"עַיִן תַּחַת עַיִן" – An Eye for an Eye/5

EN/HEע/E

"עַיִן תַּחַת עַיִן" – An Eye for an Eye

Sources

Shemot 21:18-19שמות כ״א:י״ח-י״ט

(18) “If men quarrel and one strikes the other with a stone, or with his fist, and he doesn’t die, but is confined to bed; (19) if he rises again and walks around with his staff, then he who struck him shall be cleared: only he shall pay for the loss of his time, and shall provide for his healing until he is thoroughly healed.

(יח) וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. (יט) אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא.

Shemot 21:22-25שמות כ״א:כ״ב-כ״ה

(22) “If men fight and hurt a pregnant woman so that she gives birth prematurely, and yet no harm follows, he shall be surely fined as much as the woman’s husband demands and the judges allow. (23) But if any harm follows, then you must take life for life, (24) eye for eye, tooth for tooth, hand for hand, foot for foot, (25) burning for burning, wound for wound, and bruise for bruise.

(כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. (כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. (כד) עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. (כה) כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה.

Shemot 21:29-30שמות כ״א:כ״ט-ל׳

(29) But if the bull had a habit of goring in the past, and it has been testified to its owner, and he has not kept it in, but it has killed a man or a woman, the bull shall be stoned, and its owner shall also be put to death. (30) If a ransom is laid on him, then he shall give for the redemption of his life whatever is laid on him.

(כט) וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. (ל) אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו.

Vayikra 24:17-21ויקרא כ״ד:י״ז-כ״א

(17) “‘He who strikes any man mortally shall surely be put to death. (18) He who strikes an animal mortally shall make it good, life for life. (19) If anyone injures his neighbor; as he has done, so shall it be done to him: (20) fracture for fracture, eye for eye, tooth for tooth; as he has injured someone, so shall it be done to him. (21) He who kills an animal shall make it good; and he who kills a man shall be put to death.

(יז) וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כׇּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. (יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. (יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. (כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. (כא) וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת.

Bemidbar 35:30-31במדבר ל״ה:ל׳-ל״א

(30) “‘Whoever kills any person, the murderer shall be slain at the mouth of witnesses: but one witness shall not testify against any person that he die. (31) “‘Moreover you shall take no ransom for the life of a murderer who is guilty of death; but he shall surely be put to death.

(ל) כׇּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת. (לא) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת.

Devarim 19:15-21דברים י״ט:ט״ו-כ״א

(15) One witness shall not rise up against a man for any iniquity, or for any sin, in any sin that he sins: at the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall a matter be established. (16) If an unrighteous witness rise up against any man to testify against him of wrongdoing, (17) then both the men, between whom the controversy is, shall stand before Hashem, before the priests and the judges who shall be in those days; (18) and the judges shall make diligent inquisition: and, behold, if the witness is a false witness, and has testified falsely against his brother; (19) then you shall do to him as he had thought to do to his brother: so you shall put away the evil from the midst of you. (20) Those who remain shall hear, and fear, and shall henceforth commit no more any such evil in the midst of you. (21) Your eyes shall not pity: life for life, eye for eye, tooth for tooth, hand for hand, foot for foot.

(טו) לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכׇל עָוֺן וּלְכׇל חַטָּאת בְּכׇל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר. (טז) כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה. (יז) וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי י"י לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. (יח) וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. (יט) וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. (כ) וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ. (כא) וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל.

Devarim 25:11-12דברים כ״ה:י״א-י״ב

(11) When men strive together one with another, and the wife of the one draws near to deliver her husband out of the hand of him who strikes him, and puts forth her hand, and takes him by the secrets; (12) then you shall cut off her hand, your eye shall have no pity.

(יא) כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו. (יב) וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ.

Shofetim 1:6-7שופטים א׳:ו׳-ז׳

(6) But Adoni-bezek fled; and they pursued after him, and caught him, and cut off his thumbs and his great toes. (7) And Adoni-bezek said: 'Threescore and ten kings, having their thumbs and their great toes cut off, gathered food under my table; as I have done, so God hath requited me.' And they brought him to Jerusalem, and he died there.

(ו) וַיָּנׇס אֲדֹנִי בֶזֶק וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרָיו וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיְקַצְּצוּ אֶת בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו. (ז) וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן שִׁלַּם לִי אֱלֹהִים וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלַ‍ִם וַיָּמׇת שָׁם.

Shofetim 15:11שופטים ט״ו:י״א

Then three thousand men of Judah went down to the cleft of the rock of Etam, and said to Samson: 'Knowest thou not that the Philistines are rulers over us? what then is this that thou hast done unto us?' And he said unto them: 'As they did unto me, so have I done unto them.'

וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ וַיֹּאמֶר לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם.

Melakhim I 20:39-42מלכים א׳ כ׳:ל״ט-מ״ב

(39) And as the king passed by, he cried unto the king; and he said: 'Thy servant went out into the midst of the battle; and, behold, a man turned aside, and brought a man unto me, and said: Keep this man; if by any means he be missing, then shall thy life be for his life, or else thou shalt pay a talent of silver. (40) And as thy servant was busy here and there, he was gone.' And the king of Israel said unto him: 'So shall thy judgment be; thyself hast decided it.' (41) And he hastened, and took the headband away from his eyes; and the king of Israel discerned him that he was of the prophets. (42) And he said unto him: 'Thus saith the Lord: Because thou hast let go out of thy hand the man whom I had devoted to destruction, therefore thy life shall go for his life, and thy people for his people.'

(לט) וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר וְהוּא צָעַק אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה אִישׁ סָר וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ וַיֹּאמֶר שְׁמֹר אֶת הָאִישׁ הַזֶּה אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל. (מ) וַיְהִי עַבְדְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה וְהוּא אֵינֶנּוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ. (מא) וַיְמַהֵר וַיָּסַר אֶת הָאֲפֵר [מֵעֲלֵי] (מעל) עֵינָיו וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִיאִים הוּא. (מב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר י"י יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ.

Melakhim II 10:24מלכים ב׳ י׳:כ״ד

And they went in to offer sacrifices and burnt-offerings. Now Jehu had appointed him fourscore men without, and said: 'If any of the men whom I bring into your hands escape, his life shall be for the life of him.'

וַיָּבֹאוּ לַעֲשׂוֹת זְבָחִים וְעֹלוֹת וְיֵהוּא שָׂם לוֹ בַחוּץ שְׁמֹנִים אִישׁ וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֲשֶׁר יִמָּלֵט מִן הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל יְדֵיכֶם נַפְשׁוֹ תַּחַת נַפְשׁוֹ.

Iyyov 16:4איוב ט״ז:ד׳

I also could speak as ye do; If your soul were in my soul's stead, I could join words together against you, And shake my head at you.

גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי.

Code of Ur-Nammu 18-22,28חוקי אורנמו י״ח-כ״ב,כ״ח

18. If a man knocks out the eye of another man, he shall weigh out ½ a mina of silver. 19. If a man has cut off another man’s foot, he is to pay ten shekels. 20. If a man, in the course of a scuffle, smashed the limb of another man with a club, he shall pay one mina of silver. 21. If someone severed the nose of another man with a copper knife, he must pay two-thirds of a mina of silver. 22. If a man knocks out a tooth of another man, he shall pay two shekels of silver. 28. If a man appeared as a witness, and was shown to be a perjurer, he must pay fifteen shekels of silver.

Laws of Eshnunna 42-47חוקי אשנונה מ״ב-מ״ז

מ"ב. איש כי ישך את אף רעהו ויקצצ(ו), "מאנא" כסף אחת ישקל; (תחת) עין, "מאנא" אחת; (תחת) שן, מחצית "מאנא"; (תחת) אזן, מחצית "מאנא"; (תחת) סטירת לחי, עשרה שקלים כסף ישקל. מ"ג. איש כי יקצץ את אצבע רעהו, שתי שלישיות "מאנא" כסף ישקל. מ"ד. כי (יריבו? אנשים) והפיל איש את רעהו ארצה ושבר את ידו (?), מחצית "מאנא" כסף ישקל. מ"ה. אם את רגלו ישבר, מחצית "מאנא" כסף ישקל. מ"ו. כי יכה איש את רעהו ושבר את... שתי שלישיות מאנא" כסף ישקל. מ"ז. כי יכה(?) איש את רעהו... עשרה שקלים כסף ישקל.

Law Code of Hammurabi 1-4חוקי חמורבי א׳-ד׳

[1] If any one ensnare another, putting a ban upon him, but he can not prove it, then he that ensnared him shall be put to death. [2] If any one bring an accusation against a man, and the accused go to the river and leap into the river, if he sink in the river his accuser shall take possession of his house. But if the river prove that the accused is not guilty, and he escape unhurt, then he who had brought the accusation shall be put to death, while he who leaped into the river shall take possession of the house that had belonged to his accuser. [3] If any one bring an accusation of any crime before the elders, and does not prove what he has charged, he shall, if it be a capital offense charged, be put to death. [4] If he satisfy the elders to impose a fine of grain or money, he shall receive the fine that the action produces.

Law Code of Hammurabi 196-205חוקי חמורבי קצ״ו-ר״ה

[196] If a man put out the eye of another man, his eye shall be put out. [ An eye for an eye ] [197] If he break another man's bone, his bone shall be broken. [198] If he put out the eye of a freed man, or break the bone of a freed man, he shall pay one gold mina. [199] If he put out the eye of a man's slave, or break the bone of a man's slave, he shall pay one-half of its value. [200] If a man knock out the teeth of his equal, his teeth shall be knocked out. [ A tooth for a tooth ] [201] If he knock out the teeth of a freed man, he shall pay one-third of a gold mina. [202] If any one strike the body of a man higher in rank than he, he shall receive sixty blows with an ox-whip in public. [203] If a free-born man strike the body of another free-born man or equal rank, he shall pay one gold mina. [204] If a freed man strike the body of another freed man, he shall pay ten shekels in money. [205] If the slave of a freed man strike the body of a freed man, his ear shall be cut off.

Code of the Hittites 6-18חוקי החיתים ו׳-י״ח

6. If anyone blind a free man or knock out his teeth, formerly they would give one pound of silver, now he shall give twenty half-shekels of silver. 8. If anyone blind a male or female slave or knock out their teeth, he shall give ten half-shekels of silver, he shall let it go to his home. 10. If anyone injure a man so that he cause him suffering, he shall take care of him. Yet he shall give him a man in his place, who shall work for him in his house until he recovers. But if he recover, he shall give him six half-shekels of silver. And to the physician this one shall also give the fee. 17. If anyone cause a free woman to miscarry, if it be the tenth month, he shall give ten half-shekels of silver, if it be the fifth month, he shall give five half-shekels of silver. 18. If anyone cause a female slave to miscarry, if it be the tenth month, he shall give five half-shekels of silver.

The Code of the Assura I:8חוקי אשור א׳:ח׳

If a woman in a quarrel injure the testicle of a man, one of her fingers they shall cut off. And if a physician bind it up and the other testicle which is beside it be infected thereby, or take harm; or in a quarrel she injure the other testicle, they shall destroy both of her eyes.

Jubilees 4:43-45יובלים ד׳:מ״ג-מ״ה

(מג) ומקץ היובל הזה הומת קין אחריו בשנה ההיא, ביתו נפל עליו וימת בתוך ביתו, ויומת בקרב אבניו. (מד) כי באבן המית את הבל ובאבן הומת גם הוא, על פי משפט הצדק. (מה) לכן חרות על לוחות השמים לאמור, בדבר אשר המית איש את רעהו בו יומת, כאשר נתן מום בעמיתו כן יעשו לו.

Philo, The Special Laws III:XXXI:173-175פילון, על החוקים המיוחדים ג׳:ל״א:קע״ג-קע״ה

(173) Moreover, if any woman, hearing that her husband is being assaulted, being out of her affection for him carried away by love for her husband, should yield to the feelings which overpower her and rush forth to aid him, still let her not be so audacious as to behave like a man, outrunning the nature of a woman; but even while aiding him let her continue a woman. For it would be a very terrible thing if a woman, being desirous to deliver her husband from an insult, should expose herself to insult, by exhibiting human life as full of shamelessness and liable to great reproaches for her incurable boldness; (174) for shall a woman utter abuse in the marketplace and give vent to unlawful language? and if another man uses foul language, will not she stop her ears and run away? But as it is now, some women are advanced to such a pitch of shamelessness as not only, though they are women, to give vent to intemperate language and abuse among a crowd of men, but even to strike men and insult them, with hands practised rather in works of the loom and spinning than in blows and assaults, like competitors in the pancratium or wrestlers. And other things, indeed, may be tolerable, and what any one might easily bear, but that is a shocking thing if a woman were to proceed to such a degree of boldness as to seize hold of the genitals of one of the men quarrelling. (175) For let not such a woman be let go on the ground that she appears to have done this action in order to assist her own husband; but let her be impeached and suffer the punishment due to her excessive audacity, so that if she should ever be inclined to commit the same offence again she may not have an opportunity of doing so; and other women, also, who might be inclined to be precipitate, may be taught by fear to be moderate and to restrain themselves. And let the punishment be the cutting off of the hand which has touched what it ought not to have touched.

Philo, The Special Laws III:XXXIII:182פילון, על החוקים המיוחדים ג׳:ל״ג:קפ״ב

And our law, being the interpreter and teacher of equality, commands that offenders should undergo a punishment similar to the offence which they have committed; that, for instance, they should suffer punishment in their property if they have injured their neighbour in his property; in their persons, if they have injured him in his body, or in his limbs, or the organs of his outward senses; and, if their evil designs have extended to his life, then the law commands that the punishment should affect the life of the malefactor. For to exact a different and wholly unequal punishment which has no connection with or resemblance to the offence, but which is wholly at variance with it in all its characteristics, is the conduct of those who violate the laws rather than of those who would establish them.

Philo, The Special Laws III:XXXV:195פילון, על החוקים המיוחדים ג׳:ל״ה:קצ״ה

If therefore any one has ever plotted against this most excellent and most dominant of all the outward senses, namely sight, so as ever to have struck out the eye of a free man, let him suffer the same infliction himself, but not so if he have only struck out the eye of a slave; not because he is entitled to pardon, or because the injury which he has done is less, but because the man who has been injured will have a still worse master if he has been mutilated in retaliation, since he will for ever bear a grudge against him for the calamity which has fallen upon him, and will revenge himself on him every day as an irreconcileable enemy by harsh commands beyond his power to perform, by which the slave will be so oppressed that he will be ready to die.

Josephus, Antiquities of the Jews 4:8:15יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ד׳:ח׳:ט״ו

But let not a single witness be credited, but three, or two at the least, and those such whose testimony is confirmed by their good lives. But let not the testimony of women be admitted, on account of the levity and boldness of their sex. Nor let servants be admitted to give testimony, on account of the ignobility of their soul; since it is probable that they may not speak truth, either out of hope of gain, or fear of punishment. But if any one be believed to have borne false witness, let him, when he is convicted, suffer all the very same punishments which he against whom he bore witness was to have suffered.

Josephus, Antiquities of the Jews 4:8:33-35יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ד׳:ח׳:ל״ג-ל״ה

33. If men strive together, and there be no instrument of iron, let him that is smitten be avenged immediately, by inflicting the same punishment on him that smote him: but if when he is carried home he lie sick many days, and then die, let him that smote him not escape punishment; but if he that is smitten escape death, and yet be at great expense for his cure, the smiter shall pay for all that has been expended during the time of his sickness, and for all that he has paid the physician. He that kicks a woman with child, so that the woman miscarry, let him pay a fine in money, as the judges shall determine, as having diminished the multitude by the destruction of what was in her womb; and let money also be given the woman's husband by him that kicked her; but if she die of the stroke, let him also be put to death, the law judging it equitable that life should go for life. 34. Let no one of the Israelites keep any poison that may cause death, or any other harm; but if he be caught with it, let him be put to death, and suffer the very same mischief that he would have brought upon them for whom the poison was prepared. 35. He that maimeth any one, let him undergo the like himself, and be deprived of the same member of which he hath deprived the other, unless he that is maimed will accept of money instead of it for the law makes the sufferer the judge of the value of what he hath suffered, and permits him to estimate it, unless he will be more severe.

Megillat Taanit, Scholion 4 Tamuzסכוליון למגילת תענית ד׳ תמוז

בארבעה בתמוז עדא ספר גזרתא. מפני שהיה כתוב ומונח לצדוקים ספר גזרות אלו שנסקלין ואלו שנשרפין אלו שנהרגין ואלו שנחנקין וכשהיו יושבין ואדם שואל ומראין לו בספר אומר להם מנין שזה חיב סקילה וזה חיב שרפה וזה חיב הרגה וזה חיב חניקה לא היו יודעין להביא ראיה מן התורה. אמרו להם חכמים הלא כתוב על פי התורה אשר יורוך וגו' מלמד שאין כותבין הלכות בספר. דבר אחר ספר גזרתא שהיו ביתוסין אומרים עין תחת עין שן תחת שן הפיל אדם שן חברו יפיל את שנו סמא עין חברו יסמא את עינו יהו שוים כאחד. ופרשו השמלה לפני זקני העיר דברים ככתבן. וירקה בפניו שתהא רוקקת בפניו. אמרו להם חכמים והלא כתוב התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. התורה אשר כתבתי והמצוה להורותם. וכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. ולמדה את בני ישראל זה מקרא. שימה בפיהם אלו הלכות. יום שבטלוהו עשאוהו יום טוב.

Mishna Bava Kamma 8:1משנה בבא קמא ח׳:א׳

החובל בחברו חייב עליו משום חמשה דברים בנזק בצער ברפוי בשבת ובבשת בנזק כיצד סימא את עינו קטע את ידו שיבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה צער כואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך רפוי הכהו חייב לרפאותו עלו בו צמחים אם מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור חייתה ונסתרה חייתה ונסתרה חייב לרפאותו חייתה כל צרכה אינו חייב לרפאותו שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו בשת הכל לפי המבייש והמתבייש המבייש את הערום המבייש את הסומא והמבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבושת שנאמר (דברים כ"ה) ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוין.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Mishpatim Nezikin 8מכילתא דר׳ ישמעאל משפטים נזיקין ח׳

ואם אסון יהיה. אין אסון אלא מיתה, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, (בראשית מ"ב:ל"ח) וקראהו אסון; ונתת נפש תחת נפש, נפש תחת נפש הוא משלם ואינו משלם ממון תחת נפש [ד"א ונתת נפש תחת נפש, נפש הוא משלם ואינו משלם נפש וממון תחת נפש], רבי אומר, ונתת נפש תחת נפש, ממון; אתה אומר ממון או אינו אלא מיתה, הרי אתה דן, נאמר כאן השיתה ונאמר להלן השיתה, מה להלן ממון, אף כאן ממון. עין תחת עין, ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש, היה רבי ישמעאל אומר, הרי הוא אומר (ויקרא כ"ד:כ"א) מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, הקיש הכתוב נזקי אדם לנזקי בהמה ונזקי בהמה לנזקי אדם, מה נזקי בהמה לתשלומין, אף נזקי אדם לתשלומין. רבי יצחק אומר, הרי הוא אומר, (שמות כ"א:ל') אם כופר יושת עליו, והרי דברים קל וחומר, מה במקום שענש הכתוב מיתה לא ענש אלא ממון, כאן שלא ענש מיתה, דין הוא שלא יענש אלא ממון. רבי אליעזר אומר, עין תחת עין, שומע אני בין מתכוין בין שאינו מתכוין אינו משלם אלא ממון, והרי הכתוב מוציא המתכוון לעשות בו מום שאינו משלם אלא [ממש], שנאמר (ויקרא כ"ד:י"ט) ואיש כי יתן מום בעמיתו, כלל, עין תחת עין, פרט, כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט; וכשהוא אומר (ויקרא כ"ד:כ') כאשר יתן מום באדם, חזר וכלל, או כלל כלל הראשון, אמרת לאו, אלא כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש, מומין הקבועין בו וראשי איברים, בגלוי ובמתכוין שאינו משלם אלא ממון, אף כל מומין הקבועין וראשי איברים, בגלוי ובמתכוין משלם ממון, תלמוד לומר כאשר יתן מום באדם, עד שיתכוין לעשות בו מום.

Mekhilta DeRashbi 21:25מכילתא דרשב״י שמות כ״א:כ״ה

בן עזאי אומר הרי הוא אומר חבורה תחת חבורה ולהלן הוא אומר והכה איש את רעהו באבן או באגרף (פי"ח) הא חבורה חבורה מה חבורה האמורה להלן שבתו יתן ורפא ירפא אף כאן שבתו יתן ורפא ירפא. או יכול אף נפש תחת נפש ת"ל ולא תקחו כפר לנפש רוצח (במדבר ל"ה:ל"א) לנפש רוצח אי אתה לוקח כפר אבל אתה לוקח כפר לאיברין.

Sifra Emor 14:20:7ספרא אמור י״ד:כ׳:ז׳

יכול סימא את עינו, יסמא את עינו, קיטע את ידו יקטע את ידו, שיבר את רגלו ישבר את רגלו, תלמוד לומר מכה בהמה מכה אדם, מה מכה בהמה בתשלומים אף מכה אדם בתשלומים, אם נפשך לומר לא תקחו כופר לנפש רוצח, לרוצח אין את נוטל כופר נוטל את לאיברים כופר.

Sifre Devarim 190ספרי דברים ק״צ

ומנין שהמבייש משלם ממון נאמר כאן לא תחוס עינך ונאמר להלן (דברים כ"ה:י"ב) לא תחוס עינך מה לא תחוס עינך האמור להלן ממון אף לא תחוס עינך האמור כאן ממון, רבי יהודה אומר נאמר כאן יד ורגל ונאמר להלן (שמות כ"א:כ"ד) יד ורגל מה יד ורגל האמור להלן ממון אף יד ורגל האמור כאן ממון.

Sifre Devarim 293ספרי דברים רצ״ג

וקצתה את כפה, מלמד שאתה חייב להצילה בכפה מנין אם אין אתה יכול להציל אותה בכפה הצילה בנפשה תלמוד לומר לא תחס עינך, רבי יהודה אומר נאמר כאן לא תחס עינך ונאמר להלן (דברים י"ט:כ"א) לא תחס עינך, מה לא תחס עינך האמור להלן ממון אף לא תחס עינך האמור כאן ממון.

Yerushalmi Bava Kamma 8:1ירושלמי בבא קמא ח׳:א׳

כתי' [שמות כ"א:כ"ד] עין תחת עין שן תחת שן ובמקום אחר הוא אומר [דברים י"ט:כ"א] ולא תחוס עיניך אחד שוגג ואחד מזיד. יאמר שוגג ואל יאמר מזיד שאילו נאמר שוגג ולא נאמר מזיד הייתי אומר שוגג ישלם ממון מזיד לא ישלם כלום הוי צורך לומר שוגג וצורך לומר מזיד. שאם היה סומא וסימא את עינו קיטע וקיטע את ידו האיך זה מתקיים [דברים י"ט:י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. מגיד שאינו משלם אלא ממון.

Bavli Chagigah 11aבבלי חגיגה י״א.

דתניא, רבי אומר: (שמות כ"א) נפש תחת נפש - ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא נפש ממש? נאמרה נתינה למטה ונאמרה נתינה למעלה, מה להלן ממון - אף כאן ממון.

Bavli Ketubot 33bבבלי כתובות ל״ג:

מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד: הניחא לרבנן, דאמרי נפש ממש, אלא לרבי, דאמר ממון, מאי איכא למימר?

Bavli Bava Kamma 83b-84aבבלי בבא קמא פ״ג:-פ״ד.

אמאי? (שמות כ"א) עין תחת עין אמר רחמנא, אימא: עין ממש! לא סלקא דעתך, דתניא: יכול סימא את עינו - מסמא את עינו, קטע את ידו - מקטע את ידו, שיבר את רגלו - משבר את רגלו? ת"ל: (ויקרא כ"ד) מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה לתשלומין, אף מכה אדם לתשלומין; ואם נפשך לומר, הרי הוא אומר: (במדבר ל"ה) לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרין. הי מכה? אילימא (ויקרא כ"ד) מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, ההוא בקטלא כתיב! אלא מהכא: (ויקרא כ"ד) מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש, וסמיך ליה: (ויקרא כ"ד) ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו, האי לאו מכה הוא! הכאה הכאה קאמרינן, מה הכאה האמורה בבהמה לתשלומין, אף הכאה האמורה באדם לתשלומין. והא כתיב: (ויקרא כ"ד) ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת! בממון. ממאי דבממון? אימא: במיתה ממש! לא סלקא דעתך, חדא, דהא איתקש למכה בהמה ישלמנה; ועוד, כתיב בתריה: כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, ושמע מינה: ממון. ומאי אם נפשך לומר? תו קא קשיא לתנא: מאי חזית דילפת ממכה בהמה? לילף ממכה אדם! אמרי: דנין ניזקין מניזקין, ואין דנין ניזקין ממיתה. אדרבה, דנין אדם מאדם, ואין דנין אדם מבהמה! היינו דקתני: אם נפשך לומר, הרי הוא אומר: לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת, לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין. והאי לא תקחו כופר לנפש רוצח למעוטי ראשי אברים הוא דאתא? האי מבעי ליה: דאמר רחמנא לא תעביד ביה תרתי, לא תשקול מיניה ממון ותקטליה! האי (דברים כ"ה) מכדי רשעתו נפקא, רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו שתי רשעיות. ואכתי מבעי ליה: דקאמר רחמנא לא תשקול ממון ותפטריה! א"כ, לכתוב רחמנא לא תקחו כופר לאשר הוא רשע למות, לנפש רוצח למה לי? ש"מ: לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין. וכי מאחר דכתיב לא תקחו כופר, מכה מכה למה לי? אמרי: אי מהאי, הוה אמינא: אי בעי עינו ניתיב, ואי בעי דמי עינו ניתיב, קמ"ל מבהמה, מה מכה בהמה לתשלומין, אף מכה אדם לתשלומין. תניא, ר' דוסתאי בן יהודה אומר: עין תחת עין - ממון, אתה אומר: ממון, או אינו אלא עין ממש? אמרת? הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה, היאך אני קורא ביה עין תחת עין? וכי תימא, כל כי האי שקיל מיניה ממונא, התורה אמרה: (ויקרא כ"ד) משפט אחד יהיה לכם, משפט השוה לכולכם! אמרי: מאי קושיא? דלמא נהורא שקיל מיניה, נהורא אמר רחמנא נישקול מיניה; דאי לא תימא הכי, קטן שהרג את הגדול וגדול שהרג את הקטן, היכי קטלינן ליה? התורה אמרה: (ויקרא כ"ד) משפט אחד יהיה לכם, משפט השוה לכולכם! אלא נשמה שקיל מיניה, נשמה אמר רחמנא נשקול מיניה, ה"נ נהורא שקיל מיניה, נהורא אמר רחמנא נשקול מיניה. תניא אידך, רבי שמעון בן יוחי אומר: עין תחת עין - ממון, אתה אומר: ממון, או אינו אלא עין ממש? הרי שהיה סומא וסימא, קיטע - וקיטע, חיגר - וחיגר, היאך אני מקיים בזה עין תחת עין? והתורה אמרה: משפט אחד יהיה לכם, משפט השוה לכולכם! אמרי: ומאי קושיא? דלמא היכא דאפשר - אפשר, היכא דלא אפשר - לא אפשר ופטרינן ליה; דאי לא תימא הכי, טרפה שהרג את השלם, מאי עבדינן ליה? אלא היכא דאפשר - אפשר, היכא דלא אפשר - לא אפשר ופטרינן ליה. דבי רבי ישמעאל תנא, אמר קרא: (ויקרא כ"ד) כן ינתן בו, ואין נתינה אלא ממון. אלא מעתה, (ויקרא כ"ד) כאשר יתן מום באדם, הכי נמי דממון הוא? אמרי: דבי רבי ישמעאל קרא יתירא דרשי, מכדי כתיב: (ויקרא כ"ד) ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו, כן ינתן בו למה לי? ש"מ: ממון. כאשר יתן מום באדם למה לי? איידי דבעי מיכתב כן ינתן בו, כתב נמי כאשר יתן מום באדם. דבי רבי חייא תנא, אמר קרא: (דברים י"ט) יד ביד, דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו? ממון. אלא מעתה, (דברים י"ט) רגל ברגל נמי הכי הוא? אמרי: דבי רבי חייא קרא יתירא קא דרשי, מכדי כתיב: (דברים י"ט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אי סלקא דעתך ממש, יד ביד למה לי? ש"מ: ממון. רגל ברגל למה לי? איידי דכתיב יד ביד, כתב נמי רגל ברגל. אביי אומר: אתיא מדתני דבי חזקיה, דתנא דבי חזקיה: (שמות כ"א) עין תחת עין נפש תחת נפש, ולא נפש ועין תחת עין; ואי סלקא דעתך ממש, זימנין דמשכחת לה עין ונפש תחת עין, דבהדי דעויר ליה נפקא ליה נשמתיה. ומאי קושיא? דלמא מימד אמדינן ליה, אי מצי מקבל עבדינן, ואי לא מצי מקבל לא עבדינן, ואי אמדינן דמצי מקבל ועבדינן ביה ונפק רוחיה, אי מיית לימות, מי לא תנן גבי מלקות: אמדוהו ומת תחת ידו - פטור. רב זביד משמיה דרבה אמר, אמר קרא: (שמות כ"א) פצע תחת פצע, ליתן צער במקום נזק; ואי סלקא דעתך ממש, כי היכי דלהאי הוי ליה צערא, להאי נמי אית ליה צערא. ומאי קושיא? דלמא איכא איניש דמפנק אית ליה צערא טפי, ואיכא איניש דלא מפנק לית ליה צערא, למאי נפקא מינה? למתבי ליה היאך דביני ביני. רב פפא משמיה דרבא אמר, אמר קרא: (שמות כ"א) ורפא ירפא, ליתן רפואה במקום נזק; ואי סלקא דעתך ממש, כי היכי דהאי בעי אסייא, האי נמי בעי אסייא. מאי קושיא? דלמא איכא דסליק בשריה הייא, ואיכא דלא סליק בשריה הייא, למאי נפקא מינה? למיתב ליה היאך דביני ביני. רב אשי אמר: אתיא תחת תחת משור, כתיב הכא: (שמות כ"א) עין תחת עין וכתיב התם: (שמות כ"א) שלם ישלם שור תחת השור, מה להלן ממון, אף כאן ממון. מאי חזית דילפת תחת תחת משור? נילף תחת תחת מאדם, דכתיב: (שמות כ"א) ונתת נפש תחת נפש, מה להלן ממש, אף כאן ממש! אמרי: דנין נזקין מנזקין, ואין דנין נזקין ממיתה. אדרבה, דנין אדם מאדם, ואין דנין אדם מבהמה! אלא אמר רב אשי: (דברים כ"ב) מתחת אשר ענה יליף ליה, אדם מאדם ונזיקין מנזיקין. תניא, ר"א אומר: עין תחת עין - ממש. ממש סלקא דעתך? רבי אליעזר לית ליה ככל הני תנאי? אמר רבה: לומר, שאין שמין אותו כעבד. א"ל אביי: אלא כמאן? כבן חורין, בן חורין מי אית ליה דמי? אלא אמר רב אשי: לומר, שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק.

Bavli Sanhedrin 79a-bבבלי סנהדרין ע״ט.-:

בשלמא לרבנן, דאמרי: נתכוון להרוג את זה והרג את זה - חייב, דכתיב (שמות כ"א) וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה, ואמר רבי אלעזר: במצות שבמיתה הכתוב מדבר, דכתיב (שמות כ"א) אם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש. אלא לרבי שמעון, האי ונתתה נפש תחת נפש מאי עביד ליה? - ממון, וכדרבי. דתניא, רבי אומר: ונתתה נפש תחת נפש - ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא נפש ממש? נאמרה נתינה למטה, ונאמרה נתינה למעלה, מה להלן ממון - אף כאן ממון.

Bavli Sanhedrin 87bבבלי סנהדרין פ״ז:

דיני נפשות - בפלוגתא דרבי ורבנן. דתניא, רבי אומר: )שמות כ"א) ונתתה נפש תחת נפש - ממון, אתה אומר ממון, או אינו אלא נפש ממש? נאמר נתינה למעלה ונאמר נתינה למטה, מה להלן ממון - אף כאן ממון.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 21:22-25תרגום ירושלמי (יונתן) שמות כ״א:כ״ב-כ״ה

(22) If men when striving strike a woman with child, and cause her to miscarry, but not to lose her life, the fine on account of the infant which the husband of the woman shall lay upon him, he shall pay according to the sentence of the judges. (23) But if death befall her, then thou shalt judge the life of the killer for the life of the woman. (24) The value of an eye for an eye, the value of a tooth for a tooth, the value of a hand for a hand, the value of a foot for a foot, (25) an equivalent of the pain of burning for burning, and of wounding for wounding, and of blow for blow.

(כב) וארום ינצון גוברין וימחון איתתא מעברא ואפילת ית וולדהא ולא יהו{י} בה מותא מתקנסא יתקנס וולדא היכמא דמשוי עליה בעלה דאינתתא ויתן על מימר דיינייא. (כג) ואין מותא יהי בה ותדינון נפשא דקטולא חולף נפשא דאיתתא. (כד) דמי עינא חולף עינא דמי שינא חולף שינא דמי ידא חולף ידא דמי ריגלא חולף ריגלא. (כה) דמי צער מחרוך חולף מחרוך דמי פודעא חולף פודעא דמי הלכשוש חולף הלכשוש.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Vayikra 24:17-21תרגום ירושלמי (יונתן) ויקרא כ״ד:י״ז-כ״א

(17) And if a man destroy the life of any one of the children of Israel, he shall verily be put to death by the sword. (18) And he who destroyeth the life of an animal shall make it good, a living animal for a living one. (19) And a man who inflicteth a blemish on his neighbour, whatsoever he hath done it shall be done unto him: (20) the value of a fracture for a fracture; the value of an eye for an eye; the value of a tooth for a tooth; whatsoever blemish he inflicteth upon the man, the same shall be rendered unto him. (21) He who killeth a beast shall restore it; but he who slayeth a man shall be slain.

(יז) וגבר ארום יקטיל כל נפשתיה דבר נשא מבני ישראל יתקטלא יתקטל בסייפא. (יח) ודיקטול נפש בעירא ישלמינה נפשא חלף נפשא. (יט) וגבר ארום יתן מומא בחבריה היכמא דעבד היכדין יתעביד ליה. (כ) דמי תברא חולף תברא דמי עינא חולף עינא דמי שינא חולף שינא היכמא דיתן מומא באינשא היכדין יתיהב ביה. (כא) ומן דיקטול בעירא ישלמינה ומן דיקטול אינשא יתקטיל.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Devarim 19:15-21תרגום ירושלמי (יונתן) דברים י״ט:ט״ו-כ״א

(15) The testimony of one (witness) shall not be valid against a man for any crime (regarding the taking) of life, or guilt concerning money, or any sin with which one may be charged with sinning; but, by the Word of the Lord, (to insure) retribution upon secret crimes, (while) one witness may swear to deny what hath been attested against him, the sentence shall be confirmed upon the mouth of two witnesses, or of three. (16) When false witnesses stand up against a man to testify wrong things against him, (17) then the two men between whom lies the subject of contention shall stand in the presence of the Lord, before the priests and judges who will be in those days: (18) and the judges shall question the witnesses of their times fairly; and, behold, false testimony is in the mouth of the witnesses; they have borne false witness against their brother. (19) And so shall you do unto them as they had devised to do against their brother, and you shall put down the doers of evil from among you. (20) And the wicked who remain will hear and be afraid, and not add to repeat an evil thing like this among you. (21) Your eye shall not spare; life for life, the value of an eye for an eye, the value of a tooth for a tooth, the value of a hand for a hand, the value of a foot for a foot.

(טו) לא יתקיים סהדן דחד בגבר לכל סורחן נפש ולכל חוב ממון ולכל חטא דיחטי ברם על מימרא דייי הוא למתפרעא על טומריא על מימר סהיד חד יומי למיכפור ית מה דמסהיד עלוי ועל מימר תרין סהדין או תלתא סהדין יתקיים פיתגמא. (טז) ארום יקומון סהדין שיקרין בבר נש לאסהדא ביה סטיא. (יז) ויקומון תרין גוברין דילהון תיגרא קדם ייי קדם כהניא ודיינייא דיהון ביומיא האינון. (יח) ויתבעון דיינייא לסהדין דמזמין יתהון טבאות והא סהדו דשקר בפום סהדין שיקרא אסהידו באחוהון. (יט) ותעבדון להון היכמא דחשיבו למעבד לאחוהון ותפלון עבדי דביש מביניכון. (כ) ורשיעיא דמשתיירין ישמעון וידחלון ולא יוספון למעבד תוב כפיתגמא בישא הדין ביניכון. (כא) ולא תיחוס עיניכון נפשא חלופי נפשא דמי עינא חולף עינא דמי שינא חולף שינא דמי ידא חולף ידא דמי ריגלא חולף ריגלא.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Devarim 25:11-12תרגום ירושלמי (יונתן) דברים כ״ה:י״א-י״ב

(11) While men are striving together, if the wife of one of them approach to rescue her husband from the hand of him who smiteth him, and putting forth her hand layeth hold of the place of his shame, (12) you shall cut off her hand; your eyes shall not pity.

(יא) ארום מתגריין בנינשא כחדא גבר וחבריה ותיתקרב איתת חד מנהון לשיזבא ית בעלה מיד מחהו ותושיט ידה ותתקיף בבית בהתתיה. (יב) ותקטעון ית פיסת ידה לא תחוסן עיניכון.

Targum Yerushalmi (Fragmentary) Vayikra 24:20תרגום ירושלמי (קטעים) ויקרא כ״ד:כ׳

Fracture shall be recompensed by fracture, an eye shall be recompensed by an eye, a tooth for a tooth, the blemish he hath given to the man it shall be given unto him.

תבר תשלומי תבר עין ושן תשלומי שן היך דיהב מום בבר נשא היכדין יתיהב ביה.

Midrash Aggadah (Buber) Shemot 21:22מדרש אגדה (בובר) שמות כ״א:כ״ב

וכי ינצו אנשים. למה נאמר לפי שנאמר בו וכי יזיד איש על רעהו (לעיל פסוק י"ד), לא שמענו אלא על המתכוין להכות את שונאו [והכהו שהוא חייב מיתה, אבל המתכוין להכות שונאו] והכה את אוהבו שהוא במיתה: ויצאו ילדיה וגו' ענוש יענש. בדמי ולדות. כאשר ישית עליו בעל האשה. מלמד שדמי ולדות לבעל וכל המתחייב מיתה פטור מן התשלומין, משום שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש, הא אם יהיה אסון לא יענש [לפי שהוא במיתה ואינו מת ומשלם]: ואיש כי יתן מום (ויקרא כ"ד:י"ט), וכי אם הפסיד שליש מאור עינו היאך מפסידים שליש מאור עינו של המוכה, למדנו מכאן כי אינו אלא דמי מאור עין הניזוק.

R. Saadia Gaon Tafsir Shemot 21:24ר׳ סעדיה גאון תפסיר שמות כ״א:כ״ד

עין תחת עין, וכופר עין תחת עין.

R. Saadia Gaon Tafsir Vayikra 24:20ר׳ סעדיה גאון תפסיר ויקרא כ״ד:כ׳

שבר תחת וכו', לשבר תמורתו ולעין תמורתה ולשן תמורתה כאשר עשה מום באדם כן יושת עליו.

R. Saadia Gaon Tafsir Devarim 19:21ר׳ סעדיה גאון תפסיר דברים י״ט:כ״א

ולא תחוס, ולא תחוס עיניך בעונשין נפש תחת נפש וכופר עין תחת עין וכו'.

R. Saadia Gaon Tafsir Devarim 25:12ר׳ סעדיה גאון תפסיר דברים כ״ה:י״ב

וקצתה, וקצותה את כפה להצילו ממנה.

R. Chananel cited by R. Bachya Shemot 21:24ר׳ חננאל מובא בר׳ בחיי שמות כ״א:כ״ד

קבלת רז"ל בזה: (מכילתא נזיקין פרשה ח') דמי עין ולא עין ממש, והראיה מה שהזכיר למעלה: "רק שבתו יתן ורפא ירפא" ואם נעשה באיש אשר יכה את רעהו כאשר עשה בו מה ישלם אחרי כן והוא גם הוא צריך שבת ורפוי, ועוד כי זה שהוציא עין חברו אילו עשינו לו כן והוציאנו את עינו לא כל הטבעים שוים, ואולי השני יומת בהוצאת עינו מפני שטבעו רך מן הראשון, והתורה אמרה: "עין תחת עין" ולא עין ונפש תחת עין, ואם כן אין בזה השואת היושר והמשפט לכל טבעי בני אדם זולתי בדמים, ועוד הכתוב שאמר: (ויקרא כ"ד:י"ט-כ') "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו", "שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו", אי אפשר שיתקיים הכתוב הזה אלא כפי קבלת רז"ל בדמים ולא נטילת אבר ממש, לפי שאי אפשר לאדם לעשות חבורה כאותה שעשה לו חברו באורך וברוחב ובעומק ולא יתכן לו לצמצם, ואם יעשה פחות או יותר לא קיים "כאשר עשה כן יעשה לו", אלא מכאן שאינו ממש אלא דמים, כדמי מה שעשה לא פחות ולא יותר. ויש לשאול היאך נקיים הכתוב: "כאשר עשה כן יעשה לו" אם לא בעשיית חבורה ממש שהרי הוא חבורה עשה ואם זה שעשה חבורה הוא חייב לשלם דמים האיך יתקיים "כאשר עשה כן יעשה לו". ויש לומר כי פירוש "כאשר עשה כן יעשה לו" כאשר הרע כן ירעו לו, והראיה מדברי שמשון שאמר: (שופטים ט"ו:י"א) "כאשר עשו לי כן עשיתי להם", והלא הם גזלו את אשתו והוא שרף את תבואתם, והרי מעשה שלהם לא היה כמעשה שלו, אלא ודאי כיון שהרעו זה לזה כאלו השתלמו הגמול. וכן מצינו בדברי הנביא שמתנבא על עשו: (עובדיה א':ט"ו-ט"ז) "כאשר עשית יעשה לך גמולך ישוב בראשך", "כי כאשר שתיתם על הר קדשי", והא למדת מן הדעת ומן הכתוב ומדברי חכמים שאין פירוש עין תחת עין ממש אלא דמים, כן כתב רבינו חננאל ז"ל.

Rashi Shemot 21:23-24רש״י שמות כ״א:כ״ג-כ״ד

(23) ונתת נפש תחת נפש THEN THOU SHALT GIVE SOUL FOR SOUL. Our Rabbis differ as to the explanation of the word נפש the first time it occurs here. There are some who say that it actually signifies "life" (i.e. life for life), others say that it means monetary compensation but not literally life, and they say that this must be so because he who intends to kill a certain person and inadvertently kills another instead, (as is the case here), i.e.empt from the death penalty, and has only to pay to his heirs his value estimating this as though he were sold as a slave in the market (Mekhilta; Sanhedrin 79a). (24) עין תחת עין EYE FOR EYE – If one blinded the eye of his fellow-man he has to pay him the value of hi.e.e, i.e. he pays him how much his value would be diminished if he were to be sold as a slave in the market. In the same way all other cases are to be dealt with, but it does not mean the actual cutting off of the offender's limb — just as our Rabbis have explained in the chapter beginning with the word החובל (Bava Kamma 83b).

(כג) ונתת נפש תחת נפש – רבותינו חלוקים בדבר, יש אומר נפש ממש, ויש אומרים ממון אבל לא נפש, ממש שהמתכווין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ומשלם ליורשיו דמיו כמו שהיה נמכר בשוק. (כד) עין תחת עין – סימא את עין חברו נותן לו דמי עינו כמה שפחתתו דמיו לימכר בשוק, וכן כולם, ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפר' החובל (בבלי בבא קמא פ"ד.).

Rashi Vayikra 24:20רש״י ויקרא כ״ד:כ׳

כן ינתן בו [AND IF A MAN CAUSES A BLEMISH IN HIS COMPANION…] SO SHALL IT BE DONE TO HIM – Our Rabbi.e.plained that this does not mean the actual infliction of a blemish but that it means monetary compensation — that we estimate his (the injured man's) value as a slave and the offender has to pay the difference between his value as an unmaimed man and that which he represents after the infliction of the injury. It is for this reason that the term נתן "to give" is written here referring to something that is given (passed) from hand to hand viz., money (Ketubot 32b; B. Kam. 84a).

כן ינתן בו – פירשוהו רבותינו שאינו נתינת מום ממש, אלא תשלומין ממש, שמין אותו כעבד, לכך כתוב בו לשון נתינה.

Rashi Devarim 19:21רש״י דברים י״ט:כ״א

עין בעין EYE FOR EYE – i.e. monetary compensation; similarly also "tooth for tooth" etc. (Siphre; B. Kam. 87a; cf. also Rashi on Exodus 21:24).

עין בעין – ממון, עין בעין שן בשן וגו'.

Rashi Devarim 25:12רש״י דברים כ״ה:י״ב

וקצת את כפה THEN THOU SHALT HEW OFF HER HAND – i.e., she must pay money that is the equivalent of the shame to which he has been put, all according to the social position of the person who put him to shame and of him who was shamed. But perhaps this is not the meaning, but that you should cut off her hand, literally?! It states, however, here לא תחוס, "thine eye shall not pity her" and it states there (Deuteronomy 19:21) in the laws concerning the plotting witnesses "thou shalt not pity them"; now, what is the case there? It is monetary compensation (see Rashi on that passage)! So, too, monetary compensation is here intended (Siphre; cf. B. Kam. 28a).

וקצותה את כפה – ממון דמי בושתו, הכל לפי המבייש והמתבייש, או אינו אלא ממש, נאמר כאן לא תחוס, ונאמר להלן לא תחוס (דברים י"ט:כ"א) בעדים זוממין, מה להלן ממון, אף כאן ממון.

R. Yehuda HaLevi Kuzari 3:46-47ר׳ יהודה הלוי כוזרי ג׳:מ״ו-מ״ז

מו. אמר הכוזרי: הלא עונש הנזק מפורש בתורה, במה שאמר (שמות כ"א:כ"ד) עין תחת עין, וכאשר יתן מום באדם כן ינתן בו (ויקרא כ"ד:כ'). מז. אמר החבר: והלא נאמר בו אחר כן; (ויקרא כ"ד:י"ח) ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש, הלא זה הכופר והלא לא היה אומר מי שהכה סוסך הכה סוסו אבל אומר קח סוסו, כי אין לך תועלת בהכות סוסו, וכן מי שכרת ידך אין אומרים לך קח ידו, כי אין לך תועלת בכרות את ידו. כל שכן שהיה נכנס בדינין האלה מה שסותר אותו השכל, מפצע תחת פצע וחבורה תחת חבורה, איך נוכל לשער זה, שמא ימות אחד מהם מפצע ולא ימות האחר מכמותו, ואיך נוכל לשער כמותו, ואיך נקח עין מי שאין לו אלא עין אחת כופר עין מי שיש לו שתי עינים, וישאר האחד סומא והשני בעין אחת, והתורה אמרה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. ומה צרכי לדבר עמך על אלה החלקים, אחרי אשר הקדמתי לך צורך הקבלה עם אמתת המקובל מהם וגדולתם וחכמתם והשתדלותם.

Rashbam Shemot 21:24רשב״ם שמות כ״א:כ״ד

(24) עין תחת עין EYE FOR EYE: means the monetary worth of such an eye [as was damaged].

עין תחת עין – דמי עין דכותה. ובכל אילו הדברים דרשו (בבלי ב"ק פ"ד.) מה צורך.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 21:23-24אבן עזרא שמות פירוש שני כ״א:כ״ג-כ״ד

(כג) ואם אסון יהיה – האשה. יש מחלוקת. אומרים, כי יומת הנוגף בעבור שמחשבתו להרוג לאחיו יומת. וראייתם כי על הילדים כתוב ענש יענש. ועל מות האשה ונתת נפש תחת נפש – ואם הוא עונש, מה יתרון למות האשה יותר מן הילדים. ואם אמרנו שהם בני עונשים, למה שינה הכתוב לומר נפש תחת נפש. ומחלוקת אחרת אומרת, כי המתכוין להרוג את זה והרג את זה לא יומת. ושנה הכתוב לומר נפש תחת נפש – כי ענש הנפש הרבה מאד מן הילדים. וראייתם הכתוב אחריו עין תחת עין (שמות כ"א:כ"ד), שאינו כמשמעו, רק הוא כפר. והוזכרה זאת הפרשה בעבור עין תחת עין, שן תחת שן (שמות כ"א:כ"ד), כי אחריו כתיב משפט עין העבד ושנו. (כד) עין {תחת עין} – אמר רב סעדיה, לא נוכל לפרש זאת הפרשה כמשמעו. כי אדם הכה עין חבירו, וסרה שלישית אור עינו, איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת. אולי יחשיך אור עינו כולו. ויותר קשה הכויה והפצע והחבורה, כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות, ואין הדעת סובלת. אמר לו בן זיטא, הלא כתוב במקום אחר, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו (ויקרא כ"ד:כ'). והגאון השיב כי יש לזה בי"ת תחת על. והנה טעמו כן ינתן עליו עונש. ובן זיטא השיב כאשר עשה כן יעשה לו (ויקרא כ"ד:י"ט). השיב הגאון, הנה שמשון אמר כאשר עשו לי כן עשיתי להם (שופטים ט"ו:י"א), ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים, רק גמולם השיב להם. ובן זיטא השיב, אם היה המכה עני מה יהיה עונשו. והגאון השיב, אם עור יעור עין פקח מה תעשה לו. כי העני יתכן שיעשיר וישלם, רק העור לא יוכל לשלם לעולם. והכלל, לא נוכל לפרש על התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על תורה שבעל פה כאשר קבלו תורה שנכתב מיד האבות, כך קיבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם. והנה יהיה פיר' עין תחת עין – ראוי להיותו עינו תחת עינו, אם לא יתן כפרו. אמר הגאון, עונש השן – יתכן להיותו מעט, אם יהיה המוכה קטן, אם יכרת עוד יחליף.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 21:29אבן עזרא שמות פירוש שני כ״א:כ״ט

ואם – אין ספק, כי אין כופר למומת ב"ד, על כן אמרו הקדמונים כי זה יומת מיתה בידי שמים. והנה זה יומת – לפי דעתי כמו עין תחת עין (שמות כ"א:כ"ד), שהוא ראוי שיומת, אם לא יתן כופר נפשו. וכל זה בעבור שהוא כתוב יומת – ולא ימות.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 21:25אבן עזרא שמות פירוש ראשון כ״א:כ״ה

והמכחישים יפרשו כל אלה הנזכרים שהם כמשמעם. ומעתיקי התורה אמרו, כי יש כופר לכולם. והנה יהיה פירוש עין תחת עין – שהחובל חייב שיוציאו עינו תחת העין שהוציא, רק אם יתן כופר עינו [ינצל, וזה על פי בית דין], וזה כטעם וגם בעליו יומת (שמות כ"א:כ"ט), [כי כן אמרו (בבלי שבת ע'.) מאי יומת יומת בממון, והוא האמת והנכון, והעד] אם כופר יושת עליו. ובפרשת אמר אל הכהנים (ויקרא כ"ד:י"ט) אאריך מעט.

Ibn Ezra Vayikra 24:19-20אבן עזרא ויקרא כ״ד:י״ט-כ׳

(יט) כן יעשה לו – אמר שמשון כן עשיתי להם (שופטים ט"ז:י"א). (כ) והגאון הביא ראיות משיקול הדעת, כי לא יתכן להיות שבר תחת שבר כמהו כי הראשון בא בלא כוונה, ואיך יתכן לעשות שבר כמוהו, ואם הוא במקום מסוכן, הנה ימות, וכן בעין. ומי שסר שלישית אור עינו, איך יוכל אדם לעשות כן בעין החובל. על כן דברי הקבלה אמת, כי פי' אלה, שיש לו שבר ולהוציא עינו, אם לא יפדהו. ואם גם זאת התשובה טענו עליו, אם היה החובל עני. תשובתינו, על הרוב דבר הכתוב, ושמא יעשיר העני. גם זאת התשובה על הטוענים, אם היה חובל העין עור.

Ibn Ezra Devarim 25:12אבן עזרא דברים כ״ה:י״ב

וקצתה את כפה – כמו עין תחת עין (שמות כ"א:כ"ד), אם לא תפדה כפה. לא תחוס עינך – אם היתה ענייה, [וכאשר לא תוכל להציל המוחזק מכפה.]

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 21:24-25ר׳ יוסף בכור שור שמות כ״א:כ״ד-כ״ה

(כד) עין תחת עין – דמי עין תחת עין, כך פירשו רבותינו, ונתנו טעם וראייה לדבריהם בבבא קמא (בבלי ב"ק פ"ג:). וכן שורת הדין, והפסוקין מוכיחין שהוא דמי רגל. שכשאדם ממית אדם, אין לפייסו בממון, ומשום הכי נהרג, אבל באיבריו מה יועיל אם יטלו כמו כן מום בחבירו, מוטב לו שיתן לו ממון לפרנס את עצמו. כמו שאנו רואין בהדיא בהחובל בחבירו, שאינו אומר שיחבלו לו כמו כן, רק שבתו יתן ורפא ירפא, וכן חמשה דברים. ומינה שמעינן דכמו כן לראשי איברים, דיש אדם שאין לעשות בו, כגון סומא שסימא, וקיטע שקיטע, לא כל שכן. (כה) ובפירוש הוא אומר כאן: פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה שאמרנו למעלה גבי חבורה ופצע – ונקה המכה רק שבתו יתן. וכשם שאין חבורה תחת חבורה דווקא, אלא דמים, כך אין רגל תחת רגל דווקא, אלא דמים. וכאן שנה עליהם ליתן צער במקום נזק, כמו שדרשו רבותינו (בבלי ב"ק פ"ה.).

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 24:21ר׳ יוסף בכור שור ויקרא כ״ד:כ״א

ומכה אדם – שעושה בו חבורה, כגון אביו, ובהחובל (בבלי ב"ק פ"ג:) מוקי להאי קרא בהחובל בחבירו כגון שקטע ידו או רגלו, ומאי יומת, יומת בממון. ובא לפרש דעין תחת עין לאו דווקא, אלא ממון. והקישו כאן לבהמה, לומר מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין. ויש מפרשים: דא"יומת" דאיש כי יכה כל נפש אדם (ויקרא כ"ד:י"ז) אמר: מאי יומת? יומת בממון. וטועים כי חזר בו התלמוד ממאי דאמרינן לעיל, דהאי לקטלא אתי, דאיש כי יכה לקטלא אתי, כדמפרש בסנהדרין באילו הן הנשרפין (בבלי סנהדרין ע"ט:). ותני דבי חזקיה פליג אתנא דהחובל (בבלי ב"ק פ"ג:), ומוקי האי קרא נמי לקטלא, ודרש מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, לפטרו ממון אלא לחייבו ממון, אף מכה אדם לא תחלוק בו לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון.

Rambam Introduction to the Mishnaרמב״ם הקדמה למשנה

שיאמר שמה שנאמר בתורה וקצותה את כפה לא תחוס עיניך, שהוא קציצת היד ממש ואינו קנס המבייש כמו שביארה הקבלה, וייחס דבר זה לנבואה ויאמר שה' אמר לי שזה שנ' וקצותה את כפה הוא כפשטו... והוא, שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל, לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים ממשה רבינו עד רב אשי שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה' יתעלה עין בעין, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב. גם לא מצאנו מחלוקת במה שאמר הכתוב פרי עץ הדר שאחד אמר שהוא האתרוג, ואחר אמר שהוא הפריש או הרמון או זולתם. גם לא מצאנו מחלוקת בעץ עבות שהוא ההדס. ולא מצאנו מחלוקת בפירוש אמרו יתעלה וקצותה את כפה שהוא דמים.

Rambam Sefer HaMitzvot Aseh 236רמב״ם ספר המצוות עשה רל״ו

והמצוה הרל"ו היא שצונו בדין חובל בחבירו והוא אמרו יתעלה (שם) וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו. וזאת היא שתקרא (סנה' ח א, יג ב, יד א, לא ב, לב ב, מא א, וש"נ נו ב: ל"ת רעט) דיני קנסות. וכבר בא הכתוב שהוא כולל דיני קנסות כולם והוא אמרו יתעלה (ס"פ אמור) כאשר עשה כן ייעשה לו. רוצה בזה שיילקח מממונו תמורת מה שציערו לפי שיעור צערו לחברו כמו שבאה בה הקבלה ואפילו לא היה אלא ביישו לבד הנה הוא ייקנס בממונו כפי השיעור ההוא. ודע שדיני קנסות אלו כולם, כלומר נזקי אדם באדם וכן כשהזיקה בהמה את האדם או האדם את הבהמה, הנה לא ידונו בהם ויקנסו זולת הבית דין הסמוכים בארץ ישראל. וכבר התבאר דקדוק דין זה בפרק שמיני מבבא קמא.

Rambam Hilkhot Chovel UMezik 1:2-5,9-10רמב״ם חובל ומזיק א׳:ב׳-ה׳,ט׳-י׳

הלכה ב' נזק כיצד, שאם קטע יד חבירו או רגלו רואין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו, שנ' (שמות כ"א:כ"ד, ויקרא כ"ד:כ') עין תחת עין, מפי השמועה למדו שזה שנאמר תחת לשלם ממון הוא. הלכה ג' זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא אומר (במדבר ל"ה:ל"א) ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר. הלכה ד' וכן זה שנאמר בחובל בחבירו ומזיקו לא תחוס עינך שלא תחוס בתשלומין שמא תאמר עני הוא זה ושלא בכוונה חבל בו ארחמנו לכך נאמר לא תחוס עינך. הלכה ה' ומנין שזה שנאמר באיברים עין תחת עין וכו' תשלומין הוא, שנאמר (שמות כ"א:כ"ה) חבורה תחת חבורה ובפירוש נאמר וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא, הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין, והוא הדין לתחת הנאמר בעין ובשאר איברים. הלכה ט' ומניין שהוא חייב בבושת בפני עצמה שהרי נאמר (דברים כ"ה:י"א) ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה בכלל דין זה קנס המבייש. הלכה י' אינו חייב על הבושת עד שיהיה מתכוין שנ' ושלחה ידה אבל המבייש חבירו בלא כוונה פטור לפיכך ישן וכיוצא בו שבייש פטור.

Rambam Hilkhot Rotzeach 1:7-8רמב״ם רוצח ושמירת הנפש א׳:ז׳-ח׳

הלכה ז' כיצד, אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אף על פי שלא קיבל עליו התראה כיון שעדיין הוא רודף הרי זה נהרג, ואם יכולים להצילו באבר מאיברי הרודף כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו עושין, ואם אינן יכולין לכוין ולא להצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף הרי אלו הורגין אותו ואף על פי שעדיין לא הרג, שנאמר (דברים כ"ה:י"ב) וקצותה את כפה לא תחוס עינך. הלכה ח' אחד מבושיו, ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות, אחד האיש שאחז את האשה, ענין הכתוב שכל החושב להכות חבירו הכייה הממיתה אותו מצילין את הנרדף בכפו של רודף, ואם אינן יכולין מצילין אותו אף בנפשו, שנ' לא תחוס עינך.

Rambam Moreh Nevukhim 3:41רמב״ם מורה נבוכים ג׳:מ״א

המצות אשר כלל אותם הכלל הששי, הם לקחת הדין מן החוטא, ותועלתם בכלל ידועה וכבר זכרנוה, ואמנם פרטיהם ודין כל חלק שבא בהם שמע אותם, שם עונש כל חוטא לזולתו בכלל שיעשה בו כמו שעשה בשוה, אם הזיק בגוף ינזק בגופו, ואם הזיק בממון ינזק בממונו, ויש לבעל הממון למחול ולהקל, אמנם ההורג לבד לחוזק חטאתו אין מקילין לו כלל ולא ילקח ממנו כופר, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, ומפני זה אילו חיה הנהרג שעה אחת או ימים והוא מדבר ושכלו טוב ויאמר הניחו הורגי הנה מחלתי וסלחתי לו אין שומעים לו, אבל נפש בנפש בהכרח, בהשוות הקטן לגדול והעבד לבן חורין והחכם לסכל, שאין בכל חטאת האדם יותר גדול מזה, ומי שחסר אבר יחוסר אבר, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, ולא תטריד רעיונך בהיותנו עונשים הנה בממון, כי הכונה הנה לתת סבת הפסוקים ולא סבת דברי התלמוד, ועם כל זה יש לי במה שאמרו בו התלמוד דעת ישמע פנים בפנים, והמכות אשר א"א לעשות כיוצא בם בשוה דינם בתשלומין, רק שבתו יתן ורפא ירפא... וכן דין עדים זוממים שיעשה בהם כמו שחשבו לעשותו בשוה, אם חשבו להרוג יהרגו, אם חשבו להכות יוכו, אם חשבו לחייב ממון יחויבו ממון בשוה, הכוונה בכל זה להשוות העונש והעבירה, וזהו הענין היות המשפטים צדיקים ג"כ.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 21:24ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות כ״א:כ״ד

עין תחת עין – פשטיה דקרא מבואר וביארה הקבלה שכונת המקרא "דמי שן תחת שן" וכן בכולם; וכבר יש סעד לקבלה זו בעדות המקרא ובראיות ההיקש כתבם ר' סעדיה ז"ל בפירושו ועדות המקרא מאמר פצע תחת פצע וכבר קדם בכגון זה או דומה לו שאינו חייב אלא עונש ממון והוא מאמרו יתעלה וכי יריבן וג' רק שבתו יתן וג' ולאבא מרי ז"ל במורה רמז בזה שנמסר ממנו פירושו על פה בו הכרעה נפלאה בין הקבלה ופשט המקרא ולא אפשר לכותבו מפני שהוא ז"ל הסתירו.

Midrash HaGadol Shemot 21:25מדרש הגדול שמות כ״א:כ״ה

בן עזאי אומר הרי הוא אומר חבורה תחת חבורה ולהלן הוא אומר והכה איש את רעהו באבן או באגרף (פי"ח) הא חבורה חבורה מה חבורה האמורה להלן שבתו יתן ורפא ירפא אף כאן שבתו יתן ורפא ירפא, חבורה בכלל היתה ויצאת ללמד ולא ללמד על עצמה אלא ללמד על הכלל, מה חבורה שנאמר בה תחת, הרי הוא תשלומין, אף כל שנאמר בו תחת הרי הוא תשלומין. או יכול אף נפש תחת נפש ת"ל ולא תקחו כפר לנפש רוצח (במדבר ל"ה:ל"א) לנפש רוצח אי אתה לוקח כפר אבל אתה לוקח כפר לאיברין.

Ramban Shemot 21:24רמב״ן שמות כ״א:כ״ד

עין תחת עין – הידוע בקבלת רבותינו שהוא ממון (מכילתא כאן, ב"ק פ"ד.), ויבא כלשון הזה בתשלומין ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש (ויקרא כ"ד:י"ח). ואמר ר"א כי כוונת הכתוב לומר שהוא חייב בכך אם לא יתן כפרו. והכתוב אוסר עלינו שלא נקח כפר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות (במדבר ל"ה:ל"א), אבל נקח כפר במי שהוא רשע לכרות אבר מאיבריו. ולכן לא נכרות אותו לעולם, אבל ישלם כדי דמיו. ואם אין לו יהיה דמיו עליו חוב עד שתשיג ידו ונגאל. והראיה לדברי חכמים מה שאמר למעלה (פסוק י"ט) רק שבתו יתן ורפא ירפא, ואם נעשה באיש אשר יכה את רעהו כאשר עשה בו, מה ישלם אחרי כן, והוא גם הוא צריך שבת ורפוי. ואין טענה מפני המתרפא מהרה, כי אין זה פשוטו של מקרא. אבל הכתוב ידבר בכל אדם. וגם אם נתרפא יותר מהר, כבר לקחנו נקמתו ממנו כי עשינו לו כאשר עשה בשוה. ועל דרך הפשט אין הצלה מזאת השאלה, לבד אם יאמרו כי המכה אשר יתן מום בעמיתו (ויקרא כ"ד:י"ט) והוא מום קבוע שישאר בו, כגון עין יד ורגל וכויה שישאר ממנה הרושם לעולם, אז נעשה כמותה בגופו, והוא מה שאמר (שם כ') כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, ואין בזה תשלומי שבת ורפוי כלל. אבל אשר יכה אותו באבן או באגרוף על בגדיו ונפל למשכב ונתרפא רפואה שלימה ולא נשאר בגופו מום, בזה אמר (לעיל פסוק י"ט) רק שבתו יתן ורפא ירפא. והנה הכתוב שהזכיר כויה ופצע וחבורה, כפי משמעו כל הנזקים האלו בכלל הזה, והפצע והחבורה יתרפאו לגמרי. ומה שאמר הכתוב שם (ויקרא כ"ד:י"ט) ואיש כי יתן מום בעמיתו רצה לכלול כל המכות, שלא האריך שם להזכיר פצע וחבורה וכויה, ואמר מום, כי כל מכה יעשה מום לשעתו, ואפילו המתרפא נקרא מום, כאמרנו מום עובר (בכורות ל"ז:). והתורה קראה גרב או ילפת או מרוח אשך מום (ויקרא כ"א:כ'), וכלם עוברים ומתרפאים. וכתוב ילדים אשר אין בהם כל מום (דניאל א':ד'). והכלל כי הקבלה בכל מקום אמת.

Ramban Vayikra 24:18רמב״ן ויקרא כ״ד:י״ח

אין נפש תחת נפש – בבהמה, ממש, שיצטרך לקנות לו בהמה כבהמתו, אבל שישלם לו דמים בשווי הנזק אשר עשה לו. וכן שבר תחת שבר עין תחת עין - (בפסוק כ'), על דעת רבותינו (ב"ק פ"ג:).

R. Bachya Shemot 21:24ר׳ בחיי שמות כ״א:כ״ד

קבלת רז"ל בזה: (מכילתא נזיקין פרשה ח') דמי עין ולא עין ממש, והראיה מה שהזכיר למעלה: "רק שבתו יתן ורפא ירפא" ואם נעשה באיש אשר יכה את רעהו כאשר עשה בו מה ישלם אחרי כן והוא גם הוא צריך שבת ורפוי, ועוד כי זה שהוציא עין חברו אילו עשינו לו כן והוציאנו את עינו לא כל הטבעים שוים, ואולי השני יומת בהוצאת עינו מפני שטבעו רך מן הראשון, והתורה אמרה: "עין תחת עין" ולא עין ונפש תחת עין, ואם כן אין בזה השואת היושר והמשפט לכל טבעי בני אדם זולתי בדמים, ועוד הכתוב שאמר: (ויקרא כ"ד:י"ט-כ') "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו", "שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו", אי אפשר שיתקיים הכתוב הזה אלא כפי קבלת רז"ל בדמים ולא נטילת אבר ממש, לפי שאי אפשר לאדם לעשות חבורה כאותה שעשה לו חברו באורך וברוחב ובעומק ולא יתכן לו לצמצם, ואם יעשה פחות או יותר לא קיים "כאשר עשה כן יעשה לו", אלא מכאן שאינו ממש אלא דמים, כדמי מה שעשה לא פחות ולא יותר. ויש לשאול היאך נקיים הכתוב: "כאשר עשה כן יעשה לו" אם לא בעשיית חבורה ממש שהרי הוא חבורה עשה ואם זה שעשה חבורה הוא חייב לשלם דמים האיך יתקיים "כאשר עשה כן יעשה לו". ויש לומר כי פירוש "כאשר עשה כן יעשה לו" כאשר הרע כן ירעו לו, והראיה מדברי שמשון שאמר: (שופטים ט"ו:י"א) "כאשר עשו לי כן עשיתי להם", והלא הם גזלו את אשתו והוא שרף את תבואתם, והרי מעשה שלהם לא היה כמעשה שלו, אלא ודאי כיון שהרעו זה לזה כאלו השתלמו הגמול. וכן מצינו בדברי הנביא שמתנבא על עשו: (עובדיה א':ט"ו-ט"ז) "כאשר עשית יעשה לך גמולך ישוב בראשך", "כי כאשר שתיתם על הר קדשי", והא למדת מן הדעת ומן הכתוב ומדברי חכמים שאין פירוש עין תחת עין ממש אלא דמים, כן כתב רבינו חננאל ז"ל.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 21:24-25רלב״ג שמות ביאור הפרשה כ״א:כ״ד-כ״ה

עין תחת עין — רוצה לומר אם לא יהיה אסון; שאם היה שם אסון, הנה יהיה העונש נפש תחת נפש. אמנם כשלא יהיה שם אסון - יֵעָנֵשׁ בממון לפי הנזק שהגיע למוכה, כאילו תאמר שאם חיסרוֹ אבר - יפרע לו דמי האבר ההוא. ואי אפשר שיובן מזה שאם סימא את עינו יסמאו עין המכה; וזה, כי בולדות, אף על פי שהיה סופם להיות נפש, הנה מפני שאינם עתה שְׁלֵמֵי־הבריאה לא יֵעָנֵשׁ כי אם בממון; ולזה יהיה הרצון בזה, שאם היה הנזק בולדות - יֵעָנֵשׁ בממון, ואותו הממון יהיה לבעל, כמו שקדם; ואם היה הנזק באופן אחֵר, כאילו תאמר שחיסרוּ עינהּ או שינהּ או אבר מאבריה, יהיו אומדין עין תחת עין בממון, כאילו תאמר שיראו כמה יהיה ערך הניזק בעין, וכמה יהיה ערכו אחר שחסר עינו, ואותו הפחת ישלם המזיק. וכבר יתבאר לך עוד שזה העונש הוא ממון ממה שאומר: וזה, שכבר מצאנו בנזקין שיש בהם עונש ממון, כמו שקדם באומרו: 'רק שבתו יתן ורפֹּא ירפא' (פסוק יט), וכן הענין בולדות, שהם כמו אבר מאברי האשה — וזה יתבאר מההיזון אשר להם במעי אמם מדמיה כמו הענין בשאר אבריה — ולזה ראוי שיהיה הענין כן באלו הנזקין. ואין לאומר שיאמר שכבר יעשו לו מכה כמכה ההיא, ויתן עם זה השבת והריפוי, כי אין זה מיושר התורה, רוצה לומר שיֵעָנֵשׁ יותר ממה שהזיק, ולזה הוא מבואר שהוא יפטר בממון. ועוד, כי היזק הולדות הוא יותר עצום מהיזק האיברים, ואין ראוי שיהיה העונש על ההיזק היותר עצום יותר קל; ואם היה אומרו 'עין תחת עין' כפשוטו, יהיה העונש עליו יותר מהעונש על הולדות, כי עונש הגוף הוא יותר קשה לאין שיעור מעונש הממון. ועוד, כי כמו שבהיזק המיתה אין הבדל במין בין העונש אשר יגיע על המתת עבדו והעונש אשר יגיע על המתת זולתו, כן ראוי שיהיה הענין בנזקין; והנה מצאנו העונש על נזקי העבד - ממון, כי הוא ישולח לחופשי תחת עינו או תחת שנו, ואם היה אומרו 'עין תחת עין' כפשוטו, היה ראוי שיהיה כן בעונש אשר יגיע לאדון בשחתו עין עבדו, לא יהיה הבדל ביניהם במין אבל יהיה ההבדל ביניהם באופן אחר, כאילו תאמר שאם יעמוד זמן־מה אחר ההכאה קודם שתשחת עינו יפטר האדון. ועוד, כי התורה הזכירה באילו החבלות החמור תחילה, כמו שנבאר במה שיבוא, וכבר התחילה לבאר שהעונש בנזקין הוא ממון במה שחייב לתת שבת וריפוי למוכה, ואמרה כי כבר יִנָּקֶה המכה מעונש אחר; ואחר כן רצתה לבאר אופן הטלת זה העונש, שלא נחשוב שיפטר בשבת והריפוי, אבל אם היתה החבלה בולדות - יתן גם כן דמי הולדות, ואם היתה החבלה באברים אחרים - יתן דמי האברים ההם. ועוד, כי התורה אמרה במאמר כולל כי כשלא יהיה אסון יֵעָנֵשׁ בממון, ולזה יהיה אומרו 'עין תחת עין' שב אל מה שאמר 'ענוש יענש', רוצה לומר שהוא יֵעָנֵשׁ בממון עין תחת עין. ועוד, כי עונש הגוף ועונש הממון הם עונשים אין התיחסות ביניהם, וראוי שיהיה העונש לפי המרי, ובהיות הענין כן הנה הדברים אשר יהיה עונשם בגוף אין להם יחס אל הדברים אשר עונשם בממון, כי ההקש הוא אחד; וכאשר היה זה כן, הנה מן השקר שישתתף בדבר האחד בעינו עונש הגוף ועונש הממון; ולפי שכבר התבאר שבכמו אלו ההיזקים יהיה שם עונש בממון, שנאמר 'רק שבתו יתן ורפֹּא ירפא' (פסוק יט), הנה הוא בלתי אפשר שיהיה שם עונש גוף גם כן. ולא יקשה בעיניך איך יתכן שיובן אומרו 'עין תחת עין' ממון, כי כמו זה הלשון אמרה התורה במה שהוא ממון; אמר בפרשת אמור אל הכהנים: 'ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש' (ויקרא כד, יח). ויותר זר מזה מה שאמר אחר זה (פסוק כט): 'השור יסקל וגם בעליו יומת', שהוא בלי ספק ממון, כמו שנבאר בהגיענו שם בגזרת ה', הנה קראה התורה "מיתה" תתו דמי נפשו, כאומרו 'אם כֹּפר יושת עליו ונתן פדיֹן נפשו' (פסוק ל). ועוד, כי התורה אמרה: 'ולא תקחו כֹפר לנפש רֹצח' (במדבר לה, לא), ולמדנו מזה — לפי מה שהתבאר בשורשים הכוללים — שבמה שהוא למטה מזה - יקחו כופר. ולזה יתבאר שבכמו אלו החבלות יהיה העונש ממון. ואחר שהתישב לנו זה נשלים ביאור זה הענין. אמר שאם לא יהיה שם אסון הנה יֵעָנֵשׁ במה שחבל בממון עין תחת עין, רוצה לומר שישׁומו דמי עין הניזק וישלם לו. וזאת השומא תהיה בשישומו כמה יהיו דמיו אם ימכר קודם שנשחת עינו, וכמה יהיו דמיו אם ימכר אחר השחתתו. וכבר נתבאר במה שקדם (פסוק יט) שהוא יתן לו גם כן השבת והריפוי. וכבר יתבאר לך גם כן שהוא ישלם לו דמי צערו אשר נצטער בזאת ההכאה, מהענין בעצמו וממה שנזכר מזה בתורה; וזה, שהוא ראוי שישלם לו זה הצער, כי אתה תמצא האנשים המשׂתכרים לעשות מלאכה, שכל מה שיגיע יותר במלאכה ההיא מהצער - יותן להם שכירות יותר רב; והנה נזכר זה גם כן בתורה, אמר 'כויה תחת כויה' (פסוק כה), והנה אפשר בכויה שלא יגיע בה נזק זולת הצער, כאילו תאמר שכואו על צפורנו בשפוד; ואמר גם כן בקנס האונס: 'תחת אשר עִנָּהּ' (דברים כב, כט), רוצה לומר שהוא ישלם זה בעבור שציער אותה. וכן יתבאר לך שהוא ישלם דמי הבושת, כי אתה תמצא באנשים אשר ישׂתכרו לעשות מלאכה, שכל מה שיהיה הבושת בעשיית המלאכה ההיא יותר עצום - יותן להם שכירות יותר רב. וכבר נלמד זה גם כן ממה שאמרה התורה: 'ושלחה ידה והחזיקה במבֻשיו וקצֹתה את כפה' (דברים כה, יא-יב), והוא עונש ממון לפי מה שהתבאר מדברינו; והנה, לקחה התורה הפרט אשר יהיה בו בושת להורות שכבר תקפיד התורה בענין הבושת. ולזה תמצא גם כן שיֵעָנֵשׁ מוציא שם רע מפני הבושת, כי הוא לא הזיק באופן אחר, ועם כל זה ענשה אותו התורה מאה כסף. ומזה המקום יתבאר לך כי בושת הוא ממון, לא קנס כמו שחשבו רבים, ולזה אמרו ז"ל: 'משלם בושת ופגם על פי עצמו ואינו משלם קנס' — כבר ביארו לך כי הבושת הוא ממון. ועוד, כי הם אמרו במאמר כולל כי כל מי שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם על פי עצמו, ולפי שהבושת הוא דבר שמשלם בו כמה שהזיק, כי הוא משוער לפי המבייש והמתבייש, הנה הוא יהיה משתלם על פי עצמו, ומה שזה דרכו הוא ממון. ולא יטעך מה שאמרו בראש החובל (בבא קמא פד, ב) על ענין הבושת: 'חסדא חסדא קנסי קא מגבית בבבל', שיורה שהבושת הוא קנס; וזה, כי הבושת הנזכר שם הוא קצוב, לא ישוער לפי המבייש והמתבייש, ומה שזה דרכו הוא קנס. ולזאת הסיבה קראנו שלושים של עבד קנס, ואף על פי שעיקרם ממון, לפי שהתורה השותה בזה עבד לעבד. וכבר יתבאר לך גם כן ממקומות רבים מהתלמוד שהבושת הוא ממון; ואין הֵנָּה מקום זאת החקירה, כי הוא יותר ראוי בחיבורים התלמודיים. והפלא מהרב המורה שכתב שהבושת הוא קנס, ונתן הסיבה בהיותו משלם בושת על פי עצמו, לפי שבשעת ההודאה ביישו. וזה ממה שאינו ראוי להיות כן, שאם לא היה שם בושת זולתי זה הבושת אשר בדברים - היה פטור עליו, כמו שנתבאר בפרק החובל, רוצה לומר שהמבייש את חברו בדברים פטור. וראוי שתדע כי דמי ולדות הם לבעל, כשהיה חי בשעת נגיפה, כי התורה זכתה לו בהם. אמנם אם נגפוה אחר מיתת הבעל, יהיו דמי הולדות לאשה, לא ליורשי הבעל. וכן הענין במי שהיתה מעוברת ואין לה בעל, שדמי הולדות הם שלה. וזה מבואר בנפשו לפי לשון התורה עם מה שהתבאר מהשורשים הכוללים, ומהענין בעצמו. ומזה יתבאר שאם היה בעלה גר ואין לו יורשים, וחבל בה בחיי הגר ומת הגר, הנה יפטר מדמי ולדות, כי נכסיו הם הפקר וכל הקודם בהם זכה. ובכאן התבאר שהחובל בחברו חייב בחמישה דברים: בנזק — אם חבל בו באופן שלא ישוב לענינו הראשון, כמו ששיחת עינו או ידו — ובשבת ובריפוי ובצער ובבושת. וכבר תהיה החבלה באופן שיתחייב בקצת אלו הדברים זולת קצת, כאילו תאמר שאם לא היה שם כי אם צער - לא ישלם כי אם צער, ואם לא היה שם כי אם בושת - לא ישלם כי אם בושת, והַקֵּש על זה. והנה למדנו ממה שאמר 'ולא יהיה אסון ענוש יענש' (פסוק כב), שהדבר שיש בענינו מיתת בית דין - לא יתכן שיהיה בו עונש ממון, כי עונש הגוף ועונש הממון הם ענינים מתחלפים חילוף רב, ולא יתכן שיהיו בנושא אחד. ולזה יתבאר כי מה שיהיה בו עונש מיתה אם היה מזיד - לא יפול בו עונש ממון אפילו אם היה שוגג. כי ההבדל שיש בין שוגג למזיד אינו אלא לחייבו מיתה או לפוטרו.

Ralbag Shemot Toalot 21:8רלב״ג שמות תועלות כ״א:ח׳

התועלת השמיני הוא במצוות, והוא מה שצוה להיות החובל בחבירו משלם ממון בכל הצדדים אשר הגיע לו נזק. ואם חבל בעבדו הכנעני — כאילו תאמר שהפיל את שנו וסימא את עינו — ישלחנו לחופשי. והנה התועלת בזאת המצוה מבואר, והוא לסלק ההיזקים מבין בני האדם. ובה עוד תועלת בדעות במה שהגביל שיהיו דמי הולדות לבעל, כי זה ממה שיפקח עינינו שזרע הזכר הוא נותן הצורה, והחומר הוא מזרע הנקבה; ולפי שההויה תיוחס אל הצורה, כי היא השורש, היו דמי הולדות לבעל. ואולם שורשי זאת המצווה הם שבעה עשר: השורש הראשון הוא שיתחייב החובל בחברו לשלם ממון, והוא חמישה דברים: נזק, שבת, ריפוי, צער, ובושת. בנזק נאמר: 'ענוש יֵעָנֵשׁ כאשר ישית עליו בעל האשה' (כא, כב), והוא דמי הולדות אשר העדירם ממנו; ואמר: 'יד תחת יד רגל תחת רגל' (כא, כד), והוא ממון, כמו שביארנו בזאת הפרשה. ואמר בשבת וריפוי: 'רק שבתו יתן ורפֹּא ירפא' (כא, יט). ואמר בבושת: 'וקצֹתה את כפה' (דברים כה, יב), והוא ממון כמו שביארנו. כבר נתבאר זה השורש בשמיני מקמא (פג, ב). והוא מבואר כי במקום שיקרו כל אלו החמישה דברים - ישלם כולם, וכאשר לא יקרו כולם כי אם קצתם - ישלם מה שיקרה מזה. כבר נתבאר זה השורש בשמיני מקמא (פג, ב, ואילך), ובירושלמי (פרק ח הלכה א). השורש השני הוא שבארבעה דברים מאלו יהיה בהם דין השגגה כרצון, כיון שיש לו פשיעה־מה בזה, זולתי בבושת, שלא יתחייב עד שיתכוין להזיק או לבייש, שנאמר: 'וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו ושלחה ידה והחזיקה במבֻשיו' (דברים כה, יא). וזה, שלא חילקה התורה בין שוגג למזיד כי אם במכה נפש, שנאמר: 'ואשר לא צדה וגו'' (כא, יג), 'וכי יזִד איש על רעהו' (כא, יד), אבל בחבלות יתחייב לשלם אף על פי שהוא שוגג, כיון שהוא פושע, כמו הענין במי שנתחייב גלות שהוא פושע פשיעה־מה. כבר נתבאר זה השורש בשני מקמא (כו, א - כז, א). השורש השלישי הוא שלא יתחייב המזיק בשגגה, אם היה הניזק הוא הפושע יותר בהגעת הנזק לו, כאילו תאמר שזרק זה את האבן והוציא הלה את ראשו וקיבלה, או שנכנס לרשות המזיק שלא ברשותו והזיקוֹ בשגגה. וכן הענין אם היו שניהם במדרגה אחת מהפשיעה; וזה מבואר בנפשו חיובו; כבר נתבאר זה השורש בחמישי מקמא ובשלושה עשר מסנהדרין. השורש הרביעי הוא שהשגגה שהיא למטה מהשגגה שיתחייב עליה גלות — כאילו תאמר שהיא קרובה לאונס, כגון שנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק, והנה לו בזה שגגה־מה, והיא עלייתו לראש הגג במקום יתכן שתפילהו רוח שאינה מצויה, ואף על פי שלא תקרה אלא על המעט; וכן אם היתה אבן מונחת בחיקו והכיר בה ושכחה, או שלא הכיר בה מעולם, ועמד ונפלה והזיקה — הנה באלו לא ישלם כי אם הנזק לבד, כי התורה אמרה: 'יד תחת יד רגל תחת רגל' (כא, כד) — מכל מקום ישלם הנזק. ונתבאר זה עוד ממה שחייבה התורה בדמי ולדות ולא זכרה שם תשלומין אחרים, להורות שכבר יקרה שיתחייב בדמי ולדות ולא יתחייב בארבעה דברים הנשארים, כגון שנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע והזיק האשה, שהיא שגגה קרובה לאונס. וראוי היה להיות כן; וזה, כי השוגג והמזיד חייבין באלו הדברים, זולת הבושת שלא יתחייב בו כי אם המזיד, והאנוס פטור מכולם, כמו שנתבאר בשורשים הכוללים, ולזה ראוי שיהיה השוגג הקרוב לאנוס חייב בקצתם, ובקצתם לא; וראוי שיהיה מה שיתחייב בו הוא הנזק, כי הוא הדבר היותר ראוי לשלם, כי ההיזק בו הוא יותר נגלה, עם שהוא נוהג גם בממונו שהזיק. וראוי שלא יֵעָלֵם ממנו שאם היה בזה הנזק יד אחר הוא פושע בו — הנה יתחייב זה השני; כאילו תאמר שהפילוֹ חברו מראש הגג והזיק, או ששׂם כלים או אדם אצלו בעת שהוא ישן והזיקם הישן בתנועתו בעת השינה, וזה מבואר מאד חיובו. כבר נתבאר זה השורש בחמישי מקמא ובירושלמי בשני מקמא. השורש החמישי הוא שאלו החמישה דברים נישומין לפי מקבל הנזק, זולת הבושת ששמין אותו לפי מקבל הנזק והמזיק. והמשל, שאם חיסרו אבר, כגון שקטע ידו או רגלו, שמין כמה נפחת ערך איש כזה אם ימכר לעבד מפני חסרון האבר ההוא, וזהו נזק. ואחר זה משלם הצער בששמין כמה היה אדם כזה נותן שלא יחוסר ממנו זה האבר בזה האופן המצער, אך יחוסר ממנו בסם־מה שלא יצטער בו כי אם צער מועט; והוא מבואר שכל מה שיהיה הניזק יותר מעונג ויותר עשיר יהיה ערך הצער יותר רב. והשבת משערין לפי מה שביטלוֹ ממלאכתו כל ימי חוליו, לפי המלאכה שהוא יודע בה, אם לא חיסרו אבר. ואם חיסרו אבר משערין לפי מה שביטלוֹ מהמלאכה שיוכל לעשותה בזולת האבר ההוא כל ימי חוליו; אך דמי מלאכת האבר ההוא נכללו בדמי האבר ההוא. וכן יִדְמֶה שהריפוי יהיה מתחלף גם כן לפי מעלת הנחבל, כי כבר יתחלפו הרפואות הלקוחות, אם דרך הפה אם מחוץ, לפי מנהג מקבל הרפואה והיותו ענוג או הפך. והבושת משערין לפי המבייש והמתבייש; וזה, שאם היה המבייש פחוּת ונבזה - יהיה הבושת יותר גדול ממה שהיה אם היה נכבד. וכן אם היה המתבייש נכבד, הנה בושתו יותר גדול ממה שהיה אם היה נבזה. כבר נתבאר זה השורש בשמיני מקמא. השורש הששי הוא שאומדין מה שהזיק בו, אם יש בו כדי להזיק הנזק ההוא, שנאמר: 'באבן או באגרֹף' (כא, יח) — שיש בו כדי להזיק. כבר נתבאר זה השורש בשמיני מקמא. השורש השביעי הוא שלא יתחייב בדיני אדם אם הזיק חברו בשהבעיתו או שצעק באוזנו וחרשוֹ, כיון שלא נגע בו בדבר מורגש, ואינו דומה לאבן או לאגרוף שאמרה תורה. וכן אם ביישוֹ בדברים — פטור, שאינו דומה למה שאמרה התורה 'ושלחה ידה והחזיקה במבֻשיו' (דברים כה, יא). כבר נתבאר זה השורש בשמיני מקמא. השורש השמיני הוא שהנוגף את האשה בכוונה לאשה, ויצאו ילדיה ולא מתה — משלם דמי הולדות, זולת מה שיתחייב מפני מה שהזיק בגוף האשה לפי מה שקדם; שנאמר: 'ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה וגו'' (כא, כב). ואם מתה — פטור מדמי ולדות, שהרי הוא חייב מיתה, אם היה מזיד, ולא יתכן שיתקבצו בפועַל אחד בעינו עונש המיתה ועונש הממון יחד, כמו שהתבאר בשורשים הכוללים. ולזה אמר: 'ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש' (כא, כג). ולזה הוא מבואר שאף על פי שהֵמִיתָהּ בשגגה פטור מדמי ולדות, לפי שעונש הפועַל הזה הוא אם חיוב מיתה אם פְּטור ממנה, ולא יוכל להגיע אל עונש הממון. כבר נתבאר זה השורש בשמיני מקמא. השורש התשיעי הוא שאם לא נתכוון לאשה, אף על פי שמתה - חייב בדמי ולדות, לפי שאין בזה הפועַל עונש מיתה כלל, כמו שקדם. כבר התבאר זה השורש ברביעי מקמא (מב, א). השורש העשירי הוא שהעובר הוא כמו אבר מאברי האשה, ולזה היה עונש הנוגף את האשה ויצאו ילדיה - ממון. שאם היו חשובין לנפש, היה ראוי שיהיה בהם חיוב מיתה. והיה זה כן, לפי שהעובר הוא ניזון מן הדם ההווה בכבד אמו, כמו הענין בשאר אברי אמו. כבר נזכר זה השורש בחמישי מקמא (מז, א) ובתשיעי מסנהדרין (פ, ב) ובמקומות רבים מהתלמוד, והוא מהשורשים הכוללים. השורש האחד עשר הוא שהנזק והצער הוא לאשה, ודמי הולדות לבעל, כשהיה לה בעל, כי התורה זכתה לו בהם. ואולם אם מת הבעל יהיו דמי הולדות גם כן שלה; והיה זה כן, כי לא זכתה התורה בדמי הולדות כי אם לבעל, לא ליורשיו, כי אין האשה נקנית להם; ולפי שהולדות הם כמו אבר מאבריה הנה יהיו דמי הולדות שלה. והנה יתבאר כי הנזק והצער לה, לפי שהתורה לא זכתה לבעל אלא בדמי ולדות, שיש לו מבוא בהויתם, ולא יחסר בהִפָּקְדָם מגוף האשה, ואמנם מה שיחסר מגוף האשה בהִפָּקְדוֹ - ראוי שיהיה לאשה. וכן הצער הוא לאשה, לזאת הסיבה. ואולם השבת הוא לבעל, אם היו מעשי ידיה שלו. וכן הענין בעבד עברי, כי מלאכתו לרבו; וכבר נתבאר זה השורש בחמישי מקמא. ומזה יתבאר שהכופר הוא ליורשי האשה, אם הרג אותה שור מועד, לא לבעל; כבר נתבאר זה ברביעי מקמא. והנה יתבאר מאלו הדברים שהבושת הוא שלה, וכן יראה מהתוספתא בפרק שלושה עשר אבות נזיקין, ומהמשנה בששי מכתובות, כי החולק על זה הדעת שם הוא יחיד, וכן הענין בתוספתא. ואולם הרב המורה נמשך לדברי היחיד, לפי שנשאו ונתנו האמוראים להקשות ולתרץ על דעתו. והנראה בעיני שאין כח במשא ומתן ההוא לדחות הדעת הנזכר בזה במקומו, והוא מה שנתבאר בזה בחמישי מקמא אשר יחוייב ממנו שיהיה הבושת שלה; וזה, שאם היה צודק התירוץ שתירצו שם כשהוקשה להם האם מי שבייש עני בן טובים יחוייב לתת בושת לכל בני המשפחה, ואמרו: "התם לאו גופיה, אשתו גופיה", היה מחוייב שיהיה הנזק שלו כיון שאשתו היא גופו, או שיהיה לו חלק בנזק, וזה דוחה מה שנזכר מזה בחמישי מקמא ובששי מכתובות. ולזה נראה בעיני שאין הלכה כדברי אותו היחיד, כי לא נדחה תלמוד ערוך מפני שנויי דחיקי כמו שכתב רבינו האיי ז"ל; ואם היה, לא יהיה זה מן התורה אלא מתקנת חכמים ז"ל. השורש השנים עשר הוא שהמכה עין עבדו או אמתו הכנענים ושיחתה, או שיפיל שן עבדו או אמתו, הדומה לעין שאינו חוזר — והוא השן שאינה שן של חלב — חייב לשלחם לחופשי. וכן הענין בשאר האברים הדומים לשן ועין, שהם ראשי אברים וגלויים, כמו ראש החוטם וראשי האוזניים וראשי אצבעות הידים והרגלים וראש הערוה באדם וראשי דדים באשה. ולפי שלא אמר בהם "לחופשי יצא" למדנו שהם חסרים שילוח; וענין השילוח הוא שיכתוב להם שטר שחרור, כמו שאמר בשפחה חרופה: 'או חֻפשה לא נִתַּן לה' (ויקרא יט, כ), ומשם למדנו שאין דינם דין המשוחרר עד שיגיע גט שחרור לידם. והוא מבואר שענין השחתת האבר יֵאָמֵר על שני פנים: האחד הוא שישחיתנו מֵעשות הדבר הטבעי המיוחד לו, כאילו תאמר שיסמא את עין עבדו, אלא שעדיין העין קיים, והוא ניזון, והוא חלק מהבעל־חיים; והשני — שישחיתנו מהיות חלק הבעל־חיים, כאילו תאמר שתִמַּק עינו בחוֹרָהּ. ואי־זה שיהיה מאלו קרוי השחתה. כבר נתבאר זה השורש בראשון מקידושין. השורש השלושה עשר הוא שאינו חייב לשלחם חופשי אם לא היו מיוחדים לו ויתכוין ויכה בגופם, שנאמר: 'וכי יכה איש את עין עבדו' (כא, כו) — שיהיה כולו שלו, ויכה עינו שהיא הכאה בגופו, ויתכוין לזה. אבל אם זרק אבן ונתכוון לזרוק בכותל והכה עין עבדו; או שסימא עינו או חרש אוזנו בזולת הכאה בגופו, כמו שיכה באויר כנגד עינו וסימאה, כנגד אוזנו וחרשה; או שלא היה העבד בכללו שלו — לא יתחייב לשלח אותו חופשי. כבר נתבאר זה השורש בראשון מקדושין (כד, ב) ובשמיני מקמא (צ, א). השורש הארבעה עשר הוא שהחובל בעבד כנעני שלו בזולת זה האופן - פטור. אפילו אם המיתו בשבט ועמד יום או יומים פטור, שהרי הוא קנינו. ולזה הוא מבואר שאם חבלו בו אחרים, משלמים בו חמישה דברים לרבו. כבר נתבאר זה השורש בשמיני מקמא. השורש החמישה עשר הוא שהמפיל שן עבדו ואחר כן סימא את עינו או חבל בו, יפול ספק אם נתחייב לו דמי עינו, לפי שאינו עבדו בעת ההיא, כיון שהוא מחוייב לשלחו, או לא יתחייב לו דמי עינו, כיון שהוא מחוסר גט שחרור יִדְמֶה שכבר יִקָּרֵא עבדו, שאם אינו במדרגת העבד לא יצטרך לו ממנו גט שחרור. וכיון שהוא ספק - המוציא מחבירו עליו הראיה. כבר נזכר זה השורש ברביעי מגיטין. השורש הששה עשר הוא שלא ינהג דין יציאה בשן ועין בעבד ואמה העבריים, כי אין גופם קנוי לאדון; אבל יתחייב להם החמישה דברים, לבד מה שישבתו מהמלאכה בעת אשר מלאכתם שלו. ולזה יהיה חלק־מה לאדון בנזק אם היה הנזק חסרון אבר שיבטלוֹ בסיבת חסרונו ממלאכה, כמו היד או העין ומה שיִדְמֶה להם. ודרך החלוקה בזה, שילקח במה שישולם לעבד העברי מאלו החמישה דברים קרקע, ויהיה רבו אוכל פירותיו כל הזמן שהיה מלאכתו שלו. וכן הדין בבת קטנה שחבל בה האב או זולתו, כי מפני שהאב שולט במכירתה הוא מבואר שמעשי ידיה שלו, ולזה יהיה לאב חלק בנזק הפוחת אותו מכספה, והוא הנזק אשר יחוסר בו אבר שישביתה ממלאכה. כבר נתבאר זה השורש בראשון מקדושין (כ, א) ובשמיני מקמא (פו, א - פח, א). השורש השבעה עשר הוא שאשת האדם או בניו שחבל בהם הוא או אחֵר, זוכין בחמישה דברים, זולת השבת שלא תזכה בו האשה, אם היו מעשי ידיה לבעל; וזה מבואר בנפשו, כי האב אינו שולט למכור את בניו, כמו שביארנו. כבר נתבאר זה השורש בשמיני מקמא (פז, ב).

Ralbag Vayikra 24:19-21רלב״ג ויקרא כ״ד:י״ט-כ״א

ולהוסיף ביאור שהחובל בחבירו יתחייב ממון, לא שיעשה בו מום כמו שעשה בחבירו, כמו שאפשר שיובן מלשון התורה, זכרה התורה דין נתינת האדם מום בעמיתו אחר זוכרהּ דין מכה בהמה, שיתחייב ממון. והנה לזאת הסיבה גם כן שבה התורה להזכיר אחר זה שמכה בהמה הוא חייב בתשלומין, להורות שמה שזכרה התורה בדין נותן מום בעמיתו הוא תשלומי ממון. ואחר זה שב להזכיר שמכה אדם הוא חייב מיתה. וכבר ביארנו זה באופן שלם בפרשת ואלה המשפטים; ושם ביארנו האופן אשר ישוער בו מה שיתחייב החובל בחבירו לשלם לו מהממון.

Ralbag Devarim 19:21רלב״ג דברים י״ט:כ״א

עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל – ראוי שתדע שאי אפשר בעדות שיחייבו בו חסרון אבר, כי המחסר אבר יענש בממון כמו שביארנו בפרשת ואלה המשפטים; ולזה ירצה בו בזה המקום עונש ממון. ולפי שצוה שלא לחמול על עד זומם שלא השלים מחשבתו, למדנו שכל שכן שאנחנו מוזהרים מלחמול על החובל בחבירו, באי זה צד שיהיה מאותם החמשה דברים שזכרנו ביאורם בפרשת ואלה המשפטים; וכבר ביארה זה התורה עוד בביאור בבושת, ואמר וקצותה את כפה לא תחוס עיניך. ואמר עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל, להורות שקנס הממון ישוער לפי האבר שהיה בו הנזק.

Akeidat Yitzchak 46עקדת יצחק מ״ו

עם שנאמנו מאד דברי חז"ל במה שאמרו (ב"ק פ"ג ב) בכל הנזקין האלו תשלומי ממון. אכתוב לי הנה דברי חמודות שנמצאו בענין הזה אל המפורסם מחכמי החקירה אשר יסכימו אל אמיתת הקבלה הנאמנה עד שגזר שא"א להצדיק המדות זולתה. בפרק ה' מהמאמר הה' מספר המדות אמר אין הפרש אם הצדיק ישלול את הרשע או הרשע ישלול את הצדיק ולא אם הנואף הוא צדיק או רשע. אבל תביט הדת אל הבדל הנזק לבד ותדין כמו בשוים כי אם זה יעשה עול וזה יקבל עול ואם זה יזיק זה יהיה ניזק על כן בהיות זה בלי צדק בלתי שוה ינסה השופט לעשותו שוה עד כאן. הנה שביאר כי הצדק בכל אלו העניינים הוא להשוות בין המזיק והניזק בבחינת הנזק לא בהשקפת ערך המזיק והניזק כי אע"פי שיהיה האחד גדול והשני קטון תדין הדת כמו בשוי' והוא הנקרא לו שם צדק מאמת ומהראוי שיעויין כי הוא עצמו כתב שם בפרק ו' מה שיראה ממנו הפך זה אמר יראה לקצת אנשים כי הצדק בהחלט הוא כי כאשר עשה כן יעשה לו כמו שאמר כת פיתגוריש אשר ביארו כי הצדק בהחלט הוא באשר יקבל כאשר עשה. אמנם זה לא יכון לא בצדק החלוקה ולא ביושר וזה כי במקומות רבים לא יתכן זה כמו אם הנשיא הכה לאדם אחד אין ראוי שיוכה הנשיא. אבל אם אחד הכה לנשיא לא יספיק שיוכה לבד אבל שיענש עוד ע"כ. הרי שבמאמר הראשון הוא מסכים אל פשוטי הכתובים המשוים הדת בין כל חובל ונחבל לקבל הנזק עצמו שעשה. ובמאמר השני הוא מסכים עם קבלת חז"ל האומרי' הכל לפי המבייש והמתבייש (שם) אשר מזה יחוייב לשום החבלות בממון וכבר יראה שימשך מזה חלוף הצדק בהחלט שזה יחסר אחד מאיבריו וזה מעט מממונו. ואולם כשתובן הסכמת מאמרי החוקר יראה יושר דרכי הצדיקים בלי ספק. וזה שהחכם שם שם לו הבדל בין הצדק המחלק הטובות אשר במדינ' ובין הצדק המאמת אשר בין איש לאיש כי בצדק המחלק אין אדם נדון כפי מעשיו בשוה. אבל כבר יקרה שיקבל מהתועלת יותר או פחות ממה שהשתדל כי הכל יהיה לפי מה שבא מהתועלת מהמדינ' אשר יחלקוה ביניה' איש לפי ערכו הבכור כבכרתו והצעיר כצעירתו. אמנם הצדק המאמת אינו מביט אל ערך שאר האנשים. אבל הוא משלם לאיש כמעשהו ממש ואם הזיק בעשרה דינרים יצוה שיוזק בעשרה דינרים ואם קבל נזק מעשרה דינרי' ראוי שיקבל ריוח כנגדם ולזה ראוי ומחוייב אל הצדק המאמת לשער הנזק בכמות ואיכות. כי כמו שתביט הדת אל הבדל הנזק בכמותו כן ראוי להביט אל איכותו שהאיכות יתחבר אל הכמות וזה שההכאה המגעת מהנשיא להדיוט אינה שוות הבשת ופגם להכאה שתגיע מההדיוט לנשיא. וכאשר יוכה הנשיא בעונש שהכה להדיוט כבר קבל מהבשת ופגם שיעור נמרץ מאשר עשה והוא עול מפורסם וגם כשיוכה ההדיוט לבד כאשר הכה לנשיא הנה לא סבל עונש שוה למה שעשה. אמנם הראוי שיהיה הכל לפי המבייש והמתבייש ובזה תדין הדת כמו בשוים כי כאשר יקלו מהנשיא על זה האופן לא נמחל לו מפני נשיאותו דבר מהעונש הראוי לו אלא שלא הגיע ממנו להדיוט נזק יותר גדול מאותו העונש שהענישוהו. וגם כאשר יענש ההדיוט יותר מהכאה לא מפני שפלותו נענש כי אם מפני שהנזק אשר קבל הנשיא ממנו הוא יותר גדול מאשר יוכה עליו בלבד. והנה בזה הענין ישתוו כל האנשים בצדק הזה כקטון כגדול כצדיק כרשע כי כאשר עשו יעשה להם שוה בשוה. והנה שהסכימ' דעת החקירה אל הקבלה (ח) ונתברר שא"א להתקיים מאמר פשטי הכתובים האומרים עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל או כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו באופן אחד. אם מפני שלא יהיה עין ונפש תחת עין וכבר יהיה העונש יותר גדול מהנזק. ואם מפני שכבר יקרה שיקבל החובל עול כאשר ינטל ממנו האבר שחבל בו כמו שהחובל הוא כ"ג והכה איש מבני ישראל על אזנו ורצעו או אי זה דבר שיקרא מום כי כאשר ינתן בו מום כזה נפסל מכהונתו והוא נזק מופלג והנחבל לא יפסיד כלום וכן בכל אחד מהאברים או איפכא. והנה יהיה תקן כל זה כשיושם בממון כי הוא השעור והמדה לכל הדברים כמו שנתבאר מסגולות הטבע במאמר ההוא. וזהו מה שרצינו בזה הענין הנכבד. ותמהני מהרב המורה ז"ל שהוא נותן טעם באלו החבלות כאלו היה הדין כפשוטו עין ממש תחת עין וכו' וכתב שם פרק מ"א ח"ג ז"ל ולא תטריד רעיונך בהיותינו עונשין הנה בממון כי הכונה הנה לתת סבות הפסוקי' לא סבת דברי התלמוד ועם כל זה יש לי במה שנאמר בו בתלמוד דעת ישמע פנים בפנים עד כאן. ולפי מה שכתבנו כוונת הכתוב וחז"ל הוא אחת בעצמה והוא דעת הפילוסוף בעצמו ולא אדע מה ישמיענו בפיו ולא ראיתי עליו דבר מספיק. ואחר שכתב כל הנזיקים אשר יקראו בין בני ברית ובין שאינו בן ברית אשר חוייב עליהם מיתה או תשלומין. אמר וכי יכה איש את עין עבדו וגו'. כי היא הכאה חלקית בעבד אשר לא יענש עליה רק הפסד עבוד' העבד המוכה וגם בזה החמירה התורה להרחיק מדת האכזריות שלא יורגל אדם לרדות עבדו או אמתו על זה האופן כי אם אין להם דין כמו בשווים כבר יהיה ביניהם צדק לפי ההדמות חייב לשמור אותו כאשר אמרנו.

Akeidat Yitzchak 68עקדת יצחק ס״ח

ואחר שכתב ואיש כי יכה כל נפש אדם וגו' שהוא להשיב לאיש כדי רשעתו אשר עשה על האופן שנזכר סמך אליו דינים אחרים הדומים אליו בזה ואמר ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו שבר תחת שבר וגומר. בפרשת משפטים חייב על הנזק ועל הצער והשבת. אמנם לא שוער שם בנזק רק מה שיפחתו דמיו לימכר בשוק בחסרון האבר ההוא. אמנם מה שיפסיד זולת זה מצד היותו מום בו כמו אם הוא כהן שיפסלנו מן העבודה או אם היה נצב לפני מלכים ונדחה משירותו וכדומה. הנה לא חייבו בו, אמנם עכשיו אומר שישלם לו גם כן מה שהזיקו מצד מומו ולזה לא זכר בכאן פצע תחת פצע כויה תחת כויה חבורה תחת חבורה כמו שזכר שם שהם עניני הצער לבד אבל זכר שבר תחת שבר עין תחת עין שהם מהמומים הגדולים הפוסלים בכהנים וזכר שן תחת שן כי הוא דבר של כיעור ומום בדבורו גם הוא דופי ביופיו בשער לא יפתח פיו.

Abarbanel Shemot 21:18אברבנאל שמות כ״א:י״ח

ואם אסון יהיה שתמות האשה מאותה ההפלה ונתת נפש תחת נפש ולשון נתינה לא יורה על הריגת הנפש אלא על נתינת כופר כי אין דינו של רוצח זה כדין רוצח של מזיד כיון שלא נתכוון לנגוף בה ולא להורגה וגם לא ינקה כמו הרוצח בשגגה יען בזה רצה להכות את בעל ריבו. ולפי שאולי לא תמות האשה אבל ימשך לה נגף אחר מחולי או חסרון אבר לכך אמר עין תחת עין וגו' וכלם הם כופר ממון הנחשבים כאלו הם עבדים ואף שיהיו בני מלכים. הנה התבאר שגם המצוה הזאת נכללה בדבור לא תרצח וכמה מהחמלה והחכמה בעונשיה מה שלא נמצא בנימוסי קצת האומות כי הם יענישו הגורם הפלת האשה בין בדעת בין שלא בדעת כעונש ההורג נפש. והתורה האלהית ראתה שהילדים שעדין לא נולדו אין ראוי שיהיה משפטם כאיש הגדול ושמה שלא נעשה בכוונה אין ראוי שיענש כמו הנעשה במזיד ואמנם משפט עין תחת עין כבר בא בקבלה שאינו כמשמעו דאלמלא כן אלא שיסמא לאדם את עינו בעבור מה שהשחית עין חבירו יתחייב פעמים רבות שיהיה עין ונפש תחת עין כי כבר יקרה שאם ינקרו בב"ד עין אדם או יכרתו ידו במשפט ימות ויהי' אם כן נענש עין ונפש תחת עין בלבד. וכמו שטען הגאון וזכרו בעל ספר הכוזר כנגד הקראים המטפשים בזה. וכבר זכר הרמב"ן ע"ז גם כן טענה אחרת הכרחית והיא שאם היה עין תחת עין וגו' הכל כמשמעו למה א"כ נאמר למעלה רק שבתו יתן ורפא ירפא כי אם יעשו לו בפעל דומה למה שעשה הנה לא ישלם עוד שבת ורפוי כי יתחייב שגם כן יפרעוהו לו וילך הדבר בסבוב וכו' ואני אטעון ע"ז גם כן טענות אחרות אחר זה במקום אחר.

Abarbanel Vayikra 24:10אברבנאל ויקרא כ״ד:י׳

והנה פירשה התורה בזה שמכה האדם בנפשו שהמיתו ענשו ג"כ בנפשו שיהרג עליו נפש תחת נפש וההורג בהמה אינו כן רק ישלם דמי הבהמה. ואמנם העושה מום בחבירו כן יעשה לו אבל לא בגופו אלא בממונו אך אם לא יפרע או לא ישלם כאשר יתן מום באדם כן ינתן לו בגופו.

Abarbanel Devarim 19:14אברבנאל דברים י״ט:י״ד

לא תעשה כן אבל תענישם כאשר זממו להעניש חברם נפש תחת נפש, והיה זה אם נתחייב מיתה בעדותו שימותו גם כן העדים על כל פנים, וכן אם יתחייבו בעדותם אבר מהאברים אשר החיוב הוא ממון לשלם דמי האבר ככה יתחייבו העדים לזה ממון גם כן וככה בדיני ממונות.

Sforno Shemot 21:24ספורנו שמות כ״א:כ״ד

עין תחת עין. כך היה ראוי כפי הדין הגמור שהיא מדה כנגד מדה, ובאה הקבלה שישלם ממון (קמא פרק החובל) מפני חסרון השערתנו, פן נסכל ונוסיף על המדה לאשמה בה.

Sforno Vayikra 24:17ספורנו ויקרא כ״ד:י״ז

ואיש כי יכה כל נפש אדם. בהיות קללת אלהים אצל קצת האומות דבר נקל מאד כאמרו והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו (ישעיהו ח, כא) וכאמרם ז"ל (סנהדרין ס א) השומע אזכרה מפי גוי אינו חייב לקרוע שאם אין אתה אומר כן נתמלא כל הבגד כולו קרעים ועם זה נראה שיהיה דבור המקלל בזה דבור בטל בהיות כל קללה נמנעת במציאות האל יתברך באר הטעם ואמר כי אמנם הפועל הרע כאשר יהיה נעשה בנושאים מתחלפים אף על פי שהוא פועל אחד בעצמו יתחלף ענשו כפי חלוף אותם הנושאים עד שיהיה העונש בהיות החטא באיזה נושא עונש בגוף או עונש מיתה וכאשר יהיה בנושא אחר למטה ממנו יהיה העונש ממון. ועל זה נתן שלשה ראיות אחד בהורג שההורג נפש אדם חייב מיתה וההורג בהמת חבירו חייב ממון בלבד. שנית בחובל שהחובל אדם היה ראוי ליענש בגוף לולי חסרון יכולתנו לצמצם כמו שקבלו רבותינו ז"ל (בבא קמא פג - פד) והוצרך לענשו ממון ועם כל זה הנה הממון רב שחייב בחמשה דברים כמו שקבלו הם ז"ל ומכה בהמה יהיה ענשו ממון מועט. שלישית בחובל אדם שחובל באביו ובאמו חייב מיתה (שמות כא, טו) וחובל באדם אחר חייב ממון ואין צריך לומר מכה בהמה בזה האופן שיהיה ענשו מועט מאד. ולא הזכיר קללת אביו ואמו כי היא בלתי דומה לזאת הקללה שהוא דבור בטל לגמרי ולא כן קללת האב.

HaKetav VeHaKabbalah Shemot 21:24הכתב והקבלה שמות כ״א:כ״ד

ונתת עין תחת וגו' שן וגו'. מקראות אלה קשים מאד, כי לפי פשטות לשונם יראה בעליל שתחייב התורה עונשים גופיים לחסר בחובל את עינו שינו ידו רגלו, ולעשות בו כוי' פצע חבורה כמו שעשה בחברו, אמנם הקבלה האמתית מרבותינו תלמדנו שלא יענש החובל לעולם עונשי גופיים רק עונשי ממון; והמפרשים יאמרו שהתורה מדברת מן העונש הראוי לעשות בחובל, וזה לא ירוה צמאון דורשי האמת, כי איך תזכיר התורה את העונש הראוי לעשותו ותעלים להודיענו את העונש האמתי שיש לנו לעשות בו בפועל ממש, ולזה מן החיוב עלינו ההשתדלות לבאר את לשון המקרא בדרך שיובן בו עונש הממון כפי האמת; ונבאר תחלה לשון ונתת נפש תחת נפש, כי לדרז"ל (סנהדרין ע"ט) בלשון כי ינצו אנשים, במצות שבמיתה מדבר (עמ"ש בשמות בשני עברים נצים), שנתכוין להרוג את זה והרג את האשה וחייב מיתה, עז"א ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש והוא נפש ממש, כי המתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה, ולר"ש דסובר נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה, הך ונתת נפש תחת נפש אינו נפש ממש, אבל הוא נתינת ממון, שמחוייב לשלם ליורשי האשה דמי' כמו שהיתה נמכרת בשוק, אמנם לתנא דבי חזקיה דסובר נתכוין להרוג א"ז והרג את זה פטור ממיתה ופטור ג"כ מממון, דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין, ע"כ אין בלשון דכי ינצו מצות שבמיתה אלא במצות שלא במיתה, שפגעו זה בזה בחרפות ונאצות ודברי גדופין והכאה, אבל לא כדי להמית בהכאתו, לכן כשנהרגה האשה פטור עלי' ממיתה, כדין נתכוין להכותו על מתניו שלא היה בו כדי להמית דפטור ממיתה, וכיון שלא היה בו כדי להמית ודאי חייב לשלם ליורשיו כדין מזיק, דלענין נזקין לא בעינן כוונה, דאדם מועד לעולם, וכיון שאין בו כדי להמית אינו בכלל מכה אדם לפטרו משום כך מממון, אבל הוא בכלל נזקין וחייב לשלם דמי הנהרג ליורשיו, ועז"א ואם אסון יהיה ונתת נפש דהיינו ממון, (כמ"ש הר"ן בחדושיו לסנהדרין שם בשם הר"ר דוד, וא"צ לדברי התוס' שם ד"ה ומפקא שכתבו דלחזקי' בנתכוין לאשה מדבר, ע"ש). והנה אנן קיימל"ן ג"כ כתנא דב"ח דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין (ופסקי הרמב"ם תמוהים בזה), ולפי"ז יש לנו לכוון בלשון המקרא שתי כוונות ושתיהן ע"פ הלכה, אם במצות שבמיתה הכתוב מדבר, ובאסון האשה נפש ממש מחייב, אם במצות של הכאה לבד ובאסון האשה ממון מתחייב, והנה בהתחלפות הכוונות האלה יתחלף ג"כ ביאור מלת תחת, והוא זה. כי מצאנו שם תחת שהוראתו מלאת מקום, כמלת במקום (אנשטאטט), ועיקר מובנו התמלאות דבר מקום דבר, שיתראה הדבר הממלא כאלו הוא תחת דבר הנעדר ובא אחריו, כמו כי שת לי זרע אחר תחת הבל, כלומר זרע הממלא מקומו של הבל, והכהן המשיח תחתיו מבניו, שהבן עומד במקום אביו וממלא מקומו, שבכל אלה היש ההוה ממלא מקום הנעדר הקודם, ועוד ישמש שם תחת להוראת התולדה המסובבת מן סבתה שקדמה, כמו תחת אשר קנא לאלהיו, שהקנאה סבה מוקדמת לנתינת ברית שלום, וכן תחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו, שאהבת האבות סבה לבחירה בבנים, והונח ע"ז שם תחת ע"ש שהמסובב מסודר תחת סבתו בבחינת הקדימה והאחור הזמני, וכטעם עקב הנאמר לנתינת טעם כמו עקב תשמעון, נרצה בו גם כן עקבו ותחתיתו של דבר שקדם, כן שם תחת יתן טעם למציאת דבר במה שהוא תחת סדר הסבה שקדמו המחייבת הוייתן (אונטערגעארדנעט). - ועתה עם יהיה המכוון בלשון נפש תחת נפש, נפש ממש, הנה לא ירצה במלת תחת מלאת מקומו של נרצח, כי בהרוג הרוצח הנה גם שניהם אבודים, וגם אין בפעל הריגת הרוצח תועלת ותשלום חסרון הנרצח, אבל הוא אמנם פעל גמולי המגיע לרוצח בשביל שהאביד נפש, שהרציחה סבה להריגת הרוצח, ונעשה פעל ההריגה פעל מסודר תחת פעל הרציחה שקדמתו והוא סבתו, ובד"ז אין לפרש לשון ונתת נפש כברוב מקומות שהדבר ניתן מיד הנותן ליד המקבל, אבל ענינו נתינת ההפקר (פרייז געבען), כענין יתן לפניו גוים (ישעיה מ"א), וכמו ויתן המלך הכסף בירושלים כאבנים (מ"א י'), ויהיה טעם ונתת נפש תחת נפש, נפש הרוצח יהיה נתון להפקר מיתה לסבת נפש הנרצח (פערזאן פיר פערזאן פרייז געבען); ואם יהיה המכוון בלשון ונתת נפש תחת נפש ממון לבד, אז יבואר מלת תחת מלשון הראשון, שהוא התמלאות דבר מקום דבר, והיינו עונש ממון הממלא ליורשים את הפסדם הנמשך להם מפעל מיתת אביהם, ומלת ונתת מוסב על תחת נפש, ירצה תתן תשלומי ממון הממלא ליורשים את נזקם, וכן תחת עין תחת שן, וכל הבאים אח"ז יבארו עד"ז, כי שם אסון הוא כלל לכל מכה וחבלה בגוף (פערלעטצונג) כמש"ל, ומאמר ואם אסון יהיה הוא מאמר כללי, ואח"כ באו הפרטים הנכללים בשם אסון, והוא נפש, עין, שן, וגו', בפ' ראשון נפש ממש, ובשני ראשי האברים, ובשלישי חבלות ומכות, ומלת ונתת משרת לכל הפרטים האלה; ואין טענה ממרכא טפחא שבמלות ונתת נפש, כי דוגמתו תמצא באיש כחלומו פתר (מקץ מ"א י"ב) וכן כי זה שנתים הרעב (ויגש מ"ה ו'). ונתוח הלשון הוא באופן זה, אם אסון יהיה עין ונתת תחת עין, ואם אסון יהיה שן ונתת תחת שן, וכן בכל הפרטים אחר זה, ישרש מלת, אם אסון יהיה, ומלת ונתת. וטעמו יתן לניזק תשלומי ממון הממלאים לו חסרונו, כי אחר שמשלם לו חמשה דברים כבר השלים לו ההפסד בכל אופן שהשיגוהו, כי סתם לשון נתינה הוא תשלומי ממון, כמו רק שבתו יתן שהוא נתינת ממון בלי ספק, וכן ונתן לכהן את הקדש (ויקרא כ"ב). ומצב המאמר כזה ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש (זא גיב, איזט'ס לעבען, ערזאטץ דעס לעבענס) ואם אסון יהיה עין ונתת תחת עין (איזט'ס אויג, ערזאטץ דעס אויגעס) ואם אסון יהיה שן ונתת תחת שן (איזט'ס צאהן, ערזאטץ דעס צאהענעס) הנה לשון המקרא מבואר בדרך הפשט מוסכם עם קבלת רבותינו.

HaKetav VeHaKabbalah Vayikra 24:19הכתב והקבלה ויקרא כ״ד:י״ט

ואיש כי יתן וגו'. פרשה זו קשה מאד, כי לפי פשטות הדברים נראה ברור, שהחובל בחברו חייבתו התורה עונש בגופו, כאמור כאשר עשה כן יעשה לו שבר תחת שבר וגו', ואמר עוד כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, ודבר זה יתנגד אל טבע האדם ודעתו, להעניש עונשי גוף כאלה באדם, וכבר באה אלינו הקבלה האמיתית מפי רבותינו, שלא יענש החובל לעולם עונש הגוף כ"א עונש ממון, לכן יאמרו המפרשים שהתורה לא הזכירה פה רק מה שהיה ראוי לענוש את החובל, ועז"א כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו, כלומר היה מן הראוי לענוש בכמו אלה, עי' בדברי המפרשים, וזה לא ירוה צמאון דורשי האמת, היאך תזכיר התורה העונש שהיה ראוי לחול עליו, ותעלים ממנו במה יענש באמת; ונראה לי ביאור הפסוקים בדרך הקרוב אל הפשט באופן שיסכים הלשון עם המוסכם בטבע ובדעת האדם ועם הקבלה, והוא זה. ידענו שאות הוא"ו הוראתו גם כן כמלת כן, להשואת דבר לדבר (קאמפראטיף, פערגלייכונג), כמו מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק (משלי כ"ה), תרגומו היכנא שמועתא טבתא, והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם, תרגומו כמה דהות באבהתכון, ויוכח גבר עם אלוה ובן אדם לרעהו (איוב ט"ז), תרגומו היך אנש, כן אות וא"ו שבמלת ואיש כאן פי' כמו, כן איש; כי אחרי שאמר. מכה נפש בהמה ישלמנה, אמר אחריו. ואיש כי יתן מום בעמיתו (זא אויך ווענן יעמאנד זיינען נאכסטען פערלעצט), ר"ל כמו שבמכה נפש בהמה יש תשלומין, ככה הדין באיש כי יתן מום בעמיתו; ואחרי שאמר בדרך כלל שהחובל בחברו ידמה למכה נפש בהמה, שבשניהם יתחייב תשלומי ממון, הוסיף לבאר בדרך פרטי גדר ואופן תשלומי המום, עז"א, כאשר עשה כן יעשה לו. אין מלות עשה יעשה לו מוסבים על החובל, רק על המום והנחבל, כי לשון עשי' ישמש גם כן על הגמול ושכר המעשה אם טוב אם רע, כשרש פעל, כענין לא תלין פעולת שכיר, וכן כל מעשינו פעלת לנו (ישעיה כ"ו), ר"ל גמול פעולת הרעות (פערדיענסט), והיה מעשה הצדקה שלום (שם ל"ב), ר"ל שכר הצדקה (לאהן) אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים כמעשה הצדיקים (קהלת ח'), שענינם גם כן ענין שכר, ביום אשר אני עושה (יחזקאל כ"ב, מלאכי ג'), וכן או בן יגח או בת יגח כמשפטו הזה יעשה לו (משפטים כ"א), שאין שם עשי' כ"א תשלומין, וטעם כן יעשה כן יהיה לו גמול; וטעם כאשר עשה. בערך ההפסד שעשה המום בנחבל (אין דעם מאאסע ער דער שאדען איהם געטהאן, זאלל איהם דעם בעשאדיגטען צו גוט געטהאן ווערדען), כלומר בערך ההפסד שעשה המום בגוף הנחבל, בערך זה יבא לו להנחבל הגמול, והוא ע"י תשלומי נזק גופו, ששמין אותו מה שנפחת על ידי המום מדמי שוויו אם ימכר לעבד; ואם תסתכל בלשון המקרא שאמר יעשה לו ינתן בו שהקדים פעל העשיה והנתינה למלך הכנוי לו, בו, תראה שאין הכנויים חוזרים על החובל, דאם כן היה ראוי להקדים הכנוי לפעל ולומר כן לו יעשה, כן בו ינתן, ואז היה משמעותו שהחובל יענש באותו המום עצמו בגוף ממש, עכשיו שהקדים הפעל אל הכנוי, ראיה ברורה שהכנויים לו בו חוזרים על הנחבל, וזה יורה שמעונש ממון ידבר, שיקבלנו הנחבל, ויבואר לך דבר זה בהבינך מהלך דרכי הלשון, להקדים תמיד את העיקר המכוון במאמר, ולאחר בו את הטפל, כמ"ש (בוירא בפ' בן לשרה, ולשרה בן), וכמו כי לא לו יהיה הזרע, הכהן אשר יכפר בו לו יהיה (צו ז') לכהן לו יהיה, לכהן המקריב אותו לו יהיה, הנה נתתי לך, לך נתתים (קרח י"ח), ובקדושים בעפר יכסנו; ואל יקשה בעיניך על שהוציא הכתוב תשלומי המום והחבלה בלשון עשי', ולא אמר בלשון היותר ברור. כן ישלם לו. כי באמת לא שייך לשון תשלומין כי אם כשנתינת הדמים ימלאו כמות וסך התביעה כולה, עד שאין לתובע עוד לתבוע, כי נתמלא כל חסרונו, לכן בלוה ומלוה שייך לשון תשלומין, לוה רשע ולא ישלם (תהלים), ושלמי את נשיך (מ"ב ד'), וכן בתשלומי נזק שלם בשור המועד, אמר שלם ישלם שור תחת השור, וכן אמר בתשלומי כפל, ישלם שנים לרעהו, וכן בהמית בהמה ובחבלתה אמר מכה בהמה ישלמנה, כי בקבלת תשלומין אלו נתמלא ונשלם כל חסרון והפסד הניזק, וזהו עצם המכוון בלשון ישלם, שימלא החסרון משלם עד גמירא, אמנם בחובל בחברו שיש לנחבל לתבוע מן החובל ה' דברים נזק צער רפוי שבת ובושת, ואין אם כן בקבלת דמי נזק גופו לבד תשלום כל תביעותיו, לכן כאן שלא דברה התורה רק בתשלומי הנזק לא הזכירה לשון ישלם, כי אין כאן עדיין תשלום גמור במלואו ושלמותו, כי חסר עוד עליו תשלומי שאר ד' דברים, לכן הזכירה לשון עשיה לבד. ועתה יזכיר קרא שלשת מיני נזקי הגוף ואמר שבר תחת שבר וגו'. ואין פירושו שיעשה שבר בגוף החובל אשר עשה שבר בנחבל, רק מתשלומי שבר ידבר, כי מלת תחת הוראתו ענין תשלום הנחסר, כמו שת לי זרע אחר תחת הבל, כי זה האחרון היה ממלא חסרון הקודם, וכן כאן תחת שבר פי' תשלום שבר (ערזאטץ פיר דען ברוך), וכן בירושלמי מתרגם תחת שבר תשלומי תברא; וטעם שבר תחת שבר, אם עשה המום בנחבל קלקול שבר, יעשה לו תיקון בתשלומי שבר, וכן עין תחת עין, ונתוח המאמר הוא במצב כזה, כאשר עשה וואס ער בעשאדיגטע כן יעשה לו זא זאלל איהם צו גוט געטהאן ווערדען כאשר עשה שבר וואס ער בעשאדיגטע ברוך כן יעשה לו זא זאלל איהם צו גוט געטהאן ווערדען תחת שבר ערזאטץ דעס ברוכעס כאשר עשה עין וואס ער בעשאדיגטע אויג כן יעשה לו זא זאלל איהם צו גוט געטהאן ווערדען תחת אין ערזאטץ דעס אויגעס כאשר עשה שן וואס ער בעשאדיגטע צאהן כן יעשה לו זא זאלל איהם צו גוט געטהאן ווערדען תחת שן ערזאטץ דעס צאהנעס מלת שבר עין שן, עונות על מאמר כאשר עשה, ומאמרות תחת שבר וגו' עונות על מאמר כן יעשה לו, דוגמת (שה"ש א') שחורה אני ונאוה כאהלי קדר כיריעות שלמה, כאהלי קדר מוסב על שחורה אני, כיריעות שלמה על ונאוה; ויראה שבאו הפרטים האלה להורות, אף שבאמת יש לנחבל עוד תביעות ד' דברים הנזכרים במקום אחר, ותשלומין המדובר פה אינם רק תשלומי נזק גופו לבד, לכן ביאר ואמר תחת שבר וגו'. כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. מאמר זה נראה כמיותר לגמרי, אחר שכבר אמר מקודם כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו; ויראה שאין מלת מום פה פירושו כמלת מום שלמעלה, כ"א ענינו חסרון (פעהל, מאנגעל) הפך התמימות, למעלה ידבר ממום המחסר איכות גוף הנחבל, שנשתנה בגופו המום והחסרון על ידי שבר עין ושן, ומלת מום כאן הוא חסרון בכמות שווי גוף הנחבל, שנשתנה גופו בהתחסרו מדמי שוויו, ומצינו מלת מום על חסרון הכמות כמו אז תשא פניך ממום (איוב י"א), כלומר שלא תדע מכל מיני מחסור וגרעון הן בגוף הן בממון, לכן שינה כאן ממה שאמר מקודם בעמיתו, ואמר באדם כי מפחת דמיו ידבר כאן, לכן אמר אדם, שנפחת מדמיו לפי מה שאדם שלם באבריו ראוי למלאכה; ומצאנו לשון נתינה לתשלום דבר אחד ומחירו, כמו דרכם בראשם נתתי (יחזקאל כ"ב), וכן לענין התועלת, מה יתן לך ומה יוסיף (תהלים ק"כ), ואמר בכור בניך תתן לי, ובאמת אין החיוב לתת הדבר עצמו לכהן, וגם אין האב יוצא י"ח בנתינה זו (ערמ"א בי"ד סי' ש"ה), אבל המכוון בו נתינת דמי פדיונו, ויהיה לפי"ז המכוון במאמר כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, כערך חסרון הכמות המתילד באדם הנחבל, היינו שנפחת משווי דמו ע"י החבלה, כערך זה ינתן לו עבורו תשלום גמול (נאך פערהאלטניסס דעס צוגעפיגטען ווערטהמאנגעלס, זאלל איהם דאפיר ערשטאטטעט ווערדען), מלת בו פי' בשבילו, כלומר בשביל המום, בעבור חסרון וגרעון גוף הנחבל; והורה בזה ג"כ שבתשלומי נזקי הגוף לבד ידבר כאן לחייבו בזה, ולהעיר על שאר חיובים שעליו עוד, והם הד' דברים שבמקום אחר. והסתכל שאמר יעשה ינתן בנפעל, כי תשלומי נזקי גופו הם ע"י שומת ב"ד, ששמין פחת גופו ע"י המום. וראיתי לרבותינו (ב"ק פ"ג) שאמרו מכה נפש בהמה ישלמנה וסמיך ליה ואיש כי יתן מום בעמיתו, מה הכאה האמורה בבהמה לתשלומין אף הכאה האמורה באדם לתשלומין, ואמרו (שם פ"ד) כן ינתן בו אין נתינה אלא ממון, ע"ש. והדברים קרובים אל הפשט, ובזה אין הכתב והקבלה סותרים זא"ז.

HaKetav VeHaKabbalah Devarim 19:19הכתב והקבלה דברים י״ט:י״ט

והנ"ל בזה דמלשון נפש בנפש שאמרה תורה כאן בעדים זוממין מוכח היפך דעת הצדוקים שאומרים דוקא בהרגו נהרגין, דאם כדבריהם הוי לי' למימר נפש תחת נפש, כמ"ש בחובל ונחבל במשפטים ובאמור, שמיתת נפש הנרצח היא סבה מוקדמת למיתת הרוצח, לכן נאמר שם מלת תחת, שהוראתו סבה מוקדמת, כמו תחת אשר קנא לאלהיו הנני נותן לו את בריתי שלום, שההקנאה המוקדמת היא סבה מוקדמת לנתינת ברית השלום (וכמ"ש למעלה במשפטים בואם אסון יהיה), ואם גם בהרגו נהרגין כדעת הצדוקין היה גם כאן ראוי לומר תחת נפש, להורות שמיתת הנרצח היא סבה מוקדמת למיתת העדים ובכוונה החסירה התורה כאן מלת תחת, ולא אמרה רק נפש בנפש, שאות בי"ת שבנפש תורה לסבה המאוחרת לבא, כמו אעבדך שבע שנים ברחל, שעבודתו היתה לסבת נשואת רחל המאוחרת לבא, וכן ויעבוד ישראל באשה, וכן נטה ידך על ארץ מצרים בארבה בשביל הארבה העתיד לבוא. וכן כאן אמר נפש בנפש, שהעדים נהרגין על מה שזממו לעשות לסבב בעדותן המיתה; עכ"פ מדלא אמרה תורה לשון תחת מוכח דבלא הרגו עדיין משתעי קרא, וע"כ ועשיתם לו כאשר זמם דאמרה תורה דוקא הוא כאשר זמם ולא כאשר עשה, וצדקו דברי רז"ל, וממקרא עצמו שפקרו המינין בא תשובתן. וגם מלשון המקרא שאמר והנשארים ישמעו וייראו מבואר כדעת רבותינו, כי במחוייבי מיתה שתכליתם לעונש הפעולה שעשו, והפעולה הולידה העונש ההוא כרוצח וכדומה, בהם לא נאמר למען ישמעו וייראו; רק בפעולות שמצד עצמם אינם כדאים לעונש חמור כזה, רק לקלות עשיית הדבר עלול הוא שיתרבו קרב העם, באלה מענישים בעונש גדול לעשות גדר בל יפרץ יותר, כמו בבן סורר ומורה, במסית ובזקן ממרא, שבשלש אלה אין עונש המיתה מכוון אל המעשה, כי פעולות אלה מצד עצמם אין מן הראוי בעונש חמור כזה, רק לקלות עשייתם הם עלולים שיתרבה בין ההמון, ולמיגדר מילתא החמירה תורה בענשם, לכן נאמר בהם למען ישמעו וייראו. ולפי"ז אם היה עונש מהוזמים בהרגו כדעת הצדוקים, הנה הם רוצחים בידים ממש, כי יד העדים תהיה במחוייב בראשונה להמיתו, וחיובם תולדת מעשה הרציחה, ואין מן הראוי לומר אחריו והנשארים ישמעו וייראו; אבל לפי המקובל האמתי שאין דין המוזמים רק בלא הרגו, ולפי מעשיהם הקל אינם ראויים לעונש חמור כזה, ואינו רק למיגדר מילתא ולתיקון יישוב העולם, לכן שפיר אמר אחריו והנשארים ישמעו וייראו. ודע אף שבלשון נפש בנפש משמעותו נפש ממש, שאם זממו לחייב מיתה בעדותן ידונו הם במיתה, מ"מ בלשון עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל, אין המכוון בו לחייב העדים בחסרון אברים הללו, רק עונש ממון, כאשר למדונו רז"ל, ופשטות לשון המקרא יורה כדבריהם, כי אחר שידענו שהחובל בחברו באחד מאברים הללו לא יענש עונש גופי רק עונש ממון. כמש"ש במשפטים ובאמור עין תחת עין וגו', שהמכוון בו גם ע"ד הפשט עונש ממון כמש"ש, א"כ הדבר מבואר בעצמו שהעדים שזממו להעיד באחד שחבל בחברו באחד מאיברים הללו, לא יענשו רק עונש ממון ולא עונש גופי, כי ועשיתם לו כאשר זמם אמרה תורה, ולא יותר מאשר זמם, והם לא יכלו לחייב את החובל רק ממון.

HaKetav VeHaKabbalah Devarim 25:11הכתב והקבלה דברים כ״ה:י״א

ויש דעת רבותינו וקצתה את כפה ממון דמי בשתו. פירשו מלת וקצתה מלשון המורגל מאד, רבית קצוצה, קצץ לו דמים, שענינם נתינת קצבה משוערת, ושרשו קצץ, וכמו שנאמר מן סבב סבות, ככה מן קצץ קצות (בעשטיממטען זאטץ פעסטשטעללען), כי מדרך הלשון לשמש כל לשון הפסקה וכריתה גם על חתוך הדבר והפסק דין, כמו גזרו את הילד על החתוך, תגזר אומר ויקם על הגזר דין, וכן ישומש לשון חתוך על הגזרה וחתוך הדין, נחתך על עמך, ויקצב עץ לשון כריתה, וקצב אחד לשני הכרובים (מ"א ו') על נתינת השיעור והקצבה, וכן כעדר הקצובות, מזונותיו קצובים לשון ספוקים וגזורים כי באמת משמעות שתי העניני' האלה אחד הם, כי ההסכמה לנטות בדבר אל אחד משני הצדדים, אחר שהי' הדבר מקודם במו"מ והויכוח והפלפול, והיו בדעותיהון מתחלה נוטים לכאן ולכאן, והי' אז תכלית הדבר עדיין מחובר משני קצות ההפך בחיוב ושלילה, לכן אחר שנתברר הדבר בעין השכל, לאיזה מן הצדדים הוא נוטה, ה"ל כאלו נחלק הדבר מהיותו עוד מחובר בין שתי קצות הענין, לכן הונח ע"ז הענין ג"כ לשון חתוך פסוק קצבה קציצה, וענינם נתינת קצבה וקציצה ושיעור הראוי. וטעם את כפה, כמו אם יש עול בכפי (תהלים ז') דר"ל במעשה כפי, כן וקצות כפה, תתן שיעור וקצבה למעשה כפה. והנה דעה זו היא דעת ר"י בספרי, שאמר וקצות את כפה ממון, או אינו אלא כפה ממש, כתיב הכא לא תחוס עיניך וכתיב גבי עדים זוממין (שופטים י"ט כ"א) לא תחוס עיניך מה להלן ממון אף כאן ממון. ופי' בס' תלפיות, מדלא כתיב כמו ברוצח (שם י"ט י"ז) לא תחוס עיניך עליו, וכן נאמר במסית (שם י"ג ט') וכן שם (ז' ט"ז), כי באלה שענשם נוגע בגופם להרגם נאמר בהם עליו, דמשמעותו עצם גופם ממש, אמנם בעדים זוממים, דלפי המקובל עין בעין שן בשן אינו רק ממון, לכן לא אמר בהם רק לא תחוס עיניך, בלא מלת עליו כיון שאין העונש בגופם ממש, וכן כאן דלא כתיב עליו, רק לא תחוס עיניך, משמע דבעונש ממון מיירי, לא הנוגע בגופה.

Shadal Shemot 21:24שד״ל שמות כ״א:כ״ד

עין תחת עין – אינו ענין למכה אשה הרה דוקא, אלא הואיל ואמר נפש תחת נפש סמך לו גם עין תחת עין וגו', לומר שכל חובל בחברו, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, בין נתכוון לחבול בו, בין לא נתכוון לחבול בו אלא בחברו כמו שהוא הענין בנגיפת האשה; ורז"ל פירשו שמשלם ממון (ב"ק פ"ד.); והנה ממה שכתוב ולא "תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת" (במדבר ל"ה:ל"א) ראיה ברורה שהתירה התורה לקחת כופר ממון בשאר חבלות שאין בהן מיתה, וכן למטה (כ"ט ול') "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום וגו' וגם בעליו יומת, אם כפר יושת עליו וגו'", התירה התורה לקחת כופר ממי שלא המית בידיו, רק פשע בשמירת שורו; וזה מן הדברים שהניחה התורה ביד השופטים, כי אמנם אם ימצא איש עשיר שלא יחוש לאיבוד ממונו וימצא קורת רוח בהזיקו לבני אדם, יוכלו השופטים לעשות בו משפט כתוב עין תחת עין.

Shadal Devarim 25:12שד״ל דברים כ״ה:י״ב

וקצתה: מצוה על כל מי שנמצא שם ורואה האיש ההוא בסכנה, והלא היא עצמה להציל את בעלה עשתה, ולמה לא יותר לה להצילו כדרך שמותר וגם מצווה לאחרים להציל את המכה מיד? - היא עשתה ברמייה כי אין אדם שיחשוב כזאת על אשה, שתעיז פניה כל כך, ואם היתה עושה בשאר דרכים ובלא רמייה, לא היה בזה רע. וגם תנא קמא בספרי (כי תצא רצ"ג) לקח הדבר כפשוטו ולא בממון, אמנם שתשלם דמי כפה לא נהירא, ויותר היה ראוי שתשלם דמי מבושיו, ואם מת בה, תהיה חייבת מיתה. אבל אם הפחידוה ושמטה ידה, ייתכן, שתשלם דמי כפה שהיתה ראויה להיקצץ. והנה אחר שדיבר על מעשה רמייה זה, הזכיר רמייה אחרת שהיא אבן ואבן איפה ואיפה, ולחזק שנאת הרמייה הזכיר ענין עמלק, שעשה בעקבה ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, וציוה להכריתו ולזכור המשפט הנעשה בו, וזה למען נתרחק ממעשה רמייה. והיום י' שבט תר"ב נ"ל כי "וקצתה את כפה" הוא עונש ב"ד, על דרך (שמות כ"א:כ"ז) עין תחת עין, ולפי שאין לאשה מבושים יקצצו כפה, וקרובין לזה דברי ראב"ע.

R. S.R. Hirsch Bereshit 9:6רש״ר הירש בראשית ט׳:ו׳

שופך דם האדם באדם דמו ישפך – עונשי בית דין של התורה, אין מטרתם למנוע אנשים מלחטוא, ואף לא לשלם לרשע כגמולו. זאת, למרות הנאמר במקום אחר: ״וכל ישראל ישמעו ויראון״ (דברים יג, יב ועוד מקומות), וכן: ״עין תחת עין״ (שמות כא, כד). עלינו להתבונן בענין זה, כדלהלן: עונשי בית דין של ישראל, אינם ניתנים על בסיס ראיות בעלמא או על פי הודאת בעל דין, אלא אך ורק על פי שני עדים והתראה. ועל העדים, לא רק לראות את המעשה, אלא גם להתרות את החוטא סמוך ממש לשעת המעשה, ולהזכירו מה שכתוב בתורה. מצב כזה אינו מצוי בדרך כלל, וכל פושע זהיר יוכל בנקל להשמר מעונש אם רק ירצה. ועוד, רוב עבירות הממון, וגזל בכללם, אין עליהם כל עונש ואף לא קנס כספי, אלא חובת תשלומין בלבד. דינים אלה, המיוחדים למשפטי התורה, מוכיחים ברור שעונשי בית דין אינם באים למנוע אנשים מלחטוא. דווקא הפסוק ״וכל ישראל ישמעו ויראו״, הנראה לכאורה כראיה שמטרת העונשים למנוע מלחטוא, מוכיח את ההיפך. בארבעה מקומות בלבד נאמר ״וכל ישראל ישמעו ויראו״: בעדים זוממין [דברים יט, כ], בבן סורר ומורה [שם כא, כא], בזקן ממרא [שם יז, יג], ובמסית ומדיח [שם יג, יב] – וכולם הם יוצאים מן הכלל. המעשים כשלעצמם ותוצאותיהם המיידיות אינם ראויים כל כך לגנאי. המסית, הסית בפיו בלבד – ללא הצלחה. עדים זוממין, רק זממו ולא עשו. זקן ממרא, יתכן שהצדק עמו, אך הוא חייב לבטל את דעתו [דהיינו לא לפסוק כדבריו] מפני דעת הרוב בבית הדין הגדול. בן סורר ומורה נהרג רק על שם סופו [סנהדרין סח, ב]. לאמיתו של דבר, כל ארבעתם נהרגים רק על שם סופם, כשלוקחים בחשבון את התוצאות החמורות של מעשיהם – שבמבט ראשון נראו כקלים. מטעם זה מקפידה התורה, שכל העם ישמע שאדם נתחייב מיתה בשל עבירה כזו. החינוך להרחקה מהחטא, אינו הסיבה לעצם העונש, אלא לעשייתו ברבים או להכרזתו ברבים (ראה מחלוקת ר׳ עקיבא ור׳ יהודה, סנהדרין פט.). ומכיון שרק בארבעת המקרים האלה מצריכה התורה הוצאה להורג פומבית או הכרזה ברבים, הרי מוכח מכאן שמטרת העונשים במשפטי התורה איננה למנוע עשיית הרע. כמו כן, אין להוכיח מהנאמר ״עין תחת עין״, שתכלית העונש – לשלם לחוטא את גמולו המגיע לו. לפי קבלת חז״ל למדנו ש״עין תחת עין״ פירושו תשלומי ממון. רבותינו גם הוכיחו שאם ״עין תחת עין״ היה פשוטו כמשמעו, לא היה ניתן לקיים אותו באופן צודק (בבא קמא פד.). ואף מהמקרא עצמו מוכח שהביטוי ״עין תחת עין״ פירושו תשלום ממוני מדוייק, ואין לקבל אותו כפשוטו, שהרי לפני שנאמר ״עין תחת עין״ (שמות כא, כד), כבר קבעה התורה שעשיית חבורה מחייבת תשלומי ממון: ״שבתו יתן ורפא ירפא״ (שם כא, יט). אמור מעתה, ״עין תחת עין״ אינו אלא מגלה את העיקר הגדול של דיני העונשים בתורה: זכויותיו של אדם שמורות לו רק במדה והוא מכיר בזכויות האחרים, ומיד משפגע בזכויות האחרים הוא מאבד את זכויותיו. אך הוא חוזר וזוכה בזכויותיו על ידי תשלום לחברו, או קבלת עונש; כך מתקן האדם את העוול תיקון אובייקטיבי. או, אם אין הדבר אפשרי, הוא יוכל לתקן את העוול על ידי הכרה יסודית במעשהו הרע. לדעת חז״ל, כל עונש הוא כפרה. לא כפרה על מידת הצדק שלקתה, אלא כפרה על החוטא עצמו. אף להרוגי בית דין יש עתיד לבוא. מיתתם מכפרת על מעשיהם, והם זוכים לחיים חדשים במחוזות חדשים של טהרה.

Netziv Devarim 25:12נצי״ב דברים כ״ה:י״ב

וקצתה את כפה. אלו הי' כמשמעו וקצתה את ידה מיבעי כמו דכתיב ושלחה ידה אלא הפי' וקצתה את כפה היינו מעשה ידיה שהוא סתמא בפלך ונעשה בכף וכדכתיב ותעש בחפץ כפיה והענין משום דאשה פגיעתה רעה שאין לה ממה לשלם רק ממע"י לפי התורה שלא היה שייך לבעלה ואם לא תרצה לעשות אין לב"ד ממה לגבות ממנה נמצא מקצים ידיה שלא תעשה או נוטלים הריוח. לא תחוס עינך. אם האשה עשירה ויש לה נכסי מלוג. וכבר היה המנהג שהיה פירות נ"מ לבעל כמו בהגר שפחת שרה וכן בעכסה בת כלב שנתן לה אביה גולות עילית ותחתית לטובת אישה וא"כ א"א לגבות מאותם הנכסים אלא מוכרים בטה"נ שאמייות הבעל קודם לה יגבה השדה כדאיתא בב"ק פ' החובל שהיה לפני תקנת אושא אבל בזה נמצאת האשה מפסדת הרבה בשביל מעט שנותנים להניזק מש"ה כתיב לא תחוס עינך להפסידה יותר ממה שחייבת לשלם.

Hoil Moshe Shemot 21:24הואיל משה שמות כ״א:כ״ד

עין תחת עין – ידוע שרוב דיני ממונות ונזקין אינם הלכה למשה מסיני, רק רובם ככולם יוצאים מסברא ע"י שקלא וטריא, וקרא אסמכתא בעלמא; אבל זה לא יביאנו לעשות כדרך המתפלספים לזלזל בדבריהם ז"ל רק להגדיל בכבודם כי יודעי העתים היו, ובעוד שהחזיקו ביסודות ובכללים שנטעה התורה והלכו בעקבותיה, ראו בשכלם הזך שלכל המצות היה יכול משה לתת בע"פ גדר וגבול חוץ מדיני ממונות ונזקין לפי שהם כמעין הנובע, וזו היא כונת הכתוב והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו (פר' שופטים), ששם מדבר בדיני ממונות וחבלות "בין דם לדם" שעינינו הריגה, "בין דין לדין" שענינו דיני ממונות "ובין נגע לנגע" שלפי הפשט ענינו דיני חבלה איש בחברו והראיה "דברי ריבת בשעריך", הכתוב אחריהם; ע"כ אני אומר שכל פר' משפטים דברים כפשוטם אפילו "עין תחת עין" וזה היה מצב ב"י בימים ההם שהיו צריכים לנימוסיות קשים כאלה להבדילם מחטא, לפי שעבדותם במצרים גרמה אבוד המוסר מביניהם, ועריץ המעור עין חברו אם היה נפטר באיזה שקלים דמי צערו, בשתו, שבתו ורפואתו, לא היה נמנע על זה מלהתאכזר עליו, אבל אם היה יודע שיעורו את עינו היה נשמר היטב. ורז"ל הלכו בעקבות הנביאים והשופטים שקדמום ששנו הנימוסיות לפי צורך זמנם וראות עיניהם, ובימי רות פשט דין יבום על כל הקרובים, ותשובת דוד לתקועית, ורבים עוד זולתם יוכיחו; ומדאגה פן יטה המון העם אחר דברי הצדוקים החולקים על דברי חז"ל, סמכו דבריהם על המקרא, אבל למדונו פעם אחר פעם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם, ובזה קיימו התורה על יסודותיה יותר מהקראים שלא ימושו מפירוש התיבות כמו שהן, וע"ז פעמים רבות הם מבולבלים ואינם יודעים לדון דין אמת לאמתו, והם ז"ל אמרו הרוצה להתחכם יעסיק כדיני ממונות לפי שהם כמעין הנובע; ושד"ל ז"ל השתדל להוכיח משני ולא תקחו כופר שבפר' רוצח (מסעי) שבנדון ההוא לא יקחו כופר אבל ביתר העונשים יקחוהו, ופירש עין תחת עין, דמי עין; ונ"ל שאין משם ראיה כלל כמו שאין ראיה מאיסור קריחה ושריטה לכהנים (פר' אמור) שיהיה מותר ללוים ולישראלים לקרוח ולשרוט על מת, ולהפך בא הצווי גם להם (פר' קדושים וראה), ואין זה נ"א תוספת אזהרה לכהנים ע"ד נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים (יחזקאל מ"ד:ל"א); ולפי שבשור המועד הממית אדם שבעליו קרוב למזיד התיר לקחת כופר, באה אזהרה ברוצח שלא לקחתו, מכ"ש שכל מה שיכבד העונש יכמרו רחמי האדם על הענוש, ואולי יתרצה בכופר, אבל לפי האמת (רצוני לפי פשט המקראות) אין כופר פוטר מידי עונש בשום מקום חוץ מבשור מועד.

Hoil Moshe Vayikra 24:19הואיל משה ויקרא כ״ד:י״ט

כאשר עשה – בפרשה הזאת נראה לי יותר ברור מבפר' משפטים שעין תחת עין דברים כפשוטם ולא עונש ממון; ולרדות ולהדריך ב"י שבעני מצרים הקשו לבם, היו צריכים למשפטים קשים עד יום שבשבתם שקט הורך לבם מעט מעט ונפתח לחסד ולרחמים; וכן עשו יושבי עיר אטין בארץ יון, תחלה קבלו עליהם משפטי דרקון הקשים, ואח"כ פרקו עולם מעל צוארם וקבלו עליהם משפטי סולון ההגונים יותר לבני דורם; וחז"ל בראותם כי משפטי התורה היו קשים יותר מדאי לבני דורם, נטו מעליהם לטוב, אבל סמכו דבריהם על המקרא לבלתי תת מקום לכופרים לומר שתורת ה' תתחלף לפי הזמנים, והיא במהותה טהורה עומדת לעד.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 21:18ר׳ דוד צבי הופמן שמות כ״א:י״ח

(יח) וכי יריבון – גם כאשר המכה ניתנת בשעת ריב – לפי רש"ר הירש: אין "ריב" אלא מחלוקת שהתחילה בדין ודברים, בניגוד לאמור בפסוק כב – "וכי ינצו", דהיינו מחלוקת שהתחילה בקטטה ותגרת ידיים של ממש. אין זה משנה את חובת התשלומין, וראה שם אצל הרב הירש, שגם המכה שלא במתכוון חייב בתשלומים שהם פיצויים, "והם נובעים כתוצאה משפטית טהורה מן הנזק שנגרם ואינם תלויים כל עיקר בתכונת הפשיעה של מעשה המזיק". באבן או באגרוף – הרי לך שגם טיבו של הכלי המזיק מובא בחשבון. אגרוף – מן השורש גר"ף, לאסוף ביד, לקמוץ היד. ולא ימות – כאשר המוכה אינו מת, כי אז "וניקה המכה, אבל אם הוא מת, כי אז "נקם ינקם" – מיתה, אתה אומר מיתה או אינו אלא ממון? היה ר' נתן אומר, נאמר כאן נקימה ונאמר להלן נקימה – "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם-ברית" (ויקרא כא, כה), מה להן חרב, אף כאן חרב" (מכילתא).

R. David Zvi Hoffmann Shemot 21:22-25ר׳ דוד צבי הופמן שמות כ״א:כ״ב-כ״ה

(כב) וכי ינצו אנשים – נראה ששייך כאן לומר "דיבר הכתוב בהווה" כמו למעלה (פסוק יח) "וכי יריבון אנשים". ונגפו – אחד בלבד נוגף, וכמו "כי אם יפולו האחד יקים" (קהלת ד, י). נראה שהאשה באה לעשות שלום בין הנצים או כדי לעזור לבעלה כאמור בדברים כה, יא. ונאמר כאן שהנוגף את האשה חייב בתשלום עבור העובר שהמית, אף על פי שכלל לא התכוון לכך. שכן ביקש להכות רק את יריבו. ויצאו ילדיה – ההנחה היא שבמקרה זה הילדים העוברים נולדים מתים, וכפי שאמנם שכיח. ולא יהיה אסון – לא נאמר כאן אלא שהעובר מת, אבל מעבר לזה לא נעשה דבר, כלומר היריב לא נפצע ואף האשה לא נזוקה עקב ההפלה. ונראה שאין הכתוב מבקש אלא להביא כאן, בניגוד למקרי ההריגה המנויים קודם רת המקרה שבו נהרג ילד-עובד שעדיין לא היה מוסגל לחיות – עובר במעי אמו. ענש יענש – כלומר יוטל עליו עונש ממון. כאשר ישית – לפי רש"י פירוש "כאשר" כאן – בשעה ש..., כלומר כאשר בית הדין יטיל עליו עונש, או אז ישלם, וכמו "כאשר ייטב לך" (בראשית מ, יד). אלא שהיינו מצפים יותר ללשון תנאי – "אם ישית", כי אז... התרגומים מתרגמים "כמא" (אונקלוס) או "היכמא" (יונתן בן עוזיאל). ראב"ע סובר שהנוגף ישלם כדרישת בעל האשה, ואם אינו מסכים לדרישתו של הלה, כי אז ישלם לפי קביעת בית הדין. אולם יותר נראים דברי רמב"ן: "בעבור שאין בולדות היזק ניכר, כי מי יודע אם יצליחו, אמר הכתוב, אע"פ שאין כאן ממון תשלומין, נשים עליו עונש, והוא כמו קנס וממון שיטילו אחרים עליו על כרחו... ואמר שיהיה העונש "ככל אשר ישית עליו בעל האשה", שהוא חפץ בילדיו, וחשובים הם אצלו, ויתן זה "בפלילים", שלא יתן עליו עונש יותר מכדי דמיהן". במכילתא באות בענייננו שלוש דעות: "וכי ינצו אנשים, למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר... בא הכתוב ללמדך על המתכוון להכות שונאו והכה אוהבו, שהוא במיתה; רבי אומר... פטור... אבל בא הכתוב ללמשך שחבל אשה לבעלה ודמי ולדות לבעלה; רבי יצחק אומר, ומה תלמוד לומר וכי ינצו אנשים? מגיד שאינו חייב עד שיהרוג בר-קיימא". (כג) ואם אסון יהיה וגו' – מעין המחלוקת במכילתא הנ"ל יש גם בבבלי (סנהדרין עט ע"א), שם חולקים במקרה של התכוון להרוג את זה והרג את זה, שלדעת חכמים חייב ולדעת ר' שמעון פטור. כדי ליישב את הקושי למה זה נאמר כאן "ונתתה נפש תחת נפש" כשההורג כלל לא התכוון להרוג את האשה, משיבים חכמים – במצות שבמיתה הכתוב מדבר. והרי זה המקרה הקלאסי של התכוון להרוג את זה והרג את זה, ועל כן הוא חייב, ואת המלים "ואם אסון יהיה" יש להבין כפשוטן – אם האשה נהרגת, הרי שההורג חייב מיתה, ואם היא נפגעת באבדן עין, שן, יד או רגל, כי אז "ונתתה עין תחת עין, שן תחת שן" וגו'. וראה עוד בעניין זה להלן. לעומת זה סוברים רבי שמעון ורבי שכאשר ההורג לא התכוון להרוג את האשה והרגה, אין עונש מוות ועל כן מפרש רבי את "ונתתה נפש תחת נפש" שבהמשך – ממון (מכילתא). ואולם לפי תנא בי חזקיה (סנהדרין עט ע"ב) מדובר כאן בהריגה שלא במתכוון, ובה לא שייך עונש ממון, "כי מה מכה בהמה לא חילקת בין שוגג למזיד, בין מתכוון לשאינו מתכוון... אלא לחייבו ממון, אף מכה לא תחלוק בו בין שוגג למזיד, בין מתכוון לשאינו מתכוון לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון". ובהקשר זה לומדים תוספות, כי "ואם אסון יהיה" שבכאן אכן דן בהורג את האשה במתכוון, או שהמלים הללו כלל אינן מוסבות על האשה כי אם על היריב, שאותו אמנם הרג במתכוון. דומה שקשה יותר הדעה השלישית במכילתא, אשר מבינה לכאורה אף היא ש"ואם אסון יהיה" מדבר בהריגה במתכוון, אלא שאם כן שוב אין כאן כל חידוש, כי בהריגה שבמתכוון בוודאי יש לומר "ונתת נפש תחת נפש", וזה כבר נאמר לנו למעלה "מכה איש ומת". מסתבר שבשל כך אומר רב יצחק במכילתא "ומה תלמוד לומר "וכי ינצו אנשים"? לפי שהוא אומר "ואיש כי יכה כל נפש אדם", שומע אני אף בן שמונה, תלמוד לומר "וכי ינצו אנשים", מגיד שאינו חייב עד שהרג בן-קיימא. ונראה שכוונתו לומר, אין פסוקנו בא להורות אלא שאין חיוב מיתה בעובר שאינו שלם ומובן מאליו שצריך לראות את העובר המופל כבן ח חדשים, כאינו בר קיימא. ואם אסון יהיה – לפי פשוטו של מקרא הכוונה לומר, אם האשה או אחד היריבים נפצע על ידי חברו, כי אז ונתתה – וזוהי פנייה אל השופט 'נפש תחת נפש'. (כד) עין תחת עין – בפסוק זה מוזכרים רק אברים שלמים, בעוד שבפסוק הבא מוזכרות חבלות למיניהן, מעין מן הכבד אל הקל. (כה) כויה – הרי זו תוצאה של מגע באש וכדומה. פצע – מלשון פצ"ע לבקוע, תוצאה של מכת חרב. חבורה – 'מכה שהדם נצרר בה', כדברי רש"י, כלומר עקבותיהן של מכות. הנושא Jus talionis חוזר ומוזכר בספר ויקרא (כד, יט ואילך) – 'ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו, שבר תחת שבר, עין תחת עין, שן תחת שן, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו', וחוזר ונשנה בס' דברים (יט, כא) בקשר לעדי שקר: "ולא תחוס עינך, נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל". אילו ביקשנו לקיים הלכה זו כלשונה כדעת הקראים, תהיה כאן סתירה לאמור למעלה (פסוק יט) 'רק שבתו יתן ורפא ירפא', כלומר יש לשלם שבת וריפוי, וכפי שכבר העיר רמב"ן בפירושו לפסוקנו: "ואם נעשה באיש אשר יכה את רעהו כאשר נעשה בו, מה ישלם אחרי כן? ראב"ע ע"א מביא ויכוח ארוך ומפורט בין ר' סעדיה גאון ובין הקראי בן-זוטא שבמהלכו מוכיח רס"ג כי 'עין תחת עין' וכל הביטויים הדומים פירושם ממון, בניגוד לדעת בן-זוטא, ראה שם. בברייתא בבא קמא (פד ע"א) נמסר בשם ר' אליעזר 'עין תחת עין' – ממש, ואין הגמרא שואלת שם, כיצד זה מסכים ר' אליעזר עם דעת הצדוקים, אבל היא שואלת, כיצד זה סותר ר' אליעזר את דבריהם של כל יתר התנאים "ר' אליעזר לית ליה ככל הני תנאי?" ורב אשי משיב, שכל כוונתו של ר"א אינה אלא לאמר, שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק. ובוודאי צדק רב אשי בדבריו, כי ללא ספק רצה ר' אליעזר רק ליתן ל'עין תחת עין' את הפירוש שנותנים גם יוסף בן מתתיה, ראב"ע ואחרים, דהיינו שהמכה את עין רעהו בעצם היה צריך להיענש בהפסד עינו-שלו, אלא שבאוסרה ליתן כופר לנפש אדם השמיעתנו התורה בעקיפין, שיש מקום למתן כופר במקרה של עשיית נזק גופני. ומכיוון שלרוב אי אפשר לקיים את Jus talionis למעשה, וגם לא תהיה לניזק כל תועלת מקיומו, לא רק מותר כי אם חובה הוא לקבל במקרים אלה כופר לפי הכרעת בית הדין – הסנהדרין קבעה אחת לתמיד לנקוט דווקא אחת משתי האפשרויות, והוא שאמנם היה ראוי המכה להפסיד את עינו, אך על בית הדין לחייבו ממון, כשם שקבעה לתמיד אחת משתי האפשרויות כאשר אחד האחים מת בלא להשאיר אחריו זרע – אין על האח הנותר בחיים לייבם את אשת הנפטר כי אם לקיים בה מצוות חליצה. ומכיוון שעונש ממון זה הוא כופר, הרי שצריך להעריך את גובה תשלומו של כופר זה על פי ערך עין המכה-המזיק, המשלם את כופרה של העין שהוא היה צריך להפסיד. וראה עוד להלן לפסוק ל – 'אם כופר' וגו'. ומסתבר שלכך התכוון רמב"ם כאשר הוא מבאר את פסוקנו כלשונו: "...אם הזיק בגוף, יינזק בגופו", אבל מוסיף שם הערה מתמיהה: "כי הכוונה הנה לתת סיבת הפסוקים ולא סיבת דברי התלמוד". וראה שם דברי בעל 'שם טוב' התמיה על הערה זו. לעומת זאת כלל אין רוצים התנאים החולקים על רבי אליעזר להודות שהכתוב התיר אי-פעם להעניש עין תחת עין ממש, אבל קבע עונש ממון לכתחילה. בס' ויקרא (כד, טו) נאמר 'ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש'. שם לא יכול להיות ל'נפש תחת נפש' פירוש אחר מאשר – על המזיק לשלם נפש בהמה אחרת במקום נפש הבהמה שהוכתה. וכן גם כאן 'עין תחת עין' – עליו ליתן עין טובה תחת העין אותה היכה, ואין זה יכול להיות אלא על ידי תשלום ממון. ואמנם יש שרוצים להבין משום כך גם 'נפש תחת נפש' שבכאן כעונש ממון. ברם, גם אם לא נאמר כך, אין לראות משום סתירה בין השניים, שהרי בקשר לנפש לא שייך כי אם עונש מוות, משום שאי אפשר לשלם כסף למומת, והרצח לא יכופר כי אם על ידי המתת הרוצח, בעוד שניתן, בהסכמת הניזק, לשלם בעבור אבר שנפגע, ועל כן סוברים תנאים אלה 'בדניזק שיימינן', כי הרי ניתן לתקן את הנזק על ידי תשלום ממון. אמנם פשוטו של מקרא משמע כרבי אליעזר, ונראה, שבשל כך מפרש רמב"ם שם כמוהו.

R. D"Z Hoffmann Vayikra 24:19-20רד״צ הופמן ויקרא כ״ד:י״ט-כ׳

כן ינתן בו – אף על פי שעונש זה לא הוצא מעולם לפועל והוחלף בעונש ממון, מכל מקום משתמשת התורה בביטויים אלה, משום שמתוכם אנו למדים על תשלום מלא של נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת (משנת בבא קמא ח, א). אילו היה כתוב, למשל, שלם ישלם, היינו למדים שרק את הנזק צריך לשלם; ואילו "כן ינתן בו" כולל כל סוגי תשלומין.

R. D"Z Hoffmann Devarim 19:21רד״צ הופמן דברים י״ט:כ״א

נפש בנפש – בקשר ל"עין בעין" למדונו חז"ל שפירושו תשלום ממון, תמורת העין. על פי פיסקא שנתווספה מן הגליון למגילת תענית פרק שלישי היתה כזה מחלוקת בין הפרושים והצדוקים (אמנם השוה ריטר: "פילו אונד די הלכה" עמוד 133). יוסף בן מתתיהו כותב, שמעיקר הדין היה ראוי לקיים עין בעין ממש, אלא שהרשות נתונה לקחת תשלום ממון. ויש להוכיח זאת מבמדבר ל"ה:ל"א. גם חכמינו זכרונם לברכה הסתמכו על מקרא זה. אולי אמרה תורה בלשון זו, כדי לרמז לדיינים שהרשות בידם להחמיר בדין אם השעה צריכה לכך, השוה יבמות צ':, "הערות מוקדמות כלליות" לפירושי לויקרא (מהדורא עברית: חלק א' עמוד ד') ופירושי לויקרא כ"ד:י"ט:כ'.

R. David Zvi Hoffmann Devarim 25:11-12ר׳ דוד צבי הופמן דברים כ״ה:י״א-י״ב

(יא) בספרי ובמכילתא נחלקו בפירוש הפרשה הזאת. השוה על כך במאגאזין פיר די וויסנשאפט דעס יודנטומ'ס 1889, עמודים 193—196. לפי הדעה האחת, אשר נפסקה להלכה ברמב"ם פרק א מהלכות רוצח ושמירת הנפש, הלכה ז־ח, מדבר הכתוב באשה המתכוונת להרוג את האיש. על כן רשאי כל אדם לקצות את כפה, כדי להציל את הנרדף. הדעה השניה, שהרמב"ם פוסק כמוה בהלכות חובל ומזיק (פרק א, הלכה ט־י), והיא המוסכמת במשנה ובתלמוד, מפרשת, שהאשה מביישת את האיש. לפי זה "וקצותה את כפה" אינו כמשמעו, אלא תשלומי כסף, הנקראים "בשת" בלשון משנה. מלבד ה"בשת" חייב כל החובל בחבירו לשלם עוד נזק, צער, ריפוי ושבת. השוה בענין זה את המשנה בבא קמא ח, א. לפי פירוש שני זה, יש להסביר בקלות את סמיכות הפרשה הזאת לפרשת ייבום שלפניה. בפרשה הקודמת אמרה תורה שהיבמה תבייש את היבם ברבים מפני שמנע חסד מאחיו. גם פרשה זאת מדברת על שני אחים המכים זה את זה (איש ואחיו), ואשת אחד האחים רוצה לסייע לבעלה כנגד אחיו אויבו, והיא סבורה שיש לה רשות לבייש אותו, על כן אמרה תורה, שנצטווינו להעניש אותה על ביוש כזה (כן פירש רבי עובדיה ספורנו את סמיכות הפרשיות).