Chronological and Thematic Order/5

EN/HEע/E

Chronological and Thematic Order

Sources

Bereshit 4:1-5בראשית ד׳:א׳-ה׳

(1) Now the man had known Eve, his wife, and she conceived and gave birth to Cain, and said, “I have acquired a man with Hashem.” (2) She gave birth again, to his brother, to Abel, and Abel was a shepherd, while Cain was a tiller of the ground. (3) It happened after some years, that Cain brought an offering to Hashem from the fruit of the ground. (4) Also Abel brought of the firstborn of his flock and of its fattest, and Hashem favorably regarded Abel and his offering. (5) But He did not favorably regard Cain and his offering, and Cain was very angry, and his face fell.

(א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת י״י. (ב) וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה. (ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַי״י. (ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע י״י אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. (ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

Bereshit 9:29בראשית ט׳:כ״ט

And all the days of Noah were nine hundred and fifty years; and he died.

וַיִּהְיוּ כׇּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.

Bereshit 11:31-32בראשית י״א:ל״א-ל״ב

(31) And Terah took Abram his son, and Lot the son of Haran, his son's son, and Sarai his daughter-in-law, his son Abram's wife; and they went forth with them from Ur of the Chaldees, to go into the land of Canaan; and they came unto Haran, and dwelt there. (32) And the days of Terah were two hundred and five years; and Terah died in Haran.

(לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. (לב) וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמׇת תֶּרַח בְּחָרָן.

Bereshit 12:1-5בראשית י״ב:א׳-ה׳

(1) Now Hashem said to Abram, “Get out of your country, and from your relatives, and from your father’s house, to the land that I will show you. (2) I will make of you a great nation. I will bless you and make your name great. You will be a blessing. (3) I will bless those who bless you, and I will curse him who curses you. All of the families of the earth will be blessed in you.” (4) So Abram went, as Hashem had spoken to him. Lot went with him. Abram was seventy-five years old when he departed out of Haran. (5) Abram took Sarai his wife, Lot his brother’s son, all their substance that they had gathered, and the souls whom they had gotten in Haran, and they went to go into the land of Canaan. Into the land of Canaan they came.

(א) וַיֹּאמֶר י״י אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. (ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. (ג) וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. (ד) וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו י״י וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן. (ה) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כׇּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.

Bereshit 15:3-20בראשית ט״ו:ג׳-כ׳

(3) Abram said, “Behold, to me you have given no seed: and, behold, one born in my house is my heir.” (4) Behold, the word of Hashem came to him, saying, “This man will not be your heir, but he who will come out of your own body will be your heir.” (5) Hashem brought him outside, and said, “Look now toward the sky, and count the stars, if you are able to count them.” He said to Abram, “So shall your seed be.” (6) He believed in Hashem; he reckoned it to Him for righteousness. (7) He said to him, “I am Hashem who brought you out of Ur of the Chaldees, to give you this land to inherit it.” (8) He said, “Lord Hashem, how will I know that I will inherit it?” (9) He said to him, “Bring me a heifer three years old, a female goat three years old, a ram three years old, a turtledove, and a young pigeon.” (10) He brought him all of these, and divided them in the middle, and laid each half opposite the other; but he did not divide the birds. (11) The birds of prey came down on the carcasses, and Abram drove them away. (12) When the sun was going down, a deep sleep fell on Abram. Now terror and great darkness fell on him. (13) He said to Abram, “Know for sure that your seed will live as foreigners in a land that is not theirs, and will serve them. They will afflict them four hundred years. (14) I will also judge that nation, whom they will serve. Afterward they will come out with great wealth, (15) but you will go to your fathers in peace. You will be buried in a good old age. (16) In the fourth generation they will come here again, for the iniquity of the Amorite is not yet full.” (17) It came to pass that, when the sun went down, and it was dark, behold, a smoking furnace, and a flaming torch passed between these pieces. (18) In that day Hashem made a covenant with Abram, saying, “To your seed I have given this land, from the river of Egypt to the great river, the river Euphrates: (19) the Kenites, the Kenizzites, the Kadmonites, (20) the Hittites, the Perizzites, the Rephaim,

(ג) וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי. (ד) וְהִנֵּה דְבַר י״י אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ. (ה) וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. (ו) וְהֶאֱמִן בַּי״י וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. (ז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי י״י אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. (ח) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. (ט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל. (י) וַיִּקַּח לוֹ אֶת כׇּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר. (יא) וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם. (יב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. (יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. (יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. (טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. (טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה. (יז) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. (יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת י״י אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. (יט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. (כ) וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים.

Bereshit 20:1-5בראשית כ׳:א׳-ה׳

(1) Abraham traveled from there toward the land of the South, and lived between Kadesh and Shur. He lived as a foreigner in Gerar. (2) Abraham said about Sarah his wife, “She is my sister.” Abimelech king of Gerar sent, and took Sarah. (3) But God came to Abimelech in a dream of the night, and said to him, “Behold, you are a dead man, because of the woman whom you have taken. For she is a man’s wife.” (4) Now Abimelech had not come near her. He said, “Lord, will you kill even a righteous nation? (5) Did he not tell me, ‘She is my sister?’ She, even she herself, said, ‘He is my brother.’ In the integrity of my heart and the innocence of my hands have I done this.”

(א) וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגׇר בִּגְרָר. (ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה. (ג) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל. (ד) וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג. (ה) הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתׇם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת.

Bereshit 20:17-18בראשית כ׳:י״ז-י״ח

(17) Abraham prayed to God. God healed Abimelech, and his wife, and his female servants, and they bore children. (18) For Hashem had closed up tight all the wombs of the house of Abimelech, because of Sarah, Abraham’s wife.

(יז) וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. (יח) כִּי עָצֹר עָצַר י״י בְּעַד כׇּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם.

Bereshit 21:1-5בראשית כ״א:א׳-ה׳

(1) Hashem visited Sarah as He had said, and Hashem did to Sarah as He had spoken. (2) Sarah conceived, and bore Abraham a son in his old age, at the set time of which God had spoken to him. (3) Abraham called his son who was born to him, whom Sarah bore to him, Isaac. (4) Abraham circumcised his son, Isaac, when he was eight days old, as God had commanded him. (5) Abraham was one hundred years old when his son, Isaac, was born to him.

(א) וַי״י פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ י״י לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. (ב) וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. (ג) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק. (ד) וַיָּמׇל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים. (ה) וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.

Bereshit 24:15בראשית כ״ד:ט״ו

It happened, before he had finished speaking, that behold, Rebekah came out, who was born to Bethuel the son of Milcah, the wife of Nahor, Abraham’s brother, with her pitcher on her shoulder.

וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ.

Bereshit 24:22-25בראשית כ״ד:כ״ב-כ״ה

(22) It happened, as the camels had done drinking, that the man took a golden ring of half a shekel weight, and two bracelets for her hands of ten shekels weight of gold, (23) and said, “Whose daughter are you? Please tell me. Is there room in your father’s house for us to lodge in?” (24) She said to him, “I am the daughter of Bethuel the son of Milcah, whom she bore to Nahor.” (25) She said moreover to him, “We have both straw and provender enough, and room to lodge in.”

(כב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם. (כג) וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין. (כד) וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. (כה) וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן.

Bereshit 24:29-30בראשית כ״ד:כ״ט-ל׳

(29) Rebekah had a brother, and his name was Laban. Laban ran out to the man, to the spring. (30) It happened, when he saw the ring, and the bracelets on his sister’s hands, and when he heard the words of Rebekah his sister, saying, “This is what the man said to me,” that he came to the man. Behold, he was standing by the camels at the spring.

(כט) וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרׇץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן. (ל) וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשׇׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן.

Bereshit 25:1-8בראשית כ״ה:א׳-ח׳

(1) Abraham took another wife, and her name was Keturah. (2) She bore him Zimran, Jokshan, Medan, Midian, Ishbak, and Shuah. (3) Jokshan fathered Sheba, and Dedan. The sons of Dedan were Asshurim, Letushim, and Leummim. (4) The sons of Midian: Ephah, Epher, Hanoch, Abida, and Eldaah. All these were the children of Keturah. (5) Abraham gave all that he had to Isaac, (6) but to the sons of Abraham’s concubines, Abraham gave gifts. He sent them away from Isaac his son, while he yet lived, eastward, to the east country. (7) These are the days of the years of Abraham’s life which he lived: one hundred seventy-five years. (8) Abraham gave up the spirit, and died in a good old age, an old man, and full of years, and was gathered to his people.

(א) וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. (ב) וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יׇקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ. (ג) וְיׇקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים. (ד) וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כׇּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה. (ה) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. (ו) וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. (ז) וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. (ח) וַיִּגְוַע וַיָּמׇת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

Bereshit 28:10-19בראשית כ״ח:י׳-י"ט

(10) Jacob went out from Beersheba, and went toward Haran. (11) He came to a certain place, and stayed there all night, because the sun had set. He took one of the stones of the place, and put it under his head, and lay down in that place to sleep. (12) He dreamed. Behold, a stairway set upon the earth, and its top reached to heaven. Behold, the angels of God ascending and descending on it. (13) Behold, Hashem stood above it, and said, “I am Hashem, the God of Abraham your father, and the God of Isaac. The land whereon you lie, to you will I give it, and to your seed. (14) Your seed will be as the dust of the earth, and you will spread abroad to the west, and to the east, and to the north, and to the south. In you and in your seed will all the families of the earth be blessed. (15) Behold, I am with you, and will keep you, wherever you go, and will bring you again into this land. For I will not leave you, until I have done that which I have spoken of to you.” (16) Jacob awakened out of his sleep, and he said, “Surely Hashem is in this place, and I did not know it.” (17) He was afraid, and said, “How dreadful is this place! This is none other than God’s house, and this is the gate of heaven.” (18) Jacob rose up early in the morning, and took the stone that he had put under his head, and set it up for a pillar, and poured oil on its top. (19) He called the name of that place Bethel, but the name of the city was Luz at the first.

(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. (יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. (יג) וְהִנֵּה י״י נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי י״י אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. (יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כׇּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. (טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ. (טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ י״י בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. (יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ. (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה.

Bereshit 29:1-2בראשית כ״ט:א׳-ב׳

(1) Then Jacob went on his journey, and came to the land of the children of the east. (2) He looked, and behold, a well in the field, and, behold, three flocks of sheep lying there by it. For out of that well they watered the flocks. The stone on the well’s mouth was large.

(א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם. (ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר.

Bereshit 29:32-35בראשית כ״ט:ל״ב-ל״ה

(32) Leah conceived, and bore a son, and she named him Reuben. For she said, “Because Hashem has looked at my affliction. For now my husband will love me.” (33) She conceived again, and bore a son, and said, “Because Hashem has heard that I am hated, he has therefore given me this son also.” She named him Simeon. (34) She conceived again, and bore a son. Said, “Now this time will my husband be joined to me, because I have borne him three sons.” Therefore his name was called Levi. (35) She conceived again, and bore a son. She said, “This time will I praise Hashem.” Therefore she named him Judah. Then she stopped bearing.

(לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה י״י בְּעׇנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. (לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע י״י כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן. (לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי. (לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת י״י עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת.

Bereshit 30:4-13בראשית ל׳:ד׳-י״ג

(4) She gave him Bilhah her handmaid as wife, and Jacob went in to her. (5) Bilhah conceived, and bore Jacob a son. (6) Rachel said, “God has judged me, and has also heard my voice, and has given me a son.” Therefore called she his name Dan. (7) Bilhah, Rachel’s handmaid, conceived again, and bore Jacob a second son. (8) Rachel said, “With mighty wrestlings have I wrestled with my sister, and have prevailed.” She named him Naphtali. (9) When Leah saw that she had finished bearing, she took Zilpah, her handmaid, and gave her to Jacob as a wife. (10) Zilpah, Leah’s handmaid, bore Jacob a son. (11) Leah said, “How fortunate!” She named him Gad. (12) Zilpah, Leah’s handmaid, bore Jacob a second son. (13) Leah said, “Happy am I, for the daughters will call me happy.” She named him Asher.

(ד) וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. (ה) וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. (ו) וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן. (ז) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. (ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי. (ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה. (י) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן. (יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה [בָּא גָד] (בגד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד. (יב) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. (יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאׇשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר.

Bereshit 30:17-24בראשית ל׳:י״ז-כ״ד

(17) God listened to Leah, and she conceived, and bore Jacob a fifth son. (18) Leah said, “God has given me my hire, because I gave my handmaid to my husband.” She named him Issachar. (19) Leah conceived again, and bore a sixth son to Jacob. (20) Leah said, “God has endowed me with a good dowry. Now my husband will live with me, because I have borne him six sons.” She named him Zebulun. (21) Afterwards, she bore a daughter, and named her Dinah. (22) God remembered Rachel, and God listened to her, and opened her womb. (23) She conceived, bore a son, and said, “God has taken away my reproach.” (24) She named him Joseph, saying, “May Hashem add another son to me.”

(יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי. (יח) וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר. (יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב. (כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן. (כא) וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה. (כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ. (כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי. (כד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף י״י לִי בֵּן אַחֵר.

Bereshit 31:33-35בראשית ל״א:ל״ג-ל״ה

(33) Laban went into Jacob’s tent, into Leah’s tent, and into the tent of the two female servants; but he did not find them. He went out of Leah’s tent, and entered into Rachel’s tent. (34) Now Rachel had taken the teraphim, put them in the camel’s saddle, and sat on them. Laban felt about all the tent, but did not find them. (35) She said to her father, “Do not let my lord be angry that I cannot rise up before you; for I’m having my period.” He searched, but did not find the teraphim.

(לג) וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל. (לד) וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כׇּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. (לה) וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים.

Bereshit 35:28-29בראשית ל״ה:כ״ח-כ״ט

(28) The days of Isaac were one hundred eighty years. (29) Isaac gave up the spirit, and died, and was gathered to his people, old and full of days. Esau and Jacob, his sons, buried him.

(כח) וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה. (כט) וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמׇת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו.

Bereshit 36:6-8בראשית ל״ו:ו׳-ח׳

(6) Esau took his wives, his sons, his daughters, and all the members of his household, with his livestock, all his animals, and all his possessions, which he had gathered in the land of Canaan, and went into a land away from his brother Jacob. (7) For their substance was too great for them to dwell together, and the land of their travels could not bear them because of their livestock. (8) Esau lived in the hill country of Seir. Esau is Edom.

(ו) וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כׇּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כׇּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כׇּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. (ז) כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם. (ח) וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם.

Bereshit 37:1-2בראשית ל״ז:א׳-ב׳

(1) And Jacob dwelt in the land of his father's sojournings, in the land of Canaan. (2) These are the generations of Jacob. Joseph, being seventeen years old, was feeding the flock with his brethren, being still a lad even with the sons of Bilhah, and with the sons of Zilpah, his father's wives; and Joseph brought evil report of them unto their father.

(א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. (ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.

Bereshit 37:36בראשית ל״ז:ל״ו

And the Midianites sold him into Egypt unto Potiphar, an officer of Pharaoh's, the captain of the guard.

וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים.

Bereshit 38:1-5בראשית ל״ח:א׳-ה׳

(1) It happened at that time, that Judah went down from his brothers, and visited a certain Adullamite, whose name was Hirah. (2) Judah saw there a daughter of a certain Canaanite whose name was Shua. He took her, and went in to her. (3) She conceived, and bore a son; and he named him Er. (4) She conceived again, and bore a son; and she named him Onan. (5) She yet again bore a son, and named him Shelah: and he was at Chezib, when she bore him.

(א) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. (ב) וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. (ג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר. (ד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן. (ה) וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ.

Bereshit 39:1בראשית ל״ט:א׳

And Joseph was brought down to Egypt; and Potiphar, an officer of Pharaoh's, the captain of the guard, an Egyptian, bought him of the hand of the Ishmaelites, that had brought him down thither.

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה.

Bereshit 45:4-6בראשית מ״ה:ד׳-ו׳

(4) Joseph said to his brothers, “Come near to me, please.” They came near. “He said, I am Joseph, your brother, whom you sold into Egypt. (5) Now do not be grieved, nor angry with yourselves, that you sold me here, for God sent me before you to preserve life. (6) For these two years the famine has been in the land, and there are yet five years, in which there will be neither plowing nor harvest.

(ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. (ה) וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. (ו) כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר.

Bereshit 46:12בראשית מ״ו:י״ב

The sons of Judah: Er, Onan, Shelah, Perez, and Zerah; but Er and Onan died in the land of Canaan. The sons of Perez were Hezron and Hamul.

וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמׇת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל.

Bereshit 47:13-23בראשית מ״ז:י״ג-כ״ג

(13) There was no bread in all the land; for the famine was very severe, so that the land of Egypt and the land of Canaan fainted by reason of the famine. (14) Joseph gathered up all the money that was found in the land of Egypt, and in the land of Canaan, for the grain which they bought: and Joseph brought the money into Pharaoh’s house. (15) When the money was all spent in the land of Egypt, and in the land of Canaan, all the Egyptians came to Joseph, and said, “Give us bread, for why should we die in your presence? For our money fails.” (16) Joseph said, “Give me your livestock; and I will give you food for your livestock, if your money is gone.” (17) They brought their livestock to Joseph, and Joseph gave them bread in exchange for the horses, and for the flocks, and for the herds, and for the donkeys: and he fed them with bread in exchange for all their livestock for that year. (18) When that year was ended, they came to him the second year, and said to him, “We will not hide from my lord how our money is all spent, and the herds of livestock are my lord’s. There is nothing left in the sight of my lord, but our bodies, and our lands. (19) Why should we die before your eyes, both we and our land? Buy us and our land for bread, and we and our land will be servants to Pharaoh. Give us seed, that we may live, and not die, and that the land will not be desolate.” (20) So Joseph bought all the land of Egypt for Pharaoh, for every man of the Egyptians sold his field, because the famine was severe on them, and the land became Pharaoh’s. (21) As for the people, he moved them to the cities from one end of the border of Egypt even to the other end of it. (22) Only he did not buy the land of the priests, for the priests had a portion from Pharaoh, and ate their portion which Pharaoh gave them. That is why they did not sell their land. (23) Then Joseph said to the people, “Behold, I have bought you and your land today for Pharaoh. Behold, here is seed for you, and you shall sow the land.

(יג) וְלֶחֶם אֵין בְּכׇל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב. (יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כׇּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה. (טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כׇל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף. (טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף. (יז) וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכׇל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא. (יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. (יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. (כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כׇּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. (כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ. (כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם. (כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה.

Shemot 1:22שמות א׳:כ״ב

Pharaoh commanded all his people, saying, “You shall cast every son who is born into the river, and every daughter you shall save alive.”

וַיְצַו פַּרְעֹה לְכׇל עַמּוֹ לֵאמֹר כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכׇל הַבַּת תְּחַיּוּן.

Shemot 2:1-10שמות ב׳:א׳-י׳

(1) A man of the house of Levi went and took a daughter of Levi as his wife. (2) The woman conceived, and bore a son. When she saw that he was a fine child, she hid him three months. (3) When she could no longer hide him, she took a papyrus basket for him, and coated it with tar and with pitch. She put the child in it, and laid it in the reeds by the river’s bank. (4) His sister stood far off, to see what would be done to him. (5) Pharaoh’s daughter came down to bathe at the river. Her maidens walked along by the riverside. She saw the basket among the reeds, and sent her handmaid to get it. (6) She opened it, and saw the child, and behold, the baby cried. She had compassion on him, and said, “This is one of the Hebrews’ children.” (7) Then his sister said to Pharaoh’s daughter, “Should I go and call a nurse for you from the Hebrew women, that she may nurse the child for you?” (8) Pharaoh’s daughter said to her, “Go.” The maiden went and called the child’s mother. (9) Pharaoh’s daughter said to her, “Take this child away, and nurse him for me, and I will give you your wages.” The woman took the child, and nursed it. (10) The child grew, and she brought him to Pharaoh’s daughter, and he became her son. She named him Moses, and said, “Because I drew him out of the water.”

(א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. (ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. (ג) וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. (ד) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. (ה) וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. (ו) וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. (ז) וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד. (ח) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד. (ט) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ. (י) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

Shemot 4:20-26שמות ד׳:כ׳-כ״ו

(20) Moses took his wife and his sons, and set them on a donkey, and he returned to the land of Egypt. Moses took God’s rod in his hand. (21) Hashem said to Moses, “When you go back into Egypt, see that you do before Pharaoh all the wonders which I have put in your hand, but I will harden his heart and he will not let the people go. (22) You shall tell Pharaoh, ‘Thus says Hashem, Israel is my son, my firstborn, (23) and I have said to you, “Let my son go, that he may serve me”; and you have refused to let him go. Behold, I will kill your son, your firstborn.’” (24) It happened on the way at a lodging place, that Hashem met Moses and wanted to kill him. (25) Then Zipporah took a flint, and cut off the foreskin of her son, and cast it at his feet; and she said, “Surely you are a bridegroom of blood to me.” (26) So he let him alone. Then she said, “You are a bridegroom of blood,” because of the circumcision.

(כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשׇׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. (כא) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כׇּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם. (כב) וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר י״י בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. (כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. (כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ י״י וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. (כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עׇרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. (כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.

Shemot 10:24-29שמות י׳:כ״ד-כ״ט

(24) Pharaoh called to Moses, and said, “Go, serve Hashem. Only let your flocks and your herds stay behind. Let your little ones also go with you.” (25) Moses said, “You must also give into our hand sacrifices and burnt offerings, that we may sacrifice to Hashem our God. (26) Our livestock also shall go with us. Not a hoof shall be left behind, for of it we must take to serve Hashem our God; and we don’t know with what we must serve Hashem, until we come there.” (27) But Hashem hardened Pharaoh’s heart, and he wouldn’t let them go. (28) Pharaoh said to him, “Get away from me! Be careful to see my face no more; for in the day you see my face you shall die!” (29) Moses said, “You have spoken well. I will see your face again no more.”

(כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת י״י רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם. (כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַי״י אֱלֹהֵינוּ. (כו) וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת י״י אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת י״י עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה. (כז) וַיְחַזֵּק י״י אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם. (כח) וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת. (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ.

Shemot 11:1-10שמות י״א:א׳-י׳

(1) Hashem said to Moses, “Yet one plague more will I bring on Pharaoh, and on Egypt; afterwards he will let you go. When he lets you go, he will surely thrust you out altogether. (2) Speak now in the ears of the people, and let them ask every man of his neighbor, and every woman of her neighbor, jewels of silver, and jewels of gold.” (3) Hashem gave the people favor in the sight of the Egyptians. Moreover the man Moses was very great in the land of Egypt, in the sight of Pharaoh’s servants, and in the sight of the people. (4) Moses said, “This is what Hashem says: ‘About midnight I will go out into the midst of Egypt, (5) and all the firstborn in the land of Egypt shall die, from the firstborn of Pharaoh who sits on his throne, even to the firstborn of the female servant who is behind the mill; and all the firstborn of livestock. (6) There shall be a great cry throughout all the land of Egypt, such as there has not been, nor shall be any more. (7) But against any of the children of Israel a dog won’t even bark or move its tongue, against man or animal; that you may know that Hashem makes a distinction between the Egyptians and Israel. (8) All these your servants shall come down to me, and bow down themselves to me, saying, “Get out, with all the people who follow you”; and after that I will go out.’” He went out from Pharaoh in hot anger. (9) Hashem said to Moses, “Pharaoh won’t listen to you, that my wonders may be multiplied in the land of Egypt.” (10) Moses and Aaron did all these wonders before Pharaoh, and Hashem hardened Pharaoh’s heart, and he didn’t let the children of Israel go out of his land.

(א) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה. (ב) דַּבֶּר נָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. (ג) וַיִּתֵּן י״י אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם. (ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר י״י כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. (ה) וּמֵת כׇּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. (ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. (ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה י״י בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל. (ח) וְיָרְדוּ כׇל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בׇּחֳרִי אָף. (ט) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (י) וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כׇּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק י״י אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.

Shemot 12:1-3שמות י״ב:א׳-ג׳

(1) Hashem spoke to Moses and Aaron in the land of Egypt, saying, (2) “This month shall be to you the beginning of months. It shall be the first month of the year to you. (3) Speak to all the congregation of Israel, saying, ‘On the tenth day of this month, they shall take to them every man a lamb, according to their fathers’ houses, a lamb for a household;

(א) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה. (ג) דַּבְּרוּ אֶל כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת.

Shemot 12:28שמות י״ב:כ״ח

The children of Israel went and did so; as Hashem had commanded Moses and Aaron, so they did.

וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ.

Shemot 12:40-41שמות י״ב:מ׳-מ״א

(40) Now the time that the children of Israel lived in Egypt was four hundred thirty years. (41) It happened at the end of four hundred thirty years, even the same day it happened, that all the armies of Hashem went out from the land of Egypt.

(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. (מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כׇּל צִבְאוֹת י״י מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

Shemot 12:50שמות י״ב:נ׳

All the children of Israel did so. As Hashem commanded Moses and Aaron, so they did.

וַיַּעֲשׂוּ כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ.

Shemot 13:18שמות י״ג:י״ח

but God led the people around by the way of the wilderness by the Red Sea ; and the children of Israel went up armed out of the land of Egypt.

וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

Shemot 14:2שמות י״ד:ב׳

“Speak to the children of Israel, that they turn back and encamp before Pihahiroth, between Migdol and the sea, before Baal Zephon. You shall encamp opposite it by the sea.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם.

Shemot 16:31-36שמות ט״ז:ל״א-ל״ו

(31) The house of Israel called its name Manna, and it was like coriander seed, white; and its taste was like wafers with honey. (32) Moses said, “This is the thing which Hashem has commanded, ‘Let an omer-full of it be kept throughout your generations, that they may see the bread with which I fed you in the wilderness, when I brought you forth from the land of Egypt.’” (33) Moses said to Aaron, “Take a pot, and put an omer-full of manna in it, and lay it up before Hashem, to be kept throughout your generations.” (34) As Hashem commanded Moses, so Aaron laid it up before the Testimony, to be kept. (35) The children of Israel ate the manna forty years, until they came to an inhabited land. They ate the manna until they came to the borders of the land of Canaan. (36) Now an omer is the tenth part of an ephah.

(לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ. (לב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י״י מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (לג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי י״י לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. (לד) כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת. (לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן. (לו) וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא.

Shemot 17:1-7שמות י״ז:א׳-ז׳

(1) All the congregation of the children of Israel traveled from the wilderness of Sin, by their journeys, according to Hashem’s commandment, and encamped in Rephidim; but there was no water for the people to drink. (2) Therefore the people quarreled with Moses, and said, “Give us water to drink.” Moses said to them, “Why do you quarrel with me? Why do you test Hashem?” (3) The people were thirsty for water there; and the people murmured against Moses, and said, “Why have you brought us up out of Egypt, to kill us, our children, and our livestock with thirst?” (4) Moses cried to Hashem, saying, “What shall I do with these people? They are almost ready to stone me.” (5) Hashem said to Moses, “Walk on before the people, and take the elders of Israel with you, and take the rod in your hand with which you struck the Nile, and go. (6) Behold, I will stand before you there on the rock in Horeb. You shall strike the rock, and water will come out of it, that the people may drink.” Moses did so in the sight of the elders of Israel. (7) He called the name of the place Massah, and Meribah, because the children of Israel quarreled, and because they tested Hashem, saying, “Is Hashem among us, or not?”

(א) וַיִּסְעוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי י״י וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם. (ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת י״י. (ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא. (ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל י״י לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי. (ה) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. (ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת י״י לֵאמֹר הֲיֵשׁ י״י בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.

Shemot 17:8-16שמות י״ז:ח׳-ט״ז

(8) Then Amalek came and fought with Israel in Rephidim. (9) Moses said to Joshua, “Choose men for us, and go out, fight with Amalek. Tomorrow I will stand on the top of the hill with God’s rod in my hand.” (10) So Joshua did as Moses had told him, and fought with Amalek; and Moses, Aaron, and Hur went up to the top of the hill. (11) It happened, when Moses held up his hand, that Israel prevailed; and when he let down his hand, Amalek prevailed. (12) But Moses’ hands were heavy; and they took a stone, and put it under him, and he sat on it. Aaron and Hur held up his hands, the one on the one side, and the other on the other side. His hands were steady until sunset. (13) Joshua defeated Amalek and his people with the edge of the sword. (14) Hashem said to Moses, “Write this for a memorial in a book, and rehearse it in the ears of Joshua: that I will utterly blot out the memory of Amalek from under the sky.” (15) Moses built an altar, and called its name Hashem our Banner. (16) He said, “Yah has sworn: ‘Hashem will have war with Amalek from generation to generation.’”

(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. (י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. (יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. (יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. (יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. (יד) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. (טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ י״י נִסִּי. (טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַי״י בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.

Shemot 18שמות י״ח

(1) Now Jethro, the priest of Midian, Moses' father-in-law, heard of all that God had done for Moses, and for Israel His people, how that the Lord had brought Israel out of Egypt. (2) And Jethro, Moses' father-in-law, took Zipporah, Moses' wife, after he had sent her away, (3) and her two sons; of whom the name of the one was Gershom; for he said: 'I have been a stranger in a strange land'; (4) and the name of the other was Eliezer: 'for the God of my father was my help, and delivered me from the sword of Pharaoh.' (5) And Jethro, Moses' fatherin-law, came with his sons and his wife unto Moses into the wilderness where he was encamped, at the mount of God; (6) and he said unto Moses: 'I thy father-in-law Jethro am coming unto thee, and thy wife, and her two sons with her.' (7) And Moses went out to meet his father-in-law, and bowed down and kissed him; and they asked each other of their welfare; and they came into the tent. (8) And Moses told his father-in-law all that the Lord had done unto Pharaoh and to the Egyptians for Israel's sake, all the travail that had come upon them by the way, and how the Lord delivered them. (9) And Jethro rejoiced for all the goodness which the Lord had done to Israel, in that He had delivered them out of the hand of the Egyptians. (10) And Jethro said: 'Blessed be the Lord, who hath delivered you out of the hand of the Egyptians, and out of the hand of Pharaoh; who hath delivered the people from under the hand of the Egyptians. (11) Now I know that the Lord is greater than all gods; yea, for that they dealt proudly against them.' (12) And Jethro, Moses' father-in-law, took a burnt-offering and sacrifices for God; and Aaron came, and all the elders of Israel, to eat bread with Moses' father-in-law before God. (13) And it came to pass on the morrow, that Moses sat to judge the people; and the people stood about Moses from the morning unto the evening. (14) And when Moses' father-in-law saw all that he did to the people, he said: 'What is this thing that thou doest to the people? why sittest thou thyself alone, and all the people stand about thee from morning unto even?' (15) And Moses said unto his father-in-law: 'Because the people come unto me to inquire of God; (16) when they have a matter, it cometh unto me; and I judge between a man and his neighbour, and I make them know the statutes of God, and His laws.' (17) And Moses' father-in-law said unto him: 'The thing that thou doest is not good. (18) Thou wilt surely wear away, both thou, and this people that is with thee; for the thing is too heavy for thee; thou art not able to perform it thyself alone. (19) Hearken now unto my voice, I will give thee counsel, and God be with thee: be thou for the people before God, and bring thou the causes unto God. (20) And thou shalt teach them the statutes and the laws, and shalt show them the way wherein they must walk, and the work that they must do. (21) Moreover thou shalt provide out of all the people able men, such as fear God, men of truth, hating unjust gain; and place such over them, to be rulers of thousands, rulers of hundreds, rulers of fifties, and rulers of tens. (22) And let them judge the people at all seasons; and it shall be, that every great matter they shall bring unto thee, but every small matter they shall judge themselves; so shall they make it easier for thee and bear the burden with thee. (23) If thou shalt do this thing, and God command thee so, then thou shalt be able to endure, and all this people also shall go to their place in peace.' (24) So Moses hearkened to the voice of his father-in-law, and did all that he had said. (25) And Moses chose able men out of all Israel, and made them heads over the people, rulers of thousands, rulers of hundreds, rulers of fifties, and rulers of tens. (26) And they judged the people at all seasons: the hard causes they brought unto Moses, but every small matter they judged themselves. (27) And Moses let his father-in-law depart; and he went his way into his own land.

(א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא י"י אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. (ב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. (ג) וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נׇכְרִיָּה. (ד) וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה. (ה) וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים. (ו) וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ. (ז) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה. (ח) וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה י"י לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם י"י. (ט) וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה י"י לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם. (י) וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ י"י אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. (יא) עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל י"י מִכׇּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. (יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכׇל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. (יג) וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. (יד) וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כׇּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכׇל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב. (טו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. (טז) כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו. (יז) וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. (יח) נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. (יט) עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים. (כ) וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. (כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכׇּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. (כב) וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכׇל עֵת וְהָיָה כׇּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכׇל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. (כג) אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכׇלְתָּ עֲמֹד וְגַם כׇּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם. (כד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. (כה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכׇּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. (כו) וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכׇל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכׇל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם. (כז) וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ.

Shemot 19:8-9שמות י״ט:ח׳-ט׳

(8) All the people answered together, and said, “All that Hashem has spoken we will do.” Moses reported the words of the people to Hashem. (9) Hashem said to Moses, “Behold, I come to you in a thick cloud, that the people may hear when I speak with you, and may also believe you forever.” Moses told the words of the people to Hashem.

(ח) וַיַּעֲנוּ כׇל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל י״י. (ט) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל י״י.

Shemot 19:14-17שמות י״ט:י״ד-י״ז

(14) Moses went down from the mountain to the people, and sanctified the people; and they washed their clothes. (15) He said to the people, “Be ready by the third day. Don’t have sexual relations with a woman.” (16) It happened on the third day, when it was morning, that there were thunders and lightnings, and a thick cloud on the mountain, and the sound of an exceedingly loud trumpet; and all the people who were in the camp trembled. (17) Moses led the people out of the camp to meet God; and they stood at the lower part of the mountain.

(יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. (טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה. (טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כׇּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. (יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר.

Shemot 20:14-17שמות כ׳:י״ד-י״ז

(14) All the people perceived the thunderings, the lightnings, the sound of the trumpet, and the mountain smoking. When the people saw it, they trembled, and stayed at a distance. (15) They said to Moses, “Speak with us yourself, and we will listen; but don’t let God speak with us, lest we die.” (16) Moses said to the people, “Don’t be afraid, for God has come to test you, and that his fear may be before you, that you won’t sin.” (17) The people stayed at a distance, and Moses drew near to the thick darkness where God was.

(יד) וְכׇל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. (טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת. (טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. (יז) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים.

Shemot 24שמות כ״ד

(1) And unto Moses He said: 'Come up unto the Lord, thou, and Aaron, Nadab, and Abihu, and seventy of the elders of Israel; and worship ye afar off; (2) and Moses alone shall come near unto the Lord; but they shall not come near; neither shall the people go up with him.' (3) And Moses came and told the people all the words of the Lord, and all the ordinances; and all the people answered with one voice, and said: 'All the words which the Lord hath spoken will we do.' (4) And Moses wrote all the words of the Lord, and rose up early in the morning, and builded an altar under the mount, and twelve pillars, according to the twelve tribes of Israel. (5) And he sent the young men of the children of Israel, who offered burnt-offerings, and sacrificed peace-offerings of oxen unto the Lord. (6) And Moses took half of the blood, and put it in basins; and half of the blood he dashed against the altar. (7) And he took the book of the covenant, and read in the hearing of the people; and they said: 'All that the Lord hath spoken will we do, and obey.' (8) And Moses took the blood, and sprinkled it on the people, and said: 'Behold the blood of the covenant, which the Lord hath made with you in agreement with all these words.' (9) Then went up Moses, and Aaron, Nadab, and Abihu, and seventy of the elders of Israel; (10) and they saw the God of Israel; and there was under His feet the like of a paved work of sapphire stone, and the like of the very heaven for clearness. (11) And upon the nobles of the children of Israel He laid not His hand; and they beheld God, and did eat and drink. (12) And the Lord said unto Moses: 'Come up to Me into the mount and be there; and I will give thee the tables of stone, and the law and the commandment, which I have written, that thou mayest teach them.' (13) And Moses rose up, and Joshua his minister; and Moses went up into the mount of God. (14) And unto the elders he said: 'Tarry ye here for us, until we come back unto you; and, behold, Aaron and Hur are with you; whosoever hath a cause, let him come near unto them.' (15) And Moses went up into the mount, and the cloud covered the mount. (16) And the glory of the Lord abode upon mount Sinai, and the cloud covered it six days; and the seventh day He called unto Moses out of the midst of the cloud. (17) And the appearance of the glory of the Lord was like devouring fire on the top of the mount in the eyes of the children of Israel. (18) And Moses entered into the midst of the cloud, and went up into the mount; and Moses was in the mount forty days and forty nights.

(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל י"י אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. (ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל י"י וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ. (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כׇּל דִּבְרֵי י"י וְאֵת כׇּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כׇּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כׇּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י נַעֲשֶׂה. (ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כׇּל דִּבְרֵי י"י וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַי"י פָּרִים. (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. (ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת י"י עִמָּכֶם עַל כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. (יב) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם. (יג) וַיָּקׇם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים. (יד) וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם. (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר. (טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד י"י עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן. (יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד י"י כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.

Shemot 30:1-10שמות ל׳:א׳-י׳

(1) “You shall make an altar to burn incense on. You shall make it of acacia wood. (2) Its length shall be a cubit, and its breadth a cubit. It shall be square, and its height shall be two cubits. Its horns shall be of one piece with it. (3) You shall overlay it with pure gold, its top, its sides around it, and its horns; and you shall make a gold molding around it. (4) You shall make two golden rings for it under its molding; on its two ribs, on its two sides you shall make them; and they shall be for places for poles with which to bear it. (5) You shall make the poles of acacia wood, and overlay them with gold. (6) You shall put it before the veil that is by the ark of the testimony, before the mercy seat that is over the testimony, where I will meet with you. (7) Aaron shall burn incense of sweet spices on it every morning. When he tends the lamps, he shall burn it. (8) When Aaron lights the lamps at evening, he shall burn it, a perpetual incense before Hashem throughout your generations. (9) You shall offer no strange incense on it, nor burnt offering, nor meal offering; and you shall pour no drink offering on it. (10) Aaron shall make atonement on its horns once in the year; with the blood of the sin offering of atonement once in the year he shall make atonement for it throughout your generations. It is most holy to Hashem.”

(א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. (ב) אַמָּה אׇרְכּוֹ וְאַמָּה רׇחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו. (ג) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב. (ד) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי צִדָּיו וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה. (ה) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב. (ו) וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה. (ז) וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה. (ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי י״י לְדֹרֹתֵיכֶם. (ט) לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו. (י) וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא לַי״י.

Shemot 40:17שמות מ׳:י״ז

It happened in the first month in the second year, on the first day of the month, that the tabernacle was raised up.

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן.

Shemot 40:34-38שמות מ׳:ל״ד-ל״ח

(34) Then the cloud covered the Tent of Meeting, and the glory of Hashem filled the tabernacle. (35) Moses wasn’t able to enter into the Tent of Meeting, because the cloud stayed on it, and Hashem’s glory filled the tabernacle. (36) When the cloud was taken up from over the tabernacle, the children of Israel went onward, throughout all their journeys; (37) but if the cloud wasn’t taken up, then they didn’t travel until the day that it was taken up. (38) For the cloud of Hashem was on the tabernacle by day, and there was fire in the cloud by night, in the sight of all the house of Israel, throughout all their journeys.

(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד י״י מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. (לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד י״י מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. (לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. (לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. (לח) כִּי עֲנַן י״י עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכׇל מַסְעֵיהֶם.

Vayikra 1:1-3ויקרא א׳:א׳-ג׳

(1) And the Lord called unto Moses, and spoke unto him out of the tent of meeting, saying: (2) Speak unto the children of Israel, and say unto them: When any man of you bringeth an offering unto the Lord, ye shall bring your offering of the cattle, even of the herd or of the flock. (3) If his offering be a burnt-offering of the herd, he shall offer it a male without blemish; he shall bring it to the door of the tent of meeting, that he may be accepted before the Lord.

(א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר י"י אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַי"י מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קׇרְבַּנְכֶם. (ג) אִם עֹלָה קׇרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי י"י.

Vayikra 7:37-38ויקרא ז׳:ל״ז-ל״ח

(37) This is the law of the burnt-offering, of the meal-offering, and of the sin-offering, and of the guilt-offering, and of the consecration-offering, and of the sacrifice of peace-offerings; (38) which the Lord commanded Moses in mount Sinai, in the day that he commanded the children of Israel to present their offerings unto the Lord, in the wilderness of Sinai.

(לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. (לח) אֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֺּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קׇרְבְּנֵיהֶם לַי"י בְּמִדְבַּר סִינָי.

Vayikra 8:1-5ויקרא ח׳:א׳-ה׳

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “Take Aaron and his sons with him, and the garments, and the anointing oil, and the bull of the sin offering, and the two rams, and the basket of unleavened bread; (3) and assemble all the congregation at the door of the Tent of Meeting.” (4) Moses did as Hashem commanded him; and the congregation was assembled at the door of the Tent of Meeting. (5) Moses said to the congregation, “This is the thing which Hashem has commanded to be done.”

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת. (ג) וְאֵת כׇּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ד) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י״י לַעֲשׂוֹת.

Vayikra 9:1-5ויקרא ט׳:א׳-ה׳

(1) And it came to pass on the eighth day, that Moses called Aaron and his sons, and the elders of Israel; (2) and he said unto Aaron: 'Take thee a bullcalf for a sin-offering, and a ram for a burnt-offering, without blemish, and offer them before the Lord. (3) And unto the children of Israel thou shalt speak, saying: Take ye a he-goat for a sinoffering; and a calf and a lamb, both of the first year, without blemish, for a burnt-offering; (4) and an ox and a ram for peace-offerings, to sacrifice before the Lord; and a meal-offering mingled with oil; for to-day the Lord appeareth unto you.' (5) And they brought that which Moses commanded before the tent of meeting; and all the congregation drew near and stood before the Lord.

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי י"י. (ג) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה. (ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי י"י וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם י"י נִרְאָה אֲלֵיכֶם. (ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כׇּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי י"י.

Vayikra 9:24ויקרא ט׳:כ״ד

There came forth fire from before Hashem, and consumed the burnt offering and the fat upon the altar: and when all the people saw it, they shouted, and fell on their faces.

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי י״י וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כׇּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.

Vayikra 10:1-2ויקרא י׳:א׳-ב׳

(1) Nadab and Abihu, the sons of Aaron, each took his censer, and put fire in it, and laid incense on it, and offered strange fire before Hashem, which he had not commanded them. (2) And fire came forth from before Hashem, and devoured them, and they died before Hashem.

(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי י״י אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי י״י וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי י״י.

Vayikra 16:5-16ויקרא ט״ז:ה׳-ט״ז

(5) He shall take from the congregation of the children of Israel two male goats for a sin offering, and one ram for a burnt offering. (6) “Aaron shall offer the bull of the sin offering, which is for himself, and make atonement for himself and for his house. (7) He shall take the two goats, and set them before Hashem at the door of the Tent of Meeting. (8) Aaron shall cast lots for the two goats; one lot for Hashem, and the other lot for the scapegoat. (9) Aaron shall present the goat on which the lot fell for Hashem, and offer him for a sin offering. (10) But the goat, on which the lot fell for the scapegoat, shall be presented alive before Hashem, to make atonement for him, to send him away for the scapegoat into the wilderness. (11) “Aaron shall present the bull of the sin offering, which is for himself, and shall make atonement for himself and for his house, and shall kill the bull of the sin offering which is for himself. (12) He shall take a censer full of coals of fire from off the altar before Hashem, and two handfuls of sweet incense beaten small, and bring it within the veil: (13) and he shall put the incense on the fire before Hashem, that the cloud of the incense may cover the mercy seat that is on the testimony, so that he will not die. (14) He shall take some of the blood of the bull, and sprinkle it with his finger on the mercy seat on the east; and before the mercy seat he shall sprinkle some of the blood with his finger seven times. (15) “Then he shall kill the goat of the sin offering, that is for the people, and bring his blood within the veil, and do with his blood as he did with the blood of the bull, and sprinkle it on the mercy seat, and before the mercy seat: (16) and he shall make atonement for the Holy Place, because of the uncleanness of the children of Israel, and because of their transgressions, even all their sins; and so he shall do for the Tent of Meeting, that dwells with them in the midst of their uncleanness.

(ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה. (ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי י״י פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַי״י וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. (ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַי״י וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. (י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יׇעֳמַד חַי לִפְנֵי י״י לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. (יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. (יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי י״י וּמְלֹא חׇפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. (יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי י״י וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת. (יד) וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ. (טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. (טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.

Bemidbar 1:1-3במדבר א׳:א׳-ג׳

(1) And the Lord spoke unto Moses in the wilderness of Sinai, in the tent of meeting, on the first day of the second month, in the second year after the were come out of the land of Egypt, saying: (2) 'Take ye the sum of all the congregation of the children of Israel, by their families, by their fathers' houses, according to the number of names, every male, by their polls; (3) from twenty years old and upward, all that are able to go forth to war in Israel: ye shall number them by their hosts, even thou and Aaron.

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. (ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כׇּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. (ג) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כׇּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן.

Bemidbar 7:1-3במדבר ז׳:א׳-ג׳

(1) And it came to pass on the day that Moses had made an end of setting up the tabernacle, and had anointed it and sanctified it, and all the furniture thereof, and the altar and all the vessels thereof, and had anointed them and sanctified them; (2) that the princes of Israel, the heads of their fathers' houses, offered — these were the princes of the tribes, these are they that were over them that were numbered. (3) And they brought their offering before the Lord, six covered wagons, and twelve oxen: a wagon for every two of the princes, and for each one an ox; and they presented them before the tabernacle.

(א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. (ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים. (ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קׇרְבָּנָם לִפְנֵי י"י שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן.

Bemidbar 9:1-8במדבר ט׳:א׳-ח׳

(1) Hashem spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the first month of the second year after they had come out of the land of Egypt, saying, (2) “Moreover let the children of Israel keep the Passover in its appointed season. (3) On the fourteenth day of this month, at evening, you shall keep it in its appointed season — according to all its statutes, and according to all its ordinances, you shall keep it.” (4) Moses spoke to the children of Israel, that they should keep the Passover. (5) They kept the Passover in the first month, on the fourteenth day of the month, at evening, in the wilderness of Sinai. According to all that Hashem commanded Moses, so the children of Israel did. (6) There were certain men, who were unclean because of the dead body of a man, so that they could not keep the Passover on that day, and they came before Moses and before Aaron on that day. (7) Those men said to him, “We are unclean because of the dead body of a man. Why are we kept back, that we may not offer the offering of Hashem in its appointed season among the children of Israel?” (8) Moses answered them, “Wait, that I may hear what Hashem will command concerning you.”

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר. (ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. (ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ כְּכׇל חֻקֹּתָיו וּכְכׇל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. (ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח. (ה) וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. (ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קׇרְבַּן י״י בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה י״י לָכֶם.

Bemidbar 10:11-12במדבר י׳:י״א-י״ב

(11) And it came to pass in the second year, in the second month, on the twentieth day of the month, that the cloud was taken up from over the tabernacle of the testimony. (12) And the children of Israel set forward by their stages out of the wilderness of Sinai; and the cloud abode in the wilderness of Paran.

(יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. (יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן.

Bemidbar 10:29-32במדבר י׳:כ״ט-ל״ב

(29) Moses said to Hobab, the son of Reuel the Midianite, Moses’ father-in-law, “We are journeying to the place of which Hashem said, ‘I will give it to you.’ Come with us, and we will treat you well; for Hashem has spoken good concerning Israel.” (30) He said to him, “I will not go; but I will depart to my own land, and to my relatives.” (31) He said, “Don’t leave us, please; because you know how we are to encamp in the wilderness, and you can be our eyes. (32) It shall be, if you go with us, yes, it shall be, that whatever good Hashem does to us, we will do the same to you.”

(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר י״י אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי י״י דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. (ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. (לא) וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. (לב) וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב י״י עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.

Bemidbar 19:1-2במדבר י״ט:א׳-ב׳

(1) Hashem spoke to Moses and to Aaron, saying, (2) “This is the statute of the law which Hashem has commanded: Speak to the children of Israel, that they bring you a red heifer without spot, in which is no blemish, and which was never yoked.

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. (ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה י״י לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.

Bemidbar 20:1-13במדבר כ׳:א׳-י״ג

(1) The children of Israel, even the whole congregation, came into the wilderness of Zin in the first month: and the people stayed in Kadesh; and Miriam died there, and was buried there. (2) There was no water for the congregation: and they assembled themselves together against Moses and against Aaron. (3) The people strove with Moses, and spoke, saying, “We wish that we had died when our brothers died before Hashem! (4) Why have you brought the assembly of Hashem into this wilderness, that we should die there, we and our animals? (5) Why have you made us to come up out of Egypt, to bring us in to this evil place? It is no place of seed, or of figs, or of vines, or of pomegranates; neither is there any water to drink.” (6) Moses and Aaron went from the presence of the assembly to the door of the Tent of Meeting, and fell on their faces: and the glory of Hashem appeared to them. (7) Hashem spoke to Moses, saying, (8) “Take the rod, and assemble the congregation, you, and Aaron your brother, and speak to the rock before their eyes, that it give forth its water; and you shall bring forth to them water out of the rock; so you shall give the congregation and their livestock drink.” (9) Moses took the rod from before Hashem, as he commanded him. (10) Moses and Aaron gathered the assembly together before the rock, and he said to them, “Hear now, you rebels; shall we bring you water out of this rock for you?” (11) Moses lifted up his hand, and struck the rock with his rod twice: and water came forth abundantly, and the congregation drank, and their livestock. (12) Hashem said to Moses and Aaron, “Because you didn’t believe in me, to sanctify me in the eyes of the children of Israel, therefore you shall not bring this assembly into the land which I have given them.” (13) These are the waters of Meribah; because the children of Israel strove with Hashem, and he was sanctified in them.

(א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כׇּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. (ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. (ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי י״י. (ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל י״י אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. (ה) וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת. (ו) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד י״י אֲלֵיהֶם. (ז) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. (ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי י״י כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. (י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. (יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. (יב) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. (יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת י״י וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.

Bemidbar 21:1-3במדבר כ״א:א׳-ג׳

(1) The Canaanite, the king of Arad, who lived in the South, heard tell that Israel came by the way of Atharim; and he fought against Israel, and took some of them captive. (2) Israel vowed a vow to Hashem, and said, “If you will indeed deliver this people into my hand, then I will utterly destroy their cities.” (3) Hashem listened to the voice of Israel, and delivered up the Canaanites; and they utterly destroyed them and their cities: and the name of the place was called Hormah.

(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. (ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַי״י וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. (ג) וַיִּשְׁמַע י״י בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חׇרְמָה.

Bemidbar 32:33-42במדבר ל״ב:ל״ג-מ״ב

(33) Moses gave to them, even to the children of Gad, and to the children of Reuben, and to the half-tribe of Manasseh the son of Joseph, the kingdom of Sihon king of the Amorites, and the kingdom of Og king of Bashan, the land, according to its cities and borders, even the cities of the surrounding land. (34) The children of Gad built Dibon, and Ataroth, and Aroer, (35) and Atrothshophan, and Jazer, and Jogbehah, (36) and Beth Nimrah, and Beth Haran: fortified cities, and folds for sheep. (37) The children of Reuben built Heshbon, and Elealeh, and Kiriathaim, (38) and Nebo, and Baal Meon, their names being changed, and Sibmah: and they gave other names to the cities which they built. (39) The children of Machir the son of Manasseh went to Gilead, and took it, and dispossessed the Amorites who were therein. (40) Moses gave Gilead to Machir the son of Manasseh; and he lived therein. (41) Jair the son of Manasseh went and took its towns, and called them Havvoth Jair. (42) Nobah went and took Kenath, and its villages, and called it Nobah, after his own name.

(לג) וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב. (לד) וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר. (לה) וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיׇגְבְּהָה. (לו) וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן. (לז) וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם. (לח) וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ. (לט) וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ. (מ) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ. (מא) וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֺּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֺּת יָאִיר. (מב) וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ.

Bemidbar 34:17במדבר ל״ד:י״ז

'These are the names of the men that shall take possession of the land for you: Eleazar the priest, and Joshua the son of Nun.

אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.

Devarim 27:1-8דברים כ״ז:א׳-ח׳

(1) Moses and the elders of Israel commanded the people, saying, “Keep all the commandment which I command you this day. (2) It shall be on the day when you shall pass over the Jordan to the land which Hashem your God gives you, that you shall set yourself up great stones, and plaster them with plaster: (3) and you shall write on them all the words of this law, when you have passed over; that you may go in to the land which Hashem your God gives you, a land flowing with milk and honey, as Hashem, the God of your fathers, has promised you. (4) It shall be, when you have passed over the Jordan, that you shall set up these stones, which I command you this day, in Mount Ebal, and you shall plaster them with plaster. (5) There you shall build an altar to Hashem your God, an altar of stones: you shall lift up no iron on them. (6) You shall build the altar of Hashem your God of uncut stones; and you shall offer burnt offerings thereon to Hashem your God: (7) and you shall sacrifice peace offerings, and shall eat there; and you shall rejoice before Hashem your God. (8) You shall write on the stones all the words of this law very plainly.”

(א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כׇּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. (ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. (ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעׇבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר י״י אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ. (ד) וְהָיָה בְּעׇבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד. (ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַי״י אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. (ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח י״י אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַי״י אֱלֹהֶיךָ. (ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי י״י אֱלֹהֶיךָ. (ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.

Yehoshua 1:10-11יהושע א׳:י׳-י״א

(10) Then Joshua commanded the officers of the people, saying: (11) 'Pass through the midst of the camp, and command the people, saying: Prepare you victuals; for within three days ye are to pass over this Jordan, to go in to possess the land, which the Lord your God giveth you to possess it.'

(י) וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר. (יא) עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ.

Yehoshua 2:22-23יהושע ב׳:כ״ב-כ״ג

(22) And they went, and came unto the mountain, and abode there three days, until the pursuers were returned; and the pursuers sought them throughout all the way, but found them not. (23) Then the two men returned, and descended from the mountain, and passed over, and came to Joshua the son of Nun; and they told him all that had befallen them.

(כב) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכׇל הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ. (כג) וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כׇּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם.

Yehoshua 3:1-5יהושע ג׳:א׳-ה׳

(1) And Joshua rose up early in the morning, and they removed from Shittim, and came to the Jordan, he and all the children of Israel; and they lodged there before they passed over. (2) And it came to pass after three days, that the officers went through the midst of the camp; (3) and they commanded the people, saying: 'When ye see the ark of the covenant of the Lord your God, and the priests the Levites bearing it, then ye shall remove from your place, and go after it. (4) Yet there shall be a space between you and it, about two thousand cubits by measure; come not near unto it, that ye may know the way by which ye must go; for ye have not passed this way heretofore.' (5) And Joshua said unto the people: 'Sanctify yourselves; for to-morrow the Lord will do wonders among you.'

(א) וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים וַיָּבֹאוּ עַד הַיַּרְדֵּן הוּא וְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ. (ב) וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיַּעַבְרוּ הַשֹּׁטְרִים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה. (ג) וַיְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר כִּרְאֹתְכֶם אֵת אֲרוֹן בְּרִית י״י אֱלֹהֵיכֶם וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאִים אֹתוֹ וְאַתֶּם תִּסְעוּ מִמְּקוֹמְכֶם וַהֲלַכְתֶּם אַחֲרָיו. (ד) אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵנָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה אַל תִּקְרְבוּ אֵלָיו לְמַעַן אֲשֶׁר תֵּדְעוּ אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ כִּי לֹא עֲבַרְתֶּם בַּדֶּרֶךְ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. (ה) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הִתְקַדָּשׁוּ כִּי מָחָר יַעֲשֶׂה י״י בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת.

Yehoshua 8:30-35יהושע ח׳:ל׳-ל״ה

(30) Then Joshua built an altar unto the Lord, the God of Israel, in mount Ebal, (31) as Moses the servant of the Lord commanded the children of Israel, as it is written in the book of the law of Moses, an altar of unhewn stones, upon which no man had lifted up any iron; and they offered thereon burnt-offerings unto the Lord, and sacrificed peace-offerings. (32) And he wrote there upon the stones a copy of the law of Moses, which he wrote before the children of Israel. (33) And all Israel, and their elders and officers, and their judges, stood on this side the ark and on that side before the priests the Levites, that bore the ark of the covenant of the Lord, as well the stranger as the home-born; half of them in front of mount Gerizim and half of them in front of mount Ebal; as Moses the servant of the Lord had commanded at the first, that they should bless the people of Israel. (34) And afterward he read all the words of the law, the blessing and the curse, according to all that is written in the book of the law. (35) There was not a word of all that Moses commanded, which Joshua read not before all the assembly of Israel, and the women, and the little ones, and the strangers that walked among them.

(ל) אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַי״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל. (לא) כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד י״י אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַי״י וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים. (לב) וַיִּכְתׇּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (לג) וְכׇל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית י״י כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד י״י לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה. (לד) וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכׇל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. (לה) לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם.

Shofetim 1:16-17שופטים א׳:ט״ז-י״ז

(16) And the children of the Kenite, Moses' father-in-law, went up out of the city of palm-trees with the children of Judah into the wilderness of Judah, which is in the south of Arad; and they went and dwelt with the people. (17) And Judah went with Simeon his brother, and they smote the Canaanites that inhabited Zephath, and utterly destroyed it. And the name of the city was called Hormah.

(טז) וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם. (יז) וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חׇרְמָה.

Shofetim 11:26שופטים י״א:כ״ו

While Israel dwelt in Heshbon and its towns, and in Aroer and its towns, and in all the cities that are along by the side of the Arnon, three hundred years; wherefore did ye not recover them within that time?

בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכׇל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא.

Shofetim 17:2-4שופטים י״ז:ב׳-ד׳

(2) And he said unto his mother: 'The eleven hundred pieces of silver that were taken from thee, about which thou didst utter a curse, and didst also speak it in mine ears, behold, the silver is with me; I took it.' And his mother said: 'Blessed be my son of the Lord.' (3) And he restored the eleven hundred pieces of silver to his mother, and his mother said: 'I verily dedicate the silver unto the Lord from my hand for my son, to make a graven image and a molten image; now therefore I will restore it unto thee.' (4) And when he restored the money unto his mother, his mother took two hundred pieces of silver, and gave them to the founder, who made thereof a graven image and a molten image; and it was in the house of Micah.

(ב) וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ [וְאַתְּ] (ואתי) אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאׇזְנַי הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַי״י. (ג) וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַי״י מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ. (ד) וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ.

Shemuel I 16:14-23שמואל א ט״ז:י״ד-כ״ג

(14) Now the spirit of the Lord had departed from Saul, and an evil spirit from the Lord terrified him. (15) And Saul's servants said unto him: 'Behold now, an evil spirit from Godterrifieth thee. (16) Let our lord now command thy servants, that are before thee, to seek out a man who is a skilful player on the harp; and it shall be, when the evil spirit from God cometh upon thee, that he shall play with his hand, and thou shalt be well.' (17) And Saul said unto his servants: 'Provide me now a man that can play well, and bring him to me.' (18) Then answered one of the young men, and said: 'Behold, I have seen a son of Jesse the Beth-lehemite, that is skilful in playing, and a mighty man of valour, and a man of war, and prudent in affairs, and a comely person, and the Lord is with him.' (19) Wherefore Saul sent messengers unto Jesse, and said: 'Send me David thy son, who is with the sheep.' (20) And Jesse took an ass laden with bread, and a bottle of wine, and a kid, and sent them by David his son unto Saul. (21) And David came to Saul, and stood before him; and he loved him greatly; and he became his armour-bearer. (22) And Saul sent to Jesse, saying: 'Let David, I pray thee, stand before me; for he hath found favour in my sight.' (23) And it came to pass, when the [evil] spirit from God was upon Saul, that David took the harp, and played with his hand; so Saul found relief, and it was well with him, and the evil spirit departed from him.

(יד) וְרוּחַ י״י סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת י״י. (טו) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו הִנֵּה נָא רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ. (טז) יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ. (יז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו רְאוּ נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי. (יח) וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַי״י עִמּוֹ. (יט) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן. (כ) וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד וַיִּשְׁלַח בְּיַד דָּוִד בְּנוֹ אֶל שָׁאוּל. (כא) וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים. (כב) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶל יִשַׁי לֵאמֹר יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי. (כג) וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה.

Shemuel I 17:55-58שמואל א י״ז:נ״ה-נ״ח

(55) And when Saul saw David go forth against the Philistine, he said unto Abner, the captain of the host: 'Abner, whose son is this youth?' And Abner said: 'As thy soul liveth, O king, I cannot tell.' (56) And the king said: 'Inquire thou whose son the stripling is.' (57) And as David returnedfrom the slaughter of the Philistine, Abner took him, and brought him before Saul with the head of the Philistine in his hand. (58) And Saul said to him: 'Whose son art thou, thou young man?' And David answered: 'I am the son of thy servant Jesse the Beth-lehemite.'

(נה) וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי. (נו) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם. (נז) וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ. (נח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי.

Shemuel I 25:1-2שמואל א כ״ה:א׳-ב׳

(1) And Samuel died; and all Israel gathered themselves together, and lamented him, and buried him in his house at Ramah. And David arose, and went down to the wilderness of Paran. (2) And there was a man in Maon, whose possessions were in Carmel; and the man was very great, and he had three thousand sheep, and a thousand goats; and he was shearing his sheep in Carmel.

(א) וַיָּמׇת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כׇל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה וַיָּקׇם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן. (ב) וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל.

Shemuel I 28:3-7שמואל א כ״ח:ג׳-ז׳

(3) Now Samuel was dead, and all Israel had lamented him, and buried him in Ramah, even in his own city. And Saul had put away those that divined by a ghost or a familiar spirit out of the land. (4) And the Philistines gathered themselves together, and came and pitched in Shunem; and Saul gathered all Israel together, and they pitched in Gilboa. (5) And when Saul saw the host of the Philistines, he was afraid, and his heart trembled greatly. (6) And when Saul inquired of the Lord, the Lord answered him not, neither by dreams, nor by Urim, nor by prophets. (7) Then said Saul unto his servants: 'Seek me a woman that divineth by a ghost, that I may go to her, and inquire of her.' And his servants said to him: 'Behold, there is a woman that divineth by a ghost at En-dor.'

(ג) וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כׇּל יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ. (ד) וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ. (ה) וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד. (ו) וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּי״י וְלֹא עָנָהוּ י״י גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם. (ז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר.

Shemuel II 8:3-5שמואל ב ח׳:ג׳-ה׳

(3) David smote also Hadadezer the son of Rehob, king of Zobah, as he went to establish his dominion at the river Euphrates. (4) And David took from him a thousand and seven hundred horsemen, and twenty thousand footmen; and David houghed all the chariot horses, but reserved of them for a hundred chariots. (5) And when the Arameans of Damascus came to succour Hadadezer king of Zobah, David smote of the Arameans two and twenty thousand men.

(ג) וַיַּךְ דָּוִד אֶת הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה בְּלֶכְתּוֹ לְהָשִׁיב יָדוֹ בִּנְהַר [פְּרָת]. (ד) וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת פָּרָשִׁים וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כׇּל הָרֶכֶב וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב. (ה) וַתָּבֹא אֲרַם דַּמֶּשֶׂק לַעְזֹר לַהֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה וַיַּךְ דָּוִד בַּאֲרָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף אִישׁ.

Shemuel II 10:6-19שמואל ב י׳:ו׳-י״ט

(6) And when the children of Ammon saw that they were become odious to David, the children of Ammon sent and hired the Arameans of Beth-rehob, and the Arameans of Zobah, twenty thousand footmen, and the king of Maacah with a thousand men, and the men of Tob twelve thousand men. (7) And when David heard of it, he sent Joab, and all the host of the mighty men. (8) And the children of Ammon came out, and put the battle in array at the entrance of the gate; and the Arameans of Zobah, and of Rehob, and the men of Tob and Maacah, were by themselves in the field. (9) Now when Joab saw that the battle was set against him before and behind, he chose of all the choice men of Israel, and put them in array against the Arameans; (10) and the restof the people he committed into the hand of Abishai his brother, and he put them in array against the children of Ammon. (11) And he said: 'If the Arameans be too strong for me, then thou shalt help me, but if the children of Ammon be too strong for thee, then I will come and help thee. (12) Be of good courage, and let us prove strong for our people, and for the cities of our God; and the Lord do that which seemeth Him good.' (13) So Joab and the people that were with him drew nigh unto the battle against the Arameans; and they fled before him. (14) And when the children of Ammon saw that the Arameans were fled, they likewise fled before Abishai, and entered into the city. Then Joab returned from the children of Ammon, and came to Jerusalem. (15) And when the Arameans saw that they were put to the worse before Israel, they gathered themselves together. (16) And Hadadezer sent, and brought out the Arameans that were beyond the River; and they came to Helam, with Shobach the captain of the host of Hadadezer at their head. (17) And it was told David; and he gathered all Israel together, and passed over the Jordan, and came to Helam. And the Arameans set themselves in array against David, and fought with him. (18) And the Arameans fled before Israel; and David slew of the Arameans seven hundred drivers of chariots, and forty thousand horsemen, and smote Shobach the captain of their host, so that he died there. (19) And when all the kings that were servants to Hadadezer saw that they were put to the worse before Israel, they made peace with Israel, and served them. So the Arameans feared to help the children of Ammon any more.

(ו) וַיִּרְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן כִּי נִבְאֲשׁוּ בְּדָוִד וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי עַמּוֹן וַיִּשְׂכְּרוּ אֶת אֲרַם בֵּית רְחוֹב וְאֶת אֲרַם צוֹבָא עֶשְׂרִים אֶלֶף רַגְלִי וְאֶת מֶלֶךְ מַעֲכָה אֶלֶף אִישׁ וְאִישׁ טוֹב שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ. (ז) וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיִּשְׁלַח אֶת יוֹאָב וְאֵת כׇּל הַצָּבָא הַגִּבֹּרִים. (ח) וַיֵּצְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה פֶּתַח הַשָּׁעַר וַאֲרַם צוֹבָא וּרְחוֹב וְאִישׁ טוֹב וּמַעֲכָה לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה. (ט) וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר וַיִּבְחַר מִכֹּל בְּחוּרֵי [יִשְׂרָאֵל] (בישראל) וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת אֲרָם. (י) וְאֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְּיַד אַבְשַׁי אָחִיו וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת בְּנֵי עַמּוֹן. (יא) וַיֹּאמֶר אִם תֶּחֱזַק אֲרָם מִמֶּנִּי וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה וְאִם בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֶזְקוּ מִמְּךָ וְהָלַכְתִּי לְהוֹשִׁיעַ לָךְ. (יב) חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַי״י יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו. (יג) וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה בַּאֲרָם וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו. (יד) וּבְנֵי עַמּוֹן רָאוּ כִּי נָס אֲרָם וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵי אֲבִישַׁי וַיָּבֹאוּ הָעִיר וַיָּשׇׁב יוֹאָב מֵעַל בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּבֹא יְרוּשָׁלָ‍ִם. (טו) וַיַּרְא אֲרָם כִּי נִגַּף לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּאָסְפוּ יָחַד. (טז) וַיִּשְׁלַח הֲדַדְעֶזֶר וַיֹּצֵא אֶת אֲרָם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וַיָּבֹאוּ חֵילָם וְשׁוֹבַךְ שַׂר צְבָא הֲדַדְעֶזֶר לִפְנֵיהֶם. (יז) וַיֻּגַּד לְדָוִד וַיֶּאֱסֹף אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וַיָּבֹא חֵלָאמָה וַיַּעַרְכוּ אֲרָם לִקְרַאת דָּוִד וַיִּלָּחֲמוּ עִמּוֹ. (יח) וַיָּנׇס אֲרָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּהֲרֹג דָּוִד מֵאֲרָם שְׁבַע מֵאוֹת רֶכֶב וְאַרְבָּעִים אֶלֶף פָּרָשִׁים וְאֵת שׁוֹבַךְ שַׂר צְבָאוֹ הִכָּה וַיָּמׇת שָׁם. (יט) וַיִּרְאוּ כׇל הַמְּלָכִים עַבְדֵי הֲדַדְעֶזֶר כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁלִמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיַּעַבְדוּם וַיִּרְאוּ אֲרָם לְהוֹשִׁיעַ עוֹד אֶת בְּנֵי עַמּוֹן.

Shemuel II 12:26-31שמואל ב י״ב:כ״ו-ל״א

(26) Now Joab fought against Rabbah of the children of Ammon, and took the royal city. (27) And Joab sent messengers to David, and said: 'I have fought against Rabbah, yea, I have taken the city of waters. (28) Now therefore gather the rest of the people together, and encamp against the city, and take it; lest I take the city, and it be called after my name.' (29) And David gathered all the people together, and went to Rabbah, and fought against it, and took it. (30) And he took the crown of Malcam from off his head; and the weight thereof was a talent of gold, and in it were precious stones; and it was set on David's head. And he brought forth the spoil of the city, exceeding much. (31) And he brought forth the people that were therein, and put them under saws, and under harrows of iron, and under axes of iron, and made them pass through the brickkiln; and thus did he unto all the cities of the children of Ammon. And David and all the people returned unto Jerusalem.

(כו) וַיִּלָּחֶם יוֹאָב בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּלְכֹּד אֶת עִיר הַמְּלוּכָה. (כז) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה גַּם לָכַדְתִּי אֶת עִיר הַמָּיִם. (כח) וְעַתָּה אֱסֹף אֶת יֶתֶר הָעָם וַחֲנֵה עַל הָעִיר וְלׇכְדָהּ פֶּן אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת הָעִיר וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ. (כט) וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כׇּל הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ. (ל) וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד. (לא) וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם [בַּמַּלְבֵּן] (במלכן) וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיָּשׇׁב דָּוִד וְכׇל הָעָם יְרוּשָׁלָ‍ִם.

Melakhim I 3:1-3מלכים א ג׳:א׳-ג׳

(1) And Solomon became allied to Pharaoh king of Egypt by marriage, and tookPharaoh's daughter, and brought her into the city of David, until he had made an end of building his own house, and the house of the Lord, and the wall of Jerusalem round about. (2) Only the people sacrificed in the high places, because there was no house built for the name of the Lord until those days. (3) And Solomon loved the Lord, walking in the statutes of David his father; only he sacrificed and offered in the high places.

(א) וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית י״י וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלַ‍ִם סָבִיב. (ב) רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם י״י עַד הַיָּמִים הָהֵם. (ג) וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת י״י לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר.

Melakhim II 18:13מלכים ב י״ח:י״ג

Now in the fourteenth year of king Hezekiah did Sennacherib king of Assyria come up against all the fortified cities of Judah, and took them.

וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כׇּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם.

Melakhim II 20:1-6מלכים ב כ׳:א׳-ו׳

(1) In those days was Hezekiah sick unto death. And Isaiah the prophet the son of Amoz came to him, and said unto him: 'Thus saith the Lord: Set thy house in order; for thou shalt die, and not live.' (2) Then he turned his face to the wall, and prayed unto the Lord, saying: (3) 'Remember now, O Lord, I beseech Thee, how I have walked before Thee in truth and with a whole heart, and have done that which is good in Thy sight.' And Hezekiah wept sore. (4) And it came to pass, before Isaiah was gone out of the inner court of the city, that the word of the Lord came to him, saying: (5) 'Return, and say to Hezekiah the prince of My people: Thus saith the Lord, the God of David thy father: I have heard thy prayer, I have seen thy tears; behold, I will heal thee; on the third day thou shalt go up unto the house of the Lord. (6) And I will add unto thy days fifteen years; and I will deliver thee and this city out of the hand of the king of Assyria; and I will defend this city for Mine own sake, and for My servant David's sake.'

(א) בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר י״י צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה. (ב) וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל י״י לֵאמֹר. (ג) אָנָּה י״י זְכׇר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל. (ד) וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא [חָצֵר] (העיר) הַתִּיכֹנָה וּדְבַר י״י הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר. (ה) שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי כֹּה אָמַר י״י אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֶא לָךְ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית י״י. (ו) וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי.

Yeshayahu 6:1ישעיהו ו׳:א׳

In the year that king Uzziah died I saw the Lord sitting upon a throne high and lifted up, and His train filled the temple.

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 19:10מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ט:י׳

"And the Lord said to Moses: Go to the people and make them ready today" — the fourth day — "and tomorrow" — the fifth day. (Ibid. 11) "And have them be ready for the third day": the sixth (of Sivan) when the Torah was given. And what did Moses do on the fifth day? He rose early in the morning and built an altar, viz. (Ibid. 24:4) "and he rose early in the morning and he built an altar at the foot of the mountain." He set up twelve monuments for the twelve tribes of Israel. These are the words of R. Yehudah. And the sages say twelve monuments for each tribe. He built an altar, sacrificed thereon a burnt-offering and peace-offerings, took of the blood of the burnt-offering in two receptacles, part for the Lord, part for the congregation; he took of the blood of the peace-offerings in two receptacles, part for the Lord, part for the congregation, as it is written (Ibid. 6) "And Moses took half the blood" — the part for the congregation — "and half the blood he sprinkled on the altar" — the part for the Lord. "And he took the book of the covenant and he read (it) in the ears of the people.": But we do not know from where (he read it). R. Yishmael b. R. Yossi says: From the beginning of the creation until here. Rebbi says: The mitzvoth that were commanded to Adam, the mitzvoth that were commanded to the sons of Noach, and the mitzvoth that were commanded in Marah and all of the other mitzvoth. R. Yishmael says: What is written at the beginning, viz. (Leviticus 25:1-3) "And the Lord spoke to Moses on Mount Sinai, saying … then the land shall rest a Sabbath to the Lord. Six years shall you sow your field, etc.", sabbatical years, Jubilee years, blessings and curses. What is written at the end? (Ibid. 26:46) "These are the statutes and the ordinances and the Toroth that the Lord gave between Himself and the children of Israel on Mount Sinai by the hand of Moses." (At this,) they said: We take it upon ourselves. When Moses saw this, he took the blood and sprinkled it on the people, viz. (Exodus 24:8) "And Moses took the blood and sprinkled it upon the people," saying to them: You are (hereby) tied and bound and committed. Tomorrow come and take upon yourselves all of the mitzvoth. R. Yossi b. R. Yehudah says: On that day all of the acts (of their induction into the covenant) were performed.... "and have them wash their garments": Whence is it derived that they (themselves) required immersion? It follows a fortiori, viz.: If where washing of garments is not required (e.g., in an instance of touching a sheretz), immersion is required, how much more so here, where washing of garments is required. There is no washing of garments in the Torah where immersion is not required.

מסכתא דבחדש יתרו פרשה ג וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם – זֶה יוֹם רְבִיעִי; ״וּמָחָר״, זֶה יוֹם חֲמִישִׁי; ״וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי״, זֶה יוֹם שִׁשִּׁי שֶׁבּוֹ נִתְּנָה תוֹרָה. וּמָה עָשָׂה מֹשֶׁה בַּחֲמִישִׁי? הִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וּבָנָה מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר״ (שמות כ״ד:ד׳). הֶעֱמִיד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה, לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה עַל כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. בָּנָה מִזְבֵּחַ, וְהִקְרִיב עָלָיו עוֹלָה וּשְׁלָמִים. נָטַל מִדַּם הָעוֹלָה בִשְׁתֵּי כוֹסוֹת, חֵלֶק לַמָּקוֹם וְחֵלֶק לַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת״ (שמות כ״ד:ו׳), זֶה חֵלֶק לַמָּקוֹם; ״וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ״, זֶה חֵלֶק לַצִּבּוּר. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם (שמות כ״ד:ז׳) – אֲבָל לֹא שָׁמַעְנוּ מֵהֵיכָן קָרָא בְּאָזְנֵיהֶם! רַבִּי יוֹסֵה בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִתְּחִלַּת בְּרֵאשִׁית וְעַד כָּאן. רַבִּי אוֹמֵר: מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּמִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְנֵי נֹחַ, וּמִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְמִצְרַיִם וּבְמָרָה, וּשְׁאָר כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בִּתְחִלַּת הָעִנְיָן, מַה הוּא אוֹמֵר? ״וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַי״י. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ״ (ויקרא כ״ה:ב׳-ג׳). שְׁמִטִּים וְיוֹבְלוֹת, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת. בְּסוֹף הָעִנְיָן מַה הוּא אוֹמֵר? ״אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת״ (שמות כ״ו:מ״ו). אָמְרוּ: ״מְקַבְּלִין אָנוּ עָלֵינוּ!״ כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם, נָטַל הַדָּם וְזָרַק עַל הָעָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל הָעָם״ (שמות כ״ד:י׳). אָמַר לָהֶם: ״הֲרֵי אַתֶּם קְשׁוּרִים, עֲנוּבִים, תְּפוּסִים! מָחָר בֹּאוּ וְקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם הַמִּצְווֹת כֻּלָּן!״ רַבִּי יוֹסֵה בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּוֹ בַיּוֹם נֶעֱשׂוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים. וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם – וּמְנַיִן שֶׁיִּטָּעֲנוּ טְבִילָה? הֲרֵינִי דָּן: וּמָה, אִם בִּמְקוֹם שֶׁאֵין טְעוּנִין כִּבּוּס בְּגָדִים, טְעוּנִין טְבִילָה, כָּאן שֶׁהוּא טָעוּן כִּבּוּס בְּגָדִים, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא טָעוּן טְבִילָה? אֵין כִּבּוּד בְּגָדִים בַּתּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ טָעוּן טְבִילָה.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 21:1מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ״א:א׳

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים – נִמְצֵינוּ לְמֵדִין, שֶׁסַּנְהֶדְרִין בָּאִין בְּצַד מִזְבֵּחַ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל י״י, וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״ (מלכים א ב׳:כ״ח).

Sifre Bemidbar 7ספרי במדבר ז׳

(1) "And it was on the day that Moses had finished setting up the mishkan" (the tabernacle): Scripture here apprises us that all the seven days of consecration Moses would assemble the mishkan every morning and anoint it and dismantle it, and on that day (the eighth) he set it up and anointed it and assembled it and did not dismantle it. R. Yossi b. R. Yehudah says: On the eighth day, too, he anointed it and dismantled it. And it is written (Shemot 40:17) "And it was, in the first month (Nissan) in the second year, on the first day of the month that the mishkan was established — whence we derive that on the twenty-third of Adar Aaron and his sons began to anoint the mishkan and all of its vessels; on Rosh Chodesh (Nissan) it was established; on the second (of Nissan) the red heifer was burned; on the third, its waters were sprinkled (viz. Bemidbar 8:7). On that day (Rosh Chodesh Nissan), the Shechinah reposed in the house, as it is written (Shemot 40:35) "And Moses could not enter the tent of meeting, etc." On that day the chiefs (of the tribes) sacrificed their offerings, as it is written (Bemidbar 7:12) "And the one who presented his offering on the first day…" Why (emphasize) "the first day"? It was the first of all the days of the year. On that day fire descended from heaven and consumed the offerings, as it is written (Vayikra 9:24) "And a fire came forth from before the Lord and consumed upon the altar the burnt-offering and the fats." On that day the sons of Aaron presented a strange fire, as it is written (Vayikra 10:1) "And Nadav and Avihu the sons of Aaron took, each his censer … (2) and they died before the Lord." Their death was "before the Lord," and their falling was outside. How did they leave (the inner sanctum)? R. Yossi was wont to say: An angel propped them dead until they left and they fell in the azarah (the court), as it is written (Ibid. 4) "Draw near and bear your brethren from before the sanctuary out of the camp." It is not written "from before the Lord," but "from before the sanctuary." R. Yishmael says: It is derived from the verse itself — "and they died before the Lord" — that their death was within (the sanctuary) and their falling was within. How did they leave? They dragged them out with iron hooks." (Bemidbar 7:1)not require prior anointment).

(א) פִּסְקָא מד ״וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה {לְהָקִים} אֶת הַמִּשְׁכָּן״ – מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, הָיָה מֹשֶׁה מַעֲמִיד אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְכָל בֹּקֶר וָבֹקֶר מוֹשְׁחוֹ וּמְפָרְקוֹ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם, הֶעֱמִידוֹ, מְשָׁחוֹ, וְלֹא פֵרְקוֹ. רַבִּי יוֹסֵה בֵּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בַּשְּׁמִינִי הֶעֱמִידוֹ וּפֵרְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״ (שמות מ׳:י״ז). נִמְצֵינוּ לְמֵדִים, שֶׁבְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה בַאֲדַר, הִתְחִילוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, הַמִּשְׁכָּן וְכָל הַכֵּלִים לִמָּשַׁח. בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. בַּשֵּׁנִי, נִשְׂרְפָה פָּרָה. בַּשְּׁלִישִׁי, הִזָּה מִמֶּנּוּ. תַּחַת הַזָּאָה שְׁנִיָּה גִּלְּחוּ הַלְוִיִּם. בּוֹ בַיּוֹם, שָׁרַת שְׁכִינָה בַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ (שמות מ׳:ל״ד). בּוֹ בַיּוֹם הִקְרִיבוּ נְשִׂיאִים אֶת קָרְבָּנָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״ (במדבר ז׳:י״ב), שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר ״רִאשׁוֹן״, אֶלָּא רִאשׁוֹן לְכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה. בּוֹ בַיּוֹם יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וְאָכְלָה אֶת הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יי, וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים״ (ויקרא ט׳:כ״ד). בּוֹ בַיּוֹם הִקְרִיבוּ בְנֵי אַהֲרֹן אֵשׁ זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וגו׳ וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יי״ (ויקרא י׳:א׳-ב׳). מִיתָתָם ״לִפְנֵי יי״, וּנְפִילָתָן בַּחוּץ. כֵּיצַד יָצְאוּ? הָיָה רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: הַמַּלְאָךְ מִדְּדָן מֵתִים, עַד שֶׁיָּצְאוּ וְנָפְלוּ לָהֶן בָּעֲזָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: קִרְבוּ, שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ״ (ויקרא י׳:ד׳). ׳מֵאֵת פְּנֵי יי׳ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ״. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: דָּבָר לָמֵד מֵעִנְיָנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יי״, מִיתָתָם לִפְנִים וּנְפִילָתָם לִפְנִים. כֵּיצַד יָצְאוּ? גְּרָרוּם בְּחַכֵּי בַרְזֶל.

Sifre Devarim 1ספרי דברים א׳

רבי בניה אומר עבדו ישראל עבודה זרה הרי הם חייבים כלייה יבוא זהב משכן ויכפר על זהב עגל. רבי יוסי בן חנינה אומר ועשית כפרת זהב טהור, יבא זהב כפורת ויכפר על זהב עגל.

Seder Olam Rabbah 1סדר עולם רבה א׳

אבינו אברהם היה בהפלגה בן מ״ח שנה... אברהם אבינו הי׳ בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן ע׳ שנה שנאמר (שמות י״ב:מ״א) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו׳. לאחר שנדבר עמו ירד לחרן ועשה שם חמש שנים שנאמר (בראשית י״ב:ד׳) ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן נמצא מן הפלגה ועד שיצא אברהם אבינו מחרן כ״ז שנים הן י״ב שנה עבדו את כדרלעומר וי״ג שנה מרדו ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר אותה השנה שיצא בה אבינו אברהם מחרן היא היתה שנת הרעב וירד למצרים ועשה שם שלשה חדשים ועלה ובא וישב באלני ממרא אשר בחברון והיא השנה שכבש בה את המלכים ועשה שם עשר שנים עד שלא נשא את הגר שנאמר (בראשית ט״ז:ג׳) ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית וגומר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען וגומר. וכתיב (בראשית ט״ז:ט״ז) ואברם בן פ׳ שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל נמצא ישמעאל גדול מיצחק י״ד שנה. נמצא מן הפלגה ועד שנולד אבינו יצחק נ״ב שנה ישיבתה של סדום נ״א שנה מהן שלוה והשקט הי׳ לה ולבנותיה כ״ו שנה. ומן המבול ועד שנולד יצחק שצ״ב שנה. וזה פרטן אלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול (בראשית י״א:י׳) ארפכשד ל״ה שלח ל׳ עבר ל״ד פלג ל׳ רעו ל״ב שרוג ל׳ נחור כ״ט תרח ע׳ ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו (בראשית כ״א:ה׳) אבינו יצחק הי׳ כשנעקד על המזבח בן ל״ז שנה ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (בראשית כ״א:ל״ד) הימים הללו מרובים על של חברון שהיו כ״ה שנה והללו כ״ו שנה בו בפרק נולדה רבקה נמצא אבינו יצחק נשא את רבקה בת ג׳ שנים. אבינו אברהם קבר את תרח אביו לפני מיתתה של שרה ב׳ שנים יעקב שימש את אבינו אברהם ט״ו שנה את שם נ׳ שנה נמצאת אומר אבינו יעקב שמש את שם נ׳ שנה ושם שמש את משותלח צ״ח שנה ומתושלח שמש אדם הראשון רמ״ג שנה נמצאת אומר ד׳ מתוך כ״ב דורות וז׳ בני אדם שקפלו את העולם כולו, ואלו הן אדם הראשון ומתושלח ושם ויעקב ועמרם ואחיה השילני ואליהו ועדיין הוא קיים.

Seder Olam Rabbah 12סדר עולם רבה י״ב

יהושע פרנס את ישראל כ״ח שנה. ויהי אחרי הדברים האלה וימת יהושע בן נון וגו׳ ויקברו אותו וגו׳ (יהושע כ״ד). בו בפרק מת אלעזר שנאמר ואלעזר בן אהרן מת וגומר (יהושע כ״ד) ויעבדו בני ישראל את ה׳ וגו׳. אשר האריכו ימים. (שופטים ב׳) ימים האריכו ולא שנים אחריו עתניאל בן קנז ארבעים שנה צא מהן שני שעבוד של כושן רשעתים ח׳ שנים בימי כושן רשעתים היה פסלו של מיכה שנאמר (שופטים י״ח) ויקימו להם בני דן את הפסל וגומר. ובימיו היתה פלגש בגבעה ויקם וילך ויבא עד נכח וגו׳ ויאמר אליו אדניו וגו׳ (שופטים י״ט) ואחריו אהוד בן גרה פ׳ שנה צא מהם שני שעבוד עגלון מלך מואב י״ח שנה. בימיו היה שמגר בן ענת בסוף ימיו. אותו הפרק בימי עגלון היה ויהי בימי שפוט השופטים וגו׳ ושם האיש אלימלך וגו׳ וימת אלימלך וגומר (רות א׳) ואומר אל בנותי וגו׳. ואומר (שופטים ב׳) בכל אשר יצאו יד ה׳ היתה בם. נחשון בן עמינדב מת בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים. שלמון היה מבאי הארץ ומת אחר יהושע וגם כל הדור ההוא. ואלימלך אחיו של שלמון היה. אחריו דבורה וברק בן אבינועם ארבעים שנה צא מהן שני שעבוד ליבין וסיסרא כ׳ שנים ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה׳ וימכרם ה׳ ביד מדין ז׳ שנים. (שופטים ו׳) וארבעים שנה של גדעון וז׳ שני מדין לא עלו מתוכן. וישר אבימלך על ישראל וגו׳ (שופטים ט׳) ויקם אחרי אבימלך תולע בן פואה וגו׳ (שופטים י׳) וישפוט את ישראל כ״ג שנה אחריו יאיר הגלעדי כ״ב שנה. צא מהן שנה אחת שעלתה לזה ולזה ויוסיפו בני ישראל וגו׳ ויחר אף ה׳ בישראל וימכרם ביד פלישתים וביד בני עמון וירעצו וירוצצו את ישראל וגו׳ (שופטים י׳) י״ח שנה עד השנה השנית ליפתח אמר למלך בני עמון בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה וערער ובבנותיה ובכל הערים וגו׳ ש׳ שנה ולמה לא הצלתם בעת ההיא (שופטים י״א) עשה יפתח ו׳ שנים אבצן מבית לחם ז׳ שנים צא מהן שנה אחת שעלתה לזה ולזה ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה׳ וימכרם ביד פלשתים ארבעים שנה (שופטים י״ג) כ׳ שנה בימי יפתח וכ׳ שנה בימי שמשון.

Seder Olam Rabbah 23סדר עולם רבה כ״ג

ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו עלה סנחרב וגו׳. ח׳ שנים בין גלות ראשונה לשני׳ וח׳ שנים שהה בן גלות שני׳ לשלישית ועוד שהה ח׳ שנים ועלה על יהודה לקיים מה שנאמר (שם ח׳) באת הראשון הקל ארצה זבולן וארצה נפתלי האחרון הכביד וגו׳. אמר ר׳ יהושע בן קרחה טעות גדול טעה סנחרב אחרי הדברים והאמת האלה וגו׳ (דברי הימים ב ל״ב) באותה שעה שלח תרתן לאשדוד. בשנת בא תרתן אשדודה וגו׳ (ישעיהו כ׳) שטף עמונים ומואבים שהיו מסייעין אותו כשצר על שמרון ג׳ שנים לקיים מה שנאמר (שם י׳) ועתה דבר ה׳ לאמר בשלש שנים כשני שביר וגו׳ באותו שעה וישלך מלך אשור את רבשקה וגו׳ ויצא אליו אליקים בן חלקיהו אשר על הבית וגו׳ (שם ל״ו) ויבאו עבדי המלך חזקיה אל ישעיהו ויאמר אליהם ישעיהו וגו׳ הנני נותן בו רוח. ושמע שמועה וגו׳ מה שמועה שמע וישמע אל תרהקה מלך כוש וגו׳. שטף שבנא הסוכן וסיעתו והלך לכוש ונטל חמדת כל הארצות ובא לו לירושלים לקיים מה שנאמר (שם מ״ה) יגיע מצרים וסחר כחם וגו׳. יגיע מצרים זה חיל פרעה מלך מצרים וסחר כוש זה תרהקה מלך כוש. וסבאים אנשי מידה אלו חיילות שלהן. עליך יעבורו זו ירושלים. ולך יהי׳ כבר מושלמין לך. אחריך ילכו זה חזקיהו. בזיקים יעבורו זו בכירה ומנקיא. אליך ישתחוו ואליך יתפללו הן נותנין שבחו של הקב״ה בתוכך ואומרים אך בך אל וגו׳. באותה שעה וישלח מלך אשור את תרתן ואת רבשקה וגו׳ ויקראו אל המלך וגו׳ (מלכים ב י״ח) וישלח ישעיהו בן אמוץ וגו׳ זה הדבר וגו׳ את מי חרפת וגדפת וגו׳ ביד מלאכיך וגו׳ אני קרתי וגו׳ ויהי בלילה ההוא וגו׳ (שם י״ט). וכולן מלכים קשורי כתרים בראשיהן לפני מפלתו של סנחרב חלה חזקיהו ג׳ ימים ר׳ יוסי אומר יום ג׳ לחליו של חזקיהו היתה מפלתו של סנחרב ועמדה לו חמה כשם שעמדה לו לאחז שנא׳ (ישעיהו ל״א) הנני משיב את צל המעלות וגו׳ בו ביום נסע סנחרב עשר מסעות בא על עיית וגו׳ עברו מעברה נדדה מדמנה וגו׳ צהלי קולך וגו׳ עוד היום בנוב לעמוד (שם י׳). שתמצא אומר בו ביום נסע עשר מסעות. באחת עשרה ביובל בשנה הרביעית בשבוע עלה סנחרב וכן הוא אומר (שם ל״ז) וזה לך האות אכול השנה ספיח וגו׳ שעלה בפרס לפסח ולא יכלו לזרוע ואכלו ספיחים ובשנה השנית שחיס שגדעו הלגיונות האילנות ובשנה הרביעית זרעו וקצרו וגו׳ (שם) מלמד שלא נשתייר בשבוע אלא שנה אחת. לאחר מפלתו של סנחרב עמד חזקיה ופטר את האוכלוסים שבאו עמו בקולרין וקבלו עליהם מלכות שמים לקיים מה שנאמר (שם י״ט) ביום ההוא יהיו חמש ערים מדברות שפת כנען וגו׳ הלכו ובנו מזבח והיו מקריבין עליו עולות לשם שמים שנא׳ (שם ביום ההוא יהיה מזבח לה׳ וגו׳ והיו מתפללין ומשתחוין אל ירושלים שנא׳ (שם מ״ה) אליך ישתחוו ואליך יתפללו. קודם ביאתו של סנחרב סתם חזקיה את מימי גיחון שנא׳ (דברי הימים ב ל״ב) ויועץ עם וגו׳ הוא חזקיה סתם את מוצא וגו׳ בן כ״ח שנה חזקיה במלכו וגו׳ (מלכים ב י״ח).

Bavli Moed Katan 28aבבלי מועד קטן כ״ח.

Rabbi Ami said: Why was the Torah portion that describes the death of Miriam juxtaposed to the portion dealing with the red heifer? To tell you: Just as the red heifer atones for sin, so too, the death of the righteous atones for sin. Rabbi Elazar said: Why was the Torah portion that describes the death of Aaron juxtaposed to the portion discussing the priestly garments? This teaches that just as the priestly garments atone for sin, so too, the death of the righteous atones for sin.

א״ר אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת א״ר אלעזר למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת.

Bavli Sanhedrin 38bבבלי סנהדרין ל״ח:

Rabbi Yoḥanan bar Ḥanina says: Daytime is twelve hours long, and the day Adam the first man was created was divided as follows: In the first hour of the day, his dust was gathered. In the second, an undefined figure was fashioned. In the third, his limbs were extended. In the fourth, a soul was cast into him. In the fifth, he stood on his legs. In the sixth, he called the creatures by the names he gave them. In the seventh, Eve was paired with him. In the eighth, they arose to the bed two, and descended four, i.e., Cain and Abel were immediately born. In the ninth, he was commanded not to eat of the Tree of Knowledge. In the tenth, he sinned. In the eleventh, he was judged. In the twelfth, he was expelled and left the Garden of Eden, as it is stated: “But man abides not in honor; he is like the beasts that perish” (Psalms 49:13). Adam did not abide, i.e., sleep, in a place of honor for even one night.

א״ר יוחנן בר חנינא שתים עשרה שעות הוי היום שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם שלישית נמתחו אבריו רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו ששית קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח אחת עשרה נידון שתים עשרה נטרד והלך לו שנאמר {תהלים מ״ט:י״ג} אדם ביקר בל ילין.

Bavli Sanhedrin 95bבבלי סנהדרין צ״ה:

is as it is written: “And Jacob departed from Beersheba and went to Haran” (Genesis 28:10), and it is written thereafter, ostensibly after he arrived in Haran: “And he encountered [vayyifga] the place, and he slept there, for the sun had set” (Genesis 28:11). This means that when Jacob arrived at Haran, he said: Is it possible that I bypassed a place where my forefathers prayed and I did not pray there? He sought to return to Beit El. Once he contemplated in his mind to return, the land contracted for him, and immediately: “And he encountered the place,” indicating that he arrived there unexpectedly, sooner than he would have arrived without a miracle.

דכתיב {בראשית כ״ח:י׳} ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וכתיב ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו בעי למיהדר כיון דהרהר בדעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום.

Bereshit Rabbah 22:2בראשית רבה כ״ב:ב׳

וְהָאָדָם יָדַע וגו׳, רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יַעֲקֹב בְּרַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, לֹא שִׁמְשָׁה בְּרִיָּה קֹדֶם לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וַיֵּדַע אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ, הוֹדִיעַ דֶּרֶךְ אֶרֶץ לַכֹּל. דָּבָר אַחֵר, וְהָאָדָם יָדַע, יָדַע מֵאֵיזוֹ שַׁלְוָה נִשְׁלָה, יָדַע מָה עָבְדַת לֵיהּ חַוָּה. אָמַר רַב אַחָא חִיוְיָא חִיוְיִךְ וְאַתְּ חִיוְיָא דְאָדָם. וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שְׁלשָׁה פְּלָאִים נַעֲשׂוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, בּוֹ בַּיּוֹם נִבְרְאוּ, בּוֹ בַּיּוֹם שִׁמְּשׁוּ, בּוֹ בַּיּוֹם הוֹצִיאוּ תּוֹלָדוֹת. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה עָלוּ לַמִּטָּה שְׁנַיִם וְיָרְדוּ שִׁבְעָה, קַיִּן וּתְאוֹמָתוֹ, וְהֶבֶל וּשְׁתֵּי תְאוֹמוֹתָיו, וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה׳, חָמַת לָהּ הָא אִיתְּתָא בְּנִין, אָמְרָה הָא קִנְיַן בַּעֲלִי בְּיָדִי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שָׁאַל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁשִּׁמַּשְׁתָּ נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, אַכִין וְרַקִּין מִעוּטִים, אֶתִין וְגַמִּין רִבּוּיִים, הַאי אֶת דִּכְתִיב הָכָא מַהוּ, אָמַר אִלּוּ נֶאֱמַר קָנִיתִי אִישׁ ה׳, הָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה, אֶלָּא אֶת ה׳. אָמַר לֵיהּ (דברים לב, מז): כִּי לֹא דָּבָר רֵק הוּא מִכֶּם, וְאִם רֵק הוּא מִכֶּם, שֶׁאֵין אַתֶּם יוֹדְעִים לִדְרשׁ, אֶלָּא אֶת ה׳, לְשֶׁעָבַר אָדָם נִבְרָא מֵאֲדָמָה, וְחַוָּה נִבְרֵאת מֵאָדָם, מִכָּאן וְאֵילָךְ (בראשית א, כו): בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, לֹא אִישׁ בְּלֹא אִשָּׁה וְלֹא אִשָּׁה בְּלֹא אִישׁ, וְלֹא שְׁנֵיהֶם בְּלֹא שְׁכִינָה.

Bereshit Rabbah 39:7בראשית רבה ל״ט:ז׳

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ (בראשית יב, א), מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (בראשית יא, לב): וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן, אָמַר רַבִּי יִצְחָק אִם לְעִנְיַן הַחֶשְׁבּוֹן וְעַד עַכְשָׁו מִתְבַּקֵּשׁ לוֹ עוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, אֶלָּא בַּתְּחִלָּה אַתָּה דוֹרֵשׁ הָרְשָׁעִים קְרוּיִים מֵתִים בְּחַיֵּיהֶן, לְפִי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מְפַחֵד וְאוֹמֵר אֵצֵא וְיִהְיוּ מְחַלְּלִין בִּי שֵׁם שָׁמַיִם, וְאוֹמְרִים הִנִּיחַ אָבִיו וְהָלַךְ לוֹ לְעֵת זִקְנָתוֹ. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְךָ אֲנִי פּוֹטֶרְךָ מִכִּבּוּד אָב וָאֵם, וְאֵין אֲנִי פּוֹטֵר לְאַחֵר מִכִּבּוּד אָב וָאֵם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי מַקְדִּים מִיתָתוֹ לִיצִיאָתְךָ, בַּתְּחִלָּה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן, וְאַחַר כָּךְ וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם.

Bereshit Rabbah 60:7בראשית רבה ס׳:ז׳

וַתָּרָץ הַנַּעֲרָהּ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ (בראשית כד, כח), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין הָאִשָּׁה רְגִילָה אֶלָּא לְבֵית אִמָּהּ, אֲתִיבוּן לֵיהּ וְהָכְתִיב (בראשית כט, יב): וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ, אָמַר לָהֶם שֶׁמֵּתָה אִמָּהּ וּלְמִי הָיָה לָהּ לְהַגִּיד לֹא לְאָבִיהָ. (בראשית כד, כט): וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן, רַבִּי יִצְחָק אָמַר לְשֶׁבַח, פַּרְדּוֹכוֹס. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לִגְנַאי, מְלֻבֶּן בְּרֶשַׁע. (בראשית כד, כט): וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן, מְעַיְנֵיהּ לֵיהּ. (בראשית כד, ל): עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן, מְעַיֵּין גַּרְמֵיהּ. (בראשית כד, לא): וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה׳, שֶׁהָיָה סָבוּר בּוֹ שֶׁהוּא אַבְרָהָם, שֶׁהָיָה קְלַסְתֵּר פָּנָיו דּוֹמֶה לוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי דוֹסָא כְּנַעַן הוּא אֱלִיעֶזֶר, וְעַל יְדֵי שֶׁשֵּׁרַת אוֹתוֹ צַדִּיק בֶּאֱמוּנָה יָצָא מִכְּלַל אָרוּר לִכְלַל בָּרוּךְ. וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה׳, אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן דְּבֵית גּוּבְרִין עֲבַד לֵהּ אַפְטָרָה, וּמָה אִם אֱלִיעֶזֶר עַל יְדֵי שֶׁשֵׁרַת אֶת הַצַּדִּיק בֶּאֱמוּנָה יָצָא מִכְּלַל אָרוּר לִכְלַל בָּרוּךְ, יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹשִׂין חֶסֶד עִם גְּדוֹלֵיהֶם וְעִם קְטַנֵּיהֶם בִּידֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. (בראשית כד, לא): לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ, אֵין כְּבוֹדְךָ שֶׁתֵּשֵׁב בַּחוּץ. (בראשית כד, לא): וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת, מִטִּנֹּפֶת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.

Shir HaShirim Rabbah 1:2:2שיר השירים רבה א׳:ב׳:ב׳

דָּבָר אַחֵר, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים, שְׁנֵי דִבּוּרִים שָׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִין אַחַר כָּל הַדִּבְּרוֹת כְּתִיב (שמות כ, טז): דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, מָה עֲבַד לָהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי פָּלִיג שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה אֶלָּא לְאַחַר שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה דִבְּרוֹת, רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי תְּפִיסוּ שִׁיטָתֵיהּ, אָמְרֵי כְּתִיב (דברים לג, ד): תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת הֲוֵי, בְּגִימַטְרִיָּא תּוֹרָה עוֹלָה שֵׁשׁ מֵאוֹת וְאַחַת עֶשְׂרֵה מִצְווֹת, דִּבֶּר עִמָּנוּ משֶׁה, בְּרַם אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ לֹא שָׁמַעְנוּ מִפִּי משֶׁה אֶלָּא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֱוֵי: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. וְכֵיצַד הָיָה הַדִּבּוּר יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְרַבָּנָן, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַדִּבּוּר יוֹצֵא מִימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׂמֹאלָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְחוֹזֵר וְעוֹקֵף אֶת מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל עַל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל וְחוֹזֵר וּמַקִּיף מִימִינָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּלוֹ מִימִינוֹ וְחוֹקְקוֹ עַל הַלּוּחַ, וְקוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ז): קוֹל ה׳ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ. וְרַבָּנִין אָמְרִין וְכִי יֵשׁ שְׂמֹאל לְמַעְלָה וַהֲלֹא כְתִיב (שמות טו, ו): יְמִינְךָ ה׳ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה׳, אֶלָּא הַדִּבּוּר הָיָה יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִימִינוֹ לִימִינָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְחוֹזֵר וְעוֹקֵף אֶת מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל עַל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל, וְחוֹזֵר וּמַקִּיף מִימִינָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּלוֹ מִימִינוֹ וְחוֹקְקוֹ עַל הַלּוּחַ, וְקוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ.

Tanchuma Terumah 8תנחומא פרשת תרומה ח׳

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה, כח). אֵימָתַי נֶאֶמְרָה לְמֹשֶׁה הַפָּרָשָׁה הַזּוֹ שֶׁל מִשְׁכָּן, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁפָּרָשַׁת הַמִּשְׁכָּן קוֹדֶמֶת לְמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שַׁלּוּם: אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע (משלי ה, ו), מְטֻלְטָלוֹת הֵן שְׁבִילֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה וּפָרָשִׁיּוֹתֶיהָ. הֱוֵי, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ. מִנַּיִן? שֶׁכֵּן עָלָה מֹשֶׁה בְּשִׁשָּׁה בְּסִיוָן, וְעָשָׂה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, וְעוֹד עָשָׂה אַרְבָּעִים, וְעוֹד עָשָׂה אַרְבָּעִים, הֲרֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים. וְאַתָּה מוֹצֵא, שֶׁבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נִתְכַּפֵּר לָהֶם, וּבוֹ בַּיּוֹם אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָהֶם עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וּלְכָךְ נִקְרָא מִשְׁכַּן הָעֵדוּת (שמות לח, כט), שֶׁהוּא עֵדוּת לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹכֵן בְּמִקְדַּשְׁכֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבֹא זָהָב שֶׁבַּמִּשְׁכָּן וִיכַפֵּר עַל זָהָב שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ אֶת הָעֵגֶל, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב וְגוֹ׳ (שמות לב, ג). וּלְכָךְ מִתְכַּפְּרִין בַּזָּהָב, וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ (ירמיה ל, יז).

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 6:3ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית ו׳:ג'

(ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה – אין הכוונה בזה שיעשה את מידת חיי אנוש מאה ועשרים שנה, לא מהזמן ההוא, שהרי שם ארפכשד ובניהם חיי יותר מזה, ולא מזמן משה, כי יהוידע הכהן חי יותר מזה, ככתוב: ויזקן יהוידע וישבע ימים וימת בן מאה ושלשים שנה במותו, אלא רצונו לאמר: אתן לאנשים האלה ארכה של מאה ועשרים שנה. והמאמר ויהי כי החל קודם לויהי נח בן חמש מאות שנה בעשרים שנה. אבל כתב, ויהי נח בן חמש מאות שנה קודם כדי לסדר את תולדותיו דבר אחר דבר. וכמו שביארנו שיש במקרא הרבה מוקדם ומאוחר, בתאריכים הכתובים קודם. ואתה יודע שבראשית ספר וידבר כתוב: באחד לחודש השני, ובאמצעו: בחדש הראשון. והרבה כדומה לזה. וישעיהו אמר לאחז: ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, וזה היה אחרי כ״ב שנה. מה שמוכיח שראשית התאריך ההוא בארבעים ושלוש שנה לפני העת ההיא. וכן אמר דניאל שבעים שבעים נחתך על עמך והם ת״צ שנה, ראשיתה מהחורבן הראשון ואחריתה מהחורבן השני. הרי שהתאריך ההוא {התחיל} חמישים ושלוש שנה קודם שנאמר לדניאל. וקישוטי לשון כאלה הרבה במקרא.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 11:31ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית י״א:ל״א

ואמר ויקח תרח את אברם בנו {ולא הזכיר} את הסיבה, והזכיר את הסיבה בבא אחרי כן. ואדם אחד קשה ההשגה, ראינוהו שואל ואומר: ״אם תרח ואברם ויתר בני ביתו.. ויצאו מבבל כדי ללכת לארץ כנען מאליהם... שלא בצווי אלהים, עד שהגיע לחרן, איך אמר לאברם בחרן לצאת לארץ כנען, והם הלא יצאו כבר מאליהם!״ והוא ראה אמנם מה שאמר ה׳ לאברם: ״מארצך וממולדתך וגו׳⁠ ⁠״, ובדומה לזה נאמר לו בחרן, ושכח שחרן אינה ארצו ולא מולדתו ולא בית אביו והוא שוגה בכל זה. ואנו אומרים, שבראשונה אמר ה׳ אל אברהם ״לך לך״ וגו׳, בעודו בכותי רבא. ומשום כך יצאו הוא ותרח אביו וכל אשר עמהם. אבל הזכיר את המעשה לפני סיבתו {הצו האלהי}. ועוד אנו אומרים שזה כמו שהשלימה התורה את התולדות של כל אחד מתשעת הדורות טרם שהתחיל בתולדות בנו, כך השלימה תולדות שם קודם שהזכירה את שלח, וחדרה לתוך קורות הזמן עד חמש מאות שנה. ואחרי זה חזרה והזכירה את לידת שלח. והשלימה את תולדות ארפכשד קודם שהזכירה את לידת עבר... וחדרה לתוך תל״ח {שנים} בזמן, עד שהגיעה לשלושים שנה בחיי יצחק. וכך נהגה בשאר הדורות. וכזאת עשתה בענין תרח, מרצון להשלים את {תולדות} חייו לפני שהזכירה דבר מתולדות אברם. ומפני שמת תרח שלא בארצו הוצרכה להודיע לנו על נסיעותיו, וקיצרה והזכירה את יציאתו, ולא פירשה את הסיבה, עד שאמרה: ויבאו עד חרן וגו׳. והגיעה בזמן עד ששים שנה אחרי יציאת אברם מחרן. ואחרי שסיימה פרשת תרח כולה פירשה לנו סיבת יציאתו ויציאת אברם עמו. ואמרה, הסיבה לכך היתה אמירת ה׳ אל אברם ״לך לך״, ולפיכך... מה שתרגמתי בדבר זה הוא הכי טוב, כי הוא מקשרו עם מה שקדם לו.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 21:22ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית כ״א:כ״ב

(כב-כג) [ואח״כ אמר {כאן מופיע תרגום הפסוקים כ״א:כ״ב–ל״ד}.] פתח בויהי בעת ההיא – כלומר: עת הולדת יצחק, כי אברהם היה מושלם בכל המעלות ורק ברכת זרע חסרה לו, וכשראו האנשים שהושלם גם בזה, אמרו לו: אלהים עמך. והתחילו המלכים בדבר הזה אם תשקר לי וגו׳ – כי יראו מזרעו ומלחמתם.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 24:22ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית כ״ד:כ״ב

(כב-כד) ויקח האיש נזם זהב – במשפט זה יש שני סוגים של מג׳אז. א. הסתרת מלים, {וענינו}: ויקח האיש נזם זהב וישימהו על אפה וישם שני צמידים על ידיה. ב. מוקדם ומאוחר, והרי זה כאלו אמר: ויקה האיש נזם זהב וגו׳ אחרי מה שאמרה אליו בת בתואל אנכי. וכגון מה שכתוב וישם את הים לחרבה, אחרי ויבקעו המים, ונתן לה רק מעט מן התכשיטים, כי הוא רק לסימן, כמו הטבעת בזמננו זה, ואלו את המתנה גופה יזכיר אחרי כן כשיאמר: כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה. ויתכן שפירש את המעט וכלל בזה הרבה, ולא הזכיר מה שהיה שם מיתר הכלים, כדי להקל עלינו {ולהחייבנו רק} במה שאי אפשר בלעדו. כי מצולת נתונות לעניים כי לו היו מצוות לעשירים היו מתאימות רק להם ולא לעניים.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 24:29ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית כ״ד:כ״ט

(כט-ל) וירץ לבן – יתכן מפני היותו קל וצעיר ומהיר תנועה, או מחמת יהירות מרובה, או כדומה לזה. ווירץ לבן הוא אחרי ויהי כראות את הנזם וגו׳, כמו שבארנו בענין המג׳אז של מוקדם ומאוחר. וכשמעו את דברי רבקה, מורה על אחד משני הדברים: א. או שאמר לה בפרוש על נשואין עם יצחק, ב. או שהיא שמעתו אומר: ברוך י״י אלהי אדוני אברהם, בתוספת מה שסיפר להם לקחת את בת אחי אדוני לבנו.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 48:8ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ח:ח׳

ואולי נשאל במקום הזה על שאלתו של שאול בדבר דויד, באמרו (שמואל א' י"ז:נ"ח): ויאמר אליו שאול בן מי אתה הנער ויאמר דוד בן עבדך ישי בית הלחמי. ויאמר איפוא: האם לא קדמה כבר ידיעתו אותו; כאמרו (שמואל א' ט"ז:י"ח-כ"א): ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי וג', ואמר: וישלח שאול מלאכים אל ישי ויאמר שלחה אלי את דוד בנך וג' ויבא דוד אל שאול ויעמד לפניו ויאהבהו מאד ויהי לו נשא כלים, ושאר הסיפור. ומה, איפוא, מובנה של שאלתו אחרי זאת על אודות אביו, והנה יש בזה שתי תשובות: הראשונה כי מסתבר, שספור התודעותו אליו, אשר ביארנוהו, היה מאוחר בזמן לסיפור גלית, ונקבע לפניו על דרך מוקדם ומאוחר, אשר כבר קדם דיבורנו עליו. והשנייה שאחרי התבלבלותו לא ידע, בן מי הוא [דוד], וכאמרו: והיה בהיות רוח אלהים אל שאול וג'.

פירוש תלמיד רס״ג דברי הימים א ב׳:כ״ב

ושגוב הוליד את יאיר – הוא יאיר בן מנשה הכתוב בתורה (במדבר ל"ב:מ"א). ואע"פ שחצרון היה משבט יהודה, יאיר נקרא על שם אבי אמו מפני שחשוב היה ואיש מלחמות. וכמו כן מצינו במקומות אחרות שנקראים על שם אמן, בני חביה, בני הקוץ, בני ברזלי אשר לקח מבנות ברזלי הגלעדי לאשה ויקרא על שמם (עזרא ב':ס"א), ולפי שברזלי שהיה בימי דוד היה חשוב נקראים בני בנותיו על שמו. וזה יאיר בן שגוב בן חצרון הוא משבט יהודה, ונקראים על שם אמו לפי שמכיר אבי אבי אמו היה חשוב, ומכיר אבי אמו היה ראש ואב לגלעד. ויאיר תפש לגלעד אחריו, לפיכך נקרא על שם אבי אמו, ועל שם הנחלה שתפשו בימי שלטנותו של יוסף שהיה מלך על הארץ. וכשמת יוסף ואחיו נתחזקו האומות ויקחו גשור וארם שהיו גוים ותפשו את חוות יאיר, ואת קנת ואת בנותיה שלקח נבח בימי מכיר גם אותם תפשו גשור וארם. ששים עיר – כל אלה תפשו בני מכיר ובני גלעד, וזהו שאמר בראשי המטות: וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה. ויאיר בן מנשה שהוא בן בתו הלך באותו הזמן ולקח חוות יאיר כדכתיב ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד. וגם נבח הלך באותו הזמן ותפש לו את קנת ואת בנותיה, ותקפו גוים עליהם ולקחו מידם וישבו בהם עד שבאו בארץ ישראל. ולכך נתאוו בני מכיר לשבת בארץ הגלעד, ובתפושת אביהם נתנה משה להם, שנאמר: ולמכיר נתתי את הגלעד (דברים ב':ט"ו), ולבני בניו מה שתפשו עד גבול הגשורי והמעכתי, וזהו גשור וארם כמו ארם מעכה. וגם יהושע נתנה להם, שנאמר: ויהי הגורל למטה מנשה כי הוא בכור יוסף למכיר בכור מנשה אבי הגלעד כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן (יהושע י"ז:א'). דע לך באר היטב, כי אותם הדברים של חומש, של מכיר ויאיר ונובח ספורות לשעבר הן, כי מכיר ויאיר ונובח לא לקחו כלום במדבר. והן הן דברי ר"י הגלילי בסדר עולם (סדר עולם רבה ט') יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בחיי יעקב אבינו ומתו לאחר משה, ונבח נולד במצרים ומת אחר משה בעבר הירדן. וספורות של חומש מה שעשו במצרים הם.

Rashi Bereshit 4:1רש״י בראשית ד׳:א׳

והאדם ידע – כבר קודם הענין שלמעלה, קודם שחטא ושנטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה. שאם כתב ׳וידע אדם׳, נשמע שאחר שנטרד היו לו הבנים. קין – על שם קניתי. את י״י – כמו: עם י״י. כשברא אותי ואת אישי, בלבדו בראנו, אבל בזה אנו שותפים שתים עמו. את קין את אחיו את הבל – שלשה אתין רבויין הן, תאומה נולדה עם קין, ועם הבל נולדו שתים, לכך נאמר: ותוסף (בראשית ד׳:ב׳).

Rashi Bereshit 6:3רש״י בראשית ו׳:ג׳

לא ידון רוחי באדם MY SPIRIT SHALL NOT STRIVE AGAINST MAN – My Spirit shall not be in a state of discontent and shall not strive with Myself because of man. לעולם ALWAYS – for a long time. Behold, My Spirit has been contending within Me whether to destroy or whether to show mercy: such contending (deliberation) shall not be forever — meaning, for a long time. בשגם הוא בשר FOR THAT HE ALSO IS FLESH – This is the same as בְּשָׁגַּם — that is to say: because this quality is also in him viz., that he is only flesh, and yet he does not humble himself before Me; what would he do if he were of fire or of some other resisting matter! Similarly we find שַׁ for שָׁ, (Judges 5:7) עד שַׁקמתי דבורה "Until I Deborah arose", where it is the same as שָׁקמתי; so also (Judges 6:17) שַׁאתה מדבר עמי "that it is thou who talkest with me", where it is the same as שָׁאתה — so also here. והיו ימיו וגו THEREFORE HIS DAYS SHALL BE etc. – For 120 years I will be long-suffering with them, and if they repent not I shall bring a flood upon them. If, now, you object, saying that from the birth of Japheth until the Flood there were only 100 years, remember that there is no "earlier" or "later" in the Torah (events are not always related in chronological order) (Pesachim 6b): the decree (regarding the Flood) was issued twenty years before Noah had any children — so we find in Seder Olam. There are many Midrashic explanations of the words לא ידון but this is transparently its plain sense.

לא ידון רוחי באדם – לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם. לעלם – לאורך ימים. הנה רוחי נָדֿוֺן בקרבי, אם להשחית או לרחם, לא יהיה מדון זה לרוחי לעולם, כלומר לאורך ימים. בשַגם – כמו: בשֶגם, כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה. כיוצא בו עד שַקמתי דבורה (שופטים ה׳:ז׳) – כמו: שקמתי, וכן שַאַתה מדבר עמי (שופטים ו׳:י״ז), אף כאן: בשגם. והיו ימיו וג׳ – עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי, ואם לא ישובו אביא עליהם מבול. ואם תאמר: משנולד יפת עד המבול אינם אלא מאה שנה. אין מוקדם ומאוחר בתורה, כבר היתה גזירה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות, וכן מצינו בסדר עולם (סדר עולם רבה כ״ח). יש מדרשי אגדה רבים בלא ידון אבל זה ציחצוח פשוטו.

Rashi Bereshit 11:32רש״י בראשית י״א:ל״ב

וימת תרח בחרן AND TERAH DIED IN HARAN – after Abram had left Haran (as related in the next chapter) and had come to the land of Canaan and had been there more than sixty years. For it is written, (Genesis 12:4) "And Abram was seventy five years old when he left Haran", and Terah was seventy years old when Abram was born (Genesis 11:26), making Terah 145 years old when Abram left Haran, so that there were then many years of his life left (i.e. he lived many years after that — as a matter of fact, 60 years, as he was 205 years old when he died). Why, then, does Scripture mention the death of Terah before the departure of Abram? In order that this matter (his leaving home during his father's lifetime) might not become known to all, lest people should say that Abram did not show a son's respect to his father, for he left him in his old age and went his way. That is why Scripture speaks of him as dead (Genesis Rabbah 39). For indeed the wicked even while alive are called dead and the righteous even when dead are called living, as it is said, (2 Samuel 23:20) "And Benaiah the son of Jehoiada the son of a living man".

וימת תרח בחרן – לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען חיה תרח יותר מס' שנה, שהרי כתוב ואברם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן (בראשית י"ב:ד'), ותרח היה בן ע' שנה (בראשית י"א:כ"ו) כשנולד אברם הרי קמ"ה לתרח כשיצא אברם ממנו נשארו משנותיו הרבה ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אבר[ה]ם שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברהם כיבוד אביו שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת, שהרשעים אף בחייהם קרוים מתים והצדיקים במיתתן קרוים חיים. חסלת.

Rashi Bereshit 15:13רש״י בראשית ט״ו:י״ג

כי גר יהיה זרעך THAT THY SEED SHALL BE A STRANGER – From the birth of Isaac until Israel left Egypt was a period of 400 years. How so? Isaac was 60 years old when Jacob was born, and Jacob when he went down to Egypt himself stated, (Genesis 47:9) "The days of the years of my sojournings are a hundred and thirty years", making together 190 years. In Egypt they were 210 years — corresponding to the numerical value of the word רדו (see Rashi in Genesis 42:2) — making altogether 400 years. If, however, you say that they were in Egypt 400 years — well, Kohath was one of those who went down to Egypt with Jacob; go and add up the years of Kohath (130), those of Amram (137), and the 80 years that Moses was old when Israel left Egypt, and you only have about 350, and you really have to deduct all the years that Kohath lived after Amram was born, and those that Amram lived after the birth of Moses (Megillah 9a). בארץ לא להם IN A LAND THAT IS NOT THEIRS – It does not say here in the land of Egypt but in a land that is not theirs; for soon after Isaac was born it states, (Genesis 21:34) "And Abraham sojourned (ויגר) [in the land of the Philistines]"; in regard to Isaac it is said, (Genesis 26:3) "Sojourn (גור) in this land (Canaan)", and of Jacob Scripture states, (Psalms 105:23) "Jacob sojourned (גר) in the land of Ham", whilst of his sons it is said, (Genesis 47:4) "To sojourn (לגור) in the land (of Egypt) have we come".

גר יהיה זרעך – משנולד יצחק, ארבע מאות שנה – עד שיצאו ישראל ממצרים. כיצד: יצחק בן ששים כשנולד יעקב, ויעקב כשירד למצרים ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה (בראשית מ״ז:ט׳), הרי מאה ותשעים, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רדו שמה (בראשית מ״ב:ב׳). ואם תאמר: במצרים היו ארבע מאות? הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת ושל עמרם ושמונים שנה של משה, שהיה כשיצאו ממצרים בן שמונים, אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמשים, ואתה צריך להוציא מהם כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם, ושחי עמרם אחר לידת משה. בארץ לא להם – לא נאמר: בארץ מצרים, אלא: לא להם. ומשנולד יצחק, בכולן נאמר: ויגר אברהם וגו׳ (בראשית כ״א:ל״ד), ויצחק: ויגר בגרר, ויעקב: לגור בארץ באנו (בראשית מ״ז:ד׳).

Rashi Bereshit 21:1רש״י בראשית כ״א:א׳

'וה' פקד את שרה וגו AND THE LORD VISITED SARAH –It (Scripture) places this section after the preceding one to teach you that whoever prays for mercy on behalf of another when he himself also is in need of that very thing for which he prays on the other's behalf, will himself first receive a favorable response from God, for it is said (at end of last chapter), "And Abraham prayed for Abimelech and his wife and they brought forth" and immediately afterwards it states here, "And the Lord remembered Sarah" — i.e. he had already remembered her before he healed Abimelech (Bava Kamma 92a). פקד את שרה כאשר אמר HE REMEMBERED SARAH AS HE SAID – He remembered her by granting her pregnancy. כאשר דבר [HE DID TO SARAH] AS HE HAD SPOKEN – by granting her the birth of a son (Pesikta). Where are the expressions "saying " and "speaking" used respectively in regard to these? "Saying" is mentioned in the verse (17:19) "And God said (ויאמר): "nay, but Sarah, thy wife" etc.; — "Speaking" is mentioned in (15:1) "And the word (דבר "speaking") of the Lord came to Abraham", and this was when He made the Covenant between the Pieces where it was stated, "This man (Eliezer) shall not be thine heir, [but one who shall be born from thee shall be thine heir]," and He brought forth this heir from Sarah. ויעש ה' לשרה כאשר דבר AND THE LORD DID UNTO SARAH AS HE HAD SPOKEN – means, spoken to Abraham.

וי״י פקד – סמך פרשה זו לכאן, ללמד: שכל המבקש רחמים על חברו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה, שנאמר: ויתפלל וגו׳ (בראשית כ׳:י״ז). וי״י פקד – שפקד כבר קודם שרפא את אבימלך. פקד – בהריון. כאשר דבר – בלידה. ומה היא אמירה, והיכן הוא דיבור? אמירה – ויאמר אלהים אבל שרה אשתך (בראשית י״ז:י״ט), דבור – היה דבר י״י אל אברם (בראשית ט״ו:א׳) בברית בין הבתרים, שם נאמר: לא יירשך זה וגומ׳ (בראשית ט״ו:ד׳), והביא היורש מן שרה. ויעש {י״י} לשרה כאשר דבר – לאברהם.

Rashi Bereshit 24:29רש״י בראשית כ״ד:כ״ט

וירץ AND HE RAN – Why did he run and what did he run for? (The next verse explains why). ויהי כראות הנזם AND IT CAME TO PASS WHEN HE SAW THE RING —he said, "This must be a rich man ", and he had an eye to his money.

וירץ לבן – למה וירץ, ועל מה רץ? ויהי כראות את הנזם – אמר: עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון.

Rashi Bereshit 35:29רש״י בראשית ל״ה:כ״ט

ויגוע יצחק AND ISAAC EXPIRED – There is no such thing as "earlier" or "later" (chronological order) in the narratives of the Torah (Pesachim 6b), and the sale of Joseph preceded Isaac's death by twelve years. Thus: at Jacob's birth Isaac was sixty years old — as it is said (25:26) "And Isaac was sixty years old [when he bore them]" (Esau and Jacob). Isaac died when Jacob was 120, for if you deduct 60 from 180 (Isaac's age when he died), you have left 120. Joseph was 17 years old when he was sold, and that year was the one hundred and eighth of Jacob's life. How is this? Jacob was 63 when he received the blessing of his father; 14 years he hid himself in Eber's School — making 77 — and 14 years "he served for his wives" (Rashi borrows a phrase from Hosea 12:13 "And Israel served for a wife"; but he means for both wives), and at the expiration of these 14 years Joseph was born as it is said (30:25) "and it came to pass when Rachel had born Joseph" (that Jacob wished to return home and he would not have desired to do this if his fourteen years of service were not completed) making 91. Add to this the seventeen years of Joseph's life before he was sold, and you have 108. This may also be derived more directly from Scripture thus: from the time when Joseph was sold until the time when Jacob came to Egypt was 22 years, for it is said (41:46) "And Joseph was 30 years old [when he stood before Pharaoh]" (and therefore he had been in Egypt 13 years, as he was 17 when he was sold) and the seven years of plenty and two of famine had elapsed before Jacob came to Egypt (cf. 45:6), making 22 years. And as it is written (47:9) that Jacob on his arrival in Egypt said to Pharaoh "The days of the years of my sojournings are a hundred and thirty years", it follows that at the time when Joseph was sold Jacob was one hundred and eight years old.

ויגוע יצחק וגו׳ – אין מוקדם ומאוחר בתורה: מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק שתים עשרה שנה, שהרי יצחק מת בשנת מאה ועשרים ליעקב, שנאמר: ויצחק בן ששים בלדת אתם (בראשית כ״ה:כ״ו), צא ששים ממאה ושמנים נשארו מאה ועשרים. ויוסף נמכר בן שבע עשרה שנה, ואותה שנה שנת מאה ושמנה ליעקב. כיצד? בן ששים ושלש נתברך, ארבע עשרה נטמן בבית עבר, הרי שבעים ושבע, י״ד עבד באשה, ובסוף י״ד נולד יוסף, שנאמר: ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו׳ (בראשית ל׳:כ״ה), הרי תשעים ואחת, ושבע עשרה עד שלא נמכר הרי מאה ושמנה. עוד הוא מפורש מן המקרא: משנמכר יוסף עד בא יעקב למצרים עשרים ושתים שנה, שנאמר: ויוסף בן שלשים שנה וגו׳ (בראשית מ״א:מ״ו), שבע שני שובע ושתים רעב, הרי עשרים ושתים, וכתוב: ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה (בראשית מ״ז:ט׳). נמצא יעקב במכירתו של יוסף בן מאה ושמונה.

Rashi Shemot 17:14רש״י שמות י״ז:י״ד

כתב זאת זכרון – שבא עמלק להזדווג לישר' קודם לכל האומות. ושים באזני יהושע – המכניס את ישר' לארץ, שיצוה את ישר' לשלם לו גמולו כאן נרמז לו למשה שיהושוע מכניס את ישר' לארץ. כי מח' אמחה – לכך אני מזהירך כך, כי חפץ אני למחותו.

Rashi Shemot 19:11רש״י שמות י״ט:י״א

והיו נכנים AND LET THEM BE PREPARED – separated from their wives (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 19:15:1; cf. Rashi on Shabbat 87a). ליום השלישי AGAINST THE THIRD DAY – which is the sixth of the month. On the fifth Moses built the altar under the mountain and the twelve monuments — the whole narrative as is stated later on in the Sidra ואלה המשפטים (Exodus 24:4), for there is neither "earlier" nor "later" (there is no chronological order) in the Torah (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 19:10:1-2). לעיני כל העם BEFORE THE EYES (in the sight) OF ALL THE PEOPLE – This tells us that there was not a blind person amongst them — that they had all been healed of their blindness (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 19:11).

והיו נכונים – מאשה. ליום השלישי – שהוא ששה בחדש. ובחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה (שמות כ״ד:ד׳) וכל העניין האמור בפרשת ואלה המשפטים, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. לעיני כל העם – מלמד שלא היה בהם סומא, שנתרפאו כולם.

Rashi Shemot 21:1רש״י שמות כ״א:א׳

ואלה המשפטים NOW THESE ARE THE JUDGMENTS – Wherever אלה, "these are", is used it cuts off (פוסל) the preceding section from that which it introduces; where, however, ואלה "and these" is used it adds something to the former subject (i.e. forms a continuation of it). So also here: "And these are the judgments (i.e. these, also)": What is the case with the former commandments (the עשרת הדברות)? They were given at Sinai! So these, too, were given at Sinai! (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 21:1:1; Shemot Rabbah 30:3; cf. also Midrash Tanchuma, Mishpatim 3) If this be so, why is this section dealing with the "civil laws" placed immediately after that commanding the making of the altar? To tell you that you should seat (i.e. provide quarters for) the Sanhedrin in the vicinity of the Temple.

ואלה המשפטים – כל מקום שנאמר: אלה, פסל את הראשונים, ואלה, מוסף על הראשונים. מה הראשונים מסיני, אף אילו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? לומר: שתשים סנדרי אצל המקדש.

Rashi Shemot 31:18רש״י שמות ל״א:י״ח

ויתן אל משה וגו' AND HE GAVE UNTO MOSES etc. – There is no "earlier" or "later" (no chronological order) in the events related in the Torah: in fact the incident of the golden calf (related in ch. 31) happened a considerable time before the command regarding the work of the Tabernacle was given (ch. 25 and the following chapters). For on the seventeenth of Tammuz were the Tablets broken (when the people were worshipping the calf) and on the Day of Atonement God became reconciled with Israel (after Moses had prayed 80 days for forgivenness; so that it is very unlikely that the command for the building of the Tabernacle should have been given before that day) and on the next day, the eleventh of Tishri (cf. Rashi on Exodus 33:11, at end of comment on ושב אל המחנה), they began to bring their contributions for the Tabernacle which was set up on the first of Nisan. (From the seventeenth of Tammuz until the eleventh of Tishri are almost three months — ימים רבים) (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 31). ככלתו WHEN HE FINISHED [SPEAKING] – The word ככלתו is written defectively (without a ו after the ל) to intimate that the Torah was handed over to Moses as a gift (note the word ויתן), complete in every respect, even as the bride (the word ככלתו is taken to be connected with "כלה", bride) is handed over to the bridegroom completely equipped with all she requires — for in a period brief as this which Moses spent on the mountain, he must have been unable to learn in its entirety every law to be derived from it. Another explanation why the word is written defective is: just as a bride (כלה) bedecks herself with 24 ornaments — those which are mentioned in the book of Isaiah (ch. 3) — so a scholar (תלמיד חכם) ought to be thoroughly versed in the contents of the 24 books of Scripture (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 16). לדבר אתו TO SPEAK WITH HIM the statutes and the judgments contained in the section beginning with ואלה המשפטים (ch. Exodus 21 ff.). לדבר אתו TO SPEAK "WITH" HIM – The use of the word אתו "with him" teaches us that Moses first heard the laws from the mouth of the Almighty and that then they both again repeated each Halacha together (Exodus Rabbah 41:5). לחת TABLETS – The word is written defectively לחת (without a ו between ח and ת), thus intimating that they were both alike in every respect (Exodus Rabbah 41:6).

ויתן אל משה – אין מוקדם ומאוחר בתורה: מעשה העגל קדם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחת וביום הכפורים נתרצה הקב״ה לישראל, ולמחרת התחיל בנדבת המשכן, והוקם באחד בניסן. ככלתו – כתוב שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט זה. דבר אחר: מה כלה מתקשטת בעשרים וארבעה קישוטין הן האמורין בספר ישעיה (ישעיהו ג׳:י״ח-כ״ד), אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבעה ספרים. לדבר אתו – החוקים והמשפטים שבאלה המשפטים. לדבר אתו – מלמד שהיה משה שומע מפי הגבורה, וחוזרים ושונים את ההלכה שניהם יחד. לחת – כתוב, שהיו שתיהן שוות.

Rashi Vayikra 8:2רש״י ויקרא ח׳:ב׳

קח את אהרן TAKE AARON – This section was spoken seven days before the final erection of the Tabernacle and so should have been placed before Exodus XL., but a transposition of this kind is quite customary in the Bible, because there is no "earlier" or "later" (no chronological order) in the Torah. קח את אהרן means win him over with fine words and draw him on (cf. Rashi on Exodus 14:6) (Sifra, Tzav, Mechilta d'Miluim 1 2)). ואת פר החטאת וגו'‏‎‎‎‎‎ AND THE BULLOCK FOR THE SIN OFFERING [AND THE TWO RAMS] etc. — These are the sacrifices mentioned in the section containing the command about the installation ceremony — in the Scriptural Reading beginning with the words, ואתה תצוה (see Exodus 29) and now, on the first day of the installation ceremony He again admonished him (Moses) regarding this when the time for performing the command arrived.

קח את אהרן – פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן, שאין מוקדם ומאוחר בתורה. קח את אהרן – קחנו בדברים ומשכהו. ואת פר החטאת ואת שני האלים וכו׳ – אלו האמורים בעניין צוואת המלואים, באתה תצוה (שמות כ״ט), ועכשיו ביום ראשון למלואים חזר וזירזו בשעת מעשה.

Rashi Bemidbar 7:1רש״י במדבר ז׳:א׳

ויהי ביום כלות משה AND IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED [RAISING THE TABERNACLE] – The word כלות is written defective (without ו after the ל) thus indicating: on the day that the Tabernacle was erected Israel was like a bride (כלה) who goes beneath the marriage canopy (Midrash Tanchuma, Nasso 20). (Cf. Rashi on Exodus 31:18.) כלות משה MOSES HAD FINISHED – Bezalel and Ohaliab and all the wise-hearted men made the Tabernacle (cf. Exodus 36:1), but Scripture attributes it to Moses (describes it as his work), because he devoted himself wholeheartedly to it, to see that the shape of each article was exactly as He had shewn him on the mountain — to show the workmen how it should be made; nor did he err in a single shape. — A similar thing do we find in the case of David: because he devoted himself to the building of the Holy Temple, — as it is said, (Psalms 132:1—5) "Lord, remember David, and all his affliction: How he swore unto the Lord … [I will not give sleep to mine eyes … until I find out a place for the Lord …]", therefore it is called by his name, as it is said, (1 Kings 12:16) "Now see your own house, David" (Midrash Tanchuma, Nasso 13). כלות משה להקים [AND IT CAME TO PASS ON THE DAY] THAT MOSES HAD FINISHED SETTING UP [THE TABERNACLE] – but it is not said, "on the day Moses set up"; this (the phrase כלות … להקים, "had finished setting up") teaches us that during each of the seven days of installation Moses used to erect and dismantle it (the Tabernacle), but on that day (the eighth) he erected it but did not again dismantle it; for this reason it is said: "on the day that (Moses) finished setting up" — i.e. on that day his several erections of it came to an end. — It was the New Moon (the first day) of Nisan (cf. Rashi on Leviticus 9:1 and Note thereon), on the second the Red Heifer was burnt, on the third they (the Levites) were sprinkled for the first time with the water in which its ashes were mingled (cf. Rashi on 8:7), and on the seventh day, after having been again sprinkled, they shaved their bodies and were ready to enter on their duties (cf. 8:6—7) (Sifrei Bamidbar 44).

ויהי ביום כלות – כלת כת׳, יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה. ויהי ביום כלות משה – בצלאל וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה, לפי שמסר עצמו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראוהו בהר, להורות לעושי המלאכה ולא טעה בתבנית אחת, וכן מצינו בדוד לפי שמסר עצמו על בניין בית המקדש, שנאמר: זכור י״י לדוד את כל עונותו אשר נשבע לי״י וגו׳ (תהלים קל״ב:א׳-ב׳), לכך נקרא על שמו, שנאמר: ראה ביתך דוד (מלכים א י״ב:ט״ז). כלות משה להקים – ולא נאמר: ביום הקים, מלמד שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמידו ומפרקו, ובאותו היום העמידו ולא פירקו, לכך נאמר: כלות להקים, אותו היום כלו הקמותיו. וראש חדש ניסן היה, בשיני נשרפה את הפרה, בשלישי היזו הזייה ראשונה, ובשביעי גילחו.

Rashi Bemidbar 9:1רש״י במדבר ט׳:א׳

בחדש הראשון [AND THE LORD SPAKE UNTO MOSES] IN THE FIRST MONTH – The section which appears at the commencement of this Book was not spoken before Eyar (the second month; cf. Numbers 1:1): you learn, therefore, that there is no "earlier" or "later" (no chronological order) in the Torah. But why, indeed, did not Scripture open the Book with this section? Because it implies something disparaging to Israel (Sifrei Bamidbar 64:1) — that during all the forty years they were in the wilderness they offered only this single Passover sacrifice (Tosafot on Kiddushin 38b s. v. הואיל)

בחדש הראשון – ופרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדתה שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו? מפני שהִוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד.

Rashi Bemidbar 20:1רש״י במדבר כ׳:א׳

כל העדה [THE CHILDREN OF ISRAEL], EVEN THE WHOLE CONGREGATION – The congregation in its entirety, for those who were to die in the wilderness in consequence of their sin had already died, but these had been expressly mentioned for life (cf. Rashi on v. 22). ותמת שם מרים AND MIRIAM DIED THERE – Why is the section narrating the death of Miriam placed immediately after the section treating of the red cow? To suggest to you the following comparison: What is the purpose of the sacrifices? They effect atonement! So, too, does the death of the righteous effect atonement! (Moed Katan 28a). ותמת שם מרים AND MIRIAM DIED THERE – She, too, as Moses and Aaron, died by a Divine Kiss. But why is it not said with reference to her: she died "by the command (lit., mouth) of God", (this being the Biblical expression from which is derived the Midrashic statement that they died by the Divine Kiss)? Because this would not be a respectful way of speaking about the Most High God, as it would have reference to a woman. But of Aaron it says in the Sedrah אלה מסעי (Numbers 33:38), "By the mouth of the Lord" (Moed Katan 28a).

כל העדה – כל עדה השלימה שכבר מתו מתי מדבר, ואילו פירשו לחיים. ותמת שם מרים – למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרה אדומה? לומר לך מה קרבנות מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת. ותמת שם מרים – אף היא בנשיקה מתה, ומפני מה לא נאמר: על פי י״י? שאינו דרך כבוד של מעלה, ובאהרן נאמר: על פי י״י באלה מסעי (במדבר ל״ג:ל״ח).

Rashi Yehoshua 8:30רש״י יהושע ח׳:ל׳

Then [Yehoshua] built. This parasha is not in chronoligical order, [for Yehoshua built the altar] on the day they crossed the Jordan river.

אז יבנה יהושע וגו׳ – פרשה זו כתובה מוקדם ומאוחר, שמיום שעברו את הירדן עשה כן.

Rashi Shofetim 11:26רש״י שופטים י״א:כ״ו

Adjoining [lit. by the hands of] Arnon. Near Arnon. These cities had belonged to Moav, but they recognized that they could not lay claim to them, since they were confiscated from Sichon, who had annexed them from the king of Moav. Three centuries from the conquest of the land in the days of Yehoshua, until Yiftoch. This teaches us concerning the years of the Judges mentioned until now—whether the years of subjugation by the nations are included in the reckoning of the days of the Judge, or not. We learn in Seder Olam: Yehoshua directed Yisroel for twenty eight years—I am not aware of any Scriptural derivation for this. Asniel for forty years, the years of subjugation by Cushan Rishasaim are included. Afterward, Ehud for eighty years, with the eighteen years of subjugation by Eglon included. This totals one hundred forty eight years. Devorah for forty years, with the years of subjugation by Yavin included, totaling one hundred eighty eight years. Afterward, seven years of subjugation by Midyon, forty years of Gidon, and three of Avimelech, totaling two hundred thirty eight years. Afterward, twenty three years of Tola and twenty two of Yair, with one year overlapping both, and eighteen years of the Bnei Ammon until Yiftoch's appearance. This totals three hundred.

על ידי ארנון – אצל ארנון, שהיו ממואב, וידעו שלא היה להם לעבור עליהם, שהרי מסיחון כבשום (במדבר כ״א:כ״ד), שלקחם ממלך מואב (שם שם כ״ו). שלש מאות שנה – משכבשו את הארץ בימי יהושע עד יפתח מכאן יש ללמוד שנות השופטים הנזכרים עד הנה, אם שני השעבוד של כל אומה נמנים בתוך ימי השופט אם לאו. שנינו בסדר עולם (פרק י״ב): יהושע פרנס את ישראל עשרים ושמונה שנה, ואין לו מקרא ממי ללמוד. עתניאל (שופטים ג׳:י״א) ארבעים שנה, ושני שעבוד של כושן רשעתים (שופטים ג׳:ח׳) בכללן. אחריו אהוד (שופטים ג׳:ל׳), שמונים שנה, שמונה עשרה שני שעבוד של עגלון (שופטים ג׳:י״ד) בתוכם, הרי מאה ארבעים ושמונה שנה. דבורה (שופטים ה׳:ל״א) ארבעים שנה, ושני שעבוד יבין (שופטים ד׳:ג׳) בתוכם, הרי מאה שמונים ושמונה. אחריו, שבע שנים של שעבוד מדין (שופטים ו׳:א׳), וארבעים של גדעון (שופטים ח׳:כ״ח), ושלש של אבימלך (שופטים ט׳:כ״ב), הרי מאתים שלשים ושמונה שנים. אחריו, עשרים ושלש של תולע (שופטים י׳:ב׳), ועשרים ושתים של יאיר (שופטים י׳:ג׳), אלא שעלתה שנה אחת לשניהם, ושמונה עשרה של בני עמון (שופטים י׳:ח׳) עד שבא יפתח, הרי שלש מאות.

Rashi Shofetim 17:1רש״י שופטים י״ז:א׳

There was a man from Mount Ephraim. Although both incidents are recorded at the conclusion of this book, the episodes of Michah and the concubine at Givoh took place at the beginning of the period of Judges, during the days of Asniel ben Kenaz, as it is said, "They appointed, for themselves, the figure of Michah, etc., during the entire period of the Mishkon at Shiloh." We learn that, throughout the period of Shiloh, the graven figure of Michah was in existence. Concerning the concubine at Givoh, it is said, about Yevus of Jerusalem, "Let us not turn to an alien city" we learn that Jerusalem had not yet been conquered.

ויהי איש מהר אפרים – אף על פי שנכתבו שתי פרשיות הללו בסוף הספר, של מיכה ושל פלגש בגבעה, בתחלת השופטים היה, בימי עתניאל בן קנז, שנאמר (שופטים י״ח:ל״א). וישימו להם את פסל מיכה וגו׳ כל ימי היות בית אלהים בשילה, למדנו שכל ימי שילה היה דמות של מיכה, ובפלגש בגבעה נאמר על יבוס שבירושלים לא נסור אל עיר נכרי (שם י״ט:י״ב), למדנו שעדיין לא כבשו את ירושלים.

Rashi Yeshayahu 1:1רש״י ישעיהו א׳:א׳

חזון ישעיהו בן אמוץ – א״ר לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה מלך יהודה אחים היו. אשר חזה על יהודה וירושלים – והלא על כמה אומות נתנבא משא מצרים, משא בבל משא מואב. הא למדת שאין זה תחלת הספר, ולא נקרא הספר על שם החזון הזה. וכן שנינו בברייתא במכילתא: בשנת מות המלך עוזיהו תחלת הספר, אלא שאין מוקדם ומאוחר בסדר. והדברים מוכיחים, שהרי ביום הרעש יום שנצטרע עוזיהו נאמר: ואשמע את קול י״י אומר את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיהו ו׳) ואומר הנני שלחני, למדנו שהוא תחלת שליחותו. ונבואה זו נאמרה אחרי כן. ועל זו לבדה נאמר: אשר חזה על יהודה וירושלים – כשם שאמר על משא כל אומה ואומה: משא אומה פלונית, אף כאן כתב: חזון זה חזה על יהודה וירושלים. ולפי שהן תוכחות קושי קראם חזון, שהוא הקשה מעשרה לשונות שנקראת נבואה, כמו שאמור בבראשית רבה. וראיה לדבר: חזות קשה הוגד לי (ישעיהו כ״א). בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו – ארבעה מלכים אילו קיפח בימיו: ביום שנצטרע עזיה שרתה שכינה עליו ונתנבא כל ימי המלכים הללו עד שעמד מנשה והרגו.

Lekach Tov Bereshit 29:32לקח טוב בראשית כ״ט:ל״ב

ותהר לאה ותלד בן. בסוף שבע שנים נתן לבן את לאה בתו ליעקב אבינו. ואחרי שבעת ימי המשתה נתן לו גם את רחל. ויוסף נולד בסוף שבע שנים השניים. נמצא י״א שבטים שנולדו בשבע שנים. כיצד ילדה לאה את ראובן בשנה הראשונה אחר המשתה. ונתעברה בשמעון בשניה. וכשנתעברה עוד בשמעון נתקנא רחל באחותה. ונתנה ליעקב את בלהה שפחתה. ונתעברה גם היא בשנה השנית. ונולד שמעון ללאה ודן לבלהה. בשנה השנית. ובשלישית ילדה לאה את לוי. ובלהה את נפתלי. ובשנה הרביעית ילדה את יהודה ותעמוד מלדת. וילדה זלפה את גד. ונתעברה גם לאה עוד בשנה ההוא. וילדה את יששכר. בשנה הששית ילדה לאה את זבולון. וזלפה את אשר. בשביעית ילדה רחל את יוסף. ולאה ילדה את דינה. נמצא שנולדו י״א שבטים ודינה בשבע שנים.

Lekach Tov Shemot 24:1לקח טוב שמות כ״ד:א׳

ואל משה אמר עלה – זה היה מעשה קודם עשרת הדברות, שנאמר ויאמר ה׳ אל משה לך רד ועלית אתה ואהרן עמך (שם י״ט:כ״ד). אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק. ואין אנו יודעין כמה מרחוק, כשהוא אומר להלן אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה (יהושע ג׳:ד׳), אף כאן אלפים אמה. ואל משה אמר. זה דומה לויאמר למך לנשיו עדה וצלה [וגו׳] נשי למך האזנה אמרתי (בראשית ד׳:כ״ג), נשי למך ולא אמר נשיי.

R. Yosef Kara Bereshit 21:22ר׳ יוסף קרא בראשית כ״א:כ״ב

(כב-כה) ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר אבימלך – לאחר שראה אבימלך שנתקיימה הבטחתו של הק׳ שנ׳ ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת, ומהו הברית, זה ברית הארץ דכת׳ ביום ההוא כרת י״י את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי וג׳. אלהים עמך בכל אשר אתה עושה – שבן מאה שנה יוולד ושרה בת תשעים שנה וילדה. ועתה השבעה לי באלהים, כחסד אשר עשיתי – בהיותי יושב בארץ ואתה גר בארץ שאמרתי לך הנה ארצי לפניך תעשה גם אתה עמדי כשתהיה יורש הארץ ואני גר שמובטח אני כשם שנתקיימה הבטחתו שאמ׳ למועד אשוב אליך כמו כן יתקיימו דבריו שאמ׳ לזרעך אתן את הארץ הזאת. ויאמר אברהם אנכי אשבע, והוכח אברהם את אבימלך – אמ׳ לו אברהם אנכי אשבע, אבל מה שאמרת כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי, אין כאן חסד שהרי כשהייתי גר אצלך בארץ גזלו עבדיך את באר המים אשר חפרתי. (כ״י מינכן 5, ברלין 1222 ועוד כ״י בשם פירש ר׳ יוסף בר׳ שמעון) ויהי בעת ההיא – כשנולד בן לאברהם לזקוניו אמרו ודאי יקיים אבטחתו שאמ׳ לזרעך נתתי וגו׳, לכך הלך להשביעו פן ישקר וגו׳. וכן בעת ההיא אמר י״י אל יהושע (יהושע ה׳:ב׳) באותו זמן שהוא קרוב לפסח ומילת זכריו מעכבת בו. (גיליון כ״י וינה 23 בשם ר׳ יוסף) יקרא לך זרע – הברכות הנתונות לזרעך יהיו חלות על יצחק. ויהי בעת ההיא – שראה אבימלך שנולד לו בן אז ידע שיירש הארץ ויצליח. ועתה השבע לי וגו׳ אנכי אשבע – אבל אין הדין עלי לעשות רצונך, והוכיח וגו׳ – אשר גזלו עבדיך ממני באר. (גיליון כ״י וינה 23 בשם ר׳ יוסף)

Attributed to R. Yosef Kara Shemuel II 8:1מיוחס לר״י קרא שמואל ב ח׳:א׳

ויך דוד את פלשתים ויכניעם – סמך פרשה זו לענין של מעלה ללמדך שישמר הקב״ה את הבטחתו שאמר לדוד והניחוחי לך.

Rashbam Reconstructed Bereshit 15:7רשב״ם המשוחזר בראשית ט״ו:ז׳

ויאמר אליו אני ה׳ – מאחר הדברים האלה עד כאן נאמר לו בלילה, שכן כתיב במחזה, פי׳ בחזיון לילה, שהרי כתיב וספור הכוכבים. ומכאן ואילך נאמר לו ביום, שנאמר ויהי השמש לבא, ונקראת פרשת ברית בין הבתרים, ומוקדמת היא לפרשה שלמעלה דאחר הדברים האלה חמש שנים. שהרי כתוב כאן: כי גר יהיה זרעך וגו׳ – פי׳ מיצחק ואילך, בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וכתיב ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה, לזמן ברית בין הבתרים, יצאו כל צבאות וגו׳. אם כן נמצאת למד שפרשת ברית בין הבתרים קדמה ללידתו של יצחק שלשים שנה, ואברהם בן מאה שנה בהולד לו את יצחק בנו. נמצא אברהם בן שבעים שנה בזמן ברית בין הבתרים שהיה כשיצא מחרן פעם ראשונה, ובפעם ראשונה כשנאמר לו פרשה של אחר הדברים האלה היה בן חמש ושבעים שנה. דקים לן בסדר עולם בן ארבעים ושמונה שנה היה בהפלגה, ושתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר, ושלש עשרה שנה מרדו, ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר, הרי מהפלגה עד המלחמה עשרים ושש שנים. שים כ״ו אלו על הארבעים ושמונה שהיו לו קודם הפלגה ויעלו לשבעים וארבע. הרי שמצינו דבשעת המלחמה היה אברם בן שבעים וארבע או בן שבעים וחמש, ועל זה נאמר ואברם בן שבעים וחמש שנה בצאתו מחרן פעם שנייה. מיד אחר הדברים האלה שהרג את המלכים היה דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמר וגו׳, אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה, ונסמכה פרשת ברית בין הבתרים כאן כדי לחבר את הפרשיות שנתבשר אברהם בזרע. וזהו ששנינו בסדר עולם: חזר לחרן אחר ברית בין הבתרים, שהיה בא״י כמו שכתוב בפרשת ברית בין הבתרים לזרעך נתתי את הארץ הזאת, ונשתהה שם בחרן חמש שנים, ובאותו פרק היה הוא בן חמש ושבעים שנה, ויצא לו מחרן פעם שנייה. [ראייה אחרת דתרי עניני נינהו כדאיתא בברכות: מיום שברא הקב״ה עולמו לא היה אדם שקראו להקב״ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר ה׳ אלקים במה אדע כי אירשנה. ואי ס״ד חד ענינא הוא מאחר הדברים האלה עד ושרי אשת אברם, אמאי לא מייתי תלמודא ה׳ א׳ מה תתן לי דקדים מיניה. אלא פשיטא שתי פרשיות הן, ופרשת ברית בין הבתרים מוקדמת לשלפניה חמש שנים כמו שפירשתי למעלה.] [ועוד אם סדר פרשיות האלו ככתבן, איך יאמר אברהם במה אדע כי אירשנה, אין לך מקטני אמנה שיאמר במה אדע כי אירשנה אחר שאמר לו הקב״ה אשר יצא ממעיך הוא יירשך. אלא פשיטא שתי פרשיות הן, והאחרונה קדמה לשלפניה כדאמרינן. והשתא ניחא שהקב״ה א״ל הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, אמר אברהם לפני הקב״ה מאחר שאין לי זרע במה אדע כי אהיה יורש מן הארץ הזאת, שמא היום או למחר אמות ואיך אירשנה.] (חזקוני)

Rashbam Bereshit 21:22רשב״ם בראשית כ״א:כ״ב

Vayhi AT THAT TIME: When Sarah gave birth to Isaac and Abimelech realized the miracles that God had performed for Abraham, they [Abimelech and Phicol] now accordingly came to make a pact with him. The phrase, "at that time (ba-'et ha-hi')," must always be interpreted in this way, according to the context.

ויהי בעת ההיא – שנולד יצחק משרה, וידע אבימלך ניסים שעשה לו הקב״ה, לכן באו עתה לכרות ברית עמו. וכן כל ״בעת ההיא״ – צריך לפרש לפי המאורע.

Rashbam Bereshit 24:22רשב״ם בראשית כ״ד:כ״ב

Vayyiqqah THE MAN TOOK A GOLD NOSE RING: It should be understood that only after asking her (in vs. 23), "Whose daughter are you?" did he give them to her. The [chronologically correct] order of events is so recorded below in his [viz. the servant's] retelling of the story (vs. 47). However, so as not to interrupt the order of his words and her answers, the text [here told the story out of order and] moved the account of what he gave her forward. Beqa': means half a shekel. Similarly (Ex. 14.16) "Hold out your arm over the sea and split it into two (uveqa'ehu)."

ויקח האיש נזם זהב – יש לומר שאחר ששאל לה: בת מי את (בראשית כ״ד:כ״ג), נתן לה, כמו שכתוב לפנינו בסיפור דבריו. אלא שלא להפסיק סדר דבריו ותשובת דבריה, לכן הקדים מעשה נתינתו שנתן לה. בקע – חצי שקל, כמו: נטה {את} ידך על הים ובקעהו (שמות י״ד:ט״ז).

Rashbam Bereshit 31:33רשב״ם בראשית ל״א:ל״ג

Vayyavo' SO LABAN WENT INTO JACOB'S TENT AND, after that, INTO LEAH'S TENT AND, after that, INTO THE TENT OF THE TWO MAIDSERVANTS: And why did he not find the teraphim in Rachel's tent? Because, when HE LEFT LEAH'S TENT AND ENTERED RACHEL'S TENT, Rachel sat down on the camel cushion in which the teraphim were hidden. HE LEFT LEAH’S TENT AND ENTERED RACHEL'S TENT: In other words, although the text implied above that Laban went directly from Leah's tent to the tent of the two maidservants, that was not the case. Rather, immediately upon leaving Leah's tent he went into Rachel's tent. However, the text did not want to interrupt the flow of this verse with the lengthy conversation between Rachel and Laban [and, therefore, did not mention Rachel's tent until the end of the verse].

ויבא לבן באהל יעקב – ואחר כך באהל לאה, ואחר כך באהל שתי השפחות. ולמה לא מצאם באהל רחל, שהרי כשיצא מאהל לאה ויבא באהל רחל, ישבה רחל על כר הגמל שהתרפים בתוכו. ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל – כלומר: אף על פי שאמרנו למעלה באהל לאה ובאהל שתי השפחות, לא כך היה, אלא: בתחילה כשיצא מאהל לאה נכנס באהל רחל, אבל מפני אורך דברים שאמר לבן לרחל ורחל ללבן, לא היה רוצה להפסיק את הפסוק הראשון.

Rashbam Shemot 11:9רשב״ם שמות י״א:ט׳

לא ישמע PHARAOH WILL NOT HEED YOU: I.e. after each of the plagues God would tell Moses and Aaron that Pharaoh would not listen to them until the end. [Similarly the phrase in vs. 10] THE LORD HAD STIFFENED [refers back to previous events and] means that after each one of the [previous] plagues God had stiffened Pharaoh's heart.

לא ישמע אליכם פרעה – כלומר: אחר כל מכה ומכה היה אומר הקב״ה למשה ולאהרן: לא ישמע אליכם, עד לבסוף.

Rashbam Shemot 18:13רשב״ם שמות י״ח:י״ג

לשפוט [MOSES SAT] TO JUDGE THE PEOPLE: [The fact that Moses was judging the people is not proof that the events of this chapter took place after the Torah was given to the Israelites.] Even if Jethro came [to the Israelites in the wilderness] before the giving of the Torah, [Moses could still reasonably be functioning as a judge, for one may logically assume that] they already had civil laws, especially since the rabbis say that they were given [civil] laws at Marah, for it is written (Ex. 15:25), "there He made for them laws and rules." Yet it makes sense to say that Jethro did come after the giving of the Torah. Here it is written [that the events of chapter 18 took place] (vs. 5) "where he [i.e. Moses] was encamped at the mountain of God." But below it is written (19:1-2) "On the third new moon after the Israelites had gone forth from the land of Egypt, on that very day they entered the wilderness of Sinai. Having journeyed from Rephidim, they entered the wilderness of Sinai ... Israel encamped there in front of the mountain [of God]." So one sees that the entire story of [leaving] Rephidim and encamping at the mountain preceded this chapter. The story of Jethro [i.e. chapter 18] was written [out of chronological order] before [the story of the giving of the Torah] so as not to interrupt the continuity of the chapters that [follow, that all] deal with commandments. מן [MOSES SAT TO JUDGE THE PEOPLE] FROM THE MORNING TO THE EVENING: [He sat judging all day long] because he alone had to judge the entire people; he had no helpers.

לשפוט את העם – אפילו אם בא יתרו קודם מתן תורה, דיני ממונות היה להם מעולם, אף כי אמרו רבותינו (בבלי סנהדרין נ״ו:) כי במרה ניתנו להם דינים, כדכתיב: שם שם לו חק ומשפט (שמות ט״ו:כ״ה). ונראין הדברים שאחר מתן תורה בא. כת׳ כאן: אשר הוא חונה שם הר האלהים (שמות י״ח:ה׳), ולפנינו הוא אומר: בחדש השלישי לצאת בני ישראל מ{ארץ} מצרים ביום הזה באו מדבר סיני, ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני {וגו׳} ויחן שם ישראל נגד ההר (שמות י״ט:א׳-ב׳). נמצאת פרשת רפידים וחניית ההר קדמה לפרשה זו, אבל שלא להפסיק פרשיות של מצות, הקדים לפרשת יתרו. מן הבקר עד הערב – לפי שהוא לבדו שופט את כל העם ואין לו מסייעים.

Rashbam Shemot 19:8-9רשב״ם שמות י״ט:ח׳-ט׳

(8) וישב MOSES BROUGHT BACK THE PEOPLE'S WORDS TO THE LORD: on the next day, as the text continues to explain. First (vs. 9) "The LORD said to Moses, `I will come to you in a thick cloud ...'," and then (ibid.) "Moses reported (ויגד) the people's words to the LORD." [That latter phrase refers to] the same event as the phrase (in vs. 8), "Moses brought back (וישב) the people's words to the LORD." The text first makes a general statement and then provides the details. Moses said to God [after 9a], "Already yesterday they agreed to do whatever You command them." One should understand similarly the verses (Lev. 9:24 - 10:2) "(9:24) Fire came forth from before the LORD and consumed the burnt offering." Then it says "(10:1) Aaron's sons, Nadab and Abihu took ... (10:2) and fire came forth from the LORD [and consumed them]." [It is the same fire being referred to in 9:24 and in 10:2.] The [divine] fire found Nadab and Abihu at the golden altar, within the sanctuary, offering alien fire and [that divine fire] consumed them. Then that fire went out of the sanctuary and consumed the burnt offering that was on the copper altar, in the courtyard outside of the sanctuary. So also in the book of Judges in the story of Micah (chapter 17), it is written: (3) He returned the eleven hundred shekels of silver to his mother, and his mother said to him, "I herewith consecrate the silver to the LORD" ... (4) He returned the silver to his mother. First the text writes [a general statement] – that (vs. 3) he returned the silver to his mother – and then the text provides the details of how that happened. When "his mother (vs. 4) said to him ...," that is when "he returned the silver to his mother." (9) בעב הענן IN A THICK CLOUD: [God appeared in] cloud (עב) and darkness so that [Moses] would not look upon the Divine Presence.

(ח-ט) וישב משה את דברי העם אל י״י – למחר, כמו שמפרש והולך: ויאמר י״י אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו׳ (שמות י״ט:ט׳), אז: ויגד משה את דברי העם אל י״י. זהו: וישב משה וגו׳ (שמות י״ט:ח׳), כולל ואחר כך מפרש. כך אמר לו משה להקב״ה: כבר מאתמול קיבלו עליהם לעשות מה שתצוום. וכמוהו: ותצא אש מלפני י״י ותאכל את העולה (ויקרא ט׳:כ״ד), ובתוך כך ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא וגו׳ ותצא אש מלפני י״י (ויקרא י׳:א׳-ב׳) – מצא נדב ואביהוא לפני מזבח הזהב שבהיכל בהקריבם עליו אש זרה, ושרפם ויצא לחוץ ואכל את העולה על מזבח הנחושת שבעזרה חוץ להיכל. וכן בספר שופטים בפרשת מיכה: וישב את אלף ומאה הכסף לאמו ותאמר אמו הקדש הקדשתי את הכסף לי״י וגו׳ וישב את הכסף לאמו (שופטים י״ז:ג׳-ד׳) – בתחילה אמר הפסוק וישב את הכסף לאמו, ופירש אחר כך כיצד: ותאמר אליו וגו׳ וישב את הכסף לאמו. (ט) בעב הענן – עב וחשך שלא להסתכל בשכינה.

Rashbam Vayikra 9:24רשב״ם ויקרא ט׳:כ״ד

(23-24) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד MOSES AND AARON ENTERED THE TENT OF MEETING: to pray that the [divine] fire should descend. THE PRESENCE OF THE LORD APPEARED TO ALL THE PEOPLE: In what way? FIRE CAME FORTH FROM BEFORE THE LORD: from the Holy of Holies [first] to the golden altar, in order to burn the incense offering there. For, as it is written in tractate Yoma’ (33a-b), the incense is to be offered [regularly in the Temple service] before the daily offering is turned to smoke. The fire found Aaron’s two sons there, near the golden altar, and it burned them [to death]. Then the fire went out [of the Tabernacle] to the [copper] altar where it CONSUMED THE BURNT OFFERING AND THE FAT PARTS ON THE ALTAR.

(כג-כד) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד – להתפלל שתרד האש. וירא כבוד י״י אל כל העם – כיצד? ותצא אש מלפני י״י (ויקרא ט׳:כ״ד) – מבית קודשי הקדשים דרך מזבח הזהב להקטיר קטרת, שהוא קודם להקטרת תמיד, כדאמרינן במסכת יומא (בבלי יומא ל״ג:). ושם מצא בני אהרן אצל {מזבח} הזהב ושרפן, ואחר כך יצא ובא לו על המזבח, ותאכל על המזבח את העולה ואת השלמים.

Rashbam Vayikra 10:2רשב״ם ויקרא י׳:ב׳

(1-3) ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא AARON’S SONS NADAB AND ABIHU TOOK ... Before the fire came forth from before the LORD (9:24), they had already EACH taken HIS FIRE PAN to offer incense inside [the Tabernacle] on the golden altar. [This must have happened before the events of 9:24,] for the morning’s incense always precedes the [burning of the sacrificial] limbs. Into those pans they put AN ALIEN FIRE, WHICH HE, Moses, HAD NOT COMMANDED THEM [to offer] on this day. Even though on all other days it is written that "the sons of Aaron the priest should put fire onto the altar" (1:7), today [specifically] Moses did not command [that that be done]. He did not want them to bring a "regular" fire, because they were expecting the descent of a divine fire. It would have been inappropriate to bring an alien fire on that specific day; [they should have waited] so that God’s Name would be sanctified when everyone would find out that a fire had descended from heaven. Elijah said similarly, "Apply no fire" (I Kings 18:25), because he wanted to sanctify God’s Name through the descent of a fire from above. The verse (2) ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, FIRE CAME FORTH FROM THE LORD AND CONSUMED THEM, is referring to the same fire as in the verse (9:24) above, "Fire came forth ...." I already explained this concerning the [repeated] verse, "Moses brought back the people's words to the LORD." Similarly the phrase "He returned the silver to his mother," appears twice (Judges 17:3 and 17:4) in the story of Micah’s idol and the two [verses] are [referring to] one [and the same action]. Here also the two verses (9:24 and 10:2) are [referring to] one [fire]. The fire came forth to "consume the burnt offering and the fat parts" on the outer altar. Aaron’s sons had taken an alien fire and offered it on the internal altar. THE FIRE CAME FORTH FROM BEFORE THE LORD to burn the incense [at the internal altar,] inside [the Tabernacle] first. There it struck down Aaron’s sons and they died. Then the fire went out from there and came to the outer altar where it consumed the burnt offering. So THEY DIED BEFORE THE LORD: Immediately when Aaron heard about their deaths, he wanted to cease performing the service and begin mourning for his sons. (3) BUT MOSES SAID TO AARON ...: "Do not mourn or cry. Do not cease performing the service. For what I am saying to you now is THAT WHICH THE LORD HAD SAID, ‘בקרובי אקדש – I WILL SANCTIFY MYSELF THROUGH THOSE WHO ARE CLOSE TO ME’": [This means that Moses said, "God had said to me,] ‘through those High Priests that are close to Me I wish to be sanctified; I do not want My Name and My service to be desecrated.’ That is what God said to me (Lev. 21:10–12), ‘The priest who is greater than his fellows ... should not let his hair grow long or tear his clothing [even when a relative of his dies.] ... He shall not go out of the sanctuary and profane the sanctuary of his God.’ This means that if he does not go out, he will sanctify [God’s service]." ([I am offering this interpretation – that Moses here, in chapter 10, is referring to a speech from God that is not recorded until chapter 21 – because] there is no chronological order in the Torah.) "Accordingly do not set the service aside, for you are the High Priest. Do not go out and do not desecrate [the service]. Rather let God and His service be sanctified by you." ועל פני כל העם אכבד AND I WILL [THUS] GAIN HONOR BEFORE ALL THE PEOPLE: This is God’s honor, when a man sees his sons dead and yet sets his mourning aside because of the service of his Creator. וידם אהרן AARON WAS SILENT: about his mourning; he did not cry and he did not mourn. [וידם here means to refrain from mourning;] so it is written in Ezekiel (24:16–17), "O mortal, I am about to take away from you the delight of your eyes through pestilence .... Silence yourself (דום) from screaming; observe no mourning for the dead." Here also וידם refers to being silent [and thus refraining] from any mourning or crying. This is the lesson of the text and it is the true plain meaning of Scripture. [There is] however an ’aggadah which says that Moses was comforting Aaron by saying to him: God had told me [before] (Ex. 29:43), "ונקדש בכבודי – that He would sanctify Himself בִּכְבוּדַי," through [the death of] someone whom He honors. I had thought that meant either me or you. Now you see that they [Nadab and Abihu] are greater than you or I [since God chose to sanctify Himself through their death]. [That explanation] does not follow the plain meaning of Scripture. Could God have really told Moses, "Make for me a Tabernacle and on the day when it is erected your greatest people will die"?!

ותצא אש מלפני י״י ותאכל אותם – והוא ותצא אש של פסוק ראשון (ויקרא ט׳:כ״ד), כמו שפירשתי אצל וישב משה את דברי העם (רשב״ם שמות י״ט:ח׳). וכן: וישב את הכסף לאמו (שופטים י״ז:ג׳-ד׳) שכתוב שני פעמים בפסל מיכה, ששניהם אחד הם. אף כאן שני הפסוקים אחד הם. כשיצא האש ותאכל {את העולה} ואת השלמים של מזבח החיצון, כשלקחו בני אהרן והקריבו אש זרה על המזבח הפנימי, ותצא אש מלפני {י״י} להקטיר קטורת לפנים תחילה, ופגעה {ב}בני אהרן שם ומתו, ואחר כך יצאה משם ובאה על מזבח החיצון ותאכל את העולה. וימותו לפני י״י – ומיד כששמע אהרן, היה רוצה להניח העבודה ולהתאבל על בניו.

Ibn Ezra Bereshit Second Commentary 9:29אבן עזרא בראשית פירוש שני ט׳:כ״ט

והזכיר הכתוב וימת על נח, וידוע כי אברהם אבינו בן נ״ח במות נח, רק גמר דברו.

Ibn Ezra Bereshit Second Commentary 11:32אבן עזרא בראשית פירוש שני י״א:ל״ב

(כח-לב) על כן דרך הפשט שפרשת יהודה (בראשית ל״ח) לפני מכירת יוסף (בראשית ל״ז). וגם יסכה איננה שרה, ואילו היתה היא, היה כתוב: בת בנו, כאשר אמר לוט: בן בנו (בראשית י״א:ל״א), רק אמר שרי כלתו. ואין ראיה מדברי אברהם: וגם אמנה אחותי בת אבי היא (בראשית כ׳:י״ב), כי הוא דחה אותם, כאשר דחה את נעריו שלא יבואו עמו ולא יניחוהו לקשור את בנו, ואמר: נשתחוה ונשובה אליכם (בראשית כ״ב:ה׳), ובדעתו להעלותו עולה. וככה רבקה, כי אילו היתה רק שלש שנים, איך השקתה גמלים עשרה, ומה טעם לכתוב: בתולה ואיש לא ידעה (בראשית כ״ד:ט״ז), ועוד: ונשאלה את פיה (בראשית כ״ד:נ״ז). והאומר: כי הדור הראשון היו חזקים, הדבר הפוך, כי הנה ראינו מאדם ועד נח שהיו חיים קרוב מאלף שנים, והנה לא מצאנו אחד מהם שהוליד פחות מחמש וששים שנה, וכתוב: והחוטא בן מאה שנה יקולל (ישעיהו ס״ה:כ׳). ומימות נח ושחיו אחרי פלג קרוב ממאתים שנה, לא הוליד אחד מהם פחות מתשע ועשרים, כי המערכת שמורה. כי הנה: ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ׳:י׳), כאשר היו בימי אחז, ויוליד הנער והוא בן שלש עשרה. ומה שנאמר: כי נקראה שרה יסכה בעבור שסכה ברוח הקודש, דרך דרש הוא או סברא, לא קבלה ואין זה דבר מצוה. (לב) ואמר: וימת תרח בחרן – אף על פי שלא מת רק אחר צאת אברם מחרן כמו ששים שנה, להשלים ענינו, כי כן דרך המקרא.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 12:1אבן עזרא בראשית פירוש ראשון י״ב:א׳

השם צוה לאברהם ועודנו באור כשדים, שיעזוב ארצו ומקום מולדתו גם בית אביו. והטעם: שידע השם, שתרח, אחר שיצא ללכת אל ארץ כנען, ישב בחרן. ותרח לא מת עד אחר ששים שנה שיצא אברהם מבית אביו מחרן, רק הכתוב לא פירש שניו בצאתו מאור כשדים. ואחר שאמר אשר אראך – גלה לו הסוד, כי כן כתיב: ויצאו ללכת ארצה כנען (בראשית י״ב:ה׳). או: יהיה טעם אראך – הוא שאמר לו: כי את כל הארץ אשר אתה רואה (בראשית י״ג:ט״ו).

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 30:21אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ל׳:כ״א

ואחר ילדה בת – יש אומרים: כי עם זבולון היתה בבטן אחת. [גם דיינים דנו כי דנה לאה בנפשה וקראה שמה דינה והוא סוד. ובמקומו יודע.]

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 30:23אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ל׳:כ״ג

והנה נולדו ליעקב י״ב בנים בשבע שנים, וכאשר ספרום הקדמונים מצאום בני ו׳ חדשים וימים במספר (סדר עולם רבה ב׳). ויתכן: שנתנה לאה שפחתה ליעקב קודם שנולד נפתלי, גם הרתה רחל קודם שנולד זבלן, וגם דינה לא ידענו מתי נולדה.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 31:33אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ל״א:ל״ג

(לג) ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות – שאהל אחד היה לשתיהן, או באהל כל אחת מהן. ואחר כך שב פעם שנית אל אהל לאה, והעד: ויצא מאהל לאה. גם זה נכון שהיה אהל ליעקב בין אהל לאה ובין אהל רחל. (לג-לד) והקרוב אלי: שהכתוב אחז דרך קצרה, ואחר להזכיר אהל רחל. וכן היה באהל יעקב, ואחר כן באהל לאה, ואחר כן באהל רחל, ואחר כן באהל שתי האמהות. והטעם: שבקש באהל יעקב ובקש באהל לאה ובאהל שתי האמהות ולא מצא, כי לא היה שם כלום. ובעת צאתו מאהל לאה, ובא באהל רחל שהיו התרפים שם, וכבר לקחתם רחל ושמתם בכר הגמל.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 38:1אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ל״ח:א׳

ויהי בעת ההוא – אין זאת העת כאשר נמכר יוסף, רק קודם המכרו. וכמוהו: משם נסעו הגדגדה {וגו׳} בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי (דברים י׳:ז׳-ח׳), ושבט הלוי נבחר בשנה השנית, ונסעו אל גדגד בשנת הארבעים, ובמקומו אפרשנו (ראב״ע דברים י׳:ז׳). ולמה הזכיר הכתוב זאת הפרשה במקום הזה, והיה ראוי להיותה אחר והמדנים מכרו (בראשית ל״ז:ל״ו) פרשת ויוסף הורד (בראשית ל״ט:א׳) – להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו, למעשה אחיו. והוצרכתי לפירוש הזה, בעבור שאין מיום שנמכר יוסף עד יום רדת אבותינו למצרים רק כ״ב שנה. והנה נולד אונן שהוא שני לבני יהודה, וגדל עד שהיה לו זרע, וזה לא ימצא פחות מי״ב שנה, ועוד: וירבו הימים (בראשית ל״ח:י״ב), וגם הרתה תמר והולידה פרץ, והוא בא אל מצרים ויש לו ב׳ בנים (בראשית מ״ו:י״ב). ואל יקשה עליך דבר בצלאל, כי במקומו אפרשנו (ראב״ע שמות פירוש ראשון כ״ד:י״ד). (א) וחכמינו אמרו כי וירד יהודה (בראשית ל״ח:א׳), ירד מגדולתו (בבלי סוטה י״ג:), וזה דרך דרש. כי הבא מפאת צפון העולם לדרומו הוא יורד, ואנשי המדות יבינו כי זה אמת.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 11:1אבן עזרא שמות פירוש שני י״א:א׳

ויאמר – היה ראוי שתהיה דבקה בפסוק הזה פרשת ויאמר משה כה אמר י״י (שמות י״א:ד׳). והנה נכנסה פרשת עוד נגע אחד, והטעם, להורות זה שאמר: כה אמר י״י (שמות י״א:ד׳) – מתי נאמר לו. וזה נאמר לו במדין: הנה אנכי הורג את בנך בכורך (שמות ד׳:כ״ג). ובבא מכת בכורים, צוה בהר סיני שישאלו איש מאת רעהו. וכבר פרשתי (ראב״ע שמות פירוש שני ג׳:כ״ב) למה כתוב שם: ושאלה אשה (שמות ג׳:כ״ב), וכאן כתוב: וישאלו {איש מאת רעהו}. והנה פירוש ויאמר י״י {אל משה} עוד נגע אחד – וכבר אמר השם אל משה, כי רבים ככה. ואמר: גרש יגרש – כאשר אמר: וביד חזקה יגרשם מארצו (שמות ו׳:א׳).

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 11:9אבן עזרא שמות פירוש שני י״א:ט׳

ויאמר – כמשפט העברים במשפט הלשון, וכבר אמר השם. וכמוהו רבים.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 12:50אבן עזרא שמות פירוש שני י״ב:נ׳

ויעשו – טעם ויעשו כל בני ישראל וכבר הזכיר זה למעלה (שמות י״ב:כ״ח), אולי זה על הפסח שעשו במדבר סיני, שמלו הגרים. ואל תתמה בעבור שהוא כתוב במקום הזה, כי בפרשת רדת המן כתיב: שיקח צנצנת אחת ויתן שמה מן ויניחה לפני העדות (שמות ט״ז:ל״ג). ועוד לא צוה השם לעשות ארון העדות. וכמוהו: הוצאתי את צבאותיכם (שמות י״ב:י״ז).

Ibn Ezra Shemot First Commentary 17:14אבן עזרא שמות פירוש ראשון י״ז:י״ד

ויאמר י״י אל משה כתוב זאת זכרון בספר – זאת הפרשה בשנת הארבעים נאמרה. והעד, שאמר: בספר, בפתחות הבי״ת. והטעם: ספר התורה. או ספר אחר היה להם, ויקרא: ספר מלחמות י״י (במדבר כ״א:י״ד). (יד) וטעם ושים באזני יהושע – בעבור שהוא יביא העם אל הארץ.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 18:1אבן עזרא שמות פירוש ראשון י״ח:א׳

וישמע יתרו – לפי דעתי: שיתרו בא אל משה אחר שנעשה המשכן, כי יש כדמות ראיות, שאמר הכתוב: לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים (שמות י״ח:י״ב). ואמר משה בספר אלה הדברים, שאמר השם למשה: רב לכם שבת בהר הזה (דברים א׳:ו׳), ואומר אליכם בעת ההיא (דברים א׳:ט׳), ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים (דברים א׳:ט״ו). ולא נוכל לומר כי התעכב יתרו עם ישראל חדשים רבים ואחר כן נתן העצה, כי הכתוב אומר: ויהי ממחרת (שמות י״ח:י״ג). גם יורה על יושר זה הפירוש, שאמר משה לחובב, שהוא לפי דעתי: יתרו, כאשר אפרש במקומו: נוסעים אנחנו (במדבר י׳:כ״ט). ועוד: והודעתי את חקי האלהים (שמות י״ח:ט״ז) לא יתכן קודם מתן תורה. כי בראש חודש סיון באו אל הר סיני, כי כן כתוב: בחדש השלישי (שמות י״ט:א׳), ולעולם הוא ראש חדש, כאשר יהיה כתוב: חדש בלא מספר, ובפסוק ובראשי חדשיכם אפרש זה (ראב״ע במדבר כ״ח:י״א). והנה יום שני: ומשה עלה אל האלהים (שמות י״ט:ג׳), ואחר כן: היו נכונים לשלשת ימים (שמות י״ט:ט״ו). וזאת הפרשה דבקה עם פרשת ויבא עמלק להפריש בין מעשה זה וזה.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 18:1אבן עזרא שמות פירוש שני י״ח:א׳

וישמע – הזכיר למעלה דבר עמלק, כי לרפידים באו (שמות י״ז:ח׳). והיתה ראויה פרשת בחדש השלישי (שמות י״ט:א׳) להיותה כתובה אחר דבר עמלק, כי שם כתוב: ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני (שמות י״ט:ב׳). אם כן למה נכנס דבר יתרו בין שתי הפרשיות? והגאון אמר: כי יתרו בא אל מדבר סיני לפני מתן תורה. ולפי דעתי: שלא בא רק בשנה השנית אחר שהוקם המשכן, כי כתוב בפרשה: עולה וזבחים לאלהים (שמות י״ח:י״ב), ולא הזכיר שבנה מזבח חדש. ועוד כתוב: והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו (שמות י״ח:ט״ז), והנה זה אחר מתן תורה. והעד הנאמן על דברי, כי כתב: אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים (שמות י״ח:ה׳). ואמר משה לחובב שהוא יתרו כאשר פרשתי בפרשת ואלה שמות (ראב״ע שמות פירוש שני ב׳:י״ח), כי חותן משה אינו שב אל רעואל הקרוב אליו כי אם לחובב, כי כן כתוב: מבני חבב חתן משה (שופטים ד׳:י״א). ומשה אמר לו: כי על כן ידעת חנתנו במדבר (במדבר י׳:ל״א). וידענו כי ישראל עמדו במדבר סיני כמו שנה. והנה דברי משה יוכיחו, שאמר בפרשת אלה הדברים, שאמר: י״י אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם (דברים א׳:ו׳-ז׳), והנה זה הזמן היה קרוב למסעם. והוא אומר: ואמר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם (דברים א׳:ט׳), כי השם הרבה אתכם (דברים א׳:י׳). וטעם להזכיר זה להם, כי השם אמר ליעקב: הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים, ונתתי את הארץ הזאת (בראשית מ״ח:ד׳). והנה הטעם, כאשר ירבה זרעך אז אתן לו את הארץ, על כן אמר: י״י אלהיכם הרבה אתכם, והגיע זמן שתירשו את הארץ. ובעבור שהייתם רבים לא יכולתי שאת אתכם לבדי, והוצרכתי לתת לכם שרי אלפים ושרי מאות, וזאת היתה עצת יתרו שנתן לו ממחרת באו למדבר סיני. על כן אמר משה ליתרו: נוסעים אנחנו (במדבר י׳:כ״ט). והוא השיב: לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (במדבר י׳:ל׳). וזהו: וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו (שמות י״ח:כ״ז). ועתה אפרש למה נכנסה פרשת יתרו במקום הזה. בעבור שהזכיר למעלה הרעה שעשה עמלק לישראל, הזכיר כנגדה הטובה שעשה יתרו לישראל. וכתוב: ויחד יתרו על כל הטובה (שמות י״ח:ט׳), ונתן להם העצה הנכונה למשה ולישראל, ומשה אמר לו: והיית לנו לעינים (במדבר י׳:ל״א), והטעם: שהאיר עיניהם. ושאול אמר: ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל (שמואל א ט״ו:ו׳). ובעבור שהוא כתוב למעלה: מלחמה לי״י בעמלק (שמות י״ז:ט״ז), שישראל חייבים להלחם בו, כאשר יניח השם להם, הזכיר דבר יתרו, כי אם היו עם גוי עמלק, שיזכרו ישראל חסד אביהם, ולא יגעו בזרעו. והנה ראינו כי הרכבים, שהם בני יתרו, היו עם בני ישראל בירושלים (ירמיהו ל״ה:י״א), ובימי יהוא, יונדב בן רכב (מלכים ב י׳:ט״ו). ויש פרשה אחרת דומה לזאת. אשר עשה אלהים – השם, שהיה נודע בעולם לפני בא משה, שהכל מודים בו. ולישראל עמו – עם י״י ועם משה. ויתכן היות הלמ״ד בעבור משה וישראל עמו. והטעם: על המכות וטביעת פרעה. כי הוציא י״י – השם שנודע על ידי משה, כי על ידי האותות יצאו.

Ibn Ezra Bemidbar 16:1אבן עזרא במדבר ט״ז:א׳

(א) זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו. והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו. וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו. גם קרח בכור היה, כי כן כתוב (שמות ו׳:כ״א). ודגל ראובן חונה בנגב (במדבר ב׳:י׳), וקרח בנגב המשכן, כי הוא מבני קהת (במדבר ג׳:כ״ט). ואלה נשיאי עדה היו בכורים, והם היו מקריבין את העולות, על כן לקחו מחתות (במדבר ט״ז:י״ז-י״ח). והראיה על זה הפירוש מופת המטה (במדבר י״ז:ט״ז-כ״ד), כי ראו כל ישראל כי השם בחר בשבטו של לוי תחת הבכורים, על כן כתוב: ותכל תלונתם (במדבר י״ז:כ״ה), כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה: כי לא מלבי (במדבר ט״ז:כ״ח), בעבור שחשדו אותו כי מלבו עשה זה. ועוד: לא י״י שלחני (במדבר ט״ז:כ״ט) בשליחות הזה, כי כבר האמינו בו כל ישראל. ועוד ראיה גמורה: כי כל העדה כלם קדושים (במדבר ט״ז:ג׳), וזה רמז לבכורים שהן קדושים, כי כן כתוב: קדש לי כל בכור (שמות י״ג:ב׳), והם היו כהנים הנגשים אל י״י (שמות י״ט:כ״ב), והם עיקר כל העדה. ויקח קרח – אנשים, דרך קצרה, כמו: חמור לחם (שמואל א ט״ז:כ׳), ורבים ככה. (א-ב) ויאמר ר׳ יונה המדקדק ז״ל: כי פירושו לקח לקום על משה.

Ibn Ezra Bemidbar 21:1אבן עזרא במדבר כ״א:א׳

וישמע הכנעני מלך ערד – אמרו הקדמונים שהוא סיחון ונקרא הכנעני כי כל אמורי כנעני ורבים אמרו כי זאת הפרשה יהושע כתבה והראיה מלך ערד אחד ומצאו שבני יהודה קראו שם המקום חרמה ולא אמרו כלום כי אותו המקום יקרא בתחלה צפת וזה מלך ערד והאמת שני מקומות ורבים במקרא כמו הם ומלך ערד על פשוטו הוא מעבר לירדן מזרחה ונסמכה זאת הפרשה למות אהרן כי הכתוב ספר מה שאירע בהר ההר קודם נסעם משם והעד וישמע הכנעני מלך ערד ואחריו ויסעו מהר ההר ואם תבקש מה שמע הנה מפורש.

Ibn Ezra Devarim 31:1אבן עזרא דברים ל״א:א׳

went He went to each tribe, to inform them that he was going to die, so that they would not be frightened, and to hearten them with respect to Joshua (this is the reason for the passage which immediately follows: "… you will divide it among them" [: 7]). It is also my belief that this is when Moshe blessed the tribes, even though it is recorded later [cf. 33:1 ff.].

וילך משה – הלך אל כל שבט ושבט להודיעם שהוא מת, שלא יפחדו. וחזק לבם בדברי יהושע, על כן כתוב אחריו: ואתה תנחילנה אותם (דברים ל״א:ז׳). ולפי דעתי: כי אז ברך השבטים (דברים ל״ג), ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 28:10ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״ח:י׳

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – ואחר כך מפרש והולך כיצד הלך ומה אירע לו בדרך.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 31:33ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״א:ל״ג

ויבא לבן באוהל וגו׳ – כל האוהלים היו על הסדר זה אחר זה: אהל יעקב, ואחר כך אהל לאה שהיא הגדולה, ואחר כך אהל רחל, ואחר כך אהל בלהה, ואחר כך אהל זלפה. ולקח אותם ביחד, שלא היו שם התרפים, ואמר שלא מצאם שהרי לא היו שם. ובשביל שהיה לו להאריך באהל רחל ולפרש איך היה שלא מצאם שם, שהרי שם היו, הניחו לאחרונה. ולפי שלא תטעה לומר שאהל רחל היה אחרון, אמר לך: ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל – כלומר: אחר אהל לאה היה אהל רחל, אלא שהניחו הפסוק אחרון לפרש מה היה, איך כאן לא נמצאו, כי כאן היו. ולבן על הסדר חפש בהם, אלא שהניח הפסוק של רחל לפרש אחרון, כדפרישית.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 2:1ר׳ יוסף בכור שור שמות ב׳:א׳

וילך איש מבית לוי וגו׳ – לא עתה בשעת הגזירה, אלא קודם גזירה, כי קודם הגזירה נולדו להם אהרון ומרים. אלא לספר להם מה אירע להם בשעת הגזירה, התחיל לספר איש לוי שלקח בת לוי, אירע לו כך בשעת הגזירה.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 11:9ר׳ יוסף בכור שור שמות י״א:ט׳

ויאמר ה׳ אל משה לא ישמע אליכם פרעה – {עתה חוזר ומתחיל מה שאמר הקב״ה בתחילת המכות}, כלומר: בתחילה אמר הקב״ה למשה לא ישמע (שמות ז׳:ד׳), וכן היה שלא שמע אליהם עד מכה אחרונה. וגם מונה {ש}אהרן ומשה {עשו}, ושהקב״ה חיזק את לבו, למען ספר שמו.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 24:1ר׳ יוסף בכור שור שמות כ״ד:א׳

ואל משה אמר – קודם מתן תורה. עלה אל ה׳ – כמו שנאמר בוישמע יתרו: ויקרא ה׳ למשה אל ראש ההר, ויעל משה (שמות י״ט:כ׳).

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 24:12ר׳ יוסף בכור שור שמות כ״ד:י״ב

ויאמר ה׳ אל משה – זה היה אחר עשרת הדברות (בבלי יומא ד׳.).

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 20:8ר׳ יוסף בכור שור במדבר כ׳:ח׳

קח את המטה – להכות בסלע. לפי הנראה לי: זהו מעשה שבויהי בשלח דכתיב ביה: והכית בצור ויצאו (שמות י״ז:ו׳), אלא שלשם (שמות ט״ז-י״ז) מספר איך פירנס הקב״ה את ישראל במן ושליו ומים במדבר, ואחר כך כתב כל אחד במקומו. ותדע שאחד הוא זה המעשה ואותו, דהתם כתיב: ויקרא שם המקום מסה ומריבה (שמות י״ז:ז׳), ובזאת הברכה הוא אומר על זה המעשה שהקפיד הקב״ה על משה ואהרן: אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה (דברים ל״ג:ח׳), אלמא דמעשה אחד הוא. ואף בכאן כתיב: הם מי מריבת {קדש} מדבר צין (במדבר כ״ז:י״ד), והתם נמי כתיב: ויסעו {כל עדת בני ישראל} ממדבר סין (שמות י״ז:א׳). ומה שלא פירש כאן פירש שם, שאמר לו הקב״ה להכות בצור. וכן דרך פרשיות הרבה שסותם דבריו במקום אחד ומפרש במקום אחר, כגון פרשת מרגלים, דכתיב במשנה תורה שאמרו ישראל: נשלחה אנשים (דברים א׳:כ״ב), ובשלח לך (במדבר י״ג) לא פירש, וכן הרבה. ודברתם אל הסלע – אל פני הסלע תדברו אל ישראל, לעיניהם – דבר שיהא נראה ונגלה לעיניהם, שתאמרו שאני נותן להם מים. כמו שאמור במן: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות ט״ז:ד׳), וכמו שאמור בשליו: התקדשו למחר ואכלתם בשר (במדבר י״א:י״ח), כמו כן תאמרו: שאני נותן להם מים, שבזאת יתקדש שמי, וידעו כי מאתי יבאו להם מים.

Radak Bereshit 12:1רד״ק בראשית י״ב:א׳

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, in this instance the word ויאמר refers to something God had already said to Avram before he had even moved away from Ur Casdim, a move he made at the command of God. We know this from Genesis 15,7 where God reminds him that “I am the Lord Who has taken you out of Ur Casdim.” It is possible that God repeated this directive once more while Avram was in Charan. As to the meaning of the word lecha, i.e. “for your own good,” this does not have any special significance, being a commonly used figure of speech. One example would be Exodus 18,27 וילך לו where Yitro’s return to Midian is described in a similar way, and no one suggests that he did so “for his own good.” Another such example is found in Jeremiah 5,5 אלכה לי, “I am going,” where no one suggests that Jeremiah had ulterior motives in going to the wealthy people to speak to them in the belief that they knew the ways of the Lord. Still other examples of a similar construction are found in Numbers 22,34 אשובה לי or in Genesis 45,19 קחו לכם. מארצך, God had to add this as it is difficult for a person to leave a homeland in which he had dwelled for many years, all the more so if that land was at the same time the place where he had been born. This is why God added: וממולדתך, since it is doubly difficult to separate from one’s family also and to go to a country where one knows no one. This is the meaning of מבית אביך, “away from your father’s house.” אל הארץ אשר אראך, if God had told Avram that He would show him a land which was rich, fertile, good, etc., it would not have been as difficult to comply with such a directive. But the fact that God did not add these inducements made it more difficult for Avram to decide. The reason why God did not offer these inducements was to show us, the readers, how great was Avram’s love of God that he unquestioningly abided by what God had asked him to do. He was determined to carry out the wishes of his God.

ויאמר י״י אל אברם – ויאמר, פירושו וכבר אמר לו קודם צאתו מאור כשדים ועל פיו יצא כמו שאמר ״אני י״י אשר הוצאתיך מאור כשדים״ (בראשית ט״ו:ז׳). ואפשר שבא אליו הדבור פעם אחרת בחרן. ומה שאמר לך לך – כן הוא מנהג הלשון כמו, וילך לו (שמות י״ח) אלכה לי (ירמיהו ה׳) אשובה לי (במדבר כ״ב:ל״ד) קחו לכם (מ״ה י״ט) והדומים להם. מארצך – כי קשה לאדם לצאת מארצו אשר גר שם ימים רבים כל שכן אם נולד שם, זהו שאמר וממולדתך – כל שכן שיניח בית אביו ומשפחתו וילך לו אל ארץ לא ידע תמול שלשום זהו שאמר מבית אביך. אל הארץ אשר אראך – ואלו אמר לו אל ארץ כארצך טובה או טובה ממנה לא היה כל כך קשה, אבל אמר אל הארץ אשר אראך ולא ידע הטובה היא אם רעה, וכל זה אמר לו האל להודיע חבתו של אברהם אבינו שכל אלה הדברים קשים לאדם והכל קבל מאהבה לעשות רצון האל.

Radak Bereshit 28:10רד״ק בראשית כ״ח:י׳

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, it is the custom of Scriptures to first tell us the beginning and the end of something before elaborating on what occurred in the interval. Other examples of this literary style of the Scriptures are found in Genesis 24,10 ויקם וילך אל ארם נהרים, something that did not all occur on the same day. Similarly, we find the phrase צמח בלי יעשה קמח, “it grew without developing into flour,” without mentioning all the intermediary stages before relating the outcome. (Hoseah 8,7) The reason we have such formulations is because the author hastens to get to the point of the story.

ויצא יעקב וגו׳ וילך חרנה – כן הוא מנהג הכתוב לקחת תחלת הדברים וסופם ומניח אמצעיתם וכן ויקם וילך אל ארם נהרים (בראשית כ״ד:י׳) ולא הלך ביום אחד, וכן צמח בלי יעשה קמח (הושע ח׳:ז׳) והניח הפעולות האמצעות כי הולך הכתוב בספור אל הכונה.

Radak Bereshit 31:33רד״ק בראשית ל״א:ל״ג

ויבא לבן באהל יעקב, ובאהל לאה, ובאהל שתי האמהות, the two maidservants shared one tent between them, hence their tents are referred to in the singular. It is also possible that the Torah condenses, meaning that Lavan entered each of their tents separately. After that he went back once more to the tent of Leah. ויצא מאהל לאה, this also makes sense, as we may assume that Yaakov’s tent was in between the tents of Leah and Rachel Personally, I think it is most likely that the Torah wanted to limit the narrative to as few words as possible. It did so in order to build to the climax of Lavan entering the tent of Rachel, who, as the reader knows already, harboured the Teraphim. Actually, Lavan started his search in the tent of Yaakov, followed by his search in the tent of Leah, followed by his search of the tent of Rachel. He turned to the tent of the servant maids last. By the time he arrived at Rachel’s tent, Rachel had already had the opportunity to hide the Teraphim under the saddle of the camel she was sitting on.

ויצא מאהל לאה – וכאשר יצא מאהל לאה נכנס באהל רחל ולפי שנתעכב שם ורבו הדברים בינו לבינה כתבו באחרונה. ובב״ר ויבא לבן באהל יעקב – זהו אהל רחל, ויבא באהל רחל – שני פעמים נכנס באהל רחל, הכיר בה שהיתה משמשנית.

Radak Shofetim 17:3רד״ק שופטים י״ז:ג׳

והשיב הכסף לאמו ואמרה לו אמו אחר שהשבת אותו לי הנה הקדשתי הכסף מידי לך שתעשה ממנו פסל ומסכה ועתה אשיבנו לך שתעשה ממנו הפסל ולא רצה מיכה להשתדל בו לעשות הפסל ומסכה והשיבו פעם אחרת לאמו.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 28:10ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״ח:י׳

ויצא יעקב – הזכיר תחילת הנסיעה וסופה שהיתה מבאר שבע ועד חרן ושוב הוא חוזר אחר כלל זה ופורט מה אירע לו בהמשך הנסיעה.

Chizkuni Shemot 12:1חזקוני שמות י״ב:א׳

ויאמר ה' אל משה ואהרו, this paragraph had been revealed to Moses prior to the instructions about the plague of the killing of the firstborn, as it must have been revealed before the tenth of the month, seeing that it contains instructions applicable from the 10th of the month onwards. The killing of the firstborn occurred during the night from the fourteenth to the fifteenth of that month. Seeing that we have a principle that the Torah is not bound to be written in chronological order of events described, this does not present a problem. Whenever the author of the Torah did not want to interrupt a certain subject under discussion, one way of achieving this was to ignore chronology. Another reason for this here is that the laws applicable to the month of Nissan should appear consecutively without interruption or digression. בארץ מצרים, "in the land of Egypt." Seeing that this chapter contains a number of commandments, it was necessary to write where these commandments were issued. Whenever no mention is made of where a commandment was issued, we can assume that it was first issued at Mount Sinai. [Though not necessarily communicated to the people at the time it was issued. Ed.] לאמר, "go and tell them immediately."

ויאמר י״י אל משה ואל אהרן – פרשה זו נאמרה קודם אותה של מעלה של מכת בכורים שהרי פרשה זו קודם עשו, מראש חודש. ואת של מכת בכורים בערב פסח. אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה שלא רצה להפסיק בין סדר התראת כל המכות וגם רצה לפרש על הסדר כל המצות התלויות בחדש ניסן. בארץ מצרים – לפי שפרשה של מצות היא זו, הוצרך לפרש היכן נאמרה, כמו שמצינו בשאר מצות מהן בסיני מהן באהל מועד ומהן בערבות מואב. לאמר צא ואמור להם מיד.

Chizkuni Shemot 20:14חזקוני שמות כ׳:י״ד

וכל העם, "And all the people;" from here on as far as verse 23, לא תגלה ערותך עליו, "you must not reveal your nakedness while on it (the altar)," the sequence of the way in which the Torah has been written is unusual, as the words: ולשומרי מצותיו, "and to those who observe His Commandments," should have appeared at the end of verse 6. The reason why they do not appear at that point is in order not to interrupt the sequence of the Ten Commandments. רואים את הקולות, "were seeing a visual image of the thunder." The plain meaning of the verse is that even phenomena normally not subject to being seen, had become visible during the revelation. [In our time: "sound waves had become visible to the naked eye." Ed.] Kohelet 7,27 already used the verb ראה "to see," when he said: "see this is what I have found;" he referred to something that no one else before him had been able to find, (with his eyes). Or, compare Exodus 32,1 וירא העם כי בושש משה, "the people saw that Moses was tarrying."

וכל העם – מכאן עד לא תגלה ערותך עליו דינו להיות נכתב אחר ולשומרי מצותי, אלא שלא רצה להפסיק בין הדברות. ראים את הקולת – לפי פשוטו אפילו בדבר שאינו נראה אבל ידוע שכן הוא נופל לומר בו לשון ראיה, כמו ראה זה מצאתי אמרה קהלת, וירא העם כי בשש משה.

Ramban Bereshit 11:32רמב״ן בראשית י״א:ל״ב

וימת תרח בחרן – כשיצא אברם נשארו משנות תרח הרבה, ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברהם, שלא יהיה הדבר מפורסם לכל, ויאמרו: לא קיים אברהם כבוד אב ואם, שהניחו זקן והלך לו. לפיכך קראו מת. ועוד, שאף בחייהם קרויין מתים. לשון רבינו שלמה. ובראשית רבה (בראשית רבה ל״ט:ז׳) הוא. ואני תמה על דבריהם, שזה מנהג כל הכתוב לספר חיי האב והולידו הבן ומיתתו, ואחר כך מתחיל בענין הבן. בכל הדורות כך נהגו הכתובים. והנה נח עצמו בימיו של אברהם עודינו חי, ושם בנו כל ימי אברהם הוא חי. (ואולי) [ויתכן שבאו למדרש הזה מפני ששינה הכתוב בתרח סדר הפרשה כולה. כי בשם ותולדותיו כולם לא הזכיר הכתוב מיתה, ולא חזר וכלל השנים, ובכאן חזר ותפש הסדר הראשון שבבעלי השנים הרבים מאדם ועד נח, וכלל: ויהיו כל ימי תרח וימת, והוסיף עוד להזכיר עוד מקום המיתה שהיה בחרן, המקום שהזכיר לאברהם. ולכך דרשו שכל זה כדי שיראה מבלי עיון שהיה אברם שם עמו. ועוד] מפני שכבר התחיל בענין אברהם, וסיפר שיצא עם אביו מאור כשדים ללכת ארצה כנען, יקשה בעיניהם כשלא סדר חייו ומיתתו על הסדר, ויכתוב אותה בזמנה. ואשר אמרו עוד (בראשית רבה ל״ט:ז׳): בתחלה אתה דורש שהרשעים בחייהם קרויין מתים, גם כן תמה הוא בעיני, שכבר דרשו (בראשית רבה ל״ד:ד׳) מפסוק: ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (בראשית ט״ו:ט״ו) – בשרו שיש לאביו חלק לעולם הבא. ואולי כונתם שעשה תשובה בשעת מיתה, אבל ימיו היו כולם ברשע, והיה קרוי מת, ולשון רבינו שלמה: לימדך שעשה תרח תשובה. או שמא יש לו חלק לעולם הבא שאמרו חכמים בזכות בנו, והיא הבשורה שהוא לא היה יודע עד שנתבשר בכך בעת שאמר לו: ואתה תבא אל אבותיך בשלום. [וכן מצאתי במדרש (לקח טוב ויקרא ד׳:ב׳): כל העצים כשרים חוץ משל זית ושל גפן, שהשמן והיין קרבין לגבי מזבח, הצילו הפירות האילנות. וכן מצינו באברהם שהציל את תרח, שנאמר: ואתה תבוא אל אבותיך בשלום.]

Ramban Bereshit 31:33רמב״ן בראשית ל״א:ל״ג

באהל יעקב ובאהל לאה – כתב רש״י: באהל יעקב – הוא אהל רחל שהיה תדיר אצלה, וכן הוא אומר: בני רחל אשת יעקב (בראשית מ״ו:י״ט), ובכלן לא נאמר אשת יעקב. ויבא באהל רחל – כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל קודם שיחפש באהל האמהות, וכל כך למה, שהיה מכיר בה שהיא ממשמשנית. ועל דרך הפשט איננו נכון שיקראנו בפסוק אחד בשני שמות. ורבי אברהם אמר שבא באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות, כי אהל אחד לשתיהן, ואחר כך שב שנית אל אהל לאה, ואחרי כן אל אהל רחל. וגם זה איננו נכון. ועוד כתב: והקרוב אלי שהכתוב אחז דרך קצרה ואיחר להזכיר אהל רחל, להזכיר בכלן: ולא מצא, כי לא היו שם, וחזר ופירש כי בעת צאתו מאהל לאה בא באהל רחל אשר שם התרפים, והוא הנכון. אבל כי אהלים היו לכולם, כי היה זה מצניעות הצדיק כי לכל אחת מארבע הנשים היה אהל מיוחד בעבור שלא תדע האחרת בבאו אל רעותה. גם אסור הוא בדין תורה, כמו שהזכירו חכמים במסכת נדה (בבלי נידה י״ז). וליעקב אהל מיוחד ושם תאכלנה על שולחנו עם בניו ועם בני ביתו. וטעם אשת יעקב שהזכיר ברחל (בראשית מ״ו:י״ט) על דעתי כפשוטו, בעבור שהיא מוזכרת בין הפילגשים בפרשה ההיא, ולכן לא אמר כן בסדר וישלח יעקב (בראשית ל״ה:כ״ד) שימנה לאה ורחל ואחרי כן השפחות.

Ramban Vayikra 8:2רמב״ן ויקרא ח׳:ב׳

קח את אהרן – פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן שאין מוקדם ומאוחר בתורה. לשון רש״י. ולמה נהפוך דברי אלהים חיים, ועוד כי צוה בפרשת ביום החדש הראשון (שמות מ׳:ב׳) בכל הקמת המשכן ובלבישת אהרן ובניו ובמשיחת כולם, וספר שם מעשה משה בענין ההקמה ולא הזכיר באהרן ובניו דבר עד המקום הזה, ואיך הפריש ענין אחד בשתי פרשיות ואיחר המוקדם. אבל הנכון שנאמר כי נצטוה בהקמת המשכן בכ״ג באדר, והקים אותו, וכאשר עמד המשכן על מעמדו, מיד קרא לו הש״י שהוא יושב הכרובים וצוה אותו על מעשה הקרבנות כל הפרשיות האלה שמתחילת ויקרא עד כאן, כי רצה ללמדו מעשה כל הקרבנות ומשפטיהם קודם שיקריב מהם כלל, כי יש בקרבנות המלואים חטאת ועולה ושלמים, ולא יודעו כל דיניהם רק מן הפרשיות האלה שהקדים לו. ואחר כן, אמר לו: קח את אהרן ואת בניו אתו – לזרז אותו בשעת מעשה במה שאמר לו מתחלה: וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי וגו׳ (שמות כ״ט:א׳). והוסיף לו בכאן : ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד (ויקרא ח׳:ג׳) – שיעשה במעמד כלם, שידעו שהש״י בחר באהרן ובזרעו. ועל דרך הישר: נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב״ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת וצוה לישראל עליה, כמו שפירשתי בפרשת ויקהל (רמב״ן שמות ל״ה:א׳). ואחרי שהשלימו המלאכה נאמר לו פרשת ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד (שמות מ׳:ב׳), ושם נאמר לו: והקרבת את אהרן ואת בניו וגו׳ (שמות מ׳:י״ב), והנה ידע שגם אהרן ובניו במעלתם ובחיבתם לפני המקום. ועכשיו חזר וזרזו ביום ראשון של מלואים ובשעת מעשה. והנה כל הפרשיות כסדרן, אלא שהקדים: ויכס הענן את אהל מועד (שמות מ׳:ל״ד) שהוא ביום שמיני למלואים כדעת רבותינו (ספרא ויקרא ט׳:א׳), לסדר כל ענין הקמת המשכן כי כן דרך הכתובים בכל מקום להשלים ענין אשר התחיל בו.

Ramban Bemidbar 9:1רמב״ן במדבר ט׳:א׳

(א-ב) בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון – מכאן אמרו חכמים (ספרי במדבר ט׳:א׳): אין מוקדם ומאוחר בתורה. וטעם האיחור הזה היה כי כאשר בא הספר הזה הרביעי להזכיר המצות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם, רצה להשלים ענין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר, והזכיר תחלה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשאו לכל עבודת האהל, והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו אותו בהן כל עת היותם במדבר, והשלים קרבנותם בחנכת המזבח שהיו מאחד בניסן או (שקודם) שאחר לכן, ואחר כך שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצות הפסח. ועל דעת רבותינו לא נהגה במדבר אלא בשנה זו בלבד לפי שלא מלו במדבר, והיתה מילת זכרים ועבדים מעכבת בהם. ויתכן שהוצרך למצוה זו בעבור שלא נצטוו מתחילה בעשיית פסח דורות אלא בארץ, דכתיב: והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן י״י לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת (שמות י״ב:כ״ה). ועוד נאמר שם: והיה כי יביאך י״י אל ארץ הכנעני וגו׳ ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה (שמות י״ג:ה׳), ועכשיו רצה הקדוש ברוך הוא וצוה שיעשו אותו, כדי שתהיה זכר גאולתם והנסים שנעשו להם ולאבותיהם נעתק להם מן האבות הרואים לבניהם, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והנה אמר תחילה: והיה כי תבאו אל הארץ (שמות י״ב:כ״ה) – לומר שאין מצוה זו נוהגת בחוצה לארץ לדורות, ועכשיו צוה שינהגו בה במדבר. ועל דעת רבותינו לא עשו אותה אלא בשנה זו בלבד, שלא היו יכולין לעשותה לפי שנולדו להם בנים ועבדים ולא יכלו לימול אותם, מן הטעם שהזכירו, שהיה להם לסכנה, כמו שמפורש ביבמות (בבלי יבמות ע״א). אבל בספרי (ספרי במדבר ט׳:א׳) אמרו: ויעשו את הפסח בראשון וגו׳ – בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא עשו אלא פסח זה בלבד. וכן הוא אומר: הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה (עמוס ה׳:כ״ה) – דרשו כן מן הכתוב הזה שאמר: ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני (במדבר ט׳:ה׳), כי המקרא מיותר, ודי במה שיאמר: ויעשו את הפסח ככל אשר צוה י״י את משה, אבל הזכיר היום והמדבר לרמוז שלא עשו אותו במדבר רק ביום הזה, והוא גנותן. ויתכן שהגנות הזה הוא קלקלתם בענין המרגלים, שממנה נתנדו ולא נשבה להם הרוח הצפונית, ולא מלו, ולפיכך נאסרו בכל הקדשים והיו נזופים. או שתהיה הברייתא הזו כדברי האומר (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ב:מ״ח): אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו, והיו רשאין לעשותו ונתעצלו ולא עשו אותו, והוא גנות גדול. אבל הראשון הוא יותר נכון בעיני, כי היה משה מכריחם לעשותו, ולא היה מניחם בחיוב כרת. אבל חג המצות שבעה, והשבתת חמץ, לא הוצרך לומר שנהגו בו, שהן חובת הגוף הנוהגת בכל מקום. וכבר נאמר בהם: לדורותיכם חוקת עולם (שמות י״ב:י״ז).

Ramban Bemidbar 21:1רמב״ן במדבר כ״א:א׳

וישמע הכנעני – מצינו בכיבושי יהושע: מלך ערד אחד (יהושע י״ב:י״ד), ועוד כתיב במסעות: והוא יושב בנגב בארץ כנען (במדבר ל״ג:מ׳), והכתוב לא יקרא ארץ כנען סתם מעבר לירדן מזרחה, כמו שאמר: ארץ כנען לגבולותיה (במדבר ל״ד:ב׳), ועוד כי היה ראוי שיחלוק משה את ארצו של מלך ערד לאחד משבטי ישראל, והכתוב יספר בכל מקום כי ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי נתן משה לשני המטות וחצי המטה, ותשעת המטות וחצי המטה לקחו נחלתם אחרי עברם את הירדן בארץ כנען. ואולי נאמר כי החרימו ישראל את ארצם ולא ישבו בה כלל. ואינו נכון. וכן רש״י מפרש: והחרמתי את עריהם (במדבר כ״א:ב׳) – שהקדיש שללם לגבוה. והנכון בעיני: כי זה מלך ערד הוא יושב בנגב מעבר לירדן ימה בארץ כנען על יד הירדן בגבול בני יהודה סמוך לחברון, שהיא בנגב, ושמע מרחוק בבוא בני ישראל, ובא דרך האתרים אל ערבות מואב להלחם עמהם שם. וזה טעם: וישמע, ולכך ספר הכתוב: והוא יושב בנגב בארץ כנען (במדבר ל״ג:מ׳), כי בא מארץ אחרת אל מקום ישראל. ונדרו ישראל נדר לי״י שאם יתן אותו בידם, שיחרימו כל אשר להם לי״י, וספר הכתוב כי שמע השם תפלתם ונדרו נדר לי״י ושלמו אותו, כי הרגו אותם עתה בימי משה, כמו שצוה: כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת (ויקרא כ״ז:כ״ט) ונתנו כל שללם לאוצר בית י״י. והשלים עוד בכאן לספר כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע, לקיים את נדרם אשר נדרו, ויקראו שם הערים חרמה, והוא מה שנאמר בספר שופטים: ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד (שופטים א׳:ט״ז), ושם כתוב: וילך יהודה את שמעון אחיו ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא את שם העיר חרמה (שופטים א׳:י״ז). ושם נשלם הנדר הזה, אבל השלים הכתוב להזכיר הענין בכאן. וזה כענין הפרשה שאמרה ברדת המן: ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען (שמות ט״ז:ל״ד-ל״ה), והוא לאחר מיתתו של משה עד ממחרת הפסח (יהושע ה׳:י״ב). וכן: אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו׳ (במדבר ל״ד:י״ז) – נבואה שיהיו חיים וקיימים, כי לא יתכן שיהיה השם מיחד להם אנשים על הספק, אבל היה ראוי שיצוה ליהושע בעת החלוקה. גם נכון הוא לומר שהחרימו ישראל עתה בימי משה את המלך הזה ואת עמו לפי חרב, וקראו שם מקום המלחמה חרמה, ואחרי עברם את הירדן המית יהושע גם את מלך ערד אשר מלך אחרי כן עם מלכי כנען אשר מלכו בימים ההם, ובני יהודה בבאם בעריהם החרימו אותם גם כן, וקראו שם הערים חרמה כי השלימו את נדרם אשר נדרו אבותם: והחרמתי את עריהם (במדבר כ״א:ב׳). ולכך אמר כאן: ויקרא שם המקום חרמה (במדבר כ״א:ג׳), ושם כתוב: ויקרא את שם העיר חרמה (שופטים א׳:י״ז), שם כל עיר שהיתה ממלך ערד כי השלימו נדרם והיה שללם מחרמי גבוה. והנה כל הנזכר כאן היה בבת אחת זולתי שהזכיר: ואת עריהם (במדבר כ״א:ג׳), שהיה לעתיד בבואם בעריהם. ולכך אמר: והחרמתי את עריהם (במדבר כ״א:ב׳), ולא אמר: אתהם ואת עריהם, כי הזכיר הנדר העתיד, כי הם במלחמה ימותו ושם יתמו. ולשון הכתוב נאות למה שפירשנו, שהיה ראוי לומר: ויתן את הכנעני בידם ויחרימו אתהם ואת עריהם ויקראו שם המקום חרמה, אבל חסר הכנויין לרמוז שנתן הכנעני ביד מי שנתנו מישראל מהם עתה ומהם לעתיד, כי השם שמע את תפלתם והם קיימו את נדרם.

R. Bachya Shemot 25:6ר׳ בחיי שמות כ״ה:ו׳

שמן למאור, "Oil for illumination;" fine olive oil for lighting the eternal flame." בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים, "spices for the oil of anointment and the aromatic incense." The meaning of the words is that in order for the incense to be offered up they were to bring gifts consisting of a variety of spices. There is a difference between spices, בשמים, and סמים, an inedible kind of fragrance. בשמים are a kind of food which are distinguished by their rich fragrance. סמים are medicinal herbs which are quite unsuitable as food or as additives to food. Frankincense is one of such ingredients known as סמים. The reason that gold is mentioned as the very first material that was to be contributed was to indicate that at the time the materials for the Tabernacle were collected, the sin of the golden calf had already been forgiven. This is why it was appropriate that the very material which had served as the instrument to commit such a grievous sin should now be donated freely to demonstrate the about-face of the Jewish people who were now ready to donate their most precious material to serve the Lord (Tanchuma Terumah 8). This is also the reason that when the Torah legislates which animals make fit sacrifices, the calf heads the list. compare Leviticus 22,27. God wanted to emphasize that the sin of the golden calf had been forgiven. This entire commandment to contribute materials for the construction of the Tabernacle was commanded on the day following Yom Kippur, the day when the sin of the golden calf had been forgiven, finally (compare Rashi). Even though that sin had been committed prior to the building of the Tabernacle, seeing it had been committed in the month of Tammuz and the building of the Tabernacle had been commanded only after the Day of Atonement, so that the Torah quite clearly does not report things in chronological sequence here, the Torah, whose paths are all designed to promote peace and harmony decided to write things in this order. God is normally at pains to provide (make available) the cure before the onset of the disease (Megillah 13). It was important to God to show that before we read about the sin of the golden calf that the means to make the people's repentance effective had been outlined already. We have a verse in Hoseah 7,1 which spells out this concept that God prepares the cure before He inflicts the disease, i.e. "When I would heal Israel the guilt of Ephrayim reveals itself." In order to show that the sin had been completely forgiven, the Torah commences the list of contributions to be donated for building the Tabernacle with gold. This means that the very means which had caused their disgrace would now become the means by which God would express His goodwill. A Biblical verse expressing the same sentiment is found in Hoseah 7,3, ברעתם ישמחו מלך, "with their very malice they make a king merry." A Midrashic approach (based on Tanchuma Terumah 8): The words "gold, silver, copper," refer to three different host-countries in which the Jews have been exiles. "Gold" refers to the kingdom of Babylon. We know that Nevuchadnezzar said (Daniel 2,38) "You O God are the head of gold." The word "silver" is an allusion to the exile under the Medes, for it is written of Haman that he was offering ten thousand talents of silver in order to obtain permission to kill all the Jews (Megillat Esther 3,9). Copper is an allusion to the exile under the Greeks which was the most abominable of the three kingdoms mentioned. The words אלים מאדמים "red-dyed ram skins," are an allusion to the Roman Empire. Esau, the progenitor of the Romans, was described as red-skinned already at his birth (compare Genesis 28,25) ויצא הראשון אדמוני. The allusion to the exile under the descendants of Esau is followed immediately by the words ושמן למאור, "and anointing oil," i.e. a reference to the מלך המשיח King Messiah of whom it is written in Psalms 132,17 שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי, "There I will make a horn sprout for David, I have prepared a lamp for My anointed one." The words בשמים לשמן המשחה are an allusion to the fact that in the future the High Priest will once more be anointed with this oil; the words לקטורת הסמים are a promise that the Jewish people will once again enjoy being in God's good graces. This has been promised by Ezekiel 20,41 בריח ניחוח ארצה אתכם, "by means of sweet smelling fragrances I will display My goodwill for you." The words אבני שוהם refer to אבני כדכד of which Isaiah 54,12 said: ושמתי כדכד שמשותיך,"I will make your battlements of rubies." The words ועשו לי מקדש refer to the Holy Temple which may soon be rebuilt in our days. The words ושכנתי בתוכם are an assurance that when that time comes God will dwell in our midst forever.

שמן למאור – שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים – באורו ולקטרת יביאו הסמים לפי שהבשמים הם המאכלים הנקראים מסעדים שהם מבוסמים בריח הטוב, והסמים הם התרופות שאינם למאכל כמו לבונה או חלבנה וכיוצא בהם. ומה שהזכיר בכאן זהב בראש התרומה לרמוז שכבר נמחל להם עון העגל שהיה של זהב, ומפני זה הזכירו הכתוב בראש לכל שאר התרומה. וכן דרשו רז״ל במה שהזכיר הכתוב (ויקרא כ״ב) שור או כשב או עז כי יולד שהזכיר שור בתחלת הפרשה כי זה לבאר שכבר נמחל להם העון ההוא. ומפני זה נצטוה משה בכאן בתרומת המשכן ומצוה זו היתה למחרת של יום הכפורים ואע״פ שהעון ההוא קודם למעשה המשכן שהרי העון היה בתמוז ומעשה המשכן היה לאחר יום הכפורים בסמוך מכל מקום התורה שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום רצתה להקדים ענין מעשה המשכן שהוא הכפרה קודם שיזכיר העון ההוא כי כן מדתו של הקב״ה שמקדים רפואה למכה, וכענין שדרשו רז״ל הקב״ה בורא רפואה לישראל תחלה ואח״כ מכה אותם שנאמר (הושע ז׳) כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים. וכדי לרמוז שכבר נמחל להם לגמרי על כן הזכיר מלת זהב תחלת התרומה ללמדך כי במה שחטאו נתרצו וכן הוא אומר (שם) ברעתם ישמחו מלך.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 38:1רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ל״ח:א׳

ראוי שתדע שזאת הפרשה לא היתה אחר מכירת יוסף, אבל היו קצת דברי זה הסיפור בעת מכירת יוסף, ולזה אמר (לח, א) שזה היה ׳בעת ההיא׳. וזה, שאי אפשר שיִּשְׁלַם זה העניין כולו אחר מכירת יוסף, כמו שביאר החכם ר׳ אברהם בן עזרא ז״ל. ולא יקשה בעיניך איך היה יהודה נפרד מאחיו קודם מכירת יוסף, והנה היה שם עם אחיו במכירתו; כי הוא היה הולך ושב. והנה היה לו לבדו צאן מלבד צאן אביו; והנה זה הצאן אולי היה משלל שכם. והנה הפסיק בזה הסיפור מה שהחל לספרו מיוסף, להודיע ההבדל שהיה בין יוסף ליהודה בענין גילוי העריות.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 11:1רלב״ג שמות ביאור המילות י״א:א׳

ויאמר ה׳ אל משה – וכבר אמר ה׳ אל משה. וזה, כי זאת הנבואה לא באתהו לפני פרעה. והנה הוא מבואר שהוא אמר לפרעה ענין זאת המכה קודם שיצא מלפניו, כי בסוף סיפורו ענין זאת המכה אמר: ׳ויצא מעם פרעה בחרי אף׳ (ח). כלה – בשלמות, שלא ישאל מכם שתעזבו דבר.

Ralbag Bemidbar 32:39רלב״ג במדבר ל״ב:ל״ט

(לט-מב) וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדֻהָ – רוצה לומר שלכדו קצת הר הגלעד. ויִדמה שזה היה בעת מלחמת עוג, כי כבר כתוב שם: ׳ויירשו את ארצו׳ (כא, לה). וכן היה אז כבישת יאיר את חוותיהם, וכבישת נובח קנת ובנותיה; ולזה הסכים משה מפי הגבורה שתהיינה אלו לאשר כבשום בחלק נחלתם. והנה זכר זה הכתוב במכיר בן מנשה, וקיצר מפני זה ביאיר ונובח, כי סמך על ביאור מה שנזכר מזה למכיר בן מנשה; ולולא היות אלו לנחלה ללוכדיהם לא קרא יאיר אלו המקומות ׳חוות יאיר׳, ולא קרא נובח המקום ׳נובח׳ בשמו. והוא אפשר גם כן שאחר שהגיעה נחלתם להם בהר הגלעד, מעבר לירדן מזרחה, כבשו אלו המקומות סביב נחלתם, והיו לכובשים מה שכבשו סביב נחלתם, כמו שמצאנו בספר יהושע, שאמר יהושע לבני יוסף: ׳אם עם רב אתה, עלה לך היערה ובֵרֵאתָ לך שם בארץ הפרִזי והרפאים, כי אץ לך הר אפרים׳ (יהושע יז, טו), למדנו מזה שמה שיכבשו סביב נחלתם הוא שלהם, וכל שכן בזה המקום, שכבר הגיע בכללות מה שמעבר הירדן מזרחה לשני השבטים וחצי השבט. והנה בכאן נשלם מה שצריך לבאר בזאת הפרשה.

Ralbag Shofetim 17:1רלב״ג שופטים י״ז:א׳

עוד ספר שכבר היה איש מהר אפרים ושמו מיכיהו והנה אחשוב שכבר היה זה בימים הקדומים שלא היה שם שופט והיה זה בימי השעבוד אם קודם עתניאל בן קנז אם קודם אהוד אם קודם אחד מהבאים אחריהם והביאני לזה שאי איפשר לומר שהיה זה הענין בין שנות שמשון ובין שנות עלי לפי מה שהתבאר מדברינו הקודמים וכבר נבאר במה שאחר זה שראוי שיהיה כל זה הספור במה שבין מיתת יהושע ובין עתניאל בן קנז ואחשוב שנסמך זה הספור לשמשון שהיה משבט דן לספר מה שאירע על החטא לשבט דן על דבר פסל מיכה שהתמיד זמן ארוך מאד וכבר אמרו קצת המפרשים שהיה זה בשביל הסכמה מספר אלף ומאה כסף שבא בסיפור שמשון ודלילה ומספר אלף ומאה כסף שבא בסיפור מיכה ונוכל לומר לפי זה המאמר עוד שכבר היתה הסכמה אחרת בענין אלו הכספים והיא שמכל אחד מהם נמשך רע לדן כי כסף דלילה היה סבה אל שנפל שמשון ביד פלשתים ונקרו עיניו ונמשך לו המות בסבתו וכסף מיכה היה סבה שטעו בני דן בפסל ההוא זמן ארוך.

Ralbag Shofetim 17:3רלב״ג שופטים י״ז:ג׳

והשיב הכסף לאמו ואמרה לו אמו הקדש הקדשתי הכסף לי מידי לבני לעשות פסל ומסכה אשר היו צורות שיטעו בהן האנשים אז ויחשבו שיהיה בהם כח להגיד העתידות מצד עוררם כח הדמיוני וידמה שלזאת הסבה עשאו תחלה לא לשם ע״ג ויורה על זה מה שאמרה הקדשתי הכסף לי״י, והנה השיבה לו אמו הכסף והוא השיב אותו שנית לאמו ועשתה ממנו פסל ומסכה והיה בבית מיכיהו כדי שיגיד לו העתידות לפי מחשבתם.

Abarbanel Bemidbar 9אברבנאל במדבר ט׳

(א) וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני בשנה השנית עד וביום הקים את המשכן. אם היו פרשיות של תורה כתובות בסדר זמניהם היה ראוי שתהיה כתובה זאת הפרשה קודם מנין העם ועניני הלוים כיון שהיא היתה בי״ד לחדש הראשון בערב פסח כאשר שאלו הטמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה׳ במועדו ומנין העם וענין הלוים היו בחדש השני ומכאן ארז״ל אין מוקדם ומאוחר בתורה. והרמב״ן נתן טעם בזה האיחור כי כאשר בא ספר הד׳ הזה להזכיר המצוות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם רצה להשלים מנין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר והזכיר תחלה הדגלים ומקום האוהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשא. והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו בהם כל ימי היותם במדבר והשלים קרבנותם בחנוכת המזבח והוא מא׳ מניסן ואחר כך שב להזכיר האזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצוות הפסח וכמו שכתב בפירושו ואין דבריו אלה נכונים בעיני. אבל אמתת הענין הוא שרצתה התורה לכפר מה שנעשה בהיותם בהר סיני בספרים הקודמים ובספר הד׳ בא לספר מה שנעשה אחר כך בשנה השנית בחדש השני משם והלאה ולכך זכר ראשונה מנין העם שהיה בחדש השני מהשנה השנית. ואחרי ענין הלוים ולקיחתם תחת הבכורות שהיה גם כן באותו חדש שני אחר מנין העם וענין הדגלים ומשמרות הלוים ומשאם שכל זה נתקן וסודר בחדש השני ההוא ואחר כך חנוכת המזבח מהנשיאים שהיה גם כן אחרי מנין העם כמו שביארתי במקומו. והמשיך לזה מדרגת משה רבינו במקום נבואתו ומדרגת אהרן גם כן בחכמתו ובמקומו המיוחד אליו ולזרעו וטהרת הלוים וחנוכם ומקום עבודתם. וזכר אחר כל זה ענין אחר שנעשה באותו חדש השני מהשנה השנית והוא שעשו ישראל את הפסח במועדו שהיה בחדש ניסן ושהיו אנשים שהיו טמאים לנפש אדם וצוה ית׳ שיעשו פסח שני בחדש השני. הנה א״כ נכתב כאן הספור הזה להודיע שבחדש שני ההוא צוה יתברך לעשות פסח שני לטעמים ההם ולא היה אם כן בזה דבר מוקדם ומאוחר אשר לא כסדר כי עם היות טומאתם אשר סבבה הדבר הזה בחדש הראשון הנה מצות הפסח השני שנתחדשה עתה היה שיעשוהו בחדש השני ולא בא אם כי הכתוב הזה להודיענו שצוה השם שיעשו הפסח במועדו אבל היה זה הקדמת ידיעה שלפי שצוה יתברך בזמן החג שיעשו את הפסח וקרה שהיו שם אנשים טמאים לנפש אדם בא עליו הדבור שיעשו את הפסח בחדש השני וזהו החדוש שנתחדש בחדש השני ההוא אשר בעבורו נכתב אותו ספור במקום הזה.

Abarbanel Bemidbar 21:1אברבנאל במדבר כ״א:א׳

האמנם אמרו וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה. נתחבטו המפרשי' בענינו מפני ספק השאלה השלישית אשר זכרתי. והראב"ע כתב שהפסוק הזה כתבו יהושע בתורה וגם זה איננו שוה להתרת הספק ההוא כי הנה אחרי מות יהושע היה הענין ההוא כמו שנזכר בספר שופטים ולכן כתב הרמב"ן במקום הזה וז"ל אבל השלים הכתוב להזכיר כאן הענין והוא כענין הפרשה שנאמרה ברדת המן ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען והוא לאחר מיתתו של משה ממחרת הפסח וכו' כי הרב כסתה כלימה פניו לכתוב שיהושע כתב זה. והניח הדבר בסתם שהכתוב השלימו אבל לא זכר מי היה הכותב כיון שלא היה משה עליו השלום, והדעת הזה בכללו לקחהו הראב"ע מדברי הקראי' שבפירושי התורה אשר להם נמנו וגמרו שלא כתב זה משה והרמב"ן נטה אחרי הראב"ע והתימה משלמות תורתו וקדושתו שיצא מפיו שיש בתורה דבר שלא כתב משה. והם אם כן בכלל כי דבר ה' בזה. ואני כבר ביארתי בפי' ובני ישראל אכלו את המן שמשה כתב את התורה כאשר צוהו השם מלה במלה ולכן אינו מהבטל שהוא ע"ה יכתוב בה דברים עתידים להיות אחרי מותו כמו אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ כי משה רבינו ע"ה כתב הכל מידו הכל מפי הגבורה כמו שהיו הדברים עתידין להיות ולכך כתב כמה זמן אכלו ישראל את המן כאשר הודיעו האלהים. וכן נאמר גם כן שכתב כאן איך נתקיי' נדר ישראל עם הכנעני ובעריה' שהיה אחרי מותו כמו שהוא כתב בידו ויעל משה וימת משה ושאר הדברים העתידים בפרש' כי תוליד בנים ודומיהם כי להיותו כותב הדברים העתידים במאמר השם היו כלם כמו הווים ועומדים לפניו. ואפשר לומר עוד כי כל מה שזכר הכתוב בכאן היו בימי משה והוא שהכנעני בא בדרך שבאו המרגלים עד מחנה ישראל וילחם שם וישב ממנו שבי ובני ישראל התחזקו ונלחמו בהם והם ברחו ובני ישראל רדפו אחריהם עד שנכנסו אחריהם בעריהם ויחרימו אתהן כי הרגו רבי' מהם ואת עריהם נתנו לבזה ושלל וחרם לה' עד שמשה מפני זה קרא למקום ההוא ששם היתה המלחמה חרמה מפני שהחרימום אבל לא לקח ישראל את עריהם לפי שעדין לא עברו את הירדן ומשה לא עבר את הארץ ואחר כך הרג יהושע את מלך ערד שבא להלח' עם ישראל ובני יהודה אחר כך בימי השופטים באו הם בערים ההם שהיו ממלך ערד והחרימו אותה ולקחו' וקראו שם המקום ההוא חרמה רוצה לומר הארץ שניתן שללה לחרם בימי משה ובזה קיימו וקבלו עליהם את אשר החלו לעשות אבותיהם. ואין לנו כאן אם כן דבר שלא היה בימי משה ושלא נכתב על ידו. והותרה השאלה הה' והו'.

Abarbanel Bemidbar 32אברבנאל במדבר ל״ב

האמנם מפני שהיתה ארץ גדולה מאד והם היו עם מעט בתוכה חבר עמהם משה רבינו ע"ה בנחלה ההיא חצי שבט המנשה כי היתה הארץ ההיא כמו חמשית ארץ כנען וארבע הידות היו לתשעת המטו' וחצי המטה ולכך ראה לחבר לראובן וגד חצי שבט המנשה וכדי שתהא להם חזקה באחוזתם בנו ערים הרבה כמו שיזכור והותר' בזה השאלה הי'. ואמרו הארץ לעריה ר"ל עם עריה הגדולים בגבולות ערי הארץ הקטנים סביב ר"ל בגבולות הידועות מזמן קדמון ואף אם הם רחוקים זה מזה. ואמרו ויבנו בני גד ר"ל שחזקום עד שהיו ערי מבצר ואמרו מוסבות שם ר"ל שהסבו לערים ההם שמות וכפי הנראה שמות אחרים היו להם ושנו שמותם שהיו שמות' מעכו"ם כמו נבו ובעל מעון ושמו להם שמות אחרים ממה שהיו להם בראשונה. ואמר וילכו בני מכיר בן מנשה עם חצי השבט שזכר כי לא היה למנשה בן אחר ולזה אמר ויתן משה את הגלעד למכיר למי שנתנו לחצי שבט משבטו שכבר מת מכיר דורות הרבה. ואמר ויאיר בן מנשה הלך וגו' קשה שהרי בן חברון בן פרץ בן יהודה היה שנאמר ושגיב הוליד את יאיר רק אמו היתה ממנשה שנאמר ואחר בא חצרון אל בת מכיר וי"א שיוסף ע"ה קנה אלה הערים בזמן הרעב של מצרים ואחרי מותו לקחום עמון וזולתם ועתה גברה יד ישראל עליהם ושבו הערים לישראל ושאלו בני מכיר ירושת אמם. תם ונשלם תל"ע:

Tzeror HaMor Bereshit 21:1צרור המור בראשית כ״א:א׳

וה׳ פקד את שרה כאשר אמר. סמך פרשת זו לכאן להודיענו שכבר נפקדה שרה בהריון קודם ענין אבימלך. בענין שזה אות כי הולד הוא של אברהם ולא של אבימלך. וזהו ותלד שרה לאברהם בן לזקניו ע״ד פלא בהיותו זקן מאד. וכן שרה היתה זקינה מאוד. וזהו ותלד שרה בן לאברהם. ועוד שהי׳ לזקוניו כמאמרם ז״ל שהיה זיו איקונין שלו דומה לאברהם. למועד אשר דבר אתו אלהים בשנה האחרת. ולא למועד אבימלך כי זו אי איפשר להתעבר ולילד מיד אבימלך. ואמר שקרא שמו יצחק כמו שאמר לו השם בזמן העבר ואת בריתי אקים את יצחק. וזה להורות שהיה מעשה נס לקיים השם מאמרו. כי מצד אברהם ושרה לא היו ראויים. וזהו ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו. אף על פי שהיה זקן וכן אשר ילדה לו שרה שהיתה זקנה יצחק. וזה שאמר ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו שלא בדרך העולם:

Sforno Bereshit 9:29ספורנו בראשית ט׳:כ״ט

וימות, not before Avraham had already become active, and begun to proclaim the name of God, as a true descendant of Shem

וַיָּמֹת – קֹדֶם עִנְיַן הַסִּפּוּר הַמְכֻוָּן, וְהוּא הִתְעוֹרְרוּת אַבְרָהָם לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'.

Sforno Bereshit 30:8ספורנו בראשית ל׳:ח׳

נפתלי אלוהים נפתלתי, the word נפתולי is a variant of the word פתיל as in צמיד פתיל, a tightly fitted lid (Numbers 19,15) Rachel meant that her cleaving to her husband was an attachment containing spiritual, religious dimensions, making the bond between them immeasurably stronger. עם אחותי, I did this jointly with my sister, both of us having liberated our respective handmaids in order to enable them to become mothers of the founding fathers of the Jewish people. This is what they meant when considering the sons of these former handmaids as בנים instead of as עבדים. Accordingly, Leah had already liberated her handmaid Zilpah before Bilhah had given birth to Naftali. How else could 8 of the 12 tribes have been born within 7 years of Yaakov’s getting married? 6 of these sons were Leah’s and 2 were Zilpah’s. Assuming each pregnancy lasted 9 months, and further assuming that none of these pregnancies occurred simultaneously, 8 times 9 months amounts to 72 months, i.e. 6 years. Unless Leah had given her handmaid to Yaakov before Naftali was born there would not have been enough time for Joseph to have been born at the end of the second 7 years of Yaakov’s service. At that time, after Joseph’s birth, Yaakov requested permission to go home to his parents.(3,26). The only alternative to our calculation would be that all the children were born after only 7 months pregnancy, and that none of the mothers observed even basic days of ritual impurity before again sleeping with their husbands. גם יכולתי, I have achieved what I had planned by giving my maidservant to Yaakov.

נפתולי אלהים נפתלתי – מלשון ״צמיד פתיל״ (במדבר י״ט:ט״ו), חבורים אלהיים ושל קדושה התחברתי לבעלי. עם אחתי – וזה עשיתי יחדיו עם אחותי שהכנסנו את צרותינו לביתנו יחדיו להעמיד שבטים. כי אמנם הכניסה לאה את זלפה ליעקב בהכרח קודם שיולד נפתלי, כי בשבע שנים נולדו ח׳ שבטים, ו׳ בני לאה וב׳ בני זלפה, וכשנחשוב ט׳ חדשים לכל עבור, הם ע״ב חדשים, שהם ו׳ שנים מלבד ט׳ חדשים עבור דן שקדמו לכל עבורי השמונה שבטים. ומכל זה יתחייב שמסרה לאה את זלפה ליעקב קודם לידת נפתלי, כי באופן אחר לא יספיק זמן הז׳ שנים לעבורי כולם, אם לא נאמר שנולדו כולם לז׳ חדשים, ושתיכף שילדו נתעברו, ולא שמרו שום טומאת לידה. גם יכלתי – השגתי מה שרציתי בענין מסירת שפחתי לבעלי.

Sforno Bemidbar 9:1ספורנו במדבר ט׳:א׳

בחודש הראשון, after he had taken a census of the males fit for service in the army according to their ages. Moses was to make all the preparations necessary to arrange for the orderly entrance of the Israelites into the land of Canaan. This involved first and foremost that the inhabitants of the camps of the Israelites be ritually pure in conformity with the Torah’s imperative that the army of the Jewish people when assembled must be holy (Deuteronomy 23,15). Needless to say that it must not contain people who had not cleansed themselves of their ritual impurity. They also had to be certain that no members of the Israelite camp was the product of an illegal union between people whose incestuous relationship carried the karet penalty. The purpose of all this was that God’s Shechinah would rest on the troops, and that therefore victory would be assured and casualties minimized. The Talmud in Sotah 11 and 31 relates that the Jewish people had 4 virtues to their credit on account of which they merited entering and conquering the land of Canaan already at that time if the sin of the spies had not intervened. We know that Moses was convinced that the conquest of the land of Canaan was at hand when he asked his father-in-law Yitro to remain with him and to partake in that event. (Numbers 10,29) These merits were: 1) the altar had been successfully consecrated, the offerings of the Jewish people were being accepted by God. 2) the Levites had been consecrated. 3) The Jewish people had demonstrated eagerness when observing the anniversary of the Exodus by performing the required ceremonies in difficult circumstances. 4) They had followed their God to an inhospitable desert even though they had no idea if and when the cloud would lift and indicate that they were suddenly to break camp. Their entire situation was such that sometimes they would remain in the same spot for months or years, whereas other times they would break camp and re-establish camp after only 24 hours, all of which involved a tremendous upheaval when we consider that we speak about two and a half to three million souls. In order to describe the various merits the Jewish people had in their favour at the time the Torah told us at this point about these events instead of relating them in chronological order, as we might have expected. Consecration of the altar occurred in the first month of the second year, so did the consecration of the Levites, and so did the celebration of the second Passover. Seeing that the beginning of the Book of Numbers speaks of events in the second month of that year, we could have questioned the Torah’s sequence. However, the Torah had a purpose in delaying the report about the last mentioned events in order to demonstrate that had it not been for the disastrous mission of the spies everything would have been in place for an immediate ascent to the Holy Land. The entire paragraph is another illustration of the principle known as אין מוקדם ומאוחר בתורה, that the Torah is not a record of events in chronological order. The Torah most certainly is very orderly, has been written after careful consideration, but God, the author, had decided that “order” does not necessarily mean “chronological sequence.”

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן – אַחַר שֶׁפָּקַד אַנְשֵׁי הַצָּבָא (פרק א') וְסִדֵּר הַדְּגָלִים (פרק ב') וְנוֹשְאֵי הַמִּשְׁכָּן (פרק ד') לְהַכְנִיסָם לָאָרֶץ, וְטִהֵר מַחֲנֵיהֶם מִן הַטְּמֵאִים (פרק ה') כְּאָמְרוֹ "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (דברים כ"ג:ט"ו) וּמִן הַמַּמְזֵרִים בְּעִנְיַן סוֹטָה, לְמַעַן תִּהְיֶה הַשְּׁכִינָה בֵּינֵיהֶם בְּמַחֲנֵה צִבְאוֹתָם, סִפֵּר הַכָּתוּב אַרְבָּעָה מַעֲשִים טוֹבִים שֶׁעָשׁוּ יִשְרָאֵל, שֶׁבָּהֶם זָכוּ לִכָּנֵס לָאָרֶץ מִיָּד בִּלְתִּי מִלְחָמָה לוּלֵא הַמְרַגְּלִים כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד מֹשֶׁה רַבֵּינוּ בְּאָמְרוֹ לְחוֹבָב "נוֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם" (להלן י':כ"ט). רִאשׁוֹנָה: סִפֵּר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ. שֵׁנִית: זְרִיזוּתָם בְּעִנְיַן חִנּוּךְ הַלְוִיִּם. שְׁלִישִׁית: זְרִיזוּתָם בְּקָרְבַּן הַפֶּסַח. רְבִיעִית: לֶכְתָּם אַחֲרֵי הָאֵל יִתְבָּרַךְ בַּמִּדְבָּר (על פי ירמיהו ב':ב'), אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה הֵעָלוֹת הֶעָנָן בִּזְמַנִּים בִּלְתִּי נוֹדָעִים, פְּעָמִים אֲרֻכִּים וּפְעָמִים קְצָרִים, בְּאֹפֶן שֶׁהָיָה רָאוּי שֶׁתִּקְשֶׁה עֲלֵיהֶם מְאד הַחֲנָיָה וְהַמַּסָּע. וּלְהוֹדִיעַ כָּל אֵלֶּה, סִפֵּר אוֹתָם כְּפִי מַדְרְגַת הֱיוֹתָם לְרָצוֹן לְפָנָיו, לֹא לְפִי הַזְּמַן שֶׁהָיוּ בּוֹ. וְלָכֵן סִפֵּר בְּכָאן עִנְיַן חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ וְהַלְוִיִּם וְהַפֶּסַח שֶׁהָיוּ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וְהָיְתָה תְּחִלַּת הַסֵּפֶר בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, וְהָיָה עִנְיַן חֲנָיָתָם וּנְסִיעָתָם עַל פִּי ה' מִיּוֹם צֵאתָם מִמִּצְרַיִם. וְעַל כְּמוֹ זֶה אָמְרוּ 'אֵין מֻקְדָם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה', וּלְזֶה כַּאֲשֶׁר תְּכַוֵּן תַּכְלִית מַה זוּלָתִי הַזְּמַן בַּסֵּדֶר הַמְסֻפָּר.

Or HaChayyim Shemot 11:1אור החיים שמות י״א:א׳

ויאמר ה' ..עוד נגע אחד, God said to Moses: "one more plague, etc." This chapter tells us about matters God had already mentioned to Moses earlier while Moses was still in Midian. At that time (3,19) God had informed Moses that Pharaoh would not let the Israelites depart even after He applied a strong hand against him. In 4,22-23 God had already warned Pharaoh of the consequences of not letting the Israelites depart. You will observe that the end of the cycle of nine plagues left Pharaoh exactly as obstinate as he had been at the beginning. He had started out by not even considering the demands of God, and though he appeared to have softened his stance, making progressively greater concessions, he was now back to square one having ruled out the departure of any of the Israelites. In 7,4 God had told Moses that the sign that the plague of the killing of the firstborn was about to occur would be Pharaoh's refusal to listen. As soon as Moses heard that he was not to appear again at court he knew that the time had come for the last plague after which the Exodus would begin. Moses knew that this plague would be the most severe because God asked him to instruct the people to "borrow" as many silver and golden trinkets as they could. The word עוד then does not mean an additional plague as much as it means "the plague I have already spoken to you about once before, I am mentioning again." This explains why Moses did not wait after verse four until God described the plague to him, though God had done so every other time when Moses was told to warn Pharaoh. Moses proceeded to inform Pharaoh on the spot. Whereas it is true that we do not find that God had previously told Moses that the plague of the killing of the firstborn would occur at midnight, we may assume that God had told Moses that detail also at that time, but that the Torah did not record it there as it had not yet become relevant. This is why it is not difficult to understand that God repeated here what He had told Moses originally, i.e. that the Jews would take with them the silver and gold trinkets borrowed from the Egyptians as well as their garments and that they would "empty" Egypt (Exodus 3,22).

ויאמר ה׳ וגו׳ עוד נגע וגו׳ – פרשה זו מגדת מה שכבר אמר ה׳ קודם. ותמצא כי התחלת המכות נבואה ראשונה שהיתה במדין אמר לו (ג׳ י״ט) לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי את ידי וגו׳ ונתתי את חן העם וגו׳ ושאלה וגו׳. ונבואה ב׳ גם כן במדין הודיעו מכת בכורות דכתיב (ד׳ כ״ב) בני בכורי וגו׳ ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך הרי בידו מכת בכורות באחרונה. ונבואה ג׳ בארץ מצרים אמר אליו (ז׳ ד׳) כי סימן סוף המכות הוא כשלא ישמע להם פרעה פירוש שלא ירצה לשמוע דבריהם עוד, אשר על כן כשאמר לו אל תוסף וגו׳ מזה ידע כי הגיע זמן מכה האחרונה שבה יצאו וידע אותה כי היא זו מכת בכורות ששקולה כנגד כל וכו׳ הנאמרת אליו בסמיכות מצות ושאלה אשה משכנתה, והוא מה שאמר הכתוב ויאמר ה׳ עוד נגע וגו׳ פירוש כבר אמר ה׳ עוד וגו׳ פירוש שהוא מה שכתב בנבואות הראשונות כמו שרשמתי, ולזה אמר משה תיכף אל פרעה כה אמר ה׳ כחצות הלילה וגו׳. והגם שלא מצינו שאמר לו ה׳ שם פרט זה של כחצות, ילמד סתום מהמפורש כי כן היו שם הדברים אלא שקצר וממקומו אתה למד כי כן אמר אליו ה׳. ומעתה לא נאמרה נבואה זו במצרים, גם לא קשה למה יצו ה׳ פעמים על שאלת כלים ממצרים.

Shadal Bereshit 11:32שד״ל בראשית י״א:ל״ב

ויהיו ימי תרח וגו' – השלים ענין תרח כדי להתחיל אח"כ עניני אברהם, אעפ"י שמיתת תרח לא היתה אלא ששים שנה אחרי צאת אברהם מחרן.

Shadal Bereshit 24:22שד״ל בראשית כ״ד:כ״ב

נזם – יש נזם של אף, ויש נזם של אזנים, וכאן הוא של אף, כמו שמפורש למטה ואשים הנזם על אפה, ודעת ראז׳{נמילר} כי היו נוקדים האף ומכניסים בו הנזם, וכן ראה Niebhur {ניבהור} נשי הערביים עושות והנה קצר הכתוב ולא פירש ויקח ויתן לה, או וישם על אפה. ואמנם המתנות האלה היו לקרב דעתה אליו קודם שישאלנה בת מי היא ואם יש בביתה מקום ללון, כדי שתכיר שהוא עשיר ונדיב לב, שלא יטריח אדם חנם. כי אמנם אחר שנתקיים הנחש היה מוכרח ללכת לביתה, ואם אחרי שהטריחה עצמה כל כך לשאוב לכל גמליו לא היה נותן לה מתנה ראויה, אולי היתה אומרת לו שאין בביתה מקום לכל גמליו ואנשיו; ודעת רשב״ם ראב״ע רמב״ן ודון יצחק כי תחילה שאל ולבסוף נתן כמו שאמר אליעזר (פסוק מ״ז), ודעת רש״י כי תחלה נתן ואה״כ שאל כמו שכתוב כאן ואני אומר כי הנתינה והדבור היו כאחד, כי לקח הנזם והצמידים ונתקרב אליה דרך חיבה ונתן לה ושאל אותה.

Shadal Bereshit 24:30שד״ל בראשית כ״ד:ל׳

ויהי כראות את הנזם וגו׳ – פסוק זה פירוש הקודם.

Shadal Bereshit 25:1שד״ל בראשית כ״ה:א׳

ויוסף אברהם וגו׳ – אין ספק שהיה זה זמן הרבה קודם לכן, ולא אחר מיתת שרה. ואין מוקדם ומאוחר בתורה, כי המתין להזכיר ענין זה אחר כל קורות אברהם וסמוך למיתתו, מפני שאין לו שייכות עם עניני בני ישראל. ולא נכתב אלא להודיע כי ה׳ ברך את אברהם בריבוי הזרע ושברכת אב המון גוים נתתיך נתקיימה, כי מלבד ישראל אומות אחרות יצאו ממנו; ולפיכך נכתבו ג״כ בני ישמעאל. והנה האשה הזאת אין ספק שלא היתה אלא פלגש, כי למטה (ו׳) הוא אומר ולבני הפלגשים אשר לאברהם; ולא מצאנו פילגשים לאברהם אלא זו והגר. וכן בד״ה {בדברי הימים} (א׳ א׳:ל״ב) ובני קטורה פילגש אברהם.

Shadal Bereshit 26:1שד״ל בראשית כ״ו:א׳

ויהי רעב בארץ – לדעת ר׳ וואלף, בעל המעמר, זה היה קודם לידת יעקב ועשו, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, כי רחוק הוא כי באורך הימים לא ירגישו אנשי המקום כי הבנים בניו ושרבקה היא אמם.

Shadal Bereshit 38:1שד״ל בראשית ל״ח:א׳

ויהי בעת ההיא – חז״ל בסדר עולם {פ״ב} פירשו בעת ההיא על זמן מכירת יוסף שאז ירד יהודה מאת אחיו, והנה מאז עד בוא יעקב מצרימה לא עברו רק כ״ב שנה, כי בן י״ז שנה היה יוסף כשנמכר, ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ואח״כ שֶבַע שני השבע ושתים שני רעב, הרי כ״ב, ובשעת ירידתם למצרים כבר נולדו חצרון וחמול בני פרץ בן יהודה שהוליד מתמר, וכשנולדו פרץ וזרח כבר היה שלה גדול וכבר מתו ער ואונן אחר שלקחו אשה, וכל זה לא יתכן שהיה בכ״ב שנה, והם אמרו כי ער ואונן ופרץ הולידו בני שבע או שמנה שנים, מה שהוא רחוק ובלתי אפשר לפי הטבע, והנכון כדברי ראב״ע ורלב״ג שזה היה קודם מכירת יוסף, וכתב רלב״ג – ואל יקשה בעיניך איך היה יהודה נפרד מאחיו קודם מכירת יוסף, והנה הוא היה עם אחיו במכירתו, כי הוא היה הולך ושב, והנה היה לו לבדו צאן מלבד צאן אביו, וזה הצאן אולי היה משלל שכם, עכ״ל; והנה בעת ההיא דבק עם וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען ושם היה מקום הספור הזה, (עיין למעלה ל״ז:ב׳) אלא (כדברי תלמידי מוהר״ר אהוד לא-לי, בנו של שחבד״ל {שמואל חיים בן דוד לא-לי} הנ״ל) לא רצה להזכיר תחלה מאורע פרטי של יהודה שנפרד מאחיו, אך רצה להקדים מה שאירע לכל המשפחה, שהאחים כלם שנאו את יוסף, וזה גרם אבל גדול אל האב, ועכשו מזכיר מה שאירע ליהודה לבדו, ואח״כ חוזר להשלים מה שאירע ליוסף לבדו תחלה, ואח״כ לכל המשפחה.

Shadal Shemot 18:1שד״ל שמות י״ח:א׳

וישמע יתרו – למטה (כ״ז) כתוב וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו, ובחומש הפקודים (י׳:כ״ט) בשנה השנית כתוב ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה {במדבר י׳:י״א}, א״כ עדיין היה במחנה ישראל; ואם יאמר אדם כי רעואל ולא חובב הוא חותן משה, כבר מצינו בס׳ שופטים (ד׳:י״א) מבני חובב חותן משה. וכבר נחלקו בזה בני ר׳ חייא ור׳ יהושע בן לוי (זבחים קט״ז) חד אמר יתרו קודם מתן תורה היה, וחד אמר אחר מתן תורה היה, ולפניהם גם חכמי המשנה אמרו {בבלי זבחים קט״ז.} מה שמועה שמע יתרו? ר׳ יהושע אומר מלחמת עמלק שמע (ולא מתן תורה, כי קודם מתן תורה בא), ר׳ אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע. וכבר היו מן החכמים שבחרו לכרות הקשר הזה אשר היה קשה להם להתירו, ואמרו כי חובב איננו יתרו. הראשון אשר הלך בדרך הזאת הוא המדקדק הנכבד ר׳ יונה בן גנאח שאמר כי חובב הוא בן ליתרו ואח לצפורה, ואמר כי גם אחי האשה יקרא לבעלה חותן (הביא דבריו רד״ק בשרש חתן, ודחה אותם). ואחריו החזיק בפירוש מלת חותן רמבמ״ן, אלא שהוא אומר (בפרשת בהעלותך {במדבר י׳:כ״ט}) כי יתרו וחובב היו שני אחים לצפורה, ושלשתם בני רעואל. גם ראב״ע, אעפ״י שהוא מודה כי חובב הוא יתרו, הוא אומר שהיה אחי צפורה, ולא אביה. והדעת הזאת בענין מלת חותן רחוקה מאד, כי לא מצאנו בשום מקום חותן וחותנת להוראה זו, ובהפך מצאנו (דברים כ״ז:כ״ג) ארור שוכב עם חותנתו, והנה אחות האשה מותרת היא במות אחותה, ואיך תבוא קללה בלשון הנשמע לשני פנים, שמשפטיהם שונים זה מזה, האחד אסור בכל זמן, והאחר אסור בזמן מה ומותר בזמן אחר? ואמנם רוב החכמים חדשים גם ישנים מישראל ומשאר האומות, רחקו מעל דרכו של ר׳ יונה והסכימו בדעת רז״ל כי חובב הוא יתרו ורעואל אבי יתרו, ואבי אביה של צפורה. ואמר הרמב״ן כי חובב הוא שם חדש שקראו ליתרו כאשר שב לתורת ישראל כי זה דרך כל המתגייר, כי לעבדיו יקרא שם אחר, ואיננו רחוק שיהיה חובב שם חדש שקראו ישראל ליתרו, אם מלשון חביבות, ואם מגזרה אחרת בלתי ידועה היום. אך מה שהרמב״ן ואחרים אומרים כי יתרו נתגייר, זה אינו נ״ל, שהרי אם נתגייר איך השיב למשה לא כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך {במדבר י:ל׳}? ואין ספק כי משמעות המלות האלה הוא הליכה לחלוטין לא הליכה על מנת לגייר בני ביתו ולחזור. וגם אחר הדור ההוא אנו מוצאים כי חבר הקיני אע״פ שהיה יושב בארץ ישראל היה בשלום עם יבין צורר ישראל, ואינני אומר שהיה בית חבר הקיני אוהב את יבין, כי מעשה יעל מעיד הפך מזה {שופטים ד׳:י״ז-כ״ב}, אבל יבין היה בשלום עם בית חבר, וסיסרא בטח ביעל, וזה דבר שאין הדעת סובלתו, אם היו הקינים גרי צדק והיו מעורבים עם בני ישראל מכמה זמן קודם לכן. ורבה מזאת הנה בימי שאול היה הקיני בתוך עמלק {שמואל א ט״ו:ו׳}, היתכן לגרי צדק שיקבעו דירתם בקרב העם המתועב, אשר צוה ה׳ למחות את זכרו? ועוד הנה שאול אמר אל הקיני ואתה עשית חסד עם בני ישראל בעלותם ממצרים, ולא אמר ואתה שומר תורת ה׳ ואלהיך אלהי. ומה שהטעה את המפרשים הוא ענין משפחת הרכבים שהיתה בקרב ישראל (ירמיהו ל״ה), ובד״ה (דברי הימים א׳ ב׳:נ״ה) כתוב המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב, ורז״ל בספרי (פרשת בהעלותך {ע״ה}), ובסוטה י״א. וסנהדרין ק״ד, למען הראות מעלת הגרים שאין ראוי לבזותם חלילה, ושהם שווים לישראל בכל דבר, וראויים לישב אפילו בסנהדרין, אמרו כי הקינים שבד״ה {דברי הימים} הם הם בני קיני חותן משה, וזה אמנם דרך דרש ואסמכתא, ואשרי השומע אל המוסר הטוב היוצא ממנו, ואולם בדרך הפשט נראה כי הקינים שבד״ה והרכבים שבירמיה, מבני יהודה היו, ואין להם שום התיחסות עם בני קיני חותן משה; ואולי נקראו גם הרכבים קינים, מפני שהיו יושבי אהלים ונעים ממקום למקום כמוהם; ואם תרצה אמור כי אלה ואלה נקראו קינים ע״ש {על שם} קין שהיה נע ונד בארץ, והנה בא מקרא אחד נראה כמסייע את האומרים שבני קיני חותן משה נתגיירו, והוא מה שכתוב בשופטים (א׳:ט״ז) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם. ואמנם אחרי כל מה שראינו למעלה לא יתכן לנו ללמוד מן המקרא הזה שהיו גרי צדק, אלא שהיו גרים תושבים; אך באמת מפקפק אני מאד בענין הכתוב הזה אם הוא כמחשבת המפרשים, כלומר אם ענינו שבני קיני ישבו עם בני יהודה, כי לא מצאתי להם פירוש מספיק ומדוייק על לשון המקרא, ואולי המכוון בו הפך מה שחשבו, ותהיה משמעות הכתוב הזה, כי בני קיני היושבים באהלים ונעים ממקום למקום, היו אז במקרה שרויים אצל עיר התמרים, וכשראו כי בני יהודה יוצאים למלחמה על הכנעני, הם שהיו אנשי שלום (ולפיכך נקראו בארמית שלמאה) התרחקו ממקומות המלחמה, ועלו משם והלכו למדבר יהודה אשר בנגב ערד, והלכו וישבו עם העם, כלומר עם העמלקי והכנעני יושבי הארץ, ומלות עלו מעיר התמרים את בני יהודה, ענינן מאת בני יהודה, ומ״ם מעיר התמרים מושכת אחרת עמה, ויתכן ג״כ לפרש עלו מעיר התמרים אשר היו שם את אנשי יהודה, שקודם לכן היו עם בני יהודה. ואשובה אל ענין הפרשה ואומר כי אחרי ההודאה שחובב הוא יתרו נחלקו המפרשים בהתרת הסתירה אשר בין פרשה זו לפרשת בהעלותך. ודעת הרמב״ן (ואחריו החזיק רבנו בחיי גם ראז׳{נמילר}) כי יתרו בא אצל ישראל שתי פעמים, אחת קודם מתן תורה והיא הנזכרת כאן, והלך לו, וחזר אחר מתן תורה, והחזרה הזאת לא נזכרה בתורה, רק נזכר בחומש הפקודים {במדבר ה׳:כ״ט} שאמר לו משה נוסעים אנחנו, לכה אתנו, והוא השיב לא כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך, והפציר בו משה אל נא תעזוב אותנו, והוא (לדעת הרמב״ן) נתרצה לו ונשאר עם ישראל, ולפירוש זה יקשה מאד שלא נזכרה חזרת יתרו אחר שכבר סופרה (למטה כ״ז) הליכתו אל ארצו. ורשב״ם וראב״ע ורד״ק (בתחלת ס׳ שופטים) אמרו כי יתרו לא בא רק פעם אחת, והיא אחר מתן תורה, ושאמנם בא הספור הזה כאן חוץ למקומו, לסבות פרטיות (ע׳ רשב״ם למטה י״ג וראב״ע כאן), אשר אין כח בהן להוציא מן הלב התמיהה הגדולה על כתיבת הספור במקום הזה, כי על כל אלה מפרשים אחרים הסכימו כי ביאת יתרו לא היתה אלא קודם מתן תורה, ושחזרתו לארצו לא היתה עכשו, אלא בשנה השניה, ואמנם הפסוק האחרון {כ״ז} הכולל הליכת יתרו אל ארצו, או גם שלשה מקראות שלפניו הכוללים מנוי השופטים, הם חוץ למקומם ונכתבו כאן להשלמת הספור, והם כאן דרך כלל, ובמקום אחר (בפרשת בהעלותך ובפרשת דברים {א׳:י״ג}) הם מפורשים דרך פרט, זאת דעת רלב״ג ודון יצחק אברבנאל ור׳ יצחק עראמה ור׳ עובדיה ספורנו וניקולאוס דלירא (בפרשה הזאת, לא כן בפרשת בהעלותך), וקלעריקוס וידידי החכם יש״ר {ר׳ י״ש ריגייו} (בפרשה הזאת ולא בפרשה בהעלותך); ור׳ וואלף מאיר בעל המעמר הוסיף חיזוק לפירוש הזה ואמר: הלא ידענו כי כך היא דרכה של תורה להשלים הספורים על דרך כלל במקום אחד, ולהגיד אחרית דבר בראשיתו, כמו ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת (לעיל ט״ז:ל״ג), שבא הצווי הזה בשנה השניה אחרי שהוקם המשכן, והזכירו הכתוב כאן, וכן ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה (שם ל״ה) ועוד הרבה כמוהו עכ״ל, הן אמת כי אין הנדון דומה לראיה מכל צדדיו, כי צווי הצנצנת ומשך זמן ירידת המן לא חזרו ונכתבו בתורה במקום אחר, כענין הליכת יתרו אל ארצו שכתוב כאן וכתוב פעם שנית בפרשת הפקודים, {י׳:כ״ט} וכן מנוי השופטים שחזר ונכתב בפרשת דברים {א׳:י״ג} ואמנם הכפילה הזאת היא המדה הי״ג ממדות ר׳ אליעזר בר׳ יוסי הגלילי, וז״ל: מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו של ראשון, כיצד ויברא אלהים את האדם בצלמו זה הכלל, ואח״כ פרט מעשיו, שנ׳ וייצר ה׳ אלהים את האדם, ויפל תרדמה, ויבן את הצלע, השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון, ע״כ. והדעת הזאת היא נכונה בעיני בהתרת הסתירה אשר בין פרשה זו לפרשת בהעלותך, גם רבנו סעדיה גאון אמר כי יתרו קודם מתן תורה בא, ואנחנו לא נדע אם דעתו כדעתנו, או דעתו שהלך וחזר, כדעת הרמב״ן; כי לא ידענו מדברי הגאון אלא המעט שהביא מהם הראב״ע. ואמנם רש״י ז״ל לא רצה להכריע בדבר שנחלקו בו חכמי המשנה והתלמוד, ורק אמר (למטה י״ג) שאף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא, שלוחו אל ארצו לא היה עד שנה שניה.

Shadal Bemidbar 8:7שד״ל במדבר ח׳:ז׳

פרשת הפרה כבר נאמרה וכבר נעשית הפרה אע״פ שנכתבה אח״כ {פרק י״ט}, כי עד סימן י״ט ועד בכלל נאמר בשנה השנית, ומסימן כ׳ והלאה נאמר בשנת הארבעים, כי כשצוה על שלוח הטמאים לנפש, הדעת נותנת שצוה ג״כ איך יטהרו, ולא נכתב שם שלא להפסיק הענין, וכשהשלים ספורי השנה השנית, אז כתב חקת הפרה. והטהרו – ירחצו במים, וכן והטהרו והחליפו שמלותיכם (ברא׳ ל״ה:ב׳) ואם כראב״ע ורמבמ״ן היל״ל וְטָהֵרו, מלבד כי לא נשלמה טהרתם במה שכתוב בפסוק זה.

Shadal Bemidbar 20:1שד״ל במדבר כ׳:א׳

ויבאו בני ישראל – עד כאן נאמר בשנה השנית, מכאן ואילך בשנת הארבעים, ופרשת הפרה נאמרה קודם לפרשיות שלמעלה, ולא נכתבה בינתים שלא להפסיק ספור המאורעות.

Malbim Bereshit 21:1מלבי״ם בראשית כ״א:א׳

שאלות: הכפל וה׳ פקד וגו׳ ויעש ה׳ וגו׳. שאלת הר״ן שקרא שמו ביום לדתו ולא ביום מילתו, מ״ש ואברהם בן מאה שנה מיותר שכבר ידענו זה מהנאמר קודם שנולד שנה אחר מילת אברהם שהיה אז בן צ״ט. מ״ש שרה צחוק עשה לי אינו מובן, וכן מ״ש מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה מה רצה בזה. וה׳ פקד את שרה – כבר בארתי באילת השחר שבמקום שיקדים השם אל הפעל יורה שהיה הדבר קודם לכן. ור״ל שעוד קודם שלקחה אבימלך כבר נתעברה מאברהם, וזה כדעת ר׳ חמא במד׳ שילדה לשבעה מקוטעין, כי ע״כ בעת שלקחה אבימלך לא נכר עוברה, ואם ילדה לתשעה יאמרו שמאבימלך נתעברה וילדה לז׳ מקוטעין, ומ״ד שילדה לתשעה ס״ל שה׳ פקד את שרה אחר מעשה דאבימלך, ומעשה דאבימלך היה עשרה או י״א חדשים קודם לדתה, וידעו ג״כ שלא נתעברה מאבימלך. ומה שהקדים השם אל הפעל בא להורות קשור המעשה, שע״י שהתפלל על אבימלך ה׳ פקד את שרה, כענין מ״ש המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה.וה׳ פקד, יש הבדל בין אמירה ובין דבור כמ״ש באורך בס׳ התו״ה (ויקרא סי׳ ג׳) שהדבור יציין גם פירוש הדברים, ויש הבדל בין זכר ובין פקד, שהפקודה היא תמיד לעשות לו איזה דבר, ותחלה אמר ה׳ בפ׳ לך, אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וזה קרא אמירה, וזה נתקיים בעת שפקדה ליתן לה הריון, ואח״כ דבר ופירש ע״י המלאך וגבל את הזמן למועד אשוב אליך, שיהיה בפסח בשנה הבאה, ועז״א פויעש ה׳ לשרה כאשר דבר.

Netziv Shemot 21:1נצי״ב שמות כ״א:א׳

ואלה המשפטים – באשר הזכיר (לעיל כ,כא) ״אבוא אליך וברכתיך״ הבא ע״י קרבנות, הסמיך לזה המשפטים, דהנהגת המשפטים מביאה ברכה לעולם, כמו שיבואר להלן (כב,כז-כח) בפסוק ״אלהים לא תקלל וגו׳ מלאתך ודמעך״ ע״פ המדרש. והכי נמי הסמיך הכתוב פרשת ״שופטים ושוטרים״ (דברים טז,יח) לסיום פרשת ראה, דמיירי בברכת ה׳ שבאה ע״י זכות הקרבנות. ויבואר עוד שם באזהרות ד״לא תטע ולא תזבח וגו׳⁠ ⁠״ שנכללו בזה אזהרות לענין דינין, יע״ש, אלמא דשייכין להדדי. אשר תשים לפניהם – משמעו באר היטב כדאיתא בעירובין (נד,ב) וכמו שכתבתי לעיל (יט,ז) בפסוק ״וישם לפניהם״. ופירש הקב״ה כאן יותר מבכל התורה, משום דפרשת משפטים באה בקיצור מופלג, ויש פרשיות שאין להם שום הבנה מבלי הביאור בקבלה כאשר יבואר.

Netziv Shemot 24:1נצי״ב שמות כ״ד:א׳

ואל משה אמר – פירש רש״י ׳כל הפרשה נאמרה קודם עשרת הדברות׳. והרמב״ן התאמץ לפרש שהיה אחר כן כסדר הכתובים. ואע״ג דבמכילתא פרשת יתרו מבואר כפירוש רש״י, אומר הרמב״ן שאחר דתניא שם ׳רבי יוסי ברבי יהודה אומר, בו ביום (של מתן תורה) נעשו כל המעשים׳, כלומר, לאחר עשרת הדברות, לזה שומעין שאמר כהלכה. ואני תמה על גאון ישראל הרמב״ן ז״ל והלא בסוגיא דגמרא שבת (פח,א) פשוט דבחמישי בנה מזבח, ולא עוד, אלא אפילו בדברי רבי יוסי ברבי יהודה גם כן אי אפשר לומר דסבירא ליה ׳בו ביום׳ — לאחר מתן תורה, שהרי בחגיגה (ו,א) איתא דבית הלל סברי דחגיגה ישנה לפני הדיבור, והיינו מזבח של משה, והאיך אפשר דרבי יוסי ברבי יהודה פליג. ותו, דהגמרא מקשה: ובית שמאי מאי טעמא לא אמרי כבית הלל, (ועונים ב״ש) דקאמרת חגיגה עדיפא דישנה לפני הדיבור, ראיה נמי וכו׳, ולא קאמרי דסבירא להו כרבי יוסי ברבי יהודה. אלא זה ברור שהיו כל מעשים אלו וכריתת הברית לפני עשרת הדברות, ועד שלא עמדו בברית לא היו ניתנים עשרת הדברות, ולא פליגי ת״ק ורבי יוסי ברבי יהודה אלא דת״ק סבירא ליה דבחמישי בנה מזבח והיתה הברית, ורבי יוסי ברבי יהודה סבירא ליה דבו ביום קודם הדברות. אמנם בדבר סדר הפרשיות נראה דפרשת ״ואלה המשפטים״ גם כן נאמרה לפני הדברות, ומשום הכי אמר משה רבינו (פסוק י״ד) ״מי בעל דברים יגש אליהם״, שכבר למדו אהרן וחור תורת המשפטים. והא דכתיב אחר פרשה דעשרת הדברות, הוא כדי להסמיך ענין המשפטים לענין ״מזבח אדמה תעשה לי״ וכמו שנתבאר שם. וכך דרך התורה לשנות הסדר בשביל סמיכות הענינים, כמו פרשת חוקת הפרה (במדבר כא,א) דכתיב אחר מעשה קרח, ואע״ג דעל כרחך נאמרה לפני הקמת אוהל מועד, שהרי בפרשת הלוים (במדבר ח,ז) כתיב ״הזה עליהם מי חטאת״, אלא משום הסמיכות, כמבואר שם בס״ד. והכי נמי בשביל לבוא על דרש הסמיכות נכתבה שלא כסדר, אבל נאמרה לפני מתן תורה. וא״כ אחר כל המשפטים נאמר למשה ״עלה אל ה׳ וגו׳⁠ ⁠״, והיה כל הענין עד ״ויאכלו וישתו״ (פסוק ט׳). ואח״כ היה עשרת הדברות, ואחר עשרת הדברות בא המאמר ״כי מן השמים דברתי עמכם״ (לעיל יט,יט) וגם כל פרשת המשכן, אלא כדי להסמיך פרשת המשפטים הפסיק ביניהם. הכלל, כיון דסמוכים מהתורה, היינו לדרוש זה מזה, אין קושיא על שלא נשמר הסדר לפי הזמן, כי נשמר הסדר לפי הענין. נדב ואביהוא וגו׳ – ולא כמו שאמר לעיל (יט,כד) ״ועלית אתה ואהרן עמך״ דמשמע ותו לא, דהתם אמר הקב״ה שיהיו אחר עשרת הדברות עולים שניהם, ואח״כ חזר אהרן, ומשה נשאר שם. וכאן לפני עשרת הדברות ולא נתקדש ההר כל כך.

Netziv Bemidbar 19:1נצי״ב במדבר י״ט:א׳

וידבר ה׳ וגו׳ – הן ברור שפרשת פרה נאמרה מכבר, שהרי בטהרת הלוים כתיב (לעיל ח,ז) ״הזה עליהם מי חטאת״, ותניא בסדר עולם (פרק ז׳) ׳בראשון בחודש ניסן הוקם המשכן, בשני נשרפה הפרה׳, וא״כ למה נכתבה כאן. כבר אמרו במועד קטן (כח,א) למה נסמכה פרשת פרה למיתת מרים, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. אמנם אמרו עוד בויקרא רבה (כה,ח): ״מיוסדים על אדני פז״ (שיר השירים ה,טו) אלו פרשיותיה של תורה שהן נדרשות לפניהם ולאחריהם. והענין, כבר ביארנו בפרשת קרח (לעיל טז,א) שהר״ן איש חטאו במה שרצו להתקדש יותר מגבול שגבלה להם התורה, ומזה הגיעו להריסות התורה ועשו מחלוקת בישראל. וסמכו ענין לה עסק פרה — שאינה אלא לטהרה ולא לקדושה, ומשום הכי כשר בה טבול יום ואונן, כאשר יבואר לפנינו (פסוק ד׳), והצדוקין לא הודו לזה והשתדלו (הצדוקים) לעשותה במעורבי שמש, והקפידו חכמים על זה, עד שפעם אחת נעשית במעורבי שמש ונפסלה ושפכו את העפר, כדתניא בתוספתא דפרה (ג,ד), ואמרו שם הטעם — ׳שלא יוציאו לעז על הראשונות׳. והטעם הלז אינו מספיק כל כך בדבר הזה שלא נעשה אלא בגדולים ואחת בכמה שנים. אלא היה בזה עוד טעם כמוס ׳דבש וחלב תחת לשונם׳, והיינו משום שהצדוקים רצו להנהיג קדושה בענין שאינו אלא טהרה, וזהו הריסות הליכות הדת בכמה ענינים שבתורה. על כן נכתבה סמוך לפרשת קרח.

Hoil Moshe Bereshit 32:4הואיל משה בראשית ל״ב:ד׳

פרשת וישלח לפניו – אם כן היתה כונתו ללכת להקביל פני עשו אחרי בואו אל אביו; ובודאי שמע בפדן ארם כי עשו עזב ארץ כנען וקבץ אנשי חיל וכבש את החורי יושבי הר שעיר ומלך עליהם, וזה היה לו לסימן טוב ואולי חזק את לבו לחזור לבית אביו, כי אמר אולי חדל אחי מאיבתו עלי ושם לבו לבקש לו ממלכה בחייו תחת המתין דורות הרבה טרם תתקיים בזרעו ברכת האבות; ויש להניח כי אחר שהשלים עשו עמו, הלך יעקב לפעמים לבקר אחיו בהר שעיר, כי רועה היה ונע ונד עם עדרו, והארץ ההיא מחברון עד שעיר ארץ מקנה היא; ומה שכתוב אח״כ (בראשית ל״ו:ו׳) ויקח עשו וגו׳ קדם לביאת יעקב (וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו), ואין מוקדם ומאוחר בתורה כי מגלה מגלה נכתבה (עיין מה שכתבתי ראש פרשת תולדות), ומשה סדרן בסוף ימיו ועשה מהן ספר, והקדים ואִחֵר כמו שנראה לו נכון יותר, או כדי שלא להפסיק הענינים או לקרבם זה לזה, וכן פרשת ויהי בעת ההיא (בראשית ל״ח) בלי ספק מאוחרת נכתבה, ועיין עליה בפירוש שד״ל.

Hoil Moshe Shemuel I 17:12הואיל משה שמואל א׳ י״ז:י״ב

ודוד בן האיש האפרתי וגו' – שני הספרים האלה נקראים בשם שמואל לפי שהשופט הזה הוא האיש היותר נכבד שידובר ממנו בהם, רק כל יודע דעת קטנה ספר ולשון עברי ויש לך חך לטעום מליצותיה יבין שידים הרבה כתבום, ודה גם בכ"ד הסימנים הראשונים עד סיפור מות שמואל, וכן נ"ל ברור שכותב הסימן הקודם כתב ג"כ מראש הסימן עד פסוק זה ומחבר הספר לקח סיפור אחר המגיד לנו מלחמה זו, והשמיט מה שכתוב כבר בפסוקים הקודמים והדביק השאר ועשה סיפור מושלם. ובלתי זה לא יובן: א) מדוע יספר עתה שנית תולדות דוד ושם אביו? ב) איך חרה אף אליאב על דוד נושא כלי שאול בבואו למלחמה? ג) איך לא ידע שאול את דוד בשאלו בן מי זה העלם, ואם בשעה ההיא בעתתו רוח רעה ויצא מדעתו איך לא ידעו אבנר? וכל הפירושים שראיתי וששמעתי על הדבר הקשה הזה דחוקים הם. על כן הואלתי לבאר שלקיחת דוד לנושא כלי שאול מסופרת לנו בשני אופנים מיד שני כותבים, כפי הראשון בא דוד אל שאול לפני המלחמה וכפי השני מצא חן בעיניו אחרי הכותו את גלית. וכן הוא אומר ויקחהו שאול וגו' אך יש פסוק אחד מתנגד לדעה זו והוא ודוד הולך ושב מעם שאול, ואין לישבו כ"א ע"י דוחק בפרש "מעם שאול" מעם מחנה שאול, ואחרי שספר לנו ששלושת האחים הגדולים הלכו אחרי שאול מספר שדוד לא הלך אחריו כי נער הוא רק הולך ושב מעם שאול בבואו פעמים הרבה אל אחיו להביא להם מזונות ושובו אחר כך אל ביתו ליומים או שלשה ימים לרעות צאנו.

R. David Zvi Hoffmann Devarim 27ר׳ דוד צבי הופמן דברים כ״ז

(הקדמה) ו) תוספת לנאום המצוות (פרק כ״ז:א׳-ח׳) הפרשה הזאת טעונה הסבר, ומתוך הפסוקים ביהושע מתגבר הקושי שבהם. נביא תחילה את דברי רבותינו זכרונם לברכה. במסכת סוטה ל״ב. אמרו: ״ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדום בסיד וכתבו עליהם את כל דברי התורה... ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן״ (״בגלגל״ — רש״י). מתוך לשון המשנה מוכח, שאבני המזבח הן האבנים שעליהן כתבו את התורה. כן משמע גם ביהושע ח׳:ל׳-ל״ב, כי מה שאמר הכתוב שם: ״ויכתב שם על האבנים״, נראה שהוא מוסב על אבני המזבח שנזכרו שם תחילה, שהרי אבנים אחרות לא נזכרו שם כלל. אבל בירושלמי סוטה ז׳:ה׳ נחלקו תנאים בדבר. וכך איתא שם: ״תני על אבני המלון נכתבו, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר על אבני המזבח נכתבו״. זאת אומרת, שלדברי רבי יוסי, ״האבנים״ שנאמרו ביהושע ח׳:ל״ה הן אבני המזבח; אבל לדברי רבי יהודה נכתבה התורה על שתים עשרה האבנים שנטלו מתוך הירדן והניחו אותן במלון, כמו שנאמר ביהושע ד׳:ח׳ (על גודלן הרב של האבנים, ראה סוטה ל״ד.). לדעת מפרשי הירושלמי, סובר תנא דמתניתין הנ״ל, שאבני המזבח הן אותן האבנים שהניחו במלון. כל הדעות שהבאנו עד כאן (שהן מתלמידי רבי עקיבא) סוברות, שהמעשה הנזכר ביהושע ח׳:ל״ה והלאה (שנצטוו עליו להלן בפסוק ט׳ והלאה), נעשה זמן קצר אחרי שעברו ישראל את הירדן. אבל במכילתא לדברים (השוה מדרש תנאים עמוד 58) נחלקו בדבר רבי ישמעאל ורבי עקיבא. וזו לשון המכילתא: ״ונתתה את הברכה על גריזים וגו׳ אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר וכו׳, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר בכניסתן לארץ הכתוב מדבר וכו׳⁠ ⁠״. בירושלמי סוטה ז׳:ג׳ אמרו להדיא, שלדברי רבי ישמעאל נאמרו ברכות וקללות בהר גריזים ובהר עיבל רק אחרי שבע שנים שכיבשו ושבע שנים שחילקו, אבל את האבנים הקימו מיד לאחר שעברו את הירדן, כמו שנאמר להדיא במקרא. ביהושע ח נזכרו שני המעשים ביחד. אנו נפרש את הפסוקים לפי משמעם, לפעמים כדעה זאת ולפעמים כדעה אחרת הנמצאת בדברי רבותינו, כפי המתאים ביותר לפשוטו של מקרא, כדרך שעשו רוב המפרשים. (א-ג) ביום וגו׳ – יתכן שפירושו באותו היום ממש, אבל אפשר שפירושו באותה תקופה. אשר... הירדן – רמז הכתוב שיעברו את הירדן בדרך נס, אבל לא אמר כן להדיא, כדי שלא יוודע הדבר לעם אלא סמוך למעשה, אם יהיו ראויים לכך. פשוטו של מקרא הוא, שבאותו היום שעברו את הירדן או סמוך לו הקימו את האבנים שעליהן נכתבה התורה. על כן יש מן המפרשים (רבי יעקב צבי מקלנבורג, רש״ר הירש) האומרים, שאלה הן שתים עשרה האבנים שעליהן נאמר ביהושע ד׳:ג׳ שנטלו אותן מתוך הירדן והניחו אותן במלון (כדברי רבי יהודה לעיל). אולם שם ד׳:ז׳ נאמר, שהאבנים ההן לא שימשו אלא לזכרון שמי הירדן נבקעו לפני ארון הברית, ולא לשם כתיבת התורה, השוה אברבנאל. על כן צריכים אנו לומר, שאחרי שעברו את הירדן הקימו עוד אבנים גדולות רבות לשם כתיבת התורה, שסויידו בסיד והובאו להר עיבל. הם נצטוו לעשות זאת מיד אחרי שעברו את הירדן, כדי להתבונן בזה, שלא ניתנה להם הארץ אלא ״בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו״. ושדת... בשיד – שיד הוא החומר שנקרא גם היום סיד, אבל יש אומרים שהוא גבס (אברבנאל). זאת אומרת, שהכתב לא היה חקוק באבנים, אלא כתוב על רקע לבן (להבדיל, כך נהגו גם המצרים לצפות קירות בנינים או אבנים גדולות בסיד או גבס, ולצייר עליהם תמונות או כתב יתדות. כן מוכיח הנגסטנברג, בייטרגה ב, 464, וביכער מ. או. עגיפ. 89). וכתבת ... דברי התורה – לא פירש הכתוב להדיא את מה יש לכתוב, ונחלקו המפרשים בדבר, כמו שהבאנו את דעותיהם למלה בפרשת המלך י״ז:י״ח (קניג בפירושו לדברים מעיר על כך, שחוקי חמורבי הכוללים 232 סעיפים הקדמה ודברי סיום נחקקו כולם באבן בזלת אחת גדולה, 35 סעיפים מהם נמחקו אחרי כן, ואף הנשארים מהם תופסים בתרגומו של ה. ווינקלר 34 עמודי־אוקטאב. והרי כאן לא פירש הכתוב את מספר האבנים הגדולות הללו, ועל כן אין כל תמיהה אם נפרש ״דברי התורה״ אף על הכמות הגדולה ביותר). בעברך – כלומר אחרי עברך, וכן ״בעברכם״ שבפסוק הסמוך. נצטוו ישראל לכתוב מיד אחרי שעברו, אף על פי שאי אפשר היה להקים את האבנים בהר עיבל אלא אחרי זמן מה, מפני שמגדת הירדן עד הר עיבל היה מהלך ששים מיל, כמו שאמרו רבותינו בתלמוד במקומות הנ״ל. גם היה צורך בתקופה מסויימת, עד שהספיקו לכתוב את הכל על האבנים. למען אשר תבוא – כלומר למען אשר תהיה ביאתך ביאה קיימת, ותשאר שם. כי על ידי כתיבת התורה על אבנים והקמתן במקום הנראה לכל, העיד העם בפרהסיא שהתורה היא חוק ולא יעבור לעולם ועד, עבור המלכות ועבור כל פרט, וקיום הקבלה הזאת שקבלו עליהם מבטיח להם את אחיזתם הנצחית בארץ הקדושה.