Aharon/5

EN/HEע/E

Aharon

Sources

Shemot 4:10-17שמות ד׳:י׳-י״ז

(10) Moses said to Hashem, “O Lord, I am not eloquent, neither before now, nor since you have spoken to your servant; for I am slow of speech, and of a slow tongue.” (11) Hashem said to him, “Who made man’s mouth? Or who makes one mute, or deaf, or seeing, or blind? Isn’t it I, Hashem? (12) Now therefore go, and I will be with your mouth, and teach you what you shall speak.” (13) He said, “Oh, Lord, please send someone else.” (14) The anger of Hashem was kindled against Moses, and he said, “What about Aaron, your brother, the Levite? I know that he can speak well. Also, behold, he comes out to meet you. When he sees you, he will be glad in his heart. (15) You shall speak to him, and put the words in his mouth. I will be with your mouth, and with his mouth, and will teach you what you shall do. (16) He will be your spokesman to the people; and it will happen, that he will be to you a mouth, and you will be to him as God. (17) You shall take this rod in your hand, with which you shall do the signs.”

(י) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל י״י בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. (יא) וַיֹּאמֶר י״י אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי י״י. (יב) וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. (יג) וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. (יד) וַיִּחַר אַף י״י בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. (טו) וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. (טז) וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים. (יז) וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת.

Shemot 6:23שמות ו׳:כ״ג

Aaron took Elisheba, the daughter of Amminadab, the sister of Nahshon, as his wife; and she bore him Nadab and Abihu, Eleazar and Ithamar.

וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר.

Shemot 16:2-3שמות ט״ז:ב׳-ג׳

(2) The whole congregation of the children of Israel murmured against Moses and against Aaron in the wilderness; (3) and the children of Israel said to them, “We wish that we had died by the hand of Hashem in the land of Egypt, when we sat by the meat pots, when we ate our fill of bread, for you have brought us out into this wilderness, to kill this whole assembly with hunger.”

(ב) [וַיִּלּוֹנוּ] (וילינו) כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. (ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד י״י בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאׇכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כׇּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

Shemot 17:8-12שמות י״ז:ח׳-י״ב

(8) Then Amalek came and fought with Israel in Rephidim. (9) Moses said to Joshua, “Choose men for us, and go out, fight with Amalek. Tomorrow I will stand on the top of the hill with God’s rod in my hand.” (10) So Joshua did as Moses had told him, and fought with Amalek; and Moses, Aaron, and Hur went up to the top of the hill. (11) It happened, when Moses held up his hand, that Israel prevailed; and when he let down his hand, Amalek prevailed. (12) But Moses’ hands were heavy; and they took a stone, and put it under him, and he sat on it. Aaron and Hur held up his hands, the one on the one side, and the other on the other side. His hands were steady until sunset.

(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. (י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. (יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. (יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.

Shemot 18:5-12שמות י״ח:ה׳-י״ב

(5) Jethro, Moses’ father-in-law, came with his sons and his wife to Moses into the wilderness where he was encamped, at the Mountain of God. (6) He said to Moses, “I, your father-in-law Jethro, have come to you with your wife, and her two sons with her.” (7) Moses went out to meet his father-in-law, and bowed and kissed him. They asked each other of their welfare, and they came into the tent. (8) Moses told his father-in-law all that Hashem had done to Pharaoh and to the Egyptians for Israel’s sake, all the hardships that had come on them on the way, and how Hashem delivered them. (9) Jethro rejoiced for all the goodness which Hashem had done to Israel, in that he had delivered them out of the hand of the Egyptians. (10) Jethro said, “Blessed be Hashem, who has delivered you out of the hand of the Egyptians, and out of the hand of Pharaoh; who has delivered the people from under the hand of the Egyptians. (11) Now I know that Hashem is greater than all gods because of the thing in which they dealt arrogantly against them.” (12) Jethro, Moses’ father-in-law, took a burnt offering and sacrifices for God. Aaron came with all of the elders of Israel, to eat bread with Moses’ father-in-law before God.

(ה) וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים. (ו) וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ. (ז) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה. (ח) וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה י״י לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם י״י. (ט) וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה י״י לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם. (י) וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ י״י אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. (יא) עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל י״י מִכׇּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. (יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכׇל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.

Shemot 24:13-14שמות כ״ד:י״ג-י״ד

(13) Moses rose up with Joshua, his servant, and Moses went up onto God’s Mountain. (14) He said to the elders, “Wait here for us, until we come again to you. Behold, Aaron and Hur are with you. Whoever is involved in a dispute can go to them.”

(יג) וַיָּקׇם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים. (יד) וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם.

Shemot 28:1שמות כ״ח:א׳

“Bring Aaron your brother, and his sons with him, near to you from among the children of Israel, that he may minister to me in the priest’s office, even Aaron, Nadab and Abihu, Eleazar and Ithamar, Aaron’s sons.

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן.

Shemot 32:1-6שמות ל״ב:א׳-ו׳

(1) When the people saw that Moses delayed to come down from the mountain, the people gathered themselves together to Aaron, and said to him, “Come, make us gods, which shall go before us; for as for this Moses, the man who brought us up out of the land of Egypt, we don’t know what has become of him.” (2) Aaron said to them, “Take off the golden rings, which are in the ears of your wives, of your sons, and of your daughters, and bring them to me.” (3) All the people took off the golden rings which were in their ears, and brought them to Aaron. (4) He received what they handed him, and fashioned it with an engraving tool, and made it a molten calf; and they said, “These are your gods, Israel, which brought you up out of the land of Egypt.” (5) When Aaron saw this, he built an altar before it; and Aaron made a proclamation, and said, “Tomorrow shall be a feast to Hashem.” (6) They rose up early on the next day, and offered burnt offerings, and brought peace offerings; and the people sat down to eat and to drink, and rose up to play.

(א) וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. (ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כׇּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. (ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַי״י מָחָר. (ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמׇּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

Bemidbar 9:6במדבר ט׳:ו׳

There were certain men, who were unclean because of the dead body of a man, so that they could not keep the Passover on that day, and they came before Moses and before Aaron on that day.

וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא.

Bemidbar 12:1-4במדבר י״ב:א׳-ד׳

(1) Miriam and Aaron spoke against Moses because of the Cushite woman whom he had married; for he had married a Cushite woman. (2) They said, “Has Hashem indeed spoken only with Moses? Hasn’t he spoken also with us?” And Hashem heard it. (3) Now the man Moses was very humble, above all the men who were on the surface of the earth. (4) Hashem spoke suddenly to Moses, to Aaron, and to Miriam, “You three come out to the Tent of Meeting!” The three of them came out.

(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. (ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר י״י הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע י״י. (ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ד) וַיֹּאמֶר י״י פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלׇשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלׇשְׁתָּם.

Bemidbar 13:25-26במדבר י״ג:כ״ה-כ״ו

(25) They returned from spying out the land at the end of forty days. (26) They went and came to Moses, and to Aaron, and to all the congregation of the children of Israel, to the wilderness of Paran, to Kadesh; and brought back word to them, and to all the congregation, and showed them the fruit of the land.

(כה) וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם. (כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כׇּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ.

Bemidbar 14:2-3במדבר י״ד:ב׳-ג׳

(2) All the children of Israel murmured against Moses and against Aaron: and the whole congregation said to them, “Would that we had died in the land of Egypt! or would that we had died in this wilderness! (3) Why does Hashem bring us to this land, to fall by the sword? Our wives and our little ones will be a prey: wouldn’t it be better for us to return into Egypt?”

(ב) וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כׇּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. (ג) וְלָמָה י״י מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה.

Bemidbar 15:32-34במדבר ט״ו:ל״ב-ל״ד

(32) While the children of Israel were in the wilderness, they found a man gathering sticks on the Sabbath day. (33) Those who found him gathering sticks brought him to Moses and Aaron, and to all the congregation. (34) They put him in custody, because it had not been declared what should be done to him.

(לב) וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. (לג) וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כׇּל הָעֵדָה. (לד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.

Bemidbar 20:2-3במדבר כ׳:ב׳-ג׳

(2) There was no water for the congregation: and they assembled themselves together against Moses and against Aaron. (3) The people strove with Moses, and spoke, saying, “We wish that we had died when our brothers died before Hashem!

(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. (ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי י״י.

Bemidbar 20:25-29במדבר כ׳:כ״ה-כ״ט

(25) Take Aaron and Eleazar his son, and bring them up to Mount Hor; (26) and strip Aaron of his garments, and put them on Eleazar his son: and Aaron shall be taken, and shall die there.” (27) Moses did as Hashem commanded: and they went up into Mount Hor in the sight of all the congregation. (28) Moses stripped Aaron of his garments, and put them on Eleazar his son; and Aaron died there on the top of the mountain: and Moses and Eleazar came down from the mountain. (29) When all the congregation saw that Aaron was dead, they wept for Aaron thirty days, even all the house of Israel.

(כה) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר. (כו) וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. (כז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כׇּל הָעֵדָה. (כח) וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמׇת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר. (כט) וַיִּרְאוּ כׇּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל.

Devarim 10:1-10דברים י׳:א׳-י׳

(1) At that time Hashem said to me, “Cut two tables of stone like the first, and come up to me onto the mountain, and make an ark of wood. (2) I will write on the tables the words that were on the first tables which you broke, and you shall put them in the ark.” (3) So I made an ark of acacia wood, and cut two tables of stone like the first, and went up onto the mountain, having the two tables in my hand. (4) He wrote on the tables, according to the first writing, the ten commandments, which Hashem spoke to you on the mountain out of the midst of the fire in the day of the assembly: and Hashem gave them to me. (5) I turned and came down from the mountain, and put the tables in the ark which I had made; and there they are as Hashem commanded me. (6) The children of Israel traveled from Beeroth Bene Jaakan to Moserah. There Aaron died, and there he was buried; and Eleazar his son ministered in the priest’s office in his place. (7) From there they traveled to Gudgodah; and from Gudgodah to Jotbathah, a land of brooks of water. (8) At that time Hashem set apart the tribe of Levi, to bear the ark of the covenant of Hashem, to stand before Hashem to minister to him, and to bless in his name, to this day. (9) Therefore Levi has no portion nor inheritance with his brothers; Hashem is his inheritance, according as Hashem your God spoke to him. (10) I stayed on the mountain, as at the first time, forty days and forty nights: and Hashem listened to me that time also; Hashem would not destroy you.

(א) בָּעֵת הַהִוא אָמַר י״י אֵלַי פְּסׇל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ. (ב) וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן. (ג) וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי. (ד) וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם י״י אֵלָי. (ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי י״י. (ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו. (ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יׇטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם. (ח) בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל י״י אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית י״י לַעֲמֹד לִפְנֵי י״י לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (ט) עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו י״י הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר י״י אֱלֹהֶיךָ לוֹ. (י) וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע י״י אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה י״י הַשְׁחִיתֶךָ.

Shemuel I 2:27-28שמואל א ב׳:כ״ז-כ״ח

(27) And there came a man of God unto Eli, and said unto him: 'Thus saith the Lord: Did I reveal Myself unto the house of thy father, when they were in Egypt in bondage to Pharaoh's house? (28) And did I choose him out of all the tribes of Israel to be My priest, to go up unto Mine altar, to burn incense, to wear an ephod before Me? and did I give unto the house of thy father all the offerings of the children of Israel made by fire?

(כז) וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר י״י הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה. (כח) וּבָחֹר אֹתוֹ מִכׇּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת כׇּל אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

Yechezkel 20:3-10יחזקאל כ׳:ג׳-י׳

(3) 'Son of man, speak unto the elders of Israel, and say unto them: Thus saith the Lord God: Are ye come to inquire of Me? As I live, saith the Lord God, I will not be inquired of by you. (4) Wilt thou judge them, son of man, wilt thou judge them? cause them to know the abominations of their fathers; (5) and say unto them: Thus saith the Lord God: In the day when I chose Israel, and lifted up My hand unto the seed of the house of Jacob, and made Myself known unto them in the land of Egypt, when I lifted up My hand unto them, saying: I am the Lord your God; (6) in that day I lifted up My hand unto them, to bring them forth out of the land of Egypt into a land that I had sought out for them, flowing with milk and honey, which is the beauty of all lands; (7) and I said unto them: Cast ye away every man the detestable things of his eyes, and defile not yourselves with the idols of Egypt; I am the Lord your God. (8) But they rebelled against Me, and would not hearken unto Me; they did not every man cast away the detestable things of their eyes, neither did they forsake the idols of Egypt; then I said I would pour out My fury upon them, to spend My anger upon them in the midst of the land of Egypt. (9) But I wrought for My name's sake, that it should not be profaned in the sight of the nations, among whom they were, in whose sight I made Myself known unto them, so as to bring them forth out of the land of Egypt. (10) So I caused them to go forth out of the land of Egypt, and brought them into the wilderness.

(ג) בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה. (ד) הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם. (ה) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה בְּיוֹם בׇּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי י״י אֱלֹהֵיכֶם. (ו) בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכׇל הָאֲרָצוֹת. (ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי י״י אֱלֹהֵיכֶם. (ח) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר.

Malakhi 2:6-7מלאכי ב׳:ו׳-ז׳

(6) The law of truth was in his mouth And unrighteousness was not found in his lips; He walked with Me in peace and uprightness, And did turn many away from iniquity. (7) For the priest's lips should keep knowledge, And they should seek the law at his mouth; For he is the messenger of the Lord of hosts.

(ו) תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֺן. (ז) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ י״י צְבָאוֹת הוּא.

Jubilees 30:17-29יובלים ל׳:י״ז-כ״ט

(17) And do thou, Moses, command the children of Israel and exhort them not to give their daughters to the Gentiles, and not to take for their sons any of the daughters of the Gentiles, for this is abominable before the Lord. (18) For this reason I have written for thee in the words of the Law all the deeds of the Shechemites, which they wrought against Dinah, (19) and how the sons of Jacob spake, saying: "We shall not give our daughter to a man who is uncircumcised; (20) for that were a reproach unto us." And it is a reproach to Israel, to those who give, and to those who take the daughters of the Gentiles; for this is unclean and abominable to Israel. (21) And Israel will not be free from this uncleanness if it hath a wife of the daughters of the Gentiles, or hath given any of its daughters to a man who is of any of the Gentiles. For there will be plague upon plague, and curse upon curse, and every judgment and plague and curse will come (upon him): (22) if he do this thing, or hide his eyes from those who commit uncleanness, or those who defile the sanctuary of the Lord, or those who profane His holy name, (then) will the whole nation together be judged for all the uncleanness and profanation of this (man). (23) And there will be no respect of persons [and no consideration of persons], and no receiving at his hands of fruits and offerings and burnt-offerings and fat, nor the fragrance of sweet savour, so as to accept it: (24) and so fare every man or woman in Israel who defileth the sanctuary. (25) For this reason I have commanded thee, saying: "Testify this testimony to Israel: see how the Shechemites fared and their sons: how they were delivered into the hands of two sons of Jacob, and they slew them under tortures, (26) and it was (reckoned) unto them for righteousness, and it is written down to them for righteousness. And the seed of Levi was chosen for the priesthood, and to be Levites, that they might minister before the Lord, as we, continually, (27) and that Levi and his sons may be blessed for ever; for he was zealous to execute righteousness and judgment and vengeance on all those who arose against Israel. (28) And so they inscribe as a testimony in his favour on the heavenly tables blessing and righteousness before the God of all: And we remember the righteousness which the man fulfilled during his life, at all periods of the year; until a thousand generations they will record it, (29) and it will come to him and to his descendants after him, and he hath been recorded on the heavenly tables as a friend and a righteous man.

(יז) ואתה משה צו את בני ישראל והעידה בם לבל יתנו מבנותיהם לגויים ולא יקחו מבנות הגוים כי תועבת ה׳ היא. (יח) על כן כתבתי לך בכל דברי התורה את כל מעשה אנשי שכם אשר עשו לדינה. (יט) ואת אשר נדברו בני יעקב לאמור לא נוכל לתת את בתנו לאנשים אשר להם ערלה. (כ) כי חרפה היא לנו ולישראל בתת אותה או בקחת מבנות הגוים כי טמא היא ופיגול בישראל וישראל לא יטהר. (כא) ובגלל התועבה הזאת כי יהיה לאיש אישה מבנות הגוים או כי יתן איש אחת מבנותיו לאיש מכל הגוים יבואו נגע על נגע וקללה על קללה וכל פגעים ונגעים וקללות. (כב) וכי תעשה את הדבר הזה והעלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן העושים תועבה והמטמאים את מקדש ה׳ והמחללים את השם הקדוש ענוש יענש כל העם יחדו בעבור כל הטומאה והתועבה הזאת. (כג) ולא ישא פני איש ולא יכיר פנים במשפט ולא יקח מידו מנחה וקרבן מנחה ואישה וחלב וקטורת לריח ניחוח לרצון. (כד) ככה יעשה לכל איש ואישה בישראל אשר יחללו את מקדשו. (כה) לכן ציויתיך לאמור העד בישראל את העדות הזאת ראה מה היה לאנשי שכם ולבניהם איך ניתנו ביד שני בני יעקב והומתו במכאובים. (כו) ותחשב להם לצדקה ויכתבו לצדקה ויבחר בזרע לוי לכהנים וללויים לעמוד לשרת לפני ה׳ כמונו כל הימים. (כז) וברוך לוי ובניו לעולם תחת אשר קנאו לעשות צדקה ומשפט ונקמה בכל המתקוממים על ישראל. (כח) וככה ירשם לאיש בעדות לוחות השמים ברכה וצדקה לפני אלוהי כל היקום וגם אנחנו ניזכור את הצדקה אשר עשה בחייו בכל עיתות השנה עד אלף דור. (כט) ברכה תוחק לו ותבאתהו לו ולזרעו אחריו ויכתב לידידיה ולצדיק על לוחות השמים.

Testament of Levi 9:1-4צוואת לוי ט׳:א׳-ד׳

א: וכעבר שני ימים ואבא אנכי ויהודה עם-יעקב אבינו אל-יצחק אבי אבינו ב: ויברכני אבי אבי על-פי החלומות אשר ראיתי וימאן ללכת אתנו אל-בית-אל ג: ויהי כאשר באנו בית-אל ויחלם יעקב אבי חלום על-אדותי כי אהיה להם לכהן לפני האלהים ד: ויקם בבקר השכם ויעשר על-ידי הכל ליי

Mishna Avot 1:12משנה אבות א׳:י״ב

"Hillel and Shammai received the transmission from them (the scholars mentioned in Mishna 10). Hillel said, be of the students of Aharon, loving peace and pursuing peace, loving people and bringing them closer to Torah."

הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה.

Sifra Vayikra 10:1ספרא ויקרא י׳:א׳

נוסח א׳ (כ״י וטיקן 66) נוסח ב׳ (כ״י אוקספורד 24, לונדון 16406) [לב] ״וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ״ – אַף הֵן בְּשִׂמְחָתָן. בְּנֵי אַהֲרֹן, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ חֲדָשָׁה שֶׁיָּרְדָה מִן הַמָּרוֹם, וְלָחֲכָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים, עָמְדוּ לְהוֹסִיף אֲהָבָה עַל אֲהָבָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקְחוּ״, אֵין לְקִיחָה אֶלָּא שִׂמְחָה. ״בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא״ – מַה תַּלְמוּד (לוֹמַר) ״בְנֵי אַהֲרֹן״? מִמַּשְׁמָע שֶׁאָמַר ״נָדָב וַאֲבִיהוּא״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן בְּנֵי אַהֲרֹן? אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״בְנֵי אַהֲרֹן״? לֹא חָלְקוּ כָבוֹד לְאַהֲרֹן. ״נָדָב וַאֲבִיהוּא״ – לֹא נָטְלוּ עֵצָה מִמֹּשֶׁה. ״אִישׁ מַחְתָּתוֹ״ – אִישׁ מֵעַצְמוֹ עָשׂוּ, לֹא נָטְלוּ עֵצָה זֶה בָזֶה. ״וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יי אֵשׁ זָרָה״ – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יָכֹל אֵשׁ זָרָה מַמָּשׁ? תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.״ – הִכְנִיסוּהָ בְלֹא עִתָּהּ. רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: לֹא הִכְנִיסוּהָ אֶלָּא מִבֵּית הַכִּירַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יי אֵשׁ זָרָה״. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם״? לֹא נִמְלְכוּ בְמֹשֶׁה רַבָּן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא נִתְחַיְּבוּ מִיתָה בְנֵי אַהֲרֹן אֶלָּא עַד שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבָּן, שֶׁכָּל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה. [לג] אָמְרוּ: מַעֲשֶׂה שֶׁאֵרַע בְּתַלְמִיד אֶחָד, שֶׁהוֹרָה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר רַבּוֹ. וְאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְאִמָּא שָׁלוֹם אִשְׁתּוֹ: ״תְּמֵהָנִי אִם מוֹצִיא זֶה שַׁבָּתוֹ בְשָׁלוֹם.״ וְלֹא הוֹצִיא עַד שֶׁמֵּת. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: ״רַבֵּנוּ, נָבִיא אַתָּה?״ אָמַר לָהֶם: ״לֹא נָבִיא אָנִי, וְלֹא בֶן נָבִיא אָנִי, אֶלָּא כָּךְ מְקֻבָּלְנִי, שֶׁכָּל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה.״ [כא] בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, קָפְצָה פֻּרְעָנוּת עַל נָדָב וַאֲבִיהוּא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִסִּינַי נָטְלוּ לָהֶם, שֶׁרָאוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים תְּחִלָּה, הֵן בָּאִים אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם. אָמַר לוֹ נָדָב לַאֲבִיהוּא: ״עוֹד שני זְקֵנִים הַלָּלוּ מֵתִים, וַאֲנוּ נִנְהֹג אֶת הַקָּהָל.״ אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: נִרְאֶה מִי קוֹבֵר אֶת מִי! הֵם קוֹבְרִים אֶתְכֶם וְיִהְיוּ הֵם מַנְהִיגִים אֶת הַקָּהָל. [כב] דָּבָר אַחֵר: כֵּיוָן שֶׁרָאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן שֶׁקָּרְבוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְנֶעֱשׂוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל אָמַר לוֹ נָדָב לַאֲבִיהוּא: וְכִי יֵשׁ לָךְ אָדָם שֶׁמְּבַשֵּׁל תַּבְשִׁיל בְּלֹא אֵשׁ, מִיָּד נָטְלוּ אֵשׁ זָרָה וְנִכְנְסוּ לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיִקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וְיִתְּנוּ בָּהֶם אֵשׁ״, אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם: אֲנִי אכבד אֶתְכֶם יוֹתֵר מִמָּה שכבדתם אוֹתִי. אַתֶּם הַכְּנֶסֶתם לִפְנֵי אֵשׁ טְמֵאָה, אֲנִי אֶשְׂרֹף אֶתְכֶם בְּאֵשׁ טְהוֹרָה.

Sifre Bemidbar 12:1ספרי במדבר י״ב:א׳

"And Miriam and Aaron spoke (vatedaber) against Moses": "dibbur" in all places connotes "harsh" speech, as in (Bereshit 42:30) "The man, the lord of the land, spoke ("dibber") roughly to us," (Bemidbar 21:5) "and the people spoke ("vayedaber") against G-d and against Moses." And "amirah" in all places connotes imploration as in (Bereshit 19:7) "And he said (vayomer): Do not, I pray you, my brothers, do ill," (Bemidbar 12:6) "And He said (vayomer): Hear, I pray you, My words." "And Miriam and Aaron spoke against Moses": We are hereby apprised that both spoke against him, but that Miriam spoke first. This was not her practice, but the occasion demanded it. Similarly (Jeremiah 36;6) "And you (Baruch) shall go and read from the scroll, on which you have written from my (Jeremiah's) mouth, the word of the Lord in the ears of the people" — not that it was Baruch's practice to speak before Jeremiah, but the occasion demanded it. "and Miriam and Aaron spoke against Moses": How did Miriam know that Moses had ceased from marital relations (with his wife Tzipporah)? Seeing that Tzipporah did not adorn herself as other (married) women did, she asked her for the cause and was told: "Your brother is not 'particular' about this thing" (intercourse, [being constantly "on call" for the word of G-d]). Thus Miriam learned of the matter. She apprised Aaron of it and they both spoke of it (as being a troublesome precedent for others.) Now does this not follow a fortiori, viz.: If Miriam, whose intent was not to berate her brother, but to praise him, and not to diminish propagation (in Israel), but to increase it, and who spoke thus privately — If she was thus punished, then one who intends to speak against his brother, in defamation and not in praise, and to diminish propagation and not to increase it, and in public — how much more so (is he to be punished!) Similarly, a fortiori from the instance of Uzziah (viz. II Chronicles 16-19) If King Uzziah, whose intent (in offering the incense) was not self-aggrandizement or personal honor but the glory of his Master, was thus punished, how much more so one who intends the opposite! (Bemidbar, Ibid.) "… Because of the Cushite woman": Scripture hereby apprises us that whoever beheld her attested to her beauty. And thus is it written (Bereshit 11:29) "… the father of Milkah and the father of Yiskah": Yiskah is Sarah: Why was she called "Yiskah"? For all gazed upon ("sochim") her beauty, as it is written (Ibid. 12:15) "And Pharaoh's officers saw her and praised her to Pharaoh." R. Eliezer the son of R. Yossi Haglili said: "Tzipporah" (Moses' wife) — Why was she called "Tzipporah"? "Tzfu ur'uh" ("Look and see") how beautiful this woman is! "the Cushite (Ethiopian) woman": Now was she an Ethiopian? Wasn't she a Midianite, viz. (Shemot 2:16) "And the priest of Midian had seven daughters, etc." What is the intent of "Cushite"? Just as a Cushite is exceptional in his skin, so Tzipporah was exceptional in her beauty — more so than all the women. Similarly, (Psalms 7:1) "A Shiggayon of David, which he sang to the Lord concerning Cush (Saul), a Benjaminite." Now was he a Cushite? (The intent is:) Just as a Cushite is exceptional in his skin, so Saul was exceptional in his appearance, as it is written of him (I Samuel 9:2) "… from his shoulder and upwards, taller than all of the people." Similarly, (Amos 9:7) "Are you not like Cushites to Me, O children of Israel?" Now were they Cushites? (The intent is:) Just as a Chushite is exceptional in his skin, so, is an Israelite exceptional in mitzvoth. Similarly, (Jeremiah 32:7) "And Eved-melech the Cushite heard": Now was he a Cushite? Was he not Baruch? But, just as a Cushite is exceptional in his skin, so, was Baruch ben Neriah exceptional in his deeds, more so than any of the others in the king's palace. (Bemidbar, Ibid.) "for he had taken a Cushite woman": Why is this written? Is it not written (immediately before) "about the Cushite woman that he had taken"? __ There are those who are beautiful in appearance, but not in deed; in deed, but not in appearance, viz. (Proverbs 11:22) "Like a golden ring in the snout of a pig is a beautiful woman lacking in sense. Tzipporah was beautiful in both — wherefore it is written "about the Cushite woman that he had taken, for he had taken a Cushite woman." Piska 100

ותדבר מרים ואהרן במשה – אין דבר בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מ״ב), וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כ״א), הא אין דבר בכל מקום אלא לשון קשה. ואין אמירה בכל מקום אלא תחנונים, וכן הוא אומר ויאמר אל נא אחי תרעו (בראשית י״ט), ויאמר שמעו נא דברי (במדבר י״ב). ותדבר מרים ואהרן במשה – מלמד ששניהם דברו בו, אלא שמרים פתחה בדבר. שלא היתה מרים יכולה לדבר בפני אהרן, אלא מפני צורך השעה. כיוצא בו אתה אומר ובאת אתה וקראת את המגילה אשר כתבת אתה מפי ירמיהו (ירמיהו ל״ו), ולא שהיה ברוך רגיל לדבר בפני ירמיה, אלא מפני צורך. ותדבר מרים ואהרן במשה – מנין היתה מרים יודעת שפירש משה מפריה ורביה? אלא שראתה צפורה שאינה מתקשטת בתכשיטי נשים. אחרה לה: מה לך שאין את מתקשטת בתכשיטי נשים? אמרה לה: אין אחיך מקפיד בדבר. לכך ידעה מרים, ואמרה לאחיה, ושניהם דברו בו. [רבי נתן אמר: מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר וירץ הנער כיון ששמעה צפורה אמרה אוי לנשותיהם של אלו, בכך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו.] והרי דברים קל וחומר: ומה מרים, שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח, ולא למעט מפריה ורביה אלא לרבות, בינה לבין עצמה – כך נענשה, המתכוון לדבר בחבירו לגנאי ולא לשבח, ולמעט מפריה ורביה ולא לרבות, בינו לבין אחרים ולא בינו לבין עצמו – על אחת כמה וכמה. ודברים קל וחומר: עוזיה המלך, שלא נתכוון ליטול לו גדולה, ולא בשביל כבוד עצמו אלא בשביל קונו – כך נענש, והמתכוון ליטול לו גדולה בשביל כבוד עצמו, ולא בשביל קונו – על אחת כמה וכמה. על אודות האשה הכושית – מגיד הכתוב שכל מי שהוא רואה אותה – היה מודה בנויה. וכן הוא אומר אבי מלכה ואבי יסכה (בראשית י״א), אלא שהכל סוכים ביופיה, שנאמר ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה (בראשית י״ב). רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: צפורה צפו וראו מה נאה האשה. הכושית – וכי היתה? אלא מדיינית היתה, שנאמר ולכהן מדין שבע בנות (שמות ב׳), ומה תלמוד לומר: כושית? – מה כושי משונה בעורו, כך צפורה משונה בנויה יותר מכל הנשים. כיוצא בו אתה אומר שגיון לדוד אשר שר לי״י על דברי כוש בן ימיני (תהלים ז׳). וכי כושי היה? אלא מה כושי משונה בעורו, אף שאול משונה במראיו, שנאמר משכמו ומעלה גבוה מכל העם (שמואל א ט׳). כיוצא בו אתה אומר הלא כבני כושים אתם לי בני ישראל (עמוס ט׳). וכי כושים היו? אלא כושי משונה בעורו – אף ישראל משונים במצוות יותר מכל אומות העולם. כיוצא בו אתה אומר וישמע עבד מלך הכושי איש סריס (ירמיהו ל״ח). וכי כושי היה? אלא מה כושי משונה בעורו, כך היה ברוך בן נריה משונה במעשיו יותר מכל בני פלטרין של מלך. כי אשה כושית לקח – למה נאמר? לפי שהוא אומר על אודות הכושית, אלא מה תלמוד לומר: כושית לקח? יש לך נוחה ביופיה ולא במעשיה, במעשיה ולא ביופיה, כמו שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם (משלי י״א). זאת – נאה, נוחה בנויה – ונוחה במעשיה. לכך נאמר אשה כושית לקח.

Seder Olam Rabbah 7סדר עולם רבה ז׳

נמצאת אלישבע בת עמינדב יתרה על ישראל ארבע שמחות ואבל אחד יבמה מלך ובעלה כהן גדול אחיה נשיא ובניה סגני כהונה ואבלה בשני בניה נדב ואביהוא. ויש אומרים אף בן בנה משוח מלחמה זה פנחס.

Bavli Rosh HaShanah 3a-bבבלי ראש השנה ג׳.-:

“And when the Canaanite, the king of Arad, who dwelt in the South, heard tell that Israel came by the way of Atharim; and he fought against Israel” (Numbers 21:1). What report did he hear? He heard that Aaron had died, and that the clouds of glory had withdrawn from the Jewish people, and he thought that he had been granted permission to wage war against the Jewish people. And this is as it is written: “And all the congregation saw that [ki] Aaron was dead, and they wept for Aaron thirty days, all the house of Israel” (Numbers 20:29).

{במדבר כ״א:א׳} וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל והיינו דכתיב {במדבר כ׳:כ״ט} ויראו כל העדה כי גוע אהרן.

Bavli Sanhedrin 52aבבלי סנהדרין נ״ב.

Apropos the deaths of Nadav and Avihu, an aggadic midrash on this subject is quoted: And it had already happened that Moses and Aaron were walking on their way, and Nadav and Avihu were walking behind them, and the entire Jewish people were walking behind them. Nadav said to Avihu: When will it happen that these two old men will die and you and I will lead the generation, as we are their heirs? The Holy One, Blessed be He, said to them: We shall see who buries whom. Rav Pappa says: This explains the adage that people say: Many are the old camels that are loaded with the skins of young camels. Rabbi Eliezer says:

וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור אמר להן הקב״ה הנראה מי קובר את מי אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני.

Devarim Rabbah (Vilna) 1:1דברים רבה (וילנא) א׳:א׳

(א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים (דברים א, א), הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לוֹ לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה בְּכָל לָשׁוֹן וכו׳, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים אֵין בֵּין סְפָרִים לִתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֶלָּא שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִים בְּכָל לָשׁוֹן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף הַסְּפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְוָנִית. וּמַה טַּעְמוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאוֹמֵר מֻתָּר לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה יְוָנִית, כָּךְ לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ, אָמַר בַּר קַפָּרָא דִּכְתִיב (בראשית ט, כז): יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם, שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרָיו שֶׁל שֵׁם נֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹנוֹתָיו שֶׁל יֶפֶת, לְכָךְ הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ בְּלָשׁוֹן יְוָנִית. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְאֵה לְשׁוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה מַה חֲבִיבָה שֶׁמְרַפֵּא אֶת הַלָּשׁוֹן, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב (משלי טו, ד): מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, וְאֵין עֵץ חַיִּים אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וּלְשׁוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה מַתִּיר אֶת הַלָּשׁוֹן, תֵּדַע לְךָ לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה מִגַּן עֵדֶן אִילָנוֹת מְשֻׁבָּחִים, וּמָה הוּא שִׁבְחָן, שֶׁהֵן מְרַפְּאִין אֶת הַלָּשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מז, יב): וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה וגו׳. מִנַּיִן שֶׁהִיא רְפוּאָה שֶׁל לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מז, יב): וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חַד אָמַר לִתְרַפְיוֹן, וְחַד אָמַר כָּל שֶׁהוּא אִלֵּם וְלוֹעֵט הֵימֶנּוּ לְשׁוֹנוֹ מִתְרַפֵּא וּמְצַחְצְחָה מִיָּד בְּדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: מִזֶּה וּמִזֶּה, וְאֵין מִזֶּה וּמִזֶּה אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, טו): מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. רַבִּי לֵוִי אָמַר מַה לָּנוּ לִלְמֹד מִמָּקוֹם אַחֵר נִלְמַד מִמְּקוֹמוֹ, הֲרֵי משֶׁה עַד שֶׁלֹא זָכָה לַתּוֹרָה כְּתִיב בּוֹ (שמות ד, י): לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה לַתּוֹרָה נִתְרַפֵּא לְשׁוֹנוֹ וְהִתְחִיל לְדַבֵּר דְּבָרִים, מִנַיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה.

Shemot Rabbah 3:16שמות רבה ג׳:ט״ז

וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, אָמַר רַבִּי חִיָּא הַגָּדוֹל, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּי אַתָּה רוֹצֶה לִגְאֹל בָּנָיו שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁעָשָׂה אוֹתְךָ אָדוֹן עַל כָּל בְּרִיּוֹתֶיךָ, שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, אָמַר לְפָנָיו אֵיזֶה חָבִיב לְאָדָם, בֶּן אָחִיו אוֹ בֶּן בְּנוֹ, הֱוֵי אוֹמֵר בֶּן בְּנוֹ, כְּשֶׁבִּקַּשְׁתָּ לְהַצִּיל אֶת לוֹט בֶּן אֲחִי אַבְרָהָם, בְּיַד הַמַּלְאָכִים שָׁלַחְתָּ לְהַצִּילוֹ, בָּנָיו שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁהֵם שִׁשִּׁים רִבּוֹא, בְּיָדִי אַתָּה מְשַׁלֵּחַ לְהַצִּילָם, שְׁלַח בְּיַד הַמַּלְאָכִים שֶׁאַתָּה רָגִיל לִשְׁלֹחַ. דָּבָר אַחֵר, הָגָר הַמִּצְרִית חֲמִשָּׁה מַלְאָכִים שָׁלַחְתָּ אֶצְלָהּ, לְשִׁשִּׁים רִבּוֹא בָּנֶיהָ שֶׁל שָׂרָה, בְּיָדִי אַתָּה מְשַׁלֵּחַ לְהַצִּילָן. וְרַבָּנָן אָמְרֵי סָבוּר אַתָּה שֶׁהָיָה מְעַכֵּב משֶׁה לֵילֵךְ, אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא כִּמְכַבֵּד לְאַהֲרֹן, שֶׁהָיָה משֶׁה אוֹמֵר עַד שֶׁלֹא עָמַדְתִּי הָיָה אַהֲרֹן אָחִי מִתְנַבֵּא לָהֶם בְּמִצְרַיִם שְׁמֹנִים שָׁנָה, הוּא שֶׁכָּתַב (יחזקאל כ, ה): וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּמִנַּיִן שֶׁאַהֲרֹן הָיָה מִתְנַבֵּא, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר (שמואל א ב, כז כח): וַיָּבֹא אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה׳ הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה וּבָחֹר אֹתוֹ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן, אָמַר משֶׁה עַכְשָׁו אֶכָּנֵס בִּתְחוּמוֹ שֶׁל אָחִי וְיִהְיֶה מֵצֵר, בִּשְׁבִיל כָּךְ לֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ לֵילֵךְ, מִיָּד: וַיִּחַר אַף ה׳ בְּמשֶׁה.

Shemot Rabbah 3:17שמות רבה ג׳:י״ז

מַה חֲרוֹן אַף הָיָה שָׁם, שֶׁנִּטְלָה כְּהֻנָּה מִמּשֶׁה וְנִתְּנָה לְאַהֲרֹן. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי, וְכִי מֵאַחַר שֶׁאָמַר: אָחִיךָ, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא לֵוִי, אֶלָּא אָמַר לוֹ רָאוּי הָיִיתָ לִהְיוֹת כֹּהֵן וְהוּא לֵוִי, וּלְפִי שֶׁאַתָּה מְסָרֵב עַל דְּבָרַי, תִּהְיֶה אַתָּה לֵוִי וְהוּא כֹהֵן, יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא, לְפִי שֶׁאָמַרְתָּ: לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, לְכָךְ דַּבֵּר יְדַבֵּר הוּא, וּמַה שֶּׁאַתָּה סָבוּר שֶׁהוּא מֵצֵר לֹא כֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן רַבִּי יוֹסֵי הַלֵּב שֶׁשָֹּׂמַח בִּגְדֻלַּת אָחִיו יִלְבַּשׁ אוּרִים וְתֻמִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח, ל): וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן, מַה שֶּׁאַתָּה מִתְיָרֵא לְדַבֵּר כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים, אֲנִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ. וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְךָ לְפֶה, לִמְתוּרְגְּמָן. וְאַתָּה תִּהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָחִיךָ הַגָּדוֹל מִמְּךָ, יִהְיֶה מוֹרָאֲךָ עָלָיו. מִכָּאן אָמְרוּ מוֹרָה רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם. אָמַר לוֹ כְּשֵׁם שֶׁמּוֹרָאִי עָלֶיךָ כָּךְ מוֹרָאֲךָ עָלָיו. וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ. אָמַרְתָּ (שמות ד, י): לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, (משלי כט, יט): בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד, מָה עוֹשִׂין לְעֶבֶד רוֹדִין אוֹתוֹ בְּמַקֵּל, כָּךְ אַתָּה קַח אֶת הַמַּטֶּה שֶׁתְּיַסְּרֶנּוּ בוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת.

Shemot Rabbah 5:9שמות רבה ה׳:ט׳

אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּמִדְיָן (שמות ד, יט): לֵךְ שֻׁב מִצְרָיְמָה, נֶחְלַק הַדִּבּוּר לִשְׁנֵי קוֹלוֹת וְנַעֲשָׂה דוּ פַּרְצוּפִין, וְהָיָה משֶׁה שׁוֹמֵעַ בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיְמָה, וְאַהֲרֹן שׁוֹמֵעַ, לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה, הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת.

Shemot Rabbah 5:10שמות רבה ה׳:י׳

וַיִּשַּׁק לוֹ, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְמִי חָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד, אִם לְאַהֲרֹן אִם לְמשֶׁה, יֵשׁ אוֹמְרִים לְאַהֲרֹן שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם וּמִתְנַבֵּא לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְאֹל אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא משֶׁה וְיָעִיד עַל דְּבָרָיו שֶׁל אַהֲרֹן וְיִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֱמֶת הָיָה מִתְנַבֵּא אַהֲרֹן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְמשֶׁה, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא משֶׁה וְיַאֲמִינוּ לִדְבָרָיו.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 32:25תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית ל״ב:כ״ה

And Jakob remained alone beyond the Jubeka; and an Angel contended with him in the likeness of a man. And he said, Hast thou not promised to give the tenth of all that is thine? And, behold, thou hast ten sons and one daughter: nevertheless thou hast not tithed them. Immediately he set apart the four firstborn of the four mothers, and there remained eight. And he began to number from Shimeon, and Levi came up for the tenth.Michael answered and said, Lord of the world, this is Thy lot. And on account of these things he (Michael) remained from God at the torrent till the column of the morning was ascending.

ואישתאר יעקב בלחודוי מעיברא ליבוקא ואתכתש מלאכא עימיה בדמות גבר ואמר הלא אמרת לעשרא כל דילך והא אית לך תריסר בנין וברתא חדא ולא עשרתנון מן יד אפרש ארבעה בוכרין לארבע אימהתא ואישתיירו תמנייא ותנא למימני משמעון וסלק לוי במעשרא עני מיכאל ואמר ריבוניה דעלמא דין הוא עדבך ועל עיסק פיתגמייא האילין אישתהי מן האל לנחלא עד מיסק עמיד קריצתא.

Pirkei DeRabbi Eliezer 45פרקי דרבי אליעזר מ״ה

ר׳ שמעון בן יחאי אומ׳ כשנגלה הב״ה על משה מתוך הסנה לשלחו אל מצרים אמ׳ משה לפני הב״ה רבון כל העולמים השבעה לי כל מה שאני מבקש לעשות אתה עושה לי שאם אדבר דבר לפני פרעה ולא תעשה אותם ויהרגני והב״ה נשבע לו שכל מה שהוא מבקש הוא עושה חוץ משני דברים מלהכנס לארץ ישראל ומיום המות ומניין שנשבע לו שנ׳ בי נשבעתי יצא מפי דבר צדקה ולא ישוב כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון וכשקבלו ישראל את התורה ר״ל עשרת הדברות לאחר ארבעים יום שכחו את אלהיהם ואמרו לאהרן המצריים היו נושאין את אלהיהם ומשוררין ומזמרין לפניו ורואין אותו לפניהם קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כשקוץ המצריים ונראה אותו לפנינו שנ׳ קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כשקו״ץ הלכו להם אצל עושי דברו של משה ואהרן וחור בן אחותו ומניין שהיה חור בן אחותו שנ׳ ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור ולמה נקרא שמה של מרים אפרת אלא פלטני של בת מלכים גדולי הדור שכל נשיא וגדול שעמד בישראל נקרא שמו אפרתי וכן ודוד בן איש אפרתי וכי אפרתי היה והלא משבט יהודה היה אלא פלטי בן מלכים גדול׳ הדור וירבעם בן נבט איש אפרתי ולפי שהיה חור משבט יהודה מגדולי הדור התחיל מוכיח את ישראל בדברים קשים כזבים שבישראל עמדו עליו והרגוהו וראה אהרן לחור שנהרג ובנה מזבח להם שנ׳ וירא אהרן ויבן מזבח לפניו מה ראה ראה שנהרג חור בן אהרן ובנה להם מזבח שנ׳ ויבן מזבח דן אהרן דין בינו לבין עצמו אמ׳ אם אני אומ׳ לישראל תנו לי כסף וזהב מיד הם מביאים אלא הריני אומ׳ להם תנו לי נזמי נשיכם ונזמי בניכם ובנותיכם והיה הדבר בטל ממנו שמעו הנשים ולא קבלו עליהם ליתן נזמיהן לבעליהן אלא אמרו להם אתם רוצים לעשות שקוץ ותועבה שאין בו כח להציל לא שמעו להם ונתן הב״ה שכרן של נשים בעה״ז ובעה״ב ומה שכר נתן להם לעה״ב לעה״ז שהן משמרות ראשי חדשים שנ׳ המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעורייך ראו האנשים שלא קבלו הנשים ליתן את נזמיהן לבעליהן ועד אותה שניה היו הנזמים באזניהם כמעשה המצריים וכמעשה העברים ופרקו את נזמיהם שבאזניהם ונתנו שנ׳ ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם באזני נשיהם אין כתיב כאן אלא באזניהם ומצא אהרן בין הנזמים ציץ של זהב אחד כתוב עליו שם הקדש וחרות עליו כצורת עגל ואותו לבד השליך לכור של אש שנ׳ ויצא העגל הזה ויצא העגל הזה גועה וראו אותו כל ישראל ותעו אחריו ר׳ יהודה אומ׳ סמאל נכנס והיה גועה להתעות את ישראל שנ׳ ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וראו כל ישראל את העגל ותעו אחריו וישתחוו לו ויזבחו לו אמ׳ הב״ה למשה שכחו ישראל לכח גבורתי שעשיתי עמהם במצרים ועל ים סוף ועשו להם ע״ז אמ׳ הב״ה למשה לך רד מנחלתך כי כרו להם שוחה אמ׳ משה לפני הב״ה רבון כל העולמים עד שלא חטאו ישראל לפניך היית קורא אותם עמי שנ׳ והוצאתי את צבאותי את עמי ועכשו שחטאו לפניך אתה אומ׳ לי לך רד כי שיחת עמך עמך הם ולא עמי שנ׳ והם עמך ונחלתך ולקח משם את הלוחות והיה יורד והיו הלוחות סובלין את עמ״י עצמן ואת משה עצמו עמן וכשראו העגל ואת המחולות ברחו הכתובים מעל הלוחות נמצאו כבדים על ידו משה ולא היה משה יכול לסבול את עצמו ולא את הלוחות והשליכן מידו ונשתברו תחת ההר שנ׳ ויחר למשה אמ׳ משה לאהרן מה עשית לעם הזה ופרעת אותם כאשה פרועה מזנות אמ׳ לו ראיתי מה שעשו לחור ונתייראתי הרבה מאד ר׳ או׳ לא נשתתכו הנשיאים למעשה שנ׳ ואל אצילי בני ישראל לא שלח מש״ה ידו לפי׳ זכו לראות פני השכינה שנ׳ ויראו את אלהי ישראל ר׳ יהודה אומ׳ אף שבט לוי לא שתף עצמו במעשה העגל שנ׳ ויעמוד משה בשער המחנה וכו׳ ראה משה את שבט לוי שלא נשתתף עמהם ונתגבר בכחו ולקח את העגל ושרפו באש וכתתו כעפר ארץ וזרקו על פני המים שנ׳ ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק לעפר ויזר על פני המים וישק את בני ישראל והיה משקה את ישראל וכל מי שנשק את העגל היו שפתותיו נתפשות מהזהב ושבט לוי היו הורגים אותו עד שנפלו מישראל כשלשת אלפי איש שנ׳ ויפלו מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש שלח הב״ה חמשה מלאכים להשחית את ישראל ואלו הן קצף אף חימה משחית וחרון שמע משה ויצא לקראת אברהם יצחק ויעקב אל מערת המכפלה אמ׳ להם אם אתם מבני העה״ב עמדו לפני בשעה הזאת שהרי בניכם נתנו לטבחה כצאן ושם עמדו לפניו אברהם ויצחק ויעקב אמ׳ משה לפני הב״ה רבון כל העולמים לא כך נשבעת לנו להרבות זרעכם כככבי השמים שנ׳ זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ובזכות שלשה אבות הללו נעצרו שלשה מלאכי חבלה קצף אף חימה ונשתיירו שנים חרון ומשחית אמ׳ משה לפני הב״ה רבון כל העולמים למען השבועה אשר נשבעת להם כך עצור משחית מישראל ונעצר המשחית שנ׳ והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו ועוד אמ׳ משה לפני הב״ה רבון כל העולמים למען שמך הגדול והקדוש שהודעת לי עצור חרון אף מישראל שנ׳ שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך מה עשה משה חפר בארץ כבית דירה גדולה בנחלת בני גד וטמן את חרון אף בארץ כאדם שהוא חבוש בבית האסורים ובכל זמן שהיו חוטאין היה עולה ופועל בפיו לנשוך ברוחו להשחית את ישראל והיה משה מזכיר עליו את השם ומורידו למטה לארץ לפי׳ נקרא שמו פעור וכשמת משה מה עשה הב״ה נתן את קברו כנגדן וכל זמן שהם חוטאין והוא רוצה לעלות ולפעור את פיו ולנשוך ברוחו להשחית את ישראל והוא רואה את קברו של משה כנגדו הוא מתפחד ויורד למטה לארץ ולכך נאמ׳ ויקבור אותו בגיא מול בית פעור.

Avot DeRabbi Natan 12:1-4אבות דרבי נתן י״ב:א׳-ד׳

(א) הלל ושמאי קבלו מהם הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין איש לאשתו [אוהב את הבריות] ומקרבן לתורה. הוא היה אומר נגד שמא אבד שמיה ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף קטלא חייב ודאישתמש בתגא חלף: (ב) הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני אם לא עכשיו אימתי: (ג) אוהב שלום כיצד מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בין כל אחד ואחד שנא׳ (מלאכי ב) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון (ר״מ אומר מה ת״ל ורבים השיב מעון) כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע בו באדם רשע ונתן לו שלום למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה אמר אוי לי היאך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה. וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה הלך אהרן וישב אצל אחד מהם אמר לו בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב אצל האחר וא״ל בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי היאך אשא את עיניו ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה לכך נאמר (במדבר כ) ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל: (ד) (ד״א) מפני מה בכו ישראל את אהרן שלשים יום [(אנשים ונשים)] מפני שדן אהרן דין אמת לאמיתו מניין לא אמר לאיש שסרחת ולא לאשה שסרחת לכך נאמר ויבכו אותו כל בית ישראל. אבל משה שמוכיחן בדברים קשים נאמר ויבכו בני ישראל את משה. ועוד כמה אלפים היו בישראל שנקראו שמם אהרן (אהרן) שאלמלא אהרן לא בא זה לעולם שהיה משים שלום בין איש לאשתו ומזדווגין זה עם זה והיו קורין שם הילוד על שמו. וי׳׳א לכך נאמר ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל שכל מי שרואה משה רבינו שיושב ובוכה מי לא יבכה. (ויש אומרים) מי שרואה אלעזר ופינחס שהם שני כהנים גדולים שעומדים ובוכים מי לא יבכה.

R. Saadia Gaon Commentary Shemot 32:1-6ר׳ סעדיה גאון פירוש שמות ל״ב:א׳-ו׳

פרשה זו דומה לפרשת יהוא, שנתכוון לטהר את ישראל מן הבעל, כאמרו ויהוא עשה בעקבה למען האביד את עובדי הבעל (מלכים ב י':י"ט).  ולא היה יכול לעשות זאת [זולתי] בחמדנות, שהוא עובד אותו ועושה לו פרסום, כאמרו אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה (מלכים ב י':י"ח).  וקיבץ את עובדיו עד שלא נותר מהם איש, כמאמר הכתוב וישלח יהוא בכל ישראל ויבואו כל עובדי הבעל ולא נשאר איש אשר לא בא (מלכים ב י':כ"א).  וחילק להם בגדי כבוד, כאמרו ויאמר לאשר על המלתחה הוצא לבוש לכל עובדי הבעל (מלכים ב י':כ"ב). וציווה שיחפשו אם יש עמהם אחד מן המאמינים, ולא נמצא. כאמרו ויאמר לעובדי הבעל חפשו וראו פן יש פה עמכם מעבדי ה׳ כי אם עובדי הבעל לבדם (מלכים ב י':כ"ג).  ולא הרגם עד שהתפללו לבעל, כתפילתו, לפי אמונתם.  ויאמר יהוא קדשו עצרה לבעל ויקראו (מלכים ב י':כ').  ועד שהקריבו קרבנותיהם כמנהגם, כמו שנאמר ויהי ככלותו לעשות העולה ויאמר יהוא לרצים ולשלישים בואו הכום איש אל יצא, ויכום לפי חרב (מלכים ב י':כ"ה). ולא קצף האל עליו, שהתיר להם עבודת הבעל והקרבת קרבנות לו, אבל שיבח אותו על כך, כאמרו בסוף הפרשה יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני (מלכים ב י':ל'). פרשת אהרן, ללא ספק, כמו פרשת יהוא.  ומה שמחזק את עניין אהרן, שלא היתה כוונתו אלא לבחון אותם, הוא מה שנאמר בסוף הפרשה וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות ל"ב:כ"ה).  ואם עניין אהרן כעניין יהוא למה לא נשתבח אהרן כמו שנשתבח יהוא.  יתירה מזו, יצא עליו הקצף, כמו שנאמר ובאהרן התאנף ה׳ מאד להשמידו (דברים ט':כ').  על כך נאמר, כי יהוא בעט בהם לאחר הקרבת הקרבן. אבל אהרן [דחה את הקרבן למחרת היום].  ויתר על כן עיכב אותם עד ירידת משה, כי זה היה לדעתו עדיף יותר.  ואילו היה... לא נשתברו הלוחות.  וכיון שעיכב אותם יצא עליו קצף, וכמעט שנשמד עד שהתפלל עליו משה, כדרך שמתפללים על חסרי-אונים; לא כפי שמתפללים על בריות מתעים.  ואילו היה [אהרן] תועה ומתעה לא היתה מתקבלת התפילה עליו.

Rashi Shemot 4:14רש״י שמות ד׳:י״ד

וראך ושמח בלבו AND WHEN HE SEETH THEE, HE WILL BE GLAD IN HIS HEART – not as you believe, that he will be angry with you became you have attained a high position. In consequence of this, Aaron was privileged to wear the ornament of the breastplate which was placed over his heart (cf. Exodus 28:29) (Shabbat 139a; Exodus Rabbah 3:17).

וראך ושמח בלבו – ולא כשאתה סבור, שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החשן הנתון על הלב.

Rashi Shemot 32:2,5רש״י שמות ל״ב:ב׳,ה׳

(2) באזני נשיכם [BREAK OFF THE GOLDEN PENDANTS], WHICH ARE IN THE EARS OF YOUR WIVES – Aaron said to himself: women and children have a love for their ornaments; perhaps the matter will be delayed because they will hesitate to give their ornaments, and in the meantime Moses may arrive. They (the men), however, did not wait until the women and children made up their minds but they took the ornaments off themselves (cf. v. 3: they took off the pendants which were in their ears; there is no reference to the pendants belonging to the women) (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 21). פרקו is an imperative plural derived from פרק which is used for the singular, just as בָּרְכוּ is derived from בָּרֵךְ‎ (פרקו and ברכו are both masculine imperative Piel). (5) וירא אהרן AND WHEN AARON SAW that there was the breath of life in it – as it is said with reference to the golden calf, (Psalms 106:20) "[They changed their glory] into a similitude of an ox that ate grass" — and he realized that Satan's work had succeeded and that he had no argument (lit., mouth) to put them (the people) entirely off. ויבן מזבח HE BUILDED AN ALTAR to put them off. ויקרא חג לה' מחר AND CALLED OUT … TO-MORROW IS A FESTIVAL TO THE LORD – to-morrow, not to-day, for he hoped that Moses might return before they would worship it (the calf). This is the plain meaning of the verse. The Midrashic explanation of it in Leviticus Rabbah 10:3 (— it supplies an object to the verb וירא —) is: Aaron saw many things; he saw Hur, his sister's son, who had reprimanded them, and whom they had killed. This is the meaning of ויבן מזבח, viz., וַיָבֶן, he realized (taking the word as from the root בון, to understand, to realize) מִזָּבוּחַ לפניו from him who lay slaughtered before him (מזבח is vowelled to be read as מִזָּבוּחַ) what would happen to him if he offered resistance. A further explanation of וירא אהרן in the Midrash is: He saw what the situation was and said: It is better that the offence should attach itself to me than to them. And yet a further Midrashic explanation of וירא is: He looked into the matter and said: If they build this altar themselves, one will bring a clod and another a stone and the result will be that their work will be accomplished all at once; through myself building it and being dilatory in my work, in the meantime Moses may come. חג לה' A FESTIVAL TO THE LORD – not to the golden calf. In his heart it (the feast) was for Heaven (the Lord). He felt confident that Moses would return by the morrow and that they would worship the Omnipresent (Leviticus Rabbah 10:3).

(ב) באזני נשיכם – אמר אהרן בלבו: הנשים והילדים חסים על תכשיטיהם, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה. והם לא המתינו ופירקו שעל עצמם. פרקו – לשון ציווי, מגזרת פַרֵק ליחיד, כמו: ברכו מגזרת בָרֵך. (ה) וירא אהרן – שהיה בו רוח חיים, שנאמר: כתבנית שור אוכל עשב (תהלים ק״ו:כ׳), וראה שהצליחו מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותן לגמרי. ויבן מזבח – לדחות. ויקרא, חג לי״י מחר – ולא היום, ויבא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו. ומדרש בויקרא רבה (ויקרא רבה י׳:ג׳): דברים הרבה ראה, ראה חור בן אחותו שהוכיחן שהרגוהו לאחר שהוכיחן, וזהו: ויבן מזבח – ויָבֵן מזבוח לפניו. ועוד ראה ואמר: מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם. ועוד ראה ואמר: אם בונין הם אותו, זה מביא צרור, וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכתן בבת אחת. מתוך שאני בונה אותו, אני מתעצל במלאכתי, ובין כך ובין כך, יבא משה. חג לי״י – בלבו היה לשמים, בטוח שיבא משה, ויעבדו את המקום.

Rashi Shemot 38:21רש״י שמות ל״ח:כ״א

אלה פקודי THESE ARE THE SUMS [OF THE TABERNCLE] – In this section are enumerated all the weights of the metals given as a contribution for the Tabernacle, of silver, gold and copper, and also there are enumerated the vessels used for every kind of service in it. המשכן משכן OF THE TABERNACLE, EVEN OF THE TABERNACLE – The word משכן is mentioned here twice in allusion to the Temple that was taken in pledge (משכן) — as it were — (as a security for Israel's repentance) by being twice destroyed for Israel's iniquities (Midrash Tanchuma, Pekudei 5). משכן העדת THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY – The Tabernacle was a testimony to Israel that God had shown Himself indulgent to them in respect to the incident of the golden calf, for through the Temple He made His Shechinah dwell amongst them (Midrash Tanchuma, Pekudei 6). עבדת הלוים THE SERVICE OF THE LEVITES – The things in the Tabernacle which were counted and its vessels constituted the service entrusted to the Levites in the wilderness — to carry them, to take them down and to set them up, each man according to the burden which was assigned to him, as is set forth in the section נשא (Numbers 4). ביד איתמר BY THE HAND OF ITHAMAR – He was the officer appointed over them (the Levites) with the duty to hand over to each "house of the father" (בית אב) the service that devolved upon it.

אלה פקודי – בפרשה זו נאמרו ונמנו כל משקל נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחשת, ונמנו כל כליו וכל עבודתו. משכן – שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהם של ישראל. משכן העדות – עדות לישראל שויתר להם על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם. עבודת הלוים – פקודי המשכן וכליו, היא עבודה המסורה ללוים במדבר לשאת להוריד ולהקים איש איש למשא המופקד עליו, כמו שאמור בפרשת נשא (במדבר ד׳). ביד איתמר – הוא היה פקיד עליהם, למסור לכל בית אב עבודה שעליו.

Rashi Bemidbar 16:1-2רש״י במדבר ט״ז:א׳-ב׳

(1) ויקח קרח – This section is beautifully expounded in the Midrash of Rabbi Tanchuma. ויקח קרח lit., AND KORAH TOOK – He betook himself on one side with the view of separating himself from out of the community so that he might raise a protest regarding the priesthood to which Moses had appointed his brother. This is what Onkelos means when he renders it by ואתפלג — "he separated himself" from the rest of the community in order to maintain dissension. Similar is, (Job 15:12) "Why doth thy heart take thee aside (יקחך)", meaning, it takes you aside to separate you from other people (Midrash Tanchuma, Korach 2). — Another explanation of ויקח קרח is: he attracted (won over) the chiefs of the Sanhedrin amongst them (the people) by fine words. The word is used here in a figurative sense just as in. (Leviticus 8:2) "Take (קח) Aaron"; (Hosea 14:3) "Take (קחו) words with you" (Midrash Tanchuma, Korach 1). בן יצהר בן קהת בן לוי [KORAH] THE SON OF IZHAR, THE SON OF KOHATH, THE SON OF LEVI – It does not, however, make mention of Levi being "the son of Jacob", because he (Jacob) offered prayer for himself that his name should not be mentioned in connection with their (the Korahites') quarrels, as it is said, (Genesis 49:6) "with their assembly, my glory. be thou not united". And where is his name mentioned in connection with Korah? In the passage in Chronicles where their (the Korahites') genealogy is traced in connection with the "Duchan" (properly the platform — the place on which the Levites were stationed for the service of song in the Temple), as it is said, (I Chronicles 6:22—23) "the son of Ebiasaph, the son of Korah, the son of Izhar, the son of Kohath, the son of Levi, the son of Israel" (Midrash Tanchuma, Korach 4). ודתן ואבירם AND DATHAN AND ABIRAM – Because the tribe of Reuben had their place, when they encamped, in the South, thus being neighbours of Kohath and his sons, who, too, encamped in the South (cf. Numbers 3:29), they (the Reubenites) joined Korah in his quarrel. "Woe to the wicked, woe to his neighbour!" — And what induced Korah to quarrel with Moses? He was envious of the princely dignity held by Elzaphan the son of Uziel (Midrash Tanchuma, Korach 1) whom Moses had appointed prince over the sons of Kohath although this was by the express command of God (Numbers 3:30). Korah argued thus: "My father and his brothers were four in number — as it is said, (Exodus 6:18) "and the sons of Kohath were [Amram and Izhar and Hebron and Uziel]". — "As to Amram, the eldest, his two sons have themselves assumed high dignity, one as king and the other as High Priest; who is entitled to receive the second (the rank next to it)? Is it not "I" who am the son of Izhar, who was the second to Amram amongst the brothers? And yet he has appointed as prince the son of his (Amram's) brother who was the youngest of all of them! I hereby protest against him and will undo his decision". — What did he do? He arose and assembled 250 men, fitted to be heads of the Sanhedrin, most of them of the tribe of Reuben who were his neighbours, viz., Elizur the son of Shedeur, (the prince of the tribe of Reuben; cf. Numbers 1:5), and his colleagues, and others of a similar standing, — for here it states (v. 2) that they were "princes of the congregation, those who were called to the assembly (קראי מועד)", and there (in another passage) it states, (Numbers 1:16) "these were they who were called to the congregation (קרואי העדה)" (amongst whom was also Elizur the son of Shedeur; cf. Numbers 1:5 and Rashi on Numbers 1:16), — and he attired them in robes of pure purple wool. They then came and stood before Moses and said to him, "Is a garment that is entirely of purple subject to the law of Zizith or is it exempt"? He replied to them: "It is subject to that law". Whereupon they began to jeer at him: "Is this possible? A robe of any different coloured material, one thread of purple attached to it exempts it, and this that is entirely of purple should it not exempt itself (i.e. ipso facto be exempt) from the law of "Zizith"? (Midrash Tanchuma, Korach 2). בני ראובן THE SONS OF REUBEN – this describes Dathan and Abiram and On the son of Peleth.

(א-ב) ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש ר׳ תנחומא (תנחומא קרח א׳-ד׳). ויקח קרח – לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. וזהו שתרגם אונקלוס: ואיתפליג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, וכן: מה יקחך לבך (איוב ט״ו:י״ב), לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. בן יצהר בן קהת בן לוי – יעקב בקש רחמים על עצמו שלא יזכיר שמו על מחלוקתן, שנאמר: בקהלם אל תחד כבודי (בראשית מ״ט:ו׳). והיכן נזכר שמו על קרח? בהתייחסם על הדוכן בדברי הימים, שם נאמר: בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל (דברי הימים א ו׳:כ״ב-כ״ג). ודתן ואבירם – בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתן תימנה, שכן לקהת ובניו החנים תימנה, נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע אוי לשכנו. ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבר. אמר: אחי אבא ארבעה היו בני קהת, עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את שנייה לא אני שאני בן יצהר שהוא שיני לעמרם, והוא מינה את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה? עמד וכינס מאתים וחמשים ראשי סנדראות, רוב משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו, שנאמר: נשיאי עדה קריאי מועד, ולהלן הוא אומר: אלה קרואי העדה וגו׳ (במדבר א׳:ט״ז). הלבישן טליתות שכולן תכלת, באו ועמדו לפני משה אמרו לו טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה? אמר להם חייבת, התחילו לשחק עליו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה זו שכולה תכלת, לא תפטור את עצמה.

Rashi Devarim 9:20רש״י דברים ט׳:כ׳

ובאהרן התאנף ה' AND WITH AARON THE LORD WAS ANGRY, because he listened to you. להשמידו TO DESTROY HIM – this denotes the extermination of one's children, and so, too, it states, (Amos 2:9) "And I destroyed (ואשמיד) his fruit (offspring) from above" (Leviticus Rabbah 7:1). .(אחרי מות AND I PRAYED FOR AARON ALSO, and my prayer availed to atone half, so that only two of his sons died, and two remained alive.

ובאהרן התאנף י״י – לפי ששמע לכם. להשמידו – זה כילוי בנים, וכן הוא אומר: ואשמיד פריו (עמוס ב׳:ט׳). ואתפלל גם בעד אהרן – והועילה תפילתי לכפר מחצה, ומתו שנים ונשארו השנים.

Rashi Devarim 10:8רש״י דברים י׳:ח׳

בעת ההוא הבדיל ה' וגו' AT THAT TIME THE LORD SEPARATED [THE TRIBE OF LEVI] – This is to be connected with the former narrative (that which speaks of the tablets of stone, ending at v. 5; vv. 6—8 which contain reference to Aaron's death being interpolated for the reason given by Rashi); בעת ההוא AT THAT TIME accordingly means: In the first year of the Exodus from Egypt, when ye sinned by worshipping the golden calf, but the sons of Levi did not thus sin. — at that time God separated them from you. It places this verse in juxtaposition with the retreat to Bene Jaakon to tell you that in this matter also, the sons of Levi did not sin, but stood steadfast in their faith. לשאת את ארון TO BEAR THE ARK – [This was the function of] the Levites (such as were not כהנים). ‎ לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו TO STAND BEFORE THE LORD, TO MINISTER UNTO HIM AND TO BLESS IN HIS NAME — This (to bless in His Name) was the function of the priests and refers to the "raising of the hands" (a technical term for reciting the priestly benediction which is done with uplifted hands) (Arakhin 11a).

בעת ההיא הבדיל וגומ׳ – מוסב לעיניין ראשון. בעת ההיא – בשנה ראשונה לצאתכם ממצרים ותעיתם בעגל, ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום מכם. וסמך את מקרא זה לחזרת בני יעקן, לומר: שאף בזו לא טעו בה בני לוי אלא עמדו באמונתם. לשאת את ארון – הלוים. לעמד ולשרת ולברך – הכהנים, והוא נשיאות כפים.

Rashi Shemuel I 2:27רש״י שמואל א ב׳:כ״ז

The man of God came. This was Elkonoh. Have I not repeatedly revealed Myself to your ancestor's family. From here [our Sages concluded] that Aharon prophesied in Egypt. What was the prophecy? It is stated, "and I said to them, 'Every man, cast away the detestable idols of his eyes, do not defile yourselves with the idols of Egypt.'" Have I not repeatėdly revealed Myself. Did you know that this favor and greatness I gave to Aharon.

ויבא איש אלהים – זה אלקנה. הנגלה נגליתי אל בית אביך – מכאן שנתנבא אהרן במצרים, ומה היא הנבואה, הוא שנאמר (יחזקאל כ׳:ז׳). ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו. הנגלה נגליתי – הידעתם כי הטובה הזאת והגדולה הזאת נתתי לאהרן.

Lekach Tov Shemot 4:10לקח טוב שמות ד׳:י׳

ויאמר משה אל ה׳ בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול – תמול חד, מתמול תרי, משלשום תלתא, גם מאז דברך אל עבדך הא ארבעה, מיכן שארבעה ימים היה מדבר עמו לשלחו. כי כבד פה וכבד לשון. שלא היה לו צחות לשון לדבר בלשון פלטין כאהרן. דברי אגדה, וי״א כשהיה קטן הביאתו בת פרעה לאביה, והיה פרעה מחבקו ומנשקו, נטל משה עטרה מעל ראשו וזרקה לארץ, אמרו חרטומי מצרים, אין זה אלא סימן מורד במלכות, אמרו יביאו זהב פרוים וגחלים לוחשות, אם יטול הגחלים בידוע שאין ממש במעשיו, ואם יטול הזהב בידוע שבן דעת הוא, כיון שבא ליטול הזהב בא מלאך ודחק ידו על הגחלים, נטלן וזרקן לתוך פיו, לפיכך נהיה כבד פה.

R. Yosef Kara Shemuel I 2:27ר׳ יוסף קרא שמואל א ב׳:כ״ז

ויבא איש (ה)אלהים אל עלי – זה אלקנה, כך שנויה בסדר עולם. ויאמר אליו... הנגלה נגליתי – יש לך האי״ן הרבה שעומדין ואינן תמוהין כמו ויאמר אלי הראית בן אדם (יחזקאל ח׳:י״ב) שפתר׳ הלא ראית, וכן התשפוט אותם (יחזקאל כ׳:ד׳) וכן הרואה אתה מה הם עושים (יחזקאל ח׳:ו׳), שפתר׳ הלא רואה, אף כאן הנגלה נגליתי פתר׳ הלא נגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה שמכל שבטי ישראל לא בחרתי לנביא ולא נגליתי לאחד משבטי ישראל אלא מבית אביך הוא אהרון הה״ד ואומר אלהם במצרים איש שיקוצי עיניו השליכו (יחזקאל כ׳:ז׳), על ידי אהרן נאמרה נבואה זו, ואומר שלח נא ביד תשלח (שמות ד׳:י״ג) ביד מי שאתה רגיל לשלחו הוא אהרן,

Kuzari 1:97כוזרי א׳:צ״ז

אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הָאֻמּוֹת כֻּלָּם בַּזְּמָן הַהוּא הָיוּ עוֹבְדִים צוּרוֹת, וְאִלּוּ הָיוּ הַפִּילוֹסוֹפִים, מְבִיאִים מוֹפֵת עַל הַיִּחוּד וְעַל הָאֱלֹהוּת לֹא הָיוּ עוֹמְדִים מִבְּלִי צוּרָה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ וְאוֹמְרִים לַהֲמוֹנָם, כִּי הַצּוּרָה הַזֹּאת יִדְבַּק בָּהּ עִנְיָן אֱלֹהִי וְכִי הִיא מְיֻחֶדֶת בְּדָבָר מֻפְלָא נָכְרִי. וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס זֶה אֶל הָאֱלֹהִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים הַיּוֹם בַּמְּקוֹמוֹת הַמְכֻבָּדִים אֶצְלֵנוּ, עַד שֶׁאָנוּ מִתְבָּרְכִים בָּהֶם וּבַעֲפָרָם וְאַבְנֵיהֶם, וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס אוֹתוֹ אֶל רוּחֲנִיּוּת כּוֹכָב מִן הַכּוֹכָבִים אוֹ חַיִל מִן הַחֲיָלִים אוֹ מַעֲרֶכֶת מַזָּל וְזוּלַת זֶה, וְלֹא הָיוּ מַסְכִּימִים הֶהָמוֹן עַל תּוֹרָה אֶחָת, אֶלָּא בְצוּרָה מֻרְגָּשָׁה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ. וְהָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְצַפִּים לְמַה שֶּׁיָּעַד אוֹתָם משֶׁה שֶׁיּוֹרִיד לָהֶם עִנְיָן מֵאֵת יְיָ שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ וְיַקְבִּילוּהוּ כַאֲשֶׁר הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר הָיוּ מַבִּיטִים אֵלָיו וּמַקְבִּילִים וּמְגַדְּלִים אוֹתוֹ וּמְשֶׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים, וְכֵן הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן אֲשֶׁר הָיָה יוֹרֵד עַל משֶׁה בְּדַבֵּר אִתּוֹ הָאֱלֹהִים וְהָיוּ עוֹמְדִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים. וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הָעָם דִּבְרֵי עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְעָלָה משֶׁה עַל הָהָר לְהוֹרִיד לָהֶם הַלּוּחוֹת כְּתוּבִים וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם אָרוֹן לִהְיוֹת לָהֶם דָּבָר נִרְאֶה שֶׁיְּכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ, שֶׁבּוֹ הַבְּרִית לֵאלֹהִים וְהַבְּרִיאָה הָרִבּוֹנִית, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלּוּחוֹת, זוּלַת מַה שֶּׁדָּבַק בָּאָרוֹן מֵהֶעָנָן וְהַכָּבוֹד וּמַה שֶּׁנִּרְאָה בַעֲבוּרוֹ מֵהַמּוֹפְתִים, וְנִשְׁאֲרוּ הָעָם מְצַפִּים לְרֶדֶת משֶׁה וְהֵם עַל עִנְיָנָם לֹא שִׁנּוּ תָאֳרָם וְעֶדְיָם וּבִגְדֵיהֶם, אֲשֶׁר עָמְדוּ בָהֶם יוֹם מַעֲמַד הַר סִינַי אַךְ נִשְׁאֲרוּ בִתְכוּנָתָם מַמְתִּינִים לְמשֶׁה לְעִתִּים, וּבוֹשֵׁשׁ מֵהֶם אַרְבָּעִים יוֹם וְהוּא לֹא לָקַח צֵידָה וְלֹא נִפְרַד מֵהֶם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיָּשׁוּב לְיוֹמוֹ, אָז גָבְרָה הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה עַל קְצָת הֶהָמוֹן הַהוּא הַגָּדוֹל וְהִתְחִילוּ הֲמוֹן הָעָם לְהֵחָלֵק מַחְלְקוֹת וּמַרְבִּים הָעֵצוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת עַד שֶׁנִּצְטָרְכוּ מֵהֶם אֲנָשִׁים לְבַקֵּשׁ נֶעֱבָד מֻרְגָּשׁ יְכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ כִשְׁאָר הָאֻמּוֹת, מִבְּלִי שֶׁיְּכַחֲשׁוּ בֶאֱלֹהוּת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אֲבָל – שֶׁיִּהְיֶה מֻנָּח לָהֶם לְהַקְבִּיל אֵלָיו, כְּשֶׁיְּסַפְּרוּ נִפְלְאוֹת אֱלֹהֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ הַפְּלִשְׁתִּים בָּאָרוֹן שֶׁאָמְרוּ כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם, וְכַאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּשָּׁמָיִם וּבְכָל דָּבָר שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁתְּנוּעָתוֹ אָמְנָם הִיא בְחֵפֶץ הָאֱלֹהִים מִבְּלִי מִקְרֶה וְלֹא רְצוֹן אָדָם וְלֹא טֶבַע. וְחַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלֹהִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצוֹנָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלֹהִים, וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת – בְּמַה שֶּׁקָּדַם מֵהַמַּחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא הִגִּיעוּ עוֹבְדָיו אֶל שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִיש מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף שֶׁהָיוּ. אֲבָל הִתְנַצְּלוּת הַגְּדוֹלִים שֶׁסִּיְּעוּ בַעֲשׂוֹתוֹ הָיָה – בַּעֲבוּר שֶׁיֵּרָאֶה הַמַּמְרֶה מֵהַמַּאֲמִין כְּדֵי לַהֲרֹג הַמַּמְרֶה הָעוֹבֵד אוֹתוֹ, וְנֶחְשַׁב לָהֶם לְעָוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוּ הַמְּרִי מִן הַכֹּחַ וְהַמַּצְפּוּן אֶל גְּבוּל הַמַּעֲשֶׂה. וְלֹא הָיָה הֶעָוֹן הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבוֹדַת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אַךְ הָיָה מְרִי לִקְצָת מִצְוֹתָיו, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הִזְהִיר מִן הַצּוּרוֹת, וְהֵם עָשׂוּ צוּרָה, וְהָיָה לָהֶם לְהַמְתִּין, שֶׁלֹּא יִקְבְּעוּ לְעַצְמָם דָּבָר שֶׁיַּקְבִּילוּהוּ וְיִמָּשְׁכוּ אַחֲרָיו, וּמִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנוֹת. וְזֶה הָיָה מֵעֲצַת מִי שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם מִן הַחוֹזִים וְהָאִצְטַגְנִינִים, חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ פְעֻלּוֹתָם הַסְּבָרִיּוֹת קְרוֹבוֹת מִן הַמַּעֲשִׂים הָאֲמִתִּיִּים, וְהָיָה עִנְיָנָם בָּזֶה כְּעִנְיַן הַכְּסִיל, אֲשֶׁר זָכַרְנוּ, שֶׁנִּכְנַס בַּחֲנוּת הָרוֹפֵא וְהֵמִית הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיָה מוֹעִילָם בָּרְפוּאוֹת הָהֵם קֹדֶם לָכֵן. עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה כַוָּנַת הָעָם לָצֵאת מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים, אַךְ הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם מִשְׁתַּדְּלִים בָּעֲבוֹדָה, וְעַל כֵּן בָּאוּ אֶל אַהֲרֹן, וְאַהֲרֹן חָפֵץ לְגַלּוֹת מַצְפּוּנָם, וְעַל כֵּן סִיַּע בַּעֲשׂוֹתוֹ וְנֶאֱשַׁם בְּהוֹצָאָתוֹ מִרְיָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַדָּבָר הַהוּא הוּא מְרֻחָק וּמְגֻנֶּה אֶצְלֵנוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בַּזְּמָן הַזֶּה צוּרוֹת נֶעֱבָדוֹת בְּרֹב הָאֻמּוֹת וְהָיָה קַל בַּזְּמָן הַהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כָּל הָאֻמּוֹת צוּרוֹת לַעֲבֹד אוֹתָם. וְאִלּוּ הָיְתָה חַטָּאתָם שֶׁעָשׂוּ בַּיִת בִּרְצוֹנָם לַעֲבוֹדָה, לְכַוֵּן אֵלָיו וּלְהַקְרִיב בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת וּלְכַבְּדוֹ, לֹא הָיָה דָבַר גָּדוֹל בְּעֵינֵינוּ, מִפְּנֵי מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוֹהֲגִים בּוֹ הַיּוֹם, מֵעֲשׂוֹת בָּתִּים בִּבְחִירָתֵנוּ וְגַדְּלֵנוּ לָהֶם וְהִתְבָּרְכֵנוּ בָהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁנֹּאמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה חָלָה בָהֶם וְהַמַּלְאָכִים חוֹנִים סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלוּלֵא הַצֹּרֶך לְהִתְחַבְּרוּת קְהָלֵנוּ, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה נָכְרִי, כַּאֲשֶׁר הָיָה בִימֵי הַמְּלָכִים, שֶׁהָיוּ מוֹחִים בַּאֲנָשִׁים מִשְׁתַּדְּלִים, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בָּתִּים לַעֲבוֹדָה, הָיוּ נִקְרָאִים בָּמוֹת, וְהָיוּ חֲסִידֵי הַמְּלָכִים הוֹרְסִין אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְגַדְּלוּ זוּלָתִי הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ הָאֱלֹהִים וְהַתְּכוּנָה אֲשֶׁר צִוָּה בָהּ. וְלֹא הָיָה הַדָּבָר נָכְרִי בַצּוּרוֹת, אֲשֶׁר צִוָּה הוּא בָהֶם מֵהַכְּרוּבִים. וְעִם כָּל זֶה נֶעֶנְשׁוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָבְדוּ הָעֵגֶל בַּיּוֹם הַהוּא וַהֲרָגוּם, וְהָיָה מִסְפַּר כֻּלָּם שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְלֹא פָסַק הַמָּן לָרֶדֶת לִמְזוֹנָם, וְהֶעָנָן לְסוֹכֵךְ עֲלֵיהֶם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לְהַנְחֹתָם, וְהַנְּבוּאָה מַתְמֶדֶת וְנוֹסֶפֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא נֶעְדַּר מֵהֶם דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם זוּלַת שְׁתֵּי הַלּוּחוֹת, אֲשֶׁר שְׁבָרָם משֶׁה, וְהִתְפַּלֵּל לְהֲשִׁיבָם וְהוּשְׁבוּ לָהֶם וְכֻפַּר לָהֶם הֶעָוֹן הַהוּא.

Rashbam Shemot 4:10רשב״ם שמות ד׳:י׳

כי כבד פה וכבד לשון אנכי: "I am not an expert in speaking the Egyptian language fluently, for I ran away from there when I was young and now I am eighty years old." So we find also in Ezekiel that such a phrase [as כבד לשון] is used to describe someone who does not speak the language of the realm well. It is written there (3:4-6): "Then He said to me, `Mortal, go to the house of Israel and repeat My very words to them. For you are sent not to a people of unintelligible speech and difficult language (כבדי לשון) .... Not to many peoples of unintelligible speech and difficult language (כבדי לשון), whose talk you cannot understand ...'." Could one imagine that a prophet whom God singled out, face to face and who received the Torah in his hands directly from God's hand used to stutter?! This [legend, about Moses stuttering,] is not to be found in the words of the tanna'im or the 'amora'im and no attention should be paid to apochryphal works.

כי כבד פה וכבד לשון אנכי – איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים. וכן מצינו ביחזקאל שמי שאינו בקי בלשון המלכות קרוי כן, דכתיב: ויאמר אלי בן אדם לך בא אל בית ישראל ודברת {ב}דבריי אליהם, כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח אל בית ישראל, לא אל עמים {רבים} עמקי שפה וכבדי לשון אשר לא תשמע דבריהם וגו׳ (יחזקאל ג׳:ד׳-ו׳). וכי איפשר נביא אשר ידעו השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו. ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים, ואין לחוש לספרים החיצונים.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 4:14אבן עזרא שמות פירוש ראשון ד׳:י״ד

וטעם הלוי – יתכן שהיו אנשים רבים בישראל נקראים בשם הזה. כי דבר ידבר הוא – כי הוא יודע לדבר צחות, והנה אצוונו שיצא לקראתך. ואל תחשוב, שיקנא בך בעבור שאתה שליח, רק וראך ושמח בלבו.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 4:16אבן עזרא שמות פירוש ראשון ד׳:ט״ז

ודבר הוא לך אל העם – מזה הפסוק נלמוד, כי לא דבר משה עם ישראל רק על יד אהרן. ויתכן כאשר מת, שהיה במקומו אלעזר בנו.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 4:10אבן עזרא שמות פירוש שני ד׳:י׳

(י) ויאמר – כל המפרשים פה אחד אמרו: כי פירוש בי – לשון בקשה. ור׳ יהודה הלוי אמר: כי היא דרך קצרה. והטעם: בי אדני העון (שמואל א כ״ה:כ״ד), כאומר, עשה בי ענש מה שתרצה, והניחני מזה שלא תשלחני. וככה: בי אדני ידבר נא עבדך דבר (בראשית מ״ד:י״ח) – עשה בי מה שתרצה והניחני שאדבר. איש דברים – יודע לדבר צחות, שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם, או שיכבדו על פיו אותיות ידועות. ומנהג העברים, כאשר ירצו להשוות שני דברים או ג׳, יוסיפו מלת גם בתחלה. כמו: משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך (שופטים ח׳:כ״ב). וטעם שלשם – כי לא יאמר תמול כי יום ליום הזה שהוא מדבר בו, והנה יהיה שלשום שעבר לשם הזה, והמ״ם כדרך לשון רבים, בעבור היום ואתמול, ואעפ״י שאין השי״ן קמוצה כמשפט. או המ״ם נוסף באחרונה, כאשר הוא נוסף בראשונה: ויהי כמשלש חדשים (בראשית ל״ח:כ״ד). גם מאז דברך – מעת דברך, כמו: מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך (שמות ה׳:כ״ג), כי לא סר כובד לשונו, רק נשאר כאשר היה. (י-יב) והאומר: ששכח לשון מצרים, איננו נכון, כי הוא אומר שני דברים: כבד פה וכבד לשון. ועוד נלמד מתשובת השם: מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, שאיננו מדבר על לשון מצרים, רק ככה נולד שהיה כבד פה, כי לא יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון, רק קצתם היה מוציאם בכובד. וזהו טעם: ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר – שיורנו לדבר מלות שאין שם מאותיות הכבדות על פיו.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 32:29אבן עזרא שמות פירוש שני ל״ב:כ״ט

ויאמר – וכבר אמר, כמו: וייצר י״י אלהים (בראשית ב׳:ז׳), ורבים ככה פרשתיו (ראב״ע בראשית פירוש ראשון א׳:ט׳). מלאו – דקדוקו זר, כי פעם הוא פועל יוצא, ופעם עומד, והבנין קל. וטעם כי איש – אפילו בבנו, יהיה העובד בנו שיהרגהו. והשכר הוא, שיתן עליכם ברכה – וזהו: בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי (דברים י׳:ח׳). והטעם: שאמר לו השם זה הטעם בהר סיני. על כן כתוב: ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר י״י את משה בהר סיני (במדבר ג׳:א׳). והנה כאשר נעשה המשכן, נבדל אהרן ובניו לשרת השם, וכן הלוים. אז היתה מחלוקת קרח, כי בכור היה, כאשר לקח השם הלוים תחת הבכורים שהיו קדושים, בעבור שהם העלו העולות, והשלמים זבחו על המזבח שנעשה לפני העגל.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 4:14ר׳ יוסף בכור שור שמות ד׳:י״ד

ואם תאמר יקשה בעיניו לדבר, לכך נאמר וראך ושמח בלבו – שיהא שמח.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 32:1-2ר׳ יוסף בכור שור שמות ל״ב:א׳-ב׳

(א) כי בשש משה – מאחר לבא, כמו מדוע בשש רכבו לבא (שופטים ה׳:כ״ח). אמרו: לא יבא עוד. עשה לנו אלהים – שופט ודיין, מנהיג ודבר, כמו נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז׳:א׳), וכמו עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כ״ב:ח׳). וחס ושלום לא נתכוונו לעבודה זרה. ונתינת הטעם מוכיח, דקאמרי: כי זה משה האיש, אלמא דבמקום משה רצו להעמידו. ומה שאמר דוד: וימירו {את} כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים ק״ו:כ׳), הכי קאמר: שהמירו כבודם – משה שעשה לו הקב״ה ניסים ונפלאות על ידו – בתבנית שור. וישתחו למסכה (תהלים ק״ו:י״ט) – לכבדה, ולא לשם עבודה זרה. (ב) פרקו נזמי הזהב – אהרון לשם שמים נתכוון. חשב אם אומר להם: כלב בן יפונה, או נחשון בן עמינדב, או אחד מן הגדולים יהיה לראש, וימליכו אותו עליהם, כשיבא משה, לא ירצה לירד מגדולתו, וירבה קטטה ותגר ביניהם, וישפכו דמים ונפשות על זאת. ואם אומר להם לא אעשה לכם ראש, יתנו הם מעצמם ראש ותרב הקטטה. ואם אומר אני אהיה לכם ראש, {שמא} יקשה בעיני משה. אעסיקם בדברים עד שיבא משה, ואעשה להם דבר שאין בו ממשות, וכשיבא משה יתבטל [מאיליו]. וכן עשה, ולכן אמר להם: התפרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם – איני חפץ באחר. נתכוון שמא יעכבו הנשים על ידם, ובתוך כך יבא משה.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 12:1ר׳ יוסף בכור שור במדבר י״ב:א׳

(א-ב) ותדבר מרים ואהרון במשה – משפילא בלעז. לפי שנשים דברניות (בבלי ברכות מ״ח:), והחזיקה מרים בדבר יותר מאהרן, לכך הקדימה לאהרון, ולכך לקתה היא לבסוף. על דבר {ה}אשה {ה}כושית אשר לקח – לפי הפשט: שהיו אומרים: וכי לא מצא משה אשה מבנות ישראל שיקח לו לאשה, שהלך לקחת לו מבנות הכושים שהם ערלים. וכי בשביל שהקב״ה מדבר עמו מתגאה, שאינו רוצה לישא אשה מבנות ישראל שבקש אשה במרחק. הלא גם בנו דבר – ונשאנו מישראל, ולא נתגאנו בכך. כי אשה כושית לקח – לפי שלא מצינו במקום אחר שמשה לקח אשה כושית, הגיד לך הכתוב כי בודאי אשה כושית לקח. ועל צפורה לא דברו, שלא היתה מישראל, כי אז אנוס היה מפני שהיה בורח, ולא יכול לבא במצרים בתוך בני ישראל. {הרק} אך – דרך הפסוק לדבר כך, לכפול דבריו, כמו המבלי אין קברים (שמות י״ד:י״א). וישמע ה׳ – ותבע עלבונו.

Radak Shemuel I 2:27רד״ק שמואל א ב׳:כ״ז

ויבא איש אלהים – רבותינו אמרו כי הוא אלקנה אבי שמואל כי נביא היה והיה מכלל ארבעים ושמנה נביאי׳ שנתנבאו לבני ישראל. הנגלה – מקור בתשלומו עם נון נפעל כמו נשאל נשאל דוד והה״א לתמיה׳ והמפרשים פירשו הה״א לאמת הדבר כפשוטו של ענין וכן ה״א הרצחת וגם ירשת, ואדוני אבי ז״ל פירשו לתמיהה והוא קשור עם סוף הענין וכן ה״א הנגלה נגליתי אל בית אביך ובחו׳ אותו כדי שתבעטו בזבחי ובמנחתי למה תבעטו בזבחי והנכון בעיני כי תצא זאת הה״א לתחלת הדברים לשמוע התשובה ואף על פי שהדבר ידוע וכן במלות השאלה כמו אי הבל אחיך ויאמר לו איכה מה זה בידך מה לך פה אליהו מה לך הים וכן הה״א שהיא לשאלה גם כן כמו הנגלה נגליתי וכן הרצחת וגם ירשת המן הסלע הזה הראית כי נכנע אחאב. אל בית אביך – אהרן ומשה שהיו נביאי ה׳ במצרים. לבית פרעה – כתרגומו ומשעבדין לבית פרעה.

Ramban Bemidbar 16:5רמב״ן במדבר ט״ז:ה׳

[וכתב רבינו חננאל כי אלה הנקהלים כולם היו לוים משבט קרח, וזה טעם: רב לכם בני לוי (במדבר ט״ז:ז׳), שמעו נא בני לוי (במדבר ט״ז:ח׳). אולי חשבו כי כל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו. ע״כ.

Ralbag Bemidbar 20:29רלב״ג במדבר כ׳:כ״ט

ויראו כל העדה כי גוע אהרן – אפשר שירצה בזה כי מפני שהיה מותו בראש ההר, שהיה מקום נראה מרחוק, ראו זה כל העדה. או ירצה בזה - והוא היותר נכון - כי כולם הכירו וראו מה שנפקד מהם במותו, כי הוא היה משתדל בחריצות בהנהגת ישראל, והיה מיישיר אותם אל הטוב ומרחיקם מהרע בתכלית מה שאפשר, ולזה בכו אותו כל בית ישראל שלושים יום.

Abarbanel Shemot 28:1אברבנאל שמות כ״ח:א׳

ואתה הקרב אליך וגו' עד ויעשו את האפוד. כפי דרך הראב"ע ראוי לפרש ואתה הקרב אליך שהוא מכלל הצווי אשר אמר לו אשר אצוה אותך אל בני ישראל רוצה לומר שאחרי שיצוהו על השמן להדלקת הנרות יצוהו גם כן על אהרן ובניו שיבדילם מתוך בני ישראל לעבוד במקדש המה ובניהם עד עולם לא בכורות ולא אדם אחר זר. וכפי הדרך שפרשתי הודיע הקדוש ברוך הוא למשה שמפני שהיה עתיד לצוות על הדלקת הנרות שיהיה על ידי אהרן ובניו שצריך שיעשה בגדי קדש לאהרן וגו' כי זאת היתה הכוונה הראשונה בפרשה הזאת לצוות על בגדי הכהנים. האמנם אמר ואתה הקרב אליך כדי לתת טעם למה לא צוה בהדלקת הנרות לכל איש ישראל אשר ידבנו לבו ויחד המצוה ההיא בלבד לאהרן ולבניו. כאומר הלא ידעת שבמדרגת השלמות והנבואה אין בכל ישראל אדם קרוב אליך כאהרן אחיך לצאת ולבוא במקדש כי הנה במעמד הקדוש לא נתקרב אליך אדם כמוהו שנאמר ועלית אתה ואהרן והכהנים והעם אל יהרסו וגו'. וכיון שהוא הקרוב אליך יותר במדרגת הנבואה והשלמות תנה עליו ואתה הקרב אליך את אהרן ואת בניו לכהנו לי. כי תודיע לכל ישראל כי באהרן ובניו בחרתי לעבודת המקדש והנה לא הרהר אדם בישראל על זה והאמינו שעל פי הדבור עשהו. לפי שאם היה עושה זה משה מדעתו היה נותן המעלה והגדולה ההיא לגרשום ואליעזר בניו לא לבני אהרן אחיו. אבל אדון הנביאים עשה מה שצוה בו לתת הכהונה לאהרן וזרעו כמו שנתן המלכות ליהושע משרתו הנה אם כן כשאמר הכתוב בתחלה יערוך אותו אהרן ובניו לא היינו יודעים אם יהיה זה לנצח או להוראת שעה בפעם הראשונה בלבד ואם יהיה בכל שאר עבודות המקדש אם לא. לכן הוצרך לבאר לו שיקריבו לכל שירות המקדש והוא אמרו לכהנו לי ו"ו לכהנו היא יתירה כמו בנו בעור חיתו יער ואחז"ל שנזכר בפרשה ג' פעמים וכהנו לי עם ג' ווים נוספות והם רמז לי"ח כהנים גדולים שהיו בזמן בית ראשון והנה בחר הקדוש ברוך הוא שישרתו במקדש אנשים ממשפחה אחת ולא יעבור זר בתוכם לשתי סבות. הא' מפני שכהני ה' היה ראוי שיתחכמו וידעו דעת עליון ויש להשגת הדברים האלהיים מונעים רבים ובני אדם בבקשת צרכיהם וצרכי אשה ובנים יהיו מונעים מן ההתבודדות וההשגה. ולכך צוה שתתיחד לזה משפחה אחת יהיה כל השתדלותם להשתלם בידיעות האלהיות ולא יהיה להם טרדה באסיפת הקנינים מה שהיה בלתי אפשר שימצא בכל ישראל. לכן הבדיל משפחה אחת היותר מוכנת לשלמות שהיו בני אהרן מצד האב ומצד האם ונתן להם מתנות הכהונה שיזונו מהן והם יעבדו המקדש בעד כל העם ושאר בני ישראל יעשו מלאכתם ובחר בשבט לוי מבין שאר השבטים כי הוא היה היותר מוכן לשלמות וממנו באהרן ובניו שהיו היותר שלמים מכל השבט. והנה לא בחר בבני משה לפי שלא היה יחסו שלם מצד האם כי היא היתה מדינית ובהפך היו בני אהרן ולזה ספרה התורה יחוסם. גם בחר השם שיהיו הכהנים ממשפחה מיוחדת מפני אחדותו כמו שצוה על בית המקדש שיהיה אחד במקום אשר יבחר ה'. הנה אם כן היה ישראל גוי אחד. והמקום אשר יבחר ה' אחד. והתורה אחת ומשרתו המקדש ממשפחה אחת הכל כיחוד האל יתברך. והוצרך לפרש שמות בני אהרן נדב ואביהו אלעזר ואיתמר. להגיד שמלבד שנבחרו מפאת אביהם. הנה גם כן נבחרו מפאת שלמותם בעצמם. כי רחוק הוא שנאמר שהיו לאהרן בנים אחרים שלא נבחרו לכהונה כיון שבכל בית אהרן וזרעו בחר השם. והרמב"ן כתב שיצא פנחס ושאר הנולדים שלא נתכהנו רק אלו הד' הנמשחים עמו ומולדתם אשר יולידו אחר כך ואחשוב שהביאו לזה מה שנאמר בפנחס והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ובהגיעי לשם בע"ה אוכיח שאין הדבר כן.

Sforno Shemot 4:10ספורנו שמות ד׳:י׳

לא איש דברים אנכי; I am not experienced in knowing how to address people in authority, such as kings. גם מתמול, גם משלשום, neither when I was a stranger in a foreign land, nor when I grew up in Pharaoh’s palace, nor since You have spoken to me and I have responded. כי כבד פה וכבד לשון אנכי, the reason why I do not possess this facility is because the physical tools with which to express my thoughts are defective. I have therefore never even made the effort to develop this facility (compare Isaiah 50,4) לדעת לעות את יעף דבר, “to know how to speak timely words to the weary.”

לא איש דברים אנכי – בלתי מורגל במלאכת לשון למודים וסדרה לדבר לפני המלך. גם מתמול – בהיותי גר בארץ נכריה. גם משלשם – בהיותי בבית פרעה. גם מאז דברך אל עבדך – אף על פי שהיתה נפשי הדברית אז באור פני המלך, לא קנתה לשון למודים. כי כבד פה וכבד לשון אנכי – וזה קרה לי, כי בהיות כלי הדבור שלי בלתי מוכנים לפיכך לא פנה לבי ״לדעת לעות את יעף דבר״.

Sforno Maamar Kavvanot HaTorah 6:13ספורנו מאמר כוונות התורה ו׳:י״ג

(ו) ובכן ראוי להתבונן כי אמנם קודם לחטא העגל תיכף אחר מתן תורה לא היו ישראל צריכים לכל אלה למען השרות שכינתו בתוכם ולא נצטוו על עשיית משכן וכליו וכהניו ומשרתיו ולא על שום קרבן לחובת צבור או יחיד כלל זולתי אחר מעשה העגל כאמרו יתברך כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח אבל הודיעם אז תיכף שאינם צריכים לכל אלה ולשום אמצעי להשרות שכינתו בתוכם ולא התחייבו לשום זבח ולא משכן וכלי ואמר שאם יתנדבו עולות ושלמים יספיק מזבח אדמה ואמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי והוא כל מקום שיקרא באמת בית אלהים כענין בתי מדרשות וזולתם אבוא אליך וברכתיך. וכל אלה באר תיכף אחר מתן תורה כאמרו כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וכו' ואחרי כן תיכף נתן המשפטים ובכן ברדת משה רבינו אז מן ההר אל העם אשר עמדו מרחוק ביראתם הגיד להם את כל דברי ה' אשר בפרשה כה תאמר הנזכר ואת המשפטים אשר תיכף אחריה ולא הגיד דבר ממצות משכן וכליו ועבודותיו ומשרתיו כלל אבל בנה מזבח והקריבו הבכורות עולות ושלמים בלבד ועליהם כרת הברית ועלה אז הוא והזקנים יראו את אלהי ישראל בעודם משתמשים בחושיהם כאמרו ויאכלו וישתו. אמנם אחר חטאם בעגל גם כי בתפלת משה בחירו נעתר לשאת חטאתם ולהשרות שכינתו בתוכם עכ"ז אמר ועשו לי מקדש וכו' ולא באופן אחר כי לא השיבה כלל אל מדריגת מעלתם שהיו בה קודם. (יג) והנה קודם מעשה העגל היו הקרבנות באים נדבה בלבד כמו שנהגו בהם צדיקי הדורות. אמנם אחר העגל היו קצתם חובה לצבור כענין התמיד והמוספין ומנחתם ונסכיהם וקצתם חובה ליחיד ולצבור והם החטאות וקצתם ליחיד בלבד והם האשמות. אמנם נסכי יחיד וקרבן צבור בע"ג נצטוו אחר ענין המרגלים שהיו אז יותר מקולקלים. ובלעדי אלה ראוי להתבונן שבקצת קרבנות נתן דמם על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב להזכיר זכות חכמי הדור השלמים אשר יורה עליהם הארון והם אשר תכלית כל פעולתם לכבוד קונם להביט נפלאות מתורתו ולהיותם דומים לו יתברך כפי האפשר על צד הכוונה הראשונה וזה בהבין יראת ה' ודעת קדושים משרתיו שהם העצמים נבדלים אשר יורו עליהם הכרובים.

Shadal Vayikra 10:1-3שד״ל ויקרא י׳:א׳-ג׳

(א) ויקריבו לפני ה׳ אש זרה – לא היתה כוונתם להקטיר קטרת של שחר (כדעת רשב״ם וכמו שהאמנתי גם אני זה עשרים שנה, עיין בכורי העתים תקפ״ח עמוד קמ״ה), שאם כן מה מקום לשתי מחתות (ועיין במבאר עוד ראיות אחרות), אבל הקריבו קטרת שלא צוה ה׳, והיה חטאם מפני גאוה; כי לא הספיק להם להיות משרתים לאביהם, ככתוב {ויקרא ט׳:י״ב} וימציאו בני אהרן את הדם אליו, ובקשו להראות שגם הם כהני ה׳ כאהרן, והואיל משה לא צוה אותם לעשות שום עבודה פרטית, בחרו הם לעצמם עבודה יקרה, והקריבו לפני ה׳ אש זרה. ולא אמר קטרת זרה, כי באמת לא היתה הקטרת זרה (עיין במבאר), אבל האש היתה זרה, ואם היתה ההקטרה ההיא ממצות משה, היה משה מודיעם שלא יקחו אש, כי מאת ה׳ תבוא האש, כמו שבאה לאכול העולה; אבל הם עשו מדעת עצמם, ובהיותם בלתי בטוחים שתצא אש ה׳ לאכול את הקטרת אשר לא צוה, הוצרכו להביא אש זרה. {והקריבו לפני ה׳ קרבן שלא צוה אותם. אש זרה – לשון אשֶה (כדעת רנה״ו) לא אש ממש, אלא דבר העולה על האש, שאם לא כן אין מלת ויקריבו מתישבת, כי לשון הקרבה נאמר על הדבר הקרב לא על הבערת האש.} (ב) ותצא אש – אש אחרת, לא האש שאכלה העולה (כדעת רשב״ם), שאם כדבריו {נתערבבה השמחה מתחלתה. ועוד} ותצא האש היה לו לומר, ועיין רנה״ו {= רנ״ה וייזל} בפסוק הקודם. (ג) הוא אשר דבר ה׳ – אין צורך לבקש היכן דבר, כי כמהו ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה׳ {בראשית כ״ד:נ״א}, והכוונה: דע כי כך גזרה חכמתו ית׳, להתקדש להראות קדושתו וגדולתו בהענישו את בחיריו הקרובים אליו, וזה למען כל העם ישמעו וייראו, וידינו ק״ו בעצמם (עיין רש״י); והנני מבטל מה שכתבתי על המקרא הזה בבכורי העתים תקפ״ח עמוד קנ״ה.

Hoil Moshe Bemidbar 16:3הואיל משה במדבר ט"ז:ג'

(ג) כי כל העדה כלם קדושים – כבר כתבתי במקומות אחרים (סוף פר' יתרו, ועוד) שקודם מעשה העגל לא היתה דעת האל להקדיש משפחה אחת ומקום אחד לעבודתו אבל כל ב"י יהיו ממלכת כהנים, וכל אחד מהם יהי רשאי להקריב קרבנות בכל מקום כרצונו; ואם מצאנו בפר' יתרו וגם הכהנים הנגשים אל ה', הם נדב ואביהוא ושבעים איש מבני ישראל הנגשים אח"כ לה' כמסופר סוף פר' משפטים, ושם קראם אצילים כלומר מובדלים מאחיהם; ומצאנו בש"ב (ח':י"ח) שבני דוד ובניהו והכרתי והפלתי כהנים היו, כלומר מגדולי העם ושריו שיש להם מצב מדיני ויושבים בטוחים על כן ובסיס (כהן – כון, מהל – מול, בהת – בוש, להט - לוט); ואחר מעשה העגל כביכול נהפך לב ה' על העם וקבע שרק משפחה אחת ושבט אחד ישמשו לפניו בבית אחד, ועל ידי זה לא יכנסו תוך עבודת האל חקי זרים, וכ"ז היה קשה בעיני אצילי העם כי בזה נגרע מגדולתם, ונתחברו עם קרח במחלוקתו עם משה כאלו הוא מדעתו בדה כל זה לתת שררה לאחיו ובני אחיו.

Hoil Moshe Vayikra 9:22הואיל משה ויקרא ט׳:כ״ב

וירד מעשות החטאת וגו׳ – אם כן כבר נתנו אש על המזבח קודש שירד אש מן השמים, וכן הוא אומר למעלה (י׳) הקטיר המזבחה, (י״ז) ויקטר על המזבח, (כ׳) ויקטר החלבים המזבחה. ומשה מבלי שיגיד האל לו דבר בטח שיעשה להם נס להודיע כי פעל ידם נרצה, אבל לא ידע שכבוד ה׳ יראה להם באש, שאם כן היה מצוה כמו שצוה אליהו שלא ישימו אש על המזבח. ואחר גמר כל קרבנות היום ברך אהרן את העם, ועדין לא נעשה להם נס, אז בא משה עם אהרן אל אהל מועד להתפלל שיראה כבוד ה׳ אל העם, ואחר כך ברכו שניהם את העם שנית, ואז נפלה אש מן השמים ואכלה בפעם אחת כל העולה והחלבים שקודם לכן היו מתאכלים לאט לאט על אש זרה שנתנו תחלה על המזבח. ובני אהרן חרה להם כי נגרע מכבוד אביהם כאלו אינו אינו ראוי הוא שתתקבל עבודתו ויעשה נס על ידו מבלי שיבוא משה לעזרתו, ולהראות שגם אביהם והם נרצים כמשה לעבודת ה׳, חטאו כקרח, והביאו שנית אש זרה ונתנו עליו קטרת, וכקרח נענשו בשריפה.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 18:12ר׳ דוד צבי הופמן שמות י״ח:י״ב

עולה וזבחים לאלהים – רמב״ן תמיה על השימוש בשם ״אלהים״ ביחס לקרבנות – ״וככה לא יימצא בכל הקרבנות שבתורת כהנים״ וכו׳, והוא משיב שיתרו עדיין לא הכיר את שם ה׳. ברם, פירוש זה קשה להולמו אפילו אם נקבל את דבריו של רמבמ״ן ב״ביאור״ שלו – ״אלא שכיוון הרב ז״ל (רמב״ן) למה שכתב בפרשת וארא בפסוק ושמי ה׳ לא נודעתי להם (שמות ו׳:ג׳), שגם לאבות הקדושים לא נודעה מעלת השם הנכבד ההוא, כאשר נתפרסמה על ידי משה עבד ה׳. ויתרו, אף שהתחיל להכיר את ה׳, עדיין לא התחזקה האמונה ההיא בלבו עד שיהיה ראוי לומר עליו שהקריב להשם הנכבד״. שכן נאמר בפסוק י ״ברוך ה׳ אשר הציל״ וגו׳. ועוד, הרי כבר נח ואברהם הקריבו קרבנות לשם ה׳; השוה בראשית ח׳:כ׳, כב, יג ואילך. אלא שלכאורה צריך להבחין בין הקרבנות שנצטוו עליהם ישראל, ובין הזבחים שהקריבו לפני מתן תורה, ואשר בעצם לא היו אלא ארוחות קדושות שכלל לא הקריבו לו ית׳, אבל יש לראותן כאלו הן נעשות לכבודו או שנאכלות לכבוד ה׳. על כן גם לא נאמר בזבחי יעקב אלא ״לאלהי אביו יצחק״. לפיכך מוסבת המלה ״לאלהים״ רק על זבחים שנאכלו לפניו ית׳. היתה כאן מעין סעודת-ברית, כאשר יתרו, שאמנם כבר קשור היה אל משה בקשרי-משפחה וקשרי-ידידות, כורת ברית עם ישראל בשביל עצמו ובשביל זרעו אחריו, ואוכל סעודת-ברית זו עם אהרן וזקני ישראל, שהם נציגי העם, כסעודת-הברית שהיתה בין יעקב ולבן ואחיו. ובזה גם מתפרש, מדוע אין משה מוזכר בהקשר זה, שאלה שאין המפרשים משיבים עליה במידה מספקת. יש מבארים, שכמארח שירת משה את אורחיו ״ומשמש לפניהם״, ויש מבארים, שאין צריך להזכירו, משום שהסעודה התקיימה באהלו של משה.