בני הא־להים and בנות האדם/5

EN/HEע/E

בני הא־להים and בנות האדם

Sources

Bereshit 6:1-8בראשית ו׳:א׳-ח׳

(א) וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. (ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. (ג) וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. (ד) הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. (ה) וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. (ו) וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. (ז) וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. (ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'.

Shemot 4:16שמות ד׳:ט״ז

וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים.

Shemot 7:1שמות ז׳:א׳

וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ.

Shemot 21:6שמות כ״א:ו׳

וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אׇזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.

Shemot 22:7-8שמות כ״ב:ז׳-ח׳

(ז) אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ. (ח) עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כׇּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.

Shemot 22:27שמות כ״ב:כ״ז

אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר.

Bemidbar 13:32-33במדבר י״ג:ל״ב-ל״ג

(לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. (לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

Yonah 3:3יונה ג׳:ג׳

וַיָּקָם יוֹנָה וַיֵּלֶךְ אֶל נִינְוֵה כִּדְבַר י"י וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

Tehillim 29:1תהלים כ״ט:א׳

מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז.

Tehillim 36:7תהלים ל״ו:ז׳

צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ י"י.

Tehillim 49:3תהלים מ״ט:ג׳

גַּם בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן.

Tehillim 80:11תהלים פ׳:י״א

כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל.

Tehillim 82:6-7תהלים פ״ב:ו׳-ז׳

(ו) אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. (ז) אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ.

Tehillim 90:10תהלים צ׳:י׳

יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרׇהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה.

Iyyov 1:6איוב א׳:ו׳

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם.

Shir HaShirim 8:6שיר השירים ח׳:ו׳

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.

Jubilees 5:1-27יובלים ה׳:א׳-כ״ז

(א) ויהי כי החלו בני האדם לרוב על פני כל האדמה ובנות ילדו להם. (ב) ויראו מלאכי האלוהים בשנה אחת ליובל הזה כי טובות הנה למראה, ויקחו אותן להם לנשים מכל אשר בחרו, ותלדנה להם בנים אשר היו לנפילים. (ג) והחמס מלא את הארץ, וכל בשר השחית את דרכו מאדם עד בהמה עד חית הארץ עד עוף השמים ועד כל רמש על האדמה. (ד) כולם השחיתו את דרכם ואת סדרם, ויחלו לטרוף איש אחיו. (ה) והחמס מלא את הארץ, וכל יצר מחשבות לב בני אדם היה רק רע כל היום. (ו) וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, וכל בשר השחית את סדרו, ויעשו כולם את הרע בעיניו כל אשר בארץ. (ז) ויאמר למחות את האדם וכל בשר אשר ברא על פני האדמה. (ח) ונוח לבדו מצא חן בעיניו.   (ט) ועל מלאכיו אשר שלח על הארץ חרה אפו מאוד, ויאמר להשמידם. (י) ויאמר אלינו נאסרה אותם במעמקי האדמה, והנה הנם אסורים בתוכם ומפורדים. (יא) ועל בניהם יצאה דת מאת פניו למחוץ אותם בחרב ולכלותם מתחת השמים. (יב) ויאמר, לא ידון רוחי באדם לעולם כי בשר הוא, והיו ימיו מאה ועשרים שנה. (יג) וישלח את חרבו ביניהם למען יכו איש את אחיו. ויחלו להכות איש את אחיו, עד אשר נפלו כולם לפי חרב ונשמדו מעל הארץ, ועיני אבותיהם רואות. (יד) ואחרי כן נאסרו במעמקי האדמה עד יום המשפט הגדול, כי אז ענוש יענשו כל אשר השחיתו את דרכיהם ואת עלילותיהם לפני ה'. (טו) וישמד את כל משכנותיהם, ולא נותר מהם עד אחד אשר לא שפט אותו ככל רעתם. (טז) ויעש לכל ברואיו רוח חדש ונכון אשר לא יחטאו לעולמים בקרבם, וכל איש יצדק במולדתו לעד. (יז) ועונש כלהם נחרץ וחרות על לוחות השמים בלי עולתה. (יח) וכל הסרים מן הדרך אשר נועד להם ללכת בה, אם לא ילכו בה העונש כתוב לכל קרב ולכל דור. (יט) ולא ינצל כל אשר בשמים ועל הארץ באור ובחושך בגיא צלמות ובתהום רבה ובמקום האופל. (כ) וכל עונשם כלה ונחרץ וכתוב וחרות לכולם. (כא) את הגדול ישפוט כגדלו, ואת הצעיר כצעירתו, ואת כל איש ואיש ישפוט על פי דרכו. (כב) ולא יקח שוחד באמרו כי ישב לשפוט את כל בשר. (כג) וכי יתן לו איש את כל אשר על הארץ, לא ישא פניו ולא יקח דבר מידו כי הוא השופט. (כד) ועל בני ישראל כתוב ומקויים לאמור, אם יפנו אליו בצדקה יסלח לכל אשמם וישא לכל עוונם. (כה) כתוב ומקויים כי כל מודה ועוזב פשעיו, ירוחם פעם אחת בשנה. (כו) אבל לא רוחמו כל אשר השחיתו את דרכם ואת יצרם לפני המבול, אך נוח לבדו, כי פניו נשאו בגלל הבנים אשר הציל למענהו ממי המבול. (כז) כי לבו היה צדיק בכל דרכיו כאשר צוה, ולא עבר על כל אשר נפקד עליו.

Jubilees 7:22-29יובלים ז׳:כ״ב-כ״ט

(כב) ביובל השמונה ועשרים החל נוח [ללמד] את בני בניו את כל החוקות והמצוות אשר ידע ואת המשפט. (כג) ויעד בבניו לעשות צדק, ולכסות בשר ערוותם, ולברך את בוראם, ולכבד את האב ואת האם, לאהוב איש את רעהו, ולשמור את נפשותיהם מכל זנונים וטומאה ומכל עוולה. (כד) כי בגלל שלושת הדברים האלה בא המבול על הארץ. (כה) בגלל הזנונים אשר זנו השומרים - למרות חוקי משפטם - אחרי בנות האדם, ולקחו להם נשים מכל אשר בחרו, המה עשו ראשית הטומאה. (כו) ובניהם הנפילים וכל אחיהם חלק לבם ויאכל איש את רעהו, הענק המית את הנפיל, והנפיל המית את העליון, והעליון המית את בני האדם, ואדם את רעהו.  (כז) וכל איש היה [נכון] לעשות אוון ולשפוך דם נקי, ותמלא הארץ חמס. (כח) ובדרכיהם הלכו כל חית הארץ ועוף השמים וכל השרץ והרמש על הארץ, ודם רב נשפך על הארץ. (כט) וכל יצר מחשבות האנשים היה אפס ורע כל היום.

Enoch 6:1-8חנוך ו׳:א׳-ח׳

(1) And it came to pass when the children of men had multiplied that in those days were born unto them beautiful and comely daughters. (2) And the angels, the children of the heaven, saw and lusted after them, and said to one another: 'Come, let us choose us wives from among the children of men and beget us children.' (3) And Semjaza, who was their leader, said unto them: 'I fear ye will not indeed agree to do this deed, and I alone shall have to pay the penalty of a great sin.' (4) And they all answered him and said: 'Let us all swear an oath, and all bind ourselves by mutual imprecations not to abandon this plan but to do this thing.' (5) Then sware they all together and bound themselves by mutual imprecations upon it. (6) And they were in all two hundred; who descended in the days of Jared on the summit of Mount Hermon, and they called it Mount Hermon, because they had sworn and bound themselves by mutual imprecations upon it. (7) And these are the names of their leaders: Samlazaz, their leader, Araklba, Rameel, Kokablel, Tamlel, Ramlel, Danel, Ezeqeel, Baraqijal, Asael, Armaros, Batarel, Ananel, Zaq1el, Samsapeel, Satarel, Turel, Jomjael, Sariel. (8) These are their chiefs of tens.

Enoch 7:1-6חנוך ז׳:א׳-ו׳

(1) And all the others together with them took unto themselves wives, and each chose for himself one, and they began to go in unto them and to defile themselves with them, and they taught them charms and enchantments, and the cutting of roots, and made them acquainted with plants. (2) And they became pregnant, and they bare great giants, whose height was three thousand ells: (3) Who consumed all the acquisitions of men. And when men could no longer sustain them, (4) the giants turned against them and devoured mankind. (5) And they began to sin against birds, and beasts, and reptiles, and fish, and to devour one another's flesh, and drink the blood. (6) Then the earth laid accusation against the lawless ones.

Enoch 8:1-2ספר חנוך ח׳:א׳-ב׳

(1) Asael taught men to make swords of iron and breast plates of bronze and every weapon for war and he showed them the metals of the earth, how to work gold, to fashion (adornments) and about silver, to make bracelets for women and he instructed them about antimony and eye shadow and all manner of precious stones, and about dies and varieties of adornments, and the children of man fashioned for themselves and for their daughters and transgressed. (2) And there rose much impiety on the earth and they committed fornication and went astray and corrupted their ways.

Enoch Chapter 9:4-9חנוך ט׳:ד׳-ט׳

(4) Then Raphael and Michael went in and said to the Lord of the ages…. (6) Thou seest what Asael has done, what he has introduced and taught, wrong-doing and sins upon the earth, and all manner of guile in the land, that he revealed the eternal mysteries prepared in heaven and made them known to men, and his abominations the initiates among the children of men make for themselves…(8) And they cohabited with the daughters of the men of the earth and had intercourse with them and were defiled by the females… (9) And now behold the daughters of men brought forth from them sons, giants, bastards…

Enoch Chapter 10:4-9חנוך י׳:ד׳-ט׳

(4) And to Raphael he said, "Go Raphael, and bind Asael, fetter him hand and foot and cast him into the darkness, make an opening in the desert of Dudael and there go and cast him in. (5) and place upon him and jagged and rough rocks and cover him with darkness and let him abide there for all time, and cover his face so that he may not see the light. (6) And on the day of the great judgement, he will be led off to the blazing fire. (7) Heal the earth which the watchers have ruined, and announce the healing of the earth, and I shall heal its wounds and that the children of men hall not altogether perish on account of the mysteries which the watchers have disclosed and taught the children of men. (8) The whole earth has been devastated by the work of the teaching of Asael; record against him all sins. (9) And to Gabriel, the Lord said, "Go Gabriel to the giants, their bastard offspring, the children of fornication, and destroy (those) sons of the watchers from the sons of men.  Muster them (for battle) and send them one against the other, in a battle of destruction...

Genesis Apocryphon 2:1אפוקריפון של בראשית ב׳:א׳

I thought, in my heart, that the conception was the work of the Watchers the pregnancy of the Holy Ones and that it belonged to the Giants... and my heart was upset by this...

2Baruch 56:10-16ברוך ב׳ נ״ו:י׳-ט״ז

10. For he became a danger to his own soul: even to the angels 11. For, moreover, at that time when he was created, they enjoyed liberty. 12. And became he a danger some of them descended, and mingled with the women. 13. And then those who did so were tormented in chains. 14. But the rest of the multitude of the angels, of which there is (no) number, restrained themselves. 15. And those who dwelt on the earth perished together (with them) through the waters of the deluge. 16. These are the black first waters.

Philo Questions and Answers on Genesis I:91-92פילון, שאלות ותשובות על בראשית: צ״ב

(91) Why it is said that the days of man shall be a hundred and twenty years?  God appears here to fix the limit of human life by this number.... But perhaps the number a hundred and twenty is not the general term of human life, but only of the life of those men who existed at that time, and who were to perish by the deluge after an interval of so many years, which their kind Benefactor prolonged, giving them space for repentance; when, after the aforesaid term, they lived a longer time in the subsequent ages (92)On what principle it was that giants were born of angels and women? (Gen 6:4). The poets call those men who were born out of the earth giants, that is to say, sons of the Earth. But Moses here uses this appellation improperly, and he uses it too very often merely to denote the vast personal size of the principal men, equal to that of Hajk or Hercules. But he relates that these giants were sprung from a combined procreation of two natures, namely, from angels and mortal women; for the substance of angels is spiritual; but it occurs every now and then that on emergencies occurring they have imitated the appearance of men, and transformed themselves so as to assume the human shape; as they did on this occasion, when forming connexions with women for the production of giants. But if the children turn out imitators of the wickedness of their mothers, departing from the virtue of their fathers, let them depart, according to the determination of the will of a depraved race, and because of their proud contempt for the supreme Deity, and so be condemned as guilty of voluntary and deliberate wickedness. But sometimes Moses styles the angels the sons of God, inasmuch as they were not produced by any mortal, but are incorporeal, as being spirits destitute of any body; or rather that exhorter and teacher of virtue, namely Moses, calls those men who are very excellent and endowed with great virtue the sons of God; and the wicked and depraved men he calls bodies, or flesh.

Philo, On the Giants 4:2,4-5, 7-8פילון, על הענקים ד׳:ב׳, ד׳-ה׳, ז׳-ח׳

II. (6) "And when the angels of God saw the daughters of men that they were beautiful, they took unto themselves wives of all of them whom they Chose." Those beings, whom other philosophers call demons, Moses usually calls angels; and they are souls hovering in the air. (7) And let no one suppose, that what is here stated is a fable, for it is necessarily true that the universe must be filled with living things in all its parts, since every one of its primary and elementary portions contains its appropriate animals and such as are consistent with its nature; --the earth containing terrestrial animals, the sea and the rivers containing aquatic animals, and the fire such as are born in the fire (but it is said, that such as these last are found chiefly in Macedonia), and the heaven containing the stars: (8) for these also are entire souls pervading the universe, being unadulterated and divine, inasmuch as they move in a circle, which is the kind of motion most akin to the mind, for every one of them is the parent mind. It is therefore necessary that the air also should be full of living beings. And these beings are invisible to us, inasmuch as the air itself is not visible to mortal sight. (9) But it does not follow, because our sight is incapable of perceiving the forms of souls, that for that reason there are no souls in the air; but it follows of necessity that they must be comprehended by the mind, in order that like may be contemplated by like…. IV. (16) If, therefore, you consider that souls, and demons, and angels are things differing indeed in name, but not identical in reality, you will then be able to discard that most heavy burden, superstition. But as men in general speak of good and evil demons, and in like manner of good and evil souls, so also do they speak of angels, looking upon some as worthy of a good appellation, and calling them ambassadors of man to God, and of God to man, and sacred and holy on account of this blameless and most excellent office; others, again, you will not err if you look upon as unholy and unworthy of any address. (17) And the expression used by the writer of the psalm, in the following verse, testifies to the truth of my assertion, for he says, "He sent upon them the fury of His wrath, anger, and rage, and affliction, and he sent evil angels among Them." These are the wicked who, assuming the name of angels, not being acquainted with the daughters of right reason, that is with the sciences and the virtues, but which pursue the mortal descendants of mortal men, that is the pleasures, which can confer no genuine beauty, which is perceived by the intellect alone, but only a bastard sort of elegance of form, by means of which the outward sense is beguiled; (18) and they do not all take all the daughters in marriage, but some of them have selected some of that innumerable company to be their wives; some choosing them by the sight, and others by the ear, others again being influenced by the sense of taste, or by the belly, and some even by the pleasures below the belly; many also have laid hold of those the abode of which is fixed at a great distance, putting in action various desires among one another. For, of necessity, the choices of all the various pleasures are various, since different pleasures are established in different places. V. (19) And, in all such matters, it is impossible for the spirit of God to remain and to pass all its time, as the law-giver himself shows. "For," says Moses, "the Lord said, My spirit shall not remain among men for ever, because they are Flesh." (20) For, at times, it does remain; but it does not remain for ever and ever among the greater part of us; for who is so destitute of reason or so lifeless as never, either voluntarily or involuntarily, to conceive a notion of the all good God. For, very often, even over the most polluted and accursed beings, there hovers a sudden appearance of the good, but they are unable to take firm hold of it and to keep it among them; (21) for, almost immediately, it quits its former place and departs, rejecting those inhabitants who come over to it, and who live in defiance of law and justice, to whom it never would have come if it had not been for the sake of convicting those who choose what is disgraceful instead of what is good…. VII. (28) On which account, it is possible that the spirit of God may remain in the soul, but that it should remain for ever is impossible, as we have said. And why need we wonder? since there is no other thing whatever, the possession of which, is stable and lasting; but mortal affairs are continually wavering in the scale, and inclining first to one side, and then to the other, and liable at different times to different changes. (29) And the greatest cause of our ignorance is the flesh, and our inseparable connection with the flesh. And this, Moses represents God as admitting, where he says that, "Because they are flesh," the spirit of God cannot abide in them… XIII. (58) "And there were giants on the earth in those Days." Perhaps someone may here think, that the lawgiver is speaking enigmatically and alluding to the fables handed down by the poets about giants, though he is a man as far removed as possible from any invention of fables, and one who thinks fit only to walk in the paths of truth itself; (59) in consequence of which principle, he has banished from the constitution, which he has established, those celebrated and beautiful arts of statuary and painting, because they, falsely imitating the nature of the truth, contrive deceits and snares, in order, through the medium of the eyes, to beguile the souls which are liable to be easily won over. (60) Therefore he utters no fable whatever respecting the giants; but he wishes to set this fact before your eyes, that some men are born of the earth, and some are born of heaven, and some are born of God: those are born of the earth, who are hunters after the pleasures of the body, devoting themselves to the enjoyment and fruition of them, and being eager to provide themselves with all things that tend to each of them. Those again are born of heaven who are men of skill and science and devoted to learning; for the heavenly portion of us is our mind, and the mind of every one of those persons who are born of heaven studies the encyclical branches of education and every other art of every description, sharpening, and exercising, and practising itself, and rendering itself acute in all those matters which are the objects of intellect. (61) Lastly, those who are born of God are priests and prophets, who have not thought fit to mix themselves up in the constitutions of this world, and to become cosmopolites, but who having raised themselves above all the objects of the mere outward senses, have departed and fixed their views on that world which is perceptible only by the intellect, and have settled there, being inscribed in the state of incorruptible incorporeal ideas.

Josephus Antiquities 1:3:1-2יוסיפוס, קדמוניות א׳-ג׳-א׳-ב׳

1. Now this posterity of Seth continued to esteem God as the Lord of the universe, and to have an entire regard to virtue, for seven generations; but in process of time they were perverted, and forsook the practices of their forefathers; and did neither pay those honors to God which were appointed them, nor had they any concern to do justice towards men. But for what degree of zeal they had formerly shown for virtue, they now showed by their actions a double degree of wickedness, whereby they made God to be their enemy. For many angels of God accompanied with women, and begat sons that proved unjust, and despisers of all that was good, on account of the confidence they had in their own strength; for the tradition is, that these men did what resembled the acts of those whom the Grecians call giants. But Noah was very uneasy at what they did; and being displeased at their conduct, persuaded them to change their dispositions and their acts for the better: but seeing they did not yield to him, but were slaves to their wicked pleasures, he was afraid they would kill him, together with his wife and children, and those they had married; so he departed out of that land. 2. Now God loved this man for his righteousness: yet he not only condemned those other men for their wickedness, but determined to destroy the whole race of mankind, and to make another race that should be pure from wickedness; and cutting short their lives, and making their years not so many as they formerly lived, but one hundred and twenty only,  he turned the dry land into sea; and thus were all these men destroyed: but Noah alone was saved; for God suggested to him the following contrivance and way of escape : - That he should make an ark of four stories high, three hundred cubits long, fifty cubits broad, and thirty cubits high. Accordingly he entered into that ark, and his wife, and sons, and their wives, and put into it not only other provisions, to support their wants there, but also sent in with the rest all sorts of living creatures, the male and his female, for the preservation of their kinds; and others of them by sevens. Now this ark had firm walls, and a roof, and was braced with cross beams, so that it could not be any way drowned or overborne by the violence of the water. And thus was Noah, with his family, preserved. Now he was the tenth from Adam, as being the son of Lamech, whose father was Mathusela; he was the son of Enoch, the son of Jared; and Jared was the son of Malaleel, who, with many of his sisters, were the children of Cainan, the son of Enos. Now Enos was the son of Seth, the son of Adam.

Dialogue with Trypho

Chapter 79. He proves against Trypho that the wicked angels have revolted from God Trypho, who was somewhat angry, but respected the Scriptures, as was manifest from his countenance, said to me: Trypho: The utterances of God are holy, but your expositions are mere contrivances, as is plain from what has been explained by you; nay, even blasphemies, for you assert that angels sinned and revolted from God.

Sifre Bemidbar 86ספרי במדבר פ״ו

כי בערה בם אש ה', על מה שאירע נקרא ולא כך היה שמו מקודם כיוצא בו ויקרא שם המקום מסה ומריבה (שמות יז ז) יכול כך היה שמו מקודם ת"ל על ריב בני ישראל (שם /שמות י"ז ז/) על מה שאירע נקרא שמו כיוצא בו ויקרא שם המקום ההוא קברות התאוה (במדבר יא לד) יכול כך היה שמו מקודם ת"ל כי שם קברו את העם המתאוים (שם /במדבר י"א ל"ד/) על מה שאירע נקרא [ולא כן היה שמו מקודם] אבל עדיין אי אתה יודע מי היו אותם המרגילים את ישראל לדבר עבירה הרי הוא אומר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה אלו הגרים המאוספין מכל מקום רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו הזקנים שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (שם /במדבר י"א/ טז) אם כך היו הזקנים עושין ק"ו לשאר בני אדם כיוצא בו ויראו בני האלהים את בנות האדם (בראשית ו ב) מה היו בני הדיינים עושים היו אוחזים נשים מן השוק ומענים אותם אם כך היו בני הדיינים עושים ק"ו לשאר הטרטין.

Bavli Yoma 67bבבלי יומא ס״ז:

תנו רבנן: עזאזל - שיהא עז וקשה, יכול בישוב - תלמוד לומר במדבר, ומנין שבצוק - תלמוד לומר גזרה. תניא אידך: עזאזל - קשה שבהרים, וכן הוא אומר (יחזקאל יז) ואת אילי הארץ לקח. תנא דבי רבי ישמעאל: עזאזל - שמכפר על מעשה עוזא ועזאל.

Bavli Chagigah 16aבבלי חגיגה ט״ז.

ת"ר ששה דברים נאמרו בשדים שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבני אדם שלשה כמלאכי השרת יש להם כנפים כמלאכי השרת וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת יודעין ס"ד אלא שומעין מאחורי הפרגוד כמלאכי השרת ושלשה כבני אדם אוכלין ושותין כבני אדם פרין ורבין כבני אדם ומתים כבני אדם.

Bavli Niddah 61aבבלי נדה ס״א.

ויאמר ה' אל משה אל תירא. מכדי, סיחון ועוג אחי הוו, דאמר מר: סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו. מאי שנא מעוג - דקמסתפי, ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי? א"ר יוחנן אר"ש בן יוחי: מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו, אמר: שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר (בראשית י"ד) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, ואמר רבי יוחנן: זה עוג שפלט מדור המבול.

Onkelos Bereshit 6:1-7תרגום אונקלוס בראשית ו׳:א׳-ז׳

(א) והוה כד שריאו [שריו] בני אנשא למסגי על אפי ארעא ובנתא אתילידא להון. (ב) וחזו בני רברביא ית בנת אנשא ארי שפירן אנין ונסיבו להון נשין מכל דאתרעיאו [דאתרעיו]. (ג) ואמר יי לא יתקים דרא בישא הדין קדמי לעלם בדיל דאנון בסרא ועובדיהון בישין ארכא יהיב להון מאה ועסרין שנין אם יתובון. (ד) גיבריא הוו בארעא ביומיא האנון ואף בתר כן דעלין בני רברביא לות בנת אנשא וילדן להון אנון גיבריא דמעלמא אנשין דשמא. (ה) וחזא יי ארי סגיאת בישת אנשא בארעא וכל יצרא מחשבת לביה לחוד ביש כל יומא. (ו) ותב יי במימריה ארי עבד ית אנשא בארעא ואמר במימריה למתבר תוקפהון כרעותיה. (ז) ואמר יי אמחי ית אנשא דבריתי מעל אפי ארעא מאנשא עד בעירא עד רחשא ועד עופא דשמיא ארי תבית במימרי ארי עבדתינון.

Bereshit Rabbah 26:5בראשית רבה כ״ו:ה׳

וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים (בראשית ו, ב), רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי קָרֵא לְהוֹן בְּנֵי דַיָּנַיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מְקַלֵּל לְכָל מַאן דְּקָרֵא לְהוֹן בְּנֵי אֱלָהַיָּא, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כָּל פִּרְצָה שֶׁאֵינָהּ מִן הַגְּדוֹלִים אֵינָהּ פִּרְצָה, כֻּמְרַיָא גָּנְבוּ אֱלָהַיָּא מַאן מוֹמֵי בֵּיהּ אוֹ מַאן מְקָרֵב. וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתָן בְּנֵי הָאֱלֹהִים, רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ תַּרְוֵיהוֹן אָמְרִין שֶׁהִרְבּוּ יָמִים בְּלֹא צַעַר וּבְלֹא יִסּוּרִין. רַבִּי חָנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אָמַר כְּדֵי לַעֲמֹד עַל הַתְּקוּפוֹת וְעַל הַחִשְׁבוֹנוֹת. רַבָּנָן אָמְרִין כְּדֵי שֶׁיִּטְלוּ שֶׁלָּהֶם וְשֶׁל דּוֹרוֹת הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם. (בראשית ו, ב): כִּי טֹבֹת הֵנָּה, אָמַר רַבִּי יוּדָן טֹבֹת כְּתִיב, מִשֶּׁהָיוּ מְטִיבִין אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ הָיָה גָדוֹל נִכְנַס וּבוֹעֲלָהּ תְּחִלָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי טֹבֹת הֵנָּה, אֵלּוּ הַבְּתוּלוֹת, (בראשית ו, ב): וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ, אֵלּוּ נְשֵׁי אֲנָשִׁים. מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ, זֶה זָכָר וּבְהֵמָה. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אָמַר דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִמּוֹחוּ מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁכָּתְבוּ גִּמּוֹמְסִיּוֹת לְזָכָר וְלִבְהֵמָה. אָמַר רַבִּי שִׂמְלָאי בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא זְנוּת, אַנְדְּרוֹלוֹמוּסְיָא בָּאָה לָעוֹלָם וְהוֹרֶגֶת טוֹבִים וְרָעִים. רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר עַל הַכֹּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ חוּץ מִן הַזְּנוּת, מַאי טַעְמָא וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים וגו', וּמַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ (בראשית ו, ז): וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר לֵוִי בְּשֵׁם פְּדָיָה אָמַר כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה הָיָה לוֹט מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הַסְּדוֹמִיִּים וְהָיוּ מְקַבְּלִין מִיָּדוֹ, כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ לוֹ (בראשית יט, ה): הוֹצִיאֵם אֵלִינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם לְתַשְׁמִישׁ, אָמְרוּ לוֹ (בראשית יט, יב): עֹד מִי לְךָ פֹה לְלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָא עֲלֵיהֶם, מִכָּאן וָאֵילָךְ אֵין לְךָ לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם סָנֵגוֹרְיָא.

Bereshit Rabbah 48:11בראשית רבה מ״ח:י״א

וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ (בראשית יח, ה), אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים מָצִינוּ דַּהֲדָא פִּתָּא מְזוֹנִיתָא דְלִבָּא. בַּתּוֹרָה מִנַּיִן, וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם. בַּנְּבִיאִים (שופטים יט, ה): סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם. בַּכְּתוּבִים (תהלים קד, טו): וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד. אָמַר רַב אַחָא וְסַעֲדוּ לְבַבְכֶם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, הֲדָא אָמְרָת אֵין יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט בַּמַּלְאָכִים, הוּא דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּא (תהלים מח, יד): שִׁיתוּ לְבַבְכֶם לְחֵילָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לִבְּכֶם, הֲדָא אָמְרָת שֶׁאֵין יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט לֶעָתִיד לָבוֹא. כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ הֱיִיתֶם מְזֻמָּנִים לָבוֹא אֶצְלִי, כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות י, י): יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם. וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, אָמְרוּ אָנוּ אֵין לְפָנֵינוּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, אֲבָל אַתָּה שֶׁיֵּשׁ לְפָנֶיךָ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְעַצְמְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּזְכֶּה לַעֲשׂוֹת עוֹד סְעוּדָה אַחֶרֶת לְבַר דְּכַר דְּיִתְיְלֵיד לָךְ.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 6:1-8תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית ו׳:א׳-ח׳

(1) And it was when the sons of men began to multiply upon the face of the earth, and fair daughters were born to them; (2) and the sons of the great saw that the daughters of men were beautiful, and painted, and curled, walking with revelation of the flesh, and with imaginations of wickedness; that they took them wives of all who pleased them. (3) And the Lord said by His Word, All the generations of the wicked which are to arise shall not be purged after the order of the judgments of the generation of the deluge, which shall be destroyed and exterminated from the midst of the world. Have I not imparted My Holy Spirit to them (or, placed My Holy Spirit in them), that they may work good works? and, behold, their works are wicked. Behold, I will give them a prolongment of a hundred and twenty years, that they may work repentance, and not perish. (4) Schamchazai and Uzziel, who fell from heaven, were on the earth in those days; and also, after the sons of the Great had gone in with the daughters of men, they bare to them: and these are they who are called men who are of the world, men of names. (5) And the Lord saw that the wickedness of man was great in the earth, and all the imagery of the thought of his heart was only evil every day. (6) And it repented the Lord in His Word that He had made man upon the earth; and He passed judgment upon them by His Word. (7) And the Lord said, I will abolish by My Word man, whom I have created upon the face of the earth, from man to cattle, to the reptile, and to the fowl of the heavens; because I have repented in My Word that I have made them. (8) But Noah, who was righteous, found favour before the Lord.

(א) והוה ארום שריאו בנינשא למסגי על אנפי ארעא ובנתא שפירתא איתילידו להון. (ב) וחמון בני רברביא ית בנת אינשא ארום שפירן הינון וכסלן ופקסן ומהלכן בגילוי בישרא והרהירו ליזנו ונסיבו להון נשין מכל דאיתרעיו. (ג) ואמר ייי במימריה לא יתדנון כל דריא בישא דעתידין למיקום בסדר דיניא דדרא דמבולא למובדא ולמישתציה מגו עלמא הלא יהבית רוח קדשי בהום מן בגלל די יעבדון עובדין טבין והא אבאישו עובדיהון הא יהבית להון ארכא מאה ועשרין שנין מן בגלל דיעבדון תתובא ולא עבדו. (ד) שמחזאי ועזאל הינון נפלן מן שמיא והוו בארעא ביומיא האינון ואוף בתר כן דעלון בני רברביא לות בנת אינשא וילידן להון והינון מתקריין גיברין דמעלמא אינשי שמהן. (ה) וחמא ייי ארום סגיאת בישת אינשא בארעא וכל יצרא דמחשבת ליביה לחוד ביש כל יומא. (ו) ותב ייי במימריה ארום עבד ית אינשא בארעא ואידיין עליהון במימריה. (ז) ואמר ייי אבטיל ית אינשא דבריתי מעל אנפי ארעא מאינשא עד בעירא עד ריחשא ועד עופא דשמייא ארום תבית במימרי ארום עבדתינון. (ח) ונח דהוה צדיקא אשכח חינא קדם ייי.

Pirkei DeRabbi Eliezer 22פרקי דרבי אליעזר כ״ב

ויחי אדם מאה ושלשים שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכאן אתה למד שלא היה קין לא מזרעו ולא מדמותו ולא כצלמו של אדם, עד שנולד שת, והיה כדמותו וכצלמו, מכא"ן את"ה למ"ד של"א הי"ה קי"ן של אדם אביו, שנ' ויולד כדמותו כצלמו, ר' שמעון אומר משת עלו ונתייחסו כל הדורות של צדיקים ומקין עלו ונתייחסו כל הדורות של רשעים המורדים והפושעים שמרדו בצורם ואמרו אין אנו צריכין לטיפת גשמיך ולא ללכת בדרכיך, שנ' ויאמרו לאל סור ממנו, ר' מאיר אומר גלוי ערוה היו מהלכין דורות של קין האנשים והנשים כבהמה ומטמאין בכל זנות איש באמו ובבתו ובאשת אחיו ובאשת רעהו וברחובות וביצר הרע של מחשבת לבם, שנ' וירא ה' כי רבה רעת האדם, ר' אומר המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים ראו את בני דורותיו של קין גלויות בשר ערוה כוחלות עיניהם כזונות וטעו אחריהם ולקחו מהן נשים, שנ' ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, ר' יהושע אומר המלאכים אש לוהט הם, שנ' משרתיו אש לוהט והוא בא כבעלת בשר ודם ואינה נשרפת את הגוף, אלא בשעה שנפלו ממקום קדושתן חזר כחן וקומתן כבני אדם ולבשו גוש ועפר, שנ' לבש בשרי רמה וגוש עפר, ר' יצחק אומר הענקים נולדו מהם המהלכין בשרירות לבם ובגובה קומתם ומשלחים ידם בכל גזל וחמס ובשפיכות דמים, שנ' ושם ראינו את הנפילים, ואומר הנפילים היו בארץ, ר' יהושע אומר ישראל נקראו בני האלהים, שנ' בנים אתם לה' אלהיכם, והמלאכים נקראו בני האלהים, שנ' ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים, ואלו עד שהם במקום קדושתן בשמים נקראו בני האלהים, שנ' וגם אחריכם אשר יבואו, ר' לוי אומר היו מולידין בניהם והיו פרים ורבים כמין שרץ גדול ששה בכל לידה, באותה שעה היו עומדין על רגליהם ומדברים בלשון הקדש ומרקדין לפניהם כצאן, שנ' ישלחו כצאן עויליהם, אמר להם נח שובו מדרכיכם וממעשיכם הרעים שלא יבא עליכם את מי המבול ויכרית כל זרע בני אדם, אמרו לו הרי אנו מונעים עצמינו מפריה ורביה שלא להוציא זרע בני אדם, מה היו עושין היו משחיתין מקום זרעם על הארץ שלא להוציא זרע בני אדם, שנ' וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, אמרו אם מי המבול מביא עלינו מן השמים הרי אנו גבוהים קומה ואין המים גבוהים קומה על צוארינו, ואם מימי תהומות מביא עלינו יש בכפות רגלינו לחתום כל התהומות, מה עשו פשטו את כפות רגליהם וחתמו את כל התהומות, מה עשה הב"ה הרתיח מימי תהום והיו עולין ושולקין את בשרם ופושטין את עורם מעליהם, שנ' בעת יזורבו נצמתו בחומו נדעכו ממקומם, אל תקרי בחומו אלא בחמומו.

Bereshit Rabbati Bereshit 6:2 (pp.29-31)בראשית רבתי בראשית ו׳:ב׳ (עמ׳ 31-29)

בני האלהים. ר' יוסף אמר ראו המלאכים שהיה הב"ה מתעצב על שברא בני אדם. מיד עמדו שני מלאכים לפני הב"ה ששמם שמחזאי ועזאל ואמרו לפניו רבש"ע הלא אמרנו לפניך בשעה שבראת עולמך אל תברא אדם, כענין שנאמר מה אנוש כי תזכרנו וגו' (תהלים ח' ה'). א"ל הב"ה ועולם מה תהא עליו, א"ל אנו מסתפקים בו, א"ל גלוי וידוע לפני אלו הייתם בעולמם ויצר הרע שולט בכם כשם ששלט באדם הייתם קשים מהם, א"ל תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשים שמך. א"ל הב"ה כבר נתתי לכם רשות. מיד ירדו והשליט בהם יצר הרע. כיון שראו בנות האדם שהם יפות תעו אחריהן ולא יכלו לכבוש ביצרן הדא ה"ד ויראו בני האלהים וגו'. ראה שמחזאי ריבה אחת ששמה אסטירה נתן עיניו בה, אמר לה השמעי לי, א"ל איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרו. מיד למדה והזכירתו ועלתה לרקיע, אמר הב"ה הואיל ופרשה עצמה מעבירה אעשנה דוגמא שתזכר בעולם, מיד קבעה הב"ה בז' ככבים של כימה. כיון שראו כך שמחזאי ועזאל עמדו ונשאו נשים והולידו בנים. ר' אומר וכי תעלה על דעתך שבו"ד יכול ליגע אצל המלאכים והא כתיב משרתיו אש לוהט (תהלים ק"ד ד'). אלא מלמד כיון שנפלו המלאכים ממקום קדושתם מן השמים שלט בהם יצר הרע כבני אדם וקומתם נעשה כבני אדם ולבשו גוש עפר, שנאמר לבש בשרי רמה וגוש עפר וגו' (איוב ז' ה'). א"ר צדוק מהם נולדו הענקים אשר הולכים בזדון לבם [ובגובהן] ומשלחים ידיהם בכל גזל וחמס ושפיכות דמים, שנאמר ושם ראינו את הנפילים וגו' (במדבר י"ג ל"ג) ואומר הנפילים היו בארץ (ו' ד'). תני שמחזאי הוליד ב' בנים ושמותם הייא והייא ונשאו נשים והולידו סיחון ועוג. ר' יוסף אמר בשעה שנגזרה גזרה לבוא מבול בעולם שגר הב"ה למטטרון שליח לשמחזאי, א"ל עתיד הב"ה להחריב העולם, עמד שמחזאי והרים קולו בבכי ובזעקה והיה מצטער על העולם ועל בניו שכל אחד מהם היה אוכל אלף גמלים ואלף סוסים ואלף מכל מין בהמה, עתה ממה יחיו. תני לילה אחד היו ישנים הייא והייא בני שמחזאי וראו שניהם חלומות, א' מהם ראה בחלום שלו אבן גדולה פרוסה על הארץ כשלחן והיתה כלה חרותה וכתובה שטות שטות והיה מלאך יורד מן הרקיע ובידו כמין סכין והיה גורר ומוחק כל אותן שטות ולא היה משייר בה אלא שטה אחת של ד' תיבות, ואחד מהם ראה בחלומו פרדס גדול ומשובח והיה אותו פרדס נטוע מכל מיני אילנות ומכל מיני מגדים והיו מלאכים באים וקרדומים בידם והיו קוצרים את האילנות עד שלא נשאר אלא אילן אחד של ג' ענפים, כיון שננערו משנתם עמדו בבהלה ובאו להם אצל אביהם וסדרו לו החלומות, א"ל בני עתיד הב"ה להביא מבול לעולם ולהחריבו ולא ישייר בו אלא אדם אחד וג' בניו. מיד צעקו ובכו ואמרו עכשיו מה תהא עלינו או במה יזכר שמנו, א"ל אל תחושו ואל תצטערו ששמותכם לא יכלו מתוך הבריות לעולם, שכל זמן שיגררו ויסתבלו אבנים ועצים וכל צרכיהם אינם צווחים אלא על שמיכם היהא והייא, מיד נתקררה דעתן. אמרו עליו על שמחזאי שחזר בתשובה ותלה עצמו בין שמים וארץ ראשו למטה ורגליו למעלה, לפי שלא היה לו פתחון פה לפני הב"ה ועד היום תלוי בתשובה בין השמים והארץ. אבל עזאל לא חזר בתשובה והוא ממונה על כל מיני צבעונין ותכשיטין של נשים שמסיתים בני אדם לדבר עבירה ועדיין הוא עומד בקלקולו, ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות והיו נותנים גורל אחד לה' שיכפר על כל עונות ישראל וגורל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל.

Rashi Bereshit 6:2-6רש״י בראשית ו׳:ב׳-ו׳

(2) בני האלהים THE SONS OF ELOHIM – The sons of princes and rulers. Another explanation of בני האלהים is that these were princely angels who came as messengers from God: they, too, intermingled with them (the daughters of men). Wherever the word אלהים occurs in the Scriptures it signifies authority, and the following passages prove this: (Exodus 4:16) "and thou shalt be his (אלהים) master", and (Exodus 7:1) "See, I have made the (אלהים) a master." כי טבת הנה THAT THEY WERE FAIR – Rabbi Judan said, "It is written here טבת, for when they were being made to appear "good" by being decked out to be taken beneath the marriage canopy one of the lords would come and carry her off first (Genesis Rabbah 26). מכל אשר בחרו OF ALL WHOM THEY CHOOSE – even if it were a married woman or a man or an animal. (3) לא ידון רוחי באדם MY SPIRIT SHALL NOT STRIVE AGAINST MAN – My Spirit shall not be in a state of discontent and shall not strive with Myself because of man. לעולם ALWAYS – for a long time. Behold, My Spirit has been contending within Me whether to destroy or whether to show mercy: such contending (deliberation) shall not be forever — meaning, for a long time. בשגם הוא בשר FOR THAT HE ALSO IS FLESH – This is the same as בְּשָׁגַּם — that is to say: because this quality is also in him viz., that he is only flesh, and yet he does not humble himself before Me; what would he do if he were of fire or of some other resisting matter! Similarly we find שַׁ for שָׁ, (Judges 5:7) עד שַׁקמתי דבורה "Until I Deborah arose", where it is the same as שָׁקמתי; so also (Judges 6:17) שַׁאתה מדבר עמי "that it is thou who talkest with me", where it is the same as שָׁאתה — so also here. והיו ימיו וגו THEREFORE HIS DAYS SHALL BE etc. – For 120 years I will be long-suffering with them, and if they repent not I shall bring a flood upon them. If, now, you object, saying that from the birth of Japheth until the Flood there were only 100 years, remember that there is no "earlier" or "later" in the Torah (events are not always related in chronological order) (Pesachim 6b): the decree (regarding the Flood) was issued twenty years before Noah had any children — so we find in Seder Olam. There are many Midrashic explanations of the words לא ידון but this is transparently its plain sense. (4) הנפילים THE GIANTS – Thy were called נפילים because they fell (נפלו) and caused the downfall of (הפילו) the world (Genesis Rabbah 26). In Hebrew the giants are usually called בימים ההם .ענקים IN THOSE DAYS – In the days of the generations of Enosh and the sons of Cain (ib.). וגם אחרי כן AND ALSO AFTER THAT – Although they witnessed the destruction of the generation of Enosh when the Ocean rose and flooded a third part of the world, yet the generation of the Flood did not humble itself and take a lesson from them (ib.). אשר יבאו WHEN [THE SONS OF GOD] CAME IN, they (the women) bore children, giants like them (the fathers) (ib.). הגבורים MIGHTY – in rebellion against God. אנשי שם MEN OF RENOWN (literally, men of name) – Men who bore distinctive names: עירד, מחויאל, מתושאל being so named because these names have reference to their destruction, for they were wiped out and torn out from the world (מחוי-אל would signify "wiped-out-by-God", מתושאל "Torn-out-by-God). Another explanation is that they were men of devastation (אנשי שם-מון) — who devastated the world. (6) וינחם ה' כי עשה AND THE LORD REPENTED THAT HE HAD MADE – (The first word is connected with that which means "comfort") It was a consolation to Him that He had created man on earth, for had he been one of the heavenly beings he would have incited them also to rebel against God (Genesis Rabbah 26). ויתעצב GRIEVED HIM – means, in the mind of God man became an object to be troubled (punished): it entered God's heart to grieve him. This is how the Targum of Onkelos understands the verse. Another explanation of verse 6: וינחם AND [THE LORD] REPENTED — The thoughts of God turned from Divine mercy to Divine justice: He considered what to do with man whom He had made on the earth. Wherever this term is used in the Scripture it means "considering what to do". Examples are: (Numbers 18:19) "nor the son of man that He should consider (ויתנחם)"; (Deuteronomy 32:36) "and reconsider (ויתנחם) regarding His servants"; (Exodus 22:14) "and the Lord reconsidered (וינחם) regarding the evil"; (1 Samuel 15:2) "I am reconsidering (נחמתי) that I have set up Saul to be king" — all these passages denote a change of mind. ויתעצב אל לבו AND IT GRIEVED HIM AT HIS HEART – He mourned at the failure of His handiwork. Similarly (2 Samuel 19:3) ‘The king grieved (נעצב) for his son". (Similarly here: God grieved for his (man's) heart: that it had changed from good to bad). The following extract from the Midrash Rabbah I am writing in order that you may know how to refute the arguments of certain heretics: A gentile once asked Rabbi Joshua, the son of Korcha, saying to him, "Do you not admit that the Holy One, blessed be He, knows what is to happen in the future?" He replied, "Yes." The gentile retorted, "But is it not written ‘and He was grieved in His heart'?" He answered: "Have you ever had a son born to you?" The reply was "Yes." He asked (the gentile): "And what did you do?" He replied: "I rejoiced and I made others rejoice also." The Rabbi asked him: "But did you not know that he must die?" The heathen replied: "At the time of joy, let there be joy, at the time of mourning let there be mourning". The Rabbi then said: "Such, too, is the way of the Holy One, blessed be He: although it was clear to Him that in the end men would sin and would be destroyed, He did not refrain from creating them for the sake of the righteous men who were to issue from them".

(ב) בני האלהים – בני השרים והשופטים. דבר אחר: בני האלהים – הם שרים ההולכים בשליחותו של מקום אף הם היו מתערבין בהם, כל אלהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח ואתה תהיה לו לאלהים (שמות ד':ט"ז), ראה נתתיך אלהים (שמות ז':א'). כי טובת הנה – אמר ר' יודן טבת כתוב, מי שהיו מטיבין אותה מקושטת ליכנס לחופה היה גדול נכנס ובועלה תחילה. מכל אשר בחרו – אף בעולות בעל, אף הזכור והבהמה. (ג) לא ידון רוחי באדם – לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם. לעלם – לאורך ימים. הנה רוחי נָדֿוֺן בקרבי, אם להשחית או לרחם, לא יהיה מדון זה לרוחי לעולם, כלומר לאורך ימים. בשַגם – כמו בשֶגם, כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה, כיוצא בו עד שַקמתי דבורה (שופטים ה':ז'), כמו שקמתי, וכן (שופטים ו':י"ז) שַאַתה מדבר עמי, אף כאן בשגם. והיו ימיו וג' – עד ק"כ שנה אאריך להם אפי ואם לא ישובו אביא עליהם מבול ואם תאמר משנולד יפת עד המבול אינם אלא מאה שנה, אין מוקדם ומאוחר בתורה, כבר היתה גזירה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות וכן מצינו בסדר עולם (סדר עולם רבה כ"ח), יש מדרשי אגדה רבים בלא ידון אבל זה ציחצוח פשוטו. (ד) הנפלים היו בארץ – על שם שנפלו והפילו את העולם ובלשון עברית לשון ענקים הוא. בימים ההם – בימי דור אנוש ובני קין. וגם אחרי כן – אף על פי שראו באובדן של דור אנוש שנפל אוקיינוס והציף שליש העולם לא נכנע דור המבול ללמד מהם. אשר יבאו וגו' – היו יולדות ענקים כמותם. הגבורים – למרוד במקום. אנשי השם – אותם שנקבו בשמות, עירד, מחוייאל מתושאל שנקראו על שם אובדן שנימוחו והותשו. דבר אחר: אנשי שממון, ששיממו את העולם. (ו) וינחם כי עשה וגו' – נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים שאילו היה בעליונים, היה ממרידן, בבראשית רבא. ויתעצב – האדם אל לבו – של מקום, עלת במחשבה של מקום להעציבו, זהו תרגומו של אונקלוס. דבר אחר: וינחם – נהפכה מחשבתו של מקום ממידת רחמים למידת הדין, עלתה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ, וכן כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות, ובן אדם ויתנחם (במדבר כ"ג:י"ט), על עבדיו יתנחם (דברים ל"ב:ל"ו), וינחם על הרעה (שמות ל"ב:י"ד), נחמתי כי המלכתי (שמואל א ט"ו:י"א), כולם לשון מחשבה אחרת הם. ויתעצב אל לבו – נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו נעצב המלך על בנו (שמואל ב י"ט:ג'), וזו כתבתי לתשובת המינין, גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה אמר לו אי אתם אומרים שהקב"ה רואה את הנולד אמר לו הין אמר לו הכתיב ויתעצב אל לבו, אמר לו נולד לך בן זכר מימיך אמר לו הין, אמר לו ומה עשית, אמר לו שמחתי ושימחתי את הכל, אמר לו ולא היית יודע שסופו למות, אמר לו בשעת חדותא חדוותא בשעת אבלא אבלא, אמר לו כך מעשה לפני הקב"ה, אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבוראן בשביל צדיקים העתידים לעמוד מהם.

R. Yehuda HaLevi, Kuzari 1:95ר׳ יהודה הלוי, הכוזרי א׳:צ״ה

טענה בשלמות מעשה, מעושה חכם יכול, מחומר בחרו לצורה אשר חפץ בה, ולא מנע מונע ממזג שכבת זרע האב ולא מדם האם ולא מהמזונות וההנהגה בשני הגדול והינקות והתחלפות האויר והמים והארץ, כי יצרו כמגיע לתכלית ימי הבחרות השלם ביצירותיו ובמדותיו, והוא אשר קבל הנפש על תומה, והשכל על תכלית מה שביכולת האנושי, והכח האלהי אחר השכל, ר"ל המעלה אשר בה ידבק באלהים וברוחניים, וידע האמתות מבלי למוד, אבל במחשבה קלה, וכבר נקרא אצלנו בן אלהים, וכל הדומים לו מזרעו בני אלהים, והוליד בנים רבים ולא היה מהם ראוי להיות במקום אדם אלא הבל, כי הוא היה דומה לו, וכאשר הרגו קין אחיו מפני קנאתו בו על המעלה הזאת, נתן לו תחתיו שת, והיה דומה לאדם, והיה סגולה ולב וזולתו כקליפה. וסגולת שת אנוש. וכן הגיע הענין עד נח ביחידים היו לבבות, דומים לאדם ונקראים בני אלהים, שלמים בבריאתם ובמדותם ובאריכות הימים ובחכמות וביכולת, ובימיהם אנו מונים מאדם ועד נח וכן מנח ועד אברהם. ואפשר שהיה מהם מי שלא דבק בו הענין האלהי כתרח, אבל אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו עבר, ועוד שהשיג נח בעצמו. והיה הענין האלהי דבק בהם מאבות אבותם אל בני בנים. ואברהם סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי, ועבר היה סגולת שם ושם היה סגולת נח, מפני שהוא יורש האקלימים השוים אשר אמצעיתם וחמדתם ארץ כנען אדמת הנבואה, ויצא יפת אל צפון וחם אל דרום. וסגולת אברהם מכל בניו יצחק, והרחיק כל בניו מהארץ הזאת המסוגלת כדי שתהיה מיוחדת ליצחק, וסגולת יצחק יעקב, ונדחה עשו אחיו מפני שזכה יעקב בארץ ההיא, ובני יעקב כלם סגולה, כלם ראויים לענין האלהי, והיה להם המקום ההוא המיוחד בענין האלהי, וזה היה תחלת חול הענין האלהי על קהל, אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים. וישמרם האלהים ויפרם וירבם ויגדלם במצרים, כאשר יגדל האילן, אשר שרשו טוב עד שהוציאם פרי שלם דומה לפרי הראשון אשר נוטע ממנו, רצוני לומר אברהם יצחק ויעקב ויוסף ואחיו, והיה מן הפרי משה ואהרן ומרים, וכמו בצלאל ואהליאב וכמו ראשי המטות ושבעים הזקנים אשר היו ראויים לנבואה מתמדת, וכיהושע וכלב וחור וזולתם רבים. ואז היו ראויים להראות האור עליהם וההשגחה ההיא חרבונית, ואם היו ביניהם ממרים היו נגעלים, אך הם בלי ספק סגולה, כאשר הם בתולדתם וטבעם מן הסגולה ויולידו מי שהיה סגולה ונזהרים באב הממרה בעבור מה שיתערב בו מן הסגולה אשר תראה בבנו או בבן בנו כפי מה שתזדכך הטפה, כמו שאמרנו בתרח וזולתו ממי שלא נדבק בו הענין האלהי אך בשורש תולדתו שיוליד סגולה, מה שלא היה כן בתולדת כל הנולד מחם ויפת. ונראה כזה בענין הטבעי כי כמה יש מבני האדם שאינו דומה לאב כלל אך הוא דומה לאבי אביו, ואין ספק כי הטבע ההוא והדמיון ההוא היה צפון באב ואף על פי שלא נראה להרגשה, כאשר היה צפון טבע עבר בבניו עד שנראה באברהם.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 6:2-4אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ו׳:ב׳-ד׳

(ב) בני האלהים – בני השופטים, שהיו עושים בארץ משפט אלהים. ויש אומ' כי האלהים במקום הזה קודש, והבנים הם הקדושים אשר בארץ כטעם בנים אתם (דברים י"ד:א'). ויש אומ' כי בני האלהים הם בני שת, ובנות האדם בנות משפחות קין. והישר בעיני להיות בני האלהים – היודעים דעת עליון ובחרו להם נשים, שהיתה מערכת שמים לכל אחת נמשלת לכל אחד, והתולדת כתולדת, על כן יצאו מהם גבורים. ויתכן שלקחו גם הנשים בחזקה. (ג) לא ידון רוחי – יש אומ' שהוא כמו וישב חרבו אל נדנה (דברי הימים א כ"א:כ"ז), כי הגוף לרוח כמו הנדן, והעד אתכרית רוחי (דניאל ז':ט"ו). רק יהי ידון שרש אחר, כמו אם יעלה לשמים שיאו (איוב כ':ו') שהוא נוח העין, וכמוהו נשא, [והנה נשא – שיא, וכן נדן – דיין], ורבים אחרים. ויש אומ' שמשקלו כמו וישב העפר (קהלת י"ב:ז') והוא מגזרת דין, כי הרוח דיין בגוף. בשגם – השי"ן כמו שככה לו (תהלים קמ"ד:ט"ו). ויהיה טעמו לא יעמד רוחי, שמאתו היתה. וכן אמר קהלת והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י"ב:ז'). רק רוח האדם לבדו בעבור זה החמס. ועוד בעבור שהאדם בשר. והוא יגיע עד עת, ויחסר כאשר ינָצֵחַ העשוי לעושה. והיו ימיו – יש אומ' שזה קצב כל האדם. ואם מצאנו יותר כן, מצאנו מעט, רק על הרוב ידבר. וזה אמת איננו, כי הנה שם חיה שש מאות, וכל הדורות חיו אחריו שנים רבות. ובימי פלג חסרו השנים. ומימות דוד עד היום שבעים או שמונים שנה. והאמת מה שאמרו המתרגם שנתן להם קץ, כטעם עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת (יונה ג':ד'). ואם ישובו ימלטו, ואם לא ישובו ימותו. ואל תשים לבך אל מספר ויהי נח בן חמש מאות שנה (בראשית ה':ל"ב) כי אין מוקדם ומואחר בתורה. והנה כתוב וימת תרח בחרן (בראשית י"א:ל"ב), ואחריו ויאמר י"י אל אברם לך ל (בראשית י"ב:א'). ואנחנו נדע, כי לא מת תרח עד שהיה יצחק בן חמש ושלשים שנה. ורבים כן. (ד) ופירוש הנפילים – שיפול לב הרואם, שיתמה מגובה קומתם. וטעם אחרי כן – אחר המבול. והנה בני ענק מתחלה היו ממשפחת בני האלהים.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 6:2-4ר׳ יוסף בכור שור בראשית ו׳:ב׳-ד׳

(ב) בני האלהים – בני השרים. בנות האדם – שאינם שרים. מכל אשר בחרו – בכח וביד חזקה היו גוזלים להם בנותיהם לנש[י]הם ומשחיתים סדר העולם לגמרי. (ג) לא ידון רוחי באדם – כמו: ויהי כל העם נדון (שמואל ב י"ט:י'). כלומר: לא אהיה דן עמהם לעולם לפי מעשיהם, שלא אעשה להם לפנים משורת הדין. כי כשאדם חטא לא רציתי להמיתו מיד ולבראת אחר. וגם כשחטא קין לא רציתי להורגו, אלא מסרתי לו אות לבלתי הכות אותו (בראשית ד':ט"ו), כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים ע"ח:ל"ט), ולא יוכלו לעמוד על שורת הדין. וגם אילו בשגם הוא בשר כמו הראשונים, אעשה להם לפנים משורת הדין, ואאריך קץ פורענותם מאה ועשרים שנה, אולי ישובו. ועל דרך זה תירגם אונקלוס. (ד) הנפילים – בני אדם מופלאים גדולים. וגם נראה לעומד אצלם, שמא יפלו עליו מרוב גובהם. היו בארץ בימים ההם – קודם שהתחילו לעשות הרעה הזאת לקחת בנות האדם בחזקה. וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם – היו הנפילים הללו, כי בימיהם נעשית הרעה הזאת. ואותן הנפילים המה הגבורים וגו'.

Radak Bereshit 6:1-5רד״ק בראשית ו׳:א׳-ה׳

(1) ויהי כי החל האדם, a reference to the human species. ובנות ילדו להם, there was not really any need to tell us this, seeing that the species cannot survived without females and males. The entire story concerns the females, seeing that the male elite made the mistake of intermarrying with physically attractive, but otherwise morally inferior females, as a result of which the entire human race became progressively more corrupt. (2) ויראו בני האלוהים, the sons of the judges, the elite of the species who are here referred to as אלוהים, just as in Exodus 22,27 אלוהים לא תקלל, “you must not curse a judge.” There are numerous similar examples in the Torah of the attribute אלוהים being applied to morally high ranking human beings. Onkelos also translates it in this vein when he speaks of בני רברביא. The explanations offered that the Torah refers to Uzza and Uzael are very far fetched. (compare Torah shleymah on this verse). According to Bereshit Rabbah 26,5 Rabbi Shimon ben Yochai cursed anyone who translated the words בני האלוהים as “the sons of God.” He added that when the elite of the people are themselves guilty of the sins they want the common man to refrain from, their efforts are doomed to start with. Another reason offered why these people were referred to as בני האלוהים, (according to both Rabbi Chaninah and Rabbi Shimon ben Lakish, is that these were the people enjoying carefree long lives, free from sickness and other impediments. Rav Hunna, quoting Rabbi Yossi, says that these people were granted such long lives in order to enable them to study the sky, observe the orbits of the stars and make calculations resulting in our calendar. את בנות האדם, the daughters of the weaker specimen of the human race. The women were unable to resist the physically superior specimen referred to as בני האלוהים, and as a result if fancied by the latter, they would be taken by them as wives or concubines against their will, and the will of even their husbands. The term אדם next to the term אלוהים simply compares the weak to the strong In the Sifri¸ (Behaalotcha 86) the point is made that when ordinary individuals observed that the judges took the law into their own hands, they reasoned that they themselves would most certainly be able to get away with the same thing, seeing that the judges are supposed to set a good example. Rabbi Avraham Ibn Ezra understands the expression בני אלוהים, as referring to spiritually superior people, people who knew what God expected of them. They chose wives according to what they perceived was suitable for them basing themselves on their reading of astrology. As a result of such careful mating, their offspring were in many instances giants, etc., as we read about at the end of our verse. It is possible that they took women of their choice even against the will of these women. כי טובות הנה, Rabbi Yudan, noting the defective spelling of the word טובות as טבת claims that this is a transitive form of the verb, and that the judges when handing over the virgin bride to her prospective husband would first sleep with her. The missing letters ו in the word טבת refer to these girls having been deprived of their hymen. ויקחו להם נשים, a reference to married women. מכל אשר בחרו, the word מכל, “from all,” includes homosexual unions, and mating between man and beast. (3) ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם, God either said this to Himself, or to Noach. My father of blessed memory (Joseph Kimchi) explained the line לא ידון in the same sense as the word מדון in Proverbs 15,18 as referring to a struggle, strife. The soul God had blown into Adam’s nostrils was meant as an antidote to the pull of the raw material man was made of. The body, basically is in tow of the animalistic urges of the animals, something natural, seeing that man’s own body is made of the same raw material as are the animals. God now decided to grant man an extension of 120 years to do תשובה, repentance, failing which He would wipe out mankind from the earth. Other commentators, including Ibn Ezra, explain the word ידון as related to נדנה in Chronicles I 21,27 וישב חרבו אל נדנה, “he returned his sword to its sheath.” Actually, if correct, the word ידון should have been spelled with a dagesh in the letterד, replacing the missing letter נ, however, in this instance, instead of such a dagesh, the Torah simply omitted the letter נ at the beginning, as it did in Genesis 25,29 ויזד יעקב נזיד where the letter נ in front of the letter ז has also been omitted. At any rate, the meaning of the expression is that God would not let His spirit rest until both man’s body and spirit would be wiped out. Rabbi Yishmael son of Yossi, (Bereshit Rabbah 26,6) understood this verse as God saying that when the time would come to share out reward to the righteous, these people would not participate in it. He was speaking of ידון in the sense of “passing judgment.” Rabbi Shimon ben Lakish as well as his colleague Rabbi Yannai, said that there is no such thing as the popular concept of a hell, gehinnom, lasting a long time, but that at the time when God passes out judgment the wicked will be burned by the fiery heat of a flame. They based themselves on Maleachi 3,19 הנה יום בא בוער כתנור, “here a day will come when the fire will burn as in a furnace.” The other sages said that there most certainly is such a thing as gehinnom, as we have a verse in Isaiah 31,9 נאום ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים, “says the Lord Who has a fire in Zion and an oven in Jerusalem.” Rabbi Yehudah bar Ila-i claims there is neither a specific day, nor a specific place such as gehinnom, but fire will come forth from the very bodies of the wicked and will consume them with its heat. He based himself on Isaiah 33,11 תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלתם, “you shall conceive hay, give birth to straw; My breath will devour you like fire.” We have also written what the sages of the Midrash wrote concerning the matter of gehinnom in connection with Genesis 1,31 וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, “God saw all that He had made and here it was very good;” the point made there was that the word טוב refers to Gan Eden, whereas the expression טוב מאד, refers to gehinnom. Rabbi Yehudah in the name of Rabbi Ila-i (also in Bereshit Rabbah 26,6) interprets the words לא ידון רוחי עוד, that “these wicked spirits of man will never be allowed to come to rest before Me.” Various sages concur that the generation destroyed during the deluge will neither be judged for an afterlife during the time that the world awaits its own rejuvenation, nor will it be judged (if any are fit) to be resurrected in the world following the interval between our present world being turned into chaos and the subsequent resurrection of the deserving from the former world. (Sanhedrin 107) בשגם, the letter ש has the vowel patach, just as the letter ש in Judges 5,10 שקמתי דבורה. The meaning is that “seeing it too is but flesh (and no better than the beasts.).” In other words: “the reason why My spirit will not prevail within man is due to the fact that man like beasts are only flesh.” Even though God had implanted man with a divine soul, this soul had been unable to assert itself within him. As a result, God said, “I will give him another 120 years during which he has a chance to improve himself, failing which his fate is sealed.” We do not know the special significance of the number 120. This was God’s arbitrary decision. (4) הנפילין, this verse must be understood as attached to the previous verse (2) in which the mating habits of the בני האלוהים had been discussed. After the Torah had criticised the manner in which the physically stronger males grabbed their women, God now gave them another 120 years and no more to improve their ways. The people described as נפילים were a group of giants. The reason why they are not described as such, but as “fallen,” is that people who took one look at these giants were apt to fall down ((נפל in sheer fright of such powerful potential opponents. Examples of similar use of the root נפל can be found in Job 14,18 ואולם הר נופל, “even if the mountain were to fall” a truly frightening experience. The Torah simply relates that during these latter days before the deluge there were people of gigantic size These were just a few individuals . וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם, and also after the elite had made a point of mating with the physically attractive בנות האדם there were even more numerous such giants who reflected the genes of their fathers in size and the allure of their mothers in beauty. והמה הגבורים אשר מעולם, these were the ones always remembered in later times as the heroic people of their time אשר מעולם אנשי שם, people whose reputation survived their disappearance from the earth. After the deluge survivors realised that it had been displeasing in the eyes of God for those people to have devoted themselves to all the physical pleasures of the world and to aim at enlarging the size of their bodies as well as aiming to increase the number of years they lived on earth. The physical desires of the survivors of the deluge were far less powerful than that of their forebears so that gradually also their lifespan diminished, i.e. their entire hold on matters physical became a less dominant concern. People in the generations after the deluge, in spite of their other failings, gradually resumed a lifestyle that had been normal before the excesses that the בני אלוהים had indulged in. When the Israelites came to the land of Canaan there were only a very few of the former giants still surviving, mostly concentrated around Hebron (Joshua 15,14) Our sages have a tradition that there were only four such giants still alive at that time. (Joshua 14,15) In the time of David there appear to have been a few such men in Gat (Samuel II 21,15) Concerning Og, the King of Bashan, the Bible testifies that he had been a remnant of this race of these antediluvian giants (Joshua 13,12). It is possible that those survivors still practiced a lifestyle reminiscent of their antediluvian forebears. (5) 'וירא ה, seeing that the time God had allocated to the people to improve their ways had elapsed, God saw that nothing had changed. רק רע כל היום, the words וכל יצר, refer to both man’s urges, the urge to do good, and the urge to do evil. The urge to do good had succumbed to the evil urge, completely. The Torah here calls the planning of wicked deeds based on impulses יצר לב, the urge of the heart. The reason is that the heart is perceived as the origin of all impulses be they good or be they evil in nature. The reason why God gave them 120 years extension, although He was well aware that they would not do teshuvah, was only in order for man to learn from God’s attributes, and to adopt this attribute for himself. Just as God allowed man plenty of time to improve his ways, so man, when dealing with his fellow, should also not be impatient, but allow enough time for people to rethink their evil attitudes. When God created the human race He wanted it to be good completely, or at least predominantly. If mankind would turn to be completely evil it could not endure, seeing that God had chosen the good. When He saw that the generation preceding the deluge was thoroughly evil, especially in their inter-personal relations, their use of violence as a legitimate tool to gain their ends, their deeds threatened to undermine the foundations upon which God had built His universe. He therefore decided to destroy all those who were evil and to save only the few good ones, so that these survivors could form the nucleus of a better human race after the deluge. God had found Noach, his sons, and their wives to be good and they were chosen to provide the seed for future generations. Lemech, Noach’s father had died already 5 years prior to the deluge, and Metushelach, Noach’s grandfather, another good man, had lived his life to the full before the onset of the deluge. As a result of these two men having died, there were no righteous people left on earth other than Noach and his family.

(א) ויהי כי החל האדם – מין האדם. ובנות ילדו להם – אין צורך לומר זה כי אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אלא היה הספור הזה על הבנות לפי שטעו אחריהם והן גרמו השחתת הארץ כמו שמספר והולך. (ב) ויראו בני אלהים – בני השופטים והגדולים ומנהיגי המדינות, כי הם נקראו אלהים, כמו "אלהים לא תקלל" (שמות כ"ב) והדומי' לו. וכן תרגום אונקלס בני רברביא, ודרש עזא ועזאל רחוק. ובב"ר (כ"ו) רבי שמעון בן יוחאי מקלל לכל מאן דקרא להו בני אלהים, תני ר"ש ב"י כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה; ועוד אמרו למה קורא אותם בני האלהים, ר"ח ור"ל תרויהון אמרין שהרבו ימים בלא צער ובלא יסורין; רב הונא בשם ר' יוסי אמר הרבו ימים כדי לעסוק על התקופות ועל החשבונות ועל המזלות, והוא הטעם שכתבנו למעלה באריכות שנות האנשים הנזכרים. את בנות האדם – בנות המון האדם החלושים שלא היה להן כח לעמוד כנגדם, וכאשר היו רואים בני הגדולים בנות העניים שהיו טובת ר"ל יפות תואר ומראה, היו עושקים ולוקחים איזה שהם בוחרים מכל הנשים ואותן שישרו בעיניהם הן פנויות או נשואות לבעל, כי מי שהיה גדול מחבירו עושק את חברו ואין מציל מידם, ואדם נאמר על הפחותים והחלושים שאמר "גם בני אדם גם בני איש" (תהלים מ"ט) בני אדם, הפחותים, בני איש, הגדולים" ובספרי פירשו כן אם בני הדיינים היו אוחזים נשים מן השוקים ומענים אותם קל וחומר לשאר בני אדם; והחכם ר' אברהם בן עזרא פי' בני האלהים שהיו יודעים דעת עליון ובחרו להם מי שהיתה מערכת השמים כל אחת נמשלת לכל אחד והתולדות כתולדת על כן יצאו מהם גבורים, ויתכן שלקחו גם הנשים בחזקה. כי טובת הנה – אמר ר' יודין טבת כתיב, שהיו מטייבין ומקשטין אותה שהכניסה לחופה, והיה הגדול נכנס ובועלה תחלה, הה"ד כי טבת הנה, אלה הבתולות. ויקחו להם נשים – אלו נשואי אישים. מכל אשר בחרו – זה זכר ובהמה. (ג) ויאמר לא ידון רוחי באדם לעולם – אמר בלבו, או אמר לנח, ומלת לא ידון פרשה אאז"ל מן "יגרה מדון" (משלי י"ג) ר"ל לא יהיה רוחי העליוני שנפחתי באדם לא יהיה במריבה עוד לעולם עם הגוף, כי הגוף נמשך לתאות הבהמות וזה באשר הוא בשר ובתולדת הבשר שקועות וקבועות התאות, אאריך להם ק"כ שנה אם יחזרו בתשובה ואם לאו אכלה אותם מן העולם. ועוד פירשו בו מענין "וישב חרבו אל נדנה" (ד"ה כ"א:כ"ז) שפרושו תער החרב, והיה מלת ידון ראויה להדגש לחסרון הנו"ן אלא שבא בה הנח תמורת הדגש כמו שבא במלת "ויזד יעקב נזיד" ופירוש לא יהיה הרוח בתוך נדנו שהוא הגוף אלא אוציא אותה ממנו ואכלה הרוח והגוף, ובב"ר (פ' כ"ו) אמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי אמר הקב"ה איני נותן רוחי בשעה שאני נותן מתן שכרן של צדיקים. ר' ינאי ור"ש ב"ל תרויהון אמרין אין גהינם לעתיד לבא אלא יום הוא שמלהט את הרשעים. ר"י ב"ר אילעי אמר לא יום ולא גיהנם אלא אש היא שתהיה יוצאת מגופן של רשעים ומלהטתן שנאמר (ישעיה ל"ג) "תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכל" ועוד כתבנו דבר אחד בענין גהנם בפסוק "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אמר ר"י ב"ר אילעי לא ידון רוחי, אין הדורות (הרוחות) הללו נדונות לפני לעולם. ר' הונא בשם ר' אחא אמר לא ידון, בשעה שאני מחזיר הרוח לנדנה אין אני מחזיר רוחות אלו לנדיהם. ועוד אמרו (סנהדרין ק"ח) דור המבול אין חיין לעולם הבא, ואין נדונין שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם, לא רוח ולא דין. בשגם – השין פתוחה כמו "שקמתי דבורה" (שופטים ה') ופירוש כאשר גם הוא בשר, כלומר למה לא ידון רוחי באדם לעולם, לפי שגם הוא בשר כמו הבהמות, שאע"פ שיש בו רוח עליונה, הנה גם הוא בשר והבשר מושך הרוח אל תאותיו לפיכך אאריך לאדם הזה ק"כ שנה אם ישוב, טוב, אקיים אותם בעולם, ואם לאו אכלה אותם מן העולם, זה פירושו. ימיו – הימים שאאריך לו, וטעם מאה ועשרים לא ידענו אלא כך היה רצון הבורא. (ד) הנפילים – הפסוק הזה טעמו דבוק למעלה שאמר מכל אשר בחרו, ואחר כן ספר מה שאמר האל לא אאריך להם, הנפילים הם הענקים ויקראו נפילים ואם הם גבוהים מאוד ממדת שאר בני אדם, והטעם שיפול הרואה אותם מרוב תמהון ובהלה, וכן "ואולם הר נופל יבול" (איוב י"ד) אמר כי בימים ההם היו בארץ אנשים בעלי קומה יתרה מאוד, והסבה כמו שכתבנו באריכות ימי הנזכרים שהיו יחידים, כן היו הנפילים יחידים ביתרון מדת גופם, והם נקראים נפילים וענקים. וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם – פירושו וגם אחרי כן שרבו בני האלהים והיו בועלים בנות האדם אשר בחרו להם, כל שכן שהיו בארץ נפילים שהיו רואים אותם יפות מראה ובעלות קומה; והנפילי' היו מבני הגדולים וכאשר היו בועלים כמותן היו הנולדים מהן גם כן כמותם באיכות וכמות, והמה הגבורים אשר מעולם, כלומר שהם נזכרים בפי הדורות הבאים אחריהם שהיו אלה הגבורים מזמן קדמון, זהו אשר מעולם אנשי השם, שהיה להם שם בפי הדורות הבאים אחריהם, ואחרי המבול ראו הנשארים כי רע בעיני ה' רדיפת התאות והנהגות הגופות להנאות להרבות המשגל ולהגדיל הגופות במדתן ובאריכות ימיהם אם היה זה בהנהגת מחיתם, וחסרו התאות ואותן הנהגות עד שמעטו שנות בני אדם אחר המבול והיו הלוך וחסור, לפי ששב להם למנהג ולטבע הנהגות הראשונים ומעטו הימים ומעטו המדות הגופות עד שלא נשאר מהם גוף בזמן שבאו ישראל לארץ ולא נמצאו מהם אלא ילידי הענק בחברון, ואמרו (ילקוט יהושע רמז כ"ג) ולא היו אלא ארבעה, ובימי דוד ילידי הרפה בגת (דברי הימים א כ':ד') ועל עוג מלך הבשן נאמר (יהושע י"ג) "הוא נשאר מיתר הרפאים" ואפשר שאותן שנמצאו נהגו בגופם מנהג הראשונים שלפני המבול, ואפשר שהאריכו ימים כמו שארכו גופותם. (ה) וירא ה' – כיון שהגיע הקץ שנתן להם מאה ועשרים שנה ראה כי לא הטיבו מעשיהם אבל הריעו אותם וכל יום היה קשה מחברו, זהו שאמר "רק רע כל היום". ופירוש וכל יצר – משני יצרים שיש בלבו של אדם אחד טוב ואחד רע, כלו היה לרע ולא היה טוב בהם. ונקראת תאות מחשבת הלב, יצר, לפי שהלב יוצר ופועל בלבו הענינים הן לטוב והן לרע להוציאם לידי מעשה. וטעם מה שהאריך האל להם ק"כ שנה אם ישובו, והוא היה יודע שלא ישובו, עשה כן כדי שילמד אדם ממדותיו ויאריך אפו לחוטא ולא ינקום ממנו מיד אע"פ שהיכולת בידו אולי יתחרט בו וישוב. והנה האל ברא עולמו להיות טוב או כולו או רובו, ואם כולו רע לא יוכל לעמוד כי לא יבחר האל כי אם בטוב; והנה ראה דור המבול כולו רע בזנות וחמס שמפסידין סדר העולם והיו מעשיהם כנגד מעשיו, ואמר להשחית את העולם השפל ולהשאיר ממנו הטוב שנמצא בו והיה שמץ מנהו כדי לקיימו לעתיד, והשאיר בו נח שמצא אותו טוב וכן בניו עם נשותיהן כדי לקיים זרע ולמך אביו כבר מת חמש שנים לפני המבול, ומתושלח שלמו שנותיו בבא המבול ומת, כי חמש שנים חי אחר למך בנו, הנה לא נשאר צדיק בעולם אלא נח ובניו.

Ramban Bereshit 6:1-6רמב״ן בראשית ו׳:א׳-ו׳

(א) ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה - כאשר הזכיר הכתוב נח ובניו ורצה להתחיל בענין המבול, אמר כי מיד כאשר החלו בני האדם לרוב החלו לחטוא, ועמדו בחטאם ימים רבים, עד שהיה נח בן ד' מאות ושמנים שנה. ואז גזר עליהם הקדוש ברוך הוא שלא ידון רוחו בהם לעולם, אבל יאריך עוד להם שנים עד שתמלא סאתם, כי כן משפט האלהים. (ב) בני האלהים - בני השרים והשופטים, לשון רש"י, וכך הוא בבראשית רבה (כו ה). אם כן יספר הכתוב, כי הדיינין, אשר להם לעשות המשפט, בניהם עושים החמס בגלוי ואין מונע אותם. כי טובות הנה - כמו כי תראה חמור שונאך (שמות כג ה), כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו), כאשר הנה טובות יקחו אותן להם לנשים באונס. וספר הכתוב החמס, ואמר עוד "מכל אשר בחרו", להכניס הנשואות לאחרים. אבל לא הזכיר הכתוב האיסור בהם בפירוש, ולא נגזר עליהם העונש רק על החמס, לפי שהוא ענין מושכל איננו צריך לתורה. (ג) בשגם הוא בשר - כמו בשגם בסגול. ופירש רש"י בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן איננו נכנע מלפני. ומה אם יהיה אש או דבר קשה. ואין בפירוש הזה טעם או ריח. ורבי אברהם פירש כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור החמס הזה, ועוד בעבור שהאדם בשר ויגיע עד עת ויחסר. והנה הוא כמו גם בשהוא בשר. ומה צורך לטענה הזאת. וידוע כי בשר המה ונגזר עליהם המיתה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב (לעיל ג יט). והנכון בעיני, כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם, בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה, ואיננו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו. והענין לומר, כי האלהים עשה את האדם ישר להיותו כמלאכי השרת בנפש שנתן בו, והנה נמשך אחרי הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות נדמו, ולכן לא ידון עוד רוח אלהים בקרבו, כי הוא גופני לא אלהי, אבל יאריך להם אם ישובו. והנה זה כטעם ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים עח לט). (ד) הנפלים - לשון רש"י, על שם שנפלו והפילו את העולם. והוא בבראשית רבה (כו ז). ובעלי הלשון אמרו (הראב"ע, והרד"ק) שנקראו כן בעבור שיפול לב אדם עליו מפחדם, וכן האימים (להלן יד ה). בימים ההם - לשון רש"י, בימי דור אנוש, וגם אחרי כן, שראו באבדן דור אנוש שעלה אוקינוס והציף שלישו של עולם ולא נכנעו ללמוד מהם. ורבי אברהם פירש גם אחרי המבול, כי בני ענק היו ממשפחת בני האלהים. ואם כן, או תהיינה נשי בני נח מזרעם וידמו להם, או שיודה במאמר (נדה סא א) הדורש בעוג שפלט מן המבול, ויוסיף הוא שנמלטו גם אחרים עמו. והנכון בעיני, כי אדם ואשתו יקראו בני האלהים בעבור שהיו מעשה ידיו והוא אביהם, אין להם אב זולתו, והוא הוליד בנים רבים, ככתוב (לעיל ה ד) ויולד בנים ובנות. והיו האנשים האלה הנולדים ראשונים מאב ואם בשלמות גדולה מן הגובה והחוזק, כי נולדו בדמות אביהם, ככתוב בשת (לעיל ה ג) ויולד בדמותו כצלמו. ויתכן שהיו כל בני הקדמונים אדם שת אנוש נקראים בני האלהים, כי היו ג' האנשים האלה בדמות אלהים ואז הוחל לעבוד עבודה זרה, והוחל לבא באנשים חולשה ורפיון. וכך אמרו בבראשית רבה (כד ו) זה ספר תולדות אדם, ואין הראשונים תולדות, ומה הן אלוהות, בעון קומי אבא כהן ברדלא אדם שת אנוש, ושתק. אמר לון, עד כאן בצלם ובדמות, מכאן ואילך קינן קנטרנין. וכאשר החל האדם לרוב ונולדו להם הבנות, היו אלה בני הראשונים בחזקם, ולרוב תאותם היו בוחרים הנשים הטובות בעלות הקומה והבריאות. וספר בתחלה (בפסוק ב) כי יקחו אותם לנשים דרך חמס, ואחר כך ספר כי יבאו דרך זנות אל בנות האדם שאינן באותה המעלה, ולא יודע הדבר עד שיולידו להם בנים ויכירו כי אינם מבני שאר האנשים, רק לבני האלהים האלה נולדו, שהם גדולים מאד, אבל הם נופלים מאבותם בגובה וכח, כלשון לא נופל אנכי מכם (איוב יב ג), והמה גבורים כנגד שאר בני האדם. ואמר שהיה זה בדורות הראשונים אשר היו נקראים "בני האלהים" בהיותם בתכלית השלימות שיולידו מבנות האדם נפילים, וגם אחרי כן, כי הנפילים עצמם יולידו נפילים מהם. ופירוש "אשר מעולם", כי האנשים אחרי המבול כאשר יראו גבורים, יזכירו אלה ויאמרו כבר היו גבורים מאלה לעולמים אשר היו לפנינו, והיו "אנשי השם" בכל הדורות אחרי כן. וזה פשט הגון בפרשה הזאת. אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים, והוזכר בגמרא במסכת יומא (סז ב), הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל, אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין ההוא. (ו) וינחם ה'. ויתעצב אל לבו - דבר תורה כלשון בני אדם. והענין, כי מרו ועצבו את רוח קדשו בפשעיהם. וענין "אל לבו", כי לא הגיד זה לנביא שלוח אליהם, וכן הלשון במחושב, כדרך לדבר אל לבי (להלן כד מה), וזולתו. ובבראשית רבה (כז ד) אמרו בזה ענין נכבד במשל שהביאו מן הסרסור והאדריכל, והוא סוד גדול לא ניתן ליכתב, והיודעו יתבונן למה אמר בכאן שם המיוחד, ובכל הפרשה וענין המבול שם אלהים.

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 6:2-5רלב״ג בראשית ביאור המילות ו׳:ב׳-ה׳

(ב) בני האלהים – הם הענקים, וסמכם לאלהים להורות על גודלם וחוזקם, כטעם 'כהררי אל' (תהלים לו, ז); 'שלהבתיה' (שיר השירים ח, ו). טֹבֹת – יפות. וכן: 'כי טוב הוא' (שמות ב, ב); 'וגם הוא טוב תֹאר מאד' (מל"א א, ו). ויקחו – חטפו ולקחו בחוזקה. (ג) ידון – מענין דין ומשפט. או יהיה מענין 'ריב ומדון' (חבקוק א, ג). רוחי – הוא רוח האדם אשר הוא בה אדם, והיא השכל. וייחסהּ לה' יתעלה, להיותה נאצלת ממנו. (ד) הנפילים – הם בני האלהים, והם הענקים כמו שקדם (פסוק ב).

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 6:1-5רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ו׳:א׳-ה׳

(א-ב) אמר שכאשר התחיל האדם להתרבות על פני האדמה ויולדו להם בנות, הנה נמשכו האנשים לתאות המשגל, עד שבראות האנשים החזקים והגדולים את בנות האדם היפות — חטפו אותן ולקחום באונס, ולא נשמרו משום אשה, ואפילו מאשת איש, שתכף שמצאוה יפה לקחוה. (ג) ולפי שכבר נתפשט המנהג הרע הזה באנשים ההם כולם, והשחיתו מעשיהם עד שלא היתה תשוקתם כי אם לעשות הפעולות המגונות — כמו שסיפר אחר זה (פסוק ה): 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבֹת לבו רק רע' — אמר ה' יתעלה: הנה בלי ספק לא ישפוט השכל שבראתי במין האנושי באדם בשום עת, אם לא אקח בזה עצה; רוצה לומר שלא ימשול בו השכל בְּדרך שיתנהג האדם בדרך ישרה. או ירצה בזה שלא ישפוט השכל המשפטים אשר הוא מוכן לשופטם בדברים העיוניים. או ירצה בזה שלא יריב בשום עת השכל באדם, במה שהתחיל להתנהג באלו המנהגים הפחותים, להדריכו אל ההנהגה אשר יגיע בה אל השלמוּת. והסיבה בזה כולו — איך שיפורש מאלו הפירושים — הוא מפני שהעתיד להיות מבני האדם הוא גם כן בשר, ויִמָּצֵא מוכן מפני זה להִמָּשֵׁךְ לתאוות הגופיות; עם מה שכבר יִלמדו מזה מאלו האנשים הנשקעים באלו הפעולות המגונות, ויגיע זה המנהג הפחוּת לאנשים קצתם אחר קצת ודור אחר דור; עד שלא יתכן שיקנה האדם השלמוּת המכוון בו בבריאתו. ולזה נתן ה' ימי הדור ההוא מאה ועשרים שנה, רוצה לומר שלסוף מאה ועשרים שנה גזר עליהם שימחו בכללם. והנה, בלי ספק, זה המאמר מה' יתעלה היה אל נביא — והוא נח כמו שסופר בתורה אחר זה (פסוק יג) — ובזה האופן יתכן שתִּשְׁלַם הגבלת זה הזמן, כמו שהתבאר מדברינו בַּנבואה בשני ממלחמות ה' (פרק ו). והנה הודיע ה' יתעלה זאת הגזרה לנביאו, כדי שיודיע אותם זה, וישובו ויִנָּצְלוּ מזאת הגזרה הרעה. (ד) ולפי שכבר אמר שלא יתכן שיֵּצאו האנשים מהמנהג הפחוּת אשר נשקעו בו, וכבר ייחס המנהג ההוא לאנשים רמי הקומה והחזקים, שב לבאר כי כמו אלו האנשים יתכן שיִּמָּצְאוּ תמיד דור אחר דור. וזה, כי הם היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן, כי הם יבואו לבנות האדם וילדו תולדות מתיחסות להם, ולזה יולידו גיבורים כיוצא בם, כי זה דרך הבריאה על המנהג הטבעי — רוצה לומר שכבר יוליד האדם זרע מתיחס לו. והנה קרא אלו הגיבורים 'אנשי השֵּׁם', כי לגבורתם היה להם שֵׁם עד למרחוק. (ה-ח) וכראות ה' יתעלה זה המנהג הרע אשר נשקעו בו האנשים כולם בעת ההוא, ושכבר יִמָּשֵׁךְ מזה הִמָּנַע השלמוּת המכוון באדם, גזר שיימחו כל הדור ההוא באופן שנמחו עימם שאר הבעלי חיים. ונח נמלט, כי הוא היה לבדו צדיק בדור ההוא, ולזה מצא חן בעיני ה' והשגיח בו להצילו, כמו שזכר אחר זה (ז, א). ואמנם חוייב שיִּפָּסֵד זה הדור הרע, מצד ההשגחה על נח וזרעו, ומצד ההשגחה על המין האנושי בכללו; כמו שהיה אורך החיים הנפלא הנזכר בזה הסיפור להשגחה על המין האנושי בכללו. וכבר ביארנו דרכי ההשגחה האלהית באדם ושורשיה בספר מלחמות ה' (מאמר רביעי), ובביאורנו לספר איוב. וראוי שתדע שהבהמה והרמש והעוף לא נמחו להשחתת דרכם, כי אינם בעלי שכל שיהיה ראוי בהם הגעת העונש. ואמנם השיגם העונש מפני עונש הדור ההוא, רוצה לומר כי מפני שנגזר עליהם שיימחו במבול מים הנה כבר נמשך מצד זה הפסד הבעלי חיים הנמצאים ביבשה. ואולם זכר היותם נמחים עם האדם, כי ההשגחה האלהית השגיחה מפני זה בשמירת אלו המינים, להיותם הכרחיים לאדם, ולכן צֻוָּה נח לעשות התיבה שימלט בה הוא ואלו המינים מהבעלי חיים.

Akeidat Yitzchak Bereshit #11עקדת יצחק בראשית שער י״א

ובמדרש (ב"ר פ' כ"ו) וייראו בני האלהים. למה קורא אותם בני האלהים. רבי חנינא ורשב"ל תרוייהון אמרי שהרבו ימים בלא צער ובלא ייסורין. רבי יוסי בר חנינא אמר כדי לעמוד על התקופות ועל החשבונות ועל המזלות. הנה שהראשונים אמרו שקראם בני האלהים להיותם כל ימיהם שקטים כאלהים יודעי טוב ולא רע. אמנם ר' יוסי סובר לפי שהרבו ימים כאלהים כדי לעמוד על אלו החכמות האלהיות אשר אי אפשר הגעתם רק נסיונות גדולות ועיונים ארוכים מאד כמו שנודע מספריהם כי באורך זמנם של ראשונים נתארך זמן חיי האחרונים ואם נראה שהוא קצר מאד וכמ"ש שכבר היו האחרונים כנער אשר הוא רכוב על כתפו של ענק והוא מה שאמר משה איש האלהים ימי שנותינו בהם שבעים שנה ורהבם עמל ואון כו' (תהלים צ'). כי זמן זה יספיק להוצאת שלמותם על מה שהוציאו הראשונים כמו שיתבאר במזמור ההוא בפרשת שמיני שער נ"ט ב"ה. ויאמר כי גם אלה ביין סכלותם שגו ובשכר תאוותם טעו ושתו ולעו ונסתכלה עצתם ונסרחה חכמתם והיו כלא היו אנשי השם שבהם במה שראו את בנות האדם כי טובות הנה. ויקחו וכו' הכוונה שבחרום לטוב עצמיי ונרצה מצד עצמו כמו שהוא מתנאי הטוב המוחלט ולזה כל ישעם וכל חפץ לקחת מכל אשר בחרו אשות הזמה בעלות חן וכשפים יפיקו בם רצונם לכל אשר תבקש נפשם המתאוה מהיופי והקישוט ושאר ההזמנות וגם הנה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם מצורף אל גודל מעלתם בעושר וכבוד ולא ימאנו להם. אמנם הנכון בעיני כי האנשים החשובים מזרעו של שת הוא קורא בשם בני האלהים כי הם בני האיש הנברא בצלם אלהים וכן קרא אותנה בנות האדם להיותן מזרע בני הארור אשר כבר נתמעט בהם הצלם והדמות כמו שקדם וזה טעם ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם כי על זרעו של קין דבר זה. והנה מפני שהיו טובות ויפות למלאת תאותם כמו שנזכר או מפני שראו אותם רמות הקומה וחזקות הבנין מזולתם יבחרום להוליד מהן ילידי הענק גדולים וחזקים וירע בעיני ה' אשר עשו מרודפם אחרי אלו התענוגים הבשריים ואם בהתחברם אל הזרע הארור ההוא אשר נגזר עליו הכליה וההפסד.  ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם כו'. ירצה לא ישפוט רוחי תמיד דין של זכות באדם בטענת אשר הוא גם בשר ע"ד ויזכור כי בשר המה (שם ע"ח) כמו שעשיתי לקין אשר נשאתי לו לסבה הזאת אחר שאלו האנשים היו במדרגת אלהיים וחזרו להיותם בהמיים ומה אוחיל מהם עוד ולזה חתם גזר דינם לסוף ק"כ שנה וכאומרו אני אמרתי אלהים אתם כו' אכן כאדם תמותון כו' (שם פ"ב). והיה האריכות הזה להם עד שימותו אנשי השלשלת כלם אשר נקבו בשמות מאדם ועד נח כי עם שלא היו ראויים להנצל כנח אשר היה צדיק לפניו בדור ההוא מ"מ לא היו ראויין לידון כי לא השחיתו את דרכם כהמוניהם. וזה טעם שנאמר בכל האנשים האלה ויהיו ימי פלוני כך וכך וימות מה שלא נאמר כן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם לומר שמתו כלם מיתת עצמם קודם המבול. ולזה עצמו נאמר בשנת שש מאות שנה לחיי נח והמבול היה כו' (בראשית ז'). להגיד שאפילו מתושלח שהאריך ימים יותר בא יומו בעת עון קץ וכבר אז"ל כי לימים עוד שבעה זה אבלו של מתושלח (סנהדרין ק"ח ב) וברוך הנאמן בדברו שהקדים ההודעה ק"כ שנה אולי ישובו בנתים. הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם כו'. להודיע טבען של האנשים האלו וכדי שלא יטעו בהם שהם בני אלהים ממש אמר כי הם הענקים אשר היו בארץ בימים ההם. וגם אחרי המבול נמצאו בדמותם בצלמם אשר הולידו אותם האנשים הגדולים והחזקים הראויים להקרא בני האלהים כמו אלה. כי אב אחד לכלם מאשר יבאו אל בני האדם. ואפילו מהמדבריות וההריות הדומות אל הבהמות כאשר יראו אותן גסות הגופות וחזקות הבנין כאשר סופר מרבים מהם כך שהיה מנהגם להוליד גדולים ועצומים כיוצא בהם והמה הגבורים אשר מעולם שנזכרו ונודעו בשמותם בספורי התורה והנביאים וזולתם מספרי הזכרונות. וכבר נקראו בני שת בדור הפלגה בני האדם על הבחינה הזאת עצמה שאמרנו בבנות. ואפשר שיאמר הנפילים אשר היו בארץ בימים ההם על הזמן הראשון קודם שנולד שת וגם אחרי כן אשר יבאו כו' על מה שהיה מזרעו אחריו. והראשון נכון בעיני וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ כו'. הנה החוקר בי' מהמאמר הז' מהמדות כתב שהחוטא במעשה לבד מאחר שיש לו התחלה בריאה שהוא השכל כבר אפשר לקבל רפואה כי בו יושע. אבל הרשע שלא לבד המעשה הוא מקולקל בידו כי גם התאוה והשכל הם נפסדים שהם התחלות מעשיו אין לו עוד תקנה כי במה יושע אדרבה יוסיף רשע תמיד והוא מ"ש בכאן כי ראה השם אותם שכבר יצאו מכלל חוטאים במעשיהם לבד ובאו לכלל רשעים גמורים אשר התאוה והשכל הכל נפסד בהם. ועל הענין הראשון אמר כי רבה רעת האדם בארץ. ועל השני וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום והוא ברור.

Abarbanel Bereshit 5 Question 10אברבנאל בראשית ה׳ שאלה י׳

השאלה הי' מה הם בני האלהים ומה הם בנות האדם שנזכרו בפרשה וידוע שכלם זכרים ונקבות הי' בני אדם הראשון. ורש"י פי' בני האלהים על השרים והשופטים ובנות האדם הן בנות האדם וכן בבראשית רבה (פרשה כ"ו) אבל עדין יקשה למה קראן פה בני אלהים. והראב"ע כתב שבני האלהים היו יודעי' דעות אלהיות ירצה מערכות הכוכבים ושראו בחכמתם הנשים הנאותות להוליד בנים חזקים ולקחום. ואלה דברי רוח הם. ובפרקי ר' אליעזר פירשו בני האלהים על המלאכים. ושנקראו נפילים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים והזכירו זה ג"כ במסכ' יומא אבל הוא כפי העיון הטוב דבר בלתי מתקבל בפשט הכתוב כי המלאכי' הרוחניים שהם נבדלים מכל חומר ואין להם נטיה גשמית ולא אפשרו' חטא ואיך בהיותם שכלים נבדלים ישנו טבעם וישובו אנשים או שרים בדברי קצת אלא שדברי חז"ל יש להם סוד ואינו כפי הפי' וכבר היה זה צריך אל פירוש ואינו מזה המקום ואם יפרשו נפילים על הענקים בעבור שהיו מפילים לב הרואה אותם מפחדם עדין תשאר השאלה מהיכן באו ויצאו הענקים ההם בדור והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם.

Abarbanel Bereshit 6אברבנאל בראשית ו׳

ויהי כי החל האדם לרוב וגומר עד וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. כבר ידעת מה שכתבו במדרש ושנו בפרקי רבי אליעזר ומשולש בגמרא בענין בני האלהים שהיו מלאכים ואם באנו למלות הכתוב אין ספק שיתישב בו הדעת הזה היטב אבל לא יתיחס לענין הפרשה כלה שאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וינחם ה' כי עשה את האדם ויאמר ה' אמחה את האדם שכל זה א"א שיתישב במלאכים גם כי הדעת ההוא מהנמנע שיש להם טבע קיים רוצה לומר שישוב טבע הנבדל להיות חמרי. ודברי חכמינו זכרונם לברכה באמת יש להם סוד ואינן כמשמעותן כמו שלקחום האומות. ולכן ראוי שיפורשו הפסוקים האלו באופן מסכים עם המושכל לא באופן אחר. ונראה לי לפרשם באחד מב' דרכים. הדרך האחד שקרא בני אלהים אותם שהיו מבני שת כי מפני שלמותו וצדקתו והיותו אלהי במעשיו נקראו בניו בני האלהים. ואמנם בנות האדם היו מבנות קין כי מפני שהיה אביהם עובד אדמה נקראו המה בנות האדם. ויאמר הכתוב שכאשר החל האדם שהוא שם כולל למין האנושי לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם התחברו שתי סבות להשחתתם. האחת שנתרבו האנשים מאד וכפי רבויים חלק לבם ופרצו פרץ ולא עמדו בהנהגת האבות ואחדותם. והב' שבנות יולדו להם כלומר שבתחלה לא היתה נמצאת אלא נקבה אחת לזכר אחד כחוה לאדם וקין ותאומתו וכן השאר ומפני זה לא היתה להם הכנה ככה לחטא. אבל כאשר בנות רבות יולדו להם שהיה כל אחד יכול לקחת נשים הרבה להוליד בנים רבים אז נתפרצו בזמה וזו היא סבת מפלתם ויורה שהיו בנות רבות אמר ובנות יולדו להם לפי שלא נאמר בלשון הזה על המעטות כי אם על הרבות וכן הוא בלשון בני אדם שיאמרו שנת גשמית היא זאת או שנת תבואה שמורה זה המאמר על רבוי הגשמים והתבואות. וספר הכתוב איך נמשך פריצותם והוא שראו בני האלהים את בנות האדם ר"ל מזרע קין או מאיזה זרע שיהי' ולא חששו בת מי הנה אבל בראותם שהיו טובות כלומר יפות בתוארם היו לוקחים אותם לנשים והיו נושאים אותם מבלי הבטה מאיזה זרע היתה ואם הית' פנויה או נשואה כי אם ביפין בחרו להם. וכבר נאמר בכתוב לשון טובות על היפות שבע פרות הטובות. ולמעלה קראן יפות מראה. וכן נאמר באדוניה והנה הוא טוב תאר מאוד ואין ספק שהי' חטאם בזה גדול לפי שתכלית האדם הוא להשלמת נפשו והדברים הגשמיים הם מונעים גדולים לזה בהיותם בגנות ובדופי והם הכנה ועזר רב לשלמות בהיותם כפי הראוי. ולזה ראוי שישתדל האדם תכלית מה שאפשר כשיבחר בזווג האש' שיבקש לעצמו אשה הגונה בת טובים כדי שתוליד בנים מוכנים לשלמות לפי שטבע המולידים נמצא בנולדים מהם והמדות הטובות יעברו מן האבות והאמהו' לבנים אם מצד המזג הטבעי שהוא הכנ' למדו' והוא קנוי משעת ההריון ואם בדרך הלמוד שילמדו האב והאם לבניהם ויחנכו' מקטנותם. ומפני זה הזהירו חז"ל (קדושין דף ע') שלא יזדווג אדם עם אשה בלתי הגונה לו והפליגו בזה עד שאמרו (פסחים נ"ג) ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור ולא ישא אדם בת עם הארץ שהם שקץ ובנותיהם שרץ ועליהם נאמר ארור שוכב עם בהמה ואמנם מי שתכליתו התענוג במשגל יבקש אשה יפה אף על פי שתהיה סרת טעם תהיה בת מי שיהיה צדיק או רשע או עם הארץ והאנשים העושים כן אין ספק שהתענוג הגשמי הוא שלמותם האחרון והיה ראוי מפני זה שימחו מן הארץ כי לא יצליחו לכל דבר. ולכן פרסמה התורה חסרונם וגנותם כמ"ש ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. כי לא היו בודקים באביה ובאחיה כמו שצוו חז"ל. ואין ספק שזה היה להם מפני ששכלם נעשה חמרי כי הוא בתחלתו נברא בכח גמור ונשלם עם המוחשות ואפשר שיתפתה אחריהם באופן שלא יוכל להתגבר על החומר ולהתקומ' נגדו ועל זה אמר לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר כלומר אין ספק שהרוח השכלי שהוא רוחי אשר נתתי באדם לא ישפוט בו תמיד ולא יהיה מושל ושופט כל הימים לפי שהחומר ישפוט וינהיג גם כן פעמים רבות לפי שגם הרוח הזה הוא בשר כמו שהגוף הוא בשר וקרא את הרוח בשר לפי ששלמותו נתלה בבשר. ואין לו שלמות מוחלט בהתחברו בבשר ולכן אין ראוי שיאריך ימים בחייו כמו הראשונים כי הנה יאבד השכל עם ההתמדה בחומר כיון שבאורך הימים אפשר לשכל שישתנה אל הרוע ואינו אפשר בבשר שישתנה אל הטובה ואל השלמות. ולכן היה יותר נאות שיהיו ימיו הנהוגים כפי טבעו לחיות ק"כ שנה ר"ל שאם לא תשיגהו סבה מונעת יהיה זה גבול חייו לא יותר. ואין ספק כמו שיאמר הפלוסוף שיש לכל מין ומין מהחיים זמן קצוב לחייו א"א שיעבור משם. וכבר יראה שהיה חיות האדם המוגבל בין רב למעט ק"כ שנה ממרע"ה שחיה אותם השנים לפי שלא השיגתו סבה מונעת כמ"ש (דברים ל"ד ו') ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה ועל זה נאמר לו הן קרבו ימיך למות כי היתה הקורבה ההיא הגזרה שנגזרה בכלל על בני אדם. וכן אהרן חי קכ"ג שנים שהם בכלל ק"כ שנה. ואין להקשות על זה מה שהקשה הראב"ע שאחרי זה חיו בני אדם נח והאבות יותר מק"כ. כי לא היתה הכונה בגזרה הזאת שמיד ולדורות יתחילו האנשים לחיות זה המספר מהשנים. כי איך יתכן שיעתקו השנים מן הקצה אל הקצה פתאום אלא שילך חיות בני אדם ומספר ימיהם הולך ומתמעט בחסרון בירידה תמידית עד שיגיע אל הגבול ההוא ושם יעמוד הטבע האנושי ולא יוסיף וגם הזמן ההוא אינו שכל האנשים יגיעו אליו אלא שהאדם כשלא ימנעהו מונע מסבות חצוניות ופנימיו' יהיה גבול חייו הטבעיים כפי לחותו השרשי ק"כ שנה או בקרוב אותו גבול לא יותר מזה. וכבר יתחייבו סבות מרוע ההנהגה בדברים אחרים לאדם שימנעוהו מהגיע אליהם ועל זה נאמר (תהלים צ' י') ימי שנותינו בהם שבעים שנה שדבר בנהוג הרגיל לא במחוייב כי הנה אנחנו רואים אנשים כי יחיו צ' שנה וגם יותר מזה וככה אמרו הטבעיים שעם היות ימי האדם קצובים כפי הטבע הכולל הנה לא ימצא אחד מהם שימות מיתה טבעית לכליון הלחו' השרשי כי כלם ימותו מרוע ההנהגה ומיני החלאים ושאר הסבות. וראה ית' שאם יהיה אדם רודף אחר שלמות נפשו יהיה די לו בימי החיים האלה ק"כ שנה ואם ירדוף אחרי המותרות הנה מי שיוסיף חיים יוסף בפשע. גם שבהיות הזמן קצר יזכור האדם יום מותו ויפחד ממנו וישוב אל ה' וירחמהו כי יתפעל יותר מהמות הקרובה אליו משיפחד בהיותה רחוקה ממנו שנים רבות. והמאמין בשלמות האנושי יתעורר בתחלת זמנו להשיגו ואלו חיה אלף שנים הנה יצרו הרע יאמר לו תמיד הן עוד היום גדול ובעבור כל זה כלו ראה יתברך להגביל שנות חיי האדם בזה האופן ועליו נאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה (מ"י סי' מ"ד) ובמדרש אמרו מנין שנזכר שם משה קודם שנולד שנאמר בשגם הוא בשר חושבניה דבשגם כחושבניה של משה. העירו לזה למה שביארתי שמשה חיה ק"כ שנה במספר הנזכר בפסוק הזה כי כל החיים האפשריי' לאדם בשגם הוא בשר שהם מאה ועשרים שנה חיה משה. ואמנם אמרו הנפילי' היו בארץ בא להודיע שבני האלהים היו חושבים שהכל הולך בתולדה אחר האב ואפילו שתהיה האשה גרועה הבן מעולה כאביו שהכל הולך אחר הצורה והאב נתן אותה והאם חומר מתפעל ומקבל מהצורה מה שיתן לה. והנה סכלו בזה כי המקבל יקבל כפי טבעו והצור' הנכבדת כשתחול בחומר פחות תפחת מעלת'. ולכן כשיתחבר האדם המעול' עם האש' הפחות' לא יהי' הבן מעולה כאביו אבל יהי' נופל ושפל ממדרגתו בסבת זה ומפני זה בימים ההמה שלקחו להם בני האלהים את בנות האדם לנשים הנפילי' היו בארץ שהם בניהם אשר הולידו שהם נופלים ממדרגת אבותיהם ולא בלבד בזמן ההוא אבל בכל זמן שיבואו בני האדם הנכבדים אל בנות האדם הפחותות בלי ספק יולדו להם רוצה לומר הנפילים שזכר. ובזה האופן יתבזו המשפחות ויפלו ממדרגותיהם. ולפי שקרא אותם בני האלהים ביאר הכתוב שלא היו בני האלהים ממש אלא שנקראו כן לחזקם וגבורת' ולפרסום שמם בגוים והוא אמרו המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם וכל זה מור' שהאנשים הנכבדים ההם עשו פחיתות גדולה בשטיפתם בזימ' כמלך גדול ורם שישא אשה בת נבל שאין ספק שיור' זה על היותו שטוף בזימה בהפלג'. הנה נתבאר ענין הנפילים שזכר' התור' שהם אשר נולדו לבני אלהים בני שת מבנות האדם שלקחו להם ממשפח' מגונ' ונקלה. זהו הדרך הראשון בפירוש הפרש' הזאת. והדרך השני הוא שקרא בני אלהים מאריכי הימים שנזכרו בפרש' כדעת המדרש כי בעבור שהיו חייהם ארוכים מאוד הושאל להם שהם בני האלהים להורות על קיומם והתמדתם כעליונים ואין ספק שהיו בגופם ואיבריהם גדולים חזקים ויפים כי הטבע שהכינם לחיות החיים המופלגים ההם יכין אותם בגופם במזג ובהרכב' הצריכ' אליו. והנה בניהם שהיו בצלמם בדמותם לא עשו כמעשה אבותיהם בצדק וכשרון המעש' כי בראותם בנות האדם ההמוניים שהיו ימי שנותם שבעים. ואם בגבורות שמונים שנה שהיו טובות ויפות לענין המשגל היו לוקחין אותם אפילו בחזק' לנשים והי' זה מהפשע לפי שבני האלהים היו חזקים בגופם חזקים בטבעם כפי טבע אבותיהם כי היו משורש נכבד וגזע גדול וחזק והנשים היו קטנות וחלושות רפויות המזג מושחתות ההרכב' שלכן היו חייהם קצרים ולא יכלו לעמוד זמן רב והיו אם כן הכחות הפועלים מהזכרים בלתי מתיחסים אל הכחות הנפעלות מהנקבות ולכן אף השם חרה בהם כי היו מחללים כבודם ומחלישים את זרעם. ואמר לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר רוצה לומר אדם וקין כשחטאו לא עשיתי בהם כלייה לפי שדנתי אותם לכף זכות ואמרתי שחמרם הביאם לחטא כמו שכתוב כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואין ראוי שיהי' כן תמיד כי הנה רוחי ונשמתי רוח אלהין קדישין השופט כל הארץ לא ידון באדם לעולם בכל דור ודור באמרי בשגם הוא בשר כלומר שעם היות שמפאת שכלו ונשמתו לא היה ראוי שישולח אל תאותיו לפי שאיננו שכל לבד כי גם הוא בשר וטבע בשרו מחטיאו (תהלים ק"ג י"ד) וכמו שכתוב כי הוא ידע יצרנו לא היה מפני זה ראוי לכלי' אבל עתה שאדם חטא וקין בנו חטא יותר ממנו ואנשי הדור הזה עם היותם בני האלהים הוסיפו לחטא מקין ודור ודור רק רע כל היום מה אוחיל עוד מהם ולזה גזר שיהי' דינם מאה ועשרים שנה שהוא כדרך המתרגם שנתן להם זה הזמן אולי יזכרו וישובו ואם לא יענישם בהפסד כללי הנה נתבאר שמלת ידון היא מגזרת דין ומלת רוחי כפי זה הפי' חוזר לש"י שהוא גזרתו וחכמתו על דרך רוח אל עשאתני ונשמת שדי תבינני. והי' הענין הכתוב שלא ידין ולא ישפוט הרוח האלהי באדם לעולם בכל דור ודור משפט של זכות לומר בשגם הוא בשר ושהשאור שבעסה מביאו לחטא לפטרו מן העונש כי הנה הדור הרע הזה אין ראוי לדון אותו ככה ולכן החליט דינו למאה ועשרים שנה. ורבינו נסים פירש רוחי מענין כעס מלשון ומושל ברוחו מלוכד עיר. וענינו שאמר השם שלא יתן קצפו בענין האדם משפט עולמו מבלי תנאי זמן מוגבל וזה בשגם הוא בשר רוצה לומר שעם היות שנתתי בו נשמ' שכלית שבבחינתה היה ראוי שלא יחטא הנה אינו שכל פשוט לבד כי גם הוא בשר וטבע גופו ובשרו מביאו לחטא ולכן יהיו ימי שבתו שלא אענישנו בחטאו מאה ועשרים שנה. ואמנם אמרו הנפילים היו בארץ ענינו שגם אחרי שגזר זה השם ית' עליהם לא ניחתו מפניו כי עדין היו מתהוים ונולדים הנפילים לפי שעם היות שלא היו לוקחים בני האלהים את בנות האדם לנשים בפרהסיא לבשתם מהתראת השם הנה עכ"ז לא נמנעו מהזדווג אליהם בצנעה והי' חטאם מתפרסם לפי שיולדו להם כלומר יולדות בנות האדם תולדות מתיחסות אליהם והוא אמרו וילדו להם וכן הוא בבראשית רבה והיתה מעמדת בחור כיוצא בו ונמצאת שם שמים מתחלל ובזה נודע לכל שבזו את דברו ועברו על מצותו ואלה הם הנודעים אחר מתן תורה בשם הגבורים אשר מעולם אנשי השם. ויותר נרא' לי לפרש נפילים מלשון או כנפל טמון לא אהיה שנקרא כן העובר כשיולד קודם זמנו הנאות כפי הטבע שהוא לתשעה חדשים או יותר לפי שהפילתו אמו והנה כמו שביארתי בני האלהים היו גדולים וחזקים בגופיהם ובנות האדם היו קטנות דקות ושדופות קדים כיחס אליהם ומפני זה כשהיו באים בני האלהים הגדולים אל בנות האדם קטנות והיו מתעברות מהם היה העובר המתהו' מהם בבטנ' גדול וחזק כטבע האב המוליד ולא היו הנשים לקטנותן יכולות לסבול בבטנן העוברים הגדולים ההם כל התשע' חדשים והיו מפילים אותם קודם לתשע' ועל זה באמת נאמר כאן הנפילים היו בארץ בימים ההם כי היה אז קורה תמיד לנשים שיפילו עובריהן מפני גדלם. וגם אחר כך בכל דור ודור כאשר יבואו בני האלהים הגדולים והחזקים אל בנות האדם הקטנות ויולדו להם שיולדו נפילים כמו שזכר. ואמר שעם היותם נפילים שלא השלימו גדולם בבטן אמם לא היו מפני זה חלושים ורפים כי הנה אלה מפני חוזק האבות אף על פי שיצאו נפילים היו הגבורים אשר מעולם אנשי השם. וכבר יורה על אמתות הפי' הזה מה שאמרו המרגלים ושם ראינו את הנפילים בני ענק שהיו נפילים מבטן אמותיהם קודם זמן הלידה להיותם בני ענק הגדול והחזק ולכן לא יחסום אל האם כי אם אל האב וכפי כל אחד מהדרכים האלה הותר' השאל' הי'.

Shadal Bereshit 6:1-4שד״ל בראשית ו׳:א׳-ד׳

(א) ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה – בהתרבות המין האנושי לא היו בני האלהים רחוקים ונבדלים כבתחלה מבני האדם, אבל מפני רבויים של אלו ושל אלו היו פוגשים ורואים אלה את אלה, ועל ידי כן ראו בני האלהים את בנות האדם וגו' ובנות ילדו להם – כעין מאמר מוסגר, כלומר וידוע כי לא היו נולדים זכרים בלבד, אלא גם בנות יולדו להם. (ב) בני האלהים – דעת קצת מן הקדמונים שהכוונה על המלאכים הנקראים בני האלהים באיוב (א' ו, ל"ח ז') ואמנם אעפ"י שהמלאכים נזכרים בתורה ובנביאים כאילו מתראים לבני אדם כבעלי גוף ואוכלים ושותים הנה הם תמיד מצויירים נעלים מתכונת האדם, באופן שנראה ברור, שהגוף שהיו מתראים בו, לא היה גופם ממש, אלא גוף מושאל לשעה; ובכלות שליחותם היו פושטים אותו והיו עולים למרום. ומלבד זה אם היה, שהמלאכים גרמו הקלקול, היה ה' מעניש אותם כדרך שהעניש את הנחש, וכאן לא הזכיר דבר מזה; על כן נראין דברי אנקלוס ואחרים רבים, האומרים כי הכוונה בבני האלהים הנזכרין כאן לא על המלאכים, אלא על בני אדם המכונים כך, וכן בבראשית רבא (פרשת כ"ו, ח' רשב"י מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהיא), אלא שהם אומרים שתואר בני האלהים הוא לכבוד וחשיבות, ושהיו בני השופטים, או בני אדם הדרים ביישוב ובחברת המדינה, או בני שת, ולפי זה לא יובן, איך יצאו מהם הנפילים והגבורים; והרמב"ן ורמבמ"ן פירשו נפילים לשון נופל ופחות, כי היו נופלים מאבותם בקומה ובגבורה, אבל היו גבורים כנגד שאר בני אדם. ולדעתי הוא נגד המציאות, שהשוכנים בחברת המדינה ומתנהגים בחכמה יהיו בעלי קומה וכוח יותר מהיושבים במדבר לחרב ביום ולקרח בלילה. ולפיכך נ"ל, כי בני האלהים הם קצת מבני קין, שהיו תועים בארץ, והיה טבעם קשה ורע כקין אביהם, ובני שת היו מיושבים בקיבוץ מדיני, והיו נקראים בני אדם, וקצת מבני קין היו חזקים וגבוהי קומה מהם, והיו בני האדם מפחדים ונבהלים מהם והיו קוראים להם בני האלהים מפני גבהם ואימתם שהיתה מוטלת עליהם. והנה בתחילה לא היו בני שת מתערבים בבני קין, אך ברוב הימים התחילו בני קין לחטוף להם מבנות האדם, וקצת מהן נשארו אצל בעליהן, וקצתן הזרו לבית אמן וילדו שם, והבנות האלה ילדו בנים דומים בקצת לאבותם שהיו מבני האלהים, ואז נולדו בקרב חברת בני האדם אנשים גבוהים וקשים ורעים יותר משאר בני שת, ומאז והלאה התחילה חברת האדם להתקלקל. ומצאתי בין האחרונים שאמר גם הוא, כי בני האלהים הם בני קין, אלא שהוא אומר, שנקראו כן ע"ש שהמציאו את המלאכות, וזה רחוק, שיהיו כל בני קין נקראים בשם חשיבות, ע"ש שלושת בני למך. והנה ידעתי, כי אחר שבני למך המציאו מלאכת הנגון ועבודת המתכות, לא ייתכן לומר, שהיו כולם שוכני מדברות ופראים, על כן אמרתי קצת מבני קין, לא כולם ולא רובם, ואולי ג"כ היו הפראים האלה מבני קין ומבני שת בשוה. (ג) ויאמר ה' – אין ספק שאמר זה לנביא, שיאמר אל העם, כדי שישובו, ודוגמת זה באברהם, ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה (למטה י"ח כ' י') אין ספק שאמר כן לאברהם, אעפ"י שלא פירש. לא ידון רוחי באדם לעולם – ידון לשון ריב ומדון, ומזה ויהי כל העם נדון (שמואל ב י"ט י') (ר' יהודה חיוג), ור' יוסף קמחי ורמבמ"ן פירשו לפי זה שהכוונה, לא תהיה רוחי העליונה, אשר נפחתי באדם, במריבה תמיד עם הבשר, באשר הוא ג"כ בשר, ואיננו רוחני לבד, לכך אינו ראוי להתקיים, אך ראוי לכלותו מעל פני האדמה. ואני אומר, כי לא מצאנו זכר ורמז בתנ"ך למלחמה זאת בין הרוח ובין הבשר, ועוד מליצת הוא בשר מצאנוה בהפך (ויזכר כי בשר המה, תהלים ע"ח ל"ט), למליצה מעוררת רחמי האל ומשככת חמתו, ועוד בשגם בשר הוא, או בשהוא גם בשר היל"ל. ור"י קמחי אומר, באשר גם הוא בשר כבהמות. ומלבד זה אין ענין זה מתישב יפה עם והיו ימיו ק"ך שנה, כי למה יאריך להם עוד זמן, אתר שידע כי הרוח הוא בטבעו במלחמה עם הבשר? ונראין לי דברי רש"י ורשב"ם, אל יהי רוחי נדון ונבוך לעולם במשפטי האדם, אם להשחית אם לרחם. בשגם הוא בשר – בשגם בטעם מפסיק, והמפרשים פירשוהו מורכב מן בי"ת וש"ין משמשות ומלת גם, ואתרים פירשו משורש שגה, או שגג, וכל פירושיהם דחוקים; ונ"ל, כי שורש המלה שגם, והוא נימצא בלשון סורי וגם בלשון חכמים, ובל"ח ענינו סכסוך (עיין בראשית רבא פרשה כ"ו, י"ב שגם הם פירשו המלה משורש שגם), ובל' סורי נמצא – כולה זמנא בקורינא דמכתבנא שגים הוה, בכל עת היה עוסק בקריאת הספרים, וכן – אשתגם בנפשה, חרד בנפשו ושם לבו על הדבר. ולפי זה נ"ל לפרש לא ידון רותי ולא יהיה נבוך לעולם במחשבה זו שהוא גשר ושעל כן ראוי לרחם עליו, אלא עד ק"ך שנה אמתין עוד ולא יותר. והיו ימיו מאה ועשרים שנה – כ"כ אאריך להם אולי ישובו, ואם בתוך כך לא ישובו, לא אשאירם עוד ולא ימשכו עוד ימיהם. ויוסף פלאויוס ואחרים פירשו על המשך חיי האדם משם והלאה, שנתמעטו מעט מעט, ועמדו על עשרים ומאה שנה, וזה אינו, כי משה אמר (תהלים צ' י') ימי שנותינו בהם שבעים ואם בגבורות שמונים שנה. (ד) הנפילים וגו' – הנפילים היו גבוהי קומה, כמ"ש (במדבר י"ג ל"ג) המם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים, ומכאן נראה ג"כ שגם אחר המבול היו נפילים, ולפיכך נ"ל, כי וגם אחרי כן חוזר למעלה, הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן, וזה ע"י שבאו בני האלהים אל בנות האדם, וזה היה גם אחר המבול, כי גם אז נמצאו בתחילת היישוב אנשים פראים גבוהי קומה, שבאו אל בנות היישוב, אלא שלפי זה היה ראוי להטעים הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן. והנה מציאות קצת ענקים או אנשים גבוהי קומה יותר משאר בני אדם לא ייתכן להכחישה, כי משה הזכיר עוג (דברים ג' י"א) והמרגלים הזכירו אחימן ששי ותלמי (במדבר י"ג כ"ה) ובשמואל (שמואל א י"ז ד') מצאנו גלית ואחרים; ומלבד עדות ספרי הקודש הנה עינינו הרואות במעי האדמה עצמות פילים ושאר בעלי חיים, שהחוקרים אומרים שהיו בעלי העצמות ההמה גדולים כפילים ויותר מאותם בעלי חיים עצמם הנמצאים עתה, והנה איננו מן הנמנע, שיימצאו כמו כן קצת בני אדם גדולים כפליים במדתנו. המה הגבורים וגו' – הם שנעשו אח"כ אלוהות או חצי אלהים, ורצה הקב"ה להודיע את ישראל, שאינם מזרע אלהי, כי לא אמר שבאו האלהים אל בנות האדם, אלא בני האלהים, והם יבינו כי הואיל והזכיר עניין זה ולא הזכיר קודם לכן שבאו האלהים עצמם אל בנות האדם, א"כ בהכרח אינם בני אלהים ממש, ואם יטעו ויחשבו, כי בני האלהים הם המלאכים, לא תצא מזה תקלה. ובענין גזרת מלת נפילים רבו הדעות, ואין להכריע. ראב"ע ורד"ק כתבו שנקראו כן, כי יפול לב אדם עליו בראותו אותם, כי יפחד מהם. קליריקוס מפרש לסטים מן ותפול שבא ותקחם (איוב א' ט"ו) וכיוצא בזה תירגם עקילס. ולתרגום ירושלמי ואחרים הכוונה, שנפלו וגורשו מן השמים. ואולי אפשר לומר, כי נפילים כמו נפלאים, והיה השורש מתחילתו פל מורה פלא, ואח"כ מצאתי, כי כן ג"כ דעת המעמר.

R. S.R. Hirsch Bereshit 6:1-4רש״ר הירש בראשית ו׳:א׳-ד׳

(א-ב) ויהי כי החל האדם לרב וגו׳ – פסוקים אלה מראים לנו את הסיבה לירידתה המהירה של האנושות: הערבוב בין שני המינים – בני האלקים ובנות האדם. בפרקים הקודמים למדנו על שתי שושלות: בני קין ובני שת. בני קין בקשו לבנות את חייהם על יסוד המצאה ומלאכה. שאיפה זו ראוייה היא אמנם מצד עצמה, אך בני קין נפרדו מה׳ – וסופם היה יאוש ואבדן דרך. לא כן בני שת. בראשית סיפור תולדותיהם חזר הכתוב ושנה את כל צדדי מעלתו המקורית של האדם: ״דמות״, ״צלם״, ״ברכה״, ״אדם״ (לעיל ה, א–ג). הכתוב גם חזר שם על השוויון במעמד של האיש והאשה: ״זכר ונקבה בראם״ וגו׳ (שם ה, ב). דבר זה נוגע מאד לענייננו, כפי שנראה בהמשך הפרשה. ״בנות האדם״ באו ממשפחת בני קין, שבה ״נמחתה האלקות״ (״מחויאל״); ו״בני האלקים״ היו ממשפחת בני שת, שבה השתמר הצלם האלוקי. אצל בני שת חזרו והתגלו תמיד התכונות האלקיות, אך לא במידה שהיה בה כדי להציל את האנושות כולה. עלייתם הרוחנית של בני שת לא הייתה יציבה ומתמדת כירידתם המהירה של בני קין, כיון שהם לא שמרו על טהרת ייחוסם אלא התערבו עם בני קין ולקחו מהם נשים. וכך אומר הכתוב: ״ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה״ וגו׳. בראשית התפתחות האדם, לא היה אמנם מבחר גדול של נשים לישא; אך עכשיו משהחל האדם לרוב, הייתה היכולת ביד בני שת לשמור על טהרת שושלתם. אולם ״ויראו בני האלקים את בנות האדם כי טבת הנה״ – ״טבת״ פירושו כנראה יפות. הם לא נתנו דעתם על ייחוסן של ״בנות האדם״, אלא על יופיין – הנשים מצאו חן בעיניהם. הם לא שמו לבם לעתידם של בניהם, שיגודלו על ידי אותן נשים. הרע לא היה בנשים כשלעצמן אלא בייחוסן: ״מכל אשר בחרו״; המ״ם מרמזת לחטא; החטא היה במשפחה ״שממנה״ נבחרה האשה. בני שת לא הקפידו לקחת את נשותיהם מה״שושלת האלקית״. יש הסבורים שחטאם של ״בני האלקים״ נרמז בתיבת ״ויקחו״, שמתפרשת במובן של אונס, שהוא מעשה בלתי מוסרי. אך זה אינו, מכיון ש״לקח אשה״ הוא כינוי מובהק לקשר על ידי נישואין. אלא, החטא אשר מהמשך הפסוקים מוכח שהוא נרמז בפסוק זה, נמצא רק ב״מכל אשר בחרו״. בני שת נשאו נשים, מבלי להתחשב בייחוסן; הם לא נתנו דעתם על המשפחות מהן בחרו את הנשים – זה היה החטא. אמנם התוצאות יכלו עדיין להיות לברכה, אילו הצליחו ״בני האלקים״ להתגבר בעוז רוחם על זרע הרוע ש״בנות האדם״ הביאו לביתם. אך הסיכון הטמון בזיווגים כאלה הוא תמיד גדול מדי. השאלה היא: איזו משתי הנטיות תגבר ותכריע בצאצאים? ותמיד יש לחשוש שהרע ילך ויגבר, ככל שיימשכו ויתרבו נשואי תערובת אלה. הפסוק הבא מלמדנו כיצד נפתרה כאן הבעיה מעצמה. (ג) לא ידון וגו׳ – כאשר נשואי התערובות התרבו מעל ומעבר, אמר ה׳: ״לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר״. לא יתכן לפרש כאן: ״לא יריב רוחי באדם לעולם״, מפני שהמושא של ״דון״ אינו בא אף פעם בכינוי ב־ (ומה שמצאנו ״יָדִין בַּגּוֹים״ [תהלים קי, ו], פירושו: בין הגוים, לא: נגד הגוים); ובכלל, הפועל ״דון״ אין משמעותו ״לריב״ אלא ״לשפוט״. בנוסף על כך, טעמי המקרא מחברים את ״רוחי״ עם ״באדם״. נמצא ש״רוחי באדם״ הוא מושג אחד, והוא נושא המשפט. הווי אומר: הרוח האלוקית אשר נפחתי באדם, נועדה להיות ״דיין״, קול ה׳ השופט את האדם בתוך האדם. ״נֵר אלקים נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן״ (משלי כ, כז) – הרוח האלוקית שבתוך האדם, לא רק שהיא רואה את מעשי האדם, אלא גם שופטת אותם. בזכות רוח אלקית זו, המשמשת כדיין בתוככי האדם עצמו, היה אפשר, למרות תערובת המשפחות – שיהיה לקינן המשך על ידי מהללאל, ושדור בני עליה יבוא לאחר דור מקולקל. אולם, ״דיין״ זה שבתוך האדם עלול לקבל שוחד, ואפשר להרדים אותו. קולו ילך וייחלש עם הזמן, ויסוד החושים שבאדם ילך ויתעורר, עד שהרוח הדנה שבאדם תעזוב לגמרי את מרותה. דבר זה מסביר את החשיבות הרבה שהתורה מיחסת לחוקי האישות והצניעות. פרשה זו מראה לנו שחוקים אלה הינם תנאי מעכב שרוח האלקים שבתוך האדם לא תנום ולא תישן. כאשר ראה הקב״ה שבני השושלת האלוקית בחרו את נשיהם ללא אבחנה, אמר: עתה, רוחי שבאדם, לא תמשיך לדון לנצח. עד כה, הנטייה המוסרית, אף שלא היתה בעליה מתמדת, גם ירידתה לא הייתה קבועה; היא עלתה וירדה לסירוגין. אמנם תהליך זה לא יימשך עוד זמן ארוך, שהרי ״בשגם הוא בשר״. יש לאדם לא רק רוח, אלא גם בשר; הוא גם בעל דחפים גשמיים, עם גוף הנמשך אל תאוות החושים ומתנגד לרוח האלוקית. כשהאדם טהור, מיושב ריב זה על ידי הכנעת הבשר לרוח ה׳ שבאדם. אבל המשך עירוב המשפחות עלול להביא למצב הפוך: הכנעת הרוח לבשר. על כך אמר ה׳, שזה יהיה בודאי סופם, אם יתאפשר לתהליך להמשך עד אין קץ. לכן נתן להם ה׳ ארכה של מאה ועשרים שנה. זה היה הזמן שהוא הקציב לנסיון המאבק הזה. (ד) מה שנאמר בדרך כלל בפסוקים הקודמים, מתבאר בפסוק זה על ידי דוגמא אחת. דוגמא זו הייתה מובנת בנקל לאבותינו הקדמונים, אשר ראו עוד בעיניהם את שרידי הנפילים. הנפילים – קשה לקבוע בוודאות מדוע נקראו הענקים ״נפילים״, שכן ״נפילה״ היא בדרך כלל סימן של חולשה. אולם, אנו מוצאים גם ״נפילה״ המציינת את הכרעת החלש על ידי הגבור, כך: ״נָפַל פַּחְדָם עֲלֵיהֶם״ (תהלים קה, לח). קרוב לזה מצאנו לשון ״נפילה״ לעניין ההשפעה המכרעת של ההשראה האלקית על הנביא: ״וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד ה׳״ (יחזקאל ח, א). ״נפילה״ משמשת גם כדי לתאר מצב של מקרה, שאיננו יכולים לדעת מה יהיה סופו: ״אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר״ (רות ג, יח). ומצאנו ״נפל״ פעם אחת גם בהקשר לישמעאל: ״על פני כל אחיו נפל״ (להלן כה, יח). ואולי זו הוראת ״נפל״ כאן: מי שנקרה בפתע פתאום בדרכו של חבירו, כאילו נפל מן השמים. ישמעאל היה פרא אדם; כחו היה יוצא מגדר הרגיל ולא התאים לסדר הרגיל של דברים; הווי אומר: ״על פני כל אחיו נפל״. ושמא על שם כך נקראו כאן ה״נפילים״, משום שגובהם וכחם היה בלתי רגיל, ועקב כך ״נפל״ פחדם על כל אדם. (אולי זוהי גם משמעות המאמר: ״וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל״ (ישעיהו כו, יט), ״תפיל״ יכול להתפרש: לעשות נפילים. וכך יהיה פירוש כל הפסוק: ״כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל״ – הטל שלך מעורר ענקי רוח המזהירים באורם, ואילו הארץ מוציאה רק ״רפאים״ – ענקים בגוף בלבד.) אם השם ״נפילים״ מציין יצורים בלתי רגילים שאינם מצויים, כנראה שהם נקראו כך רק בתקופה מאוחרת, כאשר התקטנה קומתם של שאר בני האדם. בזמן מתן תורה, היו קיימים עדיין שרידים מצאצאי הנפילים; אך לפני המבול, היו הנפילים מצויים. לפי זה, ״הנפילים היו בארץ בימים ההם״ פירושו: היצורים שאנו רואים אותם עתה כדבר פלא – ״הנפילים, היו״ מצויים ״בארץ בימים ההם״. בשושלת קין, בה נכחד היסוד הרוחני המוחלט, הגיעה ההתפתחות הגופנית לממדי ענק. אילו הצליח עירוב שתי השושלות, היה היסוד הרוחני של האב מתגבר על היסוד הגשמי המוחלט של האם, ומשתמש בו בעבודתו, והיו נולדים מהם ענקים רוחניים, שכן עבודת הרוח דורשת כח גופני. אך הכתוב אומר: ״הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן״. ״בנות האדם״ ילדו בנים ל״בני האלקים״, והאבות ציפו שהיסוד האלקי יתגבר בלב בניהם. אך לא כן היה. הנפילים היו בארץ גם אחרי כן; גם לאחר ש״בנות האדם״ ילדו להם ילדים, השתעבד הכח הרוחני לתאוה הגשמית. איחוד השושלות הביא את זרע המרד וחילול הקודש אל תוך שושלת ״בני האלקים״. המה הגבורים – איחוד זה יצר את ״הגבורים של ימי הקדם״. היו ביניהם יחידים שקומתם הרוחנית גבהה מעל ראשי בני דורם, אך בחלקם הגדול הייתה הרוח משועבדת לכח הגשמי.