Achashverosh's Shock and Fury/5

EN/HEע/E

Achashverosh's Shock and Fury

Sources

Devarim 28:63-68דברים כ״ח:ס״ג-ס״ח

(סג) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.  (סד) וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן...(סח) וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה.

Yirmeyahu 18:18ירמיהו י״ח:יח

וַיֹּאמְרוּ לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל יִרְמְיָהוּ מַחֲשָׁבוֹת כִּי לֹא תֹאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן וְעֵצָה מֵחָכָם וְדָבָר מִנָּבִיא לְכוּ וְנַכֵּהוּ בַלָּשׁוֹן וְאַל נַקְשִׁיבָה אֶל כָּל דְּבָרָיו.

Yechezkel 7:26יחזקאל ז׳:כ״ו

הֹוָה עַל הֹוָה תָּבוֹא וּשְׁמֻעָה אֶל שְׁמוּעָה תִּהְיֶה וּבִקְשׁוּ חָזוֹן מִנָּבִיא וְתוֹרָה תֹּאבַד מִכֹּהֵן וְעֵצָה מִזְּקֵנִים

Esther 3:8-15אסתר ג׳:ח׳-ט״ו

(ח) וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכׇּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. (ט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ. (י) וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים. (יא) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ. (יב) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכׇל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר  עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ. (יג) וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כׇּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כׇּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז. (יד) פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכׇל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכׇל הָעַמִּים לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה. (טו) הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה.

Esther 4:1-9אסתר ד׳:א׳-ט׳

(א) וּמׇרְדֳּכַי יָדַע אֶת כׇּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מׇרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה. (ב) וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק. (ג) וּבְכׇל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים. (ד) [וַתָּבוֹאנָה] (ותבואינה) נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מׇרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל. (ה) וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מׇרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה. (ו) וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מׇרְדֳּכָי אֶל רְחוֹב הָעִיר אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ. (ז) וַיַּגֶּד לוֹ מׇרְדֳּכַי אֵת כׇּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת  פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ (ביהודיים) [בַּיְּהוּדִים] לְאַבְּדָם. (ח) וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ. (ט) וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מׇרְדֳּכָי.

Esther 7אסתר ז׳

(א) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה. (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ. (ג) וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי. (ד) כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ. (ה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן. (ו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה. (ז) וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ. (ח) וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית  מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ. (ט) וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמׇרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו. (י) וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמׇרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה.

Bavli Megillah 15bבבלי מגילה ט״ו:ב׳

יבא המלך והמן... אל המשתה. תנו רבנן: מה ראתה אסתר שזימנה את המן? רבי אליעזר אומר: פחים טמנה לו, שנאמר (תהלים ס"ט) יהי שלחנם לפניהם לפח, רבי יהושע אומר: מבית אביה למדה, שנאמר (משלי כ"ה) אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו', רבי מאיר אומר: כדי שלא יטול עצה וימרוד, רבי יהודה אומר: כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית, רבי נחמיה אומר: כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים. רבי יוסי אומר: כדי שיהא מצוי לה בכל עת. רבי שמעון בן מנסיא אומר: אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס. רבי יהושע בן קרחה אומר: אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא. רבן גמליאל אומר: מלך הפכפכן היה. אמר רבן גמליאל: עדיין צריכין אנו למודעי. דתניא, רבי אליעזר המודעי אומר: קנאתו במלך, קנאתו בשרים, רבה אמר: (משלי ט"ז) לפני שבר גאון, אביי ורבא דאמרי תרוייהו: (ירמיהו נ"א) בחמם אשית את משתיהם וגו', אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו, אמר ליה: כמאן חזיא אסתר ועבדא הכי? - אמר ליה: ככולהו תנאי וככולהו אמוראי.

First Targum of Megillat Esther 7:6תרגום ראשון למגילת אסתר ז׳:ו׳

ואמרת אסתר גוברא מעיקא ובעיל דבבא דבעא למקטלך ברמשא בבית דמכך ויומא דין בעא למלבש אסטלא דמלכותא ולמרכב על סוסיא דילך ולאחתא מניכא דדהבא על רישיה ולמרדא בך ולמסב מנך מלכותא ואסתקפת מלתא מן שמיא ואתעביד ההוא יקרא למרדכי צדיקא אחוי דאבא בר יאיר בר שמעי בר שמידע בר בענה בר אלה בר מיכה בר מפיבושת בר יהונתן בר שאול מלכא בר קיש בר אביאל בר צרור בר בכורת בר אפיה בר שחרים בר עזיה בר ששון בר מיכאל בר אליאל בר עמיהוד בר שפטיה בר פנואל בר פתח בר מלוך בר ירובעל בר ירוחם בר חנניה בר זבדי בר אלפעל בר שמרי בר זבדיה בר רמות בר חשום בר שחורה בר עוזא בר גוזא בר גרא בר בנימין בר יעקב בר יצחק בר אברהם גוברא מעיקא ובעיל דבבא המן ביש הדין בעא למצלביה והמן אשתעמים מן קדם מלכא ומלכתא.

Second Targum of Megillat Esther 6:1תרגום שני למגילת אסתר ו׳:א׳

ביה בליליא ההוא נדת שינתיה דמלכא טפשא אחשורוש דהוה שהיר ולא שכיב והוה שכיב ולא דמיך דנקטת יתיה רוחא דנקטא למלכיא וחבטת יתיה כוליה ליליא עני וכן אמר לכל רברבנוהי מא דאכלית לא הני לי ומא דשתית לא אתקבל עלי שמיא רעימין ושמי שמיא עלי מרימין בקלהון הדא מתנן אמרית למשבק למדינתא ולא שבקית להון אי אסתר והמן מכוונין עלי למקטל יתי דלא אעילת אסתר לשירותא אלא להמן בלחודוהי.

Second Targum of Megillat Esther 8:13תרגום שני למגילת אסתר ח׳:י״ג

פירוש כתבא ודייטיגמא אתפרשת די שדר מלכא אחשורוש איגרתא על יתבי ימא ויבשתא ועל ארכווני ומחוזאי וכל רברבני מדינתא די דירין בכל ארעא שלמכון יסגי כתבא כתבת למחוא לכון דכד מטול דבעממין סגיאין שלטית ועל יתבי ימא ויבשתא שליטית ואוף במלכותא לא מתררב אלא בניחותא רוחא ובמכיכותא ושלמתא נהליך כל יומא ובשלמא סגיאה לממטיא שלמא סגי לכל דריכון תחות מלכותי וכל דצבי למתגרה בימא וביבשתא ולמתהפכא מעמא לעמא ומלישנא ללישנא אחרינא מן סיפי ארעא ועד סיפי ארעא כדין כתבית למחוי לכון על תמימותא ועל קשיטותא דאנחנא רחמין לכל עמא ומוקרין לכל מלכיא ועבדין טב עם כל שלטוניא דארעא ואית מנהון גברין בישין ואתקריבו למלכותא ומלכותא אתמסרת בידיהון ובנכליהון ובשקריהון אטעיו ית מלכותא וכתבו איגרתא דלא תקנין קדם שמיא ואוף בבני אנשא אנון בישין ועל מלכותא אנון קשיין ודא שאילתא דשאלו ממלכא למקטל גברין צדיקין דמא סגיאה שפכין כד ביש לא עבדו ודינא דקטלא לא הויין חייבין ואיתינהון הני גברין צדיקין אסתר דמשבחא בכל הדרא ומרדכי דחכים בכל חכמתא ומומא לית בהון ולא באומתהון ואנא חשיבית בגרמי דאומא אחריתי שאיל מני ואנא לא הויתי ידע דיהודאי שאיל מני דמתקריין בני למרי עלמא דהוא ברא שמיא וארעא ומלכין רברבין ותקיפין מני דברא יתהון ולאבהתהון מטול דהמן בר המדתא אגגיא מהדו הוה ומזרעא דבית עמלק הוה ואתא לותנא וחזא מינן טיבותא ורבותא ושבחא סגיאה ורבינן יתיה וקרינן יתיה אבוהי דמלכותא ומן ימיניה דמלכא הוה יתיב והוא לא הוה ידע למסוברא יקרא אף לא לקבלא מלכותא אלא הוה מהרהר בלביה למקטלי ולמסב ית מלכתא מטול דהמן בר המדתא אגגיא צלבנן יתיה על צליבא וכל דהוה שוי אסיקנן ברישיה ומן דברא שמיא וארעא אסיק ית מחשבתיה ברישיה.

Esther Rabbah 10:1אסתר רבה י׳:א׳

ונדדה שנת המלך אחשורוש שראה בחלומו את המן שנטל סייף להרגו ונבהל והקיץ משנתו ואמר לסופריו הביאו ספר הזכרונות לקרות ולראות מה שעבר עליו ופתחו הספרים ומצאו את הדבר שהגיד מרדכי על בגתנא ותרש וכיון שאמרו למלך הנה המן עומד בחצר אמר המלך אמת הדבר שראיתי בחלומי לא בא זה בשעה זו אלא להרגני.

Midrash Panim Acherot Nusach B:5מדרש פנים אחרות נוסח ב׳ פרשה ה׳

ויבא המלך והמן אל המשתה אשר עשתה אסתר, כיון שנכנס המן לסעודה, נתנה אסתר כתרין שלה אצל כתרין של המן, שאמרה אסתר אם איני כונסת קנאה בין המלך והמן, שהוא חביב עלי, ואם לאו היאך אני שולטת בו, והיה הכוס מזוג למלך, והמלך היה רואה ורע לו, והיה אומר לא היה מוטב שאוכל עסיקין של אסתר, ולשתות כוסה ולא המן, ואסתר היתה דורשת אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' (משלי כה כא).

Lekach Tov Esther 2:10לקח טוב אסתר ב׳:י׳

לא הגידה אסתר את עמה. אעפ"י שהיה מאכלה משונה ממאכל המלכות, לא הבינו בה כי היא יהודית: כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד. שלא תתבזה בעיני המלך, וכדי להגיד הדבר בעתו, כענין שנאמר כי איככה אוכל וראיתי וגו

Lekach Tov Esther 5:7, 6:1לקח טוב אסתר ה׳:ז׳, ו׳:א׳

(ה':ז') ותען אסתר ותאמר שאלתי ובקשתי אם מצאתי חן בעיני המלך ואם על המלך טוב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי. העלתה הדבר עד מאוד להראות בעיני המלך שהיא אוהבת את המן כנפשה, כדי שיתקנא בו המלך, ויאמר לא על חנם האהבה הגדולה הזאת לזמן אותו ב' ימים רצופים, ולפיכך נדדה שנת המלך. (ו:א) בלילה ההוא נדדה שנת המלך. אמר רבא נפלה ליה לאחשורוש מילתא בדעתיה, מה דקמן דזמינתיה אסתר להמן בהדיי, דילמא עצה קא שקלי לעילויה דההוא גברא למקטליה הדר אמר (היכי לא מתודע לאינש) [אי הכי לא הוה גברא דרחים לי דהוה מודע לי], הדר אמר דילמא עביד ליה אינש טיביתא ולא פרעתיה להכי לא מגלו לי, מיד ויאמר להביא את ספר הזכרונות. ובמדרש אגדה כי ירד גבריאל אצל אחשורוש והיה מנדה שנתו מעיניו, וחובטו בקרקע, ואמר לו כפוי טובה קום שלם טובה לבעליו, וכן אמרו ז"ל בתלמוד ורבנן אמרי נדדו עליונים נדדו תחתונים, המלאך היה מנדד אחשורוש, מיד גזר אחשורוש להרוג את הנחתומים, ואת הטבחים, ואת המשקים, אמר להם סם המות נתתם לי לאבדני מן העולם, אמרו לו אדונינו המלך ממה שאכלו אסתר והמן אכלת ושתיתה אתה, כי סבורים היו שאסתר אכלה, עתה ילכו ויראו השרים אם הם במדה זו הורגנו, ואם לאו למה אנו נהרגים, הלכו וראו את אסתר ואת המן ומצאום בלא צער, מיד ויאמר להביא את ספר הזכרונות.

Rashbam Esther 2:19-20רשב״ם אסתר ב׳:י״ט-כ׳

ובהקבץ בתולות שנית – פשוטו: לפי שרוצה לפרש ולסדר עצת המן, ששקל כסף להרוג משפחת המלכה ולא נתיירא מפניה, מה גרם לו, לפי שלא הכיר בה שהיא מזרע היהודים. למה, כי בהקבץ הבתולות למצוא שנית להמליכה תחת ושתי, ונלקחה אסתר, וצוה לה מרדכי שלא תגיד שהיא יהודית. מצוותו קיימה קודם שהומלכה וגם לאחר שהומלכה, על כן לא נתיירא המן לשלוח יד במשפחת אסתר.

R. Moshe Chalayo Esther 7:7ר״מ חלאיו אסתר ז׳:ז׳

והמלך קם מחמתו - כששמע כי המן מבקש כל זאת הרעה על אסתר ועל עמה.  ואולי המשתה עזרו אל הכעס, כי הוא עצמו נתן לו רשות עליהם, אך יש לומר כי לא ידע אחשורוש עד עתה שאסתר יהודיה היתה.

R. Shelomo Astruc Esther 3:11ר׳ שלמה אסטרוק אסתר ג׳:י״א

ולסלק מה שתהיה נזק וחסר בארנוניות ומסים שלהם הכל יושלם לך כי עשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך... ואמר הכסף נתון לך, רצה המלך שאינו מקפיד על הנזק ועל התועלת, ושאם יראה המן ויראה תועלת להוכיחם ולהענישם כדי שלא ימרדו בו אותו הכסף יהיה נתון לו לעשות כרצונו הן להביאו אל גנזי המלך כלו או מקצתו, אמנם מהעם יעשה מה שיהיה ראוי ונאות בעיניו לעשות לסלק ולהרחיק המרד מהם אותו יעשה, וזהו כטוב בעיניו אלא שיבחר הטוב והנאות.  הראה בזה שאינו רוצה להאבידם רק להכניעם ולהעבידם לעבודתו. וזהו הטעם שכשאמר לה המלך מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן לא מצא לו מענה שיאמר אתה אדני הסכמת לאבדם, כי המלך אמר לו כטוב בעיניך במה שאמרתי ולמלך אין שוה להניחם, וז"ש ז"ל שנאה מקלקלת את השורה, שימנעה אותו מלהבין דבר המלך במה שאמר לו כטוב בעיניך.

R. Shelomo Astruc Esther 7:6ר׳ שלמה אסטרוק אסתר ז׳:ו׳

והמן נבעת מלפני המלך והמלכה ולא היה לו פה להשיב כי לא היתה מאת המלך לאבדם כמו שפירשתי, ומלפני המלכה כי נם עתה היה משתדל נגד המלכה להגדיל את עצמו ועל זה אמר אחר מיתת ושתי אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש אח המן שנתן לו הממשלה אשר היתה מושלת ושתי כמו שפירשתי במאמר עד חצי המלכות, כי לעולם לא יוכל המלך לחת לב לכל המלכות לבדו ויצטרך לעזר מה ועל זה נתמנתה ושתי ואחרי מותה מנה המלך על זה המנוי להמן וגדלו ולזה שלחו בכתבם להיות כל איש שורר בביתו ולהסיר הממשלה מכל נשים שבעולם ואולי חשב אחשורוש ביום ראשון שתהא בקשתה בחזרת הממשלה לה וז"ש עד חצי המלכותו זהו שאמר אחשורוש הגם לכבוש את המלכה אשר היא עמי בבית, לא די במה שהרעות לראשונה וזהו לשון הגם...

Eshkol HaKofer Esther 3:8-10אשכול הכופר אסתר ג׳:ח׳-י׳

(ח) ויאמר המן למלך אחשורש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וגי׳ אם על המלך טוב וגו׳ כבר שאחשורש אע״פ שהי׳ רשע אין רשעתו כרשעת המן ורק הי׳ פתי מאמין לכל דבר יהי׳ מבולבל ומטורף הפכפך ולא הי׳ לו דעת להבחין בין טוב לרע ובין אמת לשקר עד שמצד זה הי׳ מסכים על הדברים הבלתי צודקים כעל הצודקים כמו שהי׳ עושים בוני המגדל שהי׳ ומסכימים על השקר כמו שהי׳ מסכימים על האמת וכמו שכתבתי במקומו בס״ד וכ״ז לפי שהי׳ אחשורש מפרס ומדי שהי׳ ישמעאלים בלי חכמה ומדע ובל־ עצה ודבור יהיו עם טמא שפתים אבל המן הי' רשע ערום ממשפחה אדום בעלי חכמה ומדע לפי שאדום ערומים בכל חכמה כאומרו ואבדתי חכמים מאדום, כמו עשו הרשע אבי אדום שהי׳ יודע ציד וחריף לרמות הפך מיעקב שהי׳ איש תם וכן הי׳ המן בעל לה״ ר ויודע לסדר דבריו על נכון בעצות נמרצות ובלשון מדברת גדולות ובשפת חלקות לילך במועצות וג״ז בא לו מעשו שהי׳ לו לשון למודים לדבר צחות בשפת חלקות להטעות אביו ולרמותו באומרו פיו האיך מעשרין אה התבן ואת המלח וע״ז נקרא אמורי דכתיב אשר לקהתי מיד האמורי על שהי׳ צד אביו באמרו פיו.  והמן הי׳ צד את אחשורש ומפתהו בסדור דבריו ובחלקת אומריו רכות משמן. אמר ישנו עם אחד ולא פי׳ מי זה העם שבודאי אם הי׳ יודע המלך שכונתו על ישראל לא הי׳ מסכים עמו לפי שהי׳ עם נבון וחכם כמו שידוע מענין דניאל וחביריו ומרדכי היהודי ג״כ הי׳ מפורסם לחכם ויועץ יושב בשער המלך והצילו מהמות ואיך יהי׳ מסכים בדבר מה לשלם לו ולעמו רעה תחת טובה אלא שהטעה אותו המן בלשונו באומרו ישנו עם אחר ולא פי׳ מי הי׳ אלא עם א׳ רע מעללים ראויים לכליה ואעפ״כ לא אמר לו המלך אלא והעם לעשות בו כטוב בעיניך כמו שאפרוש בס״ד, ובשפת חלקות ועשרה אלפים ככר כסף. ויקר מקרהו של המן הרשע לבא בין אנשים פתאים עבים בשכלם בלי עצה ובלי תבונה שאין יודעים להשיב׳ אלא בקצרה כמו שתמצא באחשורש שעל כל דברי המן הרשע שאמר ישנו עם אחד אם על המלך טוב, לא ידע לאהדורי סברה ולומר למה ימותו מה עשו או שיביא הדבר לעצה הזקנים, רק ויסר המלך אה טבעתו ואח״כ אמר שני דברים קצרים הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך.... (י) ויסר המלך את טבעתו וגו׳ ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך, כבר כתבתי שהי׳ פתי מאמין ל״ד נבער מדעת ולא ידע לאהדורי סברא אלא ענה להמן במעשה הרע הזה של הסרת הטבעת לפי שהי' שונא לישראל וזהו ויתנה להמן צורר היהודים וזהו ויסר המלך ואח״כ השיב בקצרה הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך ועכ״ז נראה שהם דברים מיותרים כי אחר שנתן לו טבעת המלך זה אות שיכתוב ויחתום מה שירצה ועוד שהי׳ ראוי לומר הכסף נתתי לך והעם עשה בו כטוב ולמה אמר לעשות, אבל נראה שפסוק הכסף נתון הוא פי׳ הפסוק ויסר המלך את טבעתו כי המן אמר ב׳ דברים הא׳ יכתב לאבדם והב׳ ועשרת אלפים כו׳ ולכן השיב לו המלך ואמר אחר שאני כוהן לך זה הטבעת זה אות שהכסף נתון לך אחר שאיני רוצה משלך ואני נותן לך הטבעת, וג״כ הוא אות לעשות בעם כטוב בעיניך או שחוזר לומר הכסף נתון לך שלא יחשב שנתינת הטבעת היתה על תנאי הכסף , לז״א הכסף נתון לך ובאומרו והעם לעשות בו כטוב בעיניך יורה שלא הי׳ רצונו לכלותם שזה גנאי גדול לו להכות חינם העם אשר באו לארצו במצות המלך הקדום וגם הי׳ בזה התנצלות לאחשורוש לתת אגרות שניות לפי שהוא לא אמר שיהרגם אלא שיעשה בהם הטוב בעיניו וחשב אחשורש שאחר שהסגירם בידו שירחם עליהם ולא עלה בדעתו שיעשה אכזריות גדולה להרוג אומה אחת בכללה כי האשם כולו יתלו במלך והמן מצד עבודתו למלך הי׳ לו למנוע מזה אבל הרשע הזה מצד שנאתו קלקל השורה ולא חשש לכבוד המלך לפי שראה שהמלך קבל כל דבריו בשפת חלקות לפי שהי׳ פתי.

Eshkol HaKofer Esther 7:6אשכול הכופר אסתר ז׳:ו׳

והמן נבעת מלפני המלך לפי שהשקר אין לו רגלים לפי שהטעה למלך באומרו ישנו עם א' סתם ולא גילה שכוונתו על ישראל עם הכם ונבון והמלך לא ידע מאומה משקרותו וכזבין ולסיבת זה נבעת מלפני המלך ולא הי׳ לו פה להשיב ולומר אתה הסכמת בהריגתם ולמה תאשימני באופן שכשראה המלך הבגידה הגדולה הזאת והמלך קם בחמתו ממשתה היין רמז בזה שזכר לו עונות ראשונים וזכר מה שעשה לושתי שהרגה...

Akeidat Yitzchak Esther 2:10עקדת יצחק אסתר ב׳:י׳

האמנם הסתירה אסתר את יהדותה? האמנם כי יש לי בזה דעה אחרת אכתוב אותו אך על גב דמסתפינא ממאי דרגילנא עליה מימים לימים והוא כי הדבר מפורסם ביניהם שאסתר היא ישראלית כי מבית מרדכי לוקחה אמנם כשראה שלוקחין אותה לטוב יופיה כי מד' היתה ראה לו שיסתיר יחוסה כדי שיחשיבוה בבית המלך בחשבם שהיא מזרע מלכות בית רב גדול שמו בגוים שהוא אומן אותה כמו שאמרנו. וציוה לה שאם ישאלוה על זה תשיב אמרה שאינה יודעת עמה ומולדתה כלל כי לא הכירה אב ואם רק שגדלה בבית האומן וזה כדי שלא תהיה תפוסה בדבריה ואם ישאלו ממנו ידע להזהר וזהו דעת אמיתי ונכון, לא יכחישוהו הכתובים כלל אבל יקימוהו. תדע שלא הוצרכה אחר כך להגיד למלך בשעת הדוחק כי היא יהודית אבל אמרה תנתן לי נפשי בשאלתי (ז':ג') וכו' כי נמכרנו אני ועמי (ז':ד') והמלך לא שאלה מאי זה עם היא כי לא נכחד ממנו אבל נתחדש לו אז שהיהודים היו נמסרים. גם בגמרא (מגילה ט"ו:) אמר רבא עד חצי המלכות ותעש (ה':ז') ולא דבר שהוא חצי המלכות ומאי היא בית המקדש ואם לא ידע שהיא יהודית בית המקדש מאי עבידתיה והעד הנאמן בזה מה שנאמר בסוף ומרדכי בא לפני המלך כי הגידה אסתר מה הוא לה (ח':א') יראה באמת כי גילה סודה זה לא זולת. ואם תאמר אם כן איך עלה בלב לחשוב כזאת על עם המלכה האהובה משיבך כי גם בעיני המלך יפלא כמו שאמר מי הוא זה ואי זה הוא (ז':ה') וגו' כמו שיבוא במקומו (ז':ד') על נכון בעזרת ה'.

Akeidat Yitzchak Esther 3:8-10עקדת יצחק ג׳:ח׳-י׳

(ח) ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וכו' הלא תראה שירא מהזכירם אך רמז אל עם פחות ושעל אשר מיעט כמותו ואיכותו שרמז ואמר ישנו עם אחד וכו' כי האחדות מעצם המציאות או שרצה לאחד שאין לו קורבה עם שום אחר שיתקומם עמו ואמר מפוזר כי לא יאבד המלך באיבוד קיבוץ עם מצויין ומפורד כי הם נפרדים איש מאחיו ואיש מרעהו ושמחים מרעתם כי לזה לא יקשה העמידה עליהם כל שכן חלק ליבם עתה יאשמו וכו' ודתיהם שונות מכל עם ולזה אין לחוש שמא העמים אשר בינותם ימחו ביד המאבדים אותם אבל המה יעזרו לרעה. ואת דתי המלך אינם עושים ואין המלך חייב להשיב להם גמול וזאת אשר עמדה בליבו כמו שאמרנו למעלה (ג ז) ולמלך אין שוה וכו' לומר כי הם דלים ורשים ואינם מעלים מיסים וארנוניות כלל ואותו שהם חייבים בו הם מתהפכים בתחבולותיהם להבריח אותו מן המוכסים באופן שהתועלת הוא מעט ואם אולי יחוש אל ההפסד. (ט) אם על המלך טוב מה שלא יבוא מהם לעולם הנה כששמע המלך דבריו ומיעוט העם הזה ופחיתותם ואמר יכתב לאבדם לא יובן להשמיד להרוג ולאבד כי זה אינו מן הטבע האנושי אבל יובן שישלחום מן הארץ או ילקחו לעברים ויעמס בעבודות קשות עד שיכלום מאליהם וסבר וקיבל. (י) ולזה ויסר המלך את טבעתו וכשיודה אליו המלך בזה ימהר לכתוב ספרים מיד לכל המדינות ברצונו בבוטחו בו כי אחר כך מיום ליום ומחדש לחדש צו לצו קו לקו ידבר אל המלך ויגלה את אוזנו אי זה עם הוא, גם המלך זעיר שם זעיר שם יתפתה ויתרצה אליו כי כיון שהתחיל להודות לא ימנע ממנו כמו שאמר כי כתב אשר נכתב וכו' ולא שת ליבו לאסתר המלכה כי לו הוכח שהיא נודעת לכל כמו שאמרנו חשב שכיון שלוקחה לבית המלכות כבר יצאה מכללם ונשתמדה והמשומדים קשים לישראל לעולם גם כי עליה תעבור כוס הפתוי וההיסת בזמן ההוא. ולפי שהדבר מסוכן מאוד כי אולי לא יתרצה המלך היה מורד גדול למלכות כי גנב לבבו כמו שהיה. לזה הוצרך לקראת נחשים לדעת לאי זה יום או חודש מהשנה יהיה לעת מצוא חפצו זה מהמלך כי הוא הזמן המחוייב שיכתב בספר והנה הגורל דחהו עד החדש הי"ב כי אין רחוק ממנו ודי בזה סימן רע לו שהראוהו שהדבר קשה למצוא אמנם הגאוה והשנאה קלקלו השורה ואל תשומם לומר איך אפשר כי הרצים יצאו דחופים וכו'. לאבד וכו' – המלך לא ידע או לא שמע מי המה אלה שככה אתה רואה כי הם שמנהגם היה להיות מלכיהם בחדרי מלכותם ויושבים על כסאם בחורי מלכות ואין הכל נכנסים לפניהם אלא יש שרים גדולים שהם לבדם רואים פני המלך ולא עוד אלא שכל איש ואישה אשר יבוא אל המלך וכו' וזה הדת כוללת לכל שרי המלך למגדול ועד קטן, שהרי המלכה חרדה אליה ולזה הוא דבר מבואר שאפשר הוא לכתוב ספרים שלא מדעת המלך רק ככל אשר ציוה המן כאשר יעיד הכתוב על זה והיה הדבר גלוי לכל העמים ותנתן דת בשושן ולא יגיע דבר אל המלך כי אם המן ואוהביו ואנשי עצתו שהם נקראים אל המלך ונכנסים ברשות אין מי עוד לו.

R. Moshe Alshikh Esther 3:9ר׳ משה אלשיך אסתר ג׳:ט׳

אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים וכו'. אף כי להשמיד בלבבו לא הוציא מפיו כי אם לאבדם, כיחש פן ימאן המלך, על כן בחר לשון ערומים לשון היולי, יכתב לאבדם שאפשר להתפרש לשלול שלל ולבוז בז בחיי חייתם, או לאבדם מן העולם, ותפס לשון זה עד ישקיף וירא מה בלבו של מלך והעולה על רוחו, כי גם אם יבין המלך על איבוד ממון הוא ימתיק הדבר באגרותיו על איבוד נפשות, או הוא ישתדל בכל עז קו לקו צו לצו עד ישוב ויודה על כוונתו. ובזה צדק מענה לשון המלך באומרו (פסוק יא) והעם לעשות בו כטוב בעיניך, כלומר ראיתי דבריך מסותרים סובלים שתי הבנות בהסתפקך בכונתי, אך הנני מרשה אותך לעשות בו כטוב בעיניך לפי איזה פירוש ישר בעיניך, ובראות שנשאר הדבר אל הנוסח שיברר לו ויצוה לכתוב, אזי פירש ואמר להשמיד וכו', וזהו שתלה הכתוב הדבר על צווי המן באומרו (פסוק יב) ויכתב ככל אשר צוה המן.

Vilna Gaon (GR"A) Esther 3:8-9הגאון מוילנא (הגר״א)סתר ג׳:ח׳-ט׳

(ח) ישנו עם אחד – ולא הזכיר אותם, כי היה מתיירא [אם יאמר יהודים] שמא יאמר שאינו רוצה מחמת שאוהב הוא את מרדכי, לכך לא הזכיר...  (ט) ועשרת אלפים וכו' מחמת המס שיעלה לך מהם אני נותן לך עשרת אלפים ככר כסף כו'.

R. Y"S Reggio p. 21-24ר׳ י״ש ריגייו עמ׳ 21-24

כאשר בקש המן ברשעתו להשמיד אומה גדולה בעבור שנאתו אל איש אחד פרטי חשב תחבולות רבות להסתיר אמתת כונתו מאת המלך, וצייר לו הדבר בחנופה ובחלקלקות כאילו עצתו לא תביט רק לטובת הממלכה לא אל הפקת זממיו הרעים. לכן נשמר מאד לבלתי הזכיר שם היהודים בכל מאמרו, כי ידע שהמלך לא היה שונא את היהודים ולא יסכים לעשות להם רעה על לא חמס בכפם, ובפרט כי חשש פן יזכור הטובה אשר גמל עליו מרדכי בענין בגתן ותרש, רק אמר בסתם ישנו עם אחד, כלומר אנשים בני בלי שם, אשר לא ידעתי איך אכנה אותם כי אין להם שם, ובאו מארץ רחוקה לגור בארצך ונתפזרו במדינותיך, ושם עם נופל גם על קבוץ אנשים מעטים איך שיהיה, כמו ויחץ את העם אשר אתו (בראשית ל"ב ח׳), אמנם כי אתם עם (איוב י״ב ב'), גם לא הזכיר מספר העם המעט הוא אם רב, רק אמר שהוא מפוזר ומפורד בין העמים, ויש להבין מזאת המליצה כי אולי הם רק מתי מספר מפוזרים זעיר שם זעיר שם ומפורדים זה מזה עד שאין מהם קבוץ גדול במקום אחד, גם ממה שאמר ודתיהם שונות מכל עם יש להבין כי הם פרועי מוסר ומורגלים במדות נשחתות כ״כ עד שאין אומה ולשון דומה להם במנהגיהם הרעים, אך מה שהוא יותר קשה הוא כי את דתי המלך אינם עושים, ויש במשמעות זה המאמר כי אינם פורעים את המס כשאר העם ואינם שומרים את פי המלך לעשות ככל אשר יצוה, אלא ימרו תמיד את מצותיו, ובזה יש חשש פן ילמדו מהם גם שאר העם לבלתי שמוע בקול המלך ותצא מזה תקלה לכל המלכות. לכן מן ההצעות האלה הוציא המן התולדה כי למלך אין שוה להניחם, ופי׳ מלת להניחם שישארו במלכותו מפוזרים בין בני שאר המדינות, אלא יותר טוב ומועיל יהיה לאבדם, כלו' לגרשם מארצו עד שיהיו אובדים בארצות אחרות, כדרך ובאו האובדים בארץ אשור, אבל לא אמר בפירוש להרגם, כי ידע שהמלך לא יתן לו רשות לשפוך דם נקי וכ״ש שלא הזכיר לפני המלך הריגת טף ונשים ובזת שללם כמו שגזר אח״כ מרעת עצמו, כי על כל אלה לא היה מקוה הסכמת המלך; הנה על פי הדברים האלה אין לתמוה אם המלך אשר שם בטחונו ביועץ הנאמן וחשב שלא ישתדל רק לטובת הממלכה מצא דבריו נכוחים וטובים ולא ראה שום עול וחמס בגרש מארצו תרבות אנשים חטאים כאלה, ולהיותו טרוד מאד במלחמות ארוכות וכבדות כמו שנרמוז להלן לא נתן אל לבו לחקור יותר על פרטי העצה הזאת, אלא בטח בהמן והרשהו לעשות כטוב בעיניו בדבר קטן כזה, כי בלי ספק היה בעיניו דבר קל הערך ומשפט מסכים עם חקי הצדק להרחיק מעל גבולו מי שאינו עושה חקיו ומשפטיו ומי שאין לו זכיה להשאר במדינה אשר לא נולד בה. הרי שאין אשם במלך אם נפתה אחרי עצת המן אשר רכו דבריו משמן והמה פתיחות, ולכן במשתה היין כששמע מפי המלכה אמתת הדבר השתומם מאד כי לא יכול להאמין איך תנתן דת במלכותו לטבוח טבח רב שלא ברשותו, ובגודל הפליאה והחרדה שאל בחמתו: מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן? וכפל הלשון מי ואיזה ומליצת מלאו לבו המה עדות על תמימות לב המלך ועל היותו נקי מכל חשד בדבר הזה. כי שאל: מי הוא מכל משרתי ואיה איש בכל מלכותי אכזרי כ"כ ועז פנים בזה השיעור שיזיד לעשות מלבו ושלא ברצוני נבלה כזאת? וכאשר הגידה לו אסתר כי המן הוא בעל הדבר יצא מיד אל גנת הביתן להתבונן בינו לבין עצמו איך ובמה היה ביכולת המן לעשות כן, ואז זכר מה שאמר לו מלפנים והעם לעשות בו כטוב בעיניך, ופתאום נגלתה לו כל התחבולה והבין כי המן רמה אותו בחלקלקות שפתיו וחלט ממנו רשיון לנקום נקמתו, ולכן גזר כי בן מות הוא, וביאר אח״כ אל המלכה כי סבת ענשו הוא על אשר שלח ירו ביהודים (שם ח׳ ז׳) מה שלא עלה מעולם על לב המלך, כי הוא אהב את היהודים כמו שנוכיח לקמן׳ וכמו שאמר בפירוש אל מרדכי ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם. מבואר א״כ שלא היה אחשורוש מלך טפש או הפכפך או אכזרי, אלא מושל ביראת אלהים עושה משפט וצדקה בארץ ומיטיב אל היהודים בכל כחו....

Malbim Esther 3:8-15מלבי״ם אסתר ג׳:ח׳-ט״ו

(ח) ויאמר המן, המבואר שהמן גנב את לב אחשורוש בשני דברים, אחד שלא הודיע לו מי הוא העם הזה שמלשין עליהם, שאם היה אחשורוש יודע שהם היהודים שהיו מפורסמים לעם חכם ונבון לא היה שומע לעצתו, וכן אף על עם אחר היותר שפל ונבזה אם היה אומר לו שכוונתו להשמידם, ג"כ לא היה שומע לו, אבל המן בערמתו אמר ישנו עם אחד, עם הבלתי מפורסם, עד שאינו יכול לכנותו בשם, ויען שרצה להלשינם שמזיקים לכל העמים, אם באמונתם ואם בהנהגה המדינית, וידוע שאם עם לבדד ישכון במדינה מיוחדת אף שיהיו היותר גרועים לא יזיקו לעמים אחרים השוכנים במדינות אחרות, וכן אם אף ישכנו בין עמים אחרים במדינותיהם, אם עכ"פ בכל מדינה ששוכנים בה יש להם ערים נבדלים, ג"כ אין שכונתם מזיק ולא יקפיד המלך לאבדם, ע"כ הקדים שהוא עם מפוזר להוציא שאין להם מדינה מיוחדת, וגם מפורד להוציא שגם במדינות ששוכנים שם לא ישכנו בערים פרטים רק מפורדים ונמצאים בכל שכונה ושכונה, ולא בקצת מדינות רק בכל העמים אשר בכל מדינות מלכותך ובאופן שהיזק הנמשך מהם כולל כל העמים, ועתה התחיל לספר שני ההיזקות הכלליות הנמשכות מהם: א) באמונות, כי דתיהם שונות מכל עם, וכלל בזה שלשה דברים, א) שנוי הדת הישראלי מיתר הדתות, ב) שהגם שכל דת ודת בהכרח יהיה משונה מדת זולתו, מ"מ לא ישתנה רק בעקריו ושרשיו, אבל בפרטיהם יתחברו וישתתפו, אבל בדת הישראלי נמצאו בו דתות שונות ומצות רבות חלוקות עד שנחשב להרבה דתות וכל הדתות האלה הנבדלות משונות מכל דתי העמים, ולא יתדמו אליהם בשום דבר. ג) שלא לבד שדת הישראלי משונה מדתות העמים, אבל הם משונים גם מכל העמים בעצמם, כי הדת תבדיל אותם מן העמים במאכליהם ומלבושיהם והנהגתם, עד שע"י הדת משונים גם בחיי האנושית מכל עם, ונגד הקבוץ המדיני אומר ואת דתי המלך אינם עושים, שגם בדבר שאינו נגד דתם רק בעניני ממון אינם עושים דת המלך, ומהם לומדים כל העמים למרוד במלך ופקודיו, ואחר שחשב ההפסד הגדול המגיע על ידם, אומר בל תחשוב שיש לך מהם איזו תועלת שבעבורו תניחם, אמר בכלל ולמלך אין שוה להניחם, שאין לך שום תועלת שישוה נגד ההיזק שתמצא בהנחתם. (ט) השאלות (ט - יב) יפלא מאד וכי עושי המלאכה הם הממונים על אוצרות המלך וגנזיו, הלא ליד הסוכנים ראוי שישקלם, גם היתכן שימכר המלך עם ונפשות אישיו במחיר, לא נשמע כזאת בכל דברי הימים הקודמים, ואם נתחייבו להשמידם למה יקח כסף מחיר. למה מספר שנתן הטבעת ביד המן, ולמה קוראו פה ביחוד בשם יחוסו ובכנוי צורר היהודים. מ"ש הכסף נתון לך היל"ל יהיה לך כי לא נתן לו רק מחל לו.  אחר שהעת לקיים דבר הדת להרוג היהודים היה בי"ג אדר הבא, מדוע זה מהר לקרא תיכף לסופרי המלך בו ביום, והלא עוד חזון למועד. אם, זאת הדבר השני שגנב לבו שלא אמר לו שרוצה להשמידם רק לאבדם, שפשטות באורו הוא לאבד צורת האומה שהיא דתם לבטל דתם ולהכריחם לשמור דתות של יתר העמים, או יותר ענינים כאלה שיעשו תחבולות שישבת עניני העם ההוא וחוקיהם ונמוסיהם, ולא כוון אחשורוש כלל אל הריגה ואבוד נפשות, ועשרת אלפים אמר בל תחשוב כי תצטרך להוציא ע"ז הוצאה רבה ולהחזיק פקידים הממונים על כך, ונבוני לב אשר יחרצו במלאכה הזאת להעבירם מדתם. כי עושי המלאכה הזאת שהם המדיחים אותם יעשוהו כ"כ בשמחה עד שהם עוד ישקלו כסף עבור זה, ושעור הכתוב על ידי עושי המלאכה הזאת (אהיה אנכי ביכולת) לשקול עשרת אלפים ככר כסף אל גנזי המלך, כי הם ישקלו כסף כדי שיעשו מלאכה זאת, שיחשב בעיניהם לשכר ואושר, ובזה רמה את המלך שכל העמים ישמחו בזה להשיב תועים אל דרך. (י) ויסר, עתה מספר כי המלך לא אשם בדבר זה מאומה, כי אחר שגנב לבו ולא הגיד לו מי העם, ולא שדעתו להשמידם, אם היה המלך עצמו חותם האגרות היה רואה כי מרמה בדבר ולא היה מסכים עמו, אבל המלך מבטחונו בו מסר הטבעת לידו לחתום בשמו, והוא שנה וכתב להרג וכריתות, וע"כ אמר שלא המלך היה החייב בדבר רק שהמן היה הצורר היהודים, והוא כתב הכל מדעתו, ע"פ משטמת אבותיו השמורה אתו עד נצח יען שהוא אגגי. (יא) ויאמר, מבאר שנית תומת המלך בל יחשוב אדם שעשה זה בעבור הכסף, כי אדרבה לפי מחשבתו שרוצה לישר העם ולאבד רוע דתם ומדותיהם אמר לו שהוא יתן לו הכסף הצריך להוצאה על זה מאוצרותיו, ויתן בידו הכסף עם העם לעשות בו הטוב בעיניו כפי שימצא דרך הישר להסיר המכשלה היוצאה מרוע דתם והנהגתם לטוב להם. (יב) ויקראו, עתה מספר ערמת המן, איך חשב מחשבות להוציא רשעו אל הפועל. שאחר שרמה את המלך והשיג הטבעת, ירא פן אחר ימים יודע למלך מי הם העם, ומה הוא רוצה לעשות בהם ויפר עצתו, ע"כ מהר לכתוב הספרים בו ביום, ומספר כי סופרי המלך כתבו ככל אשר צוה המן לא כאשר צוה המלך, כי המלך לא ידע מזאת כלל. והנה בכל מדינה נמצאו כמה עמים, ולכן כתב לכל מדינה שתי אגרות, א) לאחשדרפון, ב) להפחה, ולכל עם אשר במדינה כתב לשר אשר הוא לראש אל העם, ומן הרגיל שכל מדינה יש לה כתב מיוחד ולכל עם ועם יש להם לשון מיוחד, אבל לרוב כל בני המדינה מתיחדים בכתבם, לכן אמר שכתב לכל מדינה ככתבה ולכל עם כלשונו. (יג) ונשלוח, זאת שנית ששלח הספרים תיכף ביום ההוא ביד הרצים, כדי שאף שירצה המלך לחזור בדבר לא יוכל להשיב את הספרים כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, וגם בחר שהשמד הכללי יהיה בכל המדינות ביום אחד כדי שלא יהיה להם שארית ופלטה, וגם לא באר בכתבו שהגזרה כוללת כל המדינות, כמו שבאר מרדכי בכתביו, כדי שכל שר ופחה יחשוב שרק במדינתו נגזר זאת, ויירא יותר לשנות דבר [ועיין לקמן ח' בארתי יתר השנוים שבין מכתבי המן למכתבי מרדכי]. (יד) ...פתשגן, לדעתי עשה בזה ערמה כפולה, כי הספרים ששלח לשרי המדינות היו חתומים בחותם המלך, וכתוב עליהם מלמעלה שלא יפתחו רק עד שיבא יום י"ג אדר, כמו שהמנהג עוד היום אצל המלכיות, ועז"א ונחתום בטבעת המלך שהיו חתומים למעלה באופן שלא ידע איש מה היה כתוב בהם, רק עם הספרים האלה החתומים שלח עוד אגרות פתוחות פתשגן הכתבים החתומים, וזה היה בגלוי לכל העמים, שיהיו עתידים ליום י"ג אדר למלחמה, שבאותו יום יפתחו האגרות החתומות וידעו על מי ומי ילחמו, ובזה התנכל עצה עמוקה, א) כי רצה שעד אותו זמן לא תודע הגזרה הזאת לשום אדם כי האגרות יהיו חתומים, ועי"כ לא יוכלו היהודים לבקש עזר והצלה, ולא להעמיד מליצים בבית המלך, וגם המלך לא ידע הדבר עד אחר מעשה, ב) שע"י עצה זו היה בטוח שלא יברחו היהודים למדינות אחרות ולא יסתירו את עצמם כי אחר שלא יודע עד אותו זמן למה יהיו עתידים, ממילא גם היהודים יהיו עתידים ליום ההוא בכל עיר ועיר עם יתר העמים, ובפתוח האגרת ויתודע כי עליהם נגזר השמד יקומו עליהם ויהרגום. (טו) הרצים, גם הערים למהר על הרצים שיצאו תיכף כדי שלא יוכל המלך לחזור, ולא עוד אלא הדת לא נתנה בשושן עד צאת הרצים כדי שלא יודע להמלך תחלה, כי חשש פן ישלח המלך אחר כתב הדת וירצה להחזירו, וספר עוד לראיה, שהמלך לא ידע מכל זאת מאומה כי ישב עם המן לשתות, ואם היה זה בידיעתו ליתן דת לאבד אומה שלמה ואיך ישב אז לשתות הלא גם בין הדנים דיני נפשות הנמוס שלא לשתות יין ביום שגזרו על איש עונש מיתה אף כי בעת נמכרה אומה שלמה להשמיד, וספר שהעיר שושן היו נבוכים בדבר כי לא ידע שום איש מה נכתב בהספרים החתומים, והפתשגן אין מבואר על מה יהיו עתידים, באופן שעלתה עצתו, אם במה שנעלם דבר מן המלך, אם במה שנשאר דבר סתר בכל עיר, רק ה' הפיר עצתו על ידי מרדכי כמו שיבואר.

Malbim Esther 4:7מלבי״ם ד׳:ז׳

את כל אשר קרהו, תחלה הגיד לו הסבה, שהוא היה המסבב לזה ע"י שלא השתחוה להמן, וגם הגיד פרשת הכסף, ר"ל שבהכסף הזה שאמר לשקול, היו בו שני פרושים, כי לפני אחשורוש אמר שעושי המלאכה יתנו העשרת אלפים ככר כסף, והיה אחשורוש מדמה שהוא בעבור השמחה שיהיה להם בדבר הזה יתנדבו רכוש לאוצר המלך, והמן כוון באמת שמן השלל והמלקוח שמגיע ממנו מכס למלך, יהיה עשרת אלפים סך המכס, באופן שרמה את אחשורוש.

Malbim Esther 7:4מלבי״ם אסתר ז׳:ד׳

כי נמכרנו טענה שני טענות, א) שעקר המכירה היתה בעבורה שעיקר מחשבת המן היה לאבד אותה וע"י מצא עלילה על עמה כדי שאח"כ יוכל להתגולל עליה לאמר שהיא מבני תמותה ויהרוג גם אותה, וז"ש כי נמכרנו אני ועמי, ר"ל אני היא העקרית והסבה אל המכירה ועל ידי נמכרו גם עמי, ב) גוף המכירה שלא נמכרו לעבדות רק להשמיד ולאבד [ולכן כפלה תמיד בדבריה אם מצאתי חן ואם על המלך טוב, כי המציאות חן מגביל נגד השאלה ששאלה בעבור עצמה וצריכה מציאות חן שתנצל, ואם על המלך טוב מגביל נגד הבקשה עבור עמה, כי למלאות הבקשה הזאת אין צריך למציאות חן רק הדבר טוב מצד עצמו כי לא לתפארת יהיה אל המלך לאבד הגוי כולו בלי פשע]. וגם בררה בדבריה איך המן רמה את המלך בשני דברים, א) במה שאמר אליו ישנו עם אחד, סתם עם בלתי מפורסם, והלא זה אני ועמי, זה העם אשר אנכי בקרבו, והיה צריך להודיע זאת להמלך, ב) במ"ש יכתב לאבדם שהיה כוונת המלך לאבד צורת האומה ודתה לא להשמידם כנ"ל, והוא מכרם להשמיד להרוג ולאבד, ועז"א ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו וכו', ר"ל אם עכ"פ לא היה מרמה את המלך רק בדבר אחד במה שלא גלה את אזנו מי הוא העם, אזי החרשתי, ולא הייתי מגלה המרמה והמאנה אחר שכבר יצא הדבר בשוגג מאת המלך, לא כן עתה שהדבר כולו מוטעה וכדי בזיון וקצף להמלך, שהראוי שהמאנה ומרמה אותו יקבל את ענשו, וגם נגד מ"ש המן במלשינותו ולמלך אין שוה להניחם, שהעם הזה מזיקים את המלך, השיבה אדרבה אין הצר שוה בנזק המלך, המן אינו שוה שיניח המלך אותו בחיים מפני ההיזק שהמלך מוצא ממנו שמהרס את מלכות.