יוסף ודניאל

מבוא

סיפורי יוסף וספר דניאל סובבים שניהם סביב עלם הגולה לארץ נכריה ומצליח בה הודות לכישוריו הייחודיים בפתרון חלומות. אולם מעבר לדמיון הכללי הזה, שני הסיפורים מכילים מקבילות ספציפיות רבות נוספות הן בעלילה והן בלשון.

מקבילות בתוכן

רקע	גלות – הן עלילת יוסף הן סיפור דניאל מתרחשים בגלות, במצרים ובבבל בהתאמה. בנוסף, שני הגיבורים נמנים עם גל הגולים הראשון¹ ונשלחים מבתיהם בגיל צעיר. יופי וחן – יוסף ודניאל שניהם מתוארים כנאי מראה וכבעלי יכולת לקסום לזולתם. כוח – הן דניאל הן יוסף מתעלים לעמדת כוח בארמון נכרי. מעמדו של יוסף מאפשר לו להציל אחרים, ואילו דניאל מביא אחרים להכיר בה'.
חלומות ופתרונות	תוכן החלום – הן בחלומו של פרעה הן בחלומו של בלשאצר יוצאים בעלי חיים מן המים. התגובה לחלום – פרעה ונבוכדנצר מתעוררים שניהם נסערים מחלומותיהם, כשלבם פועם במהירות. חוסר היכולת לפתור – משמעות חלומות המלכים נעלמת מהם.² הם קוראים לחרטומים שאינם מסוגלים למצוא הסבר משביע רצון. פתרון – בשני הסיפורים, הזר הישראלי – יוסף או דניאל – הוא זה המסוגל לפתור את החלומות.
עלייה לשלטון	שינוי השם – לשני הגיבורים ניתנים שמות חדשים בידי המנהיגים הנכרים כסימן לשינוי במעמדם. ליוסף ניתן השם צפנת פענח, ולדניאל ניתן השם בלטשאצר. השלכה ל"בור" והוצאה ממנו – יוסף מושלך לכלא בידי פוטיפר, ורק לאחר מכן מוצא ממנו וזוכה למעמד של כוח. באופן דומה, דניאל מושלך לגוב האריות אך יוצא ממנו בלא פגע, זוכה לשבחי המלך, ומגיע להצלחה. מציאת חן – יוסף מוצא חן בעיני פוטיפר ובעיני שר בית הסוהר, ובאופן דומה דניאל קוסם לשר הסריסים. שליט – לאחר שהם מפרשים את חלום המלך, הן יוסף הן דניאל ממונים לשליטים על הארץ. סימני מלכות – שתי הדמויות לובשות בגדי מלכות ומקבלות רביד לענוד על צווארן, בעוד אחרים מכריזים על מעמדן המלכותי.
דתיות	סירוב להתפתות – יוסף דוחה את חיזוריה היומיומיים של אשת פוטיפר, ואילו דניאל דוחה את המאכלים הלא-כשרים המוגשים לו לאכילה. קריאה לה' – שני הגיבורים מייחסים את יכולתם לפתור חלומות לה'.

רמיזות ספרותיות

EN/HEע/E

יוסף (בראשית ל"ט – מ"ז)	דניאל (א' – ז')
(לט:א) וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה.	(ב:יד) בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֲתִיב עֵטָא וּטְעֵם לְאַרְיוֹךְ רַב טַבָּחַיָּא דִּי מַלְכָּא דִּי נְפַק לְקַטָּלָה לְחַכִּימֵי בָּבֶל.
(לט:כא) וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר.	(א:ט) וַיִּתֵּן הָאֱ-לֹהִים אֶת דָּנִיֵּאל לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לִפְנֵי שַׂר הַסָּרִיסִים.
(מ:ו-ז) וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם.	(א:י) וַיֹּאמֶר שַׂר הַסָּרִיסִים לְדָנִיֵּאל יָרֵא אֲנִי אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מִנָּה אֶת מַאֲכַלְכֶם וְאֶת מִשְׁתֵּיכֶם אֲשֶׁר לָמָּה יִרְאֶה אֶת פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים מִן הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם וְחִיַּבְתֶּם אֶת רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ.
(מא:ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי.	(ב:כז-כח) עָנֵה דָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְאָמַר רָזָה דִּי מַלְכָּא שָׁאֵל לָא חַכִּימִין אָשְׁפִין חַרְטֻמִּין גָּזְרִין יָכְלִין לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא. בְּרַם אִיתַי אֱלָהּ בִּשְׁמַיָּא גָּלֵא רָזִין...
(מא:א) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם...	(ב:א) וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת...
(מא:ב) וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת	(ז:ג) וְאַרְבַּע חֵיוָן רַבְרְבָן סָלְקָן מִן יַמָּא שָׁנְיָן דָּא מִן דָּא.
(מא:ב) שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ.	(א:טו) וּמִקְצָת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב וּבְרִיאֵי בָּשָׂר מִן כָּל הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּתְבַּג הַמֶּלֶךְ.
(מא:ח) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ...	(ב:א) וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה עָלָיו.
(מא:ח) וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה.	(ד:ג) וּמִנִּי שִׂים טְעֵם לְהַנְעָלָה קָדָמַי לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל דִּי פְשַׁר חֶלְמָא יְהוֹדְעֻנַּנִי.
(מא:יב-טו) וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר. (יג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה. (יד) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה. (טו) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ.	(ב:כה) אֱדַיִן אַרְיוֹךְ בְּהִתְבְּהָלָה הַנְעֵל לְדָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְכֵן אֲמַר לֵהּ דִּי הַשְׁכַּחַת גְּבַר מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדַע. (כו) עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר [הַאִיתָךְ] (האיתיך) כָּהֵל לְהוֹדָעֻתַנִי חֶלְמָא דִי חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ.
(מא:יד) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה.	(ו:כד) בֵּאדַיִן מַלְכָּא שַׂגִּיא טְאֵב עֲלוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל אֲמַר לְהַנְסָקָה מִן גֻּבָּא וְהֻסַּק דָּנִיֵּאל מִן גֻּבָּא וְכָל חֲבָל לָא הִשְׁתְּכַח בֵּהּ דִּי הֵימִן בֵּאלָהֵהּ.
(מא:טו) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ.	(ה:טז) וַאֲנָה שִׁמְעֵת [עֲלָךְ] (עליך) דִּי [תִיכּוּל] (תוכל) פִּשְׁרִין לְמִפְשַׁר וְקִטְרִין לְמִשְׁרֵא כְּעַן הֵן [תִּכּוּל] (תוכל) כְּתָבָא לְמִקְרֵא וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַנִי אַרְגְּוָנָא תִלְבַּשׁ והמונכא וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארָךְ וְתַלְתָּא בְמַלְכוּתָא תִּשְׁלַט.
(מא:טז) וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה.	(ב:כז) עָנֵה דָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְאָמַר רָזָא דִּי מַלְכָּא שָׁאֵל לָא חַכִּימִין אָשְׁפִין חַרְטֻמִּין גָּזְרִין יָכְלִין לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא. (כח) בְּרַם אִיתַי אֱלָהּ בִּשְׁמַיָּא גָּלֵא רָזִין וְהוֹדַע לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר מָה דִּי לֶהֱוֵא בְּאַחֲרִית יוֹמַיָּא חֶלְמָךְ וְחֶזְוֵי רֵאשָׁךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ דְּנָה הוּא.
(מא:כד) וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי.	(ד:ד) בֵּאדַיִן [עָלִּין] (עללין) חַרְטֻמַיָּא אָשְׁפַיָּא [כַּשְׂדָּאֵי] (כשדיא) וְגָזְרַיָּא וְחֶלְמָא אָמַר אֲנָה קֳדָמֵיהוֹן וּפִשְׁרֵהּ לָא מְהוֹדְעִין לִי.
(מא:לח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ.	(ד:ה) וְעַד אָחֳרֵין עַל קָדָמַי דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּשֻׁם אֱלָהִי וְדִי רוּחַ אֱ-לָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ וְחֶלְמָא קָדָמוֹהִי אַמְרֵת.
(מא:מב) וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. (מג) וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.	(ה:כט) בֵּאדַיִן אֲמַר בֵּלְשַׁאצַּר וְהַלְבִּישׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָנָא [וְהַמְנִיכָא] (והמונכא) דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ וְהַכְרִזוּ עֲלוֹהִי דִּי לֶהֱוֵא שַׁלִּיט תַּלְתָּא בְּמַלְכוּתָא.
(מא:מה) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.	(א:ז) וַיָּשֶׂם לָהֶם שַׂר הַסָּרִיסִים שֵׁמוֹת וַיָּשֶׂם לְדָנִיֵּאל בֵּלְטְשַׁאצַּר וְלַחֲנַנְיָה שַׁדְרַךְ וּלְמִישָׁאֵל מֵישַׁךְ וְלַעֲזַרְיָה עֲבֵד נְגוֹ.
(מה:כו) וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם.	(ב:מח) אֱדַיִן מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל רַבִּי וּמַתְּנָן רַבְרְבָן שַׂגִּיאָן יְהַב לֵהּ וְהַשְׁלְטֵהּ עַל כָּל מְדִינַת בָּבֶל וְרַב סִגְנִין עַל כָּל חַכִּימֵי בָבֶל.
(מז:ב) וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה.	(א:ה) וּמִקְצָתָם יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

ניתוח

מידת הדמיון – מאחר שחלק ניכר מספר דניאל כתוב בארמית, אין זה מפתיע שאף לא אחת מן המקבילות חולקת לשון זהה. ולמרות זאת, במקרים אחדים הארמית קרובה מאוד לעברית,³ או בעלת משמעות דומה,⁴ ובמקרה נוסף ההבדל הוא רק בצורת המילה.⁵
ייחודיות המקבילות – רבות מן המקבילות ייחודיות לסיפורים אלו. רק בשני הסיפורים הללו מתוארים בני אדם כבעלי "פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים" או שלבו של אדם פועם (וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ) בתגובה לחלום.⁶ הביטויים "וּבְרִיאֵי בָּשָׂר/וּבְרִיאֹת בָּשָׂר" גם הם אינם מופיעים בשום מקום אחר בתנ"ך. גם המקבילות בתוכן ייחודיות. רק שני הסיפורים הללו מדברים על חלומות של בעלי חיים היוצאים מן המים, חכמים או חרטומים שאינם מסוגלים לפתור חלומות, וכן זרים המסוגלים לכך. בנוסף, "שַׂר הַטַּבָּחִים" מופיע בסיפור נוסף אחד בלבד מלבד אלה.⁷
תפקיד המקבילות

חיזוק העלילה – רבות מן המקבילות בין הסיפורים קשורות לחלומות ולפתרונם ולעלייה לשלטון שבאה בעקבות זאת עבור הפותר. בכל המקרים הללו, הלשון הדומה מחזקת את הדמיון בתוכן.

הן יוסף הן דניאל מתוארים כבעלי "רוח אלוקים" בקרבם, וה' גורם לאחרים להתייחס אליהם בחסד. תכונות אלה הן שמביאות אותם למצוא חן בעיני השליטים הנכרים.
בשני הסיפורים, הניגוד בין יכולתו של הגיבור לפתור חלומות לבין חוסר יכולתם של החרטומים המקומיים לעשות זאת, הוא שמסביר את הצלחתו.
הנחת תכשיט הזהב על צווארם של יוסף ודניאל היא שמסמנת את מעמדם החדש של כוח.

ללא קשר – במקרים אחרים, לעומת זאת, הלשון המשותפת נראית בלתי קשורה לעלילה. כך, התיאור של דניאל וחבריו כבעלי "פנים זועפות" או כ"בריאי בשר" אינו קשור בשום צורה למראם הדומה של האופה והמשקה או לפרות השמנות בחלום פרעה. גם תפקידו של "שַׂר הַטַּבָּחִים" שונה מאוד בשני הסיפורים.

תוכן – חלק מן המקבילות הכלליות בעלילה אינן ייחודיות לסיפורים אלה, אלא מופיעות גם במגילת אסתר.⁸ בשלושתם, יהודי או יהודייה יוצאי דופן ביופיים מתעלים לשלטון בגלות, ושנתו הטרודה של המלך היא הגורם המספק את הזרז שבזכותו הם מוצאים חן בעיניו. רק בסיפורי יוסף ודניאל, לעומת זאת, ממלאים החלומות ופתרונם תפקיד כה מרכזי.

הבדלים

הדמיון הרב בין הסיפורים משמש להבליט את התחומים שבהם הדמויות שונות זו מזו. אחד הניגודים המרכזיים העולים מכך נוגע לדתיותם. אף ששניהם מזכירים את ה' באופן עקבי ומייחסים לו את יכולות הפרשנות שלהם, הרי שבעוד דניאל עושה כל שביכולתו לשמר אורח חיים יהודי, ומצליח לשמור כשרות ולסכן את חייו כדי להתפלל, יוסף אינו עושה זאת.⁹