Are Children Punished for Parents' Sins/5

EN/HEע/E

Are Children Punished for Parents' Sins?

Sources

Bereshit 15:16בראשית ט״ו:ט״ז

וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה.

Shemot 20:4-6שמות כ׳:ד׳-ו׳

(ד) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. (ה) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. (ו) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.

Shemot 32:33-34שמות ל״ב:ל״ג-ל״ד

(לג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. (לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם.

Shemot 34:6-7שמות ל״ד:ו׳-ז׳

(ו) וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. (ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.

Vayikra 20:1-5ויקרא כ׳:א'-ה׳

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. (ג) וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. (ד) וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ. (ה) וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.

Vayikra 26:39-40ויקרא כ״ו:ל״ט-מ׳

(לט) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ. (מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי.

Bemidbar 14:17-23במדבר י״ד:י״ז-כ״ג

(יז) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר. (יח) ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. (יט) סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה. (כ) וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. (כא) וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ. (כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי. (כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ.

Bemidbar 14:37במדבר י״ד:ל״ז

even those men who brought up an evil report of the land, died by the plague before Hashem.

וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי י״י.

Bemidbar 16:27-33במדבר ט״ז:כ״ז-ל״ג

(כז) וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם. (כח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי. (כט) אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי. (ל) וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'. (לא) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. (לב) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ. (לג) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.

Bemidbar 26:11במדבר כ״ו:י״א

Notwithstanding, the sons of Korah didn’t die.

וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ.

Devarim 5:8-10דברים ה׳:ח׳-י׳

(ח) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. (ט) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. (י) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָ[י](ו).

Devarim 7:9-10דברים ז׳:ט׳-י׳

(ט) וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָ[י]ו לְאֶלֶף דּוֹר. (י) וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ.

Devarim 11:6דברים י״א:ו׳

וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל.

Devarim 13:13-17דברים י״ג:י״ג-י״ז

(יג) כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר. (יד) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. (טו) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. (טז) הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. (יז) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד.

Devarim 24:16דברים כ״ד:ט״ז

לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.

Devarim 32:4דברים ל״ב:ד׳

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

Yehoshua 7:26יהושע ו׳:כ״ו

וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ.

Yehoshua 7:24-25יהושע ז׳:כ״ד-כ״ה

(כד) וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר. (כה) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים.

Shofetim 21:10שופטים כ״א:י׳

וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף.

Shemuel I 2:27-36שמואל א׳ ב׳:כ״ז-ל״ו

(כז) וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה. (כח) וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת כָּל אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כט) לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי. (ל) לָכֵן נְאֻם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם וְעַתָּה נְאֻם ה' חָלִילָה לִּי כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ. (לא) הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ. (לב) וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן בְּכֹל אֲשֶׁר יֵיטִיב אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים. (לג) וְאִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ וְלַאֲדִיב אֶת נַפְשֶׁךָ וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים. (לד) וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם. (לה) וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים. (לו) וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם.

Shemuel I 12:15שמואל א׳ י״ב:ט״ו

וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת פִּי ה' וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם.

Shemuel II 3:29שמואל ב׳ ג׳:כ״ט

יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם.

Shemuel II 12:10,13-15שמואל ב׳ י״ב:י׳,י״ג-ט״ו

(י) וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה. (יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה' וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. (יד) אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ה' בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת. (טו) וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף ה' אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ.

Shemuel II 21:1-9שמואל ב׳ כ״א:א׳-ט׳

(א) וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים. (ב) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה. (ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה'. (ד) וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין (לי) [לָנוּ] כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם. (ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל. (ו) יֻ(נ)תַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה' וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן. (ז) וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל שְׁבֻעַת ה' אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל. (ח) וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי. (ט) וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה' וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּ(י)ם יָחַד והם וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים [בִּ]תְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים.

Shemuel II 24:15-17שמואל ב׳ כ״ד:ט״ו-ט״ז

(טו) וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ. (טז) וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ה' הָיָה עִם גֹּרֶן (האורנה) [הָאֲרַוְנָה] הַיְבֻסִי.

Melakhim I 15:29-30מלכים א׳ ט״ו:כ״ט-ל׳

(כט) וַיְהִי כְמָלְכוֹ הִכָּה אֶת כָּל בֵּית יָרָבְעָם לֹא הִשְׁאִיר כָּל נְשָׁמָה לְיָרָבְעָם עַד הִשְׁמִדוֹ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי. (ל) עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכַעְסוֹ אֲשֶׁר הִכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

Melakhim I 16:34מלכים א׳ ט״ז:ל״ד

בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ (ובשגיב) [וּבִשְׂגוּב] צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.

Melakhim I 21:20-29מלכים א׳ כ״א:כ׳-כ״ט

(כ) וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי וַיֹּאמֶר מָצָאתִי יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'. (כא) הִנְנִי מבי מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל. (כב) וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל. (כג) וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמֹר הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל. (כד) הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם. (כה) רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ. (כו) וַיַּתְעֵב מְאֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כז) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט. (כח) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר. (כט) הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִי[א] הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ.

Melakhim I 22:35-38מלכים א כ״ב:ל״ה-ל״ח

(35) And the battle increased that day; and the king was stayed up in his chariot against the Arameans, and died at even; and the blood ran out of the wound into the bottom of the chariot. (36) And there went a cry throughout the host about the going down of the sun, saying: 'Every man to his city, and every man to his country.' (37) So the king died, and was brought to Samaria; and they buried the king in Samaria. (38) And they washed the chariot by the pool of Samaria; and the dogs licked up his blood; the harlots also washed themselves there; according unto the word of the Lord which He spoke.

(לה) וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מׇעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמׇת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם הַמַּכָּה אֶל חֵיק הָרָכֶב. (לו) וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ לֵאמֹר אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ. (לז) וַיָּמׇת הַמֶּלֶךְ וַיָּבוֹא שֹׁמְרוֹן וַיִּקְבְּרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּשֹׁמְרוֹן. (לח) וַיִּשְׁטֹף אֶת הָרֶכֶב עַל בְּרֵכַת שֹׁמְרוֹן וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמוֹ וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ כִּדְבַר י״י אֲשֶׁר דִּבֵּר.

Melakhim II 5:27מלכים ב׳ ה׳:כ״ז

וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג.

Melakhim II 10:28-34מלכים ב׳ י׳:כ״ח-ל״ד

(כח) וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל. (כט) רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן. (ל) וַיֹּאמֶר ה' אֶל יֵהוּא יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל. (לא) וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל. (לב) בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל ה' לְקַצּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם חֲזָאֵל בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. (לג) מִן הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ אֵת כָּל אֶרֶץ הַגִּלְעָד הַגָּדִי וְהָראוּבֵנִי וְהַמְנַשִּׁי מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וְהַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן. (לד) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֵהוּא וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וְכָל גְּבוּרָתוֹ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל

Melakhim II 14:6מלכים ב׳ י״ד:ו׳

וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ (ימות) [יוּמָת].

Melakhim II 20:16-19מלכים ב׳ כ׳:ט״ז-י״ט

(טז) וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר ה'. (יז) הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶלָה לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר ה'. (יח) וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּח[וּ] וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל. (יט) וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ טוֹב דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא אִם שָׁלוֹם וֶאֱמֶת יִהְיֶה בְיָמָי.

Melakhim II 21:10-15מלכים ב כ״א:י׳-ט״ו

(10) And the Lord spoke by His servants the prophets, saying: (11) 'Because Manasseh king of Judah hath done these abominations, and hath done wickedly above all that the Amorites did, that were before him, and hath made Judah also to sin with his idols; (12) therefore thus saith the Lord, the God of Israel: Behold, I bring such evil upon Jerusalem andJudah, that whosoever heareth of it, both his ears shall tingle. (13) And I will stretch over Jerusalem the line of Samaria, and the plummet of the house of Ahab; and I will wipe Jerusalem as a man wipeth a dish, wiping it and turning it upside down. (14) And I will cast off the remnant of Mine inheritance, and deliver them into the hand of their enemies; and they shall become a prey and a spoil to all their enemies; (15) because they have done that which is evil in My sight, and have provoked Me, since the day their fathers came forth out of Egypt, even unto this day.'

(י) וַיְדַבֵּר י״י בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים לֵאמֹר. (יא) יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו. (יב) לָכֵן כֹּה אָמַר י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כׇּל [שֹׁמְעָהּ] (שמעיו) תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אׇזְנָיו. (יג) וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ. (יד) וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי וּנְתַתִּים בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לְכׇל אֹיְבֵיהֶם. (טו) יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינַי וַיִּהְיוּ מַכְעִסִים אֹתִי מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה.

Melakhim II 23:25-27מלכים ב׳ כ״ג:כ״ה-כ״ז

(כה) וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ. (כו) אַךְ לֹא שָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה. (כז) וַיֹּאמֶר ה' גַּם אֶת יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי אֶת יִשְׂרָאֵל וּמָאַסְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם.

Yeshayahu 14:21ישעיהו י״ד:כ״א

הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם בַּל יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עָרִים.

Yeshayahu 55:9ישעיהו נ״ה:ט׳

כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם.

Yeshayahu 65:7ישעיהו ס״ה:ז׳

עֲוֹנֹתֵיכֶם וַעֲוֹנֹת אֲבוֹתֵיכֶם יַחְדָּו אָמַר ה' אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת חֵרְפוּנִי וּמַדֹּתִי פְעֻלָּתָם רִאשֹׁנָה (על) [אֶל] חֵיקָם.

Yirmeyahu 14:20ירמיהו י״ד:כ׳

יָדַעְנוּ ה' רִשְׁעֵנוּ עֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ כִּי חָטָאנוּ לָךְ.

Yirmeyahu 15:4ירמיהו ט״ו:ד׳

וּנְתַתִּים (לזועה) [לְזַעֲוָה] לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר עָשָׂה בִּירוּשָׁלִָם.

Yirmeyahu 31:28-29ירמיהו ל״א:כ״ח-כ״ט

(כח) בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. (כט) כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו.

Yirmeyahu 32:18ירמיהו ל״ב:י״ח

עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ.

Yechezkel 18:1-20יחזקאל י״ח:א׳-כ׳

(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. (ב) מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה. (ג) חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱ-הֹוִה אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל. (ד) הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת. (ה) וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. (ו) אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב. (ז) וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד. (ח) בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ. (ט) בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם אֲדֹנָי יֱ-הֹוִה. (י) וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שֹׁפֵךְ דָּם וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה. (יא) וְהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה לֹא עָשָׂה כִּי גַם אֶל הֶהָרִים אָכַל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא. (יב) עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה. (יג) בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה. (יד) וְהִנֵּה הוֹלִיד בֵּן וַיַּרְא אֶת כָּל חַטֹּאת אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּרְאֶה וְלֹא יַעֲשֶׂה כָּהֵן. (טו) עַל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא. (טז) וְאִישׁ לֹא הוֹנָה חֲבֹל לֹא חָבָל וּגְזֵלָה לֹא גָזָל לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָן וְעֵרוֹם כִּסָּה בָגֶד. (יז) מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח מִשְׁפָּטַי עָשָׂה בְּחֻקּוֹתַי הָלָךְ הוּא לֹא יָמוּת בַּעֲוֹן אָבִיו חָיֹה יִחְיֶה. (יח) אָבִיו כִּי עָשַׁק עֹשֶׁק גָּזַל גֵּזֶל אָח וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו וְהִנֵּה מֵת בַּעֲוֹנוֹ. (יט) וַאֲמַרְתֶּם מַדֻּעַ לֹא נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲוֹן הָאָב וְהַבֵּן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה אֵת כָּל חֻקּוֹתַי שָׁמַר וַיַּעֲשֶׂה אֹתָם חָיֹה יִחְיֶה. (כ) הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת [הָ]רָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה.

Amos 7:10-17עמוס ז׳:י׳-י״ז

(י) וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית אֵל אֶל יָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת כָּל דְּבָרָיו. (יא) כִּי כֹה אָמַר עָמוֹס בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ. (יב) וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא. (יג) וּבֵית אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא. (יד) וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים. (טו) וַיִּקָּחֵנִי ה' מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' לֵךְ הִנָּבֵא אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל. (טז) וְעַתָּה שְׁמַע דְּבַר ה' אַתָּה אֹמֵר לֹא תִנָּבֵא עַל יִשְׂרָאֵל וְלֹא תַטִּיף עַל בֵּית יִשְׂחָק. (יז) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק וְאַתָּה עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ.

Tehillim 109:14תהלים ק״ט:י״ד

יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל ה' וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח.

Mishlei 29:17משלי כ״ט:י״ז

יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ.

Eikhah 5:7איכה ה׳:ז׳

אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ [וְ]אֵינָם [וַ]אֲנַחְנוּ עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ.

Daniel 9:16דניאל ט׳:ט״ז

אֲדֹנָי כְּכָל צִדְקֹתֶךָ יָשָׁב נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלִַם הַר קָדְשֶׁךָ כִּי בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵינוּ יְרוּשָׁלִַם וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל סְבִיבֹתֵינוּ.

Nechemyah 9:2נחמיה ט׳:ב׳

וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם.

Josephus, Antiquities of the Jews 4:8:39יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ד׳:ח׳:ל״ט

You are not to punish children for the faults of their parents, but on account of their own virtue rather to vouchsafe them commiseration, because they were born of wicked parents, than hatred, because they were born of bad ones. Nor indeed ought we to impute the sin of children to their fathers, while young persons indulge themselves in many practices different from what they have been instructed in, and this by their proud refusal of such instruction.

Pseudo-Philo 11:6פסבדו-פילון י״א:ו׳

I am the Lord your God, a jealous God, who visits the sins of those that sleep upon the living children of the impious if they walk in the ways of their parents, until the third and fourth generation, but who acts mercifully for a thousand generations to those who love me and keep my commandments.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Yitro BaChodesh 6מכילתא דר׳ ישמעאל יתרו בחודש ו׳

דבר אחר כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, בקנאה אני נפרע מהם מן עבודה זרה, אבל רחום וחנון אני בדברים אחרים... פוקד עון אבות על בנים. בזמן שאינן מסורגין או בזמן שהן מסורגין, הא כיצד רשע בן רשע בן רשע; רבי נתן אומר, קוצץ בן קוצץ בן קוצץ. כיון ששמע משה את הדבר הזה, (שמות ל"ד:ח') ויקד ארצה וישתחו. אמר, חס ושלום, אין בישראל רשע בן רשע בן רשע. לאוהבי ולשומרי מצותי. לאוהבי, זה אברהם אבינו וכיוצא בו; ולשומרי מצותי, אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני, מה לך יוצא לישרף, על שקראתי בתורה, מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי המצה, מה לך לוקה מאפרגל, על שנטלתי את הלולב; ואומר (זכריה י"ג:ו') אשר הוכיתי בית מאהבי, מכות אלו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים.

Mekhilta DeRashbi Shemot 20:5מכילתא דרשב״י שמות כ׳:ה׳

"פוקד" – אין פוקד אלא מזכיר וכן הוא אומר (בראשית כ"א): "וה' פקד את שרה" ואומר (שמות ג' ט"ז) "פקוד פקדתי אתכם". ר' יהודה אומר: כונס אני עונותיכם לידי ותולה עד ארבעה דורות, כיהוא בן נמשי; וכן הוא אומר (מלכים ב', ט"ו י"ב) "בני רביעים ישבו לך על כסא ישראל", והיה לו כן. כת' אחד אומר פקד עון אבות על בנים וכת' אחד אומר אב לא ישא בעון הבן ובן לא ישא בעון האב (יחז' י"ח:כ') אם היו אבות זכאין תולה להן ואם לאו אין תולה להן. מושלו משל למה הדבר דומה לאחד שלוה מן המלך מאה מנה וכפר בו. בא בנו ולוה מן המלך מאה מנה וכפר בו ובא בן בנו ולוה מן המלך מאה מנה וכפר בו לרביעי אין מלוין אותו מפני אבותיו שהיו כפרנין וכן הוא אומ' אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה':ז') אל תהי קורא עונותיהם סבלנו אלא עונותינו סבלנו מי גרם לנו לסבול עונות נפשינו אבותינו שהיו כפרנין. פקד עון אבות על בנים יכול על יוצאי ירך בלבד ת"ל ועל בני בנים. יאמר זה שאלו כן הייתי אומר הא אין תולה אלא להן בלבד מנין לשלשה וארבעה דורות ת"ל על שלשים ועל רבעים לשנאי.

Sifra Kedoshim 10ספרא קדושים פרשה י

ובמשפחתו מה תלמוד לומר א"ר שמעון וכי מה חטאת המשפחה אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין שיש בה ליסטים שאין כולה ליסטים מפני שמחפים עליו. והכרתי אותו מה תלמוד לומר לפי שנאמר ובמשפחתו יכול תהא משפחתו בהכרת תלמוד לומר אותו, אותו בהכרת ואין משפחתו בהכרת, אלא בייסורים.

Sifra Bechukotai 2ספרא בחוקותי פרשה ב

והנשארים בכם ימקו בעונם, אינו אומר ימקו אלא ימסו בעונם, ובעונות אבותם אתם ימסו, והלא כבר הבטיח המקום לישראל שאינו דן האבות ע"י בנים ולא בנים ע"י אבותם שנאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, א"כ למה נאמר אף בעונות אבותם אתם ימקו, אלא בזמן שהם תפוסי מעשה אבותם דור אחר דור דוריהם נידונין על ידיהם.

Sifre Bemidbar 112ספרי במדבר קי״ב

ר' ישמעאל אומר עונה בה למה נאמר לפי שהוא אומר פוקד עון אבות על בנים (שמות כ':ה') יכול אף ע"ז תהא נפקדת על בנים על שלשים ועל רבעים ת"ל עונה בה. בה עון תלוי ואין נפקדת לא על בנים ולא על שלשים ולא על רבעים.

Sifre Devarim 94ספרי ראה צ״ד

את יושבי העיר ההיא, מיכן אמרו [אין] מקיימים את הטפלים אבה חנן אומר לא יומתו אבות על בנים (דברים כד טז) בעיר הנדחת הכתוב מדבר.

Sifre Ki Teitze 280ספרי כי תצא ר״פ

לא יומתו אבות על בנים, וכי מה בא הכתוב ללמדנו שלא יומתו אבות על ידי בנים ולא בנים על ידי אבות, והלא כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא שלא יומתו אבות בעדות בנים ולא בנים בעדות אבות כשהוא אומר ובנים לרבות את הקרובים ואלו הם הקרובים אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו. איש בחטאו יומתו, אבות מתים בעון עצמם ובנים מתים בעון עצמם [נ"א אבותם].

Sifre Devarim 329ספרי דברים שכ״ט

ואין מידי מציל, אין אבות מצילים את הבנים לא אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק מציל את עשו אין לי אלא אבות שאין מצילים את הבנים אחים את אחים מנין תלמוד לומר (תהלים מט ח) אח לא פדה יפדה איש לא יצחק מציל את ישמעאל ולא יעקב מציל את עשו ואפילו נותן אדם לו כל ממון שבעולם אין נותנין לו כפרו שנאמר (שם) אח לא פדה יפדה איש ויקר פדיון נפשם יקרה היא נפש זו שכשאדם חוטא בה אין לה תשלומים.

Midrash Tannaim Devarim 5:9מדרש תנאים דברים ה׳:ט׳

פוקד עון אבת על בנים כששמע משה כך נרתע לאחריו ונבהל עד שאמר לו בזמן שאינן מסורגין או אפלו הן מסורגין ת"ל לשנאי רשע בן רשע בן רשע: ר' נתן אומר קוצץ בן קוצץ בן קוצץ: כיון ששמע משה את הדבר הזה מיד וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו (שמות ל"ד:ח') אמר חס ושלום אין בישראל קוצץ בן קוצץ בן קוצץ.

Midrash Tannaim Devarim 24:16מדרש תנאים דברים כ״ד:ט״ז

לא יומתו אב' על בנים מה תלמוד לומר אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא לא יומתו אבות על בנים שלא יומתו אבות בעדות בנים ובנים בעדות אבות. מיכן אמ' אלו הן הקרובין אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו וחמיו וגיסו הן ובניהן וחתניהן (והורגו) [וחורגו] לבדו. ד"א לא יומתו אבות על בנים למה לי והלא כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא שלא יהו העדים קרובין לבעלי דינין ומנ' אף הדיינין שנ' ובנים לא יומתו על אבות. ד"א לא יומתו [אבות] על בנים למה נאמ' לפי שהוא אומ' (שמות כ':ה') פקד עון אבת על בנים שומע אני אף מחוייבי מיתת בית דין כן ת"ל לא יומתו אב' על בנים. ד"א לא יומתו אבות על בנים וכת' פוקד עון אבות על בנים? ואתה משיב: בנים שהן בפרק אבותיהן פקד עון אבת על בנים, ובנים שאינן בפרק אבותיהן לא יומתו אבות על בנים. כיצד? את מוצא שאין בית דין שלמעלה קונס אלא מבן עשרים שנה ומעלה, אבל בית דין שלמטה מבן שלש עשרה שנה ויום אחד. פחות מיכן, לא בית שלמעלה ולא בית דין שלמטה קונסין אותו. אם כך היו לא היו התינוקות צריכין למות. ולמה הן מתים? הוי אומר בעונות אבותם. זה הוא פקד עון אבת על בנים, בזמן שהן בפרק אבותיהן.

Yerushalmi Sanhedrin 10:1ירושלמי סנהדרין י׳:א׳

בר קפרא אמר אחז וכל מלכי ישראל הרשעים אין להן חלק לעולם הבא מה טעמא (הושע ז ז) כל מלכיהם נפלו אין קורא בהם אלי. מתיבין ליה הרי הוא נמנה בפטייה של מלכים (ישעיהו א א) בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה אמר לון מפני שהיה בו בושת פנים. מה בושת היה בו רבי אחא בשם רבי לעזר רבי יוסי בשם רבי יהושע בן לוי את מוצא בשעה שהיה הנביא בא לקטרגו היה בורח למקום טומאה וכובש את פניו במקום טומאה לומר שאין שכינה שורה במקום טומאה הדא הוא דכתיב (ישעיהו ז ג) ויאמר ה' אל ישעיהו צא נא לקראת אחז אתה ושאר ישוב בנך אל קצה תעלת הבריכה העליונה אל מסילת שדה כובס אל תהי קורא כובס אלא כובש שהיה כובש פניו ובורח ממנו. הא כיצד בשעה שהיה הנביא בא לקטרגו היה בורח למקום טומאה וכובש את פניו במקום טומאה. רבי יהוד' אומר מפני שנתייסר בבנו הבכור מה טעמא (דברי הימים ב כח ז) ויהרוג זכרי גבור אפרים וגו'. רב הושעיה רבה אמר מפני שהיה אביו צדיק. ומנשה לא היה אביו צדיק מנשה אביו צדיק ובנו רשע יחזקיהו אביו רשע ובנו רשע הוא שחזקיהו אומר (ישעי' לח יז) הנה לשלום מר לי מר. מר לי מלפני מאחז מר לי מאחרי ממנשה. אחז אביו צדיק ובנו צדיק הדא הוא דכתיב (משלי יא כא) יד ליד לא ינקה רע וזרע צדיקים נמלט וזרע צדיק נמלט אין כתיב כאן אלא וזרע צדיקים נמלט זרע שהוא מוטל בין שני צדיקים נמלט. דבר אחר יד ליד לא ינקה רע אמר רבי פינחס זה שהוא עושה צדקה ומבקש ליטול שכרה מיד אמר רבי סימן כאינש דאמר הא שקא והא סלעא והא סאתא קום כול. ותדע לך שהוא כן שהרי אבות העולם אילו בקשו ליטול שכר מצות שעשו בעולם הזה מאיכן היתה הזכות קיימת לבניהם אחריהם הוא שמשה אמר לישראל (ויקרא כו מב) וזכרתי את בריתי יעקב וגו'.

Bavli Berakhot 5a-bבבלי ברכות ה׳.-:

תני תנא קמיה דרבי יוחנן כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו מוחלין לו על כל עונותיו אמר ליה רבי יוחנן בשלמא תורה וגמילות חסדים דכתיב (משלי ט"ז) בחסד ואמת יכפר עון חסד זו גמילות חסדים שנאמר (משלי כ"א) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד אמת זו תורה שנאמר (משלי כ"ג) אמת קנה ואל תמכר אלא קובר את בניו מנין תנא ליה ההוא סבא משום רבי שמעון בן יוחאי אתיא עון עון כתיב הכא בחסד ואמת יכפר עון וכתיב התם (ירמיהו ל"ב) ומשלם עון אבות אל חיק בניהם.

Bavli Berakhot 7aבבלי ברכות ז׳.

ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי שלשה דברים בקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא ונתן לו בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו שנאמר (שמות ל"ג) הלא בלכתך עמנו, בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתן לו שנאמר (שמות ל"ג) ונפלינו אני ועמך, בקש להודיעו דרכיו של הקדוש ברוך הוא ונתן לו שנאמר (שמות ל"ג) הודיעני נא את דרכיך. אמר לפניו: רבונו של עולם מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו? אמר לו: משה, צדיק וטוב לו - צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו - צדיק בן רשע, רשע וטוב לו - רשע בן צדיק, רשע ורע לו - רשע בן רשע. אמר מר: צדיק וטוב לו - צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו - צדיק בן רשע. איני? והא כתיב: (שמות ל"ד) פקד עון אבות על בנים, וכתיב: (דברים כ"ד) ובנים לא יומתו על אבות, ורמינן קראי אהדדי, ומשנינן: לא קשיא, הא - כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא - כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם? אלא הכי קאמר ליה: צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו רשע שאינו גמור, רשע ורע לו רשע גמור.

Bavli Shabbat 32bבבלי שבת ל״ב:

תניא, רבי נתן אומר: בעון נדרים מתה אשה של אדם, שנאמר (משלי כ"ב) אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. רבי אומר: בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים, שנאמר (קהלת ה') אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. איזה הן מעשה ידיו של אדם - הוי אומר: בניו ובנותיו של אדם. תנו רבנן, בעון נדרים בנים מתים - דברי רבי אלעזר ברבי שמעון, רבי יהודה הנשיא אומר: בעון ביטול תורה. בשלמא למאן דאמר בעון נדרים - כדאמרן, אלא למאן דאמר בעון ביטול תורה - מאי קראה? - דכתיב (ירמיהו ב') לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו. רב נחמן בר יצחק אמר: למאן דאמר בעון נדרים נמי מהכא - לשוא הכיתי את בניכם - על עסקי שוא. מכדי, רבי יהודה הנשיא היינו רבי, ורבי בעון נדרים קאמר! - בתר דשמעה מרבי אלעזר ברבי שמעון. פליגי בה רבי חייא בר אבא ורבי יוסי, חד אמר: בעון מזוזה, וחד אמר: בעון ביטול תורה. למאן דאמר בעון מזוזה - מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, ולמאן דאמר בעון ביטול תורה - מקרא נדרש לפניו ולפני פניו. פליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה; חד אמר: בעון מזוזה, וחד אמר: בעון ציצית. בשלמא למאן דאמר בעון מזוזה - דכתיב (דברים י"א) וכתבתם על מזוזות ביתך וכתיב בתריה למען ירבו ימיכם וימי בניכם. אלא למאן דאמר בעון ציצית, מאי טעמא? אמר רב כהנא ואיתימא שילא מרי: דכתיב (ירמיהו ב') גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים. רב נחמן בר יצחק אמר: למאן דאמר בעון מזוזה נמי מהכא, דכתיב (ירמיהו ב') לא במחתרת מצאתים - שעשו פתחים כמחתרת. אמר ריש לקיש: כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים, שנאמר (זכריה ח') כה אמר ה' [צבאות] בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים [והחזיקו] בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם וגו'. סימן: שנא חלה תרומה נגזלת דינא שבועה שיפוכתא גילויא ונבלותא. תניא, רבי נחמיה אומר: בעון שנאת חנם - מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים.

Bavli Sotah 48b-49aבבלי סוטה מ״ח:-מ״ט.

והיינו דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב (זכריה ד) כי מי בז ליום קטנות? מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה. רבא אמר אלו קטני בני רשעי ישראל שמבזבזין דין אביהם לעתיד לבוא, אומרים לפניו רבונו של עולם מאחר שאתה עתיד ליפרע מהן למה הקהיתה שיניהם בם.

Bavli Sanhedrin 27bבבלי סנהדרין כ״ז:

מנהני מילי? - דתנו רבנן: (דברים כ"ד) לא יומתו אבות על בנים, מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות - הרי כבר נאמר (דברים כ"ד) איש בחטאו יומתו. אלא, לא יומתו אבות על בנים - בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות - בעדות אבות. ובנים בעון אבות לא? והכתיב (שמות ל"ד) פוקד עון אבות על בנים! - התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. כדתניא: (ויקרא כ"ו) ואף בעונות אבותם אתם ימקו - כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. אתה אומר כשאוחזין, או אינו אלא כשאין אוחזין? כשהוא אומר איש בחטאו יומתו - הרי כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. ולא? והכתיב: (ויקרא כ"ו) וכשלו איש באחיו - איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה! - התם שהיה בידם למחות ולא מיחו.

Bavli Makkot 24aבבלי מכות כ״ד.

אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר: (דברים ל"ג) וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב, בא עמוס וביטלה, [שנאמר]: (עמוס ז') חדל נא מי יקום יעקב וגו', וכתיב: (עמוס ז') ניחם ה' על זאת [וגו']. משה אמר: (דברים כ"ח) ובגוים ההם לא תרגיע, בא ירמיה ואמר: (ירמיהו ל"א) הלוך להרגיעו ישראל. משה אמר: (שמות ל"ד) פוקד עון אבות על בנים, בא יחזקאל וביטלה: (יחזקאל י"ח) הנפש החוטאת היא תמות. משה אמר: (ויקרא כ"ו) ואבדתם בגוים, בא ישעיהו ואמר: (ישעיהו כ"ז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'.

Bavli Shevuot 39a-bבבלי שבועות ל״ט.-:

כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו. וכל עבירות שבתורה ממשפחתו לא? והכתיב: (ויקרא כ') ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו! ותניא, אמר ר"ש: אם הוא חטא, משפחתו מה חטאת? לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין, ושיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו! התם בדינא אחרינא, הכא בדינא דידיה; כדתניא, רבי אומר: והכרתי אותו - מה ת"ל? לפי שנאמר ושמתי אני את פני, יכול כל המשפחה כולה בהיכרת? ת"ל: אותו, אותו בהיכרת, ולא כל המשפחה כולה בהיכרת. וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם כולו, (שנאמר: אלה וכחש, וכתיב: על כן תאבל הארץ. ואימא: עד דעביד להו לכולהו! לא ס"ד, דכתיב: מפני אלה אבלה הארץ). וכל עבירות שבתורה מכל העולם לא? והכתיב: (ויקרא כ"ו) וכשלו איש באחיו - איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה! התם שיש בידם למחות ולא מיחו. מאי איכא בין רשעים דמשפחתו לרשעים דעלמא בין צדיקים דמשפחתו לצדיקים דעלמא הוא בשאר עבירות בדיניה ורשעים דמשפחה בדין חמור ורשעים דעלמא בדין הקל צדיקי דהכא והכא פטירי גבי שבועה הוא ורשעים דמשפחה כדיניה ורשעים דעלמא בדין חמור וצדיקי דהכא והכא בדין הקל.

Pesikta DeRav Kahana Selichot 25:3פסיקתא דרב כהנא כה:ג (סליחות)

פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים (במדבר י"ד), לארבע דיוטות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, בזו יין ובזו שמן, ובזו דבש ובזו מים, נפלה דליקה באחת מהן הם מכבות זו את זו אבל אם היו כולם של שמן כולן נשרפות, כך בזמן שהם תופשין מעשה אבתם דור אחר דור דור אחר דור הם נידונין על ידם, אבל אם היו משורגין דור אחד צדיק דור אחד רשע, לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות וג' (דברים כד טז). באותה שעה שמח משה וא' אין בישר' קוצץ בן קוצץ.

Kohelet Rabbah 4:1קהלת רבה ד׳:א׳

ושבתי אני ואראה, ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן, ר' יהודה אומר אלו הקטנים הנגנזים בחייהן בעון אבותם בעוה"ז לע"ל הן עומדין בצד חבורה של צדיקים ואבותיהם בצד חבורה של רשעים והם אומרין לפניו רבש"ע כלום מתנו אלא בעון אבותינו יבואו אבותינו בזכיותינו והוא אומר להם אבותיכם חטאו מאחריכם וחטאתיכם מלמדין קטיגור, ר' יהודה בר' אלעאי בשם ר' יהושע בן לוי באותה שעה אליהו זכור לטוב יושב ומלמד סניגוריא ואומר להם אמרו לפניו רבש"ע אי זו מדה מרובה מדת הטובה או מדת הפורענות אמר מדת הטוב מרובה ומדת הפורענות מעוטה ומתנו בעון אבותינו אם מדת הטוב מרובה לא כל שכן שיבואו אבותינו אצלנו, אמר להם יפה למדתם סניגוריא יבואו אצלכם דכתיב (זכריה י') וחיו את בניהם ושבו ששבו מלירד לגיהנם והם ניצלין בזכות בניהם לפיכך חייב כל אדם ללמד את בנו תורה שיצילהו מגיהנם, ור' חנינא פתר קרייה בהרוגי מלכות שהם באים לחיי עוה"ב אף על פי שאינן מתודין...

Pirkei DeRabbi Eliezer 38פרקי דרבי אליעזר ל״ח

תדע לך שהחרם הוא דבר קשה וכבד בא וראה כח החרם כמה הוא גדול שיהושע בן נון החרים יריחו ואת כל אשר בה שרף באש ועכן בן זרח בן כרמי ראה את התרפים ואת הכסף שהיו מקריבים לפניו ואת האדרת שהיתה פרושה לפניו ולשון הזהב אחד בפיו וחמד אותן בלבו והלך ולקחם וטמנם בתוך אהלו ועל מעט אשר מעל מתו שלשים ושש אנשים צדיקים שנ׳ ויכו מהם אנשי העי וכו׳ והלך יהושע וקרע בגדיו ונפל על פניו ארצה לפני ארון ה׳ ובקש תשובה ונרצה לו הב״ה ואמ׳ לו יהושע דע כי מעל ישראל בחרם שנ׳ חטא ישראל וגם עברו את בריתי ראה יהושע בשנים עשר אבנים של כהן גדול שהם כנגד שנים עשר שבטים וכל שבט ושבט שהיה עושה דבר עבירה לא היתה מגיה אורה וידע ששבט יהודה מעל בחרם והפיל גורלות ונלכד עכן בן כרמי שנ׳ וילכד עכן בן כרמי ולקח יהושע את עכן בן כרמי ואת הכסף ואת האדרת ואת לשון הזהב ואת בניו ואת בנותיו ואת כל אשר לו והעלם לעמק עכור וסקלם ושרפם שם והלא כתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות אם כן הבנים והבנות של עכן מה חטאו שהעלם לעמק עכור וסקלם ושרפם שם היה לו לסקול ולשרוף עכן לבדו שמעל בחרם אלא על שידעו בדבר ולא הגידו סקלם ושרפם גם הם

Avot DeRabbi Natan Version 2, Chapter 22אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק כב

רבי יוסי אומר: צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו. צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק שמעשיו טובים ומעשה אבותיו טובים. אבותיו זכו לו לאכול בעולם הזה והוא זכה לעצמו לאכול לעולם הבא. צדיק ורע לו – צדיק בן רשע שמעשיו טובים ואין מעשה אבותיו טובים. אבותיו לא זכו לו לאכול בעולם הזה והוא זכה לעצמו לאכול לחיי העולם הבא. רשע וטוב לו – זה רשע בן צדיק שאין מעשיו טובים ומעשה אבותיו טובים. אבותיו זכו לו לאכול בעולם הזה והוא (לו) [לא] זכה לעצמו לאכול [ל]חיי העולם הבא. [רשע ורע לו – רשע בן רשע. אבותיו לא זכו לו לאכול בעולם הזה והוא לא זכה לעצמו לאכול לחיי העולם הבא.]

Targum Onkelos Shemot 20:4תרגום אונקלוס שמות כ׳:ד׳

thou shalt not worship them nor serve them; for I the Lord thy God am a jealous God; visiting the sins of the fathers upon the rebellious children, unto the third generation and to the fourth generation of those who hate Me; while the children continue (or complete) to sin after their fathers;

לָא תִסְגּוֹד לְהוֹן וְלָא תִפְלְחִנִּין אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ אֵל קַנָּא מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין מָרָדִין עַל דָּר תְּלִיתַאי וְעַל דָּר רְבִיעַאי לְסָנְאָי כַּד מַשְׁלְמִין בְּנַיָּא לְמִחְטֵי בָתַר אֲבָהָתְהוֹן.

Targum Onkelos Vayikra 20:5תרגום אונקלוס ויקרא כ׳:ה׳

I will give forth My anger against that man, and against his abettors, and will destroy him, and all who go after him, to wander after Molek, from among their people.

וַאֲשַׁוֵּי אֲנָא יָת רוּגְזִי בְּגוּבְרָא הַהוּא וּבְסָעֲדוֹהִי וַאֲשֵׁיצֵי יָתֵיהּ וְיָת כָּל דְּטָעַן בָּתְרוֹהִי לְמִטְעֵי בָּתַר מוֹלֶךְ מִגּוֹ עַמְּהוֹן.

Targum Onkelos Vayikra 26:39תרגום אונקלוס ויקרא כ״ו:ל״ט

And they who are left of you shall pine away in your sins, in their adversaries' land, and for their sins, also, the evil deeds of their fathers which their own hands hold fast, shall they pine away.

וּדְיִשְׁתְּאַרוּן בְּכוֹן יִתְמְסוֹן בְּחוֹבֵיהוֹן בְּאַרְעָתָא דְּסָנְאֵיכוֹן וְאַף בְּחוֹבֵי אֲבָהָתְהוֹן בִּישַׁיָּא דַּאֲחִידִין בְּיַדְהוֹן יִתְמְסוֹן.

Targum Onkelos Devarim 7:10תרגום אונקלוס דברים ז׳:י׳

but repaying them who hate Him the good which they have done before Him in their lives, to destroy them (in the life to come?). He delayeth not to do good to His enemies for the good they may have wrought before Him in their lives, to repay them.

וּמְשַׁלֵּים לְשָׂנְאוֹהִי טָבְוָן דְּאִנּוּן עָבְדִין קֳדָמוֹהִי בְּחַיֵּיהוֹן לְאוֹבוֹדֵיהוֹן לָא מְאַחַר עוֹבָד טָב לְשָׂנְאוֹהִי טָבְוָן דְּאִנּוּן עָבְדִין קֳדָמוֹהִי בְּחַיֵּיהוֹן מְשַׁלֵּים לְהוֹן.

Targum Onkelos Devarim 24:16תרגום אונקלוס דברים כ״ד:ט״ז

The fathers shall not die for the children, nor shall children die for the fathers; a man shall die for his own sin.

לָא יְמוּתוּן אֲבָהָן עַל פּוֹם בְּנִין וּבְנִין לָא יְמוּתוּן עַל פּוֹם אֲבָהָן אֱנָשׁ בְּחוֹבֵיהּ יְמוּתוּן.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 20:4תרגום ירושלמי (יונתן) שמות כ׳:ד׳

You shall not bow down to them, or worship before them; for I the Lord your God am a jealous God and an avenger, punishing with vengeance, recording the guilt of wicked fathers upon rebellious children unto the third and unto the fourth generation of them who hate Me;

לא תסגדון להון ולא תפלחון קדמיהון ארום אנא ייי אלקכון אלק קנאן ופורען ומתפרע בקינאה מדכר חובי אבהתן רשיען על בנין מרודין על דר תליתאי ועל דר רביעיי לשנאיי.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Vayikra 20:5תרגום ירושלמי (יונתן) ויקרא כ׳:ה׳

then will I appoint a reverse, to make a controversy against that man, and against his family who protect (cover) him, to chastise (them) with afflictions; and him will I destroy, and all who follow him to wander after strange worship, from among their people.

ואישוי אנא פנוייתא למעסוק בגברא ההוא ובגיניסתיה דמחפיין עלוי לאתרדאה בייסורי ויתיה אישצי וית כל דטען בתרוי למטעי בתר פולחנא נוכראה מגו עמהון.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Vayikra 26:39תרגום ירושלמי (יונתן) ויקרא כ״ו:ל״ט

And those who remain of you shall fail (melt away) for their sins in the land of your enemies, and also for the evil sin of your fathers which they held fast in their hands: like them shall they melt away.

ודמשתייר מנכון יתימסון בחוביהון בארעתא דסנאיהון ואוף בחובי אבהתהון בישיא דאחידין בידיהון עמהון יתימסון.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Devarim 24:16תרגום ירושלמי (יונתן) דברים כ״ד:ט״ז

Fathers shall not die either by the testimony or for the sin of the children, and children shall not die either by the testimony or for the sin of the fathers: every one shall die, by proper witnesses, for his own sin.

לא יתקטלון אבהן לא בסהדות ולא בחובי בנין ובנין לא יתקטלון לא בסהדות ולא בחובי אבהן אי{נ}ש בחובי{ה} על סהדין כשרין יתקטלון.

Mishnat Rabbi Eliezer 5משנת רבי אליעזר פרשה ה

הרי הוא אומ', ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך. ומה ביקש מלפניו, מפני מה [יש] צדיק וטוב לו, יש צדיק ורע לו, [יש] רשע וטוב לו, רשע ורע לו. אמ' לו, צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק, אבותיו זכו לו העוה"ז והוא זיכה לעצמו חיי העולם הבא. ראייה לדבר יצחק בן אברהם, שנ' ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו. אברהם זכה לו העולם הזה והוא זכה לעצמו העולם הבא. צדיק ורע לו צדיק בן רשע, אף על פי שהוא זכה לעצמו העולם הבא, אבל אבותיו לא זיכו לו חיי העולם הזה. ראייה לדבר חזקיה בן אחז, מימיו שלחזקיה לא ראה סימן יפה בגופו, אלא שהיה אותו החולי קשה מן הכל, ומי גרם לו, חובת אביו גרמה לו. וכן הוא אומ' מה אדבר ואמר לי והוא עשה (ישעיהו לח טו), מה אומר על חליי, ואבי עשה לי כל זאת, הרי אני הולך כל שנותי במר נפשי. רשע וטוב לו רשע בן צדיק, אף על פי שהוא לא זכה לו חיי העולם הבא, אבל אבותיו זכו לו חיי העולם הזה. ראייה לדבר מנשה בן חזקיה, שהאריך לו הקדוש ברוך הוא כל אותן השנים, שכך זיכו לו אבותיו. רשע ורע לו רשע בן רשע, שהוא לא זיכה חיי העולם הבא ואבותיו לא זכו לו חיי העולם הזה. ראייה לדבר אמון, שאין לו במה יתלה. גדולה הצלת בנים לאבות יתר מהצלת האבות לבנים. שהאבות אינן מצילין את בניהן אלא מן היסורין שלעולם הזה בלבד, זוכין להן את העושר, ומצילין אותן מן הנגיפה, זוכין להן בכוח, ומצילין אותן מן התשות, אבל ביום הדין אינן יכולין להציל אותן מדינה שלגיהנם, שנ' ואין מידי מציל, לא אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק מציל את עשו. אבל הבנים מצילין את האבות מדינה שלגיהנם בין גדולים, בין קטנים. גדולים מצילין אותן במעשיהן הטובים, וקטנים באסיפתן כשהם קטנים. גדולה הצלת קטנים מהצלת גדולים, שהצלת גדולים פעמים שהוא משתהה עד ארבעה דורות, אבל הצלת הקטנים מכפרת מיד. ומנין שהצלת גדולים עד ארבעה דורות, [שנא'] נצר חסד לאלפים, פקד עון אבות [על בנים, על שלשים ועל רבעים]. אין אתה יכול לומ' שאם היה האב רשע והבנים צדיקים, שהוא פוקד את רשע האב עליהן, שאין זה מדת הדין. ואין אתה יכול לומ' שהוא תופס כל אחד בחובתו, שאין כאן מדת רחמים. ואיזו היא מדת רחמים, תולה לאב עד ארבעה דורות, שאם היה אחד מן הארבעה דורות צדיק, הרי האב ניצל, לא נמצא אחד מן הארבעה דורות צדיק, כל אחד ואחד נתפס על מעשיו. שלא תאמר פקד עון אבות לשון קצף הוא. אלא צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, דבר הלמוד מעניינו. במה כל הענין מדבר, ברחמים. שנ' ה' ה' אל רחום וחנון. כשהוא אומ' פקד עון אבות על בנים, לשון רחמים [הוא], שהוא תולה לאבות עד ארבעה דורות, שאם היה אחד מן הארבעה דורות צדיק, הרי הוא מצילן. ולמה לא אמר על בני בנים, שבני בנים קרויין בנים. וכן שלמה אמר יסר בנך ויניחך, מדינה שלגיהנם, ויתן מעדנים לנפשך, בגן עדן עם הצדיקים. אם תאמר, כבר האב צדיק, יזכה לעצמו, ואינו צריך לבנו, הרי הוא אומ' וימת נדב ואביהוא, ובנים לא היו להם, שאלו היו להן בנים צדיקים, היו מכפרין להן, ולא היו ראויין להישרף. והלא קרח היו לו בנים צדיקים, ומפני מה לא ניצל בזכותן. אלא משה רבינו ביקש מלפני הקדוש ברוך הוא שלא ינהוג עם קרח במדת רחמים, כדרך שהוא נוהג במדת רחמים [עם כל אדם], אלא במדת הדין, שנ' אם כמות כל האדם ימותון אלה. איזה הוא פקדת כל האדם, אף על פי שהיו לו בנים צדיקים, אינו ניצל בזכותן. ומנ' שהיו לו בנים צדיקים, שנ' ובני קרח לא מתו. וכן שמואל אומר לישראל ואם לא תשמעו בקול ה' ומריתם את פי ה' והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם. הזהרו שלא תכעיסוהו ותקבלו פורענות, ואף אבותיכם שהיו עונותיהן תלויין, מצפין לכם, אף הן נידונין במעשיהן. וכן הוא אומ' כעס לאביו בן כסיל [וגו']. מושלין אותו משל למרתף, שיש בו ארבע שורות. אם היו כולן של שמן הן אובדין. מקצתן של שמן ומקצתן של יין וחומץ, הן נצולין. אף הצלת הבנים הגדולים גדולה מהצלת הבנים הקטנים, שהצלת בנים גדולים מצלת עד שלשה ועד ארבעה דורות, אבל הצלת הקטנים אינה מצלת אלא לאביהם הקרוב בלבד. מפני שנתיסר בהן, הקדוש ברוך הוא מכפר לו על עונותיו. ומניין שהן מכפרין עליו, שנ' וזה כל פרי הסיר חטאתו, מי מסיר חטאתו, פריו, אלו בניו ובנותיו. מנו רבותינו שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא. שלשה מלכים, ירבעם, אחאב, ומנשה. ארבעה הדיוטות, בלעם, דואג, אחיתפל, וגיחזי. מפני מה לא מנו את אחז, מפני שנתיסר בבנו הבכור, שנ' ויהרג זכרי גבור אפרים את מעשיהו בן המלך. הא למדת, שמיתת הבנים מכפרת. אמר ר' יהושע, וכי איזו מדה מרובה, מדת הטוב או מדת הפורענות, הוי אומ' מדת הטוב מרובה. ומה אם מדת הפורענות, שהיא מעוטה, נמשכו הבנים אחר האבות בעון האבות, מדת הטוב, שהיא מרובה, אינו דין שימשכו בה האבות אחר הבנים לחיי העולם הבא. וכן הוא אומ' ובניהם יראו וישמחו יגיל לבם בה'. מלמד שהקב"ה מקרבן אלו אצל אלו, [האבות אצל] הבנים. אין אתה יכול לומר שאם היו האבות רשעים מקרבן אצל הבנים למחצתן שלצדיקים. וכן הוא אומ' כי את אשר יאהב יוכיח וכאב את בן ירצה, שהוא מרצה הבן באביו ומוביאו אצלו. ר' חנניה אומ', כי יקרא קן צפור. וכי איזו רחמים גדולים, רחמי הבריות או רחמי מי שאמר והיה העולם, [הוי אומר, רחמי מי שאמר והיה העולם]. ומה אם הבריות, שרחמיהן מעוטין, נצטוו שאם יטלו הבנים ישלחו את האם חפשי, הקדוש ברוך הוא, שרחמיו מרובין, על אחת כמה וכמה שאם נטל את הבנים ישלח את האבות חפשים מדינה שלגיהנם. ר' אומ', הרי הוא אומ' כבד את אביך ואת אמך. היכן מקיימין מצותו שלמלך ביותר, בפלטין שלמלך או חוץ לפלטין, הוי אומ' בפלטין שלמלך. ומה אם חוץ לפלטין צונו הקדוש ברוך הוא כבד את אביך ואת אמך, בפלטין שלמלך, זו גן עדן, על אחת כמה וכמה. ואם יושבין הבנים במחיצתן [של צדיקים והאבות במחצתן] שלרשעים, אין זה כבוד. הא למדת שהן מכפרין עליהן. וכן הוא אומ' בדוד, ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה', ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות. יכול בלא דבר, ת"ל גם הבן הילוד לך מות ימות. לפיכך היה דוד מתחבט כל אותן שבעת הימים, שמא יחיה הבן ואני נדון בגיהנם. לפיכך היה צם ומתענה. וכיון שבישרוהו שמת, ידע שניצל מדינה של (גינהם) [גיהנם]. אם כן, למה הוא אומ' לעבדיו, וחנני ה' וחי הילד. כדי להפליגן. קטני ישראל שהן מתין, מאמתי הן באין לעולם הבא. ר' מאיר אומ', משידעו לענות אמן, שנ' פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים, שאומרין אמן. ויש אומרין משעה שימולו, שנ' עני אני וגוע מנוער, זו אימת המילה. והלכה כדבריהן. ר' עקיבה אומ', קטני בני רשעי ישראל, אף על פי שאבותיהן רשעים, הן באין לחיי העולם הבא, שנ' שומר פתאים ה', ואלו פתאים הן. אבל קטני בני אומות העולם, אף על פי שאין יודעין להרע ולהיטיב, אינן באין לחיי העולם הבא. הרי הוא אומ' מפרי פי איש ישבע טוב וגמול ידי אדם ישיב לו, כפול ומכפל יש לך ללמוד מכבוד אב ואם. חמשה דברים האב חייב לבן, והבן חייב לעשות כפלים, שהוא גמל עליו תחלה.

Midrash Aggadah (Buber) Shemot 20:12מדרש אגדה (בובר) שמות כ׳:י״ב

כבד את אביך ואת אמך. ארבעה דברים נאמרו בכיבוד אב ואם, צדיק בן צדיק מאריכין לו ימיו ושנותיו בין בעולם הזה בין בעולם הבא, צדיק בן רשע אינו מקבל עליו שכר בעולם הזה, רשע בן צדיק נותנים לו בעולם הזה ולא לעולם הבא, רשע בן רשע אין לו שכר לא בעולם הזה ולא לעולם הבא.

Bemidbar Rabbah 13:33במדבר רבה י״ג:ל״ג

ד"א אז ישיר ישראל זה אחד מג' דברים שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא וא"ל למדתני, אמר לפניו רבש"ע מנין ישראל יודעין מה עשו לא במצרים נתגדלו וכל מצרים עובדי עבודת כוכבים הם וכשנתת את התורה לא נתת אותה להם ואף לא היו עומדין שם שנאמר (שמות כ') ויעמד העם מרחוק ולא נתת אותה אלא לי שנאמר (שמות כ"ד) ואל משה אמר עלה אל ה' וכשנתת את הדברות לא נתת להם לא אמרת אני ה' אלהיכם אלא (שמות כ') אנכי ה' אלהיך לי אמרת שמא חטאתי אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך יפה אמרת למדתני, מכאן ואילך אני אומר בלשון אני ה' אלהיכם. השניה כשאמר לו הקדוש ברוך הוא פוקד עון אבות על בנים אמר משה רבש"ע כמה רשעים הולידו צדיקים יהיו נוטלין מעונות אביהם תרח עובד צלמים ואברהם בנו צדיק וכן חזקיה צדיק ואחז אביו רשע וכן יאשיה צדיק ואמון אביו רשע וכן נאה שיהו הצדיקים לוקין בעון אביהם אמר לו הקדוש ברוך הוא למדתני, חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך שנאמר (דברים כ"ד) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, וחייך שאני כותבן לשמך שנאמר (מלכים ב' י"ד) ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' וגו'. השלישית כשאמר לו הקדוש ברוך הוא עשה מלחמה עם סיחון אפי' הוא אינו מבקש לעשות עמך את תתגר בו מלחמה שנאמר (דברים ב') קומו סעו ועברו את נחל ארנון ומשה לא עשה כן אלא מה כתיב למעלה ואשלח מלאכים א"ל הקדוש ברוך הוא חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך שנא' (דברים כ') כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום.

Midrash Hashkem 6 [Otzar HaMidrashim (Eisenstein) p.139]מדרש השכם ו׳ [אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמ׳ 139]

פוקד עון אבות על בנים... גדולה הצלת קטנים לאבותם, שהצלת גדולים פעמים היא ממתנת עד ארבעה דורות אבל הצלת קטנים מכפרת מיד. ומנין שהצלת גדולים עד ד' דורות? שנאמר פוקד עון אבות על בנים וגו' אין אתה יכול לומר שאם היה האב רשע והבנים צדיקים שהוא פוקד רשעת האב עליהם, שאין זו מדת הדין, ואין אתה יכול לומר שהוא נתפס בחובו שאין זו מדה"ר. ואיזו מדת הרחמים? תולה לאב עד ד' דורות, אם נמצא אחד מהם צדיק הרי האב ניצול, לא נמצא אחד מהם צדיק כל אחד נתפס על מעשיו. שמא תאמר פוקד עון אבות על בנים לשון קצף הוא, צא ולמד מי"ג מדות ה' ה' אל רחום וגו' פוקד עון אבות על בנים וגו' (שמות ל"ד ו'-ז') אף כשהוא אומר פוקד עון אבות על בנים לשון רחמים הוא שהוא תולה לאבות ד' דורות, שאם יהיה אחד מהדורות צדיק הוא מצילם מדינה של גיהנם. ועוד משה רבינו בשעה שבא לבקש רחמים מהו אומר, ועתה יגדל נא כח ה' וגו' ארך אפים וגו' פוקד עון אבות וגו' (במדבר י"ד י"ב-י"ח) ואלו היה לשון קצף לא היה אומר זה. ושלמה המלך ע"ה אמר יסר בנך ויניחך וגו' (משלי כ"ט י"ז), למד בנך תורה ויניחך מדינה של גיהנם, ויתן מעדנים לנפשך (משלי כ"ט י"ז) בגן עדן עם הצדיקים. ואם תאמר האב צדיק כבר זכה לעצמו ואין צריך לבנו, והרי נדב ואביהוא מתים ומאי ת"ל ובנים לא היו להם (במדבר ג' ד'), שאם בנים צדיקים היה להם היו נצולים בזכותם. מפני שמשה רע"ה בקש מהקב"ה שאל יתנהג עם קרח במדת הרחמים כדרך שהוא נוהג עם בני אדם, אלא במדת הדין שנאמר אם כמות כל האדם וגו' (במדבר ט"ז), ומנין שהיה לקרח בנים ונצולו, שנאמר ובני קרח לא מתו (במדבר כ"ו). ומנין שהיו צדיקים, שנאמר למנצח לבני קרח על עלמות שיר אלהים לנו מחסה וגו' (תהלים מ"ו), מזמור זה מדבר ששמו באלהים כסלם ושהיו בוטחים שלא יהיו נבלעים עם אביהם, הרי שהיו צדיקים. ר' יהושע אומר וכי איזו מדה מרובה מדת הטובה או מדת הפורענות? ומה אם מדת הפורענות שהיא מועטה נמשכו בה הבנים אחר האבות בעון האבות, מדת הטובה שהיא מרובה אינו דין שימשכו בה האבות אחר הבנים לחיי העוה"ב. וכן הוא אומר ובניהם יראו וישמחו וגו' (זכריה י' ז'), מלמד שהקב"ה מקרבן אלו אל אלו האבות אצל הבנים למחיצתו בג"ע, לכן כתיב וכאב את בן ירצה (משלי ג'). ר' חנינא אומר הרי הוא אומר כי יקרא קן צפור וגו' (דברים כ"ב) וכי מי הם גדולים רחמי הבריות או רחמי מי שאמר והיה העולם? אם הבריות שרחמיהם מועטין נצטוו שאם יקחו הבנים ישלחו את האם חפשי, הקדוש ברוך הוא שרחמיו מרובין עאכו"כ שאם נטל את הבנים שישלח אבותיהם חפשי מדינה של גיהנם. ר"מ אומר הרי ה"א כבד את אביך וגו' היכן מצותו של מלך ביותר בפלטרין שלו או חוץ לפלטרין? הוי אומר בפלטרין, ומה אם חוץ לפלטרין צוה הקדוש ברוך הוא כבד את אביך וגו' בפלטרין של מלך מה"מ הקדוש ברוך הוא שהוא גן עדן עאכו"כ, ואם יושבין הבנים במחיצת הצדיקים והאבות במחיצת הרשעים אין זה כבוד. הא למדת שהם מכפרין עליהם. וכה"א בדוד ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה' ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות (שמואל ב' י"ב) יכול בלא דבר, ת"ל אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה גם הבן הילוד לך מות ימות (שמואל ב' י"ב), לפיכך היה מתודה כל אותם הז' ימים, שמא יחיה הילד שמא ימחול לו הקדוש ברוך הוא ולא יהיה צריך שיתכפר במיתת הילד והיה מתענה, וכשבשרוהו שמת ידע שניצול מדינה של גיהנם. וכה"א ויאמרו עבדיו אליו וגו' [כי אמרתי מי יודע יחנני ה' וגו'] (שמואל ב' י"ב). קטני ישראל שהם מתים מאימתי הם באים לחיי העוה"ב ר"מ אומר משידעו לענות אמן, שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיה כ"ו) זה העונה אמן. יש אומרים משעה שימולו שנאמר עני אני וגוע מנוער נשאתי אימך (תהלים פ"ח ט"ז) זה אימת המילה, והלכה כי"א. ר"ע אומר קטני ישראל אף על פי שאבותיהם רשעים באים לחיי עוה"ב שנאמר שומר פתאים ה', אבל קטנים עכו"ם אינם באים לחיי עוה"ב.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 25:21ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית כ״ה:כ״א

ותהר רבקה אשתו – ראוי שנדע מפני מה התאוו הראשונים לבנים? א. ונאמר, כדי שילמדו אותם תורה ויקבלו שכר על כך, ככ': אב לבנים יודיע אל אמתך; אחרי מה שאמרה התורה: ולמדתם אותם וגו', ובאברהם אמר: למען אשר יצוה את בניו. ב. ועוד, הלא ידענו שבצדקת הבנים האבות זוכים אם יש {מבניהם} צדיק עד ארבעה דורות. כי על ידי כך אין הקב"ה מדקדק בעונשים שנתחייבו בהם. וכמו שעומדים אנו לפרש בענין "פוקד אבות על בנים" שבפרשת ויעבר, האמור ביחד עם שאר מדות הרחמים שבהן התפלל משה על ישראל בזמן המרגלים, ואמר: הארך להם ה' כמו שהבטחת, אולי יהיו מבניהם צדיקים. והוא שאמר: "יגדל נא כח י"י כאשר דברת לאמור י"י י"י אל רחום וחנון", עד סוף הענין. ובהיפך מזה, אין הענין כך, רצוני לומר, אם אחד מארבעת הדורות הראשונים רשע, אין האב נתפס על כך, לגמרי לא, אם רק לא התרשל בחינוכו והוראתו, כמו שלא נענש חזקיה על חטא מנשה. ואין לך סחורה, שיש בה רווח ולא הפסד, שלא ישתדל בעל שכל להשיגה.

R. Saadia Gaon Commentary Shemot 30:11-15ר׳ סעדיה גאון פירוש שמות ל׳:י״א-ט״ו

ואם יאמר האומר הרי ראינו שדויד אומר הלא אני אמרתי למנות בעם ואני הוא אשר חטאתי... על זה נאמר זוהי סברה של דוד שדימה כי החטא הוא בגלל המניין ואין הדבר כך, אבל הוא לסיבה שלא כאן המקום לפרשה והיא עזרתם לאבשלום... והנביא, שלא במקום שליחות רשאי לסבור מה שאינו כסברתו, כמו שסבר שמואל ואמר נגד ה' משיחו, וכמו שסבר נתן ואמר לדויד כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך, ולפני זה מה שאמר משה לבני גד ולבני ראובן ולמה תניאון את לב בני ישראל.

R. Saadia Gaon Commentary Shemot 32:1-6ר׳ סעדיה גאון פירוש שמות ל״ב:א׳-ו׳

מכלל זה, הייתי משתומם על דברי התורה: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות", והייתי אומר: מה הסיבה שהצריכה לציווי זה, והריהו מחוייב מצד השכל, עד שנתאמת לי שמקצת משבטי ערב דנים – והוא בעיניהם דין אמת – שכל שבט שיהרוג אחד מהם אדם משבט אחר, יזכו אותו במשפטם להרוג במקומו איש מקרובו.

R. Saadia Gaon Commentary Shemot 34:7ר׳ סעדיה גאון פירוש שמות ל״ד:ז׳

... וזה היה מעשה נכון מצד האבות שחילקוהו בתפילתם ואמרו נושא עון ופשע וחטאה ונקה ושתקו. שהרי הם נתלים במידת הרחמים. ואח"כ הם מושכים את מידת העונש. כדרך שאדם אומר המפרנס – פרנסני! המרפא – רפאני! והמוחץ – רפאני! אשר לדיבור פוקד עון אבות על בנים [ועל בני בנים] על שלשים ועל רבעים (לד ז) הוא גם כן עניין של רחמים ונועם. וזה לפי שפוקד עון אבות על בנים על שלשים כלול בארבעה מקומות בתורה, שנים פורענות והם כתובים בפסוקי לא יהיה לך אלהים אחרים (כ ג-ה) וכבר פירשנו זאת פירוש מלא. והשנים האחרים הם חלק מן הרחמים והם הכתובים כאן ובפרשת סלח נא לעון העם הזה (במדבר יד יט). מה שמוכיח שהשנים הראשונים הם פורענות הוא שסופחה להם לשונאי, וששנים אלה הם רחמים הוא סמיכותם לנושא עון ופשע. על כך נאמר דיבור שיאחד את שני המאמרים. כיון שרוב המצוי הוא שהאדם משיג ארבעה דורות מבנו כעניין ויראה את בניו ואת בני בניו ארבעה דורות (איוב מב טז). כי החכם סידר בהנהגתו לעולמו, שהאבות יפיקו תועלת מצדקת הבנים, והוא שיפחית מהם חלק מן העונש אם הם זכאים לכך, כדי לעורר תשוקה בלב בני אדם ללמד את בניהם ולבקש תיקונם. והחמיר בעונש רשע בן רשע כי הוא יודע שאם לא יחמיר עליו לא יהיה מתוקן, משום שהוא מרבה לראות חטאי אבותיו ואבות אבותיו. וזה שאם רשע בן צדיק נענש עשר ידות עושים אותן לגבי זה אחת עשרה ידות, כדרך שהשליט מחמיר בעונש החיילים יותר מהמון העם כשאינם מתקנים אלא באופן זה. וכשם שירד בבנים עד רבעים ופסק, והוא כשהם מתחנכים ומתקנים, כך עלה באבות ופסק, והוא כשהם ממשיכים רואים ומקלקלים מעשיהם. וזה שהוסיף וימהר משה ויקד ארצה וישתחו (לד ח) להודיענו שלא השתחוה לאחר סיום שלש עשרה מידות אלא בתחילתן, כי אי אפשר שהתורה תפסיק ותזכיר השתחוית משה.

R. Saadia Gaon Tafsir Shemot 20:4ר׳ סעדיה גאון תפסיר שמות כ׳:ד׳

פוקד עון אבות על בנים – דורש עון אבות עם הבנים.

R. Saadia Gaon Tafsir Devarim 7:10ר׳ סעדיה גאון תפסיר דברים ז׳:י׳

ומשלם וגו' – וגומל לשונאו בחייו כדי להשמידו ולא יאחר לו כלום אלא בחייו יגמלנו.

R. Saadia Gaon Tafsir Devarim 24:16ר׳ סעדיה גאון תפסיר דברים כ״ד:ט״ז

לא יומתו וגו' – לא יומתו האבות בעבור הבנים ולא בנים בעד האבות אלא כל אדם בחטאו יומת.

R. Saadia Gaon HaNivchar BaEmunot UvaDeiot 5:2ר׳ סעדיה גאון הנבחר באמונות ובדעות ה׳:ב׳

וממה שזכר אותו החכם בשער הזה, לגמול בעולם הזה עבדיו על המעט ממעשיהם, עד שישאר להם הרוב לעולם האחר, כי לא יתכן להעתיקם בעולם ההוא ממדרגה אל מדרגה, כי כל אחד מהגמולים עומד תמיד במה שהוא בו, כאשר אמר (דניאל י"ב ב') לחיי עולם ולדראון עולם. ושם הגמול על המעט בעול' הזה, כאשר בכלל הזכיות שהם לזמן הרחוק, והמעט מן הזכיות לעולם הזה, כאשר אמר (דברי' ז' ט') וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהים שומר הברית והחסד וגו' ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. ומחלק הענין הזה, כי משה ואהרן חטאו חטא אחד, וענש אותם עליו בעולם הזה, כמ"ש (במדבר כ' י"ב) יען לא האמנתם בי להקדישני וכו' לכן לא תביאו וגו'. ושאביה בן ירבעם עשה טובה אחת, וגמל אותו עליה בעולם הזה כמ"ש (מלכים א' י"ד ג') כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב. ועל השרש הזה אפשר שיהיה לצדיק חטאים רבים, חוייב שיהיה בעבורם כל ימי חייו נגש ונענה, ואפשר שיהיה לחוטא זכיות רבות, ראוי שיהיה בעבורם רוב ימיו בטוב. ובזה אמרו רבותי' ז"ל (קדושין ד"ע) כל שזכיותיו מרובין לו מעונותיו מריעין לו, ודומה כמי ששרף את התורה כלה, וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו, ודומה כמי שקיים את התורה כלה. וזה המאמר במי שעושה זכיות וחובו', ובעת שעושה הזכות לא התחרט על החובה. ובעת שעושה החובה לא התחרט על הזכות. אבל מי שעושה זכיות רבות והתחרט עליהם, כבר אבדם כלם בחרטתו, ובו נאמר (יחזקאל י"ח) ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול וגו'. ומי שעשה חובות רבות והתחרט עליהם וקיים חקי התשובה, כבר הסירם מעל עצמו, ובו אומר (שם) ובשוב רשע מרשעתו וגומר. ואחר כן אמר (שם) כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו וארז"ל (יומא ס"ב) בביאור זה בתוהה על הראשונות. ועל השרש הזה גם כן, אפשר שיהיה איש צדיק זכיותיו מוכנות לו לעולם הבא, ויתחרט עליהם, ויפלו מההכנה לעולם הבא, ויגמלהו הבורא עליהם בעולם הזה על קצתם, ויראוהו בני אדם כאשר החל לכפור, החלו טובותיו, וימלאם לבם לחטא, והטובה ההיא אינה בעבור מה שהחל בו מן הכפירה, אבל היא חובת מה שהיה מוכן לו, והכו בו על פניו. ואפשר שיהיה אדם רשע מוכנות חובותיו לעולם הבא, ויתחרט עליהם וישוב, ויפלו מענוש אותו עליהם לעולם הבא, ויפרעו ממנו בעולם הזה, במה שאי אפשר, בלעדיו מעונש עולמי, כאשר אני עתיד לבאר. ויראו אותו בני אדם, כאשר החל לשוב מחטאתיו, אז באו עליו הרעות, ויתמהו ולא ידעו כי זה שמצאו איננו בעבור מה שהחל בו, אך משארית מה שסר ממנו, וכאשר יתבוננו בני אדם במינים האלה, יגלו מעליהם הספקות, ויחזקו לבותם לעבודה, כמ"ש (איוב י"ז ט') ויאחז צדיק דרכו וטהר ידים יוסיף אמץ. ואם יאמר אומר, שחובה אחת תפסיד זכיות רבות, איננה עושה זה, אלא שיש עמה חרטה, בעבור עלת החרטה לא בעבור עצמה. ושזכות אחת תתקן חובות רבות, איננה עושה זה כי אם עם התשובה, בעבור התשובה לא בעבור עצמה. - והוצרכתי לביאור הזה מפני שראיתי אנשים מזייפים הדברים, ואומרים אם יש בשיעור כפירה אחת, לאבד הרבה מן האמונה, לא יתכן להיות בשיעור אמונה אחת, מה שיאבד הרבה כפירות, ואם יש בכח אמונה אחת, מה שיסיר הרבה כפירות, לא יתכן להיות כפירה אחת, מה שיסיר הרבה מן האמונה, ויהיו המאמינים נבוכים בדברים האלה.

R. Saadia Gaon HaNivchar BaEmunot UvaDeiot 9:3ר׳ סעדיה גאון הנבחר באמונות ובדעות ט׳:ג׳

וכיון שזכרתי אלה הששה ענינים, צריך שאסמוך להם השבעה האחרים אשר מן הכתוב. ואומר כי הם שבעה ענינים, לכל ענין רמז מן התורה וראיה, ובשאר ספרי הנביאים פירוש וביאור. השרש הראשון, קריאת מה שמקנה אותו החכמה והתורה חיים, כאמרו (יחזקאל כ' כ"א) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וקריאת מה שמגיעים אליו הכסילים, ממה שמקנה אותם סכלותם מות, כאמרו (יחזקאל י"ח כ') הנפש החוטאת היא תמות, ועוד (משלי ח' ל"ה-ל"ו) כי מוצאי מצא חיים, וחוטאי חומס נפשו כל משנאי אהבו מות, ועוד (משלי ט"ו כ"ד) ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, ועוד (משלי ז' ל"ז) דרכי שאול ביתה, ועוד (תהלים כ"ז י"ג) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, ועוד (תהלים ט"ז י'-י"א) כי לא תעזוב נפשי לשאול, תודיעני אורח חיים; וכיון שלא היה אפשר לרמוז בחיים האלה אל חיי העולם הזה, מפני שהצדיק והרשע שוים בו, התחייב לרמוז בהם אל חיי העולם הבא. ותחת כל פסוק דברים ארוכים.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bemidbar 14:18פירוש ר׳ שמואל בן חפני גאון במדבר י״ד:י״ח

וכבר אמר אחד מן החכמים בפירושו לואלה המשפטים שפקד עון אבות וג' הנאמר בכי תשא ושלח לא נאמר אלא בדרך חנינה ורחמים ונועם, והשנים הנאמרים בדברות, נאמרו בהוראת החמרת העונש. אמר, ומה שמוכיח שאלה לנקמה הוא מה שנאמר שם "לשנאי", והללו לרחמים מפני שהם סמוכים ל"נושא עון ופשע". ונאמר, התבוננו בפירוש זה ומצאנוהו בלתי מתאים ללשון, כי לא ידענו בלשון "פקידת עון" במשמעות של נועם ורחמים... ואין פירוש זה מתקבל על דעתם של אנשי הלשון. ולו היה זה מחוייב שבשני המקומות הללו הוא לשון נועם ורחמים בגלל סמיכותו ל"נושא עון", היה מתחייב שיהיו גם הנאמרים בעשרת הדברות חנינה ורחמים מפני סמיכותם ל"ועשה חסד לאלפים".

Rashi Shemot 20:4רש״י שמות כ׳:ד׳

אל קנא A JEALOUS GOD – He is jealous to exact punishment, and does not pass over His rights by pardoning idolatry. Wherever: the expression קנא occurs it signifies in old French emportement, English zeal, — determining to exact punishment. לשנאי OF THEM THAT HATE ME – This must be explained in the same sense as the Targum takes it: when they retain in their hands (follow the example of) the evil doings of their ancestors (Sanhedrin 27b); and He keeps (stores up) the mercy which a person does to give a reward for it to the thousand generations of that person's descendants. It follows, therefore, that the measure of good (reward) is greater than the measure of punishment in the proportion of one to five hundred, for the former is threatened only to four generations whilst the latter is bestowed upon thousands (two thousands at least) (Tosefta Sota 4; see Rashi on Exodus 34:7).

אל קנא – מקנא ליפרע ואיני עובר על מידתי למחול על עבודה זרה, וכל לשון קנאה אנפרנמנט בלעז נותן לב ליפרע. לשנאי – כתרגומו כשאוחזין מעשה אבותיהן.

Rashi Vayikra 20:5רש״י ויקרא כ׳:ה׳

ובמשפחתו [THEN I WILL SET MY EYES AGAINST THAT MAN], AND AGAINST HIS FAMILY – R. Simeon asked, "But how did his family sin that it should be punished?" But the family is mentioned to teach you that you may take it as a rule that there is no family in which there is one tax-collector (a calling held in great reprobation by Jews) which may not be regarded as consisting entirely of tax-collectors, for they all try to protect him (Sifra; Shevuot 32a). והכרתי אתו AND I WILL CUT HIM OFF – Why is this stated (it appears to be a mere repetition of the statement in v. 3)? Because since Scripture says here for the reason stated above, "[I will set My face…] against his family", I might think that the whole family is also doomed to excision; Scripture therefore states "[I will cut] him [off]"— he alone is subject to excision, but the whole family is not subject to excision but to bodily sufferings (Sifra; Shevuot 39a).

ובמשפחתו – א"ר שמעון וכי משפחה מה חטאת, אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין שכולן מחפין עליו. והכרתי אתו – למה נאמר לפי שנאמר ובמשפחתו יכול כל המשפחה בהכרת, תלמוד לומר אותו, אותו בהכרת, ואין כל המשפחה בהכרת, אלא ביסורין.

Rashi Vayikra 26:39רש״י ויקרא כ״ו:ל״ט

בעונת אבתם אתם means if the iniquities of their fathers shall be with them, i.e. if they hold fast to (imitate) the doings of their fathers (cf. Sifra; Sanhedrin 27b).

בעונות אבותם אתם ימקו – כשעוונות אבותם אתם, כשאוחזין מעשיהם בידיהם.

Rashi Devarim 7:10רש״י דברים ז׳:י׳

ומשלם לשנאיו אל פניו AND HE REPAYETH THEM THAT HATE HIM TO THEIR FACE [IN ORDER TO MAKE THEM PERISH] – i.e. during their lifetime (cf. Rashi on Genesis 11:28 s. v. על פני) he repayeth them their good recompense, in order to banish them from the future world (cf. Onkelos).

ומשלם לשנאיו אל פניו – בחייו, ומשלם לו גמולו היטב כדי להאבידו מן העולם הבא.

Rashi Devarim 24:16רש״י דברים כ״ד:ט״ז

לא יומתו אבות על בנים FATHERS SHALL NOT BE PUT TO DEATH על בנים – i.e. by the evidence of their children. But if you say it means "for the sin of their children", then it would be redundant for it goes on to state "every man shall be put to death for his own sin" (Siphre: Sanhedrin 27b). איש בחטאו יומתו EVERY MAN SHALL BE PUT TO DEATH FOR HIS OWN SIN – This suggests: but one who is not yet an איש, a man, does sometimes die on account of his father's sins: little children sometimes die at the hands of Heaven because of their parents' sins (Siphre).

לא יומתו אבות על בנים – בעדות בנים, ואם תאמר בעון בנים כבר אמור איש בחטאו יומתו, אבל מי שאינו איש מת בעון אביו הקטנים מתים בעון אבותם בידי שמים.

Rashi Yechezkel 18:2רש״י יחזקאל י״ח:ב׳

ושיני בנים תקהינה... כך דרכו של הקדוש ברוך הוא: האבות חוטאין והבנים לוקין, שהרי כמה שנים חטאו מלכי ישראל קודם שגלו, ואף אנו לא נדאג ללקות בעוונינו.

Rashi Sanhedrin 27bרש״י סנהדרין כ״ז:

כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם - ונפרעין מהן עונותיהן ועון אבותיהם.

Rashbam Reconstructed Bereshit 15:16רשב״ם המשוחזר בראשית ט״ו:ט״ז

ודור רביעי ישובו הנה – המפרש דור רביעי של ישראל ישובו הנה לארץ ישראל טועה הוא כי [מאחר] שנתן קצבה של ארבע מאות שנה, מה לנו אם דור רביעי או דור חמישי. והלא מכל מקום יתעכבו ארבע מאות שנה. אלא טעם נתן הקב"ה לדבריו, למה אני צריך לעכב ארבע מאות שנה, שדור אחר רביעי של אמוריים ישובו הנה, שהדור מאה שנה כאשר נמצא במסכת עדיות, והרי ארבע מאות ארבע דורות, שאעפ"י שיושבי הארץ חטאו ודינם להקיא הארץ את יושביה, צריך אני להמתין ארבע דורות כדכתוב פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי, אולי יחזרו הבנים בתשובה. כי לא שלם – זמן פרעון שאני עתיד ליפרע אליו מן האמוריים החוטאים, עד הנה – עד אחר דור רביעי של אמוריים, כדכתוב על שלשים וכו'. זהו עקר פשוטו. (כ"י מינכן 252 עם תיקונים ע"פ כ"י אוקספורד מארש 225 בשם רבי' שמואל)

Rashbam Shemot 20:4רשב״ם שמות כ׳:ד׳

לשנאי [VISITING GUILT UPON THE CHILDREN ...] OF THOSE WHO HATE ME: If the children [continue to] hate me.

לשנאי – אם הבנים שנאי.

Rashbam Devarim 7:10רשב״ם דברים ז׳:י׳

ומשלם לשונאיו FOR THOSE WHO HATE HIM, HE REPAYS: appropriate recompense for their sins אל פניו, i.e., to them in their own lives or to their descendants, up to the fourth generation. And that is the meaning of לא יאחר — HE WILL NOT DELAY: [i.e., God will punish sinners] either in their own lifetimes or [in a subsequent generation,] up to the fourth generation. This is the plain meaning of Scripture. This [verse] is [a reiteration of the principle that] "the measure of good [i.e., reward] is greater than the measure of misfortune [i.e., punishment]." There is no punishment for any sin beyond the fourth generation. But the reward for good deeds [potentially lasts much longer]; even if [many] generations following the original righteous person are sinners, recompense may be given for the good deeds of that righteous person even to the "later generations," to the thousandth generation, if [the descendants in that thousandth generation are] found to be wholehearted [with God].

ומשלם לשנאיו – גמול חטאתיו, אל פניו – בחייו, לו ולבניו עד דור רביעי. זהו לא יאחר – או בחייו או עד רביעים, זהו פשוטו. וזו היא מדה טובה מרובה ממדת פורענות: שעל החטאים לא יענש מרביעי ואילך, אבל גמול החסדים אף על פי שחוטאים הדורות אחר הצדיק, תיגמל צדקתו אף לדור אחרון של אלף דור שיימצא תמים.

Rashbam Devarim 24:16רשב״ם דברים כ״ד:ט״ז

ובנים לא יומתו על אבות CHILDREN SHALL NOT DIE FOR THEIR FATHERS: in a court of law. So it is written (2 Kgs 14:6), "But he did not put the children of the assassins to death, in accordance with what is written ... ‘[Children] shall not be put to death... .’" However, [that rule does not apply to] God [who] "visits the guilt of parents upon the children" (Exod 20:5), if they continue in their parents’ ways. So it is written (Jer 31:29), "Parents have eaten sour grapes and the children’s teeth are blunted," and they lose their ancestral inheritance. But a [Jewish] court of law does not do that.

ובנים לא יומתו על אבות – בבית דין. כדכתיב: ואת בני המכים לא המית ככתוב {וגו'} לא יומתו וגו' (מלכים ב י"ד:ו'). אבל הקדוש ברוך הוא פוקד עון אבות על בנים (שמות כ':ד'), כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, וכדכתיב: אבות יאכלו בוסר ושיני {ה}בנים תקהינה (יחזקאל י"ח:ב'), לאבד נחלת אבות. אבל לא על ידי בית דין.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 20:4-5אבן עזרא שמות פירוש שני כ׳:ד׳-ה׳

(ד) הזכיר ירמיהו, כי האכל הבסר תקהינה שניו (ירמיהו ל"א:כ"ט). ובספר יחזקאל מפרש, כי השם הנכבד נשבע כי בן לא ישא בעון האב (יחזקאל י"ח:כ'). אם כן מה טעם פוקד עון אבות על בנים. והתשובה, שיחזקאל פירש אם היה האב רשע ולא הלך הבן בדרכיו, לא ישא עון אביו, כי פקידת העון היא קשורה על שונאי. וטעם פקידה כמו זכירה, כי השם יאריך לרשע, אולי ישוב מחטאו ויוליד בן שהוא טוב ממנו. והנה אם הלך בדרכי אביו, וגם הדור השלישי, גם הדור הרביעי, השם לא יאריך אפו לרביעי כי בו יאבד זכר כולם, כי השם יזכור מה שעשה האב, ומה שעשה הבן, ובן הבן, ולא יאריך לרביעי. ומלת פוקד כמו וי"י פקד את שרה (בראשית כ"א:א'), שהוא כמו ויזכרה י"י. ובני הבנים נקראים בנים. על כן אחז דרך קצרה, כי ממלת שלשים ורבעים יבין האדם זה. (ה) כתוב ועשה חסד לאלפים – וכתוב, לאלף דור (דברים ז':ט'). ובני אדם יחשבו, כי זו שאלה, ואיננה, כי כתוב, אם תשמר מצותי ישמור לך השם הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך, שהם השלשה אבות. וזה שומר הברית והחסד {לאהביו ולשמרי מצותיו} לאלף דור (דברים ז':ט'), ובפרשה זו אמר דבר אחר והוא שהוא עושה חסד לאלפים – והטעם, אין קץ. וזה הדבר יתפרש לשני ענינים. האחד, שהשם יעשה חסד לאוהביו, שתעמודנה נשמותם לעולם לאלף אלפי דורות. והשני, כי יעשה השם טוב לבניהם, שהם כמוהם עד אין קץ. וכבר אמר דוד, וחסד י"י מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים (תהלים ק"ג:י"ז). והנה אין ספק, כי חסד השם הוא לנצח על יריאיו, ובעבור שהזכיר וצדקתוו לבני בנים, על דרך וצדקתו עומדת לעד (תהלים קי"א:ג'), הוצרך לפרש אם היו הבנים טובים, על כן אמר אחר כן לשומרי בריתו. ובפרשת כי תשא אפרש לך איך תכנס מדת פוקד עון אבות במדת רחמים. ומלת לאהבי – הם החסידים, ולשומרי מצותיו – הם הצדיקים.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 20:4אבן עזרא שמות פירוש ראשון כ׳:ד׳

וזה טעם אל קנא, וכדרך בן אדם דיבר הכתוב עד שיבינו השומעים. וכן אמר, ושמתי אני את פני והכרתי אותו (ויקרא כ':ה'). גם אם היה בנו רע, אפקוד עון אביו עליו. וטעם על רבעים – שלא אאריך להם יותר. ואין במקום הזה מה שישאל השואל, איך יפקד עון אב על בן. כי הנה מפורש הוא לשונאי, כי אם היה הבן מאוהבי השם, לא יפקוד עליו עון האב. והטעם הוא שהשם לא יאריך אפו אם יהיו עד ארבעה דורות שונאי השם כולם. ויש אומ' שיכרת הראשון, גם יש השני גם השלישי. ואין טעם פקד – שיחבר, כי אם זכירה, כמו פקדתי (שמואל א ט"ו:ב'), ואחר שיזכור כל אשר עשה האב לא יאריך לבן.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 34:7אבן עזרא שמות פירוש ראשון ל״ד:ז׳

ונקה לא ינקה – לאשר אינם שבים. על כן פסקו הקדמונים (בבלי יומא פ"ו.) במלת ונקה, כי מזה למדו שינקה לשבים. ולפי דעתי שהוא דבק. והטעם, אף על פי שישא העון לא ינקה בסוף. ואם מת החוטא ולא הענישו לשלם גמולו בראשו, והיה בנו כמוהו, יפקוד עון האב על הבן. וכבר פירשתיו בפרשת וישמע (ראב"ע שמות כ':ד'), גם זאת מדת רחמים, שיאריך לאב עד בוא הבן. ואם הבן טוב לא יפקוד עון האב עליו. אם כן מה טעם ונקה לא ינקה. יש להשיב, כי על הרב דבר, והכתוב כמו יראת י"י תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה (משלי י':כ"ז). והפך הדבר, יש צדיק אובד בצדקו, על כן כתוב מלת יש, כי הוא המעט. וכן יש מפזר ונוסף עוד (משלי י"א:כ"ד). ויש אשר יהיה הענן (במדבר ט':כ'), כי המנהג שיעמד שנים.

Ibn Ezra Devarim 24:16אבן עזרא דברים כ״ד:ט״ז

ותועי לבב שאלו, איך אמר הכתוב לא יומתו אבות, ובמקום אחר אמר פוקד עון אבות (שמות כ':ד'). ושאלתם תוהו, כי לא יומתו {אבות על בנים} – מצוה על ישראל, ופוקד עון אבות הוא הפוקד. וכבר פירשתיו במקומו.

R. Eliezer of Beaugency Yechezkel 18:2-4,19-23ר׳ אליעזר מבלגנצי יחזקאל י״ח:ב׳-ד׳,י״ט-כ״ג

(ב) ושני {ה}בנים תקהינה – בתמיה. איפשר אבותינו חטאו ואינם ואנחנו נסבול עונותם, אם כן משוא פנים יש בדבר שהנביאים מתנבאים עלינו ללקות על הכעסים שהכעיסהו מנשה והראשונים. (ד) כנפש האב חביבה לי נפש הבן – ולא נשאתי פנים לאב יותר מן הבן, אבל ארך אפים אני למען שמי, ולמען העיר אשר בחרתי עד עתה. אבל מעתה לא אאריך לכם עוד ולא תמשלו עוד אלא אתם לי כיחידים. הנפש החוטאת היא – לבדה תמות – והואיל ואתם חוטאים לפני תלקו. וגם יש לומר שהן היו טועים במה שראו שהראשונים לא לקו והאחרונים לקו וסבורין שכך העולם נוהג שהרי מימי ירבעם בן נבט חטאו והושע בן אלה ודורו לקה. מנשה חטא יהואחז ויהויקים ויהויכין בניו לקו. ואף יאשיהו הצדיק נפל בחרב ואין זה דין. והוא מושיבם שעוד לא ימשלו המשל הזה שלא יאריך להם אפו כאשר עשה עד עתה אלא לעולם ילקה אותם מדור לדור שיחטאו. ולא יטעו עוד לומר ששני בנים תקהינה כי אין זאת שהרי כל הנפשות לי הנה מעשה ידיו כלם ואם הבן צדיק לא ישא בעון האב, אלא הנפש החטאת היא תמות. והרי ירבעם חטא נכרת זרעו, וכן בעשא בן אלה וכן אחאב ועם כלם נשפטתי, וכן עם כל היחידים הראשונים והאחרונים. כגון בימי השופטים ושאול ושלמה, ואף דוד לקה בחטאו ואף משה ואהרן ודורם. אבל להגלות ישראל מארצו לתתם ביד אויביהם ולחלל את מקדשי לתתם ביד גוי לא עם ביד גוי נבל האומרים ידינו רמה ולא י"י פעל כל זאת ולחלל שמי בזה אני מאריך אפי. ומפרש והולך שדינו צדק ואין זאת שאם הבן צדיק ישא בעון האב, ולא האב הצדיק בעון הבן. (יט) ואמרתם – ואם תאמרו. מדוע לא נשא הבן בעון האב – והרי הושע בן אלה ודורו שלקו בעון הראשונים, גם לנו אתה אומר להלקות בעון מנשה והראשונים, אין זאת שהרי הבן הזה לכך אינו נושא בעון אביו לפי שמשפט וצדקה עשה. (כ) ולפיכך אמרתי: הנפש החוטאת היא תמות שצדקת הצדיק עליו ורשעת הרשע עליו תהיה – אבל הושע ודורו החזיקו במעשה ירבעם וחביריו וחוטאים ורעים היו לכך כשפקדתי עליהם עונם אף בעונות אבותם, את עונם ימקו, וכן אתם. אבל זה שלא חטא למה ילקה. (כא) וגדולה מזו שאף הוא הרשע כי ישוב מדרכו הרע ועשה טוב, לא ישא עונותיו הראשונים. (כג) קל וחומר הבן שהוא גוף אחר שלא חטא בתחלתו, שלא ישא בעון אביו, שהרי איני חפץ במות המת, ותיקנתי לו תשובה להחיותו.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 20:4-5ר׳ יוסף בכור שור שמות כ׳:ד׳-ה׳

ואל תאמר כי אני אשכח את הפשע, כי אני: פוקד עון אבות על בנים – ולא בשביל שאפרע מן הבן עונותיו של אב, כי איש בחטאו יומתו (דברים כ"ד:ט"ז), ולא ימות הבן בעון האב. אלא כך היא המידה: אם אדם חוטא, הקב"ה ממתין לו אולי ישוב. או שמא בנו יהיה צדיק ואינו נפרע ממנו. ואם יהיה בנו רע, הקב"ה ממתין גם לו אולי ישוב, או שמא יהיה הבן טוב, וכן השלישי. ואם הרביעי רע, מכחידו מן העולם בעונותיו של עצמו, שכבר הוחזקו אבותיו. ולא גרמו לו עונות אבותיו, אלא שאין הקב"ה ממתין לו. ומכל מקום, אין הקב"ה פורע ממנו אלא מה שהוא עצמו חוטא, וזה פוקד עון אבות, שאם לא היו אבותיו חטאים, לא היה פורע ממנו. (ה) ועושה חסד לאלפים – לכמה אלפים שבניהם צדיקים, ועובדין את הקב"ה זה אחר זה, הוא מוסיף עליהם אהבה שעובדין אותו דור אחר דור לעולם באין קץ. אבל הרשעים לא יעברו דור רביעי, ולפיכך אינו אומר על חמישי ושישי, שלא יבאו לעולם. וכן מצינו ביהוא, כי כשהרשיע, אמר לו הקב"ה: בני רביעים ישבו לך על כסא ישראל (מלכים ב ט"ו:י"ב). וכן ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם (בראשית ט"ו:ט"ז).

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 34:7ר׳ יוסף בכור שור שמות ל״ד:ז׳

אבל איני מנקה אותו לגמרי, אם לא על ידי תשובה ומעשים טובים. וכן דרשו רבותינו (בבלי יומא פ"ו.): מנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינם שבים. אלא פוקד עון אבות {על בנים על שלשים ועל רבעים} – שאני נושא הרשעים עד דור רביעי, וכיון שהוחזקו אני מכלה דור הרביעי מן העולם, ולא יהיה שום חמישי, ועון אבותיו גרמו לו להיות רביעי, והקב"ה פורע עוונותיו ממנו. אבל עון אבותיו איני פורע ממנו, דכתיב: איש בחטאו יומתו (דברים כ"ד:ט"ז), וכן פירשתי בוישמע יתרו (ר"י בכור שור שמות כ':ה'). ורבותינו פירשו: נושא עון – שנושא כף העוונות כדי שיכרעו הזכיות. ויש לפרש: ונקה לא ינקה – שלא ינקה ויעביר מן העולם את החוטא עד דור רביעי, כמו ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך (ירמיהו ל':י"א) – מן העולם.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 20:4-5ר׳ יוסף בכור שור ויקרא כ׳:ד׳-ה׳

(ד) ואם העלם יעלימו – שיש עדים ואסור בידם ואינם רוצים להורגו. (ה) אז אשים פני בו ובמשפחתו, כלומר: בכל מסייעיו ומחזיקיו, ואעבירם מן העולם. ואת כל הזונים אחריו – כל מסייעיו חשובים בעיני כזונים אחריו, וכן תירגם אונקלוס ובמשפחתו ובסעדוהי. כל מסייעיו קורא משפחתו.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 14:18ר׳ יוסף בכור שור במדבר י״ד:י״ח

מדהזכירו כאן פוקד עון אבות על בנים – גם זה מדת רחמנות, שאינו פורע לא מהראשון ולא מהשיני עד הרביעי. ובכי תשא, שבא למניין המידות, אמר: על בנים ועל בני בנים (שמות ל"ד:ז'), אבל בכאן לא חש להאריך.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 7:10ר׳ יוסף בכור שור דברים ז׳:י׳

ומשלם לשונאיו – תירגם אונקלוס שמשלם להם טוב שעושים בעולם הזה, כדי לטורדן לעולם הבא. וכן אמר דוד: בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און, להשמדם עדי עד (תהלים צ"ב:ח'). ויש לפרש, דהכי קאמר: בזכות הצדיקים הוא גומל חסדים לבניהם לאלף דור, אבל חובת הרשעים משלם להם על פניהם, ואינו נפרע מבניהם אלא אם כן חוטאים גם הם, דלא ימותו בנים על אבות.

Sefer HaGan Bereshit 15:16ספר הגן בראשית ט״ו:ט״ז

ודור רביעי ישובו הנה. אומר הרב בכור שור שכך דרכו של הקב"ה שממתין להפרע מן הרשעים עד דור רביעי, ואחרי שעמדו ג' דורות ברשע והוחזקו ברשען, אם הרביעי עומד ברשעות אבותיו, הקב"ה פוקד עליו עון אבותיו ומבערו מן העולם, וזהו שכתוב ודור רביעי ישובו הנה, כלומר ודור רביעי של אמוריים ישובו בניך הנה כי לא נתמלא סאתם לעקרם עד דור רביעי. וכן הוא אומר על שלשים ועל רבעים, ועל הרבעים הוא פוקד הכל ומבערם מן העולם. וכן הוא אומר גבי יהוא בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל.

Rambam Avodah Zarah 4:6רמב״ם עבודה זרה ד׳:ו׳

והיאך דין עיר הנדחת, בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת, בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו באולתן בית דין מצוין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא והן צרין עליהם ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר כשתבקע מיד מרבין להם בתי דינין ודנים אותם, כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד כוכבים אחר שהתרו אותו מפרישין אותו, נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר העיר ניצול, נמצאו רובה מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף, ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה, ואם נמצאו העובדים רובה מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב, ובין שהודחה כולה בין שהודחה רובה סוקלין את מדיחיה ומקבצין כל שללה אל תוך רחובה, אין לה רחוב עושין לה רחוב, היה רחובה חוצה לה בונין חומה חוץ ממנו עד שיכנס לתוכה שנאמר אל תוך רחובה, והורגין כל נפש חיה אשר בה ושורפין את כל שללה עם המדינה באש, ושריפתה מצות עשה שנאמר ושרפת באש את כל העיר ואת כל שללה.

Rambam Teshuvah 6:1רמב״ם תשובה ו׳:א׳

פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה ונכשלין בהן רוב האדם ויעלה על דעתן מהן שהקב"ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה, והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים, בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו כמו שהודענו ראוי להפרע ממנו והקב"ה יודע איך יפרע, יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות כקניינו הן וכתיב איש בחטאו ימות עד שיעשה איש, ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה, ויש חטא שנפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא.

Rambam Moreh Nevukhim 1:54רמב״ם מורה נבוכים א׳:נ״ד

עם כל זאת ראוי שיהיו מעשי האהבה, המחילה, החמלה והרחמים הבאים מצד מנהיג המדינה מרובים הרבה יותר ממעשי העונשין, שהרי שלוש-עשרה מידות אלה כולן מידות רחמים למעט אחת והיא פוקד עון אבות על בנים (שמות ל"ד, ז'). כי דברו: ונקה לא ינקה פירושו "ומן השורש לא יעקור" על-פי דברו: ונקתה לארץ תשב (ישעיה ג', כו). ודע שדברו: פוקד עון אבות על בנים אינו אלא בעוון עבודה זרה דווקא, לא בעוון אחר. ראיה לכך היא מה שהוא אומר בעשר הדברות: על שלשים ועל רבעים לשונאי (שמות כ', ה); ולא נקרא שונא אלא עובד עבודה זרה [שנאמר: ...ופן תדרוש לאלהיהם...] כי כל תועבת ה' אשר שנא [עשו לאלהיהם...] (דברים י"ב, ל-לא). הוא הסתפק ברבעים, כי מרב מה שיכול אדם לראות מצאצאיו הוא דור רביעי. לכן, כאשר הורגים את אנשי העיר, עובדי עבודה זרה, הורגים אותו זקן העובד [עבודה זרה] ואת צאצאי צאצאי צאצאיו שהם הדור הרביעי. הרי זה כאילו הוא מתאר, שמכלל מצוותיו יתעלה, שהן מכלל מעשיו בלא ספק, שייהרגו צאצאי עובדי עבודה זרה, ואפילו הם קטנים, יחד עם הוריהם וסביהם. ציווי זה מצאנוהו חוזר ומופיע בתורה בכל מקום; כפי שציווה בעניין עיר הנדחת: החרם אתה וכל אשר בה (דברים י"ג, טז). כל זאת כדי למחות אותן עקבות המחייבות השחתה גדולה, כפי שהסברנו.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 20:4ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות כ׳:ד׳

פקד עון אבת וג' – כמו שביארו המתרגם כד משלמין בניא למחטי בתר אבהת[ה]ון ואין סתירה ממאמר לא יומתו אבות על בנים וג' כי ההוא נצטוה לנו במה שנבקש במשפטינו ומה שנעביר מעונשינו. לשנאי – לעובדי עבודה זרה.

Iggerot HaRamah 12אגרות הרמ״ה לחכמי לוניל, כתאב אלרסאיל י״ב

ובהלכות ע"ז (רמב"ם פ"ד ה"ו) בענין אנשי עיר הנדחת קאמר כשתבקע העיר מיד מרבין להם בתי דינין ודנין אותם, כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד ע"ז אחר שהתרו בו מפרישים אותו, אם נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלים אותם ושאר כל העיר ניצל, נמצאו רובה מעלין אותם לבית דין הגדול וגומרים שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף ומכין כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כלה ואם נמצאו העובדים רובה מכין את כל הטף ואת כל הנשים שלעובדים לפי חרב. והאי מימרא דידיה תמיהא לן מכמה אנפי. חדא דקי"ל כר' יוחנן דאמר (קי"ב ע"א) דנים וסוקלים ואחד משלים לרוב ומיתתו בסייף. והא דאמרינן לבסוף אלא מרבים להם בתי דינים ומעיינין (בדיינהו) [בדינייהו] ומסקינן להו לב"ד הגדול וגמרינן ליה לדינייהו וקטלינן להו לטעמיה דריש לקיש קאמרינן. דקא סלקא דעתין דהאי דאמר ריש לקיש מרבין להם בתי דינין למגמריה דינייהו לאלתר קא אמרינן. ואקשינן עליה איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כולה לשעריך, ומפרקינן דריש לקיש לא קאמר דגמרינן ליה לדינייהו מיד אלא דמעיינינן בדינייהו ואי משתכחי עובדין רובה מסקינן להו לב"ד הגדול וכוי. אבל לרבי יוחנן לא קשיא מידי. דכי קא ממעט מרובין קא ממעט והני לרבי יוחנן יחידים נינהו דהא קמא קמא דמטי לידן גמרינן ליה לדיניה כיחיד דאכתי הנך בחזקת כשרים נינהו אבל ההוא חד דמשלים לרוב מודה ר' יוחנן דמסקינן ליה לבית דין הגדול וקטלי ליה התם. וליכא למימר דגמרא הוא דמסיק ליה הכי דלא כר' יוחנן דהא קיימא לן (יבמות ל"ו ע"א) דריש לקיש ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן לבד מהנהו תלת. ועוד תמיהא לי דקאמר מכין את כל הטף ואת כל הנשים לפי חרב, הני נשים היכי דמו. אי דעבדי ע"ז היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו ואי לא עבדי ע"ז אמאי נהרגין. טוביה חטא וזיגוד מינגד. השתא לבושי נשים צדקניות קאמרינן (סנהדרין שם) דפלטין משום דהוו להו כי גופייהו נשים גופייהו מיבעיא. ותו דקאמר מכין את כל הטף. וחלילה לאל מרשע וכי היכן מצינו קטן חייב שזה חייב. ובהדיא אמרינן בפרק ארבע מיתות (ס"א ע"ב) כי יסיתך וגו' והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד ודייקינן התם הא לכל דבריהם זה וזה שוים. וש"מ דכי היכי דיחידים טפם פלט מרובין נמי טפם פלט. ותו דהא דוכתא דבעינן איתויי חומרין דעיר הנדחת טפי מיחידים לא קא מייתי אלא דממונם אבד. ואם איתא נשים וטף הוה עדיף ליה לאיתויי. ואי משום דכתיב החרם אותה ואת כל אשר בה, הא גבי בן סורר ומורה דלא ממעיט קרא קטן וכי איבעיא לן בגמרא (ס"ח ע"ב) קטן מנא לן דפטור אתמהינן היכי אשכחן דחייב רחמנא קטן דהכא ליבעי קרא למיפטריה.

Iggerot HaRamah 26-27תשובת רבינו אהרן ב״ר משולם מלוניל לרמ״ה, כתאב אלרסאיל כ״ו-כ״ז

ואשר כתבת בענין אנשי עיר הנדחת דתמיהא לך מה שכתב רבינו הרב (רמב"ם) ופסק מרבין להם בתי דינים ודנים אותם וכתבת דקי"ל כר' יוחנן דאמר (קי"ב ע"א) דנין וסוקלין. דע באמת כי התבוננו בכל ספרינו ולא נמצא כתוב ולא נזכר שם ר' יוחנן בכולה שמעתתא אלא עולא הוא דמקשי ליה לרב יהודה דאמר דנין וחובשין אם כן נמצאת מענה את דינן אלא דנין וסוקלין וריש לקיש פליג עלייהו ואמר מרבין להם בתי דינים ומקשי ליה מהא דאמרינן איש ואשה אתה מוציא לשעריך וכוי ומתרץ לה אליבא דר"ל, וקא סבר רבינו הרב כיון דשקיל וטרי בגמרא ומסיק לה אליבא דריש לקיש ש"מ הילכתא כוותיה. ומסתבר טעמיה. ואשר תמהת עוד על דבריו דקאמר מכין כל נפש אדם טף ונשים לפי חרב, וקשיא לך "הני נשים היכי דמיין אי דעבדי ע"ז היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו אי לא עבדי ע"ז אמאי נהרגין טוביא חטא וזיגוד מינגד", בדבר הזה דבריך נכונים ושאלתך כשאלת הראשונים. אבל י"ל לדברי רבינו הרב כיון דסבירא ליה הקטנים בני רשעי ישראל נהרגין כל שכן נשי העובדים שהודחו עמם. דכל מקום שאמרה תורה וצותה להרוג הטף צותה להרוג את הנשים. כמו שראינו בעדת קרח ובאנשי יבש גלעד (סוף שופטים). וי"ל לעולם דעבדו הני נשי עבודה זרה ולאו היינו אנשי עיר הנדחת דאילו אנשי עיר הנדחת צריכים שידיחום שני אנשים ולא נשים וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד, ואילו הנשים אעפ"י שלא היה להם התראה או שהודחו מעצמן הורגין אותן לפי חרב מפני שהם היו עיקר לסייע ידי עוברי עבירה והן הנה היו סבה לאנשים הנדחין. כי מי גרם לאנשים שישבו בעיר, חברת הנשים. וכיון שהודחו עמהם נהרגות דבכלל יושבי העיר הנה. וכן נמי אמרינן גבי נכסי צדיקים שבתוכה שהם אובדים ומי גרם לצדיקים שידורו בתוכה נכסיהם לפיכך יאבדו. ומי יודע אולי יש אתו ברייתא דמסייעא ליה בטעמא ומעינינו נעלמה וכהנה רבות עמו. ואשר הגדלת להפליא על דברי רבינו הרב דקאמר מכין את הטף לפי חרב והשתוממו מחשבותיך ונבהלו רעיוניך ונפלא הדבר בעיניך, באמרך "חלילה לאל מרשע וכי היכן מצינו קטן חייב שזה חייב". למה תש[ת]ומם ותשתאה. פקח עיניך וראה בעדת קרח אשר ירדו הם ונשיהם ובניהם הנסמכים עמהם חיים שאולה. והתבונן באנשי יבש גלעד שבשביל האנשים שחטאו אשר לא באו אל ה' המצפה הכו הטף והנשים ואם אנשים חטאו טף ונשים מה חטאו. וכן בשאול כתיב (ש"ב כ"א) ינתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה'. ואם שאול חטא בניו הבאים אחריו מה חטאו. אלא חומר הוא שהחמיר הקב"ה בעבודה זרה ושבועה וחילול ה' להחרים ולהשמיד הכל למען ישמעו ויראו הנשארים, כי יש לך אדם שבנו קטן חביב עליו מגופו. וכן מצאנו בבן סורר ומורה נדון על שם סופו. ועוד בר מן דין ומן דין הלא נמצא כתוב בספרי דבי רב (פי ראה) הכה תכה את יושבי העיר וגו' מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים, כלומר שהורגים אותם דדריש את ריבויא. ואע"פ שיש ספרים שכתבו בהם מכאן אמרו מקיימין את הטפלים, דמשמע דדייק יושבי, אולי בספרו של רבינו הרב נמצא כתוב כדבריו. ועוד דהא אשכחן בהדיא בברייתות של סנהדרין בפרק בתרא (ה"א) פלוגתא דר' אליעזר ורבי עקיבא דרבי אליעזר סבר קטני בני רשעי ישראל נהרגין ור"ע סבר אין נהרגין. ואולי נראה בעיני רבינו הרב לפסוק כר' אליעזר משום דקאי רבי שמעון כוותיה דסתם ספרי רבי שמעון (פ"ו ע"א). ומי יודע אולי נמצא אתו משען ועזר מן הירושלמי או ממקום אחר או מן הברייתות הנסתרות ממנו והנגלות לו. ובאמת כי כל חכם לב ומשכיל איש דעת יש לו לירוא מפניו ולדונו לזכות בכל כחו וענינו ודינו. דכל רז לא אניס ליה ואפילו היה מקשה עליו מהלכות ברורות, כל שכן המקשה עליו מסברות. ואשר הקשית על דברי רבינו הרב דאמר מכין את הטף לפי חרב ממאי דאמרינן בפרק ארבע מיתות ב"ד הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד ודייקינן הא לכל דבריהם זה וזה שוין, וקא דייקת מינה מה יחידים טפם פלט אף מרובים טפם פלט. זאת היא קושייתך משום דסבירא לך דהאי כל דווקא הוא. ותסברה דלכל דבריהם קתני דוקא הוא והא איכא תו ארבעה דברים בין יחיד לרבים דרבים צריכים שידיחום אנשים שנים ומאותה העיר ומאותו השבט מה שאין כן ביחיד הניסת. אלמא כל לאו דווקא וכן קושייתך לאו דווקא.

Iggerot HaRamah 49תשובת הרמ״ה לרבינו אהרן ב״ר משולם מלוניל, כתאב אלרסאיל מ״ט

ובענין אנשי עיר הנדחת אשר כתב גבירי ואדירי כי התבוננו גבירי ואדירי בכל ספריהם ולא מצאו שם שמו של רבי יוחנן בכל השמועה. תמהתי מאד איך נפל דבר גדול כזה מספריכם, כי האמנם לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך, והנה כל הספרים אשר לנו חדשים גם ישנים הנשארים מימות הגאונים וכלים מכלים שונים. לא נפל שמו של ר' יוחנן מאחד מהם. ומקצתם שהיו באוצרותיו של אדוננו הנגיד ה"ר שמואל הנגיד רי"ת והיו אחריו לפני הרב רבינו יוסף הלוי אבן מיגאש, גם הם נמצא בהם כדברי. והנני כותב נוסח השמועה כאשר היא להיותה מצויה לכל איש אשר מלאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה. היכי עבדינן אמר רב יהודה דנין וחובשין אמר ליה עולא א"כ נמצאת מענה את דינן אלא אמר עולא דנין וסוקלין ואחד משלים לרוב ומיתתו בסייף איתמר ר' יוחנן אמר דנין וסוקלין ורבי שמעון בן לקיש אמר מרבין להן בתי דינין איני והא אמר רב חמא בר יוסף א"ר אושעיא והוצאת וגו' איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כלה לשעריך אלא מרבין להם בתי דינין ומעיינין בדינייהו ומסקינן להו לב"ד הגדול וגמרינן להו לדינייהו וקטלינן להו. עד כה סוף השמועה. וספרים שנפל שמו של ר יוחנן מהם טעות סופר גרמה להם. והדין נותן לתלות את הטעות בחסר ולא ביתר לפי שדרך הטועה והשוכח לחסר ולא להוסיף. וכתבת בענין נשי עיר הנדחת דקשיא לי הני נשי דמחייבי היכי דמו אי דעבדי ע"ז היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו אי דלא עבדי עבודה זרה אמאי נהרגין טוביה חטא וזיגוד מינגד. ובעי מר לתרוצי "לדברי רבינו הרב כיון דסבירא ליה דקטנים בני רשיעי ישראל נהרגין כדאמרינן לקמן כל שכן נשי העובדים שהודחו עמם דכל מקום שצוה הכתוב להרוג את הטף צוה להרוג את הנשים כמו שמצינו בעדת קרח ובאנשי יבש גלעד". והא ודאי תמיהא טובא. דאטו מעשה דקרח ומעשה דאנשי יבש גלעד לדורות כתיבי. הוראת שעה היתה וליכא למילף מינה לדורות. ובכמה דוכתי (פסחים פ"ב ע"ב, יומא ס"ט ע"ב, יבמות ל"ה ע"א, כתובות ט"ו ע"א-ע"ב, סנהדרין ע"ח ע"ב פי ע"ב, ע"ז כ"ד ע"ב, הוריות ו' ע"א, זבחים ק"ח ע"ב קי"ט ע"ב, מנחות נ' ע"א-ע"ב, תמורה ט"ו ע"ב, פרה פ"ז מ"ו) פרקינן הוראת שעה היתה. וכל שכן דמעדת קרח ליכא למילף כלל, דמיתה בידי שמים שאני. והרי אמרו חכמים (שבת ל"ב ע"ב) בעון נדרים בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים. ואי כדקאמר מר, ניקום ונילף מינה למיעבד בה מעשה. והוא הדין נמי גבי מעשה דאנשי יבש גלעד ומעשה גבעונים גזרת שעה היתה. שכן ב"ד מכין ועונשים שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך (סנהדרין מ"ו ע"א) ואי הויא מילתא כדקאמר מר ניקום ונילף מינה לדורות. ומאי דקאמר מר ויש לומר לעולם דעבדו הני נשי ע"ז ולאו היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו כלומר שאין דנין אותן כדין אנשי עיר הנדחת דאילו אנשי עיר הנדחת צריכים שידיחום שני אנשים ולא נשים וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד ואלו הנשים אעפ"י שלא היו להן התראה או שהודחו מעצמן הורגין אותן לפי חרב מפני שהן היו עיקר לסייע ידי עוברי עברה והן הנה היו סבה לאנשים הנדחים כי מי גרם לאנשים שישבו בעיר חברת הנשים וכיון שהודחו עמהן נהרגות דבכלל יושבי העיר הנה וכן נמי אמרינן גבי נכסי צדיקים שבתוכה שהן אובדין דמי גרם לצדיקים שידורו שם נכסיהם לפיכך יאבדו. הני נינהו מילי דמר. ולא ידענא מנא ליה למר לשוויי חילוק בין אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. והא כתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (פסחים מ"ג ע"א). ועוד דאי לאו האי קרא הוה יכלינן לחיובינהו לנשים בחיובא דגברי, ואלא מר קא בעי לאחמורי עליהו טפי. ותו דהא לא שנא אנשים העובדים ולא שנא נשים העובדות כלהו בכלל יושבי העיר נינהו ומהתם הוא דאתיא לן וכי כתיבא התראה והדחת שני אנשים איושבי העיר כתיבא דכתיב יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמר ודרשינן בגמרא לאמר מלמד שצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד. דאלמא כולהו יושבי העיר בעו שני עדים והתראה. ודקאמר מר טעמא מפני שהן היו עיקר לסייע ידי עוברי עבירה. בשלמא אי הוה לן ראיה לפלוגי בין אנשים לנשים הוה איכא למימר טעמא כדקאמר מר אלא מאחר דלא פליג רחמנא בינייהו היכי ניקום אנן וניפלוג מהאי טעמא לחיובי נשים פטורות. ודקאמר מר נמי וכיון שהודחו עמהם נהרגות דבכלל יושבי העיר הנה. אטו יושבי העיר מי לא כתיבא בהו התראה כדברירנא. ואי לא כתיבא איושבי העיר היכא כתיבא. ודקא מדמי לה מר נמי לנכסי צדיקים שבתוכה, לא דמי כלל דשאני בני דעה דחס רחמנא עלייהו. וכתב גבירי ויקירי ואשר הגדלת להפליא על דברי רבינו הרב דקאמר מכין את הטף לפי חרב באמרך חלילה לאל מרשע וכי היכן מצינו קטן חייב שזה חייב, והשיב גבירי ויקירי למה תשתומם ותשתאה פקח עיניך וראה בעדת קרח אשר ירדו הם ונשיהם ובניהם הנסמכים עמהם וטפם חיים שאולה והתבונן באנשי יבש גלעד שבשביל האנשים שחטאו שלא באו אל ה' המצפה הכו הטף והנשים ואם אנשים חטאו טף ונשים מה חטאו וכן בשאול כתיב יותן לנו שבעה אנשים מבניו ואם שאול חטא בניו הבאים אחריו מה חטאו אלא חומר הוא שהחמיר השי"ת בעבודה זרה ושבועה וחילול השם להחרים ולהשמיד הכל למען ישמעו ויראו הנשארים כי יש לך אדם שבנו קטן חביב עליו מגופו וכן מצינו בבן סורר ומורה נדון על שם סופו. עד הנה דבריך. וכבר ברירנא דהנך כולהו גזרת שעה הוו וליכא למילף מנייהו לדורות. וכתבת ועוד בר מן דין ומן דין הלא נמצא כתוב בספרי דבי רב הכה תכה את יושבי העיר ההיא מכאן אמרו אין מקיימין את הטפלים דדריש את ריבויא ואע"פ שיש ספרים שכתוב בהן מקיימין את הטפלים דמשמע דדייק יושבי אולי בספרו של רבינו הרב נמצא כדבריו, ועוד הא אשכחן בהדיא בברייתא דסנהדרין בפרק בתרא בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא דרבי אליעזר סבר קטנים בני רשיעי ישראל נהרגין ור' עקיבא סבר אין נהרגין ואולי נראה בעיני רבינו הרב לפסוק כר' אליעזר משום דקאי ר' שמעון כוותיה דסתם ספרי ר' שמעון. עד כה דבריך. וגם אמנה אם יש ספרים שכתוב בהן מכאן אמרו אין מקיימין את הטפלים י"ל שנמצא בספרו של הרב כתוב כן אפילו הכי איכא לאקשויי עלה כדבעינן למימר קמן. ותמיהא לי מאי סייעתיא דמר מברייתא דסנהדרין ואדרבה מהתם איכא למילף דקטנים בני רשעי ישראל אין נהרגין דקיימא לן (סדר תנאים ואמוראים סט"ו) דרבי אליעזר ורבי עקיבא הלכה כרבי עקיבא. ומהתם נמי איכא למשמע דמקיימין את הטפלים גרסי' בספרי דבי רב, דהא קי"ל (פ"ו ע"א) סתם מתני' ר' מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא ר' יהודה סתם ספרי ר' שמעון וכולהו אליבא דר' עקיבא, ואי אמרת אין מקיימין קתני קשיא דר"ע אדר"ע, ואע"ג דאיכא למימר תרי תנאי אליבא דר"ע, הא ודאי שינויא דחיקא הוא, ואפילו כי לא הוה איכא נוסחי דאית בהו מקיימין, וכל שכן השתא דאיכא נוסחי דאית בהו מקיימין. ותו דאפילו תימא אין מקיימין גרסי ותרי תנאי אליבא דר"ע, מסתברא כמאן דקתני בתוספתא אליבא דר"ע קטנים בני רשעי ישראל אין נהרגין, דסוגיין כותיה בפרק ארבע מיתות דקא דייקי' התם הא לכל דבריהם זה וזה שוין כדברירנא באגרתא קמייתא וכדבעינן למימר קמן. ותו מדמתמהינן בריש פרקא דבן סורר ומורה היכא אשכחן דחייב רחמנא קטן דהכא ליבעי קרא למפטריה, ואם איתא אמאי לא פרכינן ולא והא איכא אנשי עיר הנדחת. ותו דאפילו לר אליעזר דאמר נהרגין ליכא למילף מינה לנשים כלל, דאיכא למימר קטנים הוא דנהרגים משום דכי גופא דאבוהון דמו וכנכסיה דמו דהא לא תליא קורבא דידהו במילתא אחריתי אבל נשים דלא תליא קורבא דידהו אלא באישות ואי בעי מגרש לה ואזלא לה קורבא דידהו מיד לא מתקטלי. ואשר הקשיתי באגרתי הראשונה על דברי הרב מההיא דאמרי' בפרק ארבע מיתות הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד ודייקינן התם הא לכל דבריהם זה וזה שוין, וקא מקשי מר "ותסברה דלכל דבריהם דקתני דוקא הוא והא איכא תו ארבעה דברים בין יחיד לרבים דרבים צריכים שידיחום שני אנשים ומאותה העיר ומאותו שבט משא"כ ביחיד הניסת אלמא כל לאו דוקא". ותמיהא לי מילתיה דמר טובא. אדמקשי מר לדידי ליקשי ליה גמרא דפרק ארבע מיתות דקא מותיב אביי מינה תיובתא ולא פרכינן ליה ותסברה דכללא הוא והא איכא ארבעה דברים. אלא מאי אית לך למימר כי קא מפליג בין יחיד לרבים במילתא דאפיק רחמנא יחיד מכלל רבים או רבים מכלל יחיד ואלו הנך ארבעה דברים מאי קולא אית בהו אי לימא דגבי רבים לא מיחייב בההיא מילתא גופה דמחייב בה יחיד עד דאיכא הנך ארבעה דברים ומי איכא כי האי גוונא הא ודאי כי ליכא הנך ארבעה דברים כי דינא דיחידים דיינינן להו. וכי תימא היינו קולא דכי איכא הנך ארבעה דברים מיפטרי מחיוב חמור דיחידים מאי היא דמעיקרא בסקילה והשתא בסייף, הא קתני לה בהדיא וחומרא נמי ליכא אלא לענין ממון דמעיקרא ממונן אבד וההיא נמי (ד)הא קתני לה בהדיא, לדידי נמי לא קשיא כי קא מפליג יחידים למרובים להחמיר או להקל אבל הנך ארבעה דברים לית בהו לא קולא ולא חומרא אלא לענין הנך מילי דתאני להו התם בהדיא ואמטול הכי לא מצי למיתנייהו. אבל לטעמיה דמר ודאי קשיא ולית נגר בר נגרא דיפריקינה.

Iggerot HaRamah 66תשובת הר״ש משאנץ לרמ״ה, כתאב אלרסאיל ס״ו

עוד כתב הרב בהלכות ע"ז בענין אנשי עיר הנדחת כשתבקע העיר מיד מרבים להם בתי דינין ודנין אותם. כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד ע"ז אחר שהתרו בו מפרישין אותו. אם נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר כל העיר ניצל. נמצאו רובה מעלין אותן לב"ד הגדול שבירושלם וגומרים שם דינם והורגים כל אלו (שעברו) [שעבדו] בסייף ומכין כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה. ואם נמצאו העובדים רובה מכין את כל הטף ואת כל הנשים שלעובדים לפי חרב. ע"כ לשונו. ונקט שיטתו כריש לקיש ודלא כרבי יוחנן לפי הספרים שבספרד דגרסי בשילהי חלק (קי"ב ע"א) איתמר רבי יוחנן אמר דנין וסוקלין פי' ואחד משלים לרוב ומיתתו בסייף כעולא וריש לקיש אמר מרבין להן בתי דינין. ואעפ"י ששיטת הרב כריש לקיש אין לחוש מהא דקי"ל (יבמות ל"ו ע"א) כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש בכל דוכתא בר מתלת. דהני מילי בדברים הנוהגים בזמן הזה ולא בהלכתא למשיחא, ושיטתיה דתלמודא בפרק חלק כריש לקיש. ומה שכתב הרב דמכין נשים שלעובדין לפי חרב, בנשים שהודחו עמהם קאמר ולא בצדקניות. דצדקניות ודאי ניצולות הן ולבושיהן כדמוכח בפרק חלק (שם). ולא בא הרב אלא לומר דנשי הרשעים שהודחו בסייף ונשי הצדיקים שהודחו כיחידים דאמו ובסקילה. ומה שכתב הרב דהורגין כמו כן את הטף, פלוגתא דרבי אליעזר ור"ע היא בתוספתא דסנהדרין פרק בתרא (ה"א) והכי מיתניא קטני בני רשעי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין ר' אליעזר אומר נהרגין אמר לו רבי עקיבא ומה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך והרבך אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר הכה תכה את יושבי העיר אם לרחם על בהמתם הרי כבר נאמר החרם אותה ואת בהמתה אלא מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך אלו קטנים שבתוכה. ולא יפה כיון הרב שכתב שיטתו כרבי אליעזר, דקי"ל (שבת ק"ל ע"ב) ר"א שמותי הוא. ואפילו ר' אליעזר לא קאמר אלא בקטנים בני דעת ופקחים שהודחו גם כן בעדים והתראה דזימנין דמענשי אעבירות עצמן כדאשכחן בשלהי יוצא דופן (נדה מ"ו ע"א) אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא דאמר רב הונא הקדיש ואכל לוקה. ואשכחן נמי בפ ארבע מיתות (נ"ב ע"ב נ"ד ע"א) גבי אשת איש ואשת אב וזכור ובהמה איש פרט לקטן, ולמפטריה אתא קרא דכל עריות שבתורה מומתים על ביאת בן תשע כדתנן במס' נדה (מ"ה ע"א). ובריש ערכין (ג' ע"א) נמי גבי ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ממעט נמי קטן. דאצטריך קרא למעוטי קטן בכל הני אע"ג דאשכחן בריש בן סורר ומורה (ס"ח ע"ב) דמקשי תלמודא היכא אשכחן דענש הכתוב דהכא ליבעי קרא למפטריה, לא מתמה אלא אהא דקא בעי תלמודא התם קטן מנא לן דפטור ואין רגילות לשאול כן בשאר מקומות אלא אי משכח דרשא מייתי לה. ומה שכתוב בספרי דבי רב הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים ויש כתוב בהן מכאן אמרו מקיימין את הטפלים, בכל מלכותינו אין כתוב לא זה ולא זה. ואין ראוי לגרסו כלל, דמאן דגריס מקיימין הא בתוספתא דריש ליה מדכתיב ונתן לך רחמים ורחמך, ומאן דגריס אין מקיימין אם כן הוה ליה דלא כרבי עקיבא וקיימא לן (פ"ו ע"א) דסתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא, ומצינו שהתלמוד מקפיד על זה בשילהי השוכר את האומנין (ב"מ פ"ב ע"א) דפריך אם כן הויא לה מתניתין דלא כרבי עקיבא. אלא מחוורתא דלא כרבי אליעזר. ועוד אשכחן סתם התלמוד בפ' ארבע מיתות (ס"א ע"ב) הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד יחיד מכלל רבים להחמיר על עצמו ולהקל על ממונו רבים מכלל יחיד להקל על עצמם ולהחמיר על ממונן, הא מילתא הוא דשאני אבל בכל מילי כי הדדי נינהו שמעינן מינה דאין חלוקים זה מזה בטפלים. דאע"ג דעל כרחין חלוקין נמי שזה בעשרים ושלשה וזה בשבעים ואחד וזה במדיחים מאותה העיר ומאותו השבט וזה בלא מדיחים, לא איירי אלא במידי דחיוב ועונש דהאי מיחייב והאי מיפטר לגמרי. ודברים הללו ברורים יתד היא שלא תמוט. ועוד אשכחן סתם התלמוד בפ' ארבע מיתות (ס"א ע"ב) הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד יחיד מכלל רבים להחמיר על עצמו ולהקל על ממונו רבים מכלל יחיד להקל על עצמם ולהחמיר על ממונן, הא מילתא הוא דשאני אבל בכל מילי כי הדדי נינהו שמעינן מינה דאין חלוקים זה מזה בטפלים. דאע"ג דעל כרחין חלוקין נמי שזה בעשרים ושלשה וזה בשבעים ואחד וזה במדיחים מאותה העיר ומאותו השבט וזה בלא מדיחים, לא איירי אלא במידי דחיוב ועונש דהאי מיחייב והאי מיפטר לגמרי. ודברים הללו ברורים יתד היא שלא תמוט.

Radak Bereshit 15:16רד״ק בראשית ט״ו:ט״ז

ודור רביעי ישובו הנה, the fourth generation, starting with those who descended to Egypt, which was the place of their exile, will return to this their land that they migrated from. This prediction was fulfilled, seeing that Kehat who was one of Yaakov's grandsons went down to Egypt, and the children of Moses and Aaron who were the fourth generation were among those who entered the land of Canaan under the leadership of Joshua. כי לא שלם עון האמורי עד הנה, the time when the Emorite is due for punishment will not be until then. G'd is very patient with sinners, giving them a great deal of time to mend their ways. The punishment for sin is called עון, as we know already from Kayin (Genesis 4,13) who said of the punishment for his having murdered Hevel, his brother, גדול עוני מנשוא, "my punishment is too great for me to endure." We also find that the word חטאת is used both as sin and as atonement for sin, just as the word עון sometimes means "sin," and sometimes "punishment." Compare Zecharyah 14,19 זאת תהיה חטאת מצרים. The reason the Torah singled out the tribe of the Emorite among all the Canaanite tribes is because it was the strongest of those seven tribes. The prophet Amos 2,9 also quotes G'd of having destroyed the Emorite on account of the Jewish people, although the same fate overtook the other Canaanite tribes also.

כי לא שלם עון האמורי עד הנה – עונש עון האמורי לא הגיע עדיין זמנו שיקבלו ענשם, כי האל יתברך יאריך אפו לרשעים, ולכל יש זמן קצוב, יש שמענישו מיד ויש שמאריך לו זמן רב, והכל לפי חכמתו. ואומר כי האמורי לא נגמר עדיין זמן ענשם, ועונש העון יקרא עון, וכן גדול עוני מנשוא (ד' י"ד) ועונש החטאת חטאת, כמו זאת תהיה חטאת מצרים (זכריה י"ד) וזכר האמורי לפי שהיה החזק שבשבעה גוים, וכן אמר ואנכי השמדתי את האמורי מפניכם אשר כגבה ארזים גבהו (עמוס ג').

Radak Yehoshua 7:15רד״ק יהושע ז׳:ט״ו

ישרף באש אותו ואת כל אשר לו – לפי שעבר בחרם יחרם כל רכושו ובניו ובנותיו הקטנים שהם בכלל ממונו אצל העונש ואם בניהם היו גדולים הם בני עונש לפי שראו ושתקו ועברו בחרם ואשה לא היתה לו ואם היתה לו לא ידעה דבר כי העלים ממנה שהרי הטמין אותם תחת הקרקע ומה שאמר ישרף באש כמו שנשרפה העיר שהיתה חרם כן ישרף העובר על החרם וכל אשר לו שהוא חרם.

Radak Shemuel II 3:29רד״ק שמואל ב׳ ג׳:כ״ט

ואל כל בית אביו - אם יואב חטא מה חטאו בית אביו לא אמר אלא על המסייעים אותו והסומכים את ידו כמו שכתוב בתורה באיש ההוא ובמשפחתו ותרג' אונקלוס ובסעדוהי.

Radak Shemuel II 21:1רד״ק שמ״ב כ״א:א׳

אבל זה העונש לא היה מידי אדם; כי כשאמר הכתוב "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (דב' כד,טז), לא אמר אלא על מיתה בידי אדם, שאין לבית דין לענוש האב על הבן ולא הבן על האב; אבל בידי שמים כתוב "פוקד עון אבות על בנים" (שמ' כ,ה) – והוא כשהבנים אינם צדיקים, כמו שאמרו (סנה' כז,ב): כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם – וזו המיתה אע"פ שהיתה בידי אדם, במצות האל היתה, והרי היא כמיתה בידי שמים. ומה שאמר "ויחמל המלך על מפיבשת" (להלן,ז), כיון שלא בקשו הגבעונים אלא שבעה מבני שאול, והיו בהם שבעה זולתי מפיבשת, חמל עליו, על השבועה אשר היתה בינו ובין יהונתן, ולא נתנו בידם; ועוד כי נראה לו שהיה טוב מהאחרים, ואין ראוי לנפול עליו עונש שאול. זהו הנראה בעיני בעניין זה.

Radak Melakhim II 5:27רד״ק מל״ב ה׳:כ״ז

ובזרעך לעולם - לא אמר בכל הבנים שיצאו ממנו עד עולם אלא באותן בנים שהיו לו שתדבק הצרעת בו ובהם לעולם שלא ירפאו ממנה ואם גחזי חטא בניו מה חטאו אלא מלמד שבניו ידעו בדבר וכבר הרחבנו בזה הענין בספר שמואל בקללה שקלל דוד ליואב.

Radak Yirmeyahu 31:28רד״ק ירמיהו ל״א:כ״ח

לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה – משל הוא לחוטא כמו שאמרו קדמוניהם אבותינו חטאו ואינ' ואנחנו עונותיהם סבלנו ואמת הוא כי ממדת הבורא יתברך פוקד עון אבות על בנים וזה המדה היא כשאוחזין הבנים מעשה אבותיהם אז יתחברו עונות האבות עם עונות הבנים ויפקדו על הבנים עון האבות עם עונותיהם וזה אינו אלא בחטא עכו"ם וכיוצא בו חטא גדול והאל הבטיח את ישראל כי לעתיד יהיה לבבם שלם עם ה' ומלאה הארץ דעה את ה' וימעטו החוטאים ואף החוטאים בזמן ההוא לא יחטאו חטא גדול שאפילו להם עצמן יאריך העונש כמו שאמר והחוטא בן מאה שנה יקלל כל שכן שלא יענש הבן בחטא אביו אפילו יחטא כאביו לפיכך האוכל הבוסר תקהינה שניו ובוסר הוא הפרי שלא נגמר בשולו והאוכלו שניו קהות ובספר יחזקאל נאריך עוד בזה הענין בעזרת האל.

Radak Yechezkel 18:2-6רד״ק יחזקאל י״ח:ב׳-ו׳

(ב) מה לכם. על אדמת ישראל - על חרבן ארץ ישראל יאמרו הדור שחרבה בימיהם זה המשל: אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה; ופירוש המשל: מה שהיו אומרים "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו" (איכה ה,ז). ובעבור שהיו אומרים הנביאים לישראל "בחטאת ירבעם" (מ"א טז,לא; מ"ב ג,ג), והיו אומרים לשבט יהודה "בחטאת מנשה" (מ"ב כד,ג), אמרו: אם כן - הבנים לוקים בעון אביהם, והנה יתכן לומר זה: אבות יאכלו בסר ושיני הבנים תקהינה! והם לא הבינו ולא השכילו בזה: כי בגלל חטאת ירבעם ומנשה היה הקצף הגדול, כי הם החטיאו הבאים אחריהם, ואלו לא אחזו ישראל בחטאת ירבעם ולא אחזו בני יהודה בחטאת מנשה - לא היו לוקים בעוונותיהם ולא חרבה ארץ ישראל; ועל זה העניין השיבם האל, והוא עניין כל הפרשה הבאה אחר זה. (ג) חי אני. אם יהיה לכם עוד משול המשל הזה - כי אני אודיעכם משפטי ודרכי ולא תטעו עוד בו; ותנו דעתכם ותראו כי כן הוא, כי "כל הנפשות לי הנה" (להלן,ד) ואני נתתי אותן בבשר להנהיג הגוף ללכת אחרי, ואני רוצה בחייהן לא במיתתן, כי "לי הנה" ומכבודי נגזרו, "כנפש האב וכנפש הבן" (שם); ואיך תעלו בדעתכם שאעניש הנפש אם לא חטאה? חלילה לי. (ה) ואיש כי יהיה צדיק - עתה יפרש המשפט כאשר הוא מלפניו, כדי שלא יטעו עוד בו. גם אין להם לטעות במה שכתוב בתורה "פוקד עון אבות על בנים" (שמ' כ,ה), שהרי כתוב שם "לשנאי"... (ו) ...ואחר שאמר כי הבן לא ישא בעון האב והאב לא ישא בעון הבן (ראה להלן,כ), אמר כי אפילו עונות עצמו לא ישאם אם ישוב מהם (ראה להלן,כא-כב). ובכל זה העניין זכר הגמול בכלל ב'חיים' והעונש ב'מיתה' (ראה להלן,ט,יג). וכתב הגאון רב סעדיה (אמונות ודעות עמ' רסו-רסז), כי זה שזכר החיים והמיתה הם לעולם הבא. ואני אומר, כי אמת הוא כי עיקר העונש והגמול הוא לעולם הבא; אבל העניין הנזכר הנה לא נזכר על דבר העולם הבא; כי העניין הזה תשובה לאומרים כי הבן נושא עון האב, בראותם הצרות הרבות לבנים באותו הדור ואבותיהם חטאו ואינם; ולא היו אלה מתלוננים על דבר העולם הבא כי לא ידעו מה הוא, אלא על מה שהיו רואים בעיניהם, וצריך שתהיה התשובה מעין השאלה והתמיהה. ואם תאמר: אם כן למה זכר החיים והמות לבד, ואין הגמול והעונש בעולם הזה בחיים ובמות לבד אלא אף בכלל פרטי הברכות והקללות הכתובים בתורה? נאמר, כי אמר זה לקצר העניין ולזכור הדבר הכולל, והם החיים והמות, כמו שאמר "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ראה וי' יח,ה) - הנה זכר החיים במקום כל פרטי הברכות. ואע"פ שאנקלוס תירגם "ויחי בהון לחיי עלמא", אין משמעות "וחי" אלא בעולם הזה, כמו שהיו כל הברכות והקללות שיעדם בתורה בעולם הזה, אלא שנרמזו במלת "וחי בהם" חיי העולם הבא, וכן נרמזו במקומות אחרים מן התורה; אבל פשוטו שלדבר הוא בעולם הזה. וכן מה שאמר לאדם הראשון "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בר' ב,יז) - המיתה הזאת כוללת כל הקללות שנגזרו על אדם בעוון אכילת הפרי, והוא מה שאמר לו "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה. וקוץ ודרדר תצמיח לך. בזעת אפך" וגו' (בר' ג,יז-יט) - והנה כלל בלשון 'מיתה' כל אלה הקללות. וכן אמר "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דב' ל,יט), ו"הברכה והקללה" הוא דרך כלל, במקום 'הברכות והקללות'; הנה קרא הברכות - "החיים", וקרא הקללות - "המות". והטעם: כי החיים עם ההצלחה והטוב הם "החיים", ועם הרע הם המיתה, כמו שאמר על האדם המצליח במעשיו "ואמרתם כה לחי" (ש"א כה,ו), והמנוגע בגופו נקרא 'מת', כמו שאמר "אל נא תהי כמת" (במ' יב,יב), וכן העני חשוב כמת (ראה נדרים סד,ב). ובאמרו "הנפש החוטאת היא תמות" (לעיל,ד ולהלן,כ) - אמר על הנפש שהיא בעלת התאוה והיא החוטאת עם הגוף; וכן אמר "נפש כי תחטא" (וי' ד,ב), וכן היא מקבלת העונש עם הגוף: הרעב והחולי והשבי. וכל זה והדומה לו יקרא 'מיתה', כי מי שחייו רעים חשוב כמת, וכמה מן הנביאים בחייהם שאלו מיתתם, כמו שמצאנו באיוב (ג,ב-יט). וכאשר אמר כי "בן לא ישא בעון האב" (להלן,כ) - בבן שהוא גדול, שהוא ראוי לעונש ולשכר מעצמו; אבל הבנים הקטנים מתים בעון אבותם, וכן ייטיב להם בזכות אבותם; אבל הגדולים שהם רשעים - לא תועילם זכות אבותם, כמו שהצדיקים לא תזיקם עון אבותם, כמו שאומר בתורה בעונש "פוקד עון אבות על בנים" ואמר "לשונאי" (שמ' כ,ה), ואמר בגמול הטוב "שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור" (דב' ז,ט). אבל מדת הטובה מרובה ממדת הפורענות, כי זכות האבות שומר לבנים הטובים ומוסיף להם טובה בזכות אבותם אפילו לאלף דור או לאלפים דורות, כמו ששומר לנו ברית אברהם יצחק ויעקב אבותינו עד היום, שאנחנו אוהביו ושומרי מצוותיו אע"פ שיש בינינו רשעים: כל ישראל נקיים היום מעון עבודה זרה, ומשאר העוונות הנזכרים נקיים רוב ישראל. וכל שכן שהבטיח אבותינו בזה, כמו שאמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו' (בר' יח,יט), וברית כרת עמו בין הבתרים לשמור הברית לבניו עד עולם (ראה בר' טו,יח), ואמר "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור" (וי' כו,מב), ואמר "וזכרתי להם ברית ראשונים" (שם,מה). וברית כרותה לזרע אברהם יצחק ויעקב שלא ישבתו מהיות גוי לפני האל; ואשר יצאו מכלל אומתינו לא היו מזרעם באמת אלא מהאספסוף, הגרים שנתגיירו. ועון האבות שמור לבנים הרשעים להוסיף להם ברעתם בעון אבותם עד ארבעה דורות (ראה שמ' כ,ה), לא יותר, כי כן יוכל לראות הזקן המורד מבני בניו עד ארבעה דורות, כי יש רשע מאריך ברעתו (ע"פ קה' ז,טו). ודבר עלי, שאמר לו האל שישמור לו ולבניו עד עולם (ראה ש"א ב,ל) - העון ההוא היה גדול והיה בו חילול השם, וקורא הדורות מראש (ע"פ יש' מא,ד) ידע שלא יהיה בבניו מי שראוי שיכפר לו עון אבותיו ההוא בעבורו, ואם יהיה - לא יחול עליו העונש ההוא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ר"ה יח,א): בזבח ובמנחה הוא דאינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים. וזכר בפרשה זאת שלשה דורות, בצדיק ורשע וצדיק, כנגד הדורות שהיו מתרעמים עליהם: כי חזקיהו היה צדיק ולא נשא עון אחז אביו; ומנשה בנו היה רשע שופך דם (ראה מ"ב כא,טז), כמו שאמר "והוליד בן פריץ שופך דם" (להלן,י), והנה לא הועילה לו צדקת חזקיהו אביו ונענש על רשעו ולכדוהו שרי צבא מלך אשור בחחים ויאסרוהו בנחושתים ויוליכוהו בבל (ראה דה"ב לג,יא); והנה בן מנשה היה רשע, ונענש על רשעו ונפקד עליו גם עון אביו ולא מלך אלא שתי שנים (ראה שם,כא-כג), "ויקשרו עליו עבדיו וימיתוהו בביתו" (שם,כד); והנה אמון הוליד בן, וירא את כל חטאת אביו אשר עשה ולא עשה כהן, והנה לא מת בעון אביו כיון שהוא היה צדיק (ראה מ"ב כב,ב). ואם תאמר: הנה אמר (להלן,כא-כב), כי בשוב רשע מכל חטאתיו אשר עשה חיו יחיה, כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו, והנה מנשה שב מרשעו ונזכרו מעשיו הרעים עד חרבן הארץ, כמו שאמר "בחטאת מנשה" (מ"ב כד,ג)!? נֹאמר, כי הוא חטא והחטיא את הרבים, ואם הוא שב מחטאו - חטא הרבים לא יכול להשיב, ונשארו מעשיו הרעים עד שחרבה הארץ בעבורם, לפיכך היו נזכרים מעשיו הרעים; אבל לו לא נזכרו, וכן אמר "לא יזכרו לו" (להלן,כב) - לו לא נזכרו, כי לא נענש בעבורם כיון שעשה תשובה ונכנע מלפני אלהי אבותיו, ויעתר לו וישמע תפילתו וישיבהו ירושלם למלכותו (ראה דה"ב לג,יב-יג); אבל לאוחזי מעשיו נזכרו. והנה עניין הפרשה והנתלה בה מבואר.

Radak Tehillim 30:6רד״ק תהלים ל׳:ו׳

כי רגע באפו – כי אם יכעס על האדם, רגע ומעט זמן יהיה כעסו; אבל רצונו – עם רצוייו יהיה זמן רב וחיים ארוכים. וכן בשלש עשרה מדות הספורות עליו (שמ' לד,ו-ז), כלם לטובה חוץ ממדה אחת, והוא "פוקד עון אבות", והוא עד שלשה דורות או ארבעה; והחסד – לאלפים מן הדורות. ועל כל זה יתחייב האדם להודות לשמו, לפיכך אמר "זמרו לה' חסידיו" (תהלים ל,ה); כי מדת הטובה ממנו מרובה על מדת הפורענות (סנהדרין ק'.).

Radak Tehillim 103:18רד״ק תהלים ק״ג:י״ח

לשומרי – אם הבנים שומרים בריתו וזוכרים פקודיו לעשותם, כלומר, זוכרים אותם בפה ולומדים אותם כדי לעשותם, אבל הלימוד בלא מעשה לא יכשר. ואמר, כי זוכר חסד האבות על הבנים שנוטלים שכרם ושכר אבותם כשהבנים טובים, וכן אמר בתורה (שמות כ, ו) ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי. וגם כשאינם טובים מטיב להם בזכות אבותם, כמו שכתוב (ויקרא כו, מה) וזכרתי להם ברית ראשונים.

Ramban Bereshit 4:17רמב״ן בראשית ד׳:י״ז

ונכתבו תולדות קין ומעשיו, להודיע כי השם ארך אפים והאריך לו, כי הוליד בנים ובני בנים. והזכיר כי פקד עון אבות על בנים ונכרת זרעו.

Ramban Bereshit 15:16רמב״ן בראשית ט״ו:ט״ז

ודור רביעי ישובו הנה - לאחר שיגלו למצרים יהיו שלשה דורות, וכן היה, יעקב גולה, צא וחשוב דורותיו, יהודה פרץ חצרון, וכלב בן חצרון מבאי הארץ היה, לשון רש"י. ואיננו נכון כלל. והנכון בעיני, כי "דור רביעי" לאמורי המשלים עונו, כי מיום הגזירה האריך לו, כי הוא פוקד עון על שלשים ועל רבעים, כי אם ישובו לא יחרימם אבל יהיו למס עובד או יפנו להם.

Ramban Shemot 20:4-5רמב״ן שמות כ׳:ד׳-ה׳

(ד) פוקד עון אבות על בנים – אמר ר"א כי טעם פקידה כטעם זכירה, כמו וה' פקד את שרה (בראשית כ"א:א'), שהוא כמו ויזכרה ה' (שמואל א' א':י"ט). והטעם, כי השם יאריך לרשע אולי ישוב ויוליד בן צדיק, אבל אם הלך הבן בדרכי אביו גם הדור השלישי גם הדור הרביעי יאבד זכרם. כי השם יזכור מה שעשו האבות, ולא יאריך עוד. וכזה אמרו כל המפרשים. וא"כ לא יפקוד עון אבות על בנים ועל שלשים, רק על רבעים, וראוי היה שיאמר פוקד עון אבות ובנים ושלשים על רבעים. ואולי יאמרו שהוא זוכר העון על הבנים לאמר אתה ואביך חטאתם, וכן יעשה עם השלשים ועם הרבעים, ואז ינקם מהם ולא יפקוד להם עוד כי יכריתם בעון כולם. ואין פירושם נכון, שיאמר הכתוב הזכירה בכלם בשוה, ולא יזכיר הנקמה שתהא ברבעים בסוף. ולשון פקידה עם מלת "על" לא תבא על זכירה, אבל היא הנקמה, וכן וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (להלן ל"ב:ל"ד), וכן יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים (ישעיה כ"ז:א'), וכן יפקוד ה' על צבא המרום במרום (שם כ"ד:כ"א), כלם הנקמה והעונש. והנכון בעיני שיאמר כי הוא פוקד העון אשר עשה האב על בניו ומכריתם בעון אביהם, כענין שנאמר (שם י"ד:כ"א) הכינו לבניו מטבח בעון אבותם, וכן יפקוד אותו על שלשים כשלא יהיה עונם שלם בשני הדורות, כענין כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית ט"ו:ט"ז). ופעמים יפקוד עון כלם על הרבעים שנתמלאה סאתם ויכריתם, אבל בדור חמישי לא יענש הבן בעון אביו הראשון. והוסיף במשנה התורה (דברים ה':ט') ועל שלשים ועל רבעים לשונאי, כטעם או. ואמר ר"א כי בני הבנים נקראים בנים, על כן אחז דרך קצרה, כי ממלת שלשים ורבעים יתבונן זה. ואיננו כן, אבל שלשים, הדור השלישי בעון, ורבעים כן, כי הם ארבע חטאים. והכתוב שאמר בשלש עשרה מדות (להלן ל"ד:ז') פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים, יפרש על בני בנים השלשים והרבעים. ולפיכך חזר משה במרגלים ואמר על בנים על שלשים ועל רבעים (במדבר י"ד:י"ח), ולא הזכיר בני בנים, והכל אחד. ואמר הכתוב לשונאי, כשיהיו הבנים שונאי השם, שאם הוליד בן צדיק לא ישא בעון האב, כמו שפי' יחזקאל (יחזקאל י"ח:כ'). ומדברי רבותינו (מכילתא כאן) נראה כפירוש הזה שפירשתי, שלמדו מכאן שמדה טובה מרובה על מדת פורענות, שמדת פורענות לארבעה דורות וכו', ואם היה כפירוש הראשון הזה שפירשתי, היתה מדה טובה מרובה אם יאריך גם דור עשירי. ויתכן שתהיה המדה החמורה הזאת בעבודת גלולים בלבד, כי בה יזהיר, אבל בשאר המצות איש בעונו ימות (ירמיה ל"א:כ"ט). והסוד הנסתר בפוקד עון אבות על בנים בתחלת ספר קהלת (א':ד') תמצאנו, וכבר כתבתיו (בראשית ל"ח:ט'). (ה) לאהבי ולשומרי מצותי – הנראה ממשמעות הכתוב שזו הבטחה בענין המצות האלו אשר הזכיר, יאמר כי הוא עושה בהן חסד לאלפים לאהביו, הם המוסרים נפשם עליו, כי המודים בשם הנכבד ובאלהותו לבדו ויכפרו בכל אלוה נכר ולא יעבדו אותם עם סכנת נפשם, יקראו אוהביו, כי זו היא האהבה שנתחייבנו בה בנפשותינו, כמו שאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו ה), שתמסור נפשך וחייך באהבתו, שלא תחליפנו באל אחר, ולא תשתף עמו אל נכר. ולכך נאמר באברהם זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא ח), שנתן נפשו שלא יעבוד ע"ז באור כשדים. ושאר הצדיקים יקראו שומרי מצותיו. ורבים פירשו (עי' רמב"ם בפירוש משנה סנהדרין ריש פרק י) כי אוהביו העובדים מאהבה שלא על מנת לקבל פרס, כמו שהזכירו חכמים (בספרי דברים יא יג). ומצאתי במכילתא (כאן) לאוהבי, זה אברהם וכיוצא בו. ולשומרי מצותי, אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו שהם יושבים בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף, על שקראתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי את המצה. מה לך לוקה מאפרגל, על שנטלתי את הלולב. ואומר (זכריה יג ו) אשר הוכיתי בית מאהבי, המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים. הרי פירש רבי נתן כי האהבה מסירת הנפש על המצוה. והכתוב ודאי על ע"ז כי בה נתחייבנו ביהרג ואל יעבור בכל הזמנים לעולם, אבל הרחיב הענין לכל המצות, לפי שבשעת השמד אנו נהרגין על כלן מן הכתוב האחר ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כב לב). ות"ק שאמר זה אברהם ואלו הנביאים, אינו נכון שיאמר שהיו הנביאים עושים על מנת לקבל פרס, אבל יש בזה סוד, אמר שאברהם מסר נפשו באהבה, כענין שכתוב חסד לאברהם, ושאר הנביאים בגבורה. והבן זה.

Ramban Devarim 13:16רמב״ן דברים י״ג:ט״ז

החרם אותה ואת כל אשר בה. אותה - הם אנשיה הנדחים; ואת כל אשר בה - הנשים הנגררות אחר האנשים. אבל הטף, שהם הקטנים בזכרים ובנקבות - אין ממיתין אותן. וכך אמרו בסיפרי (דברים צד): חנן אומר: "לא יומתו אבות על בנים" (דב' כד,טז) - בעיר הנדחת הכתוב מדבר. אבל בתוספתא של מסכת סנהדרין (יד,ג) נחלקו בה: קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין; רבי אליעזר אומר: נהרגין. אמר לו רבי עקיבא: מה אני מקיים "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (להלן, יח)? אם לרחם על הגדולים - הרי כבר נאמר: החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה; ומה אני מקיים "ורחמך והרבך" - אלו קטנים שבתוכה וכו'.

R. Yonah Sanhedrin 27bחידושי ר׳ יונה סנהדרין כ״ז:

ובנים בעון אבות לא והכתיב פוקד עון אבות וכו'? איכא למידק מאי קו' נהי דאיהו פוקד עו' אבל מ"מ לא ניתן לב"ד להמיתו בעון אבותיו ולפיכך הזהיר הכתוב איש בחטאו יומתו? ותו כדמוקמי' איש בחטאו יומתו כשאין אוחזין ה"נ באוחזין יומתו בידי אדם? ואיכא לפרושי דמעיקרא כד הוה סליק אדעתיה דפוקד עון אפי' כשאין אוחזין הוא, הוה מק' ליה כיון דמן הדין יש לחיי' הבן על האב או האב על הבן שהרי בידי שמים הוא חייב, א"כ למה אין הבן מתחייב בידי אדם, ומה טעם שהקב"ה פוקד אותו עון ולא ניתן רשות לב"ד לעשות כן. וכשהשיב לו דפוקד עון אבות על בנים כשאוחזין מעשה אבותיהם בידם הוא לא הק' לו. א"נ למה הזהיר הכתוב איש בחטאו יומתו ולא חולק בין אוחזין לשאין אוחזין? לפי שלא ניתן לב"ד להבחין בין אוחזין לשאין אוחזין כי אין ידוע להם מי שאוחז ומי שאינו אוחז כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. ואין להקשות בהא דאמרי' לעיל אם ללמד שלא יומתו וכו' הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו דמשמע דאי לאו קרא הו"א דממיתין בנים בעון אבות. ויש לתמוה איך הוצרך הכתוב להזהיר על זה ואיך יעלה על דעתו לעשות כן אם לא נכתבה ההזהר' דודאי ממשמע דכתיב באמציה ואת בני הממיתים לא המית וכו' דאי לאו קרא היה ממית אותם. וי"מ דאיש בחטאו יומתו בידי שמים הוא כמו והזר הקרב יומת שר"ל יומת בידי שמים וקו' דפוקד עון אבות על בנים אתי שפיר וההוא קרא דכתיב באמציה איכא למימר דלאו משום דקרא בידי אדם כתיב מייתי מינה ראיה אלא ה"ק כיון דאף בידי שמים אנן חייבים כ"ש בידי אדם. ופי' א' יותר קרוב.

R. Bachya Shemot 34:7ר׳ בחיי שמות ל״ד:ז׳

פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלישים ועל רבעים. הכתוב הזה מצאנוהו בתורה בארבעה מקומות: שתים בעשרת הדברות ראשונות ואחרונות, ושתים במדותיו של הקדוש ברוך הוא, האחד ב"כי תשא", והשני בסדר "שלח לך" בענין מרגלים, אותם שבעשרת הדברות הם פקודת נקמה להכריתם ולמחות שמם מן העולם, שכן כתוב בו (לעיל כ, ה) "לשונאי", אבל השתים שבמדותיו של הקדוש ברוך הוא הם פקודת עונש להוסיף ולהרבות להם יסורים שיהיו כפרת עונותם וכדי להיטיבם באחריתם. ואמנם מה שהקב"ה פוקד עון האב על הבנים, יש לתמוה, כי נראה כי אין זה משפט צדק והלא הקדוש ברוך הוא צוה בתורה: (דברים כד, טז) "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו". אבל הענין הזה כבר בארוהו לנו רז"ל (ברכות ז א) שהכתוב הזה של "פוקד עון אבות" מדבר כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, ויזכיר הכתוב שהפקידה הזאת נמשך ארבעה דורות, והטעם לפי שאפשר שיאריכו ימיו של אדם ויראה ארבעה דורות, כענין שכתוב באיוב: (איוב מב, יז) "ויראה את בניו ואת בני בניו ארבעה דורות", וכן כתוב ביוסף: (בראשית נ, כג) "וירא יוסף לאפרים בני שלשים", מלת "בני" סמוכה והם רבעים, והודיענו הכתוב עד היכן גבול הקורבה, כי חמלת האבות עד פה תבא ולא תוסיף. ועל כן הרשע אשר ראה אביו ואבי אביו וזקנו שהיו עושי רשעה, והנה גם הוא אחריהם אוחז הדרך ההוא ומתחזק ברשע כמותם, ראוי להביא עליו יסורין ולפקוד עליו עון כלם. וכאן הבן שואל, כיון שהמדה כך היא שהפקידה הזאת עד ארבעה דורות ולא יותר, אם כן מדוע אמר הכתוב: (לעיל לב, לד) "וביום פקדי ופקדתי עליהם", ודרשו רז"ל: (ירושלמי תענית ד, ה) אין לך דור ודור שלא יהא בו אונקיא מעון העגל, ובלשון אחר הזכירו במקום אחר: אין לך פורענות שבאה על ישראל שאין בה קצת מפורענות של עגל. וא"כ איך יפקוד הקדוש ברוך הוא בכל דור ודור קצת מאותו עון, ומדת הפקידה ואף כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אינה מתפשטת אלא עד ד' דורות, והתשובה בזה כי מה שאמור "פקדי ופקדתי" אין זה לשון פקידה בכאן אלא לשון זכירה שהקב"ה זוכר עון העגל כשהדור חוטא, אבל אינו פוקדו, כי בחרבן בית המקדש נפקד הכל ונמחה העון לגמרי, כי בודאי היה החרבן ההוא והאבדה ההיא העצומה שאבדו ישראל שיתמרקו בה עונותיהם ולא ישאר להם מעון העגל כלום. והנה מצינו בחרבן בהמ"ק שכתוב: (יחזקאל ט, א) "קרבו פקודות העיר ואיש כלי משחתו בידו", ובמלת "פקודות" רמז מקרא זה: "וביום פקדי ופקדתי". וכן מצאתי במדרש איכה: (מדרש איכה רבה ב, ג) עד היכן חטאו של עגל קיים, ר' ברכיה אומר עד עגלי ירבעם, שנאמר: (הושע ז, א) "כרפאי לישראל ונגלה" וגו', ר' שמואל בר נחמני אומר עד חרבן בהמ"ק, שנאמר: (יחזקאל ט, א) "קרבו פקודות העיר" הזאת. הא למדת שאין עון העגל נפקד כלל מחרבן הבית ואילך, ואף על פי שאינו נפקד נזכר הוא שהקב"ה זוכרו, וזהו שדרשו רז"ל בפ' אין דורשין: (חגיגה יג ב) כשחרב בהמ"ק נתמעטו כנפי החיות, אותן שמכסות בהן רגליהם, שנאמר: (יחזקאל א, ז) "וכף רגליהם ככף רגל עגל", אי לא אתמעיט מנא ידע ליה, דילמא דגלאי ואחוי ליה, דאי לא תימא הכי, (שם, י) "ודמות פניהם פני אדם", הכי נמי דאימעוט, אלא דגלאי וכו', הכי השתא, בשלמא אפיה אורח ארעא לגלויי קמי רביה, אלא כרעי לאו אורח ארעא לגלויי קמי רביה. ולכך נתמעטו כנפי הרגלים. והטעם כדי להזכיר עון העגל, ועוד אזכיר במצות ציצית מספר הכנפים שנתמעטו, וא"כ הרי העון נזכר שאם לא היה זוכר היה מתנהג עמהם במדת רחמים, והזכירה ההיא מונעת הרחמים, אבל לעתיד לבא ישכחנו לגמרי, שכן הבטיחנו ע"י נביאו: (ישעיה מט, טו) "גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך".

Tosafot HaShalem Shemot 20:5:1תוספות השלם כ׳:ה׳:א׳

פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי. פי' רש"י כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. תימ' א"כ אמאי עד דור רביעי ותו לא, אפי' עד כמה דורות נמי, ועוד מאי איריא משום עון אבות, תיפוק ליה משום עון עצמם.

Meiri Sanhedrin 27bמאירי סנהדרין כ״ז:

ומ"מ פשוטו של מקרא בא להודיע שלא למות בדיני שמים אב בעון הבן ובן גדול בעון האב שנאמר איש בחטאו וזה שאמר פקד עון אבות על בנים פירשו שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם ואף בזו לומר שאינו מאריך לו עוד את אפו אחר שהוא רשע בן רשע לא שיוסיף על עונשיו עונות של אביו והוא שנאמר בעונות אבותם אתם ימקו ומתרגמינן בחובי אבהתהון בישייא דאחידין בידיהון עמהון יתמסון וזה שאמרו שהצדיק נתפש בעון דורו וכן וכשלו איש באחיו בעונות אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה לזה ענינו כשהיה בידם למחות ולא מיחו.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 20:4-5רלב״ג שמות ביאור הפרשה כ׳:ד׳-ה׳

כי אנכי ה' אלהיך אל קנא – מקנא במי שיתן האלהוּת לזולתי, ואענוש אותו השונא אותי ועובד עבודה זרה עונש נפלא, בדרך שיֵענשו על זה העוון בני החוטא והשִּׁלֵּשִׁים והרִבֵּעִים; ולזה ראוי שיִשָּׁמרו האנשים מֵעבוד עבודה זרה. (ה) ואולם למי שיאהבני וישמור מצוותי באופן שידבק בי - אעשה חסד נפלא, יִמָּשך החסד ההוא לזרעו לאלפים מֵהדורות. והנה יסופק בזה המאמר ספק חזק, והוא: איך יתכן שיענוש ה' יתעלה בני החוטא? והנה אין להם אשם בחטא אביהם!? ואנחנו מתירין זה הספק בזה האופן: והוא, שהעונש יביא ה' יתעלה לעוברים על דבריו, אם על צד ההשגחה על דרך התוכחת, אם על צד סור ההשגחה שיחולו עליהם הרעות הנכונות לבוא עליהם מצד המערכת. וכבר יהיו אלו הרעות באופן שיגיע בהם רע לזרעם לא היה מגיע להם לולא חטא אבותיהם. והמשל, כי כאשר מרו אבותינו חוייב להם מהעונש שיגלו בין האומות ויירשו גוים ארצם, והנה נמשך לזרעם אחריהם הגלות הזה בסיבת הִמָּצאם גולים בהִוָּלדם, עד שלא יתכן שימלטו מזה הרע אם לא בהיותם יוצאים ממנו על צד המערכת, או בשיהיו בתכלית השלמות שיתכן שיוציאם ה' יתעלה מהארצות אשר הדיחם שם על דרך המופת. ובזה האופן היה מה שאמר הנביא: 'אבֹתינו חטאו ואינם ואנחנו עונֹתיהם סבלנו' (איכה ה, ז); וזה, שאם לא חטאו אבותינו היינו אנחנו נמצאים בארץ, ולא נצא ממנה אם לא בשנעשה מהפעולות המגונות מה שנתחייב עליהם כמו זה העונש; ואולם כשנמצאנו בגלות בחטא אבותינו, הנה לא יספיק לנו לשוב שם ההִשָּׁמֵר מהפעולות המגונות, אבל יצטרך לנו שנקנה מהשלמות מה שנהיה בו דבקים בה' יתעלה באופן שיוציאנו מהגלות הזה על צד ההשגחה הנפלאה. ובזה האופן לא יהיה עוול אם יגיע עונש לבנים בעבור חטא אביהם, כי הוא במקרה. והנה זה העונש המגיע בזה האופן הוא מְעַטִּי, לפי שהרע המסודר מהמערכת הוא מְעַטִּי, כמו שהתבאר ברביעי מספר מלחמות ה' (מאמר רביעי פרק ו), והטובות ישפיע ה' יתעלה באמצעותו על הרוב; ועוד, שהרע ההוא המסודר מהמערכת יתכן שיסור קודם עתו מצד דבקות ההשגחה האלהית במקבל הרע ההוא; ולזה הוא מבואר שזה הרע אין ראוי שיתמיד אורך נפלא, כי ההשגחה האלהית הפרטית, וההשגחה הכוללת אשר תהיה באמצעות המערכת, מתנגדות לו. ואולם הטוב המסודר מה' יתעלה לדבקים בו - יתכן שיתמיד לאלפים מהדורות, כי הטוב הוא נעזר בטובות המסודרות מצד המערכת, ובטובות המסודרות מצד ההשגחה האלהית הפרטית. וזה מבואר מאד, כל שכן למי שראה דברינו בזה הענין ברביעי מספר מלחמות ה' והתבונן בהם. ואולם רבותינו ז"ל התירו זה הספק באופן אחר; וזה, שהם אמרו שה' יתעלה הוא פוקד עוון אבות על בנים כאשר יהיו הבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם; והוא בלי ספק מאמר אמיתי, כמו שביארנו ברביעי מספר מלחמות ה' (מאמר רביעי פרק ו); וזה, כי הרע המסודר מה' יתעלה על צד התוכחת יהיה לפי המרי, רוצה לומר שמי שהסתבך במרי סיבוך מועט - תספיק לו תוכחת מעוטה, ומי שהחזיק בו באופן ששב לו קנין חזק - יצטרך לתוכחת יותר עצומה. ובהיות הענין כן, הנה כאשר חטא האדם לבדו - תספיק לו תוכחת יותר מעוטה מהתוכחת אשר תצטרך לו אם היה מחזיק אביו בזאת התכונה והיה הוא אוחז מעשה אבותיו, כי אז נסתבך בזה המרי סיבוך יותר חזק. ובזה האופן אמרה התורה: 'ואף בעונֹת אבֹתם אִתָּם יִמָּקּוּ' (ויקרא כו, לט). והנה מה שאמרנוהו בזה הוא יותר נאות לפי הפשט.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 34:7-9רלב״ג שמות ביאור הפרשה ל״ד:ז׳-ט׳

(ז) והוא רב חסד לאוהביו, להשגיח בהם בנתינת הטובות ולשומרם מהרע הנכון שיקרה להם מצד המערכת. והוא רב אמת — רוצה לומר לתת לזרע אוהביו מה שהם ראויים לו מהטובות, והשמירה מהרעות, בעבור ההשגחה הפרטית שהיתה דבקה באבותיהם, כמו שאמר: 'תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבֹתינו' (מיכה ז, כ), רוצה לומר כי מה שנשבע מירושת הארץ שהוא חסד לאברהם, הוא אמת לזרעו, רוצה לומר לישראל; כי הוא ראוי שתקיים להם זה מצד השגחתך שהיתה דבקה על האב הנבחר, שהתחייב ממנה זה הייעוד על צד החסד. ובזה האופן הוציא ה' יתעלה ישראל ממצרים בעבור האבות, כמו שזכרנו במה שקדם. והוא נוצר חסד לאלפים — רוצה לומר שמה שהשפיע מהטובות לדבקים בו הוא נוצר לזרעם זמן ארוך מאד; וזה לסיבות רבות: האחת כי מפני השגחת האבות יתכן שיושגח זרעם בשמירת זה הטוב להם זמן ארוך; והשנית היא מפני היות הרע הנופל בנמצאות מְעַטִּי, ולזה יתכן גם כן שיתמיד זה הטוב להם זמן ארוך; והשלישית כי בעת שיהיה נכון לבוא עליהם רע באופן שיאבד מהם הטוב ההוא, יהיה אפשר שיהיו באופן מהדבקות בה' יתעלה שישמרם מהרע ההוא; והרביעית כי יתכן שתגיע להם הודעה־מה ברע ההוא טרם בואו, מפאת נביא או קוסם או חולם חלום, ויקחו עצה להנצל ממנו. והוא נושא עוֹן למי שישוב אליו, ויסור ממנו הרע שהיה ראוי שיפול עליו על דרך התוכחת, בשכבר השתנה המקבל מרֶשַׁע אל צדק; וכן הוא נושא פשע, והוא נושא חטאה, לשבים ועוזבים דרכיהם הרעים. אך לא ינקה העוון מכל וכל; וזה, שאם ישוב לחטוא — לא יהיה עונשו עונש מי שחטא חטא אחד, אבל יֵעָנֵשׁ עונש יותר חזק, לחוזק הסתבכותו בעוון ההוא, והיותו לו קנין חזק; כי לא יִוָּסֵר מי שנשקע בפועַל אחד מגונה פעמים רבות, במוּסר החלוש אשר יִוָּסֵר בו מי שלא עשה זה הפועַל המגונה כי אם פעם אחת, אבל יצטרך למוסר יותר חזק; ולזה תמצא שכבר יעדה התורה בָּרעות שיביא ה' יתעלה על דרך התוכחת, שאם לא יִוָּסְרוּ, ויחזיקו בפעולותיהם המגונות - יוסיף ליסר אותם שבע על חטאתיהם, כי יצטרכו למוסר נפלא, לחוזק הסתבכותם באלו הפעולות המגונות. ובזה האופן יתכן שיפקוד עוֹן אבות על בנים ועל בני בנים — רוצה לומר שכאשר התנהגו האבות בפועַל מגונה ואחזו זרעם מעשיהם - יצטרכו למוסר יותר חזק מהמוסר אשר יִוָּסְרוּ בו אם היו הם מתחילים זה הפועַל המגונה, כי כבר שב להם זה הפועַל קנין חזק, ולא יֵצאו מזאת התכונה הפחותה כי אם בקושי. ואפשר שיהיה הרצון באומרו 'פֹּקֵד עוֹן אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים', כי כבר יקרה שישיג עונש־מה במקרה לבנים בעבור האבות, אלא שזה לא יהיה לזמן ארוך כאורך זמן החסד שנוֹצְרוֹ ה' יתעלה לאלפים, אבל יהיה זה זמן מועט ביחס אל הזמן האחר; וזה, כי כשנפקד טוב־מה מהאבות על עוונם, יקרה לבאים אחריהם מזרעם שלא יהיה בידם הטוב ההוא מפני שכבר נפקד מאבותם, ולוּ לא היה נפקד מאבותם, היו מחזיקים בו הם וזרעם. והמשל, כי אבותינו כשחטאו גורשו מהארץ הטובה שהיו מחזיקים בה, ואנחנו סובלים עוונותיהם במקרה, כי אנחנו בגלות עד היום מפני חטא אבותינו, ולוּ לא חטאו היינו מחזיקים בארץ ההיא, כאומרו: 'אבֹתינו חטאו ואינם ואנחנו עוֹנֹתיהם סבלנו' (איכה ה, ז). ואולם זה העונש לא יתכן שיִמָּשֵׁךְ זמן ארוך, כי הטובות יקרו הרבה מצד המערכת, ויתכן שיסור מפני זה זה הרע. ועוד, שכבר יתכן שיהיו זרעם מושגחים מה' יתעלה השגחה פרטית באופן שיסור מהם זה הרע. וכבר יתבאר כי במה שזכר מאלו התארים נִשְׁלַם ענין ההשגחה, ותִשְׁלַם לנו בהם הידיעה בה; וזה, כי מפני שהתבונַנו בנמצאות הטבעיות העלולות מה' יתעלה, ומצאנו בהם שהוא יתעלה הוא תמיד בענין אחד — רוצה לומר שהוא תמיד מנהיג ורחום וחנון וארך אפים בתכלית מה שאפשר, ומצאנו עם זה שכל מה שהיה מהם יותר שלם היתה ההשגחה הזאת דבקה בו יותר, ומצאנו שאישי האדם יתחלפו קצתם מקצתם עד שקצתם יהיה יותר שלם מקצת, הנה חוייב שתדבק לַיותר שלם מהם השגחה יותר שלמה לנתינת הטובות ולשמירה מהרעות, כמו שביארנו ברביעי ממלחמות ה' ובביאורנו לספר איוב. ומזה המקום יתבאר שזאת ההשגחה תדבק בטובים הדבקים בו, ויתבאר שהיא תדבק בעבורם לזרעם, מענין ההשגחה הכללית הנמצאת באישי האדם, כי היא תִּמָּצֵא בשני אלו האופנים; וזה, כי האדם כשיִוָּלֵד יסודרו ממערכת הכוכבים עניניו הפרטיים לפי הכח הניתן להם מה' יתעלה, ויסודרו מהם על דרך הכללות עניני זרעו הבאים אחריו. ואולם שאר מה שזכרנו מאלו התארים הנה הסיבה בהם מבוארת מדברינו. ומזה המקום יסורו ספקות רבות בענין ההשגחה, ויתבאר אמיתתה במה שאין ספק בו. ומזה המקום יתבאר שה' יתעלה בלתי משתנה בענין זאת ההשגחה, אבל מי שחנן וריחם במה שעבר הוא חונן ומרחם עתה. ומזה המקום יסורו הספקות למה יִמָּצֵא צדיק ורע לו רשע וטוב לו, כי הרשע יהיה טוב לו כשיהיה בן צדיק, או כשהיה לו או לאבותיו זה הטוב מצד המערכת; והצדיק יהיה רע לו אם על צד התוכחת, אם מפני שלא תדבק בו מההשגחה האלהית כשיעור שיוכל להנצל מזה הרע, אם מפני שאבותיו היו רשעים ויִמָּשֵׁךְ עונשם לו. כבר נתבאר זה ביאור שלם בביאורנו לספר איוב וברביעי ממלחמות ה'. (ח-ט) וכאשר שמע משה זה הענין מדרכי ה' יתעלה, השתחוה לה' יתעלה; ושאל ממנו שתדבק השגחתו הפרטית בישראל, כי הוא עם קשה לצאת ממה שנשקע בו, ואם תסלח לעווננו ולחטאתנו כמנהגך שאתה נושא עוון ופשע וחטאה עד אשר יחזיקו באמונתך בשלמות - תנחל אותם לעולם. והנה היתה בקשתו מה' יתעלה שישיבם באופן שיהיו ראויים לזאת ההשגחה.

Ralbag Vayikra 20:4-5רלב״ג ויקרא כ׳:ד׳-ה׳

(ד-ה) ואמרה התורה שאם יעלימו עם הארץ את עיניהם לבלתי הָמִית זה החוטא שנתחייב מיתה בבית דין, הנה ישים ה' יתעלה פניו באיש ההוא ובמשפחתו, רוצה לומר הנמשכים אחריו, כי מן השקר שיֵעָנשו משפחתו על חטאו; ולזה אמר: 'והכרתי אֹתו ואת כל הזֹנים אחריו לזנות אחרי המֹלך מקרב עמם' - מגיד שהזונים אחריו הם הנענשים בזה, לא הבלתי־זונים אחריו.

Ralbag Vayikra 26:39-40רלב״ג ויקרא כ״ו:ל״ט-מ׳

(לט) והנשארים בכם אחר אלו המקרים המכלים אותם, יהיו הולכים ומתמעטים בעוונם בארצות אויביהם, ואף בעוונות אבותם אִתם, כי כבר יסבלו הבנים עוון אבותיהם במקרה, מצד מה שחלו בהם מהרעות אשר אי אפשר סוּרם אם לא כשיהיו הבנים באופן מהשלמות שתדבק בהם השגחת ה' יתעלה להשיבם על אדמתם. וזהו אומרו: 'אבֹתינו חטאו ואינם ואנחנו עוֹנֹתיהם סבלנו' (איכה ה, ז). (מ) והתודו את עוונם ואת עוון אבותם, ויכירו כי במעלם אשר מעלו בי, לעבוד עבודה זרה ולמאוס חוקותי ומשפטי, ובמה שהלכו עמי בקרי בהביאי עליהם מוּסרי, ולא לקחו מוסר אבל אמרו שזה העונש הוא מקרה קרה להם, - היה מה שחל עליהם מהרעות; כי זה היה סיבה אל שהלכתי אף אני עמם בקרי, והבאתי עליהם אלו הרעות הנפלאות.

Ralbag Bemidbar 14:18רלב״ג במדבר י״ד:י״ח

ונקה לא ינקה – רוצה לומר שאין מדרכו להגיע מהרע על צד התוכחת שיכרת בהם הנוכָח מכל וכל, שאם היה הענין כן לא יהיה התוכחת ההוא לטוב. והמשל, שמי שירצה להוכיח בְּנוֹ, לא יהרגנו כדי שיקבל תוכחת, אבל יכנו או יחסרנו אבר; וכן הענין במי שירצה להוכיח עַם אחד, הנה יתכן להוכיח העם שימית קצתם ונוסרו הנשארים, אך לא ימיתם כולם להוכיח את העם. ולזה גם כן ראוי שלא תְכַלֶּה זה העם בזה האופן. פֹּקד עוֹן אבות על בנים על שִׁלֵּשִׁים ועל רִבֵּעִים – רוצה לומר אתה ה' יתעלה שלרצותו שיִשלם התוכחת הוא פוקד עון אבות על בנים וגו'; וזה, שכאשר נסתבך האדם בחטא הסתבכות רב יצטרך לתוכחת רב להִוָּסר מהחטא ההוא, כי כשהיה החטא ההוא לאדם קנין חזק יצטרך להִוָּסְרוֹ ממנו לתוכחת רב יותר; ולזאת הסיבה אם היה האב חוטא בזה החטא שחטא הבן, יצטרך הבן לתוכחת יותר רב מצד חטא האב, כי זאת התכונה שָׁבָה להם כמו קנין חזק. ובהיות הענין כן שה' יתעלה לא יעשה רע בעצמוּת, כי אם בסיבת תוכחת, והיה מבואר מענין התוכחת שאין ראוי שיִכָּרתו בו אשר להם התוכחת, הוא מבואר שאין ראוי לך שתכרית ישראל. ולזה התפלל משה לה' יתעלה שיסלח לעון העם הזה כגודל חסדו.

Ralbag Bemidbar 16:32רלב״ג במדבר ט״ז:ל״ב

אלא שהיתר הספק הזה הוא ממה שיֵקַל; וזה, כי לא יתכן שיֵאָמֵר שזה היה במקרה ויסכים זה למקום שהיו בו אלו האנשים לבד, כי מה שבמקרה בזה האופן הוא מעטי, אבל שיסכים לריבוי־מה ויבחרם מבין השאר - הנה זה בלתי אפשר שייוחס אל המקרה; עם שכבר נגלה להם שמתו החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת, וזה ממה שיורה שכל זה היה להם על צד העונש מה' יתעלה, כי החוטאים לבד מתו, לא זולתם. והיותר נפלא שבכל זה, שבמקום בעינו שנבקעה הארץ עשה ה' יתעלה שהשאיר ממנה המקום שהיו בו בני קרח, כי הם לא מתו, כמו שיבוא בפרשת פינחס. והיה זה כן מפני שלא היו נמשכים לעצת אביהם. והנה אמרו רבותינו ז"ל שמקום נתבצר להם בגיהנם. והנה מה שאמר: 'ואת כל האדם אשר לקרח' (פסוק לב), רוצה לומר בני ביתו הנמשכים לעצתו.

Ralbag Devarim 13:16רלב״ג דברים י״ג:ט״ז

ואם נמצאו העובדים רובה של עיר דנין אותה כעיר הנדחת. ואם לא, הרי הן יחידים, ונדונים העובדים בסקילה, כדין עובד עבודה זרה, והשאר פטורין. ואם היו רובה של עיר מעלין אותה לבית דין הגדול כדי שיגמרו הדין בפניהם, ואחר זה מכין את העובדים ונשיהם וטפם לפי חרב, שנאמר הכה תכה את יֹשבי העיר ההִוא לפי חרב. וזה כולל כל נפש אדם אשר בה. ומצילין הצדיקים אשר בה וטפם ונשיהם, רוצה לומר אלו שלא עבדו עבודה זרה אחר ההתראה.

Ralbag Devarim 24:16רלב״ג דברים כ״ד:ט״ז

והנה הוצרכה התורה לצוות שלא יומתו אבות על בנים [וגו'] לפי שכבר זכרה כי השם יתעלה פוקד עון אבות על בנים, ואולי יחשבו הדיינין לעשות דבר ראוי אם ילכו בדרכי השם יתעלה [בזה], וכל שכן [עם מה] שבארה התורה בעיר הנידחת שימותו בה בנים על אבות; ולזה הזהירה התורה מזה בזה המקום. וכאלו אמר שאף על פי שזכר בכאן שאם יקרא העני אל ה' יהיה בשוכר עונש מהשם יתעלה, הנה אין ראוי לשופטים שילמדו מזה ויענשו הכובש שכר שכיר שלא לפורעו בזמנו כמו שהשם יתעלה עונש אותו.

Ralbag Yehoshua 7:1רלב״ג יהושע ז׳:א׳

וספר שכבר מעלו בני ישראל מעל בחרם וביאר שזה המעל היה שכבר לקח עכן מן החרם מזה החטא חרון אף על בני ישראל עם שמתו מהם שלשים וששה איש לפני יושבי העיר וכבר יספק מספק ויאמר איך יתכן בזה בחק המשפט האלהי לענוש על חטא עכן בני ישרא' וכבר צותה התורה שלא ימותו האנשים כי אם איש על חטאו ימות וזה הספק בעינו יפול במה שזכרה התורה פוקד עון אבות על בנים ועוד שכבר זכרו ירמיה ויחזקאל שכבר יגיע עת שלא יאמר עוד אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה וזה סותר למה שזכרה התורה מזה בחק השם יתברך ולא יתכן שנאמר שעד העת ההיא יהיה נוהג השם יתברך לענוש הבנים על חטא אבותם ואחר כך ישנה מנהגו כי זה מבואר בביטול ובהיות הענין כן יהיה העיון בזה מי יתן ואדע ונאמר שכבר יותר זה הספק בשנאמר שהשם בלתי פוקד עון אבות על בנים בעצם כי זה יהיה עול אבל אפשר מזולת עול שימשך במקרה עונש מה לבנים בחט' האבות כי כמו זה לא יהיה בו עול כלל והמשל אם חטא אדם למלכות וענשהו בדין לאבוד ממונו הנה יגיע מזה עונש לבניו שיהיו עניים ולא יירשו דבר מנכסי אביהם שיהיו עתידין לירשם ובכמו זה אמר הנביא אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו וזה שלולי חטא היינו שרויים על אדמתינו אחרי הנקותינו מחטא ימשך ממנו שנגלה מעל אדמתינו אלו היינו שם ובזה האופן יקרא שהשם יתברך פוקד עון אבות על בנים לא בעצמות. וכבר יקרא באופן אח' שישיב עונש מה לבנים על חטא אבותם וזה אמנם יהיה כשחטאו האבות והיו הבנים אוחזין מעשה אבותיהם בידיה' וזה שאם היו הם המתחילים בזאת התכונה הפחותה היה מספיק במוסרם עונש יותר קטן ממה שיצטרך במוסרם כשהיו אבותיהם בזאת התכונה הפחותה כי אז שבה אליהן קנין חזק ולא יוסרו אלא בשישיגם עונש גדול על זה ולזה יקרא ענשם יותר גדול מפני חטא האבות ולזאת הסב' תמצא גם כן שיעדה התורה כאשר יעברו ישראל על המצות ייסרם השם יתברך שבע על חטאתיהם וצותה עם זה לשופטים שלא יכו הרשע כי אם כדי רשעתו במספר אלא בענין בן סורר ומורה שישפטו אותו למיתה בעבור כי שער' באחריתו יהיה נבל ויהיה סבת זה כי הש"י לא יביא אלו הייסורין על צד העונש שאם היה הענין כן היה זה העונש עול בחק הש"י ר"ל שיעניש החוטא יותר מן הראוי לפי מריו אבל יביא אותם על צד התוכחה והשגחה ואין זה עול אבל הוא חנינה והטבע המשל שאם רצה אדם לפרש בים עם שיירה מה והיה סוף השיירה ההיא לטבוע בים הנה אם יביא עליו הש"י ייסורים ימנעוהו מלכת בשיירה ההיא לא יהיה זה עונש אבל הטבה וחנינה וכן אם נסתבך אדם בעבירות סבוך מה והיה מפני זה מוכן להמשך אחריהן אם ישלח לו הש"י ייסורין יוסר בהם בהמשך אחר הרע שנשקע בו הנה הוא מבואר כי יהיה לו הטבה וחנינה ובכאן הותר זה הספק שיקרה במה שאמרה התורה שבע על חטאתיכם ומה שאמר השם יתברך פוקד עון אבות על בנים. ואמנם מה שנשאר מן הספק הוא מה שנזכר מענין עכן שחטא ונענשו על חטאו רבים זולתו והוא שחטא לא השיגהו עונש מהשם יתברך בענין ההוא וכבר באו בתורה ספורים דומים לזה ונאמר בהיתר זה הספק שהחיל והקבוץ המתאחד יתכן שיקרה בו זה בזולת עול וזה שכאשר היה החיל בכללו באופן שיהיה מושגח מהשם יתברך השגחה שלימה לא יתכן שתאונה אליו רעה וכאשר חטא אחד מבני החיל תשוב כחיל באופן שתסור ההשגחה האלהית ממנו מצד שהוא כלו מתאחד ולזה יהיה משולח ונעזב למקרים ולזאת הסבה קרה שמתו אלו השלשים וששה איש עם היותם בלתי חוטאים בזה ולא מת עכן כי לא יקרה רע מצד העדר ההשגחה האלהית תכף למי הוא ראוי שיבואהו רע ולפי שעכן לא שם עצמו במקום הסכנה לא מת מפני העדר ההשגחה ממנו ואותם האנשים ששמו עצמם במקום סכנה מתו מהם הראויים מות לפי מערכתם אולם שינזק קבוץ המתאחד בחטא האיש האחד הוא מבואר וזה כי הקבוץ ההוא הוא כמו איש אחד והאיש ממנו הוא כמו אבר מאיברי איש ההוא וכמו שכשיחלה אבר מה מאברי האדם יזוק בו האדם ההוא בכללו כן כשיחטא איש אחד מהקבוץ ההוא ינזק בו כלל הקבוץ ובכאן הותרו כל הספקות ולזה תמצא שכאשר צוה השם יתב' ליהושע שיביא העונש הראוי על חטא לא הסכים שיענש על יד יהושע זולת החוטא וכבר יחזק מה שאמרנו שלא השיגם על זה מהעונש כי אם סור ההשגחה האלהית מה שאמר ולא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם ויחס החטא לכל ישראל באמרו חטא ישראל מפני שזה הקבוץ היה מתאחד.

Ralbag Yehoshua 7:24-25רלב״ג יהושע ז׳:כ״ד-כ״ה

(כד) ויקח את עכן – הנה יספק מספק למה נענשו בניו ובנותיו והם לא חטאו בזה וידמה אם בשנאמר שכבר היו קטנים והיו בזה במכסת קנינו שצוה השם שיאבדו או שנאמר שלא הובאו שם בניו ובנותיו להמיתם אבל לראות המשפט כדי שיוסרו שכמו זה הפועל המגונה לא יעשו וממה שיורה על זה שכבר אמר אחר זה. (כה) וירגמו אותו בני ישראל אבן – ויקימו עליו גל אבנים גדול להורות שלא מת שם אדם זולתו ומ"ש וישרפו אותם באש ויסקלו אותם באבנים שב אל הבעלי חיים שהם שורו וחמורו וצאנו וספר ששרפום באש אחר שסקלו אותם באבנים ולא כלל יחד סקילת הבעלי חיים עם סקילת עכן שהוא מבואר שלא יוכללו יחד בזה הענין האדם והבעלי חיים.

Ibn Kaspi Tirat Kesef pp.151-153אבן כספי טירת כסף עמ׳ 153-151

ודע תחלה כי אין אני מדקדק בספירת המלות עד שיהיו שלש עשרה מדות כי אין אני מדקדק בזה רק בעולה מכלל מאמר השם... אבל פוקד עון אבות זאת על בנים כלומר אע"פ שהוא מאריך לאבות החוטאים, הוא פוקד עונם גם על בניהם, אם על בני בניהם, אם על שלשים, ואם על רבעים, וכן כל מי שילך בו. וכלל הדבר כי אע"פ שיתמהמה לא יבטל לגמרי, וכל זה הוא חסד לקודמים אשר נתארך להם עד בא הדורות הבאים אחריהם. וכן נמשך זה הענין לעובדי העגל שלא נשחתו כלם בבת אחת, אבל היה כמו שקדם לו וביום פקדי וגו'. וכן היה הענין לישראל על דבר המרגלים שזכר שם קצת אלו התארים, כי אין צורך לזכר כלם בכל מקום להיות קצתם שמות נרדפים ולהיות קצתם סבות לקצתם כמו שזכרתי, ולכן אמר שם אח"ז סלח נא לעון העם הזה וגו' (במדבר י"ד:י"ט), ובא אחריו סלחתי כדבריך ואולם חי אני וגו'. א"כ הסליחה המחויבת מאלו התארים כלם, אינה מחיקת עונש העון לגמרי, אבל אריכת ענשו עד בא עתו, אם לחוטאים עצמם בזמן אחר, אם לדורות הבאים אחריהם, אם שני או רביעי או עשירי כפי רצון השם, וכ"ז חסד מהשם ית', מגיע אל המקבלים שיתארך להם... אבל מה שפי' שם לאוהבי ולשומרי מצותי, כאלו אמר שם אני מזהירך שלא תעשה אלו העברות ואל תבטח במה שתראה בעיניך אנשים רבים עושים אותם והם לא ילקו, כי דע שאנכי ה' אלהיך אל קנא לא אשכח הדברים אבל נוקם ונוטר באחרית כפי אשר יגזור רצוני וחכמתי, כי אע"פ שאני מאריך לדורות מה, אני פוקד הענינים לדורות הבאים לא אשכח וזה האחרית הוא העונש. ודע כי אלו הגזירות אינם גזירות הכרחיות תמידיות, אבל הם נמצאות כפי גזרת חכמת השם ית' רצוני בזה שפעם הוא פוקד העונש על האב הראשון החוטא עצמו, והבנים לא יהיו נזקים כלל, ופעם לא יהיה האב ההוא נזוק כלל, אבל ילקו הדורות הבאים אחריו, איזה שיהיה כפי רצון השם, ופעמים יזוקו האבות והבנים יחדו אם בזמן אחד אם בזמנים מתחלפים. א"כ מבואר הוא לך כי מה שיזכר עוד בתורה לא יאחר לשונאו על פניו להאבידו (דברים ז':י'), אינו גזרה הכרחית תמידית, כי לא נוהג כן בענין עמלק כמו שזכרנו, אבל נוהג כן בענין מדין כמו שמפורש... ואין ספק שאלו לא יהיו למשה אלו המדות תמיד בפעל, לא היה יכול לסבלם, אבל היה משחיתם לשעתם בשהיה נמנע מהתפלל לשם לכפר בעד חטאתם, לכן היו נשחתים חבילות חבילות ולא בבת אחת ובזמן אחד. ראה בני פרשנו זה הספור כנראה לנו, נטינו בו נטיות רבות מהקודמים לפנינו, ולא אמצא עם לבי ועם ידי שאכתוב בכאן כל הטענות אשר הביאוני לנטות מדרכם כי הם רבות.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 20:5ר׳ יוסף אבן כספי שמות כ׳:ה׳

פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי – אמר המחבר כל עצמי בכל ספרי לקצר, לכן אתרחק מזכירת דברי שאר המפרשים הקודמים, האם אחבר ספר להעתיק דברי האחרים? ואומר כי החכם א"ע ואונקלוס נמשכו בזה המאמר לפרוש חכמי התלמוד ז"ל, והנה כתב א"ע בזה שאלה ותשובה יעויין בספרו, ואני נוטה מפרושיו אלה ומפליא על אלה חכמים, כי מי יוכל לעמוד על מאזני השם, ומי עמד בסוד משקלותיו. והנביא אמר כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם (ישעיהו נ"ה:ט'), א"כ מה לנו לשאול כלל על דרכיו ומנהגיו עם ב"א איש איש על עבודתו, ובמה נעמיד על אמתת משפטו? כי נעלם ממנו שני דברים, אחת מצדו הוא הפועל, והאחר מצד האיש ההוא הפעול, א"כ אין לנו רק מה שאמר משה הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים ל"ב:ד'), הנהיה כלנו אוילים כמו האשה השוטה שהיתה הולכת וצווחת על אישה שקרא ושנה ושימש ת"ח הרבה ומת, עד שנענה לה החכם ושתקה (בבלי שבת י"ג, אבדר"נ פ"ב) על דרך ענה כסיל כאולתו (משלי כ"ו:ה'). ומי יודיענו על כלל אומתנו בכל חלקי השעבודים קרו לישראל בימי השופטים, שנתחלפו ברב ובמעט מה הסבה בזה. וגלות בית הראשון עמד שבעים שנה, וגלות בית שני יותר מאלף שנה. ועוד מה הסבה במות מנשה בביתו כלו שלאנן ושלו, ויאשיהו מת במלחמה ירד ונספה. וזולת זה יש ויש. סוף דבר הכל מסור לשם ית', הוא השופט הנאמן והוא ידע החקירה והאמת, אמנם פרוש הפסוקים שיראה שביניהם סתירה, כבר הודיענו רבינו משה דרך הסתירות הנמצאות בתורה ובמקרא, וכבר הודעתיך בס' הסוד, כי הגזרות מהם הכרחיות תמידיות ומהם אפשריות זמניות, רצוני שהם בזמן מה ואינם בזמן מה, ולכן יתחלפו הענינים אם מצד חילוף הנושאים, בין כלל לפרט, ובין כלל לכלל, ובין פרט לפרט, ובין זמן מה לזמן מה, ובין שעור העון וזולת זה ממשקלות השם והוא ידע איך ולא אנחנו, לכן צוה לנו במשפטינו, לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות (דברים כ"ד:ט"ז), אבל במשפטיו הוא ימית קצתם על קצתם כשירצה לפי משקלותיו, ולפעמים בן לא ישא בעון האב כמ"ש (יחזקאל י"ח':כ'), וגם ירמיהו שאמר האוכל הבוסר תקהינה שניו (ירמיהו ל"א:כ"ט), והוא לא אכל בוסר וקהו שניו בחורבן הבית ושגלה למצרים כמו השארית בעון אבותיו. ועוד מבואר כי חטאת רחבעם שענה קשות לישראל (מלכים א י"ב:י"ג) ונחלקה המלכות, היה סבה ראשונה לגלות בני הבנים עשיריים, וכן בחטאת מנשה הגלו יהודה, כי אף בימי יאשיהו הצדיק השלם עם כל דורו אמר אך לא שב י"י מחרון אפו הגדול אשר חרה ביהודה על כל הכעסים וכ' (מ"ב כ"ג:כ"ו), וכל זה קיום פוקד עון אבות על בנים, ומי יתיר לנו מדוע זכר השם לדור צדקיהו חטאת מנשה לקיים אמרו פוקד עון אבות על בנים, כמ"ש ירמיהו אבותינו חטאו ואינם וכ' (איכה ה':ז'), ולא זכר להם צדקות יאשיהו, לקיים אמרו ועושה חסד לאלפים. וכן שומר הברית והחסד לאוהביו לאלף דור, ואם תאמר כי צדקיהו ודורו היו רשעים, אשיבך ג"כ מנשה ודורו היו יותר רעים, ואיך נתקיים במנשה ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו. או לא יאחר לשונאו על פניו ישלם לו. ועוד יותר קשה כי למנשה לא נעשה יעוד הגלות, ולחזקיהו נעשה היעוד הרע הזה (מלכים ב כ':י"ז). ומה [שכרו] על כל הטובות אשר עשה ולא נמצא בו עון. ואם נמצא מה, הלא היה אבק וקש וחשש? ומצאנו ביהוא הרשע הגמור כירבעם, יעדו לו בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל (מלכים א י':ל'), על טובה אחת חלושה שעשה. ועוד מדוע לו על הטובה בני רבעים, ופה כתוב לאלפים, ובמקום אחר לאלף דור (דברים ז':ט')? ולא מצאנו מספר שלשים ורבעים בדקדוק וכן אין דקדוק באלף דור, כי כונת כל אחד לרבים, פעם שלשים פעם רבעים פעם לחמש מאות ופעמים לאלף. אבל יקרו רבעים כי הפלגת מחשבת האדם וענינו לבניו עד רבעים, ולפעמים הוא יראם בעיניו עוד, ולקח לאלף לגוזמא כי הוא מספר רב. וכלל אומר בשתי גליותינו, רצוני חרבן בית ראשון וחרבן שני, כי עון האבות הוא סבה עצמית לגלות הבנים. ואם תאמר אם הבנים היו צדיקים גמורים לא גלו, אשיבך איך שיהיה לא נמלט בשום פנים מגזרת פוקד עון אבות על בנים, אבל על כל פנים דור צדקיהו נשאו עון אבותם, כי בעון אבותם גזר השם לפחות שיהיו עבדים לנבוכדנצר כמו ששלח להם ע"י ירמיה עבדו את מלך בבל וכ' (ירמיהו כ"ו:י"ז), ומבואר כי בעון האבות בממשלת מלכי ישראל ובממשלת יהודה וידל ישראל ואפס עצור ועזוב, עד שנתמעטו מעט מעט ונהרסה חומתם ונחרבה עירם אחת לאחת, עד כי כאשר משל נ"נ לא עמדו בפניו, וציום ירמיה במצות השם עבדו את מלך בבל וחיו, ובאמת אלו שמעו הבנים לדברי הנביא על פי השם כמו שנצטוינו בתורה אליו תשמעון (דברים י"ח:ט"ו), לא גלו ולא נחרבה הארץ לגמרי, אבל גם לזה המרי מהבנים היה עון אבותם סבה עצמית לו, על דרך אמרם ז"ל אין מספיקין בידו לעשות תשובה (בבלי ר"ה ג'), כי האבות הדריכו בניהם ובניהם לבניהם לבלתי שמוע לנביאי השם המיעדים הרעות, רק לחוזי להם חלקות ומתהלות הטו אזנים, א"כ מכל הצדדים נתקיים בבנים בני דור צדקיהו פוקד עון אבות וגו'. וכתוב בספר יוסיפון כי מלכי ישראל הקודמים הביאו מלכי רומי בירושלים, ונתנו להם קצת ממשלה על ישראל בעבור שהיה ביניהם מחלוקת, עד שבאחרית בא עליהם טיטוס וחרב בית שני, וכן דור ישראל בימי טיטוס אלו נכנעו אל טיטוס לא חרב הבית, וחרבן ראשון ושני תחת מין אחד והקש ע"ז. ואחר שהתחבר כל זה אומר עוד כי פוקד עון ובכלל שורש פקד בכלל סוג הכולל, הוא זכירת הדבר באי זה צד שתהיה ולאי זה תכלית שתהיה, רצוני אם לרעה אם לטובה, ואומרו לשונאי דבק עם האבות, וזה יעשה השם לפעמים, כשיתן הדין לפי דיניו, ולפעמים לא יעשה, אבל זכר שהוא עושה זה לפעמים היה מן הראוי שיזכור זה עתה ליָרא העם, כי טבע האדם לחמול על בניו יותר מנפשו וישמר מחטא בעבור בניו. ואומרו ועושה חסד לאלפים – אין טעמו לאלפים מן הדורות זה אחר זה, כטעם לאלף דור, אבל טעמו עושה חסדים רבים יעלו למספר אלפים, כאמרנו למאות ולאלפים.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 34:7ר׳ יוסף אבן כספי שמות ל״ד:ז׳

ואמנם פוקד עון אבות על בנים, כל מה שירבו אם עשיריים או יותר, הנה ענינו בכאן מצד מה שהיא מדת רחמים, כי זאת המדה היא מצד מה מדת הדין ומצד מה מדת רחמים, וזה כי מצד הפקד עון האב על הבן, עד שישא הבן עונש ממנו, אם שנשאו האב או לא, הנה זה מדת הדין, לכן חֵמה עליו וקנס, כי הוא סובל העונש, ומזה הצד נאמר זה בעשרת הדברות (שמות כ':ה'), כמו שקדם לנו, ומצד העדר סבל העונש מהאב ויתארך על הבן שיסבלהו הנה זה רחמנות לאב, כמו שקרה לחזקיה עד שהתנחם ושבה הגזירה ואמר טוב דבר י"י, אך כי שלום ואמת יהיה בימי (ישעיהו ל"ט:ח'), וכן לאחאב נאמר לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה (מלכים א כ"א:כ"ט), ומזה הצד הונחה בכאן, וכבר דברנו על זה בספר הסוד (טירת כסף עמ' 153-151), ובספר המשל, וצרף הנמצא שם, עם הנמצא בזה המקום לפי כונתנו בקצור.

R. Yosef ibn Kaspi Devarim 24:16ר׳ יוסף אבן כספי דברים כ״ד:ט״ז

לא יומתו אבות – הטעם על מיתת ב"ד, כי פקידת עון אבות על בנים, אין ראוי שימסר זה המשפט רק לאלהים תוכן רוחות ויודע משקל העונות.

R. Yosef ibn Kaspi Yechezkel 18:19ר׳ יוסף אבן כספי יחזקאל י״ח:י״ט

והבן משפט וצדקה עשה – זה תשובת הנביא אליהם, וראה כי בני עמנו הסכלים היו נאנחים ומתאוננים על תלונת צדיק ורע לו, כי הם היו חכמים וצדיקים בעיניהם כמנהג המונינו כולם נם היום, ולכן אין הצור תמים פעלו, ולכן זכר שלש כונות צדיק ורשע וצדיק, והניח על הראשון שהוא היה לו אורך ימים וטובות בעוה"ז, כי לא דבר יחזקאל לאלה החזרים על השארת הנפש או הפכה, אבל לא דיבר רק לפי תלונותיהם, והם לא היו משערים כלל רק חיי העוה"ז וטובותיו או הפך זה, והעד משל הבוסר, כי מי יודע אם שגי הבנים תקהינה בעוה"ב ולכן הנפש החטאת היא תמות, כמו ונכרתה הנפש האכלת (ויקרא ז':כ"ה), ובכלל כי על הראש והראשון, שלא נביט כלל לאביו ואמר כי בעבור שהיה צדיק הנה יהיה טוב לו בעוה"ז, ובנו הפריץ בעבור שהוא חוטא יהיה לו רע, ולא תועיל לזה הבן צדקת האב אביו, ואחר בן הפריץ הזה כי יהיה צדיק יהיה לו טוב ולא תזיק לו רשעת אביו, וזה הוא משפט השם ית' ודינו כראוי לו. והנה עמנו לא היו מתרעמים על הפריץ כי היה לו רע, ר"ל על הפריץ בעיניהם וכפי מחשבתם, וגם לא היו מתרעמים אם היה לו טוב כי לא היה קשה אצלם רשע וטוב לו, אבל כל ענינם היה תלונת צדיק ורע לו, כי כלם היו צדיקים בעיניהם. וכאשר היו בצרות או בפגעים רעים, אם כוללים אם פרטיים היו צועקים חמס, ולכן זה הנביא העירם על שהם רשעים גמורים או סכלים גמורים ע"ד האמת, בעיני השם, כטעם ותשחת הארץ לפני האלהים (בראשית ו':י"א), ומי שהוא כן השם יענישהו, כי באמת הצדיק בעיני השם הוא לא ימות בעון אביו אם היה רשע. וכי תאמרו אלי על הנחתי זאת, מדוע לא ישא זה צרות בעון האב כמו שהוא היסוד ההמוני אבות יאכלו בוסר ושני בנים תקהינה. התשובה מה לנו למשלים השכלים רק למשלי הפילוסופים, ואיך יהיה דין כי זה הבן יענש והוא משפט וצדקה עשה. ולכן דעו כי בן לא ישא בעון האב כמו שהוא מפורסם לכם ולכל שהאב לא ישא בעון הבן. ובכלל צדקת הצדיק עליו תהיה וכן רשעת הרשע עליו תהיה, והטעם שכר כל אחת, ר"ל צדקת ורשעת, וכן לא תלין פעלת שכיר (ויקרא י"ט:י"ג), שטעמו שכר פעלת. והנה זה הנביא וגם ירמיה למדום גם יעדו להם כי עוד בשוב ירושלים בבנין בית שני יוסיפו דעת ויכירו האמת הזה כמו שיעדו להם באמרו כי מלאה הארץ דעה (ישעיה י"א:ט'), כי כלם ידעו אותי (ירמיה ל"א:ל"ג), וזאת ההכרה תהיה מצד שידעו מי הוא צדיק וחכם, ומי הוא רשע וכסיל, וזאת ההכרה אינה מעטה, ומי יבין.

Ran Sanhedrin 27bר״ן סנהדרין כ״ז:

גמרא. לא יומתו אבות בעדות בנים. וא"ת דהא איצטרך קרא לגופי' שלא יומתו האבות בעון בניהם כדכתיב באמציה ואת בני המכים לא המית ככתוב בתורת משה לא יומתו אבות על בנים. איכא למימר דמקרא אינו יוצא מידי פשוטו דפשטי' דקרא הוא שלא יומתו אבות בעון בנים ומדרשו שלא יומתו בעדות בנים ומקרא אחד מתחלק לכמה טעמים כדכתיב אחת דבר אלהים שתים זו שמענו א"נ משום סיפיה דקרא דכתיב איש בחטאו יומתו. וכ"ת ולמאי איצטרך לן קרא שלא יענשו האבות בעון בנים וכי צריך לומר שאם הכה הבן את אביו או קלל אותו שלא נהרוג את האב. י"ל דעיקר קרא לא אתי לפוטרו מן העונש דהא פשיטא הוא אלא שהוא אזהרה על הדבר שלא יעלה על לב המושל לשפוך חמתו על הבנים בעון האב או על האב בעון הבנים והיינו דכתיב ובני המכים לא המית. כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. פירוש והיינו דוקא בדין שמים שיודעין בדין אחיזה מה היא ואם היא אמת אם לא אבל בדיני אדם הן אינן בקיאין לידע אם אוחזין מעשה אבותיהם אם לאו ולפיכך מן הסתם מחזקינן להו כאלו אינן אוחזין. והיינו דאמרינן בגמ' כשהוא אומר איש בחטאו יומתו בשאין אוחזין שאחר שפירשו זה לדיני אדם הכי הוא בשאין אוחזין שכך הוא בדינן בין שיהא אמת אם לאו.

R. Yosef Nachmias Yirmeyahu 31:28-29פירוש ר׳ יוסף נחמיאש ירמיהו ל״א:כ״ח-כ״ט

(כח) בימים שלא ילקו הבנים בעון האבות כמו שאומ' במגלת איכה אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (ה' ז'). (כט) כי אם, כי האמת הוא פוקד עון אבות על בנים אפי' גדולים כשהבנים אוחזים מעשי אבותיהם בידיהם שילוו עון אבותיהם עם עונותיהם ויפקדו עליהם. תדע לך שהרי בסוף פסוק פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים (שמות כ' ה') אמר הכתוב לשונאי, ופקידה זו היא עד ארבעה דורות רצופים. וכן אמרו חז"ל במדרש השכם פ' יתרו כששמע משה רבינו ע"ה פוקד עון אבות על בנים נרתע לאחוריו, א"ל הב"ה בזמן שאינן מסורגין, כלומר שהם רצופים, לא בזמן שהם מסורגין. מיד וימהר משה ויקד ארצה וישתחו, נמצאת אומר מי שהוא רשע בן רשע עונשו גדול מפני שיתחברו עונותיו עם עונות אביו... ואין בדבר עול כי כבר ידוע הדבר כי השם פוקד עון אבות על ד' דורות. א"כ היודע ועד שהיה אביו רשע צריך להתרחק מאד מן הרשע יותר (ממה) [ממי] שאביו צדיק, שצריך לחשוב אולי לא קבל אביו כל עונשו ויטפל עונו לעון אביו... ומגלגלין עליו את הכל. וכן מי שהיה גם אבי אביו רשע והוא אוחז בדרכיהם יהיה עונשו גדול מעונש רשע בן רשע בלבד, לטיפול עונו וגם עון אביו וזקנו, וכ"ש הדור הרביעי. והדור החמישי אינו נתבע בעון הדור הרביעי שלמעלה ממנו אלא בעון שלישי שלמעלה ממנו ולא דור רביעי. וכן כל הדורות הבאות זה אחר זה אם כולם זרע מרעים. ואם לא יהיו הד' דורות רצופים אלא שיהיה אחד מהם צדיק, הצדיק ההוא יפסיק אותה פקידה, ואפי' יהיה בנו רשע אין מזכירין עם עונותיו עונות זקנו הרשע. וגדולה מזו אמרו שאפי' ד' דורות רצופים ברשע אין פוקדים עליהם עון אבות על בנים אלא בע"ז בלבד, שהיא חטאה גדולה, אבל בשארי חטאות איש בעונו ימות כי הפרש' מוכחת שמדברת בעובדי ע"ז. ומדה טובה גדולה ממדת רעה חמש מאות, כאומ' ועושה חסד לאלפים (שמות כ' ו') לאוהבי ולשומרי מצותי לאלף דור (דברים ז' ט') ויתפרש הפסוק שומר הברית והחסד לאוהביו כמו שמפו' במקומו אלפים דור, ולשומרי מצותיו לאלף דור, שאם כולם אוהבים ינצור להם החסד לאלפים דור, אבל הרשעים לא תועיל להם צדקת אביהם כאשר הצדיקים לא תזיקם רשעת אביהם, כי הכתובים לא דברו אלא ברשעים בן רשעים וצדיקים בן צדיקים כדכתיב לאוהבי ולשומרי מצותי (שמות כ' ו'), אבל ברשע בן צדיק ובצדיק בן רשע לא דברו הכתובים הללו. והלא הכתו' אומ' ואין מידי מציל (דברים ל"ב ל"ט), אין אברהם מציל את ישמעאל מדינה של גיהנם ולא יצחק לעשו. וכל זה בגדולים, אבל בקטנים כרעיה דאבוהון נינהו, ומתים בעון אביהם ומטיבים להם בצדקת אביהם. וכבר דברתי בזה בפי' תהלים שחברתי במזמור לדוד ברכי נפשי את ה' בפסוק וחסד ה' מעולם ועד עולם, על יראיו וצדקתו לבני בנים (לנוצרי) [לשומרי] בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם (תהלים ק"ג י"ז-י"ח), ופירשתי הפסוק על דרך זה וחסד ה' מעולם ועד עולם על נשמת היראים וצדקתו לבני בנים וילמד סתום מן המפורש שסמוך לו לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם ויתפרש ג"כ לאלפים כמו שמפו' במקומו, ובזה ג"כ גדולה מדה טובה ממדת פורענות שפקידת העון על [ד'] דורות דוקא רצופים שאם יש באמצע צדיק בטלה פקידה ההיא, אבל נצירת החסד לאלפים דור לאוהבים, ולאלף דור ליראים, אפי' יש רשע באמצע לא תבטל הנצירה ההיא אלא עומדת וקיימא לצדיקים הבאים אחרי כן, ולכך קיימת לנו ברית אבותינו הראשונים אברהם יצחק ויעקב, וכאומרו וזכרתי להם ברית ראשונים (ויקרא כ"ו מ"ה), וכ"ש למי שמפרש פקידת עון ד' [דורות] בע"ז שכולנו נקיים מעון זה. ומה שהיתה פקידת העון על ד' דורות אולי לפי שיכול האדם המורד לראות מזרעיותיו ד' דורות כאומ' וירא' את בניו ואת בני בניו ארבעה דורות (איוב מב טז), שאם לא כן לא היו חוזרים למוטב, שרואים אבותם, לכך הזהירם והוכיחם שיפקוד עליהם עון אבותם עד ד' דורות. וכל מה שאתה מוצא ומשלם עון אבותם על חיק בניהם (ל"ב י"ח) ואף בעונות אבותם אתם ימקו (ויקרא כ"ו ל"ט) והדומים להם יתפ' על פקידת ד' דורות, ועל הדרך שפרשנו. וכן אבותינו חטאו ואינם (איכה ה' ו') כי אם היינו חוזרים בתשובה היינו נגאלים א"כ אנו אוחזים מעשה אבותינו בידינו עליהם אמ' (יחזקאל י' ח') בן לא ישא בעון האב והאב לא ישא בעון הבן... וכן אמר ירמיה בנחמה זו כי לפני הגאולה יחזרו ישראל בתשובה ולא יהיה בהם אוחז מעשה רשע ולא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה וגו' כי כולם יהיו צדיקים שיודעים את השם מקטנם ועד גדולם כאשר מפורש בסוף הפרשה (פסוק ל"ג). ויש לי להרחיק בענין זה עוד ואע"פ שאינו מענין הפרשה אבל תורה היא וללמוד אני צריך. שמעתי מפי ר' ישמעאל בר' יוסף ז"ל כי פקידת העון אין לה קץ כי מה שאמרה תורה אבות ובנים ושלשים ורבעים הוא כדרך ונעו שתים שלש ערים אל עיר אחת לשתות מים (עמוס ד' ה') וכמו שנים שלשה גרגרים בריש אמיר (ישעיה י"ז ו') וד' וה', וכן מה שהזכירה תורה ד' דורות לאו דוקא אלא כמה דורות שיהיו אוחזין עון אבותיהם בידיהם יפקוד עליהם העון ההוא אפי' מאלף דור. ופי' ומשלם עון אבות אל חיק בניהם (לקמן ל"ב י"ח) על דרך ואמר הדור ההוא בניכם אשר יקומו מאחריכם (דברים כ"ט כ"א). ואני מימי רז"ל אני שותה שדבריהם דברי קבלה שאו' ד' דורות דוקא ואלפים ואלף דוקא ועל הדרך שפירשתי. ותימה כי אע"פ שמפרש בנצירת החסד לאלפים ואלף לאו דוקא אלא אין לה קץ מ"מ הרי משוה מדה רעה למדה טובה, ומה פשט הוא זה? ועוד למה הזכיר במדה רעה ד' דורות ובמדה [טובה] אלפים ואלף, כיון דהאי והאי לאו דוקא? ומה שאומר הכתו' בפסוק שלש עשרה מדות פוקד עון אבות על בנים [ועל בני בנים] על שלשים ועל רבעים (לשונאי) (שמות ל"ד ז') האבות הוא חושב מהד' (מדות) [דורות] כאשר חשבם בעשרת הדברות וכך הפי' בפסוק זה פוקד עון אבות, האבות דור (אחר) [אחד], על בנים דור שני, על בני בנים שהם על שלשים דור שלישי, ועל רבעים דור רבעי, והלא משה אמר בפ' שלח לך פוקד עון אבות [על בנים] על שלשים ועל רבעים (במדבר י"ד י"ח), ולא אמר על בני בנים כי הם השלשים? ואם תשיבני והלא דבר עלי, אמר לו השם שישמור לו ולבניו עד עולם העון ההוא. תשובתך העון ההוא היה בו חלול השם וקורא הדורות מראש ידע שלא היה בבניו מי שראוי לכפר העון ההוא בעבורו, ואם יהיה לא יחול עליו העונש ההוא. וכן אחז"ל בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל בדברי תורה ובגמילות חסדים מתכפר. ובדבר שיש בו חלול השם ראוי הוא להזכיר אותו עון עד כמה דורות. הרי עון הגזל שהיה בו חלול השם בפרהסיא דרשו בו רז"ל באגדת חלק שבימי צדקיהו נפקד עליו, וכן עון נוב עיר הכהנים שהיתה בו חלול השם בפרהסיא עמד עד בא סנחריב לירושלם כמו שדרשו בפ' חלק בפסוק עוד היום בנוב לעמוד ינופף וגו' (ישעיה י' ל"ב). ור' סעדיה פי' פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים, שהוא ממדות הרחמים, כיצד זה הרשע שנתחייב מאה עונשין יענישוהו שלשים וימתינו לו עד ד' דורות, אם יהיה צדיק כדאי להצילו מדינה של מקום, ואם יהיו כולם רשעים אזי ישובו להענישו עונש שלם על כל מעשיו, ויתפ' הפסוק פוקד עון אבות על בנים בשביל בנים ובשביל שלשים ובשביל רבעים, שאם יהיה אחד מהם צדיק לא יפקד עון האב כי יגן עליו הצדיק ההוא, ואם לא יהיה בהם צדיק יפקד עון האב שיענש משלם. או יתפרש פוקד עון אבות וגו' מגז' ולא נפקד ממנו איש (במדבר ל"א מ"ט) כלו' מחסר העון בעבור בניו אם יהיה צדיק בהם עד דור רביעי. וראייתו שהמדה הזאת מנויה עם י"ג מדות שהם של רחמים. והשיגו עליו שהרי בעשרת הדברות הוא אומר לשונאי. והשיב שהאמור בעשרת הדברות לנקמה והאמור עם י"ג מדות לרחמים. והדבר צריך הכרע איך ולמה יתפרש כאן לנקמה וכאן לרחמים. מ"מ מצינו אומ' מרז"ל כן פוקד עון אבות ממדות רחמים, צא ולמד דבר הלמד מעניינו במה כל הענין מדבר במדת הרחמים, ובכאן כן... שהוא תולה לאבות עד ד' דורות אם היה אחד מהם צדיק כדאי הוא להצילו מדינה של גיהנם... וכן מצינו בשעה שבקש משה רבינו על ישראל במרגלים אמר ה' ארך אפים ורב חסד ואמת נושא עון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עון אבות על בנים וגו' (במדבר י"ד י"ח) פי' שמוכיח שהוא ממדות רחמים שהחולה מתפלל לפני אלהיו אינו אומר מוחץ עריצים רפאני... אלא רופא חולים רפאני... וכן במדרש והלא קרח בנים היו לו צדיקים ולמה לא ניצול בזכותם, אלא משה רבנו בקש מהב"ה שלא ינהג עם קרח במדת הרחמים שהוא נוהג עם כל בני אדם שנא' ופקודת כל האדם יפקד עליהם (במ' ט"ז כ"א) פי' לפוקדינון אבות על בנים. הנה מכל ראיות אלו מוכיח שהמדה זו המנויה עם י"ג מדות לרחמים, ואע"פ שה[יא] כתובה בעשרת (המדות) [הדברות] לנקמה כאומ' לשונאי אין לפירוש אלא מקומו. ומצינו שמה שאמרו ז"ל בתלמוד סנהדרין ברא מזכה אבא באגדת חלק, ויתפרש הדבר על דרך שפי' רב סעדיה ז"ל. מ"מ אני יכול לפרש גם המדה הזאת הכתובה עם י"ג המדות לנקמה, ואע"פ שכל הי"ג מדות רחמים כך ראוי לשלטון להיות רוב מדותיו רחמים ומעוטם משפט נקמה. ור' אברהם ן' עזרא כתב כי טעם פקידה כטעם זכירה כמו וה' פקד את שרה (בראשית כ"א א') וכמו ויזכור אלהים (שם ל' כ"ב), והטעם כי הש"י יאריך לרשע אולי ישוב ויוליד בן צדיק, אבל הלך הבן בדרכי האב וגם דור שלישי ודור רביעי, יאבד זכרם כי יזכור מה עשו האבות ולא יאריך עוד. וקש' לפי' [למה] יפקוד העון על בנים ועל שלשים [ולא] רק על רבעים? וכת' הרמב"ן ז"ל ואולי או' שהוא זוכר עון האבות על הבנים לאמור אתה ואביך חטאתם וכן יעשה עם השלשים וכן עם הרבעים ואז (מ)[י]נקם מהם לא יפקוד להם עון כי יכריתם בעון כולם. והרמב"ן ז"ל פי' בע"א על הדרך שכתבתי בראשונה כי פקידה תאמר על הנקמה כמו וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (שמות ל"ב ל"ד) וכן יפקוד ה' על צבא המרום במרום (ישעיה כ"ד כ"א) ענין נקמה ועונש. וכת' ר' ישראל ב"ר יוסף נ"ע סלת הדברים ענין פקידת העון על הבנים שיוכל להיות מחמת אריכות אך לא לטובת החוטא אלא להודיענו שאע"פ שמאריך אפו לא יפסק העונש מכל וכל אלא שלפעמים מאריך להם הב"ה זמן ארוך ושוב יענישהו בגופו, ועל כיוצא נאמר ארך אפים מאריך אפים וגבי מדיליה, ושוב אמר אחרי כן נושא עון ופשע וחטאה שעניינו נשיאות העון... ושוב פי' ונקה לא נקה שאע"פ שנושא העון אינו מנקה אותו ממנו שאם לא יענישהו בגופו יעניש לזרעו או שיכרית זרעו או שיחולו על זרעו יסורין גדולים, וכשיעניש הבן או יכרית, העונש ההוא יגיע לאב החוטא ונפשו עליו תאבל, אפי' אחר המות מחמת הקורבה שיש ביניהם... וזה הדבר טבעי ושכלי וכאומ' הכינו לבניו מטבח בעון אבותם (ישעיה י"ד כ"א). ואם לא שיתעצב האדם לעונש בנו אפי' אחר המיתה לא היה משתדל בענייני בנו מחיים ולאחר מיתה, והיה שוה מת בבנים כמת בלא בנים. ואני אומר שהשם כשיודע מהחוטא שיהיה לו בן צדיק אינו משייר לבן עונש אביו, ועל כל כיוצא בזה בן לא ישא בעון האב... וכשיודע שיהיה לו בן חוטא אז באיפש' משייר לבן עונש האב ועל כיוצא בזה נאמר פוקד עון אבות על בנים כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם שיענש הבן על עונתיו וילוו עליהם עונות אביו, כאומ' עונותיכם ועונות אבותיכם יחדו אמר ה' וגו' (ישעיהו ס"ה ז'). ובאיפש' שתהיה הפקידה בבן הבן כשלא נתמלאת סאת הבן. כל זה כפי מה שחייבה חכמתו יתברך ויתעלה על הכל. [ע"כ] דברי ר' ישראל ז"ל. והאמת כן הוא כי עד ד' דורות רחמי האב על הבן ונענש אי זה שיהיה מהד' דורות כאלו נענשו בו הם עצמם ואפילו אחר המיתה, וכבר דברו בזה חז"ל בתחלת פרק מי שמתו כי המתים יודעים מה שיעשה בעולם הזה כאשר העמידו שם בסוף הענין, וכבר הארכתי בדבר ועדיין לא רויתי צמאוני. והנ"ל כי פקידת העון עד ד' דורות היינו בע"ז דוקא וברצופין, אבל בשאר עבירות איש בחטאו יומת (מלכים ב' י"ד ו') בן לא ישא בעון האב והאב לא ישא בעון הבן (יחזקאל י"ח כ'). ותדע לך שהפרשה מוכחת על כך, שאמ' מתחלה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ' ג') לא תעשה וגו' (שם ד') כי ה' אלהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי (שם ה') וקאי למאן דסליק מיניה, ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי, ולכך יש לנו זכות האבות לפי שכולנו צדיקים מעון זה, ופקידת ד' דורות בעובדי ע"ז בצנעא דאילו בפרהסיא הרי עון העגל כמה דורות. ומי שיש בידו למחות ואינו מוחה כאילו הוא בעצמו עושה העון ההוא, ועליו נאמר איש באחיו (ויקרא כ"ו ל"ו) איש בעון אחיו כדאיתא בפרק זה בורר. ובפרק אחרון של תלמוד מכות או' שככר בטלה מדה זו של פקידת ד' דורות, וזה לשונם: ד' גזירות גזר משה על ישראל וכו' ע"כ משה אמר פוקד עון אבות על בנים בא יחזקאל ובטלה שנאמר הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל י"ח כ') ע"כ. וקש' לפי' רב סעדיה ז"ל מסוגיא זו...

Midreshei HaTorah, Parashat Korach (pp. 169-170)מדרשי התורה סוף פ׳ קרח (עמ׳ 170-169)

ואם תשאלו הבנים מה חטאו, התשובה בזה שכבר אמר השם פוקד עון אבות על בנים וגו' (שמות כ' ה') ועם כל זאת התשובה גם למאמר פוקד צריכה מאד לקושי השאלה. והרמב"ם ז"ל אמר כי הטף כספו וקניינו של אדם קודם הגיעם לכלל עונש ושכר. ועם כל זה, נפשות הטף צועקות: מה חטאו? ואם תאמר שכיון שאין להם עונש נפשיי לא איכפת להן, הלא ידעת כי שלימות הנפש הוא מה שתקנה מהמושכלות עם הגוף ואם כן נפשות אלו שלא חטאו אבדו זה השלמות ועל מה לא יזכו לחיות ולהשלים נפשותם. והתשובה כי מאחר שאנו בטוחים במתים שיחיו, אז יקומו כל אלה וישלימו נפשותם בלא שום מניעה, כי תהיה הארץ מלאה דעת את ה', ולא יהיה להם תרעומת על מה שעבר, ויושג העונש על האבות לבד במה שנצטערו עליהם ונמצא כי צדיק ה' צדקות אהב, וזה יספיק לצדיקים שמתים קודם זמנם בעון דורם כי יקומו לזמן התחייה, ויוסיפו שלמות על שלמותם, וה' עליהם יראה.

Akeidat Yitzchak 45עקידת יצחק מ״ה

ואמר פוקד עון אבות על בנים וגו'. הנה הרב המורה כתב פ' נד ח' א' כי כשתשמיד דתה עיר ומדינ' בעון ע"א הנה יכרתו שם האבות הזקנים עם בני בניו עד דור רביעי. והנה באמת גם זה יקרה כשיבא העונש על אי זה עון אחר גם כי המדה הזאת אי אפשר שלא ישתתף בה צד רחמים כי נזכרה בכלל מדותיו יתעלה גם מצינו שזכרה משה ע"ה בתפלתו על עון המרגלים ואם היא מדת פוענות מה לו ולה. והנה בפירוש השלשה עשר מדות יתבאר כל זה בשער נ"ד ב"ה. אמנם עכשיו יאמר שאין עון ופשע שעליו יפקוד השם יתעלה עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים זולתי לשונאיו אשר הכעיסוהו בעון עבודת אלילים כשתגרום סבה מהסבות שלא לכלותם יחד רגע אחד. ועכ"פ חלוק העונש על כלן צד רחמנות וחנינה הוא אשר נצטרכנו אליה בעון העגל ומרגלים וכל כיוצא כמו שיתבאר שם ב"ה. ועושה חסד לאלפים אמר שהכעס עם האבות השונאים הוא מתפשט עד ארבעה דורות אמנם החסד אשר עם האוהבים הוא מתפשט לדורי דורות כמו שאמר (תהלים ק"ג) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וגו'. או שירצה כי כשיפקוד עון ע"א על הדורות ההם הארבעה וכשתמצא שם הסבה כנזכר יהיה סבה בשהטיב דרכם ויהפכו לאוהבים שומרי המצות שיעשה עמם חסד ואמת לאלף דור והוא ענין נכבד עליו אנו נסמכים ועומדים לפניו.

Akeidat Yitzchak 54עקידת יצחק נ״ד

ז. בחשבון הי"ג מדות שאם חשבונם הוא כמורגל אצלנו בכל קראינו אותם בצבור עד ונקה הנה הוא כנגד פשט הכתוב ופי' בעל הטעמים כי באמת נראה כי מאמר ונקה לא ינקה הוא מאמר נקשר על דרך ונקה לא אנקך (ירמי' מ"ו) ועוד שכבר יהיה לא ינקה מדה י"ד ופוקד עון אבות על בנים מדה ט"ו. ואם אינה מהמדות למה נזכר עמהם ולמה זכרה משה במרגלים (במדבר י"ד) וכל שכן למה שיראה ממנה היותה מדת הדין והכעס וכן פוקד עון וגו'... ונקה לא ינקה מסדרי התפלות הפרידו ונקה מלא ינקה. וכבר זכרנו בספקות שלא יסבול כן דרך הפשט וחשבון המדות. והענין הזה הכריח הרב המורה פרק נ"ג חלק ראשון לומר שהוא מגזרת ונקתה לארץ תשב (ישעי' ג') והכונה ושרש לא ישרש. והנכון בעיני ע"ד הפשט כי ונקה לא ינקה מדה אחת נמשכת לקודמת לה. יאמר כי הוא נושא עון ופשע וחטאה מזמן לזמן לא מוחל לגמרי כי היושר והמחילה לא יצדקו יחדו מבלי תשובה נכונה ועל ידו אמר הכתוב (תהלים כ"ה) טוב וישר י"י על כן יורה חטאים בדרך. ירצה כי לפי שיצדקו מדות הטוב והיושר יחדו על כן יורה חטאים בדרך התשובה. כי כבר יוכל להטיב להם ביושר הצדק והמשפט. וכבר אמרו (בבא קמא נ' א) האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו. לכן הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה אמנם נקה לא ינקה לגמרי כי לא יתכן מהיושר האלהי כמו שאמרנו וביאר איך יחוברו יחד שני העניינים האלה עם הראותם הפכיים. ואמר פוקד עון אבות וגו'. יאמר שענין זה הנשיאות הוא שינשא עונש העוונות והחטאים מהאבות לבנים עד דור רביעי באופן שהם ישאו את עונם ולא יכלה השרש והוא טוב להם שאם כלה השרש לא ישאר לו שום ענף. ולזה הוא מדת רחמנות לפי מקומה. וזה הטעם שזכרה משה במרגלים להעביר קצף הכליה הגמורה כמו שאמר (במדבר י"ד) והמתה את העם הזה כאיש אחד עד וישחטם במדבר ועתה יגדל נא כח י"י וגו' נושא עוון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עון וגו'. והוא מה שהודה לו באומרו סלחתי כדבריך. ולזה נשאו בניהם את עוונם בהיותם רועים במדבר ארבעי' שנה עד תום פגרי האבו' כמו שאמר (שם) ובניכם יהיו רועים במדבר ונשאו את זנותיכם וגו' והוא מבואר מאד. והנה הראב"ע ז"ל כתב שהיא מדה טובה שתליץ להם עד ארבעה דורו'. והרמב"ן ז"ל כתב (שמו' כ') שהיא מדה של פורענות שנפרע מהם עד ארבע דורות. ואני אומר שהיא מדה טובה שנפרע מהם עד ארבע דורות ואינו מכלה השרש אלא שמ"מ מדה של פורענות קראו אותה חכמים (תוספתא סוטה פ"ד) בערך (שמו' כ') ועושה חסד לאלפים לאוהבי וגו' והוא יותר נכון בהסכמת הכתובים כלם כמו שאמרנו. ואם נאמר שהשם הראשון אינו מן המנין אלא שהוא שם העצם המתואר בתוארים הללו. כמ"ש המשורר (תהלים פ"ו) ואתה ה' אל רחום וחנון ארך אפים וגו' כי זכר מלת ואתה מעמד השם הראשון. הנה תהיה מדת פוקד עון אבות מדה י"ג כי לבחינות שנזכרו תחשב כל אחד בפני עצמה והוא ג"כ נאות לפי הפשט.

Abarbanel Bereshit 15אברבנאל בראשית ט״ו

ואחרי ההודאה שגלות מצרים היה בהשגחה ובגזרה אלהית לא ימלט משנאמר אם שהיה עונש על חטא שעשה אברהם או זרעו. ואם שיהיה הגלות גזור לא על צד העונש ולא מפני חטא כ"א בסבה אחרת שראתה החכמה האלהית והנני מבאר פה מה שדעתי נוטה בכל אחד מדרכי הדעות האלה מסתלק מהספקות אשר קדמו בשאלה ואומר שאם נודה שהיה גלות מצרים על חטא ועון קודם אין ראוי שנחשבהו בחק אברהם אבינו חלילה לו מעון ושיותר ראוי שניחסהו לשבטי בני יעקב כי הנה התורה העידה שהם חטאו חטאה גדולה בשנאתם חנם את יוסף אחיהם ובמה שהתנכלו אותו להמיתו כשהלך לדרוש שלומם וטובתם ובהשליכם אותו אל הבור ובמה שמכרו אותו למצרים. ועם היות שראובן לא היה במכירה הנה הוא היה בשנאה והוא היה יועץ בדבר וכמ"ש (בראשית מ"ב כ"א) אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ולפי שהם חטאו היה משורת הדין שיקבלו ענשם ולפי שבמצרים חטאו שמכרוהו להיות עבד שם היה ראוי שילקו במצרים ויהיו עבדים שמה הם ובניהם וזרעם שנים רבות כמו שגלה שם יוסף אחיהם ובניו וזרעו. ולפי שהשליכו את יוסף אל הבור היה מענשם שכל הבן הילוד היאורה ישליכוהו. ולפי שעל ידיהם ירד יוסף למצרים היה ראוי ג"כ שעל ידו ירדו הם לגלות מצרים ולפי שהיה המעשה המגונה ההוא שעשו בהיותם בצאן ובלכת יוסף לדעת את שלום הצאן היה מהמשפט האלהי שעל ידי הצאן יבואו למצרים כמ"ש (שם מ"ז ד') לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך. ויען וביען גם יוסף חטא ואשם בשוגג במה שהתגאה על חלומותיו על אחיו וגם יעקב אביו חטא בצד מה בכתונת הפסים שעשה ליוסף שבו היה משלח מדנים בין אחים ועל שלחו את יוסף לדעת שלום הצאן בדעתו שהיו אחיו שונאים אותו לכן נענשו יעקב ויוסף שנתחייבו גם הם גלות אבל מאשר היה חטאם בשוגג ובקלות היה ג"כ גלותם בקלות ולהיות מן הנעלבים ולא מן העולבים היה מיושר הדין האלהי שיעקב לא נקבר במצרים ולא נקבר ג"כ יוסף כי את יעקב העלו בניו ונקבר במערת המכפלה ועצמות יוסף העלו ישראל עמהם כשיצאו ממצרים וקברו אותם בשכם. אמנם שאר השבטים נשארו במצרים כי נדונו בגלות בחייהם ובמותם לא נפרדו ממנו וכמ"ש חז"ל שאף עצמות של כל השבטים העלו עמה' דרש הוא כי הכתוב מעיד (שמות י"ג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' ובסוף ספר יהושע (כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם ואם עצמות שאר השבטים העלו ג"כ איך לא נזכרו לא בעליה ולא בקבורה אך האמת הוא שיעקב ירד למצרים בעבור יוסף בנו ואליו אמר יתברך (בראשית מ"ו ג') אל תירא מרדה מצרימה וגו' אנכי ארד עמך מצרי' ואנכי אעלך גם עלה ולא זכר לו כלל מבניו ומזרעו לפי שהוא לבד באמת היה נקי מעון והבנים היו נדונים על חטאם. ואמנם בנימן לפי שנענש שם בלי עון ארז"ל שמת בעטיו של נחש רצו שנענש נטפל עם אחיהם עם היות שלא חטא עמהם כי העולם נדון אחר רובו ועל כיוצא בזה אמרו משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין טוב לרע. ואמנם בני השבטים וזרעם נשארו בגלות בסבת אבותיהם וכמאמר הנביא אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה' ז') כי הנה השבטים נכנסו בעצם ובראשונה בגלות ההוא והבנים נשארו אחריהם. וכבר כתב הרלב"ג בכיוצא בזה היה עונש האבות בעצם ועונש הבנים במקרה למה שנמצאו נטבעים בגלות האבות ונשארו שמה עד תום זמן הגזרה ולפי שהיה משפט האלהי העונש על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים לכן אמר יתברך בעונש הזה ודור רביעי ישובו הנה שהוא מהחוטאי' והגולים כמו שאבאר. הנה נתתי בזה סבת גלות מצרים יותר ישרה מכל הסבות ששערו קדמונינו ז"ל שהיה על עון בני יעקב במכירת יוסף אחיהם בבואו לראות את שלום הצאן ובהיותם רועים בצאן ומכרו לעובדי הצאן ושחטו שעיר עזים מן הצאן ועשו מה שעשו בו והקב"ה המליך את יוסף על עובדי הצאן וכאשר נרצה עונם למדם יתברך לעשות הכפרה דוגמת החטא ולשחוט את הפסח שהוא מן הצאן. והנה א"כ בצאן חטאו בעובדי הצאן לקו ובצאן נתכפרו.

Abarbanel Shemot 20 Question 9אברבנאל שמות כ׳ שאלה ט׳

השאלה הט' באמרו פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים כי איך יהיה מהיושר האלהי שהבן ימות בעון האב. ואם היה אוחז מעשה אבותיו בידיו הנה הוא בעונו ימות לא בעון אבותיו. וכן אמר הנביא בן לא ימות בעון האב ועכ"פ נאמר שבענין ע"א כשהבן אוחז למעשה אבותיו יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח למה יחס הכתוב זה לענין הע"א בפרט כי גם בכל שאר העונות כשהבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם יפקוד ה' על הבן עון אביו וכן נאמר למשה נושא עון ופשע וחטאה וגו' ואמר פוקד עון אבות והו' המוכיח שעל כל העונות ידבר ולמה אם כן לא זכרו יתב' בכל הדבורים אלא בדבור הע"א בלבד. ובכלל זה הספק למה אמר כאן על בנים על שלשים ועל רבעים ובמעשה העגל נאמר על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים.

Abarbanel Shemot 20אברבנאל שמות כ׳

כן אני אקנא כל כך בזה שאפקוד על האיש העובד ההוא עון אבותיו כדי להענישו ביותר והוא על דרך יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח. והענין בזה אפשר לפרשו כן שהקב"ה הוא רחום וחנון נושא עון ועובר על פשע וזוכר חסדי אבות על בניהם האמנם כשיהיה האדם עובד ע"א כדי שלא יגן עליו זכות אבותיו יפקוד ויזכור השם עון אבותיו כדי שלא יהיו לו זכיות להגין עליו. וכבר זכר הראב"ע שהפקידה היא זכירה אבל לדעת הרמב"ן שאין שם פקידה אלא להעניש כמו וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ואמ' שכאשר האדם יחטא בחטא ע"א לא בלבד הוא יענש אבל גם בניו שהוא שם כולל לבנים ולבני בנים כמ"ש חז"ל בני בנים הרי הם כבנים כלם יכרתו בעון אביהם וכענין שנא' (ישעיה י"ד) הכינו לבניו מטבח בעון אבותם והנה יצדק זה בהיות הבנים ובני בנים גם דור ג' ודור ד' מהזקן ילדי' וקטנים קודם שיהיו בני זכיות ועונשין שהם כאברי האב ולכן יענשו בעונו וזכר עד דור הד' לפי שאותם הד' דורות יוכל העובד ע"א לראותם בחייו כמו שזכר הרב המורה וכאשר יעברו מזה הגבול כבר לא יראה אותם הזקן החוטא שלא יהיו בימיו וגם בנפשו לא יהיה לו שום קורבה עמהם אחרי הדור הד'. וכאשר יובן זה בבנים הקטנים שהם כאברי האדם וחלקו ושאין להם עדין בעצמם לא זכות ולא חובה יהיה המאמר הזה צדיק וישר הוא. האמנם כשיהיו הבנים גדולים הנה לא יהיה זה אלא כאשר הם יאחזו מעשה אבותיהם בידיהם כי אז לא יהיו עונשים בלבד כפי מעשיהם בעצמם אבל יענשו כפלים בכל חטאתם מפני עון אבותיהם. וזה לפי שהקב"ה האריך אפו לאבותיהם שמא יצאו מהם בנים צדיקים כמו שיצא יאשיהו ממנשה. אבל כשיהיה המורם מהם כיוצא בהם לא יאריך אפו אליהם עוד ויפקוד עון האבות על הבנים הרשעים כמותם. והנה יחס הכתוב כאן זאת הפקידה והעונש בחטא הע"א בלבד לפי שבשאר העונות כפי הקבלה האמתית אין הדבר כן כי בהיות הבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם לא יפקוד עליהם עון אבותיהם אלא עון עצמם בלבד. ואינו סותר לזה מה שנאמר למשה רבינו ע"ה בכפר' העגל כי שם להיות העגל ע"ג נאמר כן ולכך אמר לשונאי כי העובד ע"א הוא שונא ה' ובוחר באלוה אחר. ולהיותו אויב חרף ה' ושונא אותו ונותן כבודו לאחר ותהלתו לפסילים יכביד עונשו. אבל אם יהיו הבנים צדיקים לא יענשו בעון אבותם שהרי ביאר ואמר שזה יהיה בשונאים.

Abarbanel Shemot 34אברבנאל שמות ל״ד

פוקד עון אבות וגומר זו היא המדה האחרונה מהמדות האלה כי הנה אחרי שאמר ולמד למשה הנהגתו לחוטא שנושא לו עון ופשע וחטאה בהעבירו ראשון ראשון. ושעל שאר העונות נקה לא ינקה ולא יכרית את החוטא לגמרי אבל ייסרהו ביסורים. הודיעו עוד שגם באותם היסורים שיעניש בהם את החוטא לא יענישהו בבת אחת כי אולי לא יוכל לסובלן או ישחת השורש ויכלהו ולא יהיה לו עוד שום ענף ולכך יטה אליו רחמים שיענישהו בקצת העונש ולבניו בקצתו ולבני בניו בקצתו וכן על הדור הרביעי מזרעו כדי שכל אחד מהדורות יקבל קצת מהעונש ולא יקבל כלו אחד מהם. ובזה יהיה נקל לסבול העונש ההו'. ומזה הצד יהיה זה מדת רחמים. אך חז"ל קראוה מדה של פורענות לפי שענינה חלוק העונש ואין המדה כולה שכר כמו ועושה חסד לאלפים. והרלב"ג כתב שענין פוקד עון אבות על בנים הוא שיענשו הבנים בעונש אביהם. אבל שזה הוא במקרה כי כשיעבור טוב מה מהאבות יקרה לבניהם אחריהם שלא יהיה בידם הטוב ההו' במקרה מפני שהופקד מן האבות כי לולי הופקד מהם היו בניהם מחזיקין בו ונסתייע בזה ממ"ש (איכה ה"ה) אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו שפי' עונותיהם עונשיהם. ודעתו זה לא ייטב בעיני ה' ואין ראוי לקבלו כל איש אשר בשם ישראל יכנה. לפי שאין המדה האלהית נקראת מקרה אלא עונש נמשך בעצם ואמת לא לבד לאבות אלא גם לבנים שיקומו אחריהם ומ"ש הנביא אבותינו חטאו וגומר לא כיון למה שפירש בו החכם. אך פירושו הוא אבותינו חטאו ואינם שמתו בעונם ועכ"ז לא לקחנו מוסר. אבל עונותיהם סבלנו ר"ל לקחנו אותם על עצמנו והחזקנו בהם לעשות' והוא מלשון עון וחטא. ואינו מלשון עונש. ואמנם המתרגם ושאר המפרשים כלם פירשו פוקד עון אבות על בנים כשאוחזים מעשה אבות בידיהם. והודיע הכתוב הזה שהפקידה הזאת נמשכת על ד' דורות. והטעם בזה הוא שאפילו שיאריכו ימיו של האדם החוטא ויראה ד' דורות כענין שכתוב (באיוב מ"ב) וירא את בניו ואת בני בניו ד' דורות וכ"כ ביוסף וירא יוסף לאפרים בני שלשים ומלת בני סמוכה והם רבעים יראה ענשם תמיד והודיענו הכתוב הזה עד היכן מגיע גבול הקורבה כי חמלת האבות עד פה תבוא ולא תוסיף וע"כ הרשע שראה אביו ואבי אביו וזקנו שהיו עושי רשעה והנה גם הוא אחריהם ראוי להביא עליו יסורין ולפקוד עליו עון כלם. מפני שהבנים כשאוחזים עון אבותיהם בידיהם לעשותם ראוי שיענשו שבע על חטאתיהם מפני הסתבכותם באותם העונות שלכך יצטרכו מוסר יותר חזק. אבל עכ"פ יקשה איך יהיה משורת הדין שיעשה הבן החוטא כדי רשעתו וגם כדי רשעת אביו. כי הנה חוזק ההסתבכות יחויב שיענש הרבה החוטא. אבל לא בבחינת אביו ואבי אביו כי אם בבחינת עצמו. ובעבור זה הדרך היותר ישר בעיני בזה הוא מה שכבר כתבתי בפי' עשרת הדברות בפרשת יתרו. שהבנים הקטנים כמו שלא יחשב להם עון להענישם עליו כן לא יחשבו להם זכיות. אבל הם כאברי האב וחלקיו. ובהיותם קטנים יענשו בעבור זה בעון אבותיהם ואבות אבותיהם. לפי שזה העונש ייוחס לאבו' ולא לילדי' ומפני זה הגביל לזה ד' דורות כי תכלית מה שאפשר לאד' שיראה מזרעו מימיו הוא עד הדור הד' וכמ"ש הרב המורה וכאשר ימותו הבנים והבני בנים גם שלשים גם רבעים החי יתן אל לבו וגם הזקן יאמר בשלי הרעה הזאת לנו וישוב אל ה' וירחמהו וכבר ביאר זה הנביא הושע באמרו אפרי' כעוף יעופף כבודם מלדה ומבטן ומהריון כי אם יגדלו את בניהם ושכלתי' מאדם ר"ל שאפרים בעבור עונותיו כעוף נתעופף כבודם שהם הבני'. וזה בהיותם קטנים מלדה ר"ל שימותו בזמן הלדה או מבטן שיפילם המלאה או מהריון שיושחתו בבטן. ואם יגדלו את בניהם הנה לא יגיעו אל גבול אנשים כי אני אשכלם מאדם ועם מה שפרשתי הותרה השאלה הי"א. ואתה תמצא הפסוק הזה פוקד עון אבות וגומר בתורה בד' מקומות. ב' מהם בי' הדברות הראשונות והאחרונו' וא' בפרשת המרגלים. ואחד כאן בזכרון המדות האלה. האמנם בעשרת הדברות נאמר בהם לשונאי לפי שהפקידה ההיא היא בענין ע"א להכרית ולמחות שם העובד אותה מישראל כי הוא שונא ואויב חרף ה'. אבל שתים האחרים אין בהם לשנאו כי הם כוללים שאר העונות ואינם לכליה אלא לפקוד עונש. וראיתי מי שהקשה בזה כיון שהמדה היא שהפקידה תהיה עד ד' דורות ולא יותר מדוע אם כן אמר הכתוב וביום פקדי ופקדתי עליהם. ודרשו חז"ל אין לך דור ודור שלא יהיה בו אוקיא מעון העגל ובלשון אחר הזכירו במקום אחר אין לך פורענות שבאה על ישראל שאין בו קצת מפורענות של עגל ויתחייב מזה שיהיה פוקד עון אבות אין הפקידה ההיא אלא לשון זכירה שהקב"ה זוכר עון העגל כשהדור חוטא. אבל אינו פוקד שיעניש עליו כי בחורבן בית המקדש נפקד הכל ונמחה העון לגמרי כי בודאי היה החורבן ההוא די בו למרק עונותיהם ושלא ישאר להם מעון העגל כלום והנה יורה על זה שנאמר בחורבן בית המקדש קרבו פקודות העיר ובמלת פקודות רמז מה שכתוב כאן וביום פקדי ופקדתי. וכן אחז"ל במדרש איכה עד היכן עון העגל קיים ר' ברכיה אומר עד עגלי ירבעם שנאמר (הושע י') כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים וגו' רבי שמואל בר נחמני אומר עד חורבן בית המקדש (יחזקאל ט) שנאמר קרבו פקודות העיר הא למדת שאין עון העגל נפקד כלל מחורבן הבית ואילך ואף על פי שאינו נפקד נזכר הוא זה הוא הדרך אשר כתבו אנשים בענין הזה ולא נתישבה בזה דעתי לפי שאם היה ביום פקדי ופקדתי נגמר בחורבן בהמ"ק הרי היו יותר מד' דורות מעון העגל עד החורבן ההוא ואיך יסכים אם כן הכתוב הזה עם המדה שהגבילה על שלשים ועל רבעים. ועוד שהנה הזכרון והפקידה אחד הם שלא יזכיר השם דבר לבטלה אלא לפקוד כמו שהוא. אבל היותר נכון אצלי הוא כפי דעת חז"ל שעון העגל שהיה קודם זכרון המדות האלה גזר עליו יתברך וביום פקדי ופקדתי ואמרו חז"ל שהיה בכל דור ודור ובכל פורענות ופוענות זכר מהעון ההוא. אבל אחרי כן נתרצה הקדוש ברוך הוא למשה רבינו להודיעו דרכיו אשר בהם ינהיג את ישראל משם והלאה. ואז הגביל המדה הזאת עד הדור הד' ולא נכלל עון העגל במדה הזו כי הוא קודם אליה.

Abarbanel Devarim 24אברבנאל דברים כ״ד

לכן סמך לזה לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. והמצוה הזאת בארו חז"ל בספרי ובפרק זה בורר (דף נ"ז) שלא יומתו האבות בעדות הקרובים. כאלו יאמר אבות בעדות הבנים והבנים בעדות האבות. ושאמרו איש בחטאו יומת היא מצוה אחרת שכל אחד יומת על חטאו ולא על קרובו. ולפי זה כבר נזכרו המצות האלה במה שקדם. אם הראשונה בעדות הקרובים. כבר ביארה התורה בענין גואל הדם שיחם לבבו על קרובו וירצה להמית הרוצח אף על פי שכפי האמת אין לו משפט מות. ואם מפני הקורבה יחם לבבו להרוג מי שאין לו חטא מות. שכל שכן שיפותה להעיד עדות שאינו אמת. ולפי שהגואל לא יעבור שני בשני. כמו שאמר (פ' בהר) או דודו או בן דודו יגאלנו כי בן דודו הוא השני. ככה בעדות לא יופסל בקרובים כי אם שני בשני. כמו שבאר בזה הרלב"ג. ויותר נכון אצלי שיאמרו שהמצוה הזאת נכללת באמרו שם (פ' קדושים) בצדק תשפוט עמיתך. כי הצדק האמתי איש בחטאו יומת ובנים לא יומתו על אבות ואבות לא יומתו על בנים. וגם בענין העדות אין ראוי שיומתו אבות על בנים בעדותם שיעידו כנגדם. ובנים לא יומתו על אבות בעדות האבות שיעידו עליהם. לפי שזהו כנגד הצדק הטבעי אשר הוא שהבנים יליצו וישתדלו על שמירת אבותם ועל הצלתם וכבודם. כמו שאמר (מלאכי א') ואם אב אני איה כבודי. ואיך יעידו לחייבם מיתה. גם האבות שיכמרו רחמיהם על הבנים כאב את בן ירצה איך יחייבהו בעדותו מיתה אינו כפי הצדק הטבעי, וגם עדות האבות לפטור הבנים ועדות הבנים לפטור את האבות אין ראוי לקבלו. כי יחם לבבם ויעידו כנגד האמת ומפני זה האמת והמשפט והיושר היה מחייב שלא יקבלו עדות האבות על הבנים ולא הבנים על האבות לא לזכות ולא לחובה. והוצרך לבאר פה לא יומתו אבות על בנים איש בחטאו יומתו. כדי שלא יחשוב השופט שאחרי שהשם יתברך הוא פוקד עון אבות על בנים. ובעיר הנדחת יומתו בנים על חטא אבותם יעשה כן גם הוא לכן הזהירו שלא יעשו כן אבל בצדק ישפוט את עמיתו.

Sforno Shemot 20:4ספורנו שמות כ׳:ד׳

פוקד עון אבות – והטעם שאני מאריך אפים כל כך לקצת רשעים בעולם הזה, הוא מפני שאני ממתין שתתמלא סאתם להאבידם אפילו בעה"ז, וזה בהיותי פוקד עון אבות שהרעו, על בנים שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, ומוסיפים יצר מחשבות לבם, וכן יוצאים מרעה אל רעה בכל דור ודור, כמו שקרה בירבעם. על שלשים – אם יוסיפו להרע מאבותם, כמו שקרה בזרע זמרי. ועל רבעים – כמו שקרה בזרע יהוא, אם לא יוסיפו מאבותם, אבל יגיעו למדרגה מן החטא שתהיה אצל הדור לקנין, בלתי תקות תשובה, ויתחייבו כליה, כענין ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה (בראשית ט"ו:ט"ז).

Sforno Shemot 34:7ספורנו שמות ל״ד:ז׳

פוקד עון אבות על בנים. ממתין לאבד רשעי ארץ עד שתמלא סאתם, וזה המלוי הוא שיגיע עונו למדרגה מן הרע שלא תהיה עמה תקות תשובה, וזה יהיה על הרוב כשיתמיד רשעם בכמה דורות זה אחר זה. על שלשים. כשיוסיף הדור האחרון להרע מאבותיו, כענין ויקשו את ערפם, הרעו מאבותם. ועל רבעים. כשלא יוסיפו אבל יתמידו.

Sforno Devarim 24:16ספורנו דברים כ״ד:ט״ז

לא יומתו אבות על בנים. אפילו על חטא המרד במלכות ישראל (מציעא) שמנהג המלכים הקדמונים היה להרוג גם את בניהם שלא יקומו לשונאים למלכות. כענין הכינו לבניו מטבח בעון אבותם בל יקומו ויירשו ארץ ומלאו פני תבל ערים (ישעיה י"ד:כ"א) פי' שונאים כמו ויהי ערך (שמואל א' כ"ח:ט"ז). מ"מ אסרה תורה למלכי ישראל להרוג זה בשביל זה בחמלת ה' על עמו וזה קיים אמציהו מלך יהודה כאמרו ויהי כאשר חזקה הממלכה עליו ויהרוג את עבדיו המכים את המלך אביו ואת בניהם לא המית כי ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות (דברי הימים ב' כ"ה:ג'-ד').

Maharsha Chidushei Aggadot Makkot 24aמהרש״א חידושי אגדות מכות כ״ד.

משה אמר פוקד עון וגו'. משה גופיה אמר איש בחטאו יומתו ובפ"ק דברכות רמינן הני קראי אהדדי ומשנינן הא דכתיב פוקד עון אבות וגו' כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ודכתיב איש בחטאו וגו' כשאין אוחזין כו' אבל קרא דיחזקאל הנפש החוטאת היא תמות משמע ליה דאיירי אף כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וביטל גזירת משה דכתיב בתר האי קרא בן לא ישא בעון אב וגו' ורשעת הרשע עליו תהיה והרשע כי ישוב וגו'.

Arukh LaNer Makkot 24aערוך לנר מכות כ״ד.

ועל פי זה נ"ל לבאר המאמר שאמר ד' גזירות גזר משה וכו', והלא יש להקשות וכי משה רבינו ח"ו שונא ישראל היה עד שהוצרכו הנביאים לבטל גזירותיו. ועוד, וכי הוא גזר והלא דבריו היו דברי הקדוש ברוך הוא, וא"כ היאך נביא יכול לבטל. אכן לפי הנראה אין כאן סתירה כלל בין דברי משה לדברי הנביאים, רק שמשה אמר בשם הקדוש ברוך הוא והם פרשו דבריו, עד שמה שהיה נראה כגזירה בדבריו פרשוהו לטובה, ונראה זה כאילו בטלו גזירתו, שמשה אמר עין יעקב שלא יזכו לברכות דגן ותירוש אלא אם יהיה אלקים עמהם שיזכו ע"פ הדין, ועמוס ביטל כשבקש מהקב"ה שימחול עונות עמו למען פשעיהם לא יזכרו עוד ויזכו ע"פ הדין. משה אמר ובגוים ההם לא תרגיע, וירמיה אמר הלוך להרגיעו ישראל, דהיינו באמת שבגוים לא ימצאו מרגוע מצדם שלא יתנו להם מנוח לכף רגלם, אבל הקדוש ברוך הוא הלך להניח להם וליתן להם מרגוע בגלות מצד השכינה שגלתה עמהם, וא"כ עי"ז היתה גזירת משה לטובתם שלא יתערבו בגוים. משה אמר פוקד עון אבות, וזה ביטל יחזקאל כשאמר נפש החוטאת היא תמות, שזה פירוש דברי משה דאם הבן צדיק לא ימות בעון אב, אבל אם הוא נפש חוטאת אז נענשה בעונה ובעון אבותיה, כמו שדרשו רז"ל פוקד עון אבות בשאוחזים מעשה אבותיהם, וזה נפש החוטאת היא תמות. משה אמר ואבדתם בגוים ואכלה אתכם וגו', וישעיה אמר ובאו האובדים, ואין זה סתירה רק שמפרש בזה מה שאמר משה שכוונתו כאבידה המתבקשת וכאכילת קישואין כדמפרש בגמרא.

HaMeamer Vayikra 20:5המעמר ויקרא כ׳:ה׳

ובמשפחתו – עיין בבאור ובראב"ע. והנה לדעת כלם יהי' הכוונה על האנשים החטאים לבדם, וכמו שאמרו בת"כ אם הוא חטא משפחתו מה חטאה. אולם כבר מצאנו פוקד עון אבות על בנים, ואם גם אמרו חז"ל באוחזין מעשי אבותיהם בידיהם, הלא יפלא מאמרם בעון נדרים בנים קטנים מתים שנאמר וחבל מעשה ידיך. והלא ע"ז יקשה אם הוא חטא בניו הקטנים מה חטאו? לכן אמרתי אני בלבי שהענין כך הוא, ידוע לכל משכיל כי המות בעצמו אינו רע כלל לנפש אשר תצא לחפשי כי היא החליפה עולם עובר בעולם עומד, ולו ית"ש כפלים לתושיה להנחילה יש מאוצר החיים, ויפה שעה אחת בעה"ב מכל חיי העה"ז. אך אל הקרובים ובפרט אל האבות הוא רע מאד, כי יראו בגוע אחיהם ובמות בניהם אשר טפחו ורבו והם ישארו גלמוד ושומם. ולזה הנני אומר כי מה שבא פוקד עון אבות על בנים וגו' הענין שבניו ובני בניו ואם גם דור רביעי יראה (כי יותר הוא יוצא מדרך הטבע) ימותו כלם ועיניו רואות. וכן גם כאן הכוונה כי משפחתו וצאצאיו ימותו בחייו ואחרי כן ימות גם הוא בפח רוח ונפש מרה. ואל תשיבני שאם אין רע במות איך תהיה מיתה בידי שמים לעונש על עון. דע ידידי! כי תכונת הנפש ביום הפרדה מן הגוף עוד נעלמת מעיני כל חי, ואין ספק כי לאיש אשר אין לו חטא משפט מות מתוקה שנת מותו, והנפש החוטאת היא תמות בענין רע.

R. Y"S Reggio Vayikra 20:5ר׳ י״ש ריגייו ויקרא כ׳:ה׳

ובמשפחתו – לשון משפחה פירשנו (בראשית ח':י"ט) שהוא על הדומים בטבע נפשותיהם, ולכן אותם המעלימים עין מן התועב הזה ומחפים עליו קרא הכתוב משפחתו, כי דומים אליו בטבע נפשם, שלולי כן לא היו חומלים עליו.

R. Y"S Reggio Bemidbar 16:27ר׳ י״ש ריגייו במדבר ט״ז:כ״ז

ונשיהם ובניהם וטפם – להגיד שגם הנשים והבנים יצאו להלעיג, ולכן נתחייבו גם הם כליה.

R. Y"S Reggio Devarim 13:16ר׳ י״ש ריגייו דברים י״ג:ט״ז

את יושבי העיר ההיא – האנשים הנדחים והנשים הנגררות אחריהן, אבל הטף בזכרים ובנקבות אין ממיתין אותן, וכן איתא בספרי, וכן דעת ר' עקיבא בתוספתא של מסכת סנהדרין.

R. Y"S Reggio Bikkurei HaIttim (1846) PDFר' י"ש ריגייו, ביכורי העתים החדשים (תר"ו), עמ' ח':-י"ג. PDF

...מן הטעמים האלה ראיתי לנטות אל דרך אחרת בפירוש הפסוק הזה, ואחשוב כי על כל פנים הבנים עצמם הם החוטאים, ולכן בצדק יפקוד האל עליהם העונות שעשו הם עצמם, אכן קרא לעונם בשם עון אבות לפי שהכתוב מדבר בעון שלמדו הבנים מאבותיהם, כדרך שכתב ידידי החכם מוהר"ר שד"ל נ"י בספרו אוהב גר דף י"ט, ובאמת זה אחד מדרכי הלשון להסמיך שם אחד לשם אחר לא בלבד בבחינת יחס הקנין אלא גם רק בעבור דמיון שיש בדבר, כמו שנקראו האניות שעשה המלך יהושפט בעציון גבר ללכת אופירה בשם אניות תרשיש (מ"א כ"ב מ"ח) אעפ"י שלא נעשו בתרשיש, גם לא היתה תעודתם ללכת לתרשיש, כמו שחשב מי שכתב כן בד"ה ב' כ' ל"ו (עיין מה שכתבתי על זה בבה"ע תק"ן דף ז'), אלא רק היו בנויות על תבנית האניות שהיו רגילין אנשי תרשיש לעשות, וכמו שנקרא הצרי היותר משובח בשם צרי גלעד אעפ"י שלא בא מגלעד דוקא, וכן גפן סדום (דברים ל"ב ל"ב), בשר חמורים (יחזקאל כ"ג כ'), הררי אל (תהלים ל"ו ז') ודומיהם, כולם על הדמיון, וכן הדבר נוהג אף בלשונות העמים שאומרים על כוונה זו: שפאנישעס בראד, ענגלישער גארטען, פינדארישע אדע, פראנלאזישע קראנקהייט וכדומה, אף כאן עון אבות יתורגם: פאטערליכע זינדע, ופירושו עון שעשו הבנים בעבור שלמדו כן מאבותיהם, ותפש הכתוב זה הענין הפרטי בעבור שיש בו חדוש, כי אף רשע בן רשע שיש לו קצת התנצלות על רשעו באמרו כי נטה אל דרך רעה יען ראה בילדותו יום יום התועבות שעשו אבותיו יעונש מאת שופט צדק, כ"ש רשע בן צדיק. והנה לפי פירוש זה יובן למה זכר הכתוב בני בנים עד הדור הרביעי ולא יותר, מה שלא עשה כן בשכר הצדיקים שהזכיר גם האלפים, כי היתה הכוונה לומר שאף האבות ראויים לעונש על חטאות בניהם, בעבור שמהם ראו וכן עשו, ובנוהג שבעולם יחיה האב שנים או שלשה דורות, ובזרות יראה לפעמים גם בני רבעים, אך לא יותר, לכן הזכיר הכתוב על שלשים ועל רבעים כאומר שיענישם גם בחיי האב הזקן כדי שיראה ברעתם ויתעצב על רוע מצבם להיותו הוא הסבה למפלתם. והנה להבין הצטרפות זה המאמר פוקד עון אבות וגו' עם מה שקדם בדבור השני המתחיל במלות לא יהיה לך וגו' צריך לשים על לב כי הטעם העיקרי הנזכר תמיד בתורה ובנביאים להרחקת עבודת האלילים הוא היות האלילים הבל וריק ודבר שאין בו ממש, ורק הי"ת לבדו הוא הנמצא באמת חי וקיים לעולם, והמופת הנסיוני שהביאו הנביאים על זה הוא כי אלילי העמים להיותם עץ ואבן מעשה ידי אדם, או רק ענין דמיוני שאין לו מציאות אלא במחשבת החושב, לכן אין בהם כח לפעול שום פעולה, לא ייטיבו לחוסים בם ולא ירעו למורדים בם, אבל הי"ת לבדו הוא האל הנאמן משלם גמול לטובים ולרעים עד הדור האחרון, כענין שכתוב בשירת האזינו יקומו ויעזרוכם וגו' ראו עתה כי אני הוא וגו' אני אמית ואחיה וגו', כלומר ממה שאני ממית ומחיה תדעו כי אני אני הוא, וכן כל דברי הנביאים מלאים מזה הענין, ובפרט החלק השני מס' ישעיה האריך מאד להביא זה המופת שאמרנו. והנה זאת התכונה לפעול נוראות בקרב הארץ הן לטובת בני אדם הן לרעתם, הכל כפי מדת משפט צדק, אשר על ידה הבדילו הנביאים בין אלהים אמת לאלילי שקר וכזב, נקראת בלשונם בשם "קנאה", וידוע כי זה השם לא יורה לבד מה שאנו קורין קנאת איש מרעהו (נייד) שהוא רק פרט אחד מן ההוראות הנכללות בו, אבל הענין הכללי בשרש קנא הוא התעוררות הרצון לעשות מעשה גדול ורם, הן לטוב הן לרע, ויתורגם: אייפער, וכאשר יונח אל הי"ת לא יורה תמיד על כעסו נגד עובדי אלילים כמו שחשבו המפרשים, אבל התגלות משפטיו הגדולים בדרך כלל, כן להשמיד הרשעים כן להציל הצדיקים; לדוגמא בהודיע האל ע"י הנביא כי ישראל גלה יגלה מעל אדמתו עקב עזבו תורת אלהיו אמר (יחזקאל ה' י"ג) וידעו כי אני ה' דברתי בקנאתי, וכאשר הודיעם כי ישיב את שבותם וירחם עליהם אמר ג"כ בזה הלשון וקנאתי לשם קדשי (שם ל"ט כ"ה), וכן כאשר חמל ה' על עמו בימי יואל ויורד להם גשם יורה ומלקוש אמר הנביא (יואל ב' י"ח) ויקנא ה' לארצו, ודומה לזה אמר זכריה (ח' ב') על ענין הנחמות קנאתי לציון קנאה גדולה, ובאלה המקומות והדומים להם אין זכר מעון ע"ז כלל; עוד ראוי לשים לב כי בעבור הקנאה הזאת המיוחסת לאל על הדרך שביארנו נקרא הוא ית' בשם אש אוכלה, כי כמו שהאש לא תפסוק לעולם להראות כחה וגבורתה ואחרי כלותה את כל סביבותיה תוסיף להתפשט ולהבעיר אף למרחוק, כן האל ית' שגיא כח לא יפסוק לנצח להוציא גזרותיו מן הכח אל הפועל, ולפי שמן הפעולות יוודעו הכחות הנה הוא ית' ע"י התמדת פעולותיו מודיע לבני אדם נצחיות מציאותו. ולכן אחרי אמרו (דברים ד' כ"ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אמר לתוספת ביאור אל קנא, שהוא כמו כפל ענין במלות שונות, והכוונה כי בזה עצמו נודעת קנאת הי"ת שהוא פועל תמיד כמו אש אוכלה. מעתה נבא לביאור הכתובים. הדבור השני מזהיר על עבודת האלילים, ואחרי מאמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם בא לתת טעם לזה האיסור באמרו כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, והרי זה עצמו הטעם שזכרנו למעלה המורגל אצל כל הנביאים, כאילו אמר: לזאת אני אוסר לך לעבוד אל נכר לפי שהאלילים כולם אפס ותהו לא יפעלו מאומה, ורק אנכי ה' אלהיך נצחי במציאות ומוכן תמיד להוציא רצוני אל הפועל שבעבור כן נקראתי אל קנא, ותדע שכן הוא, שהרי אנכי מזומן תמיד לשלם לאיש כדרכיו, כי יחטא איש אענישנו, וכי ישמור חקתי אתן לו שכר, מה שאין האלילים יכולים לעשות, ולא לבד לזמן מוגבל אשפוט את בני אדם, אלא אף אחרי אלפי אלפים שנה לא תקצר ידי מהעניש הרשעים ומתת שכר לצדיקים, באופן שהתמדת משפטי הוא אות ברור על נצחיות מציאותי, כי מי שיפעל תמיד הוא נמצא תמיד, ומן הפעולות יוודעו הכחות כמו שאמרנו, לכן רק אותי תעבוד לא את אל נכר שאין בו ממש; זהו המובן הכללי בכל הדבור השני. אמנם כשבא לדבר בפרט מן העונש ומן השכר הזכיר עוד בחינות יקרות בהנהגה האלהית הפרטית ללמד בני אדם דעת קצת מסודות ההשגחה העליונה; על העונש אמר שיעניש גם החוטא שלמד מאבותיו, וזהו פוקד עון אבות על בנים ומכ"ש שיעניש גם רשע בן צדיק, עוד אמר שימהר להעניש הדור השלישי והרביעי לפעמים אף בחיי האב הזקן כדי שיסבול גם הוא עונש על היותו סבה לחטאתם, וזהו על שלשים ועל רבעים, וכדי שלא נטעה לחשוב (כמו שבאמת היה מי שחשב כן, ונדבר מזה בסמוך) שהאל ית' יעניש איש על עון זולתו, הוסיף מלת לשנאי, כלו' כל זה שאמרתי הוא רק לשונא אותי ועובר על רצוני, כי אני שופט איש איש רק לפי מעשיו, ואין ספק שמלת לשונאי שבה אל הבנים לא אל האבות, ופשוטו של מקרא מחייב כן, שהרי מלה זו מקבילה אל מלת לאהבי, וכמו שאוהבי ה' הנזכרים פה הם הדורות האחרונים עצמם מקבלי השכר (כי כך קראם לאלפים, ולמ"ד של לאהבי נמשכת מן הפועל ועושה חסד) לא אבותיהם, כן שונאי ה' הם הבנים והשלשים והרבעים עצמם מקבלי העונש, לא אבותיהם; ועל השכר אמר שהוא עושה חסד לאלפים, ואין פירושו לאלפים בני-אדם, אלא לאלפים דורות, כמו שבא במשנה תורה מאמר לקוח מזאת המליצה ומפרש אותה שאלה האלפים הם אלף דור, והוא פסוק (דברים ז' י') שומר הברית והחסד לאהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור, והכוונה במלת לאלפים על משך הזמן שיתמיד נתינת השכר ההוא, ובא מספר קצוב תחת מספר בלתי קצוב, וענינה לנצח נצחים, כי כך אנו למדים ממה שאמר המשורר (תהלים ק"ה ח') זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור, שהוא כפל ענין במלות שונות, ומלת לעולם בחלק הראשון מקבילה ושוה במובן למליצת לאלף דור בחלק השני, א"כ כוונת הכתוב לומר שהאל ית' מזומן בכל עת שיהיה אף באחרית הימים לתת שכר לאוהביו, אשר מזה נלמוד נצחיות המבטיח והמקיים כן. והנה אין ספק שהשכר והעונש נשקלים שניהם במאזני צדק במשפט האלהי, לא יעדיף האחד ולא יחסר השני ממה שראוי לפי מעשי בני אדם, אכן בכל זאת מאחר שהכתוב נותן הגבלת זמן לפקידת העון עד ארבעה דורות לא יותר ומבטיח עשיית החסד לעולמי עד, יש ללמוד עוד מזה בחינה אחרת במשפט האלהי, והיא מה שזכרו חז"ל שמרובה מדה טובה ממדת פורענות, כי הגם שהכוונה הפשוטית במקרא זה היא שאף אחר אלפי אלפים שנה אם יחטא איש לאלהים יקבל עונש כמו שהעושה רצונו אף באחרית הימים יקבל שכר, עכ"ז המליצות רומזות עוד כי האל חפץ חסד ולא יחזיק לעד אפו, ובדרכי טובו הסדיר את העולם באופן שלבסוף יתמו חטאים מן הארץ ולפיכך נתן קצבה לעונש לא אל השכר. עוד למדנו ממליצות הכתוב כי לפעמים ראתה החכמה העליונה להחיש ולמהר עונש החוטא (ובודאי תהיה זאת לטובת הנענש) ולהאריך ולהמתין זמן רב בגמול הצדיקים (אשר מזה יקרה בעולם הזה מקרה צדיק ורע לו) לעומת מה שפעמים אחדות יאריך אפו לרשעים ולא יענישם מיד (אשר מזה יקרה רשע וטוב לו) מן טעמים כמוסים ממנו, וזה וזה לטובת המקבלים; ועל מהירות העונש לרשעים בא כבר בתורה מאמר מבואר מאד והוא (דברים ז' י') ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו, ואין ללמוד מזה כי ככה יתנהג תמיד עם הרשעים, כי במקום אחר הבטיח להאריך אפו לעוברי רצונו גם לישא עונם ולעבור על פשעם, אלא הכל כפי מה שתגזור חכמתו ית' הנעלמה מאתנו, לפעמים יסלח ולפעמים יעניש, פעם יבא העונש מהר ופעם יאחר לבוא, והכלל התכליתי הוא כי רודפי צדק ושומרי תורה יקבלו שכרם הן מיד הן לאחר זמן, אם בזה העולם אם לאחר המות, ופועלי רשע יספו בחטאתם בזה או בבא, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו לזה ולזה, והתכלית הוא רק טוב, כי בטוב העולם נדון...

Shadal Ohev Ger 25 (pp.17-18)שד״ל אוהב גר נתיב כ״ה (עמ׳ 18-17)

הנתיב החמשה ועשרים – תוספת לשון עם שמירת הענין, לכבוד תורה שבעל פה ופירושי חכמינו ז"ל. פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי כד משלמין בניא למחטי בתר חובי אבהתהון, הוסיף לשון לבאר על פי דעת רבותינו באוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. וזה אמנם הוא עומק פשוטו של מקרא, והוא דבר הראוי לידע ולהודיע ולהוודע, כי עון אבות היא מליצה המורה בלשון הקדש לא עון שעשו האבות, אבל עון שהבנים עושים בירושת אבות, שראו אבותיהם עושים, ועושים גם הם אחריהם. והעד הנאמן על זה מה שמצאנו בישעיה ידענו ה' רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך. אם היה עון אבותינו כמשמעו עון אשר לא עשינוהו אנחנו, רק עשוהו אבותינו, לא היה הנביא מסיים לשונו כי חטאנו, כי חטאו היה לו לומר, גם היה לו לומר ועון בו"ו החבור, כי שני ענינים הם. אבל האמת כי עון אבותינו הוא עצמו עווננו ורשענו אשר חטאנו אנחנו, אפס כי גם אבותינו עשוהו, והוא לנו מאתם למורשה. וכיוצא בזה והתודו את עונם ואת עון אבותם, הכוונה שיתודו על העוונות המיוחדים להם, אשר נגואלו בהם מרוע לבם, וגם על העוונות אשר למדום אבותם, אשר יש לבנים בהם קצת התנצלות.

Shadal Shemot 20:5-6שד״ל שמות כ׳:ה׳-ו׳

(ה) פוקד עון אבות: אין ספק כי לא יצוייר אלוה יחיד אדון הכול יודע הכול, משגיח ומשלם שכר ועונש, בלי שנאמינהו ג"כ שופט צדק ואמת, וכמו שאמר אברהם (בראשית י"ח:כ"ה): השופט כל הארץ לא יעשה משפט? ומשה אמר (דברים ל"ב:ד'): הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. ואמנם שיהיו הבנים נענשים בעוון אבותם אין זה משפט צדק, והתורה עצמה הזהירה את הדיינים שלא לשפוט כזה (לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, דברים כ"ד:ט"ז), ואעפ"י כן אנו רואים כי אמונת היות הבנים נענשים בעון אבותם היתה מפורסמת בישראל עד שהיתה למשל בפיהם (ירמיה ל"א:כ"ט ויחזקאל י"ח:ב'): אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה, והמשורר אומר (תהלים ק"ט:י"ד) יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח, והמקונן אומר (איכה ה':ז') אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, ורבות כאלה בספרי הקודש, וכנגד זה אנו רואים יחזקאל מתאמץ להשבית המשל הנזכר אבות יאכלו בסר וכו' והוא אומר (י"ח:כ') בן לא ישא בעון האב, הנפש החוטאת היא תמות, וירמיה אומר (ל"א:כ"ח) כי בימים הבאים לא יאמרו עוד המשל ההוא. והנה רז"ל תירצו ואמרו (ברכות ז'.) כי פקידת עון אבות על בנים היא כשאוחזין מעשי אבותיהם בידיהם, ודברי יחזקאל הם כשאין אוחזין מעשי אבותיהם; ועדיין יש לשאול: כשאוחזין מעשי אבותיהם יענישם האל יותר מכדי רשעתם או לא? אם לא יהיה ענשם יותר מכדי רשעתם, אין כאן פקידת עין אבות, ואם יהיה ענשם גדול מכדי רשעתם, הרי זה עיוות הדין. והרמב"ם (מורה נבוכים א':נ"ד) אומר שהכוונה בפוקד עין אבות אינה אלא כי אחת ממצוות ה' היא כי בעיר הנידחת (דברים י"ג:ט"ז) הכה יכו את כל יושביה לפי חרב וגם הבנים אשר לא חטאו; ואתה רואה כמה זה רחוק ודחוק, מלבד שאין שום ראיה לומר שאין הענין נוהג אלא בעון ע"ז, כי אעפ"י שכאן בע"ז מדבר, מ"מ מידת פוקד עון אבות מצאנוה ג"כ בי"ג מידות (שמות ל"ד:ז') ושם לא נאמרה לענין ע"ז, אלא סתם נאמרה, ומי יאמין כי אחת מהי"ג מידות אין המכוון בה אלא מצווה מן המצוות, והיא מצווה שמציאות קיומה מועטת ואולי מעולם לא נתקיימה? ועוד אם פוקד עין אבות הכוונה בו על מצווה מן המצוות, גם ועושה חסד לאלפים ראוי שיהיה מצווה מן המצוות, וכמו שזה לא ייתכן לא ייתכן גם זה. ואשר אני אחזה לי הוא כי ודאי משמעות המקרא הוא שאף על בנים צדיקים ה' פוקד עון אבות, וכן היתה אמונת אבותינו, וכן אמרו (ברכות ז'.): "צדיק ורע לו צדיק בן רשע," והוא דבר שהחוש מעיד עליו, כי בכמה וכמה ענינים טובים ורעים האב זוכה לבנו ומעשי האב ודרכיו ומעלליו גורמים בהכרח טובה או רעה לזרעו אחריו, והמידה הזאת היא אחד מסודות ההשגחה הנסתרת בכל המאורעות ההוות בעולם, והאלהים עשה שייראו מלפניו, כי כל אב אוהב את זרעו והדאגה שמא חטאיו יביאו רעות גם לבניו תעצרנו אם מעט ואם הרבה מלכת תמיד בשרירות לבו, ואף אם לא תעצרנו, הנה הרואים את בניו מדוכאים בעינו יצעקו מרה עליו ויהיה האיש למשל ולשנינה ורבים ישמעו וייראו ולא יעשו כמעשהו; אבל הרע הזה הבא על הבנים בעון אבותם איננו רע מוחלט ומתמיד, כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפינה, ומי שכל עתותינו וכל קורותינו בידו אין רע מוחלט יוצא מתחת ידו ולא ייבצר ממנו להמשיך טובות גדולות מבטן הרעות והצרות, והדברים ארוכים, אין כאן מקומם. כללו של דבר, פקידת עין אבות על בנים איננה להינקם מן הרשע, אלא להועיל לבני אדם לבלתי יחטאו, לפיכך איננה באמת מקלקלת שורת הדין, ובנו של רשע אם שקול ישקול רעתו וטובתו שבאו עליו מיום הוולדו עד יום מותו, יוודע כי לא נעשה עמו עוול וחמס חלילה, רק מצאוהו קצת רעות וצרות מבהילות הרואים להרחיק את האדם מן העבירה. ולפיכך בשר ודם מוזהר על זה שלא לענוש בנים על אבות, כי האדם אין בידו לחבוש המחץ אשר ימחץ, אבל מה שהוא עוול בבשר ודם הוא משפטי צדק באדון הכול שהכול בידו. ועדות ברורה לדברי הוא מה שאנו רואים ברשע בן צדיק, כי הנה כאן הוא אומר ועושה חסד לאלפים לאוהבי, וכן מצאנו בדוד (תהלים פ"ט) לעולם אשמר לו חסדי וגו' ושמתי לעד זרעו וגו' - אבל וכי מפני זה הבנים החטאים לא ישאו חטאם? - אם יעזבו בניו תורתי וגו' ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וחסדי לא אסיר מעמו. וכן בגוי כולו, הנה ה' כרת ברית עם אברהם ויבחר בזרעו אחריו ולא ימאסם ולא יגעלם לעולם; וכי בשביל זה לא ענש אותם כשחטאו? הרי מבואר כי אהבת ה' את האבות אינה מקלקלת שורת הדין ויושר המשפט. ואם במידה טובה כך הוא, קל וחומר במידת הפורענות (אשר מפסוק זה עצמו מוכח שמידה טובה מרובה הימנה הרבה, כי פקידת עון אבות אינה אלא על בנים על שלשים ועל רבעים, ומידה טובה היא לאלפים כלומר עד אלף דור), הלא אין ספק כי בפקוד ה' את עון האב על הבן לא בשביל זה יטה משפט גבר, כי פלס ומאזני משפט לה', והרבה שלוחים למקום לקיים פקידת עון אבות לאיים על בני אדם, בלי שיהיה משפט הבן מעוקל ומעוות באמת. והנה בימי ירמיה ויחזקאל שהיו הנביאים אומרים אל העם כי ה' משליכם מעל פניו בגלל חטאות מנשה שהחטיא את ישראל נהיתה למשל בפי ההמון אבות אכלו בסר וגו', והיה זה לקצת העם למכשול עון לבלתי שוב בתשובה; על כן הוצרך יחזקאל (י"ח:כ') להתקומם נגד המשל הזה ולהזכירם כי הצור תמים פעלו כל דרכיו משפט ובן לא ישא בעון האב עונש מוחלט ומתמיד, רק הנפש החוטאת היא תמות, ומי שאינו אוחז חטאות אבותיו בידו חיה יחיה, על כן ראוי להם לשוב אל ה' וירחמם, וכמו שחתם דבריו (שם שם ל"א:ל"ב) שובו והשיבו וגו' השליכו מעליכם את כל פשעיכם וכו' ולמה תמותו בית ישראל כי לא אחפוץ במות המת וכו' והשיבו וחיו. והנה זה שאמרתי כי ענין פקידת עון אבות על בנים הוא דבר שהחוש מעיד עליו וכו', הוא דומה למה שפירש הרלב"ג שעונש האבות נמשך גם לבניהם במקרה, על דרך אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה':ז'). ואני בשנת תקצ"ד הקשיתי עליו ואמרתי כי מליצת פוקד עון אבות על בנים אין משמעותה שהעונש נמשך לבנים במקרה, אלא שהאל מעניש את הבנים בכוונה מכוונת, כמו ופקדתי עליהם חטאתם (שמות ל"ב:ל"ד), ופקדתי עליו דרכיו (הושע ד':ט'), וכן מילת פקודה ענינה עונש מכון לא רע נמשך במקרה, כמו באו ימי הפקודה באו ימי השלום (שם ט':ז'), ומה תעשו ליום פקודה (ישעיה י':ג'), ואולם עתה בשנת תר"ה רואה אנכי כי כן הוא דרך התורה לצייר לנו הטובות והרעות כיורדות מלמעלה בכוונה לשכר ולעונש, אף אם הן נמשכות ובאות בדרך הטבע לפי מנהגו של עולם; כי באמת אין דבר בעולם שיהיה במקרה, אלא הכל נמשך מסיבותיו, והכול משתלשל אל הסיבה הראשונה (עיין כוזרי מאמר ה' סימן י'), וכמו שלאיים על בני אדם ולהדריכם בדרך ישרה חקק ה' בחוקות הטבע שיהיו עונות האב גורמים רע לזרעו אחריו, וכמו שלאיים על בני ישראל אמרה תורה כי ה' אל קנא ונוקם ובעל חימה, כך אמרה ג"כ שהוא פוקד עין אבות על בנים כאילו הוא עושה זה דרך נקמה וחרון אף, גם כי באמת לא יקרה הדבר אלא בדרכי הטבע ולא לנקמה חלילה, אלא הכול לטובת בני אדם, וגם כשהוצרכה התורה לצייר את האל כנוקם ובעל חימה, הנה מיד חזרה לצייר לנו מידת טובו יתרה הרבה על מידת פורענות באמרה ועושה חסד לאלפים, כי אמנם זה הוא עיקר כל התורה כולה להודיענו כי ה' עושה חסד, משפט וצדקה בארץ כי באלה הוא חפץ, כלומר זה הוא רצונו שיהיה אדם שומר דרך ה' להתנהג עם חבריו במשפט (לתת לכל אחד מה שראוי לו) ובצדקה (לתת לו משלו לפנים משורת הדין). לשונאי: עם שונאי אני נוהג כך לפקוד עונם על בניהם, וכן ועושה חסד לאלפים לאוהבי, הכוונה עם אוהבי אני נוהג כך לעשות חסד עם בניהם עד אלף דור, ומילת לשנאי ומילת לאהבי חוזרת אל האבות (כדעת רלב"ג), לא (כדעת ראב"ע ורשב"ם ואולי גם רש"י) אל הבנים. וחכמי התלמוד שאמרו (ברכות י'.) כשאוחזין מעשי אבותיהם בידיהם, לא אמרו זה לפרש מילת לשונאי, אלא לפרש במה הכתוב מדבר, לומר כי ענין הפקידה הזאת אינה אלא כשאוחזין וגו', לא שיהיה זה פירוש מילת לשנאי; וכן אנקלוס תירגם לשנאי: לסנאי, ואח"כ הוסיף (דרך תוספת ולא לפרש מילת לשנאי): כד משלמין בניא וכו', ואין התוספת הזאת (כאשר חשב רמבמ"ן ואולי גם רש"י) לפרש מילת לשנאי שהכוונה אם הבנים שנאי, שאם כן היה לו להשמיט מילת לסנאי לגמרי, הואיל ומילות כד משלמין וכו' הן הן פירוש מילת לשנאי. ולא אכחד תחת לשוני כי בתרגום כ"י על קלף שבידי חסרה מילת לסנאי והוסיפוה בגליון, אבל אין זה אלא טעות סופר, שהרי בדקתי בפרשת ואתחנן (דברים ה':ט') ושם אין המילה חסרה כלל. והנני מבטל מה שכתבתי על עון אבות באוהב גר עמוד י"ט (עמ' 18-17). והנה והתוודו את עונם ואת עון אבותם (ויקרא כ"ו:מ') הוא כמשמעו, עונם ענין אחד, ועון אבותם ענין אחד, יתוודו על מה שחטאו וגם על מה שלא חטאו הם אלא אבותיהם, וכן מצאנו מפורש בנחמיה (ט':ב') ויתודו על חטאתיהם ועונות אבותיהם, ואח"כ מזכיר והולך באורך את חטאת אבותיהם מפסוק ט"ז עד ל"ה. לפיכך גם מה שכתוב בירמיה (י"ד:כ') ידענו ה' רשענו עון אבותינו, אינו אלא חסר וי"ו רשענו ועון אבותינו, והכוונה בכל זה כי מאחר שכך היא מידת הקב"ה לפקוד עון אבות על בנים, הנה הבא להתוודות ראוי שיתוודה לא לבד על חטאתיו, אך גם על חטאת אבותיו, כי גם עליהם הוא חייב עונש, ובוידוי ותפילה ותשובה יתכפרו לו אלו ואלו. והנה ידידי החכם המפואר י' ש' ריגיו נ"י ב"בכורי העתים" לשנת תר"ו אחז בפירושי שכתבתי באוהב גר וקירב את אשר ריחקתי והכחיש מכול וכול ענין עונש הבנים בגלל אבותם, ועל מה שאמר דוד (תהלים ק"ט:י"ד) יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח, ועל מה שאמר ישעיה (י"ד:כ"א) הכינו לבניו מטבח בעון אבותם, אמר שאינם אלא צד מליצת השיר; וזו אינה תשובה, כי אמנם מדברי המשוררים שבכל אומה ולשון אנו למדים מה היו אמונות הגוי ההוא בימי המשוררים ההם, ולולא שפשטה בימי דוד אמונת עונש הבנים בחטאת אבותם, איך יעלה על דעתו לומר דבר זר כזה יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח? וגם החכם גזניוס בפירוש ישעיה כתב כי פסוק יחיו מתיך נבלתי יקומון (ישעיה כ"ו:י"ט), אף אם יפורש דרך משל ומליצה (כמו שהוא באמת), מכל מקום הוא ראיה שאמונת תחיית המתים היתה מפורסמת בישראל בימי הכותב, ואולם ידידי החכם המפואר נ"י בחר לעוות עלינו את הכתובים בכוונה טובה להסיר תלונה מעל אלהינו וכדי להסכים התורה עם הפילוסופיאה. ואמנם הנה מצד אחד אין כל זה מספיק להסיר התלונה, כי היות הבנים לוקים בעון אבותם הוא דבר שהחוש מעיד עליו, ואף אם לא היה דבר זה כתוב בתורה, תלונת צדיק ורע לו במקומה עומדת; ומצד אחר כבר קדמתי והשבתי תשובה לאותה טענה באמרי "אבל הרע הזה הבא על הבנים בעון אבותם איננו רע מוחלט ומתמיד . . . שהכל בידו". והנה ידידי החכם י' ש' ריגיו נ"י אומר כי אף אם יקרה לפעמים לאיזו סיבה פרטית שהצדיק יאבד בצדקו בעבור רוע מעללי אחרים, עוד לא ייתכן בשביל כן לייחס לאלהי עולם אשר כל דרכיו משפט צדק מידה זו שיעניש תמיד הבנים בעבור חטאת אבותיהם וכו' ואני אומר כי החילוק הזה בין תדיר לשאינו תדיר אינו אלא תנחומין של הבל, ואם נניח שיקרה לפעמים עוול בעולם שיהיה צדיק אובד בצדקו, אף לא יהיה זה אלא אחת לאלף שנים, כבר כפרנו בהשגחה, שאם יש אלהים שופטים בארץ, לא ייבצר ממנו לעשות משפט גם בפעם ההיא. והאמת היא כי היושב על חוג הארץ ויושביה כחגבים, הוא יודע שאין שום עוול בעולם, לא תמיד ולא לפעמים, והמתבוננים בתולדות הדורות יבינו כי כל מה שהיה לא היה אלא לטוב, ואף אם העומדים בזמן המאורעות (כגון בזמן נירון קיסר, ואטילא ורובספיאר וחבריהם) היו הדברים עוול והמס בעיניהם, הנה אחר זמן נודע כי הכל היה לטובת המין האנושי. וכן פקידת עון אבות על בנים היא לטובת המין האנושי. ואם היא עוול בעינינו, אין הענין כן באמת, כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפינה, כמו שכתבתי למעלה. והמעמר אומר (ויקרא כ':ה') כי פוקד עון אבות על בנים, הוא שבניו ובני בניו, ואם גם דור רביעי יראה, ימותו כולם ועיניו רואות; אבל משמעות הכתוב איננה שימותו, אלא שיקבלו עונש, ואם כדבריו היה הכתוב אומר (כמו ויקרא כ':כ') ערירים ימותו, אבל פוקד עון אבות על בנים משמע בלא ספק שהכוונה על עונש הבנים, לא על עונש אבות. (ו) ועושה חסד לאלפים – לשונאי אני פוקד עוונם על בניהם ועל שלשים ועל רבעים, ולאהבי ולשומרי מצותי אני עושה חסד לאלפים, כלו' לבנים שאחר אלף דור כמפורש במקום אחר (דברים ז' ט') שומר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותיו לאלף דור. אלפים – שם התואר, ע"ד שלשים ורבעים, והושמטה מילת בנים הנזכרת בפסוק הקודם, והכוונה בנים אלפים, בני דור האלף (רשב"ם ורמבמ"ן); וענין עושה חסד לאלפים הוא כמו שמצאנו באברהם שנקרא אוהבו (ישעיה מ"א ח', וד"ה ב' כ' ז') ובזכותו בחר ה' בזרעו אחריו וכרת לו ברית עולם, וכן בפינחס והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (במדבר כ"ה י"ג), וכן בדוד (שמואל ב' ז' ט"ז ירמיה ל"ג י"ז) וכל זה בלא עיוות הדין, כי החוטאים עונם יישאו כמפורש בשמואל (ב' ז' י"ד) אשר בהעותו והכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, ובמזמור פ"ט (ל"א-ל"ג) אם יעזבו בניו תורתי וכו' ופקדתי בשבט פשעם וכו', וכמו שכתבתי בפסוק הקודם.

Shadal Devarim 24:16שד״ל דברים כ״ד:ט״ז

לא יומתו אבות על בנים: נראה לי שלא יילקח האב תמורת הבן ולא הבן תמורת האב, אם יחפוץ אחד מהם לשום נפשו כופר לחברו; אולי כן היה מנהג הקדמוני, וכן מצאנו Zalcuchus שציוה לנקר אחת מעיניו ואחת מעיני בנו, שהיה חייב ניקור שתי עיניו. אבל לומר שלא יומתו האבות והבנים יחדו על חטא, שעשה אחד מהם, אינו נראה, שאם כן היה נכון שיאמר: האיש החוטא הוא ימות, אבל איש בחטאו יומתו, משמע יותר, שימות על חטא, שעשה הוא ולא על חטא שעשה חברו. ואף על פי כן יפה למד מכאן אמציה (מלכים ב' י"ד:ו') שלא המית את בני המכים, כי ק"ו הוא, אם לא יומתו זה תמורת זה, כ"ש זה מלבד זה. גם אפשר לפרש "ואת בני המכים לא המית". אם קרה שקצת מן המכים כבר מתו קודם שחזקה הממלכה בידו, לא המית את בניהם תמורתם למען נקום דם אביו.

Malbim Yechezkel 18:2-3מלבי״ם יחזקאל י״ח:ב׳-ג׳

(ב) מה לכם. כבר אמרו חז"ל מכות (דף כ"ד) ד' גזרות גזר משה על ישראל ובאו ד' נביאים ובטלום, משה אמר פוקד עון אבות על בנים בא יחזקאל ובטלה הנפש החוטאת היא תמות, ר"ל כי כבר הקשו מ"ש פוקד עון אבות על בנים, והכתיב בנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו, וחז"ל בברכות (דף ז') פירשו, שרק כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם אז פוקד עון אבות על בנים, אולם דבר הסתום במקומו מפורש במק"א, כי בעשרת הדברות באר שזה רק בחטא ע"ז, כמ"ש לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלקיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים לשונאי, וכבר באר במו"נ שלא תמצא חרון אף וחמה וקנאה ושנאה רק בעון ע"ז, ובחטא ע"ז יקנא ויכלה השורש עם הענפים, לא ביתר עבירות, ונודע כי בימי יחזקאל נבטל יצרא דע"ז שאנשי כה"ג בטלוהו כמ"ש חז"ל, וממילא בטל אז מ"ש פוקד עון אבות על בנים, שבשאר עבירות לא יפקוד עון אבות רק על בנים שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, והנה עד ימי יחזקאל שהיה ביניהם יצרא דע"ז היו מושלים המשל הזה שהאבות יאכלו בסר, שזה משל על עבודתם לצבא השמים שהוא כפרי שלא נגמרה ומקהה שיני האוכלה, ושיני בנים תקהינה, כמ"ש בגלל מנשה בן חזקיה, ועז"א. (ג) חי אני אם יהיה לכם עוד. ר"ל שלא יהיה עוד עבודת אלילים שזה יהיה הסבה למשול המשל הזה בישראל.

Hoil Moshe Shemot 20:5הואיל משה שמות כ׳:ה׳

לשנאי – עיין במשתדל ותמצא דברים נכוחים; ובאמת אם דרך משל איש עשיר ישתמש בעשרו להרשיע ולעונש רשעתו ירד מנכסיו, מן ההכרח הוא שגם צאצאיו עד דור רביעי יהיו בדלות, שאל"כ יכלכלו את אביהם; וכן אם ברשעו חלה ראש המשפחה, כל בניה יקבלו נזק וצער מחליו; ומאזני צדק ביד ה' לשלם מצד אחר מה שהבנים עם נקיון כפיהם סובלים בגלל רשעת אביהם; אך יש להניח גם דעת חז"ל (קבלה גם אונקלוס בתרגומו), כאן כשאוחזין מעשה אביהם בידיהם, כלומר אם ראו שאביהם נענש ברשעו ולא נכנע לפני ה' אף כי ניגף, ולמדו ממנו להרשיע כמהו, הנה הלכו קרי עם ה' ומשונאיו הם, וראוים ליענש שבע על חטאתם, א"כ נענשו יותר מכדי רשעם בגלל רשעת אביהם, ודמם על ראשו, שמן הטבע הוא שמעשה אבות יעשו בנים.

Hoil Moshe Vayikra 26:39-40הואיל משה ויקרא כ״ו:ל״ט-מ׳

(לט) ואף בעונות אבותם וגו' – כי האל פוקד עון אבות על בנים: עיין במשתדל (פ' יתרו) ויהיו דבריו נופת לחכך, ודוק גם בביאורי שם מה שהוספתי על דברי שד"ל, אולי לא ימאס בעיניך. (מ) והתודו וגו' – קצת ראיה על דעתי בביאורי לעשרת הדברות שבפר' יתרו, שאם כונתו יתודו על מה שחטאו הם מעצמם וגם על שהלכו בדרך רעה שהלכו בה אבותם, ונסו בה שהיא רעה ועכ"ז לא סרו ממנה, יצדק. אבל אם לא כן, ומה תועלת בהתודותם עונות שעשו אחרים ולא הם?

Hoil Moshe Yehoshua 7:24הואיל משה יהושע ז׳:כ״ד

ואת בניו ואת בנותיו – דעת המפרשים שהעלום עמהם לראות במיתת אביהם, ומביאים סמך ממה שכתוב אחריו וירגמו אותו, מלבד שהתורה צותה לא יומתו אבות על בנים. ולענ"ד הסמך מכנוי "אותו" איננו סמך, כי עכן ראש המשפחה ומדבר עליו פעם בל' יחיד ופעם בל' רבים, שהרי אחר שכתב וישרפו אותם ויסקלו אותם חזר וכתב ויקימו עליו. ונוח לי לומר שהוראת שעה היתה שימיתו גם בניו עמו, שכן כתוב למעלה (ט"ו) ישרף באש אותו ואת כל אשר לו, אולי גם ידם עם ידו, והל"ו איש שנהרגו במלחמה אולי ידעו בדבר ולא הגידו כששאל להם יהושע אחר המלחמה אם לקחו מן החרם ואם ידעו בשום אדם שלקח ממנה, והזהירם שאם לא יגידו יקבלו ענשם (וכן כתוב פסוק י"א וגם כחשו), מלפרש שללא דבר התאכזרו בבני משפחתו להכריחם לראות במיתת אביהם. וצווי כזה לא בא בשום מקום.

Hoil Moshe Shemuel II 12:14הואיל משה שמואל ב׳ י״ב:י״ד

והאל הטוב גם בהוכיחו וביסרו בני אדם מיטיב עמהם ומראה לעינהם מה שטוב להם כאלו רע, ומחשבותיו נשגבו ממחשבות מבני אדם. ובודאי הגמור שטוב היה לבן בת שבע שימות משיחיה, שאל"כ היה האל מניחו בחיים וגם לא היה נתפס בעון אביו (עיין במשתדל על פסוק פוקד עון אבות על בנים, פר' יתרו) וגם לדוד שימות עֵד חטאתו. מ"מ כיון שצר לו הרבה על מיתתו נתכפר בה עונו, אף כי שכר היתה לו ולא עונש.

Hoil Moshe Melakhim II 5:27הואיל משה מלכים ב׳ ה׳:כ״ז

ובזרעך לעולם – זרעך דוקא, לא זרע זרעך (ישעיה נ"ט:כ"א), אתה ובניך כל חייכם, אולי ידעו גם בניו בדבר וידם על ידו.

Hoil Moshe Yechezkel 18:1הואיל משה יחזקאל י״ח:א׳

אבות אכלו בסר וגו'. ענין פוקד עון אבות על בנים הוא אמת, ואי אפשר בלי עזר פרטי מאת ה' שלא יהיה כן; וכן כאן תועבות בני יהודה בימי אחז ומנשה ויתר מלכים רשעים עד צדקיה (חוץ מחזקיהו ויאשיהו) השפילו מצב הארץ מאד מאד, אבל אם היו שבים אל ה' בכל לבם הוא היה ממציא להם רפאות תעלה למכותיהם.

R. D"Z Hoffmann Shemot 20:5רד״צ הופמן שמות כ׳:ה׳

פוקד עון על בנים – ידוע פירושם של חז"ל (סנהדרין כ"ז:) 'פוקד עון אבות על בנים – התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן', אף שלא בדין מצאו קדומים גם חדשים את מקור פירושם זה של חז"ל במלה 'לשנאי', שאותה הסבו על ה'בנים' ובכך כמו אנסו את הכתוב, שהרי אין מלה זו יכולה להיות מוסבת אלא על 'אבות', כמו 'לאוהבי ולשומרי מצוותי', ושיעור הכתוב הוא אפוא: אני פוקד עוון שונאי האבות על בנים, על שלשים ועל רבעים, ועושה חסד לאוהבי עד לאלף דור. והוכחה לפירוש זה מן הכתוב בדברים (ז':ט'-י') 'שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור. ומשלם לשונאיו אל פניו', ושם בוודאי מוסבות המלים 'אוהביו' ו'שונאיו' דווקא על האבות ולא על צאצאיהם. אפילו חכמינו ז"ל לא העלו על הדעת שתיבת 'לשונאי' תוסב על הצאצאים, והם רק פירשו שכל הפסוק מדבר במקרה שהבנים 'אוחזין מעשה אבותיהן בידיהן' וכשם שהם מצמצמים משמעם של פסוקים אחרים למקרים מסוימים, אף כי אין כל רמז לכך בכתובים עצמם. לדוגמה 'ואספת דגנך' – 'כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום', וכהנה רבים. גם התרגומים מוכיחים כאן בבירור. אונקלוס מתרגם את התיבה 'לשונאי' ב'לסנאי' ורק מוסיף לשם הבהרת הפסוק כולו 'כד משמלמין בניא למחטי בתר אבהתהון'. אילו נודעה תוספת זו לשמש הבהרה למלה 'לשנאי' בלבד, לא היה צריך לתרגם מלה זו כלל; והשוה פירושו של שד"ל. ועוד יותר ברור הדבר אצל יונתן בן עוזיאל המתרגם: 'מדכר חובי אבהת רשיען על בנין מרדין על דר תליתאי ועל דר רביעאי לשנאי'. התוספת 'מרדין' שליד המלה 'בנין' מראה בבירור ש'לשנאי' אינו יכול להיות מוסב על הבנים. ולבסוף הוכחה גם מן הכתוב להלן (ל"ד:ז'), שם בא המשפט 'פוקד עוון' וגו' כמו כאן אך בלא התוספת 'לשונאי', ושם מתרגמים שני התרגומים את המלה 'בנים' – ב"בנין מרדין". מותר אפוא בהחלט לפרש שמלת "לשנאי" אינה מוסבת על הבנים אלא על האבות, החוטאים עצמם, ועם זאת יכולים חכמינו לסבור, שהן פסוקנו והן הפסוק דלהלן פרק ל"ד מדבר במקרה שהבנים הולכים בררך (הרעה) של אבותם. פירוש זה המבקש להגן על הצדק האלוהי, קשה מכמה וכמה בחינות, ואת רובן כבר העלה שד"ל בפירושו לתורה. (א) יש משום דוחק בפירוש המצמצם משמעו של פסוק כולל למקרים מסוימים בלבד; (ב) כאשר גם הבנים חוטאים, אין צורך להענישם בגלל חטאי אבותיהם שהרי הם נענשים בגלל חטאם שלהם עצמם. ואם באת לומר שהם נענשים כפליים, בגלל חטאם ובשל חטא אבותם, הרי יש בכך משום פגיעה בצדק האלוקי; (ג) ממקורות נוספים רבים משתמע שבנים אף נענשים בעוון אבותם, וגם בהם עולים כמובן קשיים אלה. למשל "ואף בעוונות אבותם אתם ימקו" (ויקרא כ"ו:ל"ט); "יזכר עוון אבותיו על ה' וחטאת אמו אל תמח" (תהלים ק"ט:י"ד); "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו (קרי) עונותיהם סבלנו" (איכה ה':ז'). בימיהם של ירמיה ויחזקאל היה מקובל הפתגם 'אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה', ואף כי הנביאים תוקפים פתגם זה, הרי בוודאי היה לו יסוד כלשהו. ואכן כותב שד"ל (ע"א) "כי ודאי משמעות המקרא הוא שאף על בנים צדיקים ה' פוקד עון אבות, וכן היתה אמונת אבותינו. וכן אמרו 'צדיק ורע לו – צדיק בן רשע', והוא דבר שהחוש מעיד עליו, כי בכמה וכמה עניינים טובים ורעים האב זוכה לבנו ומעשי האב ודרכיו ומעלליו גורמים בהכרח רעה או טובה לזרעו אחריו. והמידה הזאת היא אחד מיסודות ההשגחה הנסתרת בכל המאורעות ההוות בעולם, והאלהים עשה שייראו מלפניו, כי כל אב אוהב את זרעו, והדאגה שמא חטאיו יביאו רעות גם לבניו, תעצרנו אם מעט ואם הרבה מלכת תמיד בשרירות לבו, ואף אם לא תעצרנו, הנה הרואים את בניו מדוכאים בעוונו יצעקו עליו מרה... כללו של דבר, פקידת עוון אבות על בנים איננה להינקם מן הרשע, אלא להועיל לבני אדם לבלתי יחטאו, לפיכך באמת איננה מקלקלת שורת הדין, ובנו של רשע אם שקול ישקול רעתו וטובתו שבאו עליו מיום היוולדו עד יום מותו יוודע כי לא נעשו עמו עוול וחמס חלילה, רק מצאוהו קצת רעות וצרות מבהילות הרואים להרחיק את האדם מן העבירה. לפיכך בשר ודם מוזהר על זה לא לענוש בנים על אבות, כי האדם אין בידו לחבוש המחץ אשר ימחץ, אבל מה שהוא עוול בבשר ודם הוא משפט צדק באדון הכל שהכל בידו". אך דומה שעוד יותר פשוט נבין את פסוקנו, אם נתבונן בכמה מאמרי חז"ל המבוססים גם על מקראות. נראה תחילה את המשפט 'צדיק נתפש בעוון הדור'. ההיסטוריה מלמדת אותנו שכאשר מתנהלת פעולת עונשין על מדינה שלימה או עיר שלימה, כי אז אובדים גם צדיקים בודדים. בדרך כלל אנו אומרים במקרים כאלה, שהצדיק נדון לסבול בגלל הרשעים, אך למעשה אין זה כך. אין זה אלא משפט הרשעים – לא רק שהם עצמם אובדים, כי אם גם כל סביבתם כולה אובדת יחד עמהם, כדי לשמש דוגמה מרתיעה. הצדיק האובד בהזדמנות זו לא נענש אפוא, שהרי הוא מגיע לעולם טוב יותר ויקבל שם שכר על מעשיו הטובים. אך בשביל דורו זה עונש – 'צדיק מת – לדורו מת'. עוד מלמדים אותנו חכמינו ז"ל – 'רשע וטוב לו – רשע בן צדיק, רשע ורע לו – רשע בן רשע' ובמקביל לזה: 'צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו – צדיק בן רשע' (ברכות ז'.) וגם זה מוצא אישורו בהיסטוריה, כל אימת שישראל חטאו, זכר הוא ית' בריתו עם אבות האומה – לדוד הבטיח ה' את המלוכה לזרעו אחריו אשר אמנם ייענשו אם יחטאו, אבל לא כבית שאול. לעומת זאת נתבשר ירבעם מראש על אבדן בניו אחריו וכן נעשה לו לאחאב וכן נענשו צאצאי בניו של עלי הכהן בעוון אבותם. את כל אלה אפשר להבין רק אם מניחים כי אמנם הצאצאים נענשים רק בשל עוונותיהם שלהם, אך אופן העונשים קשור איכשהו עם עוון האבות, שהרי יש שני סוגי עונש מן השמים – כזה הפוגע באדם הבודד בלבד ולא בשום אחר, (אף לו) [אך לא] בשאר בשרו הקרוב ביותר, כגון העונשים בעולם האמת או עונש על חטא שהחוטא מרצה אותו הרחק מקרוביו בארץ רחוקה ובלתי נודעת. לעומת זה העונש הפוגע לא רק באדם הבודד כי אם גם – ועוד יותר – בקרוביו. כאשר ילד מת להוריו ח"ו, כאשר עלם נקרע מתוך חוג קרוביו וידידיו באביב ימיו, כאשר ראש המשפחה סובל בקרב אוהביו ממחלה ממארת, או כאשר אב צריך לראות שבבית בניו שוררים רעב ומצוקה, בכל המקרים הללו נענש הנפגע במישרין מן העונש פחות משנפגעים בו הסובבים אותו. והוא הדין באשר למקרה ההפוך, כאשר מתמזל מזלו של אב והוא רואה בניו, שלישיו ורביעיו בעושר ובאושר סביבו, הרי אז הוא שמח הרבה יותר מאלה שחיים בתנאים הללו. והנה כאשר ה' אומר 'פוקד עון אבות על בנים' וגו' הרי שיש להשוות אמירה זו עם אמירתו ית' 'וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם' ולהבהיר, שכאשר הוא ית' נאלץ לגזור עונש על בנים, הוא יעשה זאת באופן שגם ההורים, הסבים והוריהם ייענשו יחד עמהם, וכפי שנאמר בתהלים (ק"ט:י') 'ונוע ינועו בניו ושאלו', ומכיוון שאכן 'אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא הרי שאך רגיל הוא, שצדיק בן רשע יסבול בעלמא הדין סבל שממנו יסבלו קרוביו עוד יותר ממנו. אבל לעומת זאת מביא הקב"ה על בניהם של צדיקים רק עונשים שבהם נפגעים הם עצמם, ולא אבותיהם הצדיקים, ובכך הוא מיטיב עמהם כדי לתת שכר לאבותיהם. כך הבטיח ה' לדוד מלך ישראל שהמלכות תישאר לנצח בידי זרעו אחריו כדי ליתן לו בזה שכר טוב, וכאשר הללו יחטאו, כי 'ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם' הם ייענשו בעונשים אשר לא יפגעו בדוד, ואילו נלקחה המלכות מידיהם הרי נענש בזה גם דוד, שכן יהיה זה משום בזיון לשמו ולביתו, ואכן בהבטחת אלהים לדוד מלכות לנצח היה משום השכר הטוב ביותר לו, כשם שהיה קשה ביותר בשביל עלי לדעת, שבניו יידחו מן הכהונה הגדולה. בקיצור, עונשי שמים הם אמצעי-חינוך בשביל האנושות, והוא ית' מתקין את העונשים כפי שנראים לו מתאימים ביותר למילוי תפקידם זה.

R. D"Z Hoffmann Devarim 7:10רד״צ הופמן דברים ז׳:י׳

אל פניו – או כנזכר בעשרת הדברות עד רבעים (רשב"ם). את הסתירה המדומה יש לתרץ בזה, שהחוטא יכול להיות בחיים עדיין עד הדור הרביעי, ואם כן העונש לרבעים הוא גם "אל פניו".

R. D"Z Hoffmann Devarim 13:16רד״צ הופמן דברים י״ג:ט״ז

ואת כל אשר בה – משמע מגדול ועד קטן. אבל בספרי מצינו כי אבא חנן אומר כי הקטנים אינם נהרגים "לא יומתו אבות על בנים" (כד טז) בעיר הנידחת הכתוב מדבר. אבל לדברי חכמים (בספרי) ולדברי רבי אליעזר (בתוספתא סנהדרין פרק יד) גם הקטנים נהרגים. וכן פוסק הרמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ד הלכה ו. אך במגדל עוז מעיר כי רבינו מאיר הלוי תמה על הוראה זו. בעל מגדל עוז מסכים לפסק הרמב"ם, ומביא כי חכמי לוניל השיבו ובין השאר הוכיחו ממעשה קורח ומחרם יושבי יבש גלעד שגם הקטנים בכלל החרם, ואכן גם פשוטו של מקרא משמע כן. אין שום מקום לשאלה מפני מה נתחייבו הקטנים מיתה. כלל ישראל מייצג במקרה זה את הקדוש ברוך הוא. העיר נתחייבה להאבד מן העולם כמו סדום ועמורה. ישראל שהם עם ה' נצטוו להוציא לפועל את פסק הדין. כדוגמת המבול והפיכת סדום ועמורה, שנאבד שם הכל ואפילו הקטנים, כן הוא הדבר גם בעיר הנדחת. אין לנו רשות להתחכם על גזירותיו של הקדוש ברוך הוא. לפי ההשקפה היהודית מיתת הקטנים אינה אלא עונש בעד ההורים. אמנם בדרך כלל אין הקטנים נהרגים בעון אבותיהם, מפני שאין להעניש את האבות בעונש חמור כל כך, אבל במקרה מיוחד כזה, שהחטא התפשט בממדים כאלה, אין לתמוה על חומר הדין.

R. D"Z Hoffmann Devarim 24:16רד״צ הופמן דברים כ״ד:ט״ז

נחלקו בזה רבי ישמעאל ורבי עקיבא. דברי רבי ישמעאל (השוה ירושלמי פרק ג' דסנהדרין דף כ"א, עמוד ג') הובאו במכילתא (מדרש תנאים 159) וזו לשונו: "לא יומתו אבות על בנים למה נאמר, לפי שהוא אומר פוקד עון אבות על בנים שומע אני אף מחוייבי מיתות בית דין כן, תלמוד לומר לא יומתו אבות על בנים". זאת אומרת, שיש הבדל בין דין שמים לדיני אדם. ואת הטעם הסביר הר"ן בחידושיו לסנהדרין כ"ז:ב', שרק הקדוש ברוך הוא יודע אם הבנים אוחזין מעשה אבותיהן בידיהן, על כן הוא פוקד עון אבות על בנים, אבל בני אדם אינם יכולים לדעת זאת, ועל כן צריכים לתלות שמא אינם אוחזין מעשה אבותיהן בידיהם. פירוש אחר במכילתא על "פוקד עון אבות" זו לשונו: "בזמן שהן בפרק אבותיהן" כלומר בנים קטנים, שאינם נענשים עצמם ואבותיהם הם הנענשים במיתתם. נמצינו למדים מכאן, שבנים קטנים מתים בידי שמים בעון אבותיהם (השוה שבת ל"ב:). וזהו פירוש "פוקד עון אבות על בנים". לעומת זאת אצל הגדולים יש לייחס הכלל "איש בחטאו יומתו" אף כלפי עונשי שמים. גם במלכים ב' י"ד:ו' פורש הפסוק שלפנינו באותו מובן. כפי הנראה היה הפשע הזה, להרוג בנים בעון אבות, נפוץ ביותר בין המלכים, שבשעה שהרגו את האבות חששו מפני נקמת הבנים ועל כן הרגו גם את הבנים ולפעמים אף משפחות שלימות. על כן בא הכתוב לספר בשבחו של אמציהו הצדיק, שקיים את דברי התורה אף בדבר זה. אבל רבי עקיבא סובר, שאילו לא בא הכתוב לומר אלא שהוזהרו בית דין שלא להמית את הבנים בעון אבותיהם, לא היה הכתוב צריך לומר אלא "איש בחטאו יומתו" ולא יותר. על כן לדבריו יש ללמוד מפסוק זה גם את ההלכה שלא יומתו אבות בעדות בנים, ובכלל – שקרובים פסולים לעדות, בין לזכות בין לחובה. דרגות הקורבה נחשבות בתלמוד מראש המשפחה המשותף ואילך. בנו נקרא "ראשון", נכדו נקרא "שני", נינו נקרא "שלישי" וכן הלאה. זאת אומרת שבני אחים, שדרגת קרבתם נחשבת מאבי אביהם המשותף, נקראים "שני בשני"; דוד ובן אחיו נקראים "שני בראשון"; דוד רבא עם נכד אחיו נקראים "שלישי בראשון". אבל האב ובנו נחשבים "ראשון בראשון"; אבי האב ונכדו נחשבים "שני בראשון" וכן הלאה. להלכה קיימא לן, שראשון בראשון, שני בראשון ושני בשני פסולים לעדות, אבל שני בשלישי כשרים להעיד. יש קרובים שנחלקו בהם אם הם כשרים אם לא, השוה את פירושי למשנה סנהדרין פרק ג' משנה ד' וחושן משפט ל"ג. רבי ישמעאל לומד פסול קרובים לעדות ממקרא אחר (ירושלמי סנהדרין פרק ג' דף כ"א עמוד פ"ג) בנוגע לעדים על פי דין תורה השוה מאמרו של ר' נפתלי הירש בישורון של רש"ר הירש כרך י"ב. בתרגום יונתן צירף את שני הפירושים ביחד.

U. Cassuto Shemot 20:6קאסוטו שמות כ׳:ו׳

על האיום הנורא של העונש העתיד לחול על ראשי הבנים ובני הבנים הוצעו פירושים אפולוגטיים שונים, שאי אפשר להסכים עליהם. הוצע, למשל, לראות כאן מעין רמז לתורשה של תכונות האבות באופיים של בניהם ובני בניהם, ואין זו אלא מודרניזציה של הכתוב; וכן הוצע להבין את הדבר במשמעות של דחיית הפורענות לעתיד כדי לפתוח פתח לתשובה, אבל פירוש זה אינו הולם את הכתוב, המדבר כאן על מידת הדין ולא על מידת הרחמים; וכאלה עוד. מי שמוצא קושי בדבר אינו שם לב לכך, שפשוטו של מקרא מכוון כלפי כלל האומה כגוף אחיד לדורותיו במשך הזמן. ומכיוון שהאדם, ובייחוד האדם מישראל, מצטער ברעת בניו ובני בניו לא פחות, ואפילו יותר, מאשר ברעת עצמו, מזהיר הכתוב, כדי להרחיק את האדם מהעבירה, שבמשך חיי האומה ייתכן שיסבלו הבנים ובני הבנים בתוצאות עוונותיו של אביהם או של אבי אביהם. ומן הצד השני, מושך הכתוב את הלב אל אהבת ה' על ידי ההבטחה שהתוצאות הטובות של אהבה זו תימשכנה בחיי האומה ותחולנה על הבנים ועל בני הבנים ועל בני בניהם עד לאלפי דורות. אלפי דורות, או אף 'אלף דור' (דברים ז':ט') הוא פרק זמן כל כך ארוך, שפירושו שווה כמעט לפירוש הביטוי: עד סוף כל הדורות.