A Portrait of Esav/5

EN/HEע/E

A Portrait of Esav

Sources

Bereshit 25:19-34בראשית כ״ה:י״ט-ל״ד

(יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. (כ) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה. (כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. (כב) וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. (כג) וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי ג[וֹ](י)יִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. (כד) וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. (כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. (כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם. (כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. (כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב. (כט) וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. (ל) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. (לא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. (לב) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. (לג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. (לד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.

Bereshit 26:34-35בראשית כ״ו:ל״ד-ל״ה

(לד) וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי. (לה) וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה.

Bereshit 27:1-46בראשית כ״ז:א׳-מ״ו

(א) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי. (ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. (ג) וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה צָיִד. (ד) וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת. (ה) וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא. (ו) וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר. (ז) הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי. (ח) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ. (ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. (י) וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ. (יא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. (יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה. (יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי. (יד) וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו. (טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן. (טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו. (יז) וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ. (יח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי. (יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ. (כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי. (כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא. (כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. (כג) וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ. (כד) וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי. (כה) וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ. (כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי. (כז) וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'. (כח) וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. (כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וישתחו וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ. (ל) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. (לא) וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ. (לב) וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו. (לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. (לד) כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי. (לה) וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ. (לו) וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה. (לז) וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. (לח) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. (לט) וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. (מ) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. (מא) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי. (מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. (מג) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה. (מד) וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ. (מה) עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד. (מו) וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים.

Beresiht 28:8-9בראשית כ״ח:ח׳-ט׳

(ח) וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו. (ט) וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה.

Bereshit 32:4-33:20בראשית ל״ב:ד׳-ל״ג:כ׳

(ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. (ה) וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. (ו) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ. (ז) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. (ח) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. (ט) וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה. (י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. (יא) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. (יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים. (יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. (יד) וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו. (טו) עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים. (טז) גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה. (יז) וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר. (יח) וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ. (יט) וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ. (כ) וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ. (כא) וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי. (כב) וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה. (כג) וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. (כד) וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ. (כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. (כו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. (כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. (כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. (כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. (ל) וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. (לא) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. (לב) וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. (לג) עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה. (א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. (ב) וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים. (ג) וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו. (ד) וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ. (ה) וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ. (ו) וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ. (ז) וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ. (ח) וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. (ט) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ. (י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי. (יא) קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח. (יב) וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ. (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן. (יד) יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה. (טו) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. (טז) וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה. (יז) וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת. (יח) וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר. (יט) וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה. (כ) וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

Bereshit 36בראשית ל״ו

(א) וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. (ב) עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי. (ג) וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת. (ד) וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת רְעוּאֵל. (ה) וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת יעיש יְעוּשׁ וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. (ו) וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. (ז) כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם. (ח) וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. (ט) וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר. (י) אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי עֵשָׂו אֱלִיפַז בֶּן עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו רְעוּאֵל בֶּן בָּשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו. (יא) וַיִּהְיוּ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז. (יב) וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו. (יג) וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו. (יד) וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן אֵשֶׁת עֵשָׂו וַתֵּלֶד לְעֵשָׂו אֶת יעיש יְעוּשׁ וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח. (טו) אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַז. (טז) אַלּוּף קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם אַלּוּף עֲמָלֵק אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱלִיפַז בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה. (יז) וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל בֶּן עֵשָׂו אַלּוּף נַחַת אַלּוּף זֶרַח אַלּוּף שַׁמָּה אַלּוּף מִזָּה אֵלֶּה אַלּוּפֵי רְעוּאֵל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו. (יח) וְאֵלֶּה בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אֵשֶׁת עֵשָׂו אַלּוּף יְעוּשׁ אַלּוּף יַעְלָם אַלּוּף קֹרַח אֵלֶּה אַלּוּפֵי אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה אֵשֶׁת עֵשָׂו. (יט) אֵלֶּה בְנֵי עֵשָׂו וְאֵלֶּה אַלּוּפֵיהֶם הוּא אֱדוֹם. (כ) אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה. (כא) וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. (כב) וַיִּהְיוּ בְנֵי לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע. (כג) וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם. (כד) וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו. (כה) וְאֵלֶּה בְנֵי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה. (כו) וְאֵלֶּה בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָּן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָן. (כז) אֵלֶּה בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן. (כח) אֵלֶּה בְנֵי דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן. (כט) אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף שׁוֹבָל אַלּוּף צִבְעוֹן אַלּוּף עֲנָה. (ל) אַלּוּף דִּשֹׁן אַלּוּף אֵצֶר אַלּוּף דִּישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי לְאַלֻּפֵיהֶם בְּאֶרֶץ שֵׂעִיר. (לא) וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (לב) וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה. (לג) וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה. (לד) וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי. (לה) וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית. (לו) וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה. (לז) וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר. (לח) וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר. (לט) וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב. (מ) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף עַלְוָה אַלּוּף יְתֵת. (מא) אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה אַלּוּף אֵלָה אַלּוּף פִּינֹן. (מב) אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף מִבְצָר. (מג) אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמֹשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם.

Devarim 2:1-8דברים ב׳:א׳-ח׳

(א) וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלָי וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים. (ב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר. (ג) רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה. (ד) וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. (ה) אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר. (ו) אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם. (ז) כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר. (ח) וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב.

Devarim 22:25דברים כ״ב:כ״ה

וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ.

Yirmeyahu 4:31ירמיהו ד׳:ל״א

כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי צָרָה כְּמַבְכִּירָה קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים.

Yirmeyahu 49:7-22ירמיהו מ״ט:ז׳-כ״ב

(ז) לֶאֱדוֹם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם. (ח) נֻסוּ הָפְנוּ הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת יֹשְׁבֵי דְּדָן כִּי אֵיד עֵשָׂו הֵבֵאתִי עָלָיו עֵת פְּקַדְתִּיו. (ט) אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ לֹא יַשְׁאִרוּ עוֹלֵלוֹת אִם גַּנָּבִים בַּלַּיְלָה הִשְׁחִיתוּ דַיָּם. (י) כִּי אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו וְנֶחְבָּה לֹא יוּכָל שֻׁדַּד זַרְעוֹ וְאֶחָיו וּשְׁכֵנָיו וְאֵינֶנּוּ. (יא) עָזְבָה יְתֹמֶיךָ אֲנִי אֲחַיֶּה וְאַלְמְנֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ. (יב) כִּי כֹה אָמַר ה' הִנֵּה אֲשֶׁר אֵין מִשְׁפָּטָם לִשְׁתּוֹת הַכּוֹס שָׁתוֹ יִשְׁתּוּ וְאַתָּה הוּא נָקֹה תִּנָּקֶה לֹא תִנָּקֶה כִּי שָׁתֹה תִּשְׁתֶּה. (יג) כִּי בִי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי לְשַׁמָּה לְחֶרְפָּה לְחֹרֶב וְלִקְלָלָה תִּהְיֶה בָצְרָה וְכָל עָרֶיהָ תִהְיֶינָה לְחָרְבוֹת עוֹלָם. (יד) שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת ה' וְצִיר בַּגּוֹיִם שָׁלוּחַ הִתְקַבְּצוּ וּבֹאוּ עָלֶיהָ וְקוּמוּ לַמִּלְחָמָה. (טו) כִּי הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי בָּאָדָם. (טז) תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תֹּפְשִׂי מְרוֹם גִּבְעָה כִּי תַגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'. (יז) וְהָיְתָה אֱדוֹם לְשַׁמָּה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכּוֹתֶהָ. (יח) כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה וּשְׁכֵנֶיהָ אָמַר ה' לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם. (יט) הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן אֶל נְוֵה אֵיתָן כִּי אַרְגִּיעָה אֲרִיצֶנּוּ מֵעָלֶיהָ וּמִי בָחוּר אֵלֶיהָ אֶפְקֹד כִּי מִי כָמוֹנִי וּמִי יֹעִידֶנִּי וּמִי זֶה רֹעֶה אֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנָי. (כ) לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת ה' אֲשֶׁר יָעַץ אֶל אֱדוֹם וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל יֹשְׁבֵי תֵימָן אִם לֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן אִם לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם. (כא) מִקּוֹל נִפְלָם רָעֲשָׁה הָאָרֶץ צְעָקָה בְּיַם סוּף נִשְׁמַע קוֹלָהּ. (כב) הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יַעֲלֶה וְיִדְאֶה וְיִפְרֹשׂ כְּנָפָיו עַל בָּצְרָה וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי אֱדוֹם בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה.

Ovadyah 1עובדיה א׳

(א) חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה' וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה. (ב) הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד. (ג) זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ. (ד) אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'. (ה) אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת. (ו) אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו. (ז) עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ. (ח) הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו. (ט) וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל. (י) מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם. (יא) בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָ(י)ו וְעַל יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם. (יב) וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה. (יג) אַל תָּבוֹא בְשַׁעַר עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם אַל תֵּרֶא גַם אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ. (יד) וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה. (טו) כִּי קָרוֹב יוֹם ה' עַל כָּל הַגּוֹיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ. (טז) כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל הַר קָדְשִׁי יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד וְשָׁתוּ וְלָעוּ וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ. (יז) וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם. (יח) וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר. (יט) וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו וְהַשְּׁפֵלָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וּבִנְיָמִן אֶת הַגִּלְעָד. (כ) וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב. (כא) וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיקֹוָק הַמְּלוּכָה.

Malakhi 1:1-4מלאכי א׳:א׳-ד׳

(א) מַשָּׂא דְבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי. (ב) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. (ג) וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר. (ד) כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה' עַד עוֹלָם.

Jubilees 19:15-36יובלים י״ט:ט״ו-ל״ו

(טו) בשנה השניה לשבוע הששי ילדה רבקה ליצחק שני בנים, יעקב ועשו. (טז) ויהי יעקב איש תם, ועשו היה יודע עבודה איש שדה ואיש שעיר, ויעקב יושב אוהלים. (יז) ויגדלו הנערים ויהי עשו איש שדה יודע ציד, וילמד ידיו לקרב ולכל מלאכת עבודה. (יח) ויאהב אברהם את יעקב ויצחק אוהב את עשו.  (יט) וירא אברהם את מעשה עשו וידע כי ביעקב יקרא לו שם וזרע. (כ) ויקרא לרבקה ויצו אותה על דבר יעקב בראותו כי גם היא אוהבת את יעקב מעשו. (כא) ויאמר אליה:  בתי נצרי את בני את יעקב, כי הוא יהיה תחתי לברכה בקרב בני אדם על הארץ, ולכל זרעו לשם ולתהילה. (כב) כי ידעתי אשר יבחר בו ה' לעם ויפלה אותו מכל אשר על פני הארץ. (כג) והנה בני יצחק אוהב את עשו מיעקב ועיני הרואות כי באמנה תאהבי את יעקב. (כד) ועתה עשי אך טוב לו והוא יהיה לידיד לבך, כי הוא יהיה לי לברכה על הארץ מעתה ועד כל דורות עולמים. (כה) תחזקנה ידיך ועלזי בבנך ביעקב, כי אותו אוהב מכל בני, כי היה יהיה ברוך לעולם וזרעו יהיה מלא כל הארץ. (כו) כי כאשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, גם זרעו ימנה. (כז) וכל הברכות אשר ברך ה' אותי ואת זרעי, תהיינה גם ליעקב ולזרעו לנחלה כל הימים. (כח) ונברך בזרעו שמי ושם אבותי שם ונוח וחנוך ומהללאל ושת והאדם. (כט) היה יהיו לנטוע שמים וליסוד ארץ, ולחדש המאורות אשר ברקיע השמים. (ל) ויקרא אל יעקב לעיני רבקה אמו וישק לו ויברך אותו לאמור.(לא) בני יקירי יעקב שאהבה נפשי, יברכך אלוהים ממרום רקיע השמים ויתן לך את כל הברכות אשר ברך את האדם את חנוך ואת נוח ואת שם. (לב) ואת כל אשר דבר אתי ואת כל אשר נשבע לתת אך לי תבואתה לראשך ולקדקד זרעך עד עולם כל ימי השמים על הארץ. (לג) ולא ימשלו בך ובזרעך מלאכי משטמה להסיר את לבך מן ה' אלוהיך מעתה ועד עולם. (לד) וה' יהיה לך לאלוהים ולאב, ואתה תהיה לו בנו בכורו ועם סגולתו כל הימים, לך בני לשלום. (לה) וילכו כולם יחדו מאת פני אברהם. (לו) ותאהב רבקה את יעקב בכל לבבה ובכל נפשה והרבה יתר מעשו ויצחק אהב את עשו הרבה יתר מיעקב.

Jubilees 25:2-3יובלים כ״ה:ב׳-ג׳

(ב) בני לא תקח לך אשה מבנות כנען, כאשר עשה עשו אחיך בקחתו לו שתי נשים מזרע כנען. (ג) ותהיין לי מורת רוח בכל מעשיהן בטומאת ניאוף ובהוללות, ואין צדק בהן כי אם רע פעלן.

Jubilees 26:21-23יובלים כ״ו:כ״א-כ״ג

(כא) ויגש יעקב אל יצחק אביו וימושהו, ויאמר: הקול קול יעקב, והיד יד עשו. (כב) ולא הכירו כי מאת השמים היתה נסבה להחשיך דעתו. (כג) ולא ידע אותו יצחק, כי היו ידיו כידי אחיו ושעירות כיד עשו למען יברכהו.

Jubilees 35:10-42יובלים ל״ה:י׳-מ״ב

(י) ותבוא אל יצחק ותאמר אליו: שאלה אנוכי שואלת ממך, השבע את עשו לבל יעשה ליעקב כל רע ולא ישטמהו לעולם. (יא) כי אתה ידעת את יצר מחשבות עשו, כי פרא הוא מנעוריו, ואין חנינה בקרבו, כי מתנחם הוא להרגו אחרי מותך. (יב) וגם ידעת את כל אשר עשה כל הימים למן היום אשר הלך יעקב אחיו חרנה ועד היום הזה. (יג) את אשר עזב אותנו בכל לבבו, וירע לעשות לנו, את אשר משך ולקח לו את מקניך ואת כל רכושך גזל ממך על פניך. (יד) וכאשר התחננו אליו ושאלנו את אשר לנו עשה, כאילו נכמרו רחמיו עלינו. (טו) וליבו רע עליך על אשר ברכת את בנך החסיד והישר את יעקב, כי אין כל רע בקרבו רק טוב כל היום. (טז) ומעת שובו מחרן עד היום הזה לא עשק אותנו דבר כל מאומה, כי אם הכל בוא יבוא אלינו בעתו ובלי חשך. (יז) ושמח ישמח בכל לבבו אם נקח מידו דבר, ויברך אותנו, ולא נפרד מעימנו מעת בואו מחרן עד היום הזה (יח) והוא יושב תמיד אצלנו בבית בכבדו אותנו. (יט) ויאמר יצחק אליה: גם אנוכי יודע ורואה מעשה יעקב לנו, כי יכבד אותנו בכל. (כ) אהבתי לפנים את עשו מיעקב באשר נולד ראשון, ועתה אוהב אני את יעקב מעשו, כי הרע מעשהו מאוד ואין לו צדקה. (כא) כי כל דרכיו עוול וחמס ואין בו צדקה. (כב) וגם ליבי סחרחר עתה בגלל כל מעלליו, ולא ייטב לו ולזרעו כי אם יאבדו מן הארץ ויכרתו מתחת השמים. (כג) כי עזב את אלוהי אברהם, והלך אחרי נשיו אחר הטומאה וזנותם הוא ובניו. (כד) ואת תאמרי אלי כי השבע אשביע אותו לבלתי המית את יעקב, וגם כי נשבע הלא כמוהו כאין, ולא יעשה טוב כי אם רע. (כה) וכי יחפוץ להמית את יעקב אחיו, הנתן ינתן ביד יעקב ולא ימלט מידו, כי נפול יפול בידו. (כו) ואת אל תיראי בעבוד יעקב, כי שומר יעקב הוא אביר וברוך ומהולל משומר עשיו. (כז) ותשלח רבקה ותקרא לעשו, ויבוא אליה ותאמר אליו: שאלה אנוכי שואלת מעמך בני, והואיל נא לעשות את אשר אומר אליך בני.  (כח) ויאמר:  הנני לעשות את כל אשר תאמרי אלי ולא אמנע את שאלתך.  (כט) ותאמר אליו:  הנני שואלת מעמך כי במותי תשאני ותקברני אל שרה אם אביך. (ל) וכי תאהבו איש את אחיו אתה ויעקב אחיך, ולא יחשוב איש רעה על אחיו כי אם באהבה יחיו יחדו. (לא) למען תצליחו בני ותכבדו על הארץ, ולא ישמח אויב עליכם, ומצאתם רחמים בעיני כל אוהביכם. (לב) ויאמר:  הנני לעשות את כל אשר אמרת אלי, ובמותך אקבור אותך אל שרה אם אבי באהבתך את עצמותיה כי תהיינה אצל עצמותיך. (לג) וגם את יעקב אחי אוהב מכל בשר, אין לי אח על כל הארץ מלבדו. (לד) ולא אגדיל לעשות באהבתי אותו, כי אחי הוא, ושנינו יחד נזרענו בבטנך ויחדו יצאנו מרחמך. (לה) ואם לא אוהב את אחי את מי אוהב? ואבקשה ממך גם אני כי תצוי את יעקב עלי ועל בני, כאשר ידעתי כי מלוך ימלוך עלי ועל בני. (לו) כי ביום אשר ברך אבי אותו, שם אותו לגביר ואותי לעבד. (לז) ונשבעתי לך כי אאהב אותו, ולא אחרוש עליו רעה כל ימי חיי בלתי אך טוב. (לח) וישבע לה על כל הדבר הזה. (לט) ותקרא את יעקב לעיני עשא ותצוהו על פי הדברים אשר דברה אל עשו. (מ) ויאמר:  הנני לעשות רצונך בערוב נפשי, כי לא יצא כל רע ממני ומבני על עשו אחי, ורק אהבה תקדמהו.  (מא) ויאכלו וישתו היא ובניה בלילה ההוא.  (מב) ויקברו אותה שני בניה עשו ויעקב אל המערה אצל שרה אם אביהם.

Jubilees 37יובלים ל״ז

(א) ויהי אחרי מות יצחק אבי יעקב ועשו, וישמעו בני עשו כי ביכר יצחק את יעקב בנו הקטן ויחר להם מאוד. (ב) ויריבו עם אביהם לאמור מדוע ביכר אביך את יעקב הצעיר על פניך ואתה הבכור. (ג) ויאמר אליהם עקב אשר מכרתי את בכורתי ליעקב במעט נזיד עדשים. (ד) ביום אשר שלח אבי אותי לצוד ולתפוש ציד ולהביא לו כי יאכל ויברך אותי בא במרמה ויבא לאבי לאכול ולשתות ויברך אותו אבי ואותי נתן תחת ידו. (ה) ועתה השביענו אבינו אותי ואותו כי לא נעשה רעה איש לאחיו ולא נשחית את דרכינו. (ו) ויאמרו אליו לא נשמע בקולך להיות אתו בשלום, כי חזקים אנחנו ממנו ועליו נתגבר. (ז) הבה נצא לקראתו ונהרגהו ונכחידה את בניו, ואם אינך יוצא אתנו נעשה גם לך רעה. (ח) ועתה לו שמענו נבחר לנו בארם ובפלשת ובמואב ובעמון אנשי חיל חלוצי צבא, ונצא לקראתו ונלחמה בו ונכרתנו מן הארץ בטרם יעשה חיל. (ט) ויאמר אליהם אביהם לא תצאו ולא תלחמו בו, פן תפלו לפניו. (י) ויאמרו אליו הזה משפטך מנעוריך עד היום הזה, כי תטה צוארך תחת עולו לא נשמע לדבר הזה. (יא) וישלחו אל ארם ואל עדורם רע אביהם, וישכרו מהם אלף אנשי מלחמה ובחירי חיל. (יב) ויבואו אליהם ממואב ומבני עמון השכירים אלף בחירים, ומפלשתים אלף בחירי חיל, ומאדום והחורים אלף בחירי מלחמה, ובמן החתים גיבורי מלחמה. (יג) ויאמרו אל אביהם: צא אתה לפניהם פן נמיתך. וימלא אף וחמה בראותו כי בניו מאלצים אותו לצאת לפניהם להלחם ביעקב אחיו. (יד) וישוב ויזכור את כל הרעה הטמונה בליבו על יעקב אחיו, ולא זכר את השבועה אשר נשבע לאביו ולאמו אם יעשה כל רע ליעקב אחיו כל ימי חייו. (טו) ויעקב לא ידע מאומה מכל הדברים האלה כי יצאו בחרב לקראתו, והוא מתאבל על לאה אשתו, עד אשר הקריבו לבוא אל המגדל לקראתו ארבעה אלפים אנשים חלוצי צבא גיבורי מלחמה בחירי חיל. (טז) ואנשי חברון שלחו אליו לאמור: הנה אחיך יצא לקראתך להלחם בך, ועמו ארבעה אלפים איש חגורי חרב ותופשי מגן ונושאי כלי מלחמה. (יג) באהבתם את יעקב מעשו הגידו לו את הדבר הזה, כי היה יעקב איש רחמים ורב חסד מעשו. (יח) ולא האמין יעקב לדבר הזה עד אשר הקריבו אל יד המגדל.  (יט) ויתיצב על המגדל, וידבר את עשו אחיו ויאמר: הלנחם אותי באת הלום, הבאת אלי על דבר אשתי אשר מתה עלי? (כ) הזאת השבועה אשר נשבעת פעמיים לאבותיך לפני מותם? הפרת את השבועה, ובהשבעך לאביך חרצת משפטך.  (כא) ויען עשו ויאמר אליו:  מעולם לא ישבע בבני אדם ובחיות הארץ שבועת אמונת אומן לעד, כי אם בעצם היום ההוא יעשו רעה איש לאחיו, ומבקש שונא את נפש שונאו. (כב) וגם אתה אך שנוא תשנא אותי ואת בני עד עולם, ואין להקים אהבת אחים אתך. (כג) שמע נא את דברי אלה אשר אנכי דובר באזניך, אם אהפוך עור החזיר ומסמרות שערו לצמר, ואם יצמחו קרנים על ראשו כקרני השעירים, אז אכרת לך ברית אהבת אחים. (כד) ואם יפרד השד מן האם, כי לא היית אח לי. ואם ישלימו הזאבים עם הכבשים לבל יאכלו ויטרפו אותם, ואם יתנו את לבבם להיטיב איש לאחיהו - אז יבוא בלבי שלום לך. (כה) ואם יהי האריה רע לפר, ועול אחד יעלה על צואר שניהם, ויחדו יחרשו - אז אעשה לך שלום. (כו) ואם ילבינו העורבים כאווז - או אז אדע כי אוהב אותך וברית שלומי עמך. (כז) הכרת תכרת ובניך יכרתו ואין שלום לך. (כח) וירא יעקב בעת ההיא כי הרע את מחשבתו אליו ובכל נפשו יבקש להמיתו, וכי בא כחזיר מיער הבא אל הרומח הדוקר אותו ולא יסוג אחור ממנה. (כט) ויאמר אל אנשיו ואל עבדיו להתגרות בו ובכל מרעיו מלחמה.

Jubilees 38:1-15יובלים ל״ח:א׳-ט״ו

(א) ואחרי כן דבר יהודה את יעקב אביו ויאמר אליו: אבי, דרך נא קשתך ושלח חצך והפילה את השונא ארצה והמיתה את האויב. (ב) התאזר בכוחך אתה, כי אין את נפשנו להמית את אחיך, והוא אצלך ועמך הוא לכבוד אצלנו.  (ג) וימהר יעקב וידרוך את קשתו וישלך חיצו, ויפל את עשו אחיו ארצה וימיתהו. (ד) ויוסף וישלח חיצו, ויך את אדרון האדומי בדד חזהו השמאלי, ויגרשהו וימיתהו. (ה) אחר כן הבקיעו בני יעקב עם עבדיהם ויחלקו על ארבע פאות המגדל. (ו) לפניהם הלך יהודה עם נפתלי וגד וחמישים נערים על פאת המגדל הצפונית, וימיתו את כל אשר מצאו לנגדם, ולא נמלט מהם איש גם אחד. (ז) ולוי ודן ואשר הבקיעו מפאת המגדל המזרחית, ועמהם חמישים איש, וימיתו את אנשי חיל המואבים והעמונים. (ח) וראובן עם יששכר וזבולון פרצו לפאת המגדל הדרומית עם חמישים איש, וימיתו את לוחמי הפלשתים. (ט) ושמעון ובנימין וחנוך בן ראובן פרצו לפאת המגדל המערבית עם חמישים איש, וימיתו מן האדומים והחורים שלוש מאות איש גיבורי חיל ושבע מאות איש נמלטו. (י) וארבעת בני עשו נסו עמהם, ויעזבו את אביהם מת, כאשר כרע נפל על הגבעה אשר לעדורים. (יא) וירדפו בני יעקב אחריהם עד הר שעיר, ויעקב קבר את אחיו על הגבעה אשר לעדורים וישב אל בינו. (יב) ובני יעקב לחצו את בני עשו על הר שעיר, ויטו את צוארם להיות לבני יעקב לעבדים.  (יג) וישלחו אל אביהם אם יעשו שלום להם או ימיתו אותם, ויאמר יעקב לבניו לעשות שלום. (יד) ויעשו להם שלום, וישימו עליהם עול עבדים לשלם ליעקב ובניו מס בכל שנה ושנה. (טו) וישלמו מס ליעקב כל הימים עד יום רדתו מצרימה. ולא נחלצו בני עשיו מעול העבדות אשר שמו עליהם שנים עשר בני יעקב עד היום הזה.

Philo, Questions and Answers on Genesis, IV:160-161

(160)  Why was the first-born ruddy and like a hairy hide?  What is said (here) is clear.  The ruddy body and the hairy hide are a sign of a savage man who rages furiously in the manner of a wild beast. For a reddish and sanguine aspect is the same as the color of those who are angry, and character, truly like a hide and whatever else is very hairy, is found (to be) a covering and outer garment and a protection and guard over cunning and aggression. And through this he is everywhere easily captured, for the wicked man, as much as he schemes and contrives to find (a way of making) himself hard to capture, is so much (more) easily captured by those who follow wisdom and use it... (161)  Why is the man called Esau ? "Esau" is interpreted as "a thing made" or as "oak", both being clearly expressive and indicative of character.  For the man of evil character is full of fictions and sugared wisdom, as if trained in these and used to them, but he does not think of anything sound. And foolish ignorance, for so I call characters which are unbending and stiff-necked and unyielding, is similar to an oak, which will be broken sooner than bend or yield.

Philo, Questions and Answers on Genesis, IV:165

Why was Esau a hunter and man of the fields, and Jacob a simple man, living at home?  This passage admits of allegorizing, for the wicked man is (so) in a twofold way, being a hunter and a man of the fields. Wherefore? Because just as a hunter spends his time with dogs and beasts, so does the cruel man with passions and evils, of which some, which are like beasts, make the mind wild and untamed and intractable and ferocious and bestial; and some (are like) dogs because they indulge immoderate impulses and in all things act madly and furiously. In addition to this, being a man of the fields, he is without a city and a fugitive from the laws, unknowing of right behaviour and unbridled and refractory and not having anything in common with righteous and good men, and an enemy of intercourse, humaneness and community, and leading an unsocial life.

Philo, Questions and Answers on Genesis, IV:171-174

(171)  Why is his name called "Edom"?  "Edom" translated into the Armenian tongue is called "flame-coloured" or "earthy," and this name is appropriately given to him who is intemperate and unrestrained in character, and seeks not heavenly and divine things but all that is earthy and corruptible... (172)  Why does his brother say, "Sell me this day thy birthright"?  The literal meaning, it would seem, shows the greed of the younger in wishing to deprive his elder brother of his rights.  But the virtuous man is not greedy,' inasmuch as he is a companion of frugality and restraint, and is especially helpful in these.  He therefore clearly understands that a continuous and unlimited abundance of possessions is the occasion and cause of sin to the wicked man and is necessary to the righteous man alone.  And he considers it most necessary to remove from evil, as from a fire, that matter which is set on fire by heat, for the improvement of character.  And this does not harm, but is a great benefit to him who is believed to be harmed.  That is the literal meaning.  But as for the deeper meaning, it should be understood that the discourse of the wise legislator is not so much about brute animals or possessions or harvested fruits as about the dispositions of souls.  For by nature the first-born and elder (brother) is activity in accordance with the several virtues, which the wicked man changes because of the opinions of the multitude. For no one among the imprudent has ever been so mad as to confess that he is evil. Therefore does he say to him, "Do not mistreat all truth as if lying or as if laughing at a stage-performance, but confess at once that virtue is a possession unfamiliar and not genuine or natural to thee, and far removed from it wilt thou pass thy days. But it is familiar and suitable and proper and kin to the cultivated and wise character." (173)  Why does he reply as follows, "Behold, I am going to die, and for what is this birthright (to me)"?  The literal meaning of what is said is a parable, for truly the life of the wicked man hastens to death every day, reflecting on and training for dying.  For would he not (otherwise) say, "What is this to me which leads to virtue and happiness?" "For," he says, "I have something else to choose and to recommend to myself, (namely) to desire sensual pleasure and to seek lasciviousness and to be dissolute and to be greedy and avaricious and whatever else is akin to these things." (174)  What is the meaning of the words, "Esau despised the birthright"?  This legislation is also given by God, agreeing with the earlier one. For just as the virtuous and wise man despises and rejects the things of the wicked man, so the wicked man (despises) the thoughts and deeds and words of the virtuous man.  For it is impossible and unviable that concord should ever come into being from harmony and disharmony

Philo, Questions and Answers on Genesis, IV:198

What is the meaning of the words, "Hunt for me game and prepare for me food as I like it, and bring it to me that I may eat, in order that my soul may bless thee before I die"?  The literal text, it seems to me, indicates the following thought.  Though there are two sons, one good and the other blameworthy, he says that he will bless the one who is blameworthy, not because he honors him more than the virtuous one but because he knows that the latter is able by himself to set right and complete his affairs, while the former is held fast and restrained by his own character, and has hope of salvation only in the prayers of his father.  And if he did not obtain this, he would be the most wretched of men.

Philo, On the Birth of Abel and the Sacrifices 2 (4-6)

(4) And this will be more evidently shown by the oracle which was given to Perseverance, that is to Rebecca; for she also, having conceived the two inconsistent natures of good and evil, and having considered each of them very deeply according to the injunctions of prudence, beholding them both exulting, and making a sort of skirmish as a prelude to the war which was to exist between them; she, I say, besought God to explain to her what this calamity meant, and what was the remedy for it. And he answered her inquiry, and told her, "Two nations are in thy womb." This calamity is the birth of good and evil. "But two peoples shall be divided in thy bowels." And the remedy is, for these two to be parted and separated from one another, and no longer to abide in the same place. (5) God therefore having added the good doctrine, that is Abel, to the soul, took away from it evil doctrine, that is Cain: for Abraham also, leaving mortal things, "is added to the people of God," having received immortality, and having become equal to the angels; for the angels are the host of God, being incorporeal and happy souls. And in the same manner Jacob, the practicer of virtue, is added to the better one, because he had quitted the worse.

Josephus, Antiquities of the Jews 1:18:1יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים א׳:י״ח:א׳

Now Isaac's wife proved with child, after the death of Abraham; and when her belly was greatly burdened, Isaac was very anxious, and inquired of God; who answered, that Rebeka should bear twins; and that two nations should take the names of those sons; and that he who appeared the second should excel the elder. Accordingly she, in a little time, as God had foretold, bare twins; the elder of whom, from his head to his feet, was very rough and hairy; but the younger took hold of his heel as they were in the birth. Now the father loved the elder, who was called Esau, a name agreeable to his roughness, for the Hebrews call such a hairy roughness [Esau, or] Seir; but Jacob the younger was best beloved by his mother.

Josephus, Antiquities of the Jews 1:18:4-8יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים א׳:י״ח:ד׳-ח׳

4. Now when Esau, one of the sons of Isaac, whom the father principally loved, was now come to the age of forty years, he married Adah, the daughter of Helon, and Aholibamah, the daughter of Esebeon; which Helon and Esebeon were great lords among the Canaanites: thereby taking upon himself the authority, and pretending to have dominion over his own marriages, without so much as asking the advice of his father; for had Isaac been the arbitrator, he had not given him leave to marry thus, for he was not pleased with contracting any alliance with the people of that country; but not caring to be uneasy to his son by commanding him to put away these wives, he resolved to be silent. 5. But when he was old, and could not see at all, he called Esau to him, and told him, that besides his blindness, and the disorder of his eyes, his very old age hindered him from his worship of God [by sacrifice]; he bid him therefore to go out a hunting, and when he had caught as much venison as he could, to prepare him a supper that after this he might make supplication to God, to be to him a supporter and an assister during the whole time of his life; saying, that it was uncertain when he should die, and that he was desirous, by prayers for him, to procure, beforehand, God to be merciful to him. 6. Accordingly, Esau went out a hunting. But Rebeka thinking it proper to have the supplication made for obtaining the favor of God to Jacob, and that without the consent of Isaac, bid him kill kids of the goats, and prepare a supper. So Jacob obeyed his mother, according to all her instructions. Now when the supper was got ready, he took a goat's skin, and put it about his arm, that by reason of its hairy roughness, he might by his father be believed to be Esau; for they being twins, and in all things else alike, differed only in this thing. This was done out of his fear, that before his father had made his supplications, he should be caught in his evil practice, and lest he should, on the contrary, provoke his father to curse him. So he brought in the supper to his father. Isaac perceivest to be Esau.  So suspecting no deceit, he ate the supper, and betook himself to his prayers and intercessions with God; and said, "O Lord of all ages, and Creator of all substance; for it was thou that didst propose to my father great plenty of good things, and hast vouchsafed to bestow on me what I have; and hast promised to my posterity to be their kind supporter, and to bestow on them still greater blessings; do thou therefore confirm these thy promises, and do not overlook me, because of my present weak condition, on account of which I most earnestly pray to thee. Be gracious to this my son; and preserve him and keep him from every thing that is evil. Give him a happy life, and the possession of as many good things as thy power is able to bestow. Make him terrible to his enemies, and honorable and beloved among his friends." 7. Thus did Isaac pray to God, thinking his prayers had been made for Esau. He had but just finished them, when Esau came in from hunting. And when Isaac perceived his mistake, he was silent: but Esau required that he might be made partaker of the like blessing from his father that his brother had partook of; but his father refused it, because all his prayers had been spent upon Jacob: so Esau lamented the mistake. However, his father being grieved at his weeping, said, that "he should excel in hunting and strength of body, in arms, and all such sorts of work; and should obtain glory for ever on those accounts, he and his posterity after him; but still should serve his brother." 8. Now the mother delivered Jacob, when she was afraid that his brother would inflict some punishment upon him because of the mistake about the prayers of Isaac; for she persuaded her husband to take a wife for Jacob out of Mesopotamia, of her own kindred, Esau having married already Basemmath, the daughter of Ismael, without his father's consent; for Isaac did not like the Canaanites, so that he disapproved of Esau's former marriages, which made him take Basemmath to wife, in order to please him; and indeed he had a great affection for her.

Josephus, Antiquities of the Jews 1:20:1יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים א׳:כ׳:א׳

Now as Jacob was proceeding on his journey to the land of Canaan, angels appeared to him, and suggested to him good hope of his future condition; and that place he named the Camp of God. And being desirous of knowing what his brother's intentions were to him, he sent messengers, to give him an exact account of every thing, as being afraid, on account of the enmities between them. He charged those that were sent, to say to Esau, "Jacob had thought it wrong to live together with him while he was in anger against him, and so had gone out of the country; and that he now, thinking the length of time of his absence must have made up their differences, was returning; that he brought with him his wives, and his children, with what possessions he had gotten; and delivered himself, with what was most dear to him, into his hands; and should think it his greatest happiness to partake together with his brother of what God had bestowed upon him." So these messengers told him this message. Upon which Esau was very glad, and met his brother with four hundred men. And Jacob, when he heard that he was coming to meet him with such a number of men, was greatly afraid: however, he committed his hope of deliverance to God; and considered how, in his present circumstances, he might preserve himself and those that were with him, and overcome his enemies if they attacked him injuriously.

Josephus, Antiquities of the Jews 2:1:1יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ב׳:א׳:א׳

After the death of Isaac, his sons divided their habitations respectively; nor did they retain what they had before; but Esau departed from the city of Hebron, and left it to his brother, and dwelt in Seir, and ruled over Idumea. He called the country by that name from himself, for he was named Adom; which appellation he got on the following occasion : - One day returning from the toil of hunting very hungry, (it was when he was a child in age,) he lighted on his brother when he was getting ready lentile-pottage for his dinner, which was of a very red color; on which account he the more earnestly longed for it, and desired him to give him some of it to eat: but he made advantage of his brother's hunger, and forced him to resign up to him his birthright; and he, being pinched with famine, resigned it up to him, under an oath. Whence it came, that, on account of the redness of this pottage, he was, in way of jest, by his contemporaries, called Adom, for the Hebrews call what is red Adom; and this was the name given to the country; but the Greeks gave it a more agreeable pronunciation, and named it Idumea.

Bavli Bava Batra 16bבבלי בבא בתרא ט״ז:

דבר אחר: שלא מרד עשו בימיו. דבר אחר: שעשה ישמעאל תשובה בימיו. שלא מרד עשו בימיו מנלן? דכתיב: (בראשית כ"ה) ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ותנא: אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו. [ומ"ש של עדשים]? אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי: מה עדשה זו אין לה פה, אף אבל אין לו פה. דבר אחר: מה עדשה זו מגולגלת, אף אבילות מגלגלת ומחזרת על באי העולם. מאי בינייהו? איכא בינייהו לנחומי בביעי. אמר רבי יוחנן, חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה. בא על נערה מאורסה - כתיב הכא: (בראשית כ"ה) ויבא עשו מן השדה, וכתיב התם: (דברים כ"ב) כי בשדה מצאה. הרג את הנפש - כתיב הכא: עיף, וכתיב התם: (ירמיהו ד') אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים. וכפר בעיקר - כתיב הכא: (בראשית כ"ה) למה זה לי, וכתיב התם: (שמות ט"ו) זה אלי ואנוהו. וכפר בתחיית המתים - דכתיב: (בראשית כ"ה) הנה אנכי הולך למות. ושט את הבכורה - דכתיב: (בראשית כ"ה) ויבז עשו את הבכורה.

Targum Yerushalmi (Neofiti) Bereshit 4:8תרגום ירושלמי (ניאופיטי) בראשית ד׳:ח׳

ואמר קין להבל אחוי איתה ונפק תרינן לאפי ברא והוה כיון דנפקו תריהון באפי ברא ענה קין ואמר להבל מסתכל אנה דלא ברחמי׳ איתברי עלמא ולא על פירי עובדין טבין הוה מדבר ומיסב אפין אית בדינא מן בגלל מה איתקבל קרבנך ברעוא וקרבני מני לא אתקב׳ ברעוא ענה הבל ואמר לקין מסתכל אנא די ברחמין איתברי עלמא ועל פירי עובדין טבין הו׳ מדבר ועל דהוו עובדיי טבין מן דידך אתקביל קרבני מני ברעוא קרבנך מינך לא אתקביל ברעוא ענה קין ואמר להבל לית דין ולית דיין ולית עולם חורן לית מתן אגר טב לצדיקיא ולית מתפרעה מן רשיעיא עני הבל ואמר לקין אית דין ואית דיין ואית עלם אוחרן ואית מתן אגר טב לצדיקיא ואית מתפרעה מן רשעי׳ לעלמא דאתי על עסק פתגמא הדין הוון תריהו׳ מדיינין באפי ברא וקם קין אל הבל אחוי וקטל יתיה.

Targum Yerushalmi (Neofiti) Bereshit 25:34תרגום ירושלמי (ניאופיטי) בראשית כ״ה:ל״ד

ויעקב יהב לעשו לחם ותבשיל דטלופחין ואכל ושתה וקם ואזל ליה ובזי עשו ית בכורותיה ועל תחיית מיתייה וכפר בחיוי דעלמא דאתי.

Targum Yerushalmi (Neofiti) Bereshit 27:41תרגום ירושלמי (ניאופיטי) בראשית כ״ז:מ״א

ושטם (ית) עשו ית יעקב על ברכתא די ברך יתה אבוי ואמר עשו בלבא לית אנא עבד היך מה דעבד קין די קטל להבל בחיובי דאבוי וחזר ואוליד ית שת וקרא ית שמיה על שמיה הא אנה ממתין עד זמן דיקרבון יומי אבלא דאבא ואקטול ית יעקב אח(ו)י ואנא מתקרי קטול וירות.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 25:27-34תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית כ״ה:כ״ז-ל״ד

(27) And the lads grew; and Esau was a man of idleness to catch birds and beasts, a man going forth into the field to kill lives, as Nimrod had killed, and Hanok his son. But Jakob was a man peaceful in his works, a minister of the instruction-house of Eber, seeking instruction before the Lord. (28) And Izhak loved Esau, for words of deceit were in his mouth; but Rivekah loved Jakob. (29) On the day that Abraham died, Jakob dressed pottage of lentiles, and was going to comfort his father. And Esau came from the wilderness, exhausted; for in that day he had committed five transgressions: he had worshipped with strange worship, he had shed innocent blood, he had gone in unto a betrothed damsel, he had denied the life of the world to come, and had despised the birthright. (30) And Esau said to Jakob, Let me now taste that red pottage, for I am faint, – therefore he called his name Edom. (31) And Jakob said, Sell to-day, as (on this very) day, what thou wouldst hereafter appropriate, thy birthright, unto me. (32) And Esau said, Behold, I am going to die, and in another world I shall have no life; and what then to me is the birthright, or the portion in the world of which thou speakest? (33) And Jakob said, Swear to me to-day that so it shall be. And he sware to him, and sold his birthright to Jakob. (34) And Jakob gave to Esau bread and pottage of lentiles. And he ate and drank, and arose and went. And Esau scorned the birthright, and the portion of the world that cometh.

(כז) ורביאו טליא והוה עשו גבר נחשירכן למיצוד עופן וחיוון גבר נפיק חקל קטיל נפשן דהוא קטל ית נמרוד וית חנוך בריה ויעקב(ו) גבר שלים בעובדוי משמש בבימדרשא דעבר תבע אולפן מן קדם ייי. (כח) ורחים יצחק ית עשו ארום מלי רמייותא בפומיה ורבקה רחימת ית יעקב. (כט) ובההוא יומא דמית אברהם בשיל יעקב תבשילי דטלופחי ואזל לנחמא לאבוי ואתא עשו מן ברא והוא משלהי ארום חמש עבירן עבר בההוא יומא פלח פולחנא נוכראה שפך אדמא זכיא ועל על עולימתא מארשה וכפר בחיי עלמא דאתי ובזה ית בכירותא. (ל) ואמר עשו ליעקב אטעם יתי כדון מן תבשילא סמוקא {סמוקא} הדין ארום משלהי אנא בגין כן קרא שמיה אדום. (לא) ואמר יעקב זבון יומנא כיום דאנת עתיד למחסן ית בכירותא לי. (לב) ואמר עשו הא אנא אזיל לממת ולית אנא חיי תוב בעלם אוחרן ולמה דנן לי בכירותא וחולקא בעלמא דאת אמר. (לג) ואמר יעקב קיים לי כיום דיהי וקיים ליה וזבין ית בכירותיה ליעקב. (לד) ויעקב יהב לעשו לחם ותבשיל דטלופחי ואכל ושתי וקם ואזל ושט עשו ית בכירותא וחולק עלמא דאתי.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 26:34-35תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית כ״ו:ל״ד-ל״ה

(34) And Esau was the son of forty years; and he took to wife Yehudith daughter of Beari the Hittah, and Basemath daughter of Elon the Hittah. (35) And they bowed in strange worship, and set themselves to rebel in their evil conduct against Izhak and against Rivekah.

(לד) והוה עשו בר ארבעין שנין ונסיב איתא ית יהודית ברת בארי חיתאה וית בשמת ברת אילון חיתאה. (לה) והוון מגחנן בפולחנא נוכראה ומתכוונן לאמרדא בעובדיהון בישיא ליצחק ולרבקה.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 27:31תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית כ״ז:ל״א

and made food of him, and brought to his father, and said to his father, Arise, my father, and eat of my venison, that thy soul may bless me.

ועכיב מימרא דייי מיניה צידא דכיא ואשכח כלבא חדא וקטליה ועבד אף הוא מיניה תבשילין ואיתי לאבוי ואמר לאבוי יקום אבא וייכול מצידא דבריה בדיל דיתברכינני נפשך.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 32:7תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית ל״ב:ז׳

And the messengers returned to Jakob, saying, We came to thy brother, to Esau, and he also cometh to meet thee, and four hundred chief-warriors with him.

ותבו עזגדיא לות יעקב למימר אתינא לות אחוך לעשו ואוף אתי לקדמותך וארבע מאה גוברין פולומרכין עימיה.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 33:1-4תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית ל״ג:א׳-ד׳

(1) And Jakob lifted up his eyes and looked, and, behold, Esau came, and with him four hundred men of war. And he divided the children unto Leah, and to Rahel, and to the two concubines, (2) and placed the concubines and their sons foremost; for he said, If Esau come to destroy the children and abuse the women, he will do it with them, and meantime we will arise and encounter him in fight; and Leah and her children after, and Rahel and Joseph after them. (3) And he himself went over before them, praying and asking mercy before the Lord; and he bowed upon the earth seven times, until he met with his brother. (4) And Esau ran to meet him, and embraced him, and fell upon his neck and kissed him, and they wept. Esau wept on account of the pain of his teeth which were shaken; but Jakob wept because of the pain of his neck.

(א) וזקף יעקב ית ענוי וחמא והא עשו אתי ועימיה ארבע מאה גוברין פולומרכין ופליג ית בנייא על לאה ועל רחל ועל תרתין לחינתא. (ב) ושוי ית לחינתא הינין ובניהן בקדמייתא ארום אמר אילו אתי עשו לחבלא בריביא ולמעבד זנו בנשיא יעביד באיליין ובגו פיתגמא הדין נקום ונגיח עימיה קרבא וית לאה וריבהא בתראין וית רחל וית יוסף בתראין. (ג) ואיהו עבר לקמיהון מצלי ובעי רחמין מן קדם ייי וגחן על ארעא שבע זימנין עד מיקרביה עד אחוי. (ד) ורהט עשו לקדמותיה וגפיף ליה ואתרכין על צווריה ונשי(ך){ק} ליה ובכון עשו בכא על צערא דשינוי דאתמזמיזו ויעקב בכא על צערא דצווריה.

Targum Yerushalmi (Fragmentary) Bereshit 25:34תרגום ירושלמי (קטעים) בראשית כ״ה:ל״ד

And he arose, and went. And Esau despised the birthright, and vilified the portion in the world that cometh, and denied the resurrection of the dead.

וקם ואזל ובזי עשו ית בכורותא ואפס חולקיה בעלמא דאתי וכפר בתחיית מתיא.

Targum Yerushalmi (Fragmentary) Bereshit 32:7תרגום ירושלמי (קטעים) בראשית ל״ב:ז׳

And four hundred men, warlike leaders with him.

וארבע מאה גוברין פולמרכין עמיה.

Targum Yerushalmi (Fragmentary) Bereshit 33:4תרגום ירושלמי (קטעים) בראשית ל״ג:ד׳

And Esau ran to meet him, and hugged him, and fell upon his neck and kissed him. Esau wept for the crushing of his teeth, and Jakob wept for the tenderness of his neck.

ורהט עשו לקדמותיה וחביק יתיה ואתרכין על צווריה ונשיק יתיה עשו הוה בכי על דקהן שינוי ויעקב הוה בכי על שעשיעת צווריה.

Bereshit Rabbah 63:6-14בראשית רבה ס״ג:ו׳-י״ד

(ו) ויתרוצצו הבנים בקרבה, ר' יוחנן ור"ל, ר"י אמר זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה, ר"ל אמר זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה, רבי ברכיה בשם רבי לוי שלא תאמר משיצא ממעי אמו נזדווג לו, אלא עד שהוא במעי אמו זירתיה מתוחה לקבליה, הה"ד (תהלים נ"ח) זורו רשעים מרחם, ויתרוצצו הבנים בקרבה, בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת הה"ד (ירמיהו א') בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת הה"ד זורו רשעים מרחם, ותאמר אם כן למה זה אנכי, רבי יצחק אמר מלמד שהיתה אמנו רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת להן הגיע לכם הצער הזה בימיכם אם כך הוא צערו של בנים והלואי לא עיברתי, רבי הונא אמר אם כך אני עתיד להעמיד שנים עשר שבטים הלואי לא עיברתי, מנין ז"ה, תני בשם רבי נחמיה ראויה היתה רבקה שיעמדו ממנה י"ב שבטים, הה"ד ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך דא תרין, ושני לאומים הא ארבעה, ולאום מלאום יאמץ הא שיתא, ורב יעבוד צעיר הא תמניא, וימלאו ימיה ללדת הא עשרה, ויצא הראשון אדמוני הא חד עשר, ואחרי כן יצא אחיו הא תרין עשר, ואית דמייתין ליה מן הדין קרא, ותאמר אם כן למה זה אנכי, זיין שבעה ה"א חמשה הא תרין עשר, מנין זה, ותלך לדרוש את ה', וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו באותן הימים, והלא לא הלכה אלא למדרש של שם ועבר, אלא ללמדך שכל מי שהוא מקביל פני זקן כמקביל פני שכינה. (ז) ויאמר ה' לה רבי יהודה בר רבי סימון ורבי יוחנן בשם רבי אליעזר ב"ר שמעון מעולם לא נזקק הקדוש ברוך הוא להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת ואף היא על ידי עילה, רבי אבא בר כהנא אומר כמה כרכורין כרכר בשביל להשיח עמה שנאמר ויאמר לא כי צחקת, והכתיב ותקרא שם ה' הדובר אליה, רבי לוי בשם רבי אבא [חמא] בר חנינא אמר ע"י מלאך, רבי אלעזר אמר על ידי שם בן נח, שני גוים בבטנך שני גיאי גוים בבטנך זה מתגאה בעולמו וזה מתגאה במלכותו, שני גיאי גוים בבטנך אדריאנוס בעובדי כוכבים, שלמה בישראל, ד"א שני שונאי גוים בבטנך, כל העובדי כוכבים, שונאים את עשו, וכל העובדי כוכבים שונאים את ישראל, סנאיהון דבניא במעייך דכתיב (מלאכי א') ואת עשו שנאתי, ושני לאומים ממעיך יפרדו, אמר רבי ברכיה מכאן שנולד מהול, ולאום מלאום יאמץ, ר' חלבו אמר עד כאן קריין סבתא ורעמה וסבתכה, מינך יקומון יהודאין וארמאין, ורב יעבוד צעיר, אמר רבי הונא אם זכה יעבוד ואם לאו ייעבד. (ח) וימלאו ימיה ללדת, להלן חסרים וכאן מלאים, להלן כתיב תאומים, פרץ וזרח שניהם צדיקים, וכאן תומים יעקב צדיק ועשו רשע, ויצא הראשון אדמוני, א"ר חגי בשם ר' יצחק בזכות (ויקרא כ"ג) ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון שנאמר (ישעיהו מ"ד) אני ראשון ואני אחרון, ופורע לכם מן הראשון זה עשו דכתיב ויצא הראשון, ובונה לכם ראשון זה בית המקדש דכתיב ביה (ירמיהו י"ז) כסא כבוד מרום מראשון, ואביא לכם ראשון זה מלך המשיח דכתיב ביה (ישעיהו מ"א) ראשון לציון הנה הנם, ד"א ויצא הראשון אדמוני, למה יצא עשו תחלה כדי שיצא הוא ותצא סריותו עמו א"ר אבהו כהדין פרביטא שהוא משטף את בית המרחץ ואח"כ מרחץ בנו של מלך, כך למה יצא עשו תחלה כדי שיצא הוא ותצא סריותו עמו, מטרונא שאלה את רבי יוסי בן חלפתא אמרה ליה למה יצא עשו תחלה אמר לה טיפה ראשונה של יעקב היתה אמר לה משל אם תניחו שתי מרגליות בשפופרת אחת לא זו שאת נותנה ראשונה יוצאה אחרונה, כך טיפה ראשונה של יעקב היתה, אדמוני, אמר רבי אבא בר כהנא כאלו שופך דמים, וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני דכתיב (שמואל א' ט"ז) וישלח ויביאהו והוא אדמוני נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשו, אמר לו הקדוש ברוך הוא עם יפה עינים, עשו מדעת עצמו הוא הורג אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג, דקלייטינוס מלכא הוה רעי חזירין בהדא טבריה וכיון דהוה מטי סדריה דרבי הווי מינוקא נפקין ומחיין ליה לבתר יומין איתעביד מלך נחת ויתיב ליה בהדא פנייס, [נ"א פמייס], ושלח כתבים לטבריא מפני רמשא דערובתה, אמר אנא יהיב קילוון דיהוון רברבני דיהודאי קיימין קודמי בצפרא דחד בשבא, פקדיה לשליחא אמר ליה לא תתן יתהון להון אלא עם מטעמי יומא דערובתא, נחת רבי שמואל בר נחמן למיסחי, חמתי לרבי דהוה קאים קומי סדרא רבה ראה פניו חולניות אמר לו למה פניך חולניות, אמר כן וכן אשתדר לי כתבין מן מלכותא אמר ליה איתא סחי דברייך עביד לנא נסין, עלון למסחי ואתא הדין ארגיניטון מגחיך ומרקד קדמיהון, בעא רבי דיזעוף ביה אמר ליה רבי שמואל בר נחמן רבי שבקיה דזמנין על נסין הוא מתחמא אמר ליה מריך בעקא ואת קאים גחיך ומרקד, אמר להון אזלון ואכלון ושתון ועבדון שבא טבא דמריכון עביד לכון נסין ואנא מקים לכון קודמוי בצפרא דחד בשבתא, באפוקי שבתא בתר סידרא נסבון ואקימון קדם פיילי דפנייס, עלון ואמרין ליה הא קיימין קדם פיילי, אמר סגרון פיילי נסבוהון ועקמון על מטכסא דמדינתא, עלון ואמרין ליה אמר אנא קלוון אנא דיתזון בי בני תלתא יומי ויעלון ויסחון ויאתין לגבאי אזלון ואתזון בי בני תלתא יומין ואעל חד ארגיניטון ומוזגה קדמיהון ועלו וסחון ואתון לגביה, אמר להון בגין דאתון ידעין דאלהיכון עביד לכון נסין אתון מקילין למלכא אמרין לי' לדיקליטיינוס רעי חזירין אקילינן ברם לדיקליטיינוס מלכא אנן משועבדים אמר להון אפילו כן לא תבזון לא ברומי זעיר ולא בגולייר זעיר, כלו כאדרת שער אמר רבי חנינה כולו ראוי לאדרת, רבנן דרומאי בשם ר' אלכסנדרי ורחבה בשם ר' אבא בר כהנא אמר יצא כולו מפוזר ומפורד כאדרת לזרותו כמוץ וכקש מאדרא, הה"ד (דניאל ב') באדין דקו כחדא פרזלא וגו' והוו כעור מן אידרי קיט, רבי חנינא בר יצחק אמר מי גרם להם להעשות כעור מן אדרי קיט על שפשטו ידיהם באדירים, ויקראו שמו עשו, הא שוא שבראתי בעולמי, אמר ר' יצחק אתון קריתון לחזירתכון שם אף אנא קורא לבני בכורי שם, כה אמר ה' בני בכורי ישראל. (ט) ואחרי כן יצא אחיו, הגמון אחד שאל לחד מן אילין דבית סלוני אמר לו מי תופס המלכות אחרינו הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב, אמרו ראו דברים ישנים מפי זקן חדש, להודיעך כמה צער נצטער אותו צדיק. (י) ויגדלו הנערים, רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גבי זה וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים, א"ר אלעזר צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה, ויהי עשו איש יודע ציד, צד את הבריות בפיו, לא גנבת מאן גנב עמך, ולא קטלית מאן קטל עמך אמר רבי אבהו, שודני, צידני, צד בבית, צד בשדה, בבית היך מתקנין מילחא, בשדה היך מתקנין תבנא, רבי חייא אמר הפקיר עצמו כשדה, אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבון כל העולמים לא דיינו שנשתעבדנו לשבעים אומות אלא אף לא זו שנבעלת כנשים אמר להם הקדוש ברוך הוא אף אני בו בלשון אני פורע הימנו, הה"ד (ירמיהו מ"ח) והיה לב גבורי מואב ביום ההוא כלב אשה מצרה, ויעקב איש תם יושב אהלים, שני אהלים בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, קופרא טבא לפומיה, וכסא טבא לפומיה, ורבקה אוהבת את יעקב, כל שהיתה שומעת קולו היתה מוספת לו אהבה על אהבתו. (יא) ויזד יעקב נזיד, אמר לו מה טיבו של נזיד זה אמר לו שמת אותו זקן אמר באותו הזקן פגעה מדת הדין אמר לו הין, אמר אם כן לא מתן שכר ולא תחיית המתים, ורוח הקדש צווחת (ירמיהו כ"ב) אל תבכו למת ואל תנידו לו, זה אברהם, בכו תבכה להולך זה עשו. (יב) ויבא עשו מן השדה, רבי יודן בשם רבי אייבו ורבי פנחס בשם רבי לוי ורבנן בשם רבי סימון, את מוצא אברהם חיה קע"ה שנה ויצחק ק"פ אלא אותן ה' שנים שמנע הקדוש ברוך הוא מחייו מפני שעבר עשו שתי עבירות שבא עשו על נערה המאורסה שנא' (דברים כ"ב) כי בשדה מצאה, והוא עיף שהרג את הנפש, היך מה ד"א (ירמיהו ד') כי עיפה נפשי להורגים, ר' אמר אף גנב, היך מה דאת אמר (עובדיה א') אם גנבים באו לך אם שודדי לילה, אמר הקדוש ברוך הוא כך הבטחתי את אברהם ואמרתי לו ואתה תבא אל אבותיך בשלום, זו היא שיבה טובה והוא רואה לבן בנו עובד עבודת כוכבים ומגלה עריות ושופך דמים, מוטב לו שיפטר בשלום, זה הוא שכתוב (תהלים ס"ג) כי טוב חסדך מחיים, ויאמר עשו הלעיטני נא מן האדום, א"ר זעירא פער פיו אותו הרשע כגמל א"ל אנא פתח פומי תהי משתדר ואזיל, כהדא דתנינן אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין, מן האדום האדום, רבי יוחנן וריש לקיש ר"י אמר מיניה ומן פטרוניה, ר"ל אמר מיניה ומן דכוותיה, הוא אדום ותבשילו אדום, ארצו אדומה, גבוריו אדומים, לבושיו אדומים, פורע ממנו אדום, בלבוש אדום, הוא אדום, ויצא הראשון אדמוני, תבשילו אדום, הלעיטני נא מן האדום, ארצו אדומה, ארצה שעיר שדה אדום, גבוריו אדומים, (נחום ב') מגן גבוריהו מאדם, לבושיו אדומים, שנאמר (נחום ב') אנשי חיל מתולעים, פורע ממנו אדום, (שיר השירים ד') דודי צח ואדום, בלבוש אדום, (ישעיהו ס"ג) מדוע אדום ללבושיך. (יג) ויאמר יעקב מכרה כיום, אמר לו זבין לי חד יום מן דידך, אמר רבי אחא כל מי שהוא יודע לחשב ימי הגלות ימצא שיום אחד ישב יעקב בשלוה בצלו של עשו, ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות, ריש לקיש אמר התחיל מחרף ומגדף למה לי אין כתיב כאן אלא למה זה לי מלמד שכפר בזה אלי, ד"א הנה אנכי הולך למות שהיה נמרוד מבקש להמית אותו בשביל אותו הבגד שהיה לאדם הראשון שבשעה שהיה לובשו ויוצא לשדה היו באים כל חיה ועוף שבעולם ומתקבצין אצלו, ויאמר השבעה לי, מה ראה אבינו יעקב שנתן נפשו על הבכורה, דתנינן עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורים, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים אמר יהי' רשע זה עומד ומקריב לפיכך נתן נפשו על הבכורה, הה"ד (יחזקאל ל"ה) כי לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת ודם ירדפך, ועשו הוא שונא את הדם ר' שמואל בר נחמן אמר זה דם בכורה וקרבנות, ר' לוי אמר זה דם של מילה, רבנן אמרי שנאת דמו של אדם בגופו הה"ד (תהלים ק"ט) ויאהב קללה ותבואהו, רבי לוי בשם רבי חמא אמר לא חפץ בברכה ולא חפץ בכורה, רבי הונא אמר זה דם הקרבנות שהוא קרוי ברכה, היך מה ד"א (שמות כ') מזבח אדמה תעשה לי. (יד) ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים, מה עדשה זו עשויה כגלגל כך העולם עשוי כגלגל, מה עדשה זו אין לה פה כך אבל אסור לו לדבר, מה עדשה זו יש בה אבל ויש בה שמחה כך אבל, שמת אבינו אברהם, שמחה, שנטל יעקב את הבכורה, ויאכל וישת הכניס עמו כת של פריצים אמרין ניכול דידיה וניחוך עליו ורוח הקודש אומרת (ישעיהו כ"א) ערוך השולחן סדר פתורא, צפה הצפית סדר מנרתא, א"ר אבא בר כהנא אית אתרא דקרין למנרתא צפיתא, קומו השרים זה מיכאל וגבריאל, משחו מגן, כתבו שהבכורה ליעקב, תני בר קפרא ולפי שהיו כמשחקים הסכים הקדוש ברוך הוא ושחק עמהם וקיים הבכורה ליעקב מנין דכתיב (שמות ד') כה אמר ה' בני בכורי ישראל, ויקם וילך, רבי לוי אמר מעולמו יצא, ויבז עשו את הבכורה ומה בזה עמה א"ר לוי תחיית המתים בזה עמה, הה"ד (משלי י"ח) בבוא רשע בא גם בוז, בבוא רשע זה עשו, שנ' (מלאכי א') וקראו להם גבול רשעה, בא גם בוז, שבא בזיונו עמו, ועם קלון חרפה, שנתלוה לו קלונו של רעב ואין חרפה אלא רעב המד"א (יחזקאל ל"ו) אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים.

Bereshit Rabbah 78:9בראשית רבה ע״ח:ט׳

וירץ עשו לקראתו וישקהו, נקוד עליו אר"ש בן אלעזר בכל מקום שאתה מוצא הכתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב, הנקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה, כאן לא כתב רבה על הנקודה ולא נקודה רבה על הכתב אלא מלמד שנכמרו רחמיו באותה השעה ונשקו בכל לבו, אמר לו ר' ינאי אם כן למה נקוד עליו אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש וקהו שיניו של אותו רשע ומה ת"ל ויבכו אלא זה בוכה על צוארו וזה בוכה על שיניו, ר' אבהו בשם ר' יוחנן מייתי לה מן הכא (שיר /השירים/ ז) צוארך כמגדל השן וגו'.

Pesikta DeRav Kahana ("Zakhor") 3:1פסיקתא דרב כהנא (״זכור״) ג׳:א׳

זכור את אשר עשה לך (דברים כה:יז). יזכר עון אבותיו אל ה' (תהלים קט:יד). וכי אבותיו של עשו רשעים היו, והלא צדיקים גמורי' היו, אברהם זקינו, יצחק אביו, ואת או' יזכר עון אבותיו, אלא חטא שחטא על אבותיו. ומה חט חטא על אבותיו, את מוצא יצחק בא מכח אברהם, יצחק חייה מאה ושמונים שנה, אברהם חייה מאה ושבעים וחמש שנה. ר' יודן בש' ר' אייבו ר' פינח' בש' ר' לוי בתוך חמש שנים שמנע מחייו של אברהם עבר עשו הרש' שתי עבירות קשות, בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, הה"ד ויבא עשו מן השדה (בראשית כה:כט), ואין שדה אלא נערה מאורסה, שנ' ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורסה (דברים כב:כה). והוא עיף (בראשית כ"ה), אין עיף אלא הורג, שנ' כי עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד:לא). ר' זכיי רבא או' אף גנב. א' הקדוש ברוך הוא אני הבטחתי לאברהם ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (בראשית טו:טו), והדא שיבו טבא שרואה את בן בנו מגלה עריות ושופך דמים וגונב, והדא סיבו טבא, טב ליה לההוא צדיק מתכנש בשלום, כי טוב חסדך מחיים (תהלים סג:ד). ומה חטיא דחטא על אביו, גרם לו שיכיהו עיניו. מיכן אמרו כל מי שהו מעמיד בן רשע או תלמיד רשע סוף שעיניו כהות. בן רשע מאבינו יצחק, ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות (בראשית כז:א), למה, שהעמיד לעשו בן רשע. תלמיד רשע מאחיה השילני, ואחיהו לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו (מלכים א' יד: ד), למה, שהעמיד תלמיד רשע, ואיזה זה ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישר', לפיכך כהו עיניו. ומה חטא שחטא על אמו, ר' תנחום בר אבון ור' יודא ור' נחמיה ורבנין. ר' יודא או' עם כשהוא יוצא ממעי אמו חתך מטרין שלה שלא תלד, הדה היא דכת' על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו (עמוס א:יא). א"ר ברכיה שלא תאמר אחר שיוצא ממעי אמו אלא כשהוא יוצא ממעי אמו זיריתיה מתיחה לקיבליה. ומה טעם, זורו רשעים מרחם תעו מבטן וגו' (תהלים נח:ד). ר' נחמיה א' גרם לה שלא תעמיד שנים עשר שבטים, דמר רב הונא רבקה היתה ראויה להעמיד שנים עשר שבטים מהדין קרייה, ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך (בראשית כה:כג), הא תריי. ושני לאומים ממעיך יפרדו (בראשית כ"ה), הא ארבעה. ולאום מלאום יאמץ (בראשית כ"ה), הא שתא. ורב יעבד צעיר (בראשית כ"ה:כג), הא תמניא. וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה (בראשית כ"ה:כד), הא עשרה. ויצא הראשון אדמוני (בראשית כ"ה:כה), ואחרי כן יצאו אחיו (בראשית כ"ה:כו), הא תרי עשר. ואית דמייתי לה מן הדין קריה, ותאמ' אם כן למה זה אנכי (בראשית כ"ה:כב), הדין זה, ז' שבעה, ה' חמשה, הא תרי עשר. ורבנין אמרין גרם לה שלא תצא מיטתה ברבים. את מוצא בשעה שמתה רבקה אמרין מאן יפוק קומה, אברהם מת, יצחק עיניו כהות יושב בתוך הבית, יעקב ברח מפני עשו, יפוק עשו רשיעא קומה, דיהוון בירייתא אמרין ליטין ביזייתא דהכדין איינקון. מה עשו, הוציאו אותה בלילה. א"ר יוסי בר' חנינה ולפי שלא יצאת מיטתה ברבים אף הכתובים לא פירשו את מיתתה אלא מן הצד, הדא היא דכת' ותמת דברה מינקת רבקה (בראשית לה:ח), ויקרא שמו אלון בכות (בראשית ל"ה), מהוא אלון, ר' שמו' בר' נחמן בשם ר' יונתן לשון יווני הוא, אלון אידי, אלון בכות, שתי בכיות. עד שיעקב יושב ומשמר אבלה של מיניקתו באת לו בשורת אמו, הדה היא דכת' וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אתו (בראשית ל"ה), מה היא ברכה שבירכו, ר' אחא בשם ר' יונתן ברכת אבלים בירכו. אמ' הק' אבוי שלים ליה ביש, אימיה שלימה ליה ביש, אחוי שלים ליה ביש, סביה שלים ליה ביש, אתון שלמון ליה ביש, אוף אנא אשלים ליה ביש, תהו מזכירין שמו מלמטן ואני מוחק שמו מלמעלן, יהיו נגד ה' תמיד ויכרת מארץ זכרם (תהלים קט:טו), זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה:יז).

Tanchuma Toledot 8תנחומא תולדות ח׳

ויהי כי זקן יצחק, זשה"כ (משלי י"ז) אבן חן השוחד בעיני בעליו אל כל אשר יפנה ישכיל השוחד למה"ד לאבן בכל מקום שנופלת שוברת, מדבר ביצחק שנא' ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו מהו כי ציד בפיו היה צד את יצחק הצדיק בפיו אתה מוצא כל עבירות שהקב"ה שונא כלן היו בעשו (משלי ו') שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו עינים רמות ל' שקר ידים שופכות דם נקי לב חורש מחשבות און רגלים ממהרות לרוץ לרעה וגו' כשהיה בא עשו מן החוץ היה אומר לאביו אבא המלח מהו שתהא חייבת במעשר, והיה תמה יצחק ואומר ראה בני זה כמה דקדק במצות, והיה אומר לו אביו בני היכן היית היום הזה והוא אומר לו בבית התלמוד לא כך הוא הלכה מן כך וכך, לא כך איסורו לא כך התירו, ומתוך דברים אלו הוה צדו בפיו, על כן אהבו, ורוח הקודש צווחת (משלי כ"ו) כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו ולמה כהו עיניו של יצחק מפני שנסתכל בדמות עשו הרשע, ועוד על שהיה מביא ציד ומאכלו וכתיב (דברים ט"ז) כי השוחד יעור פקחים ותכהין עיניו מה כתיב למעלה ותהיין מרת רוח ליצחק ואח"כ ותכהין עיניו, מפני הכעס שהיה מכעיסו לפי שהשכינה היתה שרויה בביתו של יצחק עמד עשו ונטל מבנות כנען והיו נשיו מעשנות ומקטרות לעבודה זרה שלהם ונסתלקה הימנו שכינה מיצחק והיה רואה יצחק ומיצר, אמר הקדוש ברוך הוא הריני מכהה את עיניו שלא יראה ויוסיף צער לפיכך ותכהין עיניו, וא"כ למה לא כהו עיני רבקה, א"ר אבוה משל למה"ד למי שהיה טעון כלי עצים וכלי חרס הקיש כלי עצים לכלי עצים לא נשבר הקיש כלי עצים לכלי חרס נשבר כלי חרס, אף רבקה לפי שהקישה לה נשי עשו שנבראו מן העצם כמותה לא הזיקוה אבל יצחק שהיה מן העפר הזיקוהו שנאמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר (בראשית ב') הזקין מהרה וכהו עיניו ותכהין עיניו למה כהו עיניו, לפי שהיה צפוי לפני הקדוש ברוך הוא שיצחק יברך לעשו, אמר הקדוש ברוך הוא יכהו עיניו ויבא יעקב ויטול את הברכות ולא יהא יודע יצחק למי הוא מברך, ודוד צוח רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותך, ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך (תהלים מ') כל נפלאותך ומחשבותיך אלינו בשבילנו, ויקרא את עשו בנו הגדול ולמה קורא לו בנו הגדול אלא למדנו שמחניפין לרשעים בשעתן לפי שראה שהעולם הזה בידו קרא לו בנו הגדול, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בעולם הזה לפי שהשעה ביד עשו אתם מחניפים לו וכביכול אף מלכותי אינה מתבוססת, אבל לעתיד לבא אני פורע ממנו ומלכותי מתבוססת, שנאמר (עובדיה א') ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו אותה שעה והיתה לה' המלוכה.

Tanchuma Vayishlach 4תנחומא וישלח ד׳

כיון שפגע בעשו מה כתיב בו וירץ עשו לקראתו ויחבקהו, בקש עשו לנשכו ונעשה צוארו של שיש לכך נקוד וישקהו שלא היתה נשיקה של אמת ויבכו למה בכו מלה"ד לזאב שבא לחטוף את האיל התחיל האיל לנגחו נכנסו שיני הזאב בקרני האיל זה בוכה וזה בוכה הזאב בוכה שלא יכול לעשות לו כלום, והאיל בוכה שלא יחזור ויהרגנו, אף כך עשו ויעקב עשו בוכה על שנעשה צואר יעקב כשיש ויעקב בוכה שמא יחזור עשו וינשכנו, על יעקב הכתוב אומר צוארך כמגדל השן (שיר השירים ז') ועל עשו נאמר שני רשעים שברת (תהלים ג') אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בעולם הזה הפלתי שונאיכם ולעתיד ואתן אדם תחתיך (ישעיה מ"ג).

Tanchuma (Buber) Toledot 2תנחומא (בובר) תולדות ב׳

ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד וגו' (בראשית כ"ה:כ"ז). אמר ר' ברכיה הכהן אמר ר' לוי שניהן הלכו לבית הספר, ושניהן שוין עד ט"ו שנה, למה היו דומים, להדס ועצמונית, כל זמן שהן קטנים אין אדם מפריש מזה לזה, משיגדלו זה מפיח ויהי טוב, וזה מוציא קוציו, כך כל ימים שהיו עשו ויעקב קטנים לא היה אדם מפריש ביניהם, משנתגדלו נתפרשו, מנין שנאמר ויגדלו הנערים וגו'. ויעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כ"ה:כ"ז). איש יודע ציד. אמר ר' אבהו, מהו יודע ציד, צידיו סורנא, צד בבית [וצד] בשדה. ויעקב איש תם יושב אהלים. א"ל הקדוש ברוך הוא אתה התחלתה לישב באהלים, חייך כשאשוב לירושלים בזכותך אני חוזר, שנאמר כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקב (ירמיה ל':י"ח), שבות אברהם לא נאמר, אלא שבות יעקב.

Tanchuma (Buber) Toledot 3תנחומא (בובר) תולדות ג׳

ויזד יעקב (בראשית כ"ה:כ"ט). נכנס עשו מן השדה וראה פניו של יעקב מפוחמות, א"ל מה את עושה, א"ל אין את יודע שמת אברהם זקנינו ואני עושה תבשילין, וילך להברות עליו, א"ל עשו, אהבי ושונאי מתו כאחד, אברהם מת ונמרוד מת, ומה זה לי בכורה, ומה היה התבשיל עדשים, שמקדם היו מכניסין (על) [אל] האבל עדשים, ולבית המשתה עדשים. ויבא עשו (בראשית כ"ה:כ"ט), אמרו ג' עבירות עשה אותו הרשע בו ביום, גנב דכתיב אם גנבים באו לך אם שודדי לילה (עובדיה א':ה'), ובעל נערה המאורשה, שנאמר מן השדה, אין שדה אלא נערה, שנאמר אם בשדה ימצא [האיש את הנערה] (דברים כ"ב:כ"ה), והרג את הנפש, שנאמר והוא עיף, אין עיף אלא הורג, שנאמר אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים (ירמיהו ד':ל"א). אמר הקדוש ברוך הוא התניתי עם אברהם, ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה (בראשית טו טו), וזה אחרית טובה, שיהא הצדיק יוצא לחוץ ויאמרו לו ראה בן בנך מה עושה, אמר דוד כי טוב חסדך מחיים (תהלים סג ד), לפיכך נסתלק אברהם בשביל עשו, תדע לך שכן הוא, יצחק שבא מכח אברהם חי ק"פ, ואברהם לא חיה אלא קע"ה, אמר הקדוש ברוך הוא שלא יראה עשו עובר עבירות וקורא תגר עליו, לפיכך נגרעו מחייו של אברהם ה' שנים.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 25רס״ג בראשית כ״ה

שיעקב השתוקק לעבודת ה' ועשו זלזל בה, ככ' ויבז עשו את הבכורה, ולא בא הכתוב לספר בגנותו של יעקב שציער את עשו אחיו בנזיד העדשים עד שלקח ממנו פי כמה משויו, אלא בה לגנות את עשו שמכר במחיר נמוך כזה את המעלה הרמה ככתוב ויבז עשו וג'. הוסיף כיום ל"מכרה" ול"השבעה" כי בזמן שסיפר את מעשה שני האנשים הללו לא היתה הבכורה נמכרת ונקנית. וכדי שלא נשתומם על השמועה הזאת הוסיף "כיום", כלומר על פי מה שהיה נוהג בין האנשים בימים ההם. ויזד יעקב נזיד, בישל עדשים, והוא מאכל אבלים ורצה להביאו לאביו כשמת אברהם.  כששמע שאברהם מת כפר ואמר: אדם גדול זה מת, קל וחומר לאנשים אחרים.

Rashi Bereshit 25:22,25רש״י בראשית כ״ה:כ״ב-כ״ה

(22) ויתרצצו AND [THE CHILDREN] STRUGGLED – You must admit that this verse calls for a Midrashic interpretation since it leaves unexplained what this struggling was about and it states that she exclaimed "If it be so, wherefore did I desire this" (i.e. she asked whether this was the normal course of child-bearing, feeling that something extraordinary was happening). Our Rabbis explain that the word ויתרוצצו has the meaning of running, moving quickly: whenever she passed by the doors of the Torah (i.e. the Schools of Shem and Eber) Jacob moved convulsively in his efforts to come to birth, but whenever she passed by the gate of a pagan temple Esau moved convulsively in his efforts to come to birth (Genesis Rabbah 63). Another explanation is: they struggled with one another and quarrelled as to how they should divide the two worlds as their inheritance (Yalkut). ותאמר אם כן means AND SHE SAID, "IF the pain of pregnancy be so great, למה זה אנכי WHY IS IT that I longed and prayed to become pregnant?" (Genesis Rabbah 63). (25) אדמוני RED – a sign that he would always be shedding blood (ib.). כלו כאדרת שער means full of hair like a woolen garment that is full of hair old French floche; English flock).

(כב) ויתרוצצו – על כורחך המקרא הזה אומר דרשני שסתם מה היא רציצה זו, וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה, עוברת על פתחי תורה שם ועבר, ויעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתח עבודה זרה ועשו מפרכס לצאת. דבר אחר: מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות. (כה) אדמני – סימן שיהא שופך דמים. אדמוני רוש בלעז.

Rashi Bereshit 25:27-28רש״י בראשית כ״ה:כ״ז-כ״ח

(27) ויגדלו… ויהי עשו AND THEY GREW … AND ESAU WAS – So long as they were young they could not be distinguished by what they did and no one paid much attention to their characters, but when they reached the age of thirteen, one went his way to the houses of learning and the other went his way to the idolatrous temples (ib.). יודע ציד A CUNNING HUNTER literally, understanding hunting – understanding how to entrap and deceive his father with his mouth. He would ask him, "Father how should salt and straw be tithed"? (although he knew full well that these are not subject to the law of tithe). Consequently his father believed him to be very punctilious in observing the divine ordinances (Tanchuma). איש שדה A MAN OF THE FIELD – Explain it literally (i.e., not in a Midrashic manner): a man without regular occupation, hunting beasts and birds with his bow.... תם A PLAIN MAN – not expert in all these things: as his heart was his mouth (his thoughts and his words tallied). One who is not ingenious in deceiving people is called תם plain, simple.... יושב אהלים DWELLING IN TENTS – the tent of Shem and the tent of Eber (ib.). (28) בפיו [THERE WAS HUNTING] IN HIS MOUTH – Understand this as the Targum renders it: in Isaac's mouth (i.e. Isaac ate the venison he brought home). But its Midrashic explanation is: there was hunting in Esau's mouth, meaning that he used to entrap and deceive him by his words (ib.).

(כז) ויגדלו ויהי – כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם, הגדילו זה פרש לבתי מדרשות וזה לעבודה זרה. יודע ציד – לצוד אביו ולרמותו שואלו היאך מעשרין המלח והתבן, סבור אביו שמדקדק במצות. איש שדה – אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות. תם – אינו בקי בכל אלה כלבו כן פיו. מי מי שאינו חריף לרמות קרוי תם. ישב אהלים – אהלו של שם, ואהלו של עבר. (כח) בפיו – כתרגומו ומדרשו בפיו של עשו שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו.

Rashi Bereshit 25:29רש״י בראשית כ״ה:כ״ט

והוא עיף AND HE WAS FAINT – through murdering people, just as you mention faintness in connection with murder, (Jeremiah 4:31) "For my soul fainteth before the murderers" (Bava Batra 16b).

והוא עיף – ברציחה כמה דאת אמר כי עיפה נפשי להורגים (ירמיהו ד':ל"א).

Rashi Bereshit 25:32-34רש״י בראשית כ״ה:ל״ב-ל״ד

(32) הנה אנכי הולך למות BEHOLD I AM IN PERIL TO DIE – The birthright is something unstable, for not always will the sacrificial duties be performed by the first-born, for the tribe of Levi will assume this. Further Esau said: What is the nature of this Service? Jacob replied, "Many prohibitions and punishments and many acts involving even the punishment of death are associated with it — just as we read in the Mishna, (Sanhedrin 22b): The following priests are liable to death: those who carry out their duties after having drunk too much wine and those who officiate long-haired. He said: If I am going to die through it, why should I desire it. (34) ויבז עשו THUS ESAU DESPISED – Scripture testifies to his wickedness: that he despised the Service of the Omnipresent!

(לב) למות – כמה אזהרות ועונשים תלויות בעבודה כאותה ששנינו ואילו שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש. אמר אני הולך על ידה למות אם כן מה חפץ לי בה. (לד) ויבז עשו – העיד הכתוב על רשעו שבזה עבודתו של מקום.

Rashi Bereshit 26:34-35רש״י בראשית כ״ו:ל״ד-ל״ה

(34) בן ארבעים שנה [AND ESAU WAS] FORTY YEARS OLD – Esau is compared to a boar, as it is said, (Psalms 80:14) "The boar from the wood doth ravage it". The boar when it lies down stretches forth its cloven hoof as much as to say, "See, I am a clean animal" (whilst really cloven hoofs are a feature of clean animals only in conjunction with another that is lacking in the swine). In the same way these dukes of Esau rob and extort and pretend to be honorable. (35) מרת רוח [AND THEY WERE] A VEXATION OF SPIRIT – the expression means opposing the spirit of a person. The first word is of the same root as (Deuteronomy 9:24), "Ye have been rebellious (ממרים)": all their actions tended to be a grief ליצחק ולרבקה TO ISAAC AND REBEKAH, because they worshipped idols (Genesis Rabbah 65).

(לד) בן ארבעים שנה – עשו נמשל בחזיר, יכרסמנ' חזיר (תהלים פ':י"ד), החזיר כשהוא שוכב פושט טלפיו, ראו שאני טהור, כך אילו גוזלים ומראים עצמן ככשרים. כל מ' שנה היה עשו צד נשים תחת בעליהן ומענה אותן, עד שהיה בן מ' אמר אבי בן מ' נשא אשה ואני כן. (לה) מרת רוח – לשון ממרים, כל מעשיהן. ליצחק ולרבקה – שהיו עובדו' עבודה זרה.

Rashi Bereshit 27:5רש״י בראשית כ״ז:ה׳

לצוד ציד להביא TO HUNT FOR VENISON IN ORDER TO BRING IT – What is the force of to bring it? It means that he intended that if he would find no venison (flesh of a wild, ownerless animal) he would bring home of the flesh of an animal acquired by theft (ib.).

להביא – מהו להביא אם לא ימצא ציד יביא מן הגזל.

Rashi Bereshit 32:7רש״י בראשית ל״ב:ז׳

באנו אל אחיך אל עשו WE CAME TO THY BROTHER, TO ESAU – to him of whom you said he is my brother, but he behaves towards you as Esau, the wicked — he is still harbouring hatred (Tanchuma).

באנו אל אחיך – שהיתה אומר אחי, אבל הוא נוהג עמך כעשו – עודנו בשנאתו.

Rashi Bereshit 32:12רש״י בראשית ל״ב:י״ב

מיד אחי מיד עשו FROM THE HAND OF MY BROTHER, FROM THE HAND OF ESAU – from the hand of my brother who does not treat me as a brother should, but as Esau, the wicked.

מיד אחי מיד עשו – מיד אחי – שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע.

Rashi Bereshit 33:4רש״י בראשית ל״ג:ד׳

ויחבקהו AND EMBRACED HIM – His pity was aroused when he saw him prostrating himself so many times (ib.). וישקהו AND HE KISSED HIM – Dots are placed above the letters of this word, and a difference of opinion is expressed in the Baraitha of Sifré (בהעלותך) as to what these dots are intended to suggest: some explain the dotting as meaning that he did not kiss him with his whole heart, whereas R Simeon the son of Johai said: Is it not well-known that Esau hated Jacob? But at that moment his pity was really aroused and he kissed him with his whole heart.

ויחבקהו – נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחואות הללו. וישקהו – נקוד עליו. ויש חלוקין בדבר בברייתא דספרי (ספרי במדבר ט':י'): יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו. אמר ר' שמעון בן יוחי: והלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו.

Rashbam Bereshit 25:22-28רשב״ם בראשית כ״ה:כ״ב-כ״ח

(22) Vayyitrosesu: is from the same root as ras, in the phrase (Jer. 51.31), "ras liqrat ras – runner to runner." They ran and moved about inside her body as fetuses are wont to do. [Vayyitrosesu is a polel form, derived from the hollow verb, r-v-s, ] just as mitqomemim is derived from q-v-m, and mitlonenim is derived from 1-v-n. However, if the root were [the geminate root, r-s-s,] like in the phrase (Job 20.19), "He has crushed (rissas) and abandoned the poor," then the form here should have been vayyitrassesu, on the same paradigm as yitnaggefu, in the phrase (Jer. 13.16), "Before your feet stumble (yitnaggefu)." Lidrosh TO INQUIRE OF THE LORD: From the prophets of those days, as in the phrase (I Kings 22.8), "lidrosh 'et yhwh me'oto – through whom we can inquire of the LORD," and the phrase (Ex. 18.15), "lidrosh 'et yhwh – [The people come to me] to inquire of the LORD." (23) Vayyo'mer THE LORD ANSWERED HER: Through a prophet. Shene TWO NATIONS: "Do not be afraid; the discomfort of your pregnancy is because you are carrying twins. For the discomfort of a biparous pregnancy is greater than that of a uniparous pregnancy." Ushene: Le'umim means kingdoms, as in the phrase (Ps. 148.11), "Kings (malkhe) of the earth and kingdoms (le'umim) where malkhe stands in parallelism to le'umim. However, the word 'umim (e.g. Ps. 117.1) means peoples. Since the prophet began telling her things, he finished elaborating all the future events for her. Verav THE OLDER SHALL SERVE THE YOUNGER: That is why she loved Jacob (vs. 28), because God did. And it is further written (Mal. 1.2), "I have loved Jacob." (24) Vehinneh THERE WERE TWINS: The word vehinneh is customarily used to introduce newly-gained knowledge; as in the verse (Gen. 29.25), "When morning came, there was Leah! (vehinneh hi' le'ah)," for until now he had thought that she was Rachel; and in the verse (Gen. 41.7), "Then Pharaoh awoke, it was a dream! (vehinneh halom)," for he did not realize that he was dreaming until he awoke. (25) 'Admoni: Roux in the vernacular. Ke'adderet A HAIRY MANTLE: The kind worn today by [Christian] pilgrims. Vayyiqre'u SO all the world CALLED HIM ESAU: 'Esav means a finished ('asuy), completed man, for he was covered with hair [already at birth]. (27) Yodea' A HUNTER KNOWING: how "to hunt game to bring home" (Gen. 27.5). Yoshev A TENT DWELLER: who shepherded his father's flocks, as I explained about the phrase (Gen. 4.20), "who dwell in tents and amidst herds." (28) Ki GAME WAS IN HIS MOUTH: The plain meaning of Scripture is the one offered by the Targum. 'Ohevet REBEKAH LOVED JACOB: because she recognized his innocence and because of what God said (vs. 23), "The older shall serve the younger." The text had to tell the reader beforehand about Isaac's love of Esau and Rebekah's love of Jacob to prepare the reader for what is written below (Gen. 27) that Isaac wanted to bless Esau but Rebekah acted with guile to see that Jacob would be blessed.

(כב) ויתרוצצו – לשון רץ לקראת רץ (ירמיהו נ"א:ל"א), שהיו רצים ומתנענעים בתוך גופה כדרך עוברים. וכן מן קם מתקוממים, מן לן מתלוננים. אבל מלשון רצץ עזב דלים (איוב כ':י"ט) היה לו לומר ויתרצצו, כמו בטרם יתנגפו רגליכם (ירמיהו י"ג:ט"ז). לדרוש את י"י – אל הנביאים שבאותן הימים, כדכתיב: לדרוש את י"י מאתו (מלכים א כ"ב:ח'), וכת' כי יבא אלי העם לדרוש אלהים. (כג) ויאמר י"י לה – ע"י נביא. שני גוים – אל תיראי, כי צער העיבור שלך בשביל ששני תאומים יש בבטנך, שמרובה צער העיבור של שנים מעיבור אחד. ושני לאומים – מלכיות, כדכתיב: מלכי ארץ וכל לאומים (תהלים קמ"ח:י"א), כפל לשון הוא. אבל לאומים הוא עמים. ומתוך שהנביא התחיל לומר לה, גמר ופירש לה כל העתידות. ורב יעבוד צעיר – ולכך אהבה את יעקב, שאהבו הקדוש ברוך הוא, וכדכתיב: ואהב את יעקב (מלאכי א':ב'). (כד) והנה תומים – בכל דבר חידוש רגיל לומר כן. וכן ויהי בבקר והנה {היא} לאה (בראשית כ"ט:כ"ה), כי עד עתה היה סבור שהיא רחל. וכן ויקץ פרעה והנה חלום (בראשית מ"א:ז'), כי לא היה סבור שהיה חלום עד שניעור משנתו. (כה) אדמוני – רוש בלעז. כאדרת שער – שלובשים הרועים. ויקראו – כל העולם. שמו עשו – אדם עשו{י} ונגמר, שהיה בעל שער. (כז) יודע ציד – לצוד ציד להביא. יושב אהלים – רועה צאן אביו, {לפי פשוטו, כי דרך רועים לנטות אהליהם ממרעה למרעה,} כמו שפירשתי אצל יושב אהל ומקנה (בראשית ד':כ'). (כח) כי ציד בפיו – פשוטו כתרגו'. אוהבת את יעקב – שהיתה מכרת בתומתו, וגם ממה שאמר הקב"ה ורב יעבוד צעיר (בראשית כ"ח:כ"ג). והוצרך להקדים כאן אהבת יצחק לעשו ורבקה את יעקב, להודיע מה שכת' לפנינו יצחק רצה לברך עשו ורבקה הערימה לברך את יעקב.

Rashbam Bereshit 25:31-34רשב״ם בראשית כ״ה:ל״א-ל״ד

(31) Mikhrah SELL ka-yom: I.e. immediately. "Sell me right away your first-born's share in father's money in exchange for money that I will give you and afterwards I will give you the food in order to corroborate and confirm the transaction." The transaction would follow the same pattern as is described in the verse (Gen. 31.46), "And they partook of a meal there on the mound," to confirm the pact between Laban and Jacob. (32) Hinneh I GO TO DIE: "Every day I go to hunt animals in the forest where one finds bears and lions and other vicious animals and I am in danger of dying. WHAT USE IS THERE FOR ME to await a firstborn’s share after our father's death?" My father, his eminence, R. Meir, offered the above explanation. [This speech of Esau] constitutes [the text's elaboration of how] "Esau spurned the birthright" (vs. 34). (33) Vayyimkor HE SOLD THE BIRTHRIGHT: for money. Then, afterwards (vs. 34), JACOB GAVE ESAU ..., as is the common custom, to confirm the transaction. (34) Vayyivez ESAU SPURNED: Since he would later regret his actions, as it is written (Gen. 27.36), "First he took away my birthright," accordingly the text informed the reader beforehand of Esau's foolishness. At this point, when he was eating, he spurned the birthright; later, however, he had regrets. Vayyivez is like [i.e. is an apocopated form of] vayyivzeh, from [the root b-z-h, the same root as can be found in the phrase] (Num. 15.31), "He spurned (bazah) the word of the LORD," just as vayyiqen is derived from [the root] q-n-h.

(לא) מכרה כיום – כלומר לאלתר, מיד מכור לי חלק בכורתך הראוי לך {ב}ממון אבי בממון שאתן לך, ואחר כך אתן לך המאכל לעדות לקיום. כדרך שמצינו ויאכלו שם על הגל (בראשית ל"א:מ"ו) לקיום ברית בין לבן ליעקב. (לב) הנה אנכי הולך למות – בכל יום אני הולך לצוד חיות ביערים המצויים שם דובים ואריות וחיות רעות ואני מסוכן למות. למה זה {לי} – להמתין חלק בכורה לאחר מיתת אבינו. כך פירש אבי הרב רבי מאיר מ"כ. {וזהו} ויבז עשו את הבכורה (בראשית כ"ה:ל"ד). (לג) וימכור את בכורתו – בדמים, ואחר כן ויעקב נתן לעשו וגו' – כמנהג בני אדם לקיום דבר. (לד) ויבז עשו – לפי שלסוף נתחרט על כך, כדכתיב: את בכורתי לקח (בראשית כ"ז:ל"ו), לכן הקדים כאן להודיע שטותו. עתה בשעת אכילה ביזה את הבכורה, אבל לבסוף היה מתחרט. ויבז – כמו ויבזה, מן דבר י"י בזה (במדבר ט"ו:ל"א), כמו ויקן (בראשית ל"ג:י"ט) מן קנה.

Rashbam Bereshit 32:7-8רשב״ם בראשית ל״ב:ז׳-ח׳

(7) Ba'nu "WE CAME TO YOUR BROTHER ESAU: and you have gained his favor, as you said (vs. 6), AND HE HIMSELF, due to his happiness at your coming and due to his love for you, IS COMING TO GREET YOU (holekh liqra'tekha) AND THERE ARE FOUR HUNDRED MEN WITH HIM to honor you." This is the true meaning according to the plain sense of Scripture. [The phrase holekh liqra'tekha means "coming towards you with good intentions,"] just like, "He is setting out to meet you (yose' liqra'tekha) and he will be happy to see you" (Ex. 4.14). (8) Vayyira' JACOB WAS inwardly AFRAID: Even though Esau had demonstrated to the messengers that he had honorable intentions towards Jacob, Jacob did not believe that Esau's thoughts were good, but rather evil. Vayyeser: is from [the root s-r-r,] the same root as saror in the phrase, "Oppress – (saror) the Midianites" (Num. 25.17). So also vatteqal in the phrase, "Her mistress was lowered (vatteqal)" (Gen. 16.4) is from the root q-1-1. Vayyahas: is from [the root h-s-h, the same root as hasah, in the phrase,] "which Moses divided (hasah)" (Num. 31.42).

(ז) באנו אל אחיך אל עשו – ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת, וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך, זהו עיקר פשוטו. וכן גם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד':י"ד). (ח) ויירא יעקב – בלבו, שאעפ"י שהראה לשלוחים כי לכבודו מתכוין, הוא לא האמין שמחשבת עשו לטובה אלא לרעה. ויצר – מגזרת צרור את המדיינים (במדבר כ"ה:י"ז), והוא {כמו} ותקל גבירתה (בראשית ט"ז:ד') מן קלל. ויחץ – מן אשר חצה משה (במדבר ל"א:מ"ב).

Rashbam Bereshit 32:21-29רשב״ם בראשית ל״ב:כ״א-כ״ט

(21) Ki FOR HE REASONED, "I SHALL PROPITIATE HIM": These words represent Jacob's thoughts; they are not part of the speech of the messengers. Vegam HE HIMSELF IS RIGHT BEHIND US: Jacob planned to flee in a different direction that night and would have done so had the angel not delayed him. Accordingly, [one should understand the words, "He himself is right behind us," as showing that] Jacob was trying to fool Esau [into thinking that Jacob was right behind the stream of presents] so that they would not meet. (23) Vayyaqom THAT NIGHT HE AROSE: intending to flee in another direction. That is why he crossed the stream at night. Similarly one finds that David fled from Absalom through the same area of the Jordan and Machanaim that Jacob passed through, and also at night, as it is written, "They said to David, 'Go and cross the water quickly' ... and David and all the troops with him promptly crossed the Jordan and by daybreak not one was left who had not crossed the Jordan ... David had reached Machanaim when Absalom crossed the Jordan" (II Sam. 17.21-24). Ma'avar yabboq THE FORD OF THE JABBOK: The fords over the water, [which he crossed] in order to flee. (25) Vayyivvater JACOB WAS LEFT ALONE: In other words, he got them all across and there was no one who still had to cross over except him. He wanted to cross over after them intending to flee in another direction so as not to meet up with Esau. Vayye'aveq BUT an angel WRESTLED WITH HIM: So as not to allow him to flee. [The reason that the angel wanted him to encounter Esau was] in order that he might see the fulfillment of God's promise in that Esau would not harm him. (26) Vayyar WHEN HE [the angel] SAW THAT HE, the angel, HAD NOT PREVAILED: and that he [i.e. Jacob] was trying to proceed and flee against the angel’s will. Vatteqa': It became dislocated from the hip. Similarly, "Lest I separate myself (teqa' nafshi) from you" (Jer. 6.8). Yerekh: Yarekh has ultimate emphasis in the absolute form, just like gader in the phrase, "a fence (gader) on either side" (Num. 22.24), or gazel (e.g. Lev. 5.21). When yarekh is in the construct state, the vowels become segols and the emphasis penultimate, as in the phrase, "yerekh ya'aqov – Jacob's hip," [in this verse,] and, "yerekh ha-mishkan – the side of the Tabernacle" (Ex. 40.22). (27) Ki 'alah FOR DAWN IS BREAKING: And since it is now daylight, you must proceed on your way. Ki 'im UNLESS YOU BLESS ME: by letting me go off in peace unharmed by my wrestling with you. Since the dawn had risen [and Jacob now had no time to escape] Jacob now understood that the man was an angel. (29) Ki sarita: Sarita is from [the root s-r-h,] the same root as in the phrase, "Grown to manhood, he strove (sarah) with a divine being," (Hos. 12.4), just as [in the second person singular masculine perfect qal form the root] q-n-h becomes qanita and '-s-h becomes 'asita. However, vayyasar in the phrase, "He strove (vayyasar) with an angel and prevailed," is [from the root s-v-r, ] just like shav, qam and ras that have [third person masculine singular imperfect vav-consecutive qal] forms vayyaqom, vayyashov and vayyaros, The reason that Jacob was punished and lamed was that, despite God's promise, he attempted to flee. Similarly one finds that whenever someone attempts a journey or refuses a journey against God's will, he is punished. Moses said. "Make someone else your agent," (Ex. 4.13) and then, "The LORD became angry" (Ex. 4. 14). So according to the plain meaning of Scripture [in that verse also one finds God's wrath resulting from a mission being refused]. Albeit, the Sages said (Zevahim 102a): Whenever the text says that God became angry, a perceivable effect ensues. Here [i.e. God's anger in Ex. 4.14], what perceivable effect ensues? [God said,] "Your brother, Aaron, the Levite" (ibid.). In other words, [God said,] "Aaron had been destined to be a Levite, while you, Moses, would have been a priest; now he will be a priest, and you a Levite." However, following the plain meaning of Scripture, [a more explicit perceivable effect ensued, as follows:] since Moses was reluctant to go, the result was that "God encountered him and sought to kill him" (Ex. 4.24). Similarly, Jonah [who refused God’s mission] was swallowed up into the belly of the fish (Jonah 2.1). Similarly, concerning Balaam (Num. 22.22), "God became angry that he was going," and as a result he became lame, as it is written (Num. 22.25), "She squeezed Balaam's foot against the wall," and (Num 23.3), "He went about shefi," which means lame, as in the phrase (Job 33.21), "My bones were dislocated (shuppu)."

(כא) כי אמר אכפרה פניו – כן חשב יעקב בלבו, ואין זה מדברי השלוחים. (כג) ויקם בלילה הוא – נתכוין לברוח דרך אחרת ולפיכך עבר הנחל בלילה, כמו שמצינו בדוד בברחו מפני אבשלום בדרכים הללו של ירדן ומחנים שעבר יעקב ובלילה, כמו כן ויאמרו אל דוד קומו עברו {מהרה} את המים וגו' ויקם דוד וכל העם אשר אתו ויעברו את הירדן עד אור הבוקר עד אחד לא נעדר אשר לא עבר את הירדן וגו' ודוד בא מחנימה ואבשלום עבר את הירדן וגו' (שמואל ב י"ז:כ"א-כ"ד). מעבר יבק – מעברות המים, כדי לברוח. (כה) ויותר יעקב לבדו – כלומר שהעביר כל אשר לו, שלא היה עוד לעבור אלא הוא לבדו, ורצה לעבור אחריהם, כי לברוח דרך אחרת שלא יפגשנו עשו נתכוון. ויאבק – מלאך עמו, שלא יוכל לברוח ויראה קיום {אבטחתו} של הקב"ה שלא יזיקהו עשו. (כו) {וירא} כי לא יכל לו – המלאך. ורצה לעבור ולברוח בעל כרחו. {ותקע כף ירך יעקב – כדי שלא יוכל לברוח. וזהו עקר פשוטו.} ותקע – נבדלה מן הירך, כמו פן תקע נפשי ממך (ירמיהו ו':ח'). (כז) כי עלה השחר – וכיון שהאיר היום מעתה יש לילך לדרכיך. (כו) {ירך יעקב} – הַיָרֵך (בראשית ל"ב:ל"ג) טעמו למטה ברי"ש כי כן שמה, וכן גָּדֵר מזה (במדבר כ"ב:כ"ד), וכן גָּזֵל (ויקרא ה':כ"א). וכשירך דבוק נהפכין להיות פתח קטן וטעמו באות ראשונה, יֶרֶךְ יעקב, יֶרֶךְ המשכן (שמות מ':כ"ב). (כז) כי אם ברכתני – שתשלחני מאתך בשלום, שלא אהיה נזוק במה שנתאבקתי עמך. כי עתה עלה השחר – אז ידע יעקב שהוא מלאך. (כט) כי שרית – מגזרת באונו שרה את אלהים (הושע י"ב:ד'), כמו קנה קנית, עשה עשית. אבל וישר אל מלאך ויוכל (הושע י"ב:ה'), מגזרת שב קם רץ, שיאמר ויקם וישב וירץ. ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב"ה או ממאנים ללכת, שנענשו. במשה כת' שלח נא ביד תשלח (שמות ד':י"ג), ויחר אף י"י במשה (שמות ד':י"ד). ולפי הפשט אעפ"י שאמרו חכמים בכל מקום חרון אף עושה רושם וכאן מה רושם יש, הלא אהרן אחיך הלוי (שמות ד':י"ד) עתיד הוא להיות לוי ואתה כהן ועכשיו הוא יהיה כהן ואתה לוי (השווה בבלי זבחים ק"ב:א'), אך לפי הפשט לפי שהיה מתעצל ללכת כת' ויהי בדרך במלון ויפגשהו {י"י} ויבקש המיתו (שמות ד':כ"ד). וכן ביונה שנבלע במעי הדגה, וכן בבלעם ויחר אף אלהים כי הולך הוא (במדבר כ"ב:כ"ב) ונעשה חיגר, כדכתיב: ותלחץ {את} רגל בלעם (במדבר כ"ב:כ"ה), וילך שפי (במדבר כ"ג:ג') – חיגר כמו ושופו עצמותיו (איוב ל"ג:כ"א).

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 25:27אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ה:כ״ז

יודע ציד – לעולם מלא מרמות, כי רובי החיות בדרך מרמה [וחכמה עלומה] יתפשו. ויעקב הפך עשו, כי הוא איש תם. גם עשו איש שדה, ויעקב ישב אהלים – ויתכן להיותו פירושו כמו יושב אהל ומקנה (בראשית ד':כ').

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 25:32-34אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ה:ל״ב-ל״ד

(לב) וטעם הנה אנכי הולך למות – שבכל יום הוא מסתכן בעצמו כאשר יצא לצוד שמא יהרגוהו החיות, ויתכן שימות קודם אביו. (לד) ויבז עשו – גם זאת הבכורה, בעבור שראה שאין לאביו עושר. ורבים יתמהו כי עזב לו אברהם ממון רב, וכאילו לא ראו בימיהם עשיר גדול בנעוריו בא לידי עוני בזקוניו. והעד שהיה יצחק אוהב את עשו בעבור צרכו. ואילו היה הלחם רב בבית אביו, והוא נכבד בעיניו לא מכר את בכורתו בעבור נזיד. ואם היה אביו אוכל מטעמים בכל יום, מה טעם הביא לו ציד. ולמה לא היו ליעקב בגדים חמודות. ולמה לא נתנה לו אמו כסף וזהב לדרך, שהוא אומר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ולמה לא שלחה אליו הון והיא אוהבת אותו, כי הוצרך לשמר הצאן. והפסוק שאמר ויגדל האיש (בראשית כ"ו:י"ג) קודם זקנתו. ועורי לב יחשבו כי העושר מעלה גדולה לצדיקים, והנה אליהו מוכיח. ועוד ישאלו, למה חיסר השם ממון יצחק. אולי יודיעונו, למה חסר אור עיניו. ואל ידחונו בקנה רצוץ של דרש, כי יש לו סוד. ואין לנו לחפש, כי עמקו מחשבותיו של שם, ואין כח באדם להבינם ולדעת אותם. וכן יאמרו אחרים, הנה צאן יש לו, כי רבקה אמרה לו לך נא אל הצאן (בראשית כ"ז:ט'). ויתכן שנשאר לו מקנה מעט. גם נכון הוא להיות פיר' אל הצאן, אל מקום הצאן הנודע למכירה. [והטעם קנה לי שני גדיי עזים.]

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 27:40אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ז:מ׳

והיה כאשר תריד – כמו תרדה, והם ב' שרשים. ויש אומ' שהוא כמו אריד בשיחי (תהלים נ"ה:ג'). והטעם כאשר תריד לשם ירחמך. ופרקת – מגזרת מפרק הרים (מלכים א י"ט:י"א), ומהם מפרקתו (שמואל א ד':י"ח), ויש בברכה הזאת שאלות קשות. אם הברכה היתה נבואה, איך לא ידע הנביא את מי יברך. והשיבו נבוני הדור, כי השם אמר לו כאשר בא יעקב, ברך את זה. ואילו היה כן היה יצחק אומר לעשו השם ציוני. ועוד למה בירך את עשו בעבור שבכה. ואחרים אמרו לא היה יצחק נביא וברכתו לא נתקיימה. גם אלה תעו, כי הנה כתוב וירא אליו י"י (בראשית כ"ו:ב',כ"ד). ועוד שאמר דוד {ובנביאי} אל תרעו (דברי הימים א ט"ז:כ"ב). ואחרים אומ' מה תועלת יש בדברים אחרי היותו מחשבתו עם עשו. והנה הדבר בספק היה אצלו, כי כן אמר הקול קול יעקב (בראשית כ"ז:כ"ב), ובירך מי שהיה מהם, כי בניו היו שניהם. ויש או' איך אמר השם ורב יעבד צעיר (בראשית כ"ה:כ"ג), גם כן אמר יצחק ואת אחיך תעבוד. והגאון דחה זאת השאלה בקנה רצוץ, בעבור שמצא וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית ל"ו:ו'). והנה שכח וישתחו ארצה שבע פעמים (בראשית ל"ג:ג'). והנכון בעיני, שברכת הנביא כגון תפלה היא, והשם שמע תפלתו, כי עיקר זאת הברכה על זרעם. וישנים שלא הקיצו משנת האולת יחשבו, כי אנחנו בגלות אדום. ולא כן הדבר, רק אדום היה תחת יד יהודה, וכן הכתוב אומר ויפשע אדום (מלכים ב ח':כ"ב). גם יואב הכרית כל זכר באדום (מלכים א י"א:ט"ז). ובעבור שהיו תחת יד יהודה שמחו ביום אידינו והיו אומרים לבבליים ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קל"ז:ז'). ויותר קשה היתה על ישראל החרפה שהיה אדום מחרף אותם, מרעתם. וכן טעם שישי ושמחי בת אדום (איכה ד':כ"א). גם כן ואל תשמח לבני יהודה (עובדיה א':י"ב). גם בימי הורקנוס הזקן שמם שומרי ירושלים, והכניסם בברית מילה. גם בימי אגריפס המלך כאשר נלכדה ירושלים באו גדודי אדום לעזור את יהודה, ורומי שהגלתנו היא מזרע כתים, [בן יון השלישי] וכן אמר המתרגם וצים מיד כתים (במדבר כ"ד:כ"ד), והיא מלכות יון בעצמה כאשר פירשתי בספר דניאל. והיו אנשים מתי מספר, שהאמינו באיש ששמוהו אלוה, וכאשר האמינה רומי בימי קוסטנדינוס שחידש כל הדת ושם על דגלו צורת תלוי, על ידי כומר אדמי, ולא היו בעולם שישמרו התורה החדשה חוץ מאדומים מעטים. על כן נקרא רומי מלכות אדום. גם כן יקראו היום אנשי מצרים וסבא ועילם ארץ ישמעאלים, ואין בהם מי שהוא, מזרע ישמעאלים כי אם מתי מעט.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 25:29-31ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״ה:כ״ט-ל״א

(כט) והוא עייף – דרך הציידים להיות עייפים ורודפים אחר החיות, ופעמים טועים בייער שלשה וד' ימים {ויגיע} להם רעב וצמא. וכן היה לעשו עד שהגיע לשערי מות, ולא היה יכול להשיג ידו אל פיו. (ל) כמו שהוא אומר: הלעיטיני נא וגו' – כלומר: שפוך לתוך פי ואני אוכל, שאיני יכול אפילו לתת לתוך פי, ולא ללכת אל בית אבי. אך מצא יעקב אחרי הצאן, במרעה רחוק מן העיר, אם היה האוכל מתמהמה לו, [היה] מיד מת. ולכך אמר לו יעקב: אם אתה מת מיתת עצמך, הרי כל אשר לאבי בידי, וכל בני קטורה וישמעאל, ולוט שמילט זקיני מן השבי ומן המות, יהו משועבדים לי. ואם אוכילך ותחיה, הריני מפסיד שרות גדול{ה} וממשלה גדולה, שאתה בכור ותקח הכל. אבל אם תמכור לי בכורתך, אז אוכילך ותחיה ולא תמות, ואני לא אפסיד במה שאוכילך. ואם לא תחמול על עצמך, בשביל שלא תרצה שלא תבא לי הממשלה, גם אני לא אחמול על עצמך. כי כמו שאתה רוצה לעצמך, אני אוהב לעצמי, ואיני אוהבך יותר ממני. (לא-לג) [ומחמת טענה, אמר לו יעקב: מכרה כיום את בכורתך לי – כלומר: שתעמוד במכירתך לעולם כמו היום. וכן השבעה לי כיום – שתהא שלי לעולם כמו שהיא שלי היום. הג"ה.]

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 25:34ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״ה:ל״ד

ויאכל וישת – ותשב רוחו אליו. ויבז {עשו את} הבכורה – כי כל ממון שבעולם, אין אדם חושב כלום ובזוי בעיניו כנגד גופו. ועוד שהיה בוטח באהבת יצחק שלא יפסיד בכך כלום, כמו שאפרש ב"ה (ר"י בכור שור בראשית כ"ז:ד'). ויש מפרשים: כי בכסף קנה יעקב הבכורה, וזה האוכל היה סעודת המכירה שקורין בברייא, והוא בדאות בעיני.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 27:45ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״ז:מ״ה

למה אשכל {גם} שניכם יום אחד – שאם יהרוג אותך או אתה אותו, תקום כל המשפחה עלי לאמר: תני את מכה אחיו ונשמידה גם {את} היורש וכבו את גחלתי, כמו שאמרה התקועית לדוד (שמואל ב י"ד:ו'-ז').

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 32:7-8ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ב:ז׳-ח׳

(ז) וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו – הולך כמו בא, כלומר: הנהו בא לקראתך, כמו: מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתינו (בראשית כ"ד:ס"ה), שהוא כמו בא. ולא ידענו מה בדעתו אם טוב אם רע, כי לא השיבנו כלום. אלא אמר: אני אלך אליו ואדבר עמו פה אל פה, וכיון שאדבר עמו, מה אומר לכם. (ח) ויירא יעקב מאד ויצר לו – כי לא ידע מה לעשות. שאם היה יודע שכוונתו לרעה, היה מבקש לעצמו צד הצלה, או לברוח או ללכת לערי המבצר מפניו. אבל עכשיו שמא אינו בא אלא לכבודו, ואם יברח, ישים לו לב ויראה לו דרך שנאה. כמו שאומרים בני אדם: אם יש מי שיברח, הרבה יהיה מי שירדוף. ואם כוונתו לרעה, איני יכול לעמוד כנגד ארבע מאות איש. ולפיכך היה מיצר, שלא היה יודע מה יעשה – או יברח או יעמוד. ויחץ את העם אשר אתו – לקח בידו דברי הצלה שלא ירגיש בהן שעשאן כנגדו, וחצה את העם לשתי משמרות.

Radak Bereshit 25:22-23רד״ק בראשית כ״ה:כ״ב-כ״ג

(22) ויתרוצצו, as soon as the fetuses had developed to the point where they were able to move, they moved far more violently than is the custom, so that Rivkah had the impression that quarrelling was going on inside her. ותאמר אם כן, after she felt these strange movements she consulted with other women who were pregnant or who had born children if they too had experienced such a phenomenon. After they all denied ever having experienced such feelings, she burst out asking: אם כן למה זה אנכי, why should such a thing be reserved for me? 'ותלך לדרוש את ה, some of our sages (quoted by Rashi) say that she went to the academy of Shem in order to inquire from him about the meaning of such strange goings on inside her. The truth is that Shem was still alive at that time for he survived Avraham by 31 years. If Shem was identical with Malki Tzedek he would have resided in Jerusalem at that time. Why are we told all this? To draw our attention to the fact that she bypassed her father-in-law Avraham, who we would think, was better qualified than Shem to answer her question. Avraham remained alive until Esau and Yaakov were 15 years of age. ותלך, perhaps Avraham and Keturah lived in the same house together with Keturah’s children. (23) ויאמר ה' לה, by means of the prophet who was either Shem or Avraham. שני גויים, the word is written with two letters י and a letter ו which is read but does not appear in the text, something which has been explained in the Talmud Avodah Zarah 11 as affording us the opportunity to read it as גיים, or גאים, a reference to both the Roman Emperor Antoninus as well as Rabbi Yehudah Hanassi, who both occupied lofty positions and were so wealthy that vegetables which have a limited season were never absent from their table all year round. The reading of the text (as opposed to the spelling) would represent the plain meaning then, i.e. peoples. ושני לאומים, in view of this word here, i.e. a second word referring to nations, it is possible that the spelling of the word גיים is parallel to a plural ending as found in the word איים, from אי, “wild beasts.” The problem is that we do not find לאומיים spelled with two letters י anywhere so that we cannot use it as describing the nature of Esau and the Romans descended from him. Our sages in Yevamot 76 view the spelling as teaching that marriage, i.e. weddings in the accepted sense are not legally possible when only one party to such a union is Jewish, i.e. has already converted. The word גיות is also understood in the sense of widowhood during the lifetime of their husbands. (Samuel II 20,3) The prophet told Rivkah that the strange phenomenon she was experiencing in her womb was a sign that two totally different nations would develop from the twins she was about to give birth to. Most children born by the same father and mother will grow up as part of one and the same nation. Not so in the case of Rivkah’s children. The proof that this interpretation was correct was the very fact that they were already quarrelling with one another even before having been born into this world. ושני לאומים, we have already mentioned several times (21,1) that it is the practice of the Torah when repeating something to use different words to say basically the same thing. ממעיך יפרדו, as soon as they come out of your womb they will each develop in a different way, even physically. One would be hairy, his skin reddish looking, whereas the other would have smooth skin like normal babies. They would be different in their deeds and choice of occupations as soon as they would be old enough to make such choices. The Torah testifies to this by describing Esau as כי ציד בפיו, being a hunter, whereas Yaakov is described as יושב אהלים, a dweller of tents, i.e. studious bookish type. They would also hate one another as a matter of course. ולאם מלאם יאמץ, they will never be evenly matched in strength, one of them always being stronger or weaker than the other. (Megillah 6) The letter ל in the word לאם is “weak,” spelled without the dagesh it ought to have. There are numerous such anomalies in Scripture, as for instance Judges 8,2 מבציר אביעזר, where the letter ב in the word mivtzir is unaccountably written without the dagesh. A similar anomaly exists in Ezekiel 32,30 מגבורים בושים, where the letter ג in the word מגבורים should have had a dagesh in it. There are other examples of this phenomenon. ורב יעבוד צעיר, the word את which we would have expected before the word צעיר is missing. It is not clear who will serve whom, i.e. the predicate in such a construction as is before us. The only clue we have to determine who is meant as serving whom, is the fact that normally the active subject is written first in any verse. In other words, there is a hint that the senior brother (Esau) will eventually be subservient to the junior one (Yaakov). In some verses similarly constructed there is no doubt as to who is the active party. For instance in Job 14,19 אבנים שחקו מים, “water wears away stone,” there is no question that the stone does not wear away water, i.e. that the first subject mentioned is the active one. Similarly, in Isaiah 64,1 מים תבעה אש, “water drowned fire,” there can also be no doubt as to which subject is the active one. The reason we face the problem of meaning in our verse is that the future of the two peoples is not spelled out clearly, in the prophecy, seeing that history teaches that the Jewish people enjoyed distinct periods in which it was in the ascendancy, whereas over the last 1000 years plus the opposite is the case. The only part of the prophecy which is clear is that during most of history Esau was indeed subservient to Israel, hence Esau is mentioned first in this part of the verse, seeing that it is the principally active subject. Not only this, but after the arrival of the Messiah this situation will be restored with Edom/Esau serving his junior brother Israel. The word רב being applied to the older of the twins refers to his seniority at the time of birth, seeing he emerged first from Rivkah’s womb. It follows that the one who emerged last must be referred to as the צעיר, the younger one. We find another examples of the word רב or at least its plural רבים referring to chronological seniority in Job 32,9 לא רבים יחכמו, “it is not the seniors who are wise.”

(כב) ויתרוצצו – כשנוצרו והגיעו לזמן התנועה היו מתנועעים מאד עד שנדמה לה שהיו רצים זה לעומת זה. ותאמר אם כן – אחר שהרגשה בעצמה זה השנוי תמהה בעצמה ושאלה לשאר הנשים אם יש אשה שיקרה לה כך, ואמרו לא, אמרה אם כן למה זה אנכי משונה משאר הנשים בזה. ותלך לדרוש את ה' – יש בדברי חז"ל (ב"ר ס"ג) שהלכה לבית מדרשו של שם לדרוש את ה' מאת שם מהו הדבר הזה שקרה לה; ויאומן כי שם היה חי שהרי היה אחר אברהם אבינו ל"א שנה; ואם הוא מלכי צדק היה בירושלים ולמה נאמר שהניחה אברהם אבינו שהיתה עמו והיה נביא גדול והלכה לירושלים אל שם לדרוש את ה', כי אברהם אבינו חי עד שהיו יעקב ועשו בני ט"ו שנה. ומה שאמר ותלך לדרוש את ה', אולי אברהם היה יושב בבית אחד עם קטורה ובניה. (כג) ויאמר ה' לה – ע"י הנביא, היה אברהם או שם. שני גיים – בשני יודי"ן וקרי בוי"ו יו"ד. ודרשו (ע"ז י"א) הכתב כמו גאים, זהו רבי ואנטונינוס, והקרי כמשמעו גוים כמו שאמר ושני לאומים. ויתכן שיאמר ג"כ גוים בשני יודי"ן בשקל איים, אלא שלא מצאנוהו בקרי. והנה רז"ל נשתמשו בשם בהנעת היו"ד עין הפעל ואמרו (יבמות דף ע"ו) אבל בגיותן לית בהן. ואמרו גיות בשקל אלמנות חיות. ואמר לה הנביא בשם ה' כי זה השנוי שמצאה בעצמה סימן על שני עובריה למה שעתידין להיות כי שני גוים יהיו, ולא יהיו לגוי אחד כמו שהם ברוב הנולדים מאב. אחד ומאם אחת, והסימן כי גם בבטן רצים זה כנגד זה והוא לאות כי כן יעשו משיולדו ויעמדו על דעתם יהיו לעולם זה כנגד זה וזה אויב לזה. ושני לאומים – כבר כתבנו כמה פעמים כי מנהג הכתוב בכפול הענין שישנה המלות. ממעיך יפרדו – משיצאו ממעיך יראה בהם שהם נפרדים זה מזה שהאחד יצא אדמוני כלו כאדרת שער והאחד כשאר הבנים וכן יהיו נפרדים במעשיהם כשיגדלו כמו שאמר, כי זה יהיה איש ציד וזה יהיה איש תם, וכן יהיו נפרדים בלבבות כי זה ישנא את זה לעולם. ולאם מלאם יאמץ – לעולם לא יהיו שוים ביכולת אלא האחד יגבר על חבירו לעולם. למ"ד מלאם רפה ודינה להדגש וכמוה רבים כמו, מבציר אביעזר (שופטים ח':ב') מגבורתם בושים (יחזקאל ל"ב) והדומים להם. ורב יעבוד צעיר – לא זכר עמהם מלת את שהיא מורה על הפעול. והנה הדבר מסופק ולא באר מי יעבוד את חבירו, הרב את הצעיר או הצעיר את הרב, אלא שיש בו מעט ביאור, כי ברוב הפועל הוא הראשון אלא בדברים שאין לספק בהם, כמו אבנים שחקו מים (איוב י"ב) מים תבעה אש (ישעיה ס"ד) והיה זה שלא התבאר הענין בנבואה הזאת לפי שפעמים יעבוד רב את הצעיר, כמו שהיה בימי דוד ופעמים יעבוד הצעיר את הרב כמו שהוא היום, ומעט הביאור שיש בנבואה זו, כי רוב הימים הרב יעבוד את הצעיר לפיכך היה הפועל ראשון, וכן יהיה אחר שוב שביתנו. ורב ר"ל הגדול בזמן יציאתו לעולם ואע"פ שהזמן מועט קרא אותו היוצא ראשון רב והשני היוצא אחריו צעיר, וכן, לא רבים יחכמו (איוב ל"ב) גדולים בשנים.

Radak Bereshit 25:27-28רד״ק בראשית כ״ה:כ״ז-כ״ח

(27) ויגדלו הנערים, as soon as they grew up their activities diverged completely from one another, one concentrating on mundane activities, activities which showed immediate profitable results, the other concentrating on the acquisition of knowledge, wisdom, i.e. abstract matters. One was an extrovert, at home in the fields, mountains, etc, whereas the other was an introvert as reflected in the term יושב אהלים. אהלים, the reason why the Torah wrote this word in the plural mode is because Yaakov studied with any wise man he came across. He was indiscriminating in this regard, being totally devoid of deceit or evil, wanting only to amass knowledge. (28) ויאהב, there was no need to mention that Yitzchok loved Esau; clearly his love for Yaakov was constantly on the increase seeing that Yaakov was righteous, etc. Esau’s claim to his father’s love was due only to the venison he brought his father from his hunting expeditions. בפיו. This meat was especially tasty. Moreover Yitzchok was already aged, being more than seventy years old, Clearly, unless Esau had been at least 12 years old at the time he would not have known how to hunt with bow and arrow. ורבקה אוהבת את יעקב, exclusively; the reason was that Yaakov pursued a lifestyle that would lead to eternal life, whereas Esau did the opposite. Not only did he not lead a life leading to eternal life after death, but he actively forfeited even life on earth, exposing himself to needless dangers. Seeing that Yitzchok was aging and sitting at home most of the time, he was not aware of Esau’s doings and was easily led to believe that Esau led a virtuous life, basing his belief on the daily supply of venison his son provided for him. The story unfolds at a time when Yitzchok was already incapable of seeing well with his physical eyes. The story of the sale of the birthright is told primarily to illustrate the disdain with which Esau looked upon spiritual values as a valuable acquisition, something guaranteeing a person life beyond death.

(כז) ויגדלו – משגדלו נפרדו במעשיהם זה נתעסק במעשה העולם וזה נתעסק בחכמה והיה הפכו, כי זה יוצא השדה וזה יושב אהלים. ואמר אהלים – לשון רבים, כי היה לומד עם כל חכם שהיה מוצא עם זה ועם זה, כי כל חפצו היה בזה, והיה תם מבלי שום מרמה ועול. (כח) ויאהב יצחק את עשו – אין צריך לומר כי יעקב היה אוהב, כי יותר היה אוהב יעקב מעשו, ולא היה אוהב עשו אלא שהיה מביא ציד למאכלו זהו שאמר בפיו, ובשר הציד הוא מוטעם, והוא היה זקן יותר משבעים שנה כי לא היה יודע עשו לצוד החיות בקשתו ותליו אלא אם היה יותר מעשר שנים, ורבקה היתה אוהבת את יעקב לבדו לפי שהיה הולך בדרך חיים ועשו בדרך מות, כי לא די שלא היה מתעסק בחכמה ובדרכי אלהים אבל בחר לו מלאכה לשום עצמו בסכנה בכל יום והיה רק פוחז ומשולל, ויצחק לפי שהיה זקן ויושב בבית היה מתפתה לעשו שהיה מביא לו ציד ומתקן לו מאכל בכל יום, וזה היה אחר שזקן יצחק ובא בימים וכהו עיניו שהיה יושב בבית ולא היה מתעסק בשום דבר מעסקי הבית אלא שספר זה הענין בתחלת ספור גדולם וספור מעשיהם ומה שקרה לעשו עם יעקב בענין נזיד עדשים להודיע פחזותו.

Radak Bereshit 25:29-34רד״ק בראשית כ״ה:כ״ט-ל״ד

(29) ויזד, the formulation of vayazed which normally should have been vayizad with a dagesh in the letter ז, the middle letter of the root, is not as unusual as it appears, The meaning of the expression is that “he cooked a dish ויבשל נזיד;” the Torah reports that on a certain day when Yaakov had cooked a dish Esau returned from the hunt tired and found the dish Yaakov had cooked ready for eating. He requested to be given some of it so that he could eat it. The purpose of this story being recorded in the Torah is in order to contrast Yaakov’s virtues with Esau’s irresponsible way of looking at life. Not only that, but Esau considered the gobbling up of food as an end in itself, he was what our sages call a גרגרן, glutton. Yaakov, on the other hand, was so little concerned with the physical gratifications available on earth that when cooking for himself, he cooked a dish of lentils, the simplest undistinguished vegetable. If, in spite of his general outlook, Yaakov refused to share this dish with Esau unless the latter sold him his birthright, even though Essau was his brother, this demonstrates Yaakov’s intelligence and his moral principles which made it difficult for him to give something for which he had toiled to someone who was self-centered and who did not make any contribution to civilisation at all, assuming that whenever he felt ravenous he could demand to be gratified by what belonged to others. It is concerning people like Esau that Solomon said in Proverbs 22,16:נותן לעשיר אך למחסור, “(He who oppresses the poor) is like giving gifts to the rich. The end result is loss.” (30) ויאמר...הלעיטני נא, the word הלעיטני is equivalent to האכילני, “feed me!” Our sages in Shabbat 155 in dealing with methods permissible to feed one’s livestock on the Sabbath, say אין ממארים את העגלים אבל מלעיטים אותן, “whereas it is forbidden to use mechanical devices to feed one’s animals one may do so by hand.” In other words, הלעטה describes the crudest form of introducing food into one’s mouth. מן האדם האדם הזה, a reference to the lentils, which when peeled, look reddish. The reason why he repeated the word האדם unnecessarily was that it reflects his intense desire for them. This is why he called his name Edom, to reflect the fact that he was always attracted, nay, fascinated by anything red. (31) ויאמר יעקב מכרה כיום, the letter כ in the word כיום is known as the כ האמתי, a formulation we also encounter in Samuel I 9,13 כי אותו כהיום תמצאון אותו, “for truly today you will find him.” Other examples of this prefixכ being used to emphasise the truth of something are found in Numbers 11,1 and Proverbs 10,20, as well as in Hoseah 5,10. In our verse the letter כ means that Yaakov did not want Esau to sell him the birthright symbolically, but that he meant for a fully fledged legal transaction to be completed, his making a proper kinyan acquisition. In spite of Yaakov compensating his brother Esau in “real” terms for something to which his claim was thus far only potential, he was punished for initiating such a sale because he had upset the norms of civilised society by doing so. The fact that Esau rose to great prominence and distinction and hardly seems to have suffered any disadvantage for the deal Yaakov offered him, did not exonerate Yaakov from trying to upset the norms of society. (32) ויאמר עשו, it is not clear whether the Torah records Esau’s reflections on Yaakov’s demand, something Esau did not articulate, or whether Esau told Yaakov in so many words that the birthright was of no value to him as he did not expect to live long enough to benefit from it (33) ויאמר השבעה לי, he was afraid that Esau would have second thoughts after having eaten. (34) ויעקב נתן לעשו, as the price for the birthright. He is not reported as having given Esau wine, as the wine he drank was that belonging to the household of his father. However, fresh bread, which Yaakov had baked for himself, he did give him together with the dish of lentils. My father, of blessed memory, wrote that Yaakov positively compensated Esau with money, and that the dish of lentils and the bread he gave him and which they both ate together was only to seal the bargain between them, a custom to which we have already referred. וילך, he returned to the field to continue hunting. ויבז, even after he had eaten and drunk he did not feel that Yaakov had tricked him and taken advantage of him when he had felt hungry.

(כט) ויזד – משפטו על המנהג ויזד (הנח תמורת הדגש) כי שרשו נזד אלא שלפעמים יבא הנח מקום הדגש והדגש מקום הנח, ופירש ויבשל נזיד תבשיל. אמר, יום אחד היה זה שבשל יעקב תבשיל ובא עשו עיף ומצא תבשיל יעקב מתוקן ובקש ממנו שיאכילנו ממנו, והיה הספור הזה להודיע מעלת יעקב ופחיזות עשו וקלות דעתו, כי היה גרגרן; ומעלת יעקב שלא היה אוהב תענוג העולם שבשל לעצמו עדשים שאין תבשיל פחות ממנו. ומה שמנע ממנו שלא נתן לו אלא במכירת בכורתו וכל שכן שהיה אחיו גם זה ממעלתו ומחכמתו שלא ליתן ממה שטרח בו ושהכין לעצמו לאיש רק ופוחז ואינו חפץ בדרך חיים; ומרוב גרגרנתו לא שמר עד שיבשל הוא מצידו ויאכל ותאב אל תבשיל העדשים שמצא מתוקן, ובזה ובכיוצא בזה אומר, נותן לעשיר אך למחסור (משלי כ"ב). (ל) הלעיטני – כענין האכילני כמו שארז"ל (שבת קנ"ה) אין ממראין את העגלים אבל מלעיטים אותן, וכן אמרו (חולין נ"ח) שהלעיטה חלתית. מן האדם האדם הזה – העדשים הקלופים הם אדומים, וכפל הדבור לרוב תאותן אליהן. על כן קראו שמו אדם – לפי שהתאוה מאד האדם. (לא) מכרה כיום – זו הכ"ף תקרא כף האמת, כמו כי אותו כהיום תמצאן (שמואל א':ט') ויהי העם כמתאוננים (במדבר י"א) לב רשעים כמעט (משלי י':כ') כמשיגי גבול (הושע ה'), ר"ל מכירה גמורה תמכרנה לי היום והבכורה להדרו ולכבדו ולקום מפניו לפי שהיה בכור והוא לא היה ראוי לכך והיה קשה בעיניו לכבד אדם כמוהו אלא שלא יכול להמנע מזה מפני מנהג העולם. ואמרו כי כן היה מנהג להיות לו מעלה ויתרון בירושת אביו, כענין שצותה התורה על פי שנים וכל זה מכר לו. ואעפ"כ נענש בזה לפי שעשה בזה כנגד מנהג העולם, וכבדו כבוד גדול אחר כן מפחד אלהים. (לב) ויאמר – אומר בלבו או אומר ליעקב. למות – שהיה מסתכן בכל יום בצודו החיות שמא יטרפוהו. (לג) השבעה – שמא אחר שתאכל תתחרט. (לד) ויעקב נתן לעשו במחיר הבכורה לחם ונזיד עדשים – ולא זכר שנתן לו יין כי שתה מיין הבית, אבל לחם חם שעשה יעקב לעצמו לשעתו נתן לו עם נזיד עדשים שבשל גם כן לעצמו. ואאז"ל כתב כי מחיר כסף נתן לו על הבכורה ומה שנתן לו לחם ונזיד עדשים שיאכלו שניהם על המכירה כדי לקיימה. וילך – שב אל השדה לצוד עוד. ויבז – אפילו לאחר שאכל ושתה לא התחרט ובזה אותה בלבו.

Radak Bereshit 26:34-35רד״ק בראשית כ״ו:ל״ד-ל״ה

(34) ויהי עשו, the reason why he did not marry until he was 40 years of age was that he wanted to emulate his father who had married at the age of 40. He wanted to create the impression that he was walking in the footsteps of his father. However, he did not observe his father’s ways who had not been allowed to marry a woman of Canaanite descent. In that respect he followed his eyes, judging by external appearances, not ancestry, and personal virtues. He had not bothered to consult with his father. He was guided by the influence the family of his wives wielded in the land of Canaan, for after mentioning the names of the wives it becomes clear that the father of each was a well known personality. Seeing Esau appeared a great man to the fathers of these girls, they consented to let him marry them. (35) ותהיין מורת רוח, they angered their in-laws and opposed them in every way. They even reversed the customs practiced by Rivkah in her household. מרת, a noun, just as מרת נפש in Proverbs 14,10. The root of the word is מרר, embitter, the only difference between the word here and that in Proverbs being the vowel under the letter מ. Here we have the vowel cholem, whereas in Proverbs it is written with a kametz chataf, abbreviated vowel kametz. It is also possible that the root of the word here is מרה, in the sense of Isaiah 63,10 מרו ועצבו את רוח קדשו, “they rebelled, and grieved His Holy Spirit.” This too is a variation of the theme of bitterness. If we accept this word as the root of the word מרת in our verse, the meaning would be that these women actively engaged in causing anger, frustration to Yitzchok and Rivkah. The whole story would then have as its purpose to show how disdainful Esau was of the sensitivities of his parents. He did not even protest his wives’ behaviour or move them out of the patriarchal home.

(לד) ויהי עשו וגו' – לא נשא אשה עד שהיה בן ארבעים כמו אביו, והיה מראה את עצמו כדומה לאביו, אבל לא נשמר מבנות כנען כמו שעשה אביו, אלא אשר ישרו בעיניו לקח לו לנשים ולא מדעת אביו, אבל מגדוליהם לקח, כי אחר שמזכיר שמותיהם נראה כי בעלי השם היו ולכבוד יצחק שהיה גדול ונכבד בעיניהם נתנום לו, ולא עשה כן יעקב שלא לקח אשה אלא מדעת אביו ואמו אע"פ שהיה בן ארבעים שנה. (לה) מרת רוח – מכעיסות וממרירות רוחו במעשיהן הרעים, וגם בעסק הבית היו עושות הפך רצונם להכעיסם. מרת רוח – שם, כמו מרת נפשו (משלי י"ד) שרשם מרר, אלא שזה המ"ם חולם וזה המ"ם בקמץ חטף, או יהיה מרת רוח שרשו מרה מענין מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעיה ס"ג) שהוא גם כן ענין מרירות והכעסה, ויהיה מרת פועלת כמו חולת אהבה (שיר השירים ב') ופירש כל אחת ואחת היתה מורה רוחו; ובא הספור הזה להודיע פחזותו של עשו בקחתו נשים שהיו מכעיסי אביו ואמו ולא קהה בהן ולא הוציאם מבית אביו.

Radak Bereshit 27:4-5רד״ק בראשית כ״ז:ד׳-ה׳

(4) ועשה, he did not ask for venison because there was shortage of food in his home, for he was exceedingly wealthy. We observe that aged people progressively get tired of the food they are used to, and they crave something new to give them an incentive to eat and enjoy their food. Venison is a different kind of meat, not comparable in taste to the meat of sheep or goats or beef. Therefore Yitzchok asked Esau to bring him something which would put him in a pleasant frame of mind, the kind of good feeling which is a necessary prelude to bestowing a blessing with one’s entire heart. He was well aware that he needed something to put him into the right frame of mind as Esau’s general conduct was not one that commended itself to his father so that he would gladly volunteer such a blessing as he felt he was obligated to dispense. There would be no need to send Yaakov on such an errand prior to blessing him, as his righteousness made blessing him something natural. (5) ורבקה היתה שומעת בדבר יצחק, she saw that Esau had gone to carry out his father’s instructions and she told Yaakov about it as she was jealous that Esau should obtain this blessing. She did not realise that Yaakov would be blessed even if he did not receive a blessing from his father, and that was also what his father had assumed. Yitzchok was a righteous man, and he would never have become guilty of depriving Yaakov of a blessing which he deserved by giving it to Esau instead. Rivkah was so consumed with her love for Yaakov that she advised him to engage in cheating in order to secure the blessing for himself. She did not feel that there was something sinful in doing that.

(ד) ועשה לי מטעמים – לא היה שואל הציד לחסרון שהיה לו ממאכל, כי עשיר גדול היה ומקנה רב היה לו, אלא שהזקנים נפשם קצה בהם ומתאוים המאכלים ומבקשים דבר חדש מוטעם במאכלם, ובשר הציד הוא מאכל חדש שאינו מזדמן תמיד כבשר הצאן והבקר והעופות הגדלים בבית, לפיכך שאל יצחק מעשו בנו להביא ציד וייטב לבו בו ויברכנו, כי ידע כי צריך הוא לברכתו כי לא היה איש הגון וטוב, אבל יעקב לא היה צריך לברכה, כי ידע יצחק כי ברכת אברהם לו תהיה וברית קיום הזרע המיוחד לאברהם, ובניו ירשו את הארץ; ואברהם גם כן לא ברך את יצחק. (ה) ורבקה שומעת – בדבר יצחק וראתה כי הלך עשו לעשות מצות אביו ואמרה ליעקב, כי קנאה בזה, והיא לא ידעה כי יעקב יהיה מבורך אפילו לא יברכנהו אביו וכן היתה דעת אביו כי יצחק צדיק היה ולא היה גוזל את הברכה מיעקב ונותנה לעשו בעבור תבשיל אחד, חלילה! אבל רבקה היתה לבה הומה עליה על יעקב לרוב אהבתה אותו, ויעצה לו לעשות דבר מרמה כדי לקבל הברכה מאביו, ולא היתה חושבת לעשות עון בדבר הזה.

Radak Bereshit 32:7רד״ק בראשית ל״ב:ז׳

וישובו...אל אחיך אל עשו, they mentioned the name Esau after having referred to him as אחיך, “your brother.” They meant that “Esau still holds the old grudge against you.” וגם הולך לקראתך, he also reveals his hatred of you by marching with 400 men against you now that he knows you are in the vicinity. וארבע מאות איש עמו, he does not walk toward you with peaceful intentions but he is on his way in order to fight you.

אל אחיך אל עשו – אמרו עשו אחר שאמרו אחיך, כלומר עדיין הוא עשו כמו שהיה בשנאתו. וגם הולך לקראתך – ששמע שאתה בא, ואינו הולך לקראתך לשלום אלא למלחמה, כי הוא בא בארבע מאות איש, נראה כי להלחם עמך בא.

Radak Bereshit 33:4רד״ק בראשית ל״ג:ד׳

וירץ, when Esau saw that Yaakov had humbled himself so much before him, he forgave what he had done to him and his sense of compassion was stirred. וישקהו, the word has a dot on each of the letters. In Bereshit Rabbah 78,9 Rabbi Shimon ben Elazar says that everywhere where you find the dots do not cover each letter of the word underneath we give preference to the meaning of the text as is, without the dots. When there are more dots than letters, we give emphasis in our interpretation to the dots. In this instance, there are as many dots as there are letters in the word וישקהו, so that we understand that Esau kissed Esau sincerely with all his heart. To this Rabbi Yannai countered by asking that if this is indeed so, why bother to put any dots on the word if they do not affect the meaning? We therefore must interpret that originally Esau had intended to bite Yaakov’s neck feigning an embrace. God made his teeth as soft as wax and Yaakov’s neck as hard as ivory. ויבכו, one on account of his neck, the other on account of his teeth.

וירץ – כשראה שנכנע כל כך לפניו כיפר לו כל מה שעשה לו ונתמלא עליו רחמים. וישקהו – נקוד עליו, בב"ר (שם) אמר ר"ש בן אלעזר בכל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב, נקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה. כאן לא הכתב רבה ולא הנקודה רבה, מלמד שנשקו בכל לבו. א"ר ינאי א"כ למה נקד עליו, אלא מלמד שלא בקש לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של יעקב של שיש ושניו של עשו של שעוה, זה בכה על צוארו וזה בכה על שניו.

Chizkuni Bereshit 25:27חזקוני בראשית כ״ה:כ״ז

ויגדלו הנערים פרש"י כיון שנעשו בני שלש עשרה וכו' שעד אותו פרק נטפל אביהם בהם ומוכיחם ומלמדם דרך ישר. כדאיתא בב"ר צריך אדם ליטפל עם בנו עד י"ג שנה מכאן ואילך יאמר ברוך המקום שפטרני מעונשו של זה. וא"ת על כרחיך בני חמש עשרה שנה היה באותו הפרק, כיצד באותו פרק מת אברהם שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה, ואברהם בן מאה שנה בהולד לו את יצחק ואברהם חי מאה ושבעים וחמש שנים הרי יצחק בן שבעים וחמש כשמת אברהם אביו, צא מהם ששים שנה של יצחק בלדת אותם נשאר לך חמש עשרה שנה משנולדו עד שמת אברהם, אלא נמצא באגדה שעשה מעשיו הרעים במטמוניות שתי שנים ולכך לא נמנו לו שתי שנים אלו.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 25:23ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״ה:כ״ג

גוים – רבים של "גוי" גוי מורה אל הריבוי כמו שנאמר ליעקב פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ו"אמים" רבים של "אום" ולאמים רבים של לאום ואום ולאום טעם שניהם בעברית אחד והוא מורה אל אומה ועמידה באיזו אמונה ולפי זה לא יהיה שני לאמים כפל לטעם שני גוים אלא טעם שני גוים ריבוי הזרע של כל אחד מן הבנים וטעם שני לאמים רמז לפרידת אמונותיהם כמו שהיה (לבסוף) וחיזק את זה כלומר את טעם הפרידה במאמרו יפרדו והעבר ממנו (בבנין) נפעל "נפרד" והרבים "נפרדו" והעתיד "יפרדו". יאמץ – יגבר ויתחזק גזירתו (מן) חזק ואמץ וסתם (דבר) זה ולא ביאר איזה משניהם יהיה חזק יותר לפי שכל אחד מהם כלומר (כל אחד) מזרעם גבר בזמן מה על אחיו כמו שנאמר במלחמת עמלק וגבר ישראל (וג') וגבר עמלק ובראשית הזמן גבר זרע עשו (ככתוב בהם) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני (וג') בני ישראל בשעבוד מצרים ובני עשו בגבורתם וגדולתם וכאשר גבר ישראל נחלשו בני עשו והיו למס לישראל ובימי שאול נמחה עמלק שהוא היה המפורסם בבני עשו ואחרי שאול בימי דוד [ויהי כל אדום עבדים לדוד] והתמידו כך עד ימי יהורם בן יהושפט כאשר כפר [והלך בדרך] מלכי ישראל (ש)אמר (הכתוב) ויפשע אדום וגם בבית שני כאשר גברה מלכות ישראל [נכנע אדום] וחזרו אל משמעתם והזקיקו אותם (ישראל) למילה כמו שהובא בדברי הימים ליוסף בן גוריון ובסוף בית שני כאשר נחלשו ישראל גברו אדום והם היו סיבה לחורבן [בית] שני כמו שהתנבא דוד בזה ואמר זכר ה' לבני אדום את יום ירושלם ונאמר בקינות שישי ושמחי בת אדום וג' ו(סבה ל)התגלות הדת הנוצרית אשר [אדום היו] עיקרה כלומר מיסדי שיטתה אחרי מות ישו ימחה שמו (כמה) שנים כמו שהוא מפורסם ולפיכך נתיחסו הנוצרים כולם לאדום אע"פ שהיו מאומות הרבה אשר נכנסו בדתם כמו שמתיחסת דת האסלם לישמעאל אע"פ שאומות הרבה נכנסו בדתם. ושפלות ישראל וגבורת הנוצרים המציאות כעת עדות עליהן אבל סוף המצב גבורת ישראל ושפלות אדום כמו שניבא בלעם על זה והיה אדום ירשה וג' וישראל עשה חיל וכן ועלו מושיעים וג'; ובכן שתי אומות אלה בכל פעם שאחת מהן גוברת קשורה בה חולשת האחרת. שוב אמר ורב יעבד צעיר לפי שהוא (כן) ברוב הזמן [כלומר רוב] ימי בית ראשון ורוב ימי בית שני ולעתיד לבוא בתמידות. ונתקיים זה כלומר ורב יעבד צעיר בשני הבנים עצמם עשו עזב את ארץ ישראל ויצא ממנה מפני יעקב אחיו וכאשר פגש בו (יעקב) בחזרתו מחרן לא היה יכול [לראות את פניו] אלא כנושא מנחה כמו שאבאר זה עוד בהגיעי שמה.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 25:27-28ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״ה:כ״ז-כ״ח

(כז) ויגדלו הנערים וג' – עשו נטה מדרך ה' לבקשת העושר והשלטון והנצחון כמו המלכים וכיוצא בהם די לך מה שאמרה התורה בנמרוד הוא היה גבר ציד. ויעקב איש תם וג' – שומר למה שנצטוה בו זקנו התהלך לפני והיה תמים. ישב אהלים – כמו שאמר המתרגם משמש בית אולפנא מוסיף והולך בדרך הטוב הולך בדרך אברהם ויצחק בבקשת התבודדות וכבר ביארנו זה בספר "אלכפאיה". (כח) ויאהב יצחק את עשו וג' – כמו שביאר המתרגם ארי מצידיה הוה אכיל והחכמים ז"ל גם כן אמרו כך בבראשית רבה ומה מתוק מאמר קצת הדרשות שהכנוי ב(מלת) פיו חוזר על עשו כלומר שהוא היה צד אהבת יצחק במה שהיה מראה לו בדבריו המורים אלי שמירתו את דרך ה' וזה תיאור טבע נפלא מתוק בטעמו ואע"פ שאין זו כוונת המקרא; ולכן לא היה יצחק שונא אותו אלא נשאר באהבתו הטבעית אשר מחזקים אותה עניני העולם הזה שאינם מתנגדים בגלוי לעניני הדת התנגדות גדולה. ורבקה אהבת את יעקב – [חיבה] יתירה על חיבה טבעית שהרי יש שנפשו של אדם נוטה בטבע אל בן (אחד) יותר מן אל בן (אחר) ולא שהיתה שנאה את עשו אלא אוהבת את יעקב יותר ממנו הלא תראה איך דאגתה לעשו היתה מעורבת בדאגתה ליעקב [כאשר אמרה] למה אשכל גם שניכם יום אחד וגברה אהבתה הטבעית ליעקב לפי שהיה יושב אהלים ולכן היתה רגילה עמו ועשו (היה) איש שדה ולכן נתמעטה רגילותה עמו.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 25:29-34ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״ה:כ״ט-ל״ד

(כט) נזיד – שם תבשיל ויבאר עוד כי נזיד זה נזיד עדשים ויתכן שלפעמים יאכלו העשירים ואפילו המלכים מאכל עניים כפי תאותם ומה שחשב ר' אברם בן עזרא ז"ל כי ירד יצחק מנכסיו (הוא) פירוש חסר טעם ודבר רחוק אשר המשך המקרא מורה אל הפוכו והסיפור מעיד על סתירתו ואין הכרח להשערה זו חסרת הטעם ובפרט שאין ראיה בכל ראיותיו שהביאן ואפשר שהיה יעקב הוא עם חביריו בדרך ה' מטבל בזירעונים וקטניות בהרבה מסעודותיו והיה ממעט באכילת הבשר ומאכלי העונג לא מפני חסרון דברים גשמיים כמו שביארנו בספר "אלכפאיה". והוא עיף – מרוחק הדרך וגודל הטורח בציד ואפשר שכבר היה לו זמן רב משאכל כמו שמגיע לפעמים אל קצת הנוסעים ואפילו אל העשירים שבהם (והדרש ש)הרג את הנפש הוא מעין (הדרש ש)בא על נערה מאורשה הם מאמרים אשר בהם יופי של שיר ומליצה לאומריהם והם נעימים או מחוורים לעסוקים במדרשים כאלה אבל אינם מוכרחים ולא קרובים לבעלי המופת על האמת. (ל) האדם האדם הזה – גרעיני העדשים לפני הבישול עינם אדומה ואחר הבישול עינם ירוקה ואם נתבשלו בחומץ ודבש תבשילם אדום. (לא) ויאמר יעקב מכרה וג' – לא לצרות עין יעקב ע"ה אלא כדי להשתמש בשעת הכושר להעביר את הבכורה אליו לפי שהוא היה ראוי לה יותר ממנו; ואין ספק כי הבכור היה מוכן לכהונה בימי קדם קין בכור (היה) והוא (היה) המתחיל בקרבן ושם כפי הפשט בכור (היה) והוא (היה) כהן לאל עליון כפי מה שפירשו בו שהוא מלכי צדק אלא שאם הבכור אינו ראוי הבכורה ניטלת ממנו ראובן בחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף וכאשר נגלה במעשה העגל שהלויים היו ראויים יותר מבכורי ישראל העביר (ה') יתעלה את מדרגת הבכורה מהם (ונתן אותה) לבני לוי; ולפי שידע יעקב שהוא ראוי למדריגת הבכורה יותר מן עשו כיון להעביר אותה אליו. (לב) ויאמר עשו הנה אנכי (וג') – באותה שעה הגיע [אליו] מן החולשה קרוב למה שמגיע אל המתעלף עד שחשב שימות באותו היום ולכן היה זה קל עליו למכור את הבכורה ואילו היה מאמין בחיים לא היה מוכר אותה. (לג) דאמר יעקב השבעה – זה מורה שקיצר הכתוב והשמיט כל משא ומתן שביניהם שהרי הוא ... כלומר השבועה קודמת להסכמה ובכן קיצר הכתוב והזכיר מה שמורה אל ההסכמה. (לד) ויבז – זה גם כן מפני נטיתו מדרך ה' [כלומר] חסרון תשומת בו אל מדריגה רוחנית.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 26:34ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״ו:ל״ד

ויהי עשו וג' – איחר את נשואיו עד ארבעים לשנות חייו כדי לדמות עצמו ליצחק אביו ולקח שתי נשים מבנות חת בניגוד לצוואת זקנו ומצב אביו; ולאבי אבא ז"ל בזה שאלה אשר טעמה איך היה יכול יצחק לחפוץ בעשו ולבחור בו לברכה יותר מביעקב אחרי מרידה זו והגנאי המפורסם ותשובה (לאבי אבא ז"ל אשר) טעמו כי היה (יצחק) מצפה להחזירו למוטב על ידי הברכה ולתקן על ידה שיעור זה מן היציאה (מן הדרך הישר) ולכפר עליו מן אותה [העבירה] היחידה שלא נודע ליצחק זולתה מיציאתו (של עשו מן הדרך הישר).

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 32:7ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית ל״ב:ז׳

וישובו המלאכים וג' – טעם דבריהם חקרנו את מצבו ומצאנו אותו שהחליט ממהר לילך לקראתך ומסרנו לו את שליחותך ולא הועילה לעורר את רחמיו אלא הוא נשאר בהחלטתו לילך לקראתך בחיל כבד.

Ramban Bereshit 25:22-23,28רמב״ן בראשית כ״ה:כ״ב-כ״ג,כ״ח

(כב) ותאמר אם כן למה זה אנכי - אם כן גדול צער העבור למה זה אנכי מתפללת ומתאוה על ההריון. לשון רש"י. ואיננו נכון. ורבי אברהם אמר כי שאלה את הנשים אם אירע להם ככה ותאמרנה לא, ותאמר אם כן - הדבר והמנהג למה זה אנכי - בהריון משונה. והנה הכתוב חסר ואיננו שלם בפירוש הזה. והנכון בעיני כי אמרה אם כן - יהיה לי למה זה אנכי - בעולם, הלואי אינני, שאמות או שלא הייתי, כטעם כאשר לא הייתי אהיה (איוב י יט). ותלך לדרוש את ה' - לשון רש"י, להגיד מה יהא בסופה. ולא מצאתי דרישה אצל ה' רק להתפלל, כטעם דרשתי את ה' וענני (תהלים לד ה), דרשוני וחיו (עמוס ה ד), חי אני אם אדרש לכם (יחזקאל כ ג). (כג) וטעם שני גוים בבטנך - הודיע לה שלא תפחד, כי בעבור שהיתה מעוברת תאומים הוא הריצוץ הזה בבטנה, כי דרך נשים לה. ויתכן שיאמר עוד כי בעבור היותם שני גוים שונאים ונלחמים זה בזה, עשו בתחלת יצירתם מריבה רמז למה שיהיה ביניהם בסוף, ועתה ינוחו ותמצא מנוח והשקט לנפשה. (כח) כי ציד בפיו - אמרו המפרשים (הראב"ע, והרד"ק) כי יתן ציד בפיו של יצחק, או יביא, ויחסר המעשה. וכן למועד אשר שמואל (ש"א יג ח), וה' אותי כגבור עריץ (ירמיה כ יא), נתן או שם אותי. ויתכן לפרש ויאהב יצחק את עשו, בעבור כי בפיו של יצחק ציד תמיד, כל היום יתאוה לאכול את הציד, ותמיד הוא בפיו, לא יאכל דבר אחר, והוא המביא לו כאשר אמר איש יודע ציד. והנכון בעיני כי היא מליצה, כי עשו ציד בפי אביו, יכנה האיש במעשה לתדירותו. וכמוהו שבתך בתוך מרמה (ירמיה ט ה), וכן ואני תפלה (תהלים קט ד). וכן אמרו בבראשית רבה (סג ו) קופרא טבא לפומיה כסא טבא לפומיה.

Ramban Bereshit 25:34רמב״ן בראשית כ״ה:ל״ד

(לד) ויבז עשו את הבכורה – בז לדבר יחבל לו (משלי יג יג). אבל כבר אמר הטעם שבעבורו נאות למכירה מפני שהיה הולך למות בצודו החיות, וקרוב הוא שימות בחיי אביו, ואין לבכורה שום מעלה רק אחרי האב ומה תועיל לו הבכורה. ואמר ויאכל וישת ויקם וילך ויבז – כי אחר שאכל ושתה חזר השדה אל צידו, וזו סיבת בזוי הבכורה, כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם, ולא יחושו ליום מחר. ורבי אברהם משתבש בכאן מאד, שאמר כי בזה הבכורה בעבור שראה שאין ממון לאביו. ורבים יתמהו כי עזב לו אברהם ממון רב, וכאלו לא ראו בימיהם עשיר גדול בנעוריו, בא לידי עוני בזקוניו. והעד, שהיה יצחק אוהב את עשו בעבור צידו, ואלו היה לחם רב בבית אביו, והוא נכבד בעיניו, לא מכר את בכורתו בעבור נזיד. ואם היה אביו בכל יום אוכל מטעמים מה טעם יאמר אליו הביאה לי ציד. ולמה לא היו ליעקב בגדים חמודות, ולא נתנה לו אמו כסף וזהב לדרך, שאמר (להלן כח כ) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. למה לא שלחה לו הון, והיא אוהבת אותו, כי הוצרך לשמור הצאן. והפסוק שאמר (להלן כו יג) ויגדל האיש, קודם זקנתו. ועורי לב יחשבו כי העושר מעלה גדולה לצדיקים, והנה אליהו יוכיח. ועוד ישאלו, למה חסר השם ממון ליצחק. אולי יודיעונו למה חסר מאור עיניו, ואל ידחונו בקנה של דרש, כי יש לו סוד, ואין לנו לחפש כי עמקו מחשבות השם ואין כח באדם להבינם. כל אלו דבריו. ואני תמה מי עור עיני שכלו בזה, כי הנה אברהם הניח לו הון רב, ואבד העושר ההוא מיד קודם הענין הזה, ומפני זה בזה את הבכורה, כי הדבר הזה היה בנעוריהם קודם היות לעשו נשים כאשר יספר הכתוב, ואחרי כן חזר והעשיר בארץ פלשתים עד כי גדל מאד ויקנאו בו שרי פלשתים, ואחרי כן חזר לעניו והתאוה לציד בנו והמטעמים, ואין אלו רק דברי שחוק. ועוד, כי הכתוב אמר (לעיל כה יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, והברכה תוספת בעושר ובנכסים וכבוד, ואיה ברכתו שאבד הון אביו והעני, ואחרי כן (להלן כו ג) ואהיה עמך ואברכך, העשיר והעני אחרי כן. ואם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים בענין העושר אין זה באותם שנתברכו מפי הקדוש ברוך הוא, כי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י כב). אבל היו האבות כלם כמלכים, ומלכי גוים באים לפניהם וכורתים עמהם ברית, וכתוב (להלן כו לא) וישבעו איש לאחיו, ואם היה יצחק רע המזל מאבד נכסי אביו, איכה אמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך (שם כח), וכבר היה בעוכריו. אבל בזוי הבכורה לעשו לאכזריות לבו. ויתכן כי פי השנים בבכורה ממשפטי התורה לא היה כן לפנים, רק לנחול מעלת האב ושררתו, שיהיה לו כבוד ומעלה על צעירו. ולכן היה אומר ליצחק אני בנך בכורך (להלן כז לב), לומר כי הוא הבכור הראוי להתברך, וכן כי זה הבכור שים ימינך על ראשו (להלן מח יח), להקדימו בברכה, ואולי היה נוטל גם בנחלה יותר מעט כי דין פי שנים מחדוש משפט התורה. והציד אשר היה בפיו, כן יעשו השרים והמלכים, בוחרים בציד מכל מאכל, וכל העמים יובילו מהם שי למורא. והיה עשו מחניף את אביו להביא כל צידו אל פיו לאכול ממנו כרצונו תמיד. ואהבת האב לבנו הבכור קלה להביא. ומה שאמר לברך אותו אחר עשות לו המטעמים איננו שכר האכילה ושחד בהם, אבל רצה ליהנות ממנו שתהיה נפשו קשורה בנפשו בעת ההנאה, ויברך אותו בחפץ מלא ורצון שלם. או שהיה יודע בנפשו כי אחר האכילה היתה מתענגת ושמחה ויחול עליה רוח הקודש, כענין ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מ"ב ג טו). ולא נתנו ביד יעקב הון כי בורח היה, ובלא ידיעת אחיו יצא מן הארץ לבדו, ואלו נתנו לו הון ועבדים וגמלים היו מוסיפים בו קנאה לארוב לו ולהרגו. ורבותינו אמרו (ב"ר סח ב) שגזלוהו ממנו. ומי אמר לו שלא היו ליעקב בגדים חמודות שש ומשי ורקמה, אבל הכתוב אמר כי עשו בלכתו השדה לצוד היה מחליפם בבגדי הציד, ומפני שיצחק ממשש תמיד בבנו ובבגדיו הלבישה אותם את יעקב פן יכירנו בהם, והלא אתה רואה שעשה כן וירח את ריח בגדיו (להלן כז כז), כי היה משים אותם בתוך נרד וכרכום, כענין שכתוב (תהלים מה ט) מור ואהלות קציעות כל בגדותיך, והיו הבשמים צומחים בארץ ישראל. ועל כן אמר "כריח שדה", כי בעבור היותו איש שדה הריחו בגדיו מהם. או ריח ציצי האילנות, כמו שאמרו רבותינו (תענית כט ב) כריח השדה של תפוחים. והשאלה על מאור עיניו שאלת עורי לב, כי אם היתה סבה מאת השם, הנה היא כדי שיברך את יעקב, והוא ספור הכתוב (להלן כז א) ותכהין עיניו מראות ויקרא את עשו. ועל דרך הפשט איננו רק ענין הזקנה, וטעמו ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו בזקנתו קרא את עשו, והנה ביעקב (להלן מח י) ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, וכתוב באחיה השילוני (מ"א יד ד) כי קמו עיניו משיבו, ויספר במשה רבינו פלא (דברים לד ז) לא כהתה עינו.

Ramban Bereshit 28:25רמב״ן בראשית כ״ח:כ״ה

אחי רבקה אם יעקב ועשו - בעבור שאמר שצוה יצחק את יעקב לקחת לו אשה מבנות לבן אחי אמו, הזכיר הכתוב שהיה גם כן אחי אמו של עשו, וראוי היה שיצוה גם כן לעשו, אבל מדעתו שברכת אברהם תהיה ליעקב ולזרעו, עשה כן.  והזכיר כי עשו שמע שצוה אותו שלא יקח אשה מבנות כנען ושילך אל לבן אחי אמו, והוא שמע לעשות רצון אביו שלא לקחת אשה מבנות כנען, אך לא עשה כראוי שיקח מבנות לבן אף על פי שהוא אחי אמו. ועוד הזכיר שלקח אותה על נשיו, ולא גרש את הרעות, כי הלך על תאות נפשו יותר מרצון אביו:

Ramban Bereshit 32:8רמב״ן בראשית ל״ב:ח׳

ויירא יעקב מאד – בעבור שאמרו לו כי יצא עשו מעירו והוא בא לקראת יעקב, ועוד שלקח עמו אנשים רבים ארבע מאות, היה ירא לנפשו מאד כי אמר לא לקח כל אלה רק להלחם בי. והנראה בעיני בענין הזה, כי עשו לא קבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם, ואולי לא היו לפניו כי לא נתן רשות שיבאו לפניו וידברו עמו כלל, כי היה הכתוב מספר ששאל להם מה שלום אחי ומה ענינו ועניני ביתו ובניו, וקראו לו בשלומו, ואמרו לו כי אני הולך לקראתו לראותו, והם היו מגידים כן ליעקב, והכתוב לא סיפר שיאמרו השליחים דבר בשם עשו, אבל עברתו שמורה בלבו, ולעשות לו רעה היה הולך בחיל הזה. והנה השלוחים חקרו במחנה וידעו כי הוא הולך לקראת יעקב. וזה טעם "וגם", כי אמרו באנו אל אחיך אל עשו ולא ענה אותנו דבר ולא שלח לך דברי שלום, וגם הולך לקראתך בזרוע וחיל, ולכך הוסיף לו פחד על פחדו, ויירא יעקב מאד ויצר לו. וכך אמרו רבותינו (ב"ר ע"ה:ז') כי השלוחים הכירו בו שנאה, אמרו באנו אל אחיך אל עשו, אתה נוהג בו כאח והוא נוהג עמך כעשו. אבל בסוף כאשר ראה הכבוד הגדול שעשה לו יעקב ואשר השפיל עצמו לפניו שהשתחוה ארצה שבע פעמים מרחוק עד גשתו אליו, נכמרו רחמיו, וחשב כי הוא מודה בבכורתו ובגדולתו עליו כאשר פירשתי (לעיל בפסוק ה'), והתנחם בזה, כי הלבבות לה' המה לכל אשר יחפוץ יטה אותם.

Minchat Yehuda Bereshit 25:27מנחת יהודה בראשית כ״ה:כ״ז

ויגדלו הנערים ויהי עשו פרש"י כיון שנעשו בני י"ג שנה זה פירש למדרשו וכו'. הקשה ר"ת משמע מכאן שיצא עשו לתרבות רעה ב' שנים קודם שמת אברהם שהרי כשמת אברהם היה עשו בן ט"ו שנה כי אברהם חיה קע"ה שנה והוא היה בן ק' כשנולד יצחק ויצחק היה בן ס' כשנולד עשו הרי לך כשנולד עשו אברהם היה בן ק"ס שנה וא"כ קשיא שהרי לעיל פרש"י עצמו גבי ויזד יעקב נזיד שאותו יום מת אברהם שלא יראה עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה משמע שלא יצא לתרבות רעה בימי אברהם. הך קושיא בירוש' פריך לה ומשני שנתים עבר עברה במטמוניות פי' בצנעא ולאחר פטירתו של אברהם מרד בפרהסיא וריב"א מצא מדרש שנטמן יצחק בגן עדן שתי שנים כדי להתרפאות מהחתוך שהתחיל אביו לשחטו. וא"כ היה יצחק בן ס"ב שנה כשנולד עשו והא דכתיב ויצחק בן ס' שנה בלדת וגו'. י"ל דלא חשיב אותם ב' שנים שהיה בגן עדן לפי שנשתנו עליו סדרי בראשי' כדאמר גבי נח שאינו מונה שנת המבול בשנותיו.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 25:23-34רלב״ג בראשית ביאור הפרשה כ״ה:כ״ג-ל״ד

(כג) והגידו לה בנבואה שהיא הרה מתאומים, יהיה כל אחד מהם לגוי אחד, ולכל אחד מהם תהיה ממשלה ומלוכה, והאחד מהם יגבר על השני, והבכור מהם יעבוד הקטן. והנה קרא הבכור מי שנולד מהם ראשונה. (כד) וכאשר מלאו ימיה ללדת התבאר שכבר היו תאומים בבטנה. (כה) והנה יצא הראשון אדום, ויצא כולו בעל שער כאדרת, וזה ממה שיורה על הפלגת החום הטבעי בו, ושהויתו נשלמה בתכלית השלמות בהיותו ברחם, ולזה נתחדשו לו שם אלו השערות. ולזאת הסיבה קראו שמו 'עשו', רוצה לומר שכבר נעשה ונגמרה הויתו בשלמות. (כו) ואחר כן יצא אחיו, וידו היתה אוחזת בעקב עשו, ולזאת הסיבה קרא יצחק את שמו יעקב. והנה היה יצחק בן ששים שנה כאשר נולדו. (כז) וכאשר גדלו הנערים התבאר תכלית הביאור שהם פונים לתכליות מתחלפות; וזה, שעשו היה איש יודע ציד, רוצה לומר שהיה יודע לצוד החיות ולרמות האנשים ברוב תחבולותיו; ויעקב היה הפך זה — רוצה לומר שהיה איש תם וישר. ועוד, שעשו היה איש אשר בביתו לא ישכנו רגליו, אבל היה משוטט בארץ והולך בחוץ לצוד ולעשות חפצו, ויעקב היה יושב אהלים ללמוד חכמה בבית מדרשו של שם ועבר, ולא היה שט בארץ לפנות בעסקי העולם כמו שהיה עושה עשו אחיו. (כח) והנה יצחק אהב את עשו, לפי שהיה מרמה אותו בדבריו ומראה עצמו טוב לפניו. ואפשר שיהיה הרצון בזה שיצחק אהב אותו מפני שהיה מביא לו מצידו לאכול, כי האדם יאהב בהכרח מי שיקבל תועלת ממנו; והנה הביאור הראשון הוא נראה לנו יותר. ורבקה היתה אוהבת את יעקב, לְמה שהיתה רואה ממנו מהתום והיושר ובקשת־השלמוּת. (כט-לד) והנה סיפר אחר זה שכבר הכין יעקב נזיד עדשים, וקנה בהם בכורת עשו, ושכבר הֵקֵל עשו בבכורתו, מפני היותו הולך למות ויתכן שימות קודם אביו ולא תהיה לו ירושה ממנו. ועוד, שכבר בזה ענין הבכורה, לפי שאביו יצחק לא היה עשיר מאד. והנה היה סיבת בקשת יעקב הבכורה, לפי שכבר היה אז נהוג לתת לבכור חלק נוסף בנחלה, וגם בענין הברכה היו מקפידין לברך הבכור ברכה נוספת; הלא תראה שכבר היה יוסף מקפיד שישית אביו יד ימינו על ראש מנשה להיותו הבכור (מח, יז); וכן תמצא שכאשר רצה יצחק לברך אחד מבניו לפני מותו בחר לברך את עשו, להיותו בנו הגדול, וזהו אומרו שם: 'ויקרא את עשו בנו הגדֹל' (כז, א) — כבר ביאר לך שסיבת קוראו לו לברך אותו היתה היותו בנו הגדול. והנה, זה היתרון שהיה לעשו על יעקב בענין הנחלה והברכה, קנה אותו יעקב ממנו.

Ralbag Bereshit Toalot 25:4-5רלב״ג בראשית תועלות כ״ה:ד׳-ה׳

התועלת הרביעי הוא להודיע שכבר נפל החילוף הרב בין יעקב ובין עשו מלידה ומבטן ומהריון, עם היותם שניהם מהריון אחד. ולזה לא היה זר אם יתחלפו עניניהם באמונותיהם ובמנהגיהם כמו שנתפרסם מענינם. הלא תראה שעשו היה איש שעיר ויעקב איש חלק; ועשו היה איש ציד ומרמה ויעקב איש תם; ועשו היה איש שדה ויעקב היה יושב אהלים. התועלת החמישי הוא להודיע גנות עשו שנתן בכורתו בדבר מועט, עם שכבר נתפרסם בזה שהבכורה היתה ליעקב. ולזה אמר ה' יתעלה: 'בני בכֹרי ישראל' (שמות ד, כב).

Ralbag Bereshit Toalot 27:2רלב״ג בראשית תועלות כ״ז:ב׳

התועלת השני הוא במידות, והוא שראוי שיהיה הנאהב מהבנים היותר טוב מהם, ואם לא יימשך ממנו תועלת להוריו כמו שיימשך מהאחר. הלא תראה כי רבקה אוהבת את יעקב, להתפרסם לה שלמותו, ומפני זה השתדלה שיהיה הוא המתברך, ואף על פי שהיה מגיע לה תועלת יותר מעשו בסיבת הציד שהיה מביא תמיד. ואולם יצחק, לרוב התבודדותו בעיון, לא נתפרסמו לו תכונות יעקב ועשו ועניניהם בְּדרך שיוכל לדעת איזה מהם היה יותר טוב, ולזאת הסיבה היה אוהב יותר את עשו, בסיבת התועלת המגיע לו ממנו, ולהיותו מרמהו תמיד בדברים למשוך לבבו אליו.

Ralbag Bereshit Toalot 28:8רלב״ג בראשית תועלות כ״ח:ח׳

התועלת השמיני הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיקח אשה ממשפחה נבחרת, כדי שיהיה זרעו נבחר. ולזה תמצא שציוה יצחק את יעקב שיקח אשה ממשפחתו, כדי שיהיה ממנו הזרע הנבחר שיירש הארץ שייעד ה' יתעלה לאברהם. וכבר למדנו מזה המקום גם כן כי הברכה אינה כי אם לפי הכנת המתברך. וזה, שאם היה אפשר לנביא לברך המתברך לפי רצונו, למה היה נבוך יצחק בברכת עשו במה יברכהו? הנה היה אפשר שיברכהו שתהיה לו ברכת אברהם, כמו שברך בזה יעקב! ואמנם לא ברכהו בזאת הברכה, לפי שהברכה ההיא לא יתכן שתבוא כי אם לדבקים בה' יתעלה, כמו שהתבאר מדברינו אצל כריתת ברית בין הבתרים. ולפי שלא היה עשו ראוי לזאת ההשגחה לא יכול יצחק לברכו בה. ומזה המקום למדנו גם כן כי לא היה יצחק אוהב עשו יותר מיעקב כי אם קודם התפרסם לו שלמוּת יעקב. אמנם אחר זה היה אוהב יעקב יותר, מצד מעלתו, ולזה דקדק בעניניו וציוהו שלא יקח אשה מבנות כנען, וברכהו בזאת הברכה השנית (כח, גִד) שהיא נפלאה מאד.

Derashot HaRan 2דרשות הר״ן ב׳

אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב נאם ה' ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי וגו' (מלאכי א':ב'). פשט הפסוק מראה כי אהבת ה' אותנו תודע מצד מה שהיה עשו שוה ליעקב באחוה, ולזה היה ראוי שישוה עמו בנחלה, ולא נהיה כן, אבל אהב יעקב להיות מבורכת ה' ארצו, ונחלת עשו נחלה מבוהלת. וזה מתמיה, כי אין חוק השם כחוק האב המנחיל אשר בן מביש ומחפיר בתוך אחים יחלוק נחלה, אבל חוקו להנחיל אוהביו יש, ומקולליו יכרתו מאין פנות אל שאר בשרם, כי אחותם וקורבתם למה לו. ולזה אחשוב, כי מצד שטבע ענין עשו חייב להיות עוכרנו וראשית צרינו על כל שארית הגוים, מצד היותו אח ליעקב כמו שאפרש, אמר הכתוב כי במה שאהב את יעקב והביאו אל מנוחתו וגרש עשו מן גוי, נודעו חסדיו ורב טוב לבית ישראל. והוא, כי בכל עמים רבים לא ימצא ראוי לנטור עברה וצרת עין בממשלת ישראל כעשו, כי שארית הגוים אשר קדמו לאברהם כבר ראו כי בו בחר השם יתברך, וזרעו ראוי להיות יורש (ארץ) עצר, ולזה לא תרע עינם בממשלתו כלל. וכן ראוי להיות דבר האומות המסתעפות ממשפחת אברהם לבל יקנאו בזרע יצחק, אבל יחלקו כבוד לבני הגבירה, כי כן למדום אבותם, ולזה מונחים לטבעם לא ירעו ולא ישחיתו קדש ה' אשר אהב, ולא תרע עינם ולא יקנאו בממשלת ישראל, אבל עשו להיותו אח ליעקב בן כבודה כמוהו, תרע עינו באחיו ובבן אמו מתנשא עליו ויתן דופי, אם לא ישיב השם יתברך אחור ימינו של עשו באהבתו את יעקב. ולזה אמר(ו) כי משלות ארמנות יעקב והיות ערי עשו שממה, וכי לא נתנו השם יתברך להרע עמו, יוכל יעקב לבחון כי ה' אהבו, כי לא מצא ביעקב און ולא יעמיק להשחית ביעקב בקנאו קנאתו. ועל זה הצד יובן מה שדרשו רבותינו ז"ל במגילה (ו א) באמרו (בראשית כ"ה:כ"ג) ולאם מלאם יאמץ, ובאמרו (יחזקאל כ"ו:ב') אמלאה החרבה, שדרשו בו שאי אפשר להיות שניהם שוים בגדולה, אבל אם מלאה זו נחרבה זו. ויש לשאול למה יחוייב זה באדום מכל הגוים. אבל זה על הצד שכתבתי עם תוספת ביאור, והוא כי מצד שאין גוי ראוי שיקנא ביעקב, יהיה אפשר שימשול ממשל רב גם בהיות מושל בישראל, כי ממשלת הגוים בארצותם ללשונותם לא תעיק לישראל כלל, כי דבר אין להם עמו. אך עשו כי תמצא ידו יגבה לבו להתנשא על אחיו כי הוא הבכור, ובנחלתו יתעבר לאמר גם אני יורש עצר, כי אב אחד לכולנו, ומזה יחויב מוט עשו, כי ירים יעקב את ידו וגבר. ואמנם, מוט יעקב לא ימשך מהתנשאות עשו, אבל התנשאות עשו יחויב למוט יעקב, ולא בעצם על דרך מה שימשך מוט עשו להתנשאות יעקב חלילה, אבל במקרה. והוא כי אם לא צדקת השם יתברך אשר יעשה ביעקב ואויביו יכניע, כי יחלק השם יתברך לכל העמים ולאומים ישית בחלקות, למי יחפוץ מבין כל עמים רבים להנחיל כסא כבוד יותר מעשו בן האהובה אשר התהלכו אבותיו לפניו אברהם ויצחק, ולזה יחויב שינשא עשו בגוים, אם לא בעת אשר יעקב וזרעו יצליחו למלוכה. זה מה שימשכוהו אלה הטעמים הצודקים, וענתה בם צדקתם מה שראינוהו נמשך מהמציאות, ומה שיעדוהו הנביאים בהמשכתו. וזה שאמר הכתוב (בראשית ל"ו:ל"א) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל, ולמה הוצרך לכתוב לפני מלוך מלך, אם לא להודיע כי מצד שבימים ההם אין מלך בישראל, מלך מלך באדום. כי לו צלחה המלוכה לישראל לא מלך מלך באדום, כאשר נראה אשר סרה מלכותם בקום מלך בישראל. כי דוד המלך הקים עליהם נציבים (דברי הימים א' י"ח:י"ג) ולא הניח להם מלכים, ונמשך כן עד זמן יהושפט, כמו שכתוב בימיו (מל"א כ"ב:מ"ח) ומלך אין באדום נצב מלך, ונמשך זה עד ימי יהורם אשר לחטאיו ולכתו אחרי בית אחאב כתוב בו (מל"ב ח':כ') בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימלכו עליהם מלך. והיו גם כן מלכים עד גלות הארץ, כי כן כתוב (שם כ"ב) ויפשע אדום מתחת יד יהודה עד היום הזה, כי לא ענתה צדקתם להכרית מאדום מלך. אמנם בזמן בית שני היה אדום תחת ישראל, כי הורקנוס הזקן שמם שומרי ירושלים והכניסם בברית מילה, ובימי אגריפס כאשר נלכדה ירושלים באו גדודי אדום לעזור את יהודה. כבר נראה מזה כי כל הימים אשר הצמיח השם יתברך קרננו נתן אומות אדום תחתינו, וכאשר נפשענו מקרית עוז בפשע שומם, חגר אדום בעוז מתניו, כי כבר הודיעונו רבותינו היותנו בגלות אדום, כי עם היות אשר רומי המחצבת רהבנו היא מכלל ארץ יון, עם כל זה מלכיה אשר מלכו בה היו אדומים, והיו בתוכה מאדום עם רב, כמו שמתורגם (איכה ד':כ"ב) פקד עונך בת אדום וגו' אסער עוויתך רומי רשיעא דמתבנייא באטליא ומליא אוכלוסין מן בני אדום. הנה זה מה שנראהו במה שעבר עלינו מן הזמן בענין אדום, כי בהציב השם יתברך מטה עוזנו מטה ידו, ובשפלנו ובדברנו רתת גבר עד להשחית. ואמנם במה שיעבור עוד מן הזמן, כבר יעדו הנביאים שימשך ענינו על זה הסדר בעצמו, אמר (עובדיה א':י"ח-כ"א) והיה בית יעקב אש וכו' ועלו מושיעים וכו', כבר ביאר שעם היות שפעמים רבות נפל עשו ויפול וקם, אמנם לא יפול לבל יוסיף קום עד יקום יעקב ולא יוסיף לנפול עוד. הנה אם כן המציאות נחלק לשני אלו הילדים תאמי צביה לרשת אותו כל אחד בעתים שונים, ולסיבת הקשר החזק אשר ביניהם נקראו שניהם תולדות יצחק, ולזה פתח בפרשה ואמר ואלה תולדות יצחק וגו', ענינו, כי אלו השנים יעקב ועשו הנזכרים בפרשה הם תולדות יצחק, כי עם היות עשו רשע, כתולדותיו יחשב. אבל אברהם [וישמעאל] אינו כן, כי לא יירש בן האמה, ולא ינחל כבוד ליקרא תולדות אברהם כיצחק, ולכן הוסיף ואמר אברהם הוליד את יצחק. והסיבה בזה כי יצחק וישמעאל לא הושוו אצל אברהם לאהבה, אבל שם יצחק צבי עדיו ואליו הנחיל כבוד עשרו, ולבני הפילגשים נתן מתנות וישלחם מעליו (בראשית כ"ה:ו'), ואחר כך לא היה להם קשר עם יצחק כלל, אבל ראוי להיות נשכח זכרם. ולא היה כן דבר יעקב ועשו אצל יצחק, עד כמעט עשו היה בחירו רצתה נפשו, כי שניהם היו בני גבירה כבודה מדובקים איש באחיהו מלידה ומבטן ומהריון, נקשרים בהדרגת ממשלה כמעט כל ימי עולם על הדרך שאמרתי. ולזה אי אפשר להשכיח שמו, עם היותו רשע, כי בו נשוב נהפוך ידינו כל היום. ולזה אמר (בראשית כ"ה:י"ט) כי אלו הילדים שניהם תולדות יצחק, וסיפר איך בא ענינם מורה על מה שנמשך מאחרי כן. ... ואחר שסיפר שזה ההריון היה בדרך פלא, סיפר איך נתהוו אלו הבנים, בענין מורה איך ימשך ענינם ומבין לאחריתם. והוא כי אלו הבנים נלחמו איש באחיו בעודם בבטן, עד שהרגישה אמם שענין זה לא קרה לאשה הרה לעולם, עד שהתעוררה כי על כל פנים יורה איזה ענין, ולזה שמה פניה לדרוש את השם יתברך לדעת מה זה ועל מה זה, והוא אמרו (בראשית כ"ה:כ"ב) ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן וכו'. ואומר[ה] אם כן, נתפרש יפה בבראשית רבה. אמרו שם (על הכתוב שם) רבי חגי בשם רבי יצחק אמר מלמד שהיתה רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת להן הגיע (להם) [לכן] כצער הזה מימיכם. ולפי זה יתפרש הפסוק, שאחר ששאלה הנשים אם קרה להן כן בהריונן ותאמרנה לא, אמרה אם כן למה זה אנכי על הענין הזה, אף על פי ששם בבראשית רבה לא סיימו בפירוש סוף הפסוק, אבל כך פירש רבי אברהם בן עזרא (שם), והוא פירוש נאה. ואחרי יודעה כי אין דרך נשים לה, הלכה לדרוש את ה' מפי נביאים, או התבודדה בעצמה בענין יחול רוח ה' לפעמה, ויגידנה מה יהיה בסופה כדברי רש"י ז"ל (שם), כלומר שנכספה לדעת מה שמורה עליו הענין הזר ההוא. ואף על פי שהרמב"ן ז"ל (שם) לא נתחוור בפירושו, מצד שאמר כי לא מצא דרישה אל השם רק להתפלל, כטעם דרשתי את ה' (תהלים ל"ד:ה'), דרשוני וחיו (עמוס ה':ד'), חי אני אם אדרש לכם (יחזקאל כ':ג'), לפי הנראה נשמט ממנו מקרא שכתוב (מ"ב ח':ח') ויאמר המלך אל חזהאל קח בידך מנחה ולך לקראת איש האלהים ודרשת את ה' מאותו לאמר האחיה מחלי זה, וכתוב גם כן (שם א':ב') לכו דרשו בבעל זבוב אלהי עקרון אם אחיה מחלי זה, ואלה הדרישות אינן אלא לדעה מראשית אחרית, ואף זו כן, כי נכספה לדעת מה שמורה עליו זה הענין הזר הקורה אליה. והשם יתברך הודיעה שזה מתחייב למה שאין בבטנה שני עוברים לבד, אבל גם שני גוים, כי כל אחד מהם יהיה לגוי גדול, ואלה האומות יתפרדו ממעיה, רוצה לומר כי לא יקרה ביניהם הפירוד לימים רבים, אבל תיכף צאתם ממעיה יתחיל וימשך, ואלה האומים לא יהיו שוים באומץ, אבל האחד יאמץ בעת מה והשני בעת מה. וסיבת פירודם יהיה כי הרב יעבוד צעיר, ולהיות זה בלתי נסכם לטבע האנושי, לא יעמדו כי אם במריבה. כי (לא) [לו] סודר הענין בהפך, כי הבכור ימלוך והצעיר יעבדנו, (כי) לא ימשך מזה ריב ומצה, כי הצעיר לא ימאן לענות מפני הבכור, וכבר דרשו (כתובות ק"ג.) (את אביך) [ואת אמך] (שמות כ':י"ב) לרבות אחיך הגדול, אבל הבכור לא ימצא את לבבו להכנע לצעירו, והצעיר יבקש המלוכה אשר ניתנה אליו, ולזה תהיה ביניהם לעולם מצה ומריבה. וזהו מה שיורה עליו התרוצצם בבטן, לבקש כל אחד עוז ותעצומות על חבירו. ואמנם איך קרה זה לא אדענו, כי אין ספק כי לא נבראו אלו העוברים להיות חייתם בריב עד שיתחילו בבטן להלחם. אין מנוס אם כן [מ]לתת לזה איזו סיבה טבעית מחייבת. ואמנם הסיבה לפי הנראה הוא, היות כל אחד מאלה העוברים מזגו מנגד למזג חבירו לגמרי, כי עשו היה אדמוני כולו כאדרת שער, מורה על רתיחת הלחות ורוב העשניות, ויעקב היה איש חלק נח בליחותיו בלתי מעלה עשן. וכן היו דרכיהם ומעשיהם, כי עשו היה איש שדה (בראשית כ"ה:כ"ז) מבקש התנועה, בביתו לא ישכנו רגליו, ויעקב יושב אהלים (שם) תפארתו לשבת בית, ואלה העוברים חלוקי המזג מאד, [ו]אין ספק שכל אחד יעיק לחבירו בטבע, כי הדברים החלוקים בטבע כל אחד יקומם על חבירו וידחנו בכחו, ולזה יתרוצצו אלה העוברים בבטן. אבל אם היה זה הענין טבעי כאשר הנחנוהו, איך יורה זה, דבר עתיד להיות בילדים האלה. זה אמנם יהיה על דרך שביארנו, והוא כי היותם על זה הניגוד בטבע, היה זה נפלא מאד, כי היות האנשים חלוקי המזג מתנגדים, יהיה נמשך לטבע האב והאם. ואם תרצה ליחסו אל המערכת, יהיה נמשך לרגעי ההריון והלידה. ולזה ראוי שהבנים התאומים יתדמו במזג ובמדות הנמשכות אחריו, כי טבעיהם ואבריהם ביום הבראם כוננו ברחם אחד ועת אחת. ונניח שחול הצורה לא יהיה בעת אחת, אמנם ברוב לא יגיע מרחק הזמן ביניהם עד שינגד מערכת האחד למערכת חבירו, מצורף שהמערכת תרשום כפי הכנת המתפעל, ואחר ששני חומרי אלה הילדים שוים בהכנה, איך תרשום בהם המערכת רושם מנגד כל זה הניגוד הרב. זה אמנם זר מאד שיקרה על המנהג הטבעי, אבל חודש מהשם יתברך להיות אות ומופת [למה] שיקרה לילדים האלה. ולפי זו ההנחה לא נתחלף מזג הילדים האלה, (זולתו) [זולתי] כדי שיורה מה שיקרה להם בבטן אמם, על המוצאות אותנו באחרית הימים, למען ידעו העומדים בימים ההמה כי כן יהיה ענינם כל ימי עולם. ואם תרצה תאמר, כי רצה השם יתברך לשית עשו כלי זעמו על ישראל, ולזה הטביעו בטבע מנגד ליעקב למען יתנגדו במדותיהם. כי כפי הם תהיה השנאה והאהבה בין האנשים. מצורף עוד, כי למה שידע השם יתברך כי עשו וזרעו יהיה ממורדי אור, הטביעם בענין שישנאו איש את אחיהו, למען הרחיק עשו מעל גבול ישראל ולא ימשך אחריו לאחוזתו. ומחשבות השם יתברך עמקו מאד לא נבין לאחריתם. ומכל מקום מה שקרה אליהם ברחם הורה על מה שיקרה אליהם כל עוד בחיים חייתם. וכן מה שקרה ליעקב בגיחו מרחם, אות ומופת על אשר יקרה אותנו באחרית הימים, כי יצא וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כ"ה:כ"ו), ואין ספק כי לא היה זה על צד המקרה, כי בהוכיח השם את יעקב במה שנתחסד עמו אמר (הושע י"ב:ד') בבטן עקב את אחיו וגו', ואילו היתה העקבה הזאת נופלת על דרך מקרה, מה יוכיח את יעקב בזה. מצורף שהוא דבר זר במנהגו של עולם, כי העובר חלוש הכח מאד, ואיך תאחז ידו בעקב אחיו. אבל היה זה לרמוז מה שיקרה באחרית הימים. וזה כי בהתם מלכות עשיו יתפוש יעקב מלכותו, ונמצא זה אוחז בעקבו. וכן יהיה בעתיד כמו שהתנבא עובדיה (א':י"ח) והיה בית יעקב אש, וכתיב אחריו (שם כ"א) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. זהו שאמרו בברייתא (מדרש רבה בראשית עהכ"ש) שאל הגמון אחד את ר' מן אלין דבית מלכא מי תופס אחרינו מלכות, מיד הביא קלף חלק וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת וגו', אמר ראו דברים ישנים מפי זקן חדש. הנה מבואר כי מה שעקב אחיו בבטן היה מכוון לענין, לא מקרה. [ולזה] קורא השם בתוכחותיו ליעקב מה שעקב את אחיו, כמו שהזכיר (הושע שם) כי שרה את האלהים באונו. אבל עדיין צריך ביאור, והוא, כי מה ששרה את אלהים באונו היה ענין מועיל בעצמו, כי המלאך ההוא היה שרו של עשו כמו שהודיעונו רבותינו ז"ל (תנחומא וישלח עה"כ בראשית ל"ה:א'), [ו]כי שרה עליו הורה שהכניעו לבל ינגד במשלו בעשו, אבל הסכים על הברכה אשר ברכו יצחק, כמו שהוא (אמרו) [אמור] (בראשית ל"ב:ל') ויברך אותו שם. וזהו על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח עה"כ שמות ט"ו:א') אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה עד שנפרע מאלהיה תחלה. אבל מה שעקב את אחיו בבטן לא היה כי אם אות מורה לבד, לא ענין מועיל בעצמו עד שיהיה ראוי שיזכרהו השם יתברך בתוכחותיו ליעקב. ואולי זה נמשך למה שכתב הרמב"ן ז"ל (בראשית י"ב:ו', מ"ח:כ"ב), כי כאשר יעשה איזה דמיון בפעל דומה למה שראוי שיקרה בעתיד, יתקיים העתיד ההוא על כל פנים, ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות, כמאמר ירמיה שצוה לברוך (ירמיה נ"א:ס"ג-ס"ד) והיה ככלותך לקרוא את הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו'. וכן ענין אלישע (מ"ב י"ג:ט"ז-י"ז) בהניחו זרועו על הקשת ויאמר ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' [וחץ תשועה] בארם. ונאמר שם (יט) ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם. הנה נראה כי כאשר יעשה איזה פעל מאת השם דומה למה שיקרה בעתיד, הפעל הדמיוני ההוא מקיים העתיד שיבא בלי ספק. ולכן אמר השם יתברך בתוכחותיו עם יעקב, כי החסד עמו, שבצע אמרתו והחליט גזירתו שיתפוס יעקב מלכות קיימת באחרית ימי מלכות עשו בטרם זמנו פוסק, [משום ש]כבר תפסו לפני סופו (ועקבו) [בעקבו]. אבל אמרו מה שעקב אחיו בבטן, רמז למה שהתנבא עובדיה והיה בית יעקב אש וגו' ועלו מושיעים וגו', ורצה השם יתברך שיעשה מזה רמז בפעל כדי שיתקיים על כל פנים, כי בכלותו כהתם הפושעים, ימלוך מלך בישראל יושב על כסא השם יתברך. אמנם דבר אלו הפועלים הדמיונים המקיימים העתיד על כל פנים כדברי הרמב"ן ז"ל מתמיה, כי זה מטיל רפיון וחולשה ביעודים אשר לא בא עליהם פעל דמיוני שלא יהיו הכרחיים להתקיים, כי אם הם הכרחיים למה יעשה פעל דמיוני בקצתם לקיים היעוד וכבר הוא קיים בלעדיו. ונראה שהיתה התשובה בזה שהפעל הדמיוני ההוא לא יעשה כי אם ביעודים שאינם בטבעם חזקי הקיום, והם המיעדים רע, כי הם אין ענינם שיתקיימו על כל פנים, כי למה שהשם יתברך ארך אפים, אם ישוב הגוי המיועד ברע ההוא אליו וניחם, ישיב מעליהם אפו כאשר ראינו בנינוה (יונה ג':א'-י'). ולזה לא יבחן הנביא ביעודים הרעים, שהרי הם אין מענינם שיתקיימו על כל פנים. ולזה לא נמצא אלו הפעלים הדמיונים אלא ביעודים המנבאים רע, כאמרו (ירמיה נ"א:ס"ד) ככה תשקע בבל ולא תקום. וענין ארם גם כן, אם היה יעוד טוב ליואש מלך ישראל, כבר היה יעוד רע לארם, ומי יודע ואולי ישוב ארם מדרכו הרעה וניחם והשיב השם יתברך מעליו אפו, ולזה הוצרכו הפעלים הדמיונים ביעודים האלה, אבל היעוד הטוב לא יצטרך לפעל דמיוני מקיים. אבל מה נעשה והרמב"ן ז"ל ממשיך זה ביעודים הטובים שנאמרו לאברהם, כי ברובם נעשה פעל דמיוני מקיים היעוד. ומעתה שמע מה שאומרהו בזה, והוא, שידוע שאין מטבע היעוד הטוב להתקיים יותר מן היעוד הרע, כי כמו שמדת הדין נותנת שהמיועד הרע כשהטיב מעשיו יקרע גזר דינו, כן ראוי שהמיועד בטוב כשירע מעלליו, שחטאיו ימנעו הטוב ממנו. ואין בין זה לזה כלום. ומקרא מלא דיבר הכתוב (ירמיה י"ח:ט'-י') [ו]רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה. אבל אם ימשך הענין על הדרך אשר אמרנו, רוצה לומר שהיעודים הטובים והרעים ישתנו, לא ישאר דבר יבחן בו הנביא, כי האותות והמופתים כבר יבואו על פנים רבים אין אימות בהם. ולזה היה מן ההכרח שישים השם יתברך איזה מין מן היעודים חזקי הקיום לא ישתנה בשום פנים. ולמה שלא היה אפשר זה ביעודים הרעים, כי אין מחוק השם יתברך להרע לשבים אליו, אם כן בהכרח שיקיים היעודים הטובים על כל פנים, כי אם לא יותיר דבר, לא יוכל לבחון בו הנביא. ואחר שלא היה כך רק להכרח אשר זכרתי, ראוי שכאשר לא יתחייב מצד ההכרח, שיונח הענין לטבעו, והוא שיהיו היעודים הטובים אפשרי ההשתנות כיעודים הרעים. וידוע, שאין מקום להכרח אלא כאשר ייעדו היעודים על יד נביא [אשר] נתחייב לשמוע אליו, כמו שבאה על זה המצוה ואמר אליו תשמעון (דברים י"ח:ט"ו), כי אם לא [י]היה לנו דרך לבחון אותו, [איך] אפשר שנהיה מצוים לשמוע אליו. אבל האבות שלא היו מזה הכלל, רוצה לומר שלא היו מכלל הנביאים שנצטוינו לשמוע אליהם, נשארו היעודים ההם על טבעיהם המוחלט, רוצה לומר שהיעודים הטובים מהם אפשרי הביטול כיעודים הרעים, אלא במה שבא עליו פעל דמיוני שזה מקיים היעודים כולם רעים וטובים. וזה מסיר ספקות רבות, כי יצחק ברך את יעקב ואמר לו (בראשית כ"ז:כ"ט) הוה גביר לאחיך וגו', וזה היעוד [אין] ענינו שיתקיים באחרית הימים כאשר יהיה בית יעקב אש וגו' (עובדיה א':י"ח), כי כאשר יכלה עשו כבר נעשה חפשי, אין מנוס אם כן שיתקיים זה היעוד [אלא] בעשו (אלא) בעוד[ו] בחיים חייתו. ואין ראוי שיובן גם כן שיהיה גביר זמן מה, כי המתברך לא יתברך לאמר היום תהיה גביר ויתר זמנך בגלות ושעבוד, לא תובן אם כן הברכה אלא על הרוב מהזמן, ואיך נראהו זה מסכים למציאות. ואילו יום מחר יצמיח השם יתברך קרן לדוד, רוב הזמן אשר עבר עלינו היינו עבדים לאחינו, משועבדים לבני אמנו. וכל שכן, למה שהודיעונו רז"ל כי היינו בגלותו, ולא נקוה להיחלץ ממנו עד עמוד כהן לאורים ותומים, אשר יכלה עשו ויהיה חפשי מאדוניו. ולא נשאר אם כן אלא שנאמר כי חטאתינו המעיטו ממנו זמן זה היעוד הטוב, כי לא היה יצחק מכלל הנביאים אשר נצטוינו לשמוע אליהם, ולזה נשארו יעודיו על טבעם המוחלט בהיותם כולם מקבלי השינוי כפי מעשי המיועדים. הנה אם כן כל יעוד מיעודי האבות שלא בא עליו איזה פעל דומה אליו מקיים היעוד, היה אפשר שישתנה מצד מעשה המיועד, ולזה לא נעשה בענין העוברים האלה דבר, אלא מה שהיה בלתי אפשר שיקבל השינוי, והוא אחיזת היד בעקב, שאי אפשר שלא יתפוס יעקב מלכות כהתם הפושעים. (והיות העוברים מתרוצצים זה את זה). אמנם הסיבה הטבעית אשר חייבה אחיזת העקב לא נדעה, אבל מה שחייב היות העוברים מתרוצצים זה את זה, הוא מה שהיה מזג כל אחד מהם מנגד לחבירו. ואמנם הוטבעו על חילוף מזגיהם בדרך פלא, כי רצה השם יתברך שלא יאות אחר לחבירו לסיבות שזכרנו, וכן היה, כי דבר כל אחד ומעשהו היה מנגד לחבירו, כי עשו היה יודע ציד (בראשית כ"ה:כ"ז) ואיש תחבולות, כי הצייד בתחבולות יצוד כדברי רבי אברהם (אבן עזרא שם), ואיש שדה (בראשית שם) אוהב לנוע. ויעקב היה בשתי התכונות בהפך, כי היה איש תם (שם) לא למד תחבולה וערמה כמו שכתב רש"י ז"ל (שם), ויושב אהלים (בראשית שם) כי לא אהב לנוע. גם המעשים אשר היו ביניהם, היו ראויים לסבב ביניהם שנאה וקנאה. ראשונה, אשר לקח יעקב בכורת עשו בענין זר מאד צריך ישוב, כי איך היה מחק יעקב איש תם, לאמר לעשו שימכור אליו בכורתו בנזיד עדשים. וכבר כלל זה המעשה תמיהות רבות, ראשונה כי אין בחוק השלם שיתן עיניו במה שאינו שלו לומר לרעהו מכרה נחלתך לי. ושנית איך יונהו לקחת ממנו בכורה נכבדה במחיר בזוי ושסוי, כי עם היות יסכים בזה עשו לסכלותו, כבר היה ראוי ליעקב לתקן עותו, ולא יונהו אונאה מרובה אין ערוך אליה. כי אם שנניח שמכירת הבכורה לא היתה נוגעת לדבר ממון כלל, אבל לקיחת הבכור פי שנים הוא דבר חידשה אותו התורה לא היה כן לעולמים, ושמכירת הבכורה לא היה דבר כי אם לכבוד לבד שיכבד הצעיר הכבוד הראוי לבכור, עדין לא יראה שיאות ליעקב לאמר לעשו שימיר כבודו בלא יועיל. ואם שנניח כדברי האומר שמכירת הבכורה לא היה נזיר עדשים אבל כסף רב כערכה, עדין יקשה הסדר והגלגול אשר בו נתגלגל דבר מכירת הבכורה, כי אם היה יעקב נותן עיניו בה, היה ראוי להיות(ם) מליץ ביניהם, מעורר עשו מצד יעקב [ש]יתן אליו כבודו בכסף מלא, אבל כשיבא עשו מצידו עיף מבקש ממנו אוכל להשיב נפשו, ושעל זה יתעורר יעקב לצוד את בכורתו לקחתה, זה מאד צריך ישוב. ומה שיישב זה, הוא מה שאמרו רבותינו ז"ל בבבא בתרא (ט"ז:) שאותו היום מת אברהם, ובישל יעקב עדשים להברות את האבל, ועשו לפי הנראה לא היה בפטירת אברהם כלל, לא דמעה עינו למותו, ולא נשבר לבו לאבל יצחק, אבל בא אליהם כחסר לב בוזה דרכיו, והוא התעסק בשדה בשגעונותיו, גם כאשר קרה מקרהו לבא אל הבית ומצא יעקב מתעסק בהבראת אביו, לא הסב אליה כמשפט לנוד ולנחם, אבל אמר כדרך הזוללים הלעיטני נא וגו', כלומר אפתח פי ושפוך לתוכה כמו שכתב רש"י ז"ל (בראשית כ"ה:ל'). ובראותו יעקב מקלה אבותיו על זה הענין הזר, קינא מאד שירשם כבוד יצחק עליו יותר ממה שירשם על יעקב, כי כבוד הבכור על הצעיר הוא מצד היות האב מתחקה ונרשם יותר עליו כי הוא ראשית אונו, ולזה יחוייב הצעיר לכבד האח הגדול כמו שדרשו רבותינו ז"ל (כתובות ק"ג.), ואחרי היות עשו מקלה אבותיו איך ירשם כבודם בו יותר מיעקב, ולזה אמר יעקב לעשו בראותו רוע מעשיו, אחרי אשר אני מעלה אבותי על ראש תפארתי, וכיום אני מתיחס אליהם יותר ממך, מכרה כיום את בכורתך לי, כלומר שיהיה יחסנו אל אבינו בימים הבאים כיחסנו היום, כי אין מן הראוי שתריח כל היום ריח שדך ואנכי הולך בעקבות אבינו, וכאשר יעלה על רוחך תתנשא לאמר אשר עליך נקרא שם אבינו יותר ממני. ועשו התבונן בעצמו ממעשהו אשר בחר בו, ואמר הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה (בראשית כ"ה:ל"ב), ענינו שהטובים ילכו לעולם בדרך אבותיהם הטובים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ערכין ט"ז:) לעולם אל יניח אדם אומנות אבותיו, וכל זה שיהיה נקרא שם אבותיו עליו, ומטבע ההולך שלא בדרך אבותיו ענינו בהפך שישכיח את שמם עד כמעט יאביד זכרם. ולזה אמר הנה אנכי הולך למות, לא בחרתי לכת בדרך אבותי אשר תפארתם לשבת בית, אבל אהבתי להיות למוד מדבר הולך על נפשי על מעונות אריות לצוד ציד, ומה בצע כי יקרא שם אבותי עלי ולא דרכיהם דרכי. ויעקב ראה כי מכירת הבכורה לבשתו וכלימתו, ולזה אמר (בראשית כ"ה:ל"ג) השבעה לי כיום, ולא רצה זה למען יאסר עשו בזה מיראתו לנפשו, כי איש כמוהו לא יאסרהו נדר וכל שבועת אסר, וכבר אמרו רבותינו ז"ל (ב"ב שם) שחמשה עבירות עבר עשו בו ביום, ומכללם שכפר בעיקר. אבל להיות רואה יעקב מקום הערעור בדבר המכירה, כי בכורת אב כיצחק לא ישקל כסף מחירה, רצה לקיים בשבועת עשו דבר המכירה, לבל יזקק אליו עוד אשר לו המשפט אם יבא לערער עליה. גם כי משפטי האומות עד היום לחזק קנינים, והשעבוד אשר להן חולשה בצד מה, כשישבע המשעבד והמקנה. וסיפר (בראשית כ"ה:ל"ד) שיעקב נתן הלחם והנזיד לעשו, ושמח בנפשו למה שמילא כרסו, וביזה הבכורה, [ו]גם אחרי לכתו לא ניחם על סכלותו ורעתו לומר מה עשיתי, והוא אומרו ויאכל וישת ויקם וילך ויבז וגו', כלומר גם אחרי לכתו. וזהו שלא מצאנוהו מתאונן עליה כלל כי אם בצירוף תלונת הברכה, שאמר (שם כ"ז:ל"ו) את בכורתי לקח וגו', אשר בנפול עליו תלונה עלתה על לבו גלגול הכל. מצורף כי אז הכיר שהקשר אשר ליצחק עם תולדותיו, דבר רב הערך מאד, כי מבורכיו יירשו ארץ, ולזה דאג על הבכורה. מצורף כי בעת ההיא היה בן ששים שנה ויותר, וכאשר בז אליה היה נער חסר לב בן חמש עשרה שנה, ולזה בז אליה ונתנה בנזיד עדשים או בכסף מלא לא נתפרש בכתוב כדברי האומר כן. ומכל מקום איך שיהיה הענין בא על סדר, ויעקב עשה הראוי על דרך שפירשתי. ועם כל זה אין ספק, שכאשר השיב עשו הענין אל לבו, וסרה מעליו רוח עועים אשר בעתתו, שטם את יעקב על זה, כי כמו שהוטבעו האחים על טבעים מתנגדים ממשיכים מיעוט האחוה ורוב שנאה, כן נמשכו מעשיהם מקניאים עשו ביעקב, כי אם היות אשר יעקב לא פעל ועשה כי אם מה שראוי לעשות, עם כל זה דרכיו ומעשיו עם עשו באו בענין אשר כמעט אפילו בשר המת ירגיש, והרפאים יחוללו, אף כי מרגיז הארץ כעשו. ובפרט דבר ענין הבכורה, עם היות שיעקב פיתהו ויפת, מכל מקום כבר הסכים בו מדעתו, ותלונתו לנפשו וחמתו על עצמו, אבל דבר הברכה יקנא יותר מאד, מי יוכל שאתו, שאחר שעשו קיוה להתברך מפי אביו אשר עוררהו בזה, לא שנתעורר מעצמו הוא, בא יעקב ויקח ברכתו, זה דבר מקנא מאד, משלח מדנים בין אחים. עם שהענין זר בעצמו צריך ישוב, כי לא ימלט מאחד משני פנים, אם שלא היתה ברכת יצחק כי אם בדמות נבואה פשוטה מגדת את אשר יקרה לבנים האלה באחרית הימים, לכשתהיה נפש יצחק כלל [אינו] נוטה לאחד משני הבנים, רוצה בתקנתו ומתפלל עליו. ועל זה הדרך לא יהיה דבר המטעמים עד שתתאחד נפש יצחק באהבת הבן (המבין) [המכין], יתכוין להתפלל על תועלתו, אבל כדי שתוכן נפש יצחק להתאחד בו עד שתגיד לו עתידותיו, על דרך מה שענה הנער לשאול ויאמר הנה נמצא בידי רבע שקל כסף ונתתי לאיש האלהים והגיד לנו את דרכנו (ש"א ט':ח'), וכמו שאמר ירבעם לאשתו ולקחת בידך עשרה לחם ונקודים ובקבוק דבש וגו' הוא יגיד לך מה יהיה לנער (מ"א י"ד:ג'). וחלילה שיהיה זה שכר הנביא בנבואתו, אבל מה שאחשבהו בו הוא, כי כאשר לא תבא הרוח מאת האלהים לנביא מעצמה, אבל יצטרך הנביא לחזר אחריה, לא תושג כי אם בהכניע הטבעים כולם כדי שתתיחד הנפש ותשיג הנעלם ההוא, והטבע ימאן זה, ובעת הלחמו אי אפשר שתשיג הנפש התבודדות הצריך לזה (הניגוד) [בניגוד] טבע המציק, ולזה יצטרך (אל) שיקבל הנביא דבר נרצה אצל הטבע, כדי שיסכים בהתבודדות ויסיר מהעיק. וזה על דרך שאמר (זהר על הכתוב במדבר כט יא) תנו שוחד לסמאל. ונראה שהיו נוהגים הנביאים בזה, עד שאמר אמציה אל עמוס חוזה לך ברח לך אל ארץ יהודה ואכל שם לחם ושם תנבא (עמוס ז':י"ב), כלומר שם תקח דורונות להתנבא. ולזה מצאו מקום לשקריהם נביאי השקר עד שהיה לוקחים בפרהסיא שכר נבואתם, כמו שאמר הכתוב (מיכה ב':י"א) לו איש הולך רוח ושקר כזב אטיף לך ליין ולשכר והיה מטיף העם הזה, ואילו לא היו נוהגים כן נביאי האמת, כבר היה מתפרסם פחזות ושקרות נביאי השקר. ונניח הענין הזה שאין זה מקומו, אלא שרציתי לבארו להיותו מתמיה קצת. ומכל מקום נתבאר שדרך הנביאים לקחת ארוחה מה, כשירצו להתבודד בהגדת עתיד מה, עם שלא יהיה בהם נטיה באחד מחלקי העתיד אם לטוב אם למוטב. ואם נאמר שברכת יצחק היתה נבואה פשוטה מגדת עתידות מאין נטות לתועלת המוגד עליו כלל, יהיה דבר המטעמים על זה הדרך. ואם תרצה תחליט הענין ותאמר שהיה לשמח יצחק, מפני שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קי"ז.) שאין הנבואה שורה אלא מתוך דבר שמחה. ומכל מקום ברכת יצחק לא תהיה על דרך מברך ומתפלל אלא על דרך מגיד עתידות, לא תועיל בו זכות יצחק ותפלתו כלל, וזה אחד מן הפנים. והשני הוא כי בזכות יצחק ובברכתו אשר היא מורכבת מתפלה והגדת העתידות, נתברך המתברך על הדרך אשר ברכהו. ועל כל אחד מהפנים קושיות חזקות, כי אם לא היתה ברכתו כי אם הגדת עתיד לבד, למה ירע זה לרבקה עד שהמציאה כל זאת התחבולה המטילה קנאה ביניהם ורבה משטמה, ולמה לא תכסוף גם היא לדעת העתיד לכל אחד מבניה, עד שפשט הכתובים מורה בביאור כי מצד ברכתו ינחלו הטוב הנכלל בה כולו או רובו, כמו שהצענו באופן השני. אמנם, גם כן עליו ספק חזק, והוא, שאם זכה המתברך בכל דבר הברכה או במקצתה בזכות יצחק ותפלתו, איך זכה יעקב בהעביר כונת יצחק המתפלל והמעתיר, כי גם שנניח שלא יעתר לו השם יתברך להמשיל עשו כמו שכוון יצחק, איך יעתר השם יתברך להמשיל שכנגדו והוא יעקב, אם אמת הדבר שיעקב לא זכה בברכה הזאת כי אם מצד תפלת יצחק, ואיך עתירתו תעציבהו ותפלתו אל חיקו תשוב, ושיהיה הדבר בתכלית החוזק עד שאמר יצחק הדואג על זה לעשו גם ברוך יהיה (בראשית כ"ז:ל"ג), כלומר אחר שיצא מפי דבר אין להשיבו. כללו של דבר כי דבר הברכות על איזה מהאופנים (שנניחוהו) [שנניחהו] מפליא מאד. ואשר אחשבהו בזה הוא, כי יעקב מטרם ברכת יצחק צלח להיות גביר, כי כבר אמר השם יתברך לרבקה עודם בבטן ורב יעבוד צעיר, אמנם זאת הנבואה לא ידעה יצחק, כי המתנבאים בימים ההם מן הנראה שלא היה להם רשות לפרסם נבואתן, מפני שלא היו נביאים מפורסמים כאשר נמשך אחר כך בזמן הנביאים. וגם בהם עתה נראה שהיה צריך רשות כולל או פרטי מהשם יתברך, שכבר אמרו בפרק קמא דיומא (ד':) וידבר ה' (אל משה) [אליו] מאהל מועד לאמר (ויקרא א':א') אמר רבי מנסיא משמיה דרבי מנסיא רבה מנין לאומר דבר לחבירו שלא יאמר אותו עד שיאמר לו לך אמור תלמוד לומר מאהל מועד לאמר, ואם היה זה בחק משה כל שכן שראוי להיות בחק המתנבאים בימים ההם, כי אם השם יתברך יגלה סודו אל עבדיו הנביאים אין להם שיפרסמוהו, ולזה לא ידע יצחק מה שהיה מיועד כבר שיעקב יהיה גביר, עד שחשב את עשו להיות מושל על אחיו. אמנם רבקה עם היותה יודעת מה שהודיעה השם יתברך ביעקב, דאגה מאד בשמעה כי יצחק רוצה לברך את עשו (מדעתה) [מדעתו ל]אשר הוא אהובו, פן אולי מצד ברכת יצחק ותפלתו יצלח למלוכה, עם היות שכבר נתיעדה ביעקב. וזה מצד שכבר כתבתי למעלה, שהיעודים אשר היו בימים ההם לא היו חזקי הקיום, ולכן דאגה אולי יצחק בתפלתו יהפך המלוכה לעשו. ולזה סיבבה בזאת התחבולה הנפלאה שיבורך יעקב, ועם היות שכבר ידעה שלא יזכה יעקב מצד ברכתו במה שהיה רע בעיני יצחק, כי אין זה מן הראוי וכמו שכתבתי למעלה, עם כל זה מצד שכבר ידעה שיעקב כבר נתיעד להיות גביר הסכימה אל האמת, כי כאשר תחול רוח השם יתברך על יצחק לברך העומד בין ידיו, ישים השם דבר בפיו ויגידהו את כל המוצאות אותו לטוב, אם שיזכה בה מצד ברכתו או זכה בהם כבר, בדבר הממשלה ליעקב. וימשכו מזה שתי תועליות, האחד שלא יסוב יצחק בתפלתו הממשלה לעשו, והשני שממשלת יעקב על עשיו תהיה יותר קיימת, כי כמו שכתבתי למעלה שהיעודים בימים ההם אשר לא היו חזקי הקיום יקוימו כשיעשה בפעל איזה דבר דומה ליעוד העתיד, כן בלי ספק יחוזקו איזה חיזוק כשיאמר היעוד לאיש המיועד. ומפני שהיעוד שנאמר לרבקה באמרו (בראשית כ"ה:כ"ג) ורב יעבוד צעיר, לא הוגד שנית ליצחק ולא ידע בו כלל, אין ספק שנתחזק באמרו השם יתברך שנית ליצחק ונתברך בו יעקב בעל היעוד. ואחשוב עוד, כי כאשר ברך יצחק את יעקב כבר ברך אותו כמסתפק אם הוא יעקב או עשו, כי כבר ראינו שהרגיש החשש באמרו (שם כ"ז:כ') מה זה מהרת למצוא בני, ואמר עוד (שם כ"א) גשה נא ואמשך וגו', ושילש עוד ואמר (שם כ"ב) הקול קול יעקב וגו', ואין ספק שהקול אות חזק מהידים. ומכל זה נראה שלא היה ברור אצל יצחק שהיה עשו בלא ספק, אבל ברכו כמסתפק למה שהיה חושב כמו שאפשר, והוא כי אין ספק שיצחק היה אוהב את יעקב וחפץ בברכתו בכל מה שלא יביא היזק ממנו לעשו, ולזה חשב שברכתו היא אל העומד בין ברכיו, [ו]גם כי יהיה יעקב אי אפשר שתזיק לעשו, כי אי אפשר שיזכה יעקב מצד ברכתו מה שיקשה בעיניו ויהיה הפך כוונתו. ולזה חשב, שאם יהיה יעקב לא ישים השם יתברך בפיו דבר יוזק בו עשו, ואם יתברך במה שלא יוזק ממנו עשו ייטב בעיניו, כי גם הוא יצא מחלציו, ולזה לא רצה שימשך מברכתו כי אם תועלת גם כי יהיה יעקב, ולמה שכבר נטה דעתו שיהיה עשו, עם שלא בא זה אל תכלית הבירור לא נמנע מלברכו. והשם יתברך באהבתו אל יעקב שם בפיו של יצחק בברכו אותו כל הטוב העתיד ליעקב, אם שיזכה בו מצד ברכת יצחק ואם שכבר זכה בו בדבר המלוכה, וזה בל ישית את לבו לבקש המלוכה לעשו. וכאשר כלה יצחק לברך את יעקב, כשראה שהשם יתברך שם בפיו לאמר הוה גביר לאחיך, חשב להיות מאומת בלי ספק שהמתברך הזה עשו היה, ולא ידע כי לא יצלח למלוכה מצד ברכתו, אבל כבר ניתנה אליו. ולזה בבא עשו חרד חרדה גדולה ויאמר מי אפוא וגו' (שם ל"ג). ומכל מקום חתם ואמר גם ברוך יהיה, כי נתן אל לבו כי לא זכה למלוכה מצד ברכתו שיעד, שיהיה בה מקום ערעור לומר שהיתה הברכה בטעות, אבל מה' יתברך יצא הדבר, וגם כי אוכל בתפלתי להסב אותה אליך אין זה מן הראוי, כי איך אשא פניו, אף עלינו לרצות אשר כבר רצה בו השם יתברך.

Abarbanel Bereshit 25 Questionsאברבנאל בראשית כ״ה שאלות

השאלה הד' בדברי רבקה א"כ למה זה אנכי כי הנה מאמר א"כ היא תולדה מהקדמה קודמת ואין בכתוב הזה דבר יפול עליו לשון א"כ ורש"י כתב אם כן צער העיבור למה זה אנכי מתפללת על ההריון. והראב"ע כתב ששאלה לנשים אם יארע להם ככה ואמרו לא ועל זה אמרה א"כ למה זה אנכי והרמב"ן כתב למה זה אנכי בעולם מוטב שאמות אבל לכל הפירושים האלו העקר חסר מן הספר. השאלה הה' בתשובת השם שני גוים בבטנך וגו' כי הנה עם היות בבטנה שני עוברי עתידין לבא מהם שני גוים מתחלפים לא יתחייב שבעבור זה יתרוצצו כיון שבהיותם במעי אמם אין להם בחירה ודעת ואין בהם החלוף ההוא וידיעת העתידות ההם לא היתה צריכה לענין השאלה וכמה מהנשים תהרנה תאומים ולא יתרוצצו. השאלה הו' מה ראתה החכמה האלהית שחייבה שתלד רבקה התאומים האלה נשיאים לאמותם. והנה יצחק ושימעאל היו ראשי גוייהם אבל לא היו תאומים בבטן המלאה כי האחד היה בן שרה והאחד בן הגר ולמה לא היה כן עשו ויעקב והוצרכו להתהוות יחד בבטן רבקה ואם היה הכרח היותם תאומים מדוע היו ברבקה ולא בשאר האמהות. השאלה הז' למה ספר הכתוב תכונת גוף עשו ומראהו באמרו שהיה אדמוני כלו כאדרת שער ולא זכר תכונת גוף יעקב והיה ראוי שיאמר ויעקב איש חלק או לבן. או כדומה לזה. השאלה הח' באמרו ידו אוחזת בעקב עשו כי יראה זה רחוק מאד קרוב לנמנע לפי שאם היו התאומים שניהם בשליא אחת היה זה אפשר וגם רחוק כי הילד הרך איך יחזיק בעקב והנביא הוכיחו על זה בבטן עקב את אחיו אבל כפי הנתוח האמתי התאומים הם בשני שליות כל אחד בשליא בפני עצמה נפרדת ונבדלת מהאחרת ואיך א"כ אחז יעקב בעקב עשו והם לא היו במחיצה אחת. השאלה הט' אם הי' יצחק אוהב את עשו להיותו בנו בכורו ולפי שהיה עובד אותו ומאכילו מצידו למה זה לא היתה רבקה אוהבת גם כן אותו כי הסבות שהיו ליצחק היו ג"כ לרבקה. השאלה הי' באמרו על כן קרא שמו אדום והיא כי הנה עשו לא נקרא אדום מפני מה שאמר הלעיטני נא מן האדום האדום הזה אלא מפני שיצא אדמוני ואיך אם כן אמר בעבור שקרא לנזיד עדשים האדום האדום בהיותו מראה אמיתת לנזיד עדשים קראו כן והדבר שבו סבה עצמית לא יבוקש לו סבה מקרית. השאלה הי"א אם היה יעקב תם וישר איך מלאו לבו לומר לאחיו הגדול ממנו שימכור את בכורתו בנזיד עדשים ואין ראוי לאיש ירא אלהים וסר מרע שיתן עינו במה שאינו שלו כ"ש שיונה אותו בדברי' לקנות ממנו את בכורתו במחיר בזוי כמו שהוא נזיד עדשי'. ואם היה עשו איש סכל היה ראוי שיעקב יהיה איש אוהב משפט ולא יונה אותו כי עם היות שנודה שבזמן ההוא לא היה הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו כי הוא דבר חדשתו התורה האלהית כדברי הרמ"בן אין ספק שלבכור היה מעלת כבוד שהצעיר יכבדוהו ולמה שאל מאחיו שימיר כבודו בלא הועיל וגם שנ' שלא היה המחיר נזיד עדשים אלא כסף וזהב עדין יקשה הסדר והגלגול שנתגלגל בו הדבר שהיה כבא עשו מן השדה והוא עיף ושואל ממנו לאכול ואז בראותו שהיה עיף ויגע ברעב ובצמא ישאל ממנו מכרה כיום את בכורתך לי וכבר העיר הר"ן על הספק הזה. השאלה הי"ב מה הועיל ליעקב קנין הבכורה הזאת כי הנה אם היה קנין הבכורה לירש פי שנים בנכסי אביהם באמת לא נעשתה עצתו כי הוא ברח מפני אחיו ונתגרש מביתו ולא נזכר שירש מנכסי יצחק לא חלק בכור ולא חלק פשוט. ואם היתה הבכורה לענין הטובות הנפשיות אין חפץ לה' במרמות האלה ואין מעצור בידו להיטיב למי שירצה בכור או פשוט הלא בירך אפרים והוא הצעיר על מנשה הבכור ואת דוד על אחיו הגדולים ממנו ומה צורך בבכורת עשו והנביא אמר (מלאכי א':ב') אהבתי אתכם אמר ה' וגומר הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב הלא אלה הדבר באהבה למי שרצה לא בבכורה.

Abarbanel Bereshit 25:19אברבנאל בראשית כ״ה:י״ט

וזכר הכתוב שהתרוצצו הבנים בקרבה והיתה הסבה בזה לפי שהיו עשו ויעקב ממזג כל אחד מנגד לחברו לגמרי כי עשו היה אדמוני כלו כאדרת שער מורה על רתיחת דמו ורוב עשניותו והיה אם כן גובר בו האדומה והשחורה. ויעקב היה הפך זה במזגו וטבעו כי הוא היה איש לבן לא אדמוני והיה גם כן איש חלק קרוב לשווי בשליחותיו בלתי מכלה עשן והדברים המתנגדים בטבעם כל אחד יקומם כנגד חברו ולכן היו מתרוצצים כי השקט לא יוכלו להתנגדות טבעיהם והיה בזה זרות גדול לפי שהתאומים תמיד יתדמו בתוארים ובתכונות ובמדות לפי השתוות בריאתם ברחם ובזמן ובזרע האב והאם וגם לפי המערכה ואף שנודה שלא נולדו שניהם ברגע אחד אין ספק שלא יהיה מרחק הזמן ביניהם רב עד שינגד מערכת האחד למערכת האחר וכ"ש להיות לידת שניהם כאחד שמורה על היות הריון שניהם כאחד. ועשו ויעקב בהיותם תאומים איך יהיו מתנגדים במזגיהם וטבעיהם ומערכותיהם וכל זה מורה שלא היתה לידתם כפי הטבע בהחלט אבל שחידש שם רצון אלהי לעשותה באופן ההוא המתנגד להיות אות ומופת למה שיהיה באחרית וכמו שכתב הר"ן. והנה רבקה למה שידעה מפי יצחק כי נביא הוא מה שנענה בתפלתו ושהשם נעתר לו כי הוא היה עקר ג"כ כמוה אמרה א"כ למה זה אנכי ר"ל אם הייתי אני לבדי עקרה לא יהיה מהזרות התרוצצות הבנים בקרבי מפני שנוי מזוגי והתחלפות טבעי בהריון אבל אם האמת הוא שיצחק גם כן הוא עקר ויעתר לו וטבעו שינה ומזגו החליף כמו ששינה מזגי וטבעי אם כן למה היה הרצוץ. כי בלבד כי היה ראוי שיצחק ירגיש הצער בגופו המשתנה והנחלף לא בגופי בלבד וזהו אמרה אם כן למה זה אנכי שחוזר למה שאמר למעלה ויעתר לו והותרה בזה השאלה הד'. ואמר ותלך לדרוש את ה' לפי שידעה שהיה כל זה מפאת ההשגחה לכן דרשה מאת המשגיח עליו. ורש"י כתב שהדרישה הזו היא לדעת מה תהיה בסופה וכן הוא האמת. ותפשו הרמב"ן באמרו שלא מצא דרישה מאת השם רק לתפלה. ונראה ששכח (מלכים ב' ח') ויאמר המלך אל עזאל קח בידך מנחה ולך לקראת איש האלהים ודרשת את ה' מאתו לאמר האחיה מחולי זה. וכתב גם כן דרשו בבעל זבוב אלהי עקרון שהדרישות האלה אינם להתפלל כ"א לדעת העתיד. ואמנם למי דרשה רבקה ההודאה הזאת אחרי שהיא לא היתה נביאה וחז"ל אמרו שהלכה לדרוש בבית מדרשו של שם ועבר וששם אמר לה בשם ה' שני גוים בבטנך ויותר נכון לומר שהלכה אצל אברהם שעדין היה חי לדרוש את ה' מאתו ושהוא השיבה בדבר השם שני גוים בבטנך רוצה לומר שהיו שני עוברין תאומים בבטנה ונראה לי שהודיעה שד' סבות היו לה בהריונה. הא' לפי שהיו שני גוים בבטנה רוצה לומר שעם היותם בני אב אחד ואם אחת צדיקים וטובים הנה לא היו הבנים כן כי הם יהיו מתחלפים בטבעיהם ודתיהם ואמנותיהם כשני גוים מאומות שונות וכאלו האחד מהם היה הודיי בקצה המזרח והאחר אשכנזי בקצה המערב ועל זה כפי התחלפות טבעיהם ועניניהם אמר שני גוים בבטנך כי לפי שמלידה ומבטן ומהריון נבדלו אמר ששם בבטן היו כשני גוים ובעבור זה היו מתרוצצים כי לא יוכלו להתחבר במקום אחד. והסבה הב' היא ושני לאומים ממעיך יפרדו רוצה לומר ולא תחשוב שיהיה אחד מהבנים האלה עקר כאביו וכאבי אביו כי הם יהיו רבי הזרע והבנים ומהם יסתעפו לאומים רבים. כי הנה גוים אמר כפי האיכות בחלוף טבעיהם ולאומים אמר כפי הכמות מרבוי זרעם והוא מלשון ובאפס לאום מתחת רזון ולפי שהית' הסב' הראשונ' שזכר מחלוף טבעיה' אמ' שני גוים בבטנך כי בבטנה היו כן. אמנם בסבה הב' שהיא מצד רבוים אמר ממעיך יפרדו כי אחר שיפרדו ממנה ויהיו לאנשי' יתרבה זרעם לא בבטן וכאלו אמר להיותם התחלות לעמים רבים ועצומים בבטן יתרוצצו כי קצר המצע מהשתרע והיו קטון המקום ההוא להכיל לאומים עצומים כמוהם. וח"זל אמרו שהכוונה בלאומים מלכיות ואין לאום אלא מלכות. והסבה הג' היא ולאום מלאום יאמץ ר"ל כי שניהם מלבד שיהיו מתחלפי הטבעי' והדתות ושהם עמים ואוכלוסי' רבים הנה עוד יהיו מריבים זה עם זה תמיד כי לא יסכימו זה עם זה באהבה ואחוה כקרובים אבל יהיו תמיד במריבה פעם יגבר זה על זה ופעם יהיה המנצח מנוצח והגבוה ישפל וכזה יהיה תמיד ביניהם ריב וקטטה. ולכן הם מתרוצצי' עתה רמז למה שיעשו אח"כ בארצות' לגוייהם. והסבה הד' היא ורב יעבוד צעיר ר"ל שמלבד שאר הסבת עוד תתחברה שמה סבה אחרת לקטטה והריב בין שני הגוים האלה והיא שהרב יהיה משועבד לצעיר והוא הפך הראוי ולכן יתעצ' הרב לצאת מהשעבוד ההוא ולהתגבר על הצעיר כפי הדרך הטבעי והצעיר ישתדל למשול בו כפי ההשגחה העליונה כי הרב ימשול בכח הגופני לפי החומר והצעיר בכח נפשיי כפי השכל ולכן אש המריבה תוקד בם תמיד לא תכבה. וכבר כתב הר"ן שלכן היה עשו וזרעו ראשית צרינו. וח"זל אמר אמלאה החרבה לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ואמרו כשזה קם זה נופל שחוייב זה באדום ולא באומה אחרת לפי שהיה אח עשו ליעקב בן כבודה כמוהו ולכן תרע עינו באחיו ובבן אמו יתן דופי. ושבראותו שיעקב בחר לו יה ואהבת עולם אהבו וברך את ארצו ואת עשו שנאמר וישם את ארצו שממה כמאמר הנביא בהכרח תפול הקנאה בעשו ובזרעו יען וביען הקנאה לא תמצא כי אם בין השוים וכל שכן בין האחים שהם שוים מכל צד. ואמנם שאר העמים וגם בני ישמעאל ובני קטורה שהיו מבני אברהם כבר ידעו כי ביצחק נקרא לו זרע כי הוא היה בן הגבירה והם בני הפלגשים ואברהם בחייו שלחם מעל יצחק בנו ולכן לא תרע עינם בממשלת ישראל ולא ירעו ולא ישחיתו קדש ה' אשר אהב מה שאין כן בעשו וזרעו כי להיותם שוים באחוה תפול הקנאה שמה וכל עוד שיגבה ידו על עשו ויתנשא על אחיו כי הוא הבכור ובנחלתו יתגבר באמרו גם אנכי יורש עצר כמוך והלא אב אח' לכלנו כ"ש שאני הבכור ולי משפט היתרון והבכורה וכאשר ירים יעקב יגבר על עשו וזרעו כפי הטבת ההשגחה ושפע הברכה העליונה ומזה יתחייב שמוט עשו נמשך מהתנשאות יעקב משום ורב יעבוד צעיר אבל מוט יעקב לא ימשך בעצם מהתנשאות עשו כי הוא יהיה בעונו ועל צד העונש ולזה אמר הכתוב ואלה המלכים אשר מלכו באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל כי מצד שבימים ההם לא היה מלך על ישראל ולכן מלכו אותם המלכים באדום כמו שראינו שמיד שקם דוד למלך חרבה מלכות אדום ושם דוד עליהם נציבים ונמשך זה עד ימי יהורם אשר בחטאו ולכתו בדרכי אחאב כתוב בו (שם ח':כ') בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך אמנם בבית שני הורקנוס שם אותם שומרים בירושלים והכניסם בברית מילה ובימי אגריפס כאשר נלכדה ירושלים באו גדודי אדום לעזור את יהודה וכל זה מוכיח כי כל הימים אשר הצמיח השם קרן ישראל נתן אדום תחתיו לקיים מה שנא' לצדקת ורב יעבוד צעיר וגם זה היה סבת הרצון והצער שלה. האמנם בא הכתוב הזה בלשון בלתי מוכרח שפעמים יראה ממנו שהרב יעבוד לצעיר ופעמים יובן ממנו שלרב יעבוד הצעיר להודיע שכן יהיה כי בהיו' ישראל רד עם אל ועם קדושים נאמן עשו הרב יעבוד לצעיר יעקב וכאשר ישראל יפשע מקרית עז בחטאו תרגוז הארץ תחת עבד כי ימלוך. הנה התבארה התשובה הגדולה הזאת ושהיתה מתיחסת לשאלה הה'.

Abarbanel Bereshit 25:24-34אברבנאל בראשית כ״ה:כ״ד-ל״ד

וימלאו ימיה ללדת וכו' עד ויזד יעקב נזיד. זכר הכתוב שעם היות רצון הבנים בקרבה גדול והיותם שנים בבטן אחד מההריון הראשון שהיה לה הנה בהשגחת השם לא הפילה רבקה את בניה ולא ילדה אותם לשבעה חדשים אבל נמלאו ימיה ללדת והמלוי הוא תשעה חדשים הזמן שהכין הטבע לתשלום הוית העובר. ואז בלדתה נתאמתה הנבואה שנאמרה לה כי הנה היו תאומים בבטנה והנה כתב תומים. והרא"בע כתב שהוא כמו תאומים ויחסר אל"ף השורש כמו אם לא שריתך לטוב. אבל ראוי לתת טעם למה נכתבו תומים ולא תאומים ויראה שהיה זה להודיע שהיו שני העוברים ההם תומים ותמימים במעשיהם זה לצדקו וזה לרשעו כי כל א' היה בקצה ההפלגה ולזה קראם תומים מלשון תמימות והשלמה בעניניהם וח"זל אמרו שבתמר נאמר תאומים שהיו שניהם צדיקים אבל שנה כאן מפני שהאחד צדיק והאחד רשע וספר הכתוב שיצא הראשון ונראו בו סימנים שנים הא' שהיה אדמוני וזה מורה על תגבורת האדומה בו. והב' שהיה רב השער כאדרת וזה מורה על האדים העשנים המתרבים בו והיה אם כן אדומיי שחוריי שהם היותר רעים שבמזגים כלם בבני אדם עד שא"רזל שהאדמוני מורה על היותו שופך דמים אולי היה מחלקו של מאדים. אבל יעקב לא נראה בו סימן תגבורת ליחה ואיכות מהאיכיות ולכן לא זכר בו אות ולא סימן כלל והיה זה להעיר ולהגיד שעשו היה טבעו ומזגו נוטה לרתיחת הדם ורבוי האדים אשר זה כלו ממה שיוציאה בפעולותיו אל הכעס והאכזריות ושאר המדות המגונות ולכן נקרא עשו מלשון מעשה כאלו הוא עשוי כי בהיותו נולד עם רוב השער נראה כאלו עשאו והשלימו הטבע בעניני גופו בבטן כבן שנים ולכן אמר אחר זה ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם להודיע שלא היה עשו אדומיי בטבעו מפאת זרע אביו שהיה חם ואדומי מאד כי הוא בן ששים שנה היה בלדת אותם וכבר עברו עליו ימי נערותו ורתיחת דמו ולכן נזכר כאן הפסוק הזה להתנצלות יצחק בהולדת עשו כפי רוע טבעו. אמנם יעקב היה שוה המזג בלתי נוטה לאיכות זר ומופלג יכריחהו למעשה מהמעשים שלא לעשות מה שיגזור עליו שכלו וכמו שארז"ל הרשעים מסורים ביד יצרם והצדיקים יצרם מסור בידם אבל זכר הכתוב שידו אוחזת בעקב עשו והיה עם היות שניהם בשתי שליות יראה שנפתחו שתיהם ברגע אחד ויצאו שני העוברים יחד אל פי הרחם לצאת והנה הקדים עשו לצאת ואז אחז יעקב בעקבו שמה בשעת היציאה היה זה אצלי לרמוז על סודות דברים חמשה. האחד להודיע שהיה יעקב ראוי לצאת ראשונה כי הוא נתהוה מטפה ראשונה כדבריהם ולפי שקדם עשו לצאת היה יעקב אוחז בעקבו לעכבו שלא יצא לפניו כי הוא הבכור כפי האמת והיה רוצה לצאת ראשונה ובזה רמז מה שהיה אחר כך שיעקב יקח את בכורתו וכבר העירו במדרש על הרמז הזה וכמו שהביאו רש"י בפירושו. והב' להגיד שכן יהיה תמיד אדום וישראל קשורים זה בזה כשזה קם זה נופל וכמו שזכרתי ושמבטן אמם היו שונאים ונלחמים זה בזה והג' להודיע שיהיה יעקב אוחז בדברים שהיה עשו דש בעקבו כי הוא היה בוחר בדברים הגופיים ומבזה ומואס הדברים הנפשיים ויעקב היה אוחז בדברים הנפשיים אותם שהיה עשו מבזה אותם ודש בעקביו עד שמפני זה נקרא יעקב לא עקב בלבד כמו עשו כי הנה נתוסף בו אות היוד שהיא מאותיות הקדוש ברוך הוא ולפי שהיה דבק בו תמיד. ואולי שלזה כוונו ר"זל באמרם ויקרא שמו יעקב הקדוש ברוך הוא קראו כן. והד' לרמוז שכבר יהיו ימים רבים שיהיו יעקב וזרעו תחת רגלי עשו גולים ומשועבדים אליו ולרמוז לזה גם כן היתה ידו אוחזת בעקב עשו כאלו הוא תחת רגליו. והה' לרמוז שממשלת יעקב האמתית ואחיזתו התמידית מבלי הפסק תהיה באחרית עשו וכמו שיעד הנביא (עובדיה א':י"ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום וגו'. ואמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו ולכן המשיל ממשלת יעקב באחיזה ונפילת עשו בעקבו שהוא אחרית גופו וסופו לרמוז שיהיה יעקב מושל בהיות עשו בעקבו וסופו וממשלתו ולזה כוונו חז"ל באמרם בעקב עשו סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו עד שזה עומד ונוטלה ממנו. והותרו עם מה שפירשתי השאלות הו' והז'. והנה ראתה החכמה האלהית שתהר רבקה שני תאומים התחלפו הטבעים בזה האופן כפי מה שאחשוב לג' סבות. האחד טבעית והיא שרוב הבנים יתדמו במזגיהם ותכונותיהם למולידים אותם או להורים הראשונים שבהם וכמו שכתב החבר למלך הכוזר שיש מבני אדם שלא יתדמה לאביו כלל אך הוא דומה לאבי אביו כי הטבע והדמיון ההוא יהיה צפון וכמו שנראה להרגשה כאשר היה צפון טבע עבר בבניו שלא נתדמו לו עד שנראה באברהם בן בנו שנתדמה לו ע"כ. והנה בהזדווג יצחק ורבקה היו בהם שני טבעים מההורים רחוקים זה מזה תכלית המרחק טבע אברהם יסוד המאמינים ראש היושר והכושר וטבע לבן ובתואל עובדי ע"א רמאים אנשי דמים ומרמה והנה לא רצה ית' שיתערבו ויורכבו שני הטבעים ההם כי יהיה היוצא מהרכבתם אם צדיק ורשע בלבד הוא בינוני לא צדיק ולא רשע ולא בחר ה' באלה ולכן רצה שיתהוו שם שני עוברים בבטן רבקה צרופים כצרוף הכסף בכור הברזל כדי שיפרדו סיגיו חלק אחד מהרוע אל עבר אחר והחלק אחר יהיה נקי מפסול' ויצלח למלאכ' ונפרד האחד יעקב לתומו שהיה מתדמ' בטבעו לאביו ואבי אביו ועשו לרשעו שנתדמה לאחי אמו ולאביה מטבע לבן ובתואל. אבל ביעקב בלקחו את בת לבן לא היה כן לפי שכבר נזדכך טבעו בבטן רבקה שהיה מאותו זרע ארמי ולא הוצרך להזדכך עוד. ואולי שלהעיר על זה אמר הכתוב אברהם הוליד את יצחק. ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה. שזכר אביה ואחיה שהיו סבת מזג עשו כמו שיזכור בפרשה. והסבה השנית היא השגחיית מפאת האחד וענינה הוא שהנה בגוף האדם ויתר הב"ח החכים הטבע בגזרת בוראו כדי לזכך המזון המגיע לאיברים לסדר ג' עכולים אחד באסטות ששם נתבשל בכחה הטבעי מה שיאכל לכל נפש ויוציא המין ממנו וישליך את הפסולת מדרך המעים שהוא הפרש. והעכול הב' הוא בכבד שיעכל עוד אותו המין שהוציא האסטות ויבשלהו בשול שלם ויבדיל שם הליחה הטובה הראויה להיות מזון האברים מהבלתי טבעית שאינה ראויה להזנה וישלחה למשפכים ולתוצאות שיחד להם הטבע כטחול לשחורה וכמרה לאדומה וזולתם. והעכול הג' הוא בפיות העורקי' ובאיברי' עצמם לכל א' כפי טבעו. והוא עכול יותר משובח מבלי מותר רב כמו שיתבאר בחכמת הטבע. וככה השגיח האל יתברך לזכך האומה הנבחרת המיוחדת לדבקות שכינתו בג' מקומות ראשיים. והיה אברהם בערך האצטות בעלת העכול הראשון שבו נתעכל ונזדכך ראשונ' והבדיל החלק הטוב שהוא יצחק הראוי להזנה ושאר בני הפלגשים היו במדרגת הפסולת ושלחם מעל יצחק בנו. והיה יצחק במדרגת הכבד שבו נזדכך עוד הזרע זכוך יותר שלם ונבדלו בו וברבקה אשתו החלקי' חלק ליחה טבעית טובה וראויה והוא יעקב וליחה רעה בלתי טבעית מחליאה הוא עשו. והיה יעקב בערך העכול השלישי שזכך עוד את זרעו וטהרו בשלמות גדול ונתן לכל אחד מהאברים שהם בניו הי"ב הזרע והטבע הטוב כי כמו שיצא מן העכול הג' מזון לכל האברים אם לאברים הראשונים כפי מעלתם ולבשר כפי עצמו ולעצב כפי הראוי לו ולעצם ולשחוסים לכל דבר כפי הנאות אליו. ככה השפיע השם על בני יעקב בזכותו לכל א' כפי הראוי לו כפי מעלתו וכבר זכר החבר למלך הכוזר שבראשונה היה חל השפע האלהי על יחיד אחד מיחידי הדור הוא היה הפרי ושאר בני אדם היו בערכו כקליפות עד שבאו בני יעקב שחל על כלם השפע והוא היה הקהל שזכה ראשונה לדבקות האלהי להיות כלם נבחרים בשלמות האנושי וראוים אליו וזו היא הסבה השנית. ואמנם הסבה הג' היא השגחיית מפאת המשפט וענינו שרצה הקדוש ברוך הוא לתת ליעקב ביצירתו צר ואויב כרוך בעקבו וקשור עמו כדי שיהיה הצר הצורר ההוא עשו שבט אפו וכלי זעמו על ישראל ולכן הטביעו בטבע מנגד אליו כדי שבפשע ישראל ועונותיו יהיה עשו נכון למועדי רגלו ונולד עמו בבטן אחד כי זה יהיה סבה של איבה ולשטנה המתמדת ביניהם כמו שביארתי ולכן לא היה דבר מזה בשאר האמהות לפי שהיה די בשונא אחד ושבט נוגש אחד כנגד יעקב וכבר העירו דברי הנביאים על הסבה הזאת מצורף שהיה גלוי לפניו ית' שעשו וזרעו יהיו רעים וחטאים ולכן הטביעם באופן ישנאו איש את אחיו למען הרחק את עשו מעל לגבול ישראל ומחשבות השם עמקו לאין חקר ואנחנו לא נבין אחריתן. והסבה הג' הזאת כבר שער בה הר"ן. הנה התבאר מה שאמרתי למה היו עשו ויעקב תאומים בבטן רבקה. והותרה בזה השאלה הח'. וזכר הכתוב שכאשר גדלו הנערים כל א' נמשך למעשיו ולטבעו כי הנה עשו להיותו אדמוני רב השער יחס מזגו כמו שזכרתי לתגבורת האדומה והאדים השחוריים כן היה איש יודע ציד כי מטבע בעלי האדומה להיותה דקי המחשבות והתחבולות וכן היה הוא יודע ציד בנכלים ובמרמות. ומאשר היה שחוריי היה איש שדה שונא חברת האנשים ונפרד מקבוצם כמשפט האנשים השחוריים ההריים. אמנם יעקב היה איש תם לא מחודד ביותר ולא בעל ערמימות ולא היה איש שדה אבל יושב אוהלים מתבודד בחכמה והשלמות הנפשיי ועמ"ש חז"ל שהיה לומד בבית מדרשו של שם ועבר והיה תמיד בבית אברהם זקנו לשמוע בלמודים. ואפשר לפרש יושב אוהלים כמו שפי' הרא"בע על אהלי המקנה שהיה חפץ יעקב להתעסק באברהם ויצחק אבותיו במרעה צאנם ובקרם ועל זה אמר יושב אוהלים. והנה יצחק אהב את עשו לפי שהיה בנו בכורו והוא לא היה יודע מה שנ' לרבקה ורב יעבוד צעיר ולכן חשב שעשו יהיה יורש כל ברכותיו וירושת הארץ גם שנראה לו שעשו היה אמץ לבו בגבורי' כפי מה שהיה מספר לו מעניני צידו וגבורותיו עם החיות ואחשוב שעל זה נאמר ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. שבפיו חוזר לעשו שהיה תמיד מספר גבורת צידו. והמפרשים פירשו שהיה עשו מביא ציד לפיו של יצחק וא"זל שהיה מרמה אותו בדברים. ואולי שכל הדברים היו אמת וכולהו איתנה ביה. אבל רבקה אוהבת את יעקב מפני שנאמר לה מפי השם שהוא יהיה עקר הבית ושהרב יעבוד לצעיר ולכן הסכימה דעתה עם דעת המקום ברוך הוא להיותה אוהבת את יעקב לא שישנא יצחק את יעקב ולא שתשנא רבקה את עשו אלא שיצחק היה דעתו שעשו יהיה עקר ביתו ויעקב טפל לו. ורבקה חשבה בהפך שיהיה יעקב יורש הבית ויורש מעלתו ועשו עבד לו כמו שנאמר לה והתרה השאלה הט'. ויזד יעקב נזיד וגו' עד ויהי רעב בארץ. עתה יספר הכתוב ענין הבכורה שמכר עשו ליעקב כי בהיות שיעקב עשה נזיד אחד אם לעצמו ואם להאכיל אביו ואמו וקרה מקרה שבא עשו מן השדה עיף ויגע ונראה שלא הביא בידו צידה ולכן לא היה לו לאכול ושאל מיעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כלומר אני אין בי כח ללעוס ולאכול מפני עיפותי אבל אתה בידך הלעיטני והשלך תוך פי מזה הנזיד אשר עשית להשיב את נפשי. ואמרו על כן קרא שמו אדום אין פירושו שמפני המאמר הזה נקרא עשו בשם אדום כי עשו לא נקרא אדום אלא מפני מראהו שהיה כלו אדמוני כתולעת אבל פירש הכתוב הזה שמפני שהיה עשו עיף קרא הנזיד אדום באמרו הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי מרוב עיפותו לא היה משער מה היה הנזיד ההוא ולא יוכל לשאול עליו אבל קראהו בשם מראהו אדום ובא בס"גול כמו בצע אמרתו. אשתך כגפן פוריה והותרה בזה השאלה הי'. והנה במאמר יעקב על זה מכרה כיום את בכורתך לי. ראוי לעשות בהתר השאלות הנופלות עליו שני באורים. האחד מה היתה כוונת יעקב בקנין הבכורה מעשו אם בעבור תועלת הירושה בנכסי אביו או מפני הכבוד שיכבדוהו אחיו או אם היה לתכלית וכוונה אחרת. והשני מהו הטעם אשר נתן יעקב לעשו אחיו בשאלו שימכור את בכורתו בהיותו מאמר מגונה מאד כפי הנראה. ואומר בענין הביאור הראשון שיעקב ועשו לא חששו על הבכורה לענין ירושת הנכסים כי הנה עם היות יצחק מלא ברכת ה' כמו שהעיד עליו הכתוב ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדול מאד ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלשתים ולא כדברי הראב"ע שחשב שהוא עני ודל. וכבר השיב עליו הרמב"ן הנה הבנים לא היו חוששין על ירושתו וגם לא היתה חמדת יעקב בבכורה מפני הכבוד שיכבדהו עשו כאשר יכבד הצעיר לגדול כי זה כלו הבל ורעות רוח ודמיון כוזב ויעקב קראו אח"ז אדני וקרא את עצמו בערכו עבד כמ"ש כה תאמרו לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב. אבל היה השתדלות בזה כדי לירש את ברכת אברהם אשר ברכו ה' שהיא בהתיחדו ההשגחה בו ובזרעו בירושת הארץ שנמשך ממנה כי היו שני היעודים האלה כאחד שנאמר בפרשת מילה (בראשית י"ז:ז') והקימותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים. וזה היה ממונו ועשרו של יצחק שירש מאברהם אביו וזה יהיה הממון העושר והסגולה שיורש לבניו לא שאר הנכסים צאן ובקר ושאר הטובות והכבודות המדומות. והנה יעקב חשב בלבו שהירושה האלהית הזאת לא היה אפשר שיזכו בה הוא ועשו אחיו שניהם יחד יען לא היו מטבע אחד וטבעיהם ומדותיהם היו בתכלית החלוף וההרחקה זה מזה ושיתחייב מזה ג"כ חלוף גדול בדעותיה' ואמונותיהם. ויעקב היה איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד ולכן ראוי לירש היעודים האלהיים אבל עשו היה איש רע מעללים אין פחד אלהים לנגד עיניו. ולא היה מאמין בהשגחתו ולא חפץ בדבקותו ואיך יהיה א"כ יורש הירושה האלהית כיעקב והיה כצדיק כרשע כעובד אלהים כאשר לא עבדו. ומפני זה כלו היה מן ההכרח שאחד מהם בלבד ישב על כסא אברהם ויצחק ויירש את יחוסיהם הטובים והיה נופל בלבו של יעקב ספק עצום האם יירש אותם עשו להיותו הבן הבכור ליצחק ושעליו נאמר וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו אחריו או אם יהיה יורש אותם היעודים יעקב מפני צדקתו ושלימותו כי הנה היות שניהם יורשים אותם יחד לא יתכן בשום פנים לזווגם כאחד הטמא והטהור יחדיו ובהיות הספק הזה אצל יעקב בענין ירושה דבקות ההשגח' ונחלת הארץ שיעד הב"ה לאברהם אם יירשנה עשו הבכור כבכורתו והוא איש בליעל או יעקב לשלמותו וצדקתו חשב מחשבות לקנות מעשו את הבכורה כדי שיתחברו בו כל היתרונות הטבעי והשכלי יחד. ר"ל שלמות המדות והאמונות שהיו בו ומעלת הבכורה אשר קנה מעשו והיה בלבו של יעקב שלא היה בזה עלבון לעשו כי הוא לא היה מאמין באותן היעודים ולא חפץ באותה ירושה וכמ"ש ולמה זה לי בכור' והיה יעקב ירא שמא מפני רשעת עשו יעביר הקדוש ברוך הוא אותה נחלה וירושה אלהית כלה לבני ישמעאל או אל זולתו מיורשי אברהם וכדי שלא תאבד המתנה ההיא והירושה הקדושה מבית אביו אמר בלבו מוטב שאזכה אני בה בקנין הבכורה מעשו ברצונו משנפסיד שנינו אנחנו וגם לי גם לו לא תהיה. והרלב"ג כתב שהיתה סבת בקשת יעקב הבכורה לפי שהיה נהוג בזמני' ההם לברך את הבכור בשעת המות ברכה נוספת ולכן היה מקפיד יוסף שישית אביו יד ימינו על מנשה שהוא הבכור. ואין ספק אצלי שחזקה אצל יעקב המחשבה הזאת שהזכרתי מה שידע שבעת לידתו יצא ידו אוחזת בעקב עשו שהור' ג"כ ע"ז כמו שביארתי זהו הביאור הראשון בענין הזה. ואמנם הביאו' השני הוא שיעקב אמ' לעשו הנה הבן הבכור הוא עומד במקו' אביו ועליו מוטלת הנהגת הבית במקום אביו בהיות האב חלוש וזקן ולא יוכל להנהיגו שאז הבן הגדול הוא אשר ימלא במקומו בתתו טרף לביתו וחק לאחיו הקטנים כאלו הם בניו ואתה עשו אינך עושה כן שאתה תלך תמיד בשדה ואינך חושש בדבר מהבית ואביך הוא כאלו מת ובטל מן העול' ואני נער קטון וכואב ואצטרך לעבוד את אבי בחליו ולעשות נזיד שיאכל ולא די לי כל הצער הזה אלא שגם אתה תבא מן השדה כדוב שכול וכדרך הזוללי' תבקש ממני הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כאלו מוטל עלי להכין לפניך מה שתאכל בהיותי הצעיר כאשר הייתי עושה אם הייתי הבכור ואתה הצעיר שהייתי מבקש מזון להאכילך ולא היה מוטל עליך כ"א עלי. לכן בחר לך אם תרצה להיות בכור עשה הנהגת הבית וצרכה במקום אבינו ויהיה כל העול מוטל עליך. ואם לא תרצה לקחתו הנח לי את הבכורה ואני אעשה את הכל ואתן לך לאכול כמו שיתן הבכור לצעיר וזה ענין מכרה כיום את בכורתך לי ר"ל כמו שהיום הזה הכל מוטל עלי כן יהיה תמיד ואני אשא אני אסבול עמל הבכור בהנהגת הבית ואתה לא תחוש מזה והייתי נקי מכל עמל. וי"מ מכרה כיום כעת הזאת פן יקרה לך עייפות פתאום ועמך תמות בכורתך גם לי וגם לך לא תהיה. והנה עשו התבונן בלבו ואמר גם אני לא בחרתי ללכת בדרכי אבותי שתפארתם לשבת בית ואני פרא למוד מדבר על מעונות אריות תמיד בסכנה ואם הנחתי מעשה אבותי ואומנותם מה בצע כי אקרא בכור להם כי הבכורה הזאת לא תהיה לירושה הנכסים כי הנה אנכי הולך למות וקודם שימות אבי תמיתני חיה מן החיו' וגם אם היא לעני' הטובו' הנפשיו' איני מאמין בהם ולא ביעודי אברהם א"כ למה זה לי בכורה ר"ל באמת ליעקב שמאמין בהם וקורבת אלהים לו טוב לו תצטרך לא לי שהם הבלי כזבים בעיני ולכן ארז"ל שעשו כפר בתחיית המתים באותו היום לפי שתשובתו זאת היתה בנויה על העדר אמונ' בדברי האל ויעודיו. ולכן כדי שלא יתחרט כי הרשעים מלאים חרטות כמו שזכר החכם השיבו יעקב השבעה לי ר"ל השבעה לי שתמיד תאמר כיום הזה שאמרת בעזיב' הבכורה לי ואז נשבע לו. והית' שבועתו אם בחייו ואם בחיי אביו וימכו' את בכורתו ליעקב. והמכירה אולי שהיתה שעזב יעקב כל נכסי אביו אשר נשארו שלא יהנה מהם לא בחייו ולא אחרי מותו כמ"ש כי במקלי עברתי את הירדן הזה שיורה שלא קבל מנכסי אביו כלל והיה זה לפי שנתן אותם לעשו בקנין הבכורה או שקבל יעקב על עצמו הנהגת הבית כלה ובקשת צרכיו והכנתם ולכן היה שמיד נתן לעשו לחם ונזיד עדשים כאשר יתן הבכור לצעיר לאכול. והעידה התור' שלא נתחרט אותו רשע ממה שעשה כי הנה אכל ושתה ויבז את הבכור' ועכ"ז בזה בלבו הבכורה ולא חזר לומר מקח טעות הוא ואין ספק שהיה עשו בעת המכירה הזאת בן ט"ו שנים ולא נתרעם ממנה עד שברך יצחק ליעקב שאמר את בכורתי לקח שהיה אז בן ששים שנה ויותר. הנה התבאר מזה שלא בקש יעקב את הבכורה כי אם לענין היעודי' האלהיים לפי שראה שעשו אינו מאמין בהם ולכן הותר לו ללקח' ממנו בראותו שלא חפץ בברכה ותרחק ממנו והועילה לו הבכור' הזאת כי בעבור' זכה לברכת אביו כמו שיתבאר אחר זה ובעבור' היה שיעקב וזרעו זכו בירושת הארץ ובדבקות ההשגחה האלהית והותרו בזה השאלות הי"א והי"ב. והר"ן כתב שסבת זה היה שאותו יום מת אברהם כדבריה' ז"ל ושיעקב בשל את הנזיד להברה את אביו באבלו ושעשו לא היה שם בשעת הפטירה ולא דמעה עינו ולא נשבר לבו בקרבו על מות הזקן הקדוש אבל בא כחסר לב ומצא את אחיו מתעסק בהבראת אביו האבל ולא חשש לכל זה דבר ובקש מיעקב שילעיטהו מהנזיד ההוא. ובראות יעקב שהוא היה בוזה אביו ומשפחתו קנא קנאה גדולה שיהיה כל כבוד בית אברהם ויצחק תלוי בעשו זולל וסובא ולכן אמר לו אחר שאנכי מעלה על ראש תפארתי כבוד אבי והורי בהיותי הצעיר ואתה הבכור אינך חושש כל זה לכלום מכר כיום את בכורתך לי ואסבול אני עמל הבכור בכבוד המשפחה ואתכבד עליו ואתה כמו שלא תשא כבודם כך לא תתכבד עליהם ושזאת היתה סבת מכירת הבכורה וגם נכון הוא.

Sforno Bereshit 25:27-34ספורנו בראשית כ״ה:כ״ז-ל״ד

(כז) איש שדה – יודע בעבודת האדמה. יושב אוהלים – שני מיני אהלים האחד אהל רועי והשני אהל בל יצען שבו התבונן להכיר בוראו ונקדש בכבודו. (כח) ויאהב יצחק את עשו – גם את עשו אף על פי שידע בלי ספק שלא היה שלם כיעקב. ורבקה אוהבת את יעקב – לבדו מפני שהכירה ברשעו של עשו. (ל) על כן קרא שמו אדום – כשראו שכ"כ התמכר למלאכתו הנפסדת אשר לא כתורת האדם עד שלא הכיר בנזיד כי אם צבעו. קרא שמו אדום – לשון צווי כלומר התאדם והיה צבוע אדום בהלעטת האדום. (לא) מכרה כיום – כי בהיות היום כל מגמת פניך אל מלאכתך באופן שאתה כ"כ עיף שאינך מכיר הנזיד אין ספק שלא תוכל להתעסק בעניני הבכורה לשרת לאל יתברך ולעשות את הראוי לבכור. (לב) הולך למות – ברב התלאה והעייפות. (לג) השבעה לי – מפני היות הקנין על דבר שאין בו ממש השבועה תמלא חסרונו. וימכור את בכורתו – במחיר שפסקו ביניהם ולא חשש הכתוב לבארו. (לד) ויעקב נתן לעשו – לקנות בקנין חליפין בנזיד או בכלי אשר בו הנזיד על דרך שלף איש נעלו ונתן לרעהו (רות ד, ז). ויבז עשו את הבכורה – גם אחר מעשה היתה הבכורה בעיניו בלתי ראויה לאותו המחיר שפסקו ובכן התבאר שלא נתאנה המוכר כי לא היה הממכר שוה אצלו כל כך.

Sforno Bereshit 26:35ספורנו בראשית כ״ו:ל״ה

ותהיינה מורת רוח – היו לתער וסכין מקצר רוח חיי יצחק ורבקה ולשון מורת כמו ומורה לא יעלה על ראשו (שופטים י"ג:ה') והנה יצחק עם כל זה לא הכיר רב רשעו של עשו שלא היה מוחה בהן ובזה נכשל שהשתדל לברך את עשו ומשם יצאה תקלה שנתן לעשו איזו ברכה או עצה שעם זה רבה משטמה בין בניו ושהוצרך יעקב לברוח אל ארץ אחרת.

Sforno Bereshit 27:1ספורנו בראשית כ״ז:א׳

ותכהינה עיניו – כמו שקרה לעלי שלא מיחה בבניו כאמרו ולא כהה בם (ש"א ג':י"ג) ונאמר בו ועיניו קמו ולא יוכל לראות (שם ד':ט"ו) ולא קרה זה לאברהם ויעקב שהיו יותר זקנים ממה שהיה יצחק אז וממה שהיה עלי. באברהם כתיב ויוסף אברהם ויקח אשה וביעקב עם כל צרותיו ודמעות עיניו כתיב וירא ישראל את בני יוסף אף על פי שהיה רואה בכובד כאמרו ועיני ישראל כבדו מזוקן באופן שלא הכיר התמונה הפרטית.

Sforno Bereshit 32:7ספורנו בראשית ל״ב:ז׳

וגם הולך לקראתך – לא בלבד ראינו שלא היתה בעיניו כל בשורה מוצאת כאשר הגדנו את עשרך אבל גם הולך לקראתך עם ד' מאות איש ואין זה אלא להלחם כענין ויצא אדום לקראתו בעם כבד (במדבר כ':כ').

Shadal Bereshit 25:31שד״ל בראשית כ״ה:ל״א

מכרה כיום – תחילה קודם שאלעיטך, וכמוהו קטר יקטרון כיום החלב (ש"א ב':ט"ז) ישבע לי כיום המלך שלמה (מ"א א':נ"א), דרוש נא כיום את דבר ה' (שם כ"ב:ה'), כולם ענינם בתחילה וקודם לדבר אחד. ותוכן המעשה הזה לדעתי היה, כי יעקב היה עוסק תמיד בצרכי הבית, ועשו היה אוכל בכל יום ממה שהיה מוצא בבית, ולא היה עוסק אלא בצידו, אשר בלא ספק לא היה בו למלאות צרכי המשפחה יום יום, אלא להביא לפעמים בשר תאוה לעשות מטעמים, אבל עיקר אומנות זרע אברהם היה במקנה הצאן והבקר, ועשו לא היה עוזר בה את אחיו כלל; ותלמידי יוסף ירא אומר שהיה עוזר לו (אף שלא בכוונה) בהרחקת האריות והדובים; ונ"ל שלא היה עשו עוסק בהריגת החיות הטורפות, אלא היה צד איל וצבי ויחמור לאכול את בשרם, ויעקב שהיה מיצר על זה שהיה כל עמל הנהגת הבית מוטל עליו בלא שום שכר, התחכם לשאול ממנו בשעה שהיה עיף שימכור לו את בכורתו, ויהיה זה שכרו. ואמנם מה היה המבוקש בבקשת הבכורה ? יש אומרים שינחל פי שנים בנכסי אביו (דברים כ"א י"ז) או שהיה אביו מברך אותו ברכות יתרות על אחיו (למטה מ"ח:י"ח); וכל זה לא ייתכן, כי הנה ראינו כי יעקב לא הגיד מעולם ליצחק אביו ענין המכירה הזאת, שהרי אמר אנכי עשו בכורך (למטה כ"ז:י"ט) ועשו אמר (שם ל"ב) אני בנך בכרך עשו, א"כ מה הועיל יעקב בתחבולתו בהיות הענין בלתי ידוע לאביו? כי הנה עשו לא כתב לו שטר שהיה בידו לראיה, גם לא היו שם עדים ולא היתה שם אלא שבועה; וכיון שאנו רואים שעשו לא הדל לקרוא את עצמו בשם בכור בדברו עם אביו, וגם יעקב אמר אל אביו בכורך עשו, נראה ודאי שלא עלתה על לבו של יעקב לקנות שום יתרון על אחיו אצל יצחק ביום הנחילו את בניו או ביום ברכו אותם. על כן אומר אני שלא היה עניין המכר הזה אלא שנשבע עשו כי אחרי מות אביו יניח ליעקב שיהיה אפוטרופוס ומנהיג את הבית; ויעקב ביקש זאת בכוונה שלא יוכל עשו לגרשו מביתו ומארצו באופן שלא תוכל להתקיים בו ובזרעו ברכת אברהם על ירושת הארץ; ועניין זה לא היה צריך להודיעו ליצחק. והנה עשו קיים שבועתו ואחרי מות אביו הלך לו אל ארץ אחרת, ולא אמר ליעקב שילך הוא ויצא מביתו (וקצת מזה ג"כ בדברי דון יצחק).

Shadal Bereshit 32:7שד״ל בראשית ל״ב:ז׳

וגם הולך לקראתך – כסבורים שאין עשו בא אלא לכבדו ולשמרו בדרך. ואולי כן היתה באמת כוונת עשו, ואולי ג"כ הבינו מתשובת עשו שלא היה בלבו רעה ושנאה על אחיו, ואולי ג"כ סיפרו ליעקב את כל הדברים אשר דיבר אליהם דברי שלום ואחוה. אמנם יעקב לא בטח בכל זה, כי פחד בשמעו שהוא בא אליו בת' איש, והכתוב לא רצה להאריך בדברי עשו והמלאכים, מאחר שלא הועילו כלום, כי לא בטח בהם יעקב. ונראה (כדעת תלמידי מוהר"ר אברהם חי מיינטשער) כי עשו לא אמר למלאכים שהוא רוצה לילך לקראתו בארבע מאות איש, אך הם הבינו זה ממה שראו וממה ששמעו מאנשיו, ועשו לא ידע שהבינו זה ולפיכך היה יכול להאמין שיעקב לא היה יודע שהוא בא לקראתו, ושהעדרים היו שלוחים לשעיר ושהאנשים ההולכים אחרי העדרים לא היו מכירים אותו; עיין למטה פסוק י"ז. ומילת וגם כמשמעה, עשינו שליחותנו, וגם עשתה פירות כי הנה הוא בא לקראתך.

R. S.R. Hirsch Bereshit 25:27רש״ר הירש בראשית כ״ה:כ״ז

ויגדלו וגו׳ – חז״ל לעולם אינם נמנעים מלהצביע לנו על הטעויות והחסרונות, קטנים כגדולים, של האבות, ודווקא בכך הם מגדילים ומפארים את התורה, ומאדירים את הלקח שהיא מלמדת אותנו (עיין פירוש לעיל יב, י). גם בפסוק זה ישנה הערה של חז״ל הרומזת שהניגוד העמוק בין שני נכדי אברהם נגרם לא רק בשל נטיותיהם הטבעיות, אלא גם מחמת שגיאות בחינוכם (בראשית רבה סג, י). כל עוד היו קטנים, אף אחד לא העניק תשומת לב להבדלים בפנימיותם (עיין פסוק כד); נתנו להם אותו גידול ואותו חינוך. הוריהם שכחו כלל גדול בחינוך: ״חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל־פִּי דַרְכּוֹ״ וגו׳ (משלי כב, ו). כל ילד צריך להדריך ולכוון כפי הדרך המיועדת במיוחד עבורו, אותה הדרך המתאימה לתכונות ולנטיות החבויות במעמקי אישיותו; וכך צריך לחנכו, הן כאדם והן כיהודי. התפקיד היהודי הגדול, ביסודו אחד הוא, אך הדרכים לקיימו הן רבות ושונות, כשם שתכונות האופי האנושיות ודרכי החיים הן רבות ושונות. כאשר נקבצו בני יעקב לשמוע את ברכת אביהם, והוא ראה בהם את שבטי ישראל העתידיים, עמדו לנגד עיניו לא רק כהנים ומורי הוראה. עומדים היו מסביבו שבט הלויים, שבט המלכות, שבט הסוחרים, שבט האיכרים ושבט הלוחמים. עומדת הייתה לנגד עיניו האומה כולה, על כל תכונותיה הרבות ודרכי התפתחותה השונות. והוא בירך את כולם, ״איש אשר כברכתו ברך אתם״ (להלן מט, כח), כל אחד לפי תכונותיו המיוחדות. שכן הברית שכרת ה׳ עם אברהם מיועדת לאומה בריאה, שלמה, ומלאת חיים. תכלית הברית היא לבנות חיים לאומיים שלמים על כל צורותיהם השונות, והכל למען התפקיד האחד והגדול, ״לשמור דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״. הכח והאומץ ימצאו שם את גיבוריהם בעבודת ה׳, לא פחות מהמחשבה והרגש; וכל העם, איש איש באומנותו ובמשלח ידו, ימלאו את התפקיד המשותף האחד והגדול. דווקא משום כך, צריך לגדל כל ילד ״על פי דרכו״; ולחנך אותו למטרה האחת הגדולה, כפי דרכו המיוחדת לו, ובהתאם לכחותיו. צורת חינוך שתושיב תלמיד כיעקב ותלמיד כעשו על ספסל לימודים אחד, באותו סדר יום ובאותה דרך לימוד, ותגדל את שניהם לחיי לימוד ומחשבה, סופה שתקלקל אחד מהם. ה״יעקב״ ישאב מבאר החכמה בעניין וחשק הולכים וגוברים; ואילו ה״עשו״ רק יצפה ליום שבו יוכל להשליך את הספרים הישנים, ואיתם יחד שליחות חיים גדולה, שעליה למד באופן חד־צדדי, ובדרך דוחה המנוגדת לחלוטין לטבעו. אילו היו יצחק ורבקה חוקרים לעומק בטבעו של עשו; אילו שאלו את עצמם בשלב מוקדם, איך יכול אפילו אחד כעשו – עם כל הכח, הכשרונות, והאומץ הרדומים בו – להטות שכם לעבודת ה׳; הרי שאז הגיבור לעתיד לא היה הופך ל״גבור ציד״ אלא ל״גבור לפני ה׳״ אמיתי. יעקב ועשו, למרות טבעיהם השונים, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם. כבר מזמן מוקדם הייתה באה חרב עשו בברית עם רוח יעקב, ומי יודע לאן היו פונים דברי ימי העולם! אך לא כך היה. ״ויגדלו הנערים״: רק לאחר שהבנים גדלו והפכו לאנשים, הופתעו כולם לגלות, ששני האחים, שמרחם אחד יצאו, ואשר קיבלו את אותה השגחה, התחנכו באותה הדרך, ולמדו אותם לימודים; היו כה שונים בטבעיהם ובפעולותיהם (השווה אוסף כתבים כרך ז עמוד שיט והלאה). ידע ציד איש שדה – כדרך שאצל יעקב, ״איש תם״ הוא תכונת אופי, ו״ישב אהלים״ הוא משלח היד; כך גם אצל עשו, ״איש ידע ציד״ מציין את טבע אופיו, ו״איש שדה״ הוא משלח ידו. ״צוד״ קרוב ל״סוד״, כפי שהערנו כבר לענין נמרוד (לעיל י, ט), אשר נראה שיורשו הרוחני הוא עשו. ״סוד״: תכנית שאדם שומר לעצמו עד בוא העת להוציאה לפועל. ״צוד״: אדם שמוציא לפועל את התכנית, ומתגבר על כל המכשולים. ה״צַיָּד״ מופיע כלפי חוץ בתכלית התמימות, אך בסתר לבו חבויה הכוונה להרוג. האמנות שלו היא הולכת אחרים שולל; בתחום אחר קוראים לזה דיפלומטיה. עשו היה צייד מומחה; הוא ידע את אמנות השליטה העצמית: לטמון פח, ואז לחכות בסבלנות לשעת הכושר. דרך החינוך שלו, שאליה התייחסנו לעיל, ואשר הייתה כה מנוגדת לטבעו, רק הדחיקה את טבעו האמיתי; וכפתה עליו לפתח סבלנות, ואת היכולת לחכות עד לשעת הכושר. אלה היו הדברים שעשו אותו ל״איש שדה״. דווקא משום שאנסו אותו לחבוש את ספסל בית המדרש, לכן עתה מאס בכל והיה כולו ״איש שדה״. יעקב היה, בניגוד לכך, ״איש תם״, אדם המכיר רק כיוון אחד ומתמסר אליו כליל, אדם הדבק במטרה מסויימת אחת בכל עצמותו. יעקב ביקש בכל לבו למלא את השליחות שהופקדה בידיו, כבנו של יצחק ונכדו של אברהם; ומשום כך נעשה ל״יושב אהלים״, אדם שתחום פעילותו נמצא בתוך החברה האנושית, ובקרבה מנהל חיים של תלמוד תורה ומעשים טובים. כך גם מאוחר יותר בחיים, ״יעקב קראו בית״ (פסחים פח.): בתוך החברה האנושית הוא הכיר ולימד את הגילוי העליון של ההנהגה האלקית.

Malbim Bereshit 25:25-34מלבי״ם בראשית כ״ה:כ״ה-ל״ד

(כה) ויצא הראשון. יען שהיה צריך שיעקב יצא טהור ונקי מכל סיג קדוש לאלהיו, שאב עשו הזוהמא תחלה, באופן שעכירת הטפה וגשמיותה נצללה תחלה והיה חומר ומזון לעשו, וע"כ יצא ראשונה כי הקליפה קודמת לפרי, והזך והצלול נשאר ליעקב, וע"כ אמר במדרש שאב דם נדות של אמו, ועוד אומר שרחץ את הסרי' ואת הזוהמא, ואמר שהיה אדמוני וכאדרת שער שאדמוני מורה על הכעס והקנאה וכל המדות הרעות ששרשם מצד האדומה, ומה שהיה כאדרת שער בא מן מותרות המוח שמורה על הפסד שכלו, באופן שהיה נפסד בדעותיו ומדותיו ולא היה מוכשר, לא לקבל האמונה האמתית הנתלה בכח השכל, ולא לעשות צדק ומישרים התלוים בתכונת הגוף וטוב מדותיו, ויקראו שמו באשר סימניו היו מפאת החומר שכבר נגמר בתכונותיו הרעים מלידה, קראו כולם שמו שהוא עשוי ונגמר מפאת חמרו, שעניני החומר יבינו כל. (כו) ואחרי כן וכו' וידו אחזת בעקב. כתב הרי"א שבא להורות ה' דברים. א] שיעקב הוא הבכור ליצירה ולכן אחז בו ומנעו לצאת קודם שע"כ לקח ממנו אח"כ את הבכורה. ב] שיהיו תמיד קשורים זה בזה כשזה קם זה נופל. ג] שיעקב אוחז דברים שהם לאושר הנפש שעשו דש בעקביו. ד] שזרע יעקב יהיו משועבדים ימים רבים תחת עקבות זרע עשו. ה] שממשלת יעקב האמתית תהיה בכלות ממשלת עשו, ומ"ש ויצחק בן ששים שנה פי' שבא להוציא בל יאמרו שהיה עשו אדומי ושחורי מצד מזג אביו, ע"כ יודיע שאביו כבר עברו ימי רתיחת דמו, כי היה בן ששים. (כז) ויגדלו הנערים, וכן פעל המזג שהיה בם מתולדה על הנהגתם, שעשו מצד שהיה אדמוני היה יודע ציד, ומצד שהיה כאדרת שער שנשחת שכלו לא היה יושב אהלים לעסוק בעיון ומושכלות, ויעקב היה איש תם בלתי יודע לרמאות כדרך הצידים, שהצידה כולל גם הרמאות לצוד אנשים בנכליהם, ויושב אהלים להגות בעיון וזה הפך איש שדה. (כח) ויאהב יצחק. אם מפני שחשב שהוא הבכור והוא הראוי לירש המתנות האלהות והוא לא שמע שרב יעבד צעיר, ואם מפני כי ציד בפיו, שהיה מדבר תמיד מגבורותיו בציד, וגם שהיה מרמה אותו בפיו ופושט טלפיו כחזיר, או כחז"ל שהיה מביא לו מן הציד וחשב שמקיים מצות כבוד, כן כתב הרי"א, ורבקה ידעה שרב יעבד צעיר, והכירה יותר את מעשי הנערים, לכן היתה אוהבת את יעקב. (כט) ויזד יעקב. ענין הבכורה שהבכור היה נבדל לעבודת ה' ויתר הבנים היו עוסקים בעניני העולם כמ"ש הרי"א, וגם על הבכור היה מוטל הנהגת הבית לפרנס את אביו ואמו וב"ב כמ"ש הר"ן, ויעקב לא נתאוה הבכורה בעבור שיירש פי שנים או בעבור הכבוד, רק שרצה שהוא יהיה היורש מהברכות האלהיות בענינים הנפשיים וכן בירושת הארץ, באשר ראה שעשו אינו ראוי לזה והוא עצמו התרחק מחיוב שמוטל על הבכור ומאס הבכורה, כמ"ש ויזד יעקב נזיד, שהנזיד למאכל בני הבית נזד יעקב, וזה היה מוטל על עשו ולא רצה להתעסק בה כי היה איש שדה, ובפרט לחז"ל שהיה סעודת הבראה על מות אברהם והוא לא חש להתאבל על מות זקנו רק בא מן השדה. ב] שבא עיף מן הרצח והשוד ואיך יהיה הוא הקדוש או המפרנס את הבית. (ל) ויאמר. ג] התגברות כח תאותו שלא נח מדרכו רק צוה שילעיטנו, ובולמוס רעבתנותו היה גדול כ"כ עד שלא שם לב להכיר המאכל רק קראו ע"ש צבעו שהיה אדום. ד] מ"ש האדום האדום שפי' הלעיטני מן האדום אני האדום הזה, ר"ל הלעט את האדום הזה שכוון על עצמו שהוא אדום ואוהב דם ורצח וכל מראה אדומה, מן המאכל האדום הזה שנאות אל טבעי, ובזה מבואר איך התפאר במה שהוא אדום ושופך דם, ועז"א על כן קרא שמו אדום שהוא עצמו קרא א"ע בשם אדום להתפאר שהוא שופך דם, ושעור הכתובים הלעיטני נא כי עיף אנכי, מן האדום האדום הזה על כן קרא שמו אדום. (לא) ויאמר יעקב. אחר שראה יעקב שאין הבכורה נאותה אליו, אמר מכרה כיום, ר"ל כפי שאתה מתנהג היום ואתה מבזה את הבכורה ואינך רוצה בה, מכרה אותה לי, והיה ראוי מכרה בקמץ חטף כי הוא מגזרת פעול, ואמר מכרה שהוא כעין שם, ר"ל שממילא היא נמכרת לי אחר שאינך מתנהג בה, וזה דומה כמי שרואה אחד שרוצה להשליך כיסו לים ומבקש שימכרהו לו בעד לחם ונזיד עדשים, שאין זה מרמה את חברו רק כמציל מן ההפקר. (לב) ויאמר עשו. השיב לו, הלא הבכורה היא דבר שלא ימצא אדם ממנה שום הנאה בעה"ז, רק אחר המות בעה"ב, עז"א בעת שאלך למות למה זה לי בכורה, ר"ל אני איני מאמין בעה"ב כלל, ודעתי שאלך למות ולא אחיה עוד בעוה"ב, וא"כ למה לי בכורה אשר זה לי בכורה, ר"ל שזה דהיינו המות ומה שאחריו יהיה בכורה, וכמ"ש חז"ל שכפר בתחית המתים. (לג - לד) ויאמר השבעה לי. כי אין קנין חל על דבר שאין בו ממש ולכן רצה שישבע לו, וימכר י"מ שמכרו בכסף מלא, ויעקב נתן לעשו שמעתה הוטל על יעקב פרנסת הבית, וספר שעשו לא התחרט על מעשהו כלל, שגם אחר שאכל בזה את הבכורה, ומזה מבואר שלא מכר את הבכורה מפני שהיה רעב או תאב אל מאכל הזה, שא"כ היה מתחרט אחר שאכל ושתה ומלא רעבונו ותאותו, רק כי הבכורה היתה בזויה בעיניו ושמח על שלקחה יעקב ממנו.

Malbim Bereshit 27:1מלבי״ם בראשית כ״ז:א׳

השאלות (א'-י"א) מה ראה יצחק לברך את עשו דוקא ולא את יעקב, וכי לא ידע שעשו איש שדה ויעקב איש תם, ומה ראתה רבקה להשתדל כל כך להסיר הברכה מעשו, ועוד הכי לא היה אפשר לברך את שני הבנים, ויעקב ברך את מנשה ואת אפרים ואת כל בניו, ואיך תחול הברכה על יעקב אחר שכוונת יצחק היה על עשו, וכל הענין הזה שלבש יעקב בגדי עשו ויצחק אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו, שכפי הנראה מספור התורה היה ענין שנעשה בהשגחת ה' יפלא מאד, ומדוע לא הגיע ליצחק הערה מאת ה' שיברך את יעקב. מ"ש אולי ימושני אבי, למה לא חשש להכרת הקול, ומ"ש רבקה עלי קללתך, וכי יכול אדם לקחת על עצמו קללת חברו. יצחק אמר תחלה כמסתפק מי הוא ואמר הקול קול יעקב ויברכהו, ואח"כ חזר ושאל האתה זה בני עשו, ואמר שנית ויברכהו. למה ברכו בטובות גשמיות ולא בברכת אברהם כמו שברכו בשלח אותו פדנה ארם. בחרדה שחרד יצחק מי אפוא ולמה אמר גם ברוך יהיה. עשו שאל תחלה ברכני גם אני אבי ואח"כ אמר הלא אצלת לי ברכה ואח"כ אמר הברכה אחת היא לך אבי, ולא נודע מה חדש בכל שאלה, ולמה לא אמר לו יצחק תיכף מה שאמר לבסוף הן גביר שמתיו לך וכו', ואחר שלבסוף ברך את עשו הנה משמני הארץ יהי' מושבך, היה לו לברכו כן תיכף, ולא היה שנאה בין האחים כשהיה מברך את שניהם. ויהי כי זקן יצחק הנה תכלית בריאת העולם היא כדי שימצא איש צדיק וטוב אשר תלוה אליו ההשגחה האלהית ויהיה מעון לשכינת ה' בארץ, כמ"ש כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ובאשר אדם כזה מציאותו מעט ויקר וא"א שיתקיים לבדו בעולם, נבראו עמו כל המון בני אדם שיכינו לו צרכיו ויהיו לו לצוותא, כמ"ש כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, כמו שנמצא באילן שרשים וענפים וקליפות ועלים, והעקר הוא הפרי שהוא המועט נגד העלים והקליפות, וכאשר רצה ה' שיהיה אומה שלמה שידבק בה הענין האלהי ויהיו מהם חסידים ונביאים וצדיקים ושרי קודש ויראי אלהים, בענין שהם יהיו תכלית הבריאה וצמח ה' ופרי קודש, וא"א שכולם יעסקו בענינים האלהיים, שמי יכין להם לחמם וכל צרכיהם, הפריש שבט הלוי שהוא יהיה מופרש מכל עניני העולם ונבדל לעבודת ה', וכל זרע ישראל ישאו צרכיו במעשר פירותיהם, והוא אין לו חלק ונחלה בשדה ובכרם, כי ה' הוא נחלתו והוא הקרב לאלהים כמ"ש כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, ובזה יקחו ב"י חלק בשכר צדקותיו ועבודתו, שהוא שלוחם לעבודת ה' והם נכנסים תחתיו לעבוד עבודת השדה להכין לו טרף חוקו ובזה יהיו שניהם מאושרים בעה"ז ובעה"ב. והיו ישראל בין העמים ובין שבט לוי, כהאלמוג שהוא אמצעי בין הדומם ובין הצומח, והפיליפ שהוא אמצעי בין הצומח ובין החי, כן הם אמצעים בין שבט לוי שהוא קדש לה' ובין העמים הדבקים בחומר ובדברים ארציים, וה' ברך את אברהם שמזרעו יצא הסגולה העם אשר בחר לנחלה לו שיהיה ה' להם לאלהים וישכן שכינתו בתוכם והם יירשו את הארץ הקדושה המוכנת לדבוק האלהי ולהשגחתו ויהיו קדושים לאלהיהם, ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זאת אין בכח האדם להורישה לבניו, כי הוא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם, ורק אחרי מות אברהם ברך ה' את יצחק בברכה זו, וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם, כי ידע שלזה לא תועיל ברכתו רק המוכן לה יתברך בזה מה', וכן תראה כי הברכה שברך יצחק עתה את יעקב ועשו היה מטל השמים ורוב דגן ותירוש ולא הזכיר דבר לא מירושת הארץ ולא שיהיה ה' להם לאלהים, כי ברכה זו לא היה בידו למסרה לבניו, רק ההתעוררות שהתעורר עתה לברך את עשו היה ממה שאמר בפסוק הקודם שעשו לקח נשים מבנות כנען, ושהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה, ובזה כבר הכיר יצחק כי עשו אינו ראוי לברכת אברהם, וידע כי יעקב לבדו הן מצד שלקח את הבכורה ובחר לחלקו עבודת ה', והן מצד צדקתו הוא הקדוש לאלהיו, והוא אשר יירש את ברכת אברהם וכל זרעו יהיו מובדלים לעבודת ה', ואחר שראה והבין את זאת היה דואג בעד שני בניו, אם בעד עשו שראה שע"י רשעתו נדחה מהבכורה ומברכת אברהם ויהיה כמשפחות האדמה, ואם בעד יעקב אחר שכל זרע יעקב יהיה מופרש לעבודת ה' א"א שיתעסקו בעבודת האדמה ובענינים ארציים, כי עסקים כאלה ישביתו אותם מעבודת ה', וכמ"ש אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה תורתו מתי נעשית, וגם מי ילחם מלחמותיו להגן עליו מני צר הלא חזקי הצורה הם חלושי החומר ואיך ילחם עם גבורים אשר יעלו עליו לכבוש את ארצו, ובזה חשב מחשבות שלא יאבדו שני בניו יעקב מתוך עניו וחלישת חמרו, ועשו מצד שנדחה מבכורתו ונעשה איש שדה, לכן רצה ששני בניו יהיו לעם אחד, כישראל ושבט לוי, ורצה לברך את עשו ברוב עושר ודגן ותירוש ובגבורה למלחמה ולממשלה, וזרע יעקב יהיו מיוחדים רק לעבודת ה' כשבט לוי אחרי כן, ובני עשו יספיקו להם טרפם ולחם חקם ויגינו בעדם מכל צר כמו שעשו ישראל אח"כ לשבט לוי, וזרע עשו יהיו הממוצע בין ישראל להעמים, כמו שהיה באמת אח"כ ישראל נגד שבט לוי, ועל כן רצה להכין את עשו על ידי ברכתו שיהיה לו משמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושיהיה מושל עמים ומצוה לאומים, ועת יופיע רצון ה' להנחיל תורה לעמו יהיו זרע יעקב כלם עובדי ה' שומרי משמרת הקודש, וזרע עשו יפרנסו אותם ויגינו עליהם כקליפה והעלים השומרים את הפרי, ולכן אחר שאמר שעשו לקח מבנות כנען ויצחק ידע מרשעו ושלא יהיה ראוי לברכת אברהם, שכן תמצא שטרם ברך יצחק את יעקב בברכת אברהם צוה עליו לא תקח אשה מבנות כנען כי הא בהא תליא, ונוסף לזה הגיע הזמן שידאג יצחק על בניו כי זקן יצחק ועיניו כהו מראות, ודאג כי קרוב יום מותו, והנה את יעקב לא היה בדעתו לברך כלל, כמ"ש למעלה שברכת יעקב שהיא ברכה רוחניית אינה ביד יצחק כלל, שמטעם זה לא ברך את שבט לוי כי ראה שיהיה משרת במקדש ה' וזה ברכתו ברכה הנתונה מאת ה' לא מיד אדם, ורצה לברך את עשו בברכת עוה"ז כנ"ל.

Malbim Bereshit 27:5מלבי״ם בראשית כ״ז:ה׳

ורבקה שמעת – הנה רבקה הבינה כל כונת יצחק (שעז"א ורבקה שומעת ר"ל מבינה דברי יצחק) איך רוצה לעשות התקשרות בין עשו ובין יעקב כהתקשרות יששכר וזבולון ושבט לוי וישראל שיעקב יעסוק בתורה ועשו יפרנס אותו, אבל היא ידעה היטב רשעת עשו ורוע תכונתו, שלא לבד שלא יהיה קליפה השומרת לפרי, כי כעש יאכל וכרקב יבלה את כל, והעושר שיתן לו אביו בברכתו יהי' שמור לו וליעקב לרעתו, לכן ראתה כי טוב שיבורך יעקב גם בברכת עה"ז בעושר וממשלה, כי יש מקום אשר שניהם יכונו יחדו ההצלחה הגופיית עם הנפשיית ויוכל אדם לזכות לשני שלחנות, אם ישמש בהעושר וממשלה רק לצורך אושר הנפש, שמטעם זה לע"ל יהיה ללוים חלק בארץ, כי אז תמלא הארץ דעת ה' ורוח הטומאה יעביר מן הארץ ולא תשביתנו העושר מעבודת ה', כי מסלת השלמים שתים המה, יש אשר יהיה ענין החומר עליו ויצרו יסיתהו לחטוא, רק הוא יתגבר על יצרו, וזה הנקרא כובש, ויש אשר כבר המית את יצרו ופסקה תאותו, וזה נקרא צדיק. והנה הראשון צריך להכניע את חמרו ושלא י"ל חלק ונחלה בעושר ונחלה בל ישבית אותו מעבודת ה', אבל השני שגם כחותיו החמריים באו בברית בל יתאוו לדבר מלבד אשר תצוה הנפש להעזר בהצלחה הנפשיית, לא יחשיך אותו ההון והמשרה מעבודת ה', וזה יהיה מדרגת ישראל לעתיד כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם ואתם כהני ה' תקראו, וחשבה רבקה שבענין זה יצלחו הבנים יותר, שגם ברכת העה"ז תהיה ליעקב, ועשו יעבוד אותו עבודת עבד, כי ימשול עליו יעקב בעוז ה' ובכח נפשו כמו שהיה בעת שהצליחו ישראל וכבשו אדום תחתם והכניסו אותם בברית מילה וטבילה בימי הורדוס, וספר הכתוב כי רבקה שמעת בדבר יצחק וילך עשו לצוד ציד להביא, כי לולא ראתה שהלך תיכף לא היתה עושה הערמה הזאת רק היתה מדברת על לב יצחק שיסכים לדבריה, אבל ראתה שהזמן קצר כי הלך לצוד ציד ולא באופן שהיה הולך תמיד לצוד כי היה איש ציד כי עתה הלך להביא, ולכן הוכרחה אל הערמה הזאת.