Avraham's Guests – Angels or Men/5

EN/HEע/E

Avraham's Guests – Angels or Men?

Sources

Bereshit 12:6בראשית י״ב:ו׳

Abram passed through the land to the place of Shechem, to the oak of Moreh. The Canaanite was then in the land.

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ.

Bereshit 16:6-8בראשית ט״ז:ו׳-ח׳

(ו) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ. (ז) וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ י"י עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר. (ח) וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת.

Bereshit 17:1בראשית י״ז:א׳

When Abram was ninety-nine years old, Hashem appeared to Abram, and said to him, “I am God Almighty. Walk before me, and be blameless.

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא י״י אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

Bereshit 18:1-33בראשית י״ח:א׳-ל״ג

(א) וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. (ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. (ג) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. (ד) יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. (ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. (ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. (ז) וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. (ח) וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ. (ט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. (י) וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. (יא) וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. (יב) וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. (יג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. (יד) הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. (טו) וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ. (טז) וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם. (יז) וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. (יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. (יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו. (כ) וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. (כא) אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה. (כב) וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'. (כג) וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. (כד) אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. (כה) חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט. (כו) וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם. (כז) וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. (כח) אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. (כט) וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים. (ל) וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים. (לא) וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים. (לב) וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה. (לג) וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ.

Bereshit 19:1-30בראשית י״ט:א׳-ל׳

(א) וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. (ב) וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין. (ג) וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. (ד) טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה. (ה) וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם. (ו) וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו. (ז) וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ. (ח) הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי. (ט) וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת. (י) וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ. (יא) וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח. (יב) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם. (יג) כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי ה' וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ. (יד) וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. (טו) וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר. (טז) וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר. (יז) וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה. (יח) וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי. (יט) הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. (כ) הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי. (כא) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. (כב) מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר. (כג) הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה. (כד) וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם. (כה) וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה. (כו) וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח. (כז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'. (כח) וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן. (כט) וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט. (ל) וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו.

Bereshit 31:11-13בראשית ל״א:י״א-י״ג

(יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי. (יב) וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כׇּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כׇּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ. (יג) אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.

Bereshit 32:2בראשית ל״ב:ב׳

וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים.

Bereshit 32:4בראשית ל״ב:ד׳

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם.

Bereshit 32:25-31בראשית ל״ב:כ״ה-ל״א

(כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. (כו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. (כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. (כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. (כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. (ל) וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. (לא) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.

Bereshit 35:9-10בראשית ל״ה:ט׳-י׳

(9) God appeared to Jacob again, when he came from Paddan Aram, and blessed him. (10) God said to him, “Your name is Jacob. Your name shall not be Jacob any more, but your name will be Israel.” He named him Israel.

(ט) וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. (י) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל.

Bereshit 48:15-16בראשית מ״ח:ט״ו-ט״ז

(טו) וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (טז) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכׇּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

Shemot 3:2-4שמות ג׳:ב׳-ד׳

(ב) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. (ד) וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

Shemot 23:21שמות כ״ג:כ״א

הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.

Vayikra 9:23ויקרא ט׳:כ״ג

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד י"י אֶל כׇּל הָעָם.

Bemidbar 14:10במדבר י״ד:י׳

וַיֹּאמְרוּ כׇּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד י"י נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

Shofetim 6:11-14שופטים ו׳:י״א-י״ד

(יא) וַיָּבֹא מַלְאַךְ י"י וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעׇפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן. (יב) וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ י"י וַיֹּאמֶר אֵלָיו י"י עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ י"י עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כׇּל זֹאת וְאַיֵּה כׇל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ י"י וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ י"י וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן. (יד) וַיִּפֶן אֵלָיו י"י וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ.

Shofetim 13:6שופטים י״ג:ו׳

וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי.

Shofetim 13:16שופטים י״ג:ט״ז

וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַה' תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא.

Melakhim II 6:18מלכים ב׳ ו׳:י״ח

וַיֵּרְדוּ אֵלָיו וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל י"י וַיֹּאמַר הַךְ נָא אֶת הַגּוֹי הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים כִּדְבַר אֱלִישָׁע.

Chaggai 1:13חגי א׳:י״ג

וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה' בְּמַלְאֲכוּת ה' לָעָם לֵאמֹר אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה'.

Daniel 10:7דניאל י׳:ז׳

וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא.

Jubilees 16:1-11,20-23יובלים ט״ז:א׳-י״א,כ׳-כ״ג

(א) ונרא אל אברהם בראש החודש הרביעי באלוני ממרא ונדברנו אתו. (ב) וגם גלינו את אוזנו כי בן ינתן לו משרה אשתו. (ג) ותצחק שרה בשומעה כי דברנו את הדבר הזה אל אברהם. (ד) ונוכיח אותה, ותירא ותכחש לאמור לא צחקתי. (ה) ונאמר לה את שם בנו אשר נחרת ונכתב על לוחות השמים, הוא יצחק. (ו) וכאשר נשוב אליה למועד תהר ללדת בן. (ז) ובחודש ההוא עשה אלוהים את משפטו בערי סדום ועמורה וצבוים ובכל ארץ הירדן. (ח) וישרפם באש ובגופרית ויאבדם עד היום הזה, כפי אשר ספרנו לך על אודות כל מעשיהם. (ט) כי היו רעים וחטאים מאוד ויטמאו ויזנו ויתעיבו עלילה על הארץ. (י) בעבור זה עשה ה' את המשפט באף ובחמה עשה, כתועבת סדום את המשפט בסדום. (יא) ואת לוט הצלנו כי זכר אלוהים את אברהם ויוציאהו מתוך ההפכה... (כ) ובשנה השישית לשבוע הרביעי באנו אל אברהם בבאר שבע, ונרא אליו כאשר אמרנו אל שרה כי נבוא אליה. (כא) והיא הרתה ללדת בן, ונשוב בחודש השביעי ונמצא את שרה הרה לפנינו. (כב) ונברך את שרה ונספר לשרה את כל אשר צווינו על אודותיו, כי לא ימות עד אשר אם הוליד ששה בנים. (כג) וכי יראה אותם בטרם ימות, וכי רק ביצחק יקרא שמו וזרעו.

Philo, On Abraham XXII-XXIIIפילון, על אברהם כ״ב-כ״ג

XXII. (107) It has been said then that the disposition of the Egyptians is inhospitable and intemperate; and the humanity of him who has been exposed to their conduct deserves admiration, for He{11}{#ge 18:1, etc.} in the middle of the day beholding as it were three men travelling (and he did not perceive that they were in reality of a more divine nature), ran up and entreated them with great perseverance not to pass by his tent, but as was becoming to go in and receive the rites of hospitality: and they knowing the truth of the man not so much by what he said, as by his mind which they could look into, assented to his request without hesitation; (108) and being filled as to his soul with joy, he took every possible pains to make their extemporaneous reception worthy of them; and he said to his wife, "Hasten now, and make ready quickly three measures of fine meal," and he himself went forth among the herds of oxen, and brought forth a tender and well-fed heifer, and gave it to his servant; (109) and he having slain it, dressed it with all speed. For no one in the house of a wise man is ever slow to perform the duties of hospitality, but both women and men, and slaves and freemen, are most eager in the performance of all those duties towards strangers; (110) therefore, after having feasted, and being delighted, not so much with what was set before them, as with the good will of their entertainer, and with his excessive and unbounded zeal to please them, they bestow on him a reward beyond his expectation, the birth of a legitimate son in a short time, making him a promise which is to be confirmed by one the most excellent of the three; for it would have been inconsistent with philosophy for them all to speak together at the same moment, but it was desirous for all the rest to assent while one spoke. (111) Nevertheless he did not completely believe them even when they made him this promise, by reason of the incredible nature of the thing promised; for both he and his wife, through extreme old age, were so old as utterly to have abandoned all hope of offspring; (112) therefore the scriptures record that Abraham's wife, when she first heard what they were saying, laughed; and when they said afterwards, "Is anything impossible to God?" they were so ashamed that they denied that they had laughed; for Abraham knew that everything was possible to God, having almost learnt this doctrine as one may say from his cradle; (113) then for the first time he appears to me to have begun to entertain a different opinion of his guests from that which he conceived at first, and to have imagined that they were either some of the prophets or of the angels who had changed their spiritual and soul-like essence, and assumed the appearance of men. XXIII. (114) We have now then described the hospitable temper of the man, which was as it were a sort of addition to set off his greater virtue; but his virtue was piety towards God, concerning which we have spoken before, the most evident instance of which is to be found in his conduct now recorded towards the strangers; (115) but if any persons have fancied that house happy and blessed in which it has happened that wise men have stopped and abode, they should consider that they would not have done so, and would not even have looked into it at all, if they had seen any incurable disease in the souls of those who were therein, but I know not what excess of happiness and blessedness, I should say, existed in that house in which angels condescended to tarry and to receive the rites of hospitality from men, angels, those sacred and divine natures, the ministers and lieutenants of the mighty God, by means of whom, as of ambassadors, he announces whatever predictions he condescends to intimate to our race. (116) For how could they ever have endured to enter a human habitation at all, unless they had been certain that all the inhabitants within, like the well-managed and orderly crew of a ship, obeyed one signal only, namely, that of their master, as the sailors obey the command of the captain? And how would they ever have condescended to assume the appearance of guests and men feasted hospitably, if they had not thought that their entertainer was akin to them, and a fellow servant with them, bound to the service of the same master as themselves? We must think indeed that at their entrance all the parts of the house became improved and advanced in goodness, being breathed upon with a certain breeze of most perfect virtue. (117) And the entertainment was such as it was fitting that it should be, the persons who were being feasted displaying at the banquet their own simplicity towards that entertainer, and addressing him in a guileless manner, and all of them holding conversation suited to the occasion. (118) And it is a thing that deserves to be looked on as a prodigy, that though they did not drink they seemed to drink, and that though they did not eat they presented the appearance of persons eating. But this was all natural and consistent with what was going on. And the most miraculous circumstance of all was, that these beings who were incorporeal presented the appearance of a body in human form by reason of their favour to the virtuous man, for otherwise what need was there of all these miracles except for the purpose of giving the wise man the evidence of his external senses by means of a more distinct sight, because his character had not escaped the knowledge of the Father of the universe.

Josephus, Antiquities of the Jews 1:11:1-4יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים א׳:י״א:א׳-ד׳

1. ABOUT this time the Sodomites grew proud, on account of their riches and great wealth; they became unjust towards men, and impious towards God, insomuch that they did not call to mind the advantages they received from him: they hated strangers, and abused themselves with Sodomitical practices. God was therefore much displeased at them, and determined to punish them for their pride, and to overthrow their city, and to lay waste their country, until there should neither plant nor fruit grow out of it. 2. When God had thus resolved concerning the Sodomites, Abraham, as he sat by the oak of Mambre, at the door of his tent, saw three angels; and thinking them to be strangers, he rose up, and saluted them, and desired they would accept of an entertainment, and abide with him; to which, when they agreed, he ordered cakes of meal to be made presently; and when he had slain a calf, he roasted it, and brought it to them, as they sat under the oak. Now they made a show of eating; and besides, they asked him about his wife Sarah, where she was; and when he said she was within, they said they would come again hereafter, and find her become a mother. Upon which the woman laughed, and said that it was impossible she should bear children, since she was ninety years of age, and her husband was a hundred. Then they concealed themselves no longer, but declared that they were angels of God; and that one of them was sent to inform them about the child, and two of the overthrow of Sodom. 3. When Abraham heard this, he was grieved for the Sodomites; and he rose up, and besought God for them, and entreated him that he would not destroy the righteous with the wicked. And when God had replied that there was no good man among the Sodomites; for if there were but ten such man among them, he would not punish any of them for their sins, Abraham held his peace. And the angels came to the city of the Sodomites, and Lot entreated them to accept of a lodging with him; for he was a very generous and hospitable man, and one that had learned to imitate the goodness of Abraham. Now when the Sodomites saw the young men to be of beautiful countenances, and this to an extraordinary degree, and that they took up their lodgings with Lot, they resolved themselves to enjoy these beautiful boys by force and violence; and when Lot exhorted them to sobriety, and not to offer any thing immodest to the strangers, but to have regard to their lodging in his house; and promised that if their inclinations could not be governed, he would expose his daughters to their lust, instead of these strangers; neither thus were they made ashamed. 4. But God was much displeased at their impudent behavior, so that he both smote those men with blindness, and condemned the Sodomites to universal destruction. But Lot, upon God's informing him of the future destruction of the Sodomites, went away, taking with him his wife and daughters, who were two, and still virgins; for those that were betrothed (21) to them were above the thoughts of going, and deemed that Lot's words were trifling. God then cast a thunderbolt upon the city, and set it on fire, with its inhabitants; and laid waste the country with the like burning, as I formerly said when I wrote the Jewish War. (22) But Lot's wife continually turning back to view the city as she went from it, and being too nicely inquisitive what would become of it, although God had forbidden her so to do, was changed into a pillar of salt; (23) for I have seen it, and it remains at this day. Now he and his daughters fled to a certain small place, encompassed with the fire, and settled in it: it is to this day called Zoar, for that is the word which the Hebrews use for a small thing. There it was that he lived a miserable life, on account of his having no company, and his want of provisions.

Bavli Shabbat 127aבבלי שבת קכ״ז.

אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב (בראשית יח) ויאמר (ה') [אדני] אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'. אמר רבי אלעזר: בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם: מדת בשר ודם - אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך, ואילו בהקדוש ברוך הוא כתיב ויאמר (ה') [אדני] אם נא מצאתי וגו'.

Bavli Sotah 14aבבלי סוטה י״ד.

הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: (בראשית יח) וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים.

Bavli Bava Metzia 86bבבלי בבא מציעא פ״ו:

אמר רבי תנחום בר חנילאי לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם ואכלו סלקא דעתך אלא אימא נראו כמי שאכלו ושתו אמר רב יהודה אמר רב כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו וכל [מה] שעשה אברהם ע"י שליח עשה הקב"ה לבניו ע"י שליח {בראשית יח-ז} ואל הבקר רץ אברהם {במדבר יא-לא} ורוח נסע מאת ה' ויקח חמאה וחלב {שמות טז-ד} הנני ממטיר לכם לחם מן השמים {בראשית יח-ח} והוא עומד עליהם תחת העץ {שמות יז-ו} הנני עומד לפניך שם על הצור [וגו'] {בראשית יח-טז} ואברהם הולך עמם לשלחם {שמות יג-כא} וה' הולך לפניהם יומם {בראשית יח-ד} יוקח נא מעט מים {שמות יז-ו} והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם ופליגא דר' חמא בר' חנינא דאמר ר' חמא בר' חנינא וכן תנא דבי רבי ישמעאל בשכר שלשה זכו לשלשה בשכר חמאה וחלב זכו למן בשכר והוא עומד עליהם זכו לעמוד הענן בשכר יוקח נא מעט מים זכו לבארה של מרים יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם אמר רבי ינאי ברבי ישמעאל אמרו לו וכי בערביים חשדתנו שהם משתחוים לאבק רגליהם כבר יצא ממנו ישמעאל {בראשית יח-א} וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום מאי כחום היום אמר רבי חמא בר' חנינא אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה ובא הקב"ה לשאול באברהם הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים שדריה לאליעזר למיפק לברא נפק ולא אשכח אמר לא מהימנא לך היינו דאמרי תמן לית הימנותא בעבדי נפק איהו חזייה להקדוש ברוך הוא דקאי אבבא היינו דכתיב {בראשית יח-ג} אל נא תעבור מעל עבדך כיון דחזא דקא אסר ושרי אמר לאו אורח ארעא למיקם הכא היינו דכתיב {בראשית יח-ב} וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מעיקרא אתו קמו עליה כי חזיוהו דהוה ליה צערא אמרו לאו אורח ארעא למיקם הכא מאן נינהו שלשה אנשים מיכאל וגבריאל ורפאל מיכאל שבא לבשר את שרה רפאל שבא לרפא את אברהם גבריאל אזל למהפכיה לסדום והא כתיב {בראשית יט-א} ויבאו שני המלאכים סדומה בערב דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט.

Targum Yerushalmi (Neofiti) Bereshit 18:8תרגום ירושלמי (ניאופיטי) בראשית י״ח:ח׳

ונסב ליבא וחלב ובר תוריה די עבד ושוי קדמיהון והוא הוה קיים עליהון תחות אילנא והוון מתחמין היך אכלין והיך שתין.

Bavli Shevuot 35bבבלי שבועות ל״ה:

כל שמות האמורים בתורה באברהם קדש חוץ מזה שהוא חול שנאמר ויאמר יי' אם נא מצאתי חן בעיניך חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה משום רבי אלעזר המודעי אמרו אף זה קדש כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה כמאן כאותו הזוג כל שמות האמורים בלוט חול חוץ מזה שהוא קדש שנאמר {בראשית יט-יח} ויאמר לוט אליהם אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן בעיניך וגו' מי שיש בידו להמית ולהחיות זה הקדוש ברוך הוא.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 18:2תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית י״ח:ב׳

And he lifted up his eyes and looked, and, behold, three angels in the resemblance of men were standing before him; (angels) who had been sent from the necessity of three things; – because it is not possible for a ministering angel to be sent for more than one purpose at a time; – one, then, had come to make known to him that Sarah should bear a man-child; one had come to deliver Lot; and one to overthrow Sedom and Amorah. And when he saw them, he ran to meet them from the door of the tent, and bowed himself on the earth.

וזקף עינוי וחמא והא תלתא מלאכין בדמות גוברין וקיימין קומוי דאישתלחו לצרוך תלת מיליא ארום לית אוושר למלאכא דשיריתא לאשתלחה ליתיר מן מילא חד חד אתא למבשרא יתיה דהא שרה ילדה ביר זכר וחד אתא למשיזבא ית לוט וחד אתא למיהפך ית סדום וית עמורה וכד חמנון רהט לקדמותהון מתרע משכנא וסגיד על ארעא.

Targum Yerushalmi (Fragmentary) Bereshit 18:2תרגום ירושלמי (קטעים) בראשית י״ח:ב׳

Three angels were sent to our father Abraham; and the three were sent for three things; – because it is not possible that one of the high angels should be sent for more things than one. The first angel was sent to announce to our father Abraham, that, behold, Sarah would bear Izhak; the second angel was sent to deliver Lot from the midst of the overthrow; the third angel was sent to overthrow Sedom and Amorah, Admah and Zeboim. Therefore was there a word of prophecy from before the Lord unto Abraham the Just, and the Word of the Lord was revealed to him in the valley of vision; and he sat in the door of the tabernacle, comforting himself from his circumcision in the fervour (or strength) of the day.

תלתא מלאכיא אשתלחו לות אבונן אברהם ותלתיהון אשתלחין לתלת מילין ארום לית אפשר לחד מן מלאכי מרומא דישתלח בידיה יתיר מן מילה חדא מלאכא קדמאה אשתלח לבשרא לאבונא אברהם דהא שרה ילדה ליצחק מלאכא תינינא אישתלח לשיזבא ית לוט מגו הפיכתא מלאכא תלתאה אשתלח למהפך לסדום ועמורה אדמה וצבוים בגין כן הוה פתגם נבואה מן קדם יי לות אברהם צדיקא ואתגלי עילויה מימרא דיי במישרי חזוזא והוא הוה יתיב בתרע משכנא מתחמם מן גזירותיה לתוקפא דיומא.

Bereshit Rabbah 47:10בראשית רבה מ״ז:י׳

אמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי תאמר משמלתי אינן באים אצלי, אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שלא מלת היו בני אדם באים אצלך עכשיו אני בכבודי בא ונגלה עליך הה"ד וירא אליו ה' באלוני ממרא.

Bereshit Rabbah 48:10בראשית רבה מ״ח:י׳

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן תני ר' חייא לגדול שבהן אמר זה מיכאל.

Bereshit Rabbah 48:11בראשית רבה מ״ח:י״א

א"ר אחא וסעדו לבבכם אין כתיב כאן, אלא וסעדו לבכם הדא אמרת אין יצר הרע שולט במלאכים הוא דעתיה דר' חייא, דא"ר חייא שיתו לבבכם לחילה אין כתיב כאן אלא לבכם, הדא אמרת שאין יצר הרע שולט לעתיד לבא, כי על כן עברתם על עבדכם, א"ר יהושע מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו הייתם מזומנים לבא אצלי, כי על כן עברתם, היך מד"א יהי כן ה' עמכם, ויאמרו כן תעשה כאשר דברת, אמרו אנו אין לפנינו אכילה ושתיה, אבל אתה שיש לפניך אכילה ושתיה כן תעשה לעצמך, כאשר דברת יהי רצון שתזכה לעשות עוד סעודה אחרת לבר דכר דיתיליד לך.

Bereshit Rabbah 48:14בראשית רבה מ״ח:י״ד

רבי תנחומא משום ר' אלעזר ור' אבון בשם רבי מאיר מתלא אמר, עלת לקרתא הלך בנימוסה למעלה שאין אכילה ושתיה עלה משה למרום ולא אכל שנאמר (דברים ט) ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, אבל למטה שיש אכילה ושתיה, והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, וכי אוכלין היו, אלא נראין כאוכלין ראשון ראשון מסתלק.

Bereshit Rabbah 50:2בראשית רבה נ׳:ב׳

והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש (איוב כג), תנא אין מלאך אחד עושה שתי שליחות, ולא שני מלאכים עושים שליחות אחת, ואת אמרת שני, אלא מיכאל אמר בשורתו ונסתלק, גבריאל נשתלח להפוך את סדום, ורפאל להציל את לוט, ויבואו שני המלאכים סדומה, הכא את אמר מלאכים, ולהלן קורא אותן אנשים, אלא להלן שהיתה שכינה על גביהן קראם אנשים, כיון שנסתלקה שכינה מעל גביהן לבשו מלאכות, אמר רבי תנחומא א"ר לוי אברהם שהיה כחו יפה נדמו לו בדמות אנשים, אבל לוט על ידי שהיה כחו רע נדמו לו בדמות מלאכים, אמר רבי חנינא עד שלא עשו שליחותן קראן אנשים משעשו שליחותן מלאכים, א"ר תנחומא לאחד שנטל הגמוניא מן המלך עד שלא הגיע לבית אוריין שלו היה מהלך כפגן כיון שהגיע לבית אוריין שלו היה מהלך כקאלמין כך עד שלא עשו שליחותן קראן אנשים כיון שעשו שליחותן קראן מלאכים.

Vayikra Rabbah 34:8ויקרא רבה ל״ד:ח׳

ר' סימון בשם ר' אליעזר אומר בה ד' שיטין מי הוא שעשה חסד עם מי שלא היו צריכין אברהם עם מלאכי השרת כתיב (בראשית יח) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו וכי אוכלין היו אמר רבי יודן נראין כאוכלין ושותין וראשון ראשון מסתלק.

Tanchuma Vayera 2תנחומא וירא ב׳

כיון שמל אברהם נגלה עליו הקדוש ברוך הוא בכבודו לבקרו שנאמר וירא אליו ה' רבי יצחק נפחא פתח מזבח אדמה וגו' ואומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (שמות כא) אמר הקדוש ברוך הוא ומה מי שהיה זובח עולה או שלמים אני נגלה עליו לברכו אברהם שזבח את עצמו לפני על אחת כמה וכמה לכך נאמר וירא אליו ה', אמר רבי אחא בא וראה שנתן הקדוש ברוך הוא כח באברהם שביום שמל את עצמו מל ישמעאל ואת כל אנשי ביתו והיה הדם מנטף, וכמה היו ילידי ביתו שי"ח, מקנת כספו על אחת כמה וכמה, שנאמר ויקח אברהם את ישמעאל בנו וגו' וכתיב בעצם היום הזה נמול וגו' וכל אנשי ביתו וגו' עד שהעמיד אברהם מן הערלות גבעה ונהר של דם יוצא מביתו ואמר להן הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת בואו ונבקר את החולה, אמרו לו רבש"ע מה אנוש ותדעהו בן אדם ותחשבהו אתה הולך למקום הטנופת למקום של דם ושל שקץ וסריות, אמר להם חייכם ערב עלי אותו דם של ערלות ממור ולבונה, וכן שלמה אומר עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור (שיר השירים ד) זה אברהם שנקרא מור שנאמר מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מה).

Tanchuma Vayera 8תנחומא וירא ח׳

מיד ויבאו שני המלאכים סדומה בערב, והשלישי היכן הלך לא כך כתיב וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים, אלא בא ללמדך ששלשתן בשלש שליחיות נשתלחו האחד בא לבשר את שרה ואמר לה שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך עשה שליחותו ונסתלק, השני הלך להפוך את סדום שנאמר ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה וגו' נשאנו פניך הפכנו אינו אומר כן, ואחד להציל את לוט מתוך ההפכה וכל אחד ואחד עשה שליחותו ונסתלק.

Tanchuma Ki Tisa 15תנחומא כי תשא ט״ו

כיוצא בו וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום (בראשית יח), בנוהג שבעולם כשתלמיד חולה והרב הולך לבקרו התלמידים מהלכין תחלה ואח"כ הרב, והקב"ה כשמל אברהם היה מצטער מן המילה אמר למלאכים לילך לבקרו עם שהמלאכים מהלכין קדמן הקדוש ברוך הוא שנאמר וירא אליו ואח"כ וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים.

Tanchuma Buber Vayera 20תנחומא בובר וירא כ׳

מאת ה'. מה כתיב למעלה מן הענין, ויבאו שני המלאכים סדומה בערב, להלן אצל אברהם באו שלשה, שנאמר וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים (בראשית יח ב), וכאן הם שנים, שנאמר ויבאו שני המלאכים, אלא שלשה מלאכים שלח הקדוש ברוך הוא כל אחד ואחד לעשות שליחותו, אחד הלך לבשר את שרה, ואחד למלט את לוט, ואחד להפוך את סדום, ואין מלאך עושה שתי שליחות, [ואין שני מלאכים עושים שליחות אחת], מיכאל הלך לבשר את שרה, שוב נשוב אליך אין כתיב כאן, אלא אשוב, עשה שליחותו והלך לו, והשנים הלכו לעשות את שליחותן, שנאמר ויבאו שני המלאכים סדומה בערב, להלן קרא אותן אנשים, וכאן קרא אותן מלאכים, אלא אמר ר' אלכסנדרי אצל אברהם היו אנשים, שהיו המלאכים מצויין בביתו של אברהם, שנאמר צופיה הליכות ביתה (משלי לא כז) שהיו הולכי ביתו של אברהם מלאכים, ועל ידי שהיה מצוי במלאכים, נדמו לו בדמות אנשים, אבל לוט שהיה הדיוט, נראו לו מלאכים, שנאמר ויבאו שני המלאכים סדומה וגו'.

Pesikta Rabbati 25פסיקתא רבתי כ״ה

לסוף ארבעים יום, התחילו המלאכים אומרים לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע לא כך אמרנו לך לא תתן את התורה להם, לפיכך כשביקש הקדוש ברוך הוא לכתוב אותם להם שנית, לא היו המלאכים מניחים (אתם) [אותו], אומר להם הקדוש ברוך הוא אתם הם שמקיימים את התורה, תינוק הגמול בישראל מקיימה יותר מכם, יוצא מבית הספר אם היה לו לאכול בשר (בחלח) [וחלב], איפשר לו לאכול חלב עד שירחץ ידיו מן הבשר, ואתם כשנשלחתם אצל אברהם הביא לפניכם בשר (בחלב) [וחלב] כאחת ואכלתם, שנאמר ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו (בראשית י"ח ח'), וכיון שסלקם הקדוש ברוך הוא בתשובה (הזה אומר) [זו, אמר] הקדוש ברוך הוא למשה עד שהשעה פנויה כתב לך את הדברים האלה, לכך כתב לא תבשל גדי בחלב [אמו] ויאמר ה' למשה כתב לך (אף) [כי] על פי [וגו'] (שמות ל"ד:כ"ו-כ"ז) שלא תבשל גדי.

Seder Eliyahu Rabbah 13אליהו רבה י״ג

כל האומר לא אכלו מלאכי שרת אצל אברהם אבינו לא אמר כלום, אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שטרח פתח להם הקדוש ברוך הוא את פיהם ואכלו שנאמר והוא עומד עליהם [וגו'] (בראשית י"ח:ח').

Midrash HaGadol Bereshit 18:2מדרש הגדול בראשית י״ח:ב׳

ויאכלו, הראויים לאכילה אכלו שהרי אברהם וישמעאל וענר ואשכול וממרא היו בישיבה עמהן.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 18:2,8,17-33ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית י״ח:ב׳,ח׳,י״ז-ל״ג

(ב) השאלה הראשונה בפסוק זה היא: למה נאמר וירא אליו ה', ואין אנו רואים שאמר לו דבר מה? נאמר "נראה אליו" כדי שידבר אליו בענין זעקת סדום ועמורה כי רבה, אלא שהקדים את הופעת האור (של השכינה) להופעת האנשים, כדי שיתברר לאברהם שהם שליחי עליון. וכן הופעת האור לנביאים היא כדי לאמת אצלם שהקול הנשמע להם הוא דבור אלהי, ואף על פי זה אמר אברהם: "ה' אם נא מצאתי חן בעיניך" – בהסתר המלה 'אנשי אלהים'. וחשב שהם אנשים, והטעות הזאת חוזרת כפעם בפעם מפני שסימני ההבחנה בין נביאים ומלאכים הם מעטים, כמו שאמרה אשת מנוח "איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד"... ואמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך, בהסתרת מילת 'איש', ופירושו איש האלהים ומשום כך תרגמתי 'ולי אללה', כלומר 'איש האלהים'... ומהו אופן החכמה, במה שהשאיר את אברהם בטעותו שהם אנשים, עד סוף הענין? להודיע כמה נאה מידת הכנסת האורחים שלו, וזהו עניין כללי. וגם כדי שישמע את הבשורה מתוך מנוחה ושלוות נפש ובשעת סעודה, וזהו עניין מיוחד (לאותו מקרה). (ח) ומלת 'ויאכלו' מתפרשת בשני אופנים: א. לשון כלוי כמו ואכלת את כל העמים; ארץ אוכלת יושביה; וחרב תאכל בשר. והכילוי הוא בשריפה, כמו שנאמר בספור על גדעון, אף על פי שהיה אדם: וישלח מלאך ה' את קצה המשענת וג'. ב. מלת ויאכלו מכוונת לאותם מן החבורה שהם בני אכילה, כי אברהם וישמעאל והנערים היו נוכחים שם. ושמוש לשוני זה מצוי הרבה במקרא, שכן אמר בענין עכן: וישרפו אותם באש ויסקלו אתם באבנים; סקלו את הראוי לסקילה. וכן כתוב והיה כנור ונבל ותוף וחליל ויין משתיהם - הראוי לשתיה מהדברים הנזכרים, וכן אמר: הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עולות... צפירי חטאת שנים עשר הכל עלה לה', והרי גם חטאות היו שם, אלא הראוי לעולה עולה וכן אמר: למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו, רצונם לומר הראויים למיתה, כי האדמה אינה מתה. (יז-לג) ואחר אשר תרגמנו את הפסוקים של הפרשה הזאת, ראוי שנחזור עליהם בתוספת ביאור, ונאמר: פתח הכתוב בסיפור תוך סיפור, ואמר: 'וירא והנה שלשה אנשים' ואמר כאן: 'ויבאו שני המלאכים' והעמידנו בכך על שני דברים: א. שהשניים האלה הם מאותם השלשה; ב. השלישי שנשלח לבשר (את שרה), נסתלק לאחר שעשה את שהתברר בתוך הסיפור. וקריאת אנשים בשם מלאכים, ומלאכים בשם אנשים מצוייה הרבה בלשוננו, ככתוב: "ויאמר חגי מלאך ה' וגו', והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון".

R. Saadia Gaon Tafsir Bereshit 18:33ר׳ סעדיה גאון תפסיר בראשית י״ח:ל״ג

וילך ה', ויסתלק כבוד ה' כאשר פסק לדבר.

R. Saadia Gaon Tafsir Bereshit 19:18ר׳ סעדיה גאון תפסיר בראשית י״ט:י״ח

אל נא אדני, אל נא שליח ה'.

R. Saadia Gaon Emunot VeDeiot 2:6ר׳ סעדיה גאון אמונות ודעות ב׳:ו׳

ואחרים משתבשים בפרשת וירא אליו ה' באלוני ממרא, ואומרים שהעניין הזה הנראה לאברהם הנקרא בשם זה הוא שלושה, לפי שהוא באר אחריו ואמר: והנה שלשה אנשים נצבים עליו. ואבאר שאלו סכלים יותר מן הכל, מפני שהם לא המתינו עד שיגיעו לסוף הפרשה, ואילו הוחילו עד ששמעו ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני ה' כי אז היו יודעים שהאנשים כבר הלכו להם, ואור ה' עומד על אברהם, ואברהם לפניו. והנה בטל שיהא הוא הם. ולא נראה האור תחילה לאברהם, אלא כדי שילמד מכך שהם נכבדים חסידים, ולפיכך אמר להם אדני אם נא מצאתי חן בעיניך, כלומר מלאכי ה' או שלוחי ה', על דרך הנסתר המצוי בלשון בני ישראל ובשפות אחרות, כמו שאומרים 'לה' ולגדעון' והכוונה 'חרב לה'', ואומרים 'לעזתים לאמר' וכבר הסתירו 'ויגד לעזתים', ואומרים 'וישלח אבשלום את אחיתפל הגילוני' וכבר הסתירו 'ויקח את אחיתפל', וכל הדומה לכך.

Daniel AlKumisi the Karaite, JQR 15:3, p. 383-384מיוחס לדניאל אלקומיסי הקראי, נדפס בJQR 15:3, עמ׳ 383-384

... אשר ראה אברהם הם כדמיונות אשר י?דמ?ה יי'י כאשר הראהו במחזה מראה הכוכבים ומראה עגלה ועז ואיל. וירד העיט. והשמש לבוא. והשמש באה. ועלטה ותנור עשן ולפיד אש. כל אלה דמיונות אשר הראה יי'י לאברהם כן המראה הזאת "וירא אליו יי'י". "והנה שלשה אנשים". כדמות המראה. ויש שי]א[מרו כי הם בני אדם. ועל כן הגיש לפניהם ויאכלו. והם מלאכים ואברה?ם ח?שב כי הם בני אדם ועל כן התחנן לפני יי'י אחד. ככת'. "ויאמר א?ד?ני אם נא מצאתי" וג'. כי ראה כבוד יי'י וגם ראה מראה אדם. ועל כן התחנן לבורא הכל. אל תעביר כבודך מעל עבדך עד אכבד לנביאיך הישרים. כ?י? חשב כי הם בני אדם והקריב לפניהם והיו בעיניו כאכלים ולא אכלו. ואם יכשר כי יראו המלאכים כמראה אדם כאשר על גדעון ועל דניאל ועל יחזקאל עם כלי מפץ ולא אדם הם ולא כלי מפץ שם. רק הוא דמות הנראה. למה לא יכשר כי לא היו אכלים ונראו כאוכלים. ולא נפלא זה מן האיל בעל הקרנים אשר ראה דניאל ועז הצפיר ולא היה שם לא איל ולא צפיר העזים חוץ כמראה איל וכמראה צפיר העזים. ומענה ]ה[פתרון. האיל הוא מלך פרס וצפיר ?ה?עזים הוא מלך יון. כן לא נפלא אם ראה אתם אברהם כאכלים ואינם אכלים. ואמנם לא בני אדם היו. ואם יש לך פוגות כי אולי בני אדם היו. למען כי כת' בהם "והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו". והלא תדע כי שנים מהם הלכו סדו?מה?. ככת' "וי?ק?ומו משם האנשים וישקיפו על פני סדם". ועוד כת' "ויפנו משם האנשים וילכו סדמה". והם אשר באו אל לוט. ככת' "ויבאו שני המלאכים סדמה בערב". ואמנם בהם נודע כי הם מלאכים ולא בני אדם כי הם אמרים "וישלחנו יי'י לשחתה". וכת' "כי משחיתים אנחנו את המקום הזה". >..ד<בר כזה הוא דבר המלאכים ולא דבר אדם. ואין בנביאים גדול ממשה ולא דבר כן כי בכל מופתים היה אומר. יי'י יעשה כן. וגם כת' באלה "ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים". והלא אלישע נביא גדול היה ועל ידו חיה מת ונרפאו המים וגם הכו בסנורים. רק בכל דבר היה קורא אל יי'י ויי'י היה עושה. ככת' "ויתפלל אלישע אל יי'י ויאמר הך נא את הגוי הזה בסנורים ויכם בסנורים כדבר אלישע". ואלה אשר בבית לוט כת' בהם "הכו בסנורים". כי לא ה?ם? בני אדם וגם בתחנת לוט אלהם לבלתי הפך את צער. ככת' "הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה !לבלת! הפכי". כדבר מלאך יי'י ולא כדברי הנביאים. ואין בנביאים גדול ממשה ובכל פעם תחנת פרעה אליו היה ?א>ו<מ?ר. אני אק?ר?א אל יי'י והוא יעשה כן. ?כ?כת' "אפרש כפי אל יי'י". כי אמר את דברו כדת בני אדם הנביאים. ככת' "למתי אעתיר לך". "והעתרתי אל יי'י". ואלה אשר בבית לוט א?לה? דבריהם כדת מלאכים. "כי משחיתים אנחנו". "הנה נשאתי פניך". "לבלתי הפכי". וכת' בהם "מצות אפה ויאכלו". והוא ?כ?אשר כת' באברהם "תחת העץ ויאכלו". ועתה דע כי לא בני אדם היו. ולא >יצ<א הדבר הזה משני פנים. אחד. זה אשר יאמרו כי הם מלאכים. רק בעיני אברהם היו כבני אדם. ועל כן הגיש לפניהם ויהיו בעיניו כאכלים. ?ו?א?ו?פן השיני לזה הוא מדעתי. גם אם ידע אברהם כי הם מלאכים והגיש לפניהם לחם ובשר לא ?נ?פלא זאת מאשר כת' במעשה גדעון. "וירא אליו מלאך יי'י". וכת' "ויפן אליו יי'י ויאמר לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין הלא שלחתיך". וכת?'? "ויאמר אליו יי'י כי אהיה עמך". וגדעון ענה ויאמר. עשה לי אות. ככת' "ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי א?ו?ת שאתה מדבר עמי". "אל נא תמוש מזה עד באי אליך והוצאתי את מנחתי והנחתי לפניך". "אם נא מצאתי חן בעיניך". אשר דבר גדעון ידמה לאשר דבר אברהם. "אם נא מצאתי חן בעיניך". "אל נא תמוש מזה". ידמה לאשר דבר אברהם. "אל נא תעבר מעל עבדך". "והנחתי מנחתי לפניך". ידמה לאשר אמר אברהם. "ואקחה פת לחם". "ויעש גדי עזים ואיפת ?ק?מח מצות הבשר שם בסל והמרק שם בפרור ויוצא אליו אל תחת האלה ויגש". ידמה לאשר עשה אברהם. אם גדעון ידע כי הוא מלאך ויעש כן כאשר יקריב?ו? לבני אדם מרק ובשר לבקש בו אות. מה תתמה באברהם. גם אם ידע כי הם מלאכים ויקריב לפניהם לחם >ובש<?ר? לדרוש בו אות. ואם לא ידע גדעון כי הוא מלאך ועל כן הגיש לפניו כדת בני אדם. למה תתמה באברהם כי הם מלאכים וגם אם הוא לא ידע כי הם מלאכים. ואם תאמר כי כת' באברהם "תחת העץ ויאכלו". ואשר בגדעון לא כת' אכילת המלאך. רק כת' "ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר והמצות". דע כי אותות יי'י יעשה מי?ני?ם מינים. אשר לאברהם עשה כמראה אנשים והם כאוכלים והלחם והבשר כאין היה. ואשר לגדעון עשה כמראה אש ותאכל את המנחה. ואשר במעשה מנוח כת' משונה מזאת. ככת' "ומפליא לעשות ומנוח ואשתו ראים". "ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך יי'י בלהב המזבח". ולא כת' שם ''ותאכל האש''. כאשר כת' בגדעון.

Rashi Bereshit 18:1-3,8,16,22,33רש״י בראשית י״ח:א׳,ב׳,ג׳,ח׳,ט״ז,כ״ב,ל״ג

(1) וירא אליו AND THE LORD APPEARED UNTO HIM to visit the sick man. R. Hama the son of Hanina said: it was the third day after his circumcision and the Holy One, blessed be He, came and enquired after the state of his health (Bava Metsia 86b) באלוני ממרא BY THE TEREBINTHS OF MAMRÉ — It was he (Mamre) who advised him (Abraham) regarding the circumcision and therefore He revealed himself to him in his (Mamre's) territory (Genesis Rabbah 48). יֹשֵׁב literally, WAS SITTING — The word is written ישב (without the ו) and therefore may he translated ""he sat": He wished to rise, but the Holy One, blessed be He, said to him, Sit and I will stand. You shall form an example to your descendants — that I, in time to come, will stand in the assembly of the judges while they will sit, as it is said, (Psalms 82:1) "God standeth in the assembly of the judges" (GenesisR.48). WAS SITTING – The word is written ישב (without the ו) and therefore may he translated ""he sat": He wished to rise, but the Holy One, blessed be He, said to him, Sit and I will stand. You shall form an example to your descendants — that I, in time to come, will stand in the assembly of the judges while they will sit, as it is said, (Psalms 82:1) "God standeth in the assembly of the judges" (Genesis Rabbah 48) פתח האהל AT THE TENT-DOOR – that he might see whether anyone passed by, and invite him into the house כחום היום IN THE HEAT OF THE DAY – The Holy One, blessed be He, brought the sun out of its sheath that he might not be troubled by travellers, and when He perceived that he was grieved that no travellers came He brought to him angels in the form of men (Bava Metsia 86b). (2) והנה שלשה אנשים AND BEHOLD THREE MEN – one to announce to Sarah the birth of a son, one to overthrow Sodom, and one to cure Abraham, for one angel does not carry out two commissions (Genesis Rabbah 50). You may know that this is so because throughout this section it (Scripture) mentions them in the plural — "and they ate" (v. 8), "and they said unto him" (v. 9) — whilst in the case of the announcement it states, (v. 10) "And he said, I will certainly return unto thee", and with regard to the overthrow of Sodom it says (19:22) "For "I" cannot do anything" and (19:21) "that "I" will not overthrow [the city]". Raphael who healed Abraham went thence to rescue Lot; that explains what is stated (19:17) "And it came to pass when they had brought them forth, that he said, Escape for thy life", for you learn from this that only one of these acted as Deliverer (Genesis Rabbah 50) נצבים עליו STOOD BY, or OVER HIM – before him; only this is a more fitting expression to use of angels וירא AND HE SAW – What does the repetition of this word וירא imply? The first time it has its ordinary meaning ("he looked"), the second that of understanding: he saw that they were standing in one spot, and so understood that they had no desire to cause him any trouble. Although they knew that he would go to meet them they nevertheless remained where they were out of respect to him and to show him that they wished to spare him trouble; he, therefore, took the initiative and ran towards them. In the Treatise Bava Metsia (86b) we have the following: It is written, "they were standing by him" and it is also written "He ran towards them" — how can these apparently contradictory statements be reconciled? But the explanation is, that at first they stood by him and when they perceived that he was loosening and re-binding his bandages, they retired from him; he therefore immediately ran towards them. (3) 'ויאמר אדני אם נא וגו AND HE SAID, MY LORD, IF NOW etc. – He addressed himself to the Chief of them; calling them all "lords", (אדני may mean "my lords"), whilst to their Chief he said "Do not I pray thee pass away", for he knew that if he would not pass by, his companions would certainly remain with him. In this explanation the word אדני has a "profane" sense (does not refer to God, being merely a term of address, "Sirs") (Shevuot 35b). Another explanation is that the word is "holy" (referring to God): he asked God to wait for him whilst he ran and invited the travellers. For although this is written after the words "and he ran to meet them", yet the conversation took place beforehand. It, indeed, is the way of the Scriptures to speak in this manner as I have explained in my comment on "My spirit shall not strive" (6:3) which is written after the passage. "And Noah begot" (5:32) whereas it is impossible to say otherwise than that the decree of a respite of 120 years made in reference to this verse "My spirit shall not strive etc." was twenty years before the birth of Noah's sons.) Both these explanations of אדני are to be found in Genesis Rabbah. (8) חמאה is the fatty part of milk which is skimmed off its surface. ובן הבקר אשר עשה literally, AND THE CALF WHICH HE HAD MADE – i.e. prepared. Whatever was ready first he brought and placed before them.... ויאכלו AND THEY DID EAT – They appeared to be eating: from this we may learn that a man should not act differently from the prevalent custom (ib.). (16) וישקיפו [AND THE MEN] GLANCED – Wherever the Hiphil form of שקף occurs in the Scriptures it denotes taking notice for the purpose of bringing evil (Tanchuma Ki-Tisa), except (Deuteronomy 26:15) (a passage dealing with the tithe, including that given to the poor), "Look forth (השקיפה) from thy holy habitation . .. [and bless thy people] for so great is the power (virtue) of giving to the poor that it changes God's anger into mercy. לשלחם means TO ESCORT THEM, for he believed that they were travellers. (22) ויפנו משם AND [THE MEN] TURNED FROM THENCE – from the place where Abraham had accompanied them. 'ואברהם עודנו עומד לפני ה BUT ABRAHAM STOOD YET BEFORE THE LORD – But surely it was not he (Abraham) who had gone to stand before Him, but it was the Holy One, blessed be He, Who had come to him and had said to him, "Because the cry of Sodom and Gomorrah is great" and it should therefore have written here, "And the Lord stood yet before Abraham"? But it is a variation such as writers make to avoid an apparently irreverent expression (Genesis Rabbah 49) (which our Rabbis, of blessed memory, altered, writing it thus). (33) 'וילך ה 'וגו AND THE LORD WENT AWAY – As soon as the counsel for the defence had nothing more to say the Judge took his departure. ואברהם שב למקומו AND ABRAHAM RETURNED UNTO HIS PLAGE – The Judge departed, the Advocate went away, but the Prosecutor continued his accusation, and on that account— ויבואו שני המלאכים סדומה "The two angels came to Sodom" to destroy it.

(א) וירא אליו – לבקר החולה. א"ר חמא בר חנינא: יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בו. באלני ממרא – כדמפרש בבראשית רבא, הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו. יושב – ישב כתיב. אמר לו הקב"ה שב, ואתה סימן לבניך שיושבין בעדת הדיינין, ואני נצב עליהם. פתח – לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו. כחם היום – הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים. (ב) והנה שלשה אנשים – אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפות את אברהם, [ולהציל את לוט, ושליחות של הצלה ורפואה אחת היא] שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות. תדע לך שכן, שכל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים: ויאכלו (י"ח:ח'), ויאמרו אליו (י"ח:ט'), ובבשורה נאמר ויאמר שוב אשוב (י"ח:י'), ובהפיכת סדום הוא אומר כי לא אוכל לעשות דבר (י"ט:כ"ב) לבלתי הפכי (י"ט:כ"א), ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך (י"ט:י"ז), למדת שהאחד היה מציל. נצבים עליו – לפניו אבל לשון נקייה הוא כלפי מלאכים. וירא – מהו וירא וירא שני פעמים, הראשון כמשמעו, השיני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחר והבין שלא היו רוצים להטריחו, וקידם הוא ורץ לקראתם. [בבבא מציעא (בבלי ב"מ פ"ו:) כתוב נצבים עליו וכתוב וירץ לקראתם. כד חזיוה דהוה שרי ואסר פרשו ממנו. מיד וירא וירץ לקראתם.] (ג) ויאמר אדני – לגדול שבהן אמר וקראם כולם אדונים. ולגדול אמר אל נא תעבר מעלי, וכיון שלא יעבר הוא, יעמדו חביריו עמו. ובלשון זה הוא חול. [ומהיכן הכיר את הגדול, ראה אותן מהלכין בדרך, רב ושני תלמידים, הרב באמצע, גדול בימינו, וקטן בשמאלו. וזו היא ששנינו: וכן מצינו בשלשה מלאכי השרת שבאו אצל אברהם, מיכאל באמצע, גבריאל מימינו, רפאל משמאלו.] דבר אחר: קודש הוא, והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים. ואף על פי שכתב אחר וירץ לקראתם, האמירה קודם לכן היתה. ודרך מקראות לדבר כן, כמו שפירשנו אצל לא ידון רוחי (בראשית ו':ג') שנכתב אחר ויולד נח (בראשית ה':ל"ב), ואי איפשר לו אלא אם כן קודם הגזירה כ' שנה. ושתיהן הלשונות בבראשית רבא (בראשית רבא מ"ח:י'). (ח) ויקח חמאה וחלב – ולחם לא הביא, לפי שפרסה שרה נדה, שחזר לה אורח כנשים אותו היום ונטמאת העיסה. חמאה – שומן החלב שקולטין מעל פניו. ובן הבקר אשר עשה – אשר תיקן, קמא קמא שתיקן דמטא אייתו קמייהו. ויאכלו – נראו כמי שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג. (טז) וישקיפו – כל השקפה לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך (דברים כ"ו:ט"ו), שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת רוגז לרחמים. לשלחם – לוייה. כסבור אורחים הם. (כב) ויפנו משם – ממקום שאברהם ליוום שם. עודנו עמד וגומ' – והלא לא הלך לעמוד לפניו, אלא הקב"ה בא אצלו ואמר לו זעקת סדום ועמרה וגומ', והיה לו לכתוב וי"י עודנו עומד על אברהם. אלא תיקון סופרים הוא זה. (לג) וילך י"י וגומ' – כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין. ואברהם שב למקומו – נסתלק הדיין, נסתלק הסניגור, והקטיגור מקטרג. לפיכך ויבאו שני המלאכים סדומה (בראשית י"ט:א') – להשחית.

Rashi Bereshit 19:1,18רש״י בראשית י״ט:א׳,י״ח

(1) שני TWO – One to destroy Sodom, the other to rescue Lot — it was he who had come to heal Abraham — whilst the third, who had come to make the announcement to Sarah, had departed as soon as he had carried out his mission. המלאכים ANGELS – But elsewhere (18:2) Scripture calls them men! When the Divine Presence was with them, it speaks of them as men. Another explanation is: in connection with Abraham whose power to receive heavenly visitors was great and whom angels visited as regularly as men, it calls them men, but in connection with Lot it calls them angels (Genesis Rabbah 50). בערב AT EVENTIDE – Did it, however, take the angels such a long time to travel from Hebron to Sodom? But they were angels of mercy and so they tarried — perhaps Abraham would succeed in his advocacy for them (ib.). (18) אל נא אדני OH NOT SO, MY LORD – Our Rabbis said, that this name (Lord) is holy (i.e. refers to God; Shevuot 35b), since it is said regarding him (i.e. regarding the one who was addressed by this name) (v. 19) "[and thou hast magnified thy mercy …] in keeping alive my soul". Therefore it must refer to Him who has the power to kill or keep alive. Indeed the Targum renders it, "I beg of thee, O Lord)"

(א) שני – השלישי בא לבשר שרה, כיון שעשה שליחותו נסתלק לו. המלאכים – ולהלן קראן אנשים, כשהיתה שכינה עמהן קראן אנשים. דבר אחר: אצל אברהם שכחו גדול והיו מלאכים תדירין אצלו כאנשים קראן אנשים, אצל לוט קראן מלאכים. בערב – וכי כל כך שהו מלאכים מחברון לסדום, אלא מלאכים רחמים היו וממתינין שמא יוכל אברהם ללמד סניגוריא עליהם. (יח) אל נא אדני – רבותינו אמרו שזה שם קדש שנאמר בו להחיות את נפשי, מי שיש בידו להמית ולהחיות, ותרגומו בבעו כען י"י.

Rashi Shevuot 35bרש״י שבועות ל״ה:

מי שיש בידו כו' – וה"ק ויאמר לוט אליהם באזניהם אל נא יהי כן וחזר כלפי השם ואמר לו אדוני הנה נא מצא עבדך.

Rashbam Bereshit 18:1,13,14,16,20,26רשב״ם בראשית י״ח:א׳,י״ג,י״ד,ט״ז,כ׳,כ״ו

(1) Vayyera' THE LORD APPEARED TO HIM: In what manner? Three men who were angels came to him. For in many instances the appearance of an angel is described as a manifestation of God, as it is written (Ex.23.21), "My [= God's] name is in him [= the angel of vs. 20]"; the messenger is equivalent to the sender. Similarly it is written (Ex. 3.2), "An angel of the LORD appeared to him in a blazing fire out of a bush," but in the continuation there it is written (Ex. 3.4), "The LORD saw that he had turned aside." Kehom AS THE DAY GREW HOT: Why write "as the day grew hot"? To inform you that since when the angels came to Lot it is written that (Gen. 19.1), "The two angels came to Sodom in the evening," that is why Lot said to them (Gen. 19.2), "Turn aside to your servant's house to spend the night." However, since they came to Abraham's house "as the day grew hot" – in the morning, when guests are not wont to lodge but to eat and continue their journeys – Abraham did not invite them to sleep; rather (vs. 5), "Eat, and then go on." (13) Vayyo’mer THE LORD: I.e. the chief angel. Va'ani OLD AS I AM: As she herself said (vs. 12), "Now that I am withered." (14) Hayippale' IS ANYTHING TOO WONDROUS FOR THE LORD: [The LORD in this verse means] the One Who sent us to you. Similarly (Gen. 19.24), "The LORD rained down on Sodom sulfurous fire from the LORD out of heaven." The first "LORD" in the verse refers to Gabriel; the second refers to God. So it is explained in the book of Aggadah. (16) Vayyaqumu THE MEN SET OUT FROM THERE: Two of them went to Sodom, as it is written (19.1), "The two angels arrived in Sodom," while the chief angel remained speaking with Abraham (vs. 17). About this [chief] angel it is written (vs. 17), "Now the LORD [i.e. the chief angel] had said,'Shall I hide'," and (vs. 22), "Abraham remained standing before the LORD [i.e. the chief angel]." Both these verses refer to the third angel. (20) Vayyo'mer THE LORD: I.e. the angel said to Abraham, "I am sending these messengers because of THE OUTRAGE OF SODOM," as it is written above (Gen. 13.13), "The inhabitants of Sodom were wicked sinners." (26) Vayyo'mer THE LORD: i.e. the angel. So also (vs. 22), "standing before the LORD" – before the angel, to seek an audience.

(א) וירא אליו י"י – האיך? שבאו אליו שלשה אנשים שהיו מלאכים. שבהרבה מקומות כשנראה המלאך קורהו בלשון שכינה, כדכתיב: כי שמי בקרבו (שמות כ"ג:כ"א), שלוח{ו} כמותו. וכן וירא מלאך י"י אליו בלבת אש מתוך הסנה (שמות ג':ב'), וכתו' שם וירא י"י כי סר לראות (שמות ג':ד'). (יג) ויאמר י"י – המלאך, גדול שבהם. ואני זקנתי – שאמרה אחרי בלותי וגו' (בראשית י"ח:י"ב). (יד) היפלא מי"י – ששלחנו אליך דבר? וכן וי"י המטיר על סדום גפרית ואש מאת י"י מן השמים (בראשית י"ט:כ"ד), הראשון שבפסוק הוא גבריאל והשני שבפסוק הוא הקב"ה. וכן הוא מפורש בספר הגדה (בראשית רבה נ"א:ב'). (טז) ויקמו משם האנשים – שנים מהם הלכו לסדום, כדכתיב: ויבאו שני המלאכים סדומה (בראשית י"ט:א'). וגדול שבהם היה מדבר עם אברהם, וזהו שכת' בו וי"י אמר המכסה אני וגו' (בראשית י"ח:י"ז), ואברהם עודנו עומד לפני י"י (בראשית י"ח:כ"ב), שני פסוקים אלו מדברים {במלאך} שלישי. (כ) ויאמר י"י – המלאך לאברהם, שלוחים הללו אני שולח בשביל זעקת סדום, כמו שאמר למעלה ואנשי סדום רעים וחטאים (בראשית י"ג:י"ג). (כו) ויאמר י"י – המלאך. עומד לפני י"י – לפני המלאך לבקש פניו.

Rashbam Bereshit 19:24רשב״ם בראשית י״ט:כ״ד

Va-yhwh THE LORD RAINED: The angel Gabriel. FROM THE LORD: The Deity Himself. Thus it is explained in Bereshit Rabba (51.2) and in Tanhuma.

וי"י המטיר – המלאך גבריאל. מאת י"י – שכינה ממש, וכן היא בבר' רבא (נ"א:ב') ובתנחומא.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 18:1,13,33אבן עזרא בראשית פירוש ראשון י״ח:א׳,י״ג,ל״ג

(א) תועי רוח אמרו, כי השם שלשה אנשים, והוא אחד, והוא שלשה ולא יתפרדו. והנה שכחו ויבאו שני המלאכים סדומה (בראשית י"ט:א'). ומפרשים אמרו שהשם נראה אליו במראות נבואה, ואחר כן נשא עיניו וירא שלשה אנשים מלאכים. האחד בא לבשר את שרה, והשנים הלכו לסדום, האחד להשחית את סדום, והשני להציל את לוט. ופי' ויאכלו (בראשית י"ח:ח') כי נאכל הלחם, כטעם אשר תאכל האש (ויקרא ו':ג'). (יג) ומפרשים אמרו, כי אלה שלשה אנשים נביאים היו. ואם טען טוען ואמ' הלא אברהם היה נביא, ואיך בא נביא אל נביא, רק אם היה גדול ממנו בנבואה כמשה ואהרן. ותשובתם שלא בא לאברהם אלא לשרה. וכן אמר איה שרה אשתך (בראשית י"ח:ט'), והשנים הלכו אל סדום. ואל תתמה על מלת כי משחיתים אנחנו (בראשית י"ט:י"ג), כי כן כתוב, ומשה ואהרן עשו את כל המופתים (שמות י"א:י'), והשם עשם וסמכם אליהם, בעבור שנעשו על ידם. והנה יהיה פי' ויאכלו (בראשית י"ח:ח') כמשמעו. ופי' ויאמר אדני אם נא (בראשית י"ח:ג') איננו קדוש, רק הוא כמו רבותי, על כן פתוח הנו"ן, ולא נקמץ כמשפט. ובספרים שהוא קמוץ, יהי פירושו נביא השם. וטעם בעיניך (בראשית י"ח:ג') שדבר בתחלה עם הגדול שבהם, ואחר כן כולם. ומצאנו שנקרא הנביא מלאך בחגי. ויש אומ' כי אברהם בקש רשות מהשכינה. ויש אומ' כי הוא מוקדם ומואחר, בתורה, וכן הוא, וכבר נשא עיניו ועשה כך וכך, ואחר כן נראה לו השם, ואמר המכסה אני מאברהם (בראשית י"ח:י"ז), גם זעקת סדום (בראשית י"ח:כ'). ואלו ההולכים הגיעו אל סדום, ואברהם עודנו עומד לפני השכינה. ועל כל פנים וי"י אמר (בראשית י"ח:י"ז) עם אברהם דבר או עם המלאכים שיאמרו לו. רק ויאמר {י"י} זעקת סדום (בראשית י"ח:כ') עם אברהם דבר. ואברהם נגש ואמר האף תספה (בראשית י"ח:כ"ג), ונכנס פסוק ויפנו משם האנשים (בראשית י"ח:כ"ב) להודיע כי בעת שבאו אל סדום, אז אמר השם לאברהם זעקת סדום. וכן אמור לנער ויעבור לפנינו ויעבור ואתה עמוד כיום (שמואל א ט':כ"ט). ואין לנו צורך לתיקון סופרים. והעד שאמר באחרונה אל המקום אשר עמד שם את פני י"י (בראשית י"ט:כ"ז). והנכון בעיני תמצאנו רמוז בספר ואלה שמות. (לג) ואברהם שב למקומו – אל חברון. וזאת המראה במקום שהלך אברהם לשלח המלאכים, ומשם ישקיף על פני סדום ואף על פי שהוא כתוב וישכם אברהם בבקר וישקף על פני סדום (בראשית י"ט:כ"ז-כ"ח), אחר צאת השמש היה, כי לא נהפכה סדום בלילה, כי כן העיד הכתוב.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 19:2,12,18אבן עזרא בראשית פירוש ראשון י״ט:ב׳,י״ב,י״ח

(ב) הנה נא {אדני} – רבותי, לשון חול. (יב) והנה פה טענה על האומר כי האחד הלך להציל את לוט, והנה שניהם דברו אליו. ועוד כי משחיתים אנחנו (בראשית י"ט:י"ג), גם האחד שדבר עמו לוט אחר כן שאמר ותגדל חסדך (בראשית י"ט:י"ט), הוא אמר כי לא אוכל לעשות דבר (בראשית י"ט:כ"ב). (יח) אל נא אדני – חול, ונקמץ בעבור שהוא סוף פסוק. ויאמר רב שמואל הנגיד הספרדי ז"ל, כי אל נא – מגזרת הואל נא (שופטים י"ט:ו'). ועל דעתי שהוא כמו לא, כאשר אמרו לו ההרה המלט, השיב לא כן רבותי.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 18:1-3,9,17-19ר׳ יוסף בכור שור בראשית י״ח:א׳-ג׳,ט׳,י״ז-י״ט

(א) וירא אליו ה' – כדמפרש ואזיל באיזה גילגול נגלה עליו הקב"ה לאחר שבאו אליו האנשים. כמו שהוא אומר בסוף: וה' אמר המכסה אני מאברהם (בראשית י"ח:י"ז). ולא כשסבורים בני אדם: שנגלה לו ואחר כך {באו} האנשים. כחום היום – והוא עת האוכל לעוברי דרכים. (ב) וירא והנה שלשה אנשים – לפי הפשט: אנשים ממש, כי לא מצינו מלאכים אוכלים ושותים ולנים בבית איש כמו שלנו בבית לוט. אך אמר המלאך למנוח: אם תעצריני לא אוכל בלחמך וגו' (שופטים י"ג:ט"ז). אך אין להשיב על דברי רבותינו, שאף הם כמלאכים לדעת אשר בארץ. ומיהו אסור להורות לפני המינין שהיו מלאכים, שהוא ראייה להם על תרפותם שאכל. [מכאן תשובה למינין שאומרים שאילו שלשה הם שלשה חלקים של אלוהים. אם כן, למה הוצרך החלק האחד ליכנס באשה, הוא הנצרי, ליקח בשר. הלא כאן היה להם בשר לשלשתם, ואכלו ושתו ולא נכנסו במעי אשה. הג'.] (ג) ובלכתו, אמר והתפלל לפני הקב"ה שיתאכסנו עמו, כי אנשים גדולים ונביאים וצדיקים היו. וכה אמר בלכתו: ה', אל נא תעבור – החבורה והשיירא של הצדיקים הללו, מעל עבדך – תן בלבם שיבאו אל ביתי. ועדיין לא נגלה עליו הקב"ה. (ט) ויאמרו אליו איה שרה אשתך – לפי שרצו לבשרה, כי האחד בא לבשר את שרה. (יז) וה' אמר המכסה – היינו: וירא אליו ה' דקאמר לעיל (בראשית י"ח:א'). המכסה אני מאברהם – כך דרכו של הקב"ה לגלות לעבדיו מה שהוא עושה, כדכתיב: כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג':ז'). (יח) ואברהם – עבדי ואוהבי, ראוי שאגלה לו סודי, כי ברוב חסידותיו יהיה לגוי גדול ועצום וגו'. (יט) וכל זה בזכותו, כי ידעתיו וגו' – כי יודע אני בו שיצוה את בניו ואת ביתו לעשות צדקה וגו'. ולכך יצוה עליהם כן, למען הביא ה' – כלומר: שיביא ה' על אברהם – על זרעו של אברהם. את – הטוב שדיבר עליו – כמו: ושמרת את מצות ה' אלהיך (דברים ח':ו') למען תחיה וירשת את הארץ (דברים ט"ז:כ'). וכן צוה אברהם את בניו שיעשו צדקה ומשפט כדי שיבא עליהם הטוב אשר דיבר הקב"ה, ובשביל כך נאמן אברהם לנביא לה' ולגלות לו סודי.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 19:1,18-19ר׳ יוסף בכור שור בראשית י״ט:א׳,י״ח-י״ט

(א) המלאכים – שלוחים של מקום, כמו: וישלח יעקב מלאכים (בראשית ל"ב:ד'). ומזה הפסוק תשובה למינין שאומרים: שלשה האנשים האילו ג' החלקים הם. ויש להשיבם: כשבאו לסדום היכן היה החלק השלישי, שאין שם רק שני חלקים, כדכתיב: ויבאו שני המלאכים וגו'. ועוד שאמר: וישלחנו ה' לשחתה (בראשית י"ט:י"ג), ואיזה שלח? הלא כולם שווים. (יח) אל נא אדוני – לאנשים אמר, שאמרו לו: ההרה {המלט}, ואמר להם: אל אדני – אל תאמרו לי שאלך ההרה, כי רב הדרך ביני ובין ההר, ועד שלא אבוא שם יתפשט הענן על כל וידבקני. וזה אדוני חול, לפי הפשט. (יט) ואחר כך מרוב פחדו התחיל להתפלל לפני הקב"ה ולומר: הנה נא מצא עבדך וגו' {ותגדל חסדך... להחיות את נפשי – במי שבידו להמית ולהחיות}, ולפיכך שם {סוף} הפסוק בין מה שאמר לאנשים ובין התפילה שהתפלל לפני הקב"ה.

Rambam Moreh Nevukhim 2:42רמב״ם מורה נבוכים ב׳:מ״ב

כבר בארנו כי כל מקום שנזכר בו ראיית מלאך או דבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום, יבאר בהם או לא יבאר, הכל שוה, כמו שקדם, ודע זה והבינהו מאד, ואין הפרש בין שיכתוב תחלה שהוא ראה המלאך, או יהיה הנראה מן המאמר תחלה שהוא חשבו איש מבני אדם ואחר כן בסוף הענין התבאר לו שהוא מלאך, אחר שתמצא סוף הענין כי זה אשר ראה ודבר היה מלאך תדע ותתאמת שמתחלת הענין היה מראה הנבואה או חלום של נבואה, וזה שבמראה הנבואה או בחלום של נבואה פעמים יראה הנביא השם ידבר עמו כמו שנבאר (בפרק מ"ה מזה החלק), ופעמים יראה המלאך ידבר עמו, ופעמים ישמע מי שידבר עמו ולא יראה איש מדבר, ופעמים יראה איש שידבר עמו ואח"כ יתבאר לו שזה המדבר מלאך, ובכמו זה המין מן הנבואה יזכור שהוא ראה איש יעשה או יאמר, אחר זה ידע שהוא מלאך, ולזה העיקר הגדול נטה אחד מן החכמים וגדול מגדוליהם והוא רבי חייא הגדול, בלשון התורה, וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו', כי כאשר הקדים כלל והוא שהשם נראה אליו, התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא, ואמר שתחלה ראה שלשה אנשים ורץ ואמר מאמר אליהם, ואמר זה אשר פירש זה הפירוש שמאמר אברהם ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, שהוא ג"כ ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם, ואמר לגדול שבהם אמר, והבן הענין הזה עוד בסוד מן הסודות, וכן אמר עוד בענין יעקב, אמרו ויאבק איש עמו, שהוא בצורת הנבואה, אחר שהתבאר באחרונה שהוא מלאך, והוא כענין אברהם בשוה אשר הקדים ספור כללי, וירא אליו ה' וגו', אחרי כן התחיל לבאר איך היה זה, וכן ביעקב אמר ויפגעו בו מלאכי אלהים, ואחר כן התחיל לבאר איך קרה עד שפגעו בו, ואמר שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה, ויותר יעקב לבדו וגו', וזהו מלאכי אלהים הנאמר עליהם תחלה ויפגעו בו מלאכי אלהים, וזה ההתאבקות והדבור כלו במראה הנבואה. וכן ענין בלעם כלו בדרך ודברי האתון הכל במראה הנבואה, אחר שהתבאר באחרית הענין דבור מלאך השם לו, וכן אמר במראה יהושע, וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו, שהוא במראה הנבואה, אחר שהתבאר באחרית הענין שהוא שר צבא השם. אמנם אמרו ויעל מלאך ה' מן הגלגל, ויהי בדבר מלאך ה' את הדברים האלה אל כל בני ישראל, החכמים כבר אמרו שמלאך השם שנאמר הנה הוא פינחס, ואמרו זה פינחס שבזמן שהשכינה שורה עליו דומה למלאך ה', הנה כבר בארנו ששם מלאך משותף ושהנביא גם כן יקרא מלאך, כמו שכתוב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ואמרו ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה', ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים, ומאמר דניאל גם כן, והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף נוגע אלי בעת מנחת ערב, כל זה במראה הנבואה, לא יעלה בדעתך שיש ראיית מלאך או שמע דברי מלאך, אלא במראה הנבואה או בחלום של נבואה כמו שהושרש, במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, וממה שזכרתי תביא ראיה על מה שנשאר מזה שלא אזכרהו, וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה, וממה שזכרנו בשתוף שם מלאך, תדע שהגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, כי זה הדבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם, הוא כדמות בת קול אשר זכרוה החכמים תמיד, והוא ענין אחד ילוה לאיש שאינו מזומן, ואמנם יטעה בזה שתוף השם, והוא העקר הדוחה רוב הספקות אשר בתורה, והתבונן אמרו וימצאה מלאך ה' על עין המים, כמו שאמר ביוסף וימצאהו איש והנה תועה בשדה, ולשון המדרשות כלם שהוא מלאך.

Rambam Moreh Nevukhim 2:45רמב״ם מורה נבוכים ב׳:מ״ה

המדרגה י' שיראה איש אשר ידבר עמו במראה הנבואה, כאברהם ג"כ באלוני ממרא, וכיהושע ביריחו.

Radak Bereshit 18:1,2,3,4,10,12,13,17,22,33רד״ק בראשית י״ח:א׳,ב׳,ג׳,ד׳,י׳,י״ב,י״ג,י״ז,כ״ב,ל״ג

(א) ונגלה אליו האל שם אחר שמל להודיע דבר סדום, לפי שאברהם היה גדול שבעולם באותו הדור ורצה לעשות משפט בקצת ישוב מן העולם ולא רצה לעשות מבלי ידיעתו, ולהודיע כי הוא משגיח בתחתונים להטיב ולהרע לפי מעשיהם; ואף על פי שהוא ידע זה משכלו הודיעו כדי שיודיע את בניו ואת ביתו אחריו כמו שאמר. ועוד כדי להודיעו משפטו ברשעים איך הוא, ואיך הוא ארך אפים לרשעים. ויתכן לפרש כי כל ספור הדברים האלה עד, ואברהם שב למקומו, היה במראה הנבואה והכל היה מראה אחת ואמר כי כשבאה אליו נבואה זאת, היה יושב פתח האהל. וטעם הזכירו כחם היום, ר"ל כי נרדם היה לחמימות השמש וראה המראה הזאת והוא נרדם וקודם שדבר עמו בדבר סדום הראהו בנבואה שלשה מלאכים, הגדול שבהם בשר שתלד שרה, ואף על פי שכבר אמר לו האל כשצוהו על המילה, שב לבשרו על ידי שליח לחזק הדבר בלבו, ועוד כדי שתהא שרה שומעת מפי המלאך. ואף על פי שהדבר הזה כלו היה במראה הנבואה פעמים ישמע קול הדבור מי שהוא עם הנביא כמו שראינו במראות דניאל, שאמר והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא (דניאל י"א:ז') נראה מזה כי קול המלאך שמעו ולפיכך חרדו לאותו קול. והנבואה הזאת היתה פתח האהל ושמעה שרי שהיתה באהל. ומה שדרשו רז"ל ידוע (ב"מ פ"ו) שהיה מבקר מכת מילתו והיה מתיר ואוסר תחבושת המכה לחום השמש. ופרשו וירא אליו שבא לבקר את החולה. (ב) וישא עיניו – תחלת מה שראה במראה אחר שנרדם הוא שנשא עיניו וראה שלשה אנשים... מפתח האהל – שהיה יושב שם כן ראה במראה הנבואה שקם ורץ לקראתם. וישתחו ארצה – כי נדמו לו אנשים גדולים. וארז"ל כי אברהם שהיה כחו יפה בנבואה נדמו לו כאנשים (ב"ר נ') פירש שהיה כל כך כחו יפה ורגיל בה עד שלא היה מראות המלאכים נורא בעיניו אלא כמו ראיית האנשים, לוט שהיה כחו רע נדמו לו כמלאכי', פירש כי לוט לא היה רגיל בנבואה ולמראהם שהיה נורא נדמו לו כמלאכים, כמו שאמרה אשת מנוח ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד (שופטים י"ג י"ז) הנה למדנו מדבריהם כי כל הענין הזה הית' במראה הנבואה. (ג) ויאמר אדני – מחלוקת בין רז"ל יש אומרים שזה אדני חול (שבועות ל"ה) ויש אומרים שהוא קדש, ואם הוא חול אמר לגדול שבהם, כפי מה שנראה לו בשכלו מתוך המראה, כי ידוע כי יש במלאכי' אחד גדול במעלת השכל מחבירו עד שהאחד על חבירו, ובזה יפול בהם המנין והגדול מצוה למי שלמטה ממנו במעלה כמו שאמר במראת דניאל (ח' י"ז) ויקרא ויאמר גבריאל הבן להלז את המראה. ואף על פי שבאו לו כאנשים שהרי הכין להם מאכל במראה ואמר יקח נא מעט מים וגו' אמר לאחד אדני בקמץ ולא אמר אדני בחירק כמנהג ליחיד, אמר כן לגדל ולרוממות. והנה מצאנו גם כן בגדעון שאמר, אדני במה אושיע את ישראל בקמץ ועדיין לא ידע שהוא מלאך (שופטים ו') והאומרים מרז"ל כי הוא קדש פירשו כי לה' אמר אשר נגלה אליו ואמר לו שלא יעבור מעליו ושימתין לו עד שיכניס האורחים, ולמדו מזה כי גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. אל נא תעבר – נא ענין בקשה ותחנה, כמו בבקשה ממך לא תעבר לתטה דרכיך מעלי אתה וחביריך עד שתסעדו אצלי, ונכתב כל הספור הזה כדי שילמוד אדם להתנהג עם הבריות בצדקה ובחסד, וגמילת חסד הוא להכניס אדם אורחים בביתו ולכבדם ולעשות להם צרכיהם ברחיצת הרגלים ובמשתה ובמטה אם ילינו בביתו. (ד) והשענו תחת העץ – לצל העץ כי כחם היום היה כמו שראה במרא' לפיכך אמר להם שישענו תחת העץ לצל עד שיכין מה. (י) ויאמר – הגדול שבהם, והוא שאמר לו אברהם אם נא מצאתי חן בעיניך, והוא שבא לבשר את שרה, ואמר שוב אשוב אליך; והשני, בא להשחית את סדום, והשלישי בא להציל את לוט, כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחות כאחד. (יב) ותצחק שרה בקרבה – בלבה צחקה ולעגה לדברי המלאך כי היא לא חשבה שהוא מלאך אלא נביא שבא לבשרה ולעגה לדבריו. (יג) ויאמר ה' – המלאך נקרא בשם אדניו, וכן בדבר גדעון ויאמר אליו ה' כי אהיה עמך (שופטים ו'). (יז) וה' אמר – האל הנגלה אליו בתחילה להודיעו ענין סדום, הודיעהו, אחר שהראהו ענין המלאכים, במראה ההיא בעצמה דבר סדום. (כב) ויפנו משם – כך ראה במראה הנבואה כי הלך עמם לשלחם כשיעור הלויה ונפטרו ממנו ונסתלק אותו שבא לבשר שרה והלכו השנים לסדם. ואברהם עודנו עומד – אמר כי מראה הנבואה לא נגמרה עדיין כי עודנו בה. (לג) וילך ה' – ונסתלק כבדו מעליו ונראה לו מתוך המראה ששב למקומו במקום שבאה אליו הנבואה, ואחר שכלתה המראה מצא עצמו בביתו במקום שהיה יושב שם.

Radak Bereshit 19:1,2,3,11,15,16,18,24רד״ק בראשית י״ט:א׳,ב׳,ג׳,י״א,ט״ו,ט״ז,י״ח,כ״ד

(א) ויבאו שני המלאכים – הם שני האנשים שזכר. וארז"ל (ב"ר נ') למה קורא אותם אנשים אצל אברהם ומלאכים אצל לוט ואמרו, אברהם שכחו יפה וכו', וכמו שכתבנו ופירשנו למעלה. (ב) אדני – בפתח לשון חול, כי סבור היה שהם אנשים גדולים ומראיהם נורא עד שנדמו לו מתחלה מלאכים, ואם הוא במראה הוא כמשמעו. (ג) ויאכלו – אם במראה כמשמעו, ואם בהקיץ ובמורגש נדמה לו שאכלו ושתו, ששב המאכל והמשתה המורכב פשוט, כל דבר ליסודו הראשון, וזהו כמעשה נס. (יא) ואת האנשים – המלאכים הכו אנשי סדם שהיו בפתח הבית בסנוירים. (טו) ויאיצו המלאכים – דחקו בו, כאן קראם מלאכים לפי שעשו מעשה מלאכים להציל לוט ולשחת כל המקום. (טז) ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו – להמלט על נפשם. וכאן קראם אנשים לפי שעשו מעשה אנשים להחזיק בידם כאילו היו גוף. (יח) אדני – לשון חול ונקמץ מפני ההפסק, וכן תרגם אונקלס בבעו כען ריבוני. ורז"ל אמרו (שבועות ל"ה) כל אדני הכתובים באברהם קדש, הכתובים בלוט חול חוץ מזה שהוא קודש, שהרי אמר לו להחיות את נפשו מי שיש בידו להמית ולהחיות. ודבריהם תימה. שהרי אמר ויאמר לוט אליהם לשון רבים, והמלאך גם כן יש בידו להמית ולהחיות בשליחות האל, ואפילו הנביאים כמו אליהו ואלישע. (כד) וה' – המלאך נקרא בשם אדניו כמ"ש. מאת ה' – מאת האל יתברך זהו מן השמים, ופירש מן האויר הגבוה.

Ramban Bereshit 18:1,3,6,15,20רמב״ן בראשית י״ח:א׳,ג׳,ו׳,ט״ו, כ׳

(א) וירא אליו – לשון רש"י, לבקר את החולה, אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בו. והנה שלשה אנשים, המלאכים שבאו אליו בדמות אנשים. שלשה, אחד לבשר את שרה ואחד לרפאות את אברהם ואחד להפוך את סדום, ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, שאין זה שתי שליחות, כי היה במקום אחר ונצטווה בו אחר כן, או ששתיהן להצלה. ויאכלו, נראו כמי שאכלו. ובספר מורה הנבוכים (ב מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט. אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה, ואיך היתה המראה הזאת, כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים נצבים עליו. ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך, זה ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם הגדול שבהם. ואם במראה, לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר, איך אמר "וירא אליו ה'", כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה, וככה לא נמצא בכל הנבואות, והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות, ולא עשה אברהם בן בקר, וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה, ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות לו כל זה. וכן אמר בענין "ויאבק איש עמו" (להלן לב כה) שהכל מראה הנבואה. ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ, ולמה אמר (להלן לב לא) כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה. וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מזאת, כי גם את השם הנכבד ראה פעמים רבות במראה הנבואה (עיין להלן כח יג, לא ג). והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט, כי לא באו המלאכים אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה מראה. ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, כי מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו. ואם הכל מראות נבואתו של לוט, יהיה "ויאיצו המלאכים וגו' קום קח את אשתך", "ויאמר המלט על נפשך" (להלן יט טו יז), "והנה נשאתי פניך" (יט כא), וכל הפרשה כלה מראה, וישאר לוט בסדום. אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם, והמאמרים בכל דבר ודבר מראה, ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם. ובאמת כי כל מקום שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דבור מלאך הוא במראה או בחלום, כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים, אבל לא מראות הנבואה, כי המשיג לראות מלאך או דיבורו איננו נביא, שאין הדבר כמו שהרב גוזר (במו"נ ב לד), (ובהלכות יסוה"ת ז ו) כי כל נביא זולת משה רבינו נבואתו על ידי מלאך. וכבר אמרו (מגילה ג א) בדניאל אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא, וכן לא נכתב ספרו עם ספר הנביאים מפני שהיה עניינו עם גבריאל, אף על פי שהיה נראה אליו ומדבר עמו בהקיץ, כמו שנאמר במראה של בית שני ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל (דניאל ט כא). וכן המראה של קץ הגאולה (שם י ד) בהקיץ היתה בלכתו עם חביריו על יד הנהר. ואין הגר המצרית מכלל הנביאות, וברור הוא גם כן שלא היה ענינה בת קול כמו שאמר הרב (במו"נ). והכתוב חלק נבואת משה רבינו מנבואת האבות כמה שנאמר (שמות ו ג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, וזה שם משמות הקדש לבורא, איננו כנוי למלאך. ורבותינו עוד למדו על החילוק שביניהם ואמרו (ויק"ר א יד) מה בין משה לכל הנביאים, רבנן אמרי כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא שאינה מצוחצחת, הדא הוא דכתיב (הושע יב יא) ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה, ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת, הדא הוא דכתיב (במדבר יב ח) ותמונת ה' יביט, כמו שהוא מפורש בויקרא רבה ומקומות אחרים (יבמות מט ב), ולא נתנו בשום מקום נבואתם למלאך. ואל תשומם בעבור שכתוב (מ"א יג יח) גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר, כי פירושו גם אני נביא כמוך ויודע אני שהמלאך שדבר אלי בדבר ה' הוא. וזו מדרגה ממדרגות הנבואה כאשר אמר איש האלהים כי כן צוה אותי בדבר ה' (שם יג ט), ואמר כי דבר אלי בדבר ה' (שם יג יז). וכבר אמרו רבותינו (במד"ר כ ג) בענין בלעם שאמר ועתה אם רע בעיניך אשובה לי (במדבר כב לד), אני לא הלכתי עד שאמר לי הקדוש ברוך הוא קום לך אתם (שם שם כ), ואתה אומר שאחזור, כך הוא אומנותו, לא כך אמר לאברהם להקריב את בנו ואחר כך ויקרא מלאך ה' אל אברהם, ויאמר אל תשלח ידך אל הנער (להלן כב יב), למוד הוא לומר דבר ומלאך מחזירו וכו'. הנה החכמים מתעוררים לומר שאין הנבואה בדבור הראשון שהזכיר בו השם שוה לדיבור השני שאמר בו שהוא על ידי מלאך, אלא שהוא דרך בנביאים שיצוה בנבואה ויבטל הצואה במלאך, כי הנביא יודע כי דבר ה' הוא. ובתחלת ויקרא רבה (א ט) אמרו ויקרא אל משה, לא כאברהם, באברהם כתוב ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים (להלן כב טו), המלאך קורא והדבור מדבר, ברם הכא אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא הקורא ואני הוא המדבר. כלומר שלא היה אברהם משיג הנבואה עד הכינו נפשו בתחלה להשגת מלאך, ויעלה מן המדרגה ההיא למעלת דבור הנבואה, אבל משה מוכן לנבואה בכל עת. הנה בכל מקום יתעוררו החכמים להודיענו כי ראיית המלאך איננה נבואה ואין הרואים מלאכים והמדברים עמם מכלל הנביאים כאשר הזכרתי בדניאל, אבל היא מראה, תקרא "גלוי עינים", כמו ויגל השם את עיני בלעם וירא את מלאך ה' (במדבר כב לא), וכן ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיניו ויראה (מ"ב ו יז). אבל במקום אשר יזכיר המלאכים בשם "אנשים" כענין הפרשה הזאת ופרשת לוט, וכן ויאבק איש עמו (להלן לב כה), וכן וימצאהו איש (בראשית לז טו), על דעת רבותינו (תנחומא וישב ב) הוא כבוד נברא במלאכים, יקרא אצל היודעים "מלבוש", יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים. ולא אוכל לפרש. והמקום אשר תמצא בו ראיית ה' ודבור מלאך, או ראיית מלאך ודבור ה', ככתוב בדברי משה בתחילת נבואתו (שמות ג ב-ד), ובדברי זכריה (ג א-ב), עוד אגלה בו דברי אלהים חיים ברמיזות (עיין שמות ג ב). וענין ויאכלו – אמרו חכמים (ב"ר מח יד) ראשון ראשון מסתלק. וענין ההסתלקות תבין אותו מדבר מנוח אם תזכה אליו. והנה פירוש הפרשה הזאת, אחרי שאמר כי בעצם היום הזה נמול אברהם (לעיל יז כו), אמר שנראה אליו השם בהיותו חולה במילתו, יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו, והזכיר זה להודיע שלא היה מתכוין לנבואה לא נופל על פניו ולא מתפלל, ואף על פי כן באה אליו המראה הזאת. באלוני ממרא – להודיע המקום אשר בו נימול. וזה גילוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו, כענין שבא במשכן ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם (ויקרא ט כג), כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה. ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל, אלא גמול המצוה הנעשית כבר, ולהודיע כי רצה האלהים את מעשיהם, כענין שנאמר (תהלים יז טו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. וכן ביעקב אמר (להלן לב ב) ויפגעו בו מלאכי אלהים, ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר, רק שזכה לראיית מלאכי עליון, וידע כי מעשיו רצויים. וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה. וכן אמרו (מכילתא שירתא ג) ביורדי הים, שאמרו "זה אלי ואנוהו" ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, זכות להם בעת הנס הגדול שהאמינו בה' ובמשה עבדו. ופעמים יבא בשעת הקצף ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל (במדבר יד י), ויהיה זה להגין על עבדיו הצדיקים ולכבודם. ואל תחוש להפסק הפרשה, כי הענין מחובר, ולכן אמר "וירא אליו" ולא אמר "וירא ה' אל אברהם". אבל בפרשה רצה לסדר כבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, ואמר כי נגלית עליו השכינה ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל לוט אחיו בעבורו, כי אברהם נתבשר בבן מפי השכינה כבר, ושרה מפי המלאך שדבר עם אברהם כדי שתשמע שרה, כמו שאמר ושרה שומעת. וזו כוונתם שאמרו (סוטה יד א) לבקר את החולה, שלא היה לדבור אלא לכבוד לו. ועוד אמרו (ב"ר מח ד) מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ כא), ומה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה. ושמא כיוונו עוד בזה לומר שהיה לו במראה השכינה רפוי למחלת המילה, כי כן ראוי להיות כדכתיב (משלי טז טו) באור פני מלך חיים. וטעם נצבים עליו – שהיו עומדים לנגדו מסתכלים, כלשון הנצב על הקוצרים (רות ב ה), משרי הנצבים (מ"א ה ל), ולפי שהוא יושב והם היו עומדים ורואים בו אמר "עליו". וזה טעם וירא וירץ לקראתם – כי כאשר ראה אותם עומדים נגדו ולא היו הולכים לדרכם רץ לקראתם להביאם אל ביתו. וטעם מפתח האהל – להגיד שהיה עדיין יושב שם אחרי הסתלק ממנו מראה השכינה. (ג) אדני אם נא מצאתי חן בעיניך – מצינו אותו בספרים קמוץ. והנה קראם בשם רבם באל"ף דל"ת, כי הכיר בהם שהם מלאכי עליון כאשר יקראו אלהים ואלים ולכן השתחוה להם ארצה. אל נא תעבור מעל עבדך – עם כל אחד ידבר, כדרך כל התורה ושמרתם את (כל) חקתי (ועשיתם אותם), ערות אביך וערות אמך לא תגלה (ויקרא יח ה ז), ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה (שם יט ט), ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ד כט). ורוב משנה התורה כן. והפך מזה ראה אנכי נותן לפניכם היום (שם יא כו). ורבותינו אמרו (ב"ר מח ו) לגדול שבהם אמר. וגם זה יתכן שאמר לגדול אל נא תעבור ואתה ורעיך אשר ישארו עמך תרחצו רגליכם. והנכון בעיני שקרא את כולם אדונים, ופנה אל כל אחד ואחד, לראשון אמר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור, וכן אמר לשני, וכן אמר לשלישי, לכל אחד בפני עצמו יתחנן אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, ויוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם כלכם – וזה דרך מוסר וכבוד מרוב חפצו להתנדב עמהם. (ו) ולא ידענו למה הרבה בלחם כל כך לשלשה אנשים. אולי ידע הסתלקות המאכל ראשון ראשון, והוא כמרבה עולות למזבח, או שסעדו גדולי ביתו עמהם לכבודם. ועל דרך הפשט, מהרי שלש סאים קמח לעשות מהן סלת, והנה הוציאה מכל השלש סאין סלת נקיה מעט. (טו) ותכחש שרה לאמר – אני תמה בנביאה הצדקת איך תכחש באשר אמר השם לנביא, וגם למה לא האמינה לדברי מלאכי אלהים. והנראה בעיני כי המלאכים האלה הנראים כאנשים באו אל אברהם, והוא בחכמתו הכיר בהם, ובשר אותו שוב אשוב אליך ולשרה בן, ושרה שומעת, ולא ידעה כי מלאכי עליון הם, כענין באשת מנוח (שופטים יג ו). ואולי לא ראתה אותם כלל. ותצחק בקרבה ללעג, כמו יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו (תהלים ב ד), כי השחוק לשמחה הוא בפה, אז ימלא שחוק פינו (תהלים קכו ב), אבל השחוק בלב לא יאמר בשמחה. והקב"ה האשים אותה לאברהם למה היה הדבר נמנע בעיניה, וראוי לה שתאמין, או שתאמר "אמן כן יעשה ה'". והנה אברהם אמר אליה למה צחקת היפלא מה' דבר, ולא פירש אליה כי השם גילה אליו סודה, והיא מפני יראתו של אברהם תכחש, כי חשבה שאברהם בהכרת פניה יאמר כן, או מפני ששתקה ולא נתנה שבח והודאה בדבר ולא שמחה, והוא אמר לא כי צחקת – אז הבינה כי בנבואה נאמר לו כן, ושתקה ולא ענתה אותו דבר. וראוי שנאמר עוד כי אברהם לא גילה לה הנאמר לו מתחילה (לעיל יז יט) אבל שרה אשתך יולדת לך בן. אולי המתין עד שלוח השם אליה הבשורה ביום מחר, כי ידע כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג ז). או מרוב זריזותו במצות היה טרוד במילתו ומילת עם רב אשר בביתו, ואחר כן בחולשתו ישב לו פתח האהל, והמלאכים באו טרם שהגיד לה דבר. (כ) ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה - לשון רש"י ויאמר ה' אל אברהם, שעשה כאשר אמר שלא יכסה ממנו. ואמר רבי אברהם כי נכנס פסוק "ויפנו משם האנשים" בנתים להודיע כי בעת שבאו לסדום אז אמר השם לאברהם "זעקת סדום ועמורה כי רבה". וכן דעת כל המפרשים כי עם אברהם ידבר. ולפי זה הנכון בפסוק "ויפנו משם האנשים", לומר כי כאשר אמר השם לאברהם בנסוע האנשים ממנו "זעקת סדום ועמורה כי רבה", עמד אברהם בתפלה ותחנה לפניו למחול להם ולתת לו רשות לדבר, והאריך בתפלתו עד שבאו האנשים סדומה, ואז נגש אברהם ואמר "האף תספה". או יהיה פירושו ששב לבאר "עודנו עומד לפני ה'" כי נגש אברהם ואמר "האף תספה". והנה האריך בתחינה לפניו בכל פעם לאמר "אל יחר אף ה'", והיה עוד מכוין דעתו בכל פעם לנבואה עד ששמע תשובה לדבריו מפיו של הקדוש ברוך הוא, והאריכו כל היום בזה, וילך ה' בערב כאשר כלה לדבר אל אברהם, ובאו שני המלאכים סדומה... ואחר שסיפר הכתוב דעת העליון, חזר אל הענין הראשון, וסיפר במעשה כי האנשים אשר השקיפו על פני סדום ללכת שמה ושלחם אברהם הגיעו שמה, ואברהם מעת הפרדם ממנו ועד הגיעם שם, עודנו עומד לפניו כי קראו והגיד לו כי המלאכים הם השלוחים האלה להשחית המקום כאשר אמר, ולא הוצרך לפרש מתי עמד לפניו, כי מעת שאמר "המכסה אני מאברהם" נודע שהגיד לו.

Ramban Bereshit 19:24רמב״ן בראשית י״ט:כ״ד

וה' המטיר על סדום – כתב רש"י בכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו מאת ה' ולא כתב מאתו דרך מקראות לדבר כן נשי למך (בראשית ד ג) ולא אמר נשי ודוד אמר קחו עמכם מעבדי אדניכם (מלכים א א לג) ולא אמר מעבדי ואחשורוש כתבו בשם המלך (אסתר ח ח) ולא אמר בשמי. ואני תמה על הרב ז"ל שכתב מן ההגדות דעות חלוקות ומשוה אותם שזה מחלוקת הוא בבראשית רבה (נא ב) ושם עוד דעת שלישית אבא חלפי ברבי סמקי בשם רבי יהודה ב"ר סימון וה' המטיר על סדום זה גבריאל מאת ה' מן השמים זה הקב"ה אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו אמר רבי יצחק בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שההדיוט מזכיר שמו שני פעמים בתורה ויאמר למך לנשיו וגו'. הנה אלו שלש מחלוקות בדבר שרבי יהודה ב"ר סימון ייחס השם הראשון לגבריאל שהוא השליח לשחת ונקרא השליח בשם השולח ורבי אלעזר אמר כי הוא ובית דינו הסכימו במשפט ומאתו בא ורבי יצחק אמר שהוא דרך הלשון. ואם הבינות מה שכתבתי למעלה תדע כוונתם ב"הוא ובית דינו" ויהיה פשוטו של מקרא ברור לפניך וכן וה' אמר (לעיל יח יז) ושמרו דרך ה' למען הביא ה' שלא אמר שמרו דרכי למען אביא וכן אמר כי גדלה צעקתם את פני ה' וישלחנו ה' וכן ויהי בשחת אלהים וגו' (להלן פסוק כט).

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 18:2-10,13-14,16,20-22,33רלב״ג בראשית ביאור הפרשה י״ח:ב׳-י׳,י״ג-י״ד,ט״ז,כ׳-כ״ב,ל״ג

(ב) ונשא אברהם את עיניו וראה שלושה אנשים מהנביאים אשר היו אז שהיו ניצבים אצלו. (ג-ה) ותכף שראה אותם רץ לקראתם מפתח האהל, והשתחוה להם, ואמר לגדול שבהם שלא יעבור מעליו הוא ורעיו אם לא אחרי אוכלם עמו פת לחם; והם הסכימו תכף לעשות כדבריו. (ו-ח) והוא מיהר ועשה להם משתה גדול במהירות נפלא, להיותם מהירים ללכת באשר שלחם ה' יתעלה, ולשמירה שלא ירעבו קודם שלמוּת הכנת המזון ההוא. והנה עמד אצלם תחת האילן אשר אכלו שם להיות להם לצל, לראות אם יחסר להם דבר. (ט) ואחרי אוכלם שאלו איה שרה אשתו, כי האחד מהם בא לבשר אותה שיהיה לה בן, כי מדרך הנביא שיודיע ענין נבואתו לאשר באה הנבואה עליהם, אם טוב ואם רע, כדי שישמחו בטוב וישתדלו בהבאתו בסיבות הנאותות, ושימלטו מהרע בשישובו אל ה' יתעלה וירחמם. ואמר להם אברהם שהיא באהל המיוחד לה. (י) ואמר אחד מהם לאברהם שכבר ישוב שם בבוא עת כעת ההוא העומד מהשנה האחרת, ואז יהיה בן לשרה אשתו. ושרה היתה שומעת אלו הדברים בפתח האהל; והנה היה הפתח אחרי האהל לצניעות. (יג) והנה אמר הנביא ההוא לאברהם: למה זה הלעיגה שרה על הייעוד שייעד לה ה' יתעלה ואמרה בלבה איך יתכן שתלד והיא זקנה? (יד) היֵעָלֵם מה' יתעלה דבר? הנה הוא בלי ספק יודע הכל! הנה כעת הזאת בשנה האחרת אשוב אליך, ואז יהיה לשרה בן. (טז) ויקומו משם האנשים וישקיפו קצתם לפאת סדום, כי המבשר את שרה לא הלך לסדום, כמו שזכר אחר זה (יט, א) ששנים מהם הלכו לסדום. וזה ממה שיורה על מיעוט הִמָּצֵא הנבואה לנביאים ההם, כי לא נודע לנביא האחד מהם כי אם דבר אחד מאלו הענינים. ואברהם, לרוב מוּסָרוֹ, היה הולך עימם ללוותם. (כ-כא) ואמר ה' יתעלה לאברהם: מפני שרבה הזעקה הבאה לפני מרעות סדום ועמורה, וכבדה חטאתם מאד - לפי מה שידעתי מהם; הנה אראה אם עשו מהרעות כמו שבא אלי מענינם. ואם עשו אותם - כבר יהיו כלה ברע הנכון לבוא עליהם; ואם לא הנהיגו מעשיהם בזה האופן מן הרוע, אבל שלטה בחירתם על מה שסודר להם מהמנהגים הפחותים מפאת מערכת הכוכבים, והנהיגו עצמם במנהגים המשובחים - הנה תדבק השגחתי בהם להצילם לפי מה שראוי להם מההשגחה. והנה זאת היתה המראה אשר רמז עליה באומרו 'וירא אליו ה' באלֹני ממרא' (יח, א), אבל הפסיק הענין בסיפור ענין הנביאים ההם, לסיבות כבר זכרנום. (כב) ואמר, שבעת שפנו משם האנשים ללכת לסדום, היה אברהם עומד לפני ה' להתחנן לפניו להציל אלו המקומות. (לג) ואחר זה נסתלקה שכינת ה' יתעלה מעל אברהם, ואברהם שב למקומו שהיה שוכן בו; שזאת הנבואה בָּאַתְהוּ בַּדּרך — רחוק מעט מאהלו — בעת צאתו ללוות אלו האנשים. והנה הגיעה זאת הנבואה לאברהם בהקיץ, לעוצם מדרגתו בנבואה. או ירצה בזה, שאחר כן שב אברהם לעניניו הגופיים; ואולם אמר זה, מפני שכבר זכר תחילה שהוא התקרב אל ה' יתעלה, ומפני זה זכר שאחר כלות תפילתו שב לעניניו הגופיים. כי 'מקום' יֵאָמֵר בכמו זה הענין, כמו שיתבאר ממה שזכר הרב המורה בשיתוף שם 'מקום' (מו"נ א, ח). והביאור הראשון הוא יותר נאות לפי מה שאחשוב.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 19:37-38רלב״ג בראשית ביאור הפרשה י״ט:ל״ז-ל״ח

וראוי שתדע, שאין ראוי שיֵּאָמֵר שאֵלו השלושה אנשים ראה אברהם במראה הנבואה, לסיבות רבות. מהם, שאין בכאן דבר מכריח אותנו לומר שזה הדבר היה במראה הנבואה לבד, לא סיפור דבר שקרה, ולזה ראוי שנאמין שזה הדבר הוא כפשוטו. כי אין ראוי שנוציא דבר מידי פשוטו במאמרים התוריים, אם לא יביאנו אל זה ההכרח, כמו שביארנו בפרשת בראשית. ומהם, שאין ראוי שיֵּאָמֵן שהדבר שיגיע לאברהם במראה הנבואה תשמעהו שרה ותלעג עליו. וזה, שאם היתה נביאה — לא יתכן לה שתלעג על מה שהגיעה אליה בנבואה; ואם לא היתה נביאה — לא יתכן שתשמע זה הדיבור. ואיך שיהיה, לא יתכן שתשמעהו, אבל תשמע הנבואה אשר הגיעה לה, לא הדיבור בעינו שהגיע לאברהם, וזה דבר מבואר בעצמו למי שיתבונן באיכות הנבואה ומהותה. ומהם, שאין ראוי שנאמין שיהיו אלו המלאכים באים ללוט במראה הנבואה, כי לא היה ראוי לנבואה לפי מה שנראה מעִנְינו, עד שכבר סיפר כי לא היה מושגח כי אם בזכות אברהם. ומהם, שאם היו אלו המלאכים מגיעים אל לוט במראה הנבואה, לא יתכן מה שסיפר מאנשי העיר שבאו ללוט שיוציא האנשים ההם אליהם וידעו אותם, וזה מבואר מאד עד שהאריכות בביאורו הוא מוֹתר. ולא הסכמנו גם כן שיהיה אומרו 'ותהי נציב מלח' (כו) שב לאשת לוט, כי ה' יתעלה לא יעשה המופתים אם לא לתועלת שייראו מלפניו, והנה לא היה שָׁם מי שראה זה המופת, ולזה נראה לנו שאומרו 'ותהי נציב מלח' שב אל ארץ סדום ועמורה, כי בהתהפך המקום ההוא נראה בו גפרית ומלח, ולזה היה כמו נציב מלח.

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 18:2-5,13רלב״ג בראשית ביאור המילות י״ח:ב׳-ה׳,י״ג

(ב) וישא עיניו וירא – רוצה לומר: וכבר נשא עיניו קודם זה וראה שלֹשה אנשים, והם היו נביאים, כאילו תאמר שֵׁם ועבר — אם היו נביאים כמו שסיפרו מהם רבותינו ז"ל — וזולתם ממי שהיה נביא בזמן ההוא. והנה נקראו מפני זה 'מלאכים' אצל לוט (יט, א), כי הנביא יִקָּרֵא מלאך, כמו שזכרנו בסיפור הגר המצרית. ולא נקראו אצל אברהם כי אם אנשים, כי לא היו שלוחים אליו, כי הוא היה נביא; ואולם מה שהודיעוֹ מענין לדת שרה היה בשורה לשרה, לא לאברהם, ולזה אמרוּ אליו קודם הַגִּידָם זה הייעוד 'איה שרה אשתֶּךָ' (ט), כי אליה היו הדברים. ועוד שאצל אברהם לא היו ראויים שיִּקָּרְאוּ מלאכים, לפי שלא הגיעה להם הנבואה פעמים רבות עד שיהיה ראוי שיתוארו אצל אברהם בשהם מלאכים. וזה, כי אברהם - לגודל מעלתו - הגיעה לו הנבואה פעמים רבות, ולזה לא יתכן אצלו שיתואר הנביא בשהוא מלאך ה' אם לא תגיע לו הנבואה פעמים רבות. כמו שלא יֵאָמֵר באדם שהוא עֶבֶד פלוני מפני שעָבַד אותו פעם אחת או שתים, אבל יֵאָמֵר בו שכבר עבד אותו; ואולם יתואר בשהוא עַבְדּוֹ כשישרת אותו תמיד. ואולם אצל לוט שלא הגיעה לו הנבואה כלל, יתואר הנביא בשהוא מלאך, ואם לא הגיעה לו הנבואה כי אם פעם אחת או שתים. אמרו בבראשית רבה (נ, ב): אברהם שכוחו יפה - נדמו לו כאנשים, אבל לוט שכוחו רע - נדמו לו כדמות מלאכים. והנה הקדים זה הסיפור קודם שיגיד ענין הנבואה אשר הגיעה לאברהם, לפי שהוא יספר שבעת פנותם ממנו ללכת לסדום היה הגעת הנבואה הזאת לאברהם, ולפי ששליחות אלו האנשים היה בַּדּבר בעינו שהודיע ה' יתעלה לאברהם בזאת הנבואה. (ג) ויאמַר: אדֹנָי – הוא מענין האדנות והממשלה, והוא חול. ואולם אמר זה לגדול שבהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מח, י). (ה) כי על כן עברתם על עבדכם – יתכן שכבר עיקמו הדרך לעבור אצל אברהם, וזה ממה שיורה שכבר עשו זה לאכול ולשתות עימו. ואפשר שיהיה זה על דרך אומרו: 'אשר על כן סרו מֵאַחֲריו' (איוב לד, כז), והכוונה בזה כי הוא היה נדיב מאד, ולא יעזוב אחד מהבאים אצלו להפרד ממנו אם לא אחרי אוכלו ושתותו. ולזה יהיה בוא האנשים אצלו כאילו הוא לתכלית שיאכלו וישתו עימו. (יג) ויאמר ה' אל אברהם – הנה לרוב מעלת אברהם בנבואה, וקלות התבודדות שכלו מבין שאר כוחות הנפש, הגיעה לו הנבואה בהקיץ. וכבר אמרנו בסיבת זה בשני מספר מלחמות ה'. או אמר לו זה הנביא ההוא, כי כבר הודיע לו זה ה' יתעלה בהגיע אליו הנבואה הזאת, ויהיה אומרו 'ויאמר ה' אל אברהם' כדרך 'ויאמר ה' לָהּ' (כה, כג) שהיה באמצעות נביא, כמו שביארו רבותינו ז"ל.

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 19:13רלב״ג בראשית ביאור המילות י״ט:י״ג

כי משחִתים אנחנו – הנה הנביאים ידברו בלשון שולחם, כמו 'הַרְבָּה אַרְבֶּה' (טז, י). ואפשר שיהיה זה הרע אשר בא להם מתחדש מה' יתעלה בְּדרך פלא על יד נביאיו, כמו הענין בשאר המופתים. ועשה זה ה' יתעלה, כדי שלא יתפשט זה המנהג הרע במין האנושי וימנע מהמין האנושי השלמוּת אשר הוא נברא בעבורו.

R. Yosef ibn Kaspi Tirat Kesef 2:3ר׳ יוסף אבן כספי טירת כסף ב׳:ג׳

אחר ספור וירא אליו ה' באלוני ממרא וג'... אמנם למדנו בזה שהיה בתנומות, כי להיותו בכר הנרחב ובצהרים שהוא כחום היום לכן היה יושב פתח האהל, להנות מרוח היום, ואולי אז ערבה שנתו ונכנס בהתבודדות ההשגה, וכבר ידעת מה שקדם אל המורה ז"ל ולזולתו בזה, במה שהם מבקשים סבות לפרטים רבים בזה הספור ואני איני מבקש דבר. ושמע דעתי בזה, ואומר תחלה כי על צד ההישרה אנחנו אומרים שחלומות הנבואה כענין חלומותינו וענין חלומותינו הוא ברוב כמנהגנו בהקיץ ובשמוש חושינו, ואין לנו מעתה להפלא על דברים רבים ולבקש סבות מה שאינם שם לפי דעתי... כי אין ספק שאברהם היה בזה במראה הנבואה או בחלום של נבואה, ונניח עד"מ על צד ההישרה כאלו הוא כאחד ממנו חולם חלום, הנה אין ספק שהוא היה רואה תמונה לנגד עיניו, היתה זאת התמונה בתחלת החלום שלשה אנשים, אבל עם היות האנשים כנגדו בדמיונו, נצטרף לי דמיון אחר והוא שהשם ית' דבר עמו מה שדבר פעמים, ואין ספק שהוא בחלומו ראה ג' אנשים, ועשה עמהם מה שכתוב, עד אמרו ויאכלו, ואין זה הסיפור עם כל פרטיו לפי דעתי מורה רק דבר אחד, והוא הנאת הדבוק השכלי... כמו שאזכור עוד בפסוק ויאכלו וישתו (בראשית י"ח:י"א) ולכן אומר הנה, כי אחד ששורש זאת הנבואה הנזכרת בזה לאברהם, הוא ראיית שלשה אנשים, אין לשאול מעתה טעם לסעיפי זה הספור, עד אמרו ויאכלו, כי אחר שתחלת דמיונו היה שראה שלשה אנשים נצבים עליו, היה מחויב מעתה שרץ לקראתם ושהתאמץ עמהם שיתאכסנו בביתו עד שהפיקו רצונו, והוא עשה מה שעשה מהכנות הסעודה ומשמושו להם, והם אכלו כי כן היה מנהגו לעשות תמיד בהקיץ, כי אין ספק בנדבת לבו, ונניח שעשה זה העניין בהקיץ ובשמוש החושים על מנהגיהם, האם נשאל אנחנו למה אמר אל נא תעבר מעל עבדך, רצוני למה דבר ליחיד והם שלשה, ואין ספק שלא נשאל זה, כי ידוע ממנהג הארץ ההוא, וגם ממנהגנו בארצנו זאת, שפעם נדבר ליחיד ופעם לרבים, וכל ספרי המקרא מלאים מזה, ואע"פ שנאמר לגדול שבהם אמר. ותמה אני מה הביא המורה ז"ל לסבור בזה סוד עמוק, כי לפי דעתי לא כיון אומר זה להעמיק סוד, אבל לפי כונתי שנניח שזה נעשה בהקיץ על צד ההישרה, הנה ידוע ממנהגנו גם בארצנו זאת, כי איש אחד ממנו אם ידבר לנוכח מספר מאנשים, הנה הוא לא יוכל להביט לכלם בבת אחת, לכן אם עד"מ יחלה פניהם שיתעכבו לאכול עמו, ישא פניו לאחד מהם, ולאשר יראה לו שהוא הנכבד וישלח דבריו נכחו וזה מה שאין צריך באור, ולכן לא נבקש סבה למה שכתוב ויאמרו אליו וג', ואחריו כתוב ויאמר וג'... והנה כאשר נשתקע אברהם בתכלית הנאתו, והוא בהיותו עומד עליהם והם אוכלים, אז השיג שאמרו לו איה שרה אשתך וכ' וכל הנמשך אליו מזה הספור, עד שראה בחלומו ששרה היתה שומעת בדברם אתו, וזה להיותה בפתח האוהל שהוא אחריו, רצוני שהפתח הוא אחורי האיש האומר אל אברהם שוב אשוב אליך וכ', ולא היה האיש ההוא רואה שרה בדברו עם אברהם, ולכן כאשר צחקה שרה ואמרה מה שאמרה, לא הרגיש בזה כלל האיש הנזכר, וגם היא בטחה בזה להיותה עומדת אחריו, לכן ויאמר ה' וג', כי הוא יודע הכל. ואין לשאול טעם לזה הספור כי הוא מבואר בעצמו, והנה לא נפל בדמיונו שהוא היה צוחק למה שקדם לו חזוק השם לזה הייעוד בנבואה הקודמת (י"ז:י"ז), אבל נפל בדמיונו ששרה השומעת היתה הצוחקת. וספר עוד שנמשך מדמיונו עד שנראה לו שהאנשים ההם כאשר כלו לאכול, קמו משם ושמו פניהם ללכת אל סדום, ואברהם הולך עמם לשלחם עד חוץ לעיר מעט, כי זה מנהג בעל הבית, וכל זה נמשך לשרש המראה כמו שזכרנו, לכן אמר אח"ז ויפנו משם האנשים וילכו סדומה, כלומר שנפטרו מאברהם. ובמה שאמר ואברהם עודנו עומד לפני ה' אינו מגביל מקום, ובאמת לא היה זה בפתח האהל אבל במקום שנפטרו האנשים ממנו, כי הכל מלא כבודו, לכן אמר בסוף זאת המראה ואברהם שב למקומו כמו שאפרש עוד... ונשוב למה שאנו בו ונאמר כי נותן תורתנו רצה בזה לפרש ולהגביל יקרת תכלית מראות אברהם, ולכן ביאר וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם, וזה ג"כ ע"ד דברה תורה כלשון ב"א, והטעם נסתלקה שכינתו, וכן הנהוג נמשך למשלו ואמר ואברהם שב למקומו, בעבור שקדם זכרו שנראה לו בדמיונו, שנעתק מפתח האהל ללכת עם האנשים מעט לשלחם, ולכן אחר שנפרדה הנבואה מצא עצמו יושב פתח האהל, הנה הוא כאלו הוא שב למקמו, ובכמה מקומות נאמר דבר הכתוב לפי מחשבתו, כמו והאנשים רדפו אחריהם (יהושע ב':ז') ורבים כן, ואין הבדל בזה בין מחשבה למחשבה, וכלל זאת המראה מראשיתה ועד אחריתה הפלגת דבוק שכלי לאברהם עם השכל הנפרד בכח נבואי, והשיג בזה הדבוק מה שמבואר פירושו בספור מה שנכנס בזה מדמיונים וחקויים הוא הכרחי מצד היות לדמין מבוא בנבואתו כמו שקדם לנו, ומה שנכנס בזה משתופי שמות והעברתם, כתבם נותן תורתנו להביננו הענינים, ע"ד דברה תורה כלשון ב"א, כמו שרמזנו במצוה החמישית, ודי בזה ביאור עם חשקנו בקצור. אחר ספר ויבואו שני המלאכים סדומה בערב וג', אין אני שואל בזה, אנה הלך השלישי, כי השלשה הלכו מעיני אברהם, רצוני שהתמונה ההיא שהיתה בדמיונו, כבר נפרדה ממנו כאשר נגש אל השם, כמו שמפורש במה שקדם לו ויפנו משם האנשים וכ', ובזה הזכיר כי בערב היום ההוא, ראה לוט בחלומו תמונה לנגד עיניו ממין או מסוג התמונה שראה אברהם, כי גם ללוט נראו אנשים אורחים, ואחר שכל זה בלוט ובאברהם דמיונות, מה לנו לבקש טעם באלה הענינים, רק שנשגיח אל הכלל. אמנם מה שספר שעשו אנשי סדום אין ספק שאנשי סדום היו רעים וחטאים, ועושים אלו הרעות הנזכרות בזה הספור, ואין להפליא מזה, כי הנה אנשי הגבעה שהיו ישראלים עשו כן, גם אין להפליא אם יש בכח המלאכים להכות בסנורים, כי הנה אלישע עשה כן (מלכים ב' ו':י"ח), ולמה אאריך בזה הספור, ושערי האמת פתוחים למבין להבין כל הכתוב בזה עד קרא שם העיר צוער.

R. Yosef ibn Kaspi Bereshit 18:3,11ר׳ יוסף אבן כספי בראשית י״ח:ג׳,י״א

(ג) אל נא תעבור מעל עבדך – אע"פ שידוע בכל ספרי הקודש כי [דרך העברי] לדבר פעם ליחיד פעם לרבים, הטיבו מאד רבותינו שאמרו: "לגדול שבהם אמר" (בראשית רבה מ"ח:י'). וגם מה שאמ' ז"ל "אברהם שהיה כחו יפה נדמו לו כדמות אנשים, לוט שהיה כחו רע נדמו לו כדמות מלאכים" (בראשית רבה נ':ב'). אולם לא יבין זה אחד מני אלף, מצורף למה שכת' הרב במדרגות הנבואה. (יא) ואברהם ושרה זקנים – זה הפסוק אינו מן המראה אבל נותן התורה כתב זה להצעה, כמו: "ותהי שרי עקרה" (י"א:ל'), וכן: "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" (ל"ט:ו'), ורבים כן.

R. Yosef ibn Kaspi Bereshit 19:1ר׳ יוסף אבן כספי בראשית י״ט:א׳

ויבאו שני המלאכים – אלו השנים היו מן האנשים שלשה שנפרדו מאברהם שהלך עמם לשלחם, והגדול שבהם לא נראה ללוט. ובאמת אלו השנים אינם השנים אשר להם למשל שני הכרובים אשר מתוכם היה הקול נשמע למשה. ואלו עניינים נכבדים, ואמנם הכל ימצא בגביע.

Akeidat Yitzchak 19עקדת יצחק י״ט

ולזה אמר כי כשנמול והיה ראוי שתשרה שכינה עליו במדרגה שלמה מהנבואה מבראשונה שנגלה עליו (א) במקום אשר נטה שם אהלו באלוני ממרא עם היותו בלתי מיושב בבית תלמודו הקבוע לו והוא יושב פתח האהל ולא זע ולא נרתע כפעם בפעם מב' פעמים שנזכר ראשונה שנפל על פניו כמו שאמרנו ובדברי חז"ל יום ג' למילתו היה ובא לבקר את החולה (ב"מ פ"ו ב). וישא עיניו וירא, (ו) ראה אלהים שתתבשר שרה במשלח מלאכים אלו להורות ולהודיע צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. וכמ"ש הכתוב גדול העצה ורב העליליה וגו' (ירמיה ל"ב) והכוונה שבדרך עצמה שהאדם הולך בה אם טובה אם רעה בה ישלם לאיש כדרכיו כלומר שבדרך עצמה נשלם לו שכרו או תפרע ממנו וכן היה אצל אלו הצדיקים כי דרך נדיבותם במעשה הצדקה וענין האכסניא לכל עובר ושב שלמו אלהים שכר טוב בשתתבשר הצדקת על ידי אלו האורחים האלהיים. (ג) ולזה רצה שתכתב צדקתו זאת בספר תורת האלהים כלל ופרט ולא יפול דבר מכל דברו הטוב אשר דבר ומכל המעשה הגדול והקטן אשר עשה בקבלתם. ולהורות על כללות הרגלו ועוצם התמדתו בזה ושלא היה במקרה או לעתים רחוקות באו אליו במספר ההוא המורה על הכללות כמו שהוא מבואר בתחלת השמים והעולם. ומה נאמנו דברי חכמים ז"ל שאמרו אחד לרפאת את אברהם ואחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום (ב"מ פ"ו ב) ושהצלה ורפואה אחת הן לומר שאם היה מעשהו בזה הנדיבות העצום פעם או פעמים היה בא האחד לבדו כי יספיק לו הזכות ההוא לרפאתו ממחלתו לא זולת גם אם היה עושה כן לפעמים ולא על צד ההרגל התמידיי היו באים שנים כי יספיק זכותו להצליח גם אשתו עמו ויבשר את שרה אבל עכשיו שהיה הרגלו כלול ומעשהו שלם כבר יספיק זכותו גם להציל קרובו שאר בשרו ע"י גלוי אזנו על סדום כמו שיבא. וירא וירץ לקראתם מפתח האהל (ב) ירצה עם שכבר יוכל להמלט מהם להיותם רחוקים ממנו והוא גם הוא טרוד במילתו ועכ"ז רץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה כמי שמבקש מהם חסד ולא כמי שעושהו עמהם. אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור. (ג) יחס ענין ההעכבה לשם אל היחיד כדי שלא יהא חצוף בבקשתו שיתעכבו שם בעבורו שלשתן שנראה אצלו דבר גדול וקשה לשאול ויובן מאמרו לכל אחד או שיעמדו השנים בשבילו והוא מוסר ויתרון לבעל הלשון והנקודה עשתה זה השם קדש להורות על מה שאמרו ז"ל שהיתה שכינה עמהם (ב"ר פ' נ'). אמנם דבר האכסניא דבר בה לשון רבים כי הוא דרך כבוד. ואקחה פת לחם וסעדו לבכם למעט הסעודה בדבריו אמנם אמר וסעדו לבכם להורות שהלחם ההוא הוא מהמסעדים הלביים וכמ"ש חכמינו ז"ל מן התורה מן הנביאים מן הכתובים פתא סעדתא דלבא (שם פ' מ"ח) והוא מזון מועיל לחזק הכחות הרוחניות כולן שכיון שהוא מחזיק את הלב ממנו תוצאות חיים ללמד ששיחתו צריכה תלמוד. כי על כן עברתם וכו'. ירצה הסעודה תהיה קטנה נקלה ולא תתעכבו בה כי ידעתי זה חפצכם כי על כן עברתם על עבדכם היושב פה במדבר ולא אביתם לבא בעיר או לבית מושב כי זה משפט ההולכים בחפזון. וכבר אמרו ז"ל (סוטה י' א) שהיה לו לאברהם אבינו בית אכסניא בפרשת דרכים במדבר דהוה אמר להון פתא במדברא מאן יהיב לך כופרא במדברא מאן יהיב לך בשרא במדברא וכו'. וכ"ש שיצדק זה לשעה שהיה שם אהלו באלוני ממרא. וע"פ דבריו השיבו לו כן תעשה כאשר דברת שיהיה דבר מועט לסבה שזכר. אמנם ראש הנדיבים דבר מעט ועשה הרבה (ג) ונזדרז למעט העכבה במהירות. וימהר אברהם, מהרי ג' סאים. ואל הבקר רץ וימהר לעשות. והיה מנדבת לבו לשחוט בן בקר אחד לצורך ג' אנשים אשר יספיק להם טלה חלב או כבש א' וכ"ש לדברי חז"ל שאמרו ששחט ג' להאכילם ג' לשונות בחרדל (ב"מ פ"ו ב) וכוונו בזה להורות גודל לבו שעשה כן להשוותם במנות שלא להטיל קנאה ביניהם כי לא הכירם נוסף על היותם מזומנות מיד אחר שחיטה מבלי הפשט ונתוח והוא הטעם שצוה למהר ג' סאים קמח סולת שהוא ג"כ המדה היותר גדולה שבמדות היבש שהיא האיפה (ג) כי אומרו מהרי ג' סאים הוא שוה לאומר מהרי ג' איפה אלא שמדה הזאת בלשונם קרויה כן ותרגום אנקלוס יוכיח שמתרגם עשירית האיפה חד מן עשרה בתלת סאין ומעתה לא תצטרך טעם לרבוי הקמח במדות. ויקח חמאה וחלב לכבוד ותענוג. והוא עמד עליהם וגו' זאת האכילה דחקה המפרשים עד שקצתם הוצרכו לומר שהיה במראה הנבואה וקצתם בעבורה ובעבור ומצות אפה ויאכלו אמרו שהיו נביאים שולחו מאת השם לבשר את שרה עם היות אברהם גדול הנביאים בימים ההם כמו שכתב הראב"ע ז"ל בפירושיו. והרלב"ג ז"ל כתב כי יען לא היה חזון נפרץ הוצרכו שלשה כל א' לשליחותו ואנן אהא סלקינן ונחתינן אם ימצאון שם נביאים אם לא במה שקדם מהדברים אשר בשער והנה באמת הרבה עדים יש בספור שמראה עליהם היותם מלאכים מדבריהם ומעשיהם כמו שהוא מבואר מעצמו (ד) וגדול שבכולן בעיני הוא אומרו והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו ומצות אפה ויאכלו כי למה יזכיר שאכלו והלא ממילא משמע אלא שאע"פ שהיו מלאכים שאין דרכם לאכול אכלו אצלם. וכמ"ש בשמו של רבי מאיר עילת בקרתא הליך בנמוסא (ב"ר פ' מ"ח) למעלה שאין אכילה ושתיה עלה משה ונתדמה להם שנאמר ויהי שם עם י"י, לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות ל"ד). אבל למטה שיש שם אכילה ושתייה נאמר ויאכלו. אמנם באכילתם זו כוונו לדעתי אל הסעודה הרוחנית דוגמת הנעשית אל הנפש השלמה אשר בה תתקיים אצל הגוף עם היותה בלתי נקשרת עמו. וזה כי כמו שהגוף נזון מהמזון ההוא המורגש כן הנפש נהנה מהענינים המחשביים שבסעודה כמו ההזהר על איסור המאכלות והכשירן מכל צדדיהם וברכותיהם לפניהם ואחריהם וטוב הכונה בלקיחתם כי חכם לב יקח מצות למזון נפשו ובו היא תתקיים אצלו כמו שיתבאר זה יפה בפרשת ויחי שער ל"ב ב"ה. וזו היא סעודת המזבח אשר בה תתקיים השכינה עם ישראל שנאמר בה את קרבני לחמי לאישי (במדבר כ"ח) ואז"ל אשה ריח ניחוח לי"י נחת רוח לפני שציותי ונעשה רצוני (ספרי פרשת פנחס). וכן בכאן אמר שאכלו המלאכים אצלו ונהנו בשבע רצון הזרוז והעבודה הנכונה אשר היה לרצון להם כי כונתו הטובה ורוב זריזותו וחריצותו לעשות בכבודו ובעצמו והיותו עומד עליהם לשמש היו לברות למו כי הוא באמת מאכלם הטבעי להם והנה עם זה היה דומה ממש אכילה של משה לאכילתם כי משה נראה שלא אכל שם בהר אבל עד"ה כיון שהוא נזון משם מכח האכילה שאכל מתחלה שהיתה מתברכת במעיו כענין שנאמר באליהו ז"ל (מ"א י"ט) הרי הוא נזון ואוכל ולזה אמר עלה משה ונדמה להם שאינו אוכל אבל אכל הוא עד"ה וכן המלאכים עם שנראה שאין דרכם לאכול כאן אמר הכתוב ויאכלו למה שאכלו מה שדרכן לאכול למעלה... ויקומו משם האנשים. (ט) כבר פירשנו כי הם נפרדו ממנו והיו רוצים לדבר על עסקי סדום והוא היה הולך לתומו עמם להלוותם כסבור שאינו מטריח עליהם והרי הם מתעכבים לדבר בעבורו עד שאמר המכסה וגו' נדבר אנחנו ואם ישמע ישמע. (י) ואברהם היו יהיה לגוי כי ידעתיו ורצה בשני תנאים יוכשר הנצב בקרב אלהים בדין אשר כזה. אם שיהיה כבעל הדבר הנשפט כאב בבנים או כמלך בעבדים. והב' שיהיה ישר ואוהב משפט. כי מצד הראשון יעביר להם מה שראוי להעביר. ומצדה ב' ייסר מה שראוי ליסר. ואמר דתרויהו איתנהו ביה אם הא' כי הוא אב המון גוים ורוצה בקיומן והוא אומר ואברהם היו יהיה ועל השני אמר כי ידעתיו למען אשר יצוה לעשות צדקה ומשפט. וספר הכתוב כי בא הש"י אל ההתבוננות הזה ממנו למען הביא י"י על אברהם את אשר דבר עליו כלומר שאם לא ידע הוא ית' ממנו זה הזכות העצום לא היה מבטיחו כל ההבטחות הגדולות שהבטיחו שמא לא יזכה ונמצא מבטיח ואינו עושה. וזה סותר מה שכתב הרלב"ג ז"ל בידיעה. (ט) ובמאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו' הגדיל תושיה כי האל יתב' אינו מכיר אבל יודע כי ההכר פועל החוש והידיעה פועל השכל. ומה נכבד טעם למען אשר יצוה כו' כלומר שיודעו מצד תוארו וגדרו המקיף את כל זרעו והיא ידיעה מיניית וזאת הידיעה עצמה נאמר אצלו ית' אפילו אצל האישים והוא ענין נפלא כמ"ש ראה קראתי בשם בצלאל וכו' (שמות ל"א). ואתה אמרת ידעתיך בשם (שם ל"ג). כמו שיתבאר הענין יפה במקומם ב"ה. ויאמר ה' זעקת סדום וכו' ירצה שהיו העשוקים מהם צועקים צעקה גדולה ומרה ואין מושיע ותעל שועתם אל האלהים ולא יכול לשאת. אמנם על ענין זה יש שאלות איחד אותם לשער סדום אשר אחרי זה ושם יודע ענין עוצם וכובד חטאתם. ארדה נא ואראה. כבר דברנו בגנות סברת האומר שצריך הש"י לחקור ולדרוש את אשר עשו כפי בחירתם כי הוא דבר שאסור להעלותו על לב. אמנם רש"י ז"ל כתב למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה כמו שפי' בפ' הפלגה ד"א ארדה נא לסוף מעשיהם הכצעקתה של מדינה הבאה אלי עשו והם עומדין במרדן כלה אני עושה בהן ואם לאו שלא יעמדו במרדן אדעה מה אעשה להם ליפרע מהם ביסורין וכו'. והוא עצמו פי' אנקלוס אם לא תיבין וכו' שיחסו תליית הראיה הזאת בתשובתם כלומר הכצעקתה הבאה אלי יתמידו לעשות אעשה עמם כלה וכו' והענין שעדין הם תלויים ועומדים בתשובתן והוא נכון. והרמב"ן ז"ל כתב והראב"ע ז"ל אמר בו סוד מילדי נכרים יספיקו בו ואני ארמוז לך דעת מקבלי האמת וכו' ואלו ואלו הם דברי סתר לבד זה ידעתי שהרלב"ג ז"ל כתב בסוף המאמר שזכרנו בדברים אשר בשער אצל אופן ידיעת הש"י אלו הדברים הפרטיים זה לשונו. וידמה שהראב"ע ז"ל מזה הדעת כי הוא בפירושו לתורה אמר והאמת שהוא ידע כל חלק על דרך כל לא על דרך חלק. וכבר כתבתי שא"א להיות זה פירוש הכתוב כי איך יאמר אדעה על דבר שאם לא ידעו עד הנה א"א לו לדעתו כלל. ולכן לבבי לא כן ידמה בכוונתו רק מה שיראה שרמז אליו הרמב"ן ז"ל בשהוא סוד לקוח מילדי הפילוסופים האומרים שהוא יתעלה יודע הנמצאות בכללותם לא באישיהם אלא שהראב"ע לא כן יחשוב אלא שהוא יודע גם החלקים רק שידיעתו אותם הוא בהפך ידיעת האדם וזה שהאדם מצד השיגו והכירו בחלקיים תחלה יגיע אל ידיעת הכללות השכלית. אמנם הוא יתב' יודע החלקיים המורגשים מצד יודעו הכוללים המושכלים כמו שכתבנו זה הענין בשער עשירי אצל הן האדם היה כאחד ממנו לדעת וכו' והוא מה שאמר הראב"ע כי הכל יודע כל חלק דרך כל והכונה שידיעתו הכל הוא כדרך לו לדעת החלק ולא ההפך ואמר שזה הסוד נרמז בכאן באומרו הכצעקתה הבאה אלי עשו וגו' לומר שאם היו הכל ברעה הזאת או קצתם ארדה לדעת אותו כי הכל גלוי וידוע אצלי וענין הירידה לדעת הוא מה שיודע החלקיות מידיעת הכללות לא זולת והוא מ"ש במאמר האף תספה צדיק לומר שלא היה מקום העיון אם עשו אם לא אלא על כלם או חלקיותם ואם לכך כיון הוא דעת נכון וישאר הרלב"ג לבדו. ואולם הנראה בישוב הכתוב וכונתו כבר כתבנוהו למעלה בתועלות המראה הכוללת ואף גם זאת שתהיה מראה בפני עצמה כבר יהיה ענין פשוט איננו צריך לעמוקות גדולות כאלה והוא סוד הנסיון הבא בכתובים. אלא שהרמב"ן כתב ודע כי הש"י צדיק יבחן כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו ויצוה עליו בנסיון ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה ע"כ. ואני הנה ראיתי אומר הנני ממטיר לכם וגו' למען אנסנו וגו' (שם ט"ז). וכבר חטאו אנשים אשר הניחו ממנו עד בקר ונתרעם מהם גם שיצאו ללקוט בשבת, וכן למען נסותך התשמור מצותיו (דברים ח') ולבסוף לא שמרו, וכן כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת וגו' (שם י"ג) ולבסוף טעו בשמוע את נביאי השקר. ולזה אני רואה כי ענין הנסיון נוהג עם כל ובפרט כשהגיע שעה ליגמר דינם והיה כצדיק כרשע עד האלהים יבא דבר שניהם להביאו במצרף הנסיון בו תתמלא סאת הטוב לטובים ואיפת הרע לרעים כמו שעשה לפרעה ולמצרים וזולתם מהמורדים והנסיון אשר בכאן הוא מה שהסכימה חכמתו שירדו שם המלאכים האלה וע"י מעשיהם אשר יעשו עמהם יגמר רע רשעים להמטיר עליהם פחים אש וגפרית כי הכל גלוי וידוע לפניו וזה שאמר ארדה נא ואראה כי ירידתם לשם היא ירידתו ית' ושם אראה הכצעקתה הבאה אלי עשו עם האנשים האלה יגמר דינם לעשות עמם כלה ואם לא אדעה מה לעשות. ואמר עשו לשון עבר על שעת גמר הנסיון כמו ראה כל המופתים אשר שמתי בידיך (שמות ד') אשר הראת בהר (שם כ"ו) על דעת רש"י ז"ל. והיה אומר כן כי יודע כי המליך בינותם ולמשמע אזניו יתעורר להליץ בעדם.

Abarbanel Bereshit 18:1,2,4,9,16,22אברבנאל בראשית י״ח:א׳,ב׳,ד׳,ט׳,ט״ז,כ״ב

(א) וירא אליו ה' באלוני ממרא וגומר. טעם המראה הזאת ותכליתה ע"ד הפשט הוא להודיע לאברהם רשעת אנשי סדום וחטאתם והכליה המעותדת לבא עליהם ועל כל ערי הככר כדי שילמד אברהם סנגוריא עליהם להיותו אב הנכרים חומל וחונן כל אדם. וגם כדי שילמד ויזהיר את בניו ואנשי בריתו ושמרו דרך ה' כדי שלא יבא עליהם כמהפכת סדום ועמורה ולזה התחיל הכתוב וירא אליו ה' באלוני ממרא שנראה אליו להודיעו זה והכתוב הזה מקושר עם ויאמר ה' צעקת סדום ועמורה כי רבה שנראה אליו ואמר לו כן. והותרה עם זה השאלה הא'... אז באתהו הנבואה יען וביען הסבות ההן שיעיקו כל אדם מהדבקות לא היו מפסיקים דבקות פרטי וזה טעם כל פרטי הפסוק הזה ומה שספר אחריו שנשא עיניו וראה והנה ג' אנשים נצבים עליו וירץ לקראתם ולא המתין שילך השם מעליו כמו שהיה עושה עד הנה כי הנה עשה אברהם כל המעשים ההמה מבלי הפסק ובהיותו עם אותם מעשי' בפעל ובהקיץ ולכן באמצע המעשים ההם תמצא שבאו לו דבורים מהש"י כמו שנאמר ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה. ויאמר ה' צעקת סדום ועמורה וגו' הנה המעיד על כל זה בסוף המעשה הזה הוא אמרו ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני ה'. ר"ל שעם היות שנעשו כל המעשים האלה בפעל ובהקיץ עדין היה אברהם עומד בהתבודדותו ולא סר ממנו ולגודל הענין הזה ומעלתו אמר עודנו עומד לפני ה'. ולא נצטרך עם זה לפירוש אנקלוס עד כאן משמש בצלו ולא יהיה פירוש הפסוק ההוא בזולת מקומו וכמו שכתבתי בשאלות ויתבאר עוד אחר זה. וכבר נטו חז"ל לענין הזה באמרם שבהיו' אברהם ערל היה נופל על פניו ולא יכול להביט פני שכינה וכמו שנ' בבלעם נופל וגלוי עינים ואחר שנמול היה מקבל פני שכינה והוא יושב פתח האהל והותרה כפי מה שפירשתי בזה השאלה הב'. (ב) וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים. ראוי שתדע שקצת מהמפרשים קיימו וקבלו שהשכל הנבדל מחומר לא יושג בחושים כי החוש לא יקיף וישיג רק הגשם בעל המרחקים והמראים ומצד אחר הוקשה עליהם לפרש ספור האנשים האלה שנראו לאברהם וללוט שהיה במראה הנבואה אם מפני עדות הכתובים שהעידו שאכלו והלכו ועשו מעשים בפועל ובהקיץ אצל אברהם ובפרט בספורי סדום שלא היו לוט ואנשי סדום נביאים והכתוב מעיד שכבר נפסקה נבואת אברהם קודם ביאת המלאכים לסדום כמו שאמר בראשית (י"ח ל"ג) וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו שהוא ממה שיורה שספור מעשה סדום היה בפועל ובהקיץ לא במראה הנבואה לכן מפני זה כלו נטו המפרשים ההם לא' משתי כתות מהדעות בענין האנשים האלה כי מהם אמרו שהיו אנשים ממש שבאו לבשר את שרה ולהציל את לוט מתוך ההפכה וזהו דעת הראב"ע והרלב"ג גם כן. ומהם אמרו שהיה מלאכי עליון ר"ל שכלים נבדלים שבדרך פלא התלבשו גוף ובשר ולכן נראו אצל אברהם ושרה ולוט וכן היה לדעתם המלאך שנראה להגר. ואשר נראה ליעקב בהאבק איש עמו וכן נראה למנוח וכן סוסי אש ורכבי אש שנראו לנער אלישע שבכלם היתה השגה חושיית לדבר מוגשם והוא אשר יקרא אצל המקובלים גלוי עינים וזהו דעת הרמב"ן. והנה הדעת הראשון שהיו אנשים נביאים הוא שקר מבואר לפי שלא היה בזמן אברהם אלא הוא כ"ש שיהיה גדול ממנו ושלוח אליו לבשרו ואם היה נביא אחר בארץ היה מצווה על המילה כאברהם והיתה התורה מספרתו. ועוד שדברי האנשים ההם מורים שהיה בם צד מלאכות ואלהות אם ממה שאמר אחד מהם לאברהם שוב אשוב אליך ואם היה המבשר הזה נביא היה ראוי שיאמר כה אמר ה' שוב ישוב אליך או כמ"ש אלישע למועד הזה כעת חיה את חובקת בן לא שיאמר בן אדם שוב אשוב אליך כעת חיה ואולי ימות ולא ישוב עוד לביתו גם יורה שלא היו אנשים ממש ממה שהכו בסנורים את אנשי סדום ומי הנביא אשר יעשה כזה מעצמו והנה באלישע כתיב שהתפלל אל השם ה' הך נא את הגוי הזה בסנורים לא שהוא מעצמו יכה אותם. גם יורה עליו אמרם כי משחיתים אנחנו את המקום הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי שהם דברים שלא יפלו על הנביא כי ההשחת' אליו יתברך תיוחס כמ"ש וה' המטיר על סדום. ומה שכתב הראב"ע לתקן זה שכבר מצאנו ומשה ואהרן עשו את כל המופתים אין לו מזה טענה כי משה ואהרן עשו מעשים בידיהם במופתים ולכן נתיחסו אליהם. ואין הענין כן בנדון שלנו וכל זה יעיר שהם היו מלאכים רוחניים ולא נביאים ולכן הגדיל הכתוב לומר באברהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו ובלוט ומצות אפה ויאכלו להיות פלא האכילה בחקם... ומה שנראה לי בזה נכון ואמתי כפי עדות הכתובים ויושר הסברא הוא שאברהם ולוט וכן השאר כלם באמת ראו אנשים או סוסי אש ורוכבי אש והם לא היו במציאות אבל לא היה זה מפעל הדמיון כמוקדחים וכנכפים כי מוחשות היו באמת אותן הצורות לעיניהם אלא שהקב"ה הראה אותם לעיניהם בהיותם מתעסקים בעניניהם כדרך כל אדם ולכן התפלל אלישע ה' פקח נא את עיניו כי היה הנס האלהי שבעיניו יראה דברים שאינם במציאות כאלו הם נמצאים בפועל נגד עיניו. וזה ג"כ ענין וה' השמיע את מחנה ארם קול רכב קול סוס לא שהיה שם סוס ורכב אלא ששמעו באזניהם בעצם אותם הקולות מוחשות כאלו היה שם רכב וסוס. וגם אתון בלעם ראתה את המלאך מפני זה עצמו ולכן לא היו רואים אותן הצורות או שומעים אותם הקולות אלא אותם הנביאים או אנשים שרוצה השם להראותם או להשמיעם אותם אליהם לסבה מהסבות. ולכן קראוהו גלוי עינים כי לא היה הפלא כ"א בראות מה שאינו במציאות... והנה אברהם אבינו ראה מלאכים בדמות אנשים והיה ענינו נבואה מוחשת יען הגיע השפע לשכלו וכחו הדמיוני יחד ונראה לחושיו החיצוניים ולכן נאמר בו וירא אליו ה' וגומר וירא והנה ג' אנשים וירא וירץ לקראתם כי הגיע' לו ראיה שכלית וראיה דמיונית וראיה חושיית ולכן נזכרו כאן ג' ראיות והנבואה המוחשת הזאת לא תבא בבטול החושים כי אם בהשתמשותם. אמנם לוט ואנשי סדום ראו הדברים המופלאים ההם בעיניהם ולא היו נביאים לפי שלא חל השפע על שכלם אבל היו כנער אלישע ומחנה ארם. ואמנם מ"ש חז"ל אברהם שהי' כחו יפה נדמו לו כדמות אנשים לוט שהיה כחו רע נדמו לו כדמות מלאכים. הרב המורה יחשוב בו שמפני שהיה אברהם רגיל בנבואתו לראות מלאכים לא התפעל מראייתם ונדמו לו כאנשים כי היה כחו טוב אבל לוט שלא היה רגיל כ"כ נדמו לו כדמות מלאכים לפי שהתפעל מראייתם מאד. ואין דבריו נכונים אצלי לפי שבלוט פעמים רבות יקראם אנשים ופעמים מועטות יקראם מלאכים ויתחייב א"כ יחד טוב ורע והוא שקר. והרלב"ג כתב שהיו האנשים האלה נביאים כאלו תאמר שם ועבר שהיו בזמנו ושלא באו לאברהם אלא לבשר את שרה ושלכן לא יתוארו אצל אברהם בשם מלאכים כי לא היו שלוחים אליו כי הוא היה גדול מהם בנבואה אמנם אצל לוט נקראו מלאכים לפי שהיו גדולים ממנו ושלזה ארז"ל (מדרש רבה פרשה נו"ן) אברהם שהיה כחו יפה נדמו לו כדמות אנשים וגו' וכבר ביארתי הספקות המתחייבים לאמרנו שהיו אנשים נביאים. ואחשוב אני בפי' המאמר הזה שלא אמרו ז"ל כחו טוב או רע על הכח המדמה כדברי הרב המורה וכ"ש שלא כוונו לדעת הרלב"ג אבל רצו לתת טעם למה נראו המלאכים הרוחניים לאברהם בדמות אנשים כי הנה בהיות השפע חל על שכלו היה ראוי שיכיר היותם מלאכי עליון וישיג ענינם ומה לו להשגה חושיית ואם ראה אותם איך לא הכירם וחשב היותם אנשים לשום לפניהם לאכול ועל כן אז"ל שהיה מפני היות כחו של אברהם טוב ר"ל כח צדקתו למזלו הוצרך הקדוש ברוך הוא להראותם לו כדמות אנשים כדי לכבדו ושיהיה קרואים על שלחנו ביום המולו ושיעדוהו שישובו אליו ביום שמחת לבו במשתה אשר יעשה ביום מילת יצחק וכדי שתתבשר שרה מפיהם כי לא הגיעה מדרגתם בנבואה כי אם לחושיית ומפני זה כלו הוצרך שיהיו בדמות אנשים ולפי שזה כלו היה לכבוד אברהם וטובתו אמרו שהיה כחו טוב אמנם בסדום הוצרך שיהיו בדמות אנשים לעשות הנסיון שעשו מרשעת אנשי העיר כמו שיתבאר לשיחזיקו ביד לוט ובנותיו ויוציאם מן העיר להצילם ולכן בסעדם עמו קראם תמיד אנשים אמנם בעת צרת ההפכה קראם מלאכים כי אז נראו לו כפי רוע חלקו ומזלו שהיו מלאכים משחיתים את המקום וזהו שאמרו לוט שהיה כחו רע נדמו לו כמלאכים כי נזכרה מלאכותם בענין הפיכת סדום שבו היה כחו של לוט ומזלו רע. ואין לאומר שיאמר שהיתה מראת אברהם חסרה בראותו מה שלא היה במציאות כי הנה אם היה סבת זה התחזקות דמיונו היה חסרון בלי ספק לפי שא"א שיתחזק הדמיון לעשות כזה בהחליש השכל שילאה מלהכזיבו אבל בראותו הדברים האלהיים שישים הש"י לנגד עיניו לסבה מהסבות היה הדבר הזה באמת מעלה ושלמות גדול לא חסרון. ואחרי שכבר ביארתי הדרוש הזה מן המלאכים והתלבשותם במראת אברהם ולוט אבא לפרש פסוקי הפרשה על בוריים. (ד) וישא עיניו וירא וגו' עד ויאמרו אליו איה שרה אשתך. ספר הכתוב שאברהם עם היות שראה אותם אנשים לנגד עיניו כבר הרגיש בהם צד אלהות או מלאכות ובכלל שלא היו כשאר בני אדם וזה לפי שראה אותם כמלא עיניו רחוקים ממנו בדמות אנשים ומיד בפתע פתאום ראה אותם נצבים עליו ועומדים אצלו וזהו אמרו וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים. שאמרו וישא עיניו וירא מורה היותם רחוקים ממנו ושמיד ראה אותם נצבים עליו כלומר אצלו ולכן בא בכתוב הזה מלת וירא שתי פעמים כאלו אמר וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וירא אותם נצבים עליו שהם שתי ראיות ומזה ידע שלא באו שם כפי המנהג הטבעי והותרה בזה השאלה השלישית. וכאשר הרגיש אברהם שהיו אנשים גדולים ואשר כח בהם לא קראם ממקומו לאמר גשו נא אלי אבל הוא עם כל חולשתו מהמילה רץ לקראתם מפתח האהל שהיה יושב שמה והלך לקראתם במרוצה והשתחוה לפניהם אפים ארצה וקראם אדונים לדעתו שהיו שלוחי האלוה ואמנם אמרו אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך היה לכל אחד וא' מהם כדברי הרמב"ן ואמנם למה דבר ביחוד לכל א' מהם מה שלא עשה בשאר המאמרים שאמר כלם בלשון רבים הנה הוא לפי שהי' מדבר עמהם בשלילה ולכן הוצרך לדבר בלשון יחיד עם כל אחד מהם יען השליל' לא תשלול רק הפחות שאפשר ולזה כשתחובר עם הרבים תשלול מרבויים לא מכל א' מהם מה שאין כן החיוב שיחייב לכלם וזה ידוע בהגיון ומפני זה בענין החיוב דבר תמיד בלשון רבים ורחצו והשענו וסעדו. אבל בשלילה דבר בלשון יחיד. אל נא תעבור לפי שאם אמר אל נא תעבורו יובן שלילת ההעבר' לכלם ר"ל שלא יעברו כלם וכבר תתקיים שאלתו אם ישארו שנים או א' מהם לכן אמר בלשון יחיד לכל א' מהם אל נא תעבור כלומר שלא יעבור שום א' מהם. אמנם החיוב לא יצדק אלא לכלם אחד שעם כלם היה מדבר כי הכללות לא יקויים רק בקיום החלקים והשליל' ברבים תשלול הכללות בלבד. ולפי דעת חז"ל שפירשו המאמר הזה דרך קדש אדני הוא תואר לשם הנכבד מפני שהוא קמוץ ויהיה ענינו שאברהם לא הספיק דבקותו מהש"י בכל אלה המעשים אשר היה עושה כי הוא ית' לא יסלק דבקותו והשפעתו אלא מצד המקבלים והוא אשר דברתי למעלה ממעלת דבקות אברהם בש"י אחר המילה עד שבהיותו מתעסק בענינים הגשמיים לא היה מפריד דבקותו וכאלו היה מתפלל לאלהיו שלא יעבור מעליו והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הד'... (ט) ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגומר עד ויקומו משם האנשים. ספר הכתוב ששאלו המלאכים לאברהם איה שרה אשתך כי לפי שלא יצאה שם לעמוד על סעודתם הראו עצמם כמסתפקים שמא היה לה צער או חולי שיוכלו הם לתקנו ואברהם השיבם הנה באהל ר"ל הנה היא מסתתרת באהלה כי אין לה בן לצאת ולבא עמה כדרך הגבירות היוצאות מבתיהם לחוץ ועל זה השיב הגדול שבהם שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך ר"ל אחרי שלא רצית שאראה ואבשר את שרה אשתך הנני נותן בשורתה אליך במקומה והיא ששוב אשוב אליך כעת חיה ר"ל כעת שתהיה יולדת כי מלת חיה תאמר על היולדת וכמו שאמרו המילדות את פרעה (שמות א' י"ט) כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבא אליהם המילדת וילדו כלומר שהיו בטבעיהן יולדות בנקלה עד שמפני זה קראו חז"ל חיה אמרו במסכת יומא פרק יום הכפורים (דף ע"ג) והחיה תנעול את הסנדל. אמנם הר"ן כתב שבעבור שאז היו אברהם וכל בני ביתו חולים מהמילה אמר כעת חיה ר"ל שאז יהיו כלם חיים ובריאים ואינו נכון כי גם אלישע אמר לשונמית כעת חיה ולא היו לה חולים בביתה. והנה לא מצאנו בכתוב שישוב המלאך לאברהם כמו שיעדו. אולי נכלל בוה' פקד את שרה כאשר כתבו המפרשים כי אז שב חסדו ואמתו ונתן לה כח ללידה. ובב"ר דרשו הפסוק על הסעודה שעשה אברהם בלדת יצחק שאז שבו המלאכים כדמות אנשים ונזדמנו בסעודת אברהם עם היות שלא נזכר בפסוק דבר לא מאותה סעודה ולא מתשובת המלאך בה ועל זה דרשו כן תעשה כאשר דברת כאשר דברת לעשות עתה והביאם לדרוש כן ממ"ש כן תעשה ולא אמר כן עשה שכך דרשו בפסיקתא חג הסכות תעשה אם עשית כן עכשיו יהי רצון שתעשה כן לשנה האחרת וכמו שכתב הר"ן. וזכר הכתוב ושרה שומעת דברי המלאך כי היא היתה אל פתח האהל והוא אחריו ר"ל ופתח האהל היה אחר המלאך. הנה התבאר מזה שהבשורה הזאת היתה כדי שתתבשר שרה מפי המלאך כמו שנתבשר אברהם על זה מפי הקדוש ברוך הוא ושהיה דעת המלאך לבשרה בפניה אבל מאשר ראה שהיא נסתרה ושהודיעו אברהם שהיא באהל שהיה סמוך אליהם כמ"ש והוא אחריו הבין שלא היה רוצה אברהם שאדם ידבר עם אשתו ולכן הוצרך לתת הבשורה לאברהם עם היותה מכוונת אליה והותרו בזה השאלה הח'... (טז) ויקומו משם האנשים וגו' עד צעקת סדום ועמורה כי רבה. אפשר לפרש שכאשר קמו האנשים משלחנם השקיפו על פני סדום ר"ל שנתנו עיניהם בו ודברו ביניהם כדת מה לעשות כפי שליחותם ואברהם לא ידע שהיה מטריח אליהם ומונע אותם מלדבר לפניו כי היה מתהלך בתומו צדיק ואז אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים ההם המכסה אני מאברהם וגומר כאומר אין ראוי לחדול מלדבר בענין סדום בפני אברהם כי ראוי הוא שידע סודי מפני הסבות שיזכור ואז בפני אברהם אמר למלאכים ההם זעקת סדום ועמורה כי רבה. ארדה נא ואראה כמו שיתבאר. ואם אמת היה הדבר כצעקה הבאה אלי הנה אז אתם המלאכים עשו כלה ר"ל עשו אתם כליה והפסד החלטי בסדום ועמורה אשר שולחתם שמה. ואם לא כלומר שאין הדבר באמת כמו הצעקה אני אדעה מה אעשה להם להענישם כפי רשעתם אבל לא יהיה בכליה מוחלטת ויהיה לפי זה הפירוש מלת עשו צווי לרבים לנוכח שיעשו כלה עם היות שהנקוד ינגדהו שהיה ראוי להיות בחטף פת"ח וכפי זה כאשר צוה השם זה למלאכים פנו משם והלכו לסדום לעשות שליחותם ואברהם עודנו עומד לפני ה' שומע דבריו שאמר למלאכים עם היות שלא היה השם מדבר עמו אלא עם המלאכים נגש אברהם לדבר במה שלא הורשה ואמר האף תספה זהו קשור הפסוקים האלו כפי הדרך הא' מהפירוש. והיותר נכון הוא שהמלאכים אחרי שעשו השליחות הראשון לבשר את שרה קמו משם ר"ל השנים כי האחד המבשר איננו לפי שחלף הלך לו כשעשה השליחות כדברי רש"י ולכן נאמר ויבואו שני המלאכים סדומה והם אשר השקיפו עליה לרעה כי היו נושאים ונותנים איך יעשו מצות בוראם ואברהם לא היה יודע מזה דבר ולא שאלם אנה ילכו ואנה פניהם מועדות אבל היה הולך עמם לשלחם וללוותם בדרך ובראות השם שאברהם ברוב ענותנותו לא שאל מהם דבר ראה ית' להודיעו אליו והוא אמרו המכסה אני מאברהם כי אמר כן אל לבו או לפמליאה שלו. והנה לא אמר הכתוב וילך עמם אברהם אלא הולך בלשון הווה לפי שהכתוב הזה הוא קשור עם מה שאחריו ושעורו ואברהם בהיותו הולך עמם לשלחם וה' אמר המכסה אני מאברהם ר"ל שלא המתין שיחזור אברהם לביתו ושם ידבר עמו בזה אבל בהיותו הולך עמהם בדרך באתהו הנבואה והיה זה מפני שהמלאכים כבר השקיפו לרעה על פני סדום ולכן קודם שישחיתו דבר הגיעה הנבואה לאברהם עליו כדי שיהיה לו זמן להתפלל באותו יום. והיה מאמרו ית' שמפני שלש סבות היה ראוי לגלות זה הסוד לאברהם ראשונה להיותו אהובו ומדרך האוהב הנאמן שיגלה סודו לאוהבו. וכמו שכתב המדיני ב"ח מספר המדות ולכן אמר דוד על אחיתופל בהיותו אוהבו אשר יחדו נמתיק סוד ואיוב בהיותו מתרעם על אוהביו ואמר תעבוני כל מתי סודי וזה אהבתי נהפכו לי. אבל כבר יקשה על זה מאמר המלך שלמה (משלי י"א ג') הולך רכיל מגלה סוד. ואמר מגלה סוד הולך רכיל שמורה שאדם המגלה סודו לאדם אחר הוא רכיל ואיש תככים אלא שהאמת בזה הוא שראוי לאדם שיגלה לאוהבו סודותיו ועניניו ושלא יעלים ממנו דבר מהם כי האהבה סותרת להתעלמות אבל שלא יגלה לו הסודות של אחרים אם הופקדו אצלו כי בזה יהיה רכיל ומגלה סוד של אחרים ופסוק מלא הוא (משלי כ"ה ח') וסוד אחר אל תגל. ולז"א יתברך המכסה אני מאברהם אשר אני עושה והתבונן מלת אני שני פעמים בפסוק הזה שענינו המכסה אני מאברהם שהוא אוהבי מה שאני עושה לא שאגלה לו סוד אחר אלא מה שאנו עושה אין ראוי לכסות ממנו וזו היא הטענה הראשונה. והב' והיא אמרו ואברהם היה יהיה ור"ל ועוד שהנה אברהם עתיד להיות לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ כי יהיה זרעו מבורך ועתה בראותו ענין סדום ועמורה הוא לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה כי יפחד פן יהיה זרעו כן שאכלה אותם כרגע כאנשי סדום ויחשוב שכן הוא דרכי להיות משגיא לגוים ולאבדם כמאמר איוב תם ורשע הוא מכלה. הנה מפני זה ראוי להודיע לאברהם תוכן הענין כדי שידע שלא היה ענין סדום כ"א לסבה חזקה לפי שכלו סג יחדו נאלחו כי אם היו בסדום עשרה צדיקים הייתי נושא לכל המקום בעבורם וזו היא טענה שנית. והטענה השלישית כי ידעתיו ומלת ידעתיו ענינו דבקות ההשגחה שהוא אשר יכונה בשם ידיעה כמו ואתה אמרת ידעתיך בשם (שמות ל"ג י"ב) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה. כי יודע ה' דרך צדיקים. יאמר הנה הידיעה ודבקות ההשגחה ששמתי על אברהם לא היה בעבור עצמו לבד אלא כדי שיהיה התחלה נכבדת אל האומה אשר תצא מחלציו וזה כי ידעתיו אשר יצוה רוצה לומר כי ידעתי אותו ודבקתי בו השגחתי כדי שיצו את בניו ואת ביתו ויסדר אותם באופן שישמרו דרך ה' לשיעשו צדקה ומשפט ועתה בראותו ענין סדום אין ספק שיזהירם מאד לעשות צדקה ומשפט כדי שלא יבא עליהם מה שבא על סדום בעבור שלא היה ביניהם צדקה ומשפט ומפני שלשת הסבות האלה גלה הקדוש ברוך הוא סודו לאברהם באמרו צעקת סדום ועמורה וגומר והנה לנח הודיע הקדוש ברוך הוא גזרת המבול לפי שהוא היה בתוכם של אנשי דורו ונכלל עמהם וכדי להצילו מאותה כליה הודיע אליו כמ"ש קץ כל בשר בא לפני. עשה לך תיבת וגומר אבל אברהם לא היה מכלל אנשי סדום ולא מהמונם ולכן לא היה ראוי שיודיע אליו גזרת סדום אם לא מפני הסבות האלה שזכרתי ומפני זה נאמר בו המכסה אני מאברהם ולא נאמר כזה לנח בענין המבול והותרה בזה השאלה הי'... (כב) ויפנו משם האנשים וגו' עד ויגש אברהם ויאמר. הנה המלאכים כשראו את אברהם מתבודד בנבואתו שומע אמרי אל פנו משם והלכו לדרכם לסדום ולא דברו לו ולא לקחו ממנו רשות כנהוג לדעתם שאם ידברו לו יטרידוהו וימנעוהו מנבואתו כי לא יוכל אברהם להתבודד בה ולכוין בתפלתו בהיותם שם עמו כי גם מלאכי רחמים היו וחפצים בהצלת המקום כדבריהם ז"ל ואף על פי שאברהם תמיד היה בדבקות עם השם גם בהתעסקו בענינים הגשמיים אין ספק שלא יהיה משיג באותו דבקות מה שישיגהו בהסתלקו מהמורגש לגמרי וזה מחוייב בטבע כי בהיות השכל בכללו פונה לצד אחד ישיג יותר ממה שישיג לשני צדדין ולכן הניחוהו המלאכים והלכו להם והוא כשראה וידע ענין סדום מהשם וכבר פנו האנשים ממנו ולא היה לו עסק גשמיי נגש ויאמר האף תספה. ומזה התבאר שאמרו ואברהם עודנו עומד לפני ה' ענינו שעם פניית ופרידת האנשים ממנו לא הפריד דבקותו ולא נפסקה נבואתו אבל עדין היה לפני ה' שומע אמריו שהיה אומר לו מענין סדום ועמורה וכאשר הבין הדבר והאנשים הלכו להם אז נגש ויאמר האף תספה. והותרה בזה השאלה הי"ד...

Abarbanel Bereshit 19:1אברבנאל בראשית י״ט:א׳

ויבואו שני המלאכים סדומה וגו' עד השמש יצא על הארץ. כאשר כלה השם לדבר אל אברהם מיד באו שני המלאכים סדומה ואתה הראית שהכתוב קראם אנשים תמיד אם לא בשני מקומות הא' באמרו כאן ויבאו שני המלאכים סדומה. והשני באמרו ויאיצו המלאכים בלוט. ואין ספק שבמקומות שעשו מעשה אנשים נקראו אנשים ובמקומות שעשו מעשה אלהים נקראו מלאכים ולכן כתב הר"ן שכאשר באו לסדום נראו במראה נוראה. כמו שנאמר במנוח ומראהו נורא מאד. ואני חושב שהמלאכים האלה שלחם השם לסדום לשתי תכליות הא' לעשות הנסיון מרשעת אנשי סדום כמו שזכרתי והב' להציל את לוט ולהוציאו מסדום בחזקת היד בחמלת ה' עליו ולכן נקראו בשני המקומות מלאכים הא' ויבואו שני המלאכים סדומה בערב לפי שהיה לענין הנסיון. והב' ויאיצו המלאכים בלוט מפני שהיה לענין ההצלה. ואפשר ג"כ שאמר ויבואו שני המלאכים מפני שהלכו מהלך רב בזמן מועט ולכן תארם בשם מלאכים ולא בשם אנשים כי הם אכלו בבית אברהם כחום היום ועל המאכל האריכו הדברים וקמו והלכו לדרכם ועכ"ז באו אל סדום בערב שהוא קרוב למהלך שני ימים וזה מוכיח שבאו הדרך ההוא כמלאכים לא כאנשים הולכי דרכים והותרה בזה השאלה הכ"ה. ולא אבחר דרך הר"ן שהיו מראיהם בבואם שמה מראה אנשים גדולים ושהיה בהם צד מלאכות וקרה שהיה לוט יושב בשער העיר וכאמרם ז"ל שמנוהו שופט עליהם ולכן היה יושב בשער העיר. ומאשר ראה הדרת פניהם קם לקראתם וישתחו אפים ארצה מפני מעלתם... והנה המלאכים בהיותם בצורת אנשים שלחו את ידם והביאו את לוט אל הבית כדי שלא יתעללו בו הרשעים ההם כמ"ש עתה נרע לך מהם והכו בסנורים את הרשעים באופן שלא יוכלו למצא הפתח וכאשר השלימו נסיונם מרשעת אנשי העיר אמרו אל לוט מי לך פה חתן וכבר ראית דברי רש"י בפירושו ומה שתפשו הרמב"ן. ולי נראה שהיה מאמרם ללוט אחר שראי' אתה מה שראי' עוד מי לך פה ר"ל מה תקו' פה עוד לשבת בעיר הרשע הזאת אבל חתן ובניך ובנותיך וכל אשר לך בעיר הוצא מן המקום הזה כי אם היות שלא היה ללוט בנים זכרים הנה אמרו לו בניך ובנותיך לדבר בשלוח כאומר בנים ובנות וכל אשר לך בעיר הוצא מן המקום כי ידוע תדע כי משחיתים אנחנו את המקום הזה ר"ל שהיו שלוחי השם לעשות הבחינה והנסיון ההוא שהם סבות ההשחתה ואמנם לדעת חז"ל שאמרו שהאחד היה משחית והופך את סדום והאחד היה מציל יקשה אמרו כי משחיתים אנחנו וכבר חשב להשיג מזה עליהם הראב"ע. ואין דבריו כלום כי יש להם ז"ל שיאמרו שהמציל היה ג"כ משחית לפי שבהיות לוט בסדום היתה מתעכבת ההשחתה ונמנעת בעבורו עד שיצא משם וכאשר הציל המלאך אותו יסור מונע ההשחת' והרי הוא משחית ולכן נמנה גם הוא מכלל המשחיתים כי כבר יאמר על מסיר המונע כאלו תאמר העמוד שמתחת הקורה שהוא הפיל את הבית עם היות שהבי' נפל מפני כבדותו הטבעי ועל זה הדרך בעצמו נאמר ויאיצו המלאכים בלוט כי למה שהיתה הצלת לוט מעכבה ההשחתה היה המלאך המשחית גם הוא עוזר בהצלת לוט לפי שבזולת זה לא היה יכול להפוך ולהשחית את סדום ולכן הוציאו אותו שניהם החוצה אבל אחר כן אמר האחד ללוט המלט על נפשך כי היה זה למלאך ההוא וכמ"ש הר"ן. ואמר כי גדלה צעקתם לומר שגדלה צעקת העניי' ועוברי דרכים שצועקים מהם כי הכנוי בצעקתם כבר ישוב אל הפועל ופעם אל הנפעל כמו ושמחתים בבית תפלתי ונאמר שמעתי את תפלתך והנה לוט האמין לדבריהם וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו לצאת מן המקום אבל הם לא האמינו ויהי כמצחק בעיניהם ומפני זה גם כן התחייבו כליה מצורף לרשעת' ולכן בעלות עמוד השחר האיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך והנה קראם פה מלאכים לפי שגלו לו העתיד והודיעו אמתת הענין כמלאכי אלהים ושעשו ענין שליחותם בהצלתו.

Commentary of Abarbanel on Moreh Nevukhim 2:42פירוש אברבנאל על מורה נבוכים ב׳:מ״ב

והנה ר' חייא ראה שבהיות אדני שבזה הפסוק קדש נפסקה אז הנבואה שבאה אליו בפסוק וירא אליו ה' ואמר ר' חייא שאין הדבר כן אלא ששם אדני הוא חול נאמר לגדול שבהם, ויתחייב מזה שיסבור ר' חייא שהיתה הנבואה נמשכת ולא נפסקה שאם היתה נפסקת איך לא היה אברהם שואל רשות ממנו ית'? ובהיות בתוך נבואתו איך ילך להכניס את האורחים ויעזוב דבר הש"י? וכדי בזיון וקצף, כ"ש שמצינו אחר זה שאמר הכתוב וה' אמר המכסה אני מאברהם ובאה אליו הנבואה מבלי התחלת דבור כאלו היא נמשכת מהראשונה ובלתי נפסקת, וזה דרך המראה שנראה לו באלוני ממרא לא לבקר את החולה כדברי רבי חמא בר חנינא, לפי שלא מצא דבור באותה (הנבואה) כי הנה הדבור שבא בה הוא ענין סדום, וכבר יורו על אמתת הדעת הזה פסוקי הפרשה, כי הנה אמר בעניין סדום ויאמר ה' צעקת סדום ולא אמר ויאמר ה' אל אברהם, לפי שהיה הדבור נמשך כאלו לא פסקה הנבואה הראשונה, ואמר ג"כ ואברהם עודנו עומד לפני ה' ויגש אברהם, שיורה שלא נפסקה נבואתו שהתחילה בו וירא אליו ה' באלוני ממרא, ואמר בסוף הספור וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' וישקף, והוא המורה שהיתה הנבואה כלו מדובקת מן וירא אליו ה' עד אותו מקום... הקושיא השני' אמר והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות ולא עשה אברהם בן בקר ולא צחקה שרה רק הכל במראה הנבואה, וא"כ בא החלום ברוב עניין כחלומות השקר כי מה תועלת להראות בו כל זה ע"כ. ר"ל שלא היו א"כ המעשים ההם בפעל ואם יאמר שכן הוא הענין שלא היה בפעל כי אם במראה, יקשה למה באו במראה הנבואה דברים מבלי צורך כאלו כמו שיקרה בחלומות השקר כאמרם ז"ל אין חלום בלא דברים בטלים. ואני משיב על זה שהיה תועלת בהראות לו כל זה במראה להודיע שכן היה מנהגו של הימים לעשות לאורחי' הבאים עליו, ולכן נראו הדברים כמו שהיו בהקיץ, וכמוהו בדברי יחזקאל (ח' ה') ותבא אותי ירושלים ואשא עיני דרך הצפונה, וכאלה רבים בנבואות שיספרו פרטי המעשים כאשר הם בהקיץ, גם היה צורך ספור הדברים ההם במראה, אם להוכיח על צחוק שרה ואברהם, ואם להודיעו משפט סדום ובנותיה, ושכל מה שבא עליהם היה ברשעם ולבלתי היות צדיקים בתוכם, גם להודיע שסבת היותו זוכה לבנים היה נדיבותו והטבתו לזרים, וגם כן שכמשתה הזה יעשה ביום הגמל את יצחק וכמו שז"ל בב"ר על כן תעשה כאשר דברת, וגם להראות לו למה יזכר לגלות לו הש"י ענין סדום ובנותיה שהיה זה לפי שהיה אברהם אב לנכדים ומכניסם בביתו מאכיל אותם ומשקה אותם ולכן הודיעו צערם, וא"כ נודה להרמב"ן שלא לשה שרה ולא עשה אברהם בן בקר ולא צחקה שרה, אבל נאמר שלא היה מפני זה המראה בחלומות השקר, לפי שהיה צורך בכל מה שהראה לו בזה, וכבר דרשו חז"ל דברים אחרים על מה שראה אברהם בזה ומה שעשה, ויחשוב הרמב"ן כי מה שהוא במראה הנבואה הוא בדוי ומדומה ומה שהוא במציאות גשמי הוא יותר נכבד, וזה הפך האמת היא כי מה שיראה לשכל בנבואה הוא יותר נכבד ממה שהוא נראה לחוש, והתימ' מהרמב"ן איך יאמר שהוא אסור לשמעו, והנה היא דעת ר' חייא הגדול ואיך יגנה אותו?... הקושיא הששי' באומר ז"ל ואם יעלה לוט למעלת מראה הנבואה, איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, או מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו ע"כ? ויש משיבים על זה כי כל מה שהוא אמצעי בדבר מה יהיה כח או רצון או מעיר טבעי או בלתי טבעי יקרא מלאך, כמו שכתב הרב המורה פ"ו ח"ב ושהמלאכים שנזכרו בלוט היו התעוררותו לצאת מסדום מפני רשעת העם ויהיו המלאכים האלה כמלאך שזכרו חז"ל שנראה ליוסף והנה תועה, וכמלאך שנראה למנוח ולאשתו או כמלאכים שזכרו חז"ל שפגעו בהם עשו וסיעתו כשאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי, ושלהעיר על זה כתב הרב המורה בזה הפרק עצמו, וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה, וממה שזכרנו בשתוף שם מלאך תדע שהגר המצרית אינה נביאה ולא מנוח ואשתו נביאים כמו שתראו מדבריו שמה. ואני משיב על זה שהרב המורה לא יעלה את לוט למראה הנבואה, ולא יאמר שהוא ראה דבר מזה, וכ"ש אנשי סדום שלדעתו לא ראו כלל ולא היו נביאים, אבל שהספור כלו היה מראה הנבואה לאברהם שהראהו השם בנבואתו כאלו המלאכים באים אל סדום ושהביאם לוט אל ביתו ואנשי העיר נסבו על הבית, וכל שאר הספור שהראהו ה' להודיעו שהיו אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד וחייבים כלייה ולוט היה צדיק תמים בלתי נתפש בעונם, ולכן היה ראוי שינצל מן הכלייה, כי המראה כלה לדעת הרב מדובקת ונקשרת מן וירא אליו ה' עד ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח, שראה אברהם ג"כ שאשתו של לוט היתה חייבת ג"כ ותוכלל בתוך ההפכה. הקושיא השביעי' באמרו ואם הכל מראות נבואתו של לוט היה ויאיצו המלאכים קום קח את אשתך ויאמר המלט על נפשך הנה נשאתי פניך וכל הפרשה כלה מראה, וישאר לוט בסדום? ואני משיב על זה שלדעת הרב הכל מראות נבואתו של אברהם לא של לוט, כי לוט לא ראה מראה כלל, כי אם אברהם והפסוקים שזכר הרמב"ן מן ויאיצו המלאכים המלט על נפשך וכל הפרשה, אין ספק שלדעת הרב המורה הכל היה במראה הנבואה, אבל לא יתחייב מזה שישאר לוט בסדום, ולא שיהיו המעשים נעשים מאליהם, אבל היה דעת הרב המורה שהקב"ה הראה כל זה לאברהם במראה הנבואה באותו משל מהמלאכים ואנשי סדום וחתניו, ושהפך את הערים כמו שסופר, אמנם בפעל לא קרה הענין כן, אלא שהקב"ה בחטאת סדום ובנותיה, השחית את הערים ההם באש וגפרית ורוח זלעפות אשר ירד עליהם מן השמים, ומפני זכות אברהם וצדקת לוט העיר לבבו לצאת משם ויצא. וכבר יקשה על זה אומר וילך השם כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו, ואח"כ כתוב ויבאו המלאכים סדומה בערב וכל הספור שמורה שנפסקה נבואתו ואח"כ ספר ביאת המלאכים לסדום וכל המעשה שהיה אחרי הפסק המראה, כי הנה הרב המורה יחשוב שגם הפסוק ההוא הוא מכלל הנבואה שנדמה לו שהלך השם והקיץ מנבואתו, והיה כך וכך, אבל הכל היה במראה. והנה יורה על דעת הרב המורה סגנון הפסוקים והוא שאתה תמצא שאחרי ספור המלאכים וההפכה כלה נאמר וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' וישקף על פני סדום ועמורה ועל כל פני ארץ הככר וירא והנה עלה קטור הארץ כקטור הכבשן, ואחר זה בא פסוק אחר והוא ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהם לוט. וזה הפסוק מורה על אמתת דעת הרב כמו שביארתי ר"ל שבראשונה הגיד המראה ובפסוק הזה הגיד איך נעשה הדבר בפעל, ואם לא יפורש יהיה הפסוק הזה לבטלה בלי ספק שכבר סופר למעלה השחתת הערים והצלת לוט ואין לומר שנא' זה על צוער כי הנה אמר בהפוך אלהים את ערי הככר בלשון רבים, ועוד כי אחר זה אמר ויעל לוט מצוער כי ירא לשבת בצוער והנה לא נהפכה, אבל ירא לשבת שם מפני היותה שכנה לסדום ובנותיה, והנה אמר הכתוב וישלח את לוט מתוך ההפכה א"כ אינו רומז לצוער, ואעפ"י שנא' שבזכות אברהם נצול לוט, הנה אמר וישלח את לוט הוא מותר, וגם הפסוק היה ראוי שיושם למעלה, אלא פירושו שהעיר לבו לצאת משם, ולכן יחויב כמ"ש הרב שיבקש במשל לכל פרטי המשל, ואין בהם סתירה והריסה לשום שורש משרשי התורה ולא חסרון לאברהם, אבל מעלה ושלמות לו, כי ראיית מלאכים במראה הנבואה יותר מעלה מראיית אנשים בחוש בהקיץ. הנה התבאר שדעת הרב המורה יש לו מקום כפי סגנון הכתובים, ושלא יתחייב ממנו שישאר לוט בסדום, ולא שיהיו המעשים נעשים מאליהם, ואינם דברים סותרים הכתוב, ואינו אסור לשומעם, כמו שכתב הרמב"ן. ואמנם במה שכתב הרמב"ן שאין הדבר כמו שהרב המורה גודר שכל נביא זולת מרע"ה תבואהו הנבואה על ידי מלאך, מי יתן החרש יחריש, כי הנה גלה בזה שלא הבין כוונת הרב המורה, כי הרב לא יאמר זה על המלאך שכל נבדל, אבל יכנה בשם מלאך הכח המדמה, וכמו שפי' בהרבה מפרקי ספרו, ולדעתו זה מאמרם ז"ל כל הנביאים התנבאו באספקלריא שאינה מאירה ומרע"ה באספקלריא המאירה, כי השתמש בנבואה לשכלו מבלי דמיון ולא כח גשמי, ולכן לא בא בדבריו משל וחדה. הנה א"כ צדקו דברי הרב המורה, והתרתי קושיותיו והסירותי תלונותיו מעל הרב המורה... אמנם מהו האמת כפי זאת הפרשה ראיית אלוני ממרא האם היתה במראה הנבואה כדברי הרמב"ם או בהקיץ בפעל כדברי הרמב"ן? רואה אני דעת חכמים ז"ל שהוא האמת כפי הפשע ר"ל שהיו הדברים כלם בהקיץ, והנה יש אצלי ראיה מכרחת על זה בכתובים והיא אמרו וילך י"י כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו, שבזה יורה שאף שנודה שכל מה שנזכר עד כאן היה במראה הנבואה אין ספק שמכאן ואילך ביאת המלאכים סדומה ומעשיהם שם עם אנשי העיר ועם לוט, לא היה מכלל מראת אברהם הנזכרת, כיון שהכתוב מעיד שכלה הש"י לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו, ואין לנו ג"כ מכלל המראה כי ענין הכתוב ומלותיו לא יסבלהו, וגם אין לומר שהיתה זאת מראה אחרת ללוט, שא"כ היה ראוי לומר בתחלתה וירא אלהים אל לוט כמו שנאמר באברהם, אף כי לוט לא היה נביא וכ"ש אנשי סדום שלא היו נביאים כדברי הרמב"ן.

Sforno Bereshit 18:1,2,3,9,12,14,20,22,33ספורנו בראשית י״ח:א׳,ב׳,ג׳,ט׳,י״ב,י״ד,כ׳,כ״ב,ל״ג

(א) וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא – כִּי שָׁם נִמּוֹל אַבְרָהָם אָז, וְכָל בֵּיתוֹ נִמּוֹלוּ אִתּוֹ, שָׁם הוֹפִיעַ הָאֵל יִתְבָּרַךְ שְׁכִינָתוֹ לַעֲמֹד בַּבְּרִית, כַּמִּשְׁפָּט לְכָל כּוֹרְתֵי בְּרִית, כְּעִנְיַן "אַתֶּם נִצָּבִים וְכוּ' לְעָבְרְךָ בִּבְרִית" (דברים כט, ט יא). וּכְעִנְיַן "וַיִּכְרֹת.. לִפְנֵי ה'.. וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית" (מלכים ב כג, ג). וְנִרְאָה לְאַבְרָהָם שֶׁהָיָה מוּכָן מִכֻּלָּם לְאוֹתָהּ הַמַּרְאָה. וְכֵן עִנְיַן "וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה'" שְׁמוֹת ד, כד, שֶׁלֹּא נִרְאָה שָׁם לְדַבֵּר עִם מֹשֶׁה, אֲבָל הוֹפִיעַ שְׁכִינָתוֹ לְקַבֵּל בְּרִית בְּנוֹ, כְּאָמְרוֹ "בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם.. לְדֹרֹתֵיכֶם" (לעיל יז, יא יב). וְאוּלַי בִּשְׁבִיל זֶה נָהֲגוּ לְהָכִין כִּסֵּא בְּעֵת הַמִּילָה וּבִמְקוֹמָהּ. (ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו – הִתְכַּוֵּן לְהִסְתַּכֵּל. נִצָּבִים עָלָיו – פּוֹנִים אֵלָיו כְּמַמְתִּינִים לְדַבֵּר עִמּוֹ, בִּהְיוֹתוֹ פָּנוּי מִן הַמַּרְאָה הַנִּכְבֶּדֶת, כִּי הַמַּמְתִּינִים אֵצֶל אָדָם לְדַבֵּר עִמּוֹ יִקָּרְאוּ "נִצָּבִים עָלָיו", כְּמוֹ "לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו" (להלן מה, א), וּכְמוֹ "וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ" (שמות יח, יד). וַיָּרָץ לִקְרָאתָם – בְּטֶרֶם יִקְרְבוּ לְדַבֵּר עִמּוֹ. מִפֶּתַח הָאהֶל – הִתְחִיל מִן הַפֶּתַח לָרוּץ לִכְבוֹדָם. כִּי הַזְּרִיזוּת לְדָבָר יוֹרֶה עַל חֲשִׁיבוּתוֹ בְּעֵינֵי הַמִּזְדָּרֵז אֵלָיו, כְּעִנְיַן "וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" (שם לד, ח). וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה – כִּי הָיָה תָּאֳרָם נוֹרָא, כְּאָמְרוֹ "וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ אֱלֹהִים נוֹרָא מְאד" שׁוֹפְטִים יג, ו, וְחָשַׁב אוֹתָם לִשְׁלוּחֵי אֵיזֶה מֶלֶךְ. (ג) אַל נָא תַעֲבֹר – אַתָּה, הָרֹאשׁ בַּשְּׁלִיחוּת, אַל נָא תְּמַהֵר לַעֲבֹר כְּמִנְהַג כָּל שָׁלוּחַ הַמְּמַהֵר 'לְהָשִׁיב שׁוֹלְחוֹ דָּבָר' (על פי שמואל ב כד, יג). (ט) אַיֵּה שָׂרָה – כִּי כַּוָּנַת הַשְּׁלִיחוּת הָיְתָה 'לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה, שֶׁתִּשְׂמַח הִיא וְתוֹדֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָעִבּוּר יוֹתֵר שָׁלֵם, כִּי אַבְרָהָם כְּבָר הִתְבַּשֵּׂר מֵאֵת הָאֵל יִתְעַלֶּה. וְשָׁאֲלוּ עַל שָׂרָה עַל יְדֵי אַבְרָהָם, כְּדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. (יב) וַתִּצְחַק שָׂרָה – שֶׁחָשְׁבָה שֶׁהָיָה דְּבַר הַמַּלְאָךְ בִּרְכַּת נָבִיא בִּלְבַד, כְּעִנְיַן אֱלִישָׁע (מלכים ב ד, טז), לֹא נְבוּאָה וּשְׁלִיחוּת הָאֵל יִתְבָּרַךְ. וְחָשְׁבָה שֶׁלֹּא יֻשַּׂג זֶה בִּזְקֵנִים בְּבִרְכַּת שׁוּם נָבִיא, כִּי אָמְנָם לְהָשִׁיב הַבַּחֲרוּת אַחַר הַזִּקְנָה הֲרֵי הוּא כִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה זוּלָתִי בְּמִצְוַת הָאֵל פְּרָטִית, אוֹ בִּתְפִלָּה מַשֶּׂגֶת חֵן מֵאִתּוֹ. (יד) הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר – שֶׁהַמַּלְאָךְ לֹא אָמַר זֶה עַל צַד בְּרָכָה, אֲבָל דִּבֵּר כִּמְבַשֵּׂר בִּשְׁמוֹ. (כ) וַיֹּאמֶר ה' – אָז הִתְחִילָה הַנְּבוּאָה שֶׁהִיא מַדְרֵגָה לְמַעְלָה מִן הַמַּרְאָה שֶׁהָיְתָה בְּאָמְרוֹ "וַיֵּרָא אֵלָיו" (פסוק א). (כב) וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים... וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד – אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלַח לְהַשְׁחִית כְּבָר הִגִּיעוּ לִסְדוֹם, מִכָּל מָקוֹם אַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עוֹמֵד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים וּלְלַמֵּד זְכוּת, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים (ברכות י, א). וְכֵן בְּחַיָּבֵי מִיתוֹת אָמְרוּ: מַחְזִירִים אוֹתוֹ אֲפִלּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ פְּעָמִים וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו (סנהדרין מד, ב). (לג) וַיֵּלֶךְ ה' – הִמְתִּין שָׁם אַבְרָהָם, וְלֹא הִפְסִיק כַּוָּנָתוֹ לַנְּבוּאָה, עַד שֶׁנִּסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה, עַל הֵפֶךְ "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה'" (לעיל ד, טז). וְאַבְרָהָם שָׁב – שָׁב מִן הַמָּקוֹם שֶׁלִּוָּה שָׁם הַמַּלְאָכִים שֶׁשָּׁם נִתְיַחֵד עִמּוֹ הַדִּבּוּר. לִמְקוֹמוֹ – אֶל בֵּיתוֹ.

Sforno Bereshit 19:27ספורנו בראשית י״ט:כ״ז

אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה' – אֶל הַמָּקוֹם שֶׁלִּוָּה שָׁם אֶת הַמַּלְאָכִים, כִּי שָׁם הָיְתָה עָלָיו יַד ה', וְזֶה כִּי חָשַׁב לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, אַחֲרֵי שֶׁלֹּא מָצָא לָהֶם זְכוּת בַּדִּין.

Shadal Bereshit 18:1,3,9,13,17,20,22שד״ל בראשית י״ח:א׳,ג׳,ט׳,י״ג,י״ז,כ׳,כ״ב

(א) וירא אליו ה' – ע"י מלאכיו, וכמו שמפרש והולך (רשב"ם ונתיבות השלום). (ג) אדני – לגדול שבהם אמר, והוא שפגע בו ראשון, שהיה הולך לפני חבריו; ואמר אדוני בחירק, אמנם עשו אותו קודש (שבועות ל"ה ע"ב), כי סוף הענין הוכיח שהיה מלאך ה' והיה מדבר בשם שולחו. והכותים הגיהו: אם נא מצאתי חן בעיניכם אל נא תעברו מעל עבדכם. (ט) הנה באהל – נ"ל מפני שאין לה בנים והיא בושה, כטעם עקרת הבית (תהלים קי"ג:ט') העקרה היושבת בביתה ולא תראה החוצה מפני הבושה. כי אמנם הם לא באו אליו כמלאכים שלוחים לבשרו, ומה להם לבשרו שתלד לו בן? אלא מה שאמר להם שהיא באהל נתן להם מקום לבשר אותו שלא תהיה כל ימיה עקרת הבית, אבל עוד מעט תלד לו בן. אבל מאין היה לעוברי דרך לידע שהיה שמה שרה? אולי שמעו אברהם מזכיר שמה. (יג) ויאמר ה' – נקרא השליח בשם שולחו, וכאן קרא את המלאך בשם זה, כי רק עתה יוודע לקורא שהיה מלאך ה' שהיה יודע הנסתרות, אבל שרה לא הבינה שהוא מלאך, כי כבר אפשר שיאמר זה דרך השערה בעלמא, ואם לא כן לא היתה מכחשת. (יז) וה' אמר – מקרא זה ושנים שאחריו אינם דברי המלאך לאברהם (כדעת רשב"ם ונתיבות השלום בפסוק הקורם), אך הכתוב מגיד מה שאמר האל קודם לכן בינו לבין עצמו, כלו' מגיד מהשבת האל (כדעת רמב"ן), וזה כהקדמה למה שהוא בא לומר שהמלאך אמר לאברהם זעקת סדום ועמורה כי רבה וכו', כלו' ה' מאהבתו את אברהם לא רצה לכסות ממנו מה שהיה בלבו לעשות, על כן ציוה למלאך שיאמר לו זעקת סדום וגו' הדבור והמעשה נעשים על ידי שליח, אבל המחשבה והרצון אינם על ידי שליח. (כ) ויאמר ה' – אחד מן המלאכים. (כב) ויפנו משם האנשים – שנים מהם. ואברהם עודנו עומר לפני ה' – במסורה ובמדרשים (לא בתלמוד) הזכירו פסוק זה בכלל י"ח מלין תיקון סופרים, וזה לשון בראשית רבא (פרשה מ"ט י"ב) אמר ר' סימון תיקון סופרים הוא זה, שהשכינה היתה ממתנת לאברהם. אמנם (כדברי הראב"ע) אין לנו צורך לתיקון סופרים, כי הנה המלאך השלישי היה גם הוא הולך לדרכו אחר שסיים דבריו לאברהם, אלא שאברהם ניגש אליו והתפלל, על כן נתעכב המלאך אצלו, ואמנם סיבת התעכבו היתה, כי אברהם לא חזר לאחוריו, אלא עמד וניגש אליו ודיבר דבריו.

Shadal Bereshit 19:17,18שד״ל בראשית י״ט:י״ז,י״ח

(יז) ויאמר – אחד מהם, אותו שהיה מתראה הגדול שבהם, כמו באברהם (בראשית י"ח ג'), ושניהם קודם שייפרדו מאתו נתעכבו אצלו מעט לדבר עמו ולשמוע דבריה ואח"כ נשארו בסדום להפכה, ולוט וביתו הלכו להם. ולשעבר הייתי מפרש שאחר שהוציאוהו מן העיר אחד מהם הלך לו ורק אחד נשאר עם לוט להצילו, אך עתה בשנת תר"ג ראיתי כי לפי זה לא יובן איך היה המלאך המציל אומר לבלתי הפכי וגו' כי לא אוכל לעשות דבר וגו'. (יח) אל נא אדני – לשון רבים, וכן דעת רש"י שכתב (לפי דעת עצמו ולא על פי רבותינו) אל תאמרו אלי להימלט ההרה, ואח"כ אמר בלשון יחיד הנה נא מצא עבדך וכו' לגדול שבהם; ורבותינו (שבועות ל"ה ע"ב) עשו אותו קודש, מפני שהיה מלאך ומדבר בלשון שולחו, גם לוט דיבר לו כמדבר עם האל, שאמר ותגדל חסדך וגו'.

R. D"Z Hoffmann Bereshit 18:1-19:38,18:1-2,3-8,6-8,13-14,20-21רד״צ הופמן בראשית י״ח:א׳-י״ט:ל״ח,י״ח:א׳-ב׳,ג׳-ח׳,ו׳-ח׳,י״ג-י״ד,כ׳-כ״א

(יח:א-יט:לח) על ידי הברית שנכרתה זה עתה, נעשה אברהם יותר ראוי לקרבת האלהים מאשר קודם לכן. עם קיום מצוות המילה הוקדש כל ביתו לעבודתו ית', לרבות העבדים שבו. משום כך נתכבד בית זה בביקורם של מלאכי שמים אשר התנהגו בתוכו כמו אורחים בשר ודם, ואשר בישרו, בנוכחותה של שרה, את הבשורה המשמחת של הולדת הבן. ושרה שפקפקה תחילה במהימנותה של הבטחה זו, נשתכנעה לאחר מכן על ידי דבר ה'. שנים ממלאכים אלה נשלחו לשם החרבתן של הערים המושחתות סדום ועמורה, ולאברהם נודעה עצת אלהים זו. גם זה היה בעקבות ברית המילה. מיוחד במינו ומתמיה כאחד הוא תיאור הופעת ה' ומלאכיו שבפרשה זו, ומשום כך נראה לנו נכון להעיר כבר כאן הערות אחדות על אודות ההופעות האלוהיות אצל אבות האומה. נעיין תחילה בפרשתנו. הרי היא מתחילה במלים "וירא אלה ה'", ומראה אלהים זה מבואר בסמוך בהופעת שלושת המלאכים. בשיחתו עמהם פונה אליהם אברהם בפניה "אדני" (פסוק ג) והוא מקיים בהם הכנסת אורחים. הם שואלים על אודות שרה, ואחד מהם מבשר את בשורת הבן אשר יוולד לשרה (פסוק י). לאחר מכן מדבר הקב"ה עם אברהם. אחר יוצאים האנשים-המלאכים לדרכם לסדום, אברהם מלווה אותם, ובדרך ה' מגלה לו עצתו (פסוק יז ואילך). המלאכים פונים מעליו, והוא עדיין עומד לפניו ית', בתפילה, והנה רק שני מלאכים באים אל לוט (יט א). הם באים אל ביתו ומדברים אליו כמו שידבר הוא ית' עצמו – "כי משחתים אנחנו" וגו' (פסוק יג), "הנה נשאתי פניך" (פסוק כא). מלאך אחד מציל את לוט, ואילו ה' הוא אשר משחית את סדום (פסוק כד). מצינו איפוא, כי שלוש משימות שונות הוטלו על שלושת המלאכים, וכי כל מלאך מסתלק ממקום המאורע מיד עם מילוי המשימה שהוטלה עליו. אך עם זאת מציין הכתוב את הופעות המלאכים כהופעות ה', ואמנם מדברים הללו כאילו דיבר הוא ית' בכבודו, כאמור. מכל הנתונים הללו ניתן לקבל הבהרה מסויימת למשמעות הביטוי "וירא ה'", ביטוי המופיע אצל אברהם לראשונה. אמנם, גם לפני כן דיבר ה' עם בני תמותה – אדם, קין, נח. אך אף לגבי אחד מהם לא נאמר כי היה לו מראה אלהי. אצל אדם נאמר רק "וישמעו את קול ה' אלהים" (לעיל ג, ח), ואילו אברהם זוכה למראה ה' מיד עם כניסתו לארץ (לעיל יב ז). ושוב מדבר עמו ה' במראה אחר הנצחון על ארבעת המלכים – "במחזה" (טו, א), מחזה שאין הכתוב מפרט את טיבו. אבל הוא מפרט את טיבו בסמוך, בתיאור ברית בין הבתרים – "והנה תנור עשן ולפיד אש" (שם, יז). אגב, בדומה לכך מופיע כבוד ה' בשעת מתן תורה. וגם בקשר לחנוכת המשכן מסופר, שכבוד ה' נראה באש, אשר ירדה מן השמים ואכלה את העולה (ויקרא ט כג-כד). ובהיות בני ישראל במדבר עוברת לפניהם השכינה, ביום - בעמוד הענן, ובלילה - בעמוד אש (שמות יג כא). אבל גם הופעת מלאכי השמים מצינו לראשונה רק בתולדות האבות, תחילה אצל הגר בהיותה במדבר (לעיל טז, ז), והיא קוראת למלאך בשם "אל ראי". המקום השני שבו מוזכרת הופעת מלאכי ה', הוא בפרשתנו, אלא שכאן מתוארת הופעתם כהופעת ה'. שכן, כבר הרשב"ם והרמב"ם במורה הנבוכים טוענים, כי המלים "וירא אליו ה'" שבראשית הפרשה, מהוות משפט כולל אשר פרטיו מבוארים בהמשך הפרשה. והרמב"ם אף מוצא לו סמוכין לדעתו בדברי רבי חייא הגדול, וראה עוד להלן. ואכן יש כתובים בתורה שמהם יוצא בבירור, כי לעתים מצטייר מראה המלאך כמראהו ית'. שהנה, בשעה שיעקב חולם, אומר אליו המלאך - "אנכי האל בית-אל" (להלן לא, יא-יג). וכן הוא אומר (להלן מח, טו-טז) "האלהים אשר התהלכו וגו' האלהים הרעה אתי... המלאך הגאל אתי" וגו'. ובדומה לכך בשמות, שם נאמר (ג, ב) - "וירא מלאך ה' אליו" וגו', ובסמוך לזה (פסוק ד) נאמר – "וירא ה' כי סר" וגו'. ושוב מצינו כך בספר שופטים (ו, יא ואילך). המפרשים ניסו לבאר קושי זה בכך שבקשו לראות במקומות אלה את שמות ה' עצמם כמציינים את המלאכים, בחינת שלוחו של אדם כמותו, כלומר כל מה שאומר המלאך הפועל בשמו ית', אפשר לראותו כאילו ה' עצמו אמרו. ברם, הרמב"ן לשמות ג, ב דוחה ביאור זה, ואם אמנם אנו מבינים אל נכון את ביאורו שלו "על דרך האמת", כלומר על פי דרך סוד, הרי כוונתו לומר, שבמקומות אלה יש להבין "מלאך" כציון לאמצעי הזה, שהקב"ה משתמש בו כדי להראות את כבודו אל נביאיו ולהורות להם את הוראותיו. מלאך זה אף נקרא "מלאך פניו", כלומר מלאך שהוא פניו. יש לראות מלאך זה כתכונת ה' אשר באמצעותה הוא מנהיג את העולם כולו. אלא שכאן אין הרמב"ן רוצה לפרש כך. אין הוא מזהה את מראה ה' עם מראה המלאכים המוזכר לאחר מכן, אבל "וירא אליו ה'" הוא למעלה וכבוד לו, כענין שנאמר במשכן, "ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה'" וגו', כלומר גילוי שכינה זה מהווה מעין גמול לצדקת אברהם. ברם, לנו נראה יותר פירושו של הרשב"ם, גם במקומות האחרים וגם כאן - ה' מופיע באמצעות מלאכו, כפועל וכמדבר. ולהלן נראה את ביאורם של הפסוקים השונים על פי הנחה זו. (א-ב) וירא אליו – הכינוי "אליו" מוסב על אברהם המוזכר קודם לכן, ומכאן שפרשתנו קשורה אל קודמתה בקשר הדוק. ה' – הקב"ה בא אליו אל אברהם בתור ידיד מוכר היטב, ומשום כך השימוש בשם זה. והנה, אם אמנם פירוש "וישא עיניו" שבפסוק הבא הוא ביאורו-פירוטו של מראה ה' המוזכר בראשית הפרשה במלים "וירא אליו ה'" (כפי שנראה להלן לפסוק ג), ומראה המלאכים הוא איפוא אחד האופנים של מראה ה', אם כן הדבר, הרי היה צריך לפתוח גם את הסיפור על לוט והמלאכים במלים: וירא ה' אל לוט, וזה אינו. ויתרה מזה, ודאי שלוט לא היה ראוי למראה ה'. יוצא איפוא שהביטוי "וירא אליו ה'" בא לציין גם איזו ראייה פנימית-רוחנית של ה' על ידי אברהם - עינו הרוחנית של אברהם ראתה את ה' בשעה שעינו הגשמית היתה מבחינה בשלושה אנשים. לא ידע אברהם, כי ראייתו הפנימית וראייתו החיצונית קשורות זו בזו, לא ידע כי ה' שלח את שלושת המלאכים על מנת שגם עין הבשר שלו תוכל לספוג קרן מן המראה, שבו ניחונה עין רוחו. אבל הוא חשב את שלושת האנשים להלכים רגילים, ואף על פי כן לא השתהה, על אף האכסטזה הנבואית שבה היה שרוי באותה שעה, לא נמנע מלרוץ לקראתם ולנהוג בהם מידת הכנסת אורחים. (ג-ח) אדני – מחלוקת תנאים היא במסכת שבועות (לח, ע"ב), אם שם זה קודש הוא או חול. מדברי רבי חייא, האומר "לגדול שבהם אמר, זה מיכאל", מוכח שהוא סובר כאותו תנא, שלדבריו שם חול הוא זה. אמנם, לדעת רב במסכת שבועות וכן לפי שבת קכז, ע"א (ראה תוס' ד"ה דכתיב), הרי זה שם קודש, וכך אף נפסק להלכה, אך כבר העיר ר"ש דובנו בביאור, שלעתים קרובות ההלכה היא לפי הדרש ולא לפי פשוטו של מקרא. מכיון שכך הוא, הרי מותר לנו, בבואנו לפרש לפי פשוטו של מקרא, להתעלם מן ההלכה הפסוקה ולפרש לפי התנא קמא ורבי חייא, ומה גם שאף הרמב"ם והרמב"ן ואחרים מן המפרשים הראשונים מקבלים דעה זה. כפי שאומר הרמב"ם, הן זוהי עצם המחלוקת של התנאים - אם גילוי השכינה שמתואר במלים "וירא אליו" וגו' הוא גילוי בפני עצמו, בלי כל קשר אל המסופר מיד לאחר מכן, או לאו. הסוברים שהשם הוא קודש, מפרשים את גילוי השכינה כמעשה בפני עצמו, גילוי אשר לו זכה אברהם אבינו בשכר נאמנותו לה' ולמצוותו. מכיוון שאין להניח, כי אברהם יסתלק בלי אומר ודברים בשעה שהשכינה אצלו, הרי שצריך לראות בדבריו "אדני אם נא" וגו' פניה אליו ית', בה הוא מבקש מן השכינה שלא לעבור מלפניו עד שיקיים מצוות הכנסת אורחים. מכאן מסיק רב במסכת שבת את הכלל "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה". לעומתו רואה רבי חייא בפסוק א מעין כלל, שפרטי מתוארים בהמשך הפרשה, ולפיכך מהווים דברי אברהם שבפסוקים ג-ח פניה אל המלאכים, או יותר נכון אל הגדול שבהם, זה שגדולתו היתה ניכרת הן מצד תארו הן מצד מקומו. האם קרא, אולי, רבי חייא "אדני" בנו"ן חרוקה? הרמב"ן מסביר את לשון הרבים באומרו "והנה קראם בשם רבם, כי הכיר בהם שהם מלאכי עליון". אך אם כן הדבר, יקשה להבין מדוע זה יזמינם לאכול, כאילו הם בשר ודם. משום כן מוטב לקבל את ביאורו של ר"ש דובנו, לפיו לשון הרבים כאן הוא רבים של כבוד (Pluralis Majestatis), והנו"ן קמוצה ולא פתוחה בהתחשב עם הטעם רביע, שהנו לעתים טעם מפסיק. ואולי גם בא ניקוד זה בהתחשב עם הבשורה האלוהית, שנתבשר בה אברהם לאחר מכן על ידי המלאך, אף על פי שאברהם אמנם אמר "אדני" בנו"ן פתוחה. ואגב, לפי עדותו של הראב"ע ישנם כתבי יד שבהן הנו"ן פתוחה ולא קמוצה. (ו-ח) ויאכלו, "נראו כמי שאכלו ושתו", כך מפרשים חכמינו ז"ל, וכן אצל יוסף בן מתתיהו ואצל פילון. אולם התוספות מביאים מסדר אליהו רבה – "אוכלין ושותין ממש, מפני כבודו של אברהם". (יג-יד) ויאמר ה' – עתה מדבר ה' אל אברהם, כמובן באמצעות אחד משלושת המלאכים; ברם, שם ה' מוזכר כאן משום שאברהם מגיע עתה לידי הכרה, שיצורים אלוהיים לפניו ושדבר ה' נמסר לו באמצעותם. (כ-כא) אחרי שהמלאכים הסתלקו, מוציא הקב"ה אל הפועל את אשר החליט עוד קודם לכן - שלא להעלים מפני אברהם דבר. ויאמר ה', ה' מדבר גם כאן עם אברהם, כמו לעיל פסוק יג, באמצעות אחד משלושת המלאכים, וזאת באותו מקום, אשר אליו ליווה אברהם את אורחיו המלאכים, כפי שמוכח מפסוק לג דלהלן.

R. D"Z Hoffmann Bereshit 19:1-3,18-20רד״צ הופמן בראשית י״ט:א׳-ג׳,י״ח-כ׳

(א-ג) אדני – כאן הרי זה ודאי שם חול, שכן לוט ראה בהם אנשים רגילים (ואין הטעם נחשב כאן לטעם מפסיק). (יח-כ) אדני – לפי הכמינו ז"ל הרי זה שם קודש, וכך גם פוסק הרמב"ם להלכה. אולם הראב"ע ורבנו בחיי סוברים, ששם חול הוא זה, ואין הקמץ בא כאן אלא משום שהמלה בסוף הפסוק, ולכאורה משתמע גם מן המלה "אלהם", ש"אדני" לשון רבים הוא. אך כבר מפירושו של רש"י משמע, כי אין זו ראיה, כלומר פניתו הראשונה של לוט היא אל המלאכים, אליהם הוא אומר רק את שתי המלים – "אל נא," ואילו מיד אחרי כן הוא פונה אל ה' בתפילה באומרו, "אדני. הנה נא" וגו'. במלים אחרות, לפי דעתו, היא דעת חז"ל כאמור, מתקשר "אדני" אל הפסוק הבא. עוד יותר מסתבר פירושו של הריטב"א, לפיו "אלהם" = לפניהם, הווה אומר שכל הנאום כולו מופנה אל ה', והוא נאמר בנוכחותם של המלאכים. סיוע לדעה זו יש למצוא בעובדה, שכל נאומו של לוט בא בלשון יחיד, וכן בביטוי "להחיות את נפשי", שכבר חז"ל רואים בו פניה אל "מי שיש בידו להמית ולהחיות". לוט מדבר איפוא, לכאורה, אל אחד המלאכים, אך למעשה הוא מתפלל אל ה', כי עכשו הוא יודע שאמנם מלאך האלהים דבר עמו בשמו ית'.