Bilam/5

EN/HEע/E

Bilam

Sources

Bemidbar 22במדבר כ״ב

(1) The children of Israel traveled, and encamped in the plains of Moab beyond the Jordan at Jericho. (2) Balak the son of Zippor saw all that Israel had done to the Amorites. (3) Moab was very afraid of the people, because they were many: and Moab was distressed because of the children of Israel. (4) Moab said to the elders of Midian, “Now this multitude will lick up all that is around us, as the ox licks up the grass of the field.” Balak the son of Zippor was king of Moab at that time. (5) He sent messengers to Balaam the son of Beor, to Pethor, which is by the River, to the land of the children of his people, to call him, saying, “Behold, there is a people who came out from Egypt. Behold, they cover the surface of the earth, and they are staying opposite me. (6) Please come now therefore curse me this people; for they are too mighty for me: perhaps I shall prevail, that we may strike them, and that I may drive them out of the land; for I know that he whom you bless is blessed, and he whom you curse is cursed.” (7) The elders of Moab and the elders of Midian departed with the rewards of divination in their hand; and they came to Balaam, and spoke to him the words of Balak. (8) He said to them, “Lodge here this night, and I will bring you word again, as Hashem shall speak to me.” The princes of Moab stayed with Balaam. (9) God came to Balaam, and said, “Who are these men with you?” (10) Balaam said to God, “Balak the son of Zippor, king of Moab, has said to me, (11) ‘Behold, the people that has come out of Egypt, it covers the surface of the earth: now, come curse me them; perhaps I shall be able to fight against them, and shall drive them out.’” (12) God said to Balaam, “You shall not go with them. You shall not curse the people; for they are blessed.” (13) Balaam rose up in the morning, and said to the princes of Balak, “Go to your land; for Hashem refuses to permit me to go with you.” (14) The princes of Moab rose up, and they went to Balak, and said, “Balaam refuses to come with us.” (15) Balak sent yet again princes, more, and more honorable than they. (16) They came to Balaam, and said to him, “Thus says Balak the son of Zippor, ‘Please let nothing hinder you from coming to me: (17) for I will promote you to very great honor, and whatever you say to me I will do. Please come therefore, and curse this people for me.’” (18) Balaam answered the servants of Balak, “If Balak would give me his house full of silver and gold, I can’t go beyond the word of Hashem my God, to do less or more. (19) Now therefore, please wait also here this night, that I may know what Hashem will speak to me more.” (20) God came to Balaam at night, and said to him, “If the men have come to call you, rise up, go with them; but only the word which I speak to you, that you shall do.” (21) Balaam rose up in the morning, and saddled his donkey, and went with the princes of Moab. (22) God’s anger was kindled because he went; and the angel of Hashem placed himself in the way for an adversary against him. Now he was riding on his donkey, and his two servants were with him. (23) The donkey saw the angel of Hashem standing in the way, with his sword drawn in his hand; and the donkey turned aside out of the way, and went into the field: and Balaam struck the donkey, to turn her into the way. (24) Then the angel of Hashem stood in a narrow path between the vineyards, a wall being on this side, and a wall on that side. (25) The donkey saw the angel of Hashem, and she thrust herself to the wall, and crushed Balaam’s foot against the wall: and he struck her again. (26) The angel of Hashem went further, and stood in a narrow place, where there was no way to turn either to the right hand or to the left. (27) The donkey saw the angel of Hashem, and she lay down under Balaam: and Balaam’s anger was kindled, and he struck the donkey with his staff. (28) Hashem opened the mouth of the donkey, and she said to Balaam, “What have I done to you, that you have struck me these three times?” (29) Balaam said to the donkey, “Because you have mocked me, I wish there were a sword in my hand, for now I would have killed you.” (30) The donkey said to Balaam, “Am I not your donkey, on which you have ridden all your life long to this day? Was I ever in the habit of doing so to you?” He said, “No.” (31) Then Hashem opened the eyes of Balaam, and he saw the angel of Hashem standing in the way, with his sword drawn in his hand; and he bowed his head, and fell on his face. (32) The angel of Hashem said to him, “Why have you struck your donkey these three times? Behold, I have come forth as an adversary, because your way is perverse before me: (33) and the donkey saw me, and turned aside before me these three times. Unless she had turned aside from me, surely now I would have killed you, and saved her alive.” (34) Balaam said to the angel of Hashem, “I have sinned; for I didn’t know that you stood in the way against me. Now therefore, if it displeases you, I will go back again.” (35) The angel of Hashem said to Balaam, “Go with the men; but only the word that I shall speak to you, that you shall speak.” So Balaam went with the princes of Balak. (36) When Balak heard that Balaam had come, he went out to meet him to the City of Moab, which is on the border of the Arnon, which is in the utmost part of the border. (37) Balak said to Balaam, “Didn’t I earnestly send to you to call you? Why didn’t you come to me? Am I not able indeed to promote you to honor?” (38) Balaam said to Balak, “Behold, I have come to you: have I now any power at all to speak anything? The word that God puts in my mouth, that shall I speak.” (39) Balaam went with Balak, and they came to Kiriath Huzoth. (40) Balak sacrificed cattle and sheep, and sent to Balaam, and to the princes who were with him. (41) It happened in the morning, that Balak took Balaam, and brought him up into the high places of Baal; and he saw from there the utmost part of the people.

(א) וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ. (ב) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. (ג) וַיָּגׇר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקׇץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ד) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כׇּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא. (ה) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. (ו) וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר. (ז) וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק. (ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר י״י אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם. (ט) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ. (י) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי. (יא) הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו. (יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא. (יג) וַיָּקׇם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן י״י לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם. (יד) וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ. (טו) וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. (טז) וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי. (יז) כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה. (יח) וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי י״י אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה. (יט) וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף י״י דַּבֵּר עִמִּי. (כ) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. (כא) וַיָּקׇם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. (כב) וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ י״י בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. (כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ י״י נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. (כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ י״י בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה. (כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ י״י וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ. (כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ י״י עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. (כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ י״י וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. (כח) וַיִּפְתַּח י״י אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. (כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. (ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא. (לא) וַיְגַל י״י אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ י״י נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו. (לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ י״י עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. (לג) וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי. (לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ י״י חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי. (לה) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ י״י אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק. (לו) וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי בָא בִלְעָם וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל עִיר מוֹאָב אֲשֶׁר עַל גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל. (לז) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ. (לח) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר. (לט) וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם בָּלָק וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת. (מ) וַיִּזְבַּח בָּלָק בָּקָר וָצֹאן וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ. (מא) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם.

Bemidbar 23במדבר כ״ג

(1) Balaam said to Balak, “Build me here seven altars, and prepare me here seven bulls and seven rams.” (2) Balak did as Balaam had spoken; and Balak and Balaam offered on every altar a bull and a ram. (3) Balaam said to Balak, “Stand by your burnt offering, and I will go: perhaps Hashem will come to meet me; and whatever he shows me I will tell you.” He went to a bare height. (4) God met Balaam: and he said to him, “I have prepared the seven altars, and I have offered up a bull and a ram on every altar.” (5) Hashem put a word in Balaam’s mouth, and said, “Return to Balak, and thus you shall speak.” (6) He returned to him, and behold, he was standing by his burnt offering, he, and all the princes of Moab. (7) He took up his parable, and said, “From Aram has Balak brought me, the king of Moab from the mountains of the East. Come, curse Jacob for me. Come, defy Israel. (8) How shall I curse whom God has not cursed? How shall I defy whom Hashem has not defied? (9) For from the top of the rocks I see him. From the hills I see him. Behold, it is a people that dwells alone, and shall not be reckoned among the nations. (10) Who can count the dust of Jacob, or number the fourth part of Israel? Let me die the death of the righteous! Let my last end be like his!” (11) Balak said to Balaam, “What have you done to me? I took you to curse my enemies, and behold, you have blessed them altogether.” (12) He answered and said, “Must I not take heed to speak that which Hashem puts in my mouth?” (13) Balak said to him, “Please come with me to another place, where you may see them; you shall see but the utmost part of them, and shall not see them all: and curse me them from there.” (14) He took him into the field of Zophim, to the top of Pisgah, and built seven altars, and offered up a bull and a ram on every altar. (15) He said to Balak, “Stand here by your burnt offering, while I meet over there.” (16) Hashem met Balaam, and put a word in his mouth, and said, “Return to Balak, and say this.” (17) He came to him, and behold, he was standing by his burnt offering, and the princes of Moab with him. Balak said to him, “What has Hashem spoken?” (18) He took up his parable, and said, “Rise up, Balak, and hear! Listen to me, you son of Zippor. (19) God is not a man, that he should lie, nor the son of man, that he should repent. Has he said, and will he not do it? Or has he spoken, and will he not make it good? (20) Behold, I have received a command to bless. He has blessed, and I can’t reverse it. (21) He has not seen iniquity in Jacob. Neither has he seen perverseness in Israel. Hashem his God is with him. The shout of a king is among them. (22) God brings them out of Egypt. He has as it were the strength of the wild ox. (23) Surely there is no enchantment with Jacob; Neither is there any divination with Israel. Now it shall be said of Jacob and of Israel, What has God done! (24) Behold, the people rises up as a lioness, As a lion he lifts himself up. He shall not lie down until he eat of the prey, and drinks the blood of the slain.” (25) Balak said to Balaam, “Neither curse them at all, nor bless them at all.” (26) But Balaam answered Balak, “Didn’t I tell you, saying, ‘All that Hashem speaks, that I must do?’” (27) Balak said to Balaam, “Come now, I will take you to another place; perhaps it will please God that you may curse me them from there.” (28) Balak took Balaam to the top of Peor, that looks down on the desert. (29) Balaam said to Balak, “Build me here seven altars, and prepare me here seven bulls and seven rams.” (30) Balak did as Balaam had said, and offered up a bull and a ram on every altar.

(א) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים. (ב) וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. (ג) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה י״י לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי. (ד) וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. (ה) וַיָּשֶׂם י״י דָּבָר בְּפִי בִלְעָם וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר. (ו) וַיָּשׇׁב אֵלָיו וְהִנֵּה נִצָּב עַל עֹלָתוֹ הוּא וְכׇל שָׂרֵי מוֹאָב. (ז) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. (ח) מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם י״י. (ט) כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. (י) מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ. (יא) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ. (יב) וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים י״י בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר. (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק [לְכָה] (לך) נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקׇבְנוֹ לִי מִשָּׁם. (יד) וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וַיִּבֶן שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. (טו) וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה. (טז) וַיִּקָּר י״י אֶל בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר. (יז) וַיָּבֹא אֵלָיו וְהִנּוֹ נִצָּב עַל עֹלָתוֹ וְשָׂרֵי מוֹאָב אִתּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ בָּלָק מַה דִּבֶּר י״י. (יח) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשְׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר. (יט) לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה. (כ) הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה. (כא) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל י״י אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. (כב) אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. (כג) כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל. (כד) הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה. (כה) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרְכֶנּוּ. (כו) וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר י״י אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה. (כז) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם. (כח) וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. (כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִם. (ל) וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר אָמַר בִּלְעָם וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ.

Bemidbar 24במדבר כ״ד

(1) When Balaam saw that it pleased Hashem to bless Israel, he didn’t go, as at the other times, to meet with enchantments, but he set his face toward the wilderness. (2) Balaam lifted up his eyes, and he saw Israel dwelling according to their tribes; and the Spirit of God came on him. (3) He took up his parable, and said, “Balaam the son of Beor says, the man whose eye was closed says; (4) he says, who hears the words of God, who sees the vision of the Almighty, falling down, and having his eyes open: (5) How goodly are your tents, Jacob, and your tents, Israel! (6) As valleys they are spread forth, as gardens by the riverside, as aloes which Hashem has planted, as cedar trees beside the waters. (7) Water shall flow from his buckets. His seed shall be in many waters. His king shall be higher than Agag. His kingdom shall be exalted. (8) God brings him out of Egypt. He has as it were the strength of the wild ox. He shall eat up the nations his adversaries, shall break their bones in pieces, and pierce them with his arrows. (9) He couched, he lay down as a lion, as a lioness; who shall rouse him up? Everyone who blesses you is blessed. Everyone who curses you is cursed.” (10) Balak’s anger was kindled against Balaam, and he struck his hands together; and Balak said to Balaam, “I called you to curse my enemies, and, behold, you have altogether blessed them these three times. (11) Therefore now flee you to your place! I thought to promote you to great honor; but, behold, Hashem has kept you back from honor.” (12) Balaam said to Balak, “Didn’t I also tell your messengers who you sent to me, saying, (13) ‘If Balak would give me his house full of silver and gold, I can’t go beyond the word of Hashem, to do either good or bad of my own mind. I will say what Hashem says’? (14) Now, behold, I go to my people: come, I will inform you what this people shall do to your people in the latter days.” (15) He took up his parable, and said, “Balaam the son of Beor says, the man whose eye was closed says; (16) he says, who hears the words of God, knows the knowledge of the Most High, and who sees the vision of the Almighty, Falling down, and having his eyes open: (17) I see him, but not now. I see him, but not near. A star will come out of Jacob. A scepter will rise out of Israel, and shall strike through the corners of Moab, and break down all the sons of Sheth. (18) Edom shall be a possession. Seir, his enemies, also shall be a possession, while Israel does valiantly. (19) Out of Jacob shall one have dominion, and shall destroy the remnant from the city.” (20) He looked at Amalek, and took up his parable, and said, “Amalek was the first of the nations, But his latter end shall come to destruction.” (21) He looked at the Kenite, and took up his parable, and said, “Your dwelling place is strong. Your nest is set in the rock. (22) Nevertheless Kain shall be wasted, until Asshur carries you away captive.” (23) He took up his parable, and said, “Alas, who shall live when God does this? (24) But ships shall come from the coast of Kittim. They shall afflict Asshur, and shall afflict Eber. He also shall come to destruction.” (25) Balaam rose up, and went and returned to his place; and Balak also went his way.

(א) וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי י״י לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו. (ב) וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים. (ג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. (ד) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. (ה) מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. (ו) כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע י״י כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. (ז) יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. (ח) אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. (ט) כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר. (י) וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. (יא) וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ י״י מִכָּבוֹד. (יב) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר. (יג) אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי י״י לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר י״י אֹתוֹ אֲדַבֵּר. (יד) וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. (טו) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. (טז) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. (יז) אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כׇּל בְּנֵי שֵׁת. (יח) וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל. (יט) וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר. (כ) וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד. (כא) וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ. (כב) כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ. (כג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל. (כד) וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד. (כה) וַיָּקׇם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשׇׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ.

Bemidbar 31:8במדבר ל״א:ח׳

They killed the kings of Midian with the rest of their slain: Evi, and Rekem, and Zur, and Hur, and Reba, the five kings of Midian: Balaam also the son of Beor they killed with the sword.

וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב.

Bemidbar 31:16במדבר ל״א:ט״ז

Behold, these caused the children of Israel, through the counsel of Balaam, to commit trespass against Hashem in the matter of Peor, and so the plague was among the congregation of Hashem.

הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסׇר מַעַל בַּי״י עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת י״י.

Devarim 23:5-6דברים כ״ג:ה׳-ו׳

(5) because they didn’t meet you with bread and with water in the way, when you came forth out of Egypt, and because they hired against you Balaam the son of Beor from Pethor of Mesopotamia, to curse you. (6) Nevertheless Hashem your God wouldn’t listen to Balaam; but Hashem your God turned the curse into a blessing to you, because Hashem your God loved you.

(ה) עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. (ו) וְלֹא אָבָה י״י אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ י״י אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ י״י אֱלֹהֶיךָ.

Devarim 34:10דברים ל״ד:י׳

There has not arisen a prophet since in Israel like Moses, whom Hashem knew face to face,

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ י״י פָּנִים אֶל פָּנִים.

Yehoshua 13:21-22יהושע י״ג:כ״א-כ״ב

(21) and all the cities of the table-land, and all the kingdom of Sihon king of the Amorites, who reigned in Heshbon, whom Moses smote with the chiefs of Midian, Evi, and Rekem, and Zur, and Hur, and Reba, the princes of Sihon, that dwelt in the land. (22) Balaam also the son of Beor, the soothsayer, did the children of Israel slay with the sword among the rest of their slain.

(כא) וְכֹל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכׇל מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אֹתוֹ וְאֶת נְשִׂיאֵי מִדְיָן אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע נְסִיכֵי סִיחוֹן יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. (כב) וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם.

Yehoshua 24:9-10יהושע כ״ד:ט׳-י׳

(9) Then Balak the son of Zippor, king of Moab, arose and fought against Israel; and he sent and called Balaam the son of Beor to curse you. (10) But I would not hearken unto Balaam; therefore he even blessed you; so I delivered you out of his hand.

(ט) וַיָּקׇם בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם. (י) וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ.

Mikhah 6:5מיכה ו׳:ה׳

O My people, remember now what Balak king of Moab devised, And what Balaam the son of Beor answered him; From Shittim unto Gilgal, That ye may know the righteous acts of the Lord.

עַמִּי זְכׇר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת י"י.

Nechemyah 13:1-2נחמיה י״ג:א׳-ב׳

(1) On that day they read in the book of Moses in the hearing of the people; and therein was found written, that an Ammonite and a Moabite should not enter into the assembly of God for ever; (2) because they met not the children of Israel with bread and with water, but hired Balaam against them, to curse them; howbeit our God turned the curse into a blessing.

(א) בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאׇזְנֵי הָעָם וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עַמֹּנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים עַד עוֹלָם. (ב) כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה.

Targum Onkelos Bemidbar 22:5תרגום אונקלוס במדבר כ״ב:ה׳

And he sent messengers to Bileam bar Beor unto Pethor Aram which is upou the Phrat, the land of the sons of his people, to call him, saying: Behold, a people hath come out of Mizraim; lo, they cover the sunshine from the earth, and they are dwelling over against me.

וּשְׁלַח אִזְגַּדִּין לְוָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר לִפְתוֹר אֲרָם דְּעַל פְּרָת אֲרַע בְּנֵי עַמֵּיהּ לְמִקְרֵי לֵיהּ לְמֵימַר הָא עַמָּא נְפַק מִמִּצְרַיִם הָא חֲפָא יָת עֵין שִׁמְשָׁא דְּאַרְעָא וְהוּא שָׁרֵי מִלְּקִבְלִי.

Sifre Devarim 34:10ספרי דברים ל״ד:י׳

"And there shall not arise in Israel again a prophet such as Moses": But among the nations, there did arise. And who was he? Bilam the son of Beor. But there is a difference between the prophecy of Moses and the prophecy of Bilam. Moses did not know who was speaking to him, and Bilam did know, viz. (Bamidbar 24:16) "The speech of the hearer (Bilam) of the words of the Almighty." Moses did not know when He would speak to him until He did so. Bilam did know, viz. "and the knower of the knowledge of the Most High." Moses did not speak with Him unless he was standing, viz. (Devarim 5:28) "And you, here, stand with Me." And Bilam spoke with Him when he was fallen, viz. (Bamidbar 24:4) "The vision of the Almighty shall he see, fallen and his eyes uncovered." To whom may he be compared? To the king's cook, who knows the expenses of the royal table.

ולא קם נביא בישראל כמשה – אבל באומות קם, ואיזה? [זה] בלעם בן בעור, אלא יש הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם. משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר: נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון (במדבר כ״ד) משה לא היה יודע מי מדבר עמו עד שנדבר עמו. ובלעם היה יודע אימתי היה מדבר, שנאמר: וידע דעת עליון (שם). משה לא היה מדבר עמו עד שהוא עומד, שנאמר: ואתה פה עמוד עמדי (דברים ז׳). ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל, שנאמר: מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים (במדבר כ״ד). משל למה הדבר דומה? לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו.

Sifre Zuta Bemidbar 7:89ספרי זוטא במדבר ז׳:פ״ט

שלש מדות היה בו ביד משה מה שלא היה ביד בלעם משה היה מדבר עמו עומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה כח) [ועם בלעם לא היה מדבר עמו אלא נופל שנא' נופל וגלוי עינים (במדבר כד ד)] משה היה מדבר עמו פה אל פה שנא' פה אל פה אדבר בו (במדבר יב ח) [ובבלעם כתיב נאם שומע אמרי אל (במדבר כד ד) שלא היה מדבר עמו פה אל פה] משה היה מדבר עמו פנים אל פנים שנאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים (שמות לג יא) [ועם בלעם לא היה מדבר כי במשלים כמד"ת וישא משלו ויאמר וגו' (במדבר כד טו). שלש מדות היו ביד בלעם מה שלא היה ביד משה. משה לא היה יודע מי מדבר עמו בלעם היה יודע מי מדבר עמו שנא' נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה (במדבר כד ד) משה לא היה יודע אימתי הקדוש ברוך הוא מדבר עמו] ובלעם היה יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו שנ' ויודע דעת עליון (במדבר כד טז). משלו משל לטבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו [ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו] כך היה בלעם יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנא' נופל וגלוי עינים (במדבר כד ד) [היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה] ר' שמעון אומר אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנ' ובבא משה אל אהל מועד כיון שהיה רוצה היה נכנס והוא מדבר עמו.

Midrash Tannaim Devarim 34:10מדרש תנאים דברים ל״ד:י׳

ולא קם נביא עוד ביש' כמ' בישראל לא קם כמשה אבל קם באומות העולם ואיזה זה בלעם בן בעור: מה בין נבואתו שלמשה לנבואתו שלבלעם: בלעם מידבר עמו והוא נופל שנ' (במד' כד ד) נפל וג' עי' בלעם היה יודע אימתי המקום מדבר עמו שנ' (שם) מחזה שדי יחז': בלעם היה יודע מה עתיד לידבר עמו שנ' (שם כד טז) ויודע דע' על' מושלו מלה"ד לטבחו שלמלך שהיה יודע מה קרב על שלחנו שלמלך כך היה בלעם יודע מה עתיד לידבר עמו: מה בין נבואתו שלבלעם לנבואתו שלמשה משה מידבר עמו והוא עומד שנ' (ה כח) ואתה פה עמד עמדי: משה מידבר עמו פה אל פה ידבר שנ' (במד' יב ח) פה אל פה אד' בו: משה מידבר עמו פנים בפנים שנ' (ע' שמות לג יא) ודבר ה' אל משה פנים בפנים:

Bavli Berakhot 7aבבלי ברכות ז׳.

The Gemara asks: And is there anger before the Holy One, Blessed be He? Can we speak of God using terms like anger? The Gemara answers: Yes, as it was taught in a baraita, God becomes angry, as it is stated: “God vindicates the righteous, God is furious every day” (Psalms 7:12). How much time does His anger last? God’s anger lasts a moment. And how long is a moment? One fifty-eight thousand, eight hundred and eighty-eighth of an hour, that is a moment. The Gemara adds: And no creature can precisely determine that moment when God becomes angry, except for Balaam the wicked, about whom it is written: “He who knows the knowledge of the Most High” (Numbers 24:16). This should not be understood to mean that Balaam was a full-fledged prophet. Now, clearly, Balaam did not know the mind of his animal; and he did know the mind of the Most High? If he could not understand the rebuke of his donkey, he was certainly unable to understand the mind of the Most High. Rather, this verse from Numbers teaches that Balaam was able to precisely determine the hour that the Holy One, Blessed be He, is angry. At that moment, Balaam would utter his curse and, through God’s anger, it would be fulfilled. And that is what the prophet said to Israel: “My nation, remember what Balak king of Moab advised, and how Balaam, son of Beor, responded; from Shittim to Gilgal, so that you may know the righteous acts of the Lord” (Micah 6:5). What is meant by the statement: “So that you may know the righteous acts of the Lord”? Rabbi Elazar said that the Holy One, Blessed be He, said to Israel: Know how many acts of kindness I performed on your behalf, that I did not become angry during the days of Balaam the wicked, for had I become angry, there would have been no remnant or survivor remaining among the enemies of Israel, a euphemism for Israel itself. Instead, God restrained His anger and Balaam’s curse went unfulfilled. And that is what Balaam said to Balak: “How can I curse whom God has not cursed? And how can I condemn whom God has not condemned?” (Numbers 23:8). This verse teaches that all those days, God was not angry. And how long does His anger last? God’s anger lasts a moment. And how long is a moment? Rabbi Avin, and some say Rabbi Avina, said: A moment lasts as long as it takes to say it [rega]. From where do we derive that God is only angry for a moment? As it is stated: “His anger is but for a moment, His favor, for a lifetime” (Psalms 30:6). And if you wish, say instead, from here, as it is stated: “Hide yourself for a brief moment, until the anger passes” (Isaiah 26:20), meaning that God’s anger passes in a mere moment. The Gemara asks: When is the Holy One, Blessed be He, angry? Abaye said: God’s anger is revealed through animals. During the first three hours of the day, when the sun whitens the crest of the rooster and it stands on one leg. When it appears that its life has left him and he suddenly turns white, that is when God is angry. The Gemara asks: The rooster also stands that way every hour. What kind of sign is this? The Gemara answers: The difference is that every other hour when the rooster stands in that way, there are red streaks in his crest. But when God is angry, there are no red streaks in his crest. The Gemara relates: A certain heretic who was in Rabbi Yehoshua ben Levi’s neighborhood would upset him by incessantly challenging the legitimacy of verses. One day, Rabbi Yehoshua ben Levi took a rooster and placed it between the legs of the bed upon which he sat and looked at it. He thought: When the moment of God’s anger arrives, I will curse him and be rid of him. When the moment of God’s anger arrived, Rabbi Yehoshua ben Levi slept. When he woke up, he said to himself: Conclude from the fact that I nodded off that it is not proper conduct to do so, to curse people, even if they are wicked. “His mercy is over all His creations” (Psalms 145:9) is written even with regard to sinners. Moreover, it is inappropriate to cause the punishment of another, as it is written: “Punishment, even for the righteous, is not good” (Proverbs 17:26), even for a righteous person, it is improper to punish another. Explaining the cause of God’s anger, it is taught in the name of Rabbi Meir: When the sun rises and the kings of the East and the West place their crowns on their heads and bow down to the sun, the Holy One, Blessed be He, immediately grows angry. Since this occurs in the early hours every day, God becomes angry at His world at that moment every day.

<abb>א״ר</abb>וּמִי אִיכָּא רִתְחָא קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא? אִין, דְּתַנְיָא: {תהלים ז׳:י״ב} וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם. וְכַמָּה זַעֲמוֹ? רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע? אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים, וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים וּשְׁמֹנֶה בְּשָׁעָה, וְזוֹ הִיא רֶגַע. וְאֵין כָּל בִּרְיָה יְכוֹלָה לְכַוֵּין אוֹתָהּ שָׁעָה, חוּץ מִבִּלְעָם הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ: {במדבר כ״ד:ט״ז} ״וְיוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״. הָשָׁתָא דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לָא הֲוָה יָדַע, דַּעַת עֶלְיוֹן הֲוָה יָדַע? אֵלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לְכַוֵּין אוֹתָהּ שָׁעָה <abb>שהקב״ה</abb><openabb>שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא</openabb> כּוֹעֵס בָּהּ, וְהַיְינוּ דַּאֲמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: {מיכה ו׳:ה׳} ״עַמִּי, זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב״ וְגוֹ׳. מַאי {מיכה ו׳:ה׳} ״לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה׳״? <abb>א״ר</abb><openabb>אֲמַר רִבִּי</openabb> אֶלְעָזָר: אָמַר לָהֶם <abb>הקב״ה</abb><openabb>הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא</openabb> לְיִשְׂרָאֵל: דְּעוּ כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם, שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי בִּימֵי בִּלְעָם הָרָשָׁע. שֶׁאִלְמָלֵי כָּעַסְתִּי, לֹא נִשְׁתַּיַּיר מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. וְהַיְינוּ <abb>דקא״ל</abb><openabb>דְּקָאָמַר לֵיהּ</openabb> בִּלְעָם לְבָלָק: {במדבר כ״ג:ח׳} ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה׳״, מְלַמֵּד שֶׁכָּל אוֹתָן הַיָּמִים לֹא זָעַם.. וְכַמָּה זַעֲמוֹ? רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע? <abb>א״ר</abb><openabb>אָמַר רִבִּי</openabb> אַבִּין וְאִיתֵימָא רִבִּי אַבִּינָא: רֶגַע כְּמֵימְרֵיהּ.. וּמְנָא לַן דְּרֶגַע רְתַח? <abb>שנא׳</abb><openabb>שֶׁנֶּאֱמַר</openabb>: {תהלים ל׳:ו׳} ״כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ״. <abb>ואב״א</abb><openabb>וְאִי בָעֵית אֵימָא</openabb> מֵהָכָא: {ישעיהו כ״ו:כ׳} ״חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבוֹר זָעַם״. וְאֵימַת רָתַח? אֲמַר אַבַּיֵי: בְּהָנָךְ תְּלָת שָׁעֵי קַמַּיְיתָּא, כִּי חִיוָּרָא כַּרְבַּלְתָּא דְּתַרְנְגוֹלָא וְקָאֵי אַחַד כַּרְעָא. כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעֲתָא נַמֵי קָאֵי הָכִי! כָּל שַׁעְתָּא, אִית בֵּיהּ שׁוּרְיָיקֵי סוּמָקֵי, בְּהָהִיא שַׁעְתָּא, לֵית בֵּיהּ שׁוּרְיָיקֵי סוּמָקֵי.. הַהוּא מִינָא דַּהֲוָה בְּשִׁבְבוּתֵיהּ <abb>דר׳</abb><openabb>דְּרִבִּי</openabb> יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הֲוָה קָא מְצַעַר לֵיהּ טוּבָא בִּקְרָאֵי. יוֹמָא חַד, שְׁקַל תַּרְנְגוֹלָא, וְאוֹקְמֵיהּ בֵּין כַּרְעֵי דְּעַרְסָא וְעַיֵּין בֵּיהּ. סְבַר, כִּי מְטָא הַהִיא שַׁעְתָּא, אַלְטְיֵיהּ. כִּי מְטָא הַהִיא שַׁעְתָּא, נָיֵים. אֲמַר, <abb>ש״מ</abb><openabb>שְׁמַע מִינַּהּ</openabb> לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֶעֱבַד הָכִי, {תהלים קמ״ה:ט׳} ״וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו״ כְּתִיב, וּכְתִיב: {משלי י״ז:כ״ו} ״גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״. תְּנָא מִשְּׁמֵיהּ <abb>דר׳</abb><openabb>דְּרִבִּי</openabb> מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת, וְכָל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב מַנִּיחִים כִּתְרֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וּמִשְׁתַּחֲוִים לַחַמָּה, מִיָּד כּוֹעֵס <abb>הקב״ה</abb><openabb>הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא</openabb>.

Bavli Sotah 11aבבלי סוטה י״א.

Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Simai says: Three noteworthy people were consulted by Pharaoh in that counsel where Pharaoh questioned what should be done with the Jewish people. They were Balaam, and Job, and Yitro. Rabbi Ḥiyya bar Abba teaches what occurred to each of them: Balaam, who advised Pharaoh to kill all sons born to the Jewish people, was punished by being killed in the war with Midian (see Numbers 31:8). Job, who was silent and neither advised nor protested, was punished by suffering, as detailed in the eponymous book in the Bible. Yitro, who ran away as a sign of protest, merited that some of his children’s children sat in the Sanhedrin in the Chamber of Hewn Stone, as it is stated: “And the families of scribes who dwelt at Jabez, Tirathites, Shimeathites, and Sucathites, these were the Kenites who descended from Hammath, the father of the house of Rechab” (I Chronicles 2:55). And it is written: “The children of the Kenite, Moses’ father-in-law” (Judges 1:16). This teaches that the Kenites, descendants of Yitro, the father-in-law of Moses, dwelt at Jabez [Yabetz], referring to the place where the Jewish people go for advice [eitza], i.e., the Chamber of Hewn Stone.

א״ר חייא בר אבא א״ר סימאי שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית שנאמר {דברי הימים א ב׳:נ״ה} ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב וכתיב {שופטים א׳:ט״ז} ובני קיני חתן משה וגו׳.

Bavli Sanhedrin 105a-106bבבלי סנהדרין ק״ה.-ק״ו:

The Gemara elaborates: The name Balaam is interpreted as a contraction of: Without a nation [belo am], or one who has no share in the World-to-Come with the Jewish nation. Alternatively, the name Balaam is interpreted as one who wore down the Jewish people [bila am]. He is the son of Beor, one who engaged in bestiality [be’ir]. It was taught in a baraita: He is Beor, father of Balaam, he is Cushan-Rishathaim, he is Laban the Aramean. He was called Beor because he engaged in bestiality. He was called Cushan-Rishathaim because he performed two evil deeds [rishiyyot] to the Jewish people, one during the time of Jacob, when he pursued him intending to kill him, and one during the time when the judges judged. And what was his actual name? His name was Laban the Aramean. It is written: “Son of Beor” (Numbers 22:5), and it is written elsewhere: “His son Beor” (Numbers 24:3). Rabbi Yoḥanan says in resolving the apparent contradiction: Balaam’s father was his son in terms of prophecy, as Balaam was a much greater prophet. The Gemara infers from the mishna: Balaam is the one who does not come into the World-to-Come; but other gentiles come into the World-to-Come. Whose opinion is expressed in the mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: It is written: “The wicked shall be turned back to the netherworld, all that nations that forget God” (Psalms 9:18). “The wicked shall be turned back to the netherworld”; these are the sinners of the Jewish people, as only the sinners are sentenced to the netherworld. “All the gentiles that forget God”; these are the sinners of the gentiles. From the fact that it is written: “All the gentiles,” it is apparent that none of the gentiles have a share in the World-to-Come. This is the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Yehoshua said to him: But is it stated in the verse that the sinners of the Jewish people will be like all of the gentiles? It is stated only: “All the gentiles that forget God.” Rather, the wicked shall be turned back to the netherworld, and who are they? They are all the gentiles that forget God. Gentiles who fear God do have a share in the World-to-Come. And that wicked person, Balaam, also provided a sign with regard to himself. He said: “Let me die the death of the righteous, and let my end be like his” (Numbers 23:10). If I die the death of the righteous, by natural causes, my end will be like his, i.e., I will receive a share in the World-to-Come like the Jewish people. And if I do not die by natural causes: “I will go to my people” (Numbers 24:14), i.e., my fate will be that of the rest of the wicked people in my generation, who have no share in the World-to-Come. With regard to the verse: “And the elders of Moab and the elders of Midian set out with their divinations in their hands, and they came to Balaam” (Numbers 22:7), it was taught in a baraita: Midian and Moab had previously never had peace between them, and they were always at war with each other. What led them to make peace at that time? There is a parable of two dogs that were with the flock, and they were hostile to one another. A wolf came and attacked one. The other one said: If I do not help him, today he kills him and tomorrow he comes to attack me. They both went and killed the wolf. Moab and Midian joined together to face the potential common threat, the Jewish people. Rav Pappa says that this is in accordance with the adage that people say: A weasel [karkushta] and a cat made a wedding from the fat of the luckless. Despite their hatred of one another, they join together for their mutual benefit at the expense of a third party. It is written: “And the princes of Moab stayed with Balaam” (Numbers 22:8). The Gemara asks: And to where did the princes of Midian who accompanied the princes of Moab go? The Gemara answers: Once Balaam said to them: “Lodge here this night, and I will bring you word when the Lord speaks to me” (Numbers 22:8), the elders of Midian said: If he seeks permission from the Lord, he will not join us, as is there any father who hates his son? Certainly the Lord will help the Jewish people. Rav Naḥman says: Impudence is effective even toward Heaven. How so? Initially, it is written that God said to Balaam: “You shall not go with them” (Numbers 22:12), and ultimately after Balaam persisted and asked, it is written: “Rise up and go with them” (Numbers 22:20). Rav Sheshet says: Impudence is monarchy without a crown, as it is an assertion of leadership and lacks only the official coronation as king, as it is written: “And I am this day weak, though anointed king; and these men the sons of Zeruiah are too hard for me” (II Samuel 3:39). The sons of Zeruiah, due to their impudence, were as formidable as David himself. Rabbi Yoḥanan says: Balaam was disabled in one of his legs, as it is stated concerning him: “And he went limping [shefi]” (Numbers 23:3). Samson was disabled in both his legs, as it is stated with regard to Samson, who was from the tribe of Dan, in the prophetic blessing of Jacob: “Dan shall be a serpent by the way, an adder [shefifon] in the path that bites the horse’s heels” (Genesis 49:17). Rabbi Yoḥanan interprets shefifon as the plural of shefi, indicating disability in both legs. Balaam was blind in one of his eyes, as it is stated: “Whose eye is open” (Numbers 24:3), indicating that one eye was open and the other was blind. The Gemara relates: Balaam was a diviner by using his penis. It is written here: “Fallen, yet with opened eyes” (Numbers 24:4), and it is written there: “And Haman was fallen upon the divan whereupon Esther was” (Esther 7:8), indicating that the verb fallen has sexual connotations. It was stated that there is an amoraic dispute with regard to this matter. Mar Zutra says: Balaam was a diviner by using his penis. Mar, son of Ravina, says: He engaged in bestiality with his donkey. The one who says that he was a diviner by using his penis derives it as we stated. And the one who says that he engaged in bestiality with his donkey derives it as follows: It is written here: “He crouched, he lay down” (Numbers 24:9), and it is written there: “Between her legs {105b} he sunk, he fell, he lay” (Judges 5:27), which is interpreted as a reference to sexual intercourse between Sisera and Jael. § Balaam describes himself: “And he knows the knowledge of the Most High” (Numbers 24:16), and the Gemara asks: Now, if the knowledge of his animal he did not know, is it possible that the knowledge of the Most High he knew? The Gemara explains: What is the meaning of the knowledge of his animal? The princes accompanying him said to him: What is the reason that you did not ride horses? Balaam said to them: I brought the horses to graze in the pasture and rest there. The donkey said to him: “Am I not your donkey” (Numbers 22:30)? Balaam said to the donkey: Merely for burdens, not for riding. The donkey said to him: “Upon which you have ridden” (Numbers 22:30). Balaam said to the donkey: That was mere happenstance and is not a regular occurrence. The donkey said to him: “Your whole life until this day” (Numbers 22:30). The donkey continued: Moreover, I perform a conjugal act for you and we engage in bestiality at night. From where is this derived? It is written here: “Was I ever wont [hahasken hiskanti] to do so to you” (Numbers 22:30)? And it is written there with regard to Abishag the Shunammite: “And let her be a companion [sokhenet] to him” (I Kings 1:2). Just as the root samekh, kaf, nun indicates sexual relations in the case of Abishag, the same is true with regard to the donkey. Balaam was unable to best his donkey in a debate. The Gemara asks: Rather, what, then, is the meaning of the phrase “And he knows knowledge of the Most High”? Is it possible that he knew the knowledge of the Most High? Rather, he would know to determine the moment during which the Holy One, Blessed be He, is angry. He would curse at that moment and the curse was effective. And that is what the prophet said to Israel: “My nation, remember what Balak, king of Moab, advised, and how Balaam, son of Beor, responded; from Shittim to Gilgal, so that you may know the righteous acts of the Lord” (Micah 6:5). What is the meaning of the phrase “So that you may know the righteous acts of the Lord”? The Holy One, Blessed be He, said to Israel: Know how many acts of kindness I performed on your behalf, that I did not become angry during all the days of Balaam the wicked, as had I become angry during all those days, no remnant or refugee would have remained among the enemies of Israel, a euphemism for Israel itself. Instead, God restrained His anger and Balaam’s curse went unfulfilled. That is what Balaam said to Balak: “How can I curse, whom God has not cursed? And how can I condemn, whom God has not condemned?” (Numbers 23:8). Since God did not become angry, Balaam was unable to curse the Jewish people. It is written: “And God is angry every day” (Psalms 7:12). And how long is the duration of His wrath? It is one moment, as it is stated: “For His anger endures but a moment; His favor is for a lifetime” (Psalms 30:6). If you wish, say instead this proof from another source, as it is stated: “Come, my people, enter you into your chambers, and shut your doors about you; hide yourself for a brief moment, until the anger passes” (Isaiah 26:20), meaning that God’s anger passes in a mere moment. And when is the Holy One, Blessed be He, angry? It is during the first three hours of the day, when the crest of the rooster is white from the sun. The Gemara challenges: Each and every hour of the day the rooster’s crest is also white, as it does not always remain red. The Gemara explains: The difference is that during each and every other hour when the rooster stands that way, there are red streaks in his crest. But at that moment when God is angry, there are no red streaks in the rooster’s crest. The Gemara relates: There was a certain heretic who was in Rabbi Yehoshua ben Levi’s neighborhood who would upset him by incessantly challenging the legitimacy of biblical verses. One day, Rabbi Yehoshua ben Levi took a rooster and tied it by its legs and sat and waited. He said: When that moment of God’s wrath arrives, I will curse him. When that moment of God’s wrath arrived, Rabbi Yehoshua ben Levi dozed off. When he awakened, he said: Conclude from the fact that I dozed off that it is not proper conduct to curse even the wicked, as it is written: “Punishment, even for the righteous, is not good” (Proverbs 17:26). Even with regard to heretics, a righteous person should not state a curse in order to punish them. Explaining the cause of God’s anger, it was taught in a baraita in the name of Rabbi Meir: When the sun rises and the kings place their crowns on their heads and bow down to the sun, the Holy One, Blessed be He, immediately grows angry. Since this occurs in the early hours of every day, God becomes angry at His world at that time every day. § It is stated: “And Balaam rose in the morning and saddled his donkey” (Numbers 22:21). It was taught in a baraita in the name of Rabbi Shimon ben Elazar: Love negates the standard conduct of those of prominence. This is derived from Abraham, as it is written: “And Abraham rose early in the morning and saddled his donkey” (Genesis 22:3). Atypically, he saddled the donkey himself and he did not wait for his servants. Likewise, hatred negates the standard conduct of those of prominence. This is derived from Balaam, as it is stated: “And Balaam rose early in the morning and saddled his donkey” (Numbers 22:21). Rav Yehuda says that Rav says: A person should always engage in Torah study and performance of a mitzva even if he does not do so for their own sake, as through engaging in them not for their own sake, he will ultimately come to engage in them for their own sake. Proof for this can be cited from the example of Balak, as in reward for the forty-two offerings that Balak sacrificed, even though he sacrificed them to facilitate the destruction of the Jewish people, he was privileged and Ruth descended from him. Rabbi Yosei bar Huna says: Ruth was the daughter of Eglon, son of the son of Balak, king of Moab. Apropos Ruth, matriarch of the Davidic line, the Gemara cites that which Rava said to Rabba bar Mari: It is written that the servants of David said to David: “May God make the name of Solomon better than your name and make his throne greater than your throne [mikisekha]” (I Kings 1:47). Rava asks: Is it proper conduct to speak to a king in that manner and say that his son will be greater than he is? Rabba bar Mari said to Rava: She said to him: May the throne of Solomon be of the nature of your throne. He explains: As if you do not say so and do not explain it in this manner, then the verse: “Blessed above women Jael, wife of Heber the Kenite; blessed is she more than the women [minashim] in the tent” (Judges 5:24), is difficult. “The women in the tent,” who are they? They are Sarah, Rebecca, Rachel, and Leah. Is it proper conduct to speak in that manner about the Matriarchs? Rather, of the nature of the Matriarchs is what the verse says, not greater. So too in the case of David’s servants: Of the nature of his throne, is what the verse says. The Gemara notes: This explanation disagrees with the opinion of Rav Yosei bar Ḥoni, as Rav Yosei bar Ḥoni says: A person is jealous of everyone except for his son and his student. Since their success reflects well upon him, he celebrates their success. The fact that one is not jealous of his son is derived from King David’s servants telling him: May Solomon be greater than he is. And the fact that one is not jealous of his student; if you wish, say that it is derived from that which Elisha said to Elijah: “I pray you that a double portion of your spirit be upon me” (II Kings 2:9). He asked of his mentor to be greater than him, indicating that it is not an objectionable matter. And if you wish, say instead that it is derived from Moses: “And he laid his hands upon him and commanded him” (Numbers 27:23). God commanded Moses to lay only one hand upon Joshua, and instead he laid both hands upon him with all his strength. § With regard to the verse: “And the Lord placed a matter in Balaam’s mouth” (Numbers 23:5), Rabbi Elazar says: It was an angel that spoke from his mouth. Rabbi Yonatan says: It was a hook placed in his mouth to prevent him from saying anything else. Rabbi Yoḥanan says: From the blessing of that wicked person, Balaam, you can ascertain what was in his heart. God transformed the curses that he planned into blessings. He sought to say that they should not have synagogues and study halls, and he said instead: “How goodly are your tents, Jacob” (Numbers 24:5), a blessing on their synagogues. He sought to say that the Divine Presence [shekhina] will not rest upon them, and he said instead: “And your dwellings [mishkenot] Israel.” He sought to say that the kingdom of Israel would not continue, and he said instead that it would continue: “Like the winding brooks” (Numbers 24:6), which flow continuously. He sought to say that they would have no olive trees and vineyards, and he said instead: “Like gardens by the river’s side” (Numbers 24:6). He sought to say that their fragrance would not diffuse from their fulfillment of mitzvot, and he said instead: “Like aloes that the Lord has planted” (Numbers 24:6). He sought to say that they would not have kings of stature, and he said instead: “Like cedar trees beside the waters” (Numbers 24:6). He sought to say that they will not have a king the son of a king, and he said instead: “Water shall flow from his branches” (Numbers 24:7). He sought to say that their kingdom would not rule over the nations, and he said instead: “And his seed shall be in many waters” (Numbers 24:7). He sought to say that their kingdom would not be fierce, and he said instead: “And his king shall be higher than Agag.” He sought to say that there will be no fear of their kingdom, and he said instead: “And his kingdom shall be exalted” (Numbers 24:7). Rabbi Abba bar Kahana says: All of the blessings ultimately reverted to be fulfilled as the curse that he originally intended, as all of those circumstances befell the Jewish people, except for the destruction of synagogues and study halls, as it is stated: “And the Lord your God transformed the curse into a blessing for you, because the Lord your God loved you” (Deuteronomy 23:6). A curse in the singular, not curses in the plural, was transformed permanently. Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: What is the meaning of that which is written: “Faithful are the wounds of a friend; but the kisses of an enemy are importunate” (Proverbs 27:6)? Better is the curse that Ahijah the Shilonite cursed the Jewish people than the blessing that Balaam the wicked blessed them. Ahijah the Shilonite cursed Israel with a reed, as it is stated: “For the Lord shall smite Israel as a reed is shaken in water” (I Kings 14:15). There is an aspect of blessing in that curse, as he was saying they will be just like a reed that stands in a place near water, as the water sustains it, and its stalk {106a} replenishes itself, as if it is cut another grows, and its roots are numerous. And even if all the winds that are in the world come and gust against it, they do not move it from its place and uproot it. Rather, it goes and comes with the winds. And once the winds subside the reed remains in its place. But Balaam the wicked blessed them with a cedar. There is an aspect of curse in that blessing, as he was saying they will be just like a cedar that does not stand in a place near water, and its roots are few relative to its height, and its trunk does not replenish itself, as if it is cut it does not grow back. And even if all the winds that are in the world come and gust against it, they do not move it from its place and uproot it; but once a southern wind gusts it immediately uproots the cedar and overturns it on its face. Moreover, it is the reed that was privileged to have a quill [kulmos] taken from it to write scrolls of Torah, Prophets, and Writings. Therefore, the curse of Ahijah is better than the blessing of Balaam. § It is stated with regard to Balaam: “And he looked at the Kenite and he took up his parable and said: Though firm is your dwelling place, and though your nest be set in rock” (Numbers 24:21). Balaam said to Yitro: Kenite, were you not in Egypt with us in that counsel to drown the newborn males of Israel? Who placed you alongside the mighty of the world? The Gemara comments: And that is what Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Simai says: Three were associates in that counsel, and they are: Balaam, Job, and Yitro. Balaam, who advised to drown the newborn males, was killed. Job, who was silent and was reluctant to express his opinion, was sentenced to suffer afflictions. And Yitro, who fled after he disagreed with that counsel and Pharaoh sought to kill him, his descendants were privileged to sit as scribes in session with the Sanhedrin in the Chamber of Hewn Stone, as it is stated: “And the families of the scribes who dwelt in Jabez; the Tirathites, the Shimeathites, the Sucathites. These were the Kenites who came of Hammath the father of the house of Rechab” (I Chronicles 2:55). And it is written there with regard to the identity of the Kenites: “And the children of the Kenite, Moses’ father-in-law, went up from the city of the palm trees” (Judges 1:16). With regard to the verse: “And he took up his parable, and said: Alas, he who lives from what God has appointed him” (Numbers 24:23), Rabbi Shimon ben Lakish says: Woe unto one who sustains himself in an indulgent manner in the name of God, i.e., Balaam, whose livelihood was from speaking in the name of God. Rabbi Yoḥanan says: Woe unto the nation that will be found hindering the Jewish people at the time when the Holy One, Blessed be He, redeems His children. Who places his garment between a male lion and a female lion when they are mating? One who does so will certainly die. With regard to the verse: “And ships come from the coast of Kittim” (Numbers 24:24), Rav says: This is the Roman legion [libbun aspir] that will attack Assyria. “And they shall afflict Assyria, and they shall afflict Eber” (Numbers 24:24). Before they reach Assyria they will kill the Jewish people; from that point forward they will enslave them and not kill them. § Balaam said to Balak: “Behold, I go to my people; come therefore, and I shall advise you what this people shall do to your people” (Numbers 24:14). Ostensibly, he should have said: What your people shall do to this people. Rabbi Abba bar Kahana says: Balaam spoke like a person who curses himself but does not wish to utter so awful a matter and instead ascribes his curse to take effect on others. Balaam said to them: The God of these Jewish people despises lewdness, and they desire linen garments, as they have no new garments; come, and I will give you advice. Make for them enclosures using wall hangings and seat prostitutes in them, with an old woman outside the enclosure and a young woman inside, and have the women sell them linen garments. Balak made for them enclosures using wall hangings from the snow mountain, the Ḥermon, until Beit HaYeshimot, and he sat prostitutes in them, with an old woman outside and a young woman on the inside. And at the time when Jewish people were eating and drinking and were glad and going out to stroll in the marketplace, the old woman would say to a Jew: Aren’t you seeking linen garments? He would enter the enclosure and ask the price, the old woman would quote him a price equal to its value, and the young woman would quote him a price less than its value. That scenario would repeat itself two or three times. And thereafter she would say to him: You are like a member of our household, sit and choose for yourself the merchandise that you want. And a jug of Ammonite wine was placed near her, and neither Ammonite wine nor gentile wine had been prohibited yet for Jews. She said to him: Is it your wish to drink a cup of wine? Once he drank the wine, his evil inclination burned within him. He then said to her: Submit to me and engage in intercourse with me. She then removed the idol that she worshipped from her lap and said to him: Worship this. He said to her: Am I not Jewish? I am therefore forbidden from engaging in idol worship. She said to him: And what is your concern? We are asking you to do nothing more than defecate in its presence. But he does not know that its worship is conducted in that manner. Once he did so, she said to him: Moreover, I will not leave you until you deny the Torah of Moses your teacher, as it is stated: “But when they came to Ba’al-Peor they separated themselves to the shameful item; and they became detestable like that which they loved” (Hosea 9:10). They devoted themselves to the disgrace of defecation, and detested the name of God. With regard to the verse: “And Israel dwelt in Shittim” (Numbers 25:1), Rabbi Eliezer says: Shittim is the name of the place. Rabbi Yehoshua says: It is an allusion to the fact that they were engaged in matters of nonsense [shetut], i.e., prostitution and idol worship. With regard to the verse: “And they called [vatikrena] the people to the offerings of their gods” (Numbers 25:2), Rabbi Eliezer says: Naked women encountered them. Rabbi Yehoshua says: They all became those who experienced a seminal emission [kerayin] resulting from the lust that they experienced. Apropos the homiletic interpretation of the names of places, the Gemara asks: What is the connotation of the term Rephidim (see Exodus 19:2)? Rabbi Eliezer says: Rephidim is the name of the place. Rabbi Yehoshua says: It is an allusion to the fact that they enfeebled [rippu] themselves with regard to engaging in matters of Torah, as it is stated: “The fathers do not look back to their children from feebleness [rifyon] of hands” (Jeremiah 47:3). There too, the connotation of the name is dereliction in the study of Torah. Rabbi Yoḥanan says: Everywhere that it is stated: And he dwelt, it is nothing other than an expression of pain, of an impending calamity, as it is stated: “And Israel dwelt in Shittim, and the people began to commit harlotry with the daughters of Moab” (Numbers 25:1). It is stated: “And Jacob dwelt in the land where his father had sojourned in the land of Canaan” (Genesis 37:1), and it is stated thereafter: “And Joseph brought evil report of them to his father” (Genesis 37:2), which led to the sale of Joseph. And it is stated: “And Israel dwelt in the land of Egypt in the land of Goshen” (Genesis 47:27), and it is stated thereafter: “And the time drew near that Israel was to die” (Genesis 47:29). It is stated: “And Judah and Israel dwelt safely, every man under his vine and under his fig tree” (I Kings 5:5), and it is stated thereafter: “And the Lord raised up an adversary to Solomon, Hadad the Edomite; he was of the king’s seed in Edom” (I Kings 11:14). § With regard to Balaam, it is stated: “And they slew the kings of Midian, with the rest of their slain…And Balaam, son of Beor, they slew with the sword” (Numbers 31:8). The Gemara asks: Balaam, what did he seek there; what was his role in that war? He lived in Aram. Rabbi Yoḥanan says: He went to collect payment for twenty-four thousand members of the Jewish people, whom he felled with his advice. Mar Zutra bar Toviya says that Rav says that this is in accordance with the adage that people say: A camel goes to seek horns and the ears that it had are severed from it. Not only was Balaam unsuccessful in collecting his fee, he also lost his life. It is stated: “And Balaam, son of Beor, the diviner, did the children of Israel slay with the sword among the rest of their slain” (Joshua 13:22). The Gemara asks: Was he a diviner? He is a prophet. Rabbi Yoḥanan says: Initially he was a prophet, but ultimately, he lost his capacity for prophecy and remained merely a diviner. Rav Pappa says that this is in accordance with the adage that people say: This woman was descended from princes and rulers, and was licentious with carpenters. {106b} With regard to the latter part of the verse: “And Balaam, son of Beor, the diviner, did the children of Israel slay with the sword among the rest of their slain” (Joshua 13:22), Rav says: It means that they accomplished in him all four means of court-imposed executions: Stoning, and burning, beheading, and strangulation. A certain heretic said to Rabbi Ḥanina: Have you heard how old Balaam was when he died? Rabbi Ḥanina said to him: It is not written explicitly in the Torah. But from the fact that it is written: “Bloody and deceitful men shall not live half their days” (Psalms 55:24), this indicates that he was thirty-two or thirty-four years old, less than half the standard seventy-year lifespan. The heretic said to him: You have spoken well, I myself saw the notebook of Balaam and it was written therein: Balaam the lame was thirty-two years old when Pinehas the highwayman killed him. Mar, son of Ravina, said to his son: With regard to all of those enumerated as not having a share in the World-to-Come, do not extensively interpret verses homiletically in order to denigrate them, except with regard to Balaam the wicked, as any negative element that you discover in his regard, continue to interpret homiletically concerning him, as it is appropriate to attribute wickedness to one so wicked.

בלעם בלא עם דבר אחר בלעם שבלה עם בן בעור שבא על בעיר. תנא הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי בעור שבא על בעיר כושן רשעתים דעבד שתי רשעיות בישראל אחת בימי יעקב ואחת בימי שפוט השופטים ומה שמו לבן הארמי שמו. כתיב {במדבר כ״ב:ה׳} בן בעור וכתיב {במדבר כ״ד:ג׳} בנו בעור אמר רבי יוחנן אביו בנו הוא לו בנביאות. בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי הא אחריני אתו מתניתין מני. רבי יהושע היא דתניא ר״א אומר {תהלים ט׳:י״ח} ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים ישובו רשעים לשאולה אלו פושעי ישראל כל גוים שכחי אלהים אלו פושעי גויים דברי ר״א אמר לו ר׳ יהושע וכי נאמר בכל גוים והלא לא נאמר אלא כל גוים שכחי אלהים אלא ישובו רשעים לשאולה מאן נינהו כל גוים שכחי אלהים. ואף אותו רשע נתן סימן בעצמו אמר {במדבר כ״ג:י׳} תמות נפשי מות ישרים אם תמות נפשי מות ישרים תהא אחריתי כמוהו ואם לאו הנני הולך לעמי. וילכו זקני מואב וזקני מדין תנא מדין ומואב לא היה להם שלום מעולם משל לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהובין זה לזה בא זאב על האחד אמר האחד אם איני עוזרו היום הורג אותו ולמחר בא עלי הלכו שניהם והרגו הזאב אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כרכושתא ושונרא עבדו הלולא מתרבא דביש גדא. {במדבר כ״ב:ח׳} וישבו שרי מואב עם בלעם ושרי מדין להיכן אזול כיון דאמר להו {במדבר כ״ב:ח׳} לינו פה הלילה והשבותי אתכם דבר אמרו כלום יש אב ששונא את בנו. אמר רב נחמן חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני מעיקרא כתיב לא תלך עמהם ולבסוף כתיב קום לך אתם אמר רב ששת חוצפא מלכותא בלא תאגא היא דכתיב {שמואל ב ג׳:ל״ט} ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני וגו׳. א״ר יוחנן בלעם חיגר ברגלו אחת היה שנאמר {במדבר כ״ג:ג׳} וילך שפי שמשון בשתי רגליו שנאמר {בראשית מ״ט:י״ז} שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס בלעם סומא באחת מעיניו היה שנאמר {במדבר כ״ד:ג׳,ט״ו} שתום העין. קוסם באמתו היה כתיב הכא נופל וגלוי עינים וכתיב התם {אסתר ז׳:ח׳} והנה המן נופל על המטה וגו׳ איתמר מר זוטרא אמר קוסם באמתו היה מר בריה דרבינא אמר שבא על אתונו מ״ד קוסם באמתו היה כדאמרן ומ״ד בא על אתונו היה כתיב הכא {במדבר כ״ד:ט׳} כרע שכב וכתיב התם {שופטים ה׳:כ״ז} בין רגליה {105b} כרע נפל שכב וגו׳. {במדבר כ״ד:ט״ז} ויודע דעת עליון השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוה ידע מאי דעת בהמתו דאמרי ליה מאי טעמא לא רכבת סוסיא אמר להו שדאי להו ברטיבא. אמרה ליה הלא אנכי אתונך לטעינא בעלמא אשר רכבת עלי אקראי בעלמא מעודך עד היום הזה. ולא עוד אלא שאני עושה [לך] מעשה אישות בלילה כתיב הכא {במדבר כ״ב:ל׳} ההסכן הסכנתי וכתיב התם {מלכים א א׳:ב׳} ותהי לו סוכנת. אלא מאי ויודע דעת עליון שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקב״ה כועס בה. והיינו דקאמר להו נביא לישראל {מיכה ו׳:ה׳} עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות ה׳ מאי למען דעת צדקות ה׳ אמר להן הקב״ה לישראל דעו נא כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי כל אותן הימים בימי בלעם הרשע שאילמלא כעסתי כל אותן הימים לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט. היינו דקאמר ליה בלעם לבלק מה אקב לא קבה אל (וגו׳ אותן היום [הימים] לא זעם ה׳) אל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע שנאמר {תהלים ל׳:ו׳} כי רגע באפו חיים ברצונו וגו׳. איבעית אימא {ישעיהו כ״ו:כ׳} לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם אימת רתח בתלת שעי קמייתא כי חוורא כרבלתא דתרנגולא כל שעתא ושעתא נמי חוורא כל שעתא ושעתא אית ביה סוריקי סומקי ההיא שעתא לית ביה סוריקי סומקי. ההוא מינא דהוה בשיבבותיה דרבי יהושע בן לוי דהוה קא מצער ליה יומא חד נקט תרנגולתא ואסר ליה בכרעיה ואותיב אמר כי מטא ההוא שעתא אילטייה כי מטא ההוא שעתא נמנם אמר שמע מינה לאו אורח ארעא דכתיב {משלי י״ז:כ״ו} גם ענוש לצדיק לא טוב אפילו במיני לא איבעי ליה למימר הכי. תנא משמיה דרבי מאיר בשעה שהחמה זורחת והמלכים מניחין כתריהן על ראשיהן ומשתחוים לחמה מיד כועס. {במדבר כ״ב:כ״א} ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו תנא משום רבי שמעון בן אלעזר אהבה מבטלת שורה של גדולה מאברהם דכתיב {בראשית כ״א:י״ד} וישכם אברהם בבקר שנאה מבטלת שורה של גדולה מבלעם שנאמר ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו. אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות א״ר יוסי בר הונא רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה. א״ל רבא לרבה בר מרי כתיב {מלכים א א׳:מ״ז} ייטב אלהים את שם שלמה משמך ויגדל [את] כסאו מכסאך אורח ארעא למימרא ליה למלכא הכי א״ל מעין קאמרה ליה. דאי לא תימא הכי {שופטים ה׳:כ״ד} תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך נשים באהל מאן נינהו שרה רבקה רחל ולאה אורח ארעא למימר הכי אלא מעין קאמר הכא נמי מעין קאמר. ופליגא דרב יוסי בר חוני דאמר רב יוסי בר חוני בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו בנו משלמה ותלמידו איבעית אימא {מלכים ב ב׳:ט׳} ויהי נא פי שנים ברוחך אלי ואיבעית אימא {במדבר כ״ז:כ״ג} ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו. {במדבר כ״ג:ה׳} וישם דבר בפי בלעם ר״א אומר מלאך ר׳ יונתן אמר חכה. א״ר יוחנן מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות {במדבר כ״ד:ה׳} מה טובו אהליך יעקב לא תשרה שכינה עליהם ומשכנותיך ישראל לא תהא מלכותן נמשכת כנחלים נטיו לא יהא להם זיתים וכרמים כגנות עלי נהר לא יהא ריחן נודף כאהלים נטע ה׳. לא יהיו להם מלכים בעלי קומה כארזים עלי מים לא יהיה להם מלך בן מלך יזל מים מדליו לא תהא מלכותן שולטת באומות וזרעו במים רבים לא תהא עזה מלכותן וירם מאגג מלכו לא תהא אימת מלכותן ותנשא מלכותו. אמר רבי אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שנאמר {דברים כ״ג:ו׳} ויהפוך ה׳ אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה׳ אלהיך קללה ולא קללות. א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן מאי דכתיב {משלי כ״ז:ו׳} נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכם בלעם הרשע אחיה השילוני קילל את ישראל בקנה שנאמר {מלכים א י״ד:ט״ו} והכה ה׳ את ישראל כאשר ינוד הקנה במים וגו׳ מה קנה זה עומד במקום מים וגיזעו {106a} מחליף ושרשיו מרובין ואפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הוא הולך ובא עמהן כיון שדוממו הרוחות עמד קנה במקומו. אבל בלעם הרשע ברכן בארז מה ארז זה אינו עומד במקום מים ושרשיו מועטין ואין גזעו מחליף אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו כיון שנשבה בו רוח דרומית מיד עוקרתו והופכתו על פניו ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול ממנו קולמוס לכתוב ממנו ס״ת נביאים וכתובים. {במדבר כ״ד:כ״א} וירא את הקיני וישא משלו אמר לו בלעם ליתרו קיני לא היית עמנו באותה עצה מי הושיבך אצל איתני עולם. והיינו דא״ר חייא בר אבא א״ר סימאי שלשה היו באותה עצה אלו הן בלעם איוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין ויתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית שנאמר {דברי הימים א ב׳:נ״ה} ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב וכתיב {שופטים א׳:ט״ז} ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים. {במדבר כ״ד:כ״ג} וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל (אמר רשב״ל אוי מי שמחיה עצמו בשם אל) א״ר יוחנן אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב״ה עושה פדיון לבניו מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה. {במדבר כ״ד:כ״ד} וצים מיד כתים אמר רב ליבון אספיר {במדבר כ״ד:כ״ד} וענו אשור וענו עבר עד אשור קטלי מיקטל מכאן ואילך משעבדי שיעבודי. {במדבר כ״ד:י״ד} הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך עמך לעם הזה מיבעי ליה א״ר אבא בר כהנא כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים. אמר להם אלהיהם של אלו שונא זימה הוא והם מתאוים לכלי פשתן בוא ואשיאך עצה עשה להן קלעים והושיב בהן זונות זקינה מבחוץ וילדה מבפנים וימכרו להן כלי פשתן. עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות והושיב בהן זונות זקינה מבחוץ וילדה מבפנים ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק אומרת לו הזקינה אי אתה מבקש כלי פשתן זקינה אומרת לו בשוה וילדה אומרת לו בפחות שתים ושלש פעמים. ואח״כ אומרת לו הרי את כבן בית שב ברור לעצמך וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה ועדיין לא נאסר (יין של עמוני ולא) יין של נכרים אמרה לו רצונך שתשתה כוס של יין כיון ששתה בער בו. אמר לה השמיעי לי הוציאה יראתה מתוך חיקה אמרה לו עבוד לזה אמר לה הלא יהודי אני אמרה לו ומה איכפת לך כלום מבקשים ממך אלא פיעור [והוא אינו יודע שעבודתה בכך] ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך שנא׳ {הושע ט׳:י׳} המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים באהבם. {במדבר כ״ה:א׳} וישב ישראל בשטים ר״א אומר שטים שמה רבי יהושע אומר שנתעסקו בדברי שטות. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן רבי אלעזר אומר ערומות פגעו בהן רבי יהושע אומר שנעשו כולן בעלי קריין. מאי לשון רפידים רבי אליעזר אומר רפידים שמה רבי יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה שנאמר {ירמיהו מ״ז:ג׳} לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים. אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער שנא׳ {במדבר כ״ה:א׳} וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב {בראשית ל״ז:א׳} וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם ונאמר {בראשית מ״ז:כ״ז} וישב ישראל בארץ גשן ויקרבו ימי ישראל למות {מלכים א ה׳:ה׳} וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו {מלכים א י״א:י״ד} ויקם ה׳ שטן לשלמה את הדד האדומי מזרע המלך הוא באדום. {במדבר ל״א:ח׳} ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם וגו׳ את בלעם בן בעור הרגו בחרב בלעם מאי בעי התם א״ר יוחנן שהלך ליטול שכר עשרים וארבעה אלף [שהפיל מישראל] אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב היינו דאמרי אינשי גמלא אזלא למיבעי קרני אודני דהוו ליה גזיזן מיניה. {יהושע י״ג:כ״ב} ואת בלעם בן בעור הקוסם קוסם נביא הוא א״ר יוחנן בתחלה נביא ולבסוף קוסם אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי מסגני ושילטי הואי אייזן לגברי נגרי {106b} {יהושע י״ג:כ״ב} הרגו בני ישראל [בחרב] אל חלליהם אמר רב שקיימו בו ארבע מיתות סקילה ושריפה הרג וחנק. א״ל ההוא מינא לר׳ חנינא מי שמיע לך בלעם בר כמה הוה א״ל מיכתב לא כתיב אלא מדכתיב {תהלים נ״ה:כ״ד} אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם בר תלתין ותלת שנין או בר תלתין וארבע א״ל שפיר קאמרת לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם והוה כתיב ביה בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה. א״ל מר בריה דרבינא לבריה בכולהו לא תפיש למדרש לבר מבלעם הרשע דכמה דמשכחת ביה דרוש ביה.

Vayikra Rabbah 1:12-13ויקרא רבה א׳:י״ב-י״ג

(יב) אָמַר רַבִּי יִצְחָק עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיְתָה נְבוּאָה מְצוּיָה בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נִסְתַּלְּקָה מִבֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ג, ד): אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ, אָמְרוּ לוֹ הֲרֵי בִּלְעָם מִתְנַבֵּא, אָמַר לָהֶן לְטוֹבָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִתְנַבֵּא, (במדבר כג, י): מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, (במדבר כג, כא): לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, (במדבר כג, כג): כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, (במדבר כד, ה): מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, (במדבר כד, יז): דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, (במדבר כד, יט): וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב. (יג) מַה בֵּין נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא וְרַבִּי יִשָּׂשׂכָר דִּכְפַר מַנְדִּי, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּחֲצִי דִּבּוּר, כְּמָה דְּתֵימַר (במדבר כג, ד): וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם, אֲבָל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִּבּוּר שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה. וְרַבִּי יִשָּׂשׂכָר דִּכְפַר מַנְדִּי אָמַר, כָּךְ יְהֵא שְׂכָרָן, אֵין לְשׁוֹן וַיִּקָּר אֶלָּא לְשׁוֹן טֻמְאָה, כְּמָה דְּתֵימַר (דברים כג, יא): אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְרֵה לָיְלָה, אֲבָל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְשׁוֹן קְדֻשָּׁה בִּלְשׁוֹן טָהֳרָה בְּלָשׁוֹן בָּרוּר בַּלָּשׁוֹן שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַלְסִין בּוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמָה דְּתֵימַר (ישעיה ו, ג): וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר. אָמַר רַבִּי אִלְעָאי בַּר מְנַחֵם, כְּתִיב (משלי טו, כט): רָחוֹק ה׳ מֵרְשָׁעִים, וּכְתִיב (משלי): וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע. רָחוֹק ה׳ מֵרְשָׁעִים, אֵלּוּ נְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע, אֵלּוּ נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל, אַתָּה מוֹצֵא שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל הָאֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁבָּא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, כְּמָה דְתֵימַר (ישעיה לט, ג): מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלָי, אֲבָל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל מִיָּד (בראשית יח, א): וַיֵּרָא. וַיִּקְרָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּלַּיְלָה, בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם פְּרוּשִׁים זֶה מִזֶּה, דִּכְתִיב (איוב ד, יג): בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיוֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל וגו׳ (איוב ד, יב): וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וגו׳, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבָּנָן, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה הוּא וְאוֹהֲבוֹ בַּטְּרַקְלִין וּבֵינֵיהֶם וִילוֹן, כְּשֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם אוֹהֲבוֹ מְקַפֵּל אֶת הַוִּילוֹן עַד שֶׁרוֹאֵהוּ פָּנִים אֶל פָּנִים וּמְדַבֵּר עִמּוֹ, אֲבָל לַאֲחֵרִים אֵינוֹ עוֹשֶׂה כֵן אֶלָּא מְדַבֵּר עִמָּהֶם וּמְחִצַּת הַוִּילוֹן פְּרוּסָה וְאֵינָן רוֹאִין אוֹתוֹ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אִשָּׁה וּפִילֶגֶשׁ, כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ הוֹלֵךְ בְּפַרְהֶסְיָא, וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל פִּילַגְּשׁוֹ הוֹלֵךְ בְּמַטְמוֹנִים. כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ, ג): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה, (בראשית לא, כד): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה, (במדבר כב, כ): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה. אֲבָל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, א): וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם, (שמות ו, כח): וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה׳ אֶל משֶׁה, (במדבר ג, א): וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה׳ אֶת משֶׁה וגו׳.

Shemot Rabbah 1:9שמות רבה א׳:ט׳

אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַבִּי סִימוֹן, שְׁלשָׁה הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה, בִּלְעָם, וְאִיּוֹב, וְיִתְרוֹ. בִּלְעָם שֶׁיָּעַץ, נֶהֱרַג. אִיּוֹב שֶׁשָּׁתַק, נִדּוֹן בְּיִסּוּרִין. יִתְרוֹ שֶׁבָּרַח, זָכוּ בָּנָיו וְיָשְׁבוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, דִּכְתִיב (דברי הימים א ב, נה): וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים ישְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב וגו׳, וּכְתִיב (שופטים א, טז): וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן משֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה.

Bemidbar Rabbah 14:20במדבר רבה י״ד:כ׳

וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ (במדבר ז, פט), תָּנֵי (דברים לד, י): וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה, בְּיִשְׂרָאֵל לֹא קָם אֲבָל בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם קָם, כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר אִלּוּ הָיָה לָנוּ נָבִיא כְּמשֶׁה הָיִינוּ עוֹבְדִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאֵיזֶה נָבִיא הָיָה לָהֶם כְּמשֶׁה זֶה בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, אֶלָּא הֶפְרֵשׁ בֵּין נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁל בִּלְעָם, שָׁלשׁ מִדּוֹת הָיוּ בְּיַד משֶׁה מַה שֶׁלֹא הָיוּ בְּיַד בִּלְעָם. משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה, כח): וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ וגו׳, וְעִם בִּלְעָם לֹא הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ אֶלָּא נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כד, ד): נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ פֶּה אֶל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, ח): פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֵּר בּוֹ, וּבְבִלְעָם (במדבר כד, ד): נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל, שֶׁלֹא הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ פֶּה אֶל פֶּה. משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לג, יא): וְדִבֶּר ה׳ אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, וְעִם בִּלְעָם לֹא הָיָה מְדַבֵּר כִּי אִם בִּמְשָׁלִים, כְּמָה דְתֵימָא (במדבר כג, ז): וַיִּשָֹּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר וגו׳. שָׁלשׁ מִדּוֹת הָיוּ בְּיַד בִּלְעָם מַה שֶׁלֹא הָיוּ בְּיַד משֶׁה, משֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מִי מְדַבֵּר עִמּוֹ, בִּלְעָם הָיָה יוֹדֵעַ מִי מְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה. משֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אֵימָתַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ, וּבִלְעָם הָיָה יוֹדֵעַ אֵימָתַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כד, טז): וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן. מָשְׁלוּ מָשָׁל לְטַבָּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ מָה הַמֶּלֶךְ מַקְרִיב עַל שֻׁלְחָנוֹ וְיוֹדֵעַ כַּמָּה הוֹצָאוֹת יוֹצְאוֹת לַמֶּלֶךְ עַל שֻׁלְּחָנוֹ, כָּךְ הָיָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְדַבֵּר עִמּוֹ. בִּלְעָם הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם, הָיָה מִשְׁתַּטֵּחַ עַל פָּנָיו וּמִיָד הָיָה גְּלוּי עֵינָיִם עַל מַה שֶּׁשּׁוֹאֵל, וּמשֶׁה לֹא הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, מִיָּד (במדבר ז, פט): וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 22:5תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר כ״ב:ה׳

And he sent unto Laban the Aramite, who was Bileam, (so called because he it was) who sought to swallow up (למבלע) the people of the house of Israel: the son of Beor – who became foolish (בער) from the vastness of his knowledge; and would not spare Israel, the descendants of his sons and daughters: and the house of his habitation in Padan was at Pethor, a name signifying an interpreter of dreams. It was built in Aram upon the Phrat, in a land where the children of the people worshipped and adored him. (To him did Balak send) to call him, saying: Behold, a people hath come out of Mizraim, and, lo, they cover the face of the earth, and are encamped over against me.

ושדר עיזגדין לות לבן ארמאה הוא בלעם דבעא למבלוע ית עמא בית ישראל בר בעור דאיטפש מסוגעי חכמתי{ה} ולא חס על ישראל זרעא דבני בנתיה ובית מותביה בפדן היא פתור על שמיה פתיר חלמיא והיא מתבניא בארם דעל פרת ארע דפלחין וסגדין ליה בני עמיה למיקרי ליה למימר הא עמא נפק ממצרים והא חפא ית חזווא דארעא והוא שרי מן קובלי.

Rashi Bemidbar 22:5רש״י במדבר כ״ב:ה׳

פתורה HE SENT TO BALAAM פתורה because he was like a money changer before whom everyone lays coins; similarly all the kings used to send him their letters, asking for his advice. However, according to the literal sense of the text, this was the name of the place (Midrash Tanchuma, Balak 4). ארץ בני עמו THE LAND OF THE CHILDREN OF HIS PEOPLE – of Balak's people, for he came from there, and this man (Balaam) had prophesied saying to him, "You are destined to be king". — And if you ask: Why did the Holy One blessed be He, let his Shechina rest upon so wicked a heathen, I reply that in order that the heathen peoples should have no excuse to say, "If we had prophets, we would have changed for the better", He raised up prophets for them. Yet they (these prophets) broke down the moral fence of the world, because at first they (the heathens) were fenced in against (they refrained from) immoral living, but this man (Balaam) counselled them to freely offer themselves to prostitution (Midrash Tanchuma, Balak 1; cf. Rashi on Numbers 24:14). לקרא לו TO CALL HIM – the call was for him, for his benefit; for he (Balak) fixed for him (agreed to pay him) a large sum. עם יצא ממצרים [THERE IS] A PEOPLE COME OUT FROM EGYPT – and if you ask: What harm does that do you? הנה כסה את עין הארץ BEHOLD THEY COVER THE FACE OF THE EARTH – Sihon and Og who used to protect us stood up against them, but they slew them (Midrash Tanchuma, Balak 4). והוא ישב ממלי AND THEY ARE STATIONED OPPOSITE ME – ממלי is written deficient in the ו (the full form is ממולי, so that it may be connected with מול "to cut off") — they are near enough to cut me off. The word is the same as in (Psalms 118:10): "that I shall cut them off (אמילם)" (Midrash Tanchuma, Balak 4).

פתורה – כשלחני הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו איגרותיהם. ולפי פשוטו של מקרא: כך שם המקום. ארץ בני עמו – של בלק, משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו עתיד אתה למלוך. ואם תאמר מפני מה השרה הקב״ה שכינה על גוי רשע? כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר עולם, שבתחילה היו גדורים בעריות, וזה נתן להם עצה להפקיר עצמם לזנות. לקרא לו – הקראה שלו היתה, ולהנאתו שהיה פוסק לו ממן הרבה. עם יצא ממצרים – ואם תאמר מה מזיקך. הנה כיסה את עין הארץ – סיחן ועוג שהיו שומרים אותנו עמדו עליהם והרגום. והוא ישב ממלי – חסר כת׳, קרובים הם להכריתני, כמו: כי אמילם (תהלים קי״ח:י׳).

Rashbam Bemidbar 22:5רשב״ם במדבר כ״ב:ה׳

ארץ בני עמו IN THE LAND OF HIS: i.e. Balak’s, PEOPLE.

ארץ בני עמו – של בלק.

Ibn Ezra Bemidbar 22:28אבן עזרא במדבר כ״ב:כ״ח

ויפתח י״י – אמרו חכמינו ז״ל, שעשרה דברים נבראו בין השמשות. ולפי דעתי: שהטעם, שגזר השם לחדש באותות האלה שהם חוץ לתולדת. ויאמר הגאון ז״ל: כי לא דברה האתון. ורב שמואל בן חפני תפסו. ורב שלמה הספרדי בעל השירים [השקולים] חשב להציל הנתפס. ודע: כי אנשי שקול הדעת הוצרכו להוציא הדברים ממשמעם, כי אמרו כי השם לא יחדש אות בעולם לשנות המנהג שברא, רק להצדיק נביא. ולא אמרו אמת, כי הנה חנניה מישאל ועזריה נעשה להם אות (דניאל ג׳), ולא היו נביאים. ויש אומרים: כי בלעם נביא היה. והאמת: כי נבואתו היתה בעבור כבוד ישראל, כי קוסם היה, וכן קראו הכתוב (יהושע י״ג:כ״ב). ויש אומרים: כי היה יודע דעת העליונים לקבל כחם למטה בצורות, וזה טעם: ואשר תאר יואר (במדבר כ״ב:ו׳). והנכון בעיני: כי היה יודע מזלות, ובעת ראותו במזל איש שהגיע עת רעתו, היה מקלל אותו. ובבא הרעה אל המקולל, יחשבו הרואים והשומעים בנמצאים, כי בעבור קללתו באה הרעה. והעד: שדבר במרמה עם שרי בלק. וזה טעם: לא אוכל לעבור את פי י״י אלהי – כי אין יכולת בנוצר לשנות מעשה היוצר או גזרתיו. והסוד: כי החלק לא ישנה החלק, רק גזרת הכל תשנה גזרת החלק. ולא אוכל לגלות זה הסוד כי עמוק הוא. והישר: כי האתון דברה. ואם תבין סוד מלאכי אברהם, גם יעקב, אז תבין האמת.

Moreh Nevukhim 2:45מורה נבוכים ב׳:מ״ה

The second degree is this: A person feels as if something came upon him, and as if he had received a new power that encourages him to speak. He treats of science, or composes hymns, exhorts his fellow-men, discusses political and theological problems; all this he does while awake, and in the full possession of his senses. Such a person is said to speak by the holy spirit. David composed the Psalms, and Solomon the Book of Proverbs, Ecclesiastes, and the Song of Solomon by this spirit; also Daniel, Job, Chronicles, and the rest of the Hagiographa were written in this holy spirit; therefore they are called ketubim (Writings, or Written), i.e., written by men inspired by the holy spirit. Our Sages mention this expressly concerning the Book of Esther. In reference to such holy spirit, David says: "The spirit of the Lord spoke in me, and his word is on my tongue" (2 Sam. 23:2); i.e., the spirit of the Lord caused him to utter these words. This class includes the seventy elders of whom it is said, "And it came to pass when the spirit rested upon them, that they prophesied, and did not cease" (Num. 11:25); also Eldad and Medad (ibid. ver. 26); furthermore, every high priest that inquired [of God] by the Urim and Tummim; on whom, as our Sages say, the divine glory rested, and who spoke by the holy spirit; Yahaziel, son of Zechariah, belongs likewise to this class. Comp. "The spirit of the Lord came upon him in the midst of the assembly, and he said, Listen, all Judah and inhabitants of Jerusalem, thus saith the Lord unto you," etc. (2 Chron. 20:14, 15); also Zechariah, son of Jehoiada the priest. Comp. "And he stood above the people and said unto them, Thus saith God" (ibid. 24:20); furthermore, Azariah, son of Oded; comp. "And Azariah, son of Oded, when the spirit of the Lord came upon him, went forth before Asa," etc. (ibid. 15:1, 2); and all who acted under similar circumstances. You must know that Balaam likewise belonged to this class, when he was good; this is indicated by the words, "And God put a word in the mouth of Balaam" (Num. 23:5), i.e., Balaam spoke by divine inspiration; he therefore says of himself, "Who heareth the words of God," etc. (ibid. 24:4) We must especially point out that David, Solomon, and Daniel belonged to this class, and not to the class of Isaiah, Jeremiah, Nathan the prophet, Elijah the Shilonite, and those like them. For David, Solomon, and Daniel spoke and wrote inspired by the holy spirit, and when David says, "The God of Israel spoke and said unto me, the rock of Israel" (2 Sam. 23:3), he meant to say that God promised him happiness through a prophet, through Nathan or another prophet. The phrase must here be interpreted in the same manner as in the following passages, "And God said to her" (Gen. 25:26); "And God said unto Solomon, Because this hath been in thy heart, and thou hast not kept my covenant," etc. (1 Kings 11:11). The latter passage undoubtedly contains a prophecy of Ahijah the Shilonite, or another prophet, who foretold Solomon that evil would befall him. The passage, "God appeared to Solomon at Gibeon in a dream by night, and God said" (ibid. 3:5), does not contain a real prophecy, such as is introduced by the words "The word of the Lord came to Abram in a vision, saying" (Gen. 15:1) or, "And God said to Israel in the visions of the night" (ibid. 46:2), or such as the prophecies of Isaiah and Jeremiah contain: in all these cases the prophets, though receiving the prophecy in a prophetic dream, are told that it is a prophecy, and that they have received prophetic inspiration. But in the case of Solomon, the account concludes, "And Solomon awoke, and behold it was a dream" (1 Kings 3:15); and in the account of the second divine appearance, it is said, "And God appeared to Solomon a second time, as he appeared to him at Gibeon" (ibid. 9:2); it was evidently a dream. This kind of prophecy is a degree below that of which Scripture says, "In a dream I will speak to him" (Num. 12:6). When prophets are inspired in a dream, they by no means call this a dream, although the prophecy reached them in a dream, but declare it decidedly to be a prophecy. Thus Jacob, our father, when awaking from a prophetic dream, did not say it was a dream, but declared, "Surely there is the Lord in this place," etc. (Gen. 28:16); "God the Almighty appeared to me in Luz, in the land of Canaan" (ibid. 48:3), expressing thereby that it was a prophecy. But in reference to Solomon we read And Solomon awoke, and behold it was a dream" (1 Kings 3:15). Similarly Daniel declares that he had a dream; although he sees an angel and hears his word, he speaks of the event as of a dream: even when he had received the information [concerning the dreams of Nebukadnezzar], he speaks of it in the following manner--"Then was the secret revealed to Daniel in a night vision (Dan. 2:19). On other occasions it is said, "He wrote down the dream" "I saw in the visions by night," etc.; "And the visions of my head confused me" (Dan. 7:1, 2, 15); "I was surprised at the vision, and none noticed it" (ibid. 8:27). There is no doubt that this is one degree below that form of prophecy to which the words, "In a dream I will speak to him," are applied. For this reason the nation desired to place the book of Daniel among the Hagiographa, and not among the Prophets. I have, therefore, pointed out to you, that the prophecy revealed to Daniel and Solomon, although they saw an angel in the dream, was not considered by them as a perfect prophecy, but as a dream containing correct information. They belonged to the class of men that spoke, inspired by the ruaḥ ha-kodesh, "the holy spirit." Also in the order of the holy writings, no distinction is made between the books of Proverbs, Ecclesiastes, Daniel, Psalms, Ruth, and Esther; they are all written by divine inspiration. The authors of all these books are called prophets in the more general sense of the term.

המדרגה השניה היא - שימצא האדם כאילו ענין אחד חל עליו וכח אחר התחדש וישימהו לדבר וידבר בחכמות או בתשבחות או בדברי הזהרה מועילים או בענינים הנהגיים או אלוקיים וזה כולו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם - וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ב׳רוח הקודש׳. ובזה המין מ׳רוח הקודש׳ חיבר דוד תלים וחיבר שלמה משלי וקוהלת ושיר השירים; וכן דניאל ואיוב ודברי הימים ושאר ה׳כתובים׳ בזה המין מ׳רוח הקודש׳ חוברו - ולזה יקראום ׳כתובים׳ - רוצים לומר שהם ׳כתובים ברוח הקודש׳; ובבאור אמרו ״מגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה״ ועל כיוצא ב׳רוח הקודש׳ הזה אמר דוד ״רוח יי דיבר בי ומלתו על לשוני״ - רצונו לומר שהיא הביאתהו לדבר באלו הדברים. ומזה הכת היו ׳שבעים זקנים׳ הנאמר עליהם ״ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו״; וכן אלדד ומידד וכן כל ׳כהן גדול הנשאל באורים ותומים׳ הוא מזה הכת - רצוני לומר שהוא כמו שזכרו ׳שכינה שורה עליו ומדבר ברוח הקודש׳. וכן יחזיאל בן זכריהו - מזה הכת והוא הנאמר עליו בדברי הימים ״היתה עליו רוח יי בתוך הקהל ויאמר הקשיבו כל יהודה ויושבי ירושלם והמלך יהושפט כה אמר יי לכם וגו׳״. וכן זכריהו בן יהוידע הכהן - מזה הכת שהנה נאמר בו ״ורוח אלוקים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן ויעמוד מעל לעם ויאמר להם כה אמר האלוקים״. וכן עזריהו בן עודד אשר נאמר בו ״ועזריהו בן עודד היתה עליו רוח אלוקים ויצא לפני אסא וגו׳״. וכן כל מי שבאהו כמו זה. ודע שבלעם גם כן מזה הכת היה בעת שהיה טוב - וזה הענין רוצה באמרו ״וישם יי דבר בפי בלעם״ - כאילו הוא אומר ש׳ברוח יי ידבר׳; ומזה הענין יאמר הוא על עצמו ״שומע אמרי אל״: וממה שצריך שנעורר עליו - שדוד ושלמה ודניאל הם מזה הכת ואינם מכת ישעיה וירמיה ונתן הנביא ואחיה השילוני וחבריהם שאלו - רצוני לומר דוד ושלמה ודניאל - אמנם דברו וזכרו מה שזכרו ב׳רוח הקודש׳. ואמנם מאמר דוד ״אמר אלוקי ישראל לי דבר צור ישראל״ - ענינו שהוא יעדו טוב על ידי נביא - אם נתן או זולתו - כמו ״ויאמר יי לה״ וכמו ״ויאמר יי לשלמה יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי״ אשר זה בלא ספק יעוד רע לו על ידי אחיה השילוני או זולתו. וכן אמרו בשלמה ״בגבעון נהראה יי אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלוקים וגו׳״ - אין זה נבואה גמורה לא כמו ״היה דבר יי אל אברם במחזה לאמר״ ולא כמו ״ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה״ ולא כנבואת ישעיה וירמיה כי כל אחד מהם - אף על פי שבאתהו הנבואה ׳בחלום׳ - הנבואה ההיא תודיעהו שהיא נבואה ושבאה לו הנבואה - ובזה הענין של שלמה אמר בסופו ״ויקץ שלמה והנה חלום״; וכן בענין השני אמר בו ״וירא יי אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון״ אשר התבאר שהוא ׳חלום׳. וזאת - מעלה למטה מהמעלה הנאמר עליה ״בחלום אדבר בו״ כי אשר יתנבאו ׳בחלום׳ לא יקראוהו ׳חלום׳ בשום פנים אחר הגיע הנבואה אליהם ׳בחלום׳ אלא יפסקו לגמרי שהוא נבואה - כמו שאמר ׳יעקב אבינו׳ כי כאשר התעורר מ׳חלום הנבואה׳ ההוא לא אמר שזה ׳חלום׳ אבל פסק ואמר ״אכן יש יי במקום הזה וגו׳״ ואמר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען״ ופסק שהוא נבואה. אמנם בשלמה אמר ״ויקץ שלמה והנה חלום״. וכן דניאל תמצאהו מתיר המאמר שהם חלומות - ואף על פי שהיה רואה בהם מלאך וישמע דבור - ויקראם חלומות ואפילו אחר דעתו מהם מה שידע - אמר ״אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי״ ואמר עוד ״באדין חלמא כתב וגו׳ חזה הוית בחזוי עם ליליא וגו׳ וחזוי ראשי יבהלונני״ ואמר ״ואשתומם על המראה ואין מבין״ - ואין ספק שזאת מדרגה - למטה ממדרגת אשר נאמר בהם ״בחלום אדבר בו״; ולזה הסכימה האומה לסדר ׳ספר דניאל׳ מכלל ׳כתובים׳ לא מן ׳נביאים׳. ולזה העירותיך שזה המין מן הנבואה אשר לדניאל ושלמה - אף על פי שראו בו ׳מלאך בחלום׳ - לא מצאו בעצמם שהיא נבואה גמורה אבל ׳חלום׳ יודיע באמיתת ענינים - והוא מכת מי שידבר ב׳רוח הקודש׳. וזאת היא המדרגה השנית. וכן בסדר ׳כתבי הקודש׳ לא שמו הפרש בין משלי וקוהלת ודניאל ותילים ובין ׳מגילת רות׳ או ׳מגילת אסתר׳ - ׳הכל ברוח הקודש נכתבו׳. ואלו גם כן כולם יקראו נביאים בכלל:

Radak Yehoshua 13:22רד״ק יהושע י״ג:כ״ב

הקוסם – להודיע כי לא נביא היה אלא קוסם ונבואתו היתה לשעה או לכבוד ישראל בא אליו מלאך ה׳ לדבר הנבואות ההם, ויש לשאול איך מצאו בלעם שם והלא כתיב וילך וישב למקומו אלא שחזר שם לבקש שכרו על העצה שנתן להם למואב ולמדין להוציא בנותיהם היפות ויזנו ישראל עמהם ויהיה קצף ה׳ בהם וזהו שאמר לכה איעצך כמו שכתוב בדבר בלעם וכשראה שנתקיימה עצתו הלך למואב ולמדין לבקש שכרו מהם.

Chizkuni Bemidbar 22:8חזקוני במדבר כ״ב:ח׳

וישבו שרי מואב עם בלעם, "the emissaries of Moav stayed overnight with Bileam. They did so as they did not know anyone in Midian who would offer them hospitality. On the other hand, the dignitaries of Midian who had been accompanying them, had where to spend the night, as they were well known there.

וישבו שרי מואב עם בלעם – לפי שלא היו שם מכירים במדין נתאכסנו עם בלעם אבל זקני מדין שהיו ממדין נתאכסנו בעיר עם חבריהם.

Ramban Bemidbar 22:5רמב״ן במדבר כ״ב:ה׳

(ה-ו) ארץ בני עמו – של בלק, משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו: עתיד אתה למלוך. לשון רש״י מדברי אגדה (במדב״ר כ׳:ז׳). ופשוטו: ארץ בני עמו של בלעם, כי שם נולד ושם יחוסו. והטעם להזכיר כן, מפני שהיה קוסם מן הארץ שכל עמה קוסמים, כענין שכתוב: כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים (ישעיהו ב׳:ו׳). וטעם: נכה בו – אני ומדין עוזרי.

Ramban Bemidbar 22:31רמב״ן במדבר כ״ב:ל״א

ויגל י״י את עיני בלעם – מזה הכתוב נלמד כי בלעם לא היה נביא. אלו היה נביא, איך יצטרך לגלוי העינים בראיית המלאך, כאשר יאמר הכתוב במי שלא הגיע לנבואה, כנער אלישע (מלכים ב ו׳:י״ז), והגר המצרית (בראשית כ״א:י״ט), ולא יאמר כן בנביאים. וכך קראו הכתוב: בלעם בן בעור הקוסם (יהושע י״ג:כ״ב). ומה שאמר הוא: כאשר ידבר י״י אלי (במדבר כ״ב:ח׳) – יקרא ידיעתו העתידות בקסמיו: דבר י״י. אבל לכבוד ישראל בא אליו השם בלילה ההוא, ואחרי כן זכה לגלוי עינים בראיית המלאך, ודבר עמו, ובסוף עלה למעלת מחזה שדי (במדבר כ״ד:ד׳), והכל בעבור ישראל ולכבודם. ואחרי ששב לארצו היה קוסם, כי כן יקראנו הכתוב במיתתו: ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב (יהושע י״ג:כ״ב), וחלילה שישלחו יד בנביא השם. וכך אמרו במדרש במדבר סיני רבה (במדבר רבה כ׳:י״ט) בלעם נזקק לרוח הקדש, וכשנזדווג לבלק נסתלקה ממנו רוח הקדש וחזר להיות קוסם כבתחלה, לפיכך צווח: רם הייתי והורידני בלק.

Ramban Bemidbar 24:1רמב״ן במדבר כ״ד:א׳

(א-ב) ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים – כי בפעמים הראשונים היה מנחש ורוצה לקלל אותם בנחש, והיה השם בא אליו בדרך מקרה, לא בכונתו לנבואה ולא ממעלתו שהגיע אליה, ועתה כאשר נאמר לו: כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל (במדבר כ״ג:כ״ג) להרע או להטיב להם, הניח הנחשים ולא הלך כפעם בפעם לקראתם. אבל שם אל המדבר פניו אשר ישראל שם, שיראה אותם ויכין להם נפשו, שיחול עליו הדבור מאת השם כאשר עשה עמו פעמים, וכן היה לו. על כן אמר: ותהי עליו רוח אלהים – כי עתה היתה עליו יד י״י כאשר היא לנביאים, כמו שאמר: ומי יתן כל עם י״י נביאים כי יתן י״י את רוחו עליהם (במדבר י״א:כ״ט), ואומר: רוח י״י אלהים עלי (ישעיהו ס״א:א׳). ועל כן קרא עצמו עתה: שומע אמרי אל (במדבר כ״ד:ד׳), כי נביא הוא. ורש״י כתב: וישת אל המדבר פניו – כתרגומו. כי היה הרב מתרגם בו: ושוי למדברא דעבדו ביה בני ישראל עגלא אנפוהי. ואין בנוסחאות מדוקדקות מתרגומו של אונקלוס כן, אבל הוא כתוב בקצתן שהוגה בהן מן התרגום הירושלמי. והעיקר מה שפירשנו. ואמר: אשר מחזה שדי יחזה (במדבר כ״ד:ד׳) – כי ראה עתה באיספקלריא המאירה, כנביאים הראשונים שאמר בהם: וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי (שמות ו׳:ג׳), או במדרגה למטה מהם, כי מחזה שדי איננו שדי, והנה הם יראו באל שדי והוא יחזה במחזה של שדי, והנה היו שתי מדרגות למטה מהם. וע״כ קרא עצמו: גלוי עינים (במדבר כ״ד:ד׳) – שהיא מדרגת בני הנביאים, כמו שנאמר: י״י פקח את עיני וגו׳ (מלכים ב ו׳:כ׳). וכבר נאמר כן בבלעם עצמו בראיית המלאך: ויגל י״י את עיני בלעם (במדבר כ״ב:ל״א). ולא תחשוב בזה זולת מה שפירשנו מפני מאמר רבותינו שאמרו בספרי (ספרי דברים ל״ד:י׳): ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים ל״ד:י׳) – בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה? זה בלעם. אלא הפרש יש בין נבואת משה לנבואת בלעם: משה לא היה יודע מה מדבר עמו, ובלעם היה יודע מה מדבר עמו, שנאמר: נאום שומע אמרי אל (במדבר כ״ד:ד׳). משה לא היה יודע מתי מדבר עמו, שנאמר: מדבר אליו (במדבר ז׳:פ״ט), ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו, שנאמר: ויודע דעת עליון (במדבר כ״ד:ט״ז). משה היה מדבר עמו מעומד, שנאמר: ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה׳:כ״ח), ובלעם היה מדבר עמו שהוא נופל, שנאמר: נופל וגלוי עינים (במדבר כ״ד:ד׳). משל לטבחו של מלך, יודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו. וביאור ענין הברייתא הזו: מפני שאמר הכתוב: לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו י״י פנים אל פנים (דברים ל״ד:י׳), ודרשו רבותינו שאינו בא לספר במעלה אשר לנבואת משה על נבואת שאר הנביאים, שכבר הודיע אותנו מעלתו עליהם בשני מקומות, בפסוק: וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי י״י לא נודעתי להם (שמות ו׳:ג׳), ובפסוק: אם יהיה נביאכם וגו׳ (במדבר י״ב:ו׳). אבל עתה לא דבר על משה שידע הוא את השם, כענין שנאמר: הודיעני נא את דרכיך ואדעך (שמות ל״ג:י״ג), שלא אמר הכתוב: אשר ידע את השם פנים אל פנים, אבל אמר: אשר ידעו, כי ידבר על ביאור הנבואה. יאמר כי למשה רבינו תבא מבוארת כמדבר אל חברו פנים אל פנים, שמודיעו דבריו וכוונתו עד שיכיר בפניו שהבין דבריו וכוונתו באמירה ובהכרת רצונו בפניו. ואמרו כי לבלעם היה זה בעת שנבא לכבוד ישראל, שעמד על דברי י״י ועל רצונו וחפצו בכל הענין העתיד לבא לישראל. ואף על פי כן יש הפרש בין נבואת משה לבלעם, כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו – באיזה ענין באיזה מצוה יצונו, אבל היה הוא מוכן בכל עת לדבור, והיה הקב״ה מצוה אותו כפי הרצון לפניו, אבל בלעם היה מכוין ומחשב בדבר ההוא שהוא חפץ בו, והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח, אולי יקרה י״י לקראתו, כאשר הוא מפורש בכאן, ויודע שאם יחול עליו בענין ההוא אשר חשב ידבר עמו לא בענין אחר. ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו כי לא היה אליו עת קבוע לדבור, אבל בכל עת שיחפוץ משה ויכוין לבו לדבור היה מדבר עמו, כמו שאמר: עמדו ואשמעה מה יצוה י״י (במדבר ט׳:ח׳). וכן בכל עת שיהיה לפניו יתעלה הרצון להיות מצוה אותו מאהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו. אבל בלעם היה מכוין את השעה שיהיה לו הדבור, ולא תנוח עליו הרוח אלא באותה השעה, אולי היא השעה יזכירו רבותינו במסכת ברכות (בבלי ברכות ז) ובמסכת סנהדרין (בבלי סנהדרין ק״ה) שהיה מקלל בה ובה היה חל עליו הרוח, לא בעת אחרת לעולם. וכן ענין העמידה מעלה למשה, והנפילה בבלעם פחיתות, שלא יסבול נבואה, כענין שנאמר: אם יוספים אנחנו לשמוע את קול י״י אלהינו עוד ומתנו וגו׳ קרב אתה ושמע (דברים ה׳:כ״ב-כ״ד). ואמרו משל לטבחו של מלך על המדה הראשונה, וכוונתם לאמר שהטבח יודע בהוצאת שולחנו של מלך, והשר שלו, שהוא נאמן בכל ביתו ועומד בסודו, לא ידע בהוצאת השולחן. והמשל הזה יורה שדעת החכמים לומר שהיה בלעם יודע מעצמו אחרי כוונתו שהשם יאמר לו מה אקוב לא קבה אל (במדבר כ״ג:ח׳) וכל הענין, ואחר כן ישמע הדבור במלות ההם אשר חשב בלבו, וזה מה שהזכרתי כי היה קוסם ותבואנה העתידות בלבו, ועתה בשביל ישראל ישמע בהם גם הדיבור, ולפיכך היה מתפאר בעצמו עתה לומר: נאם שומע אמרי אל (במדבר כ״ד:ד׳). וראיתי הענין הזה השנוי בסיפרי שאמרו בסיגנון אחר בהגדה של במדבר סיני רבה (במדבר רבה כ׳:א׳), ואין לי להאריך. והכלל: כי כוונתם לומר שנבואת בלעם תבוא אליו במלות מבוארות לו, מן הטעם שאמרו שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב״ה, אבל מדרגת נבואתו למטה משאר הנביאים, שהיא במחזה שדי, כמו שביארנו. וכן אמרו בויקרא רבה (ויקרא רבה א׳:י״ג): אין הקב״ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי דבור היך כמה דתימר: ויקר אלהים אל בלעם (במדבר כ״ג:ד׳), אבל לנביאי ישראל בדבור שלם, שנאמר: ויקרא אל משה. וחצי הדבור תבין עניינו ממה שבארנו.

Shadal Bemidbar 22:2שד״ל במדבר כ״ב:ב׳

וירא בלק בן צפור – בלק היה נכרי במואב, והיה ארמי מארץ בני עמו של בלעם, וראה כי אנשי מואב אחזמו רעד מפני בני ישראל, עד שהתחילו לבקש עזרה או עצה ממדין, ונתירא שמא ימרדו בו באמרם מה יושיענו זה, {או שאם יוציאם למלחמה על ישראל ימאנו להלחם מרוב פחדם, ע״כ וישלח מלאכים.} והתחכם להביא להם תשועה ממרחק על ידי איש מבני עמו, הוא בלעם. {א׳: בלעם היה איש טוב או איש רע? – ‫אין ראיה שהיה איש רע בהחלט כי אין ראיה שנתן עצה להחטיא את ישראל, כי בדבר בלעם {במדבר ל״א:ט״ז} אפשר שיורה במעשה בלעם nell' affare, והכתוב אומר על המדינים בנכליהם אשר נכלו {במדבר כ״ה:י״ח}, אם כן שלהם היתה התחבולה, ואם של בלעם היא איך סבל להיות מוכרח לברך את ישראל פעם אחר פעם, ולא אמר לבלק עשה זאת תחלה ואז אקללם? ולפי הנראה לא קבל בלעם שכר מבלק כי אמר לו והנה מנעך ה׳ מכבוד {במדבר כ״ד:י״א}, והוא השיב הנני הולך אל עמי {במדבר כ״ד:י״ד}; ואח״כ לא נזכר שכבדו בלק, אלא ויקם בלעם וילך וישב למקומו וגם בלק הלך לדרכו {במדבר כ״ד:כ״ה), כאנשים הנפרדים זה מזה בכעס, אבל ואשר שכר עליך {דברים כ״ג:ה׳} נאמר על כוונת בלק שהיה בדעתו לכבדו מאד אם יקללם, ולקחו מארצו והבטיחו שיתן שכרו, גם אולי השרים נתנו לו ממון להוצאת הדרך, גם הביאו לו הקסמים למתנה. ומה שהרגוהו ישראל לא היה אלא מקרה שמצאוהו במדין והרגוהו בכלל אנשי מדין כאמור ביהושע י״ג כ״ב הרגו על חלליהם {במדבר ל״א:ח׳} ואם מפני שרצה ללכת אחר שידע שאין האל חפץ שיקללם אין זה רוע לב, כי בלק היה ירא מישראל ובקש ממנו להצילו מידם, ובלעם אולי התכוון להציל את הנרדף אפילו בנפשו של רודף, ומכל מקום לא היה צדיק גמור, כי כשראה שלא היה יכול למלא שאלת בלק, כי לא היה ה׳ רוצה לקלל את ישראל, בקש לקללם מדעתו ולרמות את בלק, עיין למטה כ״ד א׳.} א׳: בלעם היה עובד את ה׳ או עכו״ם? – היה עכו״ם, כי היה קוסם (יהושע י״ג{:כ״ב}) ואם היה עובד את ה׳ היה מתדבק בישראל, ולפחות לא היה הולך לקללם אחר שאמר לו ה׳ כי ברוך הוא, ולא היה הולך לקראת נחשים כדי שיחפוץ ה׳ לקללם אם היה יודע שהוא אל יחיד ושהם עם סגולתו, ומיד כשבא אצל בלק היה לו להגיד לו כי זה העם בחר לו יה ושאי אפשר שימאס בם; אבל מה שאמר לא אוכל לעבור את פי ה׳ אלהי, כן היה מדרכי אמונתו לעבוד לכל אלוה כשיצטרך לו, ועכשו היה צריך לאלהי העברים שיטוש את ישראל. ב׳: מה היתה אומנותו? – היה קוסם קסמים ומעונן ומנחש, והיה בקי בכל מיני עבודות שבימיו, והיה מגיד עתידות בקסמים, ומהיותו בקי בכל מיני עבודה היה עושה לכל אלוה ואלוה העבודות הרצויות לפניו, ועי״כ {=ועל ידי כך} היה מאמין שיקרב או ירחק האל ההוא מאדם או מגוי מיוחד. וידוע מנהג הרומיים כשצרים על עיר משביעים אלהיה שיעזבוה. והנה היה יודע שאלהי ישראל נקרא ה׳, ושהוא חפץ בשביעיות ובפרים ובאילים. ג׳: פעולותיו ברמיה או בתם לבב? – בתם לבב, כי היה מברך או מקלל לפי מה שהיה רואה בחלום, או לפי מה שהיה עולה לו על ידי הקסמים והנחשים שהיה תמיד הולך לקראתם, שאם נאמר שהיו במרמה, ושאמר לינו פה הלילה כדי ליטול זמן, ואח״כ {=ואחר כך} כי מאן ה׳ כדי להוקיר את עצמו, א״כ {=אם כן} כשבא לקלל והוכרח לברך, היה לו להרגיש בקרבו מעשה נסים, והיה לו לחרוד חרדה גדולה ולחדול מיד וללכת לו, ואם תאמר כי גם כל ברכותיו מלבו היו, כי ראה את ישראל מצליחים והבין שאם יקללם ימצא שקרן, א״כ {=אם כן} למה נכתבה פרשה זו בתורה, ואיך אמר משה ולא אבה ה׳ אלהיך לשמוע אל בלעם {דברים כ״ג:ו׳}, ועוד למה הוסיף אראנו ולא עתה, ומחץ פאתי מואב, שהיה בזה משניא את עצמו בפני בלק. אבל נראה באמת שהיה עושה פעולותיו בתם לבב, כפי מה שמסרו לו רבותיו הקוסמים, והיה מאמין שיש כח בעבודות להשיב האלהים ממדה למדה, ואמר לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כי היה סומך על החלומות, ואמר כאשר ידבר ה׳ אלי כי עשה איזו עבודה לאלהי העברים כדי שיודיעהו בחלום אם רצונו שילך לקלל את עמו. ד׳: היה נביא אם לא? – לא היה נביא, כי היה קוסם ועכו״ם, רק בפעם הזאת שָם ה׳ דבריו בפיו לכבוד ישראל. ה׳: איך היתה נבואתו, מבלי שירגיש בעצמו מעשה נסים? – כשהיה נפרד מבלק להכין עצמו לקללם היה ה׳ נותן בו לב חדש והתעוררות לברך את ישראל, וע״י ההתעוררות האלהית ההוא היה נושא משליו לפי דרכו בחכמת השיר, וגם הוא האמין כי מה׳ היתה זאת ושאלהי העברים עושה זאת, ואמר בתם לבב הלא את אשר ישים ה׳ בפי אותו אשמור לדבר. ו׳: האתון דברה אם לא? לא יבצר מהאל לעשות שתדבר, אבל לא היה אפשר שלא יחרד בלעם ושני נעריו חרדה גדולה עד מות, ולא היה אפשר שיהיה בו כח להשיב לה דבר, על כן יתכן שלא דברה כדבור של בני אדם, כי ותדבר אין כתוב כאן, אבל השמיעה בפיה קול יללה שהיה מובן ממנו מה עשיתי לך כי הכיתני, והוא בכעסו השיב לעומתה ואמר כאדם הצועק לבהמתו כי התעללת בי וכו׳, והיא חזרה וצעקה כאילו תאמר הלא אנכי אתנך וכו׳, אז נכמרו רחמיו עליה ואמר לא, כלומר אין דרך הבהמה הזאת להתעלל בי, והנה אמת כי ה׳ פתח את פי האתון, כי נָעֲרָה באופן משונה מעט ממנהגה, אך לא היה הנס כל כך עד שיבהל בלעם. והנה ה׳ שפתי תפתח {תהלים נ״א:י״ז} אין ענינו דבור חוץ מן הטבע; גם קרוב הדבר שבלעם היה מתפאר בהבנת קולות העופות והחיות, ע״כ כששמע קולה פתר דבריה והשיב עליהם, על כן לא נבהלו נעריו, כי זה היה דרכו, אלא שהפעם הזאת היה שם נס אמתי, אבל היה נס נסתר ולא הרגישו בו ולא חרדו לא הם ולא בלעם. ועוד אם דברה, איך לא הצטדקה ולא אמרה לו שיש שם דבר המפחידה מללכת? ז׳: ומה ראה הקב״ה להפוך הקללה לברכה? – ולמה לא הניח לבלעם שיקלל והוא יברך? – מפני שלא הותר לישראל להתגרות במואב, ואם היה בלעם מקלל, היו בלעם ובלק מתפארים שהועילה קללתו להציל את המלך ואת העם אשר שכרוהו, כי לא ידעו כי ה׳ צוה אל תצר את מואב {דברים ב׳:ט׳}, ויאמרו כי הקללה הביאה בהם מרך לבב וחתתה גבורתם, ואולי ג״כ היו המואבים יוצאים לקראתם בעם כבד וביד חזקה כמו שעשה אדום (במדבר כ׳:כ׳), והיו ישראל מתרחקים מפניהם מפני מצות ה׳ כמו שעשו לאדום והיה שם שמים מתחלל.