Blessings and Curses – Over Which Commandments/5
Jump to navigation
Jump to search
EN/HEע/E
Blessings and Curses – Over Which Commandments?
Sources
Biblical Texts
Bereshit 26:5בראשית כ״ו:ה׳
| because that Abraham hearkened to My voice, and kept My charge, My commandments, My statutes, and My laws.' | עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. |
Shemot 24:1-8שמות כ״ד:א׳-ח׳
| (1) And unto Moses He said: 'Come up unto the Lord, thou, and Aaron, Nadab, and Abihu, and seventy of the elders of Israel; and worship ye afar off; (2) and Moses alone shall come near unto the Lord; but they shall not come near; neither shall the people go up with him.' (3) And Moses came and told the people all the words of the Lord, and all the ordinances; and all the people answered with one voice, and said: 'All the words which the Lord hath spoken will we do.' (4) And Moses wrote all the words of the Lord, and rose up early in the morning, and builded an altar under the mount, and twelve pillars, according to the twelve tribes of Israel. (5) And he sent the young men of the children of Israel, who offered burnt-offerings, and sacrificed peace-offerings of oxen unto the Lord. (6) And Moses took half of the blood, and put it in basins; and half of the blood he dashed against the altar. (7) And he took the book of the covenant, and read in the hearing of the people; and they said: 'All that the Lord hath spoken will we do, and obey.' (8) And Moses took the blood, and sprinkled it on the people, and said: 'Behold the blood of the covenant, which the Lord hath made with you in agreement with all these words.' | (א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל י"י אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. (ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל י"י וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ. (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כׇּל דִּבְרֵי י"י וְאֵת כׇּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כׇּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כׇּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י נַעֲשֶׂה. (ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כׇּל דִּבְרֵי י"י וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַי"י פָּרִים. (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. (ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת י"י עִמָּכֶם עַל כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. |
Shemot 34:10שמות ל״ד:י׳
| And He said: 'Behold, I make a covenant; before all thy people I will do marvels, such as have not been wrought in all the earth, nor in any nation; and all the people among which thou art shall see the work of the Lord that I am about to do with thee, that it is tremendous. | וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כׇּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכׇל הָאָרֶץ וּבְכׇל הַגּוֹיִם וְרָאָה כׇל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה י"י כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ. |
Shemot 34:27שמות ל״ד:כ״ז
| And the Lord said unto Moses: 'Write thou these words, for after the tenor of these words I have made a covenant with thee and with Israel.' | וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה כְּתׇב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל. |
Vayikra 7:37-38ויקרא ז׳:ל״ז-ל״ח
| (37) This is the law of the burnt-offering, of the meal-offering, and of the sin-offering, and of the guilt-offering, and of the consecration-offering, and of the sacrifice of peace-offerings; (38) which the Lord commanded Moses in mount Sinai, in the day that he commanded the children of Israel to present their offerings unto the Lord, in the wilderness of Sinai. | (לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. (לח) אֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֺּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קׇרְבְּנֵיהֶם לַי"י בְּמִדְבַּר סִינָי. |
Vayikra 25:1-4ויקרא כ״ה:א׳-ד׳
| (1) And the Lord spoke unto Moses in mount Sinai, saying: (2) Speak unto the children of Israel, and say unto them: When ye come into the land which I give you, then shall the land keep a sabbath unto the Lord. (3) Six years thou shalt sow thy field, and six years thou shalt prune thy vineyard, and gather in the produce thereof. (4) But in the seventh year shall be a sabbath of solemn rest for the land, a sabbath unto the Lord; thou shalt neither sow thy field, nor prune thy vineyard. | (א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַי"י. (ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. (ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַי"י שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. |
Vayikra 25:18-22ויקרא כ״ה:י״ח-כ״ב
| (18) Wherefore ye shall do My statutes, and keep Mine ordinances and do them; and ye shall dwell in the land in safety. (19) And the land shall yield her fruit, and ye shall eat until ye have enough, and dwell therein in safety. (20) And if ye shall say: 'What shall we eat the seventh year? behold, we may not sow, nor gather in our increase'; (21) then I will command My blessing upon you in the sixth year, and it shall bring forth produce for the three years. (22) And ye shall sow the eighth year, and eat of the produce, the old store; until the ninth year, until her produce come in, ye shall eat the old store. | (יח) וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. (יט) וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. (כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. (כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. (כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן. |
Vayikra 25:38ויקרא כ״ה:ל״ח
| I am the Lord your God, who brought you forth out of the land of Egypt, to give you the land of Canaan, to be your God. | אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. |
Vayikra 26ויקרא כ״ו
| (1) Ye shall make you no idols, neither shall ye rear you up a graven image, or a pillar, neither shall ye place any figured stone in your land, to bow down unto it; for I am the Lord your God. (2) Ye shall keep My sabbaths, and reverence My sanctuary: I am the Lord. (3) If ye walk in My statutes, and keep My commandments, and do them; (4) then I will give your rains in their season, and the land shall yield her produce, and the trees of the field shall yield their fruit. (5) And your threshing shall reach unto the vintage, and the vintage shall reach unto the sowing time; and ye shall eat your bread until ye have enough, and dwell in your land safely. (6) And I will give peace in the land, and ye shall lie down, and none shall make you afraid; and I will cause evil beasts to cease out of the land, neither shall the sword go through your land. (7) And ye shall chase your enemies, and they shall fall before you by the sword. (8) And five of you shall chase a hundred, and a hundred of you shall chase ten thousand; and your enemies shall fall before you by the sword. (9) And I will have respect unto you, and make you fruitful, and multiply you; and will establish My covenant with you. (10) And ye shall eat old store long kept, and ye shall bring forth the old from before the new. (11) And I will set My tabernacle among you, and My soul shall not abhor you. (12) And I will walk among you, and will be your God, and ye shall be My people. (13) I am the Lord your God, who brought you forth out of the land of Egypt, that ye should not be their bondmen; and I have broken the bars of your yoke, and made you go upright. (14) But if ye will not hearken unto Me, and will not do all these commandments; (15) and if ye shall reject My statutes, and if your soul abhor Mine ordinances, so that ye will not do all My commandments, but break My covenant; (16) I also will do this unto you: I will appoint terror over you, even consumption and fever, that shall make the eyes to fail, and the soul to languish; and ye shall sow your seed in vain, for your enemies shall eat it. (17) And I will set My face against you, and ye shall be smitten before your enemies; they that hate you shall rule over you; and ye shall flee when none pursueth you. (18) And if ye will not yet for these things hearken unto Me, then I will chastise you seven times more for your sins. (19) And I will break the pride of your power; and I will make your heaven as iron, and your earth as brass. (20) And your strength shall be spent in vain; for your land shall not yield her produce, neither shall the trees of the land yield their fruit. (21) And if ye walk contrary unto Me, and will not hearken unto Me; I will bring seven times more plagues upon you according to your sins. (22) And I will send the beast of the field among you, which shall rob you of your children, and destroy your cattle, and make you few in number; and your ways shall become desolate. (23) And if in spite of these things ye will not be corrected unto Me, but will walk contrary unto Me; (24) then will I also walk contrary unto you; and I will smite you, even I, seven times for your sins. (25) And I will bring a sword upon you, that shall execute the vengeance of the covenant; and ye shall be gathered together within your cities; and I will send the pestilence among you; and ye shall be delivered into the hand of the enemy. (26) When I break your staff of bread, ten women shall bake your bread in one oven, and they shall deliver your bread again by weight; and ye shall eat, and not be satisfied. (27) And if ye will not for all thishearken unto Me, but walk contrary unto Me; (28) then I will walk contrary unto you in fury; and I also will chastise you seven times for your sins. (29) And ye shall eat the flesh of your sons, and the flesh of your daughters shall ye eat. (30) And I will destroy your high places, and cut down your sun-pillars, and cast your carcasses upon the carcasses of your idols; and My soul shall abhor you. (31) And I will make your cities a waste, and will bring your sanctuaries unto desolation, and I will not smell the savour of your sweet odours. (32) And I will bring the land into desolation; and your enemies that dwell therein shall be astonished at it. (33) And you will I scatter among the nations, and I will draw out the sword after you; and your land shall be a desolation, and your cities shall be a waste. (34) Then shall the land be paid her sabbaths, as long as it lieth desolate, and ye are in your enemies' land; even then shall the land rest, and repay her sabbaths. (35) As long as it lieth desolate it shall have rest; even the rest which it had not in your sabbaths, when ye dwelt upon it. (36) And as for them that are left of you, I will send a faintness into their heart in the lands of their enemies; and the sound of a driven leaf shall chase them; and they shall flee, as one fleeth from the sword; and they shall fall when none pursueth. (37) And they shall stumble one upon another, as it were before the sword, when none pursueth; and ye shall have no power to stand before your enemies. (38) And ye shall perish among the nations, and the land of your enemies shall eat you up. (39) And they that are left of you shall pine away in their iniquity in your enemies' lands; and also in the iniquities of their fathers shall they pine away with them. (40) And they shall confess their iniquity, and the iniquity of their fathers, in their treachery which they committed against Me, and also that they have walked contrary unto Me. (41) I also will walk contrary unto them, and bring them into the land of their enemies; if then perchance their uncircumcised heart be humbled, and they then be paid the punishment of their iniquity; (42) then will I remember My covenant with Jacob, and also My covenant with Isaac, and also My covenant with Abraham will I remember; and I will remember the land. (43) For the land shall lie forsaken without them, and shall be paid her sabbaths, while she lieth desolate without them; and they shall be paid the punishment of their iniquity; because, even because they rejected Mine ordinances, and their soul abhorred My statutes. (44) And yet for all that, when they are in the land of their enemies, I will not reject them, neither will I abhor them, to destroy them utterly, and to break My covenant with them; for I am the Lord their God. (45) But I will for their sakes remember the covenant of their ancestors, whom I brought forth out of the land of Egypt in the sight of the nations, that I might be their God: I am the Lord. (46) These are the statutes and ordinances and laws, which the Lord made between Him and the children of Israel in mount Sinai by the hand of Moses. | (א) לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֺת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם. (ב) אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי י"י. (ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. (ה) וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. (ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. (ז) וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. (ח) וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. (ט) וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם. (י) וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. (יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. (יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם. (יג) אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת. (יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה. (טו) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כׇּל מִצְוֺתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי. (טז) אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. (יז) וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם. (יח) וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. (יט) וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה. (כ) וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ. (כא) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם. (כב) וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם. (כג) וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי. (כד) וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. (כה) וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב. (כו) בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ. (כז) וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי. (כח) וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. (כט) וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ. (ל) וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם. (לא) וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חׇרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. (לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. (לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חׇרְבָּה. (לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הׇשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. (לה) כׇּל יְמֵי הׇשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. (לו) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף. (לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. (לח) וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם. (לט) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֺנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֺנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ. (מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֺנָם וְאֶת עֲוֺן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. (מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֺנָם. (מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. (מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בׇּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֺנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם. (מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי י"י אֱלֹהֵיהֶם. (מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי י"י. (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן י"י בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה. |
Vayikra 27:34ויקרא כ״ז:ל״ד
| These are the commandments which Hashem commanded Moses for the children of Israel on Mount Sinai. | אֵלֶּה הַמִּצְוֺת אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי. |
Devarim 27דברים כ״ז
| (1) Moses and the elders of Israel commanded the people, saying, “Keep all the commandment which I command you this day. (2) It shall be on the day when you shall pass over the Jordan to the land which Hashem your God gives you, that you shall set yourself up great stones, and plaster them with plaster: (3) and you shall write on them all the words of this law, when you have passed over; that you may go in to the land which Hashem your God gives you, a land flowing with milk and honey, as Hashem, the God of your fathers, has promised you. (4) It shall be, when you have passed over the Jordan, that you shall set up these stones, which I command you this day, in Mount Ebal, and you shall plaster them with plaster. (5) There you shall build an altar to Hashem your God, an altar of stones: you shall lift up no iron on them. (6) You shall build the altar of Hashem your God of uncut stones; and you shall offer burnt offerings thereon to Hashem your God: (7) and you shall sacrifice peace offerings, and shall eat there; and you shall rejoice before Hashem your God. (8) You shall write on the stones all the words of this law very plainly.” (9) Moses and the priests the Levites spoke to all Israel, saying, “Keep silence, and listen, Israel: this day you have become the people of Hashem your God. (10) You shall therefore obey the voice of Hashem your God, and do his commandments and his statutes, which I command you this day.” (11) Moses commanded the people the same day, saying, (12) “These shall stand on Mount Gerizim to bless the people, when you have passed over the Jordan: Simeon, and Levi, and Judah, and Issachar, and Joseph, and Benjamin. (13) These shall stand on Mount Ebal for the curse: Reuben, Gad, and Asher, and Zebulun, Dan, and Naphtali. (14) The Levites shall answer, and tell all the men of Israel with a loud voice, (15) ‘Cursed is the man who makes an engraved or molten image, an abomination to Hashem, the work of the hands of the craftsman, and sets it up in secret.’ All the people shall answer and say, ‘Amen.’ (16) ‘Cursed is he who sets light by his father or his mother.’ All the people shall say, ‘Amen.’ (17) ‘Cursed is he who removes his neighbor’s landmark.’ All the people shall say, ‘Amen.’ (18) ‘Cursed is he who makes the blind to wander out of the way.’ All the people shall say, ‘Amen.’ (19) ‘Cursed is he who the foreigner, fatherless, and widow of justice.’ All the people shall say, ‘Amen.’ (20) ‘Cursed is he who lies with his father’s wife, because he has uncovered his father’s skirt.’ All the people shall say, ‘Amen.’ (21) ‘Cursed is he who lies with any kind of animal.’ All the people shall say, ‘Amen.’ (22) ‘Cursed is he who lies with his sister, the daughter of his father, or the daughter of his mother.’ All the people shall say, ‘Amen.’ (23) ‘Cursed is he who lies with his mother-in-law.’ All the people shall say, ‘Amen.’ (24) ‘Cursed is he who strikes his neighbor in secret.’ All the people shall say, ‘Amen.’ (25) ‘Cursed is he who takes a bribe to kill an innocent person.’ All the people shall say, ‘Amen.’ (26) ‘Cursed is he who doesn’t confirm the words of this law to do them.’ All the people shall say, ‘Amen.’” | (א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כׇּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. (ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. (ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעׇבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר י״י אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ. (ד) וְהָיָה בְּעׇבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד. (ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַי״י אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. (ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח י״י אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַי״י אֱלֹהֶיךָ. (ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי י״י אֱלֹהֶיךָ. (ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב. (ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַי״י אֱלֹהֶיךָ. (י) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל י״י אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֺתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. (יא) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. (יב) אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעׇבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. (יג) וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי. (יד) וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם. (טו) אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת י״י מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כׇל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן. (טז) אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן. (יז) אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן. (יח) אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן. (יט) אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן. (כ) אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן. (כא) אָרוּר שֹׁכֵב עִם כׇּל בְּהֵמָה וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן. (כב) אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן. (כג) אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן. (כד) אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן. (כה) אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן. (כו) אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן. |
Devarim 28:1-3דברים כ״ח:א׳-ג׳
| (1) And it shall come to pass, if thou shalt hearken diligently unto the voice of the Lord thy God, to observe to do all His commandments which I command thee thisday, that the Lord thy God will set thee on high above all the nations of the earth. (2) And all these blessings shall come upon thee, and overtake thee, if thou shalt hearken unto the voice of the Lord thy God. (3) Blessed shalt thou be in the city, and blessed shalt thou be in the field. | (א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל י"י אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ י"י אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כׇּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. (ב) וּבָאוּ עָלֶיךָ כׇּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל י"י אֱלֹהֶיךָ. (ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה. |
Devarim 28:15-16דברים כ״ח:ט״ו-ט״ז
| (15) But it shall come to pass, if thou wilt not hearken unto the voice of the Lord thy God, to observe to do all His commandments and His statutes which I command thee this day; that all these curses shall come upon thee, and overtake thee. (16) Cursed shalt thou be in the city, and cursed shalt thou be in the field. | (טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל י"י אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כׇּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ. (טז) אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה. |
Devarim 28:69דברים כ״ח:ס״ט
| These are the words of the covenant which the Lord commanded Moses to make with the children of Israel in the land of Moab, beside the covenant which He made with them in Horeb. | אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב. |
Devarim 29:9-29דברים כ״ט:ט׳-כ״ט
| (9) Ye are standing this day all of you before the Lord your God: your heads, your tribes, your elders, and your officers, even all the men of Israel, (10) your little ones, your wives, and thy stranger that is in the midst of thy camp, from the hewer of thy wood unto the drawer of thy water; (11) that thou shouldest enter into the covenant of the Lord thy God — and into His oath — which the Lord thy God maketh with thee this day; (12) that He may establish thee this day unto Himself for a people, and that He may be unto thee a God, as He spoke unto thee, and as He swore unto thy fathers, to Abraham, to Isaac, and to Jacob. (13) Neither with you only do I make this covenant and this oath; (14) but with him that standeth here with us this day before the Lord our God, and also with him that is not here with us this day — (15) for ye know how we dwelt in the land of Egypt; and how we came through the midst of the nations through which ye passed; (16) and ye have seen their detestable things, and their idols, wood and stone, silver and gold, which were with them — (17) lest there should be among you man, or woman, or family, or tribe, whose heart turneth away this day from the Lord our God, to go to serve the gods ofthose nations; lest there should be among you a root that beareth gall and wormwood; (18) and it come to pass, when he heareth the words of this curse, that he bless himself in his heart, saying: 'I shall have peace, though I walk in the stubbornness of my heart — that the watered be swept away with the dry'; (19) the Lord will not be willing to pardon him, but then the anger of the Lord and His jealousy shall be kindled against that man, and all the curse that is written in this book shall lie upon him, and the Lord shall blot out his name from under heaven; (20) and the Lord shall separate him unto evil out of all the tribes of Israel, according to all the curses of the covenant that is written in this book of the law. (21) And the generation to come, your children that shall rise up after you, and the foreigner that shall come from a far land, shall say, when they see the plagues of that land, and the sicknesses wherewith the Lord hath made it sick; (22) and that the whole land thereof is brimstone, and salt, and a burning, that it is not sown, nor beareth, nor any grass groweth therein, like the overthrow of Sodom and Gomorrah, Admah and Zeboiim, which the Lord overthrew in His anger, and in His wrath; (23) even all the nations shall say 'Wherefore hath the Lord done thus unto this land? what meaneth the heat of this great anger?' (24) then men shall say: 'Because they forsook the covenant of the Lord, the God of their fathers, which He made with them when He brought them forth out of the land of Egypt; (25) and went and served other gods, and worshipped them, gods that they knew not, and that He had not allotted unto them; (26) therefore the anger of the Lord was kindled against this land, to bring upon it all the curse that is written in this book; (27) and the Lord rooted them out of their land in anger, and in wrath, and in great indignation, and cast them into another land, as it is this day'. (28) The secret things belong unto the Lord our God; but the things that are revealed belong unto us and to our children for ever, that we may do all the words of this law. | (ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי י"י אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. (י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. (יא) לְעׇבְרְךָ בִּבְרִית י"י אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. (יב) לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. (יג) וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. (יד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי י"י אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. (טו) כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם. (טז) וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם. (יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם י"י אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. (יח) וְהָיָה בְּשׇׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה. (יט) לֹא יֹאבֶה י"י סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף י"י וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כׇּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה י"י אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. (כ) וְהִבְדִּילוֹ י"י לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. (כא) וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנׇּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה י"י בָּהּ. (כב) גׇּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כׇל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כׇּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבֹיִים אֲשֶׁר הָפַךְ י"י בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. (כג) וְאָמְרוּ כׇּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה י"י כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה. (כד) וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית י"י אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (כה) וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. (כו) וַיִּחַר אַף י"י בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כׇּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. (כז) וַיִּתְּשֵׁם י"י מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. (כח) הַנִּסְתָּרֹת לַי"י אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄיׄנׄוּׄ עַׄד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. |
Nechemyah 10:1, 30-40נחמיה י׳:א, ל׳-מ׳
| (1) And the Levites: Jeshua the son of Azaniah, Binnui of the sons of Henadad, Kadmiel.... (30) they cleaved to their brethren, their nobles, and entered into a curse, and into an oath, to walk in God's law, which was given by Moses the servant of God, and to observe and do all the commandments of the Lord our Lord, and His ordinances and His statutes; (31) and that we would not give our daughters unto the peoples of the land, nor take their daughters for our sons; (32) and if the peoples of the land bring ware or any victuals on the sabbath day to sell, that we would not buy of them on the sabbath, or on a holy day; and that we would forego the seventh year, and the exaction of every debt. (33) Also we made ordinances for us, to charge ourselves yearly with the third part of a shekel for the service of the house of our God; (34) for the showbread, and for the continual meal-offering, and for the continual burnt-offering, of the sabbaths, of the new moons, for the appointed seasons, and for the holy things, and for the sin-offerings to make atonement for Israel, and for all the work of the house of our God. (35) And we cast lots, the priests, the Levites, and the people, for the wood-offering, to bring it into the house of our God, according to our fathers' houses, at times appointed, year by year, to burn upon the altar of the Lord our God, as it is written in the Law; (36) and to bring the first-fruits of our land, and the first-fruits of all fruit of all manner of trees, year by year, unto the house of the Lord; (37) also the first-born of our sons, and of our cattle, as it is written in the Law, and the firstlings of our herds and of our flocks, to bring to the house of our God, unto the priests that minister in the house of our God; (38) and that we should bring the first of our dough, and our heave-offerings, and the fruit of all manner of trees, the wine and the oil, unto the priests, to the chambers of the house of our God; and the tithes of our land unto the Levites; for they, the Levites, take the tithes in all the cities of our tillage. (39) And the priest the son of Aaron shall be with the Levites, when the Levites take tithes; and the Levites shall bring up the tithe of the tithes unto the house of our God, to the chambers, into the treasure-house. (40) For the children of Israel and the children of Levi shall bring the heave-offering of the corn, of the wine, and of the oil, unto the chambers, where are the vessels of the sanctuary, and the priests that minister, and the porters, and the singers; and we will not forsake the house of our God. | (א) וּבְכׇל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ.... (ל) מַחֲזִיקִים עַל אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל מִצְוֺת י"י אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו. (לא) וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ. (לב) וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכׇל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כׇל יָד. (לג) וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֺת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ. (לד) לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ. (לה) וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח י"י אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה. (לו) וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כׇּל פְּרִי כׇל עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית י"י. (לז) וְאֶת בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ וּבְהֶמְתֵּנוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְאֶת בְּכוֹרֵי בְקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית אֱלֹהֵינוּ. (לח) וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כׇל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם וְהֵם הַלְוִיִּם הַמְעַשְּׂרִים בְּכֹל עָרֵי עֲבֹדָתֵנוּ. (לט) וְהָיָה הַכֹּהֵן בֶּן אַהֲרֹן עִם הַלְוִיִּם בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם וְהַלְוִיִּם יַעֲלוּ אֶת מַעֲשַׂר הַמַּעֲשֵׂר לְבֵית אֱלֹהֵינוּ אֶל הַלְּשָׁכוֹת לְבֵית הָאוֹצָר. (מ) כִּי אֶל הַלְּשָׁכוֹת יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי הַלֵּוִי אֶת תְּרוּמַת הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְשָׁם כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ. |
Classical Texts
Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 19:10מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ט:י׳
| "And the Lord said to Moses: Go to the people and make them ready today" — the fourth day — "and tomorrow" — the fifth day. (Ibid. 11) "And have them be ready for the third day": the sixth (of Sivan) when the Torah was given. And what did Moses do on the fifth day? He rose early in the morning and built an altar, viz. (Ibid. 24:4) "and he rose early in the morning and he built an altar at the foot of the mountain." He set up twelve monuments for the twelve tribes of Israel. These are the words of R. Yehudah. And the sages say twelve monuments for each tribe. He built an altar, sacrificed thereon a burnt-offering and peace-offerings, took of the blood of the burnt-offering in two receptacles, part for the Lord, part for the congregation; he took of the blood of the peace-offerings in two receptacles, part for the Lord, part for the congregation, as it is written (Ibid. 6) "And Moses took half the blood" — the part for the congregation — "and half the blood he sprinkled on the altar" — the part for the Lord. "And he took the book of the covenant and he read (it) in the ears of the people.": But we do not know from where (he read it). R. Yishmael b. R. Yossi says: From the beginning of the creation until here. Rebbi says: The mitzvoth that were commanded to Adam, the mitzvoth that were commanded to the sons of Noach, and the mitzvoth that were commanded in Marah and all of the other mitzvoth. R. Yishmael says: What is written at the beginning, viz. (Leviticus 25:1-3) "And the Lord spoke to Moses on Mount Sinai, saying … then the land shall rest a Sabbath to the Lord. Six years shall you sow your field, etc.", sabbatical years, Jubilee years, blessings and curses. What is written at the end? (Ibid. 26:46) "These are the statutes and the ordinances and the Toroth that the Lord gave between Himself and the children of Israel on Mount Sinai by the hand of Moses." (At this,) they said: We take it upon ourselves. When Moses saw this, he took the blood and sprinkled it on the people, viz. (Exodus 24:8) "And Moses took the blood and sprinkled it upon the people," saying to them: You are (hereby) tied and bound and committed. Tomorrow come and take upon yourselves all of the mitzvoth. R. Yossi b. R. Yehudah says: On that day all of the acts (of their induction into the covenant) were performed.... "and have them wash their garments": Whence is it derived that they (themselves) required immersion? It follows a fortiori, viz.: If where washing of garments is not required (e.g., in an instance of touching a sheretz), immersion is required, how much more so here, where washing of garments is required. There is no washing of garments in the Torah where immersion is not required. | מסכתא דבחדש פרשה ג ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם – אבל לא שמענו מהיכן קרא באזניהם. ר' יוסי בר' אסי אומר: מתחילת בראשית ועד כאן. ר' אומר: מצוות שנצטווה אדם הראשון, ומצוות שנצטוו בני נח, ומצוות שנצטוו במצרים ובמרה, ושאר כל המצוות כלן. ר' ישמעאל אומר: בתחילת העניין מה הוא אומר? ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך וגו' שמטים ויובלות ברכות וקללות. בסוף העניין מה הוא אומר? אלה החקים והמשפטים והתורות. אמרו: מקבלין אנו עלינו, כיון שראה שקבלו עליהם, נטל הדם וזרק על העם, שנאמר: ויקח משה את הדם ויזרוק על העם. אמר להם: הרי אתם תפוסים, מחר בואו וקבלו עליכם המצוות כולן. ר' יוסי בר' יהודה אומר: בו ביום נעשו כל המעשים. |
Sifra Vayikra 25:1ספרא ויקרא כ״ה:א׳
| וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר – מה עניין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני. |
Sifra Vayikra 26:46ספרא ויקרא כ״ו:מ״ו
| אלה החוקים והמשפטים והתורות – החוקים – אילו המדרשות. והמשפטים – אילו הדינים. והתורות – מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל אחד בכתב ואחד בעל פה. אמר ר' עקיבא: וכי שתי תורות היו להם לישראל והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל, זאת תורת העולה. זאת תורת המנחה. זאת תורת האשם. זאת תורת זבח השלמים זאת התורה אדם כי ימות באהל. אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל – זכה משה ליעשות שליח בין ישראל לאביהם שבשמים. בהר סיני ביד משה – מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני. |
Bavli Sotah 37bבבלי סוטה ל״ז:
דתניא רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד ר' עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ואין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות |
Medieval Texts
Rashi Bereshit 26:5רש״י בראשית כ״ו:ה׳
| שמע אברהם בקלי ABRAHAM HEARKENED TO MY VOICE when I put him to the test. וישמר משמרתי AND KEPT MY CHARGE – This refers to precautionary measures which are intended to make us avoid the infringement of Biblical prohibitions: such are the Rabbinical inhibition of marriage between relatives in the second degree and the Rabbinical regulations regarding not doing certain acts on the Sabbath (cf. Yevamot 21a). מצותי MY COMMANDMENTS – those matters which, had they not been written in the Torah, we would nevertheless hold that they are fitting matters to be the subject of a commandment, such as robbery and murder (cf. Yoma 67b). חקותי MY ORDINANCES – matters which our evil inclination and the heathen nations argue against the necessity of prohibiting, such as the eating of swine's flesh and the wearing of garments made of a mixture of wool and linen — things for which there are no apparent reasons but which are the King's decrees and enactments imposed on His subjects (ib). ותורתי AND MY LAWS – The plural serves to include with the written Law also the Oral Law which prescribes commands that are an ancient institution given by God to Moses from Sinai (cf. Genesis Rabbah 64). | בקולי – כשנסיתי אותו. משמרתי – גזירות להרחקה על הזהרות שבתורה כגון שניות לעריות ושבות לשבת. מצוותי – מצות שאילו לא נכתבו ראויין להצטוות כגון גזל ושפיכות דמים. חקתי – דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהן אכילת חזיר, לבישת שעטנז, שאין טעם בדבר אלא המלך גזר חקו על עבדיו. תור[ו]תי – להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני. |
Rashi Shemot 15:25רש״י שמות ט״ו:כ״ה
| שם שם לו HERE HE MADE FOR THEM [A STATUTE AND AN ORDINANCE) – At Marah He gave them a few sections of the Torah in order that they might engage in the study thereof; viz., the sections containing the command regarding the sabbath, the red heifer and the administration of justice. ושם נסהו AND THERE HE TRIED THEM (lit., He tried him) – "him" (singular) means the people; and He saw their stubbornness: that they did not consult with Moses in a respectful fashion: "Entreat mercy for us that we may have water to drink" — but that they murmured. | שם שם לו וגו' – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהן שבת פרה אדומה וכיבוד אב ואם ודינין. ושם נסהו – לעם, וראה קשי ערפו שלא נמלכו ממשה בלשון יפה בקש עלינו שיהו לנו מים לשתות אלא נתלוננו. |
Rashi Shemot 24:1-7רש״י שמות כ״ד:א׳-ז׳
| (1) ואל משה אמר AND UNTO MOSES HE SAID – This section was spoken before the Ten Commandments were given (i.e. אמר is the pluperfect); it was the fourth of Sivan when "Come up" was said to him. (2) ונגש משה לבדו AND MOSES ALONE SHALL STEP NEAR unto the thick darkness (cf. Exodus 20:18). (3) ויבא משה ויספר לעם AND MOSES CAME AND RELATED TO THE PEOPLE – on that same day (the 4th of Sivan). את כל דברי ה' ALL THE WORDS OF THE LORD – the commands concerning their keeping apart from women and the setting of bounds at Mount Sinai. ואת כל המשפטים AND ALL THE JUDGMENTS which had been ordained before the Sinaitic legislation: the seven commands given to the "Sons of Noah" (the non-Israelite world), the law of the Sabbath, of filial respect, of the "red heifer" and regarding the administration of justice, all of which had bee.g.ven to them already in Marah (cf. Sanhedrin 56a). (4) ויכתב משה AND MOSES WROTE [ALL THE WORDS OF THE LORD] – from בראשית up to (but not including) the account of the Giving of the Torah and he wrote down the commandments that were given to them in Marah (cf. Mekhilta on Exodus 19:10). וישכם בבקר AND ROSE UP EARLY IN THE MORNING – on the fifth of Sivan (cf. Rashi on Exodus 19:11) (Shabbat 88a). (5) את נערי THE LADS – the first-born sons (Onkelos). (6) ויקח משה חצי הדם AND MOSES TOOK THE HALF OF THE BLOOD – Who divided it into halves? An angel came down and divided it (Leviticus R. 6). באגנת IN BASONS – There were two basons, one for holding the half of the blood of the burnt offering and the other for holding the half of the blood of the peace offerings, in order to sprinkle it (both bloods) on the people. From here have our Rabbis inferred that our ancestors entered into the covenant with God by means of circumcision, immersion and sprinkling of blood — and although immersion is not mentioned in this paragraph it must have taken place, for no sprinkling i.e.fective without immersion preceding it (cf. Tosafot Yevamot 46b ד"ה דאין הזאה בלא טבילה). (7) ספר הברית THE BOOK OF THE COVENANT – the book which we have said contained the part of the Torah from בראשית till the "Giving of the Torah" including the Commandments that were given to them at Marah (cf. Rashi on v. 4). | (א) ואל משה אמר – פרשה זו קודם עשרת הדברות בארבעה בסיון נאמר לו עלה. (ב) ונגש משה לבדו – אל הערפל. (ג) ויבא משה ויספר לעם – בו ביום. את כל דברי י"י – מצות פרישה והגבלה. ואת כל המשפ' – שנצטוו בני נח ושבת וכיבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שנתנו לו במרה. (ד) ויכתב משה – מבראשית עד מתן תורה וכתב מצות שנצטוה במרה. וישכ' בבקר – בחמשה בסיון. (ה) את נערי – הבכורות. (ו) באגנות – שתי אגנות, אחד לחצי דם עולה, אחד לחצי דם שלמים להזות אותם על העם, מיכאן סמכו רבותי' שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים שאין הזאה בלא טבילה. (ז) ספר הברית – מבראשית עד מתן תורה ומצות שנצטוו במרה. |
Rashi Vayikra 25:1רש״י ויקרא כ״ה:א׳
| בהר סיני [AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES] ON THE MOUNT SINAI – What has the matter of the Sabbatical year to do with Mount Sinai that Scripture fell compelled to expressly state where it was commanded? Were not all commandments given on Sinai? But this statement is intended to suggest the following comparison: How is it in the case of the law of Shemittah? Its general rules, [its specific prescriptions] and minute details were ordained on Mount Sinai! So, also, were all commandments with their general rules and their minute details ordained on Mount Sinai. Thus is in taught in Torath Cohanim. It seems to me that the following is the explanation of this: Since we do not find in Deuteronomy that the law concerning "the rest of the soil in the Sabbatical year" was repeated in "the fields of Moab" (cf. Deuteronomy 34:1; the place where Moses repeated many of the commandments contained in the other books of the Pentateuch), we may infer that all its general rules and specific prescriptions must have been promulgated on Sinai. The express mention of בהר סיני here appears therefore to be unnecessary but Scripture by mentioning it intends to teach regarding every Divine command (lit., Divine utterance) that was spoken to Moses that i.e.ery case they, their general rules and minute details originated at Sinai and that they were only repeated again in "the fields of Moab". | וידבר י"י אל משה בהר סיני – מה עניין שמיטה לעיניין הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני כך שנויה בתורת כהנים. ונרא' לי שכך פירושה, לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנת בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותי' ופירושיה כולן נאמרו בסיני, ובא הכתוב ולימד כאן על כל דיבור ודיבור שנדבר למשה מסיני היו כולן כללותי' ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב. |
Rashi Vayikra 26:46רש״י ויקרא כ״ו:מ״ו
| והתורת AND THE TORAHS… [WHICH GOD GAVE… IN MOUNT SINAI BY THE HAND OF MOSES] – (The plural is used because there are two Torahs:) one in writing and one by word of mouth (the Oral Law). This verse therefore tells us that all (both) of them were given by God to Moses on Sinai (Sifra). | והתורות – אחת בכתב, ואחת על פה, מגיד שכולן נתנו למשה מסיני. |
Rashi Devarim 28:69רש״י דברים כ״ח:ס״ט
| לכרת את בני ישראל [THE COVENANT WHICH THE LORD COMMANDED …] TO MAKE WITH THE CHILDREN OF ISRAEL – that they will take upon themselves the observance of the Torah under an imprecation and oath (cf. Deuteronomy 29:11). מלבד הברית BESIDES THE COVENANT – i.e. the curses in Torath Cohanim (Leviticus 26:14 ff.) which were spoken at Sinai (Horeb). | לכרות את בני ישראל – שיקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה. מלבד הברית – קללות שבתורת כהנים שנאמרו בסיני. |
Lekach Tov Vayikra 26:46לקח טוב ויקרא כ״ו:מ״ו
Rashbam Shemot 12:1רשב״ם שמות י״ב:א׳
| (1-2) בארץ מצרים [THE LORD SAID ...] IN THE LAND OF EGYPT, "THIS MONTH ...": Since this is a legal section the text had to specify that these commandments [as opposed to all the others] were given in Egypt. The rest of the commandments were given either at Mount Sinai or at the Tent of Meeting or in the plains of Moab. | (א-ב) בארץ מצרים לאמר החדש הזה וגו' – לפי שפרשה של מצות {היא}, הוצרך לפרש שמצוות הללו נצטוו במצרים. אבל שאר מצות, יש מהם בהר סיני, ויש מהם באהל מועד, ויש מהם בערבות מואב. |
Rashbam Vayikra 25:1רשב״ם ויקרא כ״ה:א׳
| בהר סיני [THE LORD SPOKE TO MOSES] ON MOUNT SINAI: Before the Tent of Meeting was erected. | בהר סיני – קודם שהוקם אוהל מועד. |
Rashbam Vayikra 26:46רשב״ם ויקרא כ״ו:מ״ו
| בהר סיני ביד משה [THESE ARE THE LAWS ESTABLISHED] THROUGH MOSES ON MOUNT SINAI: [This unit of text, chapters 25 and 26, concludes with a reference to Mount Sinai,] just as the unit about the sabbatical year began with the words (25:1) "The LORD spoke to Moses on Mount Sinai." [Chapters 25 and 26 should be seen as one unit of text;] the "chastisements" [of 26:14–43] at the end [of the unit] are for [failure to observe] the laws of the sabbatical. So it is written (26:35), "Throughout the time that it is desolate it shall observe the rest [that it did not observe in your sabbath years]." And all of the commandments of the Torah portion Behar Sinai (25:1–26:2) are concerned with the laws of the sabbatical year and the Jubilee, and [the related issues of] setting slaves free and returning land [to its original owners in the Jubilee]. That is why the chastisements for transgressions of the sabbatical laws were delivered here "at Mount Sinai" [just as the laws about the sabbatical were delivered "at Mount Sinai" (25:1); the laws and the chastisements were delivered] all at once. | בהר סיני ביד משה – שכן התחילה פרשת שמיטה: וידבר י"י אל משה בהר סיני (ויקרא כ"ה:א'). וגם גמר התוכיחות האלה בשביל השמיטה הם, כדכתיב: כל ימי השמה תשבות (ויקרא כ"ו:ל"ה). כי כל מצות של פרשת בהר סיני בשמיטות ויובלות מדבר, ושליחות עבדים וחזרת קרקעות. לכך נאמרו כאן התוכיחות של עבירות השמיטות בהר סיני, הכל בפעם אחת. |
Rashbam Bemidbar 1:1רשב״ם במדבר א׳:א׳
| במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני [THE LORD SPOKE TO MOSES] IN THE WILDERNESS OF SINAI IN THE TENT OF MEETING ON THE FIRST DAY OF THE SECOND MONTH [IN THE SECOND YEAR FOLLOWING THE EXODUS]: Whenever divine communication occurred in the first year [following the exodus], before the erection of the Tabernacle, the text writes that it took place "at Mount Sinai." But after the Tabernacle was erected – on the first day of the [first] month in the second year after the Exodus – the text does not say [that divine communication occurred] "at Mount Sinai," but rather "in the wilderness of Sinai in the Tent of Meeting." This [distinction – between the implications of the two phrases "at Mount Sinai" and "in the wilderness of Sinai" – ] is proven below. It is written (3:1) "These are the descendants of Aaron and Moses on the day that the LORD spoke to Moses at Mount Sinai." The time when Aaron had four sons was before the Tabernacle was erected, [as the next verse there (3:2) says,] "These were the names of Aaron’s sons: Nadab, the firstborn, and Abihu, Eleazer and Ithamar." But later, once the Tabernacle was erected in the second year, he had only two sons. For later, once the Tabernacle was erected in the second year, it is written that (3:4) "Nadab and Abihu died before the LORD in the wilderness of Sinai." At Mount Sinai they [= Aaron’s children] numbered four. Later there were only two, because Nadab and Abihu died on the very day that the Tabernacle was erected. | במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני – כל הדברות שנאמרו בשנה ראשונה קודם שהוקם המשכן, כת' בהן בהר סיני (שמות ל"א:י"ח, ל"ד:ל"ב, ויקרא ז':ל"ח, כ"ה:א', כ"ו:מ"ו, כ"ז:ל"ד). אבל משהוקם המשכן באחד לחדש בשנה שנייה, לא יאמר בהר סיני, אבל במדבר סיני באהל מועד. וכן מוכיח לפנינו דכתיב: ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר {י"י} את משה בהר סיני (במדבר ג':א'), קודם שהוקם המשכן, אז היו תולדות אהרן ארבעה, ואלה שמות בני אהרן נדב ואביהוא ואלעזר ואיתמר. אבל לסוף, בשנה שנייה שהוקם המשכן, לא היו כי אם שנים, לפי שלבסוף כשהוקם המשכן בשנה שנייה נאמר: וימת נדב ואביהוא לפני י"י במדבר סיני (במדבר ג':ד'). במדבר סיני היו ארבעה, ולבסוף שנים, כי בו ביום שהוקם אהל מועד מתו נדב ואביהוא. |
Rashbam Bemidbar 3:1רשב״ם במדבר ג׳:א׳
| ואלה תולדות אהרן ומשה THESE ARE THE DESCENDANTS OF AARON AND MOSES: First the text counted the descendants of the Israelites (in chapter 2), then the descendants of the priests (in 3:2–4) and then the descendants of the Levites (in 3:14–39). [Despite the fact that the text now says that it is counting "the descendants of Aaron and Moses," that is just a general introductory statement.] Now [i.e. in vss. 2–4, only] Aaron’s descendants are listed. Moses’ descendants will be listed below among the Levites, in the verse (27), "To Kohath belonged the clan of the Amramites." This [phrase, "clan of the Amramites,"] means Moses and his sons who are considered part of the tribe of the Levites. [The phrase "clan of the Amramites" in verse 27, in the middle of this enumeration of Levites, could only be a reference to Moses’ children,] since Amram had only two sons, Moses and Aaron, and (I Chr. 23:13–14) "Aaron was set apart [he and his sons] to be consecrated ... but as for Moses ... his sons were named after the tribe of Levi." ביום דבר AT THE TIME THAT THE LORD SPOKE WITH MOSES AT MOUNT SINAI: In other words, before the Tabernacle was erected Aaron had four sons. But, once the Tabernacle was erected in the wilderness of Sinai in the second year, only Eleazar and Ithamar remained [alive], as I explained above in the beginning of the Torah portion. For whenever the text says [that God spoke to Moses] "at Mount Sinai" it means before the Tabernacle was erected. Once the Tent of Meeting was built, the text always says [that God spoke to Moses] "in the wilderness of Sinai." | ואלה תולדות אהרן ומשה – תחילה מנה תולדות ישראל, ואחר כך תולדות הכהנים, ואחר כך תולדות הלוים, ועתה מונה תולדות אהרן. ותולדות משה לפנינו עם הלוים דכתיב: ולקהת משפחת העמרמי (במדבר ג':כ"ז), זהו: משה ואהרן ובניו אשר יקראו על שבט הלוי, כי לא היו לעמרם בנים רק משה ואהרן, ויבדל אהרן להקדישו ומשה ובניו יקראו על שבט הלוי (דברי הימים א כ"ג:י"ג-י"ד). ביום דבר י"י את משה בהר סיני – שזהו קודם שהוקם המשכן, אז היו ארבעה. אבל בשנה שנייה, שהוקם המשכן במדבר סיני, לא נשארו כי אם אלעזר ואיתמר, כמו שפירשתי למעלה בתחילת פרשה (רשב"ם במדבר א':א'). שכל מקום שנאמר בהר סיני, זהו קודם שהוקם המשכן, אבל משנבנה אהל מועד, לא נאמר אלא במדבר סיני. |
Ibn Ezra Vayikra 25:1אבן עזרא ויקרא כ״ה:א׳
| {בהר סיני} – אין מוקדם ומאוחר בתורה. וזו הפרשה קודם ויקרא, וכל הפרשיות שהם אחריו, כי הדבור בהר סיני, ועתה כרת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים. ומזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ. וכאשר אמר על העריות, כי בעבורם תקיא הארץ אותם, כן אמר בפרשת אם בחקתי על שבתות הארץ, והזכיר בתחלה פי' השבתות. |
Ibn Ezra Vayikra 26:46אבן עזרא ויקרא כ״ו:מ״ו
| אלה החקים והמשפטים – הם הכתובים בפרשת וישמע, ואלה המשפטים ובפרשת בהר סיני. אשר נתן י"י בינו ובין בני ישראל – רמז לברית בהר סיני, כי אחר שנעשה המשכן והיה הכבוד באהל מועד לא עלה משה אל הר סיני. גם הזכיר הפרשה של ערכין בעבור שנאמרה בהר סיני, כי כן כתוב באחרונה, כי תחלת ספר וידבר באהל מועד בפרשת ויקרא. |
Chizkuni Vayikra 25:18חזקוני ויקרא כ״ה:י״ח
| ועשיתם את חקתי מצות התלויות בארץ הנהוגות בשביעית וביובל. ואת משפטי כגון אל תונו איש את אחיו. וישבתם על הארץ לבטח בשכר שמור מצותי ולא תיראו להיות גולים ממנה. |
Ramban Vayikra 7:38רמב״ן ויקרא ז׳:ל״ח
| אשר צוה ה' את משה בהר סיני – על דרך רבותינו (תורת כהנים בהר פרשה א':א') כי כל המצות נאמרו למשה בהר סיני כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן ונשנו מהן באהל מועד והנה מצות ויקרא שנויות ועל דרך הפשט שיעורו אשר צוה ה' את משה בהר סיני וביום צוותו את בני ישראל במדבר סיני להקריב את קרבניהם לה' כי צוה במלואים בהר סיני וכן בעולה וחטאת וצוה במנחה ואשם ובזבחי השלמים במדבר סיני באהל מועד ויתכן כי טעם בהר סיני במקום הזה לפני הר סיני והוא באהל מועד וכן עולת תמיד העשויה בהר סיני (במדבר כ"ח:ו') כי איננו בהר ממש כי עולת תמיד לא התחילו בה רק באהל מועד דכתיב וזה אשר תעשה על המזבח וגו' (שמות כ"ט:ל"ח) וכן ויסעו מהר ה' (במדבר י':ל"ג) וכן רב לכם שבת בהר הזה (דברים א':ו') והטעם בכל אלה כי ישראל חנו לפני הר סיני בקרוב לו דכתיב (שמות י"ט:ב') ויחן שם ישראל נגד ההר ושם עמדו עד נסעם משם למדבר פארן והנה עשו אהל מועד והקימו אותו לפני ההר במזרחו ושם התחילו בעולת התמיד ובשנה השנית נצטוו על הדגלים והעמידו האהל בתוך המחנות בנסעם ולפיכך אמר הכתוב בכאן כי זאת התורה לעולה ולכל הקרבנות שצוה השם בהר סיני ביום צוותו במדבר סיני יגיד כי היה בהר סיני ובמדבר סיני להודיע שלא היתה בהר ממש במקום הכבוד ששם דיבר עמו עשרת הדברות ולא במדבר סיני אחרי שנסעו מלפני ההר אבל היה במדבר סיני מלפני ההר בתחומו וקרוב לו ושם אהל מועד כמו שאמר בתחילת הענין (לעיל א':א') ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד הודיע אותנו עתה מקום אהל מועד. |
Ramban Vayikra 25:1רמב״ן ויקרא כ״ה:א׳
| וידבר ה' אל משה בהר סיני – מה ענין שמיטה לענין הר סיני והלא נאמרו כל המצות מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני כך שנויה בתורת כהנים (ריש הפרשה) ונראה לי שכך פירושו לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב למדנו שכללותיה ופרטיה כולן נאמרו מסיני ובא הכתוב ולימד כאן על כל דיבור שנדבר למשה בסיני שמסיני היו כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב לשון רש"י ואינו נכון בעיני כלל שהרבה מצות כשמיטה שלא נשנו בערבות מואב ונדע בהן שנאמרו כללותיהן ופרטיהן מסיני או באוהל מועד ועוד מנין שהוקשו שאר הדברות שנשנו בערבות מואב לשמיטה ולא היו כללותיהן מסיני ופרטיהם בערבות מואב וכן היה ראוי יותר לומר כי הנשנות נשנו לבאר פרטיהם כי לא נאמרו בסיני אלא כללותיה אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים פירושה ברור שהשמיטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כ"ג:י"א) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו' ואלו דיני השמיטה בדרך כלל ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה שהרי כולם נזכרו בפרשה הזאת ובסוף הענין (להלן כ"ז:ל"ד) כתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני להקיש כל המצות אל השמיטה הנזכרת שכולן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני וכן שנו שם בתורת כהנים (סוף סיפרא) אלה המצות אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה אשר צוה ה' את משה כדאי השליח לשולחו את משה אל בני ישראל זכות ישראל גרמה בהר סיני שכולם נאמרו מסיני עד כאן בת"כ אבל ענין ערבות מואב שנצטוה שם משה לבאר התורה לבנים כך נראה לי וזה כפתור ופרח וענין הפרשה הזאת שנכתב בכאן אמר ר"א כי זאת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים (שמות כ"ד:ז') וכשקבלו על נפשם נעשה ונשמע אז נכרתה הברית ואמר להן כל הפרשה הזאת והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ כי כאשר אמר על העריות כי בעבורם תקיא אותם הארץ (לעיל י"ח:כ"ח) כן אמר בפרשת אם בחקותי על שבתות הארץ (להלן כ"ו:ל"ד) והוצרך תחילה להזכיר השבתות ולפי דעתי כי נכתבה כאן בסדר נכון כי פירוש "בהר סיני" בעלותו שם לקבל לוחות שניות וביאור הענין כי בתחילת ארבעים יום הראשונים של לוחות הראשונות כתב משה בספר הברית את כל דברי ה' ואת כל המשפטים הנאמרים שם ויזרוק דם הברית על העם (שמות כ"ד:ח') וכשחטאו בעגל ונשתברו הלוחות כאילו נתבטלה הברית ההיא אצל הקב"ה וכשנתרצה הקב"ה למשה בלוחות שניות צוהו בברית חדשה שנאמר (שם ל"ד:י') הנה אנכי כורת ברית והחזיר שם המצות החמורות שנאמרו בסדר ואלה המשפטים בברית הראשונה ואמר (שם פסוק כ"ז) כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל ורצה הקב"ה להחמיר עליהם בברית הזאת השנית שתהיה עליהם באלות ובקללות ושתהיה כראשונה על כל המצות הראשונות ועל כל המשפטים כמו שנאמר בברית הראשונה (שם כ"ד:ג') את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ולפיכך אמר בכאן בסוף התוכחות (להלן כ"ו:מ"ו) אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה הוא רומז אל כל המצות והמשפטים שנאמרו בברית הראשונה בסדר ואלה המשפטים שהיו כולן בברית הזאת והנה בספר הברית הראשון נאמרה השביעית בכלל כמו שהזכרתי שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו' ועתה בברית הזאת השנית נאמרה בפרטיה ודקדוקיה ועונשיה ובעת הברית הראשונה שהוא בארבעים יום ראשונים נצטוה משה על המשכן וכשנתרצה לו הקב"ה וצוהו לכרות להם ברית שניה ירד משה ויצום את כל אשר צוה ה' אותו בהר סיני (שם ל"ד:ל"ד) והיה מעשה המשכן מכללם ואז הקהיל משה את כל עדת בני ישראל ואמר להם כבתחילה (שמות ל"ה:א') אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם במלאכת המשכן והנה קבלו הדבר בשמחה ויצאו מלפניו מיד ובאו כולם ונתנו הנדבה ו[התחילו לעשות במלאכה וכל ימי העשות המשכן לא דבר להם משה דבר אחד מכל אשר נצטוה כי לא רצה להקהיל אליו העדה כדי שלא יבטלו מן המלאכה כי היו החכמים והעוסקים במלאכה רבים וגדולים ומרבית העם עוזרים להם ועומדים עליהם בשמחתם שהם בונין משכן שתשרה שכינה ביניהם. והנה שתק מהם עד ש]עשו המשכן והשלימו מלאכתו וכאשר הוקם מיד "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד" (ויקרא א':א') וצוהו בקרבנות ובכל תורת כהנים ומשה צוה הכל אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל מיד וכאשר השלים אמר להם עוד צוה אותי השם בהר סיני לפרש לכם השמיטה והיובל ולכרות לכם על כל המצוה והמשפטים ברית חדשה [באלה ובשבועה ולא הוצרך עתה שיזבח זבחים ויזרוק חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח כאשר עשה בראשונה אבל קבלו עליהם הברית הראשונה] באלות ובקללות אלה וזה טעם "אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני" (להלן כ"ו:מ"ו) כי הוא הנותן להם בברית הזאת כי מחל להם על פי התנאים האלו כמו שפירשתי בסוף כי תשא (שמות ל"ד:כ"ז) [וכן ברית ערבות מואב כן היה שקבלו עליהם התורה באלות ובקללות ההם והיא הברית כמו שנאמר (דברים כ"ח:ס"ט) אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב] ואמת אמרו שבתנאי הארץ השמיטה והיובל כאשר יזכיר בתוכחות (להלן כו ל"ד:ל"ה) ועל זה נתחדשו בברית הזאת השנית. |
Ramban Vayikra 25:18רמב״ן ויקרא כ״ה:י״ח
| ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו – יזהיר בחוקים מפני השמיטה והיובל הנזכרים לפי שהם מכלל החוקים והמשפטים מפני דין חזרת הממכרים והעבדים ביובל והאונאה ואמר "וישבתם על הארץ לבטח" שבעון שמיטה ויובל ישראל גולים (אבותה ט') וחזר ואמר (בפסוק הבא) ונתנה הארץ פריה וגו' וישבתם לבטח עליה" שלא תצטרכו לצאת ממנה בשביעית לגור בארץ אחרת מפני חוסר לחם. |
Ralbag Shemot Beur HaParashah 24:1-7רלב״ג שמות ביאור הפרשה כ״ד:א׳-ז׳
| (א) הנה אחר שהודיע ה' יתעלה למשה אלו המשפטים והמצוות, והיה זה ביום שמוע ישראל עשרת הדברים אחר שעמדו העם מרחוק, אמר אליו ה' יתעלה: עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, כל אחד לפי מדרגתו, אחר שהגיד לעם את כל הדברים ואת כל המשפטים, והשתחויתם מרחוק לה' יתעלה. (ב) אך משה לבדו יהיה נגש אל ה', והם לא יגשו, ואחד מן העם לא יעלה עמו בהר, כי משה לבדו יעלה שם, לא זולתו עמו. (ג) ויבא משה מן ההר אל העם, ויספר לעם את כל דברי ה' אשר קדם זכרם, ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דבר ה' לך - נעשה; כי כבר קיבלו עליהם זה במה שאמרו: 'דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות' (כ, טו). (ד) ויכתוב משה בספר את כל דברי ה' אשר קיבלו עליהם ישראל; ובבקר, בהשכמה, השתדל להכניס ישראל בברית עם ה' יתעלה, ולזה בנה שם מזבח תחת ההר, והקים שם שתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל. (ה) ושלח משה נערי בני ישראל, ויעלו עולות במזבח, ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים. אחשוב כי העולות והשלמים הכל היו פרים, בעבור שהיו לכלל ישראל, כי בדברים הכוללים לישראל כולו יביאו פר, כי הוא הגדול שבמינים אשר יקריבו מהם קרבן לה', כמו שמצאנו בפר העלם דבר של ציבור. והם עשו זה בשליחות משה, כי לא היו שם כהנים עדיין. (ו) והנה משה קיבל חצי הדם וישם אותו באגנות, וחצי דם העולות והשלמים זרק על המזבח לה' יתעלה. (ז) ולקח ספר הברית אשר כתב בו את כל דברי ה', ויקרא באוזני העם בעת רְצותו לכרות ברית עמהם, לראות אם הם עתה מסכימים בהסכמה אשר הסכימו לשמוע את כל דברי ה'; ויאמרו: כל אשר דיבר ה' לך - נעשה ונקבל, היו מצוות שיש בהם מעשה, או מצוות שאין בהם מעשה, כמו מצוות לא תעשה וקצת מצוות עשה שאין בהם מעשה. |
Ralbag Vayikra 25:1רלב״ג ויקרא כ״ה:א׳
| (א) וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר – אחשוב כי מפני שהפסיק המאמר בפרשת מקלל, שלא היה המאמר בה בהר סיני, זכר בזה המקום שזה הדיבור היה בהר סיני, לא אחר דיבור פרשת מקלל; וזה לאות שכל שאר הדיבורים הקודמים היו בהר סיני; ולזה עמד שם משה ארבעים יום וארבעים לילה, להגיע לו התורה על שלמותה. |
Ralbag Vayikra 26:46רלב״ג ויקרא כ״ו:מ״ו
| אלה החֻקים והמשפטים והתורֹת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה – נכלל בזה כל מה שנזכר מהמצוות במה שקדם אחר זכרון עשרת הדברים בפרשת יתרו; ושם נזכרו משפטים רבים בפרשת ואלה המשפטים; והתורות הם נימוסי הֵעָשׂוֹת החוקים, כאילו תאמר תורת החטאת תורת האשם תורת העולה; והחוקים הם עניני המועדים והשמיטות והיובל וענין הטומאות והקרבנות, ומה שיִדמה להם ממה שיִדמה שאינו מכוון מצד עצם הפעולה ההיא. |
Abarbanel Vayikra 25אברבנאל ויקרא כ״ה
| (א) וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר וגו' עד וכי ימוך אחיך עמך. ויש לשאול בפרשיות אלה שאלות: השאלה הא' היא מה ששאל רש"י באמרו וידבר ה' אל משה בהר סיני. מה ענין שמיטה לענין הר סיני והלא כל המצוות נאמרו מסיני. ולמה אם כן זכרו במקום הזה בפרט. ומה שהשיבו בו חכמינו זכרונם לברכה אינו מספיק כפי הפשט... וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. על דרך הראב"ע שאין מוקדם ומאוחר בתורה וכי זאת הברית שנכתבה כאן בסדר בחוקותי היא הברית שנזכר בסדר משפטים שכרת משה בין ה' ובין העם. ושאז נאמרה שמה כל הפרשה הזאת מהשמטה. האמנם נזכרה כאן מפני הארץ כי כאשר זכר שמפני העריות תקיא אותם הארץ הוצרך לומר בסדר בחקותי שתקיא אותם הארץ בבטול שבתותיה ולכך הוצרך להזהיר תחלה על השמיטות. אבל הרמב"ן לא הודה לו בהיות הפרשיות מבלי סדר. וכתב כי בתחלת המ' ימים הראשונים שישב משה בהר סיני לקבל את הלוחות כתב בספר הברית את כל דברי השם והמשפטים ויזרוק דם הברית על העם ושם בברית הראשון ההוא נזכרה מצות השמטה בכלל שנאמר ובשביעית תשמטנה ונטשתה ואלו הם דיני השמיטה. וכשחטאו בעגל ונשתברו הלוחות נשאר כאלו נתבטל הברית ההוא וכשנתרצה השם למשה בלוחות השניות צוהו לכרות ברית אחר כמו שאמר הנה אנכי כורת ברית. ואז הקהיל משה את כל עדת בני ישראל וצוה אותם במעשה משכן וכאשר הוקם מיד ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד. וצוהו בקרבנות ובכל תורת הכהנים ומשה למד הכל לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. וכאשר השלים זה אמר להם. ועוד אמר לי השם בהר סיני לפרט לכם השמטה והיובל ולכרות לכם על כל המצוה ברית חדשה באלה ובשבועה וכמו שהאריך הרב בזה מאד. ואין ספק שכוונת הרב רצויה בסדר הפרשיות ובישרן. אבל לא נמלט הרב מהספק כי אם היו המצוות אשר זכר בפרשיות שלמעלה נאמרים מאהל מועד למה זכר אחריהם השמטה והיובל שנאמרו מסיני והיה ראוי שיזכור המצוות כפי זמני נתינתן בסיני ראשונה ואשר ניתנו באהל מועד אחריהן. וכן אומר בסדר אם בחקותי אין שם כריתת ברית כי הברית הראשון שכרת עמהם מסיני היה תמיד קיים ועומד לנצח. אבל הוא כלו אלה ושבועה קללות וברכות על שמירת המצוות ויעוד מה שיבא עליהם מהטובות בשמירת המצוות והרעות שיחולו עליהם אם לא ישמרו אותן ומה שראוי שנאמר בתשובת השאלה הזאת הוא. שמרע"ה קבל מהר סיני כל המצות כללותיהם ופרטיהם ודקדוקיהם כמו שזכרו חז"ל בתורת כהנים. האמנם משה לא למד לישראל המצות כלם בבת אחת כאשר קבלם ממנו יתברך. כי הנה ברדתו מן ההר עם הלוחות הראשונות וראה את העגל ומחולות שבר את הלוחות ונתעסק במשפטי החוטאים ואחר כך בסליחתם וכפרתם וקבול הלוחות השניות. וראשון מה שצוה אותם אחרי שנתרצה הקדוש ברוך הוא עליהם היה מעשה המשכן וכאשר נגמר והוקם וישכון כבוד ה' עליו נצטווה משה ראשונה בעניני המשכן רוצה לומר הקרבנות אשר יעשו בו ומשיחת אהרן ובניו וחנוכת המזבח ועם זה הזהרת הטהרה במה שיאכלו ומה שלא יאכלו מהחיה והבהמה והעוף והדגים והזהירם מהדברים המטמאים כדי שהנוגע בהם לא יכנס במקדש עד שיטהר. וכן אשה כי תזריע והמצורע והזב והזבה כדי שלא יכנסו במקדש ולא יבא בו ערל וטמא ולא יחללו את מקדש ה'. והנה סמך לזה עבודת י"ה מפני שהוא גם כן ממשפטי המקדש וקדושתו. וזכר אחריו שכל איש אשר ירצה לאכול שור או כשב או עז יקריבהו אל פתח אהל מועד ושם ישחט כדי שלא יזבחו את זבחיהם. ומפני שהיו כל המצוות האלה מתיחסות למשכן ה' ולבית מקדשו בטהרה ונקיות שהם תורת הכהנים לכן צוה מיד אחר הקמתו לכל ישראל בכלל על העריות שהם ג"כ טומאה גדולה ועל הרחקת עכו"ם שהם כלם דברים מיוחדים לטהרת האומה וקדושתה כדי שיתקדשו הבאים אל משכן ה' ולכך הזהירם אחר זה באמרו קדושים תהיו וזכר רבות מהמצוות העקריות שנתנו בסיני והביא מצות שלש שנים יהיה לכם ערלים ועבודת המולך כדי שיהיו קדושים מכל דבר רע והגביל להם ענשי העריות כדי להרחיקם מהם והודיעם שכל אלה הדברים מלבד שהם טהרתם ושלמותם הנה עוד בסבתם יעמדו על הארץ לבטח ולא תקיא אותם הארץ. והנה חזר אחר זה לצוות לכהנים שלא יטמאו למתים ולשאר הדברים שזכר ושלא יאכלו מן הקדשים כי אם בהיותם טהורים ושלא יגש למזבח איש אשר בו מום ולא דבר שיהיה בו מום להזהיר גם כן על שמירת מקדש ה' שכל משרתיו יהיו קדושים ושלמים כי כמו שהזהיר הטהרה בעבודה ובבאים למקדש כן הזהיר על טהרת המשרתים בו ושלא יראה בהם ערות דבר בשום צד. והזהיר גם כן לבני ישראל על מועדי ה' אשר יעשו כי גם הוא כבודן ושיהיו נרות דלוקים במנורה לפניו ולחם ערוך על שלחנו כי הוא מלך הכבוד ולפיכך יזהרו מחלול כבודו אפי' בדבר שפתים שאין בו ממש הביא ספור ויצא בן אשה ישראלית כמו שביארתי. הנה אם כן נמשכו כל המצוות האלו אחר הקמת המשכן לכבודו ולצרכו ולהזהיר על חלולו בכהנים ובעם וכ"ז נאמר למשה מאהל מועד אחרי סמוך שהוקם המשכן. ואחרי שהשלים כל מה שנאמר לו אז משם מפני צורך המשכן ראה משה לומר אליהם מצוות אחרות מאשר שמע מהר סיני במ' יום הראשונים שישב שם שלא למדם לישראל עד עתה בעבור מה שנמשך מהדברים שקרו עד כה כפי מה שביארתי שהמצוות ההן לא היו מיוחדות לכהנים ולא למקדש ולא גם כן לטהרת העם ושלמות מדותיהם כשאר אשר זכר. אבל הם לצורך הארץ הקדושה אשר יבואו שמה והם השמטה והיובל ומכירת אחוזות ועבדים שהם כלם ממשפטי הארץ. ולפי שהמצוות האלו לא נאמרו מאהל מועד כמו המצוות שנזכרו בפרשיות של מעלה אבל נאמרו למשה בהר סיני כשישב שם בתחלה ולא למד אותם עד כה. לכן נאמר כאן וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר כי שם נצטווה על השמטה אבל נזכרה שם בכלל ועתה יפרש עניניה וענין היובל. והותרה בזה השאלה הא'. |
Abarbanel Vayikra 26אברבנאל ויקרא כ״ו
| ואחרי שהשלים אדון הנביאים כל התראותיו ביעודי בריתו אמר אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל ר"ל שהברית הוא חזוק לשמירת המצות האלהיות שניתנו בסיני והם הנזכרות בפרשת שלמעלה. ואפשר לפרש אלה המשפטים והחקים והתורות על אלות הברית במוסר הזה שהם בערכו יתברך חקים שחקק וגזר אותם בחכמתו העליונה שמי שיעבור על מצותיו תקולל חלקתו בארץ ושומר מצוה לא ידע דבר רע. ובערך המקבלים היו משפטים צדיקים והם עקרי התורה שבכתב ושבעל פה. ועל זה אמר הנביא וגם אנכי נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם שלא אמר זה על חקי התורה חלילה אלא על הקללות ואלות הברית שיעד הקב"ה על העוברים על מצותיו ותורתו כי אותם הם חקים לא טובים: |
Modern Texts
Sforno Bereshit Introductionספורנו בראשית הקדמה
| וספר בספרו השלישי איך לקיום שכינתו בתוכם סידר מיני קרבנות מהם: חטאת (ויקרא ד-ה) ואשם (ויקרא ה) ונסכי צבור, להעביר את רעת חטאת הצבור והיחיד. והזהיר על מיני טומאה בזרע ובדעות ובמאכלות ובמגע ובמשא ובאהל. וסידר המועדים למקרא קדש (ויקרא כג) למען יכונו יחדיו בימים מיוחדים לעבודת האל יתברך וסידר שמטה ויובל (ויקרא כה) אשר בם יזכו לירש את ארץ ה' המוכנת לעבודתו, ובה יעד יעודים גשמיים הכרחיים לחיי שעה למען יתפרנסו שלא בצער ויהיה לבבם פנוי לעבודתו, כאמרו ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו בעבור ישמרו חקיו (תהלים ק"ד:מ"ד-מ"ה). ועל כל אלה השביעם בשבועת האלה (ויקרא כו) אחר שהפרו בריתו הראשון בחטאם. ובסוף האלות הגיד תשועת ישראל אחרי היאוש (ויקרא כ"ו:מ"ד-מ"ה). ובזה סיים ספרו השלישי. |
Sforno Shemot 24:1-7ספורנו שמות כ״ד:א׳-ז׳
| (1) ואל משה אמר עלה!, after He had finished telling him כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם in 20,18. At that time He had explained to the people that they must not try and “reach” Him through intermediaries, but that all that was required was an altar made of earth, coupled with the meticulous observance of His commandments as spelled out in the Ten Commandments. The verse tells us that all of these things were explained to the whole nation. However, ואל משה אמר, to Moses himself God had said that he should come up to the mountain just as he had been commanded to do already before the revelation, when God had said to him in 19,14 לך רד ועלית אתה ואהרן עמך. (3) 'ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה, the matters Moses told the people were those reported in the Torah between 20,8 and the beginning of chapter 21. (6) וחצי הדם זרק על המזבח, he converted the altar into being God’s intermediary, messenger; for the concluding of the covenant. Half the blood was sprinkled on the altar, the other half on the people. (7) ספר הברית. The book in which God’s words had been recorded as well as the laws concerning which the covenant was concluded. Reference has to be made to this book in verse four of our chapter. ויקרא באזני העם, Moses read out the contents so that the people would know what they had committed themselves to. Only by knowing the contents would they be prevented from violating the commandments inadvertently. נעשה ונשמע, a reference to action designed to ensure that they could obey God’s directives without thought of any reward that might be in store for them by doing this. We find a similar construction in Psalms 103,20 עושי דברו לשמוע בקולו, “who do His bidding, ever obedient to His bidding.” | (א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה – אַחַר שֶׁסִּיֵּם אָמְרוֹ "כּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם" (לעיל כ':י"ט), וּפֵרֵשׁ שֶׁלֹּא יַעֲלוּ אֵלָיו בְּאֶמְצָעִיִּים, וְשֶׁיַּסְפִּיק מִזְבַּח אֲדָמָה, עִם שְׁמִירַת מִצְותָיו שֶׁפֵּרֵשׁ בַּדִּבְּרוֹת וּבְפָרָשַׁת הַמִּשְׁפָּטִים, אָמַר הַכָּתוּב שֶׁכָּל אֵלֶּה אָמַר וְצִוָּה בִּכְלָל לְיִשְׂרָאֵל, "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר" שֶׁיַּעֲלֶה, כְּמוֹ שֶׁיָּעַד אֵלָיו קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בְּאָמְרוֹ "לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ" (שם כ"ד). (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' – מִתְּחִלַּת "כּה תֹאמַר" (שם י"ט:ג') עַד "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" (כ':כ"ג). וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים – מִתְּחִלַּת "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" (כ"א:א') עַד "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר" (כ"ג:ל"ג). (ו) וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ – עָשָׂה אֶת הַמִּזְבֵּחַ כִּשְׁלִיחַ הָאֵל יִתְבָּרַךְ לִכְרֹת הַבְּרִית, וּבְכֵן קִבֵּל חֲצִי הַדָּם, וְחֶצְיו הָאַחֵר נִזְרַק עַל הָעָם הַנִּכְנָסִים עִמּוֹ לַבְּרִית. (ז) סֵפֶר הַבְּרִית – הַסֵּפֶר שֶׁכָּתַב בּוֹ דִּבְרֵי ה' וְהַמִּשְׁפָּטִים שֶׁעֲלֵיהֶם יִכְרְתוּ הַבְּרִית, כְּאָמְרוֹ לְמַעְלָה "וַיִּכְתֹּב" (פסוק ד'). וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם – שֶׁיֵּדְעוּ מָה הֵם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ כְּמֻטְעִים. נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע – נַעֲשֶׂה לְתַכְלִית שֶׁנִּשְׁמַע בְּקוֹלוֹ, כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס (ע"פ אבות א':ג'), כְּעִנְיַן "עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תהלים ק"ג:כ'). |
Sforno Vayikra 25:1ספורנו ויקרא כ״ה:א׳
| וידבר ה' אל משה בהר סיני, it is noteworthy that nowhere else when the Torah announces new legislation does it also mention where this legislation was originally issued. The only time such locations are mentioned is when a new element of that commandment is added. We have heard about the principle of the sh’mittah legislation in Exodus 23,11 where the general outline was presented, the Torah writing that the produce of the land during the seventh year should be left untouched by the farmer and is intended for the poor of the nation. Now the Torah reverts to present this legislation in greater detail. This is the reason why we are told where these details were first spelled out. What we read here is only a prototype. The principle does not apply only to the sh’mittah legislation, but wherever some legislation had been mentioned in a general manner only, when the details were filled in this took place at Mount Sinai, just as it did in the case of the sh’mittah legislation. (Torat Kohanim 1,1) The reason that Moses mentioned this particular legislation at this point is because at this time he was still under the impression that the Israelites would proceed in short order to the land of Canaan, the sin of the spies which set them back by forty years not having occurred yet. Even as late as Numbers 10,29 Moses still spoke to the people of the impending journey to the Holy Land. Speaking about the soil of the holy Land “resting,” is the subject in Leviticus 26,34 as well as in Chronicles II 36,21. This shows that the main focus of the sh’mittah legislation concerns the “Sabbatical” experienced by the farmland of the nation. | וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי – הִנֵּה לֹא יַזְכִּיר בְּשׁוּם מִצְוָה מָקוֹם צִוּוּי זוּלָתִי כַּאֲשֶׁר קָרָה חִדּוּשׁ אָז בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם. אֲבָל בֵּאֵר שֶׁכְּשֶׁאָמַר הָאֵל יִתְעַלֶּה בְּסִינַי "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְינֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם" וכו' (שמות כ"ג:י"א), פֵּרַשׁ לְמֹשֶׁה אָז כָּל דִּינֵי הַשְּׁבִיעִית הָאֲמוּרִים בָּזֶה הַמָּקוֹם, וְזֶה לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת שֶׁזֶּה בְּעַצְמוֹ הָיָה בְּכָל שְׁאָר הַמִּצְווֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בִּקְצָתָם מִקְרָא מֻעָט הָיָה הַבֵּאוּר אָז רָחָב בַּאֵר הֵיטֵב, כְּאָמְרָם ז"ל: מַה עִנְיַן שְׁמִטָּה אֵצֶל הַר סִינַי, אֶלָּא מַה שְּׁמִטָּה נֶאֶמְרוּ כְּלָלוֹתֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ וּפֵרוּשֶׁיהָ מִסִּינַי, אַף כָּל הַמִּצְווֹת נֶאֶמְרוּ מִסִּינַי כְּלָלוֹתֵיהֶם וְדִקְדּוּקֵיהֶם וּפֵרוּשֵׁיהֶם. וְהִזְכִּיר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ זֹאת הַפָּרָשָׁה בָּזֶה הַמָּקוֹם, כִּי חָשַׁב שֶׁיִּכָּנְסוּ תֵּיכֶף לָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד בְּאָמְרוֹ "נוֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם" (במדבר י':כ"ט). וְהִזְהִיר עַל שְׁמִטַּת קַרְקַע בִּפְרָט, כִּי בְּחֶטְאָם בִּשְׁמִירָתָהּ יִגְלוּ מִמֶּנָּהּ, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד בְּאָמְרוֹ "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ" (להלן כ"ו:ל"ד), וְכֵן הֵעִיד בְּסוֹף דִּבְרֵי הַיָּמִים בְּאָמְרוֹ "עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְתוֹתֶיהָ" (דברי הימים ב ל"ו:כ"א). |
Sforno Vayikra 25:18ספורנו ויקרא כ״ה:י״ח
| ועשיתם את חקותי, the sh’mittah and Yovel legislation. ואת משפטי תשמרו, the social laws governing the sale and purchase of property in relation to the Yovel so that no cheating of any kind takes place. .וישבתם על הארץ לבטח. To ensure that you will not be exiled from your land. This is the opposite of the prospect discussed in 26,43, and Isaiah 56,17, both of which threaten exile for abuse of the above laws. | וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי – עִנְיַן הַשְּׁבִיעִית וְהַיּוֹבֵל. וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ. בְּעִנְיַן הַמֶּכֶר וְהַמִּקְנֶה לְמִנְיַן הַיּוֹבֵל (פסוק ט"ו) וְזוּלָתוֹ (פסוק ט"ז), שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שׁוּם אוֹנָאָה. וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. שֶׁלֹּא תִגְּלוּ מִמֶּנָּה. עַל הֵיפֶךְ "וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם" (להלן כ"ו:מ"ג), וְעַל הֵיפֶךְ "בַּעֲון בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי" (ישעיהו נ"ז:י"ז). |
Sforno Vayikra 26:46ספורנו ויקרא כ״ו:מ״ו
| אלה החקים, all the commandments recorded already before the commencement of the portion of בחקתי, which began with the words אם בחקתי תלכו, are part of the “package” consisting of statues, social laws and moral/ethical laws the observance of which will be reflected by the Jewish nation either receiving blessings or, God forbid, curses. This is the covenant to which Moses referred in Deuteronomy 28,69 when he wrote: “apart from the covenant which He concluded with them at Chorev.” ביני ובין בני ישראל, God had vowed to bestow the blessings if the people merited them, and the people accepted the curses as being deserved in the event that they would not obey God’s instructions. However, the legislation which follows now, regarding the evaluations of people in terms of subjectively defined vows, in terms of the firstborn and in terms of their donating property to the temple treasury, etc., all of this was only legislated after the covenant had already been entered into, even though the words “at Mount Sinai” have been used by the Torah in describing this legislation. When the Torah repeats in chapter 27,34 “these are the commandments God commanded Moses to relate to the Jewish people at Mount Sinai,” it added these words to make clear that although these laws also originated at Mount Sinai, they were not part of the laws covered by the covenant, i.e. laws which if violated might bring on the terrible retribution described in chapter 26. | אֵלֶּה הַחֻקִּים – כָּל הַמִּצְות שֶׁנֶּאֶמְרוּ קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל פָּרָשַׁת "אִם בְּחֻקֹּתַי" הֵם "הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרוֹת" שֶׁעֲלֵיהֶם נִכְרַת הַבְּרִית בִּבְרָכוֹת וּקְלָלוֹת. וְזֶה הוּא הַבְּרִית שֶׁהִזְכִּיר בְּאָמְרוֹ "מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחוֹרֵב" (דברים כ"ח:ס"ט). בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁנָּדַר הוּא יִתְעַלֶּה הַבְּרָכוֹת לִכְשֶׁיִּזְכּוּ, וְקִבְּלוּ הֵם הָאָלוֹת אִם לֹא יִזְכּוּ. אֲבָל עֶרְכֵּי אָדָם וְדִינֵי הֶקְדֵּשׁ בַּיִת וְשָׂדֶה וּבְכוֹר וַחֲרָמִים וּמַעֲשֵׂר בְּהֵמָה כֻּלָּם נֶאֶמְרוּ אַחַר זֶה הַבְּרִית, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֶמְרוּ גַּם הֵם בְּהַר סִינַי, כְּאָמְרוֹ (ויקרא כ"ז:ל"ג) אֵלֶּה הַמִּצְות אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי. אֲבָל לֹא נִתְּנוּ "בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" בִּבְרִית. |
Netziv Vayikra 25:1נצי״ב ויקרא כ״ה:א׳
| בהר סיני לאמר – דכל פרשיות שבת"כ היו הדברות באהל מועד. ואע"ג שבסיני נאמרו ג"כ למשה בכ"ז לא נדברו הפרשיות שיאמרו אותם לישראל עד בואו לא"מ. אבל פרשה זו עד סוף פ' בחקתי דמסיים בהר סיני נאמר ונדבר בסיני לאמר לישראל. וגם משה אמרן לישראל אז וכמש"כ שם כ"ד ג' בשם המכילתא. ובמס' סוטה דל"ז ידוע אשר ברכות וקללות נאמרו בסיני. |
R. David Zvi Hoffmann Vayikra 18:4ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא י״ח:ד׳
| משפטי... חקותי – ההבדל בין "משפטים" ל"חוקים" הוא לדעת רש"י בזה, שהראשונים הם חוקים שכליים, שטעמיהם מובנים לכל אדם; ואילו האחרונים הם אותם החוקים שאינם מובנים בנקל. כן מפרש גם הספרא. ברם, הקו המבדיל "מובן" — "לא מובן" אינו מוגדר כל צרכו. ביתר דיוק יש להגדיר את ה"משפטים" כזכויות או כדינים הקובעים את היחסים שבין אדם לחברו; ואילו ה"חוקים" מציינים חובות בנוגע לאדם עצמו, לשמור על טהרת גופו ונשמתו הוא, וגם כלפי הברואים, לשמור על חוקי הטבע שניתנו על-ידי האל. ולמעשה הוא באמת כן, שאת המשפטים קל יותר להבין מאשר את החוקים. אולם זה נובע רק מתוך כך, שהיחסים המסודרים על־ידי משפטים, ידועים וקרובים לנו יותר; ואילו עניני החוק הם לפי טבעם ותכונתם בלתי מובנים בנקל (השוה הירש). |
