Calling for Peace in the Conquest of Canaan/5

EN/HEע/E

Calling for Peace in the Conquest of Canaan

Sources

Shemot 23:23-33שמות כ״ג:כ״ג-ל״ג

(23) For Mine angel shall go before thee, and bring thee in unto the Amorite, and the Hittite, and the Perizzite, and the Canaanite, the Hivite, and the Jebusite; and I will cut them off. (24) Thou shalt not bow down to their gods, nor serve them, nor do after their doings; but thou shalt utterly overthrow them, and break in pieces their pillars. (25) And ye shall serve the Lord your God, and He will bless thy bread, and thy water; and I will take sickness away from the midst of thee. (26) None shall miscarry, nor be barren, in thy land; the number of thy days I will fulfil. (27) I will send My terror before thee, and will discomfit all the people to whom thou shalt come, and I will make all thine enemies turn their backs unto thee. (28) And I will send the hornet before thee, which shall drive out the Hivite, the Canaanite, and the Hittite, from before thee. (29) I will not drive them out from before thee in one year, lest the land become desolate, and the beasts of the field multiply against thee. (30) By little and little I will drive them out from before thee, until thou be increased, and inherit the land. (31) And I will set thy border from the Red Sea even unto the sea of the Philistines, and from the wilderness unto the River; for I will deliver the inhabitants of the land into your hand; and thou shalt drive them out before thee. (32) Thou shalt make no covenant with them, nor with their gods. (33) They shall not dwell in thy land — lest they make thee sin against Me, for thou wilt serve their gods — for they will be a snare unto thee.

(כג) כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו. (כד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעׇבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. (כה) וַעֲבַדְתֶּם אֵת י"י אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ. (כו) לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא. (כז) אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כׇּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כׇּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף. (כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ. (כט) לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. (ל) מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ. (לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ. (לב) לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. (לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ.

Shemot 34:11-16שמות ל״ד:י״א-ט״ז

(11) Observe thou that which I am commanding thee this day; behold, I am driving out before thee the Amorite, and the Canaanite, and the Hittite, and the Perizzite, and the Hivite, and the Jebusite. (12) Take heed to thyself, lest thou make a covenant with the inhabitants of the land whither thou goest, lest they be for a snare in the midst of thee. (13) But ye shall break down their altars, and dash in pieces their pillars, and ye shall cut down their Asherim. (14) For thou shalt bow down to no other god; for the Lord, whose name is Jealous, is a jealousGod; (15) lest thou make a covenant with the inhabitants of the land, and they go astray after their gods, and do sacrifice unto their gods, and they call thee, and thou eat of their sacrifice; (16) and thou take of their daughters unto thy sons, and their daughters go astray after their gods, and make thy sons go astray after their gods.

(יא) שְׁמׇר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. (יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ. (יג) כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן. (יד) כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי י"י קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא. (טו) פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. (טז) וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן.

Bemidbar 21:21-26במדבר כ״א:כ״א-כ״ו

(21) And Israel sent messengers unto Sihon king of the Amorites, saying: (22) 'Let me pass through thy land; we will not turn aside into field, or into vineyard; we will not drink of the water of the wells; we will go by the king's highway, until we have passed thy border.' (23) And Sihon would not suffer Israel to pass through his border; but Sihon gathered all his people together, and went out against Israel into the wilderness, and came to Jahaz; and he fought against Israel. (24) And Israel smote him with the edge of the sword, and possessed his land from the Arnon unto the Jabbok, even unto the children of Ammon; for the border of the children of Ammon was strong. (25) And Israel took all these cities; and Israel dwelt in all the cities of the Amorites, in Heshbon, and in all the towns thereof. (26) For Heshbon was the city of Sihon the king of the Amorites, who had fought against the former king of Moab, and taken all his land out of his hand, even unto the Arnon.

(כא) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. (כב) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. (כג) וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כׇּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. (כד) וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן. (כה) וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכׇל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכׇל בְּנֹתֶיהָ. (כו) כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כׇּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן.

Bemidbar 33:51-56במדבר ל״ג:נ״א-נ״ו

(51) 'Speak unto the children of Israel, and say unto them: When ye pass over the Jordan into the land of Canaan, (52) then ye shall drive out all the inhabitants of the land from before you, and destroy all their figured stones, and destroy all their molten images, and demolish all their high places. (53) And ye shall drive out the inhabitants of the land, and dwell therein; for unto you haveI given the land to possess it. (54) And ye shall inherit the land by lot according to your families — to the more ye shall give the more inheritance, and to the fewer thou shalt give the less inheritance; wheresoever the lot falleth to any man, that shall be his; according to the tribes of your fathers shall ye inherit. (55) But if ye will not drive out the inhabitants of the land from before you, then shall those that ye let remain of them be as thorns in your eyes, and as pricks in your sides, and they shall harass you in the land wherein ye dwell. (56) And it shall come to pass, that as I thought to do unto them, so will I do unto you.

(נא) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. (נב) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כׇּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כׇּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כׇּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כׇּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. (נג) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. (נד) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ. (נה) וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. (נו) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

Devarim 2:24-36דברים ב׳:כ״ד-ל״ו

(24) Rise ye up, take your journey, and pass over the valley of Arnon; behold, I have given into thy hand Sihon the Amorite, king of Heshbon, and his land; begin to possess it, and contend with him in battle. (25) This day will I begin to put the dread of thee and the fear of thee upon the peoples that are under the whole heaven, who, when they hear the report of thee, shall tremble, and be in anguish because of thee.' (26) And I sent messengers out of the wilderness of Kedemoth unto Sihon king of Heshbon with words of peace, saying: (27) 'Let me pass through thy land; I will go along by the highway, I will neither turn unto the right hand nor to the left. (28) Thou shalt sell me food for money, that I may eat; and give me water for money, that I may drink; only let me pass through on my feet; (29) as the children of Esau that dwell in Seir, and the Moabites that dwell in Ar, did unto me; until I shall pass over the Jordan into the land which the Lord our God giveth us.' (30) But Sihon king of Heshbon would not let us pass by him; for the Lord thy God hardened his spirit, and made his heart obstinate, that He might deliver him into thy hand, as appeareth this day. (31) And the Lord said unto me: 'Behold, I have begun to deliver up Sihon and his land before thee; begin to possess his land.' (32) Then Sihon came out against us, he and all his people, unto battle at Jahaz. (33) And the Lord our God delivered him up before us; and we smote him, and his sons, and all his people. (34) And we took all his cities at that time, and utterly destroyed every city, the men, and the women, and the little ones; we left none remaining; (35) only the cattle we took for a prey unto ourselves, with the spoil of the cities which we had taken. (36) From Aroer, which is on the edge of the valley of Arnon, and from the city that is in the valley, even unto Gilead, there was not a city too high for us: the Lord our God delivered up all before us.

(כד) קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה. (כה) הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ. (כו) וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר. (כז) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול. (כח) אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. (כט) כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. (ל) וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה י"י אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה. (לא) וַיֹּאמֶר י"י אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ. (לב) וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכׇל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה. (לג) וַיִּתְּנֵהוּ י"י אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָו וְאֶת כׇּל עַמּוֹ. (לד) וַנִּלְכֹּד אֶת כׇּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת כׇּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד. (לה) רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ. (לו) מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל וְעַד הַגִּלְעָד לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ אֶת הַכֹּל נָתַן י"י אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ.

Devarim 7:1-6דברים ז׳:א׳-ו׳

(1) When the Lord thy God shall bring thee into the land whither thou goest to possess it, and shall cast out many nations before thee, the Hittite, and the Girgashite, and the Amorite, and the Canaanite, and the Perizzite, and the Hivite, and the Jebusite, seven nations greater and mightier than thou; (2) and when the Lord thy God shall deliver them up before thee, and thou shalt smite them; then thou shalt utterly destroy them; thou shalt make no covenant with them, nor show mercy unto them; (3) neither shalt thou make marriages with them: thy daughter thou shalt not give unto his son, nor his daughter shalt thou take unto thy son. (4) For he will turn away thy son from following Me, that they may serve other gods; so will the anger of the Lord be kindled against you, and He will destroy thee quickly. (5) But thus shall ye deal with them: ye shall break down their altars, and dash in pieces their pillars, and hew down their Asherim, and burn their graven images with fire. (6) For thou art a holy people unto the Lord thy God: the Lord thy God hath chosen thee to be His own treasure, out of all peoples that are upon the face of the earth.

(א) כִּי יְבִיאֲךָ י"י אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. (ב) וּנְתָנָם י"י אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחׇנֵּם. (ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. (ד) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף י"י בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר. (ה) כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ. (ו) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי"י אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר י"י אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

Devarim 20:10-18דברים כ׳:י׳-י״ח

(10) When thou drawest nigh unto a city to fight against it, then proclaim peace unto it. (11) And it shall be, if it make thee answer of peace, and open unto thee, then it shall be, that all the people that are found therein shall become tributary unto thee, and shall serve thee. (12) And if it will make no peace with thee, but will make war against thee, then thou shalt besiege it. (13) And when the Lord thy God delivereth it into thy hand, thou shalt smite every male thereof with the edge of the sword; (14) but the women, and the little ones, and the cattle, and all that is in the city, even all the spoil thereof, shalt thou take for a prey unto thyself; and thou shalt eat the spoil of thine enemies, which the Lord thy God hath given thee. (15) Thus shalt thou do unto all the cities which are very far off from thee, which are not of the cities of these nations. (16) Howbeit of the cities of these peoples, that the Lord thy God giveth thee for an inheritance, thou shalt save alive nothing that breatheth, (17) but thou shalt utterly destroy them: the Hittite, and the Amorite, theCanaanite, and the Perizzite, the Hivite, and the Jebusite; as the Lord thy God hath commanded thee; (18) that they teach you not to do after all their abominations, which they have done unto their gods, and so ye sin against the Lord your God.

(י) כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. (יא) וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כׇּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ. (יב) וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ. (יג) וּנְתָנָהּ י"י אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כׇּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב. (יד) רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כׇּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן י"י אֱלֹהֶיךָ לָךְ. (טו) כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכׇל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה. (טז) רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כׇּל נְשָׁמָה. (יז) כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ י"י אֱלֹהֶיךָ. (יח) לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַי"י אֱלֹהֵיכֶם.

Yehoshua 6:21-23יהושע ו׳:כ״א-כ״ג

(21) And they utterly destroyed all that was in the city, both man and woman, both young and old, and ox, and sheep, and ass, with the edge of the sword. (22) And Joshua said unto the two men that had spied out the land: 'Go into the harlot's house, and bring out thence the woman, and all that she hath, as ye swore unto her.' (23) And the young men the spies went in, and brought out Rahab, and her father, and her mother, and her brethren, and all that she had, all her kindred also they brought out; and they set them without the camp of Israel.

(כא) וַיַּחֲרִימוּ אֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב. (כב) וְלִשְׁנַיִם הָאֲנָשִׁים הַמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ אָמַר יְהוֹשֻׁעַ בֹּאוּ בֵּית הָאִשָּׁה הַזּוֹנָה וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לָהּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם לָהּ. (כג) וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת רָחָב וְאֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְאֶת אַחֶיהָ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כׇּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל.

Yehoshua 9יהושע ט׳

(1) And it came to pass, when all the kings that were beyond the Jordan, in the hill-country, and in the Lowland, and on all the shore of the Great Sea in front of Lebanon, the Hittite, and the Amorite, the Canaanite, thePerizzite, the Hivite, and the Jebusite, heard thereof, (2) that they gathered themselves together, to fight with Joshua and with Israel, with one accord. (3) But when the inhabitants of Gibeon heard what Joshua had done unto Jericho and to Ai, (4) they also did work wilily, and went and made as if they had been ambassadors, and took old sacks upon their asses, and wine skins, worn and rent and patched up; (5) and worn shoes and clouted upon their feet, and worn garments upon them; and all the bread of their provision was dry and was become crumbs. (6) And they went to Joshua unto the camp at Gilgal, and said unto him, and to the men of Israel: 'We are come from a far country; now therefore make ye a covenant with us.' (7) And the men of Israel said unto the Hivites: 'Peradventure ye dwell among us; and how shall we make a covenant with you?' (8) And they said unto Joshua: 'We are thy servants.' And Joshua said unto them: 'Who are ye? and from whence come ye?' (9) And they said unto him: 'From a very far country thy servants are come because of the name of the Lord thy God; for we have heard the fame of Him, and all that He did in Egypt, (10) and all that He did to the two kings of the Amorites, that were beyond the Jordan, to Sihon king of Heshbon, and to Og king of Bashan, who was at Ashtaroth. (11) And our elders and all the inhabitants of our country spoke to us, saying: Take provision in your hand for the journey, and go to meet them, and say unto them: We are your servants; and now make ye a covenant with us. (12) This our bread we took hot for our provision out of our houses on the day we came forth to go unto you; but now, behold, it is dry, and is become crumbs. (13) And these wine-skins, which we filled, were new; and, behold, they are rent. And these our garments and our shoes are worn by reason of the very long journey.' (14) And the men took of their provision, and asked not counsel at the mouth of the Lord. (15) And Joshua made peace with them, and made a covenant with them, to let them live; and the princes of the congregation swore unto them. (16) And it came to pass at the end of three days after they had made a covenant with them, that they heard that they were their neighbours, and that they dwelt among them. (17) And the children of Israel journeyed, and came unto their cities on the third day. Now their cities were Gibeon, and Chephirah, and Beeroth, and Kiriath-jearim. (18) And the children of Israel smote them not, because the princes of the congregation had sworn unto them by the Lord, the God of Israel. And all the congregation murmured against the princes. (19) But all the princes said unto all the congregation: 'We have sworn unto them by the Lord, the God of Israel; now therefore we may not touch them. (20) This we will do to them, and let them live; lest wrath be upon us, because of the oath which we swore unto them.' (21) And the princes said concerning them: 'Let them live'; so they became hewers of wood and drawers of water unto all the congregation, as the princes had spoken concerning them. (22) And Joshua called for them, and he spoke unto them, saying: 'Wherefore have ye beguiled us, saying: We are very far from you, when ye dwell among us? (23) Now therefore ye are cursed, and there shall never fail to be of you bondmen, both hewers of wood and drawers of water for the house ofmy God.' (24) And they answered Joshua, and said: 'Because it was certainly told thy servants, how that the Lord thy God commanded His servant Moses to give you all the land, and to destroy all the inhabitants of the land from before you; therefore we were sore afraid for our lives because of you, and have done this thing. (25) And now, behold, we are in thy hand: as it seemeth good and right unto thee to do unto us, do.' (26) And so did he unto them, and delivered them out of the hand of the children of Israel, that they slew them not. (27) And Joshua made them that day hewers of wood and drawers of water for the congregation, and for the altar of the Lord, unto this day, in the place which He should choose.

(א) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. (ב) וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד. (ג) וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי. (ד) וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעׇרְמָה וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים. (ה) וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים. (ו) וַיֵּלְכוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית. (ז) [וַיֹּאמֶר] (ויאמרו) אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַחִוִּי אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ [אֶכְרָת ] (אכרות)לְךָ בְרִית. (ח) וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ. (ט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם י"י אֱלֹהֶיךָ כִּי שָׁמַעְנוּ שׇׁמְעוֹ וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם. (י) וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּעַשְׁתָּרוֹת. (יא) וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ וְכׇל יֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ לֵאמֹר קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ וּלְכוּ לִקְרָאתָם וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵיהֶם עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית. (יב) זֶה לַחְמֵנוּ חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ בְּיוֹם צֵאתֵנוּ לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים. (יג) וְאֵלֶּה נֹאדוֹת הַיַּיִן אֲשֶׁר מִלֵּאנוּ חֲדָשִׁים וְהִנֵּה הִתְבַּקָּעוּ וְאֵלֶּה שַׂלְמוֹתֵינוּ וּנְעָלֵינוּ בָּלוּ מֵרֹב הַדֶּרֶךְ מְאֹד. (יד) וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם וְאֶת פִּי י"י לֹא שָׁאָלוּ. (טו) וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה. (טז) וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית וַיִּשְׁמְעוּ כִּי קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים. (יז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים. (יח) וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּי"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כׇל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים. (יט) וַיֹּאמְרוּ כׇל הַנְּשִׂיאִים אֶל כׇּל הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּי"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם. (כ) זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם וְהַחֲיֵה אוֹתָם וְלֹא יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף עַל הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם. (כא) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים יִחְיוּ וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְכׇל הָעֵדָה כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם הַנְּשִׂיאִים. (כב) וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד וְאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים. (כג) וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי. (כד) וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה י"י אֱלֹהֶיךָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ לָתֵת לָכֶם אֶת כׇּל הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת כׇּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. (כה) וְעַתָּה הִנְנוּ בְיָדֶךָ כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עֲשֵׂה. (כו) וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא הֲרָגוּם. (כז) וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח י"י עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר.

Yehoshua 11:19-20יהושע י״א:י״ט-כ׳

(19) There was not a city that made peace with the children of Israel, save the Hivites the inhabitants of Gibeon; they took all in battle. (20) For it was of the Lord to harden their hearts, to come against Israel in battle, that they might be utterly destroyed, that they might have no favour, but that they might be destroyed, as the Lord commanded Moses.

(יט) לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה. (כ) כִּי מֵאֵת י"י הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶת מֹשֶׁה.

Shofetim 1:27-36שופטים א׳:כ״ז-ל״ו

(27) And Manasseh did not drive out the inhabitants of Beth-shean and its towns, nor of Taanach and its towns, nor the inhabitants of Dor and its towns, nor the inhabitants of Ibleam and its towns, nor the inhabitants of Megiddo and its towns; but the Canaanites were resolved to dwell in that land. (28) And it came to pass, when Israel was waxen strong, that they put the Canaanites to task-work, but did in no wise drive them out. (29) And Ephraim drove not out the Canaanites that dwelt in Gezer; but the Canaanites dwelt in Gezer among them. (30) Zebulun drove not out the inhabitants of Kitron, nor the: inhabitants of Nahalol; but the Canaanites dwelt among them, and became tributary. (31) Asher drove not out the inhabitants of Acco, nor the inhabitants of Zidon, nor of Ahlab, nor of Achzib, nor of Helbah, nor of Aphik, nor of Rehob; (32) but the Asherites dwelt among the Canaanites, the inhabitants of the land; for they did not drive them out. (33) Naphtali drove not out the inhabitants of Beth-shemesh, nor the inhabitants of Beth-anath; but he dwelt among the Canaanites, the inhabitants of the land; nevertheless the inhabitants of Beth-shemesh and of Beth-anath became tributary unto them. (34) And the Amorites forced the children of Dan into the hill-country; for they would not suffer them to come down to the valley. (35) But the Amorites were resolved to dwell in Harheres, in Aijalon, and in Shaalbim; yet the hand of the house of Joseph prevailed, so that they became tributary. (36) And the border of the Amorites was from the ascent of Akrabbim, from Sela, and upward.

(כז) וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת [יוֹשְׁבֵי] (יושב) דוֹר וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי יִבְלְעָם וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת. (כח) וַיְהִי כִּי חָזַק יִשְׂרָאֵל וַיָּשֶׂם אֶת הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵישׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ. (כט) וְאֶפְרַיִם לֹא הוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ בְּגָזֶר. (ל) זְבוּלֻן לֹא הוֹרִישׁ אֶת יוֹשְׁבֵי קִטְרוֹן וְאֶת יוֹשְׁבֵי נַהֲלֹל וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ וַיִּהְיוּ לָמַס. (לא) אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאֶת אַחְלָב וְאֶת אַכְזִיב וְאֶת חֶלְבָּה וְאֶת אֲפִיק וְאֶת רְחֹב. (לב) וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי לֹא הוֹרִישׁוֹ. (לג) נַפְתָּלִי לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי בֵית שֶׁמֶשׁ וְאֶת יֹשְׁבֵי בֵית עֲנָת וַיֵּשֶׁב בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֵי בֵית שֶׁמֶשׁ וּבֵית עֲנָת הָיוּ לָהֶם לָמַס. (לד) וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת בְּנֵי דָן הָהָרָה כִּי לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק. (לה) וַיּוֹאֶל הָאֱמֹרִי לָשֶׁבֶת בְּהַר חֶרֶס בְּאַיָּלוֹן וּבְשַׁעַלְבִים וַתִּכְבַּד יַד בֵּית יוֹסֵף וַיִּהְיוּ לָמַס. (לו) וּגְבוּל הָאֱמֹרִי מִמַּעֲלֵה עַקְרַבִּים מֵהַסֶּלַע וָמָעְלָה.

Shofetim 2:1-5שופטים ב׳:א׳-ה׳

(1) And the angel of the Lord came up from Gilgal to Bochim. And he said: '...I made you to go up out of Egypt, and have brought you unto the land which I swore unto your fathers; and I said: I will never break My covenant with you; (2) and ye shall make no covenant with the inhabitants of this land; ye shall break down their altars; but ye have not hearkened unto My voice; what is this ye have done? (3) Wherefore I also said: I will not drive them out from before you; but they shall be unto you as snares, and their gods shall be a trap unto you.' (4) And it came to pass, when the angel of the Lord spoke these words unto all the children of Israel, that the people lifted up their voice, and wept. (5) And they called the name of that place Bochim; and they sacrificed there unto the Lord.

(א) וַיַּעַל מַלְאַךְ י"י מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם. (ב) וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם. (ג) וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ. (ד) וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ י"י אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ. (ה) וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים וַיִּזְבְּחוּ שָׁם לַי"י.

Melakhim I 9:20-21מלכים א׳ ט׳:כ׳-כ״א

(20) All the people that were left of the Amorites, the Hittites, the Perizzites, the Hivites, and the Jebusites, who were not of the children of Israel; (21) even their children that were left after them in the land, whom the children of Israel were not able utterly to destroy, of them did Solomon raise a levy of bond-servants, unto this day.

(כ) כׇּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמֹרִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. (כא) בְּנֵיהֶם אֲשֶׁר נֹתְרוּ אַחֲרֵיהֶם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַחֲרִימָם וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

Sifre Devarim 20ספרי דברים כ׳

פיסקא קצט (י) כי תקרב אל עיר – במלחמת הרשות הכתוב מדבר... פיסקא ר (יא) והיה אם שלום תענך – יכול אפילו מקצתן? תלמוד לומר: ופתחה לך, כולה ולא מקצתה. והיה כל העם הנמצא בה – לרבות כנענים שבתוכה. יהיו לך למס ועבדוך – אמרו מקבלים עלינו מסים ולא שעבוד, שעבוד ולא מסים, אין שומעים להם עד שיקבלו עליהם זו וזו... פיסקא רב (יח) למען לא ילמדו אתכם לעשות – מלמד שאם עושים תשובה אין נהרגים. וחטאתם לה' אלהיכם – אם לא עשיתם כל האמור בענין נקראים חטאים לה'. (סליק פיסקא)

Yerushalmi Sheviit 6:1ירושלמי שביעית ו׳:א׳

דאמר רבי שמואל שלש פרסטיניות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה להפנות יפנה להשלים ישלים לעשות מלחמה יעשה גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי (מלכים ב יח) עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם זו אפריקי גבעונים השלימו (יהושוע י) וכי השלימו יושבי גבעון את ארץ ישראל שלושים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו.

Bavli Sotah 35bבבלי סוטה ל״ה:

ת"ר כיצד כתבו ישראל את התורה רבי יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה שנאמר {דברים כ"ז:ח'} וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגו' ואחר כך סדו אותן בסיד אמר לו רבי שמעון לדבריך היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת שהיה להן ללמד ולא למדו ר' שמעון אומר על גבי סיד כתבוה וכתבו להן למטה {דברים כ':י"ח} למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו' הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן אמר רבא בר שילא מ"ט דרבי שמעון דכתיב {ישעיהו ל"ג:י"ב} והיו עמים משרפות סיד על עסקי סיד ור' יהודה כי סיד מה סיד אין לו תקנה אלא שריפה אף אותם הכותים אין להם תקנה אלא שריפה כמאן אזלא הא דתניא {דברים כ"א:י'} ושבית שביו לרבות כנענים שבחוצה לארץ שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן, כמאן? כר' שמעון.

Bavli Gittin 46aבבלי גיטין מ״ו.

רבי יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר ושלא ידעו בו רבים יחזיר: אמר רבי יהושע בן לוי מ"ט דר' יהודה דכתיב {יהושע ט':י"ח} ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ורבנן התם מי חלה שבועה עילוייהו כלל כיון דאמרו להו מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילה שבועה עילוייהו כלל והאי דלא קטלינהו משום קדושת השם.

Vayikra Rabbah 17:6ויקרא רבה י״ז:ו׳

וּכְתִיב: וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, תָּנֵי רַבִּי חִיָּא וְכִי בְּשׂוֹרָה הִיא לָהֶם שֶׁנְּגָעִים בָּאִים עֲלֵיהֶם. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כְּנַעֲנִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּאִים עֲלֵיהֶם עָמְדוּ וְהִטְמִינוּ מָמוֹנָם בַּבָּתִּים וּבַשָּׂדוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי הִבְטַחְתִּי לַאֲבוֹתֵיהֶם שֶׁאֲנִי מַכְנִיס אֶת בְּנֵיהֶם לְאֶרֶץ מְלֵאָה כָּל טוּב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, יא): וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב, מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מְגָרֶה נְגָעִים בְּבֵיתוֹ וְהוּא סוֹתְרוֹ וּמוֹצֵא בּוֹ סִימָא. וְכִי מִי בָּא וְאוֹמֵר לַכְּנַעֲנִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נַחְמָן שָׁלשׁ פְּרוֹזְדִּיגְמָאוֹת שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֶצְלָם, הָרוֹצֶה לְפַנּוֹת יְפַנֶּה, לְהַשְׁלִים יַשְׁלִים, לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה יַעֲשֶׂה. גִּרְגָּשִׁי עָמַד [ופנה] מֵאֵלָיו, לְפִיכָךְ נִתְּנָה לוֹ אֶרֶץ יָפָה כְּאַרְצוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה לו, יז): עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם, זוֹ אַפְרִיקֵי. גִּבְעוֹנִים הִשְׁלִימוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע י, א): וְכִי הִשְׁלִימוּ ישְׁבֵי גִבְעוֹן. שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים עָשׂוּ מִלְחָמָה וְנָפָלוּ.

Pesikta DeRav Kahana 13:5פסיקתא דרב כהנא י״ג:ה׳

דברי ירמיהו (ה) ר' שמואל בר נחמן פתח אם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם וג' (במדבר לג נה) אמ' הק' לישר' אני אמרתי לכם כי החרם תחרימם החתי והאמרי (דברים כ יז) ואתם לא עשיתם כן אלא ואת רחב הזונה ואת בית אביה ואת כל אשר לה החיה יהושע (יהושע ו כה) הרי ירמיה בא מבני בניה של רחב הזונה ועוש' לכם דברים של סיכים בעיניכם ולצנינים בצידכם לפיכך צריך הכת' דברי ירמיהו (ירמיה א א).

Devarim Rabbah (Vilna) 5:13-14דברים רבה (וילנא) ה׳:י״ג-י״ד

(יג) דָּבָר אַחֵר, וְתִגְזַר אֹמֶר, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי כָּל מַה שֶּׁגָּזַר משֶׁה הִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ, כֵּיצַד לֹא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁבֹּר אֶת הַלּוּחוֹת, הָלַךְ משֶׁה וְשִׁבְּרָן מֵעַצְמוֹ, וּמִנַּיִן שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ, דִּכְתִיב (שמות לד, א): אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ, יְיַשֵּׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ שֶׁיִּלָּחֵם עִם סִיחוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ב, כד): וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה, וְהוּא לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא (דברים ב, כו): וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים וגו', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ אָמַרְתִּי לְךָ לְהִלָּחֵם עִמּוֹ, וְאַתָּה פָּתַחְתָּ בְּשָׁלוֹם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְקַיֵּם גְּזֵרָתְךָ, כָּל מִלְחָמָה שֶׁיְהוּ הוֹלְכִים לֹא יְהוּ פּוֹתְחִים אֶלָּא בְּשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תִקְרַב אֶל עִיר וגו'. (יד) מִי קִיֵּם הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת, יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מֶה עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ, הָיָה פּוֹרֵשׂ דִּאַטְגָּמָא בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִכְבּשׁ, וְהָיָה כָּתוּב בָּהּ מִי שֶׁמְבַקֵּשׁ לֵילֵךְ יֵלֵךְ לוֹ, וּמִי שֶׁמְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה, וּמִי שֶׁיְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה, יַעֲשֶׂה, מֶה עָשָׂה הַגִּרְגָּשִׁי, פָּנָה וְהָלַךְ לוֹ מִלִּפְנֵיהֶן, וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶרֶץ יָפָה כְּאַרְצוֹ, זוֹ אַפְרִיקֵי. הַגִּבְעוֹנִים שֶׁהִשְׁלִימוּ, עָשָׂה לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם, אֲבָל שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים שֶׁבָּאוּ לְהִלָּחֵם עִמּוֹ, הִפִּילָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיָדוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ג, ג): וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד.

Tanchuma Shofetim 19תנחומא שפטים י״ט

(יט) וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. אָמַר רַבִּי לֵוִי, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ. וְאֵלּוּ הֵן, כְּתִיב: פּוֹקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים (שמות לד, ז). וּמֹשֶׁה אָמַר, לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים (דברים כד, טז). וּמִנַּיִן שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה, לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וְגוֹ' (מל"ב יד, ו). וְהַשְּׁנִיָּה, כְּשֶׁשָּׁבַר הַלּוּחוֹת. וְאַחַת, בִּימֵי סִיחוֹן וְעוֹג. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֵךְ הִלָּחֵם עִמּוֹ, סְכוֹר אַמַּת הַמַּיִם שֶׁלּוֹ. וּמֹשֶׁה לֹא עָשָׂה כֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים (דברים ב, כו). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, עָשִׂיתָ כָּרָאוּי, שֶׁאֲנִי מַסְכִּים עַל יָדְךָ. לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם, כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם, בְּשָׁלוֹם אֵין כְּתִיב כָּאן שֶׁיִּהְיוּ יוֹצְאִין לְשָׁלוֹם וְנִכְנָסִין בְּשָׁלוֹם. שֶׁאַבְנֵר וְאַבְשָׁלוֹם שֶׁכָּתוּב בָּהֶם בְּשָׁלוֹם, לֹא חָזְרוּ. וּמֹשֶׁה שֶׁאָמַר לֵיהּ יִתְרוֹ לְךָ לְשָׁלוֹם (שמות ד, יח), הָלַךְ וְחָזַר. דָּבָר אַחֵר, וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם, מְדַבֵּר בְּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁפּוֹתֵחַ לָהֶם לְשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם (זכריה ט, י). וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ, שֶׁהֵם כּוֹפְתִים אֶת עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה (ישעיה ב, ד). וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָּהּ יִהְיוּ לְךָ לְמַס וַעֲבָדוּךָ, שֶׁיִּהְיוּ מְבִיאִין לוֹ דּוֹרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם (תהלים סח, לב), שֶׁהֵם חָשִׁים וּבָאִים בְּמִנְחָתָם. כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו לֵאלֹהִים (שם), שֶׁהֵן רָצִים וּבָאִים בְּמִנְחָתָם. וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ, רוּחַ חֲזָזִית נִכְנֶסֶת בָּהֶם וְהֵם מוֹרְדִין בְּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. מִיָּד הוֹרְגָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע (ישעיה יא, ד). וְאֵין מְשַׁיֵּר אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר (דברים לב יב).

Rashi Bemidbar 21:22רש״י במדבר כ״א:כ״ב

אעברה בארצך LET ME PASS THROUGH THY LAND – Although they had not been bidden to open the negotiations with them by an offer of peace yet they first sought peace of them (cf. Tanchuma).

אעברה בארצך – אף על פי שלא נצטוו לפתוח להם בשלום בקשו שלום.

Rashi Devarim 20:10-18רש״י דברים כ׳:י׳-י״ח

(10) כי תקרב אל עיר WHEN THOU APPROACHEST UNTO A CITY [TO FIGHT AGAINST IT] – Scripture is speaking of a war which is not obligatory upon them (as was the war against the seven nations of Canaan, referred to in v. 16), as it is distinctly stated in this section (v. 15) "Thus thou shalt do unto all the cities which are very far [from thee]" etc. (Sifrei Devarim 199:1). (11) כל העם הנמצא בה ALL THE PEOPLE THAT IS FOUND THEREIN [SHALL BE TRIBUTARIES] – all: even if you find in it persons belonging to the seven nations which you have been commanded to exterminate, you are allowed to keep them alive (Sifrei Devarim 200:2). למס ועבדוך [ALL THE PEOPLE … SHALL BE] TRIBUTARIES [UNTO THEE], AND THEY SHALL SERVE THEE – You must not accept their surrender until they take upon themselves both the payment of tribute and servitude (one alone is not sufficient) (Sifrei Devarim 200:3). (12) ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה – Scripture tells you that if it does not make peace with you it will in the end make war against you (attack you) — if you leave it alone and go away (Sifrei Devarim 200:4). (The translation therefore is: AND IF IT WILL MAKE NO PEACE WITH THEE. IT WILL WAR AGAINST THEE). וצרת עליה THEN THOU SHALT BESIEGE IT – This implies that you are entitled even to starve it out, to make it suffer thirst and to kill it (the inhabitants) by mortal diseases (Sifrei Devarim 200:5). (13) ונתנה ה' אלהיך בידך means THEN THE LORD THY GOD WILL GIVE IT INTO THY HANDS – if you have done all that is prescribed in this section the Lord will in the end give it into your hands (Sifrei Devarim 200:6). (14) והטף AND THE LITTLE ONES [… SHALT THOU TAKE UNTO THYSELF] – the male children, too. But how am I to understand (v. 13) "and thou shalt smite every male thereof"? As referring to the male adults (Sifrei Devarim 200:7). (17) כאשר צוך [BUT THOU SHALT DOOM THEM TO DESTRUCTION: THE HITTITES, … AND THE JEBUSITES,] AS [THE LORD THY GOD] HATH COMMANDED THEE — The words: "as God hath commanded thee" are intended to include the Girgashites (the seventh nation that is not mentioned here) (Sifrei Devarim 201:4). (18) למען אשר לא ילמדו [BUT THOU SHALT DOOM THEM TO DESTRUCTION …] THAT THEY TEACH YOU NOT TO DO [AFTER THEIR ABOMINATIONS] – Consequently if they repent of their abominations and wish to become proselytes you are allowed to accept them as such (Sifrei Devarim 202:1).

(י) כי תקרב אל עיר – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בעניין: כן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו׳ (דברים כ׳:ט״ו). (יא) כל העם הנמצא – אפילו אתה מוצא בה משבעת האומות שנצטוית להחרימם, אתה רשאי לקיימם. למס ועבדוך – עד שיקבלו עליהם מס ושיעבוד. (יב) ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה – הכתוב מבשרך שאם לא תשלים עמך, סופה להלחם בך, אם תניחנה ותלך. וצרת עליה – אף להרעיבה ולהצמיאה ולהמיתם מיתת תחלואים. (יג) ונתנה י״י אלהיך בידך – אם עשית כל האמור בעניין, סוף שי״י נותנה בידך. (יד) והטף – אף טף של זכרים. ומה אני מקיים והכית את כל זכורה (דברים כ׳:י״ג) – בגדולים. (טו) [ממך מאד – חוץ מכל גבולך והלאה, היינו מאד. לפי שגלוי לפניו שגרגשי יפנה מקומו, הוציאו ממניין והזכירו ברמז.] (יז) כאשר צוך – לרבות הגרגשי. (יח) למען אשר לא ילמדו אתכם – הא אם עשו תשובה ומתגיירים, אתה רשאי לקבלם.

Rashi Sotah 35bרש״י סוטה ל״ה:

וכתבו מלמטה - בסוף הדף למען אשר לא ילמדו עוד וגו' לעיל מיניה כתיב כי החרם תחרימם ודבר זה כתבו למטה להודיע לשבעה אומות היושבים חוץ מגבולי ישראל שלא נצטוו להחרימם אלא אותן שבתוך גבולם נצטוו להחרים כדי שלא ילמדו אותנו מעשיהם המקולקלים אבל אתם היושבים חוצה לה אם אתם חוזרין בתשובה נקבל אתכם ושבתוכה אין מקבלין שמחמת יראה עושין וה"ג לה בהדיא בתוספתא (פ"ח) אם אתם חוזרין בכם אנו מקבלים אתכם.

R. Yosef Kara Yehoshua 9:4-8ר׳ יוסף קרא יהושע ט׳:ד׳-ח׳

(ד) ויעשו גם (הם) {המה} בערמה – כש׳ אבל יש עליו תשובה, אם מצאת שלכד יהושע את שניהם בערמה יריחו ועי אז היה הדבר נשמע לאוזן ומתקבל, אבל כשאתה מפרידם זו מזו שיחתה את בעצמך את דבריך, לכן טול לך טעם שווה בשניהם, וכן תפרש, ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה, מעשה שעשה יהושע שלא השאיר בהם כל נשמה, ויעשו גם המה מעשה כדי להציל את נפשם, וישלימו את בנ״י ויעבדום, ושמא תאמר האיך השלים יהושע עמהן, ועובר על מה שכתוב לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז) לכך בא הכתוב להשיב תשובה עליו כי בערמה עשו להם שלא הכיר בהם יהושע וכל ישראל כי בקרבו הם יושבים. ומדרש אגדה יש ויעשו גם המה בערמה, כאן למדך הכת׳ שכבר עשו אחרים כן בימי משה ונתנם לחוטבי עצים ושואבי מים דכת׳ מחוטב עציך עד שואב מימיך (דברים כ״ט:י׳). (ו) מארץ רחוקה באנו – אנו מאותן הערים שאתם מצווין עליהם להשלים עמם ולא להחרימם אם משלימים עמכם, הה״ד כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאוד (דברים כ׳:י״ד) ואנו מארץ רחוקה מאד באנו. (ז) אולי בקרבי אתה יושב – מאותם שכת׳ בהן לא תכרות להם ברית ולא תחנם (דברים ז׳:ב׳) לא ישבו בארצך וגו׳ (שמות כ״ג:ל״ג) ואיך אכרות לך ברית. (ח) עבדיך אנחנו – מאותם הערים הרחוקות שכת׳ בהן והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיה לך למס ועבדוך (דברים ה׳:י״א) וזהו פתרונו של עבדיך אנחנו. מי אתם – מאיזו אומה אתם. ומאין תבואו – ומאיזה מקום אתם. אחר שאמרו לו ליהושע מארץ רחוקה באנו מן הערים שאתם מותרים להשלים עמהם מה צורך שוב לומר להם מה אתם? ישלים עמהם לאלתר, אלא כיון שאמרו לו מארץ רחוקה באנו אמר להם יהושע מאיזה עם אתם ומהו שם מקומכם שאבדוק אחריו אם יש כאן שום אדם שמכיר אתכם ואת מקומכם ויאמנו דבריכם ולא תמותו, ואם היו משיבין חיוי אנחנו ומקומינו גבעון והכפירה נמצאו את עצמן הם מחייבין.

R. Yosef Kara Yehoshua 11:20ר׳ יוסף קרא יהושע י״א:כ׳

לבלתי היות להם תחנה – שלא לחוננם, שאילו היו משלימין עמהם לא היו נלחמים והיו מרחמין עליהם.

Rashbam Devarim 20:16רשב״ם דברים כ׳:ט״ז

לא תחיה כל נשמה DO NOT LET A SOUL REMAIN ALIVE: [Regarding wars against the seven nations that inhabit Canaan:] When you come to fight against them, do not offer them terms of peace, as I explained (20:10) that you should do [when making war] with other peoples. But if, before you go to [battle] against them, they come to you of their own volition to be your slaves, as the Gibeonites did (Josh 9), you are allowed to let them live.

לא תחיה כל נשמה – כשתבא להלחם עליהם, לא תקרא להם לשלום, כמו שפרשתי לך בשאר אומות (דברים כ':י'). אבל אם יבאו אליך מדעתם להיות עבדיך, קודם שתלך עליהם, כמו הגבעונים, יכול אתה להחיותם.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 23:32אבן עזרא שמות פירוש ראשון כ״ג:ל״ב

וטעם לא תכרת להם – כי אני אגרשם מעט מעט עד כלותם. ובין כך וכך לא תכרות להם אתה ברית להחיותם. וטעם ולאלהיהם – אם אמרו נתן לכם הארץ על מנת שלא תהרסו או תשברו מצבות אלהינו. ומה שיכלת להרגם, הרג. ומה שלא תוכל להרוג, כי אם לגרש, גרש.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 2:29ר׳ יוסף בכור שור דברים ב׳:כ״ט

כאשר עשו לי בני עשו – שאף על פי שלא הניחני לעבור בעריהם, הניחו לעבור ולסבב דרך גבולם, וכן המואבים. ולפי שרוב ארץ סיחון היתה מארץ עמון ומואב (במדבר כ"א:כ"ו) ולא מארץ ישראל, קראו לו לשלום. אבל לעוג שהיה מחזיק מארץ רפאים שהיא מארץ ישראל, לא קראו לו לשלום. [כמו שמפרש בשופטים ושוטרים (דברים כ:י-י"ח), שאין קוראין {לשלום} לז' אומות. ואפילו לסיחון לא קראו לשלום אלא על ארץ עמון ומואב, ובלבד שישיב להם ארץ האמורי אשר לו, ולכך לא הניחם לעבור כלל, שהיו רוצים לקחת קצת ארצו. ועל ארץ עמון ומואב אמרו אעברה בארצך (במדבר כ"א:כ"ב), כלומר: בארצך שאין לנו דין בה. הגה"ה.]

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 20:16ר׳ יוסף בכור שור דברים כ׳:ט״ז

מערי העמים האלה – המחזיקים בנחלתך, לא תקרא לשלום ולא תחיה כל נשמה – לא נשים ולא טף. והטעם, לפי שהם אדוקים בעבודה זרה ויחטיאו אותך לי. ואילו העמים, פעם שמונה אותם שבעה אומות, ופעמים ששה, ואותם שאינו מונה כוללם באביהם הכנעני כי שנים עשר היו, דכתיב: וכנען ילד את צידון וכו' (בראשית י':ט"ו) ומונה שם י"א וכתיב: ואחר נפוצו משפחות הכנעני. שאחד נחלק לשנים.

Rambam Sefer HaMitzvot Positive Commandments 190רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה ק״צ

היא שצונו המשפט שנתן לנו במלחמת שאר האומות והיא הנקראת מלחמת הרשות, וזה שאנחנו נצטוינו כשנלחם עמהם שנבטיחם על נפשם לבד אם ישלימו עמנו ויתנו לנו הארצות ונחייבם לתת לנו מסים, ואין שומעין להם עד שיקבלו עליהם את הכל, והוא שיתנו דבר ידוע בכל שנה לפי שיגזור המלך שיהיה העת ההיא, ושיהיו תחת ממשלתו משפילים עצמם ומקטינים והוא ענין. השעבוד, ואם לא ישלימו עמנו נצטוינו להרוג כל זכר הגדולים אשר במדינה ההיא ולקחת כל אשר להם והנשים, והוא אמרו אם לא תשלים עמך וגו'. וזהו כלו נכנס בגדר מלחמת הרשות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בח' מסוטה ובב' מסנהדרין. (שופטים ושוטרים, מלכים פ"ו).

Rambam Hilkhot Melakhim 6:1, 4, 5,רמב״ם הלכות מלכים ו׳:א׳,ד׳, ה׳

הלכה א אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך, קבלו עליהן המס ולא קבלו העבדות או שקבלו העבדות ולא קבלו המס, אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם, והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם, ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם, והמס שיקבלו שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם וממונם, כגון בנין החומות, וחוזק המצודות, ובנין ארמון המלך וכיוצא בו, שנאמר וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה, כל העם הנותר מן האמורי ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד כי הם אנשי המלחמה ועבדיו ושריו ושלישיו ושרי רכבו ופרשיו. הלכה ד ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים, במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.  השגת הראב"ד: אבל שבעה עממין ועמלק וכו'. א"א זה שבוש אלא שיכול לומר השלימו לקבל המצות. הלכה ה שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים, וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה, אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון, לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו, ולא ידעו משפט ישראל ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום, ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה, מפני שכרתו להם ברית, והרי הוא אומר לא תכרות להם ברית, אלא היה דינם שיהיו למס עבדים, והואיל ובטעות נשבעו להן בדין היה שיהרגו על שהטעום לולי חלול השם. השגת הראב"ד: אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון וכו'. א"א כל זה שבוש שלא שלח להם יהושע להשלים אלא עד שלא עברו את הירדן אבל אחר מיכן אין מקבלין אותן.

Radak Yehoshua 9:7רד״ק יהושע ט׳:ז׳

ויאמרו – כן כתיב וקרי ויאמר והכתיב על הפרט והקרי על הכלל, כמו שאמר איש ישראל. אל החוי – מבני חוי היו גבעון והערים הסמוכות להם שהיו בזאת העצה. ובדרש: מה הוא החוי וכי חוים היו? אלא שעשו מעשה חויא פירוש נחש, כלומר שרמו את ישראל כמו הנחש שרמה את חוה. אולי בקרבי אתה יושב – שאם היו יודעין שהם מארץ כנען היו אסורים לכרות להם ברית, שנאמר: לא תכרת להם ברית ולא תחנם, והברית הוא שיהיו בשלום עמם ולא יהיו עבדים להם ומקבלים מצותם וזה אסרה התורה, ואף על פי שכולם אם היו משלימים היו מקבלים אותם, כמו שכתוב: לא הייתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון וגו', מכלל שאם השלימו היו מקבלים אותם כן הוא, אבל בתנאי שיכריתו עבודת גילולים מארצם ושיקבלו עליהם שבע מצוות שהוזהר בהם אדם הראשון, כמו שאמר הכתוב: פן יחטיאו אותך לי, משמע כל זמן שהם בחטא ואינם מקיימים שבע מצוות שחייבים בהם בני נח, אסור להניחם לשבת בארץ, אבל מצווה להחרימם ושלא לחיות מהם נשמה ואם היו משלימים ועוקרים עבודת גילולים ומקבלים שבע מצוות צריך. עוד שיהיו למס ויהיו עובדים לישראל ונכבשים תחת ידיהם, כמו שהוא אומר: יהיו לך למס ועבדוך וכן אמר בשלמה מלך ישראל, כל העם הנותר מן האמורי החתי והפרזי החוי והיבוסי ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה. אם כן מה בין שאר אומות לשבעה עממים? יש ביניהם זה הדבר, כי שאר האומות אם היו עושין מלחמה ולא רצו להשלים היו הורגים כל זכר בהם, והנשים והטף היו בוזזים להם ומחיים אותם לעבדים, אבל בשבע אומות אם לא רצו להשלים היה מצווה שלא לחיות מהם כל נשמה, שנאמר: רק מהעמים לא תחייה כל נשמה. ולכל האומות קוראים להם שלום תחלה, שנאמר: וקראת אליה לשלום ואפילו שבע אומות בכלל חוץ מעמון ומואב, שנאמר: לא תדרוש שלומם וטובתם. אם כן אחר שהשלימו יושבי גבעון למה היו הורגים אותם בני ישראל לולי השבועה? לפי שהטעו אותם וכרתו להם ברית בטעות והיה בדין להרגם, אם לא היה בדבר חלול השם מפני השבועה, כי אף על פי שהיתה השבועה בטעות אם לא יקיימוה היה בדבר חלול השם, כי רבים ישמעו בשבועה ולא ישמעו בטעות ובעת השבועה לא הזכירו תנאי בשבועה, ולפי שהטעו אותם הקשו בעבודתם ולא הניחום שיהיו למס עובד בלבד, אלא שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה. ויש מרבותנו ז"ל שאמרו: כי נדר או שבועה שנעשה ברבים אין לו היתר, ולמדו זה הדבר מדבר הגבעונים שלא הכום בעבור שנשבעו להם. והחולקים עליהם אמרו: כי בדבר הגבעונים לא חלה השבועה עליהם כלל, שהרי מוטעים היו ומה שלא הרגום מפני קידוש השם שיאמרו העולם כמה חמורה עליהם שבועת ה', כי אפילו נעשית בטעות לא יעברו עליה והפסוקים מוכיחים כדברי מי שאמר, כי מפני שנעשית השבועה ברבים אין לו היתר, שהרי אמרו הנשיאים ולא יהיה עלינו קצף על השבועה ואם לא היה בדבר אלא מפני קדוש השם, מה קצף היה בזה? ואמרו רבותינו ז"ל: כי שלושה כתבים שלח יהושע בכניסתן לארץ, שלח להם: מי שרוצה להשלים יבא וישלים. וחזר ושלח להם מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה. וחזר ושלח להם מי שרוצה לפנות יפנה. מי שהאמין בהקב"ה וחרד לדבריו, הלך לו לאפריקי. ואמר בדרש: כי הכנעני הוא שפנה מפני זה זכה להקרא לארץ ישראל ארץ כנען על שמו וזכה לארץ טובה שהיא אפריקי. ויש אומרים: כי הפריזי פנה לפניהם והלך לו. אם כן למה הוצרכו יושבי גבעון להערים וקבלו השלום? לפי שיהושע שלח בכלל לכלם ויושבי גבעון חשבו הלא גם כן שלח ליריחו ולעי להשלים והנה הכה אותם, אולי לא יקיים הבטחתו ליושבי הארץ הזאת ובמרמה הוא שולח להם להשלים, כדי שלא ישמרו מהם, לפיכך עשו גם המה בערמה, ואמרו: כי מארץ רחוקה הם כדי שיכרתו להם ברית.

Chizkuni Devarim 20:16חזקוני דברים כ׳:ט״ז

לא תחיה כל נשמה פן יערערו הנשארים על ירושת קרוביהם והיינו דוקא כשתכנס בארצם להלחם עליהם אבל אם מארצם הם באים אליך בנפש חפצה להיות לך למס ועבדוך בארצך קודם שתלך אתה להלחם עליהם יכול אתה להחיותם. ולפי פירוש זה לא פשעו ישראל כשקבלו את הגבעונים.

Ramban Shemot 23:32רמב״ן שמות כ״ג:ל״ב

לא תכרות להם ולאלהיהם ברית – הזהיר שלא יכרות להם ברית להחיות מהם כל נשמה, ולאלהיהם, יזהיר שלא יכרות להם ברית להניח ע"ז שלהם, אלא שיהרסם וישבר מצבותיהם ויתכן שיאמר שלא יכרות להם ברית ועם אלהיהם כאחת, אלא שיהרסם וישבר מצבותיהם. והכוונה לומר כי בעודם עובדים את אלהיהם לא יכרות להם ברית, אבל אם קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז רשאי הוא לקיימם.

Ramban Bemidbar 21:21רמב״ן במדבר כ״א:כ״א

וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו' אעברה בארצך – אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום לשון רש"י ועוד אבאר בע"ה במקומו (דברים כ':י') כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום חוץ מעמון ומואב אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך" זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה שיהיה מושבם יחד ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה וכן שנוי בספרי (תבא רצט) לתת לך פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך ועוד אמרו רבותינו (במדב"ר ז':ח') בעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה וכן נראה בכתוב שאמר (יהושע כ"ב:י"ט) ואך אם טמאה ארץ אחזתכם וגו' ולא שלחו אל עוג דברי שלום כי הוא כאשר ראה כי הכו את סיחון יצא לקראתם למלחמה.

Ramban Devarim 2:24-34רמב״ן דברים ב׳:כ״ד-ל״ד

(כד) ראה נתתי בידך את סיחן – הדבור הזה הוא האמור למטה (פסוק ל"א) ראה החלותי תת לפניך וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות כי אחרי שיצונו השם החל רש והתגר בו מלחמה לא ישלח לו דברי שלום אעברה בארצך כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחותו לריק ולא תחשוב לומר כי היא המצוה שנצטוינו (להלן כ':י') כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום כי שם כתוב (בפסוק י"א) והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך וכאן אם שמע להם לא היו נוגעים בו כלל אבל פירוש "ואשלח מלאכים" כבר שלחתי מלאכים אבל הקדים דברי השם לבאר כי הקשה ה' אלהיך את רוחו (בפסוק ל') לומר כי הכל סבה מאת השם כי כן אמר לי. (כה) וטעם אחל תת פחדך – כנגד ישראל שייראום כל העמים ואנשי כנען בלב נמס יצאו לקראתם אבל הקשה השם את רוחם לאמר טוב מותנו בחרבם מלהיות להם עבדים כי מה טעם לומר במשה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים והוא לא ילחם רק בשני המלכים האלה אבל היא הבטחה לישראל וליהושע כאשר אמר לו (להלן ג':כ"א) עינך הרואות וגו' וזה טעם החל רש לרשת את ארצו (פסוק ל"א). (לד) ונחרם את כל עיר מתים והנשים והטף – שהיו מן האמורי ונצטוו בכך שנאמר (להלן כ':ט"ז) רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה ואף על פי כן פתח להם בשלום שכך היא המצוה כאשר אפרש בעה"י (להלן כ':י') אבל לעוג מלך הבשן לא קרא לשלום שהוא יצא אליו למלחמה קודם שבאו לעיר שלו כלל וכבר פירשתי הענין בסדר זאת חקת (במדבר כ"א:כ"א).

Ramban Devarim 20:10-18רמב״ן דברים כ׳:י׳-י״ח

(י) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו' – במלחמת הרשות הכתוב מדבר כמו שמפורש בענין (פסוק ט"ו) כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד לשון רש"י כתב הרב זה מספרי (שופטים קצט) ששנו שם כלשון הזה במלחמת הרשות הכתוב מדבר והכונה לרבותינו בכתוב הזה אינה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה כי החרם תחרימם (פסוק י"ז) ולא תחיה כל נשמה (פסוק ט"ז) אבל הפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה שצוה הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף בזכרים ובערי העמים האלה צוה להחרים גם הנשים והטף וכך אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה (ה':י"ג) והוא עוד בתנחומא ובגמרא ירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) אמר רבי שמואל ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו מה עשה יהושע היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה מי שמבקש להשלים יבוא וישלים ומי שמבקש לילך לו ילך לו ומי שמבקש לעשות מלחמה יעשה מלחמה הגרגשי פנה הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם הפילם הקב"ה וכו' וכך אמר הכתוב בכולם (יהושע יא י"ט:כ') לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו אבל בערי (הערים) העמים האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת שכבר נאסר לנו בעובדי ע"ז (שמות כ"ג:ל"ג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד ואחרי שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"ז ובעובדיה בין יחיד בין רבים וכן מה שנאמר כאן (פסוק י"ח) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם ואמרו בספרי (שופטים רב) הא אם עשו תשובה אינן נהרגים בשבעת עממים הוא והתשובה הוא שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח לא שיתגיירו להיותם גרי צדק ובמסכת סוטה אמרו (לה) שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות הא אם עשו תשובה מקבלים אותם ורש"י פירש שם להודיע לאומות היושבים חוץ מגבולם של ארץ ישראל שלא נצטוו להחרימם אלא על אותן שבתוך הגבולים כדי שלא ילמדו אותם מעשה קלקולם אבל אותם היושבים חוצה לה אומרים להם אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם ושבתוכה אין מקבלין אותם שמחמת יראה הם עושים וזה לשון הרב ואינו נכון כי בערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה בהם אמר "למען אשר לא ילמדו אתכם" שאם עשו תשובה אינן נהרגין וכן אמר בהם (שמות כ"ג:ל"ג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלהיהם הא אם עזבו את אלהיהם מותרין לישב שם וזה הענין שעשה המלך שלמה שכתוב בו (מלכים א ט':ט"ו-כ"ב) וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים וגו' כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד והענין הזה כתורה עשאו כי קבלו עליהם שבע מצות ודבר ברור הוא כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם אלא שהיה מותר לקיימם כמו שכתבנו. (יא) למס ועבדוך – עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד לשון רבינו שלמה ובספרי (שופטים ר) אמרו מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד שעבוד ולא מסים אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו וענין המסים שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו וכן לבנין בית השם והשעבוד הוא שיוכל כל איש מישראל ליקח מהם לחטוב עציו ולשאוב מימיו ונותן לו שכר הראוי וזה טעם "למס עובד" הכתוב בשלמה (מלכים א ט':כ"א) שקבלו עליהם מסים ועבדות כדין התורה לא כענין שכתוב (שופטים א':כ"ח) ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והורש לא הורישו כי שם איננו מזכיר עבדות אבל כמלך שנותן שוחד למלך תקיף ממנו שלא ילחם בו ודע כי ענין אנשי גבעון היה מפני שלא היו יודעין משפטם של ישראל בקריאת השלום והקדימו קודם שתבא להם פרוסדיטגמא של יהושע ולכך אמרו (יהושע ט':כ"ד) ונירא מאד לנפשותינו או שלא רצו מתחילה לשמוע לדברי יהושע ובסוף פחדו ועשו עצמם נכרים דכתיב (שם פסוקים ג':ד') ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי ויעשו גם המה בערמה והיה מועיל להם עוד שלא יהיו להם לעבדים אלא יהיו עמם בעלי ברית ומפני זה הקפידו עליהם והיו נהרגין אלמלא שבועת הנשיאים מפני שהיה עליהם לקבל מסים ושעבוד כמו שאמרנו והם כרתו להם ברית להיותם שוים להם ובעלי ברית ועוזרים זה לזה במלחמותיהם ועשו עמהם שלום לפי שהיו סבורין שהם ערים רחוקות מאד מן העמים שאין דעתם לבא עליהם כלל ולפיכך קלל אותם יהושע ואמר (שם פסוק כ"ג) ועתה ארורים אתם שהם מן העמים הארורים אשר אררם ה' ועשה להם כמשפט הראוי להעשות בהם לקיים מה שנאמר למס ועבדוך שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה' והוא המס והשעבוד כמו שפירשנו ויש אומרים כי פירוש והיה אם שלום תענך בעת הקריאה אבל אם מאנו מתחילה שוב אין מקבלין אותם והגבעונים מאנו בפרוסדיטגמא ולא היה הדין לקבלם והרב רבי משה כתב (הל' מלכים פ"ו ה"ה) שהקפידו עליהם מפני שכרתו להם ברית והרי הוא אומר (שמות כ"ג:ל"ב) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית ואינו נכון בעיני כי הגבעונים בודאי קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז כמו שאמרו (יהושע ט':ט') באו עבדיך לשם ה' אלהיך ולכך לא הוצרך יהושע אחרי כן לומר להם שיקבלו עליהם לעבוד את השם כיון שכן מותרין היו בברית ההוא כמו שהיו מותרין בישיבת הארץ ששתיהן לא נאסרו אלא קודם התשובה כמו שאמר (שמות כ"ג:ל"ג) פן יחטיאו אותך לי וכן אמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית אבל הדבר כמו שאמרנו. (יח) וטעם אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם – שילמדו אתכם לעבוד השם הנכבד בשריפת בניכם ובנותיכם וכל תועבת ה' אשר שנא וחטאתם לה' אלהיכם שהוא הזהיר אתכם שלא תאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני (לעיל י"ב:ל') והנה התורה הזהירה (שמות כ"ג:ל"ג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש והיא אזהרה בעובדי כוכבים כי אם תכרות להם ולאלהיהם ברית ישבו בארצך ורבים מהם יפתוך לעבוד ע"ז וכאן הוסיף לבאר שלא תחיה כל נשמה כי אפילו היחיד הנשאר ביניכם לעבוד לך יזכיר לך עבודתם לאלהיהם ואולי תתפתה אתה לעשות כן לשם הנכבד ותחטא לפניו יתברך.

Tosafot Sotah 35bתוספות סוטה ל״ה:

לרבות כנענים שבחוצה לארץ - תימה היאך קבלוה לרחב שהרי היא היתה מכנענים שבתוכה כדאיתא בספרי בפרשת בהעלותך ומה אם מי שהיתה מעם שנאמר בו לא תחיה כל נשמה [על שקירבה עצמה כך קירבה המקום] וארחב קאי ואמרינן נמי במס' מגילה (דף יד:) שנתגיירה ונסבה יהושע והכא משמע דכנענים שבתוכה לדברי הכל שאין מקבלין אותן ושמא על פי הדיבור היה ואמר לו שקודם שהתחילו המלחמה היו מקבלין שהרי כתיבת התורה על גבי האבנים היה קודם שהתחילו במלחמה ואפילו הכי לא היו מקבלין אלא היושבים חוץ לגבול ישראל כמו שפרש"י ואי הוה מצינו למימר דאם היו חוזרין אז בתשובה בשעה שכתבו את התורה אפילו כנענים שבתוכה היו מקבלין ואפילו לר' יהודה ולמען אשר לא ילמדו אתכם לעשות קאי נמי אשבעה אומות והכי משמע נמי לשון הספרי בפרשת שופטים ושוטרים למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות [מלמד] שאם עושין תשובה אין נהרגין אין מקבלין אותן לא קתני אלא אין נהרגין משמע אותם שצוה הקדוש ברוך הוא לא תחיה כל נשמה אין נהרגין ולא נאמר לא תחיה כל נשמה אלא לאחר שהתחיל יהושע במלחמה שהרי יהושע שלח שלש פרוזטגמאות הרוצה להשלים ישלים להלחם ילחם אלמא אותן שהיו רוצין להשלים לא היה הורגן [וצריך לומר] אותן שהיו רוצין להשלים קודם שהתחיל במלחמה ראשונה ואף רחב קיבלה עליה קודם שהתחילו במלחמה ולא נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אלא באותן כנענים שחוץ לגבולים אם מקבלים אותם לאחר מכאן דרבי שמעון לא איצטריך למימר הא למדת שאם חוזרים בתשובה מקבלין אותן אלא אכנענים שבחוצה לארץ ולאחר שהתחילו במלחמה שדינם כדין [שאר] אומות שמקבלין מהן לעולם.

Tosafot Gittin 46aתוספות גיטין מ״ו.

כיון דאמרו מארץ רחוקה וכו' - וא"ת בלא"ה מי חיילא שבועה והא הוי נשבע לבטל את המצוה דכתיב (דברים כ) לא תחיה כל נשמה ואף על גב דאמרי' בירושלמי דשביעית פרק ששי אמר רבי שמואל בר נחמני שלש פרוזדוגמאות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה לפנות יפנה להשלים ישלים לעשות מלחמה יעשה מלחמה גרגשי פינה והלך לאפריקא גבעונים השלימו שנא' (יהושע י) וכי השלימו יושבי גבעון את ישראל שלשים ואחד מלכים עשו מלחמה ונפלו היינו קודם שעברו את הירדן כדקאמר עד שלא יכנסו לארץ אבל משנכנסו משמע שלא היו יכולין להשלים ולכך הוצרכו להערים ולומר מארץ רחוקה באנו וי"ל דעל כרחך באין רוצים להשלים כתיב לא תחיה כל נשמה כדמוכחי קראי (דברים כ) וקראת אליה לשלום וגו' ואם לא תשלים עמך וגו' רק מערי העמים וגו' לא תחיה כל נשמה וא"ת מ"ט דרבי יהודה הא ודאי שבועה בטעות הואי ועוד לר' יהודה איך הניחום בארץ הכתיב (שמות כג) לא ישבו בארצך וגו' והוה ליה נשבע לבטל את המצוה וע"כ משום חילול השם הוא כדאמרי רבנן וי"ל דקסבר ר' יהודה דאי איתא דיש לו הפרה לא היה בדבר חילול השם וא"ת בלא חילול השם נמי אין יכולין להורגן כיון דבאין להתגייר כדאמרינן לעיל (דף מה.) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי יכול בעובד כוכבים שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים כו' ואמרינן נמי בפרק אלו נאמרין (סוטה דף לה:) וכתבו להן מלמטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וגו' הא למדת שאם חוזרין בתשובה שמקבלין אותן וההוא קרא בז' אומות כתיב וי"ל דאי לאו חילול השם נהי שלא היו יכולין להרגן היו יכולין לגרשן מעריהם ועוד דבאותה שעה לא באו להתגייר כי אם אחרי כן.

Ralbag Devarim 20:10-18רלב״ג דברים כ׳:י׳-י״ח

(י-יא) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום – מגיד שקודם שילחמו עליה יחוייב שיקראו לה לשלום, ואם יענו שהם רוצים להיות בשלום עם ישראל, ויסכימו כל העיר לפתוח לישראל, הנה כל העם הנמצא בה יהיו לישראל למס ויעבדו אותם. וזה משותף למלחמת הרשות ולמלחמת המצוה, כמו שנתבאר בספר יהושע, שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל וגו' כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, וזה ראיה שאם היו משלימים לא היו הורגים אותם. ולפי שאסור לישראל להניח עובד עבודה זרה בארצם, שנאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, למדנו שהוא מחוייב כשישלימו שיקבלו שלא לעבוד עבודה זרה, ויקבלו עם זה כל המצות שנצטוו בהם בני נח, כדי שיכנעו למצות שהם מחוייבים בהם, והם שפיכות דמים ואבר מן החי, ויתר המצות שהתבאר מהתורה שנתחייבו בהם, כמו העריות והגזל, כי עליהם היה המבול, ואמר אברהם ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו, מגיד שכלם היו נשמרים מן העריות לפי דיניהם. ואולם ברכת השם היא בכלל עבודה זרה, ואין לך חטאת גדולה מזו. וכן מחוייבים להושיב דיינים במקומותיהם, ולהעמיד אלו הדיינים להם, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וזה אי אפשר מזולת שופט. וכשיקבלו עליהם זה, צריך שיקבלו עליהם עם זה להיות לישראל למס ולעבדם, שנאמר והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך; והנה ענין המס יכלול מס הגוף והממון, כאמרו וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת המלוא ואת חומת ירושלם ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה, כל העם הנותר מן האמורי ויעלם שלמה למס עובד; למדנו מזה שיש להכריחם לעשות עבודת המלך ולבנות החומות והבתים ומה שיצוו עליו, או שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' יתעלה, כמו שגזר יהושע לגבעונים. ואולם מס הממון הוא שיתנו שנה בשנה סך מה. והנה ימשך מענין העבדות שלא יהיו מושלים על ישראל, וינהגו כמנהג העבדים להיות שפלים לפני ישראל. (יב-יד) ואם לא תשלים עמך וגו' – רוצה לומר אם לא תסכים להשלים עמך, אך יצאו לעשות מלחמה עם ישראל, או יעמדו תוך העיר ולא ירצו לפתוח לך ולא יצאו גם כן למלחמה, אז תתן את העיר במצור בדרך שלא יכנס בה שום מזון מחוץ, וכאשר יתננה ה' בידך באי זה שיהיה מאלו הדרכים, הנה תכה את כל זכורה לפי חרב, רוצה לומר האנשים הגדולים, כי הנשים והטף מהזכרים והבהמה וכל אשר יהיה בעיר וכל שללה תבוז לך. ואכלת את שלל אֹיביך אשר נתן ה' אלהיך לך – מגיד שגם המאכלות האסורות שימצאו לך שם יוכלו לאכול, כאלו תאמר החזירים המלוחים והנבלות והטרפות; אך עבודה זרה והנטפל אליה אסורה, כמו שקדם. וזה אמנם התירה להם התורה אם ירעבו ולא ימצא להם מה לאכול זולת זה, כדי שלא תרפנה ידיהם מן המלחמה. (טו-יח) כן תעשה לכל הערים הרחֹקֹת ממך וגו' – מגיד שזה הדין אינו נוהג, רוצה לומר להחיות הנשים והטף, אלא בערים הרחוקות שאינם משבעה עממין, אך אם הם משבעה עממין ולא השלימו אסור להחיות מהם הנשים והטף, ולזה הוזהרו שלא לחיות מהם כל נשמה במקום שהיו מחיים קצתם בערי שאר הגוים, והטעם כדי שלא ילמדו ישראל לחטא באלו התועבות שגדלו עליהם.

Ralbag Yehoshua 9:6-15רלב״ג יהושע ט׳:ו׳-ט״ו

(ו) מארץ רחוקה באנו – יתכן שנתפרסם להם מה שצותה התורה לישר' שלא יחיו כל נשמה מהערים הקרובות אליה' אם לא יסכימו להשלים עמהם וכבר שלח אליהם יהושע בכללות ר"ל לאלו המקומות הקרובים וקרא להם לשלום ולא השלימו ולזה היה מחוייב שלא יחיה מהם כל נשמה כמו שנזכר בפרשת שופטים ואמנם אמר לו שכבר שלח יהושע לקרוא לשלום לכל מקומות הגוים האלה כי היה מחוייב להם לקרוא לשלום אל כל עיר ועיר קודם שיבאו להלחם כמו שנזכר בפרשה וכבר זכר במקומות שכבר עשה יהושע ככל אשר צוה ה' את משה ולזה יחוייב שנודה שכבר שלח זה יהושע לאלו המקומות קוד' שיסכים להלחם עמהם כמו שכתבו רבותינו ז"ל ולז' הערימו כשאמרו שהם באו מארץ רחוקה ועשו עצמם עבדים לישראל והיה מחוייב לפי משפטי התורה שיקבלום בברית ויהיו להם למס ועבדום. (טו) ויעש להם יהושע שלום ויכרות להם ברית לחיותם – ונשבעו להם לחיותם ונשבעו להם נשיאי העדה והנה היתה סבת טעות ישראל ונפלם בזה הענין כי לא שאלו את פי ה' עם היות אצלם יהושע שהיה נביא ואלעזר הכהן שהיו אצלו אורים ותומים כמו שאמרה התורה ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים והנה זאת השבועה אף ע"פ שהיתה בטעות לא הסכימו לעבור עליה כי יהיה בזה חלול השם אצל הע"ג ויחשדו שאין יראת ה' בישראל והנה הנשיאים החיום באופן הראוי אילו היו משלימין עמהם תחלה כי התורה אמרה והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך אלא שכבר הכבידו ענין עבדות הזה וזה שכבר היה אפשר לפי משפטי התורה אלו היו החקים שיעשו מס מה לישראל ויפטרו מעבדות אחר אלא שיעמדו ביניהם שפלים כעבדים אבל אם העמיסו עליהם שיעבדום בגופם באלו העבודו' הכבדו' ר"ל שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה וזה היה אפשר עם קיום תנאיהם כי הם עשו עצמם עבדים לישראל ועם כל זה רצו להראות להם לכבוד השם שלא עשקו מהם חקם הראוי להם מפני בואם עמהם בברית כי כבר רמו אותם באמרם שהיו מארץ רחוקה והם מפני זה בלתי משועבדים להם לעשות חסד להם אחר זולתי מה שיוכרחו בו מצד שבועתם להם, ולפי שהשבוע' והברית היה לחיותם ושיהיו הם עבדים לישראל הנה כבר קיימו תנאם עמהם בזה האופן, והנה הוסיף יהושע על עבודתם שהסכימו עליו הנשיאים שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' ולזה היו חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה ולמזבח ה'.

Ralbag Yehoshua 11:18רלב״ג יהושע י״א:י״ח

וזכר כי ימים רבים עשה יהושע מלחמה את כל המלכים האלה וזה לאות שכבר נתעצל יהושע בענין זאת המלחמה ובראשונה היה משתדל בזריזות ולזה אמרו רז"ל שכבר עשה זה כדי להאריך חייו כי כבר ייעדו השם כי הוא ינחיל לישראל את הארץ, וזכר שלא היתה עיר אשר השלימה את בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון שהשלימו עמהם בערמה כמו שזכר וזה מורה כי אפילו שבעה עממים אם השלימו עם ישראל היה מחייב להם שלא יהרגום אבל יקבלו על עצמם להיות להם למס ועבדום ולזה הוא מבואר כי מ"ש בפרשת שופטים כי תקרב אל עיר להלח' עליה לתפשה הוא כלל לכל עיר היה או שתהיה משבעה עממין או מזולתם ואולם ההבדל בזה בין שבעה עממין ובין זולתם הוא שאם לא ישלימו והיו משבע עממין יחוייב להם שלא יחיו כל נשמה ואם יהיו מזולתם יחיו להם הנשים והטף.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 23:32-33רלב״ג שמות ביאור הפרשה כ״ג:ל״ב-ל״ג

(לב) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית, רוצה לומר שלא תכרות ברית לעובדי עבודה זרה כדי שתעשה שלום עמהם, כי זה יהיה סיבה שתכרות ברית לאלהיהם ותעבוד עבודה זרה; אבל יֵהרגו או יחזרו מעבודתה. (לג) לא יֵשבו בארץ ישראל אלו הגוים העובדים עבודה זרה, פן יחטיאו אותך לי בשיפתוך לעבוד עבודה זרה. ומזה יתבאר שאסור לישראל להניחם שישבו עמהם, אפילו לפי שעה, כי אולי בזמן המְעַטִּי ההוא יחטיאו אותם לה' יתעלה. כי יהיה לך למוקש - מגיד שאפילו אחד מהם אין לנו רשות להניחו לשבת בארצנו, כי יהיה לנו למוקש במה שיפתנו לעבוד עבודה זרה. והנה "גר שער" הכתוב בתורה, הוא המקבל שלא לעבוד עבודה זרה. וכבר יתבאר שהוא ראוי גם כן שיקבל שאר המצוות שנצטוו בני נח, ואז נניחהו לשבת בארצנו, לפי שהתורה שנצטוו בני נח היה בה השלמות ביחס אל מה שהיו מוכנים לקבל ממנו האומות ההם; וכמו שלא יתכן לישראל לעזוב קצת תורתנו ולהחזיק בקצת, כן לא יוּתַר זה לבני נח. ולזה היה ראוי שיקבל עליו הגר היושב בארצנו שלא לעבוד עבודה זרה, עם שאר המצוות שנצטוו בני נח, ואז נניח אותו לשבת עמנו.

Ralbag Shemot Toalot 23:32רלב״ג שמות תועלות כ״ג:ל״ב

(לב-לג) התועלת החמישים וששה והחמישים ושבעה הוא במצוות, והוא מה שצוה שלא לכרות ברית לעובדי עבודה זרה, שנאמר: 'לא תכרֹת להם ולאלֹהיהם ברית' (כג, לב). ואף על פי שקיבלו עליהם להיות למס על האופן שנזכר בפרשת שופטים, הנה לא נכרות להם ברית אם לא יקבלו עליהם שלא לעבוד עבודה זרה. כבר נתבאר זה בספרי בפרשת כי תצא. ומה שצוה שלא יֵשבו בארצנו פן יחטיאו ישראל, שנאמר: 'לא ישבו בארצך פן יחטיאו אֹתך לי' (כג, לג). והעובד עבודה זרה הוא הנקרא "נכרי" בתורה לזאת הסיבה, כי אי אפשר שנושיבהו בארצנו. ואמנם אם קיבל שלא לעבוד עבודה זרה, ושאר המצוות שנצטוו בני נח, הרי זה נקרא "גר שער". והוא אשר אמר: 'לגר אשר בשעריך תתננה וַאֲכָלָהּ או מָכֹר לנכרי' (דברים יד, כא). כבר נתבאר זה בראשון מעבודה זרה. והנה התועלת באלו המצוות מבואר, להרחיק ישראל מעבודה זרה. וכבר נתבאר התועלת המגיע מזה במה שקדם, אצל דיבור 'לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'' (כ, ב).

Abarbanel Devarim 20:10אברבנאל דברים כ׳:י׳

כי תקרב אל עיר להלחם וגומר עד כי ימצא חלל וגומר. הפרשה הזאת גם כן היא הנהגת המלכים במלחמות. ותכלול גם כן אל בית דין הגדול שבמקום שלא היה המלך הם היו הלוחמי'. והמצוה הזאת מקריאת השלום לעיר כבר בא בפרשת חקת במה ששלח מרע"ה מלאכים אל מלך האמורי דברי שלו'. ובפרשת מסעי צוה כי אתם עוברים אל ארץ כנען והורשתם את כל יושבי הארץ וגו'. ואחר כך והורשתם את הארץ. ולפי שלא ידענו אם יהיה הכבוש קודם דרישת השלום כמו שעשה משה לסיחון אם לא. לכן ביאר להם פה שיעשו כן לכל עיר ועיר שיקרבו להלחם עליה יקראו עליה להשלום ראשונה. וביאר עוד ענין המס והעבדות למשלימי' וראה איך באו הפרשיו' האלה מסודרות, כי צוה ראשונה על ההכרזות והזרוזים שיעשו כשיקרבו למלחמה ושיפקדו שרי צבאות בראש העם. אחרי כן צוה בפרש' הזאת שאחרי ההכרזות ופקדת ראשי צבאות קודם שילחמו יקראו אליה לשלום. ואם לא תשלי' העיר יצורו עליה ואז לא ישחיתו את עצה כמו שבא בפרשה הנמשכת לזאת. והיה אם שלום תענך ופתחה לך. רוצה לומר שמיד כשיקראו אליה לשלום בראשונה תענה שלום. ולא די במענה השלום לבד כי גם שיצטרף אליו תנאי שני והוא שתפתת דלתי העיר שיכנסו ישראל שמה. אבל אם לא ענת' לשלום מיד אף על פי שתהיה אחר כך מתחרט ויאמרו אנשי העיר לקבל השלום. לא ישמעו לקולם עוד. וזהו שאמר והיה אם שלום תענך. ואמרו והיה כל הנמצ' בה יהיו לך למס ועבדוך כבר פירשו חז"ל בספרי שהם ב' תנאים מס ועבדות ושמס בלי עבדות ועבדות בלי מס לא יקובל. והמס הוא הסכום שנותנין האומות אל המלכים שהן משועבדות אליהם והעבדות הוא ההשתעבדות וההכנעות למאמריו וצוייו. או יהיה העבודה והמס שניהם בגוף בבנין הערי' והיכלי המלך וכמו שבא בשלמה המלך (מלכים א' ט"ו) וזה דבר המס אשר העלה שלמה המלך לבנו' את בית ה' ואת המלוא ואת בית המלך ואת חומת ירושלם ואת ערי המסכנות אשר היו לשלמה כל העם אשר נותר מן האמורי ויעלם למס עובד. ובתנאי שלישי עוד שיקבלו עליה' ז' מצות בני נח כי מלבד זה לא ינתן להם שלום ואפשר שנרמז זה במלת ועבדוך ובא במקום אחר (פ' משפטים) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי למדנו שכשישלימו צריך שלא יעבדו עכו"ם ושיקבלו עליהם ז' מצות בני נח כמו שזכרתי. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל שהפרשה הזאת תכלול המלחמות כלם בין מלחמת חובה בין מלחמת הרשות. כי גם במלחמת מצוה היו חייבים לקרא לשלום אפילו לז' עממים כמו שמשה קרא לסיחון מלך האמרי לשלום. ואמנם מה שאמר בספרי במלחמת הרשות הכתוב מדבר. הוא להודיע שיש הפרש ביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה שצוה והכית את כל זכורה לפי חרב. רק הנשים וגומר. וע"ז אמרו במלחמת הרשות הכתוב מדבר. אמנם בערי העממים כשלא ישלימו צוה להחרים גם הנשים והטף. וכמו שהוכיח הרב בראיות ברורות מדבריהם ז"ל. ולכן אמר בספר יהושע (סימן י"א י"ג) לא היתה עיר אשר השלימה את ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה וגומר. מכלל שאם היו רוצים להשלים עמהם. הנה אם כן בענין קריאת השלום כלם היו שוים ולא היה הפרש ביניהם. כי אם לא תשלים וגו'. ויראה שאמרו ואם לא תשלים עמך ועשתה מלחמה עמך עד רדתה. הם ב' תנאים שלא תשלים אבל תעשה מלחמה כנגדם. ואז צוה וצרת עליה. רוצה לומר שאע"פ שחהיה מלחמת הרשות כיון שקראת לשלום ולא ענו יתחייב להלחם בה והבטיחם שיתנם הש"י בידם. ואז אם היתה מהערים הרחוקות שמלחמתם רשו' יתחייב להכות את כל זכורם לפי חרב. וזכורה הם הזכרים הגדולים לא הנערים. והיה זה לפי שאלה הם אשר לא רצו להשלים ועשו המלחמה. ולכן פטר הנערים והנשים והבהמה לפי שאין בידם להשלים. ואמר ואכלת את שלל אויביך אשר ה' אלהיך נותן לך להגיד שלא יחשבו שיהיה זה גזל. כי הנה יאות להם ללקחו לב' סבות. האחת להיותם אויביהם והכתוב אומר ואכלת את שלל אויביך, והב' הוא לפי שהשם יתברך נתן להם זה שהכל שלו. אמנם אם יקרה זה בארץ ז' העממים. רוצה לומר שלא השלימו כשקראו להם לשלום הנה אז לא יהיה ענשם כן רק שלא יחיו כל נשמה וגם הנשים והטף יהרגו, ולפי שלא יחשבו שיהיה אכזריות חמה ושטף אף לכן אמר למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבות' ולכן היה הצווי לתכלית טוב הכרחי להם, לפי שאם לא ישלימו עמהם מאלה העמים ינשארו מהם נשים וטף. הנה אותם הנשארים ילמדו לישראל לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלהיהם, להיותם מורגלים בדרכי העכו"ם ההם ולכן צוה לכלותם כאשר לא ישלימו. ושאר העמים אף על פי שלא ישלימו וישארו מהם הנשים והטף לא היה בהם זה החשש להיותם בלתי רגילים בעכו"ם ההם, אמנם בהשלימם אלו ואלו לא ישאר ספק כלל לפי שיוכרחו לקבל שבע מצות בני נח. ולהסיר מביניהם העכו"ם. וכן אמרו בספרי הא אם עשו תשובה ז' העממים אינם נהרגים. והרמב"ן פירש למען אשר לא ילמדו אתכם ככל תועבותם, שילמדו אתכם לעבוד את השם הנכבד בשריפת בניהם ובנותיהם ובכל תועבות ה' אשר שנא וחטאתם לה'. שהוא הזהיר אתכם שלא תאמר (פ' ראה) איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגומר...

Netziv Devarim 7:2נצי״ב דברים ז׳:ב׳

ונתנם וגו' – כאשר יתקבצו למלחמה אז "ונתנם ה' וגו'". החרם תחרים אותם – המתקבצים למלחמה תחרים עד אחד, אבל המותר בישיבתם לא נצטוו להחרים בפעם אחת, כמבואר בפרשת עקב (להלן פסוק כ"ב) "ונשל ה' אלהיך וגו', לא תוכל כלותם מהר וגו'". וכן עשה יהושע (י,מ) "ואת כל הנשמה החרים וגו'", אבל כל זה היה רק את הנלחמים. לא תכרות להם ברית – לא קאי על אותם עובדי כוכבים משבעה עממין שנלחמו עמם, שהרי עליהם נצטוו להחרים ולא להחיות כל נשמה (ועיין להלן כ,טז), אלא אפילו הנשארים מהם ואינם רוצים להלחם מוזהרים היו ישראל שלא לכרות להם ברית. שבאמת מוכנים היו שלא להשאיר פרסה, אלא בשביל שלא תרבה חית השדה, כמבואר הטעם בפרשת משפטים (שמות כג,כט) ובפרשת עקב (להלן פסוק כ"ב), אבל רק "עד אשר תפרה", וא"כ אסור לכרות להם ברית. ועל דבר זה נענשו השבטים בימי השופטים כמבואר בספר שופטים (ב,ב) "ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת וגו', ולא שמעתם בקולי". ולא תחנם – גם כן על הנשארים ועל שאר עובדי עבודת כוכבים בארץ ישראל. נמצא מקרא זה מתחלק לשלוש מצוות: "החרם" — קאי רק על מי שנלחמים עמם, "לא תכרות ברית" — עם הנשארים משבע אומות, "ולא תחנם" — קאי על כל עובדי כוכבים שבארץ ישראל.

Netziv Devarim 20:10-17נצי״ב דברים כ׳:י׳-י״ז

(י) וקראת אליה לשלום – פירש רש"י (ד"ה כי תקרב אל עיר) 'במלחמת הרשות הכתוב מדבר'. והרמב"ם הלכות מלכים (ו,א) כתב: אין עושין מלחמה בעולם עד שקורין אליה בשלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה וכו'. וליטעמיה קאי, שכתב בתנאי השלום (שם): אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהם נשמה והרי הן למס וכו', וכך כתב עוד בפרק ח' הלכה ט': וכן עיר שהשלימה אין כורתין להם ברית עד שיכפרו בעבודה זרה וכו'. וא"כ תנאי השלום הן ג' דברים, היינו מס ועבדות וגירות לז' מצוות. ועל זה האופן היה התנאי ששלח יהושע אפילו למלחמת הכנענים. אבל רש"י פירש שתנאי השלום אינו אלא מס ועבדות, ובזה האופן מיירי כל הפרשה, וא"כ ודאי דוקא מלחמת הרשות, ולא שבעה אומות שבארץ ישראל. והא שרצה משה רבינו להשלים עם סיחון, לא היה אלא לשעה, שרצה תחילה לכבוש ולחלק ארץ ישראל ואח"כ עבר הירדן, כמו שכתבתי בפרשת דברים (ב,כד; ג,יב) שעל זה הענין נפלו כמה דברים ותוכחות, אבל להניח לגמרי בשלום בארץ ישראל גוים עובדי עבודה זרה אי אפשר אפילו רוצים להיות למס ועבדות. מה שאין כן בחו"ל אם רוצין להשלים אין חוששין להם אם יעבדו עבודה זרה. (יב) ועשתה עמך מלחמה – כפירוש רש"י שהכתוב מבשרך שאם לא תשלים עמך סופה להלחם בך. ורצה לומר, שאם לא החלות להלחם עליה אין לחוש לה, אבל אחר שהחלות להלחם בה אסור להניחנה ולילך, כי סופה להתגרות בך, על כן וצרת עליה. (יג) {כל זכורה – היינו הלוחמים}. (טו) הרחוקות ממך מאד – לא בסמוכות לארץ ישראל מיירי, דא"כ אינם "רחוקות מאד", והמקרא הסמוך גם כן לא מיירי בערי ארץ ישראל עצמה, אלא בערים שחוץ לארץ ישראל, שהרי היו כמה ערים שחוץ לגבול א"י והמה שייכים לשבעה עממין, שהרי גבול א"י לא תלוי בשבעה עממין אלא כמבואר בכתוב, ועיירות אלו מיקריין 'אינן רחוקות מאד'. ומחלק הכתוב, דאם הערים "רחוקות ממך מאד", ואם כן אינן שייכות לשבעה אומות, כך הדין לשייר כמה בני אדם, ואין חשש שילמדו אתכם כשיגדלו. (טז) רק מערי העמים האלה – פירוש, שהמה בחוץ לארץ, אלא שהם שייכים ל"עמים" האלה. לא תחיה כל נשמה – דכיון שלא השלימו, והחרבת את הישוב שלהם, ויהיה עיקר הישוב מבני ישראל, יש לחוש ש"לא ילמדו וגו'" (פסוק י"ח). מה שאין כן כשהשלימו ויהיה הישוב שלהם, אין חשש שיצאו בני ישראל לדור שם, זולת מה שהמלך משלח להשתרר עליהם. והנה, בזה, ערים האלה חמורין מערי ארץ ישראל עצמה, שבפירוש כתיב (שמות כג,ל) "מעט מעט אגרשנו מפניך", ולא היתה המצוה לכלות בפעם אחת את כולם (זולת אנשי המלחמה), משום ש"לא ירבה עליך חית השדה", ורק היו מוזהרים שלא לכרות עמם ברית (לעיל ז,ב) ושלא להניח עבודה זרה בארץ ישראל. מה שאין כן עיר אחת שנכבשה, אין חשש משום חית השדה, ומשום הכי היתה המצוה "לא תחיה כל נשמה". (יז) כאשר צוך ה' אלהיך – בשבעה אומות שבארץ ישראל היתה האזהרה לעיל (ז,ב) "החרם תחרים אותם". כמו כן אותה עיר, אע"ג דשם לא הוזהרו לכלות הכל כמבואר לעיל (שם פסוק כ"ב), כבר ביארנו שם דמ"מ על אנשי חיל שהולכים למלחמה הוזהרו להכרית את הכל, וגם אשר ישארו אינו אלא משום ההכרח משום "חית השדה", מה שאין כן אלו, וכמו שכתבתי במקרא הקודם.