Chronology of the Flood/5

EN/HEע/E

Chronology of the Flood

Sources

Bereshit 7:4-24בראשית ז':ד'-כ"ד

(ד) כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ה) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ י"י. (ו) וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ. (ז) וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. (ח) מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. (ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. (י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ. (יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. (יב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. (יג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה. (יד) הֵמָּה וְכׇל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכׇל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכׇל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כׇּל כָּנָף. (טו) וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכׇּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. (טז) וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכׇּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר י"י בַּעֲדוֹ. (יז) וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרׇם מֵעַל הָאָרֶץ. (יח) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. (יט) וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כׇּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם. (כ) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים. (כא) וַיִּגְוַע כׇּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכׇל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם. (כב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. (כג) וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. (כד) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

Bereshit 8:1-14בראשית ח':א'-י"ד

(א) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כׇּל הַחַיָּה וְאֶת כׇּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. (ב) וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם. (ג) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. (ד) וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט. (ה) וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. (ו) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. (ז) וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. (ח) וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ט) וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשׇׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה. (י) וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. (יא) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. (יב) וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד. (יג) וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. (יד) וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ.

Jubilees 5:28-44יובלים ה':כ"ח-מ"ד

(כח) ויאמר ה': יימח כל אשר בחרבה מכל הבהמה עד חית השדה ועוף השמים ועד הרמש הרומש על הארץ. (כט) ויצו את נוח לעשות לו תיבה להנצל ממי המבול. (ל) ויעש נוח תיבה לכל אשר צוהו ביובל השבעה ועשרים בשבוע החמישי בשנה החמישית. (לא) ויבוא אליה בשנה השישית בו, בחודש השני בראש החודש השני. (לב) עד יום ששה עשר בו בא הוא וכל אשר הבאנו לו אל התיבה, ויסגר ה' בעדו מחוץ ביום שבעה עשר בערב. (לג) וה' פתח שבע ארובות שמים להמטיר מים מן השמים על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. (לד) וגם מעינות התהום העלו מים עד כי מלא כל העולם מים. (לה) ויגברו המים על הארץ חמש עשרה אמה מלמעלה, גברו המים על כל ההרים הגבהים. (לו) ותרום התיבה מעל הארץ ותלך על פני המים. לז) ויהיו המים על פני הארץ חמשה חודשים חמישים ומאת יום. (לח) ותלך ותנח על ראש הלובָר אחר הרי אררט. (לט) ובחודש הרביעי נסכרו מעינות תהום רבה וארובות השמים נכלאו. (מ) ובראש החודש השביעי נבקעו כל מעינות תהומות הארץ וזרם המים החל לרדת אל תחתית התהום. (מא) ובראש החודש העשירי נראו ראשי ההרים. (מב) ובראש החודש הראשון נראתה האדמה, וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב בשבוע החמישי בשנה השביעית בו. (מג) ובשבעה עשר יום לחודש השני יבשה הארץ. (מד) ובשבעה ועשרים יום הסיר את מכסה התיבה וישלח מתוכה את חית הארץ ועוף השמים והרמש.

Seder Olam Rabbah 4סדר עולם רבה ד'

המבול היה כל י"ב חדש שנא' (בראשית ז':י"א) בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו'. ודורו אינן חיין לעולם הבא ואינן נדונין שנא' (בראשית ו':ג') לא ידון רוחי באדם לעולם. ר' יהושע אמר בחדש השני בי"ז לחדש זה אייר שהוא שני לניסן שבו נברא העולם ובו כימה שוקעת ולפי ששינו את מעשיהן לפני המקום שינה עליהן סדר בראשית. ר"א אומר בחדש השני בי"ז לחדש זה מרחשוון שהוא שני לתשרי שבו נברא העולם ובו כימה עולה והיא היתה זמנה של רביעה. חכמים כדברי ר"א למבול וכדברי ר"י לתקופות ויהי הגשם (בראשית ז':י"ב) וגו' עד מתי מ' יום ומ' לילה עד כ"ז בכסליו. ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום. (בראשית ז':כ"ד) עד מתי חמשים ומאת יום עד א' בסיון. והמים היו עומדין ודמומין ורשעים נדונין בהן כל אחר ואחד לפי מעשיו. ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום. והמי' היו הלוך וחסור וגו' (בראשית ח':ה') המים היו גבוהים מן הארץ ט"ו אמה וכלו לס' יום אמה לד' ימים. טפח ומחצה בכל יום ותנח התיבה בחדש השביעי בי"ז יום (בראשית ח':ד') זה סיון וכשאתה מתחיל למנות משפסקו הגשמים מלירד נמצאת נחה לט"ז יום הא כמה היתה גבוה מן הארץ ד' אמות וכמה היתה משוקעת בתוך המים י"א אמה. ויהי מקץ ארבעים יום (בראשית ח':ו') לקץ שהתחילו המים לחסור בעשרה בתמוז ויפתח נח את חלון התיב' (בראשית ח':ו') וגו' וישלח את העורב וגו' שהה ז' יום וישלח את היונה וגו' ולא מצאה וגו' שהה עוד ז' ימים ויוסף שלח היונה וגו' ותבא אליו היונה וגו' שהה עוד ז' ימים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד הלכה וישבה לה על ראשי ההרים. בעשירי בא' לחודש נראו ראשי ההרים (בראשית ח':ה') זה אב. כשאתה מתחיל למנות משהתחילו הגשמים לירד מא' באב ועד א' בתשרי נבלעו המים. ויהי באחת ושש מאות שנה (בראשית ח':י"ג) וגו' מקצת החודש ככולו למדנו שכיון שנכנס יום א' בחדש מונין אותו חדש שלם וחדש אחד נכנס בשנה מונין אותה שנה שלימה שמקצת החדש ככולה. חרבו המי' מעל הארץ. המים היורדין מלמעלה נגבה אותן הרוח והעולים מלמטה נבלעו במקומן ועדיין הארץ לחה ועשויה כמקפה המתינו ולא זרעו עד שירדו להם גשמים שמימי המבול סימן קללה היו ואין בכלל קלל' ברכה וחדש השני בכ"ז יום לחדש זה מרחשון יבשה הארץ (בראשית ח':י"ד) ונעשית גריד. הרי י"ב חדש שלימין וי"א יום היתרין מה טיבן מלמד שימות החמה יתרין על ימות הלבנה י"א יום. אמר ר"א והלא מתחילת ברייתו של ימות עולם ימי החמה יתירי' על ימות הלבנה י"א יום שנבראו מלאין ט"ו צא מהן ד' לפנים מיכן הרי י"א אמרו לו וכיון שעברו עיבור ראשון הגיעה לבנה לחמה אמר להן חוזרת היא ומשיבה. רעש בן גמליאל אומר הרוצה לידע סימן ימי החמה שהן יתירין על ימות הלבנה י"א יום ישרוט שריטה בתקופת חמה ולשנה הבאה אין מגעת לשם עד י"א יום וכן אתה יודע שימות החמה יתירין על ימות הלבנה אחד עשר יום.

Bereshit Rabbah 33:7בראשית רבה ל"ג:ז'

ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחודש תנינן משפט דור המבול י"ב חדש הא כיצד בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר לחדש, וכתיב ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה זה מרחשון וכסליו, ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, הרי טבת ושבט אדר וניסן ואייר, ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט, זה סיון שהוא שביעי להפסקת גשמים, לט"ז יום חסרו, אמה לארבעת ימים, טפח ומחצה בכל יום ונמצאת אומר שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה, וכולהם לששים יום חסרו, הה"ד והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי זה אב שהוא י' לירידת גשמים, ד"א ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ, נעשית כמין טפיח, ובחדש השני בכ"ז לחדש יבשה הארץ, נעשית כגריד זרעו אותה ולא צמחה, למה שהיה סימן קללה ואין סימן קללה הוי לברכה, והמתינו עד שירדו גשמים וזרעו, לא הוה צריך קרא למימר אלא בט"ז יום לחדש השני יבשה הארץ, ומה ת"ל בשבעה ועשרים יום לחדש השני יבשה הארץ, אלא אלו י"א יום שימות החמה יתירים על ימות הלבנה, אמר רשב"ג כל מי שהוא רוצה לידע שימות החמה יתירים על ימות הלבנה י"א יום יסרוט לו סריטה בכותל בתקופת תמוז, ולשנה הבאה באותו הזמן אין השמש מגעת לשם עד י"א יום, ומכאן אתה יודע שימות החמה יתירים על ימות הלבנה י"א יום.

R. Saadia Gaon Tafsir Bereshit 7:17ר' סעדיה גאון תפסיר בראשית ז':י"ז

ויהי המבול, וכאשר היה המבול ארבעים יום על הארץ רבו המים.

R. Saadia Gaon Tafsir Bereshit 7:24ר' סעדיה גאון תפסיר בראשית ז':כ"ד

ויגברו, וכאשר גברו המים על הארץ חמשים ומאת יום זכר ה' וכו'.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 7ר' סעדיה גאון פירוש בראשית ז'

ב"ספר ההבחנה" וב"תשובה לענן" כבר השבתי באריכות למביאים ראיה מפרשת "ותנח התיבה" (לדעתם) שאם אין הירח נראה מונים את החודש שלושים יום. ומן הראוי שאזכיר גם כאן מקצת מדבריהם ומהתשובות עליהם. ובנוגע לשיטתם שקביעת המועדים היא לפי הראיה, כבר הזכרנו חלק מזה קודם ועוד נזכיר חלק אחר בקשר לפרשת החדש הזה. וכדי להביא ראיה לכך שאם לא נראתה הלבנה מונים ל' יום (אמרו): היות ונח לא ראה את הלבנה בחמשת החדשים (של המבול) עשה את כל אחד מהם שלושים יום. וכך הגיע המספר עד לק"נ יום. כי הגשם התחיל לרדת בי"ז לחדש השני והתבה נחה בי"ז לחדש השביעי, הרי חמשה חדשים שהם ק"נ יום שבסופם חסרו המים. כי לא נמצאה סיבה אחרת לכך שנחה התבה אלא חסרון המים. ואין לך ק"נ יום לחמשה חדשים אלא לפי השיטה של קידוש החדש לפי הראיה. וכאשר התבוננתי בדבריהם מצאתי שהם בטלים מכל הבחינות. ומן הראוי להציג כאן את עשר הטענות העיקריות נגדם. א. אין להם הוכחה על כך שהשמים היו מעוננים כל חמשת החדשים והוכחתם ההכרחית היא רק על חדש אחד שבתוך ארבעים יום (הראשונים), וזוהי התשובה הראשונה. ב. אין להם ראיה על כך שהחשבון (של חמשת החדשים) של נח הוא, ואפשר שאינו אלא חשבונו של השי"ת שאמר למשה: ביום פלוני היה כך וביום פלוני היה כך. ואפילו אם נמשך העינון כל הזמן [הרי אין דבר מכוסה מה'], לא הירח ולא שום דבר אחר. ג'. הם קבעו שביום המאה וחמשים נחה התבה, אבל אין להם ראיה (שהארבעים) הנזכרים קודם הם בכלל הק"נ, ומה יעשו אם היה הכל ביחד ק"ץ יום. ד. הם טענו שלא נחה התבה אלא משום שחסרו המים, אבל אפשר שנחה (משום שנתקלה) בדבר מה, כמו שבארנו. ה. הם אומרים שחמשה חדשים של ק"נ יום אפשריים רק לפי שיטת הראיה, אבל אנו מוצאים (שהם אפשריים) גם בשיטת החשבון, אם היתה השנה ההיא מעוברת (וחשון וכסלו) שניהם מלאים. וכשאנו מתחילים למנות מי"ז במרחשון יהיה בס"ה י"ד ממרחשון, כסלו ל', טבת כ"ט, שבט ל', אדר ראשון ל' ומאדר שני י"ז שהם ק"נ יום בדיוק. ו. הרי מנין הכתוב כאן הוא לימי נח וידוע שחיי בני אדם נמנים לפי שנות השמש, כימיהם של כל הדברים הגדלים כגון העצים וזולתם. ז. הרי אפשר שכל התאריכים שמלפני מתן המועדים לבני ישראל הם כפי שנות השמש. ח. יתכן ש"ותנח התבה בחדש השביעי" [הוא שביעי למבול ולא שביעי לשנה] כשם שאנו מוצאים שקבעו תאריך [להתחלת מקרה מסוים], כגון: וימת חנניה הנביא [בשנה ההיא בחדש השביעי]

Rashi Bereshit 7:12רש"י בראשית ז':י"ב

ויהי הגשם על הארץ – ולהלן הוא אומר (פסוק יז) ויהי המבול, אלא כשהורידן, הורידן ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול. ארבעים יום וגו' – אין יום ראשון מן המנין לפי שאין לילו עמו, שהרי כתיב ביום הזה נבקעו כל מעינות, נמצאו ארבעים יום כלים בעשרים ושמונה בכסלו, לרבי אליעזר שהחדשים נמנין כסדרן אחד מלא ואחד חסר, הרי שנים עשר ממרחשון ועשרים ושמונה מכסלו.

Rashi Bereshit 8:3-14רש"י בראשית ח':ג'-י"ד

(ג) מקצה חמשים ומאת יום – התחילו לחסור, והוא אחד בסיון כיצד בעשרים ושבעה בכסלו פסקו הגשמים הרי שלשה מכסלו ועשרים ותשעה מטבת הרי שלשים ושנים, ושבט ואדר וניסן ואייר מאה ושמונה עשר הרי מאה וחמשים. (ד) בחדש השביעי – סיון והוא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים. בשבעה עשר יום – מכאן אתה למד שהיתה התבה משקעת במים אחת עשרה אמה, שהרי כתיב (פסוק ה) בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, זה אב שהוא עשירי (למרחשון) לירידת גשמים והם היו גבוהים על ההרים חמש עשרה אמה וחסרו מיום אחד בסיון עד אחד באב חמש עשרה אמה לששים יום, הרי אמה לארבעה ימים, נמצא שבששה עשר בסיון לא חסרו אלא ארבע אמות, ונחה התבה ליום המחרת, למדת שהיתה משקעת אחת עשרה אמה במים שעל ראשי ההרים. (ה) בעשירי וכו' נראו ראשי ההרים – זה אב, שהוא עשירי למרחשון שהתחיל הגשם ואם תאמר הוא אלול ועשירי לכסלו שפסק הגשם, כשם שאתה אומר בחדש השביעי סיון והוא שביעי להפסקה. אי אפשר לומר כן, על כרחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה, שהרי לא כלו ארבעים יום של ירידת גשמים ומאה וחמשים של תגברת המים עד אחד בסיון, ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון והעשירי אי אפשר למנות אלא לירידה, שאם אתה אומר להפסקה והוא אלול, אי אתה מוצא בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ, שהרי מקץ ארבעים משנראו ראשי ההרים שלח את העורב, ועשרים ואחד יום הוחיל בשליחות היונה, הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה, ואם תאמר באלול נראו, נמצא שחרבו במרחשון, והוא קורא אותו ראשון ואין זה אלא תשרי, שהוא ראשון לבריאת עולם, ולרבי יהושע הוא ניסן. (ו) מקץ ארבעים יום – משנראו ראשי ההרים. את חלון התבה אשר עשה – לצהר, ולא זה פתח התבה העשוי לביאה ויציאה. ...(ח) וישלח את היונה – לסוף שבעה ימים שהרי כתיב ויחל עוד שבעת ימים אחרים, מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל שבעה ימים. ...(יג) בראשון – לרבי אליעזר הוא תשרי, ולרבי יהושע הוא ניסן. חרבו – נעשה כמין טיט, שקרמו פניה של מעלה. (יד) בשבעה ועשרים – וירידתן בחדש השני בשבעה עשר, אלו אחד עשר ימים שהחמה יתרה על הלבנה, שמשפט דור המבול שנה תמימה היה. יבשה – נעשה גריד כהלכתה.

Lekach Tov Bereshit 7:24לקח טוב בראשית ז':כ"ד

ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום. שהן חמשה חדשים, ומכלות הגשם עד שבעה עשר יום לחדש השביעי עד שנחה התבה על הרי אררט, והיו המים חמש עשרה אמה על ההרים, ומעת עמידת המטר עד שנראו ראשי ההרים עברו קפ"א ימים, ובאלה הימים חסרו המים, שהיו חמש עשרה אמה מלמעלה, חלק קפ"א ימים לחמש עשרה אמות נמצא באמה שנים עשר יום כי חמשה עשר פעמים שנים עשר הם מאה ושמונים יום, למדנו כי בכל שנים עשר יום היו המים נחסרים אמה, ועתה יש לנו מעת שעמד הגשם עד שנחה התבה ק"י ימים, המה ל"ט חלקים מן י"ב ימים, ונחסרו בהם תשע אמות ונשארו בהרים עוד שש אמות, ולא היו יכולים לסבול התבה ונחה, למדנו כי שש אמות היתה טבועה במים, אבל זה החשבון טעות יש בו, כי חושב חמשים ומאת יום עם הגשם עצמו, ולא הוא שהרי כתוב מקצה חמשים ומאת יום התחילו לחסר, והחשבון של רבותינו הוא עיקר.

Lekach Tov Bereshit 8:3-6לקח טוב בראשית ח':ג'-ו'

(ג) וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב. עד מאה וחמשים יום מטבת ועד סיון. (ה) והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי. באחד באב נראו ראשי ההרים שהם ארבעה וארבעים יום, מותנח התבה עד נראו וחסרו אחד עשר אמות ל' יום. (ו) ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התבה. זה היה בעשרה באלול, לפי שכלה הגשם מלמעלה פתח את החלון לפיכך יש דורשים צוהר חלון.

Lekach Tov Bereshit 8:10-14לקח טוב בראשית ח':י'-י"ד

(י) ויחל עוד שבעת ימים. ויאחר עוד, וכן הוא אומר בשמואל שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך (ש"א י':ח'), מיכן ששבעת ימים עשה בין שליחות העורב לשליחות היונה, מדכתיב עוד, מכלל דכזה שהות היה קודם שליחות היונה. ...(יב) וייחל. שני יודי"ן, כי כבדו עליו ז' ימים אחרים כאלו כפליים: ד"א שבעת ימים אחרים. הכל שלשה שבועים ימים, כנגדן נתענה דניאל שלשה שבועים ימים, י"ב חודש היה בתבה, דכתיב בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש, וכתיב ויהי הגשם על הארץ זה מרחשוון וכסליו. ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, טבת שבט אדר ניסן ואייר, ותנח התבה בחדש השביעי, זה סיון שהוא שביעי למבול, חסרו המים טפח ומחצה בכל יום אמה ל"ד ימים, מכאן שהתבה שקועה במים אחת עשרה אמה, וכולם ל' יום חסרו הלוך וחסור עד חודש העשירי, זה אב שהוא עשירי לגשמים, והוא עיקר. (יג) ויהי באחת ושש מאות. מיכן שיום א' בשנה חשוב שנה, שעדיין לא נכנסו בשנה אלא יום אחד, דכתיב בראשון באחד לחדש, הוא תשרי וקראו הכתוב שנה, שהרי המבול היה בתחלת שנה עד אחד בתשרי, ומה שאמר בראשון ראשון למעשה המבול שאין מונין למבול אלא מתשרי, ובחודש השני זה מרחשוון: שש מאות. דכתיב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו, והכא כתיב באחת ושש מאות, מכלל דיום א' חשוב שנה. (יד) ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ. זה מרחשוון, אין צריך לומר אלא בששה עשר יום לחדש יבשה הארץ להשלמת שנים עשר חודש כי משבעה עשר לחדש השני לששה עשר לחודש השני שנה, אלא הוסיף הכתוב אחד עשר יום, אלו אחד עשר יום שיתירה שנת החמה על שנת הלבנה סימן יכ"א ר"ד, כמו שפירשנו למעלה בוהיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. אמר רשב"ג מי שהוא רוצה לידע שימות החמה יתירה על שנת הלבנה אחד עשר יום, יעשה סירטוט בכותל בתקופת תמוז, ולשנה הבאה באותו הזמן אין השמש מגיע לשם עד אחד עשר יום.

Ibn Ezra Bereshit 8:3-5אבן עזרא בראשית ח':ג'-ה'

(ג) וישבו המים – למטה מהארץ כמשפט' בסוף חמשים ומאת יום גם זה החשבון בדרך נבואה ידעו. והאומרים כי הנה מצאנו מאה וחמשים יום חמשה חדשים וזה לנו לאות שהם חדשי חמה והנה לא דברו נכונה על דבריהם כי שנים ימים יחסרו. גם האומר כי בחשבון העבור היה עושה וישים בחדש השני מרחשון ותהיה השנה שלימה ולמה כל זה ואפילו היה כתוב כי נח היה חשבונו על החמה או תחלת השנה מתשרי לא נתנו המועדים על יד נח. גם יתכן על מנוח התיבה לדבר דברי' ארוכי' לכן לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה. (ה) בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים – והנה נח קבע אחד לחדש ולא ראה הלבנה כי עוד לא פתח חלון התיבה ובעשור לחדש שבט שלח את העורב ותמיד היה הולך ושב עד שיצא נח כי כן אמר עד יבושת המים וביום שיבשה הארץ יצא נח וכל אשר אתו ואחר שבעת ימים ששלח את העורב שלח את היונה וזה היה ביום שבעה עשר לשבט שהוא החדש העשירי מיום המבול והנה הוא על המבט המרובע והעד שאמר וייחל עוד שבעת ימים אחרים.

Ibn Ezra Additional Commentary Bereshit 7:11אבן עזרא שיטה אחרת בראשית ז':י"א

בחדש השני – הפשט שהוא אייר. ואם אמרנו שהוא מרחשון, לא יועילנו. כי לא יתכן להיות חדשי הלבנה [חמשה] כלם שלמים, כי סבת הליכת התבה הם המים שגברו ובעת עמדם נחה התבה על הרי אררט, והאומרים כי בחדשי הערלים ספר, גם הם יותר מהמספר הנזכר. רק אם יחל ממרחשון. והנכון בעיני כי המספר כדרך שנת פרס או שנת מצרים שיעברו חדש אחד בתוספת חמשה ימים. וזה לא יזיק אם חשב נח חשבונו באיזה חשבון שהיה. וחשבוננו על יד משה ומפיו שמעוהו האבות והעתיקוהו, וחדשיו - ללבנה, על כן שם חדש לחדוש הלבנה.

Ibn Ezra Additional Commentary Bereshit 8:14אבן עזרא שיטה אחרת בראשית ח':י"ד

ובעבור שמצאו המעברים תוספת עשרה ימים על שנה אמרו זאת שנת השמש, ואלו היה כן, היה ראוי להיותה אחד עשר. כי מעט יחסר מהיום. ועוד: מי הודיעם כי שנת הלבנה ראויה להיותם שנים עשר חדש שתהיה קרובה משנת השמש אם לא על ידי משה אדוננו? ועוד: מי הגיד להם כי שנה תמימה ולא יותר עמד נח בתבה? ואין ראיה מחשבון בשנת שש מאות (ברא' ז, יא). כאשר אפרש עוד בפרשה הזאת.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 7:24ר' יוסף בכור שור בראשית ז':כ"ד

ויגברו המים מקצה חמשים ומאת יום – כלומר: כך עמדו בתגבורת שלהם, שלא ניכר חסרונם, אבל סוף חמשים ומאה נחה, ואז ניכר החסרון (ראה בר' ח':ד'), שמשבעה עשר בחודש השני, שהוא אייר, עד שבעה עשר בחודש השביעי, שהוא תשרי, שנחה התיבה, הם חמשה חדשים, וחמשה פעמים שלשים יום הם מאה וחמשים, ומנה הכתוב כל חמשה חדשים מלאים, ושוב לא ניכר חסרונם עד חודש העשירי, שהוא טבת, באחד לחודש, שנראו ראשי ההרים (ראה בר' ח':ה'). ולפי הפשט: מיד שפסקו הגשמים, התחילו המים לחסור, דכתיב "ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים" (בר' ח':ב'-ג') – אלמא: מיד שכלה הגשם, התחילו לשוב ולחסור.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 8:3-10ר' יוסף בכור שור בראשית ח':ג'-י'

(ג) ויחסרו... מקץ חמשים ומאת יום – שאז ניכר חסרונם, כמו שפירשתי (בר' ז':כ"ד) וכן דרך ההוה. והגשמים פסקו בעשרים ושמונה בסיון, שמשבעה עשר באייר עד עשרים ושמונה בסיון – ארבעים יום, כי יום שבעה עשר באייר אינו מן המניין. ומעשרים ושמונה בסיון עד אחד בטבת, שנראו ראשי ההרים – מאה שמונים ושנים ימים, ומעטו במאה שמונים ושנים ימים חמש עשרה אמה, והם אמה אחת לשנים עשר ימים, כי חמש עשרה פעמים שתים עשרה הם מאה ושמונים ימים, ושני ימים היתירים אין לדקדק, כי אינם עולים לא לאמה ולא לחצי אמה, לא לשליש ולא לרביע. וחשוב: משנחה התיבה בשבעה עשר בתשרי עד אחד בטבת, שנראו ראשי ההרים, הם שבעים ושנים ימים, והם שש פעמים שתים עשרה, נמצאת התיבה שקועה במים, לפי הפשט, שש אמות ולא יותר, ומזה נודע כי חמש עשרה אמה היו על ההרים, כי ניכר מקום שקיעת התיבה – כי יכול אדם להבין בדבר ששׁרה במים ימים רבים, אע"פ שיבש, עד היכן הגיעו המים – וכיון שראו כי חסרו שש אמות בשבעים ושנים ימים, נודע להם כי בשנים עשר ימים היו מחסרין אמה, ומנו משנראו ראשי ההרים, למפרע, עד שכלו הגשמים, ומצאו מאה שמונים ושנים ימים, ונתנו לכל שנים עשר ימים אמה, ומצאו כי חמש עשרה אמה היו המים על ההרים. (ו-ח) ויהי מקץ ארבעים יום שנראו ראשי ההרים, ויפתח את חלון התיבה ושילח העורב בו ביום, שהוא באחד עשר לשבט לאחר שכלו הארבעים. ויצא יצוא ושוב – כי עדיין המים גדולים מאד, והיה ירא לעוף למרחוק פן ייעף ויפל למים, אבל היה יוצא לאכול נבילות האדם והבהמות והחיות והעופות שראה צפים על המים ושב אל קנו, אל התיבה, וכן עשה עד יבושת המים, שיצאו כולם. ושלח את היונה לאחר שבעת ימים ששלח העורב, מדכתיב בשילוח היונה השני "ויחל עוד שבעת ימים אחרים" (להלן י') – מכלל שאיחר בין שילוח העורב לשלוח היונה שבעת ימים. (ט) ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה – מכאן שהרי אררט גבוהים משאר הרים, שהם כבר נראו זה משבעת ימים, והיונה לא מצאה שאר הרים מגולים לנוח עליהם, והיונה לא היתה יריאה לעוף למרחק, כמו העורב, כי מדרש אומר (ב"ר ל"ט:ח'), כי היונה אינה טורחת לעוף כי אם בכנף אחת, וכשהיא עייפה באותו כנף, חוזרת ועפה בשני, ולכך כתב ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, אבל בכנפיה היתה נחה, וזהו שאמרו רבותינו (שבת מט,א): מה יונה זו כנפיה מגינות עליה וכו', אבל העורב אינו כן, וירא להרחיק. אי נמי: כיון שראה הנבילות, ירד עליהם ולא הרחיק. וישלח ידו ויקחה – לבדוק רגליה וכנפיה אם מצא בהם טיט או עפר, או בפיה שום עלה, שיוכל להבין בו אם קלו המים, וכיון שלא מצא, ויבא אותה אליו אל התיבה. (י) ויחל עוד שבעת ימים... ויוסף שלח את היונה – שילוח ראשון של יונה היה בשמונה עשר בשבט, ושני בעשרים וחמשה בו, והשלישי בשלשה באדר, ועמד עשרים ושבעה יום, עד אחד בניסן, והסיר מכסה התיבה, כדכתיב "בראשון באחד לחודש... ויסר נח את מכסה התיבה וירא והנה חרבו פני האדמה" (להלן י"ג), כי לפי הפשט כל 'חודש שני' שבתורה – אייר, וכל 'שביעי' – תשרי, וכל 'עשירי' – טבת, וכל 'ראשון' – ניסן, ולאחר שהסיר המכסה וחרבו פני האדמה, והיתה טיט ולא היתה ראויה לדריסת בני אדם, ועמד חמשים וששה יום, שלשים מניסן ועשרים וששה מאייר, ואז יבשה הארץ, ונתן לו הקדוש ברוך הוא רשותו לצאת, ויצא (ראה להלן י"ד-י"ט), ועמד שם עשרה ימים יותר משנת הלבנה, כי בשבעה עשר באייר נכנס ובשבעה ועשרים באייר יצא, והם עשרה ימים שיתירה שנת חמה על שנת לבנה, והם עשרה ימים מעשרה (ימים) עשרים ואחת (שעות) מאתיים וארבעה (חלקים), כי בשעות והחלקים לא דיקדק הכתוב. ומה שהיה ממתין בין שילוח לשילוח שבעת ימים, לפי שבשבעת ימים יש היכירא בתוספות וגרוע, כדאשכחן גבי נגעים, דכתיב "והסגיר הכהן... שבעת ימים", ואז "וראה... והנה פשה", והנה "נרפא" (וי' י"ג:ל"א-ל"ז), כי בשבעה מכירין בין תוספות בין חסרון, ולכך היה וייחל עוד שבעת ימים. זהו פתרונו של מבול וחשבונו לפי עניינו, ורבותינו פירשו בסדר עולם (סע"ר ד') כי אחת עשרה אמה התיבה שקועה, ושביעי ועשירי יש לירידת הגשמים ויש להפסקה, והוא כתוב בפירוש רבנו שלמה (לעיל ד').

Radak Bereshit 7:24רד"ק בראשית ז':כ"ד

ויגברו – ספר כמה היה תגבורת המים, והיו ק"ן יום. וכל זה ידע משה רבינו ע"ה ברוח הקדש הדברים הספורים, לא שידע נח כמה ימים גברו המים ומסר לדורות הבאים; אע"פ שידע סך הארבעים ששלמו ימי הגשם (אע"פ) שהאמין באל שאמר לו "אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" והוא הדגיש יום ששלמו ימי הגשם כי בנפלם על התבה באמת היה מרגיש בהם; אלא שיש לנו לשאול איך ידע מספר הימים והנה לא היה לא יום ולא לילה, ואפילו היה, הוא לא ראה ולא ידע בתוך התבה כי כולה היתה סגורה ואיך ידע ארבעים יום לחסרון המים ושבעת ימים שלשה פעמים כששלח העורב והיונה? ויש לנו לומר כי נח היה חכם בעניני התכונה והשעור והכין לו הכלים לשעות היום והלילה כמו שעושים בעלי המלאכה ההיא ויודעים בהם שעות היום והלילה ואפי' לא יראו שמש וכוכב. ובאמת נרות דולקות היו לו בתוך התבה דולקות יום ולילה ולאורן היה עושה מה שצריך לעשות ולהאכיל החיות והבהמות והעופות. ואלה חמשים ומאת יום היו אחר הארבעים והנה שלמו הארבעים בכ"ט בכסליו כי מי"ז מרחשון עד כ"ט בכסליו ארבעים יום, וק"ן יום שלמו באחד בסיון, כי מכ"ט בכסליו עד א' בסיון מאה וחמשים יום שהם חמשה חדשים לחדשי החמה כל חדש משלשים יום (עיין ר"ה י"א ע"ב).

Radak Bereshit 8:3-14רד"ק בראשית ח':ג'-י"ד

(ג) וישבו המים הלוך ושוב – מעט מעט, עד שחסרו לסוף ק"ן יום כנגד התגברותם שהיה ק"ן יום, ומ' יום שהיה הגשם הרי ש"מ וכ"א יום של שליחות העורב והיונה הרי שס"א יום, הרי שנים עשר חדש שהיה נח בתבה. ותחלת חסרונם באחד בסיון כי בו שלם התגבורת וכיון שנחו החלו לחסור. (ד) ותנח התבה בחדש השביעי – הוא סיון שהוא שביעי לירידת גשמים שהיה בכסליו. ואע"פ שהחלו במרחשון, מכ"ח בכסליו שבו ירדו ובו פסקו, ונחה התבה בי"ז בו על הרי אררט, אולי הם ההרים הגבוהים או היתה התבה אז באותו הגבול, ואעפ"כ מההרים הגבוהים הם, ואפשר שהיו גבוהים מהם ועל כל פנים יש שפלים מהם שהרי לא נראו כולם עד החדש העשירי. (ה) והמים היו הלוך וחסור – היו חוסרים הלוך וחסור, וכן "וחיות רצוא ושוב" (יחזקאל א'). עד החדש העשירי – לא אמר שבחדש העשירי חסרו כולם שלא חסרו כולם עד שנראת הארץ ובחדש העשירי לא נראו אלא ראשי ההרים, אלא פירושו היו הלוך וחסור עד שבעשירי נראו ראשי ההרים ומכאן ואילך גם כן היו הלוך וחסור עד שנראתה הארץ. וראשי ההרים הם גבעות ההרים שהוא המקום הגבוה שבהרים. והחדש העשירי הוא אב שהוא עשירי למרחשון שבו החלו הגשמים לרדת. (ו) ויהי מקץ ארבעים יום – משהתחילו לחסור המים. והנכון בעיני כי פירושו משנחה התבה על הרי אררט כי היאך ידע נח כשהחלו המים לחסור אבל כשנחה על הרי אררט ידע, שהרגיש שהתבה נחה על דבר קשה והמתין עוד ארבעים יום למען יחסרו עוד המים וישלח אחד מן העופות לראות אם ימצא אילן מגולה עדיין. את חלון התבה אשר עשה – הוא הצוהר שאמר צהר תעשה לתבה, ושלח משם את העורב. יש לשאול אם נח ידע יום שפסקו הגשמים כמו שכתבנו למה לא פתח את חלון התבה מיד אחר שאין גשם יורד? ויש לפרש כי עדיין פחד נח כי בהתרומם גלי המים ושאונם יגיעו המים למעלה ויכנסו בתבה דרך החלון לפיכך לא פתחה עד שנחה התבה על ההרים והמתין עוד ארבעים יום, ואז ידע כי חסרו המים מלהתרומם ולא פחד שיכנסו בתבה, ופתח החלון לראות ולשלח העורב. ...(י) ויחל עוד שבעת ימים אחרים – כיון שאמר אחרים ידענו שהראשונים גם כן היו שבעה. ...יג) בראשון באחד לחדש – והנה נכנסה שנה אחת ושש מאות לנח כיון שנכנס תשרי שהוא ראשון, כי שנת שש מאות שלמה לו בשלשים באלול ובאחד בתשרי נכנס בשנה אחת ושש מאות, ובשבעה עשר יום לחדש השני שלמה לו שנה שהיה בתבה. ואע"פ שחרבו פני האדמה היתה טיט עדיין, כי הפנים חרבו ותחתיהם טיט ואינה ראויה ללכת עליה לפיכך לא צוהו האל לצאת כי ידע שהאל יצוהו לצאת כמו שצוהו לכנס. (יד) ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש – הוא מרחשון. וארז"ל (שם) אלו עשרה ימים שיתירה שנת החמה על שנת הלבנה.

Chizkuni Bereshit 7:17חזקוני בראשית ז':י"ז

ויהי המבול ארבעים יום ולמעלה הוא אומר ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום אלא מה שלא פירש הראשון פי' האחרון כלומר כשהיה הגשם והמבול ארבעים יום אז וישאו המים את התיבה.

Chizkuni Bereshit 7:24חזקוני בראשית ז':כ"ד

ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום דיבר הכתוב אחר מחשבתו של נח כאילו לא נתמעטו המים עד שנחה התיבה על הרי אררט אך האמת הם התחילו לחסור מכ"ח בסיון שפסקו בו הגשמים כמו שמסדר והולך ויכלא הגשם מן השמים מיד וישבו המים מעל הארץ וגו' ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום משהתחיל המבול שהוא מי"ז באייר עד י"ז בתשרי אז חסרו המים כ"כ שנחה התיבה, מיד ותנח התבה בחדש תשרי בי"ז יום לחדש וגו', בעשירי הוא טבת באחד לחדש נראו ראשי ההרים, ויהי מקץ ארבעים יום שנראו ראשי ההרים שהוא עשתי עשר בשבט ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה, וישלח את הערב לאחר שבעת ימים כמו שפירש"י שהוא י"ח בשבט, וישלח את היונה ויחל עוד שבעת ימים, ויסף שלח את היונה והוא כ"ה בשבט, וייחל עוד שבעת ימים שהם ב' באדר, וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו, ועמד בתיבה כ"ח ימים עד א' בניסן שנאמר ויהי באחת ושש מאות שנה בניסן באחד לחדש חרבו המים ויסר, מכסה התבה וירא והנה חרבו המים מעל פני האדמה. אך עדיין היתה טיט ורפש ואינה ראויה לדריסת רגל עד כ"ז באייר כדכתיב ובחדש השני בכ"ז יום לחדש יבשה הארץ.

Chizkuni Bereshit 8:3-13חזקוני בראשית ח':ג'-י"ג

(ג) ויחסרו המים פירש רש"י מקצה חמשים ומאת יום התחילו המים לחסור והוא בא' בסיון כיצד בכ"ח בכסלו פסקו הגשמים הרי שלשה מכסלו וכו' אלמא סבירא ליה האידנא לפרש"י דיום כ"ח בכסלו אינו ממנין המ' יום של ירידת גשמים אלא הרי הוא ממנין החמשים ומאת יום של תגבורת המים, ולמעלה גבי ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום סבירא ליה לפרש"י דיום כ"ח דכסליו הרי הוא ממנין הארבעים יום של ירידת גשמים שפירש רש"י - אין יום ראשון מן המנין לפי שאין לילו עמו שהרי כתיב בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש נבקעו וגו' נמצאו ארבעים יום כלים בכ"ח בכסליו, לפיכך נכון לשקול דעתו של פרש"י הכי - אין יום ראשון מן המנין - אין ענין יום ראשון של ארבעים יום של ירידת גשמים שהוא י"ז במרחשון מן ענין מנינן של אחרים, שהרי האחרים לילותיהן עמהן וזה אין לילו עמו ומכל מקום הרי הוא ממנין הארבעים יום של ירידת גשמים, ובסדר הזה תמצאם ליישב פרש"י, יום י"ז במרחשון היה ראשון לארבעים יום של ירידת גשמים ואין לילו עמו וי"ב שנשארו ממרחשון וכ"ז מכסלו שלילותיהן היו עמהם וליל כ"ח בכסלו להשלים יום י"ז במרחשון שלא היה לילו עמו הרי לך ארבעים יום שלמים מעלות השחר של י"ז במרחשון עד עלות השחר של כ"ח בכסלו וכן כתיב ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, אבל החמשים ומאת יום של תגבורת גשמים אין צורך למנותם שלמים הלילות עם הימים שהרי כתיב מקצה חמשים ומאת יום כלומר מעלות השחר של כ"ח בכסלו עד צאת הכוכבים של אחד בסיון. ואם תרצה למנות החמשים ומאת יום שלמים הלילות עם הימים תמנה אותם מעלות השחר של כ"ח בכסלו עד עלות השחר של אחד בסיון ויהיו חמשים ומאת יום וחמשים ומאת לילות שלמים. ואם לחשך אדם על פרש"י מי הזקיקו למנות ליל כ"ח בכסלו מן הארבעים יום של ירידת גשמים והיום מן החמשים ומאת יום דמאי איכפת ליה אם היום נמנה עם לילו מן הארבעים יום אכתי יהא סיון שביעי להפסקה אלא היינו טעמא אם תמנהו מן הארבעים יום לא תמצא ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש אלא בי"ח לחדש, כיצד שני ימים מכסלו וקמ"ז מטבת שבט אדר ניסן אייר ואחד מסיון הרי ק"נ יום כלים לסוף יום אחד בסיון, למחר התחילו המים לחסור ד' אמות לי"ו יום וכשכלו הי"ו יום משהתחילו המים לחסור א"כ נחה התיבה בי"ח לחדש וכתיב ותנח התיבה בשבעה עשר לחדש, לא תמצא בראשון באחד לחדש חרבו המים כיצד בשני בסיון התחילו המים לחסור ומשם תמנה ששים יום לחסרון החמש עשרה אמה של המים לכשנראו ראשי ההרים ומשם ששים יום עוד עד שלוח אחרונה של היונה ותמצא שהם כלים בשלשה בתשרי וכתיב בראשון באחד לחדש חרבו המים. (ד) בחדש השביעי הוא סיון והוא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים. בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זה אב שהוא עשירי למרחשון שהתחילו בו הגשמים, כך פרש"י, וא"ת הרי שנת המבול מעוברת היתה כיצד קים לן מבריאת עולם עד המבול אלף ותרנ"ו שנה צא וחשוב שנות המחזורים ותמצא שנת אלף ותרנ"ו שלישית למחזור א"כ סיון שמיני לכסלו ואב עשתי עשר למרחשון, לפיכך י"מ שהמבול התחיל אחר אלף ותרנ"ו, ד"א מנין אלף ותרנ"ו התחיל למנות משנת תוהו ואז היתה שנת המבול פשוטה. ד"א שנת המבול לא עלתה במנין שאר השנים זו דברי ר' יהודה א"ל ר' נחמיה אף על פי שאינה עולה מן המנין עולה היא בתקופות ובחשבונות. ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום פרש"י מכאן אתה למד כמה היתה התבה משוקעת במים וכו' וא"ת הרי קים לן שבראש חדש אב נראו ראשי ההרים ובראש חדש תשרי חזרו המים לסדרן ראשון כדכתיב בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ הרי שחסרו בס' יום הללו כל גובה ההרים ודבר גלוי הוא שיש הרים גבוהים יותר מט"ו אמה הרי שחסרו יותר מאמה לד' ימים, ואין לתרץ כיון שהתחילו לחסור חסרו הרבה אם כן לא תוכיח שיקוע התיבה במים אחת עשרה אמה, אלא י"ל שההרים ממעטים הרבה מחללו של עולם לפיכך חסרו כל גבהות של הרים בששים יום אבל למעלה מן ההרים חללו של עולם שוה ומשם ולמעלה חסרו אמה לכל ד' ימים כמו שפרש"י וראיה לדבר שלא מצינו לשון חסרון, כתיב: משנראו ראשי ההרים, למדך שאינו חשוב חסרון פשוט. ועוד פרש"י ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון כלומר אין זה שביעי אלא אייר ואם כן איך תפרש ותנח התיבה באייר בחדש השביעי לירידה בי"ז יום לחדש הרי עדיין לא כלתה תגבורת המים כמו שאמרנו שלא כלו המ' יום של גשמים וק"נ של תגבורת עד א' בסיון. והוא הסדר של כל ימות שנת המבול לשיטת רש"י נ"ע. בחדש השביעי הוא מרחשון דקיימא לן במסכת ר"ה ובסדר עולם חכמים אומרים כדברי רבי אליעזר למבול וכדברי רבי יהושע לתקופה בשבעה עשר יום לחדש, נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבת וגו', ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה מעלות השחר של י"ז במרחשון עד עלות השחר של כ"ח בכסלו ויהי המבול ארבעים יום וגו', ויסכרו מעינת תהום וגו', ויגברו המים, ותלך התבה על פני המים. חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים. ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום מעלות השחר של כ"ח בכסלו עד צאת הכוכבים של אחד בסיון מיד ויזכור אלקים את נח ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום כלומר התחילו לחסור בסוף חמשים ומאת יום הללו שכלו באחד בסיון, ותנח התבה בחדש השביעי בסיון שביעי לפסיקת הגשמים בי"ז יום לחדש, והמים היו הלוך וחסור מבאחד בסיון עד אב החדש העשירי לירידת הגשמים, בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים כלומר החמש עשרה אמה שגברו המים על ההרים חסרו מבאחד בסיון עד אחד באב לארבעת ימים חסרו אמה ויהי מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים וכלו בעשרה באלול באותו יום ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה, וישלח את הערב וגו', ויחל שבעת ימים כמו שפרש"י, וישלח את היונה ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו וגו' ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מאתו. ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה שלקחתו בזיתים שבראשי ההרים. וי"א מהר המשחה הביאתו דלא טפת ארעא דישראל במבול כדכתיב לא גושמה ביום זעם, וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד, מיד ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון בתשרי שהוא ראשון באחד לחדש חרבו המים וגו', ובמרחשון בחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ. יש תוהים על פרש"י מי דחקו לפרש מקץ ארבעים יום דהיינו משנראו ראשי ההרים אם כן למה לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה הרי יש ארבעים ושבעה ימים משנראו ראשי ההרים עד שנשתלחה היונה והיתה יכולה לנוח על גבי כמה הרים. ויש דוחים זה בקש ואומרים שלא נתגלו פני הבקעה, אין זה מנוח, ומשקול הדעת י"ל שדעתו של פרש"י היה לומר שכל הפרשה כולה על הסדר נאמרה ומה שלא יספה היונה שוב אליו עוד כשנשתלחה באחרונה היינו באחד בתשרי כשחרבו המים. יש מתחילין למנות החמשים ומאת יום מי"ז במרחשון וכוללים בהן המ' יום של ירידת גשמים ומונין בחדש השביעי לירידה כמו שאנו מונים עשירי לירידה וה"ק ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, שיש מט"ז במרחשון עד עשרים בניסן ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום שכלים בעשרים בניסן ובאותו יום התחילו לחסור ותנח התבה באייר בחדש השביעי לירידה בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים וחסרו הט"ו אמה שעל ראשי ההרים בצ"ה ימים שיש מעשרים בניסן עד א' באב אמה לששה ימים וחצי. וי"מ סוף פרשה זו אחר שטת סדר עולם ויהי מקץ ארבעים יום שהתחילו המים לחסור דהיינו מבאחד בסיון עד עשרה בתמוז מיד ויפתח נח את חלון התבה וגו' וישלח את הערב וגו', וייחל עוד שבעת ימים וישלח את היונה ולא יספה שוב הלכה וישבה לה על ההרים אותו היום ראש חדש אב היה כדכתיב בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זהו אב דעשירי למרחשון שבו ירדו הגשמים שמקצת החדש ככולו אבל אין לומר על אלול דהוא עשירי לכסלו שבו פסקו הגשמים דאם כן בשילוח שלישי אמאי לא יספה היונה שוב אליו עוד להיכן הלכה הרי אתה רוצה לומר לא נראו ראשי ההרים עד אחד באלול ואל תתמה על מקרא זה של והמים היו הלוך וחסור וגו' לומר איך נקבע קודם שליחות היונה אלא מתוך שהתחיל לספר חסרון המים שחסרו מבאחד בסיון עד שנחה התבה הולך וגומר החסרון עד שנראו ראשי ההרים ומבאחד באב עד אחד בתשרי חרבו המים וכן כתיב ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים, ובחדש השני בשבעה עשר יום לחדש יבשה הארץ. ...(יג) ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש מכאן דיום אחד בשנה קרוי שנה, פי' אחר בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש אייר בחדש השני בי"ז לחדש נבקעו כל מעינות תהום רבה וגו' ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה שהם י"ג מאייר וכ"ז בסיון ובכ"ח פסקו, לפי פי' זה קרו לניסן ראשון אחר פשוטו של מקרא וכן כל האחרים וכל החדשים חדשי החמה בני שלשים יום הם.

Ramban Bereshit 8:4-5רמב"ן בראשית ח':ד'-ה'

(ד) ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש – כתב רש"י מכאן אתה למד שהיתה משוקעת במים י"א אמה כפי החשבון הכתוב בפירושיו והוא כן בבראשית רבה (לג ז) אבל כיון שרש"י מדקדק במקומות אחרי מדרשי ההגדות וטורח לבאר פשטי המקרא הרשה אותנו לעשות כן כי שבעים פנים לתורה ומדרשים רבים חלוקים בדברי החכמים ואומר אני שאין החשבון הזה שאמרו נאות בלשון הכתוב כי אם נסבול לפרש ותנח התיבה בחדש השביעי ליום הזה הנזכר שכלא בו הגשם ושבו המים מעל הארץ הלוך וחסור שלא כמנין החדש השני הנזכר בהתחלת הפרשה (ז יא) וכמנין האמור בסוף הפרשה (ח יד) איך יתכן שיחזור מיד בפסוק השני ויאמר עד החדש העשירי למנין אחר שיהיה העשירי לירידת הגשמים והראיה מן התיבה שהיתה משוקעת במים מפני שנותן חסרון שוה לכל הימים אמה לד' ימים אינה ראיה כי מן הידוע בחסרון המים כי הנחל הגדול כאשר יחסר בתחלתו אמה לד' ימים יחסר בסופו ד' אמות ליום אחד והרי לפי החשבון הזה באחד לחדש אב נראו ראשי ההרים ובאחד בתשרי חרבו המים והנה בששים יום חסרו כל גובה ההרים הגבוהים שהם כמה אלפים אמה ועוד כי שלח היונה בשבעה עשר יום לחדש אלול והמים על פני כל הארץ והאילנות מכוסים והנה חרבו כולם בשנים עשר ימים ועל דרך הסברא אם היתה משוקעת במים י"א אמה והוא יותר משליש קומתה תטבע בעבור היותה רחבה מלמטה וכלה אל אמה כי היא הפך הספינות ויש בה כבדות גדולה והנראה בדרך הפשט כי חמשים ומאת יום האמורים בתגברות המים (לעיל ז כד) יכללו ארבעים יום של ירידת הגשם כי בהם עיקר הרבוי והתגברות והנה החלו לחסור בשבעה עשר בניסן ותנח התיבה אחר שלשים יום על הרי אררט בשבעה עשר יום לחדש אייר הוא החדש השביעי לירידת הגשם ואחרי ע"ג ימים באחד לחדש אב הוא החדש העשירי לירידה נראו ראשי ההרים והנה תקננו תקון מועט בלשון הכתוב והנכון בעיני כי חמשים ומאת יום היו משבעה עשר יום לחדש השני הוא חדש מרחשון עד שבעה עשר יום לחדש השביעי הוא חדש ניסן והוא יום מנוח התיבה כי אז העביר השם רוח קדים עזה כל הלילה וישם את המים לחרבה שחסרו מאד ותנח התיבה והראיה כי לא אמר הכתוב בכאן "ויחסרו המים בחדש פלוני ביום פלוני והיו המים הלוך וחסור עד החדש השביעי ותנח התיבה וגו'" כאשר אמר בחסרון האחר שנראו בו ראשי ההרים כי ביום החסרון נחה התיבה והסדר בענין הזה כי ביום רדת הגשם נבקעו מעינות תהום ונפתחו ארובות השמים וירד הגשם ארבעים יום ובהם גברו המים חמש עשרה אמה מלמעלה ונפסק הגשם בסוף הארבעים ונשארו מעיינות תהום וארובות השמים פתוחות והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים ואינם נגררים במורד ולא יבשו לעולם ועמדו כן בגבורתם עד מלאת ק"נ יום לירידת הגשם ואז העביר השם רוח חזק מאד בשמים ובארץ ויסכרו מעיינות תהום כי חזרו המים הנובעים מהם אל מקומם עד אשר נתמלא התהום כמו שהיה בתחלה ונסגרו פתחי מעיינותיו וארובות השמים נסגרו וייבש האויר מאד ברוח המייבש והמים אשר בארץ לחכה והנה חסרו המים הרבה ביום ההוא ותנח התיבה שהיתה משוקעת במים כשתים ושלש אמות ואחר שבעים ושלש יום באחד לחדש העשירי הוא חדש תמוז נראו ראשי ההרים ומקץ ארבעים יום בעשתי עשר חדש בעשרה לחדש פתח נח חלון התיבה ואחרי שלש שבועות הלכה היונה מאתו ואחר שלשים יום הסיר מכסה התיבה וטעם ויעבר אלהים רוח על הארץ שהיה רוח גדולה וחזק יוצאה מבטן הארץ על פני התהום ומרחפת במים ויסכרו בו מעיינות תהום כי לא אמר הכתוב "ויעבר אלהים רוח על המים" וישכו המים שהיו נובעין מן התהום וינוחו מלשון וחמת המלך שככה (אסתר ז י) שנחה או לשון הסתר הדבר והבלעו ללמד שנבלעו מי התהום במקומם וכך אמר זה בסדר עולם (ד) המים העולים למעלה נגבה אותם הרוח והיורדים למטה נבלעו במקומם וטעם ויכלא הגשם מן השמים שלא ירד עוד גשם עד צאתם מן התיבה כי היו השמים ברוח הזה כברזל ולא הורידו טל ומטר כלל וייבש האויר וחרבו המים כי גשם המבול כבר כלה מיום הארבעים וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב יאמר שהיו חסרים מעט מעט עד שחרבו פני האדמה ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום דבק עם "ותנח התיבה" לומר שחסרו ביום ההוא חסרון גדול שנחה בו התיבה כאשר פירשתי. (ה) והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי – טעמו מסורס שהיו הלוך וחסור עד שנראו ראשי ההרים בחדש העשירי הוא חדש תמוז והודיענו הכתוב שחסרו בע"ג יום חמש עשרה אמה אבל החסרון אשר מתחלה למנוח התיבה לא ידענו כמה היה כי לא הוצרך הכתוב להודיע השקוע ולא החסרון והנראה לדעתי בשוט התיבה כי היתה מפני היות המים נובעים מן התהומות והיותם עוד רותחים כדברי רבותינו כי בעבור כן תלך על פני המים ואם לא מפני זה היתה נטבעת בכבדותה כי רבים אשר בתוכה והמאכל והמשקה היה הרבה מאד וכאשר שככו המים מנביעתם או מרתיחתם גם כן וחסרו ברוח מיד נכנסה התיבה אל תוך המים בכובד משאה ותנח על ההר ועל דעת המפרשים (הראב"ע והרד"ק) המספר בתגבורת המים חמשים ומאת יום ומנוח התיבה וראיית ראשי ההרים וארבעים יום אחרי כן הכל ידענו בדרך הנבואה כי הכתוב מודיע אותנו כן אבל נח לא ידע רק שהרגיש כי נחה התיבה והמתין לפי דעתו זמן שחשב כי קלו המים והנה גם לדברינו גם לדברי רבותינו וכל המפרשים יהיו הרי אררט מן "ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים" (לעיל ז יט) שהיו המים עליהם ט"ו אמה ולכן יקשה זה כי הידוע בהר היוני שגבוה מהם הרבה מאד וארץ אררט בשפל הכדור הקרוב לבבל ואולי נאמר כי היה החסרון בי"ז לחדש השביעי גדול מאד מט"ו אמה וקודם לכן נראו ראשי ההרים הגבוהים לא הרי אררט ויקר מקרה התיבה שהיתה בארץ אררט בחדש השביעי ותנח על ראשי ההרים ההם והנה נח מעת שכלה הגשם היה פותח החלון וסוגר אותו כרצונו ואחר ע"ג יום ממנוח התיבה השגיח מן החלון ונראו לו ראשי הרי אררט וחזר וסגר אותו והגיד הכתוב כי אחר ארבעים יום שלח העורב ולא אמר הכתוב "ויהי בחדש פלוני וביום פלוני ויפתח נח" ואמר "ויהי מקץ ארבעים יום" להגיד כי מעת שנראו לנח ראשי ההרים המתין ארבעים יום כי חשב בלבו שבזמן הזה נראו המגדלים ונגלו האילנות וימצאו העופות להם מנוח באשר תקנינה ופתח החלון לשלוח העורב ובחדש הראשון הוא חדש תשרי חרבו המים ובחדש השני הוא חדש מרחשון בשבעה ועשרים בו יבשה הארץ ובו ביום יצאו מן התיבה והנה כל מנין הפרשה כפשוטו ומשמעו ודע כי אחרי שהסכימו שבתשרי נברא העולם כאשר תקנו "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" וכן הוא סדר הזמנים זרע וקציר וקור וחום יהיה ראש השנים מתשרי וכן החדשים ממנו הם נמנים עד שהגענו ליציאת מצרים ואז צוה הקב"ה למנות בחדשים מנין אחר שנאמר (שמות יב ב) החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה ומשם ואילך בכל הכתוב ימנה תשרי החדש השביעי ועדיין נשאר בשנים החשבון ממנו דכתיב (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה וכך תרגם יונתן בן עוזיאל "בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי" (מלכים א ח ב) אמר בירחא דעתיקיא דקרן ליה ירחא קדמאה וכען הוא ירחא שביעאה ובמכילתא (בא א ח) החדש הזה לכם ולא מנה בו אדם הראשון.

Shadal Bereshit 7:24שד"ל בראשית ז':כ"ד

ויגברו המים וגו' – הנכון כדעת רמב"ן ודון יצחק ובעל הרכסים לבקעה, כי בק"ן ימים אלו ניכללו מ' יום הראשונים והטעם נשארו המים גבוהים על הארץ ועל ראשי ההרים הגבוהים עד סוף ק"ן יום, ואח"כ נשארו ראשי ההרים הגבוהים בלתי מכוסים במים, והנה בק"י ימים נתמעטו המים, שיעור ט"ו אמה שעל ראשי ההרים באופן, שלא יכלה עוד התבה ללכת על פני המים ונחה על הרי אררט. והנה בי"ז באייר החל הגשם (למעלה פסוק י"א) ונמשך הגשם עד כ"ז בסיון, אז חדל הגשם, ועם כל זה נשארו המים גבוהים ומכסים ההרים היותר גבוהים עד י"ז בתשרי (למטה ח' ד'), אז נשארו ראשי קצת ההרים מגולים ותנח התבה על הרי אררט שאינם היותר גבוהים, ובאחד בטבת (שם ה') ניגלו ראשי הרי אררט ושאר הרים הבלתי גבוהים כל כך. ב"המשתדל" לשד"ל לס' בראשית בא עוד – ודע כי שורש גבר קרוב לשורש גבה (כי כגבוה שמים אל הארץ גבר חסדו על יראיו, תהלים ק"ג י"א), והנה טעם ויגברו המים, שנשארו גבוהים על הארץ.