Annihilating Amalek/5

EN/HEע/E

Annihilating Amalek

Sources

Bereshit 6:5-7בראשית ו׳:ה׳-ז׳

(ה) וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. (ו) וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. (ז) וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

Shemot 17:8-16שמות י״ז:ח׳-ט״ז

(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. (י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. (יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. (יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. (יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. (יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. (טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי. (טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.

Bemidbar 13:29במדבר י״ג:כ״ט

עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.

Bemidbar 14:45במדבר י״ד:מ״ה

וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.

Devarim 9:14דברים ט׳:י״ד

הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ.

Devarim 25:17-19דברים כ״ה:י״ז-י״ט

(יז) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. (יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. (יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכׇּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

שופטים פרק ו׳:ג׳-ד׳

(ג) וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. (ד) וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר.

Shemuel I 15:1-3שמואל א׳ ט״ו:א׳-ג׳

(א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה'. (ב) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. (ג) עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר.

Shemuel I 30:1-2שמואל א׳:ל׳:א׳-ב׳

(א) וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ. (ב) וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם.

Josephus, Antiquities of the Jews 3:2:5יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ג׳:ב׳:ה׳

He also foretold that the Amalekites should utterly be destroyed; and that hereafter none of them should remain, because they fought against the Hebrews, and this when they were in the wilderness, and in their distress also.

Mekhilta Beshalach Amalek 1מכילתא בשלח עמלק א׳

ויבא עמלק, ר' יהושע ור' אלעזר חסמא אומר המקרא הזה רשום כאן ומפורש על ידי איוב שנ' היגאה גומא בלא ביצה ישגא אחו בלי מים (איוב ח יא) וכי איפשר לגומא זה להתגדל בלא ביצה ובלא מים הישגא אחו בלי מים וכי איפשר לאחו זה לחיות בלי מים כך אי איפשר לישראל בלא תורה ולפי שפירשו מדברי תורה לכך בא עליהם השונא שאין השונא בא אלא על החטא ועל העבירה לכך נאמר ויבא עמלק רבי אלעזר המודעי אומר ויבא עמלק לפי שהיה עמלק נכנס תחת כנפי ענן וגונב נפשות מישראל והורגן שנ' אשר קרך בדרך וגו' (דברים כה יח). אחרים אומרים ולא ירא אלהים אלו ישראל שלא היו בידם מצות... וילחם עם ישראל ברפידים, א"ר חנינא דבר זה שאלתי את ר' אלעזר במתיבתא רבא רפידים מהו, אמר לי כמשמעו. ועוד אמר רבי חנינא שאלתי את רבי אלעזר מה ראו ישראל לפדות פטרי חמורים ולא פטרי סוסים וגמלים אמר לי גזרת מלך היא שלא היה בידן באותה שעה אלא חמורים בלבד שאין כל אחד ואחד מישראל שלא העלה עמו תשעים חמורים טעונין כסף וזהב ושמלות. אחרים אומרים אין רפידים אלא רפיון ידים לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה לכך בא שונא עליהם לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה...

Mekhilta Beshalach Amalek 2מכילתא בשלח עמלק ב׳

ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, זקנים הראשונים אומרים כך מדה מהלכת על פני כל הדורות שוט שישראל לוקין בו סופו ללקות בו ילמדו כל אדם דרך ארץ מעמלק שבא להזיק את ישראל ואבדו הקדוש ברוך הוא מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא שנ' כי מחה אמחה וכן פרעה הרשע ששעבד את ישראל טבעו הב"ה בים סוף שנאמר ונער פרעה וחילו בים סוף (תהלים קל"ו:ט"ו) וכן כל אומה ומלכות שבאת להזיק את ישראל בו בדין דנן. לעולם אמרו במדה שאדם מודד בה מודדין לו שנא' כי בדבר אשר זדו עליהם. כתוב זאת זכרון בספר וגו': זאת, מה שכתוב בספר זה. זכרון, מה שכתוב בנביאים. בספר, מה שכתוב במגלה. ושים באזני יהושע, מגיד שאותו היום נמשח יהושע דברי ר' יהושע. ר' אלעזר המודעי אומר זה אחד מארבעה צדיקים שנתן להם רמז שנים חשו ושנים לא חשו משה נתן לו רמז ולא חש, יעקב נתן לו רמז ולא חש, דוד ומרדכי נתן להם רמז וחש משה מנין ושים באזני יהושע אמר יהושע מנחיל ישראל את הארץ ובסוף משה עומד ומתחנן שנא' ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר (דברים ג כג).

Sifre Bemidbar 88ספרי במדבר פח

אין כל בלתי אל המן עינינו, את סבור מי שאמר זה אמר זה לא מי שאמר זה אמר זה ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו והמקום מפייס את כל באי העולם ואומר להם בואו וראו על מה אלו מתרעמים עלי והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח כענין שנאמר וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדולח (בראשית ב יב) כיוצא בו אתה אומר ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני (בראשית לח כו) והמקום [הכתיב] על ידו ולא יסף עוד לדעתה (בראשית ל"ח כ"ו) כיון שידע שכלתו היא לא יסף עוד לדעתה כיוצא בו אתה אומר ואתה עיף ויגע (דברים כה יח) על ישראל הוא אומר ואתה עיף ויגע ועל עמלק הוא אומר ולא ירא אלהים (דברים כ"ה י"ח) כיוצא בו מדוע בושש רכבו לבוא (שופטים ה כח) אמרה אמו של סיסרא חכמות שרותיה תענינה אף היא תשיב אמריה לה (שופטים ה' כט) אמרה אשתו הלא ימצאו יחלקו שלל (שופטים ה' ל) נתגלו דברים שאמרה אמו של סיסרא לדבורה ברוח הקודש אמרה לה אל תצפי לבנך סיסרא מעתה כן יאבדו כל אויביך ה' (שופטים ה' לא) כיוצא בו אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה (שמואל א' ד ח) עד כאן אמרו צדיקים אבל רשעים אמרו אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר (שמואל א' ד' ח') אמרו עשר מכות היו לו והביאם על המצריים שוב אין לו מכה מעתה אמר להם המקום אתם אומרים שאין לי מכה מעתה מכה אביא עליכם שלא נהייתה מעולם והיה אחד מהם יושב בטחור ועכבר יוצא מן התהום ושומט את בני מעיו וחוזר לתהום וכן הוא אומר ותכבד יד ה' על האשדודים (שמואל א' ה ו) כיוצא בו ויאמרו השרים וכל העם אל הכהנים ואל הנביאים אין לאיש הזה משפט מות כי בשם ה' אלהינו דבר אלינו מהו אומר ויקומו אנשים מזקני הארץ ויאמרו אל כל קהל העם לאמר מיכה המורשתי היה ניבא בימי חזקיה ההמת המיתוהו חזקיה מלך יהודה (ירמיה כו יז יח) עד כאן אמרו צדיקים אבל רשעים מהם אומרים גם איש היה מתנבא בשם ה' אוריהו בן שמעיהו וגו' וישמע המלך יהויקים וכל גבוריו וכל השרים את דבריו ויבקש המלך להרוג וישלח המלך יהויקים אנשים על מצרים ויוציאו את אוריהו ממצרים ויביאוהו אל המלך יהויקים ויכהו אמרו כשם שאוריה נהרג כך ירמיהו חייב ליהרג אך יד אחיקם בן שפן היתה את ירמיה לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו (ירמיה כ"ו כ - כג) כיוצא בו חי ה' שכבי עד הבוקר (רות ג יג) לפי שהיה יצר הרע יושב ומצערו כל הלילה ואומר לו אתה פנוי ומבקש אשה והיא פנויה ומבקשת איש ואתה למד שהאשה נקנית בבעילה עמוד ובוא אליה ותהי לך לאשה נשבע ליצרו הרע ואמר לו חי ה' אם אגענה ולאשה אמר שכבי עד הבוקר אף כאן אתה אומר אין כל בלתי אל המן עינינו את סבור מי שאמר זה אמר זה לא מי שאמר זה אמר זה ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו והמקום מפייס את כל באי העולם ואומר להם בואו וראו על מה אלו מתרעמים לפני והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח כענין שנאמר וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדולח.

Sifre Devarim 296ספרי דברים רצ״ו

אשר קרך, אין קרך אלא שנזדמן לך. ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, מלמד שלא היה הורג בהם אלא בני אדם שנמשכו מדרכי מקום ונחשלו מתחת כנפי הענן. ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים, במדה שמדדת בה מדדו לך מה אתה עיף ויגע ולא ירא אלהים אף הוא עיף ויגע ולא ירא אלהים.

Tanchuma Ki Tetze 9תנחומא כי תצא ט׳

ורבנן אמרי קרך היקרך לפני אחרים, אמר רבי חוניא מלה"ד לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה אף על פי שנכוה הקירה לפני אחרים, אף כאן כיון שיצאו ישראל ממצרים הקדוש ברוך הוא קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו נפל פחדן על כל האומות שנא' (שמות טו) אז נבהלו אלופי אדום וגו', כיון שבא עמלק ונזדווג להם אף על פי שנטל את שלו מתחת ידן הקירו לפני או"ה.

Rashi Shemot 17:14רש״י שמות י״ז:י״ד

כתב זאת זכרון WRITE THIS FOR A MEMORIAL, that Amalek came to wage war against Israel before any other nation. ושים באזני יהושע AND PUT INTO THE EARS OF JOSHUA, who will bring Israel into the Holy Land, that he must command Israel to pay him his recompense. Here it was intimated to Moses (by the mere statement that Joshua should in some future time carry out the injunction to destroy Amalek) that Joshua would bring Israel into the Holy Land (cf. Mekhilta, Tanchuma). כי מחה אמחה BECAUSE I WOULD UTTERLY BLOT OUT [THE REMEMBRANCE OF AMALEK] – the reason why I admonish you thus is because (כי) I desire to blot it out.

כתב זאת זכרון – שבא עמלק להזדווג לישראל קודם לכל האומות. ושים באזני יהושע – המכניס את ישראל לארץ, שיצוה את ישראל לשלם לו גמולו כאן נרמז לו למשה שיהושוע מכניס את ישראל לארץ. כי מחה אמחה – לכך אני מזהירך כך, כי חפץ אני למחותו.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 17:14אבן עזרא שמות פירוש שני י״ז:י״ד

ויאמר... כתב זאת זכרון בספר – הנודע, והוא ספר מלחמות י"י, ואיננו אתנו כאשר אין לנו ספר הישר, ומדרש עדו, ודברי הימים למלכי ישראל, וספרי שלמה. וטעם ושים באזני יהושע – כי השם ידע כי הוא עתיד להלחם עם מלכי כנען. וטעם כי מחה אמחה – בעבור שהכעיס השם, כי אלופי אדום נבהלו מפחדו בעבור האותות שעשה במצרים ובים, וככה מואב ופלשת. והנה זה עמלק – שמע גבורות השם בעבור עמו ישראל. והנה בא ממקום רחוק להלחם עם ישראל ולא פחד מהשם. וכן כתוב ולא ירא אלהים (דברים כ"ה:י"ח). ויש אומרים כי עמלק היה שם המלך, בעבור שאמר הכתוב את עמלק ואת עמו (שמות י"ז:י"ג), או עם אחר התחבר עמו.

Ibn Ezra Devarim 25:18אבן עזרא דברים כ״ה:י״ח

אשר קרך – מגזרת הקורות אותם (בראשית מ"ב:כ"ט). ויזנב – [כמו מסעף], כרת את זנבך, והם הנחשלים אחריך – שלא היה בהם כח ללכת. ויתכן להיות מלת נחשלים כמו נחלשים, ככבשים, ושמלה. ואתה עיף – כי ברפידים בא, והעם צמא למים, כי כן כתוב. ויגע – מהדרך. ולא ירא – שב אל עמלק, והוא פועל עבר, כמו כי כבד ממך הדבר (שמות י"ח:י"ח), כי זקן יצחק (בראשית כ"ז:א'), כאשר אהב (בראשית כ"ז:ט').

Ibn Ezra Devarim 25:19אבן עזרא דברים כ״ה:י״ט

בהניח – הטעם, כי זאת המצוה תלויה אחר שירשו הארץ ושקטה ממלחמה מכל סביבותיה, כי כל זמן שיתעסקו עם מלחמת הקרובים אליהם אינם חייבים להלחם בעמלק. תמחה את זכר עמלק – זהו והמתה מאיש עד אשה... משור ועד שה מגמל ועד חמור (שמואל א ט"ו:ג'), שלא יאמר זה השור היה משלל עמלק. ודברי התורה כלל, ובדברי שמואל פרט. לא תשכח – אחר זכור (דברים כ"ה:י"ז) לחיזוק, וכן משפט מצוות רבות בתורה.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 25:16-19ר׳ יוסף בכור שור דברים כ״ה:ט״ז-י״ט

(טז) כל עשה עול – לרבות כל ענייני עול, בין בממון בין בדבר אחר. (יז-יח) וסמוך: זכור {את} אשר עשה לך עמלק – את העול שעשה עמלק, שהיה הולך אחריך ומזנב והורג הנחשלים – ותיבה הפוכה היא כל הנחלשים, שלא היו יכולים להשיג המחנה, היה הורגם. וגם היה ממציא להם סחורות, וכשהיו מתאחרים לישא וליתן עמו, והיו מתרחקים מן המחנה, היה עומד עליהם והורגם. זכור – שתכתבו בספר מה שעשה לך, כדכתיב: כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע (שמות י"ז:י"ד), וכתיב התם: כי מחה אמחה, ולכך אני רוצה שיכתוב סרחונו ויהיה לזכר, שלא יתמהו על מה מחיתיו. ואתה עיף – משיעבוד מצרים, ויגע מטורח הדרך, ולא ירא אלהים – מעשות עול כזה. ואף על פי שהשכינה בקרב מחניך, לא היה חרד שמא יקפיד, אלמא דעושה עול אינו ירא אלהים. וכן העושה עול במשקלות אינו ירא אלהים, להכי סמכינן זה לזה. והיינו דקאמרי רבותינו: נאמר מוראות משקלות בקידושין (בבלי קידושין ל"ג:),, דמהכא ילפינן. ובמשלי מרמז נמי להאי סמכי, דכתיב: מאזני מרמה תועבת ה' ואבן שלמה רצונו (משלי י"א:א'), וכתיב בתריה: בא זדון ויבא קלון (משלי י"א:ב'), כנגד ביאת עמלק. ויזנב בך כל הנחשלים – כתוב: כל הנחלשים, כמו שמלה – שלמה. ונראה לפי העניין כמי שלא היה לו כח להלחם בישראל, אך כלסטים היו תופסים אותם שהיו בזנב המחנה. ואמרו להם ישראל להלחם, ולא יכלו להלחם עם כל העם, אבל אמרו עם ארבעים אלף או שלשים אלף נלחם, וכן עשו, ולכך כתיב: בחר לנו אנשים וצא הלחם (שמות י"ז:ט'). דאי יכולים להלחם, לא היו מזנבים אלא באים בהדיא. (יט) והיה בהניח ה' {אלהיך} לך {וגו'} תמחה את זכר עמלק – כשתעמיד מלך על כסא ישראל שהוא כסא ה' כמו דכתיב: כי יד על כס {יה} (שמות י"ז:ט"ז) – יד לשון מלכות וגדולה, כמו ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם (ישעיהו נ"ו:ה'), תמחה את זכר עמלק. וכן צוה הקב"ה לשאול לאחר שלכד המלוכה על ישראל, ונלחם בגוים אשר סביבותיו, אז אמר לו: לך והכית{ה} את עמלק (שמואל א ט"ו:ג'). כלומר: כתוב סרחונו ומחה זכרונו. והוא הרע לך כשאתה עייף ויגע, ואתה תנקם ממנו כשיניח ה' מיגיעה ועייפות שלך.

Ramban Shemot 17:14רמב״ן שמות י״ז:י״ד

כתוב זאת זכרון בספר - אמר רבי אברהם כי הוא ספר נודע, והוא "ספר מלחמות ה'" (במדבר כא יד), וכתוב בו המלחמות שעשה השם בעבור יראיו, ויתכן שהיה מימות אברהם. ואין בדבריו אלה רק תואנה. והנכון בעיני, כי "בספר" ירמוז לספר התורה, כענין שכתוב (דברים לא כו) לקוח את ספר התורה הזה, יאמר כתוב זאת בספר תורתי שיזכרו בני ישראל מה שעשה עמלק, כי מחה אמחה את זכרו ונתתי נקמתי בו ביד עמי ישראל. וזו היא המצוה שכתוב לנו במשנה תורה (דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק. ואמר ושים באזני יהושע, לצוותו להזכיר לישראל את כל התלאה אשר באה להם על ידו, כי הוא היודע ועד, וירמוז כי אחרי שיירשו הארץ ימחו אותו, כי מצוה עליהם תחלה להכרית שבעת הגוים וינחלו הארץ, זהו שנאמר שם (כה יט) והיה בהניח ה' אלהיך לך וגו', ואם היה בימי יהושע בן נון כן, היה מזהירם למחות אותו, אבל נשאר הארץ לרשתה בימיו הרבה מאד (יהושע יג א), ולא הגיע זמנה עד מלוך שאול.

Ramban Shemot 17:16רמב״ן שמות י״ז:ט״ז

וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון (שמות ט"ו:י"ד), ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו (שם) מפני פחד ה' ומהדר גאונו, ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו ולא ירא אלהים (דברים כ"ה:י"ח), ועוד כי הוא נין עשו וקרוב לנו, עובר מתעבר על ריב לא לו.

Tur Shemot Long Commentary 17:14טור הארוך שמות י״ז:י״ד

כי מחה אמחה – לפי שאלופי אדום נבהלו מפחד שראו נסים שנעשו לישראל במצרים ועל הים, וכן מואב ופלשת, אבל עמלק שמע גבורת השם ובא ממקום רחוק להלחם על ישראל ולא פחד מגבורת השם, ראוי למחות. וכתיב קרא אחרינא תמחה את זכר עמלק (דב' כ"ה:י"ט) יש מפרשים קודם שפשט ידו בבית המקדש תמחה, ואחר שפשט אמחה אני בעצמי (תנחומא כי תצא). ובמדרש (שם) אם אתה תמחה מלמטה אני אמחה מלמעלה.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 17:14-16רלב״ג שמות ביאור המילות י״ז:י״ד-ט״ז

(יד) כתֹב זאת זכרון בספר – יתכן שכתב זה בספר־מה היה ידוע אצלם, והוא ספר הזכרונות, או ספר מלחמות ה', כמו שכתב החכם אבן עזרא ז"ל; או יהיה הרצון בזה שיצוה ישראל לזכור את אשר עשה עמלק ולמחות שמם, כמו שבא הציווי בזה בתורה, ולזה ציוהו לכתוב זה הסיפור בתורה, להעיר ישראל כי ה' יתעלה הוא אשר יתן להם כח למחות זרע עמלק הִמָּחוּת מוחלט. (טו) ולזכור זה הנס אשר עשה ה' יתעלה לישראל בנה שם משה מזבח וקרא שמו 'ה' נִסִּי'; והרצון בזה, שהוא נלחם בעבורי ולא אצטרך לנס להרים במלחמה לשמור שלא תהיה חרב איש באחיו. (טז) ויאמר כי יד על כס יה – קיבלתי בפירוש זה הפסוק מהרב אדוני אבי, שהוא אמר כי היד שהוא על הכסא יהיה ממנה מלחמה לה' בעמלק מדור דור מישראל שיהיו נלחמים עם עמלק, כי יד ה' יתעלה תהיה אִתם תמיד לעוזרם. והנה הכסא הוא השמים, כטעם 'השמים כסאי' (ישעיהו סו, א); והנה ה' יתעלה הוא מושל על מה שיסודר מהגרמים השמימיים, לְהַפֵּךְ הסידור ההוא כאשר היה מסודר ממנו רע־מה לאוהביו הדבקים בו; ובזה הכח אשר לו על הכסא היה נלחם בעמלק, כי לפי המערכת היה עמלק מנצח את ישראל לולי עֵזֶר ה' יתעלה שהיה להם. וכן תמצא בימי המן כי לולי עזר ה' יתעלה היו ישראל נופלים ביד העמלקים, והנה זה הפירוש הוא נכון מאד. ואפשר שנאמר לפי הפירוש הזה, כי זאת המלחמה היתה מן היד אשר על כס יה, ולזה קרא שֵׁם המזבח 'ה' נִסִּי'; ובזה האופן תהיה המלחמה לה' בעמלק מדור דור מישראל הנלחמים עמו, כי תמיד היה עמלק מנצח לפי המערכת לולי עזר ה' יתעלה.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 17:14-16רלב״ג שמות ביאור הפרשה י״ז:י״ד-ט״ז

יש לשאול בזאת הפרשה שאלות קשות: האחת, מה ראה עמלק לעורר מלחמה לעם רב כזה, ואיך לא פחד מהנפלאות שעשה ה' יתעלה לישראל בים סוף ובמצרים, שהיו מפורסמות לכל האומות כמו שהתבאר בזאת הפרשה. והשנית היא למה היתה זאת המלחמה על יד יהושע, ולא על יד משה רבינו. והשלישית, אי־זה דבר הכריח שלא יִשְׁלַם ההתגברות לישראל כי אם בעת שהיה משה מרים ידיו, עד שכבר הוצרכו אהרן וחור לתמוך בידיו עד בא השמש, ולא מצאנו שהוצרך משה לכמו זה הפועַל בשאר הנפלאות הקודמות; עם שהוא מבואר בנפשו שלא היה רושם בהרמת ידי משה לנצח עמלק, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בשלישי מראש השנה (כט, א). והרביעית, מדוע בחר משה להיות במקום גבוה בהרימו ידיו להתפלל לה' יתעלה בעד ישראל; וזה, כי אין לָאומר שיאמר שיהיה זה בעבור היות המקום ההוא נבחר אל שידבק בו השפע האלהי, כי הוא היה באופן מהדְבֵקוּת עם ה' יתעלה עד שכבר נאמר לו: 'מה תצעק אלי' (יד, טו), כל שכן שלא יצטרך אל התמדת התפילה, ואל שיבחר המקום היותר נבחר להגיע אליו השפע האלהי. וסוף הדברים כי זה הסיפור כולו חזק־הספקות מאד. ונֹאמר, כי עמלק מפני היותו מזרע עשו, והיה ידוע להם ענין הברכות שבירך יצחק את יעקב, שהושם בהם זרע עשו עבד לזרע יעקב; והיה ידוע להם גם כן ענין מה שאמר יצחק לעשו בברכו אותו שעל חרבו יחיה, והיה כאשר תהיה לו הממשלה מצד המערכת יתכן שיפרוק עול זרע יעקב מעל צוארו; הנה התחכם עמלק להלחם עם ישראל בעת שהיה ראוי שינצח את ישראל מצד המערכת, כי זרע עשו היה מצליח בענין החרב והמלחמה כמו שבֵּרְכוֹ יצחק; עם שנפש בני ישראל היתה אז שפלה, ולא היו מלומדי מלחמה, והיו במדבר בזולת לחם ומזון - לפי מחשבתו - והיו עיפים ויגעים. ולזה מיהר לעשות זה קודם שתגיע הצלחת ישראל באופן שישים זרע עשו לעבד לו. והנה נתחברה גם כן לזה סיבה אחרת, ואם לא כיון אליה עמלק, והוא שישראל לא היו יראים מה' יתעלה באופן שיהיו ראויים שיֵעשה להם זה הנס, כמו שאמר 'ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים' (דברים כה, יח); ויורה על מיעוט יראתם בה' יתעלה מה שהריבו בזה המקום וניסו את ה' יתעלה. ולזה היו ישראל מפני זה כולו בתכלית הסכנה. ולהראות לישראל כי מאת ה' יתעלה היה להם עזר להצילם מיד עמלק, וזרועם לא הושיעה למו, כדי שתהיה להם אמונה שלמה בה' יתעלה ויכנעו לקבל התורה, רצה משה שתֵעשה המלחמה על יד יהושע, ועמד הוא במקום גבוה כדי שיראוהו ישראל ונתבאר להם כי בעת הרים משה ידיו היו מנצחים ובעת הניחו ידיו היו מנוצחים. והיה זה על צד המופת, להביא ישראל אל שיאמינו כי העזר היה להם בזאת המלחמה מה' יתעלה. ולזאת הסיבה תמצא כי מפני שלא היה יכול משה לעמוד - שׂמוּ אבן תחתיו באופן שיהיה במקום גבוה, כדי שיראוהו, ויראו ענין הרמת ידיו. והנה ביאר בסוף הענין כי הרמת ידי משה היתה להורות שהיד אשר היא על השמים, והיא יד ה' יתעלה, היא היתה הנלחמת בעמלק. וזה הוא מה שאמרו במכילתא: "וכי ידיו של משה מגברות ישראל או שוברות עמלק? אלא כל זמן שהיה מגביה ידיו כלפי מעלה היו ישראל מסתכלין בו ומאמינים במי שפקד משה לעשות כן, והקב"ה עושה להם נס". ובכאן הותרו אלו הספקות כולם. ולפי שכבר התחכם עמלק להכרית ישראל, רצה ה' יתעלה שישולם לו מידה כנגד מידה; עם שבזה ינצלו ישראל מידו כי הוא היה בהרבה מהעתים מתגבר על ישראל לפי המערכת, ואם לא ישתדלו ישראל למחות זכרו בהיות לאל ידם - יהיו בסכנה עצומה בעת שיהיו בלתי ראויים שתדבק בהם ההשגחה האלהית, ויהיה ישראל מנוצח, כי עמלק יתגבר עליהם מצד המערכת. והנה ה' יתעלה נתן זאת התורה השלמה לישראל להצילם מכל רע נפשיי או גופיי לפי מה שאפשר, וציוה לנו לזכור מה שעשה עמלק למחות זכרו כשנוכל על זה.

Ralbag Shemot Toalot 17:1רלב״ג שמות תועלות י״ז:א׳

ואולם התועלת המגיע מזה הסיפור הוא להודיע אופן השגחת ה' יתעלה בדבקים בו, ואיך התחכם ה' יתעלה בכל הפנים שאפשר להעתיק ישראל אל האמונה בו, כדי שיוכנו לקבל התורה אשר אליו היתה הכוונה מתחילת הענין.

Ralbag Devarim 25:17-19רלב״ג דברים כ״ה:י״ז-י״ט

(יז) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים – צוה לזכור תמיד הרע שדמה לעשות לנו עמלק ברפידים בצאתנו ממצרים. והנה מן הדומה שהוא עורר אז המלחמה לראותו ישראל בתכלית החולשה; עם שידמה ממה שנזכר בזה המקום שהגידו לו חכמיו שהוא ינצח את ישראל אז מצד המערכת, ושאין ישראל עדיין ראויים אל הברכה שברך יצחק את יעקב אשר היא מפאת ההשגחה הפרטית, ולזה ימצא אז להם לכלות ישראל, ותסור מהם הקללה שנתקללו להיות עובדים ליעקב, כי עמלק היה מבני עשו כמו שנזכר בסוף פרשת וישלח יעקב. והנה על עומק מחשבתם זאת לכלות ישראל קודם שיהיו ראויים לזאת ההשגחה צוה השם לכלותם, כמו שצוה להכות המדינים על עומק מחשבתם להסיר מישראל ההשגחה האלהית הפרטית כדי לכלותם, כאמרו כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי. (יח-יט) אשר קרך בדרך – רוצה לומר שהוא הזמין עצמו להלחם עמך בדרך, לחשבו שאתה שם בזולת כלי מלחמה; עם היותך גם כן עיף ויגע, ולא היית גם כן אז ירא אלהים בדרך שתדבק בך ההשגחה הפרטית. והנה לולא תפלת משה כבר היו עמלק מנצחין, כמו שביארנו שם; וזה לאות שלפי המערכת היה ראוי שינצח עמלק. ויזנב בך כל הנחשלים אחריך – רוצה לומר שהרג הזנב שבהם, והם כל החלשים שהיו הולכים בזנב המחנה, לחולשתם. ולזה הוא מבואר שעמלק קבץ כאן כל הסבות שישלם בהם כלוי ישראל: האחת, עוררו מלחמה לישראל בדרך שלא נשמרו מזה להחלץ בכלי המלחמה, ובזה האופן הרג כל החלושים שהיו בסוף המחנה, כי לא נשמרו מהם. והשנית שמצאם עיפים ויגעים מטורח הדרך. והשלישית שעדיין לא דבקה בישראל ההשגחה האלהית הפרטית, כי היה אז ישראל בלתי ירא אלהים, כמו שנראה מהריב שהריבו ישראל שם ונסו השם יתעלה, כמו שנזכר שם. והרביעית מצד הדבק ההשגחה הכללית בעמלק לנצח ישראל. ולהתחבר כל אלו הסיבות דמה שלא ימלטו מידו שלא יכלם ויסורו מעליו ומעל שאר בני עשו הקללות שנתקלל עשו בעבור ברכת יעקב. ולזה צוה השם יתעלה שאחר שישלימו מלחמת שבעת הגוים ויניח ה' יתעלה לישראל מכל אויביהם מסביב [כי] ימחו את זכר עמלק לשערו מה שישתדל זה העם להרע לישראל בכל דור כשיהיה לאל ידם. וכבר תעמוד על זה ממה שתמצא לימי השופטים שהרעו עמלק לישראל בימי השופטים ומה שעשו לצקלג עיר דוד, כי זה יורה היותם פונים תמיד להרע לישראל כשיהיה לאל ידם, וממה שדמה לעשות המן בן המדתא האגגי לישראל בימי מרדכי ואסתר, לולא ה' שהיה להם היה מכלה אותם.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 17:16ר׳ יוסף אבן כספי שמות י״ז:ט״ז

ויש מתאוננים מן השם ברוך הוא, איך לבש קנאות באף ובחימה אין מכבה על עמלק, עד שנשבע למחותו, ועשה מצות עשה מיוחדת לישראל על זה, ואמר לא תשכח (דברים כ'"ה:י"ט), ואם הרע ונלחם עמם, האם אין ראוי לשכוח זה, ומן המדות הטובות אשר צווָנו השם הוא שנשכח הרעות שיעשו לנו יתר האנשים, כי אף צונו על המצרים (דברים כ"ג:ח'), כל שכן שהנקימה והנטירה מדות מגונות בדתנו, ואף בחוקות כל פלוסוף וחכם. התשובה, לכל זמן ועת, והנה כתוב בתורה י"י נושא עון ופשע, ונחום אמר אל קנוא ונוקם ה' וכ' (נחום א':ב'), ובכלל הכל כפי הנושאים או הנשואים, רצוני כפי עושה העון וכפי גודל העון וקטנו, וכן לפי הזמנים, ושלמה אמר עת מלחמה ועת שלום (קהלת ג':ה').

Tzeror HaMor Shemot 17:8צרור המור שמות י״ז:ח׳

וסבת שנאת עמלק אמרו במדרש שהיא בסבת צואת תמנע אחות לוטן. שחזרה להדבק בזרעו של אברהם ולא קבלוה. וכשראתה שלא קבלוה היתה פלגש לאליפז בן עשו. כדי להדבק בזרעו של אברהם אבינו. ותלד לו את עמלק וספרה לו את כל המאורע. וצוותה לו צוואה בחרם שיטור איבה זו לישראל לעד לעולם. ולכן ויבא עמלק וילחם עם ישראל. וע"ד הפשט ראה שלא היה זה אלא בסבת יעקב שלקח ברכותיו של עשו זקנו. ולפי שברכת יצחק היתה לרשת את ארץ כנען. וראה שיצאו ממצרים לעבור דרך ארצם. עד שלסבת זה שמעו עמים ירגזון. בעבור זה בא עמלק להפסיק בדרך. כדי שלא ילכו לארץ ישראל ויבנו מקדש. כאומרו תביאמו ותטעמו בהר נחלתך. ולזה תמצא כי בפרשת זכור את אשר עשה לך עמלק. אחר שכתב והיה בהניח ה' אלהיך תמחה את זכר עמלק. כתב מיד והיה כי תבא אל הארץ ולקחת מראשית כל פרי האדמה. אחר שבאת אל הארץ על כרחך של עמלק שנקרא ראשית גוים עמלק. ולקחת מראשית כל פרי האדמה. להודות לה' ותעיד ותאמר הגדתי היום כי באתי אל הארץ על כרחו של עמלק. ויהיה וענית כמו לא תענה ברעך. וז"ש בכאן ויאמר כי יד על כס יה הזאת המלחמה היא. לפי שאמר וחשב לשים ידו בכסא הש"י שהיא ירושלים שהיא כסא ה'.

Abarbanel Shemot 17 Questionsאברבנאל שמות י״ז שאלות

ויבא עמלק וגומר עד סוף הסדר. וראיתי לשאול בספור הזה שאלות. השאלה הא' מה ראה עמלק לבא להלחם עם ישראל בצאתם ממצרים והם לא עברו בארצו גם הוא לא היה מקרובי פרעה לנקום נקמתו ולמה אם כן בא להתעבר על ריב לא לו. ולא פחד מנפלאות השם. השאלה הב' למה צוה משה ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם עם עמלק והשם לא צוה לו ככה. ולמה לא יצא ה' להלחם בעדם כמו שעשה על ים סוף שנאמר ה' ילחם לכם. וצוה למשה שיעשה המלחמה ומשה למה לא עשאה בעצמו וצוה ליהושע לעשותה אם מפני זקנתו הלא אחרי כן משה נלחם בסיחון ועוג. השאלה הג' מה ענין בחר לנו אנשים ואמרו חכמינו זכרונם לברכה כל מקום שנאמר אנשים הם צדיקים. והנה לא צוה כזה במלחמת סיחון ועוג. ולמה אם כן הוצרך אליו עתה במלחמת עמלק. השאלה הד' למה הוצרך משה לעלות אל ראש הגבעה להתפלל על נצחון ישראל ומטה האלהים בידו וכאשר ירים משה ידו וגבר ישראל עד שהוצרכו אהרן וחור לתמוך בידיו ולא מצאנו שעשה משה כן בשום מלחמה אחרת ולא בעשותו שום נס. השאלה הה' מדוע בחר משה לעשות תפלתו בראש הגבעה ובפרשו כפיו בתפלה. כי אם עשה זה להיות המקום נבחר לדבקות הלא משה היה דבק תמיד עם אלהיו ועל הים נאמר לו מה תצעק אלי והמשורר אמר (תהלים קל"א) ממעמקים קראתיך ה' ומה לו אם כן על ראש הגבעה. השאלה הו' בטעם וידי משה כבדים ויקחו אבן וגומר ואם לכבדות ידיו הוצרך לאבן היה ראוי שיאמר ויקחו אבנים וישימו תחת זרועותיו ומה ענין ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש. השאלה הז' מה ענין ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב ולא אמר ויהרוג או ויחרם ומה צורך אמרו לפי חרב כי בידוע כי בחרב ובחנית תהיה המלחמה. השאלה הח' מה ענין אמרו כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי הנה יהושע לא עשה מלחמה אחרת בעמלק ויותר ראוי היה שישימהו באזני ישראל כמו שאמר זכור את אשר עשה לך עמלק. השאלה הט' שהנה כאן אמר הכתוב שיחד הקדוש ברוך הוא זאת המלחמה לעצמו כמו שאמר כי מחה אמחה את זכר עמלק כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק אמנם במשנה תורה חובת המלחמה על ישראל כמו שאמר והיה בהניח ה' לך וגומר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח והעניש את שאול עליה. השאלה הי' בחלוף שיראה בתורה בספור הזה ממה שנזכר במשנה תורה כי כאן נאמר ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב מורה שהיה עמלק מנוצח וישראל עושה חיל. אבל שם נאמר זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך וגו' אשר קרך בדרך ויזנב בך וגו' וזה מורה שהיו ישראל מנוצחים וגבר עמלק.

Abarbanel Shemot 17אברבנאל שמות י״ז

וספר הכתוב מפחיתות עמלק ורשעתו שלא עשה כדרך המלכים אנשי שם שבבואם להלחם באויביהם ישלחו אליהם ראשונה שלוחיהם לאמר התיצב והכן לך כי הנה אנכי בא אליך להלחם בך. והוא לא עשה כן אבל בא בפתע פתאום למלחמה כגנבים שודדי לילה וע"ז אמר הכתוב כאן ויבוא עמלק וילחם עם ישראל. ואמר במשנה תורה אשר קרך בדרך כי בא כגנב וילחם בם בפגעו אותם. וי"א שעמלק לא יצא מארצו לבוא להלחם בישראל אבל היה הולך אל ארץ אחרת ובמקרה בא ברפידים וראה את ישראל באהליהם רעבים גם צמאים ובמקום שהיה לו לדרוש שלומם וטובתם הוא נלחם בם ולכן לא אמר הכתוב ויבא עמלק להלחם בישראל אלא ויבא וילחם וזה הוא אשר קרך בדרך בהיותך עיף ויגע.... האמנם למה זה העניש הקדוש ברוך הוא בעונש גדול אל עמלק למחות זרעו ולא עשה כן לכל גוי מגויי הארץ וגם לא לאדום שהיה מזרע עמלק אבל בהפך שצוה לא תתעב אדומי כי אחיך הוא וצוה שלא יתגרו בו מלחמה הנה משה אדוננו ביארו במשנה תורה. באמרו (דברים כ"ה י"ט) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך וגו' כי הנה ביאר שם שעשה עמלק כנגד ישראל ארבע' דברים מגונים. האחד שהאנשים ילחמו באויביהם אם להציל את ארצם מהם או לכבוש את עריהם אבל עמלק בא להלחם מבלי סבה כי הם לא היו עוברים בארצם לשיירא מהם שיכבשוה וגם לא היה לישר' ארץ שיחמוד אותה עמלק ויבוא לכובשה אבל היתה מלחמתו לבד ברוע לב להחזירם לעבדות ולחלל כבוד ה' אשר גאלם. ועל זה אמר זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. הב' שעם היות ממנהג המלכים הבאים להלחם באויביהם שישלחו להודיע להם ביאתם למלחמה לאמר הכינו ונתראה פנים הנה עמלק לא עשה כן אבל בא פתאום להלחם בישראל והיתה זו בגידה רבה וזה הוא שאמר אשר קרך בדרך רוצה לומר פתאום בלי התראה. השלישי שהיה מפחיתות עמלק שלא עצר כח להלחם בישראל פנים בפנים. אבל נלחם עם הנחלשים שבהם הבאים באחרית המחנה ויירא מגשת אל העם מלפניו עם היות ישראל עיף ויגע וז"ש ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע. הד' שעמלק ירא מישראל ולכן בא להלחם בהם בזנב המחנה והחלושים שבהם עם היות ישראל עיף ויגע ולא ירא עמלק מאלהים ההוא מהקם מלכין ומהעדה מלכין שירא אם כן מהחלוש שהוא ישראל ולא ירא מהגבור שהוא הקדוש ברוך הוא. ומפני ארבעת הסבות האלה היה ראוי להמחות את שמו. אבל אדום לא עשה דבר מזה ולא שאר הגוים ולכן היה ענשו של עמלק קשה מעונשם.

Abarbanel Devarim 25אברבנאל דברים כ״ה

נראה לי בפי' הפסוקים דרך אחר, והוא שמשה אדוננו חשב אולי ישראל יאמרו שמלחמת עמלק לא היתה מוטלת עליהם אם לפי שכוונתו היתה לבטל היכולת האלהי ואלהים הוא ירב לו כ"ש כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק ר"ל כיון ששלח ידו בכם לחרף הש"י יהיה לו מלחמה עמו עד דור דור ואם לפי שהשם יתברך בעצמו אמר כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק שהוא המורה שיריב עמו לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחו, הנה להסיר מהם המחשבה הזאת אמר כאן זכור את אשר עשה לך עמלק, רוצה לומר אל תאמר בלבבך מלחמה לה' וישראל ישכון לבטח אין לי בזה דבר, כי הנה עמלק לא היתה כונתו כי אם למחוק זרעכם ושמכם מן העולם ועמכם נלחם לא עם האל, ולכן לכם תאות הנקימה ממנו ואין חיוב הזכירה ליהושע כי אם במה שהוא שר צבא העם, וזה שאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, וכלל עוד במאמר הזה כונה שנית והיא שהאדם שקבל חמס ועלבון מן אדם אחר וירצה להנקם ממנו צריך שיזכור תמיד העלבון והחרפה ההיא שקבל ממנו כי הזכירה ההיא תעורר אותו אל הקימה, אמנם כאשר יתן אל לבו שגם כן עשה הוא עמו קלונות וחרפות יתישב לבו ולא יתעורר להנקם עוד, ולזה אמר אל תזכור דבר ממה שעשית אתה לעמלק ולא ממה שהחלישו יהושע לפי חרב ולא מהחרפה והקלון שקבל במלחמתו, אל תזכור דבר מזה אבל זכור את אשר עשה לך עמלק כי אז בזכרון זה תחפוץ ותשתדל בנקימה, והנה רשם במה שעשה עמלק ארבעה דברים מגונים: הא' שנלחם עמהם מבלי סבה, כי הנה הלוחמי' מהם שיעשו מלחמותיהם כנגד האויבים הבאים עליהם לקחת את ארצם ולכבשם ילחמו להנצל מהם, ומהם שילכו לכבוש ארצות גוים אשר לא להם ועל זה ילחמו, אבל עמלק לא היה לו סבה מזה במלחמתו, כי הנה ישראל לא היו עוברים בארצו ובאים להלחם בו לשיצא להלחם בם, וגם לא היה להם ארצות שילך עמלק לכבשם ולחמדתו אותם ילחם בם, אבל היתה לבד מלחמתו בדרך בצאתם ממצרים, ר"ל שהוא יצא לשטן להם בדרך, עובר ומתעבר על ריב לא לו. והב' שעם היות ממנהג המלכים כפי המעלה שקודם בואם להלחם בעם אחד יודיעו לאויביהם ביאתם ויאמרו להם הכינו כלי מלחמתכם כי הנני בא להלחם אתכם וכמו שאמר (ירמי' מ"ו) בפרעה התיצב והכן לך והיה זה כדי שלא יבאו כגנבים שודדי לילה, הנה עמלק לא עשה כן אבל בא וילחם בפתע פתאום וזהו אשר קרך בדרך ר"ל במקרה פתאום בלתי שיעיר בך דבר. והג' שהיה מפחיתות עמלק ופחדו שלא יעצור כח להלחם בישראל פנים בפנים, אבל נלחם עם החלשים שהם הבאים באחרית המחנה ויירא מגשת אל העם מלפניו וזה עם היות ישראל עיף ויגע, וזהו ויזנב בך כל הנחשלים אחריך כי נחשלים הוא כמו נחלשים ככשב כבש, וזכר עוד מפחיתותו באמרו ואתה עיף ויגע. הד' הוא אמרו ולא ירא אלהים, רוצה לומר האיש הבליעל הזה פקד ויירא מאד ויצר לו מן העם בהיותו עיף ויגע, ולא ירא אלהים שהוא גבוה מעל גבוה מהעדא מלכין, ובזה גלה משה רבינו ע"ה שעמלק חטא נגד השם יתברך ונגד ישראל, ושמפני זה היתה הנקמה ממנו מוטלת על השם יתברך כמו שנזכר בפרשת בשלח ועל ישראל כמו שצוה כאן, והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק, רוצה לומר אל תאמר בלבבך לא די לנו צער מלחמת ז' עממים שצריכין אנחנו להלחם בם לקחת את ארצם, ואתה בא להוסיף עליהם לצוותנו להלחם בעמלק שלא נירש את ארצו, הנה בעבור זה אמר והיה בהניח ה' אלהיך, אחרי מנוחת מלחמת העממים כלם וירושת הארץ, אז תתחייב למחות את זכר עמלק בהחרימך את כל אשר לו מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור עד שה כמו שצוה (שמואל א' ט"ו) שמואל אל שאול, כי בזה ימחה שמו מני ארץ, ואמנם אמרו עוד לא תשכח פירש הרמב"ן מספרי, זכור בפה אל תשכח בלב שנתחייב לספר לבנים ענין עמלק, ואני אחשוב שרמז בזה משה רבינו ע"ה ענין עמלק לזמן הגלות כי הנה בהיותנו בארץ אמר זכור את אשר עשה לך עמלק וגומר, והיה בהניח ה' אלהיך וגו' תמחה את זכר עמלק, אמנם כאשר לא תהיה בארץ כי אם תחת כל השמים כלומר מפוזר ומפורד מקצה השמים עד קצה השמים בגלות הנה אז לא תוכל לזכור ענין עמלק למחות את שמו שהזכרון ההוא הוא בפעל ומעשה. אבל לא תשכח רוצה לומר אף על פי שלא יהיה בך כח לקיים המצוה במעשה לא תשכח מפיך ענינו של עמלק. הנה התבאר שאמרו זכור את אשר עשה לך עמלק שהוא בארץ לענין המלחמה. ואמרו מתחת כל השמים לא תשכח. שהוא בהיותם חוצה לארץ לא ישכח מפיהם.

Abarbanel Shemuel I 15אברבנאל שמואל א׳ ט״ו

אבל היתה כוונת עמלק שתי דברים: האחד למעט בכבוד האלוה ית', ולפי ששמעו עמים ירגזון את מעשי ה' כי נורא הוא אשר עשה בארץ מצרים לעיני פרעה ולעיני עבדיו ושכלם כאחד אמרו ה' הוא האלקים, רצה עמלק לצאת להלחם בישראל ולהרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה בענין שיתפרסם גודל גבורתו ושמבלתי יכולת השם לא עצר בו ובעמו כאשר עצר בפרעה ובכל עבדיו ובכל ארצו. הנה היתה הסבה והתכלית האחד הזה כנגד האל ית' למעט שמו ולהקל בכבודו ולבזות גבורותיו. והיה לו עוד בזה תכלית שני והוא כגגד ישראל, שלהיות עמלק מזרע עשו והיה ידוע אצלו מענין הברכות שבירך יצחק ליעקב שנתן עשו לעבד לו ולזרעו, וידע גם כן שנתברך עשו שעל חרבו יחיה, לכן התחכם לבוא להלחם עם ישראל וחשב שחרבו יושיע לו ושישמידהו מהיות גוי ולא יוכל עוד בשום זמן למשול בזרע עשו, וכבר העיר רלב"ג לתכלית השני הזה בפי' התורה אשר לו. ובפרשת בשלח אמי האל ית' למשה (שמות י"ז י"ג) כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר וגו', וענין זה אצלי שיודיע ליהושע שמלחמה לה' בעמלק, כי בזה ישמח ויגיל אחרי אשר האל ית' נלחם מלחמותיו והוא הולך בדרכיו ית', כאלו אמר שים באזני יהושע שאני אשלים מה שהוא התחיל לעשות ושהמלחמה ערוכה בכל ושמורה יש לי עם עמלק אויבו, ובזה מהכבוד אל יהושע המתחיל במצוה, ולזה אמר ג"כ (שם שם ט"ו) כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק וגו', ר"ל אחרי אשר עמלק רצה לשלוח יד בכסא הקב"ה כלומר למעט שמו ולחלל כבודו, שזהו שליחת יד בכסאו מפאת המחשבה הזאת אשר חשב ואשר דמה לעשות, לכן תמיד יהיה לה' מלחמה בעמלק. ובפרשת כי תצא צוה לישראל שגם המה יעשו המלחמה מהסבה והתכלית השני אשר היה לו נגדם, והוא אמרו (דברים כ"ה י"ז) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך, ר"ל אני אזכור מה שעשה נגדי ואתה ישראל עבדי זכור את אשר עשה לך עמלק ואשר חשב להשמיד אותך עם היותך בדרך ולא היית בארצו.

Ma'asei Hashem, Ma'asei Torah 3מעשי ה׳, מעשי תורה ג׳

ובענין מלחמת עמלק יש להתעורר לענין ידי משה שנאמר היותם כבדים, וגם על מה שנאמר ויהי ידיו אמונה. גם יפלא ענין ההרעשה המופלגת שעשה משה רבינו עליו השלום. וכתב הרמב"ן ז"ל שהיה כל זה לפי שהיה עמלק גוי איתן וחזק. עוד כתב שפחד משה פן יתגבר בחרבו מפני היותו עם נוחלי חרב. ובאמת זה קשה מן הראשונה הנחשבת, שנאמר שמשה אדון הנביאים המדבר פה אל פה עם השכינה, והקב"ה מוליכם תוך ענני כבודו, שיפחד מעמלק מפני שנתברך בחרב. גם כן מה שכתב רש"י ז"ל באומרו בחר לנו אנשים שיודעים לבטל כשפים, יפלא לומר כי משה אדוננו היה ירא מן הכשפים. אבל נראה להקדים קצת התעוררות אשר מהם ימשך ישוב אל כל ענינו של עמלק. תחילה על מה שפירש רש"י צא והלחם צא מן הענן, יפלא שאפילו שהיו הדברים כן שיצא מן הענן, למה הוצרך לומר הכתוב שאמר לו צא מן הענן, והיה מספיק שיאמר לו לך והלחם בעמלק ולמה אמר צא מן הענן. ספק שני, מה הוצרך לומר משה ליהושע מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי, ולכוונת מה הגיד לו זה. אבל נראה שמשה רבינו ע"ה כאשר ראה שישראל אמרו היש ה' בקרבנו, ראה שהקב"ה סילק השכינה מלהיות לעזר להם. והעד הנאמן מה שדרשו ז"ל (ילקוט שמעוני שמות רס"א) משל לתינוק שהיה מורכב על כתיפו של אביו וכו' שאביו השליכו לארץ שזה ודאי משל אל סילוק השכינה מהם, ולפי זה פחד משה ונתיירא מאד, שראה שזו המלחמה צריכה להיות מלחמה טבעית לא אלהית, כדי שיכירו ישראל בחסרונם כשאין שכינה עמהם, ועל כן אמר ליהושע צא מן הענן, ר"ל אין זו מלחמה אלהית עד שבהיותך בענן ה' נלחם, אבל צריך לצאת מן הענן. ועוד אמר לו לבחור אנשים שידעו לבטל כישוף, כי היה ירא מן הכישוף אחר היותה מלחמה טבעית, וכדי לחזק לבו של יהושע קצת אמר לו שגם הוא ניצב במטה האלהים. ובהיות המלחמה בין ישראל ועמלק, ומשה היה מרים ידו כדי לחזק לבו של יהושע, והעם אשר עמו הנה ראו שהיה גובר ישראל וכאשר לא היה מרים אבל היה מניח היה גובר עמלק, הבינו שהיה זה מאתו יתברך, והיה כן להראות לישראל שכל זמן שאין להם עזר אלהי מלמעלה, לעולם דרך טבע מערכת משפטי המזלות האומות גוברות עליהם, וזהו שנאמר והיה כאשר יניח ידו, רצה לומר שאם לא היה מרים ידו להוריד עזר וסיוע אלהי תיכף יגבר עמלק, וכאשר ראו שהרמת יד משה תמשיך תגבורת לישראל, הנה אהרן וחור תמכו בידיו להתמיד התגבורת. וכבר יפלא מה היה ענין השמת האבן תחתיו, ולמה לא תמכו בידיו והוא עומד, והיות ידיו כבדים אין זה טעם לשיושיבו את משה. אבל לדעתי היה הענין שכבר משה היה יושב ואהרן וחור עומדים, שאסור לתלמיד לשבת לפני רבו, ובהיותו יושב לא היה אפשר לתמוך בידיו אלא אם כן ישבו גם הם, שיתמכו ידיו על שכמם, וזה לא היה אפשר להיותם רבם, לכן הושיבוהו על האבן גבוה כדי שיוכלו לתמוך בידיו, והם עומדים על רגליהם והוא יושב. והעד הנאמן שכבר משה היה יושב, מה שנאמר ויקחו אבן וישימו תחתיו, שכנראה ודאי היותו יושב והקימוהו, ושמו אבן תחתיו, דאל"כ היה לו לומר ויקחו אבן וישב עליה. והנה כאשר ראו ישראל שבהניח משה ידו וגבר עמלק, האמינו אמונה שלימה היותם אבודים וכבושים תחת כל האומות אם לא על ידי עזר אלהי, באופן שישראל קודם לא היו שלימים באמונה ההיא, כמו שאמר היש ה' בקרבנו, ובזה הגיעו אל האמונה ע"י ראותם ענין הרמת ידי משה והנחתו. ובהיות המלחמה הזו טבעית נאמר ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, רצה לומר בחרב כשאר מלחמות טבעיות, ולזה נאמר ג"כ ויחלוש, כי אילו היתה מלחמה אלהית כבר היה מכלה אותם כשאר מלכיות אשר לא נשאר בהם שריד, וזהו גם כן שאמר הקב"ה למשה מלחמה לה' בעמלק, ברצותו לומר זאת המלחמה היתה מלחמה טבעית לא לה', אבל עתידה להיות מלחמה לה' בעמלק שלא יחליש אבל ימחה זכרו. והעד המפורסם על אמיתות דברינו שלא היתה מלחמה זו אלהית מה שנאמר (דברים כה, יח) ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים, כי אומרו ולא ירא אלהים שב אל ישראל, עם מאמרם ז"ל שאמרו משל למה הדבר דומה למי שהיה בנו מורכב על כתיפו. ואין לומר שעמלק לא היה ירא אלהים, כמו שפירשו קצת, כי מלבד זה ידוע שלא היה ירא אלהים, וגם אין לומר שעמלק לא היה ירא אלהים בעבור שבא להילחם בהיותם עייפים ויגעים, שבדתות הנמוסיות אין זה גנאי כי כל הנלחם באויבו יבקש עת היותו עייף ויגע, כמו שאמר אחיתופל (שמואל ב יז, ב) והוא יגע ורפה ידיים, לכן נראה נכון שאומרו ולא ירא אלהים שב אל ישראל, וכן דרשו ז"ל (סנהדרין ק"ו.) ברפידים שרפו ידיהם מן התורה ומן המצוות, ובהיות שראה משה שבהרימו ידו במטה היה גובר ישראל, ידע שאף על פי שהשם יתברך סילק שכינתו מהם במלחמה ההיא כמו שאמרנו, כבר היה מגביר את ישראל בהרמת המטה כדי להדריכם אל האמונה, ולכך בנה מזבח וקראו ה' נסי, לומר הרמת המטה היא המביא הצלחה, והוא אומרו ה' נסי, כלומר לא היה נלחם להם לישראל רק בעבור שיעשה הרמת המטה ושהיה סיבה לנצחן, שבזה היו מתגברים ישראל, כי בזה ידעו האמת במה שהיו מנסים לומר היש ה' בקרבנו, וידעו שאינו בקרבם במלחמה ההיא.

Biur Shemot 17:14ביאור שמות י״ז:י״ד

כי מחה אמחה: לכך אני מזהירך כן, כי חפץ אני למחותו, בעבור שהכעיס את השם, כי אלופי אדום נבהלו מפחדו בעבור האותות שעשה במצרים רבים וככה מואב ופלשת, וזה עמלק שמע גבורותיו ונפלאותיו בעבור ישראל ובא ממקום רחוק להלחם עמהם ולא מפחד מהשם, וכן כתוב ולא ירא אלהים (דברים כ"ה:י"ח).

Shadal Shemot 1:15שד״ל שמות א׳:ט״ו

למילדת העבריות – דעת רז"ל (שמות רבא א':י"ז) ואנקלוס ורשב"ם ורמבמ"ן וראז' שהיו המילדות האלה מזרע ישראל, ודעת המתרגם האלכסנדרי והיירונימוס ויוסף פלאויוס ודון יצחק שהיו מצריות מילדות העבריות, וכן נראה, כי איך ייתכן שיצוה לבנות ישראל להכרית את כל בני עמם ויאמין שלא תגלינה הדבר? וקלעריקוס טוען, שאם לא היו עבריות היל"ל לעבריות, וראזנמילר הגיה ואמר שהיל"ל את העבריות; ואין זו טענה, כי אמת שיכול היה לומר למילדות את העבריות, אך אפשר ג"כ לומר למילדות העבריות בהשמטת מלת את, כמו האדם האוכל הבוסר (ירמיה ל"א:כ"ט), ומה שטענו ממה שכתוב ותיראן המילדות את האלהים, איננה טענה כלל, כי את ה' אין כתוב כאן, אלא את האלהים, וכל מי שיש לו אלוה (יהיה אלהי אמת או אלהי שקר), הלא יירא מהכרית עוללים שלא חטאו, יהיו מאיזה עם שיהיו, ודוגמת זה נאמר בעמלק ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים (דברים כ"ה:י"ח); ותלמידי חביבי החכם ר' יעקב חי פארדו זצ"ל מוסיף, שאם היו מעם אחר, יצדק לומר שעשו זה מיראת האל ולא מאהבה, אך אם היו עבריות אין צורך להזכיר יראת האל, כי כל אדם אוהב בני עמו. גם מה שטענו משמות שפרה ופועה שאינם מצריים אלא משורשים עבריים, איננה טענה, כי לדעתי המילדות האלה לא היו מצריות ממש, אלא מארץ גושן שהיתה קרובה לארץ כנען (עיין בר' מ"ו:ל"ד), וקרוב שהיו מדברות שפת כנען ושמותן כנעניים ועבריים. והנה הדבר ברור כי עם רב ועצום לא ייתכן שלא תהיין לו אלא שתיים מילדות בלבד, על כן ראב"ע אומר כי שתיים אלה היו שרות על כל המילדות, ור' עובדיה ספורנו אומר כי פרעה דיבר תחילה עם המילדות שהיו בעירו, ואחר שהן לא עשו דברו, לא בטח עוד באותן של שאר מקומות; וזה רחוק בעיני, כי ישראל היו בארץ גשן, לא במצרים, ואין לפרש ותמלא הארץ אותם שנתפזרו בכל מצרים, כי גם למטה (ט"ז:כ"ו) מצאנו רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד; ואני אומר כי לא רצה פרעה לדבר עם כל המילדות בפעם אחת, שאם היו כולן הורגות ילדי ישראל בזמן אחד, היה הדבר ניכר ומתפרסם, לא כן אם היו שתיים מהן הורגות אותם, ולא כן האחרות, היו יכולים לומר מקרה הוא, והיה בדעתו לצוות כן לכל המילדות בזו אחר זו לסירוגין כדי שלא יוודע הדבר.

Shadal Shemot 17:14שד״ל שמות י״ז:י״ד

כתוב זאת זכרון בספר – אין הכוונה בספר הנודע, אלא כמו שאומרים כתוב על הנייר, וכן מי יתן בספר ויחקו (איוב י"ט כ"ג). ושים באזני יהושע – לא מצאנו במקום אחר מליצת שים באזני פלוני, ודברי רש"י ז"ל: ושים באזני יהושע לפי שהוא יכניס את ישראל לארץ, כדי שיצווה את ישראל לשלם לו את גמוליו – רחוקים מאד, כי אעפ"י שהיה הענין גלוי לפניו ית', לא ייתכן שירמוז זה למשה תיכף אחר יציאת מצרים, כי בזה היה מרפה את ידיו; ורשב"ם וראב"ע תיקנו מעט ואמרו כי יהושע היה עתיד למלוך על ישראל ולהילתם באנשי כנען; ועדיין הפירוש רחוק, כי הנה יהושע לא נלחם בעמלק, ומה צורך להגיד הענין אליו ביחוד? והלא גלוי היה לפניו ית' שלא תהיה מלחמה בעמלק אלא כמה דורות אחר יהושע, ומה תועלת להזהיר את יהושע שיזהיר את ישראל על זה? ורמב"ן פירש ושים באזני יהושע, לצוותו להזכיר לישראל את כל התלאה אשר באה להם על ידו, כי הוא היודע ועד; ומה צורך לעדות יהושע? והרי כל ישראל היו עדים בדבריו כמוהו; ונ"ל שהכוונה אמור באזניו והוא יכתוב כי כמו שמלחמת עמלק משה ציוה ויהושע נלחם, כן כתיבת המאורע משה יאמר ויהושע יכתוב, והיתה בזה נחת רוח ליהושע וכבוד ויקר חלף עבודתו במלחמה. כי מחה אמחה וגו' – לפי שבמלחמה ההיא החלישו את עמלק, ולא השמידוהו. לפיכך אמר ה' למשה שיכתוב בספר את המאורע ההוא לזכרון עולם, כדי שיזכרו ישראל את אשר עשה להם עמלק, כי אמנם כך הוא רצונו ית' למחות את וכר עמלק מתחת השמים.

Shadal Devarim 25:12שד״ל דברים כ״ה:י״ב

והנה אחר שדיבר על מעשה רמייה זה, הזכיר רמייה אחרת שהיא אבן ואבן איפה ואיפה, ולחזק שנאת הרמייה הזכיר ענין עמלק, שעשה בעקבה ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, וציוה להכריתו ולזכור המשפט הנעשה בו, וזה למען נתרחק ממעשה רמייה.

R. S.R. Hirsch Shemot 17:8רש״ר הירש שמות י״ז:ח׳

ויבא עמלק וגו׳ – כל מה שעבר על ישראל במדבר עד כה – מרה, השלו, המן, השבת, המים מן הסלע – לימד את העם, המעותד להיות עם ה׳, מה עתיד להיות יחסו אל הטבע. מאורעות אלה הוכיחו לעם ישראל את העצמאות שהם ישיגו מכוחות הטבע, על ידי השתעבדותם הבלעדית לרצונו של האל האחד. נותר להם עוד מאורע אחד שהיה עליהם להתנסות בו באותם שבועות של הכנה לקבלת התורה: מאורע שילמד אותם מה יהיה מעמד עם ה׳ בעתיד כאומה בין האומות, ומה תהיה עמדתו ביחס לכוחות האדם ולשימושו של האדם בעתיד בכח הזרוע. היה עליהם להתנסות במאורע הזה בעודם ברפידים, והכלי אשר על ידו ילמדו לקח זה היה עמלק. בתקופה מוקדמת יותר, כאשר רוחו של עשו נאבקה בלילה עם אביהם של ישראל, יעקב, שהיה בדרכו לעצמאות אישית; התנסה יעקב בכל המעלות והמורדות של המאבק, אותו יכפו צאצאי עשו על צאצאיו במשך מאות שנות החושך בתולדות ישראל. יעקב גם התנסה בנצחון הסופי שיכריז לעולם על כוחו הכל־יכול של ה׳. כיוצא בזה, בשעת מסע ישראל לקראת עצמאותו הלאומית, הייתה האומה שיצאה מזרע עמלק נכדו של עשו, הראשונה והיחידה שהתנפלה והתקיפה את ישראל – וזאת ללא כל איום או התגרות מצד ישראל. כמה ״עיף ויגע״ (דברים כה, יח) ודאי היה נראה העם הזה – על משפחותיו, נשיו וטפו – הנודד במדבר ומבקש אחר מולדת, וידו החזקה של ה׳ פרושה עליהם, לשומרם ולהנחותם בדרך. כח ה׳ נתגלה באופן כה מרשים ובולט, עד שאימתו ופחדו נפלו על האומות מסביב, נדמו כאבן: ״חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען״ (לעיל טו, יד–טו). רק עמלק מיהר לבוא, ללא כל התגרות, לעמוד פנים מול פנים ולהלחם עם אותו הכח שאף פרעה כבר נכנע לו. עמלק לבדו לא פחד מה׳: ״ולא ירא אלקים״ (דברים כה, יח). רק הוא היה יורשה של אותה רוח הבוחרת בחרב כחלקה, המבקשת תהילה בעטרת נצחון משוחה בדם, והשואפת לקיים הלכה למעשה את ה״חזון״ של ״נעשה לנו שם״ (בראשית יא, ד; עיין פירוש שם), שבו פתח נמרוד את ההיסטוריה העולמית. שאיפה זו מתקיימת על ידי השמדת רְוָחַת האומות ואושר בני האדם. בקשת תהילה זו על ידי כח הזרוע היא אויבם הראשון והאחרון של האושר האנושי והמלכות האלקית בארץ. ה״פרעונים״ מלכי מצרים השתמשו בכח חסר רחמים כדי לקדם את עניניהם, והיה זה אך לטובת עצמם לקיים את עבדיהם בחיים. הם היו מסוגלים אף להיות ידידי החירות, אם שרת הדבר את ענינם. אך החרב מבקשת־התהילה של עמלק אינה יודעת מנוחה, כל עוד פועם לבו של בן־חורין אחד אשר אינו כורע לפניו, וכל עוד עומד על תילו משכן צנוע ובית מאושר אחד ששוכניו אינם נחרדים מפני גבורתו. עמלק אינו שונא אומות השוות לו בכחן ובכלי זיינן, אלא רואה את המוכנות הצבאית שלהן כסימן של הערצה לחרבו. עמלק נלחם בהם אך מכבד אותם, מאחר והם מכירים בכחו ושותפים לעקרונותיו. אך עמלק נוטר שנאת מוות, ובוז עמוק, כלפי אלה המעזים לחשוב שניתן לוותר על החרב; ושניתן לבטוח בכוחות הרוח והמוסר, אשר החרב אינה מבחינה בהם ואין ביכולתה לגעת בהם. בנציגי השלום והאצילות האנושית, רואה עמלק רק את הלעג לעקרונותיו, ואת האויב היחיד והאמיתי שלו, המחיש את נפילתו. מתוך תחושה טבעית איתנה הניזונת משנאה, נחפז נמרוד־עמלק למחוץ את מבשר הרוחניות, המוסריות, השלום והאצילות, מיד בעלייתו הראשונה על בימת ההיסטוריה העולמית. ״ויבא עמלק וילחם בישראל ברפידים״.

R. S.R. Hirsch Shemot 17:14רש״ר הירש שמות י״ז:י״ד

את זכר עמלק – הדבר המעמיד בסכנה את עתידה המוסרי של האנושות אינו עמלק אלא ״זכר עמלק״, תהילת זכרו של עמלק. כל עוד דברי הימים של האנושות מייחסים כבוד לגיבורי החרב, וכל עוד שחונקי ורוצחי אושר המין האנושי לא אבד זכרם, הרי שהדורות הבאים יביטו בהערצה על בעלי הזרוע האלה הידועים לשמצה, וזכרם יעורר את השאיפה ללכת בעקבותיהם במעשי אלימות ותהילה. רק כאשר תיעשה תורת ה׳ המוסרית לאמת המידה היחידה לכולם, בין גדולים בין קטנים; וההכרה המוסרית תגדל בעולם ביחס ישיר, ולא הפוך, אל הגבורה והגדולה; וככל שיהיה האדם גדול וגיבור יותר; כן ייסלח לו פחות על משגה כלשהו בחוקי המוסר – אז ורק אז תעבור לעולמים ממשלת עמלק מן הארץ. כאן מפרש הכתוב שזוהי תכליתה הסופית של השגחת ה׳ בהיסטוריה, לאחר שעמלק הוחלש בפעם הראשונה: ״כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים״. גם בתהילים (ט, ז) מובע הרעיון בקצרה, שרק כאשר יאבד זכר החורבנות והכיבושים, יאבדו הם עצמם: ״אָבַד זִכְרָם הֵמָּה״!

R. S.R. Hirsch Devarim 25:17רש״ר הירש דברים כ״ה:י״ז

זכור וגו׳ – המצווה הקודמת השלימה את התמונה האידיאלית של ישראל: עם המתרחק מכל עָוֶל, מכל שימוש לרעה במעמד הכוח (״עוֹל״) שיש לאדם כדי להרע למי שנמצא תחת שליטתו, אפילו אם אותה שליטה היא זמנית בלבד. בני עם זה מסרבים להפר את האמון שאדם צריך להיות מסוגל לתת בחברו, כדי שבני אדם יוכלו לחיות יחד בחברה אחת. הם איתנים באמונתם שביכולתם לקרוא לה׳ ״אלוקיהם״ רק אם הם מקפידים להימנע מלעשות אפילו את העוול הקל ביותר לבריותיו, ואמונה זו היא המקור ליושר נקי מרבב בכל עסקיהם עם הזולת. אלה הם הקווים האחרונים שבהם התורה השלימה את שרטוט אופי העם הנושא את שמה והמודרך על ידה. האופי הלאומי של עם זה צריך לבטא יחס של רצון טוב, התחשבות, נדיבות וחסד כלפי כל יצור חי, כפי שמודגש שוב ושוב בפרקי הסיום של תורת ה׳. נמצא שאנשים צריכים להיות מוכנים בכל עת לעשות טוב, וצריכים להיות בלתי מסוגלים מעצם טבעם להרע לאיש. בקומתו המלאה האידיאלית יתהלך עם זה בארץ כ״ישרון״ (להלן לג, כו); ביחסיו עם אחרים הוא יהיה ה״ישר״ שבעמים. וכך רואה הנביא את אלה אשר יחזיקו מעמד ויתמידו להתקדם לעבר תכלית השלמות היהודית לאורך כל הדורות ובתוך כל הניסיונות: ״שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא־יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא־יְדַבְּרוּ כָזָב, וְלֹא־יִמָּצֵא בְפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית. כִּי־הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ, וְאֵין מַחֲרִיד״ (צפניה ג, יג). יריעת אופיו של עַם זה ארוגה מצדק ומחסד. ישראל נדרש לראות את כוחו ועתידו רק בקיום הנאמן של חובתו, והדוגמא שהוא נותן במסירות זו לחובה, תהפוך ביום מן הימים לתכונה משותפת לכל המין האנושי. הניגוד הגמור לכל האופי הלאומי הזה מיוצג על ידי עמלק, אשר שש ומתפאר ומתכבד רק בחרבו המנצחת וברמיסתו את החלשים וחסרי המגן. בעת שעַם המסירות לחובה צעד את צעדו הראשון בהיסטוריה, מיד התנפל עליו עמלק להילחם בו (שמות יז, ח–טז), וכבר מאותו ניסיון ראשון להתנגד לישראל נגזר על עמלק שלבסוף יימחה מזכר העמים (עיין פירוש שם). לפיכך, עתה כשישראל עומד לעלות אל ארץ התורה כדי שיוכל למלא שם את חובותיו בנאמנות, מפנה התורה שוב את תשומת לבו של ישראל אל ניגוד זה לעצם מהותו, כדי שלעולם לא ישכח זאת. על ידי נתינת תיאור מפורט של הופעתו הפתאומית של עמלק, מחזקת התורה את מודעותו של ישראל לניגוד גמור זה של ייעודו. בעוד שבספר שמות מתואר המאבק נגד העקרונות שעמלק מייצג, עד לאובדנו המוחלט, ככוונת כל מעשי ה׳ בהיסטוריה, הרי שכאן נדרש ישראל לראות את עצמו ככלי המשתתף במלחמת ה׳ בעמלק. זר הדפנה [שנהגו לענוד המנצחים בימי קדם] של ניצחונות עמלק מטעה את האנשים ומסנוור אותם בזוהרה. העלה האחרון יישור מזר זה כאשר יישבר כוח עמלק – לא על ידי חרב החזקה יותר מחרבו, אלא על ידי עוצמה המתקיימת אך ורק בכוח גבורת ה׳, והמושתתת אך ורק על נאמנות לתורתו המוסרית של ה׳. את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים – ״׳בדרך׳, בשעת טירופכם; ׳בצאתכם ממצרים׳, בשעת גאולתכם״ (ספרי). האומה כיחידה אחת (״לך״) הייתה ״בדרך״, עסוקה במחשבות ודאגות הרחוקות ממלחמה. היה זה מסע של המון חסר־בית ההולך במדבר עם נשים וטף, וניתן היה לצפות שמצבו יעורר בכל לב אנושי רק רחמים אנושיים ולא איבה. אל כל אחד מכם (״בצאתכם״) נראה ונתוודע האלוקים הבלתי נראה, אשר שבר את מוטות השעבוד מעל כל יחיד ושחרר אותו מעבדות מצרים; וזוהי עובדה שלכאורה הייתה צריכה לשמש לשמירה ולהגנה על חסרי המגן שבכם מפני כל התקפה זדונית.

R. S.R. Hirsch Devarim 25:18רש״ר הירש דברים כ״ה:י״ח

אשר קרך בדרך – ״מקרה״ הוא אירוע שמעבר לחשבונותיו וציפיותיו של האדם שנקלע אליו (עיין פירוש, בראשית כד, יב). הלכת לתומך בדרכך, ולא הייתה לך כל סיבה להניח שאויב יתקוף אותך. התקפתו הייתה ללא כל התגרות מצדך ובאה אך ורק מצימאון הדם שלו; או שמא הוא חש את האיום המתרגש עליו על ידי כניסתך להיסטוריה, שכן אתה מייצג את העיקרון האנושי הטהור של נאמנות לחובה, העומד בסתירה לעקרון כוח החרב שלו. ויזנב בך – ״זנב״ קרוב ל״סניף״ בארמית, שפירושו: סרח עודף, דבר נספח לגוף העיקרי. ״זנב״ קרוב גם ל״צנף״: לחבר את העודף, את הקצוות, אל הגוף העיקרי; לכרוך. כאן הפועל ״זנב״, בבניין פיעל (כמו ״סעף״, לקצוץ ענפים), פירושו: לקצוץ או לכרות את המפגרים אחרי החיל העיקרי. כל הנחשלים אחריך – ״חשל״ (קרוב ל״חסל״, ״אזל״, ״עצל״): ״פַרְזְלָא מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא״ (דניאל ב, מ), היינו: הברזל משבר ומכניע כל דבר. על כל פנים, ״חשל״ מציין מצב של חולשה; ״חלש״ בחילוף אותיות. לפי זה, ״כל הנחשלים אחריך״ הם כל אלה שיכלו ללכת אחריך רק בהליכה חלושה, אלה שפיגרו מחמת חולשה. ואתה עיף ויגע – אתה עצמך – האומה כולה, הגוף העיקרי עצמו – היה עייף ויגע. לפי זה, עמלק התנפל על החלשים שבחלשים, אלה שלא יכלו להתקדם עם העם אפילו בצעדה איטית. חולשה זו לא עוררה בו חמלה ורחמים, אלא אכזריות ולעג לחלשים. ולא ירא אלקים – הוא לא ראה את ה׳, הרב את ריבו של החלש ומציל אותו מזרוע הרשע; הוא לא היה ירא ממנו.

R. S.R. Hirsch Devarim 25:19רש״ר הירש דברים כ״ה:י״ט

לא תשכח – אל תשכח דבר זה אם אי פעם תיכשל, וכעמלק, תשכח את ה׳ ואת חובתך, ותחפש רק הזדמנויות להשתמש בעליונותך, בעניינים גדולים או קטנים, לרעת הזולת. אל תשכח דבר זה אם אי פעם תרצה לשכוח את ייעודך ואת שליחותך כישראל בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שקולע עולם אווילי לזכר הצלחת מחריביו של האושר האנושי. זכור את הקרקע רוויית הדמעות שמצמיחה זרי דפנה אלה. אל תשכח דבר זה, כאשר אתה עצמך תצטרך לסבול מהאכזריות ומהאלימות של עמלק. עמוד איתן! שמור על האנושיות והצדק שאלוקיך לימד אותך. העתיד הוא נחלת המעלות האלה. הצדק והאנושיות ינצחו לבסוף את האכזריות והאלימות, ואתה עצמך נשלחך לבשר ולסייע להביא – על ידי עצם גורלך ודוגמתך – ניצחון זה ועתיד זה. לא תשכח, וכדי שלא תשכח, ״זכור״: מזמן לזמן תחדש בדעתך את זיכרון עמלק ואת מה שנאמר לך על עתיד עמלק.

Malbim Shemot 17:14מלבי״ם שמות י״ז:י״ד

ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר. מפני שמלחמת עמלק היו לה שני ענינים: א] מה שבא מצד משטמה שיש לו על ישראל ורצה להשמידם ולאבדם, ב] מה שבא ללחום נגד ה' ושמו הגדול. ובמשנה תורה צוה על זכירת מעשה עמלק מצד איבתו השמורה לישראל, כי כל צוררי ישראל רצו לשלול ממונם או לכבשם לעבדים, והוא חשב למחות כל זכר למו וע"כ צוה לישראל למחות את שמו, עז"א כתוב זאת זכרון בספר, מלת זאת מציין המעשה הגלוי של עמלק שעשה נגד ישראל, יכתב בספר משנה תורה לזכרון, כמ"ש זכור את אשר עשה לך עמלק, ובכל דבר שנכתב בתורה שבכתב נמסרו ג"כ דברים בעל פה, שזה מסר משה ליהושע מפה לאזן, כמ"ש משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ועז"א ושים באזני יהושע, ר"ל שימסור לו בעל פה, שחוץ ממה שנצטוו ללחום עמו על משטמת עולם שי"ל על ישראל, יבא עת שהשי"ת בעצמו ימחה את שמו, נגד מה שהיה מגמתו לנאץ שם ה', ונגד מה שנלחם עם ה' מחה אמחה את זכר עמלק יבא עת לעת"ל שאני בעצמי אמחה את זכר עמלק, וזה יהיה לעת"ל, ורמז ג"כ שבכל דור ודור יעמדו צוררי ישראל להשמידם וצוררי ה' ומכחישי שמו, שכלם שורש פורה ראש ולענה מעמלק, ובאחרית הימים ישמידם מתחת שמי ה'.

Netziv Shemot 17:14נצי״ב שמות י״ז:י״ד

אבל מתחלה יש לבאר גוף המאמר כי מחה אמחה את זכר עמלק. אם הכונה למלכות עמלק. על מה קבעו חז"ל מצות זכירה זו לדורות אחר שכבר נמחית מלכות הרשעה זו מה"ע. ואם אפי' יש איזה אנשים מזרע אומה זו בעולם מה זה ענין. ואם הכונה שיהא נשכח שמו וזכרו. זה א"א כלל. שהרי התורה נצחית והואי מזכרתו. אלא ע"כ הכונה תעודת עמלק בעולם. דזה ברור שלא לחנם התגרה עמלק עם ישראל. אשר בלי ספק לא נעלם ממנו כי לא בנקל יהי' יוכל לו. והלא נתעבר על ריב לא לו. אלא משום שראשית גוים עמלק. דבר בלעם בעת הופע עליו אור רוה"ק. וע"כ אין הכונה שהיא האומה היותר מצלחת ומאושרת בעולם שהרי מעולם לא היה עמלק כ"א ממלכה שפלה אלא הענין דכמו שהיה מלחמת אמרפל וחבריו על א"א ביחוד כמו שנתבאר מדיוק המקראות בס' בראשית. והוא משום שידעו שעל ידו נעשה עין משפט היינו להוריד השגחה עליונה ע"פ המעשים. כך מאז יצאו ישראל ממצרים ומוכן היה לקבל את התורה. הרע לאוה"ע ביותר. ועמלק הוא ראשית גוים השונא את ההשגחה תכלית שנאה (וחז"ל גלו את הלוט ע"ז זה. ואמרו בב"ר פנ"ג אמר הקב"ה בעל פקדון אני שרה הפקידה אצלי מצות ומע"ט כתיב מה ענין שרה לעמלק. וכי אין לנו צדיק ורשע אלא שרה ועמלק. אלא משום דשניהם מקבילים זה כנגד זה. דשרה היתה מתחזקת בבטחון בה' ביותר גם מא"א כידוע הלשון שהיתה אומרת לו את בהבטחה ואני באמונה. וכמש"כ ריש פ' חיי. ועמלק להפך לבד שלא הי' עובד ה' עוד הי' מפקיד חבילה של קוצים לעכב הליכות ההשגחה שלא תהא סלולה. ומסר נפשו ע"ז. בזה הי' מכונה בשם ראשית גוים. שהוא הראש לראות טובתן של אוה"ע לפי דעתם.). והבטיח הקב"ה כי תגיע שעה שימחה זכר עמלק היינו תכלית תעודתו שתהי' הליכות הטבע חפשי בלי השגחה לפי מעשים. זה הרצון יהי נשכח מאוה"ע והיה ה' למלך על כל הארץ. וזהו ימות המשיח שיגיע ב"ב.

R. D"Z Hoffmann Shemot 17:8רד״צ הופמן שמות י״ז:ח׳

עמלק כבר מוזכר בבראשית ל"ו:י"ב,ט"ז, כנכדו של עשו. היה זה עם-שודדים, שמוקדם מאוד נפרד מבני אדום והתיישב בחבל פטרה, בין סיני והנגב שבארץ כנען. וילחם. בלא כל סיבה, מתוך תאוות-רצח ושוד בלבד, התנפלו על ישראל. התקפה נפשעת שכזאת נחשבה למרושעת אפילו אצל עובדי ע"ז שעבדו לאלוהות כלשהי, על כן נאמר בס' דברים "ולא ירא אלהים" - ללא כל יראה מפני איזו אלוהות שתהיה.

R. D"Z Hoffmann Devarim 25:17-19רד״צ הופמן דברים כ״ה:י״ז-י״ט

כדרך שנצטווינו שכל אחד מישראל ישווה ה' לנגדו בכל מעשיו, עוד יותר מזה נצטווינו שכנסת ישראל בכללה תלחם מלחמת השמדה תמידית גגם הכפירה. עמלק הוא לבוש הכפירה בצורת אדם. זכור - כמו שמות י"ג:ג'. ראוי היה לעמלק לקבל את פני ישראל בסבר פנים יפות שהרי קרובי משפחה הם, ואילו הם התנפלו על ישראל מן המארב... ויזנב בך - כלומר הרג את המאסף, המזדנבים כמו יהושע י':י"ט. ולא ירא אלקים - גם על פי נימוסי האומות העובדות עבודה זרה אין להתנפל על עם הנוסע לדרכו בשלום וכל שכן שאין להרוג את החלשים שבמאסף. זאת אומרת שעמלק לא היה ירא אלקים כלל (השוה בראשית מ"ב). בהניח – רק אחרי הכיבוש נצטווינו להתחיל במלחמה נגד הכפירה שלא תהיה זו מלחמת כיבוש אלא מלחמה קדושה, "מלחמה לה' בעמלק", כדי להשמיד את הכפירה. לא תשכח - בא הכתוב להדגיש מצוה זו. על פי מקרא זה נקבעה קריאת פרשת עמלק פעם אחת בשנה ברבים, להזכירנו את אחד מתפקידינו הראשיים בעולם. מלחמת עמלק אינה מלחמה כנגד בני אדם אלא מלחמה למען הקדושה והאמונה.

Derekh HaKodesh Shemot 17:14דרך הקודש שמות י״ז:י״ד

מחה תמחה. למה החמירה התורה בענשו של עמלק למחות שמו מתחת השמים ולהכרית זרעו מכל העמים אשר הרעו לישראל יותר מעמלק, אך כל העמים הרעו לישראל בעת שהסתיר ה' פניו מהם וחשבו העמים כי עזב ה' את עמו והפקר הם, אבל עמלק הרע להם באהבת ה' את עמו, ועמלק ראה אהבתו להם בהוציאו אותם ממצרים באותות ובמופתים וינחם בענן יומם ובעמוד אש לילה, וכל העמים פחדו מפניהם ככתוב: שמעו עמים ירגזון וג' ועמלק העיז פניו והתנפל עליהם, והעזות היא כנגד הקב"ה, למה הדבר דומה לאחד שהכה בנו של מלך בשבתו בחיקו של המלך והוא מחבקו ומנשקו, ע"כ נגזר עליו למחות שמו, וזה (דברים כ"ה) זכור אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, באהבת ה' אתכם.

U. Cassuto Shemot 17:8מ״ד קאסוטו שמות י״ז:ח׳

כתוב כאן ויבא עמלק, כלומר שלא היה שם מושבו, ובא ממקום רחוק. הואיל והיה יושב במבואות ארץ כנען מצד דרום, ובוודאי שמע שלשם היו פני ישראל מועדות, רצה להקדים רפואה למכה, ושלח גדוד להתקיף את ישראל בתחילת דרכו. לפי המסורת המשתקפת במקום אחר בתורה (דברים כ"ה:י"ח ויזנב בך כל הנחשלים אחריך) היתה ראשית פעולתו של גדוד זה התנפלות על המאסף של מחנה ישראל, על הנחשלים והעייפים שלא היו יכולים להתגונן.

U. Cassuto Shemot 17:14מ״ד קאסוטו שמות י״ז:י״ד

אף על פי שנסיונו של עמלק לא הצליח, מציאות אויב שכמותו על גבולה הדרומי של הארץ עלולה היתה ליצור סכנה מתמדת לישראל בעתיד. לפיכך ראה ישראל בעמלק את אויבו הנצחי, ובהשמדת עמלק חובה לאומית מוטלת עליו, עד שמילא אותה המלך שאול.