Ben Sorer Umoreh/5

EN/HEע/E

Ben Sorer Umoreh

Sources

Devarim 21:18-21דברים כ״א:י״ח-כ״א

(יח) כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. (יט) וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. (כ) וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא. (כא) וּרְגָמֻהוּ כׇּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכׇל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.

Philo On the Special Laws 231פילון על החוקים המיוחדים רל״א

For these reasons it is allowable for parents even to accuse their children, and to reprove them with considerable severity, and even, if they do not submit to the threats which are uttered to them by word of mouth, to beat them, and inflict personal punishment on them, and to imprison them; and if they behave with obstinacy and resist this treatment, becoming stiff-necked through the greatness of their incurable wickedness, the law permits them to chastise them even to the extent of putting them to Death.{41}{#de 21:18.} But still this permission is not given to either the father by himself, or to the mother by herself, by reason of the greatness of the punishment, which it is not fitting should be determined by one, but by both together, for it is not probable that both the parents will agree about putting their child to death unless his iniquities are very grievous, and weigh down by a certain undoubted preponderance that firm affection which is firmly implanted in the parents by nature.

Josephus Antiquities 4:260יוספוס קדמוניות היהודים ספר רביעי, 260

בחורים שינהגו זלזול בהוריהם ולא יחלקו להם את הכבוד הראוי ויזידו נגדם, אם במעשי בושת אם מתוך טיפשות, יוכיחום הוריהם תחילה בדברים, שכן יש להם לאלה סמכות של שופטים לגבי בניהם. ויאמרו להם שלא נקשרו בנשואי לשום תענוג ולא לשם הגדלת הנכסים על ידי שיהיה רכוש שניהם לקנין משותף להם, אלא כדי שיזכו לבנים, שיכלכלו את שיבתם ויקבלו מהם כל צרכיהם. "וכשנולדת טיפחנו וגידלנו אותך בדאגה ובשמחה ומתוך הודיה רבה מאוד לאלוהים, ולא חסנו על שום דבר שנראה היה מועיל לטובתך ולחינוכך למעשים טובים. עכשיו מאחר שיש לנהוג סלחנות כלפי שגיאותיהם של צעירים, דייך בזה שזלזלת בכבודנו וחזור לדרך הנכונה ותן דעתך שכם אלוהים כועס על אלה שמעיזים פנים נגד הוריהם, משום שגם הוא אב לכל גזע האדם ודומה הוא שנגרמת גם לו בושה יחד עם השותפים לו בכינוי אב, כשלא זכו מבניהם לכבוד המגיע להם. וגם החוק מעניש ללא רחמים על דברים כגון אלה, ולוואי שלא תתנסה בהם". ואם דברים אלה ירפאו את שחצנותם של הבחורים, יהו פטורים להבא מתוכחות, שהוכיחום על שגגותיהם. כך יתגלה טוב ליבו של המחוקק וגם ההורים יהיו מאושרים, שלא יראו בעונשו של הבן או של הבת. ואולם אם יתברר שדברי הוריו ותוכחת פיהם לקחת מוסר, נחשבים כאפס בעיני הבן ובמעשי חוצפה בלתי פוסקים כלפיהם, יהפוך את החוקים לאויבים ללא פשרה לו, יוצא בידי הוריו עצמם אל מחוץ לעיר, וכל העם ילך אחריהם וירגמוהו באבנים, ויישאר לראווה לעיני כל למשך יום שלם ובלילה יקבר.

Targum Onkelos Devarim 21:20תרגום אונקלוס דברים כ״א:כ׳

וְיֵימְרוּן לְסָבֵי קַרְתֵּיהּ בְּרַנָא דֵּין סָטֵי וּמָרוֹד לָיְתוֹהִי מְקַבֵּיל לְמֵימְרַנָא, זָלֵיל בְּסַר וְסָבֵי חֲמַר.

Mishna Sanhedrin 8:1-5משנה סנהדרין ח׳:א׳-ה׳

(א) בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, מֵאֵימָתַי נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְעַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן, הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הָעֶלְיוֹן, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא), כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן, בֵּן וְלֹא בַת, בֵּן וְלֹא אִישׁ. הַקָּטָן פָּטוּר, שֶׁלֹּא בָא לִכְלָל מִצְוֹת. (ב) מֵאֵימָתַי חַיָּב, מִשֶּׁיֹּאכַל טַרְטֵימַר בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מָנֶה בָּשָׂר וְלֹג יָיִן. אָכַל בַּחֲבוּרַת מִצְוָה, אָכַל בְּעִבּוּר הַחֹדֶשׁ, אָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, אָכַל דָּבָר שֶׁהוּא מִצְוָה וְדָבָר שֶׁהוּא עֲבֵרָה, אָכַל כָּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל בָּשָׂר, שָׁתָה כָל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה יַיִן, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) זוֹלֵל וְסֹבֵא. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג) אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ. (ג) גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו, מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים, מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיִּגְנֹב מִשֶּׁל אָבִיו וְיֹאכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים. רַבִּי יוֹסֵי בַר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּגְנֹב מִשֶּׁל אָבִיו וּמִשֶּׁל אִמּוֹ. (ד) הָיָה אָבִיו רוֹצֶה וְאִמּוֹ אֵינָהּ רוֹצָה, אָבִיו אֵינוֹ רוֹצֶה וְאִמּוֹ רוֹצָה, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם רוֹצִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם לֹא הָיְתָה אִמּוֹ רְאוּיָה לְאָבִיו, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הָיָה אֶחָד מֵהֶם גִּדֵּם אוֹ חִגֵּר אוֹ אִלֵּם אוֹ סוּמָא אוֹ חֵרֵשׁ, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְלֹא גִדְּמִין. וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ, וְלֹא חִגְּרִין. וְאָמְרוּ, וְלֹא אִלְּמִין. בְּנֵנוּ זֶה, וְלֹא סוּמִין. אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, וְלֹא חֵרְשִׁין. מַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וּמַלְקִין אוֹתוֹ. חָזַר וְקִלְקֵל, נִדּוֹן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וְאֵינוֹ נִסְקָל עַד שֶׁיְּהוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בְּנֵנוּ זֶה, זֶהוּ שֶׁלָּקָה בִּפְנֵיכֶם. בָּרַח עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן, פָּטוּר. וְאִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן, חַיָּב. (ה) בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ, יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. יַיִן וְשֵׁנָה לָרְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. פִּזּוּר לָרְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. כִּנּוּס לָרְשָׁעִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.

Sifre Devarim 21:18-21ספרי דברים כ״א:י״ח-כ״א

פיסקא ריח (יח) כי יהיה לאיש בן – ולא כשיהיה לו בן. בן – ולא בת. בן – ולא איש, קטן פטור שלא בא לכלל מצות. סורר ומורה – שני פעמים. ומורה – שוטה. ומורה – שמורה לעצמו דרך אחרת. דבר אחר: בשביל שאכל זה ממון אביו אמרת בן סורר ומורה ימות?! אלא נידון על שם סופו, מוטב ימות זכאי ולא ימות חייב. אביו של זה חשק יפת תואר והכניס שטן לתוך ביתו ונעשה בנו סורר ומורה וסופו להמיתו מיתה משונה שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, לא בשבת ולא ביו"ט. דבר אחר: סורר – על דברי אביו. ומורה – על דברי אמו . סורר – על דברי תורה. ומורה – על דברי הנביאים. סורר – על דברי עדים. ומורה – על דברי דיינים. אמר ר' יאשיה: ג' דברים שח לי ר' זעירא משום אנשי ירושלם: סוטה אם רצה בעלה למחול לה מוחל, [בן] סורר ומורה אם רצו אביו ואמו למחול לו מוחלים. זקן ממרא על פי בית דין אם רצו חביריו למחול לו מוחלים לו. וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבי יהודה בן בתירה על שנים הודה לי ועל אחד לא הודה לי, על סוטה ועל בן סורר ומורה הודה לי, על זקן ממרא ע"פ בית דין לא הודה לי, מפני שהיה מעמיד מחלוקת בישראל. איננו שומע בקול אביו ובקול אמו – יכול אפילו אמר לו אביו ואמו להדליק את הנר ולא הדליק? תלמוד לומר: איננו שומע איננו שומע לגזירה שוה. מה איננו שומע האמור כאן בן סורר מורה זולל וסובא, אף איננו שומע האמור להלן סורר ומורה זולל וסובא. מה איננו שומע האמור להלן עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו וכו'. ויסרו אותו – במכות. ולא ישמע אליהם – מלמד שמלקים אותו בפני ג'. (סליק פיסקא) פיסקא ריט (יט) ותפשו בו אביו ואמו – מלמד שאינו חייב עד שיהיה לו אב ואם, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אם לא הייתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה. והוציאו אותו אל זקני עירו – מצווה בזקני עירו ובשער מקומו. (כ) ואמרו אל זקני עירו בננו זה – זהו שלקה בפניכם מלמד שאם מת אחד מהם אינו נסקל. היה אחד מהם גידם או חיגר או אילם או חרש או סומא אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר: ותפשו בו – ולא גידמים. והוציאו אותו – ולא חגרים. ואמרו – ולא אילמים. בננו זה – ולא סומים. איננו שומע בקולינו – ולא חרשים. ומתרים בו בפני ג' ומלקים אותו, חזר וקלקל נידון בעשרים ושלושה, ואין נסקל עד שיהו שם ג' הראשונים, שנאמר: בננו זה שלקה בפניכם. זולל וסובא – זולל – בבשר. וסובא – ביין, אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר, אל תהי בסבאי יין ובזוללי בשר למו (משלי כג). ואומר: סובא וזולל יורש וקרעים תלביש נומה (שם).   (סליק פיסקא) פיסקא רכ (כא) ורגמוהו כל אנשי עירו – וכי כל אנשי עירו רוגמים אותו? אלא במעמד כל אנשי עירו. באבנים – יכול באבנים מרובות? תלמוד לומר: באבן. יכול באבן אחת? תלמוד לומר: באבנים, אמור מעתה לא מת בראשונה ימות בשניה. אמר ר' יוסי: וכי מפני שאכל זה טרטימר בשר ושתה חצי לוג יין נסקל? אלא הגיעה תורה לסוף ענינו של זה ואמרה זה ימות זכאי ולא ימות חייב, שמיתתן של רשעים נאה להם ונאה לעולם, רע לצדיקים רע להם ורע לעולם. יין ושינה לרשעים נאה להם ונאה לעולם, ולצדיקים רע להם ורע לעולם. שקט לרשעים רע להם ורע לעולם, ולצדיקים נאה להם ונאה לעולם. ובערת הרע – בער עושי הרעות. (סליק פיסקא)

Yerushalmi Sanhedrin 8:1ירושלמי סנהדרין ח׳:א׳

משנה בן סורר ומורה מאימתי הוא נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון אבל לא העליון אלא שדיברו חכמים בלשון נקיי' שנא' כי יהיה לאיש בן בן ולא בת בן ולא איש הקטן פטור שלא בא לכלל המצות: גמרא ר' זעירא ר' אבהו ר' יוסי בן חנינה בשם ר"ש בן לקיש כתיב וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה. מאימתי הוא נעשה איש משיזיד מאימתי הוא מזיד משתתפשט הכף. משל בשל הזרע מבפנים השחירה הקדירה מבחוץ. א"ר זעירא תנא ר' שילא בר בינא כי יהיה לאיש בן לא שיהא הבן אב מכיון שהוא ראוי לבוא על אשה ולעברה היי די ליה אב ולא בן ואמרה התורה בן ולא אב. ואתייא כי דמר ר' יסא בשם ר' שבתי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ששה חדשים בלבד. א"ר יסא כל אילין מילייא לא מסתברין דלא חילופין. תני תדע לך שהוא כן מי היה בדין שיהא חייב הבן או הבת הוי אומר הבת ופטרה התורה את הבת וחייבה את הבן. מי היה בדין שיהא חייב קטן או גדול הוי אומר גדול פטרה התורה את הגדול וחייבה את הקטן. מי היה בדין שיהא חייב הגונה משל אחרים או הגונב משל אביו ואמו הוי אומר הגונב משל אחרים פטרה התורה הגונב משל אחרים וחייבה הגונב משל אביו ואמו. ללמדך שכולן אינן אלא בגזירת מלך:

Yerushalmi Sanhedrin 8:2ירושלמי סנהדרין ח׳:ב׳

א"ר יוסי טרטימר חצי ליטרא הוא אינו חייב עד שיאכלנו מהובהב. אכלו חי כלב הוא אכלו מבושל בר נש הוא.

Yerushalmi Sanhedrin 8:3ירושלמי סנהדרין ח׳:ג׳

משנה גנב משל אביו ואכל ברשות אביו משל אחרים ואכל ברשות אחרים משל אחרים ואכל ברשות אביו אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים ר' יוסי בי ר' יהודה אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו: גמרא אזהרה לגניבה הראשונה מניין לא תגנוב אזהרה לגניבה שנייה מניין לא תגנובו לא תגנובו על מנת למקט. לא תגנובו על מנת לשלם תשלומי כפל על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה. בן בג בג אומר לא תגנוב את שלך מאחר הגנב שלא תראה גונב. רבי בא רבי יוחנן בשם רב הושעיה אינו חייב עד שיגנוב מעות. ר' זעירה בשם ר' הושעיה אינו חייב עד שיזלזל מעות. מהו שיזלזל מעות מה אנן קיימין אם בהו דאמר הא לך חמשה והב לי תלתא שטיא הוא הא לך תלתא והב לי תלתא שטיא הוא הא לך תלתא והב לי חמשה בר נש הוא אלא כי נן קיימין

Yerushalmi Sanhedrin 8:7ירושלמי סנהדרין ח׳:ז׳

צפה הקב"ה שסוף זה עתיד לגמר ניכסי אביו ואת ניכסי אמו ויושב לו בפרשת דרכים ומקפח את הבריות והורג את הנפשות וסופו לשכח את תלמודו ואמרה תורה מוטב שימו' זכאי ולא ימות חייב. שמיתתן של רשעים הנייה להן והנאה לעולם ולצדיקים רע להן ורע לעולם. יין ושינה לרשעים הנייה להן והנייה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם. א"ר אבהו ובלבד יין עם רוב שינה. א"ר יונתן ישינים הן קימעא מפני שתהא דעתן מיושבת:

Bavli Sanhedrin 71aבבלי סנהדרין ע״א.

תניא נמי הכי רבי יהודה אומר אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה מאי טעמא דאמר קרא איננו שומע בקלנו מדקול בעינן שוין מראה וקומה נמי בעינן שוין כמאן אזלא הא דתניא בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר כמאן כרבי יהודה איבעית אימא ר' שמעון היא דתניא אמר רבי שמעון וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו אלא לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר אמר ר' יונתן אני ראיתיו וישבתי על קברו

Bavli Sanhedrin 72aבבלי סנהדרין ע״ב.

תניא רבי יוסי הגלילי אומר וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם שינה ויין לרשעים הנאה להם והנאה לעולם לצדיקים רע להם ורע לעולם שקט לרשעים רע להם ורע לעולם ולצדיקים הנאה להם והנאה לעולם פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם:

Rashi Devarim 21:18רש״י דברים כ״א:י״ח

סורר (from the root סור to deviate) means, one who deviates from the proper path of life. ומורה means, one who is disobedient to the words of his father, of the same meaning as ממרים in the phrase (Deuteronomy 9:7) "ממרים הייתם", "ye have been rebellious". ויסרו אתו AND THEY SHALL CHASTISE HIM – admonish him in the presence of three people, and if he still remains refractory they cause him to be lashed through the court (Sanhedrin 71a; cf. Siphre). The refractory and rebellious son is not liable to the death penalty until he proves to be a thief and eats at one meal a "tartemar" (a weight of half a Maneh) flesh and drinks half a Log wine, for it is said of him, (v. 20) זולל וסבא, and in another passage (Proverbs 23:20) it says: "Do not be among wine-guzzlers (בְסֹבְאֵי-יָיִן), among gluttonous eaters of meat" (Sanhedrin 70a, 71a; cf. Siphre). — The refractory and rebellious son is put to death on account of the final course his life must necessarily take (not because his present offence is deserving death); — the Torah has fathomed his ultimate disposition: in the end he will squander his fathers property and seeking in vain for the pleasures to which he has been accustomed, he will take his stand on the crossroads and rob people, and in some way or other make, himself liable to the death penalty. Says the Torah, "Let him die innocent of such crimes, and let him not die guilty of them" (Siphre; Sanhedrin 71b, 72a).

סורר – סר מן הדרך, רישטולנץ. ומורה – מסרב בדברי אביו, לשון ממרים ריווילוט. ויסרו אותו – מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו. בן סורר ומורה אינו חייב עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר, וישתה חצי לוג יין, שנאמר: זולל וסובא, ואומר: אל תהי בסבאי יין בזוללי בשר (משלי כ"ג:כ'), ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תור' לסוף דעתו סוף שמכלה ממון אביו, ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרש' דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב.

Ibn Ezra Devarim 21:18אבן עזרא דברים כ״א:י״ח

סורר ומורה – כנגד השם וכנגד האבות, אם היו יראי השם. כמו כפרה סוררה (הושע ד':ט"ז). סורר – שלא ישמר מצת עשה. ומורה – במצות לא תעשה. ויסרו אותו – בפני עדים, מצוה שהם[יכוהו ו]יתפשוהו ויוציאוהו, ודברי הקבלה אמת. זולל – מפורש הוא בזללי בשר (כ"ג:כ'), רק הוא שם כלל לנותן בכל מה שיתאוה כל מה שיבוקש ממנו. וסבא – מרבה לשתות והוא המשתכר. והנה זה אפיקורוס, כי לא יבקש חיי העולם הזה כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה. ונסמכה זאת בעבור אשת יפת תאר (דברים כ"א:י"א). והעד, ושם אמו, והרמז שרמזתי בבני אהרן.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 21:21ר׳ יוסף בכור שור דברים כ״א:כ״א

וכל ישראל ישמעו ויראו – בארבע כתיב כן, לפי שאין נהרגין על מה שעשו אלא שלא יבא לידי תקלה. אילו הן: עד זומם שלא הרג (דברים י"ט:י"ט-כ'), שאם הרג לא היה נהרג (בבלי מכות ה':), אלא להטיל אימה, שלא ירגילו להעד עדות שקר. וזקן ממרא (דברים י"ז:י"ב-י"ג), שהיה מורה אמת לפי סברתו, ואינו נהרג אלא כדי שלא ירגילו להרבות מחלוקות בישראל, ותהיה תורה כשתי תורות. ולכך צריך להכריז, שהרי הם נהרגים ליסר אחרים. וכן מסית (דברים י"ג:ז') לא עבד עבודה זרה, ולא הועיל דברו, ולא בא לידי מעשה, אלא שלא ירגילו להסית ולהדיח את ישראל מאביהם שבשמים. וכן זה לא נהרג על שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין, אלא על שם סופו, שלא ירגילו תרבות רעה, למרות עיני אביהם ואמם, ולהיות זוללים וסובאים. ולפי שמתיר ליסר אחרים צריכין כרוז, כדי שיוסרו הנשארים (בבלי סנהדרין פ"ט.). ולפי הפשט אינו צריך אפילו כרוז, אלא הכי קאמר: מי שישמע שזה נהרג בלא חטא, ירא מכובד המשפט, דלנרוען אשטינא.

רמב״ם הלכות ממרים פרק ז

בן סורר ומורה האמור בתורה הרי נתפרשה בו סקילה ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, והיכן הזהיר לא תאכלו על הדם לא תאכל אכילה המביאה לידי שפיכות דמים וזו אכילת בן סורר ומורה שאינו נהרג אלא על אכילה מכוערת שאכל, שנאמר זולל וסובא מפי השמועה למדו שזולל הוא האוכל בשר ברעבתנות וסובא השותה יין ברעבתנות.

Ramban Devarim 21:18רמב״ן דברים כ״א:י״ח

בן סורר ומורה – על דעת רבותינו (סנהדרין סח) אינו קטן שהקטן פטור מכל עונשין שבתורה ומכל המצות אבל הוא המביא שתי שערות והנה יש עליו שני עונשין האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם והשני שהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטוינו (ויקרא יט ב) קדושים תהיו ונאמר עוד (לעיל יג ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון כאשר פירשתי (לעיל ו יג) שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו וזולל וסובא לא ידע דרך ה' ועל הכלל אין בו עתה חטא מות ועל שם סופו הוא נדון כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא) וזה טעם וכל ישראל ישמעו ויראו כי לא הומת בגודל חטאו אלא ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימיתו לגדר כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים כי הזכיר כן בזקן ממרא (לעיל יז יג) לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כאשר פירשתי שם (בפסוק יא) וכן בעדים זוממין (לעיל יט כ) שנהרגין ולא הרגו וכן הזכיר במסית (לעיל יג יב) לפי שהוא נהרג בדבורו הרע בלבד אע"פ שלא עבד הניסת ע"ז ולא שמע אליו אבל מיתתו ליסר הנשארים וגם זו מצוה מחודשת או מבוארת מן כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב) ואיש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט ג).

רבינו בחיי דברים כא

ואם כן יש לשאול: מפני מה הוצרכה תורה להודיע ולכתוב מה שלא היה ומה שאין עניינו נוהג בדרך העולם? אבל זה היה מחכמת התורה ללמד דעת את העם בגודל חיוב אהבת ה' יתברך, שהרי אין לך אהבה אהבה חזקה בעולם כאהבת האב והאם לבן, וכיוון שהבן עובר על מצוות השם יתעלה, וזה דרכו כסל לו, חייבין הם שתגבר עליהם אהבת השם יתברך על אהבת הבן עד שיצטרכו להביא אותו הם בעצמן לבית דין לסקילה. וכבר בא העניין הזה בחיוב גדל אהבה להשם יתברך מפורש בתורה בעניין העקידה, כי אברהם עם היות אהבתו של יצחק עזה וחזקה כבן שבא אליו אחר הזקנה והיאוש, אף על פי כן כשציווהו להקריבו עולה, טרח בדבר מיד, והגביר אהבת השם יתברך על אהבתו של יצחק, ועל שלמות המעלה הזאת קראו "אברהם אהבי", ואז נתפרסם לכל העולם גודל חיוב האהבה להשם יתעלה שהיא ראויה לעבור על כל מיני אהבה, ומזה אמרו דרוש וקבל שכר, כך שמעתי מפי הרב ר"ש מורי שיחיה. ומה שנמצא שם אמר רבי יוחנן אני ישבתי על קברו של בן סורר ומורה ועל תילה של עיר הנידחת, אפשר לומר דפליג אברייתא, או שמא הא דרבי יוחנן לא היה בן סורר ומורה גמור אלא כעניין אבשלום, אבל לא היה בן סורר ומורה גמור כדין תורה שנגמר לסקילה.

Abarbanel Devarim 21אברבנאל דברים כ״א

ואפשר עוד אצלי לפרש בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו, שיהיה הבן הראשון ההוא סורר מדרך הישרה ובלתי שומע בקול אביו ואימו. שמדרך הסברא ילמדו הם ויחובו את הבן. ולא די הוא שהוא איננו שומע בקולם ואיננו מקבל מוסר מהם, אבל יוסיף על חטאתו פשע שהוא ירצה להיות מורה עליהם ומלמדם שהוא בהיפך המנהג הטבעי. שהטבעי והישר הוא שהאב והאם יורו וילמדו את הבן, וזה ירצה להורות לאביו ולאימו ולא ישמע בקולם.

R. S.R. Hirsch Devarim 21:18רש״ר הירש דברים כ״א:י״ח

מצווה זו חותמת את גורלו של עבריין צעיר המוגדר כמי שאין לו תקנה, והיא מכריזה שמותו בטרם עת הוא הדרך היחידה להצילו מהשחתה גמורה בעתיד. ״בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב״ (שם עא:). אולם גזר דין המוות תלוי בגורמים שונים, כגון שנותיו של העבריין, אופיה של עבירתו, ובייחוד מערכת היחסים של הוריו זה עם זה, ועם בנם. רק אם ההורים עמלו יחדיו בהתאמה מושלמת, הם מילאו את תפקידם כמחנכים, ורק אז ניתן לומר שהאשמה טמונה בטבעו הבלתי ניתן לתיקון של הבן. בהרצאת עניינים אלה, מציינת התורה את היסודות שבהם תלויה כל הצלחה בחינוך. כבר הדגשנו וביארנו יסודות אלה במאמר שנזכר לעיל, ואנו מפנים את המעיין לשם. כאן נציין יסודות אלה רק כפי שהם עולים מתוך ביאור הפסוקים. כי יהיה לאיש בן – לא נאמר סתם ״כי יהיה בן סורר ומורה״ וגו׳; גם לא נאמר ״כי יהיה לאב בן״, כדוגמת ״כִּי־בֵן הָיִיתִי לְאָבִי״ (משלי ד, ג); שכן שתי הלשונות האלה תופסות את הבן רק באופן כללי כבן של הוריו. אלא נאמר ״כי יהיה לאיש בן״, בדומה ל״כי תהיין לאיש שתי נשים״ שקדם לו. לשון זו תופסת את הבן מבחינת יחסו אל אביו כאיש. הבן נתפס כילד שהאיש היה רשאי לראותו כיורשו וכממשיך דרכו בעתיד. הבן היה צריך ללכת בעקבות אישיות אביו; הוא היה צריך להיות ״אבן בניין״ ו״בונה״ של בית אביו – כנרמז בתיבת ״בן״. רעיון זה מודגש על ידי הניגוד בין הבן הסורר והמורה הנידון כאן, לבין הבן הנידון במצווה הקודמת הנקרא ״ראשית אנו״. שם האב הנוטה למות רואה בבניו את יורשי נכסיו, והוא יודע שהם ימשיכו בעמלו כאיש לספק את צרכי ביתו ומשפחתו. כאן, לעומת זאת, רואה האב את בנו כזולל וסובא, שיבזבז את העושר שנצבר על ידי אביו: ״שסוף מגמר נכסי אביו״ (סנהדרין עב.). אנו רואים אפוא, שבעוד ש״בן״ כשלעצמו כולל גם בן בילדותו, לשון ״כי יהיה לאיש בן״ רומזת שהבן כבר הגיע לשנים שבהן אביו יכול להכיר בו את האיש שלעתיד, שכן הבן כבר הגיע סמוך לשנות הגדלות, להיות איש כאביו: ״כי יהיה לאיש בן, בן הסמוך לגבורתו של איש״ (שם סח:). לפי ההלכה, הכוונה לשלושת החודשים הראשונים לאחר שהבן הביא סימנים, אחרי שהוא השלים את שנתו השלוש עשרה. ״כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלושה חודשים בלבד״ (שם סט.). בהגבלה זו נותנת התורה רמז חשוב לכל המחנכים הדואגים באמת לעתיד המוסרי של תלמידיהם. התורה רואה את החודשים הראשונים לאחר שהבן נהיה בר מצווה כתקופה המכרעת לגבי עתידו המוסרי. באותו זמן עצמו, כאשר – לפי ההשקפה המקובלת – החושניות המתעוררת בנער מעוררת גם את הרע שבו, מצפה התורה לניצחון מכריע של הטוב; התורה דורשת שהטוב, באמצעות מאבקו עם החושניות, יעמול ויתעלה עד ״לגבורתו של איש״, לגבורתו המוסרית של האיש האמיתי. בורא האדם נתן לנער תקופה זו של מאבק, והוא שגזר שתקופה זו גם תעורר בתוכו רוח מתלהבת מכל מה שגדול ואצילי מבחינה מוסרית, ופונה עורף בשאט נפש ובבוז לכל דבר שפל וגס. הדבר נכון בייחוד אצל נער היהודי. אם הוריו קיימו בו את חובתם וגידלוהו ״על ברכי התורה והמצווה״, הם יודעים שעתה הוא נעשה בר מצווה – בן למצווה שניתנה מאת ה׳ – והם יכולים להפקיד אותו בידי כוחה המחנך של תודעת המצווה. עליו בייחוד נאמר: ״בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין״ (קידושין ל:). התורה דורשת שהבן המתבגר ונעשה עלם ישמע בקול הוריו בכניסתו לימי העלומים, יתרחק בתקופה זו מחושניות גסה, ויפנה לערכים רוחניים ומוסריים. ההשפעה שרוח ה״מצווה״ פועלת עליו נמדדת לפי מידת היענותו לדרישות אלה, שכן זה עתה הוא נקרא אל דגל המצווה, להתמסר אליה בכובד ראש של איש ובהתלהבות מלאת אושר ושמחה של נער. נראה לנו שלא רחוק לומר שזה גם פירוש המשנה (סנהדרין סח:), שאינה אומרת ״׳בן׳ ולא איש, קטן פטור שלא בא לכלל עונשין״, אלא ״קטן פטור שלא בא לכלל מצות״. שכן התורה דורשת מהנער לפנות אל דרכי המוסר, לא מתוך יראת העונש אלא מתוך שמחה של מצווה ועוצמת הרוח של המצוות. כך גם הגמרא המבארת את המשנה מחלקת בין שנותיו של ״בא לכלל מצות״ ל״בא לכלל עונשין״ (שם). סורר ומורה – ״סרר ו״סור״ שונים מ״מרה״. ה״סורר״ סר בתמידות מן הדרך שאליה כיוונו אותו, ומסרב ללכת בה; כך: ״כְּפָרָה סֹרֵרָה״ (הושע ד, טז), בהמה שאינה מקבלת מרות. לעומת זאת, ה״מורה״ גם פועל במעשה נגד רצון הזולת (עיין פירוש, בראשית כו, לד–לה). כך גם בספרי: ״׳ומורה׳, שמורה לעצמו דרך אחרת״; וכן: ״סורר על דברי אביו ומורה על דברי אמו, סורר על דרכי תורה ומורה על דברי הדיינים״ (לפי גרסת הילקוט). הוא איננו עושה את רצון אביו, והוא פועל נגד רצון אמו. כמו כן, הוא איננו מקיים את מצוות ה׳, והוא עושה את ההפך ממה שהחברה דורשת. איננו שמע בקול אביו ובקול אמו – רק אם יש לילד גם אב וגם אם; רק אם האב והאם כאחד ביקשו להפעיל עליו את השפעתם המחנכת; רק אם האב והאם מדברים בקול אחד, כנאמר בפסוק כ: ״איננו שמע בקלנו״; רק אם שניהם עומדים לפני הבן במידה שווה של כובד ראש וכבוד; ומעל הכל, רק אם יש להורים לב אחד ודעה אחת – רק אז יוכלו לומר לעצמם שהם אינם נושאים באשמה על כישלון בנם. אם אפילו אחד מכל אלה חסר, בייחוד אם קיימת מחלוקת בין ההורים והם אינם נוקטים באותו קו חינוכי, הרי שכישלון הילד כשלעצמו איננו הוכחה להשחתתו המוסרית מעצם טבעו. אילו נתחנך כראוי על ידי אביו ואמו, אולי היה לאיש אחר, וייתכן אפילו שמה שעֻוַות על ידי ההורים יתיישר על ידי החיים והניסיון. ההסכמה הגמורה בין אב לאם היא התנאי המוקדם לכל האמור כאן, ודבר זה משתמע גם מההלכות הבאות.

R. D"Z Hoffmann Devarim 21ר׳ ד״צ הופמן דברים כ״א

וכיוון שכל הפרשה היא חידוש (כלומר: דבר תמוה), ראוי לצמצם את הזמן לתקופה קצרה יותר. אף על פי שלא עבר בן סורר ומורה עבירה מסוימת שיש עליה חיוב מיתה, הוא נידון כדי לשמש דוגמא מפחידה ועל שם סופו.

R. Yaakov Moshe Charlopהרב יעקב משה חרל״פ

דהנה אמרו: בן סורר ומורה נידון על שם סופו וימות זכאי ואל ימות חייב. כבר התפלאנו מזה על מה שאמרו בר"ה "א"ר יצחק אין האדם נידון אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר 'כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם'", וברש"י ז"ל שם בשם הבראשית רבה: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתידים בניו להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר וכו'. אמר להם באשר הוא שם. איני דן את העולם אלא בשעתו". אבל נראה דהבדל רב בין ישראל לעמים. אצל ישראל כל לשד חייהם הם יונקים בעיקר מהעתיד המזהיר, בעת אשר כל העולם כולו ישוב לתיקונו אשר נאמר עליו "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" ... והנה עבירה גוררת עבירה, עד אין קץ ותכלית, ועלולים להיות יורדים לפי פחת ולהיקצץ מהעתיד המזהיר שלנו, ומבלעדי החיבור עם העתיד אין חיים לישראל. ולפיכך דווקא אדם מישראל צריך להיות נידון על פי סופו, שאם סופו אין לו הווה מנא ליה, ולא כן שאר העמים שכל חיותם אינו אלא חיי הווה, כחיי בהמה, הם צריכים להיות נידונים רק על פי ההווה שלהם.