Channah's Prayer/5

EN/HEע/E

Channah's Prayer

Sources

Devarim 17:14-20דברים י״ז:י״ד-כ׳

(14) When thou art come unto the land which the Lord thy God giveth thee, and shalt possess it, and shalt dwell therein; and shalt say: 'I will set a king over me, like all the nations that are round about me'; (15) thou shalt in any wise set him king over thee, whom the Lord thy God shall choose; one from among thy brethren shaltthou set king over thee; thou mayest not put a foreigner over thee, who is not thy brother. (16) Only he shall not multiply horses to himself, nor cause the people to return to Egypt, to the end that he should multiply horses; forasmuch as the Lord hath said unto you: 'Ye shall henceforth return no more that way.' (17) Neither shall he multiply wives to himself, that his heart turn not away; neither shall he greatly multiply to himself silver and gold. (18) And it shall be, when he sitteth upon the throne of his kingdom, that he shall write him a copy of this law in a book, out of that which is before the priests the Levites. (19) And it shall be with him, and he shall read therein all the days of his life; that he may learn to fear the Lord his God, to keep all the words of this law and these statutes, to do them; (20) that his heart be not lifted up above his brethren, and that he turn not aside from the commandment, to the right hand, or to the left; to the end that he may prolong his days in his kingdom, he and his children, in the midst of Israel.

(יד) כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכׇל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. (טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר י"י אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נׇכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. (טז) רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַי"י אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. (יז) וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. (יח) וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. (יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כׇּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת י"י אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. (כ) לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

Shemuel I 1שמואל א׳ א׳

(1) Now there was a certain man of Ramathaim-zophim, of the hill-country of Ephraim, and his name was Elkanah, the son of Jeroham, the son of Elihu, the son of Tohu, the son of Zuph, an Ephraimite. (2) And he had two wives: the name of the one was Hannah, and the name of the other Peninnah; and Peninnah had children, but Hannah had no children. (3) And this man went up out of his city from year to year to worship and to sacrifice unto the Lord of hosts in Shiloh. And the two sons of Eli, Hophni and Phinehas, were there priests unto the Lord. (4) And it came to pass upon a day, when Elkanah sacrificed, that he gave to Peninnah his wife, and to all her sons and her daughters, portions; (5) but unto Hannah he gave a double portion; for he loved Hannah, but the Lord had shut up her womb. (6) And her rival vexed her sore, to make her fret, because the Lord had shut up her womb. (7) And as he did so year by year, when she went up to the house of the Lord, so she vexed her; therefore she wept, and would not eat. (8) And Elkanah her husband said unto her: 'Hannah, why weepest thou? and why eatest thou not? and why is thy heart grieved? am not I better to thee than ten sons?' (9) So Hannah rose up after they had eaten in Shiloh, and after they had drunk—now Eli the priest sat upon his seat by the door-post of the temple of the Lord; (10) and she was in bitterness of soul—and prayed unto the Lord, and wept sore. (11) And she vowed a vow, and said: 'O Lord of hosts, if Thou wilt indeed look on the affliction of Thy handmaid, and remember me, and not forget Thy handmaid, but wilt give unto Thy handmaid a man-child, then I will give him unto the Lord all the days of his life, and there shall no razor come upon his head.' (12) And it came to pass, as she prayed long before the Lord, that Eli watched her mouth. (13) Now Hannah, she spoke in her heart; only her lips moved, but her voice could not be heard; therefore, Eli thought she had been drunken. (14) And Eli said unto her: 'How long wilt thou be drunken? put away thy wine from thee.' (15) And Hannah answered and said: 'No, my lord, I am a woman of a sorrowful spirit; I have drunk neither wine nor strong drink, but I poured out my soul before the Lord. (16) Count not thy handmaid for a wicked woman: for out of the abundance of my complaint and my vexation have I spoken hitherto.' (17) Then Eli answered and said: 'Go in peace, and the God of Israel grant thy petition that thou hast asked of Him.' (18) And she said: 'Let thy servant find favour in thy sight.' So the woman went her way, and did eat, and her countenance was no more sad. (19) And they rose up in the morning early, and worshipped before the Lord, and returned, and came to their house to Ramah; and Elkanah knew Hannah his wife; and the Lord remembered her. (20) And it came to pass, when the time was come about, that Hannah conceived, and bore a son; and she called his name Samuel: 'because I have asked him of the Lord.' (21) And the man Elkanah, and all his house, went up to offer unto the Lord the yearly sacrifice, and his vow. (22) But Hannah went not up; for she said unto her husband: 'Until the child be weaned, when I will bring him, that he may appear before the Lord, and there abide for ever.' (23) And Elkanah her husband said unto her: 'Do what seemeth thee good; tarry until thou have weaned him; only the Lord establish His word.' So the woman tarried and gave her son suck, until she weaned him. (24) And when she had weaned him, she took him up with her, with three bullocks, and one ephah of meal, and a bottle of wine, and brought him unto the house of the Lord in Shiloh; and the child was young. (25) And when the bullock was slain, the child was brought to Eli. (26) And she said: 'Oh, my lord, as thy soul liveth, my lord, I am the woman that stood by thee here, praying unto the Lord. (27) For this child I prayed; and the Lord hath granted me my petition which I asked of Him; (28) therefore I also have lent him to the Lord; as long as he liveth he is lent to the Lord.' And he worshipped the Lord there.

(א) וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי. (ב) וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים. (ג) וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֺת וְלִזְבֹּחַ לַי"י צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חׇפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַי"י. (ד) וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת. (ה) וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַי"י סָגַר רַחְמָהּ. (ו) וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר י"י בְּעַד רַחְמָהּ. (ז) וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית י"י כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל. (ח) וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים. (ט) וַתָּקׇם חַנָּה אַחֲרֵי אׇכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל י"י. (י) וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל י"י וּבָכֹה תִבְכֶּה. (יא) וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר י"י צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בׇּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַי"י כׇּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ. (יב) וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי י"י וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. (יג) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. (יד) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ. (טו) וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי י"י. (טז) אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה. (יז) וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ. (יח) וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד. (יט) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי י"י וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ י"י. (כ) וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵי"י שְׁאִלְתִּיו. (כא) וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכׇל בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לַי"י אֶת זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת נִדְרוֹ. (כב) וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי י"י וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם. (כג) וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד גׇּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם י"י אֶת דְּבָרוֹ וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גׇמְלָהּ אֹתוֹ. (כד) וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית י"י שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר. (כה) וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי. (כו) וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל י"י. (כז) אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן י"י לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ. (כח) וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַי"י כׇּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַי"י וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַי"י.

Shemuel I 2:1-10שמואל א׳ ב׳:א׳-י׳

(1) And Hannah prayed, and said: My heart exulteth in the Lord, My horn is exalted in the Lord; My mouth is enlarged over mine enemies; Because I rejoice in Thy salvation. (2) There is none holy as the Lord, For there is none beside Thee; Neither is there any rock like our God. (3) Multiply not exceeding proud talk; Let not arrogancy come out of your mouth; For the Lord is a God of knowledge, And by Him actions are weighed. (4) The bows of the mighty men are broken, And they that stumbled are girded with strength. (5) They that were full have hired out themselves for bread; And they that were hungry have ceased; While the barren hath borne seven, She that had many children hath languished. (6) The Lord killeth, and maketh alive; He bringeth down to the grave, and bringeth up. (7) The Lord maketh poor, and maketh rich; He bringeth low, He also lifteth up. (8) He raiseth up the poor out of the dust, He lifteth up the needy from the dung-hill, To make them sit with princes, And inherit the throne of glory; For the pillars of the earth are the Lord's, And He hath set the world upon them. (9) He will keep the feet of His holy ones, But the wicked shall be put to silence in darkness; For not by strength shall man prevail. (10) They that strive with the Lord shall be broken to pieces; Against them will He thunder in heaven; The Lord will judge the ends of the earth; And He will give strength unto His king, And exalt the horn of His anointed.

(א) וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּי"י רָמָה קַרְנִי בַּי"י רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ. (ב) אֵין קָדוֹשׁ כַּי"י כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ. (ג) אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת י"י [וְלוֹ] (ולא) נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת. (ד) קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל. (ה) שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה. (ו) י"י מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. (ז) י"י מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם. (ח) מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַי"י מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל. (ט) רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ. (י) י"י יֵחַתּוּ [מְרִיבָיו] (מְרִיבָו) [עָלָיו] (עָלָו) בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם י"י יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ.

Shemuel II 7:18-29שמואל ב׳ ז׳:י״ח-כ״ט

(18) Then David the king went in, and sat before the Lord; and he said: 'Who am I, O Lord God, and what is my house, that Thou hast brought me thus far? (19) And this was yet a small thing in Thine eyes, O Lord God; but Thou hast spoken also of Thy servant's house for a great while to come; and this too after the manner of great men, O Lord God. (20) And what can David say more unto Thee? for Thou knowest Thy servant, O Lord God. (21) For Thy word's sake, and according to Thine own heart, hast Thou wrought all this greatness, to make Thy servant know it. (22) Therefore Thou art great, O Lord God; for there is none like Thee, neither is there any God beside Thee, according to all that we have heard with our ears. (23) And who is like Thy people, like Israel, a nation one in the earth, whom God went to redeem unto Himself for a people, and to make Him a name, and to do for Thy land great things and tremendous, even for you, [in driving out] from before Thy people, whom Thou didst redeem to Thee out of Egypt, the nations and their gods? (24) And Thou didst establish to Thyself Thy people Israel to be a people unto Thee for ever; and Thou, Lord, becamest their God. (25) And now, O Lord God, the word that Thou hast spoken concerning Thy servant, and concerning his house, confirm Thou it for ever, and do as Thou hast spoken. (26) And let Thy name be magnified for ever, that it may be said: The Lord of hosts is God over Israel; and the house of Thy servant David shall be established before Thee. (27) For Thou, O Lord of hosts, the God of Israel, hast revealed to Thy servant, saying: I will build thee a house; therefore hath Thy servant taken heart to pray this prayer unto Thee. (28) And now, O Lord God, Thou alone art God, and Thy words are truth, and Thou hast promised this good thing unto Thy servant; (29) now therefore let it please Thee to bless the house of Thy servant, that it may continue for ever before Thee; for Thou, O Lord God, hast spoken it; and through Thy blessing let the house of Thy servant be blessed for ever.'

(יח) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי י"י וַיֹּאמֶר מִי אָנֹכִי אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִאֹתַנִי עַד הֲלֹם. (יט) וַתִּקְטַן עוֹד זֹאת בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה וַתְּדַבֵּר גַּם אֶל בֵּית עַבְדְּךָ לְמֵרָחוֹק וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה. (כ) וּמַה יּוֹסִיף דָּוִד עוֹד לְדַבֵּר אֵלֶיךָ וְאַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה. (כא) בַּעֲבוּר דְּבָרְךָ וּכְלִבְּךָ עָשִׂיתָ אֵת כׇּל הַגְּדוּלָּה הַזֹּאת לְהוֹדִיעַ אֶת עַבְדֶּךָ. (כב) עַל כֵּן גָּדַלְתָּ י"י אֱלֹהִים כִּי אֵין כָּמוֹךָ וְאֵין אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ בְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ בְּאׇזְנֵינוּ. (כג) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו. (כד) וַתְּכוֹנֵן לְךָ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְךָ לְעָם עַד עוֹלָם וְאַתָּה י"י הָיִיתָ לָהֶם לֵאלֹהִים. (כה) וְעַתָּה י"י אֱלֹהִים הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ עַל עַבְדְּךָ וְעַל בֵּיתוֹ הָקֵם עַד עוֹלָם וַעֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. (כו) וְיִגְדַּל שִׁמְךָ עַד עוֹלָם לֵאמֹר י"י צְבָאוֹת אֱלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל וּבֵית עַבְדְּךָ דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן לְפָנֶיךָ. (כז) כִּי אַתָּה י"י צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל גָּלִיתָה אֶת אֹזֶן עַבְדְּךָ לֵאמֹר בַּיִת אֶבְנֶה לָּךְ עַל כֵּן מָצָא עַבְדְּךָ אֶת לִבּוֹ לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ אֶת הַתְּפִלָּה הַזֹּאת. (כח) וְעַתָּה אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ אֱמֶת וַתְּדַבֵּר אֶל עַבְדְּךָ אֶת הַטּוֹבָה הַזֹּאת. (כט) וְעַתָּה הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּי אַתָּה אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה דִּבַּרְתָּ וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם.

Yonah 2:1-10יונה ב׳:א׳-י׳

(1) And the Lord prepared a great fish to swallow up Jonah; and Jonah was in the belly of the fish three days and three nights. (2) Then Jonah prayed unto the Lord his God out of the fish's belly. (3) And he said: I called out of mine affliction Unto the Lord, and He answered me; Out of the belly of the nether-world cried I, And Thou heardest my voice. (4) For thou didst cast me into the depth, In the heart of the seas, And the flood was round about me; All Thy waves and Thy billows Passed over me. (5) And I said: 'I am cast out From before Thine eyes'; Yet I will look again Toward Thy holy temple. (6) The waters compassed me about, even to the soul; The deep was round about me; The weeds were wrapped about my head. (7) I went down to the bottoms of the mountains; The earth with her bars closed upon me for ever; Yet hast Thou brought up my life from the pit, O Lord my God. (8) When my soul fainted within me, I remembered the Lord; And my prayer came in unto Thee, Into Thy holy temple. (9) They that regard lying vanities Forsake their own mercy. (10) But I will sacrifice unto Thee With the voice of thanksgiving; That which I have vowed I will pay. Salvation is of the Lord.

(א) וַיְמַן י"י דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת. (ב) וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל י"י אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה. (ג) וַיֹּאמֶר קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל י"י וַיַּעֲנֵנִי מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי. (ד) וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כׇּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ. (ה) וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קׇדְשֶׁךָ. (ו) אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי. (ז) לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי י"י אֱלֹהָי. (ח) בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת י"י זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קׇדְשֶׁךָ. (ט) מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ. (י) וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַי"י.

Bavli Berakhot 10aבבלי ברכות י׳.

אמר ליה בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים והקב"ה אינו כן צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים והיינו דאמרה חנה {שמואל א ב':ב'} אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלהינו. מאי אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו

Bavli Berakhot 29aבבלי ברכות כ״ט.

הני תשע דר"ה כנגד מי א"ר יצחק דמן קרטיגנין כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה דאמר מר בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה.

Bavli Rosh HaShanah 11aבבלי ראש השנה י״א.

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה מנלן א"ר אלעזר אתיא פקידה פקידה אתיא זכירה זכירה כתיב ברחל {בראשית ל':כ"ב} ויזכור אלהים את רחל וכתיב בחנה {שמואל א א':י"ט} ויזכרה ה' ואתיא זכירה זכירה מראש השנה דכתיב {ויקרא כ"ג:כ"ד} שבתון זכרון תרועה פקידה פקידה כתיב בחנה {שמואל א ב':כ"א} כי פקד ה' את חנה וכתיב בשרה {בראשית כ"א:א'} וה' פקד את שרה

Bavli Megillah 14aבבלי מגילה י״ד.

אין קדוש כה' כי אין בלתך אמר רב יהודה בר מנשיא אל תקרי בלתך אלא לבלותך שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם מעשה ידיו מבלין אותו אבל הקדוש ברוך הוא מבלה מעשה ידיו {שמואל א ב':ב'} ואין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו אדם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים אבל הקב"ה צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים

Pesikta Rabbati 43פסיקתא רבתי מ״ג

ד"א הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים אילו עשרה בנים של פנינה לא עשה אלא כשבא לפקוד את חנה היתה חנה יולדת בן אחד ופנינה קוברת שני בנים ילדה חנה ארבעה ופנינה קוברת שמונה והיתה חנה מעוברת בן חמישי ונתייראה פנינה שלא תקבור שני בניה שנשתיירו לה מה עשתה פנינה הלכה ובקשה מן חנה אמרה לה בבקשה ממך נעניתי לך יודעת אני שחטאתי לך אלא וותר לי כדי שיחיו שני בני שנשתיירו לי באותה השעה נתפללה חנה לפני הקב"ה אמרה לפניו וותר לה את שני בניה שיחיו אמר לה הקדוש ברוך הוא חייך שהיו ראויים למות אלא הואיל שנתפללת עליהם שיחיו לשמך אני קורא אותם לפיכך הוא אומר עד עקרה ילדה שבעה שנתחשבו לה שני בנים של פנינה.

Midrash Shemuel 5מדרש שמואל ה׳

שבעים בלחם נשכרו זו פנינה שהיתה שבעה בבנים נשתכרה. ורעבים חדלו חנה שהיתה רעבה מבנים חדלה. עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה. ולא מצינו אלא חמשה. שנאמר (שמואל א ב כא) כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות. הא כיצד. ר' נחמיה אומר היו לפנינה עשרה בנים. והיתה חנה יולדת אחד ופנינה קוברת שנים. חנה יולדת שנים ופנינה קוברת ארבעה. שלשה והיא קוברת ששה. ארבעה והיא קוברת שמונה. כיון שעיברה חמישי באתה פנינה ונשתטחה על רגליה. אמרה לה בבקשה ממך התפלל על שנים ויחיו. התפללה עליהן והיו נקראין על שמה.

Targum Yonatan Shemuel I 2:1-10תרגום יונתן שמואל א׳ ב׳:א׳-י׳

(1) And Hannah prayed in a prophetic spirit and said, ’Now my son Samuel is to be a prophet over Israel. In his days they will be saved from the hand of the Philistines and by his hands miracles and mighty deeds will be done to them.’ Therefore, ’my heart is strong in the portion that the LORD gave to me.’’And also Heman, son of Joel, son of my son Samuel, who is to stand up, he and his fourteen sons, to be speaking in song by means of lyres and lutes, together with their brothers, the Levites, to praise in the sanctuary.’ Therefore, ’my horn is exalted in the gift that the LORD appointed to me.’And furthermore, concerning the miraculous punishment which is to be among the Philistines, who are to bring the ark on a new cart and with it the guilt offering. Therefore, let the assembly of Israel say, ’Let my mouth be opened to speak great things against my enemies, for I rejoiced in thy salvation.’ (2)

(א) וצליאת חנה ברוח נבואה ואמרת כבר שמואל ברי עתיד למהוי נביא על ישראל ביומוהי יתפרקון מידא דפלשתאי ועל ידוהי יתעבדן להון נסין וגבורן בכין תקיף לבי בחולקא דיהב לי יי ואף הימן בר יואל בר ברי שמואל דעתיד דיקום הוא וארבעת עסר בנוהי למהוי אמרין בשירא על ידי נבלין וכנרין עם אחיהון ליואי לשבחא בבית מקדשא בכין רימת קרני במתנתא דמני לי יי ואף על פורענות נסא דעתיד למהוי בפלשתאי דעתידין דייתון ית ארונא בעגלתא חדתא ועמיה קרבן אשמא בכין תימר כנשתא דישראל אתפתח פומי למללא רברבן על בעלי דבבי ארי חדיתי בפרקנך. (ב) על סנחריב מלכא דאתור אתנביאת ואמרת דעתיד דיסק הוא וכל חילותיה על ירושלם ונס סגי יתעביד ביה תמן יפלון פגרי משריתיה בכין יודון כל עממיא אומיא ולישניא ויימרון לית דקדיש אלא יי ארי לית בר מנך ועמך יימרון לית דתקיף אלא אלהנא. (ג) על נבוכדנצר מלכא דבבל אתנביאת ואמרת אתון כסדאי וכל עממיא דעתידין למשלט בישראל לא תסגון למללא רברבן רברבן ולא יפקון גדפין מפומכון ארי אלהא ידע כולא יי ועל כל עובדוהי מתיח דינא ואף לכון עתיד לשלמא פורענות חוביכון. (ד) על מלכות יון אתנביאת ואמרת קשתת דגברי יונאי יתברן ודבית חשמנאי דהוו חלשין יתעבדן להון גבורן. (ה) על בנוהי דהמן אתנביאת ואמרת דהוו סבעין בלחמא וגאן בעתרא וסגיאין בממונא אתמסכנו תבו לאתאגרא בלחים מזון פומהון מרדכי ואסתר דהוו חשיכין עתרו ואתנשיו ית מסכינותהון תבו למהוי בני חורין כין ירושלם דהות כאתא עקרא עתידא דתתמלי מעם גלותהא ורומי דמליא סגי עממיא יסופון משריתהא תצדי ותחרוב. (ו) כל אלין גבורתא דיי דהוא שליט בעלמא ממית ואמר לאחאה מחית לשאול ואף עתיד לאסקא בחיי עלמא. [ברם קרח בר יצחר בר קהת בר לוי דמיניה נפק שמואל ברי איתחת לשאול על עיסק דקם ואיתפלג על משה ואהרן צדיקיא יסקון מבית בליעתהון ויודון דלית אלה– בר מיניה.] (ז) יי ממסכין ומעתר משפיל אף מרים. (ח) מקים מעפרא מסכינא מקלקלתא מרים חשיכא לאתבותהון עם צדיקיא רברבי עלמא וכרסי יקרא מחסין להון ארי קדם יי גלן עובדי בני אנשא מלרע אתקין גיהנם לרשיעיא וצדיקיא עבדי רעותיה שכליל להון תבל. (ט) גוית עבדוהי צדיקיא יטר מגיהנם ורשיעיא בגיהנם בחשוכא ידדנון להודעא ארי לא מן דאית ביה חילא זכי ליום דינא. [אילהין דאית ליה עוב[די]ן טבין זכי לעלמא דאתי.] (י) יי יתבר בעלי דבבא דקימין לאבאשא לעמיה עליהון מן שמיא בקל רם ישקיף יי יעביד פורענות דין מגוג ומשרית עממין חטופין דאתן עמיה מסיפי ארעא ויתין תקפא למלכיה וירבי מלכות משיחיה.

Rashi Shemuel I 2:1-10רש״י שמואל א׳ ב׳:א׳-י׳

(א) רחב פי על אויבי – על פנינה. (ב) ואין צור כאלהינו – אין צייר כאלהינו, הצר צורה בתוך צורה. (ג) אל תרבו תדברו – כל גסי הרוח אשר שעתם מצלחת, ובשביל פנינה שהיתה מתגאה עליה היא מדברת, לפי פשוטו ולפי דרשו, כתרגומו שתרגם יונתן. עתק – דבר חזק דבר אחר. לשון סרה, כמו. (בראשית יב ח) ויעתק משם ההרה, יצא דבר סרה מפיכם. כי אל דעות ה' – יודע מה שבלבבכם. ולו נתכנו עלילות – כל מעשי האדם נמנין לפניו. נתכנו – לשון מנין, כמו. (שמות ה יח) ותוכן לבנים תתנו. (ד) קשת גבורים חתים וגו' – כך אומנותו של הקב"ה, מתיש את הגבורים ומחזק את החלשים, משביע את הרעבים ומרעיב את השבעים. (ה) שבעים בלחם – ולא צריכים להיות נשכרים לשום מלאכה, מרעיבם, ונשכרו בלחם פרנסתם. ורעבים – שהיו טורחים ויגעים על מזונות. חדלו – מטרחם. עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים וגו' – ובעוד שהעקרה יולדת שבעה בנים, רבת בנים אמללה וקוברת בניה חנה ילדה שבעה, שנאמר (להלן פסוק כא) כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות, וכשחנה יולדת אחד, פנינה קוברת שנים, ועשרה בנים היו לה, שנאמר (לעיל א ח). הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים, של פנינה, כשילדה חנה ארבעה, קברה פנינה שמונה, וכשנתעברה וילדה ולד חמישי, נשתטחה פנינה לרגליה ובקשה רחמים וחיו ונקראו על שמה, אלו דברי רבי נחמיה.רבי יהודה אומר. בני בנים הרי הן כבנים – ויש אומרים. שבעה, בגימטריא כמנין שמואל. (ט) חסידו – חסידו כתיב, חסידיו קרי, בין יחיד בין רבים, וכן יחתו מריביו (פסוק י), מריבו, בין יחיד בין רבים. (י) עלו בשמים ירעם – עלו כתיב, אפילו עלו בשמים, מרעים עליהם ומורידם. ידין אפסי ארץ – שופטן ומייסרן, יושטיציי"א בלע"ז.

R. Yosef Kara Shemuel I 2:1-10ר׳ יוסף קרא שמואל א׳ ב׳:א׳-י׳

(א) עלץ לבי בה' – בתשועת ה'. רמה קרני בה' – בתשועת אלהים, שהייתי עקרה והושפל קרני ועתה פקדני בבן והרים קרני. רחב פי על אויבי – שהיו מחרפין אותי וקוראין לי עקרה, כנגד פנינה שכעסתה ומונה לה כי סגר ה' בעד רחמה היתה אומרת. (ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך – פותח את העקרות, אלא אתה, כי נותן טעם לדבר של מעלה. ואין צור כאלהינו – אין בעולם שיכול לצור צורה כאלהינו, כי צורתו יש בה רוח חיים. (ג) אל תרבו תדברו גבוהה [גבוהה] יצא עתק מפיכם – אתם הבריות ממני תוכלו ללמוד שלא תרבו לדבר גבוהות. ואל יצא עתק מפיכם – פתר' אל יצאו דברים יתירים מפיכם, והוא מגזרת עתקו וגם גברו חיל (איוב כ"א:ז') שלא תונו איש את עמיתו בדברים. אם תראו אדם עני לא תהיו מונים לו עינוייו, אם תראו אדם באין כח אל תהיו מבזים עליו, אשה בלא בנים אל תהיו מונים לה עקרה, אם ראיתם אדם שאין שעתו עומדת לו אל תהיו מבזים עליו, וכל שהוא ברעה אל יתיאש עצמו מן הרעה, לפי' אל תונו לאדם שאין שעה עומדת לו. כי אל דעות ה' – והוא יודע מי ראוי להשפיל ומי ראוי להרים. ולו נתכנו עלילות – כלו' בידו יכולת להעשיר את הרש ולרומם את השפל. נתכנו – כמו [ה]דרכי [לא] יתכנו (יחזקאל י"ח:כ"ט) ולו נתכנו, אדוונ"ט לוי שונ"ט אמנדיר"ש לש אוורש בלע' כלו' בידו לתקן את המעותים. (ה) שבעים בלחם נשכרו – הרבה בני אדם היו שבעים וסוף נשכרו לבני אדם לאגורת כסף וככר לחם, והוצרכו לבני אדם. ורעבים חדלו – הרבה בני אדם היו רעבים ללחם מתחילתן ולבסוף מנעו מרעבון, שהעשירו וחזרו לשבוע לחם. עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה – הרבה עקרות נתעקרו מתחילתן ועד סופן [הרבה?] נשים נקראו רבת בנים וסוף אומללו שקברו בנים בחייהם, לכך אל יתאונן אדם בעוניו ואל ישמח בעשרו, ואם תראה אדם ירוד אל תבוז עליו, אשה עקרה לא תלעג אחריה, מי עשה כן, מי גזר ששביעים בלחם נשכרו ורעיבים חדלו, (ו-ז) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם – כמוני היום שהושפלתי מתחלה ועכשיו רמה קרני. (ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים... כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם – על היסודות שם תבל – הוא יסד תבל והוא מרומם עליה לאשר יישר בעיניו. (ט) רגלי חסידיו ישמר – שלא יתנגפו באבן מלבוא לידי שום תקלה. ורשעים בחשך ידמו – פתר' ימחו כמו הדמין תתעבדון (דניאל ב':ה'). כי לא בכח יגבר איש – אלא חסדו של חסיד הוא שומר את רגליו שלא יתנגפו וצדקתו היא שעומדת לו ולא כוחו ועוצם ידו, כי לא בכח יגבר איש, נותן טעם לרגלי חסידיו ישמר ומוסב עליו. (י) ומאת ה' הוא בא שייחתו מריביו – שרשעים בחשך ידמו עליו בשמים ירעם – על כל אחד ואחד שיריב עמו ירעם, פתר' מכריז עליו שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה ועונותיו של רשע הם לוכדין את רגליו. ה' ידין אפסי ארץ – ידין עמים המשעבדין בישראל. ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו – כאן נתנבאת לעתיד. וכה מליצת הנבואה, כשם שעכשיו מוריש לזה ומעשיר לזה, משפיל לזה ומרומם לזה, כמו כן לעתיד ידין אפסי ארץ וישפיל האומות ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו.

Ibn Ezra Tehillim First Commentary 51:20אבן עזרא תהלים פירוש ראשון נ״א:כ׳

היטיבה – אמר אחד מחכמי ספרד: כי אלה השנים פסוקים הוסיפם אחד מהחסידים שהיה בבבל, שהיה מתנפל לפני השם ומתפלל המזמור הזה והצריכו לדבר זה, בעבור שלא נודע כי ציון הוא המקום הנבחר רק בעת זקנות דוד, גם נכון הוא שנאמר ברוח הקודש.

R. Eliezer of Beaugency Yonah 2:2ר׳ אליעזר מבלגנצי יונה ב׳:ב׳

ואז התפלל והודה ושיבח. יש תפלות בכתובים שהם בקשה, ויש שהם שבח והודאה, כגון ותתפלל חנה (שמואל א ב':א'), שכל אותו הענין אינו אלא שבח והודאה, וכן זה.

Radak Shemuel I 2:1-10רד״ק שמואל א׳ ב׳:א׳-י׳

(א) ותתפלל חנה ותאמר – התפללה לפני ה' ונתנה לו שבח והודאה על הבן שנתן לה והתפללה לה' שיחיה ויהיה לה'. ותרגם יונתן: וצליאת חנה ברוח נבואה ואמרת כבר שמואל ברי עתיד למיהוי נביא על ישראל וגו'. וכן תירגם יונתן: שירה זו על מלכי אומות העולם ועל כנסת ישראל, ובפסוק: אין קדוש כה' אמר על סנחריב מלכא דאתור אתנביאת ואמרת. ובפסוק: אל תרבו, אמר על נבוכדנצר מלכא דבבל אתנביאת ואמרת. ובפסוק: קשת גבורים חתים, אמר על מלכות אנטיוכוס אתנביאת ואמרת. ובפסוק: שבעים בלחם, על בנוהי דהמן אתנביאת ואמרת. ובפסוק: ה' ממית ומחיה עד ה' יחתו מריביו אמר על גמול הצדיקים בגן עדן ועל פורענות הרשעים בגיהנם. ובפסוק: ה' יחתו מריביו אמרת דין גוג ומגוג ומלכות משיחנו. ולפי הפשט: פתחה חנה בשירה זו על שלוי עולם ומתגאים ועל ענוי ארץ ושפלים, כי הקב"ה רואה הכל ומשפיל גאים ומגביה שפלים כמו שהיה הדבר עליה ועל פנינה צרתה. עלץ לבי בה' – לבי שהיה עצב עתה עלץ ושמח וקרני שהיתה שפלה שלא היה לי להרים ראש לפני צרתי, עתה רמה. רמה קרני בה' – התוקף יקרא קרן, לפי שהוא המקום הגבוה שבבהמה, גם הקרנים תוקף החיה כמ"ש: בהם עמים ינגח והוא באדם דרך משל, וכאילו אמר רם ראשי, כמ"ש: ועתה ירום ראשי על אויבי וכל זה בה' שהיה בעזרי. רחב פי – מלעיל, מפני שהוא מלה זעירא. על אויבי – על פנינה ועל המכעיסים אותה, בהיותה עקרה. בישועתך – שהושעת לי מצרתי ונתת לי בן. (ב) אין קדוש כה' – שהתפללתי בבית מקדשו ונשמעה תפלתי. כי אין בלתך – ידעתי כי אין בלתך שראוי להתפלל לו, ועל כן עלי לומר: אין קדוש כה'. ואין צור כאלהינו – אין חזק כאלהינו שהופך הטבעים ברצונו כי הייתי עקרה ולא היה בטבעי ללדת. (ג) אל תרבו – אל תרבו שתדברו גבוהות, אמרה כנגד פנינה וכנגד המכעיסים אותה. יצא – אל יצא ואל שזכר עומד במקום שנים. עתק – דבר חזק. כי אל דעות ה' – הכל יודע הוא ואין נסתר ממנו ואמרה: דעות לשון רבים, כלומר כל דעות בני אדם ידעם כאחד בלא רבוי ובלא שינוי אצלו, כמו שאמר: היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. ולא נתכנו עלילות – כתיב באל"ף וקרי בוי"ו. ופירוש הכתוב: כי לא נתכנו עלילות בני אדם אם לא יחפוץ האל. ופירוש הקרי: כי לו לבדו נתכנו העלילות לא לבן אדם, כי הוא עושה כאשר ירצה ובן אדם אומר: ולא יעשה, ודבר ולא יקימנה. ופירוש עלילות – מעשים. (ד) קשת גבורים חתים – טעם חתים על גבורים לא על קשת, כי היה לו לומר חתה ופרש חתים הם וקשתם וכמוהו: כי הייתה אליו פני המלחמה והדומים קול נגידים נחבאו להם, שכתבנו בספר מכלל. אזרו חיל – החיל והכח הוא אזורם. (ה) שבעים בלחם נשכרו – אותם שהם שבעים מתחילה - שבו להיות נשכרים בפת לחם, ואותם שהיו רעבים מתחלה ונשכרו - חדלו מלהשתכר ומלטרוח על טרפם, כי היו שבעים ברצון הבורא יתברך, עד שיגיע רצון הבורא עד כך והשגחתו, עד כי מי שהיתה עקרה כמוני, ילדה שבעה ומי שהיתה רבת בנים כצרתי פנינה עתה אומללה – נכרתה, כלומר שמתו בניה. ומה שאמר: שבעה אינו דוקא, אבל הוא כך חשבון כי כן דרך הכתוב כשירצה לומר רבים, יאמר שבע כמו: אומללה יולדת השבעה, שבע כחטאתיכם, שבע ייפול צדיק וקם, לפי שהעולם במספר שבעה ז' ככבים משרתים שבע ימי השבוע ועל עצמה אמרה חנה: שהיו לה בנים ובנות כמו שכתוב: כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלושה בנים ושתי בנות. ורבת בנים – זה אמרה על פנינה. אמרו: כשהיתה חנה יולדת אחד, היו בני פנינה מתים שנים. ובדרש: עד עקרה ילדה שבעה - שמואל בגימטריא במספר שבעה. ויתכן לומר כי אמרה זה חנה על כנסת ישראל וכל השירה כולה ג"כ על כנסת ישראל, ולכך התחיל בה בלשון ותתפלל כי לשון התפילה ייפול ברוב על העניינים העתידים ובמעט על מה שעבר, ואמרה זה ברוח נבואה ולכך הושמה במכתב בין הנביאים, כי היא נבואה כולה עתידה על צרות ישראל ותשועתם, כמו שתרגם המתרגם יונתן בן עוזיאל ויפה אמר ומתיישב בלב הנבונים. ודעתינו בזה הפסוק והשירה כולה, כי אמרה חנה כל ענייני העולם וצרכי בני אדם תלויים ביד הבורא ית' וברצונו והוא משגיח בכללים ובפרטים ועושה בהם כרצונו, ואפילו אם יראה לבני אדם שיעשה להם דבר שאינו על רצונם וחפצם, יש להם להתפלל אליו בכל נפשם כמו שעשיתי אני והוא יתן להם בקשתם ורצונם בכל דבר שיהיה חפצם וצרכם, כי השגחתו בתחתונים כמו שהיא בעליונים, כמו שאמרה בסוף: כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. ואמרה כי אם יהיו ישראל בצרה ובגלות תחת ע"ג הנמשלים לאשה שילדה בנים הרבה והיא מתגאה בהם ושמחה ומתאדרת עליהם בכל עת שתתגבר האשה הרבה בבנים להצר ולהרע לעקרה - והיא כנסת ישראל הנמשלת לאשה עקרה שיולדת מעט בנים, כמו שנראה בישעיה: רני עקרה לא ילדה וכמוהו הרבה, אפילו שהיו לה מעט בנים לזאת העקרה עוד יבא זמן שתהיה גם היא רבת בנים, בעת שישובו אל ה' בכל לבם ויתפללו אליו בגלותם וצרתם ואז אותה שהיתה רבת בנים אומללה פירש נכרתה ונפסקה מלהוליד ולהצליח ומה שילדה יכרת ויאבד, וזה מורה על ביאת משיחנו וענין תשועת ישראל בשובינו לארצינו במהרה בימינו, ומיתת הנועדים עם גוג ומגוג כי תהיה בהם מהומה גדולה וישראל ינצלו הטובים שבהם, ועל זה אמר: רגלי חסידיו ישמור וכל הענין נמשך בזה הדרך ומעתה פתחתי לך הדרך ותבין מעצמך. (ו) ה' ממית ומחיה – את האדם אמר בתחלה ממית ואחר כך מחיה, בהפכו מחיה שמעמידו בחיים ומאריך ימיו כשירצה וכן והחלימני והחייני והדומים לו, שפירש העמדת החיים באדם. וכן: מוריד שאול ויעל כמו: העלית משאול נפשי חייתני מירדי בור. וכן: מיד שאול כי יקחני סלה, כי טעם מיד שאול למעלה ממנו ולמטה ממנו, או הוא רמז לצרות ולרווחות. וכן אני אמית ואחיה או יהיה ממית ומחיה. אני אמית ואחיה - רמז לגמול הצדיקים ולעונש הרשעים בנפשותם, או אמר פסוק זה בדרך נבואה או בדרך קבלה על תחיית המתים לעתיד לבא. (ז) אף מרומם – הרבוי לפי שעלייה יותר כח וגבורה מהירידה. (ח) מאשפות – לשון יחידות בשקל אחות הראוי בתשלומו אחיות וקבוצו חבקו אשפתות בתמורת הנח בדגש. מצוקי ארץ – עמודי ארץ. וכן: ויציקם לפני ה' ויעמידום ומצוקי ארץ - הם הצדיקים, כי בזכותם מתקיים התבל. וכן אומר: וצדיק יסוד עולם או יהיה פירושו על דרך ומתחת זרועות עולם, ר"ל כי הוא יתברך הוא קיום עולם ומעמידו ומעמידי האדם לו הם ובכחו עומד הכל וסדר היישוב בארץ, להעמיד היצורים עליה וזהו שאמר: וישת עליהם תבל, כי מקומות היישוב יקראו תבל. (ט) חסידו – כתיב בלא יו"ד וקרי ביו"ד. וכן: מריבו עלו והענין אחד כי יו"ד הרבוי תפול לפעמים. ישמור – שלא ינגפו. ידמו – ישתקו מרגשם ורשעתם, או פירוש יכרתו. וכן: אל תדמו בעונה. ופירש בחשך – כאדם שהולך בחשך שיפול. כי לא בכח יגבר איש – לא יהיה מה שיחשבו שיגברו בכחם ובחילם, כי כאשר יהיה רצון האל להושיבם בחשך והיא הצרה שתבא אליהם, לא תועילם גבורתם ועושרם. (י) ה' יחתו מריביו – מריבי הצדיקים הם מריביו. עליו בשמים ירעם – עליו על כל אחד ממריביו, ובי"ת בשמים, במקום מן, כמו שנאמר: ירעם מן שמים ה'. וכן ביונתן תרגם בקדשים לא יאכל והנותר בבשר ובלחם והדומים להם. ויש לפרשו כמשמעו, כלומר יעשה הרעם בשמים להשמיעם ולבהלם, וזהו פירוש עליו, כלומר בעבורו והרעם הוא משל על הגזירות היורדות מן השמים, שאמר: וישלח חצים ויפיצם ברק ויהם. ידין אפסי ארץ – על דרך: כי הוא לקצות ארץ יביט אם יסתר איש במסתרים. ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו – כפל דבר, כי המלך הוא המשיח ואמרה חנה זה על דרך נבואה, או דרך קבלה, כי הייתה קבלה אצלה כי עתיד להיות מלך בישראל וחתמה השירה הזאת בדברי המלך, לפי שזכרה מפלת הרשעים והם אויבי ישראל ואמרה, כי האל יתן עז למלך ישראל שיושעו ישראל על ידו מיד אויביהם, ואם אמרה זה בדרך נבואה, רמזה בזה שעל ידי שמואל בנה יהיה מלך בישראל והוא ימשחנו.

Ralbag Shemuel I 2:1-10רלב״ג שמואל א׳ ב׳:א׳-י׳

(א) והנה התפללה חנה לש"י על דבר בנה שבח והודאה לש"י כעל כל אשר גמלה רב טוב וידמה שזאת התפלה היתה על דרך הנבואה ואם נתערב בה קצת ממה שהורגש לה בחוש, וזה ענין התפלה לפי מה שאחשוב. עלץ לכי בה'. אמרה כל זה בעד כנסת ישראל כשיבא שמואל בנה לעבוד את ה' לבדו ולהסיר הבעלים והעשתרות שאם לא יעשה לישראל טוב אחר די בו שמחה. רמה קרני בה' – לנגח את אויבי אחר כן כי כבר נפלו לו אז הפלשתים בידו. רחב פי על אויבי – להיותם תמיד נופלים בידו כל ימי שמואל כמו שנזכר אחר זה והיתה סבת זה כי שמחתי בישועתך שהראית במלחמה הראשונה שהיתה לשמואל עם פלשתים להגלות בה ידך החזקה אשר חזקה והוסיפה אמונתי בך. (ב) הנה כשנעיין בקדושים שברא הש"י והם המלאכים שהם נבדלים ונקיים מחומר לא ימצא בהם מי שהוא קדוש ונבדל כמו הש"י וזה שכל אחד מהם לו יחס מה אל הגלגל שהוא מניע אותו והוא משים אותו חי ביחס ההוא המיוחד כמו שבארנו בחמשי מספר מלחמות ה' אמנם הש"י אין לו יחס לאחד מהם כי אין בלתו במציאותו ואין לו שום יחס עם חומר ואין בורא ויוצר כאלהינו כי אף על פי שהש"י סדר שיתהוו קצת היצירות באמצעות פועלים מה הנה הם לא ישנו את תפקידם ולא יתחדש מהם רק מה שסדר הש"י שיתחדש מהם על המנהג הטבעי ואולם הש"י עושה ויוצר כל מה שירצה ואף על פי שיהיה כנגד הטבע, והנה אמרה זה לפי מה שאחשוב בעבור המופת שעשה הש"י לה שהיתה עקרה וילדה ובעבור שאר המופתים הדומים לזה שעשה הש"י. (ג) אל תרבו תדברו. אמרה בעבור דברי פנינה והכעסתה אותה על שאין לה בנים והיותה מתגדלת עליה מצד רבוי בניה ובעבור הדברים האלו שאומרים האנשים קצת לקצת אל תרבו לדבר גבוהה גבוהה ודבר חזק בעבור מה שתראו שהגיע לכם מהטוב או שראוי להגיע מצד כחכם ועוצם ידיכם או רוב הצלחתכם או חולשת שכנגדכם או רוע הצלחתם כי השם לבדו יודע העתידות ולא נתכנו המעשים לאיש אשר יחשב לעשותם כי לא אדם דדכו כמו שזכרה אחר זה, ולמה שהוא קרי בוי"ו ולו נתכנו הנה הרצון בזה כי הש"י לו לבדו נתכנו העלילות כי הוא לבד יכול על כל אשר יחפוץ. (ד) הגבורים הם חתים כשירצה הש"י עם היות קשתם בידם וכחם, והאנשים הנכשלים אזרו חיל עם עזר הש"י כמו שהתבאר מענין סנחריב להלחם על ירושלם עם שאר המופתים הדומים לו. (ה) האנשים השבעים כשהם עשירים שבו כשירצה הש"י להיות עניים עד שיהיו משתכרים בפת לחם שהוא השכר המיוחס להם בתכלית הדלות, והאנשים הדלים והם הרעבים חדלו כי שבו עשירים וחדלו מהשתכר כשירצה הש"י עד שהעקרה כשרצה השם ילדה שבעה ר"ל בנים רבים ואמרה זה על עצמה בדרך נבואה כי ראתה שיהיו לה עוד בנים ובנות כמו שספר אחר זה כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים והנה אמרה שבעה על דרך אמרו שבע יפול צדיק וקם שבע תועבות בלבו ומי שהיא רבת בנים יקרה לה כשרצה הש"י שאומללה ונכרתה מרוב בניה באבדן בניה ואפשר שמתו בסוף בני פנינה ועליה אמרה כן. (ו) ה' ממית ומחיה. האנשים אחר זה כאן נתנבאה על תחיית המתים בביאור להיות עניינו בתכלית הפלא, ואמרה מוריד שאול ויעל לכפול הענין במלות שונות כי הרצון בשאול קבר כמו כי ארד אל בני שאולה ונקרא הקבר שאול להיותו בבטן הארץ וכזה נקרא המקום היותר שפל שאול כמו שפירשנו בביאורנו לספר איוב. (ז) ה' מוריש – הש"י הוא מוריש ואחר כך מעשיר האדם כשירצה ומשפיל אותו ואח"כ מרומם אותו כשירצה ולזה אין ראוי שיתגאה העשיר על עשרו ורוממותו ולא שידאג מאד על שפלותו השפל ועל עניו העני. (ח) כי הש"י מקים מעפר דל וירים האביון מן האשפה רצה לומר מי שהיה אביון כל כך עד שהיה מנקה המקומות להסיר מהם האשפה והלכלוך ירימהו הש"י להושיב אותו עם נדיבים וינחילם כסא כבוד. ר"ל שישימם מלכים נכבדים ומנהיגים אחר היותם דלים ואביונים, והנה אמרה זה לפי מה שאחשב על דלותה מהבנים ונתן לה הש"י בן שסופו להיות מושל בישראל ממשלה נכבדת, והנה היה זה כן כי לה' עמודי הארץ ועל העמודים ההם שת היישוב אשר בו ימצא המין האנושי ואלו העמודים הם אופני השגחתו באלו השפלים אשר הם סבת קיום המין האנושי באופן שלם, ובזאת ההשגחה ישמר רגלי חסידיו מהכשל ברעות העולם, ואולם הרשעים לא יכין להם אור ויראה להם הרע שיפלו כדי שישמרו ממנו אבל יכרתו בחשך, וכבר יתבאר שזה אמת כי לא בכח יגבר איש אבל ימצא שינוצח עם היותו יותר חזק משכנגדו וזה יהיה בהכרח מצד השגחת הש"י באיש החלוש. (י) והנה עתה התפללה חנה בעבור בנה ואמרה דרך תפלה ה' יחתו מריבי שמואל והם הפלשתים שבאו להלחם עמו ועם ישראל בעבורו, ירעם הש"י בשמים וכן היה במלחמה ראשונה שנלחם שמואל בפלשתים שנאמר וירעם ה' בקול גדול ביום ההוא על הפלשתים ויהמם ה' ידין אפסי ארץ. כי הוא הולך ממקום למקום לשפוט ישראל, ויתן הש"י עוז למלוכה אשר ימליכהו שמואל וימלוך בחייו והוא שאול באופן שינצח אויבי ישראל, וירים הש"י קרן משיחו אשר ימשחהו שמואל ולא ימלוך בחייו והוא דוד אשד רמה קרנו מאד לנצח כל אויביו ונתנה לו המלוכה ולזרעו אחריו.

Abarbanel Shemuel I 2:1אברבנאל שמואל א׳ ב׳:א׳

והנה אמר: ותתפלל חנה ותאמר וגו' – הנה התפלה בעצם ואמת היא בפסוק האחרון ה' יחתו מריביו. ולפי שאחז"ל (בבלי ברכות ל"ב.) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחלה ואח"כ יתפלל, ראתה חנה לעשות כן, כי היא סדרה ראשונה שבחי המקום ואח"כ עשתה תפלתה, ולזה אמר ותתפלל חנה ותאמר, רוצה לומר שחנה התפללה תפלתה ואמרה קודם התפלה עלץ לבי בה' וגומ', הנה אמרו ותתפלל חנה אמרו על הפסוק האחרון, ואמרו ותאמר היא האמירה הקודמ' לכל התפלה בספר' שבחו של מקום. ואמרו המפרשים בפי' הפסוק לבי שהיה עצב עתה ישמח בה' וכבודי שהיה שוכן לעפר עתה ירום ויגבהה קרני ומלכותי. או יהיה רמה קרני לנגח את אויבי, וכן רחב פי על אויבי שהם פנינה וקרוביה לפי ששמחתי בישועתך, ואמר' זה לפי שהעקרה לבה עצב ודל כבודה וקולה לא ישמע. ואני אחשוב שאמרה זה כדי להשיב ראשונה לדברי אלקנה אשר דבר אליה, ושנית לדברי עלי אשר אמר אליה שם, וזה לפי שאלקנה אישה היה מדבר על לבה דברים ניחומים ולא היו מתישבים אצלה, כי הוא אמר אליה חנה למה תבכי ולמה ירע לבבך וגו', לומר שתשמח עמו ולא תתעצב בהעדר הבנים, עוד אמר הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים להגיד שגדול כבודה עמו, ולהשיב לזה אמרה חנה עלץ לבי בה', רוצה לומר עם כל דברי בעלי שאמ' ולמה ירע לבבך, הנה לא שמח לבי עמו ועם דבריו אבל עתה בה' עלץ ושמח לבי, ואף שבעלה אמר הלא אנכי טוב לך להעיר על הכבו', והנה לא היה כן כי לא רמה קרני וכבודי כדבריו כי אם בה' עתה. ואם עלי הכהן קללני קללה נמרצת על שהיו שפתי נעות וקולי לא ישמע הנה עתה רחב פי על אויבי, והסבה בכל זה כי שמחתי בישועתך כי התשועה האלהית היא המשמחת המכבדת המרחבת את פיה לא דבר אחר. והבן הדברים שחנה אמרה שלא יחשוב אדם שהיתה שמחתה וכבוד' עם הילד אינו כן כי אם בה' ובתשועתו מאשר בא מאתו הנער, לא בבחינת הילד עצמו כי אם בבחינת הנותן אותו ית'.

Abarbanel Shemuel I 2:10אברבנאל שמואל א׳ ב׳:י׳

י"י יחתו מריביו וגו' – פירשו המפרשים ה' יחתו מריביו מריבי הצדיקים ועליו בשמים ירעם על כל אחד מהרשעים המריבים. והאמת הוא שזו היא תפלתה על שמואל בנה, כי מה שאמרה עד הנה הוא הקדמה כמו שזכרתי, וכוונתה לומר שהאל יתברך יעשה חמשה חסדים לשמואל בנה. האחד אמרה ה' יחתו מריביו, רוצה לומר ה' בחסדך שיחתו המריבים עם שמואל שהם הפלשתים. השני עליו בשמים ירעם, רוצה לומר בעבור שמואל ועליו האל יתברך ירעם בשמים, וכן היה זה ונתקיים כמ"ש (שמואל א ז':י') וירעם ה' בקול גדול על פלשתים, וג"כ נכלל בזה מה שאמר שמואל (שמואל א י"ב:י"ז) הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות וגו', שהאל יתברך בעבורו נתן קולות ורעמים מן השמים. השלישי אמרה ה' ידין אפסי ארץ, רוצה לומר ה' בחסדך ששמואל ידין אפסי ארץ, רוצה לומר שיהיה שופט ישראל. הרביעי אמרה ויתן עוז למלכו וזה היה תפלה, שאם שמואל ימשח בימיו מלך על ישראל כמו שצותה התורה, הש"י יתן לאותו מלך עוז וגבורה רבה, והנה נתקיים זה בשאול שהיה המלך הראשון שמשח שמואל והמלך הראשון שהיה בישראל, שנתן האל יתברך אליו רוח עצה וגבורה. והחסד החמישי הוא וירם קרן משיחו, רוצה לומר אם מלך אחר ימשח גם כן ירום ויגביה מעלתו ומלכותו וזהו היה דוד שרמה קרנו ומלכותו בישראל, ובמסכת מגלה (בבלי מגילה י"ד.) אמרו, דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן, שאול ויהוא בן נמשי שנמשחו בפח השמן לא נמשכה מלכותן. ואחשוב שלזה כיון דוד באמרו (תהלים צ"ב:י"א) ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן. הנה א"כ במה ששאלה חנה על שמואל בנה מהאלוה יתברך ומאשר נתקיימו כל דבריה ונעשו שאלותיה ידענו שרוח ה' דבר בה ומלתו על לשונה. ואין ספק שהיו ישראל יודעים מה שצותה התורה בהקמת מלך, ולכן התפללה חנה שיהיה שמואל בנה שופט ונביא ויעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ ושהוא ימשח המלכים, ולא שאלה שיהיה הוא מלך ישראל, לפי שידעה שלא תסור שבט מיהודה לדעת המפרשים וגם לדעת כולי עלמא מזרע לוי לא היה ראוי שימלוך, ולהיות בנה משבט לוי היה די בהיותו שופט וחכם חרשים והיותו נביא אלקים והיות המלכים נמשחים על ידו.

Shadal Devarim 17:14שד״ל דברים י״ז:י״ד

אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי – יש לשאול מה בין מלך ושופט, ולמה השופט נזכר למעלה כדבר מצוי וטבעי בישראל, והמלך נזכר כאן כדבר חדש וזר בישראל, ולקוח ממנהג שאר אומות? ונראה לי כי ההבדל העצמי בין זה לזה הוא כי השופט לא היתה שררתו ירושה לזרעו אחריו, אבל במות השופט היו בוחרים מקרב העם שופט אחר, יהיה מאיזו משפחה שיהיה, כמו שמצאנו בשופטי ישראל, שהיו אחר יהושע. אבל הממלכה היתה ירושה מאב לבן, כמו שכתוב כאן למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו, ולפיכך כשהעמידו את אבימלך לראש אחרי מות אביו גדעון כתוב (שופטים ט':ו') וימליכו את אבימלך למלך, וכן כשאמרו לגדעון (שם {ח':}כ"ב) משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך, היתה כוונתם שלא יהיה כשאר השופטים, אך יהיה מלך ככל המלכים. ומהחלוף הזה שבין שופט למלך נמשך עוד חלוף אחר ביניהם, והוא שהמלך אשר נולד ונתגדל בבית המלך, ומנעוריו ידע שהוא עתיד למלוך, וגם זרעו עתיד למלוך, היה נוהג בגדולה וכבוד ורבנות ככל משפט המלך המפורש בשמואל (א' ח'{:י"א-י"ז}). ולפיכך הוצרכה {ה}תורה להזהירו שלא ירבה לו סוסים ונשים וכסף וזהב. וכל זה לא היה מצוי בשופט שנולד ונתגדל בין ההמון, והיה יודע שאין גדולתו עוברת לבניו אחריו. והנה התורה לא צותה הקמת המלך וגם לא הרחיקה אותה, כי הכל תלוי במעמד האומה, יש זמן שהעם כדאי להתנהג בעצת זקניו וכהניו ושופטיו, ויש זמן שהוא צריך למנהיג יחיד, יש זמן שהוא צריך לשופט (אֵלֶקְטִיף), ויש זמן שהוא צריך לממלכה מאב לבן, והתורה הניחה הדבר לבחירת האומה, ואמרה כשתראו הצורך להעמיד עליכם מלך, תעמידוהו מקרב אחיכם, רק לא ירבה לו וכו' והיה כשבתו וכו'.

Hoil Moshe Shemuel I 2:10הואיל משה שמואל א׳ ב׳:י׳

ה' יחתו מריביו – מריבי שמואל או מריבי ה' עצמו; ובל' הראשון ה' הוא ל' קריאה ובשני הוא נושא הדבור ע"ד האל תמים דרכו (nominativo assoluto) והשני יותר נכון בעיני, ובא בהמשך למה שאמר למעלה כי לא בכח יגבר איש; וקשר תפלת חנה כך הוא בתחלה ספרה חסדי האל, והודיעה שמחתה כי יש לה חלק באל קדוש זה שאין בלתו, ואח"כ הסבה דיבורה אל הרשעים היושבים בשלוה ומלעיגים על עני ונכה רוח (כמו שעשתה פנינה) ואמרה שלא יתפארו בשלומם כי אל יודע לא בלבד דיבור גאותם רק גם מחשבותם ויוכל להפוך מצבם ברגע, ובהפכים האלה ההוים במצב האדם הזכירה ג"כ עד עקרה ילדה שבעה, וסימה דבריה בתפלה על בנה שקותה לראותו שופט ונביא ומנהיג את ישראל, וקראתו מלך כמו שקראה תורה מלך למשה בפסוק לפני מלך מלך (סוף וישלח) שענינו לפני היות ישראל לגוי מסודר שיש לו שופט ומנהיג, וקראתו ג"כ משיח שכן מצאנו באלישע (מלכים א' י"ט:ט"ז) תמשח לנביא ולא מצאנו שנמשח לא הוא ולא שום נביא בשמן הקדש, רק ל' משחה הוא ל' גדולה כמו זאת משחת אהרן (פ' צו) לך נתתים למשחה (פ' קרח).