Ben Sorer Umoreh/5

EN/HEע/E

Ben Sorer Umoreh

Sources

Devarim 21:18-21דברים כ"א:י"ח-כ"א

(יח) כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. (יט) וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. (כ) וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא. (כא) וּרְגָמֻהוּ כׇּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכׇל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.

Philo On the Special Laws 231פילון על החוקים המיוחדים רל"א

For these reasons it is allowable for parents even to accuse their children, and to reprove them with considerable severity, and even, if they do not submit to the threats which are uttered to them by word of mouth, to beat them, and inflict personal punishment on them, and to imprison them; and if they behave with obstinacy and resist this treatment, becoming stiff-necked through the greatness of their incurable wickedness, the law permits them to chastise them even to the extent of putting them to Death.{41}{#de 21:18.} But still this permission is not given to either the father by himself, or to the mother by herself, by reason of the greatness of the punishment, which it is not fitting should be determined by one, but by both together, for it is not probable that both the parents will agree about putting their child to death unless his iniquities are very grievous, and weigh down by a certain undoubted preponderance that firm affection which is firmly implanted in the parents by nature.

Josephus Antiquities 4:260יוספוס קדמוניות היהודים ספר רביעי, 260

בחורים שינהגו זלזול בהוריהם ולא יחלקו להם את הכבוד הראוי ויזידו נגדם, אם במעשי בושת אם מתוך טיפשות, יוכיחום הוריהם תחילה בדברים, שכן יש להם לאלה סמכות של שופטים לגבי בניהם. ויאמרו להם שלא נקשרו בנשואי לשום תענוג ולא לשם הגדלת הנכסים על ידי שיהיה רכוש שניהם לקנין משותף להם, אלא כדי שיזכו לבנים, שיכלכלו את שיבתם ויקבלו מהם כל צרכיהם. "וכשנולדת טיפחנו וגידלנו אותך בדאגה ובשמחה ומתוך הודיה רבה מאוד לאלוהים, ולא חסנו על שום דבר שנראה היה מועיל לטובתך ולחינוכך למעשים טובים. עכשיו מאחר שיש לנהוג סלחנות כלפי שגיאותיהם של צעירים, דייך בזה שזלזלת בכבודנו וחזור לדרך הנכונה ותן דעתך שכם אלוהים כועס על אלה שמעיזים פנים נגד הוריהם, משום שגם הוא אב לכל גזע האדם ודומה הוא שנגרמת גם לו בושה יחד עם השותפים לו בכינוי אב, כשלא זכו מבניהם לכבוד המגיע להם. וגם החוק מעניש ללא רחמים על דברים כגון אלה, ולוואי שלא תתנסה בהם". ואם דברים אלה ירפאו את שחצנותם של הבחורים, יהו פטורים להבא מתוכחות, שהוכיחום על שגגותיהם. כך יתגלה טוב ליבו של המחוקק וגם ההורים יהיו מאושרים, שלא יראו בעונשו של הבן או של הבת. ואולם אם יתברר שדברי הוריו ותוכחת פיהם לקחת מוסר, נחשבים כאפס בעיני הבן ובמעשי חוצפה בלתי פוסקים כלפיהם, יהפוך את החוקים לאויבים ללא פשרה לו, יוצא בידי הוריו עצמם אל מחוץ לעיר, וכל העם ילך אחריהם וירגמוהו באבנים, ויישאר לראווה לעיני כל למשך יום שלם ובלילה יקבר.

Targum Onkelos Devarim 21:20תרגום אונקלוס דברים כ"א:כ'

וְיֵימְרוּן לְסָבֵי קַרְתֵּיהּ בְּרַנָא דֵּין סָטֵי וּמָרוֹד לָיְתוֹהִי מְקַבֵּיל לְמֵימְרַנָא, זָלֵיל בְּסַר וְסָבֵי חֲמַר.

Targum Onkelos Devarim 21:20תרגום אונקלוס דברים כ"א:כ'

וְיֵימְרוּן לְסָבֵי קַרְתֵּיהּ בְּרַנָא דֵּין סָטֵי וּמָרוֹד לָיְתוֹהִי מְקַבֵּיל לְמֵימְרַנָא, זָלֵיל בְּסַר וְסָבֵי חֲמַר.

Mishna Sanhedrin 8:1-5משנה סנהדרין ח':א'-ה'

(א) בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, מֵאֵימָתַי נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְעַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן, הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הָעֶלְיוֹן, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא), כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן, בֵּן וְלֹא בַת, בֵּן וְלֹא אִישׁ. הַקָּטָן פָּטוּר, שֶׁלֹּא בָא לִכְלָל מִצְוֹת. (ב) מֵאֵימָתַי חַיָּב, מִשֶּׁיֹּאכַל טַרְטֵימַר בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מָנֶה בָּשָׂר וְלֹג יָיִן. אָכַל בַּחֲבוּרַת מִצְוָה, אָכַל בְּעִבּוּר הַחֹדֶשׁ, אָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, אָכַל דָּבָר שֶׁהוּא מִצְוָה וְדָבָר שֶׁהוּא עֲבֵרָה, אָכַל כָּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל בָּשָׂר, שָׁתָה כָל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה יַיִן, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) זוֹלֵל וְסֹבֵא. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג) אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ. (ג) גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו, מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים, מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיִּגְנֹב מִשֶּׁל אָבִיו וְיֹאכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים. רַבִּי יוֹסֵי בַר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּגְנֹב מִשֶּׁל אָבִיו וּמִשֶּׁל אִמּוֹ. (ד) הָיָה אָבִיו רוֹצֶה וְאִמּוֹ אֵינָהּ רוֹצָה, אָבִיו אֵינוֹ רוֹצֶה וְאִמּוֹ רוֹצָה, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם רוֹצִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם לֹא הָיְתָה אִמּוֹ רְאוּיָה לְאָבִיו, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הָיָה אֶחָד מֵהֶם גִּדֵּם אוֹ חִגֵּר אוֹ אִלֵּם אוֹ סוּמָא אוֹ חֵרֵשׁ, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְלֹא גִדְּמִין. וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ, וְלֹא חִגְּרִין. וְאָמְרוּ, וְלֹא אִלְּמִין. בְּנֵנוּ זֶה, וְלֹא סוּמִין. אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, וְלֹא חֵרְשִׁין. מַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וּמַלְקִין אוֹתוֹ. חָזַר וְקִלְקֵל, נִדּוֹן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וְאֵינוֹ נִסְקָל עַד שֶׁיְּהוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בְּנֵנוּ זֶה, זֶהוּ שֶׁלָּקָה בִּפְנֵיכֶם. בָּרַח עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן, פָּטוּר. וְאִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן, חַיָּב. (ה) בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ, יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. יַיִן וְשֵׁנָה לָרְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. פִּזּוּר לָרְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. כִּנּוּס לָרְשָׁעִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.

Sifre Devarim 21:18-21ספרי דברים כ"א:י"ח-כ"א

פיסקא ריח (יח) כי יהיה לאיש בן – ולא כשיהיה לו בן. בן – ולא בת. בן – ולא איש, קטן פטור שלא בא לכלל מצות. סורר ומורה – שני פעמים. ומורה – שוטה. ומורה – שמורה לעצמו דרך אחרת. דבר אחר: בשביל שאכל זה ממון אביו אמרת בן סורר ומורה ימות?! אלא נידון על שם סופו, מוטב ימות זכאי ולא ימות חייב. אביו של זה חשק יפת תואר והכניס שטן לתוך ביתו ונעשה בנו סורר ומורה וסופו להמיתו מיתה משונה שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, לא בשבת ולא ביו"ט. דבר אחר: סורר – על דברי אביו. ומורה – על דברי אמו . סורר – על דברי תורה. ומורה – על דברי הנביאים. סורר – על דברי עדים. ומורה – על דברי דיינים. אמר ר' יאשיה: ג' דברים שח לי ר' זעירא משום אנשי ירושלם: סוטה אם רצה בעלה למחול לה מוחל, [בן] סורר ומורה אם רצו אביו ואומו למחול לו מוחלים. זקן ממרא על פי בית דין אם רצו חביריו למחול לו מוחלים לו. וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבי יהודה בן בתירה על שנים הודה לי ועל אחד לא הודה לי, על סוטה ועל בן סורר ומורה הודה לי, על זקן ממרא ע"פ בית דין לא הודה לי, מפני שהיה מעמיד מחלוקת בישראל. איננו שומע בקול אביו ובקול אמו – יכול אפילו אמר לו אביו ואמו להדליק את הנר ולא הדליק? תלמוד לומר: איננו שומע איננו שומע לגזירה שוה. מה איננו שומע האמור כאן בן סורר מורה זולל וסובא, אף איננו שומע האמור להלן סורר ומורה זולל וסובא. מה איננו שומע האמור להלן עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו וכו'. ויסרו אותו – במכות. ולא ישמע אליהם – מלמד שמלקים אותו בפני ג'. (סליק פיסקא) פיסקא ריט (יט) ותפשו בו אביו ואמו – מלמד שאינו חייב עד שיהיה לו אב ואם, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אם לא הייתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה. והוציאו אותו אל זקני עירו – מצווה בזקני עירו ובשער מקומו. (כ) ואמרו אל זקני עירו בננו זה – זהו שלקה בפניכם מלמד שאם מת אחד מהם אינו נסקל. היה אחד מהם גידם או חיגר או אילם או חרש או סומא אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר: ותפשו בו – ולא גידמים. והוציאו אותו – ולא חגרים. ואמרו – ולא אילמים. בננו זה – ולא סומים. איננו שומע בקולינו – ולא חרשים. ומתרים בו בפני ג' ומלקים אותו, חזר וקלקל נידון בעשרים ושלושה, ואין נסקל עד שיהו שם ג' הראשונים, שנאמר: בננו זה שלקה בפניכם. זולל וסובא – זולל – בבשר. וסובא – ביין, אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר, אל תהי בסבאי יין ובזוללי בשר למו (משלי כג). ואומר: סובא וזולל יורש וקרעים תלביש נומה (שם).   (סליק פיסקא) פיסקא רכ (כא) ורגמוהו כל אנשי עירו – וכי כל אנשי עירו רוגמים אותו? אלא במעמד כל אנשי עירו. באבנים – יכול באבנים מרובות? תלמוד לומר: באבן. יכול באבן אחת? תלמוד לומר: באבנים, אמור מעתה לא מת בראשונה ימות בשניה. אמר ר' יוסי: וכי מפני שאכל זה טרטימר בשר ושתה חצי לוג יין נסקל? אלא הגיעה תורה לסוף ענינו של זה ואמרה זה ימות זכאי ולא ימות חייב, שמיתתן של רשעים נאה להם ונאה לעולם, רע לצדיקים רע להם ורע לעולם. יין ושינה לרשעים נאה להם ונאה לעולם, ולצדיקים רע להם ורע לעולם. שקט לרשעים רע להם ורע לעולם, ולצדיקים נאה להם ונאה לעולם. ובערת הרע – בער עושי הרעות. (סליק פיסקא)

Yerushalmi Sanhedrin 8:1ירושלמי סנהדרין ח':א'

משנה בן סורר ומורה מאימתי הוא נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון אבל לא העליון אלא שדיברו חכמים בלשון נקיי' שנא' כי יהיה לאיש בן בן ולא בת בן ולא איש הקטן פטור שלא בא לכלל המצות: גמרא ר' זעירא ר' אבהו ר' יוסי בן חנינה בשם ר"ש בן לקיש כתיב וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה. מאימתי הוא נעשה איש משיזיד מאימתי הוא מזיד משתתפשט הכף. משל בשל הזרע מבפנים השחירה הקדירה מבחוץ. א"ר זעירא תנא ר' שילא בר בינא כי יהיה לאיש בן לא שיהא הבן אב מכיון שהוא ראוי לבוא על אשה ולעברה היי די ליה אב ולא בן ואמרה התורה בן ולא אב. ואתייא כי דמר ר' יסא בשם ר' שבתי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ששה חדשים בלבד. א"ר יסא כל אילין מילייא לא מסתברין דלא חילופין. תני תדע לך שהוא כן מי היה בדין שיהא חייב הבן או הבת הוי אומר הבת ופטרה התורה את הבת וחייבה את הבן. מי היה בדין שיהא חייב קטן או גדול הוי אומר גדול פטרה התורה את הגדול וחייבה את הקטן. מי היה בדין שיהא חייב הגונה משל אחרים או הגונב משל אביו ואמו הוי אומר הגונב משל אחרים פטרה התורה הגונב משל אחרים וחייבה הגונב משל אביו ואמו. ללמדך שכולן אינן אלא בגזירת מלך:

Yerushalmi Sanhedrin 8:2ירושלמי סנהדרין ח':ב'

א"ר יוסי טרטימר חצי ליטרא הוא אינו חייב עד שיאכלנו מהובהב. אכלו חי כלב הוא אכלו מבושל בר נש הוא.

Yerushalmi Sanhedrin 8:3ירושלמי סנהדרין ח':ג'

משנה גנב משל אביו ואכל ברשות אביו משל אחרים ואכל ברשות אחרים משל אחרים ואכל ברשות אביו אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים ר' יוסי בי ר' יהודה אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו: גמרא אזהרה לגניבה הראשונה מניין לא תגנוב אזהרה לגניבה שנייה מניין לא תגנובו לא תגנובו על מנת למקט. לא תגנובו על מנת לשלם תשלומי כפל על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה. בן בג בג אומר לא תגנוב את שלך מאחר הגנב שלא תראה גונב. רבי בא רבי יוחנן בשם רב הושעיה אינו חייב עד שיגנוב מעות. ר' זעירה בשם ר' הושעיה אינו חייב עד שיזלזל מעות. מהו שיזלזל מעות מה אנן קיימין אם בהו דאמר הא לך חמשה והב לי תלתא שטיא הוא הא לך תלתא והב לי תלתא שטיא הוא הא לך תלתא והב לי חמשה בר נש הוא אלא כי נן קיימין

Yerushalmi Sanhedrin 8:7ירושלמי סנהדרין ח':ז'

צפה הקב"ה שסוף זה עתיד לגמר ניכסי אביו ואת ניכסי אמו ויושב לו בפרשת דרכים ומקפח את הבריות והורג את הנפשות וסופו לשכח את תלמודו ואמרה תורה מוטב שימו' זכאי ולא ימות חייב. שמיתתן של רשעים הנייה להן והנאה לעולם ולצדיקים רע להן ורע לעולם. יין ושינה לרשעים הנייה להן והנייה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם. א"ר אבהו ובלבד יין עם רוב שינה. א"ר יונתן ישינים הן קימעא מפני שתהא דעתן מיושבת:

Bavli Sanhedrin 71aבבלי סנהדרין ע"א.

תניא נמי הכי רבי יהודה אומר אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה מאי טעמא דאמר קרא איננו שומע בקלנו מדקול בעינן שוין מראה וקומה נמי בעינן שוין כמאן אזלא הא דתניא בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר כמאן כרבי יהודה איבעית אימא ר' שמעון היא דתניא אמר רבי שמעון וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו אלא לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר אמר ר' יונתן אני ראיתיו וישבתי על קברו

Bavli Sanhedrin 72aבבלי סנהדרין ע"ב.

תניא רבי יוסי הגלילי אומר וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם שינה ויין לרשעים הנאה להם והנאה לעולם לצדיקים רע להם ורע לעולם שקט לרשעים רע להם ורע לעולם ולצדיקים הנאה להם והנאה לעולם פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם:

Rashi Devarim 21:18רש"י דברים כ"א:י"ח

סורר – סר מן הדרך. ומורה – מסרב בדברי אביו, לשון ממרים. ויסרו אותו – מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו בן סורר ומורה אינו חיב, עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין. שנאמר (פסוק כ) זולל וסבא, ונאמר (משלי כג, כ) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו. ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חיב.

Ibn Ezra Devarim 21:18אבן עזרא דברים כ"א:י"ח

סורר ומורה – כנגד השם וכנגד האבות אם היו יראי השם. סורר – כמו כפרה סוררה שלא ישמור מצות עשה. ומורה – במצות לא תעשה. ויסרו אותו – בפני עדים מצוה שהם יתפשוהו ויוציאוהו ודברי הקבלה אמת. זולל – מפורש והוא זולל בשר רק הוא שם כלל לנותן בכל מה שיתאוה כל מה שיבוקש ממנו. וסובא – מרבה לשתות והוא המשתכר והנה זה כמו אפיקורוס כי לא יבקש חיי העוה"ז כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה. ונסמכה זו הפרשה בעבור אשת יפת תאר והעד ושם אמו. והרמז שרמזתי בבני אהרן.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 21:21ר' יוסף בכור שור דברים כ"א:כ"א

"וכל ישראל ישמעו ויראו" – בארבע כתיב כן. לפי שאין נהרגין על מה שעשו אלא שלא יבא לידי תקלה, אלו הן: עד זומם שלא הרג, שאם הרג לא היה נהרג אלא להטיל אימה, שלא ירגילו להעיד עדות שקר. וזקן ממרא שהיה מורה אמת לפי סברתו, ואינו נהרג אלא כדי שלא ירגילו להרבות מחלוקות בישראל, ותהיה תורה כשתי ורות, ולכך צריך להכריז שהרי הם נהרגים ליסר אחרים. וכן מסית, לא עבד עבודה זרה ולא הועיל דברו. ולא בא לידי מעשה, אלא שלא ירגילו להסית ולהדיח את ישראל מאביהם שבשמים. וכן זה לא נהרג על שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין, אלא על שם סופו, שלא ירגילו תרבות רעה, למרות עיני אביהם ואמם, ולהיות זוללים וסובאים. ולפי שמתיר לייסר אחרים צריכין כרוז, כדי שיוסרו הנשארים. ולפי הפשט אינו צריך אפילו כרוז, אלא הכי קאמר: מי שישמע שזה נהרג בלא חטא ירא מכובד המשפט.

רמב"ם הלכות ממרים פרק ז

בן סורר ומורה האמור בתורה הרי נתפרשה בו סקילה ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, והיכן הזהיר לא תאכלו על הדם לא תאכל אכילה המביאה לידי שפיכות דמים וזו אכילת בן סורר ומורה שאינו נהרג אלא על אכילה מכוערת שאכל, שנאמר זולל וסובא מפי השמועה למדו שזולל הוא האוכל בשר ברעבתנות וסובא השותה יין ברעבתנות.

Ramban Devarim 21:18רמב"ן דברים כ"א:י"ח

בן סורר ומורה – על דעת רבותינו (סנהדרין סח) אינו קטן שהקטן פטור מכל עונשין שבתורה ומכל המצות אבל הוא המביא שתי שערות והנה יש עליו שני עונשין האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם והשני שהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטוינו (ויקרא יט ב) קדושים תהיו ונאמר עוד (לעיל יג ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון כאשר פירשתי (לעיל ו יג) שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו וזולל וסובא לא ידע דרך ה' ועל הכלל אין בו עתה חטא מות ועל שם סופו הוא נדון כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא) וזה טעם וכל ישראל ישמעו ויראו כי לא הומת בגודל חטאו אלא ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימיתו לגדר כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים כי הזכיר כן בזקן ממרא (לעיל יז יג) לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כאשר פירשתי שם (בפסוק יא) וכן בעדים זוממין (לעיל יט כ) שנהרגין ולא הרגו וכן הזכיר במסית (לעיל יג יב) לפי שהוא נהרג בדבורו הרע בלבד אע"פ שלא עבד הניסת ע"ז ולא שמע אליו אבל מיתתו ליסר הנשארים וגם זו מצוה מחודשת או מבוארת מן כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב) ואיש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט ג).

רבינו בחיי דברים כא

ואם כן יש לשאול: מפני מה הוצרכה תורה להודיע ולכתוב מה שלא היה ומה שאין עניינו נוהג בדרך העולם? אבל זה היה מחכמת התורה ללמד דעת את העם בגודל חיוב אהבת ה' יתברך, שהרי אין לך אהבה אהבה חזקה בעולם כאהבת האב והאם לבן, וכיוון שהבן עובר על מצוות השם יתעלה, וזה דרכו כסל לו, חייבין הם שתגבר עליהם אהבת השם יתברך על אהבת הבן עד שיצטרכו להביא אותו הם בעצמן לבית דין לסקילה. וכבר בא העניין הזה בחיוב גדל אהבה להשם יתברך מפורש בתורה בעניין העקידה, כי אברהם עם היות אהבתו של יצחק עזה וחזקה כבן שבא אליו אחר הזקנה והיאוש, אף על פי כן כשציווהו להקריבו עולה, טרח בדבר מיד, והגביר אהבת השם יתברך על אהבתו של יצחק, ועל שלמות המעלה הזאת קראו "אברהם אהבי", ואז נתפרסם לכל העולם גודל חיוב האהבה להשם יתעלה שהיא ראויה לעבור על כל מיני אהבה, ומזה אמרו דרוש וקבל שכר, כך שמעתי מפי הרב ר"ש מורי שיחיה. ומה שנמצא שם אמר רבי יוחנן אני ישבתי על קברו של בן סורר ומורה ועל תילה של עיר הנידחת, אפשר לומר דפליג אברייתא, או שמא הא דרבי יוחנן לא היה בן סורר ומורה גמור אלא כעניין אבשלום, אבל לא היה בן סורר ומורה גמור כדין תורה שנגמר לסקילה.

Abarbanel Devarim 21אברבנאל דברים כ"א

ואפשר עוד אצלי לפרש בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו, שיהיה הבן הראשון ההוא סורר מדרך הישרה ובלתי שומע בקול אביו ואימו. שמדרך הסברא ילמדו הם ויחובו את הבן. ולא די הוא שהוא איננו שומע בקולם ואיננו מקבל מוסר מהם, אבל יוסיף על חטאתו פשע שהוא ירצה להיות מורה עליהם ומלמדם שהוא בהיפך המנהג הטבעי. שהטבעי והישר הוא שהאב והאם יורו וילמדו את הבן, וזה ירצה להורות לאביו ולאימו ולא ישמע בקולם.

R. S"R Hirsch Devarim 21רש"ר הירש דברים כ"א

מצווה זו חורצת את דינו של פושע צעיר כמי שאין לו תקנה, והיא גוזרת עליו מיתה משום שזו הדרך היחידה להציל אותו מהשחתה גמורה לעתיד ... אולם דין זה תלוי בפרטים שונים של הגיל, שך הפשע ובייחוד של יחס ההורים זה לזה ויחסם לבן, ורק אם נתקיימה פעולתם המשותפת, מילאו ההורים את תפקידם החינוכי, ורק אז ניתן לומר שהאשמה תלויה רק בטבע הבן שאין לו תקנה. בהגבלה זו נותנת התורה רמז גדול לכל המחנכים הדואגים לעתידם המוסרים של חניכיהם. בחודשים הראשונים שלאחר גיל הבר מצווה, רואה התורה את התקופה המכרעת על עתידו המוסרי של האדם. על פי ההשקפה המקובלת, הרי בתקופה זו של התעוררות החושנית מתעורר הכח הרע שבאדם, ואילו התורה מצפה דווקא בתקופה זו לניצחונו המכריע של הטוב, היא מצפה שהטוב יתעלה תוך כדי המאבק עם החושניות ויגיע ל"גבורתו" המוסרית של האיש. בורא האדם נתן לבחור את תקופת המאבק, והוא שהפך תקופה זו למעוררת הרוח המתלהבת לכל ערך מוסרי נעלה והפונה עורף בסלידה ובוז אל כל גסות ושפלות. סורר ומורה. לא הרי סורר וסור כהרי מרה. הסורר נוטה בהתמדה מן הדרך שנצטווה עליה והוא מסרב ללכת בה ... כנגד זה ה"מורה" גם עושה מעשה חיובי בניגוד לרצון של אחר. רק אם יש לילד גם אב וגם אם, ורק אם גם אביו וגם אימו הפעילו עליו את השפעתם המחנכת, ורק אם האב והאם מדברים בקול אחד, כאמור בפסוק: "איננו שומע בקולנו", ורק אם שניהם עומדים מול הילד באותה מידה של כובד ראש וכבוד, ומעל הכל רק אם יש ביניהם אחדות דעים ורצון משותף – רק אז יכולים הם לומר לעצמם שלא הם אשמים בקלקלת בנם. אם חסר אחד מכל אלה, ובייחוד אם אין הסכמה בין האב לבין האם, ואין הם מחנכים בכיוון אחד, הרי קלקלת הילד עדיין איננה מוכיחה את ההשחתה המוסרית של טבעו. אילו נתחנך כהלכה על ידי אביו ואימו, אפשר שהיה מתפתח בדרך אחרת, ומה שעוות בידי ההורים יכול לתקון על ידי החיים והניסיון.

R. D"Z Hoffmann Devarim 21ר' ד"צ הופמן דברים כ"א

וכיוון שכל הפרשה היא חידוש (כלומר: דבר תמוה), ראוי לצמצם את הזמן לתקופה קצרה יותר. אף על פי שלא עבר בן סורר ומורה עבירה מסוימת שיש עליה חיוב מיתה, הוא נידון כדי לשמש דוגמא מפחידה ועל שם סופו.

R. Yaakov Moshe Charlopהרב יעקב משה חרל"פ

דהנה אמרו: בן סורר ומורה נידון על שם סופו וימות זכאי ואל ימות חייב. כבר התפלאנו מזה על מה שאמרו בר"ה "א"ר יצחק אין האדם נידון אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר 'כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם'", וברש"י ז"ל שם בשם הבראשית רבה: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתידים בניו להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר וכו'. אמר להם באשר הוא שם. איני דן את העולם אלא בשעתו". אבל נראה דהבדל רב בין ישראל לעמים. אצל ישראל כל לשד חייהם הם יונקים בעיקר מהעתיד המזהיר, בעת אשר כל העולם כולו ישוב לתיקונו אשר נאמר עליו "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" ... והנה עבירה גוררת עבירה, עד אין קץ ותכלית, ועלולים להיות יורדים לפי פחת ולהיקצץ מהעתיד המזהיר שלנו, ומבלעדי החיבור עם העתיד אין חיים לישראל. ולפיכך דווקא אדם מישראל צריך להיות נידון על פי סופו, שאם סופו אין לו הווה מנא ליה, ולא כן שאר העמים שכל חיותם אינו אלא חיי הווה, כחיי בהמה, הם צריכים להיות נידונים רק על פי ההווה שלהם.

פרופ' משה הלברטל, מהפיכות פרשניות בהתהוותן, עמ'

מהמקרא ניכרת אפשרות שערעור ממושך על סמכות ההורים מצדיק סקילה, מעין דינו של מקלל אביו ואימו. הבן, הפוגע בסמכות ההורים, מאבד את הזכות הבסיסית שלו לחיים, מפני שזכות זאת מוקנית לו בהיותו חלק מהמשפחה והחברה, ולא כפרט באשר הוא. ההשתייכות למשפחה ולקבוצה היא המקנה ליחיד ולחייו ערך מוחלט, והמרידה בהם שוללת זכות זאת ממנו. התפיסה המודרנית הגורסת שקיימות זכויות בסיסיות בלתי ניתנות לחילול לכל פרט ופרט כיחידה אטומיסטית ולא מכורח השתייכות לסדר חברתי אינה קיימת במקרא. הזהות של הפרט והאנושיות שבו, וממילא גם זכויותיו, מותנות בהיותו חלק מסדר רחב יותר, במקרה שלנו המשפחה. באשר לדעתם של החוקרים שהובאה לעיל – שבראשונה הייתה זכות מוחלטת בענייני חיים ומוות הנוגעים לבני משפחתו – נראה שזכות זו הוקהתה בפרשה שלפנינו, שכן נוסף לאב נוטלת האם חלק פעיל בהבאת הבן לדין, הפוסקים האחרונים בשאלה אם ייסקל או לא, הם זקני עירו, והורגיו הם אנשי עירו. בחזרה הכפולה ובהדגשה שמדגישים הפסוקים "אביו ואימו", וכן "זקני עירו", ו"כל אנשי עירו", מתריסה התורה כנגד עמדה קיצונית יותר של שליטת האב בחיי הבן, שבה לאב זכות חוקית להרוג את אחד מבני המשפחה כאשר נראה לו שהבן חטא, וזאת בלא לתת דין וחשבון לבית משפט או לעבור כל הליך משפטי אחר.

פרופ' יוסף פליישמן בן סורר ומורה במשפט המקראי ובמשפט התלמודי:

ההתנהגות המוגדרת כ"סורר ומורה" בשני חלקי חוק "בן סורר ומורה" היא התנהגות המשקפת את התכחשות הילד למרות הוריו, ועל כן היא מקבילה במהותה להתנהגות בשורש ק.ל.ל. לכן נראה לומר, כי אכן דין "בו סורר ומורה" נובע מהוראות הדיבר החמישי, אך מאידך הוא גם מתייחס לחוק המקלל את הוריו שבשמות כא,יז. ברם, לא לדין מכה אביו ואימו. הכאת הורים הנה עבירה של פגיעה גופנית, ואילו מקלל הוריו נאשם בגלל אי קבלת מרותם, אך לא בפגיעה בהם. על כן לפי הצעתינו, יש לראות את חוק בן סורר ומורה כמפרש פרשנות מצומצמת את החוק הקובע "ומקלל אביו ואימו מות יומת". מטרת חוק "בן סורר ומורה" היא להגדיר ולהגביל את הוראתו המשפטית של המונח ק.ל.ל ואת ההתנהגות שבגינה ייענש ילד עבריין במוות. לפי האפודוסיס של חוק בן סורר ומורה, הבן אשר איננו שומע בקול אביו ואמו לחדול מזלילה וסביאה, הוא הבן המקלל את אביו ואת אימו, הוא הבן המתכחש לחובתו לציית להם ולקבל מרותם.