Avraham/5

EN/HEע/E

Avraham

Sources

Bereshit 12:8בראשית י״ב:ח׳

He left from there to the mountain on the east of Bethel, and pitched his tent, having Bethel on the west, and Ai on the east. There he built an altar to Hashem and called on the name of Hashem.

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אׇהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַי"י וַיִּקְרָא בְּשֵׁם י"י.

Bereshit 12:10-20בראשית י״ב:י׳-כ׳

(10) There was a famine in the land. Abram went down into Egypt to live as a foreigner there, for the famine was severe in the land. (11) It happened, when he had come near to enter Egypt, that he said to Sarai his wife, “See now, I know that you are a beautiful woman to look at. (12) It will happen, when the Egyptians will see you, that they will say, ‘This is his wife.’ They will kill me, but they will save you alive. (13) Please say that you are my sister, that it may be well with me for your sake, and that my soul may live because of you.” (14) It happened that when Abram had come into Egypt, the Egyptians saw that the woman was very beautiful. (15) The princes of Pharaoh saw her, and praised her to Pharaoh; and the woman was taken into Pharaoh’s house. (16) He dealt well with Abram for her sake. He had sheep, cattle, male donkeys, male servants, female servants, female donkeys, and camels. (17) Hashem plagued Pharaoh and his house with great plagues because of Sarai, Abram’s wife. (18) Pharaoh called Abram and said, “What is this that you have done to me? Why did you not tell me that she was your wife? (19) Why did you say, ‘She is my sister,’ so that I took her to be my wife? Now therefore, see your wife, take her, and go your way.” (20) Pharaoh commanded men concerning him, and they brought him on the way with his wife and all that he had.

(י) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. (יא) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. (יב) וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. (יג) אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. (יד) וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד. (טו) וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. (טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים. (יז) וַיְנַגַּע י״י אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. (יח) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא. (יט) לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ. (כ) וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ.

Bereshit 13:4בראשית י״ג:ד׳

to the place of the altar, which he had made there at the first. There Abram called on the name of Hashem.

אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם י"י.

Bereshit 14:13-24בראשית י״ד:י״ג-כ״ד

(13) One who had escaped came and told Abram, the Hebrew. Now he lived by the oaks of Mamre, the Amorite, brother of Eshcol, and brother of Aner; and these were allies of Abram. (14) When Abram heard that his relative was taken captive, he led out his trained men, born in his house, three hundred and eighteen, and pursued as far as Dan. (15) He divided himself against them by night, he and his servants, and struck them, and pursued them to Hobah, which is on the left hand of Damascus. (16) He brought back all the goods, and also brought back his relative, Lot, and his goods, and the women also, and the people. (17) The king of Sodom went out to meet him, after his return from the slaughter of Chedorlaomer and the kings who were with him, at the valley of Shaveh that is, the King’s Valley. (18) Melchizedek king of Salem brought out bread and wine: and he was priest of God Most High. (19) He blessed him, and said, “Blessed be Abram of God Most High, possessor of heaven and earth: (20) and blessed be God Most High, who has delivered your enemies into your hand.” and he gave him a tenth of all. (21) The king of Sodom said to Abram, “Give me the people, and take the goods to yourself.” (22) Abram said to the king of Sodom, “I have lifted up my hand to Hashem, God Most High, possessor of heaven and earth, (23) that I will not take a thread nor a sandal strap nor anything that is yours, lest you should say, ‘I have made Abram rich.’ (24) I will accept nothing from you except that which the young men have eaten, and the portion of the men who went with me: Aner, Eshcol, and Mamre. Let them take their portion.”

(יג) וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם. (יד) וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. (טו) וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. (טז) וַיָּשֶׁב אֵת כׇּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם. (יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדׇרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. (יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. (יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. (כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. (כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. (כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל י״י אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. (כג) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכׇּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. (כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם.

Bereshit 15:7-8בראשית ט״ו:ז׳-ח׳

(7) He said to him, “I am Hashem who brought you out of Ur of the Chaldees, to give you this land to inherit it.” (8) He said, “Lord Hashem, how will I know that I will inherit it?”

(ז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי י״י אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. (ח) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה.

Bereshit 16:1-9בראשית ט״ז:א׳-ט׳

(1) Now Sarai, Abram’s wife, bore him no children. She had a handmaid, an Egyptian, whose name was Hagar. (2) Sarai said to Abram, “See now, Hashem has restrained me from bearing. Please go in to my handmaid. It may be that I will obtain children by her.” Abram listened to the voice of Sarai. (3) Sarai, Abram’s wife, took Hagar the Egyptian, her handmaid, after Abram had lived ten years in the land of Canaan, and gave her to Abram her husband to be his wife. (4) He went in to Hagar, and she conceived. When she saw that she had conceived, her mistress was despised in her eyes. (5) Sarai said to Abram, “This wrong is your fault. I gave my handmaid into your bosom, and when she saw that she had conceived, I was despised in her eyes. Hashem judge between me and you.” (6) But Abram said to Sarai, “Behold, your maid is in your hand. Do to her whatever is good in your eyes.” Sarai dealt harshly with her, and she fled from her face. (7) The angel of Hashem found her by a fountain of water in the wilderness, by the fountain in the way to Shur. (8) He said, “Hagar, Sarai’s handmaid, where did you come from? Where are you going?” She said, “I am fleeing from the face of my mistress Sarai.” (9) The angel of Hashem said to her, “Return to your mistress, and submit yourself under her hands.”

(א) וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. (ב) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי י״י מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. (ג) וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה. (ד) וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. (ה) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט י״י בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. (ו) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ. (ז) וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ י״י עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר. (ח) וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת. (ט) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ י״י שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ.

Bereshit 17:15-22בראשית י״ז:ט״ו-כ״ב

(15) God said to Abraham, “As for Sarai your wife, you shall not call her name Sarai, but her name will be Sarah. (16) I will bless her, and moreover I will give you a son by her. Yes, I will bless her, and she will be a mother of nations. Kings of peoples will come from her.” (17) Then Abraham fell on his face, and laughed, and said in his heart, “Will a child be born to him who is one hundred years old? Will Sarah, who is ninety years old, give birth?” (18) Abraham said to God, “Oh that Ishmael might live before you!” (19) God said, “No, but Sarah, your wife, will bear you a son. You shall call his name Isaac. I will establish my covenant with him for an everlasting covenant for his seed after him. (20) As for Ishmael, I have heard you. Behold, I have blessed him, and will make him fruitful, and will multiply him exceedingly. He will become the father of twelve princes, and I will make him a great nation. (21) But my covenant I establish with Isaac, whom Sarah will bear to you at this set time next year.” (22) When He finished talking with him, God went up from Abraham.

(טו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. (טז) וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ. (יז) וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. (יח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. (יט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. (כ) וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. (כא) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת. (כב) וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם.

Bereshit 18:19בראשית י״ח:י״ט

For I have known him, to the end that he may command his children and his household after him, that they may keep the way of Hashem, to do righteousness and justice; to the end that Hashem may bring on Abraham that which He has spoken of him.”

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ י״י לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא י״י עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.

Bereshit 21:22-32בראשית כ״א:כ״ב-ל״ב

(22) It happened at that time, that Abimelech and Phicol the captain of his army spoke to Abraham, saying, “God is with you in all that you do. (23) Now, therefore, swear to me here by God that you will not deal falsely with me, nor with my son, nor with my son’s son. But according to the kindness that I have done to you, you shall do to me, and to the land in which you have lived as a foreigner.” (24) Abraham said, “I will swear.” (25) Abraham complained to Abimelech because of a water well, which Abimelech’s servants had violently taken away. (26) Abimelech said, “I do not know who has done this thing. You did not tell me, neither did I hear of it, until today.” (27) Abraham took sheep and cattle, and gave them to Abimelech. Those two made a covenant. (28) Abraham set seven ewe lambs of the flock by themselves. (29) Abimelech said to Abraham, “What do these seven ewe lambs which you have set by themselves mean?” (30) He said, “You shall take these seven ewe lambs from my hand, that it may be a witness to me, that I have dug this well.” (31) Therefore he called that place Beersheba, because they both swore there. (32) So they made a covenant at Beersheba. Abimelech rose up with Phicol, the captain of his army, and they returned into the land of the Philistines.

(כב) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. (כג) וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. (כד) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ. (כה) וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ. (כו) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם. (כז) וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית. (כח) וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן. (כט) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. (ל) וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת. (לא) עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם. (לב) וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקׇם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים.

Bereshit 21:33בראשית כ״א:ל״ג

Abraham planted a tamarisk tree in Beersheba, and called there on the name of Hashem, the Everlasting God.

וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם י"י אֵל עוֹלָם.

Bereshit 22:1-2בראשית כ״ב:א׳-ב׳

(1) It happened after these things, that God tested Abraham, and said to him, “Abraham!” He said, “Here I am.” (2) He said, “Now take your son, your only son, whom you love, even Isaac, and go into the land of Moriah. Offer him there for a burnt offering on one of the mountains which I will tell you of.”

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. (ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

Bereshit 25:1בראשית כ״ה:א׳

Abraham took another wife, and her name was Keturah.

וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה.

Targum Onkelos Bereshit 12:8תרגום אונקלוס בראשית י״ב:ח׳

And he ascended from thence to the mountain east of Beth El, and spread out his tabernacle, having Beth El on the west and Ai on the east; and he builded there an altar before the Lord, and prayed in the name of the Lord.

וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן לְטוּרָא, מִמַּדְנַח, לְבֵית אֵל וּפַרְסֵיהּ לְמַשְׁכְּנֵיהּ, בֵּית אֵל מִמַּעְרְבָא וְעַי מִמַּדְנְחָא, וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ, וְצַלִּי בִּשְׁמָא דַּייָ.

Mishna Kiddushin 4:14משנה נוסח הדפוסים קידושין ד':י"ד

וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, (בראשית כד) וְאַבְרָהָם זָקֵן, וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כו) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

Mishna Avot 5:3משנה אבות ה׳:ג׳

"Our forefather Abraham was tested with ten trials and withstood all of them. This shows the love our forefather Abraham had [for God]."

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.

Tosefta Kiddushin 5:14תוספתא קידושין ה׳:י״ד

וברכו המקום בזקנותו יתר מנערותו וכל כך למה מפני שעשה את התורה עד שלא באת שנא׳ (בראשית כו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי תורתי לא נאמר אלא ותורותי מלמד שנתגלו לו טעמי תורה ודקדוקיה.

Sifre Devarim 6:5ספרי דברים ו׳:ה׳

Piska 32 Variantly: "And you shall love the Lord your G-d": Cause Him to be beloved by all men, as our father Abraham (did), viz. (Bereshith 12:5) "and the souls that they (Abraham and Sarah) had made in Charan." Now if all of mankind were gathered together to make a mosquito, they could not do so. How, then, is the above to be understood? Abraham converted them (from idol worship) and brought them under the wings of the Shechinah.

פיסקא לב דבר אחר: ואהבת את ה׳ אלוהיך – אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך, כענין שנאמר: ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י״ב) והלא אם מתכנסים כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה אינן יכולים לבראותו, ומה תלמוד לומר: ואת הנפש אשר עשו בחרן? אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסן תחת כנפי השכינה.

Bavli Yoma 28bבבלי יומא כ״ח:

GEMARA: It was taught in a baraita that the Sages disputed the precise expression that was employed in the Temple. Rabbi Yishmael says that the formula is: The light flashed; Rabbi Akiva says: The light has risen, which is brighter than a mere flash. Naḥuma ben Apakshiyon says: There is even light in Hebron. Matya ben Shmuel says that the appointed priest in charge of the lotteries says: The entire eastern sky is illuminated all the way to Hebron. Rabbi Yehuda ben Beteira says that this is what the appointed priest said: The entire eastern sky is illuminated all the way to Hebron and the entire nation has gone out, each and every person to engage in his labor. The Gemara questions Rabbi Yehuda ben Beteira’s version of the formula: If it is so that the people have gone to work, it has grown considerably lighter. People go to work after it is light. Apparently, Rabbi Yehuda ben Beteira is referring to a time after sunrise, not a time adjacent to dawn. The Gemara answers: It is that people have gone out to hire workers that we are saying. Owners of fields rose early, adjacent to dawn, to hire workers so that they could begin working when it is light. § Rav Safra said: The time for the afternoon prayer of Abraham begins from when the walls begin to blacken from shade. When the sun begins to descend from the middle of the sky, producing shadows on the walls, that marks the beginning of the setting of the sun and then the afternoon prayer may be recited. Rav Yosef said: And will we arise and derive a halakha from Abraham? Didn’t Abraham live before the Torah was given to the Jewish people, and therefore halakhot cannot be derived from his conduct? Rava said: The tanna derived a halakha from Abraham’s conduct, and we do not derive a halakha from his conduct? As it was taught in a baraita with regard to the verse: “And on the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised” (Leviticus 12:3), this verse teaches that the entire day is suitable for performance of the mitzva of circumcision. However, the vigilant are early in their performance of mitzvot and circumcise in the morning, as it is stated with regard to the binding of Isaac: “And Abraham arose early in the morning and saddled his donkey” (Genesis 22:3). He awakened early to fulfill the mitzva without delay. Apparently, halakha is derived from the conduct of Abraham. Rather, Rava said: With regard to Rav Yosef, it was not the matter of deriving halakha from the conduct of Abraham that is difficult. Rather, this is difficult for him, as we learned in a mishna: When Passover eves occur on Shabbat eves, the daily afternoon offering is slaughtered at six and a half hours of the day and sacrificed on the altar at seven and a half hours. The afternoon offering was slaughtered as early as possible to enable all the Paschal lambs, which were slaughtered after the daily afternoon offering was sacrificed, to be slaughtered and roasted before sunset, so that no labor would be performed on Shabbat. Now, if indeed this halakha is derived from the conduct of Abraham, let us slaughter the offering even earlier, from when the walls begin to blacken, just after the end of the sixth hour of the day. Apparently, halakha is not derived from the conduct of Abraham. The Gemara rejects this: What is the difficulty? Perhaps the walls of the Temple begin to blacken only at six and a half hours of the day because they are not perfectly aligned. The Temple walls were broad at the bottom and gradually narrowed as they reached the top; therefore, the upper part of the wall did not cast a shadow on the wall opposite it until six and a half hours of the day. Or, alternatively, it is different with regard to Abraham because there was great knowledge of astronomy [itztagninut] in his heart. He was able to precisely calculate the movements of the heavenly bodies and was therefore able to discern immediately after noon that the sun had begun its descent. Others require a half hour to be certain that the descent of the sun has begun. Or, alternatively Abraham was different because he was an Elder and sat and studied Torah in a yeshiva, where the Divine Presence rests. There he developed the expertise to determine the precise hour. As Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: From the days of our ancestors, yeshiva never left them. Our ancestors were leaders of their generations, who taught Torah to students who came to them. When they were in Egypt there was a yeshiva with them, as it is stated: “Go and gather the Elders of Israel” (Exodus 3:16), indicating that there were Sages among them who studied Torah. And similarly, when they were in the desert, there was a yeshiva with them, as it is stated: “Gather for me seventy men from the Elders of Israel” (Numbers 11:16). Abraham our Patriarch was himself an Elder and would sit in yeshiva, as it is stated: “And Abraham was old, advanced in years” (Genesis 24:1). From the apparent redundancy of the terms old and advanced in years, it is derived that old means that he was a wise Elder and prominent in Torah, and advanced in years means that he was elderly. Similarly, Isaac our Patriarch was an Elder and sat in yeshiva, as it is stated: “And it came to pass when Isaac was old and his eyes were dim” (Genesis 27:1). Similarly, Jacob our Patriarch was an Elder and sat in yeshiva, as it is stated: “And Israel’s eyes were heavy with age” (Genesis 48:10). Eliezer, servant of Abraham, was an Elder and sat in yeshiva, as it is stated: “And Abraham said to his servant, the elder of his household, who ruled over all he had” (Genesis 24:2). Rabbi Elazar said: The verse means that he had mastery over the Torah of his master, having gained proficiency in all of the Torah of Abraham. That is the meaning of the verse: “He is Damascus [Dammesek] Eliezer” (Genesis 15:2). Rabbi Elazar said: The word Dammesek is a contraction of he who draws [doleh] and gives drink [mashke] to others from his master’s Torah. Apropos the previous statement, the Gemara cites that Rav said: Abraham our Patriarch fulfilled the entire Torah before it was given, as it is stated: “Because [ekev] Abraham hearkened to My voice and kept My charge, My mitzvot, My statutes and My Torahs” (Genesis 26:5). Rav Shimi bar Ḥiyya said to Rav: And say that the verse means that he fulfilled only the seven Noahide mitzvot and not the entire Torah. The Gemara asks: But isn’t there also circumcision that Abraham clearly observed, which is not one of the Noahide laws? Apparently, Abraham fulfilled more than just those seven. The Gemara asks: And say that he fulfilled only the seven mitzvot and circumcision. Rav said to him: If so, why do I need the continuation of the verse, that Abraham kept: My mitzvot and myTorah? That is a clear indication that he fulfilled mitzvot beyond the seven Noahide mitzvot, and apparently fulfilled the entire Torah. Rav said, and some say Rav Ashi said: Abraham our Patriarch fulfilled the entire Torah, even the mitzva of the joining of cooked foods, a rabbinic ordinance instituted later, as it is stated: MyTorahs. Since the term is in the plural, it indicates that Abraham kept two Torahs; one, the Written Torah, and one, the Oral Torah. In the course of fulfilling the Oral Torah, he fulfilled all the details and parameters included therein. § It was taught in the mishna that Matya ben Shmuel says that the appointed priest asks: Is the entire eastern sky illuminated even to Hebron? And he says: Yes. The Gemara asks: Who said yes? If we say it is that person who is standing on the roof, does he dream and also interpret his dream? Is it reasonable that the one asking the question answers it? Rather, say that it was that person who is standing on the ground who said yes. From where does he know that the sky is illuminated such that he is able to answer yes? The Gemara suggests two possible solutions: If you wish, say it was that person who is standing on the ground who answered yes, and if you wish, say it was that person who is standing on the roof who answered. If you wish, say that the person who is standing on the roof said: The entire eastern sky is illuminated. And that person who is standing on the ground said to him: Has it illuminated even to Hebron? And he who is standing on the roof said to him: Yes. And if you wish, say instead that the person who is standing on the ground said: Is the entire eastern sky illuminated? And he who is standing on the roof said to him: Do you mean that it is illuminated even to Hebron? And he who is standing on the ground said to him: Yes, that is what I mean. § The mishna asks: And why did they need to ascertain this? The mishna answered that there was an incident where they confused the light of the moon with the light of the rising sun and slaughtered the daily morning offering too early. The Gemara asks: And are sunlight and moonlight mistaken for one another? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: A column of the light of the moon is not similar to a column of the light of the sun; a column of the light of the moon rises like a staff in one column while a column of the light of the sun diffuses to here and to there? The Gemara answers that the school of Rabbi Yishmael taught: It was a cloudy day, and then even the moonlight diffuses to here and to there, which caused them to err and believe that it was the rising sun. Rav Pappa said: Learn from this statement of Rabbi Yishmael that a cloudy day is similar to a completely sunny day because the sunlight is further diffused by the clouds. The Gemara asks: What are the practical ramifications of the statement that a cloudy day is similar to a completely sunny day? The Gemara explains: The ramifications are with regard to spreading hides to dry them. On a cloudy day, wherever the hides are placed they will be exposed to sunlight. Alternatively, the ramifications are according to that which Rava taught with regard to matza: A woman may neither knead dough for matza for Passover in the light of the sun nor may she prepare the dough with hot water heated in the sun. On a cloudy day, one may not knead the dough anywhere outside since the light of the sun is diffused everywhere. Apropos a cloudy day, the Gemara cites that Rav Naḥman said: The hazy light of the sun through the clouds is more damaging than the light of the sun itself. And your mnemonic is the cover of a jar of vinegar: As long as the jar is tightly closed, the odor of the vinegar does not spread and it intensifies. Even the slightest opening in the lid releases an odor more powerful than the odor generated by vinegar that was not sealed in a jar. The same is true with regard to the rays of the sun. With regard to sunlight that is obscured behind clouds, when it escapes through breaks in the clouds it is more powerful than direct sunlight. Dazzling sunlight, which shines through cracks in the clouds, is more harmful to the eyes than direct sunlight. And your mnemonic is a drip; water that drips on a person is more bothersome than water in which one completely immerses his body.

אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקלי וגו'. אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: ואימא שבע מצות! הא איכא נמי מילה. - ואימא שבע מצות ומילה! אמר ליה: אם כן מצותי ותורתי למה לי? אמר (רב) [רבא] ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורתי - אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה.

Bavli Nedarim 32aבבלי נדרים ל״ב.

Rabbi Abbahu said that Rabbi Elazar said: For what reason was Abraham our Patriarch punished and his children enslaved to Egypt for 210 years? Because he made a draft [angarya] of Torah scholars, as it is stated: “He led forth his trained men, born in his house” (Genesis 14:14). These trained men that he took to war were actually his disciples, who were Torah scholars. And Shmuel said: Because he greatly examined [hifriz] the characteristics of the Holy One, Blessed be He, as it is stated: “Whereby shall I know that I shall inherit it?” (Genesis 15:8). And Rabbi Yoḥanan said: He was punished because he distanced people from entering under the wings of the Divine Presence, as it is stated that the king of Sodom said to him: “Give me the people and take the goods to yourself” (Genesis 14:21), but Abraham refused to take any goods either. If he had not listened to the king of Sodom and had allowed the people to remain with him, he would have brought the prisoners under the wings of the Divine Presence.

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בת"ח, שנאמר (בראשית יד): וירק את חניכיו ילידי ביתו, ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנא' (בראשית טו): במה אדע כי אירשנה; ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר (בראשית יד): תן לי הנפש והרכוש קח לך. וירק את חניכיו ילידי ביתו – רב אמר: שהוריקן בתורה, ושמואל אמר: שהוריקן בזהב. שמנה עשר ושלש מאות – א"ר אמי בר אבא: אליעזר כנגד כולם. איכא דאמרי: אליעזר הוא דחושבניה הכי הוי.

Bavli Sotah 10a-10bבבלי סוטה י׳.-י׳:

The Gemara discusses Abraham’s house: It is written: “And he planted an eshel in Beersheba, and called there on the name of the Lord, the Everlasting God” (Genesis 21:33). Reish Lakish says: This teaches that Abraham made an orchard and planted in it all kinds of sweet things. The tanna’im Rabbi Yehuda and Rabbi Neḥemya disagree as to the meaning of the word “eshel.” One said that it means an orchard [pardes], and one said that it means an inn [pundak]. The Gemara continues: Granted, according to the one who said that it means an orchard, this is what is written: “And he planted,” and this is suitable language for an orchard. But according to the one who said that he opened an inn, what is the meaning of the phrase “and he planted”? The Gemara answers: As it is written: “And he shall plant [vayitta] the tents of his palace between the seas and the beauteous holy mountain; and he shall come to his end, and none shall help him” (Daniel 11:45), indicating that the word vayitta, and he planted, is also used to indicate pitching tents. The verse there states: “And he planted an eshel in Beersheba, and called there [vayyikra] on the name of the Lord, the Everlasting God” (Genesis 21:33). Reish Lakish said: Do not read this word literally as “vayyikra,” and he called, {י:} but rather as vayyakri, and he caused others to call. This teaches that Abraham our forefather caused the name of the Holy One, Blessed be He, to be called out in the mouth of all passersby. How so? After the guests of Abraham ate and drank, they arose to bless him. He said to them: But did you eat from what is mine? Rather, you ate from the food of the God of the world. Therefore, you should thank and praise and bless the One Who spoke and the world was created. In this way, Abraham caused everyone to call out to God.

{בראשית כ״א:ל״ג} ויטע אשל בבאר שבע אמר ריש לקיש מלמד שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים. רבי יהודה ורבי נחמיה חד אמר פרדס וחד אמר פונדק בשלמא למ״ד פרדס היינו דכתיב ויטע אלא למ״ד פונדק מאי ויטע כדכתיב {דניאל י״א:מ״ה} ויטע אהלי אפדנו וגו׳. ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם אמר ריש לקיש אל תיקרי ויקרא {י:} אלא ויקריא מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב״ה בפה כל עובר ושב כיצד לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו אמר להם וכי משלי אכלתם משל אלהי עולם אכלתם הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם.

Bavli Sanhedrin 99bבבלי סנהדרין צ״ט:

Reish Lakish said: With regard to anyone who teaches Torah to the son of another, the verse ascribes him credit as though he formed that student, as it is stated: “And Abram took Sarai his wife…and the souls that they formed in Haran” (Genesis 12:5). They are given credit for forming the students to whom they taught Torah.

אמר ריש לקיש כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר {בראשית י״ב:ה׳} ואת הנפש אשר עשו בחרן ר׳ (אליעזר) אומר כאילו עשאן לדברי תורה שנאמר {דברים כ״ט:ח׳} ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם רבא אמר כאילו עשאו לעצמו שנאמר ועשיתם אותם אל תקרי אותם אלא אתם.

Bereshit Rabbah 38:13בראשית רבה ל״ח:י״ג

וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו (בראשית יא, כח), רַבִּי חִיָּא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַב אַדָא דְּיָפוֹ, תֶּרַח עוֹבֵד צְלָמִים הָיָה, חַד זְמַן נְפֵיק לַאֲתַר, הוֹשִׁיב לְאַבְרָהָם מוֹכֵר תַּחְתָּיו. הֲוָה אָתֵי בַּר אֵינַשׁ בָּעֵי דְּיִזְבַּן, וַהֲוָה אֲמַר לֵהּ בַּר כַּמָּה שְׁנִין אַתְּ, וַהֲוָה אֲמַר לֵיהּ בַּר חַמְשִׁין אוֹ שִׁתִּין, וַהֲוָה אֲמַר לֵיהּ וַי לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא דַּהֲוָה בַּר שִׁתִּין וּבָעֵי לְמִסְגַּד לְבַר יוֹמֵי, וַהֲוָה מִתְבַּיֵּשׁ וְהוֹלֵךְ לוֹ. חַד זְמַן אֲתָא חַד אִתְּתָא טְעִינָא בִּידָהּ חָדָא פִּינָךְ דְּסֹלֶת, אֲמָרָהּ לֵיהּ הֵא לָךְ קָרֵב קֳדָמֵיהוֹן, קָם נְסֵיב בּוּקְלָסָא בִּידֵיהּ, וְתַבְרִינוּן לְכָלְהוֹן פְּסִילַיָא, וִיהַב בּוּקְלָסָא בִּידָא דְּרַבָּה דַּהֲוָה בֵּינֵיהוֹן. כֵּיוָן דַּאֲתָא אֲבוּהָ אֲמַר לֵיהּ מַאן עָבֵיד לְהוֹן כְּדֵין, אֲמַר לֵיהּ מַה נִּכְפּוּר מִינָךְ אֲתַת חָדָא אִתְּתָא טְעִינָא לָהּ חָדָא פִּינָךְ דְּסֹוֹלֶת, וַאֲמַרַת לִי הֵא לָךְ קָרֵיב קֳדָמֵיהון, קָרֵיבְתְּ לָקֳדָמֵיהוֹן הֲוָה דֵּין אֲמַר אֲנָא אֵיכוֹל קַדְמָאי, וְדֵין אֲמַר אֲנָא אֵיכוֹל קַדְמָאי, קָם הָדֵין רַבָּה דַּהֲוָה בֵּינֵיהוֹן נְסַב בּוּקְלָסָא וְתַבַּרִינוֹן. אֲמַר לֵיהּ מָה אַתָּה מַפְלֶה בִּי, וְיָדְעִין אִינוּן. אֲמַר לֵיהּ וְלֹא יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶּׁפִּיךָ אוֹמֵר. נַסְבֵיהּ וּמְסָרֵיהּ לְנִמְרוֹד. אֲמַר לֵיהּ נִסְגוֹד לְנוּרָא, אֲמַר לֵיהּ אַבְרָהָם וְנִסְגּוֹד לְמַיָא דְּמַטְפִין נוּרָא. אֲמַר לֵיהּ נִמְרוֹד נִסְגּוֹד לְמַיָא, אֲמַר לֵיהּ אִם כֵּן נִסְגּוֹד לַעֲנָנָא דְּטָעִין מַיָא. אֲמַר לֵיהּ נִסְגּוֹד לַעֲנָנָא. אָמַר לֵיהּ אִם כֵּן נִסְגּוֹד לְרוּחָא דִּמְבַדַּר עֲנָנָא. אֲמַר לֵיהּ נִסְגּוֹד לְרוּחָא. אֲמַר לֵיהּ וְנִסְגּוֹד לְבַר אֵינָשָׁא דְּסָבֵיל רוּחָא. אֲמַר לֵיהּ מִלִּין אַתְּ מִשְׁתָּעֵי, אֲנִי אֵינִי מִשְׁתַּחֲוֶה אֶלָּא לָאוּר, הֲרֵי אֲנִי מַשְׁלִיכֲךָ בְּתוֹכוֹ, וְיָבוֹא אֱלוֹהַּ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וְיַצִּילְךָ הֵימֶנּוּ. הֲוָה תַּמָן הָרָן קָאֵים פְּלוּג, אָמַר מַה נַּפְשָׁךְ אִם נָצַח אַבְרָהָם אֲנָא אָמַר מִן דְּאַבְרָהָם אֲנָא וְאִם נָצַח נִמְרוֹד אֲנָא אֲמַר דְּנִמְרוֹד אֲנָא. כֵּיוָן שֶׁיָּרַד אַבְרָהָם לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצֹּל, אָמְרִין לֵיהּ דְּמַאן אַתְּ, אֲמַר לְהוֹן מִן אַבְרָהָם אֲנָא, נְטָלוּהוּ וְהִשְּׁלִיכוּהוּ לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו, וְיָצָא וּמֵת עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח וגו׳.

Bereshit Rabbah 39:14בראשית רבה ל״ט:י״ד

וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (בראשית יב, ה), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר זִמְרָא אִם מִתְכַּנְסִין כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לִבְרֹא אֲפִלּוּ יַתּוּשׁ אֶחָד אֵינָן יְכוֹלִין לִזְרֹק בּוֹ נְשָׁמָה, וְאַתְּ אָמַר וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ, אֶלָּא אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁגִּיְּרוּ, וְאִם כֵּן שֶׁגִּיְּרוּ לָמָּה אֲשֶׁר עָשׂוּ, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְקָרֵב אֶת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמְגַיְּרוֹ כְּאִלּוּ בְּרָאוֹ. וְיֹאמַר אֲשֶׁר עָשָׂה, לָמָּה נֶאֱמַר אֲשֶׁר עָשׂוּ, אָמַר רַב הוּנָא אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת אֶת הַנָּשִׁים.

Bereshit Rabbah 39:16בראשית רבה ל״ט:ט״ז

וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה׳ (בראשית יב, ח), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר שְׁלשָׁה מִזְבְּחוֹת בָּנָה, אֶחָד לִבְשׂוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶחָד לְקִנְיָנָהּ, וְאֶחָד שֶׁלֹא יִפְּלוּ בָנָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יהושע ז, ו): וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה׳ עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ הִתְחִילוּ מַזְכִּירִים זְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, כז): וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, כְּלוּם בָּנָה אַבְרָהָם מִזְבֵּחַ בָּעַי אֶלָּא שֶׁלֹא יִפְּלוּ בָנָיו בָּעָי. (בראשית יב, ח): וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה׳, מְלַמֵּד שֶׁהִקְרִיא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּפִי כָּל בְּרִיָה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא, הִתְחִיל מְגַיֵּר גֵּרִים וּלְהַכְנִיסָם תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. (בראשית יב, ט): וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה, מְחַקֶּה וְהוֹלֵךְ וּמְכַוֵּן כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

Bereshit Rabbah 40:5בראשית רבה מ׳:ה׳

וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים (בראשית יב, יד), וְשָׂרָה הֵיכָן הָיְתָה, נְתָנָהּ בְּתֵבָה וְנָעַל בְּפָנֶיהָ, כֵּיוָן דִּמְטָא לְמִכְסָא, אָמְרִין לֵיהּ הַב מִכְסָא, אֲמַר אֲנָא יָהֵיב מִכְסָא, אָמְרִין לֵיהּ מָאנִין אַתְּ טָעִין, אֲמַר אֲנָא יָהֵיב דְּמָאנִין. אָמְרִין לֵיהּ דְּהַב אַתְּ טָעִין, אֲמַר אֲנָא יָהֵיב מִן דִּדְהַב. אָמְרוּ לֵיהּ מֶטַכְּסִין אַתְּ טָעִין, אֲמַר דִּמְטַכְּסֵי אֲנָא יָהֵיב. מַרְגָּלְיָן אַתְּ טְעוּן, אֲמַר אֲנָא יָהֵיב דְּמַרְגָּלְיָן. אָמְרִין לֵיהּ לָא אֶפְשָׁר אֶלָּא דִּפְתַחְתְּ וְחַמֵּית לָן מַה בְּגַוָּהּ. כֵּיוָן שֶׁפְּתָחָהּ הִבְהִיקָה כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם מִזִּיוָהּ. רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יוֹנָתָן בַּר חַגַּי מִשֵּׁם רַבִּי יִצְחָק אָמְרֵי אִיקוֹנִין שֶׁל חַוָּה נִמְסְרוּ לְרָאשֵׁי הַדּוֹרוֹת, לְהַלָּן כְּתִיב (מלכים א א, ד): וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד, מַגַּעַת עַד אִיקוֹנִין שֶׁל חַוָּה, בְּרַם הָכָא כִּי יָפָה הִיא מְאֹד, מְאֹד מֵאִיקוֹנִין שֶׁל חַוָּה. (בראשית יב, טו): וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִתְעַלָּה וְהוֹלֶכֶת, חַד אֲמַר אֲנָא יָהֵיב מְאָה דִנָּרִין וְאֵעָלֵל עִמָּהּ. וְחַד אֲמַר אֲנָא יָהֵיב מָאתָן וְאֵעָלֵל עִמָּהּ. אֵין לִי אֶלָּא בַּעֲלִיָּתָן בִּירִידָתָן מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (ירמיה לח, יג): וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן הַבּוֹר, מַעֲלִין אוֹתוֹ. אֵין לִי אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, בָּעוֹלָם הַבָּא מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (ישעיה יד, ב): וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם.

Bereshit Rabbah 61:1בראשית רבה ס״א:א׳

וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה (בראשית כה, א), כְּתִיב (תהלים א, א): אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ וגו׳, אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, זֶה דּוֹר הַפְלָגָה. (תהלים א, א): וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, אֵלּוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יג, יג): וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים. (תהלים א, א): וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב, זֶה אֲבִימֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ, טו): הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ וגו׳. (תהלים א, ב): כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ, (בראשית יח, יט): כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה. (תהלים א, ב): וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָב לֹא לִמְּדוֹ, וְרַב לֹא הָיָה לוֹ, וּמֵהֵיכָן לָמַד אֶת הַתּוֹרָה, אֶלָּא זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי כִלְיוֹתָיו כְּמִין שְׁנֵי רַבָּנִים, וְהָיוּ נוֹבְעוֹת וּמְלַמְּדוֹת אוֹתוֹ תּוֹרָה וְחָכְמָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים טז, ז): אֲבָרֵךְ אֶת ה׳ אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְרוּנִי כִלְיוֹתָי. (תהלים א, ג): וְהָיָה כְעֵץ שָׁתוּל, שֶׁשְּׁתָלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. (תהלים א, ג): אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, זֶה יִשְׁמָעֵאל. (תהלים א, ג): וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, זֶה יִצְחָק. (תהלים א, ג): וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ, אֵלּוּ בְּנֵי קְטוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה.

Bereshit Rabbah 61:4בראשית רבה ס״א:ד׳

וּשְׁמָהּ קְטוּרָה (בראשית כה, א), רַב אָמַר זוֹ הָגָר, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה וְהָכְתִיב (בראשית כה, א): וַיֹּסֶף, אֲמַר לֵיהּ עַל פִּי הַדִּבּוּר נְשָׂאָהּ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה ח, ה): וַיֹּסֶף ה׳ דַּבֵּר אֵלַי עוֹד. אֲמַר לֵיהּ וְהָכְתִיב: וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. אֲמַר לֵיהּ שֶׁמְקֻטֶּרֶת מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. אֲמַר לֵיהּ וְהָכְתִיב (בראשית כה, ו): וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, אֲמַר לֵיהּ פִּלַגְשָׁם כְּתִיב. (בראשית כה, ו): בְּעוֹדֶנּוּ חַי, אוֹתָהּ שֶׁיָּשְׁבָה עַל הַבְּאֵר וְאָמְרָה לְחַי הָעוֹלָמִים רְאֵה בְּעֶלְבּוֹנִי. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אַף עַל גַּב דְּאַתְּ אָמַר (בראשית כא, יד): וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר וגו׳, תֹּאמַר שֶׁנֶּחְשַׁד עָלֶיהָ בִּרְיָה, תַּלְמוּד לוֹמַר (בראשית כה, א): וּשְׁמָהּ קְטוּרָה, מִן קְטַר, כָּזֶה שֶׁהוּא חוֹתֵם גַּנְזַכָּה וּמוֹצִיאָהּ בְּחוֹתֶמֶת קְשׁוּרָה וַחֲתוּמָה. בַּר קַפָּרָא אָמַר תּוֹסַפְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרֻבָּה עַל הָעִקָּר, קַיִן עִקָּר וְהֶבֶל עַל יְדֵי שֶׁהוּא תּוֹסֶפֶת, דִּכְתִיב (בראשית ד, ב): וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, נוֹלַד הוּא וּשְׁתֵּי תְּאוֹמוֹתָיו. יוֹסֵף עִקָּר, וּבִנְיָמִין עַל יְדֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹ תּוֹסֶפֶת הוּא מַעֲמִיד עֲשָׂרָה, דִּכְתִיב (בראשית מו, כא): וּבְנֵי בִנְיָמִין בֶּלַע וָבֶכֶר וגו׳. עֵר עִקָּר, וְשֵׁלָה עַל יְדֵי שֶׁהוּא לְשׁוֹן תּוֹסֶפֶת הוּא מַעֲמִיד עֲשָׂרָה בָּתֵּי דִּינִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דברי הימים א ד, כא כג): בְּנֵי שֵׁלָּה בֶן יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ לְבֵית אַשְׁבֵּעַ וגו׳. עִקַּר שָׁנָיו שֶׁל אִיּוֹב לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁבְעִים שָׁנָה, נִתּוֹסַף לוֹ מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה, דִּכְתִיב (איוב מב, טז): וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. עִקַּר מַלְכוּתוֹ שֶׁל יְחִזְקִיָּהוּ לֹא הָיוּ אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְנִתּוֹסַף לוֹ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לח, ה): הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. יִשְׁמָעֵאל עִקָּר וּבְנֵי קְטוּרָה עַל יְדֵי שֶׁהֵן לְשׁוֹן תּוֹסֶפֶת (בראשית כה, ב): וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וגו׳.

Bereshit Rabbah 84:4בראשית רבה פ״ד:ד׳

דָּבָר אַחֵר, וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב וגו׳, אַבְרָהָם גִּיֵּר גִּיּוּרִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יב, ה): וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא אִם מִתְכַּנְסִין כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לִבְרֹאת אֲפִלּוּ יַתּוּשׁ אֶחָד אֵינָן יְכוֹלִין, וְאַתְּ אוֹמֵר (בראשית יב, ה): וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, אֶלָּא אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁגִּיֵּר אוֹתָם אַבְרָהָם, וְלָמָּה אָמַר עָשׂוּ, וְלֹא אָמַר גִּיְּרוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְקָרֵב אֶת הַגֵּר כְּאִלּוּ בְּרָאוֹ. תֹּאמַר אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר וְשָׂרָה לֹא הָיְתָה מְגַיֶּרֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, אֲשֶׁר עָשָׂה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אֲשֶׁר עָשׂוּ. אָמַר רַבִּי חוּנְיָא אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת אֶת הַנָּשִׁים, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר עָשׂוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מַכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילָן וּמַשְׁקָן וּמְקָרְבָן וּמַכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. יַעֲקֹב גִּיֵּר גִּיּוּרִים, דִּכְתִיב (בראשית לה, ב): וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וגו׳ וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב וגו׳, בְּיִצְחָק לֹא שָׁמַעְנוּ, וְהֵיכָן שָׁמַעְנוּ, רַבִּי יִצְחָק וְתָאנֵי לָהּ מִשּׁוּם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, כָּאן כְּתִיב: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, מַאי מְגוּרֵי אָבִיו מִגִּיּוּרֵי אָבִיו.

Vayikra Rabbah 2:10ויקרא רבה ב׳:י׳

מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁסָּפַר עַצְמוֹ עִם הַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים, אָדָם הֶעֱלָה שׁוֹר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סט, לב): וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר, נֹחַ קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח, כ): וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה׳, אַבְרָהָם קִיֵּם אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו, ה): עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם וגו׳, שֶׁהוּא עָשָׂה קָרְבָּן וְהִקְרִיב אַיִל, יִצְחָק קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ לִפְנֵי אָבִיו כְּשֶׂה זָבוּחַ. יַעֲקֹב קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לה, ד): וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת [כל] אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וגו׳. יְהוּדָה קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לח, ח): בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וגו׳. יוֹסֵף קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, יב יג): כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וגו׳ לֹא תִרְצָח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה לֹא תַחְמֹד, עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה לָהֶם וְהֵם עָשׂוּ אוֹתָהּ מֵאֲלֵיהֶן, לְפִיכָךְ אֲהֵבָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַהֲבָה גְּמוּרָה וְהִשְׁוָה אֶת שְׁמָם לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (תהלים קיט, א): אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָּרֶךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה׳, וְאָמַר (דברים לב, ד): הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, וְאָמַר (תהלים יח, לא): הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ.

Vayikra Rabbah 11:5ויקרא רבה י״א:ה׳

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים יח, כו כז): עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְבַר תָּמִים תִּתַּמָּם, עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה פָּתַר קְרָא בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, כֵּיוָן שֶׁבָּא בַּחֲסִידוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בַּחֲסִידוּת. בְּשָׁעָה שֶׁבָּא בִּתְמִימוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בִּתְמִימוּת. וּבְשָׁעָה שֶׁבָּא בְּעַקְמָנוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בְּעַקְמָנוּת. בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבָּרֵר עַל עֲסָקָיו, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרַר לוֹ עֲסָקָיו. אֵימָתַי בָּא בַּחֲסִידוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (בראשית יח, ג): אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ, מַה כְּתִיב תַּמָּן (בראשית יח, כב): וְאַבְרָהָם עוֹדֶנוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה׳, אָמַר רַבִּי סִימוֹן תַּקָּנַת סוֹפְרִים, שְׁכִינָה הָיְתָה מַמְתֶּנֶת לוֹ. אֵימָתַי בָּא בִּתְמִימוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (בראשית יח, כח): אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁם הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה, מַה כְּתִיב (בראשית יח, כח): וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. אֵימָתַי בָּא בְּעַקְמָנוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (בראשית טו, ב): וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי, מַה כְּתִיב תַּמָּן (בראשית טו, ד): לֹא יִירָשְׁךָ זֶה. אֵימָתַי נִתְבָּרֵר עַל עֲסָקָיו, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (בראשית טו, ח): בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, מַה כְּתִיב תַּמָּן (בראשית טו, יג): יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ.

Vayikra Rabbah 25:6ויקרא רבה כ״ה:ו׳

תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּקֵשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא כְּהֻנָּה מִשֵּׁם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יח): וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, כֵּיוָן שֶׁהִקְדִּים בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם, אָמַר לוֹ אַבְרָהָם וְכִי מַקְדִּימִין בִּרְכַּת עֶבֶד לְבִרְכַּת הָאָדוֹן, הוֹצִיאָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמֶּנּוּ וּנְתָנָהּ לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קי, א): נְאֻם ה׳ לַאדֹנִי, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (תהלים קי, ד): נִשְׁבַּע ה׳ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק, עַל דִּבּוּרוֹ שֶׁל מַלְכִּי צֶדֶק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יד, יט): בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אַבְרָהָם כֹּהֵן גָּדוֹל הָיָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נִשְׁבַּע ה׳ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם, וּכְתִיב (בראשית יז, יא): וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם, וּמֵהֵיכָן יִמּוֹל אִם יִמּוֹל מִן הָאֹזֶן עֲדַיִן אֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַקְרִיב, אִם יִמּוֹל מִן הַלֵּב עֲדַיִן אֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַקְרִיב, אִם יִמּוֹל מִן הַפֶּה עֲדַיִן אֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַקְרִיב, מֵהֵיכָן יִמּוֹל וְיִהְיֶה כָּשֵׁר לְהַקְרִיב, הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ מִצְוַת הַגּוּף. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אַרְבַּע עָרְלוֹת הֵן, נֶאֱמַר עָרְלָה בָּאֹזֶן (ירמיה ו, י): הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם, עָרְלָה בַּפֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ו, ל): וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם. נֶאֶמְרָה בַּלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט, כה): וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב. וּכְתִיב (בראשית יז, א): הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, מֵהֵיכָן יִמּוֹל אִם יִמּוֹל מִן הָאֹזֶן עֲדַיִן אֵינוֹ תָּמִים, אִם יִמּוֹל מִן הַפֶּה עֲדַיִן אֵינוֹ תָּמִים, מֵהֵיכָן יִמּוֹל וְיִהְיֶה תָּמִים הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ עָרְלַת הַגּוּף. נַגְדָּא אָמַר כְּתִיב (בראשית יז, יב): וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים, מֵהֵיכָן יִמּוֹל, אִם מִן הָאֹזֶן עֲדַיִן אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, אִם מִן הַפֶּה עֲדַיִן אֵינוֹ מְדַבֵּר, אִם מִן הַלֵּב עֲדַיִן אֵינוֹ יָכוֹל לְחַשֵּׁב, מֵהֵיכָן יִמּוֹל וְיִהְיֶה שׁוֹמֵעַ וּמְדַבֵּר וּמְחַשֵּׁב הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ עָרְלַת הַגּוּף, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מִסְתַּבְּרָא דְּנַגְדָּא (בראשית יז, יד): וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק, וְתָנוּ לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא וְעָרֵל זָכָר, וְכִי יֵשׁ עָרֵל נְקֵבָה, אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁרוֹאִין אוֹתוֹ וְיוֹדְעִין אִם זָכָר הוּא אוֹ נְקֵבָה מִשָּׁם מוֹלִין אוֹתוֹ.

Shemot Rabbah 1:1שמות רבה א׳:א׳

אתה מוצא שאברהם ייסר את יצחק בנו ולמדו תורה והדריכו בדרכיו, דכתיב באברהם (בראשית כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי, וכתיב (בראשית כ"ה) ואלה תולדות יצחק בן אברהם, ללמדך שהיה דומה לאביו בכל דבר, בנוי בחכמה בעושר ובמעשים טובים, תדע לך שבן שלשים ושבע שנה היה כשעקדו אביו, וכתיב ואברהם זקן בא בימים ועקדו וכפתו כשה ולא נמנע, לפיכך (בראשית כ"ה) ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, הוי ואוהבו שחרו מוסר, כיוצא בו היה יצחק משחר מוסר ליעקב שלמדו יצחק תורה ויסרו בבית תלמודו, שנאמר (בראשית כ"ה) ויעקב איש תם וגו', ולמד מה שלמדו אביו, ואח"כ פירש מאביו ונטמן בבית עבר ללמוד תורה, לפיכך זכה לברכה וירש את הארץ, שנאמר (בראשית ל"ז) וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, ואף יעקב אבינו ייסר את בניו ורידה אותם ולמדם דרכיו, שלא היה בהם פסולת, שכן כתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', השוון כלם ליעקב שכולם צדיקים כיוצא בו היו, הוי ואוהבו שחרו מוסר.

Tanchuma Chayyei Sarahתנחומא חיי שרה

(ח) וַיֹּסֶף אַבְרָהָם. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן? וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֶלָה. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁאִם מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם וְיֵשׁ לוֹ בָנִים, שֶׁלֹּא יִשָּׂא עַד שֶׁיַּשִּׂיא אֶת בָּנָיו וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה לְעַצְמוֹ, שֶׁכָּךְ עָשָׂה אַבְרָהָם אַחַר מִיתַת שָׂרָה, הִשִּׂיא אֶת יִצְחָק וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא אִשָּׁה לְעַצְמוֹ. מִנַּיִן? מִן מַה שֶּׁכָּתוּב, וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק, וְאַחַר כָּךְ וַיֹּסֶף אַבְרָהָם. אָמַר יִצְחָק, אֲנִי לָקַחְתִּי אִשָּׁה וְאָבִי עוֹמֵד בְּלֹא אִשָּׁה. מֶה עָשָׂה? הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ אִשָּׁה. רַבִּי אוֹמֵר, הִיא הָגָר, הִיא קְטוּרָה. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ קְטוּרָה? שֶׁהָיְתָה קְשׁוּרָה כַּנּוֹד. וְרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים: אִשָּׁה אַחֶרֶת לָקָח. וּמַה טַּעַם שֶׁל רַבִּי שֶׁאוֹמֵר, הָגָר הִיא קְטוּרָה. שֶׁכָּתוּב בְּיִצְחָק, וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי. אוֹתָהּ שֶׁכָּתוּב בָּהּ, וַתִּקְרָא שֵׁם ה׳ הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי (בראשית טז, יג). מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁהִיא הָגָר, דָּבָר אַחֵר, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ קְטוּרָה? שֶׁנָּאִים מַעֲשֶׂיהָ כַּקְּטֹרֶת. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְגוֹ׳. הֱוֵי אוֹמֵר, וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָעוֹלָם הַזֶּה הַצַּדִּיקִים מוֹלִידִים טוֹבִים וְרָעִים, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא כֻּלָּם יִהְיוּ צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי (ישעיה ס, כא). וְאוֹמֵר: הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה׳ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה (ישעיה ס, כב). וְכֵן יְהִי רָצוֹן אָמֵן.

Tanchuma Kedoshim 13תנחומא קדושים י״ג

וכי תבואו אל הארץ. שלמה אמר, זממה שדה ותקחהו וגו' (מש' לא טז). בוא וראה כל מה שהרהר אברהם אבינו בלבו, נתן לו הקדוש ברוך הוא. הרהר על ארץ ישראל, נתן לו, שנאמר, אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו' (בראשי' טו ז). אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אתה נתת לי רשות לומר לפניך, שנאמר, ויאמר, ה' אלהים, במה אדע כי אירשנה (שם שם ח). אמר לו, ידוע תדע (שם שם יג). אוי לאדם שמוציא דבר מתוך פיו ואינו יודע היאך מוציאו. שאברהם על שאמר במה אדע, השיבו, ידוע תדע וגו', ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (שם). מי שמדבר בפני כל אדם, מתחייב בנפשו. מי שמדבר בפני הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה שמתחייב בנפשו ובבניו ובבני בניו עד סוף כל הדורות עד שיחיו המתים. [אלו לא דיין אלא בשעת הדין בשעה שנפשו של אדם נשמטה ממנו]. וזהו ששלמה צוח, כל עמל אדם לפיהו (קהלת ו ז). כל מצוה וצדקה שאדם עושה, דיו לשעה שנפשו של אדם יוצאה הימנו. לכך כתיב, כל עמל אדם לפיהו. כיון ששמע אברהם מן הקדוש ברוך הוא ידוע תדע, הרהר בלבו. אמר, אפשר כל אומה שמשתעבדת בבני, שהיא יוצאה בשלום ואינה מתחייבת. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגו' (בראשית טו יד). לכך נאמר, זממה שדה ותקחהו.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 15:13תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית ט״ו:י״ג

And he said to Abram, Knowing, thou must know, that thy sons shall dwell in a land not their own, because thou hast not believed, and they will subjugate and afflict them four hundred years;

ואמר לאברם מינדע תינדע ארום דיירין יהון בנך בארעא דלא דילהון חלף דלא הימנת וישעבדון בהון ויסגפון יתהום ארבע מאה שנין.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 21:33תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית כ״א:ל״ג

And he planted a garden, (lit., "a paradise,") at the Well of the Seven Lambs, and prepared in the midst of it food and drink for them who passed by and who returned; and he preached to them there, Confess ye, and believe in the Name of the Word of the Lord, the everlasting God.

ואנציב פרדיסא בבירא דשבע חורפן ואתקין בגויה מיכלא ומשקיא לעבוריא ולתאוביא והוה מכריז עליהון תמן אודו והימינו בשם מימרא דייי אלקא עלמא.

Pirkei DeRabbi Eliezer 8פרקי דרבי אליעזר ח׳

נח מסר לשם ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה ונקרא כהן וכי שם בן נח כהן היה אלא ע״י שהיה בכור והיה משרת ביום ובלילה לפיכך נקרא כהן, שנאמר (בראשית יד, יח): ״וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם״ וגו׳. ושם מסר לאברהם ונכנס בסוד העיבור ועביר השנה ונקרא כהן, שנאמר (תהלים קי, ד): ״נִשְׁבַּע י״י וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם״. ומנין שמסר שם לאברהם, שנאמר (תהלים קי, ד): ״עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק״.

Pirkei DeRabbi Eliezer 26פרקי דרבי אליעזר כ״ו

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן הנס הראשון כשנולד אברהם בקשו כל גדולי מלכות והקוסמים להרגו ונחבא בבית הרן שלש עשרה שנה השמש ולא הירח ולאחר שלש עשרה שנה יצא מבית הרן מדבר בלשון הקדש ומאס באלילים ומשקץ את הפסילים ובטח בשם יוצרו ואמר אשרי אדם בוטח בך הנס השני נחבש בבית האסורים עשרה שנים שלשה בכותי ושלשה בבי דרי ולאחר עשר שנים שלחו והביאו אותו אצלו והשליכוהו לתוך כבשן האש ומלך הכבוד פשט יד ימינו והצילו מכבשן האש שנ׳ ויאמר אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים הנס השלישי טלטולו מבית אביו ומארץ מולדתו והביאו לחרן ושם מת תרח אביו ועתדיי אמו והטלטול קשה לאדם יותר מכל ומניין טלטולו שנ׳ ויאמר ה׳ אל אברם לך לך הנס הרביעי מיום שנבראו שמים וארץ לא הביא הב״ה רעב בעולם אלא בימי אברהם ולא בכל הארצות אלא בארץ כנען לנסותו ולהורידו למצרים שנ׳ ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה הנס החמשי נלקח שרה אשתו לפרעה לאשה וכי יש אדם שרואה את אשתו נלקחה לאיש אחר ואינו קורע את בגדיו אלא שלא קרב אליה ומניין שנלקחה שרה לפרעה לאשה שנ׳ ויראו אותה שרי פרעה ר׳ יהושע בן קרחא אומר באותה הלילה שנלקחה שרה אמנו ליל יום טוב הפסח היה והביא הב״ה על פרעה ועל ביתו נגעים גדולים להודיע שכך הוא עתיד להכות את עם ארצו שנ׳ וינגע ה׳ את פרעה נגעים גדולים וכו׳ במצרים כתיב עוד נגע אחד אביא על פרעה וכי נגעים היו והלא מכת גדולי מצרים היו והמכות נמשלו בנגעים לכך נאמר וינגע ה׳ את פרעה וכו׳ ר׳ יהושע בן קרחא אומר שרה היתה אשת פרעה מאהבתו אותה כתב לה בשטר כתובתה כל ממונו בין כסף בין זהב בין עבדים וקרקעות וכתב לה את ארץ גושן לאחוזה לפיכך ישבו בני ישראל בארץ גושן בארץ שרה אמם וכתב לה את הגר בתו מפלגשו שפחה ומניין שהייתה הגר בתו של פרעה מפלגשו שנ׳ ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר והשכים פרעה בבקר ונבהל שלא קרב אליה ושלח וקרא לאברהם ואמר לו הרי אשתך שרי לפניך וכל שטר כתובתה עמה קח ולך ואל תעמוד בארץ הזאת שנ׳ ועתה הנה אשתך קח ולך ויצו עליו פרעה אנשים מעבור אברהם לבא אל ארץ כנען גר בארץ פלשתים להנפש שם והלך והכל צפוי לפני הב״ה ושלח אבימלך ויקח את שרה סבור להעמיד ממנה בנים שנ׳ וישלח אבימלך ויקח את שרה ונעשה אבימלך וכל נקבות ביתו עקרות ואפי׳ קדמאי לאבימלך עד ביצי כנים עקרות שנ׳ כי עצור עצר ה׳ וירד מיכאל המלאך ושלף את חרבו עליו אמר לו אבימלך זה דין אמת ומשפט אמת להרגני עד שלא ידעתי הגוי גם צדיק תהרוג אמ׳ לו השב אשת האיש כי נביא הוא ר׳ יהושע בן קרחה אומ׳ לר׳ (טרפו) [טרפון] כל מה שנתן אבימלך לאברהם בעבור שרה נתן שנ׳ ויקח אבימלך צאן ובקר ויתן לאברהם ועמד אברהם והיה מתפלל לפני הב״ה ואמר לפניו רבונו של עולם בראת את העולם לפריה ורביה אבימלך וכל נקבות ביתו יפרו וירבו ונעתר לו הב״ה שנ׳ ויתפלל אברהם על אבימלך וירפא אלהים את אבימלך ואת אמהותיו וילדו.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 4:3ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית ד':ג'

ואכן אמרתי: ״אם ציוה עליהם״, כי אין אני רואה את עצמי מחוייב לקבל את אחת מהדעות שנאמרו בענין המצוות שניתנו בעשרים וששת הדורות שמאדם ועד משה: כי יש אומרים: שכל תרי״ג המצוות נתנו להם. ויש אומרים: שלא נתנו להם אלא ז׳ בלבד. ויש אומרים: שלושים בלבד. אבל אני קובע בהם שלוש מדרגות ואומר: • המצוות שמצאתי במפורש שניתנו להם, כגון קרבן, ומעשר ויבמה אומר שהיו בידם. • והמצוות שמצאתי בהן במפורש שלא היו בידם, כגון פסח מצה וסוכה, אומר שלא היו להם. • והמצוות שלא מצאתי בהן לא זה ולא זה כגון טומאת קרי וזרע כלאיים אומר: אפשר שהיו בידם ואפשר שלא היו ולא אחליט בהן שום דבר, וזאת היא הדעה הנכונה. ומשום כך אמרתי כאן: אם היתה להם {המצווה להקריב} מבן עשרים שנה או מבן כ״ה או מבן ל׳, ולא אמרתי דבר מוחלט. ולפי היסוד הזה אני הולך בכל מצוות של הדורות הראשונים, וראשית מה שמצאתי מזה {מן המצוות שנתנו לראשונים} הוא: קרבן, בהמה, וקידוש בכורות כמסופר על הבל. ושלוש מצוות אלה אי אפשר שקין והבל עשו אותם מדעתם אלא על פי מצות מצוה. וחוקת מחוקק. כי דבר זה {הקרבנות} אין השכל מחייבו במושכל ראשון, אדרבא, הוא זקוק לאילוף ושכנוע עד שיסכימו לקבלו.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 20ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית כ׳

(ב-ג) ואמר ויסע – חזר אברהם על מעשה זה ואמר על שרה שהיא אחותו, והלא כבר ראינו מה שגרם לו {דבר זה} במצרים מן היגון והתוכחה. גם אנו רואים את הכופרים המונין אותנו בכך עד היום ואומרים: מפני מה לא אמר את האמת ולא בטח בה׳ כי יותר טוב היה שיחטאו הם תוך ידיעה {שהיא אשתו} משישקר הוא, ויביא את שרה בצרה, ואנשי הארץ יהיו נקיים מעוון במעשיהם עמה. ונאמר, ובאלהים נעזר: הנוכח במקום המעשה רואה מה שהבלתי נוכח אינו רואה, ואברהם היה אחד מן החכמים והמאמינים, שאינם ״מניחים דבר שלא במקומו״. וכשאנו רואים שפחד מפני המות, אנו יודעים, שאמנם נתאמת אצלו, שדרכם להרוג אנשים בגלל נשותיהם, ולפיכך ירא היה אברהם שיהרגו אותו, ויקחו את שרה באיסור, ואסון יבוא עליה ועליהם, ואולי גם תאבד האומה כולה עם המלך אם יעזרו לו, או על שתיקתם, ומשום כך ראה לנכון לאמור ״אחותי היא״, בדרך הסתרת מלה אשר הזכרנו, דהיינו שהיא קרובתו, דבר שהוא מותר מצד הלשון, ועל ידי זה יחלץ הוא מן המיתה ומן האסון, והם – מן החטא. ואם יכשלו בחטא ויקחו אותה, הרי בהכרח יהיה זה באחד משני האופנים: א. או שידברו עמו עליה בצדק וביושר, ואם לא ישיא אותה להם, לא {יקחוה}. ב. או שיתנהגו אתו בכפייה, ולא יבקשו ממנו רשות עליה, ואז הרי עוד יש בידו לתת לה גט פיטורין, ותהיה היא מותרת על פי הדין, והם נקיים מעוון חמור, ואף שאינם ראויים לכך; ולא עוד, אלא שיתכן שהיה דרכם לתת גט לאשה בשעת סכנה מפני השלטון. ואמר אברהם אחותי היא ולא אמר ׳אשתי׳ כי כך היה האמת, ויהיה זה כמו שהיה היוצא למלחמה, בזמן שלטון ישראל, נותן גט על תנאי לאשתו, כמו שאנו מחייבים בזמננו את המפליג בים לתת גט על תנאי לאשתו, וכמו שהיה הכהן הגדול ביום הכפורים נותן גט בתנאי לאחת מנשיו. ואם עשה זאת {הרי מוטב}, ואם לא, הרי אפשר היה לו לעשות כך בכל שעה שיראה צורך בכך, ולהציל את הכל. הלא תראה, שהתורה חוזרת על מעשהו זה, ומדברת על כך בנעימה של שבח, וגם מזכירה דבר דומה לזה אצל יצחק, מבלי להתבייש בכך. ואלמלי היה בזה מהמכוער והמגונה, לא היתה חוזרת על זה, ואף הוא לא היה עושה זאת מעיקרא.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 21:33ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית כ״א:ל״ג

ויטע אשל – א. כדי שיקהלו אצלו אנשים, ככתוב: יושב בגבעה תחת האשל ברמה, ב. ועוד כדי שיתקבצו שמה הרבה מבעלי החיים, כאמור: אשר שם צפורים יקננו. ויקרא בשם ה׳ – שהיה מגייר אנשים ומכניסים בדת, ולפיכך הוסיף בכנוי ה׳, אלהי עולם – שהיא פעולת פועל, וכדומה לזה.

R. Chananel Bereshit 16ר׳ חננאל בראשית ט״ז

(ה) חמסי עליך – כי החמס כסה הכתוב והמלאך גלה אותו וענין חמסי כי שרה היתה משתעבדת בהגר והיתה כפופה אליה ואברהם אמר לה כי הוא עון פלילי לענותה ומנעה עצמה מלהשתעבד בה ועתה נתאמרה אליה ועל כן אמרה ישפוט אם כדברי שאני משתעבדת או כדבריך ועל זה נקוד כי אין המשפט נאמר להרע לו והמלאך אמר הדין עמה שובי אל גברתך והתעני כמו שהיית עושה כבתחלה (דרשות אבן שועיב).

Rashi Bereshit 12:8רש״י בראשית י״ב:ח׳

ויעתק משם AND HE REMOVED FROM THERE – supply the word אהלו "his tent". מקדם לבית אל means ON THE EAST OF BETHEL. Consequently Bethel lay to his west, and that is what it states בית אל מים BETHEL ON THE WEST. אהלה HIS TENT – This word is written with a ה suffixed instead of the usual ו so that it may read אָהֳלָהּ "her tent" to intimate that first he pitched a tent for his wife and afterwards one for himself (Genesis Rabbah 39:15). ויבן שם מזבח AND HE BUILDED THERE AN ALTAR – He perceived by the gift of prophecy that his descendants would once stumble (fall into sin) there through Achan's transgression (see, Joshua 7): therefore he prayed there for them (Genesis Rabbah 39:15).

ויעתק – את אהלו. מקדם לבית־אל – במזרחה של בית־אל, נמצאת בית־אל במערבו, הוא שנאמר: בית־אל מים. אהלו – אהלה כתיב, בתחלה נוטה את אהל אשתו ואחר כך את שלו, בראשית רבא (בראשית רבה ל״ט:ט״ו). ויבן מזבח – נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן, והתפלל עליהם.

Rashi Bereshit 12:10-14רש״י בראשית י״ב:י׳-י״ד

(10) רעב בארץ A FAMINE IN THE LAND – in that land only to test him whether he would take exception to God's commands in that He had bidden him to go to the land of Canaan and now forced him to leave it (Pirkei D'Rabbi Eliezer 26). (11) הנה נא ידעתי BEHOLD NOW I KNOW – The Midrashic explanation is: Until now he had not perceived her beauty owing to the extreme modesty of both of them; now, however, through this event, he became cognisant of it (Midrash Tanchuma, Lech Lecha 5). Another explanation: Usually, because of the exertion of travelling a person becomes uncomely, but she had retained her beauty (Genesis Rabbah 40:4). Still, the real sense of the text is this: Behold, now the time has come when I am anxious because of thy beauty. I have long known that thou art fair of appearance: but now we are travelling among black and repulsive people, brethren of the Ethiopians (Kushim), who have never been accustomed to see a beautiful woman. A similar example is, (Genesis 19:2) "Behold, now, my lords, turn aside I pray you."). (13) למען ייטב לי בעבורך THAT IT MAY BE WELL WITH ME FOR THY SAKE – they may give me presents. (14) ויהי כבא אברם מצרימה AND IT CAME TO PASS WHEN ABRAM WAS COME INTO EGYPT –It should have said, "when they were come into Egypt"; but the use of the singular teaches us that he hid her in a chest, and when they demanded the custom dues they opened it and discovered her (Genesis Rabbah 40:5).

(י) רעב בארץ – באותה ארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של מקום, שאמר לו ללכת לארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת הימינה. (יא) הנה נא ידעתי – מדרש אגדה: שעד עכשיו לא הכיר בה מרוב צניעות שבשניהם, ועכשיו על ידי מעשה. דבר אחר: שעל ידי טורח הדרך אדם מתבזה, וזו עמדה ביופיה. ופשוטו: הנה נא הגיעה שעה שיש לדאג על יופייך, ידעתי – זה ימים כי יפת מראה את – ועכשיו אנו באין בין אנשים שחורים ומכוערים אחיהם של כושיים, ולא הורגלו באשה יפה. ודומה לו: הנה נא אדוני סורו נא (בראשית י״ט:ב׳). (יג) למען ייטב לי בעבורך – יתנו לי מתנות. (יד) ויהי כבא אברם מצרימה – היה לו לומר: ויהי כבאם מצרימה. אלא לימד שהטמינה בתיבה, ועל ידי שתבעו המכס פתחו וראו אותה.

Rashi Bereshit 25:1רש״י בראשית כ״ה:א׳

קטורה KETURAH – This is Hagar. She was named Keturah because her deeds were as beautiful (sweet) as incense (Ketoreth) (Genesis Rabbah 61), and because she tied her womb and did not consort with any man from the day she separated from Avraham.

קטורה – זו הגר, ונקראת קטורה על שנאים מעשיה כקטורת, ושקשרה פתחה שלא נזדווג לה אדם מיום פרשה מאברהם.

Rashi Bereshit 26:5רש״י בראשית כ״ו:ה׳

שמע אברהם בקלי ABRAHAM HEARKENED TO MY VOICE when I put him to the test. וישמר משמרתי AND KEPT MY CHARGE – This refers to precautionary measures which are intended to make us avoid the infringement of Biblical prohibitions: such are the Rabbinical inhibition of marriage between relatives in the second degree and the Rabbinical regulations regarding not doing certain acts on the Sabbath (cf. Yevamot 21a). מצותי MY COMMANDMENTS – those matters which, had they not been written in the Torah, we would nevertheless hold that they are fitting matters to be the subject of a commandment, such as robbery and murder (cf. Yoma 67b). חקותי MY ORDINANCES – matters which our evil inclination and the heathen nations argue against the necessity of prohibiting, such as the eating of swine's flesh and the wearing of garments made of a mixture of wool and linen — things for which there are no apparent reasons but which are the King's decrees and enactments imposed on His subjects (Yoma 67b). ותורתי AND MY LAWS – The plural serves to include with the written Law also the Oral Law which prescribes commands that are an ancient institution given by God to Moses from Sinai (cf. Genesis Rabbah 64:4).

בקולי – כשנסיתי אותו. משמרתי – גזירות להרחקה על הזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות ושבות לשבת. מצוותי – מצות שאילו לא נכתבו ראויין להצטוות, כגון גזל ושפיכות דמים. חקתי – דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהן: אכילת חזיר, לבישת שעטנז, שאין טעם בדבר, אלא המלך גזר חקו על עבדיו. תורותי – להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני.

Kuzari 1:47כוזרי א׳:מ״ז

אָמַר הֶחָבֵר: אַרְבַּעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת. וּפְרָטָם מְבֹאָר מִימוֹת אָדָם וְשֵׁת וֶאֱנוֹש עַד נֹחַ, עַד שֵׁם וְעֵבֶר אֶל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב עַד משֶׁה. וְאֵלֶּה מִפְּנֵי הִתְחַבְּרוּתָם הָיוּ לֵב אָדָם וּסְגֻלָּתוֹ, וּלְכָל אֶחָד מֵהֶם הָיוּ בָנִים כַּקְּלִיּפוֹת, אֵינָם דּוֹמִים לָאָבוֹת וְלֹא הִתְחַבֵּר בָּהֶם הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְנִמְנָה הַמִּנְיָן לְאֵלֶּה הָאֱלֹהִיִּים וְהָיוּ יְחִידִים וְלֹא רַבִּים, עַד שֶׁהוֹלִיד יַעֲקֹב אָבִינוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְשָׁבָה הָאֱלֹהוּת בְּקָהָל רַב וּבָהֶם הָיָה הַמִּנְין. וַאֲנַחְנוּ קִבַּלְנוּ מִנְיַן שְׁנֵי הַקַּדְמוֹנִים מִמּשֶׁה, וְנֵדַע מַה שֶּׁיֵשׁ מִמּשֶׁה וְעַד עָתָּה.

Rashbam Bereshit 18:1רשב״ם בראשית י״ח:א׳

Vayyera' THE LORD APPEARED TO HIM: In what manner? Three men who were angels came to him. For in many instances the appearance of an angel is described as a manifestation of God, as it is written (Ex.23.21), "My [= God's] name is in him [= the angel of vs. 20]"; the messenger is equivalent to the sender. Similarly it is written (Ex. 3.2), "An angel of the LORD appeared to him in a blazing fire out of a bush," but in the continuation there it is written (Ex. 3.4), "The LORD saw that he had turned aside." Kehom AS THE DAY GREW HOT: Why write "as the day grew hot"? To inform you that since when the angels came to Lot it is written that (Gen. 19.1), "The two angels came to Sodom in the evening," that is why Lot said to them (Gen. 19.2), "Turn aside to your servant's house to spend the night." However, since they came to Abraham's house "as the day grew hot" – in the morning, when guests are not wont to lodge but to eat and continue their journeys – Abraham did not invite them to sleep; rather (vs. 5), "Eat, and then go on."

(א-ב) כחום היום – מה צורך לכתוב כחום היום, אלא להודיעך כי בלוט כת׳: ויבאו {שני} המלאכים סדמה בערב (בראשית י״ט:א׳), ולכך אמר להם לוט סורו נא אל בית עבדכם ולינו (בראשית י״ט:ב׳), אבל אברהם לפי שבאו אליו כחום היום בבקר שאין דרך אורחים ללון אלא לאכול ולעבור, לפיכך לא אמר להם אברהם ללון אלא וסעדו לבכם אחר תעבורו (בראשית י״ח:ה׳).

Rashbam Bereshit 22:1רשב״ם בראשית כ״ב:א׳

Vayhi AFTER THESE EVENTS: The phrase, "after these events (׳ahar ha-devarim ha-'elleh)," always connects events to the preceding chapter. "After ('ahar) these events" (Gen. 15.1) that Abraham killed the kings (14.15), God said to him (15.2), "Abram, do not be afraid" of those nations. "After ('ahare) these events" (22.20), that Isaac was born (21.2), "Abraham was told" further that "Bethuel begot Rebekah" (22.20-23). "After ('ahar) these events" (Est. 3.1), that Mordecai informed on Bigtan and Teresh (Est. 2.22), "King Ahasueres elevated Haman" (Est. 3.1), who wanted to kill Mordecai; Mordecai benefited from his having saved the king's life and Haman was [eventually] hanged. Here, also, "After these events," that Abraham made a pact – obligating himself, his children and his grandchildren – with Abimelech and gave him the seven ewes of the flock; and God became angry about this, since the land of the Philistines is included in the Israelite borders, within which God commanded, "You shall not let a soul stay alive" (Dt. 20.16), and in Joshua (15.45-7) lots were cast over the cities of the five Philistine lords; accordingly, God tested (nissah) Abraham," i.e. He provoked him and caused him pain. [Nissah means to provoke,] as it is written (Job 4.2), "Since He provoked you with suffering (hanissah) you are unable;" [and it is written,] (Ex. 17.7) "because they provoked (nassotam) the LORD [ – hence the name] Massah and Meribah [Provocation and Quarrelsomeness];" [and it is written,] (Ps. 26.2) "Test me, O LORD, and provoke me (venasseni)." In other words, God said to Abraham, "You took pride in the son that I granted you, making a pact between yourselves and their children, now go and offer him as a burnt offering and let it be seen what good your making a pact accomplished!" Later I found a similar interpretation in Midrash Samuel: "The ark of the LORD remained in the territory of the Philistines seven months" (I Sam. 6.1). It is written (Gen 21.30), "Accept these seven ewes from my hand." God said to him, "You gave him seven ewes, I swear that his descendants will wage seven successful wars against your descendants"; another interpretation, "I swear that his descendants will kill the following seven righteous men from among your descendants: Samson, Hofni, Phineas, Saul and his three sons"; another interpretation, "I swear that his descendants will destroy seven sanctuaries: the Tent of Assembly, Gilgal, Nob, Shiloh, Gibeon and the two temples"; another interpretation, "The ark will remain in Philistine territory for seven months." Nissah is equivalent to contraria in the vernacular.

ויהי אחר הדברים האלה – כל מקום שנאמר: אחר הדברים האלה מחובר על הפרשה שלמעלה. אחר הדברים האלה (בראשית ט״ו:א׳), שהרג אברהם את המלכים אמר לו הקב״ה: אל תירא אברם, מן האומות. ויהי אחר{י} הדברים האלה (בראשית כ״ב:כ׳), שנעקד יצחק, ויוגד לאברהם לאמר עוד ובתואל ילד את רבקה (בראשית כ״ב:כ״ג). וכן: אחר הדברים האלה (אסתר ג׳:א׳) שהגיד מרדכי על בגתן ותרש, גדל המלך אחשורוש את המן – שרצה להרוג את מרדכי, והועיל לו מה שהציל את המלך ונתלה המן. אף כאן, אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו של {אבימלך}, ונתן לו שבע כבשות הצאן, וחרה אפו של הקב״ה על זאת, שהרי ארץ פלשתים {נתן לו לזרעו, כדכתוב ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים,} וגם ביהושע מטילין על ערי חמשת סרני פלשתים גורל בכלל גבול ישראל (יהושע י״ג:ג׳, ט״ו:מ״ה-מ״ז), והקב״ה ציוה עליהם לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז). לכן: והאלהים נסה את אברהם – קינתרו וציערו כדכתיב: הנסה דבר אליך תלאה (איוב ד׳:ב׳), על נסותם את י״י (שמות י״ז:ז׳), מסה ומריבה, בחנני י״י ונסני (תהלים כ״ו:ב׳). כלומר: נתגאיתה בבן שנתתיך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם, ועתה לך והעלהו לעולה, ויראה מה הועילה כריתות ברית שלך. {ניסה – לשון תרגום והנם זועפים (בראשית מ׳:ו׳) – נסיסין.} וכן מצאתי אחרי כן במדרש של שמואל (מדרש שמואל י״ב): ויהי ארון י״י בשדה פלשתים שבעה חדשים (שמואל א ו׳:א׳). כת׳: את שבע כבשות תקח מידי (בראשית כ״א:כ״ח). אמר לו הקב״ה: אתה נתתה לו שבע כבשות, חייך שבניו עושים שבע מלחמות עם בניך ונוצחין אותן. דבר אחר: חייך שבניו הורגים שבע צדיקים מבניך, ואילו הן: שמשון, חפני, ופנחס, שאול ושלשה בניו. דבר אחר: חייך שבניו מחריבים שבע משכנות, ואילו הן: אהל מועד, וגלגל, נוב, ושילה, {וגבעון,} ובית עולמים {תרין}. דבר אחר: שארון מחזיר בשדה פלשתים שבעה חדשים. נסה – קונטרארי״אה.

Rashbam Bereshit 26:5רשב״ם בראשית כ״ו:ה׳

'Eqev BECAUSE ('eqev) ABRAHAM OBEYED ME: at the time of the binding of Isaac, as it is written there (Gen. 22.18), "because ('eqev) you have obeyed me." Vayyishmor FOLLOWED MY MANDATE: E.g. circumcision, about which it is written (Gen. 17.9), "you shall follow (tishmor) my covenant." Misvotay MY COMMANDMENTS: E.g. the rule that circumcision takes place on the eighth day of life, about which it is written (Gen. 21.4), "as God had commanded (sivvah) him." Huqqotay MY LAWS AND MY TEACHING: According the true plain meaning of Scripture, this refers to all the well-accepted laws, like theft, adultery, covetousness, civil laws and hospitality for guests, all of which were observed before the giving of the Torah but were repeated and elaborated to the Israelites [at Sinai where] they entered a covenant to fulfil them.

עקב אשר שמע אברהם בקולי – על העקידה, דכתיב: עקב אשר שמעת בקולי (בראשית כ״ב:י״ח). וישמור משמרתי – כגון מילה, דכתיב בה: ואתה את בריתי תשמור (בראשית י״ז:ט׳). מצותי – כגון מצות שמונה ימים, דכתיב: {וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים} כאשר ציוה אותו אלהים (בראשית כ״א:ד׳). חוקותי ותורותי – לפי עיקר פשוטו כל המצות הניכרות, כגון גזל ועריות וחימוד {ממון} ודינין והכנסת אורחים, כלם היו נוהגין קודם מתן תורה אלא שנתחד׳{שו} ונתפרש{ו} לישראל וכרתו ברית לקיימן.

Rashbam Reconstructed Bereshit 12:5רשב״ם המשוחזר בראשית י״ב:ה׳

ואת הנפש אשר עשו בחרן – לפי הפשט עבדים ושפחות. (כ״י מינכן 252 עם תיקונים ע״פ כ״י אוקספורד מארש 225)

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 12:5אבן עזרא בראשית פירוש ראשון י״ב:ה׳

רכושם – מקנה, וכן: כי היה רכושם רב (בראשית י״ג:ו׳). ואת הנפש – עבדים ילידי בית. או: עשו – כמו: קנו, וכן: עשה לי את החיל הזה (דברים ח׳:י״ז). ויש אומרים [בדברי קבלה:] הנפשות שהורום האמת לעבוד השם. וטעם ויצאו ללכת – אל המקום אשר אמר השם.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 12:8אבן עזרא בראשית פירוש ראשון י״ב:ח׳

וטעם ויקרא בשם י״י – תפלה. או: קריאת בני אדם לעבוד השם.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 15:8אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ט״ו:ח׳

ואברהם האמין בשם (בראשית ט״ו:ו׳), כי בנו יירשנו. ועל ירושת הארץ בקש אות, כאשר עשה גדעון (שופטים ו׳:י״ז). ועוד: כי טעם שבועת השם שיהיה הדבר בלא תנאי, כי כלל נבואות הם על תנאי. והנה לא חטא אברהם בעבור שבקש לכרות לו ברית.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 13:4ר׳ יוסף בכור שור בראשית י״ג:ד׳

ויקרא שם אברם – על שהשיבו שלם. אי נמי, סיפור דברים הוא: אל מקום המזבח אשר בנה שם בתחילה בשם ה׳. ונראה: דאיתא להא ואיתא להא.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 15:8ר׳ יוסף בכור שור בראשית ט״ו:ח׳

במה אדע כי אירשנה – אין לומר ששאל אות להקב״ה, שכבר האמין. ועוד: מה אות נתן לו, תחילה אמר לו, ולבסוף אמר לו כמו כך. אלא: במה אדע כי אירשנה – כלומר, יודע אני שאירשנה, אלא במה אירשנה – באיזה זמן, ובאיזה דור, ומתי יהיה, וכמה אירש ממנה. כמו שאומר באחאב, שאמר לו הנביא הראית {את} כל ההמון {הגדול הזה} הנני נתנו בידך ויאמר אחאב: במי (מלכים א כ׳:י״ג-י״ד) – על ידי מי אנצח. וכן כאן, על ידי מה ובאיזה עיניין תבא הירושה.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 18:24ר׳ יוסף בכור שור בראשית י״ח:כ״ד

ולא תשא למקום וגו׳ – כלומר: ראוי וכבוד לפניך שתשא לרשעים מפני הצדיקים, שזהו דרך חסד ורחמים, ולא שתכלה הצדיקים בשביל הרשעים. שאין זה משפט, כי הצדיקים מה פשעו.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 21:33ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״א:ל״ג

ויטע אשל – אילן גדול להיות לזכרון על הברית. ובתלמוד: דתליא באשלי רברבי (בבלי ביצה כ״ז.), דומיא: יתלה באילן גדול (בבלי פסחים קי״ב.). ויקרא שם בשם ה׳ – וכן הודאה להקב״ה, שנתן לו גדולה עד שהמלכים כורתים עמו ברית מפני גדולתו.

Rambam Commentary on the Mishna Avot 5רמב״ם פירוש המשנה אבות ה׳

(ג) הי׳ נסיונות שנתנסה אברהם אבינו כולם דבר הכתוב. הא׳ הגרות באמרו יתברך לך לך מארצך וגו׳. הב׳ הרעב אשר נמצא בארץ כנען בבואו שם והוא יעדו ואעשך לגוי גדול וזה נסיון גדול והוא אמר ויהי רעב בארץ. והג׳ חמס המצרים עליו בהלקח שרה לפרעה. הד׳ הלחמו בד׳ מלכים. הה׳ לקחו הגר לאשה אחר שנואש מהוליד משרה. הו׳ הוא המילה אשר צוה בה בימי הזקנה. הז׳ חמס מלך גרר עליו בלקחו שרה גם כן. הח׳ גרש הגר אחרי הבנותו ממנה. הט׳ הרחקת בנו ישמעאל והוא אמרו יתברך אל ירע בעיניך על הנער וגו׳ וכבר העיד הכתוב איך היה קשה בעיניו הדבר הזה באמרו וירע הדבר מאד בעיני אברהם אלא ששמר מצות הש״י וגרשם. העשירי עקדת יצחק.

Rambam Hilkhot Avodah Zarah 1:3רמב"ם הלכות עבודת כוכבים א׳:ג׳

כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַל אֵיתָן זֶה הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ וְהוּא קָטָן וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְהָיָה תָּמֵהַּ הֵיאַךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַגַּלְגַּל הַזֶּה נוֹהֵג תָּמִיד וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מַנְהִיג וּמִי יְסַבֵּב אוֹתוֹ. כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּסַבֵּב אֶת עַצְמוֹ. וְלֹא הָיָה לוֹ מְלַמֵּד וְלֹא מוֹדִיעַ דָּבָר אֶלָּא מֻשְׁקָע בְּאוּר כַּשְׂדִּים בֵּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַטִּפְּשִׁים וְאָבִיו וְאִמּוֹ וְכָל הָעָם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְהוּא עוֹבֵד עִמָּהֶם וְלִבּוֹ מְשׁוֹטֵט וּמֵבִין עַד שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק מִתְּבוּנָתוֹ הַנְּכוֹנָה. וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל וְהוּא בָּרָא הַכּל וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱלוֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ. וְיָדַע שֶׁכָּל הָעוֹלָם טוֹעִים וְדָבָר שֶׁגָּרַם לָהֶם לִטְעוֹת זֶה שֶׁעוֹבְדִים אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַצּוּרוֹת עַד שֶׁאָבַד הָאֱמֶת מִדַּעְתָּם. וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִכִּיר וְיָדַע הִתְחִיל לְהָשִׁיב תְּשׁוּבוֹת עַל בְּנֵי אוּר כַּשְׂדִּים וְלַעֲרֹךְ דִּין עִמָּהֶם וְלוֹמַר שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בָּהּ וְשִׁבֵּר הַצְּלָמִים וְהִתְחִיל לְהוֹדִיעַ לָעָם שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶלָּא לֶאֱלוֹהַּ הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת וּלְהַקְרִיב וּלְנַסֵּךְ כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּהוּ כָּל הַבְּרוּאִים הַבָּאִים. וְרָאוּי לְאַבֵּד וּלְשַׁבֵּר כָּל הַצּוּרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ בָּהֶן כָּל הָעָם כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁהֵם מְדַמִּים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא אֵלּוּ. כֵּיוָן שֶׁגָּבַר עֲלֵיהֶם בִּרְאָיוֹתָיו בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לְהָרְגוֹ וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְיָצָא לְחָרָן. וְהִתְחִיל לַעֲמֹד וְלִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל לְכָל הָעוֹלָם וּלְהוֹדִיעָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד לְכָל הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לַעֲבֹד. וְהָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״א:ל״ג) וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה׳ אֵל עוֹלָם. וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הָעָם מִתְקַבְּצִין אֵלָיו וְשׁוֹאֲלִין לוֹ עַל דְּבָרָיו הָיָה מוֹדִיעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיַּחְזִירֵהוּ לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו אֲלָפִים וּרְבָבוֹת וְהֵם אַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וְשָׁתַל בְּלִבָּם הָעִקָּר הַגָּדוֹל הַזֶּה וְחִבֵּר בּוֹ סְפָרִים וְהוֹדִיעוֹ לְיִצְחָק בְּנוֹ. וְיָשַׁב יִצְחָק מְלַמֵּד וּמַזְהִיר. וְיִצְחָק הוֹדִיעַ לְיַעֲקֹב וּמִנָּהוּ לְלַמֵּד וְיָשַׁב מְלַמֵּד וּמַחֲזִיק כָּל הַנִּלְוִים אֵלָיו. וְיַעֲקֹב אָבִינוּ לִמֵּד בָּנָיו כֻּלָּם וְהִבְדִּיל לֵוִי וּמִנָּהוּ רֹאשׁ וְהוֹשִׁיבוֹ בִּישִׁיבָה לְלַמֵּד דֶּרֶךְ הַשֵּׁם וְלִשְׁמֹר מִצְוַת אַבְרָהָם. וְצִוָּה אֶת בָּנָיו שֶׁלֹּא יַפְסִיקוּ מִבְּנֵי לֵוִי מְמֻנֶּה אַחַר מְמֻנֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשָּׁכַח הַלִּמּוּד. וְהָיָה הַדָּבָר הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר בִּבְנֵי יַעֲקֹב וּבַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְנַעֲשֵׂית בָּעוֹלָם אֻמָּה שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֶת ה׳. עַד שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְחָזְרוּ לִלְמֹד מַעֲשֵׂיהֶן וְלַעֲבֹד כּוֹכָבִים כְּמוֹתָן חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי שֶׁעָמַד בְּמִצְוַת אָבוֹת. וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַד שֵׁבֶט לֵוִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכִמְעַט קָט הָיָה הָעִקָּר שֶׁשָּׁתַל אַבְרָהָם נֶעֱקַר וְחוֹזְרִין בְּנֵי יַעֲקֹב לְטָעוּת הָעוֹלָם וּתְעִיּוֹתָן. וּמֵאַהֲבַת ה׳ אוֹתָנוּ וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים וּשְׁלָחוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּתְנַבֵּא משֶׁה רַבֵּנוּ וּבָחַר ה׳ יִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה הִכְתִּירָן בְּמִצְוֹת וְהוֹדִיעָם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ וּמַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכָל הַטּוֹעִים אַחֲרֶיהָ:

Radak Bereshit 14:1רד״ק בראשית י״ד:א׳

ויהי בימי אמרפל, these wars took place during the reigns of the kings described in these verse; details of them will follow. We find a similar construction in Esther 1,1,ויהי בימי אחשורש, where the words ויהי בימי also serve as an introduction to what is to follow. The main reason why the Torah gives us details of these wars, something that does not appear to be too relevant to our times, is to demonstrate the righteousness, courage, and sense of responsibility even for a nephew who had suffered a setback, as well as captivity due to his greed in settling near the Sodomites. When Avram knew that what he was about to do was something that morality demanded, i.e. not to allow a next of kin even one such as Lot to remain in captivity, he mobilised the few men he had, and tackled the greatest contemporary war machine to liberate his nephew, being sure that God would assist him in such an endeavour. The word כדרלעומר is one word. The words מלך גוים mean “king of a people known as גוים. The reason may well be that in that land members of different nations had decided to live together under a single king.

ויהי בימי אמרפל – באותם הזמנים שהיו אלה המלכים כל אחד במקומו היו המלחמות האלה שהולך ומספר, וכן ויהי בימי אחשורוש, והדומים לו. ונכתב זה הספור בתורה להודיע יושר לבב אברם עם האל בוטח בו בכל לב, כי במעט אנשים רדף אחר ארבעה מלכים, להודיע כי ראוי לאדם למסור עצמו למקום סכנה להציל קרובו כמו שעשה אברהם אבינו. כדרלעמר – מלה חדא. מלך גוים – מקום ששמו גוים, לפי שנתיישב אותו המקום מעמים מאוספים מזה ומזה.

Radak Bereshit 14:18רד״ק בראשית י״ד:י״ח

ומלכי צדק מלך שלם, the word שלם is another word for ירושלים, and we find it referred to as such in Psalms 76,3 ויהי בשלם סכו, “Salem became His abode.” It was customary to give the title Malki Tzedek or Adoni Tzedek, to kings of Jerusalem in those days, just as the kings of Egypt were called Pharaoh. Compare Joshua 10,1 where we find אדני צדק מלך ירושלים. Jerusalem traditionally represented the center of righteousness and peace. It is a place in which iniquity is less tolerated than anywhere else. This is why the Torah warned in Leviticus 18,28 that the Israelites should take care that the land not spew them out just as it had spewed out previous inhabitants because they had defiled it. The reason the Torah in Deuteronomy 31,16 uses the somewhat enigmatic expression אלוהי נכר הארץ, is that the kind of conduct by the people in that city that were spewed out, was a conduct that was irreconcilable (alien) with the very nature, spiritual climate, prevailing in, and being part of that holy city. The sons of Korach already recognised and extolled this spiritual climate of the very city when they said in Psalms 48,3 יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב, “fair-crested, joy of all the earth, Mount Zion, summit of Tzafon, city of the great King.” In the Midrash quoted by Rashi, Malki Tzedek is identified as Shem, the son of Noach. הוציא לחם ויין, seeing that these people came back from battle tired, he brought them bread and wine to strengthen and refresh them. והוא כהן לאל עליון, he did not worship the stars or other celestial phenomena but only the supreme and invisible God. In this respect he was like Avram and those who had joined him.

ומלכי צדק מלך שלם – הוא ירושלים, וכן כתוב ויהי בשלם סכו (תהלים ע״ו) ונקראו מלכי ירושלים מלכי צדק מן אדני צדק וכן כתוב בספר יהושע אדני צדק מלך ירושלים (י׳:א׳), כי ירושלים הוא מקום הצדק והשלום לא יסבול עול וחמס ומעשה תועבה זמן ארוך, לפיכך מקיא החטאים היושבים בה. כמו שאמר ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם (ויקרא י״ח) ואמר אלהי נכר הארץ (דברים ל״א) כי היא כנגד קו השוה ואוירה מזוג, וכן אמר יפה נוף משוש כל הארץ (תהלים מ״ט) ואמרו בדרש (פדר״א כ״ז, ב״ר נ״ו נדרים ל״ב) כי מלכי צדק הוא שם בן נח. הוציא לחם ויין – לפי שהיו באים מן המלחמה עיפים הוציא לחם ויין. והוא כהן לאל עליון – לא לכוכבים ולמזלות אלא לאל עליון לבדו הוא משרת ועובד כמו אברהם והנלוים אליו.

Radak Bereshit 16:6רד״ק בראשית ט״ז:ו׳

ויאמר ... שפחתך בידך, Avram meant that in spite of Hagar sleeping with him, i.e. being accorded wifely privileges from his side, she remained Sarai's slave and as such Sarai could determine how to treat her. He made it clear that his own dignity was not to be a consideration in Sarai's treatment of Hagar. ותענה שרי, Sarai overburdened her with work, and made her perform the work in an intolerably harsh manner. It is even possible that the word ותענה includes physical as well as verbal abuse of Hagar by Sarai. The Torah testifies that Sarai did not act piously toward her, Although Avram had given her a free hand when he said "do to her as appears fit in your eyes," from a moral point of view she should have treated Hagar in a manner befitting her status as a wife or legal companion of Avram. From the point of view of practicing human kindness, Although Avram had given her a free hand when he said "do to her as appears fit in your eyes," from a moral point of view she should have treated Hagar in a manner befitting her status as a wife or legal companion of Avram. From the point of view of practicing human kindness, חסידות, she should have treated a subordinate with all possible consideration. The scholar Ibn Gabirol said "how beautiful is the attribute of practicing forgiveness in circumstances when this is possible!" Sarai's actions as reported were not pleasing in the eyes of the Lord. This is reflected in the words of the angel to Hagar (verse 11) כי שמע ה' אל עניך, "for the Lord has listened to the oppression you have endured." This is why the angel gave her a blessing as compensation for the harsh treatment she had suffered. Avram did not prevent Sarai from acting as she did, even though it was displeasing in his eyes, because he was concerned primarily with eyes, because he was concerned primarily with preserving his relations with Sarai. The reason why this whole story is preserved for all future generations in our chapter is to teach moral-ethical lessons, and to warn us not to indulge in injustice.

שפחתך בידך – אע״פ ששכבה בחיקי שפחתיך היא כבתחלה ויש לך רשות עליה לרדותה אם תעשה אליך דבר שלא כהוגן כי היא שפחתך ורשותה בידך ולא תקבל ממני כמו שתקבול ממך, והנני מוחל לך כבודי. ותענה שרי – עשתה עמה יותר מדאי ועבדה בה בפרך, אפשר שהיתה מכה אותה ומקללת אותה ולא היתה יכולה לסבול וברחה מפניה. ולא נהגה שרה בזה למדת מוסר ולא למדת חסידות, לא מוסר כי אע״פ שאברהם מוחל לה על כבודו, ואמר לה ״עשי לה הטוב בעיניך״ היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה; ולא מדת חסידות ונפש טובה כי אין ראויה לאדם לעשות כל יכלתו במה שתחת ידו, ואמר החכם מה נאוה המחילה בעת היכולת, ומה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך אל הגר ״כי שמע ה׳ אל עניך״ והשיב לה ברכה תחת עניה. ואברם לא מנע שרי מלענותה, אע״פ שהיה רע בעיניו, משום שלום בית. וכן זה הספור נכתוב בתורה לקנות אדם ממנו המדות טובות ולהרחיק הרעות.

Radak Bereshit 21:33רד״ק בראשית כ״א:ל״ג

ויטע אשל, he planted some saplings there to serve as proof that the well nearby was now his undisputed property. The word אשל describes certain plants (fruit-bearing) as In Samuel I 22,6 תחת האשל ברמה, “under the eshel in Ramah). According to our sages in Beytzah 27 the reference is to tall trees which are difficult to uproot. Our sages in Midrash Tehillim 106 understand the word אשל as an acronym for אכילה, שתיה, לינה, “eating, drinking, staying overnight.” In other words, Avraham established a hotel there to serve people passing that region. He taught the people around Beer Sheva to practice the art (virtue) of hosting strangers. In order to fulfill that virtue one must provide the three ingredients represented by the three letters in the word אשל. ויקרא שם, Avraham used the opportunity of assembling the local people and describing his and Sarah’s experiences to them in order to give them first-hand evidence of how God had looked after him against all odds. He contrasted this with the local deities being worshipped who could not protect those who sacrificed to them. א-ל עולם, he pointed out that his God was not only powerful locally, but was a God Who was equally powerful allover the globe, seeing the globe is His, He being the One Who had created it.

ויטע אשל – נטע שם נטיעה סמוך לבאר שתהיה לו לעדות כי נשארה הבאר לו בלא מחלוקת. אשל – לשון נטיעה, וכן תחת האשל ברמה (שמואל א׳ כ״ב). ובדברי רז״ל (ביצה כ״ז) דתליא באשלי רברבי, פירוש אילנות גדולות, ורז״ל דרשו נוטריקון אכילה שתיה לויה, ר״ל שהנהיג אנשי באר שבע להכניס אורחים ושחייב אדם לעשות לאורח הבא עליו שלשה דברים, אכילה שתייה לויה. ויקרא שם – כמו שפירשנו; ולפי מה שקרה לו עם אבימלך בדבר אשתו, ובדבר הבאר אסף את הבנים שם וקראו להם בשם ה׳ שיחזיקו באמונתו מעבוד זולתו, כי נלחם מלחמתו; עד שאבימלך שהוא מלך בא אלי ובקש אהבתי ובריתי והחזר לי זאת הבאר אשר גזלו ממני עבדיו, ובזה תוכלו להכיר כי הוא אל עולם, ואין זולתו ועושה ביצוריו כרצונו כמו שעשה בפרעה ובאבימלך בעבורי, מכל זה תכירו כי הוא אל עולם ויכול על הכל.

Radak Bereshit 25:1רד״ק בראשית כ״ה:א׳

ויסף אברהם, he took another wife although he already had had two wives. He meant to continue siring children in his old age in order to comply with the blessing/command to increase the world’s population. Seeing that the continuity of his own seed had been assured, he was not concerned with the antecedents of Keturah. We can be certain, however, that he selected a woman who personally possessed all the good qualities he would have desired also for a wife for his son. The only thing he did not insist on was such a woman’s national background. He was certainly not looking for experiencing disappointments with any children from Keturah, having experienced enough disappointment with Ishmael. We may safely assume that Keturah was not of Canaanitic descent, seeing that even Hagar the Egyptian had not been of such descent. (compare 17,3) Keturah was not a concubine, This is why the Torah writes ויקח אשה, as apposed to the mention of פלגשים, concubines, (verse 5). The sons of the concubines are not mentioned by name whereas the sons of Keturah are all mentioned by their names. This fact alone clearly shows that their status was superior to the sons of Avraham’s concubines. The essential difference between a wife and a concubine is that though both are exclusive partners of the men with whom they live, the former, when becoming wives, underwent the ceremony known as chuppah, and the union was celebrated with a wedding party, whereas a concubine was not accorded all this pomp and ceremony.

ויסף אברהם – הוסיף לקחת עוד אשה כי כבר היו לו שתים ועוד הוסיף ולקח השלישי׳ כדי לשמשו לעת זקנותו, ולהוליד ג״כ להרבות זרעו בעולם, ולא הקפיד בזו מאיזה עם ומאיזה משפחה תהיה כיון שזרעו המיוחד שהוא יצחק היה מאשה שהיתה ממש ממשפחתו, והשיא ליצחק גם כן אשה ממשפחתו ולא חשש על שאר הבנים מאיזה עם יהי׳ אבל ודאי אשה כשרה בקש לו שלא תהיה מרת רוח בזקנותו ושמר גם כן שלא תהיה מבנות כנען, כי הגר מצרית היתה ולא כנענית, והגר היתה אשה לאברהם כמו שאמר לו לאשה, וקטורה גם כן היתה לו לאשה כמו שאמר ויקח אשה ומלבד אלו היו לו מהם בנים ולא זכר אלא בני הנשים, והנשים היו בנשואין בחופה ובמשתה והפילגשים ביחוד לבד שהיו מיוחדת לו למשכבו. וארז״ל אשה בכתובה ובקדושין, פלגש בלא כתובה ובלא קידושין, והם אמרו (ב״ר ס״א) קטורה זו הגר ואמרו כי לא היתה לאברהם אלא פלגש אחת והיא הגר, ודרשו זה בעבור שמצאו הפילגשם חסר יו״ד ואנחנו מצאנוהו מלא ביו״ד בכל הספרים המדוייקים.

Tosafot Rid Bava Batra 120aתוספות רי״ד בבא בתרא ק״כ.

זו יוכבד שהיתה הורתה בדרך ראיתי מתמיהים והרי אסור לשמש מטתו בשני רעבון ונ"ל שאין לתמוה על מה שעשו הראשונים קודם מתן תורה דממי שהיה מקיים יש ללמוד ומי שלא היה מקיים אין ללמוד שעדיין לא נתחייב והרבה אתה מוצא לקדמונים שהיו קודם מתן תורה שעשו שלא כתורה מפני שעדיין לא ניתנה התורה הילכך מיוסף שלא שימש יש ללמוד איסור ומלוי ששימש אין ללמוד היתר.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 35:4ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית ל״ה:ד׳

ויטמן (יעקב) ע״ה תחת האלה – מה שנתנו לו טמינת איבוד מן המציאות לא טמינת גניזה כמו שביאר ר׳ שמואל בן חפני ז״ל; ולפי שהתאימו מעשי מצות אלה על ידי האבות ע״ה למצות התורה עם אמונתם באחדות הבורא והרחקתם את השיתוף והעבודה והיראה והאהבה שהן עיקרי האמונה בתורה ושורשיה אמרו (החכמים ז״ל) בהם כי הם קיימו כל תורה כולה לא ששמרו את השבת או אכלו מצה בפסח כמו שיעלה על הדעת וכבר ביארתי זה ב(ספר) ״אלכפאיה״.

Ramban Bereshit 12:8רמב״ן בראשית י״ב:ח׳

ויקרא בשם י״י – פירש אונקלוס: שהתפלל שם, כמו: קראתי שמך י״י מבור תחתיות (איכה ג׳:נ״ה). והנכון: שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם י״י – מודיע אותו ואלהותו לבני אדם. כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה: ואברכה מברכיך (בראשית י״ב:ג׳), היה למוד ללמד ולפרסם האלהות. וכן אמר הכתוב ביצחק כאשר הלך אל נחל גרר והובטח: אל תירא כי אתך אנכי (בראשית כ״ו:כ״ד), שבנה מזבח ויקרא בשם י״י (בראשית כ״ו:כ״ה), כי בא במקום חדש אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגוים ההם. ולא נאמר ביעקב כן, מפני שהוליד בנים רבים כלם עובדי י״י, והיתה לו קהלה גדולה נקראת עדת ישראל, ונתפרסמה האמונה בהם ונודעה לכל עם, וגם כי מימי אבותיו נתפרסמה בכל ארץ כנען. וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ל״ט:ט״ז): מלמד שהקריא שמו של הקב״ה בפי כל בריה.

Ramban Bereshit 12:10רמב״ן בראשית י״ב:י׳

ויהי רעב בארץ – הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב״ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם. ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים, כאשר אמר: וכל הבת תחיון (שמות א׳:כ״ב), והקב״ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים. והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (בראשית רבה ח׳:ו׳): רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר: אמר הקב״ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו. באברהם כתוב: ויהי רעב בארץ, בישראל כתיב: כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ (בראשית מ״ה:ו׳). ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה הרשע והחטא.

Ramban Bereshit 16:6רמב״ן בראשית ט״ז:ו׳

ותענה שרי ותברח מפניה – חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן. ושמע י״י אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי.

Ramban Bereshit 18:3רמב״ן בראשית י״ח:ג׳

והנכון בעיני שקרא את כולם אדונים, ופנה אל כל אחד ואחד. לראשון אמר: אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור, וכן אמר לשני, וכן אמר לשלישי, לכל אחד בפני עצמו יתחנן: אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, ויוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם כלכם, וזה דרך מוסר וכבוד מרוב חפצו להתנדב עמהם. והנה הכיר בהם שהם עוברי דרך, ואין חפצם ללון שם, ולכן לא בקש מהם רק שיוקח מעט מים לרחוץ רגליהם מעט מפני החום, לתת מים קרים על נפש עיפה (משלי כ״ה:כ״ה), וישענו תחת העץ לרוח היום, לא יבואו באהל ובמשכן.

Ramban Bereshit 19:8רמב״ן בראשית י״ט:ח׳

אוציאה נא אתהן אליכם – מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו, שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו, אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב, שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו, ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו. לכך אמרו רבותינו (תנחומא וירא י״ב): בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו, והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן. אמר לו הקב״ה: לעצמך אתה משמרן.

R. Bachya Bereshit 14:1ר׳ בחיי בראשית י״ד:א׳

ויהי בימי אמרפל מלך שנער, "It was in the days of Amrafel the king of Shinar, etc." "Amrafel" is identical with "Nimrod." He was the king who ordered Avram thrown into a fiery furnace for his refusal to acknowledge him as a deity. He was the first of ten kings who ruled over the entire populated earth. The last one of these ten kings will be the Messiah. This paragraph is intended to tell us that Avram was a great hero and warrior. This is why the Torah tells us that whereas four kings engaged five kings in war and the five kings succumbed to the four, Avram, practically single-handed, undertook to engage these four mighty kings in battle. He overcame them all. From a Midrashic-homiletical point of view, there is another aspect to this whole report of the Torah. The four kings represent the four empires who at one time or another played host to the Jewish people when they were in exile (compare Bereshit Rabbah 42,4). "Shinar" represents Babylon, based on Daniel 2,38 אנת הוא רישא די דהבה, "you are the head of gold," (a reference to the huge golden image constructed by Nebuchadnezzar). "Elassar" represents the kingdom of the Medes; this was the name of a city in Persia/Media. The kingdom of "Eylam" is a reference to Greece. Our sages (Avodah Zarah 10) explain that the Greeks ruled in Eylam for six years before their rule extended over most of the inhabited earth. The "king of Goyim," is a reference to the Roman Empire. This empire was one which many nations chose to be governed by. The reason the Torah calls the king of that country a "king of nations," is that his capital was a Metropolis of many different nations, tribes, and political groups. The point of the Midrash is to demonstrate that just as Avram overcame these nations, so his descendants in the future would succeed in overcoming their exiles in accordance with the oft-cited principle of מעשה אבות סימן לבנים, that the experiences of the patriarchs foreshadowed the experiences of their descendants.

ויהי בימי אמרפל מלך שנער – אמרפל זה נמרוד שאמר לאברהם לפול לתוך כבשן האש, והוא הי׳ המלך הראשון מעשרה מלכים שמלכו בכפה עם מלך המשיח לעתיד שהוא העשירי, ותגיד לך הפרשה שהיה אברהם אבינו גבור ואיש מלחמה, כי ארבעה מלכים עשו מלחמה עם החמשה ונצחו הארבעה, ואברהם אבינו נצח את הארבעה והתגבר עליהם.

R. Yosef ibn Kaspi Tirat Kesef 96ר׳ יוסף אבן כספי טירת כסף עמ׳ 96

ואני תמה מה הביא לרבותינו ז"ל וגם לאבן עזרא לנטות, ואם שלא רצו ליחס זה הגנאי לאברהם, רצוני שישא אחותו, הנה ידוע ליודעים שלא היה זה עון לו אז, כמו שלא היה ליעקב בנשאו שתי אחיות, ואם בעבור כבוד זרעו, מה נעשה לזרע יעקב, ואין ספק שלא נמצא בנים נכבדים כבני עמרם מדודותו, אבל כל זה היה קודם מתן תורה, לכן אינו נמנע אצלי היות ענין זה המאמר כמו שהוא בכתוב.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 21:33רלב״ג בראשית ביאור הפרשה כ״א:ל״ג

והנה נטע אברהם אילן בבאר שבע להיות ממנו צל על הבאר, והתפלל שם לה׳ יתעלה כי המקום היה ראוי אל שידבק בו השפע האלהי.

Ralbag Bereshit Toalot 12:10-13רלב״ג בראשית תועלות י״ב:י׳-י״ג

(י) התועלת הראשון הוא במידות, והוא החריצות על בקשת ההכרחי לאדם לעמידת גופו מהמזונות וממה שיִּדְמֶה להם. הלא תראה שאברם — עם שכבר הבטיחוֹ ה׳ יתעלה בהצלחת קניניו — התעורר מפני הרעב שהיה בארץ כנען ללכת לארץ מצרים, ולא נמנע מההליכה שם מפני מה שציוהו ה׳ יתעלה שישב בארץ כנען. כי אין מצוות ה׳ יתעלה כי אם להיטיב לאדם, לא שימות בסיבתם, ולזה ידע אברם שרצון ה׳ יתעלה היה שיסור משם לבקשת הטרף. ועוד שהכוונה היתה בהליכת אברם לארץ כנען, כדי שיהיה יותר מוכן אל שידבק בו השפע האלהי, וזה לא יתכן עם הרעב וחסרון המזונות, ולזה היה יותר טוב שילך לו משם אל המקום אשר יִמָּצְאוּ שם המזונות עד שיכלה הרעב. (יא-יג) התועלת השני הוא גם כן במידות, והוא החריצות לקחת עצה בדברים טרם הגעתם, בשיסתכל האדם במה שאפשר שיקרה לו, ותתישב לו העצה בזה האופן, ויהיה בזה נשמר מהרע שאפשר שיקרה לו. ואילו לא הסתכל בזה תחילה - לא יתכן שיגיע לו טוּב העצה, לרוב המהירות אשר יצטרך לו בלקיחתה, כי העצה השלמה לא תִּשְׁלַם אם לא יסתכל האדם בה במתון. הלא תראה שאברם השלם השתדל לקחת עצה קודם שנכנס למצרים, במה שאפשר שיקרה לו שם מהרע מצד יופי אשתו. (י-יג) התועלת השלישי הוא גם כן במידות, והוא שכשיבוא ההכרח שיגיע הרע לאדם, ראוי שיסתכל האדם באיזה אופן יתכן שיגיע לו יותר מעט מהרע, ויבחר בו, ולא יתרשל מזה מפני הרע שיקרה לו, כי ראוי שיהיה נבחר הרע היותר מעט לברוח מהרע היותר רב. הלא תראה שאברם בחר לרדת מצרימה, לברוח מהרעב שהיה בארץ כנען, ואף על פי שהיה נכון המקום ההוא אל שיקרה לו מהגנוּת שתתגאל אשתו בזימת הארץ. והנה ראוי שתדע שלא היה בזה חטא לאברם, כי שרה תעשה באונס מה שתעשה מזה, ולזה לא תֵּאָסֵר מפני זה לבעלה אפילו אחר נתינת התורה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל באסתר: אסתר קרקע עולם היתה (סנהדרין עד, ב). ואם היה אברם בוחר סבל הרעב — אשר היה אפשר שימות בו — על סבל מה שאפשר שיקרה לשרה מהגנוּת, היה חסידות של שטות, כאומרם בשלישי מסוטה (כא, ב): היכי דמי חסיד שוטה? כגון דחזי דטבעה אתתא בנהרא, ואמר לאו אורח ארעא לאצולה ולאיסתכולי בה.

Ralbag Bereshit Toalot 14:8-24רלב״ג בראשית תועלות י״ד:ח׳-כ״ד

והנה התועלות המגיעים לנו מזה הסיפור הם תשעה: (ח-יב) התועלת הראשון הוא במידות, והוא להרחיק האדם מהפעולות הרעות. הלא תראה שאנשי סדום, להיותם רעים וחטאים, ניצחו ארבעה מלכים שבאו מחוץ חמישה מהם בארצם. (יד-טז) התועלת השני הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שיעלים עיניו מאנשי משפחתו, ואף על פי שאינם מתנהגים עימו במנהג הראוי, אבל ראוי שיהיה לעֵזֶר ולהועיל להם בחזקת היד, כי בזה יגיע לאדם העֵזֶר הראוי מקרוביו, ויִשְׁלַם בזה הקיבוץ המדיני. הלא תראה שאברם התגבר כנגד הארבעה מלכים ומחניהם — עם היותם גיבורים מאד — להציל לוט בן אחיו ורכושו, ואף על פי שלא התנהג עימו לוט באופן הראוי כמו שקדם. (יד) התועלת השלישי הוא במידות, והוא שאין ראוי שינהג האדם עימו במלחמה כי אם האנשים אשר הורגלו בתכונת הגבורה, שאם יהיה ביניהם רך לבב יביא מורך בלב שאר האנשים וינוצחו. ולזה לא נהג אברם עימו מאנשי ביתו כי אם אנשים אשר חנך אותם במנהגיו מלידה. ואין ספק שעם שחנך אותם בשאר המידות המשובחות חנך אותם במידת הגבורה. ולזה הביאם עימו לבדם, ועזב האנשים אשר היו בביתו שלא גדלו עימו מעת הלידה, כי אלו כבר נשתקעו קודם היותם עימו במידות הפחותות, ולא יכול להעתיקם מהם ולהניעם אל המידות המשובחות באופן שלם. או קרא ׳חניכיו ילידי ביתו׳ מי שחנך מהם למלחמה, ואיך שיהיה זה הנה יצא זה התועלת מזה הסיפור. (טו) התועלת הרביעי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם למסור עצמו לסכנה, אבל ראוי שיתגבר באופן הראוי שיִּשְׁלַם לו בו הניצוח. ולזה תמצא שרדף אברם אחרי המלכים האלה בלילה, שהיו אז יושבים בטח והיו שמחים וחוגגים על השלל שהביאו, וחילק מחנהו לחלקים רבים כדי שיבואו עליהם מכל הצדדים יחד קודם שירגישו בהם. וכמו אלו התחבולות הם מהתחבולות הטובות שצריך שיקחו אותם מי שיביאם ההכרח שיהיו נלחמים עם שתקיף מהם. (כ) התועלת החמישי הוא במידות, והוא שראוי לאדם לכבד ה׳ מהונו, להעיר שכל הטובות המגיעות לאדם באות מה׳ יתעלה. ולזה נתן אברם מעשר מכל השלל והשבי לכבוד ה׳ יתעלה, עם שבזה הַיְשרה להרגיל האדם בתכונת הנדיבות. והורה עם זה בזה, שכבר ניצח מה שניצח בעזר ה׳ יתעלה, מצד יתרון השגחתו בו. (יז-כא) התועלת הששי הוא להודיענו מעלת אברם בארץ ההיא, עם היותו גֵּר בה; שכבר יצא מלך סדום לקראתו לכבדו, והמתין לו לדבר עימו מעניניו עד שאכל ושתה, כי זה ממה שיורה על גודל מעלת אברם אצלם, ושכבר קיים לו ה׳ יתעלה מה שייעדו (יב, ב) לגדל שמו. (כב-כג) התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שינהיג עצמו במידת ההסתפקות, ולא יבקש לו גדולות. הלא תראה שאברם לא רצה לקחת דבר מהשלל, להסתפקוֹ במה שחננוֹ ה׳ יתעלה מהקנינים. (כד) התועלת השמיני הוא במידות, והוא שאין ראוי שיפזר האדם הונו ויפסידהו. הלא תראה שאברם — עם מה שהורה ענינו מתכונת הנדיבות במה שהסכים להשיב כל הרכוש למלך סדום — לא רצה לשלם מביתו מה שאכלוהו נעריו וחלק האנשים אשר היו אתו. (כד) התועלת התשיעי הוא במידות, והוא שהאדם כשיְּוַתֵּר משלו, אין ראוי שיעשה זה באופן שיגיע היזק ממנו לזולתו, כמו שיעשו קצת האנשים שיְּוַתְּרוּ משלהם להביא זולתם אל שיְּוַתְּרוּ משלהם, וזה דבר בלתי ראוי. הלא תראה שאברם רצה שיהיו האנשים ההולכים עימו חולקים בשלל חלק כחלק, ולא רצה לוַתֵּר משלהם דבר למלך סדום. והוא מבואר שאם לא אמר אברם זה למלך סדום, היו בושים ענר אשכול וממרא לשאול חלקם למלך סדום אחר שאברם נתן לו חלקו, שהיה העיקר והשורש לעשות זאת המלחמה.

Ran Bereshit 12:11ר״ן בראשית י״ב:י״א

(יא-יג) ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה – אחשב שלזה פחד עתה מזה ולא פחד בבואו אל ארץ כנען, כי אחרי לכתו במצות השי״ת ובשליחותו מה יעשה אדם לןא, אבל עתה בלכתו [מדעתו] ראוי שיירא לנפשו ממקרי הזמנים יי. ואמנם, אומרו לאשתו שהיא אחותו זר מאד שיביאנה במכשול ערן, וכבר אמר הרמב״ן כי אברהם אבינו ע״ה חטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו שיהרגוהו, והיה לו לבטוח באלהיו שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר יש לו, כי יש באלהים לעזור (ולהכשיל) [ולהציל]ז, גם יציאתו מן הארץ שנצטווה ע״פ עליה מתחלה מפני הרעב עון אשר חטא כי אלהים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה החטא עכ״ל. ואתמה עליו מאד, שאם אברהם חטא בזה עד שנענש זרעו במעמד בין הבתרים, איך שב שנית בחטא ההוא בעצמו, שהרי בבואו אל אבימלך מלו פלשתים אמר גם כן אחות׳ היא, וכן נהג יצחק בנו אחריו עם מלך פלשתים עצמו, ומי שעמד בנסיונות הגדולים איך יוסיף עוד לחטוא בחטא שכבר נענש עליו. ואם נאמר שאברהם לא ידע סבת הגלות וכי היה על חטאו והוא לא ידע עם היותו בעת ההיא צופה בנבואה, איך נתחכם אנחנו בסבתו. אבל דעתי בענין הגלות עוד אכתבנו. ומכל מקום אין ספק שלא חטא אברהם בענין שרה כלל אחר ששנה בזה. וכן מה שכתב, שחטא בצאתו מן הארץ מפני הרעב איננו נכון אצלי, כי כבר נמנה זה מכלל הנסיונות, וידוע ללא כי השי״ת צדיק יבחן, ומי שעמד בנסיונו לבד, ואיך ינסה אברהם בזה להכשילו חלילה. ומכל מקום דברו עם שרה צריך להתנאה, כי ידוע שגם קלי העולם יבחרו למות ברעב בארצם משיוליכו אשתם אל ארץ אחרת להתגאל בגאלי הזמה, אף כי גדול הנפש כאברהם, מצורף, שאין ספק כי אם רצה אברהם לאכול פתו לבדו עם אשתו לא הוצרך לרדת מצרימה כי לא נשארה כל ארץ כנען שוממה, אבל ירד שם למען תהיה ביתו פתוח לרוחה כמנהגו קודם, והנה מה טוב שיאכלו לחמם במשקל ולא יבא הצדיק לידי ספק. ולזה אחשב, כי אברהם חשב סבה נכונה מאד, והוא שאם תאמר שרה שהיא אשתו לא יקוו שרי הארץ והסגנים שיסכים אברהם בשום פנים לתתה אליהם לאשה, כי מי יחשוב בכסך וזהב לא יחפוץ לכיוצא בזה, ולכן יהרגוהו מיד בל׳ ספק להתיאשם ממנה בזולת זה, אבל כאשר תאמר שהיא אחותו יקוו שיסכים אברהם כי ירבו אליו מהר ומתן לתתה אליהם לאשה ולמה יהרגוהו, ולזה חשב שלא יקחוה פתאום אבל ישאו ויתנו עמו במיתון, ואם יוכל להשמט מהם ישמט, ואם אין שישוב לארצו, והנה יהיה הענין כן בלי ספק אם אחד מן השרים יבחרנה, ואברהם לא היה ראוי שיחשוב שהמלך יקחנה לאשה, אבל מצד הפלגת חשיבותה, נמשך הענין שהשרים בעצמם רצו להתרצות עם אדוניהם, כי הללו אותה אליו, ולזה לוקחה בפתע פתאום וכל זה לא היה לחוש אליו כלל. ואמנם אומרו, ואותן יחיו – לא אמר כן מהיות אברהם קץ בהייה, אף בי אחרי מותו, ושירצה שתמות נפשה עם נפשו חלילה לו. אבל אחשב, שאמר כן למה שלא רצה להעלות על לשונו לכבודה שיקחוה לאשה או שיתעללו בה, אבל רמז זה אליה באמרו ואותך יחיו, כלומר, שיספיקו צרכן וישביעוך בימי רעבון, וכבר הבינה שרה כי לא יתחסדו עמה בזה אם לא להנזר לבשת באהבם, כי לא היתה אחותם כי אם גיורת בארץ, או שתבחר מות מחיים אם תבוא לכן, ולזה יהיו חייה הפחדה אליה במות אברהם זא. ואומרו, הנה נא ידעתי, כמו, באמת ידעתי כי כבר יבוא לחיזוק הענין. ואומרו, למען ייטב לי בעבורך, זה אצלי קשה שיכוין אברהם שיתנו לי מתנות ודורונות לזאת ההטעה, אבל אחשב, שכיון שייטב לו בעבורה שיניחוהו לגור בארץ ולא יגרשוהו מתוכם.

Abarbanel Bereshit 14:1אברבנאל בראשית י״ד:א׳

הנה התבאר מן ספור המלכים האלה דברים מועילים. א' שהמרד אשר עשו מלך סדום וחבריו הוא היה סבה להשחתתם ורעתם כי יש אלהים שופטים בארץ ולכן ראוי שחרבם תבא בלבם וקשתותם תשברנה. והב' למדנו שלמות אברהם במדות שהיה נשלם בהם כמו בדעות. אם בגבורה שהתאמץ במתי מעט להלחם בארבעה מלכים בעת נצחונם. ואם בתבונתו בתחבולות המלחמה כמו שביארתי בפסוק ויחלק עליהם לילה. ואם באהבת הקרובים שהיא מדה נכבדת כמו שזכר הרב המורה שלכן הסתכן עצמו להציל את לוט בהיותו אשם לפניו בסבת פרידתו. וכתבו המספרים הקדומים שהיה לוט כשנשבה והצילו אברהם והשיב את הרכוש למלך סדום בן חמשים שנה ושמשם יצא ענין היובל שישובו איש אל אחוזתו. והוא סכלות גמור בפיהם כי המצוה לדבר אחר כיונה כמו שיתבאר במקומו. ואם במדת הנדיבות וגודל הלב שהיה לו כמו שיראה מהספור הזה שעשה עם אבימלך ומה שעשה עם מלך סדום.

Tzeror HaMor Bereshit 16:1צרור המור בראשית ט״ז:א׳

אחר כך אמר ושרי אשת אברם לא ילדה לו. להורות על הגליות וסבתם כי לפי שהיתה שרי עקרה הוצרך לבא אל שפחתה ואמרה אולי אבנה ממנה כי אני זקנה. ולא ראתה כי יצא מכאן ישמעאל שלקח ארצנו ובית קדשינו והוא שולט בכל א״י וכל זה בא לו בזכות המילה שנשאר להם אע״פ שאין להם פריעה כמוזכר במדרש הנעלם. וכל זה סיבב אברהם באומרו ה׳ אלהים מה תתן לי וכן בשמעו לקול שרי ליקח פילגש מצרית אחר שהשם הבטיחו בבנים מה לו למהר את הקץ. ולכן כתב בכאן ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית מארץ טמאה ומעם טמא. ועוד היות שפחתה והיא היתה הגברת ונהפוך הוא ושפחה כי תירש גבירתה. והעד על זה ותקל גבירתה בעיניה עד שחזרה להיות שפחה. וכשראתה שרי הרע שעשתה. התחילה לדבר דברים לא כן כנגד אברהם חמסי עליך ותשובתה בצדה כי בפיה אמרה כי היא עשתה הדבר. וזהו אנכי נתתי שפחתי בחיקך ואם כן מה חטא אברהם. אבל היא אמרה אמת שאני אמרתי בא נא אל שפחתי במיעוט דעתי כי דעתן של נשים קלה. אבל אתה ראוי שתאמר לא אחלל בריתי בשפחתי. ולכן ישפוט ה׳ ביני וביניך. והוא לא השיב לה דבר לומר בענותנותו או לפי שראה שהוא חטא בזה. ועתה הוסיף לחטוא ואמר הנה שפחתך בידך וגומר ואיה רחמנותו ואיה תורתו שלמד שכתוב בה לא תסגיר עבד אל אדוניו. ובלא תורה השכל יחייבהו בעניין שבעון זה נמסרו בניו ביד ישמעאל. ורעה עוד מזאת ותעניה שרה. האם זה דרך מוסר הצדקת שאברהם אמר לה עשי לה הטוב בעיניך לקרר דעתה. והיא עשתה והצליחה ותעניה שרה. והיה ראוי שתקרר דעתה ותאמר עכשיו שנתנה בידי לא יגע בה רע כי זה מדרך מוסר. ולכן ברחה מפניה. ממדרש אמריה צועקת ברוב כחה בוכה משתי עיניה ואומרת. אוי ואבוי כי הגביר הסגירני והבעל והגברה עיניתני. והשם שמע צעקתה וראה דמעתה ושלח אליה מלאך והשגיח בה. וזהו וימצאה מלאך ה׳ על עין המים כמו מי יתן ראשי מים. וכפל ואמר במדבר על העין לרמוז שבכתה בשתי עיניה ולכן השגיח בה וזה בדרך שור כמו עלי שור. וכל זה להורות כי שערי דמעה לא ננעלו. ולכן אמר לה אי מזה באת כלומר למה ברחת כי כל זה לטובתך שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה. כי זה יסבב כי ברוב הימים תענה את בניה וזהו הרבה ארבה את זרעך. ולכן תמצא בכאן ארבעה פעמים גברת. ותקל גבירתה בעיניה ותברח מפניה שהוא כמו מפני הגבירה. מפני שרי גבירתי אנכי בורחת שובי אל גבירתך. הרי ד׳ כנגד ארבע גליות אשר שפחה תירש גבירתה. או יהיה הראשון הנה שפחתך בידך כי זה אכזריות גדולה. ולכן חזר מלאך ה׳ ואמר לה הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה׳ אל ענייך וברוב הימים תמצאנו:

Tzeror HaMor Bereshit 25:1צרור המור בראשית כ״ה:א׳

ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ותלד לו את זמרן. כבר כתבתי למעלה בענין הגר כשנתנה לו שרה שעשה אברהם שלא כהוגן. אחר שכבר הובטח ביצחק. ואע״פ ששרה נתנה לו אולי יבנה ממנה. לא היה לו לשמוע לדבריה. בענין שבזה חטא ונולד מזה ישמעאל. והוסיף על חטאו ואמר לו ישמעאל יחיה לפניך. ולא נתקרר בהגר והוסיף על חטאתו. ויקח אשה במקום שרה את קטורה. והוליד בנים רבים ממנה לפח ולמוקש לישראל. מוסף על בני ישמעאל. ולזה הזכיר שמותם את זמרן זמיר עריצים ואת יקשן פח יקוש. ואת מדן לדין עמו ואת מדין מדנים וכעס. ואת ישבק עיקר שרשוהי בארעא שבוקו. ואת שוח שוחה עמוקה. בענין שכולם היו לפח ולמוקש לשני בתי ישראל. ולכן כשראה מה שעשה נתן להם מתנות וישלחם מעל יצחק. לקיים אל תתחר במרעים. ורז״ל אמרו שמות הטומאה מסר להם ושלחם אל הררי קדם. כי שם נמצאו כל הכישופים באומרו כי מלאו מקדם וגו׳. ואמר בבלעם הקוסם מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם. וזה שאמר בכאן קדמה אל ארץ קדם. לפי שראה אברהם שלא היו ראויים לידבק בשם. ולא להיות אצל יצחק לפי שנטו אחר הטומאה לצד שמאל. ולכן אמר בעודנו חי ולא המתין להם עד שימות. כי היו רבים וילחמו עם יצחק. ולכן ראה לשלחם לארץ מרחק לפי שהם כלי זעמו. ולכן לא הזכיר בכאן שמל אותם לשמונה ימים. כמו שסיפר בישמעאל לפי שידוע הוא שכל ילידי ביתו ומקנת כספו היה לו למול. וכשראה רעתם שחזרו לגלולי אמם. ולא היה להם ברית. שלחם מעל יצחק לפי שראה שאין בהם ממש. כי באופן אחר דבר קשה אצל אברהם איך לא למדם בדרכי ה׳. כמו שנאמר עליו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. כי פירושו הנמשכים אחריו. אבל אלו לא בחרו בדרך ה׳ ולכן רחקם:

R. Ovadyah MiBartenura Avot 5:3ר׳ עובדיה מברטנורא אבות ה׳:ג׳

עשרה נסיונות. אחד, אור כשדים, שהשליכו נמרוד לכבשן האש. שני, לך לך מארצך. שלישי, ויהי רעב. רביעי, ותוקח האשה בית פרעה. חמישי, מלחמת המלכים. שישי, מעמד בין הבתרים, שהראהו שעבוד מלכיות. שביעי, המילה. שמיני, וישלח אבימלך ויקח את שרה. תשיעי, גרש האמה הזאת ואת בנה. עשירי, העקידה:

Sforno Bereshit 12:13-16ספורנו בראשית י״ב:י״ג-ט״ז

(13) למען ייטב לי, so that when you will say that you are my sister, each one will entertain the hope that I will agree to your marrying them. Therefore, none of them will have any reason to kill me. Rather, he will seek my approval by offering me a dowry for you. It was the custom in those days that the father of the bride would be bribed with money or its equivalent to agree to let his daughter marry someone. This also explains why the Torah speaks of מהר ימהרנה in Exodus 22,15-16, i.e. “he (the seducer) shall pay a heavy dowry,” and why the option to refuse such a marriage is not so much the girl’s but her father’s, as we see from the verse following. (14) ויראו המצרים, all of them, when looking at Sarai, entertained the very thoughts Avraham had anticipated. (15) ויראו אותה שרי פרעה, they quickly quashed any hopes the commoners had entertained relating to marrying this woman. (16) ותקח האשה ולאברם היטיב, the members of Pharaoh’s household did not even waste time to seduce Sarai but abducted her forcefully. They thought that seeing that it was a compliment for Sarai to be desired by the king himself, she would automatically consent to such an elevation of her status. Seeing that she had described herself only as Avram’s sister and not his wife, they had no reason to believe that there was a legal obstacle to such a union. Pharaoh himself said “I took her as a wife for myself,” not a concubine, not a mistress. In verse 19 he explains that he had taken Sarai as a wife, feeling certain that she was not legally linked to any other man.

(יג) למען ייטב לי – למען כשתאמרי שאת אחותי יקוה כל אחד מהם שאשיאך לו, ולא יחשוב שום אחד מהם להרגני, אבל ״ייטיב לי״ במהר ובמתן (על פי להלן ל״ד:י״ב), כמו שהיה המנהג אז שהיו מפתים את אבי האשה במהר וקרוביה במגדנות (על פי להלן כ״ד:כ״ג), כדי שיסכימו לתת אותה לתובע. ולזה אמרה תורה: ״מהר ימהרנה לו לאשה ״, ״אם מאן ימאן אביה לתתה לו, כסף ישקל כמהר הבתולת״ (שמות כ״ב:ט״ו-ט״ז), ובין כך חשב לצאת משם. (יד) ויראו המצרים – כולם נתנו עיניהם בה כאשר חשב אברהם. (טו) ויראו אתה שרי פרעה – והם בטלו מחשבת ההמון. (טז) ותקח האשה... ולאברם היטיב – שלא נמלכו ראשונה בו לפתותו כמו שהיה המנהג, וזה כי חשבו שלא היה צורך לזה כלל מאחר שלקחה המלך לאשה, ומאחר שאמרה שהיתה אחות אברם בלבד וראויה להנשא, לא היו נשואין מעולים מאלו שהיו, להנשא למלך לאשה, כמו שהעיד באמרו: ״ואקח אתה לי לאשה״ (פסוק י״ט). אבל לקחוה למלך ראשונה ואחר כך המלך היטיב בעבורה במהר ובמתן כמנהג. צאן ובקר... ועבדים – רב כיד המלך.

Sforno Bereshit 19:3ספורנו בראשית י״ט:ג׳

משתה, seeing that Lot loved wine, he made the kind of meal which was secondary to the drinking of wine. The veiled reference to wine in this verse, becomes clearer when we encounter the daughters of Lot making him drunk on wine in 19,33. On the other hand, the only time Avraham prepared the kind of feast in which wine was featured, was on the occasion when he weaned his son Yitzchok in Genesis 21,8. On that occasion, when he entertained the leading personalities of his time, people used to indulging in wine, he served them what they expected to be served. Our sages in Sotah 10 approve of such a procedure.

מִשְׁתֶּה – קְבִיעוֹת סְעוּדָה עַל הַיַּיִן, בִּהְיוֹת הַיַּיִן אָהוּב אֶצְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ. אֲבָל אַבְרָהָם לֹא עָשָׂה מִשְׁתֶּה, זוּלָתִי בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק לִגְדוֹלֵי הַדּוֹר, שֶׁהָיוּ מֻרְגָּלִים בְּכָךְ בְּעֵת שִׂמְחָתָם, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: קַמֵי דְּשָׁתֵי חַמְרָא חַמְרָא (סוטה י׳.).

Ma'asei Hashem Ma'asei Avot 17מעשי ה׳ מעשי אבות י״ז

אבל מה שנראה לדעתי בפשט הכתוב הוא, שאברהם לא התפלל ולא הפציר בהצלת הרשעים כלל, אבל היה רצונו שיתמו רשעים מן הארץ וחטאים עוד אינם, אבל היה כל השתדלותו בהצלת אותם הכרכים שלא יחרבו ותהיה שריפה כל ארצם מלחה לא תשב, ולכן אמר שבזכות הצדיקים שבקרבה ישא לכל המקום שלא יושחת, והיה רצונו שיהרוג הרשעים מהם, וזה אומרו היות המשפט כן, כי למה זה הצדיקים יתגרשו מהסתפח בנחלתם בעבור הרשעים שבהם.

HaKetav VeHaKabbalah Bereshit 15:8הכתב והקבלה בראשית ט״ו:ח׳

במה אדע כי – לדעתי אין במאמר זה שום שאלה ובקשה, כי חלילה לאהוב ה׳ להסתפק באמתת דבורו ית׳ ובקיומו, כי מלת אדע הוא ענין גדולה רוממות וחשיבות כמו ידעתיך בשם שפי׳ הגאון כבדתיך בשם כמ״ש ראב״ע שם, וכן ידעתיו למען אשר יצוה (דלקמן) פי׳ הרמב״ן גדלתיו ורוממתיו, כמו מה אדם ותדעהו, וכן ידעתיך בשם, ולפירש״י שם הוא לשון חבה ואהבה, ולרמב״ן הוא אהבה וחבה הנראית בפועל ממש ע״י הכבוד והגדולה הנעשה בנאהב, ולפי״ז מאמר ״במה אדע כי אירשנה״ מחמר הנאמר לעצמו ולנפשו כמתמי׳ על הפלגת הטובה הגדולה שיבטיחנו הש״י בזה, כי חשב אברהם א״ע לעפר ואפר שפל מאד וכל מעשי צדקותיו אשר עשה לא היו חשובים בעיניו למאומה, ולא מצא בנפשו שום מעשה עד שיהיה ראוי לתשלום גמול ולגדולה זאת, ומכש״כ לזכות לו ולדורותיו אחריו בירושה נכבדת כזאת, כדרך שאמר דוד (ש״ב ז׳) מי אנכי כי הבאתני עד הלם, ובדרך פליאה ותמיה אמר בנפשו ״במה אדע כי אירשנה״, במה אהיה חשוב ונכבד כ״כ בעיני המקום ב״ה (וואָדורך זאָללטע איך זאָ געאכטעט זיין דאסס ! !) עד שאעלה לכל הגדולה והרוממות הזאת לרשת עד עולם דבר נשגב כזה, ואין במה שאלה המצפה על תשובה, אבל הוא מאמר תמהון ופליאה, כמו מה אדם ותדעהו, ופעל אדע דומה למלת תשב (ירמיה י״ז) ארץ מלחה ולא תשב, שביאורה תהא מיושבת, וכן בכמה מקומות. כן אדע אהיה מודע (זאלל בעליעבט, אנגעזעהען זיין), וכל פעלים עומדים מצד שהם נפעלים מעצמם לא ע״י אחר יפרשם רש״י בלשון הופעל כמו וימררהו ורבו נעשו לו אנשי ריב, כהה הנגע, הוכהה ממראיתו וכמש״ש רוו״ה. הנה לפירוש זה בטח אברהם בלב שלם בקיום מאמרו ית׳, כי כל דבריו אלה אינם כ״א לנפשו ולעצמו מצד ענותנותו ושפל ערכו בעיניו, והמאמר הבא ממנו ית׳ אליו אח״ז אינו תשובה לדבריו, כי לא היה כאן שאלה הצריכה תשובה, אבל הוא רק תשלום דברים ראשונים בבטחון נתינת הארץ ועתה גמר כריתת הברית עליו: והדעה המיחסת מאמר במה אדע לחטא עד שנגזר על בניו הגירוש, איננה מוסכמת, כי יש סבות אחרות לזה כנודע מן המחברים, ועמ״ש אח״ז בפסוק גר יהיה זרעך. וכבר העיד הרב הגדול בצדה לדרך (פ׳ שמות) נמנו וגמרו שלמים וגם רבים, שכל הטעמים המוזכרים במס׳ נדרים ובמדרשים על גלות מצרים התלוים בחטא אברהם, לא באו כ״א ליתן טעם למה הודיע הקב״ה הגלות לאברהם וציערו בזה, אבל הגלות עצמו יש לו טעמים אחרים. ע״ש: ובב״ר במה אדע, לא כקורא תגר אלא כאומר באיזה זכות ע״ש.

Rema Responsa 10שו״ת הרמ״א י׳

ואף על גב דדרשינן עקב אשר שמע אברהם בקולי מלמד ששמר אברהם אפילו עירוב תבשילין אם כן שמע מינה שהיה נוהג כפי התורה והמצוה אפילו מצוה מדרבנן. מכל מקום נוכל לומר אם הוא שמר אנשי ביתו לא שמרו רק החק הנימוסי הנמסר להם, דהיינו ז' מצות בני נח. דמי לנו גדול מאדוננו אבינו יעקב ע"ה אשר נשא שתי אחיות. אלא ע"כ צריכין אנו להודות ולומר כי הכתוב שאמר למען אשר יצוה וגו' לא קאי רק אאותן שבע מצות של בני נח.

Shadal Bereshit 12:13שד״ל בראשית י״ב:י״ג

(יג) אמרי נא אחותי את – עיין למטה כ׳:י״ב. ייטב לי – הנכון כדעת הר״ן (הביאו דון יצחק) ור״ע ספורנו, שבאמרה שהיא אחותו, כל אחד יקוה שיסכים אברהם לתתה לו לאשה, ולא יהרגוהו, כי יחשבו שלכך הביאה להשיאה לאחד מנכבדי הארץ, וחשב אברהם שלא יקחוה פתאום וביד חזקה אבל ישאו ויתנו עמו במתון זמן מה, והוא ישמט מהם בתחבולות עד שישוב לארצו, אבל מרוב יופיה נמשך הענין באופן אחר, ונלקחה פתאום לבית המלך. והנה וחיתה נפשי הוא פירוש למען ייטב לי, וכן דעת רד״ק, ויפה הוסיף כי לא נתכוון אברם שיעשו עמו טובה אחרת, שהרי ממלך סדום לא רצה לקבל ממון, אעפ״י שהציל את שלו.

Shadal Bereshit 14:18שד״ל בראשית י״ד:י״ח

מלכי צדק מלך שלם – אולי היא ירושלם (הנקראת ג״כ שלם ויהי בשלם סכה, תהלים ע״ו:ג׳), כי ראינו ביהושע (י׳:א׳ וגו׳) אדוני צדק מלך ירושלם, נראה שהיה מנהג מלכי העיר ההיא להיקרא על שם הצדק, ואולי זאת כוונת צדק ילין בה (ישעיה א׳:כ״א) (הרמב״ן ואחרים). והיירונימוס כתב שעיר אחרת היתה בימיו הנקראת שלם, והיא קרוב לבית שאן (Scytopolis) והיו מראים בה חרבות ארמון גדול שהיו אומרים שהוא בית מלכי צדק – והסכים עמו ראז׳{נמילר} ויש אומרים כי שלם היה שם המחוז, שהיו בו ערים רבות, שכם ושילה ונוב וגבעון, וגם ירושלם (נתה״ש {= נתיבות השלום}). והוא כהן לאל עליון – היה דרך קצת המלכים בימי קדם להיות ג״כ כהנים וכן וירגיליוס (איניאידי ג׳ פ׳) Rex Anius, rex idem hominum Poebique Sacerdos. ומלכי צדק היה כהן לאל עליון שהיה אצלם גדול משאר אלוהות, כמו שהיה Iupiter {יופיטר} אצל היונים והרומיים, ואין ראיה מזה שלא היה מודה בע״ז.

Shadal Bereshit 15:8שד״ל בראשית ט״ו:ח׳

במה אדע – אחר שאמר והאמין בה׳ לא יתכן שיאמר במה אדע להיותו מטיל ספק בדבר, ואם היה שהיה מסופק וחסר אמונה, הנה (כמו שהעיר הרמב״ן) לא עשה לו ה׳ שום אות כדי שיאמין. והראב״ע כתב כי הבטחות האל הן לפעמים על תנאי ושאברהם בקש שישבע לו, שיתקיים הדבר על כל פנים ואין זו תשובה מספקת, שהרי אברהם לא שאל שבועה, והקרוב אלי כי מאמין היה אברהם בהבטחת ה׳ אמונה שלמה, אך בראותו כי כבר זה כמה פעמים שהיה ה׳ מבטיחו על ריבוי הזרע ועל כיבוש הארץ (י״ב:ב׳,ז׳, י״ג:ט״ז), ועדיין לא היה ה׳ נותן לו זרע, ירא היה שמא איזה ניסיון היה בדעת האל לנסותו תחלה, ושרק אחר שיקנה לו אברהם זכות מה יהיה ראוי לקיום ההבטחה ההיא, ע״כ שאל במה אדע, מה הדבר אשר כשאעשה אותו בו אדע שאירשנה. והקב״ה השיבו כי איננו שואל עוד ממנו שום זכות, כי קיום הבטחתו אינו תלוי בשום תנאי, אך הוא תלוי בקץ הנגזר, כי צריך שיעברו עוד ת׳ שנה אח״כ מצאתי קרוב לזה לקלער׳{יקוס}, אלא שהוא אומר במה אדע שאני קרוב לירש אותה, מה יהיה לי סימן שבא זמן שאירשנה, ולזה השיבו כי צריך שימות ושיעברו ת׳ שנה – ואמנם הברית שכרת עמו לא היתה כדי שיאמין אברהם, כי כבר היה מאמין בה׳, אבל לפי שהיה הענין לעתים רחוקות רצה ה׳ שיהיה לב הדורות הבאים סמוך ובלתי מפקפק בדבר, כדי שבמשך ת׳ שנה לא יתערבו בגוים, וכן היה שהברית הזאת אשר כרת עמו נרשמה בלב כל צאצאי אברהם יצחק ויעקב והאמינו בכל הדורות ההם להבטחות ה׳, וכמו שמצאנו כי יוסף בשעת מיתתו אמר לאחיו ואלהים פקוד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב {בראשית נ׳:כ״ד}.

Shadal Bereshit 22:1שד״ל בראשית כ״ב:א׳

והאלהים נסה את אברהם – יודע היה הקב״ה שאין אברהם נסוג אחור משמור מצותיו לכל אשר יצוהו, וצוהו על העקידה כדי שיקבל שכר על המעשה הנורא הזה, כי אין שכר העובד במחשבה בלבד כשכר העובד בפועל – זאת דעת רמב״ן ור׳ יוסף אלבו (עקרים, מאמר ד׳ פי״ג), ואין ספק כי מלבד השכר הצפון, הנה המעשה עצמו, שבו קרא עצמו ירא אלהים באמת ולא חשך את בנו יחידו ממנו, ומוצא הדבר כי בנו לא מת, כל זה גרם לאברהם שמחה וששון מתוק לנפש אין ערוך אליו. ודעת רמבמ״ן כי הכוונה בנסיון לחזק ולאמץ את לב המנוסה במדה מן המדות עד שתשוב קנין ותכונה בנפשו, כי החלק המעשיי לא יושלם בידיעת המדות הטובות והבנתם בלבד, כי אם בהוסיף עליהם התמדת הפעולות הנמשכות מהם וההרגל בהם, עד שתתחזק המדה בלב העושה וכו׳. ולפי דעתי הואיל ובחר ה׳ באברהם למען יהיה אב לעם סגולה מאמיני היחוד, והואיל ושאר העמים עובדי אלילים גם את בניהם ואת בנותיהם היו שורפים באש לאלהיהם, והואיל ומעשים כאלה תועבה הם לפניו ית׳ ולא היה בדעתו לצוות לעמו שיעשו כאלה, אבל בהפך צוה לבלתי עשות אחת מהנה, הנה ראה ה׳ כי העדר הקרבנות ההם יהיה נחשב לגנות ומום גדול לתורתו ולמחזיקים בה, כי יאמרו הגוים לישראל איה אהבתכם לאלהיכם? וגם ישראל עצמם אולי תהיה דתם נְמִבְזָה בעיניהם מפני החסרון הזה. לפיכך הקדים וניסה את אברהם (אשר כבר ידע את לבבו וידע שיעמוד בנסיון), למען יכירו וידעו גם ישראל וגם האומות כי עבדי ה׳ הנאמנים לו לא יכבד עליהם לעשות גם זה וגם יותר מזה (כאשר הוא זביחת בן יחיד הנולד לזקוני אביו ואמו) אם היה ה׳ שואל מעמם לעשותו, אלא שאלהי אמת לא יחפוץ בקרבנות כאלה ותעב יתעבם. והנסיון הזה אשר הוא כבוד האמונה ותפארת המאמינים בחר ה׳ לעשותו באברהם אב המאמינים, כדי שלא תישאר אמונת האמת בחזקת פחיתות ובחסרון הודה והדרה אפילו דור אחד. ונמצא לאחד הקדמונים, סנכוניאנטון, זכרון למעשה זה, אמנם מעורב בשבושים הרבה, וזה לשונו בלשון רומי: ‪Cronus ergo, quem Phoenices Israelem vocant, regioni cum imperitaret, atque ex indigena Nympha Anobret dicta, filium unigenitum haberet, quem propterea Ichud vocabant (יָחִיד), quomodo unigenitus etiam num a Phoenicibus appellatur, cum regioni maxima ex bello imminerent pericula, regio habitu filium ornatum in ara, quam erexerat, mactavit. ולדעת Bruns כי אברהם עלה בדעתו להקריב בנו לאלהיו, מפני שראה הכנענים זובחים את בניהם ואת בנותיהם. ודעת De-Vette כי כל הספור משל להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו לאלהיו. ודעת Eichhorn כי הצווי היה בחלום, ואולי כן הוא, אבל היה חלום של נבואה מאת ה׳. ויאמר אליו – אין ספק כי המלות האלה צריכות להנקד בדרגא תביר, וכן הוא בחומש כ״י על קלף שבידי ובחומש כ״י על קלף ביד ידידי אלמנצי ע״ה ובחומש כ״י בעיר ערפורט, ובחומש כ״י על קלף שנת רמ״ז כתיבת ר׳ יצחק פישאנטי ביד ידידי משה סואבי, וכן מצאתי במחזור דפוס שונצין, אמנם במחזור שאלוניקי פסחו על שתי הסעיפים ונקדו הזקף למעלה והתביר למטה.

Shadal Bereshit 25:1שד״ל בראשית כ״ה:א׳

ויוסף אברהם וגו׳ – אין ספק שהיה זה זמן הרבה קודם לכן, ולא אחר מיתת שרה. ואין מוקדם ומאוחר בתורה, כי המתין להזכיר ענין זה אחר כל קורות אברהם וסמוך למיתתו, מפני שאין לו שייכות עם עניני בני ישראל. ולא נכתב אלא להודיע כי ה׳ ברך את אברהם בריבוי הזרע ושברכת אב המון גוים נתתיך נתקיימה, כי מלבד ישראל אומות אחרות יצאו ממנו; ולפיכך נכתבו ג״כ בני ישמעאל. והנה האשה הזאת אין ספק שלא היתה אלא פלגש, כי למטה (ו׳) הוא אומר ולבני הפלגשים אשר לאברהם; ולא מצאנו פילגשים לאברהם אלא זו והגר. וכן בד״ה {בדברי הימים} (א׳ א׳:ל״ב) ובני קטורה פילגש אברהם.

R. S.R. Hirsch Bereshit 15:8רש״ר הירש בראשית ט״ו:ח׳

במה אדע כי אירשנה – אי אפשר לפרש כאן: ״על ידי איזה סימן אוכל לדעת שאהיה לבעליה של הארץ?״ הן זה עתה נאמר על אברהם שכל חייו היו שרשרת של אמונה בה׳ ובטחון ללא סייג בהנהגת ה׳. לא מתקבל על הדעת שיבקש אות לבטחון על הבטחה שכבר נשנתה כמה פעמים. הפירוש אינו גם: ״באיזה זכות אירשנה״. אילו זו הייתה המשמעות, היה על הכתוב לומר: ״אדע במה אירשנה״. אלא כך הוא פירוש הפסוק: ה׳ הוסיף כאן (פסוק ז) להבטחתו, ביטוי שאינו מופיע בהבטחות הקודמות. בתחילה נאמר לאברהם: ״לזרעך אתן את הארץ הזאת״ (לעיל יב, ז), וכיוצא בזה גם אחר כך: ״לך אתננה ולזרעך עד עולם״ (לעיל יג, טו). אף אחד מלשונות אלו איננה רומזת ולו גם במעט, שאברהם או צאצאיו יעשו מעשה בירושת וכיבוש הארץ. אולם כאן נאמר: ״לתת לך את הארץ הזאת ׳לרשתה׳⁠ ⁠״ (פסוק ז). הפועל ״ירש״ יש במשמעותו צד חזק של פעילות עצמאית, ולעתים פירושו ״לכבוש״. ואכן, למעשה הוא משמש במובן זה בהקשר לכיבוש הארץ: ״ראה נתן ה׳ אלקיך לפניך את הארץ עלה ׳רש׳⁠ ⁠״ וגו׳ (דברים א, כא; עיין גם שם א, ח; ב, כד; ב, לא; ט, כג). ובכן, כך נאמר לאברהם כאן: ״אתן לך את הארץ הזאת, כדי שתיטול את הבעלות עליה ככובש״. אכן זה עתה נחל אברהם נצחון מזהיר על ארבעה מלכים כובשים. הוא לא נטל על עצמו עול מלחמה זו, בשל ציווי מפורש מה׳, אלא רק מתוך תחושת החובה שהייתה בו. מכל זה יכל אברהם להגיע למסקנה שהייתה זו חובתו (או חובת צאצאיו) לכבוש את הארץ. לכן הוא שואל: ״כיצד אדע שהגיע הזמן שאכבוש את הארץ וארש אותה?״ שאלה זו רחוקה מלרמז על חוסר בטחון בה׳, ההפך הוא הנכון. השאלה מבטאת למעשה את בטחונו הגמור של אברהם בה׳. כדרך שניצח את ארבעת המלכים, כך גם כעת מוכן אברהם להלחם כדי לכבוש את הארץ. הבטחת הקב״ה מהווה עבורו ערבות מספקת לנצחונו. ״אדני יֱדֹוִד״ הקב״ה הוא ״אדניו״ – האדון שלו, והוא עבדו; הקב״ה הוא יֱדֹוִד, רחום בדין; והוא מוכן למסור את עצמו בידי הקב״ה בכל צרה וצוקה, כל סכנה או מלחמה.

R. S.R. Hirsch Bereshit 19:3רש״ר הירש בראשית י״ט:ג׳

ויפצר – ״פצר״, לפרוץ דרך אל תוך דבר, כדי להשיג ממנו משהו. מכאן שם הכלי ״פצירה״ [שמואל א׳ יג, כא], [כלי שמשייף]. ״פצר״ קרוב ל״בצר״ – קציר הענבים. לוט עצמו מכין את הסעודה, וגם אופה. איזה ניגוד עצוב יש כאן, בין בדידותו של לוט, לבין ההתרוצצות העליזה שהתלוותה לקיום מצות הכנסת אורחים בביתו של אברהם! לא אשת לוט ולא בניו נוטלים חלק במצוה שהוא מקיים. בודד הוא בביתו שלו, עם רוחו של אברהם.

Netziv Bereshit 14:18נצי״ב בראשית י״ד:י״ח

ומלכי צדק וגו׳ – הפסיק הכתוב דבר מלכי צדק בין יציאת מלך סדום לדבריו עם אברם אבינו, ללמדנו דתשובת אברם בלשון ״אל עליון קנה שמים וארץ״ למד ממלכי צדק. והכי מבואר בשאלתות דרב אחאי גאון פרשת עקב (שאילתא קמ״ה): ומהיכן זכו ישראל לפרשה זו, מברכה שברכן שם... כיון ששמע אברם שמועה זו, אף הוא נשבע ״הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון קנה שמים וארץ״. לאל עליון – למעלה מכל הכחות שאומות העולם עובדים.

Hoil Moshe Bereshit 14:18הואיל משה בראשית י״ד:י״ח

לאל עליון – עליון הוא אל אחר נקרא בשם זה ולא אלהי אברהם שאל״כ היתה כבר בימים ההם משפחה ועיר כולה עובדת את ה׳ עד שתצטרך לכהן, ומזה לא ידובר בשום מקום, וגם יגרע בזה מחשיבות אברהם, כי הלא היה זולתו עובד אלוה אחד; וזה שאברהם משיב הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון (מורי ורבי שחז״ל); או נאמר שהיו עובדי אל אחד אך אמונתם באחדותו לא היתה שלימה, או עבדוהו עבודת תועבה לא עבודת צדקה ומשפט כאברהם.

R. David Zvi Hoffmann Bereshit 14 Introductionר׳ דוד צבי הופמן בראשית י״ד הקדמה

ד. אברם יוצא למלחמה בגלל לוט (פרק י״ד) בטעות חושבים רבים, שמגמת הפרק הזה היא להראות את אברם כגיבור מלחמה. אולם, אין לך דבר שיהיה רחוק מכל כתבי התנ״ך, מאשר הרצון לפאר את גיבוריו כגיבורי מלחמה. גיבורי התנ״ך ,״גיבורי כח עושי דברו״ הם, ולא גיבורי מלאכת המלחמה העקובה מדם. אבל כוונת הכתוב היא להראות, כיצד אברם נשאר נאמן לשאר בשרו לוט, למרות שהלה נפרד ממנו, וכיצד הוא עושה את הטוב לשמו, ללא כל יתרון בשביל עצמו. ואגב זה מראה הכתוב, כיצד לוט, שאמנם חשב כי בחר במקום מושב עשיר ופורה, מסתבך ובא בצרה גדולה, ממנה הוא ניצל רק הודות לעזרת קרובו; ועוד, כיצד אברם מחייב תודה לו את כל הארץ, תודה שאמנם מובעת לו על ידי מלכי־צדק; ולבסוף, כיצד משכה ארץ ישראל כבר בימי קדם את תאוות הכיבוש של שכניה הצפוניים — רמז וסימן לישראל שמשם ייסרוהו, אם יסור מדרכו ית׳. ויצויין, שזהו המקום היחיד שבסיפור תולדות האבות הראשונים, שאינו אלא סיפור תולדות משפחה אחת, אשר יש בו משום חריגה לתוך תחום תולדות העמים. וייתכן שקטע זה מקורו בספר מלחמות ה׳, שכן, מלכי־צדק מברך את ה׳ על מסירת המלכים בידי אברם (להלן פסוק כ׳), הווה אומר, שמלחמה זו למלחמות ה׳ היא נחשבת; וממקורו בספר שבו מרוכזים סיפורי מלחמות אלה הועתק אף תיאורה של מלחמה זו לתורה, על פי ה׳.

R. David Zvi Hoffmann Bereshit 25 Introductionר׳ דוד צבי הופמן בראשית כ״ה הקדמה

טז. בני קטורה; מות אברהם. (פרק כ״ה:א׳-י״א) בהיותו בן מאה וארבעים שנה נושא אברהם אשה נוספת. שמה קטורה וממנה יוצאים כמה וכמה עממים ערביים. העובדה שאברהם זוכה לזרע נוסף, מבלי שדבר זה יצויין כנס, מסתברת בכך שבסמוך מזכיר הפסוק את גיל אברהם במותו — מאה שבעים וחמש שנה, הווה אומר שבשעה שנשא את קטורה לאשה, נותרו לו לחיות עוד שלושים וחמש שנה — חמישית של תקופת חייו בכלל. גילו בשעת נשואין אלה, דהיינו מאה וארבעים שנה, מתאים איפוא לגיל חמישים ושש כיום, והרי זה עדיין בהחלט בגיל הפוריות של האדם. הנס שבהולדת יצחק היה בעיקר אצל שרה, אשר לא רק שזקנה היתה כבר, אלא עקרה היתה עד ללידה זו. מנייתם של בנים אלה בספר בראשית ודאי באה כדי להראות שברכת ה׳ את אברהם — ״כי אב־המון גוים נתתיך״, נתקיימה עוד בימיו. ועם זאת יש לייחס חשיבות רבה לפסוק ו׳ המלמד אותנו, שרק יצחק נחשב לבנו העיקרי של אברהם, אף על פי שגם העמים הרבים המנויים כאן גם הם נמנים על צאצאיו, וזאת משום שאברהם עצמו הרחיק את שאר בניו מיצחק והוריש רק לו את כל רכושו, בהתחשב בדברי ה׳ ״כי ביצחק יקרא לך זרע״.

U. Cassuto Bereshit 12:13מ״ד קאסוטו בראשית י״ב:י״ג

ואולם אין אברם חף מפשע, כפי שחושבים המפרשים האפולוגיטיים.  אדרבה, מעשהו של אברם, לפי כוונת התורה, כולל שני עוונות. העוון הראשון הוא חוסר אמונה.  אף על פי שבמצרים היה אברם במצב של גר, לא היה צריך לחשוב את עצמו כמבודד בלי הגנה:  היה לו להרגיש את עצמו סמוך ובטוח בעזרת אלהיו.  אמנם כבר ראינו שהיתה אמונתו בה' רבה ועמוקה, וגם בהתחלתה של פרשה זו מעורר הכתוב את זכרון אמונתו במלים לגור שם, המראות שברור היה לו שיזכה לחזור לארץ כנען ולנחול אותה כדבר ה'.  ואולם לא הגיעה עדיין אמונתו לדרגת השלמות המוחלטת.  עתידה היא להגיע לדרגה זו, בדרך הנסיונות השונים שינסה אותו בהם ה', אבל עד עכשיו עוברים עליה לפעמים רגעים של רפיון.  בשעה זו, שאברם נבוך ברוחו ושרוי באימה מפני חשש הסכנה, אין עינו מבחינה בבירור מה תוכלנה להיות דרכי ההצלה, ובמקום דרך המלך, דרך מלכו של עולם, דרך הבטחון המלא בעזרתו ובהגנתו של ה', הוא בוחר בארחות עקלקלות הנדמות לרוחו הטרופה כעלולות להביא לידי תוצאה מוצלחת. והנה העוון השני:  הדרך העקלקלה שהוא בוחר בה היא דרך השקר, או השקר למחצה (עי' כ':י"ב).  הבדוים רגילים להיעזר בדברי שקר כדי לצאת מן המבוכה או להשיג את מבוקשם, ואברם נגוע עדיין באחדים מן החסרונות של האופי הבדוי; רק בעתיד יצליח, לאט לאט, להיטהר מהם טהרה שלמה. במהלך הסיפור יתברר לנו כיצד התורה רואה ומראה את שני העוונות האלה בהתנהגותו של אברם. בירור זה יבוא לנו לא רק מעצם הדבר שהוטל עונש על אברם, כפי שכבר העיר קניג (עי' למעלה), אלא דווקא מאופיו המיוחד של העונש. התורה רגילה לתאר את השכר ואת העונש לפי השיטה של מידה כנגד מידה, ומשום כך אופיו של העונש מוכיח על אופיו של העוון.  העונש על העוון הראשון יסופר בפיסקה הבאה.