה לא יעלה על הדעת כי כמו שביארתי כבר השלים להענישם מדה כנגד מדה, והי' דעתו לשיתודע אליהם.

Tzeror HaMor Bereshit 41:51צרור המור בראשית מ״א:נ״א

ואמר כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי - זכרה ירושלים ימי עוניה ומרודיה כל מחמדיה, וכן בכאן בימי עוניו ועמלו היה זוכר הכבוד שהיה לו בבית אביו, ועכשיו במעלה הזאת שכח הראשונות.

Tzeror HaMor Bereshit 42צרור המור בראשית מ״ב

וכשראה כן אמר זה עת לשחוק ולזכור חלומותי בענין שיתקיימו מכל וכל... ולפי שלא ראה אתם לבנימן רצה לידע  כי אולי עשו לו כאשר עשו ליוסף

Tzeror HaMor Bereshit 44צרור המור בראשית מ״ד

רבים שואלים למה רצה יוסף לצער אחיו בגביע זה. ובמדרש אמרו למה צוה יוסף כן. בקש לבחון ולידע באחיו אם ימשכו אהבה לבנימין אחיו ואם ימסרו נפשם עליו אם לאו ע"כ. וכן מה שאמר לאחיו למה שלמתם רעה תחת טובה שהיה מצער אותם. וארז"ל חנון ורחום וצדיק זה יוסף הצדיק. ואיה רחמנותו. אבל תכליתו היה שישאר בנימין אצלו ולמרק עונם בייסורין. אחר שהם אמרו אבל אשמים אנחנו כדי לנקותם לעוה"ב ולהקל מעליהם עונשם. ולכן אמר להם הלא זה אשר ישתה אדוני בו. שפירושו הלא זה אשר גנבתם. הוא אשר ישתה אדוני בו. וזה יורה מה שאמרו חלילה לעבדיך שנראה שדבר של גנאי יאמר להם. ובמה שאמרו ואיך נגנוב מבית אדוניך נראה שקראם גנבים לנקותם מהגנבה שגנבו אותו. וזהו הלא זה אשר גנבתם והוא נחש ינחש בעבורו למנחשים. וכן יאמר הלא זה הכוס שאתם מוליכים ישתה אדוני בו. כאלו מורה אותו באצבע והעלים הגנבה לכבודם.

Sforno Bereshit 42:9ספורנו בראשית מ״ב:ט׳

ויזכור יוסף את החלמות אשר חלם להם. He remembered the part his brothers had played in his dreams, how they had bowed down to him in the dream showing the sheaves of corn. (37,7) He remembered that only his own sheaf had remained erect, and not fallen after first having arisen. This is why he wanted that they would all come when he would recognise them and the part in the dream speaking of the upright sheaf remaining upright would be fulfilled also. This detail of the dream was due to Joseph symbolising the redeemer of the Jewish people in the future as portrayed by the words ירה ויור, “shoot!, and he shot”. in Kings II 13,17. There were several such opportunities foreseen by the prophets compare Hoseah 2,2 and Daniel 2,44. The author does not really elaborate. לראות את ערות הארץ באתם, to find out if we have enough food supply for our own country. You did not really come here to buy. It is certainly not the custom of other buyers to arrive in groups of

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֶת הַחֲלֹמֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם – זָכַר לָהֶם אֶת הַחֲלוֹמוֹת, שֶׁבַּחֲלוֹם הָאֲלֻמּוֹת (לעיל לז, ז) הָיוּ כֻּלָּם מִשְׁתַּחֲוִים, וְשֶׁאֲלֻמָּתוֹ "קָמָה וְגַם נִצָּבָה" שֶׁלֹּא נָפְלָה אַחַר שֶׁקָּמָה, וְלָכֵן רָצָה שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיַכִּירֵם, וְיִתְקַיֵּם בּוֹ עִנְיַן "וְגַם נִצָּבָה". וְזֶה בִּזְכוּת שֶׁיִּהְיֶה הוּא רֶמֶז לַגּוֹאֵל הֶעָתִיד, עַל דֶּרֶךְ "יְרֵה וַיּוֹר" (מלכים ב יג, יז), כְּאָמְרוֹ "וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו, וְשָׂמוּ לָהֶם ראשׁ אֶחָד" (הושע ב, ב). וְיִתְקַיֵּם בָּהֶם עִנְיַן "וְגַם נִצָּבָה", כְּאָמְרוֹ "מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבָּל" (דניאל ב, מד).

Sforno Bereshit 43:16ספורנו בראשית מ״ג:ט״ז

כי אתי יאכלו, he invited them to a meal in order to observe how they related to Binyamin, and to test them how they would react when he would shower gifts of so much greater value on Binyamin

כִּי אִתִּי יאכְלוּ – לִרְאוֹת עִנְיָנָם עִם בִּנְיָמִין וּלְנַסּוֹת אִם יְקַנְּאוּ בּוֹ כְּשֶׁיַּרְבֶּה "מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאת כֻּלָּם" (פסוק לד).

Sforno Bereshit 43:34ספורנו בראשית מ״ג:ל״ד

ותרב משאת בנימין, to see if the brothers would display signs of jealousy.

וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִין – לִרְאוֹת אִם יְקַנְּאוּ בּוֹ.

Sforno Bereshit 44:1-2ספורנו בראשית מ״ד:א׳-ב׳

(1) ושים כסף איש בפי אמתחתו, and inform them about it, so that they will realise that I am trying to compensate them for the anguish to which I have subjected them. (2) תשים בפי אמתחת הקטן, in order to test how the brothers would react to Binyamin becoming involved as the victim of a potentially life-threatening accusation, and what the brothers would do in order to save him.

(א) וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ – בִּידִיעָתָם, שֶׁתֹּאמַר לָהֶם שֶׁחָפַצְתִּי לְשַׁלֵּם לָהֶם טוֹבָה תְּמוּרַת הַצַּעַר שֶׁצִּעַרְתִּים. (ב) תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן – לִרְאוֹת אֵיךְ יִמְסְרוּ עַצְמָם עָלָיו כְּדֵי לְהַצִּילוֹ.

Sforno Bereshit 44:16ספורנו בראשית מ״ד:ט״ז

מה נאמר לאדוני? How can we answer your question as to the purpose of what you accuse us of having done? מה נדבר? What can we possibly say in justification? How could we prove that we did not do what you accuse us of? ומה נצטדק? how could we justify ourselves by proving that we have been set up? האלוקים מצא את עון עבדך, we are guilty of something but not of what you accuse us of. In this matter we have not sinned at all. We are guilty of a sin committed many years ago and God has seen fit to punish us for that sin using you as His agent. The principle has been spelled out in Samuel I 24,14 מרשעים יצא הרשע, “wicked deeds originate with the wicked. ”The subject is also discussed in Taanit 18 “God has many executioners. He has many lions and bears that kill us and injure us. The reason that God did not deliver me into the power of lions, etc., but into your hand (a conversation between Lulianus and Papus) instead of having me killed by an animal, is to give Him an opportunity to punish you for spilling my blood.”

מַה נֹּאמַר לַאֲדֹנִי – לְהָשִׁיב עַל דְּבָרֶיךָ כְּשֶׁאָמַרְתָּ "מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה", כִּי אָמְנָם מַה נְּדַבֵּר – לְהַכְחִישׁ שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ זֹאת, אַף עַל פִּי שֶׁהַדִּין עִמָּנוּ. וּמַה נִּצְטַדָּק – לְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר שֶׁהָיָה הַכֹּל תַּחְבּוּלָה לְהִתְעוֹלֵל. הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲון עֲבָדֶיךָ – לֹא בִּשְׁבִיל זֶה אָנוּ נֶעֱנָשִׁים, שֶׁלֹּא חָטָאנוּ בָּזֶה כְּלָל, אֶלָּא בִּשְׁבִיל עָון שֶׁעָשִׂינוּ לְיָמִים רִאשׁוֹנִים, רָצָה הָאֵל לְהַעֲנִישֵׁנוּ וּלְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ עַל יָדְךָ, עַל דֶּרֶךְ "מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע" (שמואל א כד, יג), כְּמַאֲמַר לוּלְיָנוּס וּפַפּוּס לְטוּרְיָנוּס, בְּאָמְרָם: אָנוּ הַרְבֵּה נִתְחַיַּבְנוּ מִיתָה לַמָּקוֹם, אֶלָּא הַרְבֵּה שְׁלוּחִים לַמָּקוֹם, נְמֵרִים וַאֲרָיוֹת שֶׁפּוֹגְעִים בָּנוּ, וְלֹא נִפְרַע מִמֶּנּוּ אֶלָּא עַל יָדְךָ, שֶׁעָתִיד לִתְבֹּעַ דָּמֵנוּ מִיָּדְךָ (תענית יח, ב).

R. Moshe Alshikh Bereshit 41:51-52ר׳ משה אלשיך בראשית מ״א:נ״א-נ״ב

(נ"א) היה לו לומר כי אמר נשני כו', וכן כי אמר הפרני כו'. ועוד איך יחשיב לטובה מה שנשהו כל בית אביו. וגם באומרו בארץ עניי האם בארץ ענויו ישולל מפריה ורביה: אך יתכן במה שכתבנו בפרשת ויגש (מה ג), כי הלא כמו זר נחשב בלתי הודיע יוסף לאביו בכתב או בעל פה כי היה חי במצרים מאז, לא בהיותו בבית אדוניו המצרי ולא כאשר שמו אותו בבור, ויהי שם בבית הסוהר שתים עשרה שנה, ולא בשבע שני שבע ושנתים הרעב. אך הוא כי נתן אל לבו באשר ה' אתו כי לא על חנם הורד שם, אם לא להקדים שכינה במצרים שיהיה הוא מרכבה אליה. על כן בראותו כי ויהי ה' את יוסף, על כן ויהי בבית אדוניו המצרי, ולא הודיע לאביו יפדנו מאדוניו וזהו ויהי ה' כו'. ועל הדרך הזה בכל שאר הזמנים היה כמחריש. והנה היה הדעת נוטה שלפחות עודנו בבית הסוהר דאגתו ישיחנה לאביו על ידי רץ ירוץ בכתב ידו, אך אשר עצר כח לבלתי גלות לית דין בר נש, על כן את בן הבכור קרא מנשה לומר טוב להודות לה' כי נשני האלהים את כל עמלי, כי האלהים אשר הוא בגלות מצרים עמי הנשני עמלי ואת כל בית אבי, שעל ידו יתברך עצרתי כח לשכוח זה, באמור דיו לעבד להיות כרבו בגלות מבית אלהים, שאם לא כן הייתי מגיד לבית אבי. והאלהים עשה, לבל יגאלנו אביו מצרתו בכל הון ביתו ויצו עליו ישוב לארצו, והיתה מתקלקלת כל תקנת הגלות אשר ראה והתקין הוא יתברך בהביא שכינתו מצרימה ואת יוסף למרכבה אליה, וזהו כי נשני אלהים כו'. (נב) ומה ששם השני קרא אפרים אינו רק על כי הפרני כו', לרמוז כי עם היותו בארץ עניו והוא מקום כח הטומאה ומחייב לו חוסר, נתן תודה לה' כי מה שהפרה היה מאת האלהים ולא מאת כח חצוני או בחינת עון, וזהו כי הפרני אלהים כו', ולהיות כי הטעמים של שמות אלו לא נודע כוונתו על שאמר כך, כי אם שא-ל דעות הרואה ללב ידע כי זאת היתה הכוונה, על כן לא נאמר כי אמר נשני כו' כי אמר הפרני, כי אין הדבר על היוצא מפיו כי אם על האמת במה שהוא אמת כי נשני כו' כי הפרני, גם שלא היה יוצא מפיו.

R. Moshe Alshikh Bereshit 42:6ר׳ משה אלשיך בראשית מ״ב:ו׳

אמנם הנה כאב רחמן, ראה והנה קולר חמשה עונות תלוי על צוארי אחיו... על כן ראה והנה טוב מאד להביאם לידי חמשת מיני צער מקבילים אל חמשת מיני דברי עונות הנאמרים לנכות בהם עונש גיהנם... והענין כי לעומת מה שדברו לו בקושי ורוגז, דבר אתם קשות.  ועל אשר התנכלו אותו להמיתו מחפשים דרך יהרג ואל יעבור תחת ידם, והיחלו לנסות על ידי כלבי צאנם כדרך המרגל החוקר ודורש איזה הדרך תלכד העיר, אמר להם מרגלים אתם.  ועל השלישית והיא השליכם אותו הבורה, אסרם בבית הסוהר הנקרא בור כמה דאת אמר כי שמו אותי בבור.  ועל ששמעון היה אשר השליכו אל הבור הכביד עליו יותר ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם.  ועל הרביעית אשר גנבו את יוסף וימכרוהו בכסף כמה דאת אמר כי גונב גונבתי מארץ העברים הביאם בצער גניבה בחושבם יתפסו כגנבים על ידי הכסף המושב, שכנגד קבלם כסף בשבילו ציערם בזה על ידי כסף.  ולעומת גביע הקצף אשר השקו את אביהם באמור אליו הכתנת וכו', ציערם על ידי הגביע.  הנה זה הוא דרך כלל אל כל הקורות אותם עם יוסף.

R. Moshe Alshikh Bereshit 44:1ר׳ משה אלשיך בראשית מ״ד:א׳

והנה רצה יוסף לנסות את אחיו אם שבו מדרכם ובצרת בנימין להם צר

R. Moshe Alshikh Bereshit 45:3ר׳ משה אלשיך בראשית מ״ה:ג׳

ועל כן על כל דברי ההקדמה הזאת אשר היתה עם יוסף, כי חכם לבו.  מאז הורד מצרימה הס שלא להזכיר ולהודיע לאביו כי עודנו חי פן יוכרח לבא ארצה כנען לכבוד אביו.  כי אחר שרצון שכינתו יתברך היתה לבא מצרימה ושיהיה הוא מרכבה אליה איך ילך משם אפילו שעה אחת ויבטל השראת שכינה מבלי היות שם מי שתשכון שכינתו עליו.

Ma'asei Hashem Ma'asei Avot 38מעשי ה׳ מעשי אבות ל״ח

וטעם ויאסור אותו לעיניהם... אבל יאות שעשה כן כדי שיתכפר עונו, שכמו שאסרו אותו ומכרוהו לעבד לעיני כולם, כן ג"כ אסר את שמעון לעיניהם... גם השבת הכסף באמתחת נראה דבר ללא צורך ובפרט שעשה כן ב' פעמים. אבל לדעתי יתכן שעשה כן שלא יחשדוהו שכל הצער שציער אותם היה דרך נקמה ושנאה שכבר אמרנו שלא היה דעתו רק שיתכפר עונם.

Minchah Belulah Bereshit 42:9מנחה בלולה בראשית מ״ב:ט׳

ויזכור יוסף – ראה שלא נתקיימו כלם ורצה לסבב כמו שקויימו כולם.  ולכן נאמר בלשון רבים כי ראה קיום החלום הראשון ונזכר חלום השני.  אשר חלם להם - כי עד עכשיו היה מסופק אם החלומות יקויימו בהם או באחרים עכשיו שאחיו השתחוו לו ידע שחלם להם, רצוני בשבילם. מרגלים אתם – מה שבא עליהם בעלילה זאת ולא אמר גנבים או לסטים אתם, כדי שלא ידרשו וישאלו לאנשי העיר מי האיש הזה שמצער אותנו.  כי הנחשד למרגל איך ידרוש מאנשי העיר על המלך כי בזה יוסיף חשד על חשד.

Minchah Belulah Bereshit 45:9מנחה בלולה בראשית מ״ה:ט׳

מהרו ועלו אל אבי – כדי שיתקיים גם החלום השני.

Keli Yekar Bereshit 42:7כלי יקר בראשית מ״ב:ז׳

והנה בענין דבור קשות ישתומם כל משכיל מה ראה יוסף על ככה לצער את אביו ואת אחיו חנם ומה שפירש הרמב"ן שעשה כל זה כדי שיתקיימו החלומות כו אם ירצה ה' בקיומם המה יתקיימו מעצמם ויוסף מה פעל והנראה לי בזה שמה שלא גלה לאביו עדיין כי הוא חי לפי שחשב אם הקדוש ב"ה לא גלה לו א"כ רצה הקב"ה בצערו כ"ב שנה מדה כנגד מדה ואיך יגלה הוא מה שכסה הקב"ה כי מצא בשכלו שנגזר על אביו צער כ"ב שנים שלמים מיום ליום כנגד אותן כ"ב שנים שלא קיים מצות כבוד אביו ואחר שנשלמו אז נתודע יוסף אל אחיו ומה שציער את אחיו עשה כל זה למרק עונם במה שמכרו אחיהם וגדול עונם מנשא וצריכין מירוק יסורין מדה כנגד מדה. וקרוב לזה פירש מהרי"א והנני מוסיף על דבריו לפרש כל הפרטים והקורות כי עלילה ראשונה של מרגלים אתם למרק העון שחשבו את יוסף למרגל ורכיל לראות ערות אחיהם כי בבואו אליהם דותינה כתיב ובטרם יקרב אליהם וגו כי המה חשבו שרצונו להתקרב אליהם ולרגל מה יעשו אחיו כדי לחזור ולהביא איזו דבה לאביו עליהם וכל רכיל גורם לשפיכת דמים כמ"ש (יחזקאל כב ט) אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם לפיכך בטרם יקרב אליהם להרוג אותם יתנכלו המה להמיתו כי חשבו שהבא להרגך השכם להרגו בטרם יקרב הוא אליך ולכך נאמר ויזכור את החלומות קודם שאמר אליהם מרגלים אתם לפי שנזכר שחלם לו והנה תסובנה אלומותיכם ולא פירש מהו הסיבוב אלא ודאי שסופם להיות בעלילות מרגלים כי כל מרגל הולך ומסבב את כל העיר לראות מהיכן היא נוחה ליכבש וראיה ממה שנכנסו בעשרה שערי העיר סחור סחור וע"י סבוב זה ישתחוו לאלומתו של יוסף כי יבואו בעלילת מרגלים אתם לראות ערות הארץ באתם ובזה נתמרק העון שחשבו את יוסף למרגל הבא לראות ערות מעשיהם וכנגד מה שהשליכו את יוסף לבור ויאסוף אותם אל משמר פירש רש"י בית האסורים דהיינו בור כמ"ש ביוסף ויתנהו אל בית הסוהר ויוסף אמר כי שמו אותי בבור והוכרח רש"י לפרש כן שאם היה בית המשמר באיזו חדר לא היה מדה כנגד מדה לפיכך ויקח מאתם את שמעון כי הוא השליכו לבור. ואמרו דרך וידוי אבל אשמים אנחנו וגו לפי ששמעו שאמר יוסף את האלהים אני ירא וגו וראו האמת שכך הוא שהרי גמל חסד עמהם ושלח רעבון ביתם ולא עכב כ"א את שמעון אם כן אין לתלות כל הקורות במושל עז ומעליל שהרי הוא ירא אלקים אלא ודאי שעונותם הטו אלה ע"כ היו מתודים אחר שאמר את האלהים אני ירא ולא קודם לכך שנתן את כולם במאסר לפי שאח"כ ראו עין בעין שבמדה שמדדו נמדד להם. ועלילת הגביע היתה כדי שעל ידו יהיו בחשש עבדות כמו שפסקו על עצמם הננו עבדים לאדוני כי בזה יתמרק העון שמכרו את יוסף לעבד וכשספרו כל הקורות ליעקב אמר א"כ איפוא זאת עשו מהו לשון איפוא אלא שאמר אם זאת האיפה היוצאת למדוד לכם באיפה ומידה בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז ח) ואינו במקרה כי אם בהשגחה זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם וגו כדי לכפר על מה שמכרוהו לישמעאלים נושאים נכאת וצרי ולוט כך יביאו מנחה מן המינים אלו כדי שע"י מושל זה יתמרק כל העון ואע"פ שיעקב לא ידע מן המכירה מ"מ רוח ה' דבר בו להביא מנחה מן מינים אלו וא-ל ש-די יתן לכם רחמים כי בזה יתמרק העון שלא נתנו רחמים לאחיהם בהתחננו אליהם.

Keli Yekar Bereshit 42:14כלי יקר בראשית מ״ב:י״ד

וי"א שלכך העליל עליהם מרגלים כי היה ירא פן יחקרו אחר המושל מי הוא ויתברר להם כי הוא יוסף.

Keli Yekar Bereshit 42:16כלי יקר בראשית מ״ב:ט״ז

שלחו מכם אחד ואח"כ חזר ושלח את כולם חוץ מאחד כי רצה יוסף שירגישו בחטאם שחטאו באחיהם ויתודו עונם וכאשר ישלחו מהם אחד חשב שודאי ילך ראובן גדול שבאחים כי אליו משפט הבכורה לצאת לחירות ממקום המשמר ואולי יתלו האחים שלפי שלא היה לראובן חלק במכירה ע"כ ניצול כי אפילו יהודה היה לו חלק בזה שהרי בעבור זה הורידוהו האחים מגדולתו כמו שפירש רש"י על פסוק וירד יהודה (בראשית לח א) ואחר שהיו במאסר ג' ימים חשב יוסף שכבר נתמרק עון זה על כן שלח את כולם חוץ מן שמעון כי הוא היה לו חלק גדול במכירתו יותר מן כולם כי מה שנאמר ויאמרו איש אל אחיו לכו ונהרגהו שמעון אמר כן ללוי כמו שפירש רש"י על פסוק שמעון ולוי אחים (שם מט ה) ובודאי ששמעון התחיל לדבר כן כי לוי לא היה מדבר בפני הגדול ממנו וכן פירש"י כאן וכל זה עשה כדי שיכירו בחטאם ויתודו.

Or HaChayyim Bereshit 42:9אור החיים בראשית מ״ב:ט׳

ויזכור יוסף וגו' ויאמר אליהם מרגלים וגו', פירוש לצד שזכר החלומות אשר חלם להם כפי האמת והם חשדוהו כי שקר בפיו ואומר מה שהוא מקוה להתגדל עליהם, גם הוא נתכוין לכפר עונם ויאמר להם מרגלים אתם לראות וגו' ואין בפיכם נכונה.

Or HaChayyim Bereshit 44:1-2אור החיים בראשית מ״ד:א׳-ב׳

מלא וגו', ואת גביעי וגו', צריך לדעת טעם יוסף בעניינים אלו, ואם לצערם הלא מעשיו מוכיחים כי גמר בלבו השלום ואכל ושתה עמהם והראה להם שלום, ואולי כי נתכוון לשלשה דברים, האחד כדי שיכופר להם עון הגניבה שגנבוהו היה עושה להם דברי חשד, כדי שיהיה הבושת על מין העון עצמו של יוסף ויכופר עוונם, והב' לראות אם יתנו נפשם על בנימין, ובאמצעות זה יכיר כי מודדין מדידת אחוה עם אחיו ויכפר להם עוונם, הג' לרמוז להם ענין הגניבה, אולי יתחילו להרגיש כי יש מי שמכיר מעשיהם בבית הלז, וכן מצינו לו שהיה רומז להם הדבר בפרטים אחרים, דכתיב (לעיל מג לג) וישבו לפניו הבכור כבכורתו וגו', וכאלה רבות.

GR"A, Aderet Eliyahu, Parashat Miketzהגאון מוילנא (הגר״א), אדרת אליהו, פרשת מקץ

וכוונתו ח"ו לא לצערם וכ"ש לצער אביו על חנם, אלא שידע שעי"כ יתקיימו החלומות כסדר, ולא רצה לעבור על רצון השי"ת.  והחלום הראשון היה קמה אלמתי כו' והנה כו' והשיבו לו המלך תמלוך כו' אם משול תמשול כו', ור"ל א' המלוכה וב' שיפלו בידו בדרך האסור, שכך היה החלום קמה אלומתי על המלוכה והנה תסובינה כו' הוא על הממשלה.  ואח"כ החלום השני כו'.  והנה כאן נתקיים המלוכה, ואח"כ ויאסר אתם במשמר הרי הממשלה.  אבל עדיין בבנימין לא נתקיים, לכך הכריחם להביא את בנימין.  ולקח שמעון למשכון ויאסור אותו לעיניהם שיחוסו על שמעון וימהרו להביא את בנימין כדי שאח"כ יוכל להודיע לאביו תיכף.  וכשהביאו אותו והשתחוו(')[ה] לפניו ואח"כ בדבר הגביע לקח אותו לעבד, ולכך אמר הוא יהיה לי עבד ואתם עלו כו' ואח"כ התודע להם ובאו עם אביו אז נתקיים החלום השני.  ולכך הקדימה התורה ויזכור יוסף את החלומות להודיע שכל מה שעשה לא עשה אלא מרוב צדקתו שיקויימו החלומות, שלא להכחיש רצון וגזירת עליון וזהו כלל התורה.

Biur Bereshit 41:51ביאור בראשית מ״א:נ״א

נשני מן נשש כמו חנני א-להים מן חנן, הדגש תחת אות החסירה... (הרשב"ם) וכ"ה דעת רבי יהודה המדקדק הראשון, והיה ראוי להיות נששני על משקל פקדני... אבל דעת רבי משה הכהן הספרדי היא שהוא מנחי למ"ד ה"א וראוי להיות נִשַנִי בפלס צוני, ובא הפתח במקום החירק.  ולשניהם הוא ענין שכחה, ור"ל כל כך נתן לי עושר וכבוד עד כי השכיחני את כל עמלי שהיה לי משנמכרתי וגם כל בית אבי השכיחני...

Biur Bereshit 44:2ביאור בראשית מ״ד:ב׳

תשים בפי אמתחת הקטן - לשון ס' הישר ויאמר אליו יוסף (לבנימין שאכל עמו לבדו כאשר סופר שם בתחלה) אני הוא יוסף אחיך, אך אל תגלה את הדבר הזה אל אחיך. הנני שולח אותך עמם וילכו, וצויתי להשיב אתכם העירה ולקחתיך מאתם, והיה אם יתנו את נפשם והלחמו עליך אז ידעתי כי נחמו על אשר עשו לי ונודעתי אליהם. ואם יעזבוך ולקחתי אותך וישבת אתי ונלחמתי אותם וילכו להם ולא אוודע אליהם, עכ"ל. הנה לא כוון יוסף בזה רק לבחון לבבם, וכן פי' ר"ע ספורנו, גם הודיע זאת תחלה לבנימין שלא יצערנו, כי הוא לא חטא נגדו.

HaRekhasim Levik'ah Bereshit 42:7הרכסים לבקעה בראשית מ״ב:ז׳

ויתנכר - כל מעשיו ומעלליו עם אחיו מעת בואם אליו עד התודעו להם בצדקתו ותום לבבו עשה לכבוד אביו וכל ביתו.  כי מאז ראה כי ה' עמו ואשר יעשה יצליח עד כי נשאו להיות אב לפרעה ואדון למצרים, ידעה נפשו מאד כי עוד יבא היום וגם דברי החלומות אשר חלם לאביו ואחיו קום יקומו.  ויצר לו מאד לראות כי יבושו ויכלמו יחד בבוא יעקב בחיר ה' להשתחוות ארצה לפני בנו, אחרי יודעו כי הוא זה.  ואחיו אשר כוננו אתו ברחם אחד ישפילו עד עפר ויכרעו ארצה לפניו.  על כן סבב מסבות להציל נפשם מבושת וכלימה כזאת, ויתנכר להם בל יבושו, כי ישתחוו למושל ארץ נכרי בעיניהם.  ודבר אתם קשות למען יאמינו בכל לב כי נכרי הוא.  ועוד לא הונח לו על כבוד אביו ובן זקוניו.  ויסבב בתחבולותיו עד כי הורידו את בנימין.  ולולא התאפק בכל עוז כאשר ראהו לא עצר כח להתנכר עוד.  אבל דוה לבו על אביו.  והוסיף להתעולל בצדק עד כי גמר אומר הוא יהיה לי עבד ואתם עלו וגו'.  כי אמר אך עתה ירד גם אבי להציל בן יקירו מיד עושקו, וכרגע יבא וישתחוה למושל נכרי בעיניו, אתודע לכלם.  והיה כל אשר נעשה כחלום מהקיץ יהיה, ולא יבושו עוד לעולם.  אך בדבר יהודה רתת לאמר והיה כראותו וגו' והורידו עבדיך את שיבת וגו', לא עצר כח עוד והתודע.

R. Y"S Reggio Bereshit 41:51ר׳ י״ש ריגייו בראשית מ״א:נ״א

כי נשני א-להים - השוכח דבר אחד באמת לא יאמר שכחתי בעוד שהוא שוכחו כי בזה כבר יזכרהו.  אלא יוסף לא שכח מעולם את בית אביו, כי זה נגד החמלה הנטועה בלב בנים על אבותם, וביותר בלב יוסף הצדיק, ואדרבא בקריאת שם בנו בכורו מנשה רצה להודיע שהוא זוכר את בית אביו, ורק נתן טעם למה לא שלח לכנען להגיד לאביו גדולתו במצרים.  ואמר כי נשני א-להים וכו' ומלת נשני הוא פיעל מנחי ל"ה, והראוי נשני בחירק, כמו שיורה שם מנשה שהוא ג"כ מבנין הכבד, ונגזר ממלת נשני, והוראת הבנין הזה על חוזק הפעולה כאילו תהיה בהכרח ונגד רצון הפועל, מעתה כך אמר יוסף דעו כי הא-להים רוצה שאני אשכח עתה את בית אבי, כי הוא סבב מכירתי וירידתי הנה להחיות עם רב, והוא סבב יגון לאבי כפי עצתו העמוקה, וידעתי כי קרא ה' לרעב על הארץ הזאת כדי שתבא משפחתי לכאן, א"כ מדעתי שכל הקורות האלה ביד ה', מוכרח אני להמתין שתתמלא עצתו ית', ואין לי רשות להגיד כבודי לאבי עד יתגלגל הדבר מאתו ית', והוא ישלח לי סימן בבא עת הפקודה.

R. Y"S Reggio Bereshit 42:9ר׳ י״ש ריגייו בראשית מ״ב:ט׳

ובזכרו את ב' החלומות ראה שלא נתקיים עדיין אף אחד מהם... ולפי שידע בפתרונם והבין בחכמתו שיקויימו שניהם, לכן חשב זאת התחבולה להעליל עליהם ולהכריחם שיביאו את בנימין הנה ויקויים החלום האחד, ואח"ז יתודע אליהם ויביאו גם את אביהם וכל ביתו למצרים ויקויים גם הב', ולכן לא הגיד להם בתחלה שהוא יוסף כי אז היה אביו בא מיד בלי ספק ולא יתקיים החלום הראשון.

R. Y"S Reggio Bereshit 44:2ר׳ י״ש ריגייו בראשית מ״ד:ב׳

תשים בפי אמתחת הקטן - כוונת יוסף היתה לעשות נסיון באחיו, אם אוהבים הם את בנימין או ישנאוהו להיותו בן רחל כמו ששנאו את יוסף...

HaKetav VeHaKabbalah Bereshit 41:51הכתב והקבלה בראשית מ״א:נ״א

(ורחוק לומר שמצד חרם אחיו היה נמנע מזה, גם מי זה ידע אם החרימו בפניו)... כי כן היתה גזירת עליון אשר הראה לו בחלום הנבואי... ובחכמה גדולה ובעצה עמוקה עשה שלא יתקיימו השתחואות האלה והכנעתם לפניו בידעם שהוא יוסף אחיהם, כי זאת היתה להם בושה ולכלימה גדולה.  הנה להצילם מזה השתדל שיתקיימו בלתי ידיעתם מי הוא זה שיכרעו וישתחוו לפניו.

HaKetav VeHaKabbalah Bereshit 45:1הכתב והקבלה בראשית מ״ה:א׳

להתאפק - היו שם מבית פרעה ומן המצריים אנשים רבים וחלו פניו למחול לבנימין כי נכמרו רחמם על תחנוני יהודה, ולא יכול יוסף להתחזק לכולם, לכן קרא לעבדיו הוציאו כל איש נכרי מעלי כי אדבר עמהם (רמב"ן).  ורי"א השיב עליו לא יעלה על הדעת שלא התודע יוסף אל אחיו רק מפני שהמצריים יחלו פניו, כי כבר השלים להעניש את אחיו מדה כנגד מדה.  ואין זו טענה, כי לא התנהג יוסף עם אחיו בדרך נקמה לשלם להם בגמול ידיהם, כי התורה העידה על הפכו, ככתוב ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם, להודיע כי כל מה שעשה יוסף עם אחיו לא עשה דרך נקמה כ"א שיקויימו החלומות והן היו רצון העליון וגזירתו כמש"ש, הנה עד הנה לא נתקיים גזרת עליון כ"א באחד עשר ככבים, ולולא שהמצריים החלו כעת פניו היה מתאפק עד שיקיים גזרת עליון גם בשמש וירח.  ומ"מ לפירוש רמב"ן חסר העיקר במקרא, והיה רואי לומר לכל הנצרבים לבקש עליו... הלא טוב יותר לפרש להתאפק משרש פוק שענינו הוצאה... ולפ"ז טעם ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו שבפרסום אנשים רבים העומדים עליו לא היה ביכלתו להוציא מלה בשפתיו ולדבר אליהם מה שהיה ברצונו כעת, ולזה הוצרך להוציא כל איש מעליו.

Shadal Bereshit 41:51שד״ל בראשית מ״א:נ״א

ואת כל בית אבי – מה שעשו לי בית אבי (הם אחיו) ואין הכוונה ששכח ממש, כי הנושא על שפתיו זכרון דבר מה, הנה לא שכח אותו; אך הטעם נתנני אלהים במצב שלא ארגיש עוד ברעה אשר מצאתני בבית אבי, כי במה נחשבת היא נגד הצלחתי וגדולתי?

Shadal Bereshit 44:16שד״ל בראשית מ״ד:ט״ז

האלהים מצא וגו': עשה עצמו כמודה, כי ראה שאם היה מכחיש, לא היה מועיל כלום והיה מקציפו יותר, ואחר שראה שאין תקנה להציל את בנימין, בחר שתהיה האשמה של כולם יחדיו, ולא על בנימין לבדו; ובפרט כי בתחילה אמרו אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, ואעפ"י שהאיש אמר להם אשר ימצאו אותו יהיה לי עבד, הנה אם היה נשאר לבדו עבד, מי יצילו מיד אדוניו, אם ירצה להעליל עליו פעם אחרת? והנה אם מאהבתו את בנימין ואם מפני שערב אתו לאביו ואם מפני החרטה על מה שעשו ליוסף, בחר להיות הוא ואחיו בעבדות עם בנימין, ואולי במשך הזמן ימצאו מקום לברוח משם כולם יחדיו. וראזנמילר אומר כי יהודה האמין שבנימין גנבו.

Shadal Bereshit 45:1שד״ל בראשית מ״ה:א׳

ולא יכול יוסף וגו' – בתחלה היה בלבו לעכב אצלו בנימין ולשלח את אחיו בלי שיתודע אליהם, ועתה כשאמר לו יהודה והיה כראותו כי אין הנער ומת, נכמרו רחמיו על אביו, ומצא עצמו מוכרח להניח לבנימן שישוב אל אביו לבלתי ימות אביו, אך עם כל זה חשקו לקרב אליו בנימין נשאר בתקפו. והנה לא מצא תחבולה לשלח את בנימין אל אביו וגם לקרבו אצלו, אלא בשיתודע אליהם ויקראם כלם לבא אצלו, או כדעת אח"ם, בראותו עוצם התאמצות יהודה להשאר הוא עבד תחת בנימין נכמרו רחמיו על אחיו והסכים להתודע אליהם; אך היה מתאפק ומושל ברוחו שלא להתודע אליהם בפני המצרים הנצבים עליו, לבלתי ישמעו גנותם ששנאו את אחיהם ומכרוהו; ואולם בסוף מאמרו של יהודה נכמרו כל כך שלא יכול עוד להתאפק והוכרח לזעוק הוציאו כל איש מעלי.

R. S.R. Hirsch Bereshit 41:51רש״ר הירש בראשית מ״א:נ״א

נשני is usually translated: God hath made me forget all my misfortune and all my father's house. Whose heart does not turn within him at this thought. Joseph calls his firstborn after the fact that God has allowed him to forget his old father and all his family. That certainly would solve the question in the easiest manner as to why Joseph had not bothered about his father for such a long time. Simply because Joseph had no heart. Fortunately, however, "to forget" is not the only meaning of נשה.  נשה also means "to be a creditor" (see Ch. XXXII,33) and נשני can just as well mean: God has made my misfortunes and my family into creditors. What had seemed to me hitherto misfortune and mishandling, God has made the means to my attaining the greatest joy, so that I am deeply indebted to my misfortune and my family. The form נַשני instead of נִשני is equally difficult whichever way one takes it, and could only be explained by a root נשש which otherwise does not occur.

נשני – מבארים בדרך כלל כך: ״אלקים השכיח ממני את כל צרתי ואת כל בית אבי״! אך מי לא היה מזדעזע בקריאת משפט שכזה? יוסף קורא לבכורו שם המציין שאלקים השכיח ממנו את אביו הזקן ואת כל משפחת אביו! ביאור כזה יסביר מדוע לא התעניין יוסף כלל בגורל אביו במשך זמן כה ממושך, ובעל כרחנו נגיע למסקנה שיוסף היה פשוט אדם חסר לב! אבל לפי האמת, ״לשכוח״ אינו המשמעות היחידה של ״נשה״, ״נשה״ מציין גם ״הֶיות בעל חוב״ (עיין פירוש לעיל לב, לג). לפי זה, יהיה פירוש ״נשני״: אלקים הפך את אסוני ואת משפחתי להיות הנושים שלי. את מה שנראה לי עד כה כאסון והתעללות, הפך אלקים להיות כלי שרת היוצר את אושרי, כך שמצאתי את עצמי חב חוב גדול לצרותיי ולמשפחתי. הצורה ״נַשני״, במקום ״נִשני״, קשה לשני הפירושים, ואפשר לבארה רק מתוך הנחה שקיים שורש ״נשש״. אך שורש זה אינו נמצא במקום אחר.

R. S.R. Hirsch Bereshit 42:9רש״ר הירש בראשית מ״ב:ט׳

We must try, from what we are told, to explain Joseph's behaviour. We should have thought that if only for his father's sake, he would have made himself known to them immediately, especially as he had already recognised the Hand of God in all that had happened, and had learnt to appreciate all his misfortunes, including his brothers' crime against him, as the working of God for his greatest happiness and good fortune. A clever man like Joseph would also not think that he had to fulfil all the details of his dreams. If a dream has any meaning, one can leave its realisation to the One Who sends it. It could only be that considerations of urgent necessity caused him to adopt a behaviour which otherwise must appear as senseless and purposeless spitefulness. This, apart from Joseph's character, his undeniable cleverness can not allow us to suppose to have been the motive. If we put ourselves completely in his position we could arrive at the following explanation. Had Joseph wished his attitude towards his father and his brothers to remain really as the Governor, and nothing but the Governor, did he not care whether or not he would re-enter the family circle as son and brother, he would not have required all these contrivances. But he, who, even as an Egyptian prince had brought up his children for the House of Jacob, and who also desired his bones ultimately to rest in the land of his fathers, felt it absolutely necessary for him to be convinced of two things: (a) that he himself can have a different opinion of his brothers, and above all (b) that his brothers have a different opinion of, and felt quite differently towards him. Their inner feelings towards one another must have become quite different to what they formerly were, otherwise an intimate relationship would never be able to be re-established, and even if outwardly the family were to be re-united, the family would be lost for him, and he for the family. That Joseph's opinion of his brothers was not without bitterness, that their ruthlessness still lingered in his mind, how they had been deaf to his entreaties in the pit, how they had ignored the pain they would give their father, is no more than natural. That could only be purged from his mind by proof of their complete change of mentality. It was therefore a necessity for him to test them, to see whether they would still be capable -- and this time with perhaps real cause -- of depriving the father of a son. For lifelong imprisonment and families starving at home would certainly be more serious reasons than the imaginary danger of the threat of Joseph's supposed ambition for rulership, This test was necessary for Joseph's feelings, so that, if they withstood it, the last drops of bitterness would be eradicated from his heart. But the second and perhaps the more important was : -- Joseph remembered his dreams, remembered how his dreams awoke in his brethren the idea of his seeking to become king, and of the danger this threat was to them and their mission, and how this suspicion grew to such conviction that they could feel themselves justified, in supposed self-defence, in committing the greatest crime. If this was the case when he ran about amongst them in his fur-trimmed coat, how much more must he now be looked on by them with fear and anxiety when he really was a "king", and moreover had reason to hate them, and, in the way of ignoble natures, to take his revenge on them. It was therefore more than necessary that they shall learn to know him in his true character, and for that it was above all, necessary for them to be shown what his actual position in Egypt really was. Until then they had only known him as the משביר the officer in charge of the retail selling, perhaps the clerk of a subordinate official, he must show them that he was the שליט, the Ruler; they must be made to realise that he could do with them whatever he wished, and if then, instead of all that they feared, he turned out to be their greatest benefactor, and only used his power, to ensure their happiness, he could hope that thereby they would be cured from all their erroneous ideas about him. In a word, that, the moment revealed himself to them as Joseph, the scales would fall from their eyes, and on both sides it would be possible to cross out the whole of the past. Only so could he hope to be really restored to his father and his sons as son and brother. Unless we are mistaken it must have been considerations such as these which kept Joseph back from sending information to his father during the years of his good fortune. What good would it have done his father to regain one son and lose ten others, to have had to think of his family circle being split into two camps in opposition and in a state of enmity towards each other? But to attain his great purpose all these contrivances were unavoidable, and -- in our opinion -- fully worthy of the wisdom of a Joseph.

ויזכר יוסף וגו׳ ויאמר אליהם וגו׳ – אנו חייבים לנסות להסביר את הנהגתו של יוסף, על פי הנאמר בכתובים. היה לנו מקום לחשוב שיוסף יתוודע מיד אל אחיו, ולו רק למען אביו. ובמיוחד מאחר שהכיר כבר את יד ה׳ בכל מה שעבר עליו, ולמד לראות את כל צרותיו – כולל חטאם של אחיו נגדו – ככלי שרת אלוקי למען אושרו הסופי. גם לא יתכן שאדם נבון וחכם כיוסף יאמין שחובה עליו להעמיד עצמו לשירות חלומותיו. אם יש חשיבות לחלום, אפשר להניח את קיומו למי ששלח אותו. ודאי הוא שרק שיקולים של הכרח גמור יכלו להביא את יוסף לנקוט בדרך פעולה שכזו. בלעדיהם נראית הנהגתו כהטרדה חסרת טעם; ובכך אין יוסף חשוד, לא רק בגלל אופיו המוסרי, אלא גם בשל גודל חכמתו ופקחותו, שאין חולק עליה. אם נעמיד עצמנו במקומו, נגיע לביאור דלהלן: אילו היה בכוונת יוסף להיראות בעיני אביו ואחיו כשר, וכלא יותר מאשר שר; ואילולא היה בלבו לשוב אל משפחתו כבן וכאח, הוא לא היה נזקק לכל התחבולות האלה. אך יוסף, אשר אף כשר מצרי גידל את בניו ברוח בית יעקב; יוסף זה, אשר עיניו צופיות אף לאחר מותו, וציווה שעצמותיו יובאו למנוחות בארץ אבותיו; אותו יוסף חש שעליו להביא לשני שינויים לפני שיוכל להתוודע אל אחיו: ראשית, שיעלה בידו לשנות את דעתו על אחיו; אך מעל הכל, שאחיו ישנו את דעתם עליו. רגשותיהם זה כלפי זה חייבים להשתנות לחלוטין, כדי שיוכלו להתקיים ביניהם יחסים אהובים וקרובים. אם לא כן, אפילו אם יוסף יוחזר בגופו אל משפחתו, הרי שמשפחתו תיאבד לו והוא יאבד להם. הן היה זה אך טבעי שיוסף שמר טינה בלבו על אחיו, ושזכר את קשיות לבם בעת שאטמו אזניהם לתחינותיו מהבור, והתעלמו מהצער שיביאו על אביהם. רגשות אלה יכולים להימחק רק על ידי הוכחה שעברה על אחיו חרטה גמורה. היה אם כן צורך להעמיד את אחיו במבחן, בכדי לראות האם יהיו מסוגלים שוב ליטול בן מאביהם – והפעם מסיבות הכרחיות שיש בהן ממש. אולי האפשרות המעשית של מאסר לכל החיים, וחזיון משפחותיהם הנמקות ברעב בבית, יהיו שיקולים כבדים יותר מאשר כל סכנה דמיונית שנשקפה להם מתאוותו המשוערת של יוסף לשלטון (עיין פירוש לעיל פרק לז). מבחן זה היה נחוץ מאד לרגשותיו של יוסף. רק אם אחיו יעמדו בו, יוכל לגרש מלבו את המרירות שנותרה. אולם השיקול השני, ואולי החשוב אף יותר, היה שאחיו ישנו את דעתם עליו: יוסף זכר את חלומותיו, ואיך שהם גרמו לאחיו לחשוד בו בתאוות השלטון – עד כדי כך שהם חשו שצפויה להם סכנה ממנו, וראו את עצמם זכאים לעשות אף את הגדול שבפשעים, כביכול מתוך הגנה עצמית. ואם כך היה הדבר כאשר עוד התהלך ביניהם בכתונת הפסים שלו, על אחת כמה וכמה יהיה עליהם לירא ממנו עתה, כשלא רק שהוא ״מלך״ למעשה, אלא יש לו גם סיבה לשנאתם ולקחת את נקמתו מהם, כדרך הנפשות השפלות! אשר על כן היה נחוץ ביותר שהאחים יבואו להכיר את אופיו האמיתי של יוסף, ולשם כך היה מן הצורך – קודם כל – להראות לפניהם במעמד שלטונו האמיתי. עד כה הכירו אותו כ״משביר״ גרידא, מוכר זוטר; אולי חשבו אותו לעוזר של פקיד חסר חשיבות כלשהו. עתה עליו להציג עצמו לפניהם כ״שליט״. הם חייבים לבוא לידי הכרה שבידו לעשות בהם כרצונו. ואם למרות זאת, יעשה עמהם חסד ויגמול להם טובה תחת רעה, תהיה לו סיבה לקוות שדבר זה ירפא אותם ממושגיהם המוטעים עליו. כללו של דבר, ברגע שיתוודע אליהם כאחיהם יוסף, יוסר העיוורון מעיניהם, ויהיה גם ביד יוסף וגם ביד אחיו למחוק כליל את העבר. רק כך יוכל יוסף לקוות לחזור באמת כבן לאביו וכאח לבני אביו. אם אין טעות בידינו, הרי שאותם השיקולים עצמם היו אלה שמנעו את יוסף מליצור קשר עם אביו במשך שנות השבע. איזה טובה תצמח לאביו מלקבל בחזרה בן אחד ולאבד עשרה אחרים, ולראות את המתיחות והאיבה שרויות בין בניו?! בכדי להשיג תכלית זו, כל תחבולות יוסף היו מחויבות והכרחיות, ולדעתנו ראויות בהחלט לחכמת יוסף.

Netziv Bereshit 41:51נצי״ב בראשית מ״א:נ״א

את כל עמלי – שהייתי עמל עד כה באופן רע ונבזה. ואת כל בית אבי – הודה ג"כ על שלא הי' לבו נרדף לבית אביו. כי הי' מתבלבל עי"ז מלעשות עסקיו הגדולים והא שלא השתדל באמת להודיע לאביו הוא משום שהיו החלומות אצלו כנבואה. ומוטל הי' עליו שלא לגרום ביטולם ולא יהא ככובש את נבואתו ועוד יבואר בזה לפנינו.

Netziv Bereshit 42:9נצי״ב בראשית מ״ב:ט׳

את החלומות – שני החלומות. והודיע הכתוב שלא מחמת נקימה ח"ו התהלך עמם בעקשות כזה אלא משום שנזכר החלומות שהוא כעין נבואה שהרי החלום הראשון כבר נתקיים וא"כ עליו לראות שיקוים גם השני ואם לא יעשה כן יהיה כמו כובש את נבואתו ע"כ ביקש סיבה שיגיע לזה.

Hoil Moshe Bereshit 42:14הואיל משה בראשית מ״ב:י״ד

הוא אשר דברתי אליכם – יוסף בהיותו בבית פוטיפר לא חש להודיע לאביו כי חי הוא, ולכך נענש כדברי חז"ל על פסוק ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו; רק אח"כ בהיותו משנה לפרעה היה מתאוה לראות פני אביו ולכלכל את שיבתו, אבל ירא להוריד משפחתו מצרימה כי נודע לו כי תועבת מצרים כל רועה צאן, וקרבת אחיו אולי תזיק לו ותורידהו מגדולתו, וכשיבאו ימי הרעב מי יתן לחם לביתו כשיתום כספם? לכך המתין מלהתודע לאביו כי אמר נואש אבי לראות פני עוד, ונשכחתי כמת מלבו; ובבא שנת הרעב בודאי יבאו אחי לשבור בר ממצרים (שהיא ארץ מישור וגם יודעת בעבודת האדמה יותר מכל הארצות; וכנען, ארץ הרים וגבעות, גם בשנות השבע היתה מוציאה דגן ממצרים), וא"כ בבואם, אוכל אז להתודע להם, לפי שאחרי היותי מספר שנים שליט על הארץ, טוב השגחתי על עניני המדינה והכסף שאשתדל להביא בית פרעה ילבישו אותי ואת משפחתי חן וחסד בעיני המלך, וישקיטו שנאת מצרים מעלינו; ובבוא אחיו להשתחות לו ארצה זכר יוסף את החלומות אשר חלם להם, וראה שנתקיימו באופן אחר ממה שחשבו אחיו והוא, ואין כאן מקום לשנאה לא לו עליהם ולא עליהם לו, ואולי היה מתודע להם מיד לולא ראה כי אין בנימין אתם, ודאג עליו שמא גם אותו אהב אביהם מכל אחיו, וזה גרם ששנאו גם אותו והתנכלו גם עליו, ע"כ בא עליהם בעלילה לאמר למה באתם עשרה יחד? הלא לרגל את הארץ ולחקרה! והם להתנצל אמרו אחים אנחנו, אז יוסף אמר להם הוא אשר דברתי וגו', כלו' זה תחת הצדיקכם ירשיעכם ויעיד בכם כי מרגלים אתם, כי בהיותכם אחים למה לא ירדו שנים או שלשה מכם לשבור בר לכל המשפחה? לכן, יען הגדתם לי כי עוד לכם אח, בזאת תבחנו וגו'; ובבואם שנים עם בנימין רצה לנסותם עוד (וכל אדם מאחר להודות כי אחרים צדקו ממנו) לדעת אם שנאתם אותו היתה מצד לבם הרע המקנא, או בלבד נסבה מהביאו דבתם רעה אל אביהם, ע"כ הערים לעשות עם בנימין לראות אם אחיו ישימו נפשם תחת נפשו גם כי ידעו כי אביו אהבו מכל אחיו, וזאת תהיה ראיה על לבם הטוב, אז יתודע להם כי ידע בבירור כי פשעו הוא אם התנכלו עליו, או להפך יניחוהו ביד יוסף ולא ישימו עליו לב, ואז ישלח בנימין עם אחיו לכנען, ואף כי יתודע לאביו לא יורידם מצרימה לאכול את חלב הארץ, וכשראם מצטערים ומבקשים לשבת בעבדות במקום בנימין, לא יכל עוד להתאפק והתודע להם.

R. Shemuel Feigenson's Note (printed in Yerushalmi Zeraim, Vilna, 5628)הערת ר׳ שמואל פייגנזון (שפ״ן הסופר) שנדפסה בירושלמי (דפוס וילנא תרפ״ח) סוף ברכות

אמר המאסף: גם אני אעשה כהמנהג בהדפסה שלא להוציא הנייר חלק ואמלאהו בקצת מחידושיי. "מה גדולה התמיהה והפליאה על יוסף הצדיק שלא מיהר להחיות רוח אביו לבשרו כי הנהו חי בבית פוטיפר וכי הפקידהו על ביתו, ויעזוב את אביו האומלל בצער נורא ואבל גדול שתים עשרה שנה עד שנתגלגל הדבר ע"י הרעב !!! והרמב"ן ז"ל רצה ליישב הדבר וז"ל (בפ' ויגש, מ"ב, ח): "כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ומיד בבית שר גדול במצרים איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו! כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים. ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו וייקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון...". ויתרץ הרמב"ן שיוסף רצה שיתקיימו חלומותיו... ויאמר: "שלולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל" כו' עיי"ש. והנה תירוצו של הרמב"ן ז"ל במח"כ לא נראה כלל. כי מה הדבר הגדול והטוב והמצווה הגדולה שיש בקיום החלומות שהיה כדאי בשבילם לצער את האב בעינוי נורא כזה שנים רבות? והנה אנוכי הרואה בזה שמיים חדשים. לדעתי כל המעשים והתעלולים שבעניין הזה, יסודם העיקרי הוא בטעות גדולה שטעה יוסף בסיבת מכירתו. כי הוא בצדקתו לא העלה על דעתו כלל שכל עשרת אחיו ירשעון יחד בשביל קנאתם בו רשע נורא משולש כזה: א. שיגנבו נפש וימכרוהו לעבד. ב. שיהיו אכזרים נוראים כאלה לעשות רשע נורא כזה לאחיהם בשרם ילד רך וחכם. והשלישית, הכי נוראה, הנבלה הגדולה הזאת לקצר בה גם יחד את שנות חיי אביהם הזקן להעמידו בשכול ואבל נורא כל ימיו ולהורידו אבל שאולה אל בנו יקירו אשר נפשו קשורה בנפשו!!! בנבלה נוראה כזו לא עלתה על דעתו לחשוד את אחיו. אבל הוא חשב בוודאי שרק מאת אביו הייתה שומה הגזרה הזאת לענשו בממכרת עבד בגלל אשר גבה לבו לחשוב מחשבת מלוכה וממשלה על הוריו ואחיו עד כי העיז פניו לספר את חלומו זה יליד מחשבותיו (שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי דלבא) גלוי שני אביו ואחיו, וע"ז גער בו אביו בנזיפה. כי ראה בזה חילול כבודו וכבוד אמו וכבוד אחיו הגדולים. וע"כ ציווה אביו לאחיו לענשו בממכרת עבד מידה כנגד מידה, עבדות תחת ממשלה. ואחרי כי עברו ימים רבים ואביו לא שלח לפדותו, חשב שאביו לא נתרצה לו ברחמיו עד כה. ועוד יחרה אפו בו. ולכן לא היה יכול להודיע לאביו שעלה לגדולה כי זה היה נראה כמתגרה באביו לאמר "על אפך ועל חמתך התנשאתי מעלה תחת שגזרת עלי להשפילי". ועאכו"כ שלא היה יכול להרשות א"ע לראות פני אביו אחרי חשבו כי בקצפו הסתיר פניו ממנו ולא ייתנהו לראות פניו כלל. ויהי בבואם עשרת אחיו מצרימה חשב אולי התנחם אביו על גזרתו וישלח את בניו (אלה שמכרוהו) לבקשו לפדותו ולהחזירו אליו. וכדי לחקור פיהם ע"ז העליל עליהם לאמר מרגלים אתם. שכדי להתנצל מעלילה זו יהיו מוכרחים להודות על האמת שמטרת בואם לפדות את אחיהם ולא לרגל את הארץ ולא לשבור אוכל. אבל בראותו אחרי כל החקירות שבאמת לא באו רק לשבור אוכל ולא לפדות את אחיהם התייאש עוד מרחמי אביו ומראות פניו והשתדל רק לראות את פני אחיו הקטן. אכן בשמעו אח"כ מפי יהודה את דברי אביו בצערו הגדול 'ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף' וגו', אז נגלה לפניו טעותו הגדולה ונוכח שאביו לא ידע כלל ממכירתו וכי יחשב שבנו האהוב טורף טרוף. ואז נכמרו רחמיו אל אביו האומלל אל צערו ואבלו הנורא שנים רבות ולא יכול להתאפק וייתן תיכף את קולו בבכי והתוודע אל אחיו. ומלתו הראשונה הייתה "העוד אבי חי" ואח"כ "מהרו ועלו אל אבי", "רדה אלי אל תעמד", "והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ומהרתם והרדתם את אבי הנה". וכל עיקרי דבריו הראשונים היו רק על דבר אביו למהרו אליו להחיות רוחו ולראות פניו. כן נראה לי הדבר פשוט. ולפלא כי לא קדמוני המפרשים הפשטנים בזה!

Y. Eldad, Hegyonot Mikra, pp.62-65ישראל אלדד, הגיונות מקרא, עמ׳ 65-62

על שם מה נקרא בנו בכורו של יוסף, מנשה? "כי נשני א-לוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי". בגילוי לב מפליא - שהמקרא הוא מופת לו - ובצמצום לשוני ובמוחש, ניתן כאן ביטוי לאותה שאיפה עמוקה לשכחה, שהפעימה בכל הדורות כל צפנת בכל גלות... יוסף כבר משלים עם היותו צפנת לכל ימי חייו. יוסף איננו רוצה עוד לדעת דבר על בית אביו... כי אם לא כן, לא מצא כל פתרון לתמיהה: משום מה אין יוסף מתעניין כל בגורל אביו... הן אביו לא מכרהו, הן באביו לא ירצה לנקום... ואם בימי שובע כן, בימי רעב לא כל שכן. איככה סומך הוא על כך כי יבואו לשבור בר? איככה מתיר הוא לאביו לרעוב, וכי יקשה על משנה לפרעה לשלוח משאת בר קטנה לבני ביתו? והן יוכל אילו רצה, לנסוע בעצמו לראות את אביו...

R. Avraham Korman, HaAvot VeHaShevatim, pp.207-209ר׳ אברהם קורמן, האבות והשבטים, עמ׳ 209-207

יעקב אבינו לא ידע מראש שמיטתו תהא שלימה... גם בניו חששו מכך... הם ראו באפלית יוסף לטובה תהליך מסוכן שאת סופו מי ישור... היתה זו מעין מלחמת קיום רוחנית... כאשר נתפס יוסף על ידי אחיו ונמכר למצרים הוא נוכח לדעת שכל שאיפותיו היו אשליות וודאי שלא הוא נועד להיות היורש העיקרי, אלמלא כן לא היה קורה לו מה שקרה. או אף ייתכן, שהוא הגיע למסקנה, שזהו התהליך ההכרחי להזדככותו, כפי שקרה לאביו יעקב, שאף הוא גלה מבית אביו לשנים רבות, אך זה לא מנע ממנו להיחשב הזרע הבלעדי של יצחק. אולם יחד עם זאת הוא הגיע להכרה, שלא יהיה מן הצדק שכל אחיו יידחו מפניו. הוא נטה יותר להניח שדוקא הוא נדחה משום מה והגיע הזמן, שלא בן אחד יהיה היורש, טרם הגיע הזמן שכולם יכללו בכנסת ישראל לכן נבחרו יתר אחיו ולא אחד מהם על ידי ההשגחה כממשיכי שושלת אבות. הוא ידע שבמצבים קריטיים זכה אביו להשראה נבואית. אם זה לא קרה, כשאירע לו אסון כזה, באבדן בנו אהובו, סימן שזה רצונה של ההשגחה. רעיונות אלה הניאו את יוסף מלחפש דרכים אל בית אביו כדי שלא להגביר את ההתלבטויות של אביו ושל עצמו. סבל אישי שלו ושל אביו נדחה בפני נושא העומד ברומו של עולם. ככל שעברו השנים השלים יוסף עם הרעיון שהוא נדחה מבית אביו. כשנולד לו הבן הבכור הוא כינה אותו מנשה 'כי נשני... הוא השלים עם הויתור להיות היורש של אביו וכי זהו כנראה רצון אלוקי שהוא יידחה מבית אביו.

R"D Henshke, "Response", Megadim 2 (1987): 106-108ר׳ דוד הנשקה, "תגובה״, מגדים ב׳ (תשמ״ז): 108-106

לפיכך נראה, שאין לפרש עניין זה אלא בעקבות חז"ל. וכך שנינו במדרש תנחומא (וישב, ח): "כיוון שראה יוסף את עצמו בכך, התחיל אוכל ושותה, מסלסל בשערו ואומר: ברוך המקום שהשכיחני בית אבי", ובהמשך: "למה מיאן? א"ר יהודה בר שלום: שראה איקונין של אביו, ואמר לו: יוסף, עתידין אחיך להיכתב באבני אפוד, תרצה שתהא חסר מכללן?!" אין ספק, שהביטוי - "השכיחני בית אבי", אינו מיוסד אלא על הכתוב בלידת מנשה: "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי". נשייה זו נדרשה אפוא אצל חז"ל לא כדבר הבא בעל כורחו של יוסף ובשל שתיקת בית אביו, אלא כתופעה שיוסף הוא המואשם בה. אף הינתקותו של יוסף ושבטו מכלל שבטי ישראל עלתה אמנם על הדעת - אך לא בעל כורחו של יוסף, כי אם בעטיו ובחטאו. נמצא, כך יש לפרש את העניין. לא תהליך התשובה של האחים בלבד הוא המתואר בפרשת יוסף ואחיו כי אם תשובת האחים מחד ותשובת יוסף מאידך. שכן, יש להבין, כי יוסף במצרים לאחר הניתוק האכזרי שנותק מבית אביו - עדיין איש צעיר הוא, שוקק חיים ורצון. אין הוא רואה כל סיכוי כי יושב אי פעם לבית אביו, ואם חפץ חיים הוא, עליו להתערות בחברה המצרית. מאידך ברי, שאין הוא יכול ואין הוא רוצה להשתחרר מערכי היסוד שהנחיל לו אביו, ושם שמיים עדיין שגור על פיו. מעתה מתחיל אפוא מאבק גדול בלבו של יוסף . יש שהוא רואה עצמו כמצרי - צפנת פענח הנשוי לבת פוטי פרע. "כל בית אביו", בתודעתו מתחיל להזדהות עם "כל עמלו", שממנו הוא מצליח אט אט להשתחרר כמחלום רע. והנה, לפתע פתאום חורג החלום הרע מנבכי העבר, ומתגשם לנגד עיניו: אחיו, בני אביו, מתייצבים לפניו. התגובה הראשונית היא: "ויתנכר יוסף". האומנם יאלצוהו אחיו להזדהות עמהם, לחזור אחורנית, לראות שוב רק "עמל"? לא, בינתיים התבסס יוסף במעמדו המצרי, הרי הוא משנה למלך, ואין לו ולאחיו, שונאיו ומוכריו, ולא כלום. ברם, התייצבותם של עשרת אחיו לפניו, ללא בנימין אחיו האהוב, בן אמו הטמונה עמוק בזיכרונו, מעוררתו למחשבה: שמא ינסה להביא אליו, באמצעות האחים, את בנימין? אפשר יתגבר על הרגשת היתמות וחוסר הבית ע"י צירוף בנימין אליו, ושניהם יחד יקימו את בתיהם במצרים? תכנית זו קורמת עור וגידים, ושלבה המתוכנן האחרון הוא השתלת הגביע באמתחת בנימין, באופן שיוכל להשאירו אצלו לתמיד. ברם, בשם שדמות דיוקנו של אביו מנעה בעדו מחטוא עם אשת פוטיפר כך אף כאן שוברת לבסוף דמות דיוקנו של יעקב את חומת ההתנכרות של יוסף.