Chronology of the Flood/5
Chronology of the Flood
Sources
Biblical Texts
Bereshit 7:4-24בראשית ז׳:ד׳-כ״ד
| (ד) כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ה) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ י"י. (ו) וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ. (ז) וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. (ח) מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. (ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. (י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ. (יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. (יב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. (יג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה. (יד) הֵמָּה וְכׇל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכׇל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכׇל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כׇּל כָּנָף. (טו) וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכׇּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. (טז) וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכׇּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר י"י בַּעֲדוֹ. (יז) וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרׇם מֵעַל הָאָרֶץ. (יח) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. (יט) וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כׇּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם. (כ) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים. (כא) וַיִּגְוַע כׇּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכׇל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם. (כב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. (כג) וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. (כד) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. |
Bereshit 8:1-14בראשית ח׳:א׳-י״ד
| (א) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כׇּל הַחַיָּה וְאֶת כׇּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. (ב) וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם. (ג) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. (ד) וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט. (ה) וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. (ו) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. (ז) וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. (ח) וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ט) וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשׇׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה. (י) וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. (יא) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. (יב) וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד. (יג) וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. (יד) וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ. |
Classical Texts
Septuagint Bereshit 7:4-8:14תרגום השבעים בראשית ז׳:ד׳-ח׳:י״ד
| 7:4 For in seven days I am about to bring rain upon the earth for forty days and forty nights, and I will wipe away everything that rises up that I made from the face of the earth. …11 In the six hundredth year of the life of Noe in the second month, and on the twenty-seventh of the month, on this day all the springs of the bottomless deep broke open, and the floodgates of the heaven were opened; 12 and the rain came to be on the earth forty days and forty nights. …17 And the flood came to be on the earth forty days and forty nights on the earth; and the water multiplied and lifted the ark, and raised it from the earth. 18 And the water was prevailing and multiplying greatly on the earth; and the ark was floating above the water. 19 Now the water was prevailing very greatly on the earth, and it covered all the high mountains that were under the heaven. 20 Fifteen cubits above the water was raised up, and it covered all the high mountains. 21 And all flesh that moves itself on the earth died, consisting of the birds and the domesticated animals and the wild animals, and every reptile that moves itself on the earth, and every human being. 22 And all, everyone who has the breath of life and all that were on the dry ground, died. 23 And it wiped away everything that rises up that was on the face of all the earth, from human being to domesticated animals and reptiles and birds of the heaven; and they were wiped away from the earth. And only Noe and the ones with him in the ark were left remaining. 24 And the water was raised up on the earth for one hundred and fifty days. 8:1 And God remembered Noe, and all the wild animals and all the domesticated animals and all the birds and all the reptiles, as many as were with him in the ark. And God brought a wind on the earth, and the water abated. 2 And the springs of the bottomless deep and the floodgates of the heaven were covered over and the rain was held back from the heaven, 3 and the water traveling over the earth was giving up; the water was giving up and lessening after one hundred and fifty days. 4 And the ark settled in the seventh month, on the twenty-seventh of the month, on the Ararat mountains. 5 But the traveling water was lessening until the tenth month; now in the eleventh month, on the first of the month, the tops of the mountains appeared. 6 And it came to be after forty days Noe opened the window of the ark that he made, 7 and he sent out the raven to see if the water had abated; and going out, it did not return until the water was dried out from the earth. 8 And he sent the dove after it to see if the water had abated from the earth. 9 And not finding a resting place for its feet, the dove returned to him in the ark, because the water was still on all the face of all the earth; and stretching out his hand, he took it and brought it to himself into the ark. 10 And waiting for another seven days again he sent out the dove from the ark. 11 And the dove returned to him at dusk, and it was holding a dry olive leaf in its mouth; and Noe knew that the water had abated from the earth. 12 And waiting for another seven days again he sent out the dove, and it did not continue to return to him any longer. 13 And it came to be in the six hundred and first year of Noe’s life, in the first month, on the first of the month, the water was disappearing from the earth; and Noe uncovered the roof of the ark, and he saw that the water was disappearing from the face of the earth. 14 Then in the second month, on the twenty-seventh of the month, the land was dried out. |
Qumran Scroll 4Q252 Fragment 1 Columns 1-2מגילת קומראן 4Q252 קטע א׳ טורים א׳-ב׳
[ב]שנת ארבע מאות ושמונים לחיי נוח בא קצם לנוח ואלוהים 1 באחת ושש מאות שנה לחיי נוח ובשבעה עשר יום לחודש השני |
Jubilees 5:28-44יובלים ה׳:כ״ח-מ״ד
| (כח) ויאמר ה': יימח כל אשר בחרבה מכל הבהמה עד חית השדה ועוף השמים ועד הרמש הרומש על הארץ. (כט) ויצו את נוח לעשות לו תיבה להנצל ממי המבול. (ל) ויעש נוח תיבה לכל אשר צוהו ביובל השבעה ועשרים בשבוע החמישי בשנה החמישית. (לא) ויבוא אליה בשנה השישית בו, בחודש השני בראש החודש השני. (לב) עד יום ששה עשר בו בא הוא וכל אשר הבאנו לו אל התיבה, ויסגר ה' בעדו מחוץ ביום שבעה עשר בערב. (לג) וה' פתח שבע ארובות שמים להמטיר מים מן השמים על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. (לד) וגם מעינות התהום העלו מים עד כי מלא כל העולם מים. (לה) ויגברו המים על הארץ חמש עשרה אמה מלמעלה, גברו המים על כל ההרים הגבהים. (לו) ותרום התיבה מעל הארץ ותלך על פני המים. לז) ויהיו המים על פני הארץ חמשה חודשים חמישים ומאת יום. (לח) ותלך ותנח על ראש הלובָר אחר הרי אררט. (לט) ובחודש הרביעי נסכרו מעינות תהום רבה וארובות השמים נכלאו. (מ) ובראש החודש השביעי נבקעו כל מעינות תהומות הארץ וזרם המים החל לרדת אל תחתית התהום. (מא) ובראש החודש העשירי נראו ראשי ההרים. (מב) ובראש החודש הראשון נראתה האדמה, וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב בשבוע החמישי בשנה השביעית בו. (מג) ובשבעה עשר יום לחודש השני יבשה הארץ. (מד) ובשבעה ועשרים יום הסיר את מכסה התיבה וישלח מתוכה את חית הארץ ועוף השמים והרמש. |
Josephus, Antiquities of the Jews 1:3:3,5יוספוס, קדמוניות היהודים א׳:ג׳:ג׳,ה׳
| 3. This calamity happened in the six hundredth year of Noah's government, [age,] in the second month, called by the Macedonians Dius, but by the Hebrews Marchesuan: for so did they order their year in Egypt. But Moses appointed that · Nisan, which is the same with Xanthicus, should be the first month for their festivals, because he brought them out of Egypt in that month: so that this month began the year as to all the solemnities they observed to the honor of God, although he preserved the original order of the months as to selling and buying, and other ordinary affairs. Now he says that this flood began on the twenty-seventh day of the forementioned month; and this was two thousand six hundred and fifty-six years from Adam, the first man; and the time is written down in our sacred books, those who then lived having noted down, with great accuracy, both the births and deaths of illustrious men… 5. When God gave the signal, and it began to rain, the water poured down forty entire days, till it became fifteen cubits higher than the earth; which was the reason why there was no greater number preserved, since they had no place to fly to. When the rain ceased, the water did but just begin to abate after one hundred and fifty days, (that is, on the seventeenth day of the seventh month,) it then ceasing to subside for a little while. After this, the ark rested on the top of a certain mountain in Armenia; which, when Noah understood, he opened it; and seeing a small piece of land about it, he continued quiet, and conceived some cheerful hopes of deliverance. But a few days afterward, when the water was decreased to a greater degree, he sent out a raven, as desirous to learn whether any other part of the earth were left dry by the water, and whether he might go out of the ark with safety; but the raven, finding all the land still overflowed, returned to Noah again. And after seven days he sent out a dove, to know the state of the ground; which came back to him covered with mud, and bringing an olive branch: hereby Noah learned that the earth was become clear of the flood. So after he had staid seven more days, he sent the living creatures out of the ark; and both he and his family went out, when he also sacrificed to God, and feasted with his companions. |
Seder Olam Rabbah 4סדר עולם רבה ד׳
| המבול היה כל י"ב חדש שנא' (בראשית ז':י"א) בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו'. ודורו אינן חיין לעולם הבא ואינן נדונין שנא' (בראשית ו':ג') לא ידון רוחי באדם לעולם. ר' יהושע אמר בחדש השני בי"ז לחדש זה אייר שהוא שני לניסן שבו נברא העולם ובו כימה שוקעת ולפי ששינו את מעשיהן לפני המקום שינה עליהן סדר בראשית. ר"א אומר בחדש השני בי"ז לחדש זה מרחשוון שהוא שני לתשרי שבו נברא העולם ובו כימה עולה והיא היתה זמנה של רביעה. חכמים כדברי ר"א למבול וכדברי ר"י לתקופות ויהי הגשם (בראשית ז':י"ב) וגו' עד מתי מ' יום ומ' לילה עד כ"ז בכסליו. ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום. (בראשית ז':כ"ד) עד מתי חמשים ומאת יום עד א' בסיון. והמים היו עומדין ודמומין ורשעים נדונין בהן כל אחר ואחד לפי מעשיו. ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום. והמי' היו הלוך וחסור וגו' (בראשית ח':ה') המים היו גבוהים מן הארץ ט"ו אמה וכלו לס' יום אמה לד' ימים. טפח ומחצה בכל יום ותנח התיבה בחדש השביעי בי"ז יום (בראשית ח':ד') זה סיון וכשאתה מתחיל למנות משפסקו הגשמים מלירד נמצאת נחה לט"ז יום הא כמה היתה גבוה מן הארץ ד' אמות וכמה היתה משוקעת בתוך המים י"א אמה. ויהי מקץ ארבעים יום (בראשית ח':ו') לקץ שהתחילו המים לחסור בעשרה בתמוז ויפתח נח את חלון התיב' (בראשית ח':ו') וגו' וישלח את העורב וגו' שהה ז' יום וישלח את היונה וגו' ולא מצאה וגו' שהה עוד ז' ימים ויוסף שלח היונה וגו' ותבא אליו היונה וגו' שהה עוד ז' ימים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד הלכה וישבה לה על ראשי ההרים. בעשירי בא' לחודש נראו ראשי ההרים (בראשית ח':ה') זה אב. כשאתה מתחיל למנות משהתחילו הגשמים לירד מא' באב ועד א' בתשרי נבלעו המים. ויהי באחת ושש מאות שנה (בראשית ח':י"ג) וגו' מקצת החודש ככולו למדנו שכיון שנכנס יום א' בחדש מונין אותו חדש שלם וחדש אחד נכנס בשנה מונין אותה שנה שלימה שמקצת החדש ככולה. חרבו המי' מעל הארץ. המים היורדין מלמעלה נגבה אותן הרוח והעולים מלמטה נבלעו במקומן ועדיין הארץ לחה ועשויה כמקפה המתינו ולא זרעו עד שירדו להם גשמים שמימי המבול סימן קללה היו ואין בכלל קלל' ברכה וחדש השני בכ"ז יום לחדש זה מרחשון יבשה הארץ (בראשית ח':י"ד) ונעשית גריד. הרי י"ב חדש שלימין וי"א יום היתרין מה טיבן מלמד שימות החמה יתרין על ימות הלבנה י"א יום. אמר ר"א והלא מתחילת ברייתו של ימות עולם ימי החמה יתירי' על ימות הלבנה י"א יום שנבראו מלאין ט"ו צא מהן ד' לפנים מיכן הרי י"א אמרו לו וכיון שעברו עיבור ראשון הגיעה לבנה לחמה אמר להן חוזרת היא ומשיבה. רעש בן גמליאל אומר הרוצה לידע סימן ימי החמה שהן יתירין על ימות הלבנה י"א יום ישרוט שריטה בתקופת חמה ולשנה הבאה אין מגעת לשם עד י"א יום וכן אתה יודע שימות החמה יתירין על ימות הלבנה אחד עשר יום. |
Bereshit Rabbah 33:7בראשית רבה ל״ג:ז׳
| ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחודש תנינן משפט דור המבול י"ב חדש הא כיצד בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר לחדש, וכתיב ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה זה מרחשון וכסליו, ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, הרי טבת ושבט אדר וניסן ואייר, ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט, זה סיון שהוא שביעי להפסקת גשמים, לט"ז יום חסרו, אמה לארבעת ימים, טפח ומחצה בכל יום ונמצאת אומר שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה, וכולהם לששים יום חסרו, הה"ד והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי זה אב שהוא י' לירידת גשמים, ד"א ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ, נעשית כמין טפיח, ובחדש השני בכ"ז לחדש יבשה הארץ, נעשית כגריד זרעו אותה ולא צמחה, למה שהיה סימן קללה ואין סימן קללה הוי לברכה, והמתינו עד שירדו גשמים וזרעו, לא הוה צריך קרא למימר אלא בט"ז יום לחדש השני יבשה הארץ, ומה ת"ל בשבעה ועשרים יום לחדש השני יבשה הארץ, אלא אלו י"א יום שימות החמה יתירים על ימות הלבנה, אמר רשב"ג כל מי שהוא רוצה לידע שימות החמה יתירים על ימות הלבנה י"א יום יסרוט לו סריטה בכותל בתקופת תמוז, ולשנה הבאה באותו הזמן אין השמש מגעת לשם עד י"א יום, ומכאן אתה יודע שימות החמה יתירים על ימות הלבנה י"א יום. |
Medieval Texts
R. Saadia Gaon Tafsir Bereshit 7:17ר׳ סעדיה גאון תפסיר בראשית ז׳:י״ז
| ויהי המבול, וכאשר היה המבול ארבעים יום על הארץ רבו המים. |
R. Saadia Gaon Tafsir Bereshit 7:24ר׳ סעדיה גאון תפסיר בראשית ז׳:כ״ד
| ויגברו, וכאשר גברו המים על הארץ חמשים ומאת יום זכר ה' וכו'. |
Yefet b. Eli the Karaite Bereshit 8:4יפת בן עלי הקראי בראשית ח׳:ד׳
והודיע לנו שבעצם היום ההוא נחה התבה על הרים קרובים. כי כל זמן שהמים גברו היתה נעה וכששככו המים עמדה במקום שהיתה בו. וזה מוכיח שסכום חמשה חדשים, לפי הכתוב, הם ק"נ יום. כי כשתחשב י"ד יום מן החדש השני, ל' מהחדש השלישי, ל' מהרביעי, ל' מהחמישי, ל' מהששי וט"ז מהשביעי, יהיה בס"ה ק"נ. ואין אנו מוצאים חמשה חדשים שמשיים פחות מקנ"ב יום, אי אפשר אפוא שהיו אלה חדשים שמשיים וגם לא המציא לנו אחד בשיטת החשבון שיהיו חמשה חדשים רצופים של ל' יום כל אחד, זה אחר זה. ומשום כך אמר ענן, רצון אלהים עליו, והאוחזים בשיטתו, שאם קרה מקרה המונע את ראיית הירח בכ"ט לחדש, מונים ל' ל', כמו שעשה נח כשהיה סגור בתבה, עד שפתח את החלונות ויכול לבקש את הירח, וזה דיוק קרוב. ומן הדין שנעמוד כאן מעט, ואזכיר את עשר התשובות שהשיב ראש הישיבה על הדברים האלה, וכשאזכירן אחת אחת אפריך אותן בדברים ברורים, שכל מבקש אמת ומתרחק משקר יעמוד עליהם. אמר ראש הישיבה ב"ספר ההבחנה" וב"תשובה לענן" כבר השבתי באריכות למביאים ראיה מפרשת "ותנח התיבה" (לדעתם) שאם אין הירח נראה מונים את החודש שלושים יום. ומן הראוי שאזכיר גם כאן מקצת מדבריהם ומהתשובות עליהם. ובנוגע לשיטתם שקביעת המועדים היא לפי הראיה, כבר הזכרנו חלק מזה קודם ועוד נזכיר חלק אחר בקשר לפרשת החדש הזה. וכדי להביא ראיה לכך שאם לא נראתה הלבנה מונים ל' יום (אמרו): היות ונח לא ראה את הלבנה בחמשת החדשים (של המבול) עשה את כל אחד מהם שלושים יום. וכך הגיע המספר עד לק"נ יום. כי הגשם התחיל לרדת בי"ז לחדש השני והתבה נחה בי"ז לחדש השביעי, הרי חמשה חדשים שהם ק"נ יום שבסופם חסרו המים. כי לא נמצאה סיבה אחרת לכך שנחה התבה אלא חסרון המים. ואין לך ק"נ יום לחמשה חדשים אלא לפי השיטה של קידוש החדש לפי הראיה. וכאשר התבוננתי בדבריהם מצאתי שהם בטלים מכל הבחינות. ומן הראוי להציג כאן את עשר הטענות העיקריות נגדם. א. אין להם הוכחה על כך שהשמים היו מעוננים כל חמשת החדשים והוכחתם ההכרחית היא רק על חדש אחד שבתוך ארבעים יום (הראשונים), וזוהי התשובה הראשונה. ב. אין להם ראיה על כך שהחשבון (של חמשת החדשים) של נח הוא, ואפשר שאינו אלא חשבונו של השי"ת שאמר למשה: ביום פלוני היה כך וביום פלוני היה כך. ואפילו אם נמשך העינון כל הזמן [הרי אין דבר מכוסה מה'], לא הירח ולא שום דבר אחר. ג'. הם קבעו שביום המאה וחמשים נחה התבה, אבל אין להם ראיה (שהארבעים) הנזכרים קודם הם בכלל הק"נ, ומה יעשו [אם היה הכל ביחד ק"ץ יום]. ד. הם טענו שלא נחה התבה אלא משום שחסרו המים, אבל אפשר שנחה (משום שנתקלה) בדבר מה, כמו שבארנו. ה. הם אומרים שחמשה חדשים של ק"נ יום אפשריים רק לפי שיטת הראיה, אבל אנו מוצאים (שהם אפשריים) גם בשיטת החשבון, אם היתה השנה ההיא מעוברת (וחשון וכסלו) שניהם מלאים. וכשאנו מתחילים למנות מי"ז במרחשון יהיה בס"ה י"ד ממרחשון, כסלו ל', טבת כ"ט, שבט ל', אדר ראשון ל' ומאדר שני י"ז שהם ק"נ יום בדיוק. ו. הרי מנין הכתוב כאן הוא לימי נח וידוע שחיי בני אדם נמנים לפי שנות השמש, כימיהם של כל הדברים הגדלים כגון העצים וזולתם. ז. הרי אפשר שכל התאריכים שמלפני מתן המועדים לבני ישראל הם כפי שנות השמש. ח. יתכן ש"ותנח התבה בחדש השביעי" [הוא שביעי למבול ולא שביעי לשנה] כשם שאנו מוצאים שקבעו תאריך [להתחלת מקרה מסוים], כגון: וימת חנניה הנביא [בשנה ההיא בחדש השביעי] והוא מזמן נבואת ירמיהו, שאם הוא [בחדש השביעי] של השנה, הרי בתשרי נכנסת כבר שנה [אחרת. ט. אין] זה רגיל שיהיו חמשה חדשים של ל' ל', שהרי כשנראה הירח אחרי זה יצטרך שיהיה חדש או שני חדשים של כ"ח יום. י. [אם יטען מישהו שמהלך הירח נמשך] אחרי החשבון של נח כדי שלא תהיה סתירה ביניהם, הרי הוא כטוען שקרה מופת מפליא. (וטענה כזאת) אינה מתקיימת אלא בראיה מכתוב מפורש. ודברים אלו [מספיקים בענין הזה]. |
Sefer HaArukh s.v. קלספר הערוך קל
| ... תנן משפט דור המבול י"ב חדש כיצד בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש וכתיב ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה והשאר מרחשון וכסליו שנשארו מהם מ"ב וכתיב ויגברו המים על הארץ מקצה חמשים ומאת יום הרי טבת ושבט אדר ניסן ואייר ואי אפשר להיות ה' חדשים שלמים זה בצד זה אלא מכ"ח בכסלו מיום השלמת מ' יום של גשמים היו ק"נ ימים ותנח התיבה בחדש השביעי בי"ז בחדש על הרי אררט זה סיון שהוא שביעי לירידת גשמים פירוש מי"ז במרחשון עד י"ז בסיון שבעה חדשים מכוונין ומראש חדש סיון התחילו המים לחסר דכתיב וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב פי' הולכים ושבים ולא חסרו ולא הותירו אלא עמדו בגבורתם ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום כלומר מהשלמת ק"נ יום שהוא סוף אייר התחילו לחסר מתחלת סיון ובסיון ותמוז חסרו המים אותן ט"ו אמה שהיו גבוהין על ההרים שנאמר והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זה ראש חדש אב שהוא עשירי לירידת גשמים באלו ס' יום שמראש חדש סיון עד ראש חדש אב חסרו ט"ו אמות אמה לד' ימים טפח ומחצה לכל יום מכאן אתה למד שהתיבה היתה משוקעת במים י"א אמה מדכתיב ותנח התיבה בחדש השביעי בי"ז וכו' אותן ד' אמות שהיתה התיבה גבוהה על ההר פחתו בי"ז יום ונחה התיבה על ההר ועדיין היו המים על ההר י"א אמות גובה והתיבה משוקעת בתוכן ואלו י"א אמה פחתו מי"ז בסיון עד ראש חדש אב שהן מ"ד ימים דכתיב ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה והמתין עוד ג' שבועים בשילוח העורב ובשילוח היונה פעמים הרי ס' יום נשלמו אב ואלול ויגיע החשבון עד תשרי דכתיב באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש זה ראש חדש תשרי חרבו המים מעל הארץ נעשה כמטפח ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ נעשית כגריד לא היה צריך קרא למימר אלא בששה עשר יום לחדש השני יבשה הארץ ומה ת"ל בעשרים ושבעה לחדש השני יבשה הארץ אלו אחד עשר יום שימות החמה יתרין על ימות הלבנ'. |
Rashi Bereshit 7:12רש״י בראשית ז׳:י״ב
| ויהי הגשם על הארץ AND THE RAIN WAS UPON THE EARTH – But later on (v. 17) it says. "And the Flood was upon the earth"! But the explanation is this: when He poured down the water at first He made it fall in mercy (gently), in order that if the people would repent, it might prove a rain of blessing; but when they did not repent it became a destructive flood. ‘ארבעים יום וגו FORTY DAYS AND [FORTY NIGHTS] – The first day is not included in this number, because its night (i.e. the night that preceded it, since according to Jewish reckoning a "day" comprises night-time and the following day-time) was not included with it — for it is written (v. 11) "On the same day (i.e. day-time) were all the fountains of the great deep broken up". (Consequently the forty days ended, according to R. Eliezer, on the 28th day of Kislev (Rosh Hashanah 11b). as the months are counted as regular months, one full (of 30 days) and the next defective (of 29 days), so we have, 12 days of Marcheshvan and 28 days of Kislev. | ויהי הגשם וגו' – ולהלן הוא אומר ויהי המבול (בראשית ז':י"ז), אלא כשהורידן הורידן ברחמים, שאם יחזרו, יהיו גשמי ברכה, כשלא חזרו היו למבול. ארבעים יום וגו' – אין יום ראשון מן המניין, לפי שאין לילו עמו, שהרי כתוב ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום, נמצאו ארבעים יום כלים בעשרים ושמנה בכסליו, לר' אליעזר שחדשים נמנין כסידרן אחד מלא ואחד חסר הרי י"ב ממרחשוון וכ"ח מכסליו. |
Rashi Bereshit 8:3-14רש״י בראשית ח׳:ג׳-י״ד
| (ג) מקצה חמשים ומאת יום – התחילו לחסור, והוא אחד בסיון כיצד בעשרים ושבעה בכסלו פסקו הגשמים הרי שלשה מכסלו ועשרים ותשעה מטבת הרי שלשים ושנים, ושבט ואדר וניסן ואייר מאה ושמונה עשר הרי מאה וחמשים. (ד) בחדש השביעי – סיון והוא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים. בשבעה עשר יום – מכאן אתה למד שהיתה התבה משקעת במים אחת עשרה אמה, שהרי כתיב (פסוק ה) בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, זה אב שהוא עשירי (למרחשון) לירידת גשמים והם היו גבוהים על ההרים חמש עשרה אמה וחסרו מיום אחד בסיון עד אחד באב חמש עשרה אמה לששים יום, הרי אמה לארבעה ימים, נמצא שבששה עשר בסיון לא חסרו אלא ארבע אמות, ונחה התבה ליום המחרת, למדת שהיתה משקעת אחת עשרה אמה במים שעל ראשי ההרים. (ה) בעשירי וכו' נראו ראשי ההרים – זה אב, שהוא עשירי למרחשון שהתחיל הגשם ואם תאמר הוא אלול ועשירי לכסלו שפסק הגשם, כשם שאתה אומר בחדש השביעי סיון והוא שביעי להפסקה. אי אפשר לומר כן, על כרחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה, שהרי לא כלו ארבעים יום של ירידת גשמים ומאה וחמשים של תגברת המים עד אחד בסיון, ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון והעשירי אי אפשר למנות אלא לירידה, שאם אתה אומר להפסקה והוא אלול, אי אתה מוצא בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ, שהרי מקץ ארבעים משנראו ראשי ההרים שלח את העורב, ועשרים ואחד יום הוחיל בשליחות היונה, הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה, ואם תאמר באלול נראו, נמצא שחרבו במרחשון, והוא קורא אותו ראשון ואין זה אלא תשרי, שהוא ראשון לבריאת עולם, ולרבי יהושע הוא ניסן. (ו) מקץ ארבעים יום – משנראו ראשי ההרים. את חלון התבה אשר עשה – לצהר, ולא זה פתח התבה העשוי לביאה ויציאה. ...(ח) וישלח את היונה – לסוף שבעה ימים שהרי כתיב ויחל עוד שבעת ימים אחרים, מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל שבעה ימים. ...(יג) בראשון – לרבי אליעזר הוא תשרי, ולרבי יהושע הוא ניסן. חרבו – נעשה כמין טיט, שקרמו פניה של מעלה. (יד) בשבעה ועשרים – וירידתן בחדש השני בשבעה עשר, אלו אחד עשר ימים שהחמה יתרה על הלבנה, שמשפט דור המבול שנה תמימה היה. יבשה – נעשה גריד כהלכתה. |
Rashi Bereshit 8:5-6רש״י בראשית ח׳:ה׳-ו׳
(ה) בעשירי נראו ראשי ההרים – זה אב שהוא עשירי למרחשוו' שהתחיל הגשם, ואם תאמר הוא אלול ועשירי לכסליו שפסק הגשם כשם שאתה אומ' בחדש השביעי סיון והוא שביעי להפסקה, אי איפשר לומר כן, על כרחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה, שהרי לא כלו ארבעי' של גשמים וק'נ' של תגבורת המים עד א' בסיון, ואם אתה אומ' ז' לירידה אין זה סיון והעשירי אי איפשר למנות אלא לירידה שאם אתה או' להפס' והוא אלול, אי אתה מוצא בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ, שהרי מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים שלח את העורב וכ'א' יום הוחיל בשליחות היונה הרי ס' ימים משנראו ההרים עד שחרבו פני האדמ', ואם תאמ' באלול נראו, נמצאו שחרבו פני האדמה במרחשוון, והוא קורא אותו ראשון, ואין זה אלא תשרי שהוא ראשון לבריאת עולם לר' אליעזר ולר' יהושע הוא ניסן. בגיליון: וכן מצאה היונה מנוח שישבה לה על גבי ההרים כתרגומו בהדיא בסדר עולם, ולא יספה שוב אליו עוד, הלכה וישבה לה על ראשי ההרים בעשירי באחד לחדש שבו נראו ראשי ההרים, שכן ביום כלו כ'א' יום של ג' שליחיות שהרי מקץ ארבעים יום שהתחילו המים לחסור בעשרה בתמוז שכן מאחד בסיון התחילו לחסור כמו שמפורש למעלה, אז וישלח את היונה, מקץ אותן ארבעים, נמצאו כלים כ'א' באחד באב. ואם תא' הוא אלול ועשי' לכסלו שפס' הגש', כש' שא' או' בחד' הש' סיו' והו' שב' להפסקה. אי איפשר לומ' כן שהרי על כורחך מצאה היונה מנוח באחד באב כמו שפירשתי ושוב המתין אב ואלול עד שחרבו המים בראשון באחד לחדש. בפירוש שכת' רבנו שמעי' ? כל זה הפי' מהכתי' גסה מואם תאמר הוא אלול עד ולר' יהושע הוא ניסן, כת' בפנים ונמחק, ומוגה מכת' מ"וכן מצא' היונה עד ושוב המתין וכו', ועו' מצאנו מכיר העברת קולמוס מויהי מקץ עד ההרים אך היה אותו הפירוש נקרע ולא ידעתי אם היה בגליון שום הגהה ? (ו) ויהי מקץ ארב' יום – משנראו ראשי ההרים. |
R. Yitzchak in Gloss on Ms. Leipzig 1ר׳ יצחק בגליון על כ״י לייפציג 1
| רבנו יצחק פי' בחד' השביעי לירידה, כמו בחדש העשירי שהוצרך ליפרש לירידה, וכך פירושו, לסוף שבעה חדשי' מתחי' ירידה בי'ז' יום לחדש נחה התבה, מי'ז' במרחשוון עד י'ז' בסיון הרי ז' שלמים, מ' מהירידה, ק'נ' מהתגבורת, וי'ז' מהחסרון הרי ר"ז. כ'ש' בשם מגלה רזיא. מכי"ר. |
Lekach Tov Bereshit 7:24לקח טוב בראשית ז׳:כ״ד
| ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום. שהן חמשה חדשים, ומכלות הגשם עד שבעה עשר יום לחדש השביעי עד שנחה התבה על הרי אררט, והיו המים חמש עשרה אמה על ההרים, ומעת עמידת המטר עד שנראו ראשי ההרים עברו קפ"א ימים, ובאלה הימים חסרו המים, שהיו חמש עשרה אמה מלמעלה, חלק קפ"א ימים לחמש עשרה אמות נמצא באמה שנים עשר יום כי חמשה עשר פעמים שנים עשר הם מאה ושמונים יום, למדנו כי בכל שנים עשר יום היו המים נחסרים אמה, ועתה יש לנו מעת שעמד הגשם עד שנחה התבה ק"י ימים, המה ל"ט חלקים מן י"ב ימים, ונחסרו בהם תשע אמות ונשארו בהרים עוד שש אמות, ולא היו יכולים לסבול התבה ונחה, למדנו כי שש אמות היתה טבועה במים, אבל זה החשבון טעות יש בו, כי חושב חמשים ומאת יום עם הגשם עצמו, ולא הוא שהרי כתוב מקצה חמשים ומאת יום התחילו לחסר, והחשבון של רבותינו הוא עיקר. |
Lekach Tov Bereshit 8:3-6לקח טוב בראשית ח׳:ג׳-ו׳
| (ג) וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב. עד מאה וחמשים יום מטבת ועד סיון. (ה) והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי. באחד באב נראו ראשי ההרים שהם ארבעה וארבעים יום, מותנח התבה עד נראו וחסרו אחד עשר אמות ל' יום. (ו) ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התבה. זה היה בעשרה באלול, לפי שכלה הגשם מלמעלה פתח את החלון לפיכך יש דורשים צוהר חלון. |
Lekach Tov Bereshit 8:10-14לקח טוב בראשית ח׳:י׳-י״ד
| (י) ויחל עוד שבעת ימים. ויאחר עוד, וכן הוא אומר בשמואל שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך (ש"א י':ח'), מיכן ששבעת ימים עשה בין שליחות העורב לשליחות היונה, מדכתיב עוד, מכלל דכזה שהות היה קודם שליחות היונה. ...(יב) וייחל. שני יודי"ן, כי כבדו עליו ז' ימים אחרים כאלו כפליים: ד"א שבעת ימים אחרים. הכל שלשה שבועים ימים, כנגדן נתענה דניאל שלשה שבועים ימים, י"ב חודש היה בתבה, דכתיב בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש, וכתיב ויהי הגשם על הארץ זה מרחשוון וכסליו. ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, טבת שבט אדר ניסן ואייר, ותנח התבה בחדש השביעי, זה סיון שהוא שביעי למבול, חסרו המים טפח ומחצה בכל יום אמה ל"ד ימים, מכאן שהתבה שקועה במים אחת עשרה אמה, וכולם ל' יום חסרו הלוך וחסור עד חודש העשירי, זה אב שהוא עשירי לגשמים, והוא עיקר. (יג) ויהי באחת ושש מאות. מיכן שיום א' בשנה חשוב שנה, שעדיין לא נכנסו בשנה אלא יום אחד, דכתיב בראשון באחד לחדש, הוא תשרי וקראו הכתוב שנה, שהרי המבול היה בתחלת שנה עד אחד בתשרי, ומה שאמר בראשון ראשון למעשה המבול שאין מונין למבול אלא מתשרי, ובחודש השני זה מרחשוון: שש מאות. דכתיב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו, והכא כתיב באחת ושש מאות, מכלל דיום א' חשוב שנה. (יד) ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ. זה מרחשוון, אין צריך לומר אלא בששה עשר יום לחדש יבשה הארץ להשלמת שנים עשר חודש כי משבעה עשר לחדש השני לששה עשר לחודש השני שנה, אלא הוסיף הכתוב אחד עשר יום, אלו אחד עשר יום שיתירה שנת החמה על שנת הלבנה סימן יכ"א ר"ד, כמו שפירשנו למעלה בוהיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. אמר רשב"ג מי שהוא רוצה לידע שימות החמה יתירה על שנת הלבנה אחד עשר יום, יעשה סירטוט בכותל בתקופת תמוז, ולשנה הבאה באותו הזמן אין השמש מגיע לשם עד אחד עשר יום. |
Rashbam from MS Oxford 970רשב״ם מכ״י אוקספורד 970
| ופי' רשב"ם וכן בסדר עולם: מקץ מ' יום – שפסק התגבורת דזהו יום עשירי של תמוז אז ויפתח נח שמאחד בסיון פס' נמצא' כלים מ' יום בעשירי בתמוז, ואז עשה כ"א יום של שליחות עורב ויונה ונשלמו באחד באב ואז נראו ראשי ההרים שהוא עשירי לירידה, ולכך לא יספה אליו. |
Ibn Ezra Bereshit First Commentary 8:3-5אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ח׳:ג׳-ה׳
| (ג) וישכו המים – למטה מן הארץ כמשפטם בסוף חמשים ומאת יום. גם זה החשבון, בדרך נבואה ידעו. והאומרים, כי הנה מצאנו מאה וחמישים יום, ה' חדשים, וזה לנו אות שהם חודשי החמה. והנה לא דברו נכונה על דבריהם, גם שנים ימים יחסרו. גם האומ' כי בחשבון העיבור היה עושה, וישים בחודש השני מרחשון ותהיה השנה שלימה. ולמה כל זה. ואפילו יהיה כתוב כי נח היה חשבונו על החמה, או תחלת השנה מתשרי, לא נתנו המועדים על יד נח. גם יתכן על מנוח התיבה לדבר דברים ארוכים, לכן לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה. (ה) בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים – והנה נח קבע אחד לחדש ולא ראה הלבנה, כי עוד לא פתח חלון התיבה, ובעשור לחדש שבט שלח את העורב. ותמיד היה הולך ושב עד שיצא נח מן התיבה, כי כן אמר עד יבשת המים מעל הארץ (בראשית ח':ז'). וביום שיבשה הארץ יצא נח וכל אשר אתו. ואחר שבעת ימים ששלח את העורב, שלח את היונה וזה היה ביום שבעה עשר לשבט, שהוא החודש העשירי ליום המבול. והנה הוא על המבט המרובע. והעד, שאמר ויחל עוד שבעת ימים אחרים (בראשית ח':י'). ויוסף שלח את היונה – בעשרים וארבעה לשבט. |
Ibn Ezra Bereshit Second Commentary 7:11אבן עזרא בראשית פירוש שני ז׳:י״א
| בחדש השני – הפשט שהוא אייר. ואם אמרנו שהוא מרחשון, לא יועילנו. כי לא יתכן להיות חדשי הלבנה כלם שלמים. כי סבת הליכת התבה הם המים שגברו ובעת עמדם נחה התבה על הרי אררט. והאומרים כי בחדשי הערלים ספר, גם הם יותר מהמספר הנזכר, רק אם יחל ממרחשון. והנכון בעיני כי המספר כדרך שנת פרס או שנת מצרים, שיעברו חדש אחד בתוספת חמשה ימים. וזה לא יזיק אם חשב נח חשבונו באיזה חשבון שהיה. וחשבוננו על יד משה ומפיו שמעוהו האבות והעתיקוהו. וחדשיו ללבנה, על כן שם חדש לחדוש הלבנה. |
Ibn Ezra Bereshit Second Commentary 8:14אבן עזרא בראשית פירוש שני ח׳:י״ד
| ובעבור שמצאו המעברים תוספת עשרה ימים על שנה, אמרו זאת שנת השמש. ואלו היה כן, היה ראוי להיותה אחד עשר, כי מעט יחסר מהיום. ועוד, מי הודיעם כי שנת הלבנה ראויה להיותם שנים עשר חדש שתהיה קרובה משנת השמש, אם לא על ידי משה אדוננו. ועוד, מי הגיד להם כי שנה תמימה ולא יותר עמד נח בתבה. ואין ראיה מחשבון בשנת שש מאות (בראשית ז':י"א), כאשר אפרש עוד בפרשה הזאת. |
Ibn Ezra Iggeret HaShabbatאבן עזרא אגרת השבת
| גם אמר יהודה הפרסי כי שנות נח היו שנות החמה, בעבור שמצא בשנת שש מאות שנה לחיי נח בא המבול, ואחר כך אומר באחת ושש מאות שנה, על כן במספר החדש תוספת עשרה ימים (כי בי"ז לחדש השני נבקעו כל מעינות תהום רבה, ובכ"ז לחדש השני יבשה הארץ) כי זה המספר קרוב לתוספת שנת החמה על שנת הלבנה. וזה המספר סותר דבריו, כי הנה הוא מודה כי החדש הוא ללבנה. ועוד אמר כי מצא מנוח התבה אחר חמשה חדשים, וכתוב שהיו חמשים ומאת יום. והוצרך הגאון לשום תחלת שני נח מתשרי, ואין צרך, כי גם בחדשי שנת החמה יהיה המספר רב מהכתוב בשני ימים (כי חמשה חדשים משנת החמה הם קנ"ב ימים), ואלו היה נח מחשב שנת החמה לא ייטיב ולא ירע. |
R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 7:24ר׳ יוסף בכור שור בראשית ז׳:כ״ד
| ויגברו המים {על הארץ} חמשים ומאת יום – כלומר: כך עמדו בתגבורת שלהם, שלא ניכר חסרונם. אבל סוף חמשים ומאה נחה, ואז ניכר החסרון. שמשבעה עשר בחודש השני שהוא אייר, עד שבעה עשר בחודש השביעי שהוא תשרי שנחה התיבה, הם ה' חדשים. וחמשה פעמים ל' יום הם מאה וחמשים. ומנה הכתוב כל ה' ח[ד]שים מלאים. ושוב לא ניכר חסרונם עד חודש העשירי שהוא טבת, באחד לחודש, שנראו ראשי ההרים. ולפי הפשט: מיד שפסקו הגשמים התחילו המים {לחסור}, דכתיב: ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים (בראשית ח':ב'-ג'). אלמא מיד שכלה הגשם התחילו לשוב ולחסור. |
R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 8:3-10ר׳ יוסף בכור שור בראשית ח׳:ג׳-י׳
| (ג) ויחסרו {המים} מקצ{ה} חמשים ומאת יום – שאז ניכר חסרונם, כמו שפירשתי (ר"י בכור שור בראשית ז':כ"ד). וכן דרך ההווה. והגשמים פסקו בכ"ח בסיון, שמשבעה עשר באייר עד כ"ח בסיון ארבעים יום, כי יום י"ז באייר אינו מן המניין. ומכ"ח בסיון עד אחד בטבת שנראו ראשי ההרים, קפ"ב ימים. ומעטו בקפ"ב ימים חמש עשרה אמה, והם אמה אחת לי"ב ימים, כי ט"ו פעמים י"ב הם ק"פ ימים. וב' ימים היתירים אין לדקדק, כי אינם עולים לא לאמה, ולא לחצי אמה, לא לשליש, ולא לרביע. וחשוב משנחה התיבה בשבעה עשר בתשרי עד אחד בטבת שנראו ראשי ההרים, הם ע"ב ימים, והם ו' פעמים י"ב. נמצאת התיבה שקועה במים, לפי הפשט, ו' אמות ולא יותר. ומזה נודע כי חמש עשרה אמה היו על ההרים, כי ניכר מקום שקיעת התיבה. כי יכול אדם להבין בדבר ששרה במים ימים רבים, אף על פי שיבש, עד היכן הגיעו המים. וכיון שראו כי חסרו ו' אמות בע"ב ימים, נודע להם כי בי"ב ימים היו מחסרין אמה. ומנו משנראו ראשי ההרים למפרע עד שכלו הגשמים, ומצאו קפ"ב ימים. ונתנו לכל י"ב ימים אמה, ומצאו כי חמש עשרה אמה היו המים על ההרים. (ו) ויהי מקץ ארבעים יום – שנראו ראשי ההרים. ויפתח {נח} את חלון התיבה – ושילח העורב בו ביום, שהוא בי"א לשבט, לאחר שכלו הארבעים. (ז) ויצא יצוא ושוב – כי עדיין המים גדולים מאד, והיה ירא לעוף למרחוק, פן ייעף ויפל למים. אבל היה יוצא לאכול נבילות האדם והבהמות והחיות והעופות שראה צפים על המים, ושב אל קנו אל התיבה. וכן עשה עד יבושת המים, שיצאו כולם. (ח) ושלח את היונה – לאחר ז' ימים ששלח העורב. מדכתיב בשילוח היונה השני: ויחל עוד שבעת ימים אחרים (בראשית ח':י'), מכלל שאיחר בין שילוח העורב לשלוח היונה שבעת ימים. (ט) ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה – מכאן שהרי אררט גבוהים משאר הרים, שהם כבר נראו זה מז' יום, והיונה לא מצאה שאר הרים מגולים לנוח עליהם. והיונה לא היתה יריאה לעוף למרחק כמו העורב, כי מדרש אומר (בראשית רבה ל"ט:ח'): כי היונה אינה טורחת לעוף כי אם בכנף אחת, וכשהיא עייפה באותו כנף, חוזרת ועפה בשני. ולכך כתב: ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, אבל בכנפיה היתה נחה. וזהו שאמרו רבותינו (בבלי שבת מ"ט.): מה יונה זו כנפיה מגינות עליה וכו'. אבל העורב אינו כן, וירא להרחיק. אי נמי: כיון שראה הנבילות, ירד עליהם ולא הרחיק. וישלח ידו ויקחיה – לבדוק רגליה וכנפיה אם מצא בהם טיט או עפר, או בפיה שום עלה, שיוכל להבין בו אם קלו המים. וכיון שלא מצא, ויבא אותה אליו אל התיבה. (י) ויחל עוד שבעת ימים {אחרים} ויוסף שלח את היונה – שילוח ראשון של יונה היה בי"ח בשבט, ושני בכ"ה בו, והשלישי בג' באדר. ועמד כ"ז יום עד אחד בניסן, והסיר מכסה התיבה, כדכתיב: בראשון באחד לחודש {חרבו המים מעל הארץ} ויסר נח את מכסה התיבה וירא והנה חרבו פני האדמה (בראשית ח':י"ג). כי לפי הפשט: כל חודש שני שבתורה אייר, וכל שביעי תשרי, וכל עשירי טבת, וכל ראשון ניסן. ולאחר שהסיר המכסה וחרבו פני האדמה, והיתה טיט ולא היתה ראויה לדריסת בני אדם, ועמד נ"ו יום, ל' מניסן וכ"ו מאייר. ואז יבשה הארץ, ונתן לו הקב"ה רשות לצאת ויצא. ועמד שם י' ימים יותר משנת הלבנה, כי בשבעה עשר באייר נכנס, ובשבעה ועשרים באייר יצא, והם י' ימים שיתירה שנת חמה על שנת לבנה. והם י' ימים מי' {ימים} כ"א {שעות} ר"ד {חלקים}, כי בשעות והחלקים לא דיקדק הכתוב. ומה שהיה ממתין בין שילוח לשילוח ז' ימים, לפי שבז' ימים יש היכירא בתוספות וגרוע. כדאשכחן גבי נגעים, דכתיב: והסגיר הכהן {את הנגע} שבעת ימים (ויקרא י"ג:ד'), ואז: וראה והנה פשה (ויקרא י"ג:ל"ו), והנה נרפא (ויקרא י"ד:ג'). כי בז' מכירין בין תוספות בין חסרון, ולכך היה: וייחל עוד שבעת ימים. זהו פתרונו של מבול וחשבונו לפי עניינו. ורבותינו פירשו בסדר עולם (סדר עולם רבה ד'): כי י"א אמה התיבה שקועה, ושביעי ועשירי – יש לירידת הגשמים ויש להפסקה, והוא כתוב בפירוש רש"י (רש"י בראשית ח':ד'). |
Radak Bereshit 7:24רד״ק בראשית ז׳:כ״ד
| ויגברו, the Torah now describes for how many days this overwhelming force of the water continued to increase, i.e. for 150 days. Moses knew all this due to his holy spirit, We cannot assume that Noach, personally, was aware that the waters kept rising for 150 days and that he passed on this information throughout the ages. What instruments did Noach have to arrive at such a conclusion? All he knew for sure was that the rain had stopped after 40 days. No doubt he had implicit trust that God had told him the truth when He had announced that here would be continuous rain for 40 days. Still, he had ways of confirming this by his own observations. If there is a question, the question is what way did Noach have to determine that precisely 40 days had elapsed since the beginning of the deluge? Surely, inside the ark with its windows closed, he could not be sure when it was daylight outside and when it was night? This is assuming that even if he had been outside he could have told the difference between day and night, with the sun blocked out through the clouds all that time. Furthermore, how could he determine that after 40 days the waters had begun to recede? How could he know for sure that seven days had elapsed between the dispatch of the raven and the pigeon on two occasions? We must conclude that Noach was an exceedingly smart man who had prepared instruments, such as an hour glass, to measure the progress of time, so that he could measure hours and therefore day and night by means of these instruments, even if he could not see either the sun or the sky. There is no question that lamps were burning inside the ark by means of which one could find one’s way around, serving food, preparing meals and gaining access to where supplies had been stored. The 150 days that our verse speaks about were after the 40 days of continuous rain, which had concluded on the 27th day of Kislev. By adding 150 days from that date on we arrive at the 1st of Sivan, counting the months on the basis of the solar year of 365 days, allocating approximately 30 days to each month. | ויגברו – ספר כמה היה תגבורת המים, והיו ק"ל יום. וכל זה ידע משה רבינו ע"ה ברוח הקדש הדברים הספורים, לא שידע נח כמה ימים גברו המים ומסר לדורות הבאים; אע"פ שידע סך הארבעים ששלמו ימי הגשם (אע"פ) שהאמין באל שאמר לו "אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" והוא הרגיש יום ששלמו ימי הגשם כי בנפלם על התבה באמת היה מרגיש בהם. אלא שיש לנו לשאול איך ידע מספר הימים והנה לא היה לא יום ולא לילה, ואפילו היה, הוא לא ראה ולא ידע בתוך התבה כי כולה היתה סגורה ואיך ידע ארבעים יום לחסרון המים ושבעת ימים שלשה פעמים כששלח העורב והיונה? ויש לנו לומר כי נח היה חכם בעניני התכונה והשעור והכין לו הכלים לשעות היום והלילה כמו שעושים בעלי המלאכה ההיא ויודעים בהם שעות היום והלילה ואפי' לא יראו שמש וכוכב. ובאמת נרות דולקות היו לו בתוך התבה דולקות יום ולילה ולאורן היה עושה מה שצריך לעשות ולהאכיל החיות והבהמות והעופות. ואלה חמשים ומאת יום היו אחר הארבעים והנה שלמו הארבעים בכ"ט בכסליו כי מי"ז מרחשון עד כ"ט בכסליו ארבעים יום, וק"ן יום שלמו באחד בסיון, כי מכ"ט בכסליו עד א' בסיון מאה וחמשים יום שהם חמשה חדשים לחדשי החמה כל חדש משלשים יום (עיין ר"ה י"א ע"ב). |
Radak Bereshit 8:3-14רד״ק בראשית ח׳:ג׳-י״ד
| (3) וישבו המים..הלוך ושוב, this formulation described the gradual nature of the waters abating and the water level on the globe falling. The period this took corresponded to the 40+150 days described during which the waters rose, giving us a total of 340 days. When you add the 3 times 7 days which elapsed for the 3 missions of the raven and the pigeon respectively, you have a total of 361 days, very close to the 365 days described in the Torah as the period which elapsed from the onset of the rain until Noach left the ark. The beginning of the return to normal commenced on the second day of Sivan. As soon as the waters had peaked, they began to recede. (4) ותנח התבה בחדש השביעי, this is the month of Sivan being the seventh month counting from the end of the rain descending which occurred in Kislev. Even though, as we know, the rains had begun to fall in the month of Marcheshvan, the Torah speaks here of a count beginning in Kislev seeing that the end of the rains and the end of the ark floating around have something in common in terms of stages of the deluge ending. על הרי אררט, perhaps those were the tallest mountain range, or it happened that the ark was in that region on the day in question. At any event, the mountain range of Ararat is one of the highest mountain ranges that we know of. What is clear is that lower mountain ranges on earth did not become visible to people in the ark until the tenth month. The meaning of the line is that the process of the waters diminishing continued progressively until at the beginning of the tenth month the tops of the mountains became visible. These “mountains” were actually only hills. The process continued unabated. The “tenth” month mentioned here was the month of Av, seeing it was the tenth month counting from the month during which the rains had started, Marcheshvan. (5) והמים היו הלוך וחסור, the waters kept receding. This construction is not unique, as we encounter it in Ezekiel 1,34 והחיות רצוא ושוב. עד החודש העשירי, this does not mean that during this month the waters had already receded completely; what happened was that the waters receded progressively until relatively low mountain tops became visible. The process continued further. The “tenth” month described was the month of Av, seeing it was the tenth, counting from the month of Marcheshvan when the rains had started falling. (6) ויהי מקץ ארבעים יום, these words refer to the end of forty days after the waters had begun to recede; personally, I feel that the period described dates back to the day when the ark had come to rest on Mount Ararat. How else would Noach have been able to determine that the waters had begun to recede, seeing that all around him there was only water? Once the ark had come to rest on Mount Ararat Noach could measure how much more of the mountain was becoming visible beneath the ark. Noach knew that the ark had come to rest on something solid. He then waited another 40 days to give the waters a chance to recede still further, before he saw any point in sending out a bird (raven) to determine if that bird could locate a tree which was exposed above the water. את חלון התבה, the window of the ark which he had made before departure. The window described here as חלון is identical with what had been described by God as צוהר in 6,16. He sent the raven out from this widow. We may legitimately ask that if Noach knew the day on which the rains had stopped as we stated earlier, why did he not open the window of the ark immediately, seeing that no more rain was falling? We may answer that Noach was still worried that the turbulent waves surrounding the ark would come crashing through such an open window. This is why he waited another 40 days until such waves were much below the lower decks of the ark and posed no threat. (7) וישלח, why did Noach send out the raven? He had said to himself that the raven is a flesh eating bird and will most likely find remains of dead animals to feed on. If the bird would return with such remains in its beak, Noach would know that the waters had receded somewhat. The raven returned without anything in its beak, so that Noach did not learn anything new about the state of the waters. The raven returned to its nest, leaving from time to time to see if the situation outside the ark enabled it to survive on the outside. It carried on in this fashion until the surface of the earth had dried out. In Bereshit Rabbah 33,5 the sages view the fact that the raven was chosen as the experiment by Noach in a different light. The blackness of that bird is paraphrased in Psalms 105,28 where the psalmist writes שלח חשך ויחשיך, “he sent darkness and it became dark.” Seeing that this mission of the raven had proved totally unproductive, after waiting seven days, Noach sent out a pigeon. A pigeon is known to have a well developed sense of imagination and direction, finding its way back after having flown over a route only once or twice. It knows that it was dispatched for a purpose, i.e. to receive some information in return for having been dispatched Moreover, it is in the character of pigeons to be attached to their home base, so that they can be depended on to return to their nest. When we have been told in Shabbat 49 that the wings of the pigeon protect it, the meaning is that seeing that the pigeons are being raised as carrier pigeons, transporting messages attached to its wings, the fact that their owners need them alive is their insurance against being slaughtered prematurely. Noach, in sending out the pigeon, was therefore convinced that the bird would return to the ark even if there were places on earth in the meantime where it could make its nest. (9) ולא..ותשב אליו אל התבה, the Torah describes the return of the pigeon both as a return to Noach, i.e. אליו, and as a return to the ark, i.e. אל התבה. Why was the return of the pigeon described in such detail? It is first described as a return to Noach, seeing that the fact that it did not bring back any bit of vegetation indicated that it had been unable to find any, i.e. had not performed its mission and brought Noach information. Secondly, it did not re-enter the ark as the raven had done. It remained perched on the roof of the ark. It was unhappy at not having brought back some kind of message to Noach. This is why Noach stretched out his hand and brought it back into the ark. The amount of time that elapsed between the dispatch of the raven, and the dispatch of the pigeon, was seven days. How did we arrive at this information? (10) ויחל עוד שבעת ימים אחרים, the addition of the word אחרים, “others,” proves that there had already been a waiting period of seven days ויחל, the root of this word is חול, it is used in the transitive mode, הפעיל, similar to Judges 3,25 ויחולו עד בוש, “they waited a long time.” (11) ותבא...לעת ערב, it came (back) at evening time of the same day it had been dispatched. טרף, both vowels in this word are kametz, indicating that the word is an adjective similar to having been spelled טרוף, as a participle. The word implies that the pigeon had torn this leaf off an olive tree with its beak in order to bring it back to Noach. This is the reason why the Torah used the word טרף, to show that Noach realised that it had torn it off the tree and broken it from the olive. This was not a leaf which had been found floating on the surface of the water. כי קלו המים, that they had decreased in quantity. When something is in short supply it is often referred to as being קל, whereas when something is in ample supply it is called כבד. Examples of this are found in Job 14,21 יכבדו בניו,”his sons become ‘heavyweights’ (important, of consequence) We have the expression מקנה כבד, a great deal of cattle (Exodus 12,38) or חיל כבד, an army of numerous soldiers (Kings II 18,17). Why did the pigeon choose a leaf from an olive tree? Perhaps it was the first tree it encountered after flying away from the ark. Or, seeing that the leaves of the olive tree stay on the tree all year round it was the most likely leaf available. According to Sanhedrin 108 the pigeon reasoned that even a bitter tasting leaf eaten in freedom was preferable to being cooped up in luxurious surroundings. In the final analysis, the pigeon preferred to entrust its future to God rather than to man. (12) וייחל עוד, the word is in a passive mode, the root being יחל. If it had been in a hitpael mode, the letter י should have the vowel patach underneath it, but the fact is that it has the vowel kametz. ולא יספה שוב אליו עוד, this is when Noach realised that the surface of the earth had dried sufficiently and that the pigeon had found a resting place on earth as well as on many trees so that it did not bother to come back to him. This happened in the 601st year of Noach’s life, seeing that the Torah mentions that it was on the first of the first month of that year. (verse 13) Noach’s 600th year had been completed on the 30th of Ellul, and he had entered the 601st year of his life on the first of Tishrey, which is the first month of the year. On the 17th day of the second month he had completed a full year’s stay in the ark. Even though the surface of the earth was “dry” in the sense that it was no longer covered by water, it was still too muddy, and the surface was misleading, seeing that beneath the immediate surface it was soft, spongy. It was not yet ready for walking on without risking that one would break through a very thin veneer of dry earth. This is why God had not yet commanded him to leave the ark (until the 27th of that month) At that time, as testified by the word יבשה, the earth had dried sufficiently to make using it as one’s habitat a safe endeavour. Noach did not want to leave the ark until he had been commanded to do so by God. He knew that God would issue such a command, just as He had at the time commanded him to enter the ark. (14) ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש, this is the month of Marcheshvan Our sages (at the end of section 33 of Bereshit Rabbah say that these 10 days represent the 10 days which the solar year is longer than the lunar year. | (ג) וישבו המים הלוך ושוב – מעט מעט, עד שחסרו לסוף ק"ן יום כנגד התגברותם שהיה ק"ן יום, ומ' יום שהיה הגשם הרי ש"מ וכ"א יום של שליחות העורב והיונה הרי שס"א יום, הרי שנים עשר חדש שהיה נח בתבה. ותחלת חסרונם באחד בסיון כי בו שלם התגבורת וכיון שנחו החלו לחסור. (ד) ותנח התבה בחדש השביעי – הוא סיון שהוא שביעי לירידת גשמים שהיה בכסליו. ואע"פ שהחלו במרחשון, מכ"ח בכסליו שבו ירדו ובו פסקו, ונחה התבה בי"ז בו על הרי אררט, אולי הם ההרים הגבוהים או היתה התבה אז באותו הגבול, ואעפ"כ מההרים הגבוהים הם, ואפשר שהיו גבוהים מהם ועל כל פנים יש שפלים מהם שהרי לא נראו כולם עד החדש העשירי. (ה) והמים היו הלוך וחסור – היו חוסרים הלוך וחסור, וכן "וחיות רצוא ושוב" (יחזקאל א'). עד החדש העשירי – לא אמר שבחדש העשירי חסרו כולם שלא חסרו כולם עד שנראת הארץ ובחדש העשירי לא נראו אלא ראשי ההרים, אלא פירושו היו הלוך וחסור עד שבעשירי נראו ראשי ההרים ומכאן ואילך גם כן היו הלוך וחסור עד שנראתה הארץ. וראשי ההרים הם גבעות ההרים שהוא המקום הגבוה שבהרים. והחדש העשירי הוא אב שהוא עשירי למרחשון שבו החלו הגשמים לרדת. (ו) ויהי מקץ ארבעים יום – משהתחילו לחסור המים. והנכון בעיני כי פירושו משנחה התבה על הרי אררט כי היאך ידע נח כשהחלו המים לחסור אבל כשנחה על הרי אררט ידע, שהרגיש שהתבה נחה על דבר קשה והמתין עוד ארבעים יום למען יחסרו עוד המים וישלח אחד מן העופות לראות אם ימצא אילן מגולה עדיין. את חלון התבה אשר עשה – הוא הצוהר שאמר צהר תעשה לתבה, ושלח משם את העורב. יש לשאול אם נח ידע יום שפסקו הגשמים כמו שכתבנו למה לא פתח את חלון התבה מיד אחר שאין גשם יורד? ויש לפרש כי עדיין פחד נח כי בהתרומם גלי המים ושאונם יגיעו המים למעלה ויכנסו בתבה דרך החלון לפיכך לא פתחה עד שנחה התבה על ההרים והמתין עוד ארבעים יום, ואז ידע כי חסרו המים מלהתרומם ולא פחד שיכנסו בתבה, ופתח החלון לראות ולשלח העורב. (ז) וישלח את העורב – אמר העורב אוכל בשר וימצא נבלות האדם והבהמה ואם יחסרו כל כך המים שימצא נבלות שהם מושלכים בארץ יביא בפיו שום בשר ונדע כי חסרו המים, ושלחו ולא הביא דבר בפיו, וראהו יצא יוצא ושוב, ולא הכיר ממנו דבר כי היה נכנס בקנו, ויוצא לראות אם ימצא מקום לשכנו ושב אל קנו וזה עשה עד יבשת המים. ואמרו בדרש (סנהדרין ק"ח) על דרך המליצה שלא הלך מחשד, (ח) ובראות נח כי לא למד מהעורב דבר שלח את היונה כי היונה יש בה כח הדמיון להשיב שולחה דבר אחר שמוליכין אותה באותה הדרך פעם או שתים, גם יש בה טבע תשובה, לשוב אל קנה, וכן מנהג המלכים לגדלה בביתם ולשלחה במקומות הרחוקים וקושרין כתב בכנפיה והיא שבה אל שולחה בכתב התשובה שקושר אותה בכנפיה גם מי שנשתלחה להם, ולכך פרשו הגאונים מה שנאמר בתלמוד (שבת מ"ט) מה יונה כנפיה מגינות עליה כלומר שאין שוחטין אותה, כי בעבור שליחותם מגדלים ומחיים אותה והיא שבה אל שולחה וזה תעשה כל הפעמים ששולחים אותה, ושלח נח אותה כי ידע שתביא לו שום דבר לסימן אם תמצא עלה או גרגיר. (ט) וזה ותשב אליו אל התבה – ולא אמר אליו, ואמר אל התבה – אליו להשיב שולחה דבר כי לא מצא שום דבר שתביא בפיה לסימן, ואמר אל התבה שנחה על גבי התבה כי לא רצתה לכנוס לפי שלא היתה מביאה שום דבר לסימן ולא נכנסה תוך התבה כמו העורב, וכיון שראה נח כן שלח ידו בעד החלון ולקחה והביאה אליו. (י) וזמן שליחות העורב ושליחות היונה בפעם הראשונה היו שבעת ימים, ודע זה, לפי שאמר ויחל עוד שבעת ימים אחרים – כיון שאמר אחרים ידענו שהראשונים גם כן היו שבעה. ויחל – שרשו חול, מבנין הפעול וכן משרשו ומבנינו "ויחילו עד בוש" (שופטים ג'). (יא) ותבא לעת ערב – בו ביום שבה אליו לעת ערב. טרף – כולי קמוץ, והוא תאר במקום פעול כמו טרוף, כלומר שטרפה אותו היונה מאילן הזית בפיה להביאו אל נח, ולפיכך אמר לשון טרף כי הכיר בו נח כי טרפתו ושברתו מהזית לא שמצאתו על פני המים. כי קלו המים – מעטו, כי הדבר המועט הוא קל מהמרובה והמרובה יקראו כבד, כמו "יכבדו בניו" (איוב י"ב) "מקנה כבד" (שמות י"ב) בחיל כבד (מלכים ב' י"ח) והדומים להם, ולמה הביאה זית? אולי מצאו ראשון למקום התבה, או לפי שהזית נמצא בעליו כל השנה. ובדרש (ב"ר ל"ג) אמרה יונה יהיו מזונתי מרורות כזית ומסורות ביד האל ולא מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם. (יב) וייחל עוד – מבנין נפעל שרשו יחל ואלו היה מבנין התפעל היה היו"ד שהיא פ"א הפעל פתוחה והיא קמוצה. ולא יספה שוב אליו עוד – אז ידע נח כי חרבו פני האדמה והיונה מצאה מנוח בארץ ובעצים הרבה לפיכך לא שבה אליו, וזה היה באחת ושש מאות שנה לנח כמו שאמר (יג) בראשון באחד לחדש – והנה נכנסה שנה אחת ושש מאות לנח כיון שנכנס תשרי שהוא ראשון, כי שנת שש מאות שלמה לו בשלשים באלול ובאחד בתשרי נכנס בשנה אחת ושש מאות, ובשבעה עשר יום לחדש השני שלמה לו שנה שהיה בתבה. ואע"פ שחרבו פני האדמה היתה טיט עדיין, כי הפנים חרבו ותחתיהם טיט ואינה ראויה ללכת עליה לפיכך לא צוהו האל לצאת כי ידע שהאל יצוהו לצאת כמו שצוהו לכנס. (יד) ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש – הוא מרחשון. וארז"ל (שם) אלו עשרה ימים שיתירה שנת החמה על שנת הלבנה. |
Rid Bereshit 7:12רי״ד בראשית ז׳:י״ב
| ארבעים יום, והן כלין בכ"ח בכסליו לר' אליעזר וכו' הרב המורה ביאר זה בדוחק. ואני אכתוב ביאורו בקיצור; בי"ז במרחשון התחיל המבול לירד עד מ' יום, וממ' יום ואילך גברו המים והיו הולכין וסוערין עד ק"נ יום, וק"נ יום הן ה' חדשים. נמצאו ק"נ יום כלין בי"ז בניסן, ואם יחסרו ממניין ק"נ יום ב' ימים, אין להידחק בעבור זה, שכן דרך המקראות כמו "ארבעים יכנו" והן מ' חסר אחת. וכן במניין ישראל שש מאות אלף וחמש מאות ושלשים, ואי אפשר דבר זה שלא היה אחד מהן יתר או חסר, אלא כן דרך המקראות לתפוש מניין שלם ואפילו חסר או יתר ב' אינו מקפיד. |
Rid Bereshit 8:4רי״ד בראשית ח׳:ד׳
| בחדש השביעי. שביעי לתשרי והוא ניסן. בחדש העשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, עשירי לתשרי והוא תמוז. ויהי מקץ ארבעים יום שנחה התיבה ויפתח נח את חלון התיבה הנעשה לצוהר. וישלח את העורב ויצא יצא ושוב. כי ﬠדיין לא נראו ראשי ההרים, ואי אפשר שלא שהת בשליחות העורב, שהרי כת': יצוא ושוב עד יבשת המים (פסוק ז'), אלמא היה משלחו וחוזר ומשלחו. שהה עוד ז' ימים וישלח את היונה. יש לנו מיום שנחה התיבה עד חדש העשירי שנראו ראשי ההרים ﬠ׳׳א יום, מ' יום שהה ולא שילח העורב, וכ"א יום בשליחות היונה הרי ס"א. נשארו י' ימים לשליחות העורב. ונשארו ב' חדשים מחודש העשירי הוא תמוז עד: בראשון באחד לחודש, באותן ב' חדשים חרבו פני האדמה. ועתה לפי זה הפירוש יבוא כל המניין בין שני ביו שביעי בין עשירי, מתשרי. והמורה נדחק מאד ופירש כי שביעי להפסקה ועשירי לירידה, ודוחק גדול הוא לחלק בין שביעי לעשירי. ועוד אמר כי מקץ ימים שנראו ראשי ההרים והוא אב, ולא יתכן זה. חדא שאם כן לא שהא בשליחות דעורב כלל. ועיקר שאינן כ"א יום בצמצום. ועוד כיון שנראו ראשי ההרים למה לא מצא מנוח. |
Chizkuni Bereshit 7:17חזקוני בראשית ז׳:י״ז
| ויהי המבול ארבעים יום ולמעלה הוא אומר ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום אלא מה שלא פירש הראשון פי' האחרון כלומר כשהיה הגשם והמבול ארבעים יום אז וישאו המים את התיבה. |
Chizkuni Bereshit 7:24חזקוני בראשית ז׳:כ״ד
| ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום דיבר הכתוב אחר מחשבתו של נח כאילו לא נתמעטו המים עד שנחה התיבה על הרי אררט אך האמת הם התחילו לחסור מכ"ח בסיון שפסקו בו הגשמים כמו שמסדר והולך ויכלא הגשם מן השמים מיד וישבו המים מעל הארץ וגו' ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום משהתחיל המבול שהוא מי"ז באייר עד י"ז בתשרי אז חסרו המים כ"כ שנחה התיבה, מיד ותנח התבה בחדש תשרי בי"ז יום לחדש וגו', בעשירי הוא טבת באחד לחדש נראו ראשי ההרים, ויהי מקץ ארבעים יום שנראו ראשי ההרים שהוא עשתי עשר בשבט ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה, וישלח את הערב לאחר שבעת ימים כמו שפירש"י שהוא י"ח בשבט, וישלח את היונה ויחל עוד שבעת ימים, ויסף שלח את היונה והוא כ"ה בשבט, וייחל עוד שבעת ימים שהם ב' באדר, וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו, ועמד בתיבה כ"ח ימים עד א' בניסן שנאמר ויהי באחת ושש מאות שנה בניסן באחד לחדש חרבו המים ויסר, מכסה התבה וירא והנה חרבו המים מעל פני האדמה. אך עדיין היתה טיט ורפש ואינה ראויה לדריסת רגל עד כ"ז באייר כדכתיב ובחדש השני בכ"ז יום לחדש יבשה הארץ. |
Chizkuni Bereshit 8:3-13חזקוני בראשית ח׳:ב׳-י״ג
(ב) ויסכרו מעינת וגו' אין כאן מקומו של מקרא זה, אלא אחר ויהי המבול ארבעים וגו' היה לו לכתוב ויסכרו מעינת ואחריו ויגברו המים וגו', אלא רצה הכתוב לסדר ולחבר כל עניני גרמת חסרון המים. (ד) בחדש השביעי הוא סיון והוא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים. בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זה אב שהוא עשירי למרחשון שהתחילו בו הגשמים, כך פרש"י, וא"ת הרי שנת המבול מעוברת היתה כיצד קים לן מבריאת עולם עד המבול אלף ותרנ"ו שנה צא וחשוב שנות המחזורים ותמצא שנת אלף ותרנ"ו שלישית למחזור א"כ סיון שמיני לכסלו ואב עשתי עשר למרחשון, לפיכך י"מ שהמבול התחיל אחר אלף ותרנ"ו, ד"א מנין אלף ותרנ"ו התחיל למנות משנת תוהו ואז היתה שנת המבול פשוטה. ד"א שנת המבול לא עלתה במנין שאר השנים זו דברי ר' יהודה א"ל ר' נחמיה אף על פי שאינה עולה מן המנין עולה היא בתקופות ובחשבונות. ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום פרש"י מכאן אתה למד כמה היתה התבה משוקעת במים וכו' וא"ת הרי קים לן שבראש חדש אב נראו ראשי ההרים ובראש חדש תשרי חזרו המים לסדרן ראשון כדכתיב בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ הרי שחסרו בס' יום הללו כל גובה ההרים ודבר גלוי הוא שיש הרים גבוהים יותר מט"ו אמה הרי שחסרו יותר מאמה לד' ימים, ואין לתרץ כיון שהתחילו לחסור חסרו הרבה אם כן לא תוכיח שיקוע התיבה במים אחת עשרה אמה, אלא י"ל שההרים ממעטים הרבה מחללו של עולם לפיכך חסרו כל גבהות של הרים בששים יום אבל למעלה מן ההרים חללו של עולם שוה ומשם ולמעלה חסרו אמה לכל ד' ימים כמו שפרש"י וראיה לדבר שלא מצינו לשון חסרון, כתיב: משנראו ראשי ההרים, למדך שאינו חשוב חסרון פשוט. ועוד פרש"י ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון כלומר אין זה שביעי אלא אייר ואם כן איך תפרש ותנח התיבה באייר בחדש השביעי לירידה בי"ז יום לחדש הרי עדיין לא כלתה תגבורת המים כמו שאמרנו שלא כלו המ' יום של גשמים וק"נ של תגבורת עד א' בסיון. והוא הסדר של כל ימות שנת המבול לשיטת רש"י נ"ע. בחדש השביעי הוא מרחשון דקיימא לן במסכת ר"ה ובסדר עולם חכמים אומרים כדברי רבי אליעזר למבול וכדברי רבי יהושע לתקופה בשבעה עשר יום לחדש, נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבת וגו', ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה מעלות השחר של י"ז במרחשון עד עלות השחר של כ"ח בכסלו ויהי המבול ארבעים יום וגו', ויסכרו מעינת תהום וגו', ויגברו המים, ותלך התבה על פני המים. חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים. ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום מעלות השחר של כ"ח בכסלו עד צאת הכוכבים של אחד בסיון מיד ויזכור אלקים את נח ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום כלומר התחילו לחסור בסוף חמשים ומאת יום הללו שכלו באחד בסיון, ותנח התבה בחדש השביעי בסיון שביעי לפסיקת הגשמים בי"ז יום לחדש, והמים היו הלוך וחסור מבאחד בסיון עד אב החדש העשירי לירידת הגשמים, בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים כלומר החמש עשרה אמה שגברו המים על ההרים חסרו מבאחד בסיון עד אחד באב לארבעת ימים חסרו אמה ויהי מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים וכלו בעשרה באלול באותו יום ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה, וישלח את הערב וגו', ויחל שבעת ימים כמו שפרש"י, וישלח את היונה ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו וגו' ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מאתו. ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה שלקחתו בזיתים שבראשי ההרים. וי"א מהר המשחה הביאתו דלא טפת ארעא דישראל במבול כדכתיב לא גושמה ביום זעם, וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד, מיד ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון בתשרי שהוא ראשון באחד לחדש חרבו המים וגו', ובמרחשון בחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ. יש תוהים על פרש"י מי דחקו לפרש מקץ ארבעים יום דהיינו משנראו ראשי ההרים אם כן למה לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה הרי יש ארבעים ושבעה ימים משנראו ראשי ההרים עד שנשתלחה היונה והיתה יכולה לנוח על גבי כמה הרים. ויש דוחים זה בקש ואומרים שלא נתגלו פני הבקעה, אין זה מנוח, ומשקול הדעת י"ל שדעתו של פרש"י היה לומר שכל הפרשה כולה על הסדר נאמרה ומה שלא יספה היונה שוב אליו עוד כשנשתלחה באחרונה היינו באחד בתשרי כשחרבו המים. יש מתחילין למנות החמשים ומאת יום מי"ז במרחשון וכוללים בהן המ' יום של ירידת גשמים ומונין בחדש השביעי לירידה כמו שאנו מונים עשירי לירידה וה"ק ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, שיש מט"ז במרחשון עד עשרים בניסן ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום שכלים בעשרים בניסן ובאותו יום התחילו לחסור ותנח התבה באייר בחדש השביעי לירידה בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים וחסרו הט"ו אמה שעל ראשי ההרים בצ"ה ימים שיש מעשרים בניסן עד א' באב אמה לששה ימים וחצי. וי"מ סוף פרשה זו אחר שטת סדר עולם ויהי מקץ ארבעים יום שהתחילו המים לחסור דהיינו מבאחד בסיון עד עשרה בתמוז מיד ויפתח נח את חלון התבה וגו' וישלח את הערב וגו', וייחל עוד שבעת ימים וישלח את היונה ולא יספה שוב הלכה וישבה לה על ההרים אותו היום ראש חדש אב היה כדכתיב בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זהו אב דעשירי למרחשון שבו ירדו הגשמים שמקצת החדש ככולו אבל אין לומר על אלול דהוא עשירי לכסלו שבו פסקו הגשמים דאם כן בשילוח שלישי אמאי לא יספה היונה שוב אליו עוד להיכן הלכה הרי אתה רוצה לומר לא נראו ראשי ההרים עד אחד באלול ואל תתמה על מקרא זה של והמים היו הלוך וחסור וגו' לומר איך נקבע קודם שליחות היונה אלא מתוך שהתחיל לספר חסרון המים שחסרו מבאחד בסיון עד שנחה התבה הולך וגומר החסרון עד שנראו ראשי ההרים ומבאחד באב עד אחד בתשרי חרבו המים וכן כתיב ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים, ובחדש השני בשבעה עשר יום לחדש יבשה הארץ. ...(יג) ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש מכאן דיום אחד בשנה קרוי שנה, פי' אחר בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש אייר בחדש השני בי"ז לחדש נבקעו כל מעינות תהום רבה וגו' ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה שהם י"ג מאייר וכ"ז בסיון ובכ"ח פסקו, לפי פי' זה קרו לניסן ראשון אחר פשוטו של מקרא וכן כל האחרים וכל החדשים חדשי החמה בני שלשים יום הם. |
Ramban Bereshit 8:4-5רמב״ן בראשית ח׳:ד׳-ה׳
(ד) ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש – כתב רש"י מכאן אתה למד שהיתה משוקעת במים י"א אמה כפי החשבון הכתוב בפירושיו והוא כן בבראשית רבה (לג ז) אבל כיון שרש"י מדקדק במקומות אחרי מדרשי ההגדות וטורח לבאר פשטי המקרא הרשה אותנו לעשות כן כי שבעים פנים לתורה ומדרשים רבים חלוקים בדברי החכמים ואומר אני שאין החשבון הזה שאמרו נאות בלשון הכתוב כי אם נסבול לפרש ותנח התיבה בחדש השביעי ליום הזה הנזכר שכלא בו הגשם ושבו המים מעל הארץ הלוך וחסור שלא כמנין החדש השני הנזכר בהתחלת הפרשה (ז יא) וכמנין האמור בסוף הפרשה (ח יד) איך יתכן שיחזור מיד בפסוק השני ויאמר עד החדש העשירי למנין אחר שיהיה העשירי לירידת הגשמים והראיה מן התיבה שהיתה משוקעת במים מפני שנותן חסרון שוה לכל הימים אמה לד' ימים אינה ראיה כי מן הידוע בחסרון המים כי הנחל הגדול כאשר יחסר בתחלתו אמה לד' ימים יחסר בסופו ד' אמות ליום אחד והרי לפי החשבון הזה באחד לחדש אב נראו ראשי ההרים ובאחד בתשרי חרבו המים והנה בששים יום חסרו כל גובה ההרים הגבוהים שהם כמה אלפים אמה ועוד כי שלח היונה בשבעה עשר יום לחדש אלול והמים על פני כל הארץ והאילנות מכוסים והנה חרבו כולם בשנים עשר ימים ועל דרך הסברא אם היתה משוקעת במים י"א אמה והוא יותר משליש קומתה תטבע בעבור היותה רחבה מלמטה וכלה אל אמה כי היא הפך הספינות ויש בה כבדות גדולה והנראה בדרך הפשט כי חמשים ומאת יום האמורים בתגברות המים (לעיל ז כד) יכללו ארבעים יום של ירידת הגשם כי בהם עיקר הרבוי והתגברות והנה החלו לחסור בשבעה עשר בניסן ותנח התיבה אחר שלשים יום על הרי אררט בשבעה עשר יום לחדש אייר הוא החדש השביעי לירידת הגשם ואחרי ע"ג ימים באחד לחדש אב הוא החדש העשירי לירידה נראו ראשי ההרים והנה תקננו תקון מועט בלשון הכתוב והנכון בעיני כי חמשים ומאת יום היו משבעה עשר יום לחדש השני הוא חדש מרחשון עד שבעה עשר יום לחדש השביעי הוא חדש ניסן והוא יום מנוח התיבה כי אז העביר השם רוח קדים עזה כל הלילה וישם את המים לחרבה שחסרו מאד ותנח התיבה והראיה כי לא אמר הכתוב בכאן "ויחסרו המים בחדש פלוני ביום פלוני והיו המים הלוך וחסור עד החדש השביעי ותנח התיבה וגו'" כאשר אמר בחסרון האחר שנראו בו ראשי ההרים כי ביום החסרון נחה התיבה והסדר בענין הזה כי ביום רדת הגשם נבקעו מעינות תהום ונפתחו ארובות השמים וירד הגשם ארבעים יום ובהם גברו המים חמש עשרה אמה מלמעלה ונפסק הגשם בסוף הארבעים ונשארו מעיינות תהום וארובות השמים פתוחות והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים ואינם נגררים במורד ולא יבשו לעולם ועמדו כן בגבורתם עד מלאת ק"נ יום לירידת הגשם ואז העביר השם רוח חזק מאד בשמים ובארץ ויסכרו מעיינות תהום כי חזרו המים הנובעים מהם אל מקומם עד אשר נתמלא התהום כמו שהיה בתחלה ונסגרו פתחי מעיינותיו וארובות השמים נסגרו וייבש האויר מאד ברוח המייבש והמים אשר בארץ לחכה והנה חסרו המים הרבה ביום ההוא ותנח התיבה שהיתה משוקעת במים כשתים ושלש אמות ואחר שבעים ושלש יום באחד לחדש העשירי הוא חדש תמוז נראו ראשי ההרים ומקץ ארבעים יום בעשתי עשר חדש בעשרה לחדש פתח נח חלון התיבה ואחרי שלש שבועות הלכה היונה מאתו ואחר שלשים יום הסיר מכסה התיבה וטעם ויעבר אלהים רוח על הארץ שהיה רוח גדולה וחזק יוצאה מבטן הארץ על פני התהום ומרחפת במים ויסכרו בו מעיינות תהום כי לא אמר הכתוב "ויעבר אלהים רוח על המים" וישכו המים שהיו נובעין מן התהום וינוחו מלשון וחמת המלך שככה (אסתר ז י) שנחה או לשון הסתר הדבר והבלעו ללמד שנבלעו מי התהום במקומם וכך אמר זה בסדר עולם (ד) המים העולים למעלה נגבה אותם הרוח והיורדים למטה נבלעו במקומם וטעם ויכלא הגשם מן השמים שלא ירד עוד גשם עד צאתם מן התיבה כי היו השמים ברוח הזה כברזל ולא הורידו טל ומטר כלל וייבש האויר וחרבו המים כי גשם המבול כבר כלה מיום הארבעים וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב יאמר שהיו חסרים מעט מעט עד שחרבו פני האדמה ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום דבק עם "ותנח התיבה" לומר שחסרו ביום ההוא חסרון גדול שנחה בו התיבה כאשר פירשתי. |
R. Chaim Paltiel Bereshit 8:6ר׳ חיים פלטיאל בראשית ח׳:ו׳
| ויהי מקץ ארבעים יום. פרש"י משנראו ראשי ההרים. והק' ר"ת א"כ למה לא מצאה היונה מנוח והלא כבר עבר מ"ו יום שנראו ראשי ההרים ולאחר כן י"ד ימים נחרבו פני האדמה, וע"ק דהא (אכא) [איכא כ"א] יום לג' שליחו[יו]ת דכתיב גבי יונה ויחל עוד שבעת ימים אחרים, הרי כ"א יום וההרים נראו בעשירי באחד לחדש שהיו ממניין מחסור המים הרי נשאר מחדש אב כ"ט יום וכ"ט של אלול שהוא חסר וכשתוסיף עליהם ג' ימים למלאות ס"א יום הרי כלים בג' בתשרי והפסוק אומר באחד לחדש. וי"ל כדאיתא בסדר עולם דמ' ימים קאי אתחילת ימי מחסור המים, ע"כ לאחר מ"ז יום לא מצאה היונה מנוח כי עדיין לא נראו ראשי ההרים וניחא הכל שפיר. ור"ת פי' מקץ מ' יום משנחה התיבה דאז ידע אבל לא ידע מתי התחילו ימי מחסור המים. והק' מ"ה על פי' הללו דבחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם א"כ ממאי אפסקי' בנראו ראשי ההרים, ועוד אכתי יק' לר"ת אמאי לא מצאה היונה מנוח והא כבר נראו ראשי ההרים דמ"ז ימים משנח התיבה עד שליחות היונה ובי"ו למחסור המים נחה התיבה הרי ס"ד יום וכלים בד' באב ובא' באב נראו ראשי ההרים, וע"ק כיון דמ' יום כלים בכ"ח בתמוז לפר"ת ולפי סדר עולם בי"א בתמוז אמאי המתין נח להסיר מכסה התיבה עד א' בתשרי. אלא נראה למו' כפרש"י, והא דלא מצאה יונה מנוח על ראשי ההרים משום דאין דרך יונים להיות רק בבקעה דכתיב (יונה) [כיוני] הגאיות כולם הומות. ותדע מדלא כת' כך גבי עורב. ואלול דההיא שתא עברוה. ושלח (מלי') [עורב] בי' באלול ובי"ז באלול שלח היונה. ובב"ר שליחות שני' ויום א' מתשרי מן המניין ונראה הכל ואפי' לא עברו אלול. |
Aharon b. Yosef the Karaite Bereshit 8:3-8אהרן בן יוסף הקראי בראשית ח׳:ג׳-ח׳
| ויחסרו המים, מסוף קנ"א יום שהוא מנוח התבה. והכתוב אינו מקפיד על יום אחד כי יתפוש מנין שלם, ויהרג את אחיו בני ירבעל שבעים איש (שופטים ט') ויחסר אחד וכן אם יהיה יתר, והאומר שהכתוב הזה מודיע כי אז חדשיהם כדרך החמה הנה יחסר יום וארבע שעות וחלקים, ואם תוציא יום שנחה התבה יחסרו שני ימים והשעות. ויהי מקץ ארבעים יום, מסוף ארבעים יום שתחלתם מאחד לחדש טבת עד עשרה לשבט, וחלון, בשקל סלון (יחזקאל כ"ח) והוא בצורתו חלול, וישלח את היונה, לא ידענו כמה ימים עברו משלוח העורב עד שלוח היונה, ואם כמנהג שלוח בין יונה ליונה תהיה שליחות יונה ראשונה בי"ז לשבט. |
MS JTS 793 (brought in Tosafot HaShalem Bereshit 8:4:8)כ״י ביהמ״ל 793 (מובא בתוספות השלם בראשית ח׳:ד׳:ח׳)
ור"ת הקשה לזה הפי' ואמר דא"כ שאומרו מקץ מ' יום הכוונה בו מקץ מ' יום שהתחילו לחסור היונה ששלח ז' ימים לאחר אותן מ' יום מדוע לא מצאה מנוח לכף רגלה והלא היא היתה יכולה לנוח על ההרים שכבר נראו. ולכן פי' הוא פ"א כמו שאכתוב בע"ה וכפי מה שאחשוב זו הקושיא איננה נגד הרב כי מה שאמ' ולא מצאה היונה מנוח הכוונה בו שלא מצאה דבר לאכול ואף אם נראו ראשי ההרים כי עיקר מנוחתם היא במוצאה מזון והעד על זה אומרו בשליחות הב'. והנה עלה זית טרף בפיה. נראה שמנוחתה לא היתה רק המזונות. ובזה השליחות מצאה מנוח כי בשליחות הראשו' נראה שעדיין לא נראו האילנות כדי לזון מהם ולהביא עלה מה לאות שקלו המים, ולכן זו איננה טענה. אבל מצד אחר יש קצת תימה על הרב כי מנין ידע נח שכבר היו מ' יום שנראו ראשי ההרים רק אם נאמר שמשה כת' ברוח הקדש זה כשאר הדברים הספוריים לא שידע נח כמה ימים עברו שנראו ראשי ההרים, והפי' שכת' ר"ת הוא ויהי מ' יום שהתחילו המים לחסור, ולפי פירושו כן היה סדר הענין ויחסרו המים מקץ ק"נ יום והוא א' בסיון ותנח התיבה בחדש הז' בי"ז בסיון ומקץ מ' יום אחר שהתחילו המים לחסור פתח נח את חלון התיבה והוא בי' בתמוז וישלח העורב מיד ולא עשה שליחותו והמתין ז' ימים וישלח את היונה זה י"ז בתמוז ולא מצאה מנוח והמתין ז' ימים אחרים ושלחה ומצאה עלה זית והוא בכ"ד בתמוז. והמתין עוד ז' ימי' וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד והוא ביום ג' לחדש אב ועל זה הפי' יש שתי תשובות. חדא כההיא דאמרן נגד הרב והיא היאך ידע נח כשהחלו המים לחסור כדי שנוכל לפרש אומרו מקץ מ' יום שהחלו המים לחסור וזו יתכן לתרצה בדרך המוזכר. והשנית היא שמאחר שלא נראו ראשי ההרים כי אם בא' באב איך מצאה היונה מנוח בכ"ד בתמוז כפי החשבון שכתבתי עלה זית. והלא לא נראו ראשי ההרים מאותו יום עד ז' ימים. ועל כן צריכין אנו לומר לדעת ר"ת שהיו אילנות על ראשי ההרים ובאותו יום רצו' בכ"ד בתמוז נראו ראשי האילנות ועל כן לא מצאה היונה באותו יום עלה זית. ועכ"ז יש קצת תימה עליו שא"כ שהיו אילנות על ראשי ההרים ונראו בכ"ד בתמוז היה ראוי לפסוק יום הראות ראשי האילנות כמו שהזכיר יום הראות ראשי ההרים, ומזה הצד יותר נכון הוא פ"ה. והנראה יותר נכון לפי הפשט בלי טענה כלל הפי' שפי' הרד"ק ז"ל וזה לשונו ויהי מקץ מ' יום שהתחילו לחסור המים. והנכון בעיני כי פירושו משנחה התיבה על הרי אררט כי היאך ידע נח כשהחלו המים לחסור אבל כשנחה התיבה על הרי אררט ידע והרגיש שהתיבה נחה על דבר קשה והמתין עוד מ' יום למען יחסרו עוד המים וישלח אחד מהעופות לראות אם ימצא אילן מגולה עדיין ולפי פירושו נראה ששליחות העורב היה בכ"ז בתמוז ובד' באב שלח היונה ואע"פ שכבר נראו ראשי ההרים בר"ח אב אין טענה לנגד פירושו לומ' איך לא מצאה היונה מנוח כי הטעם לפי דעתו שהיונה יש בה כח הדמיון להשיב אל שולחה דבר אחר שמוליכין אותה בזה הדרך... אחת או שתים. וכן מנהג המלכים לגדלה בביתם ולשלחה למקומות הרחוקים וקושרים בכנפיה כתב ממי שנשתלחה להם והיא שבה אל שולחה בכתב התשובה שקושרים אותה ג"כ בכנפיה ממי שנשתלחה להם, ולכך פירשו הגאונים בתלמוד מה יונה זו כנפיה מגינות עליה כלו' שאין שוחטי' אותה כי אם בעבור שליחותה מגדלים ומחיים אותה והיא שבה אל שולחה וזה תעשה כל הפעמים ששולחים אותה ושלח נח אותה כי ידע שתביא לו שום דבר לסימן אם תמצא עלה או גרגיר וכששלחה ולא מצאה מנוח כלו' שלא מצאה שום דבר שתביא בפיה לסימן כי מנוחתה היא להשלים שליחותה על כן ותשב אליו אל התיבה כלו' ותשב אליו להשיב שולחה דבר. ואמר אל התיבה שנחה על גבי התיבה כי לא רצתה ליכנס לפי שלא היתה מביאה שום דבר לסימן ולא נכנסה לתיבה כמו העורב. וכיון שראה נח כן שלח ידו בעד החלון ולקחה והביאה אליו. וכת' עוד שאולי הביאה זית לפי שמצאה סמוך לתיבה או לפי שהזית נמצא בו עליו כל השנה. שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו. פי' שאם תמצא שיבשה הארץ ותמצא מזונות לעצמה שזו היא מנוחתה לא תשוב אליו עוד". |
Ba'alei HaTosafot (brought in Tosafot HaShalem Bereshit 8:4:8)בעלי התוספות (מובא בתוספות השלם בראשית ח׳:ד׳:ח׳)
בחדש השביעי, פירש"י "שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה, שאם אתה אומר לירידה אין זה סיון", וע"כ הוא סיון דאי אייר א"כ האיך נחה התיבה בי"ז בו? הלא היו עדיין תגבורת המים. ואין לדחות ולומר דאע"ג דהיה תגבורת המים עדיין אפילו הכי נחה בי"ז באייר והתיבה היתה משוקעת במים ט"ו אמה, זה אינו דא"כ כיון שהיתה משוקעת במים ט"ו אמות ועדיין לא פסק תגבורת המים שגברו ט"ו אמה על כל ההרים, א"כ האיך נחה על הרי אררט ואם לא היו מההרים הגבוהים א"כ כשהתגברו המים עדין למה לא הרימו התיבה מעל ההר? ועוד לפי זה קרא מאי אתא לאשמעינן? ועוד היה לו למיכתב זה הקרא לעיל קודם מחסור המים? דבחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם. |
Ba'alei HaTosafot (brought in Tosafot HaShalem Bereshit 8:5:5)בעלי התוספות (מובא בתוספות השלם בראשית ח׳:ה׳:ה׳)
| בעשירי באחד לחדש, פירש"י דהיה מונה לירידה דאי להפסקה אז הוא אלול נמצא שחרבו המים במרחשון ולפי' הק' ה"ר יוסף מקאם בן בנו של רבי שמואל זצ"ל מדאמר בבראשית רבה דלאחר אלף ותרנ"ו העולם מתמוטט כשם שעשה בימי דור המבול כי כשתמנה הדורות מנין שנים הכתובים בפרשה מבריאת העולם עד דור המבול ותמצא אלף ותרנ"ו בצמצום ובסוף אלף ותרנ"ו השנה מתעברת שהרי במאה שנה יש ה' שנים יתרים על ה' מחזורים של י"ט למחזור הרי לאלף נ' מחזורים ונ' שנים נשארים מתרנ"ו, ומתר"נ ל"ד מחזורים. ועשר שנים נשארים הרי ס' שנים עשה מהם מחזורים וישאר ג' שנים מתחלת המחזור ולעולם שנה שלישית למחזור מעוברת כי במחזור יש ז' שנים מעוברות כשנות גו"ח י"א, י"ד, י"ז, י"ט וכיון שאותה שנה מעוברת א"כ מה הוא קרוי שביעי ועשירי? מיהו פירש מורי שיחיה דהכל קאי אהפסקה ושביעי להפסקה זהו אייר הואיל והשנה היתה מעוברת ועשירי להפסקה זהו אב ולפי זה יתיישב הכל שפיר כיוצא בו ושביעי לירידה ליכא לפרש דא"כ הוה ליה ניסן ובניסן לא נחה התיבה לפי שעדין היה תגבורת המים עד ר"ח אייר שאז כלו מ' יום מירידת הגשמים וק"נ מתגבורת המים. |
Minchat Yehuda Bereshit 8:6מנחת יהודה בראשית ח׳:ו׳
| ויהי מקץ ארבעים יום. פרש"י משנראו ראשי ההרים ויש מקשים על זה והלא כתוב ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ולמה לא מצאה מנוח והלא כבר עברו מ"ז יום שנראו ראשי ההרים ואח"כ שלח העורב וכ"א יום הוחיל בשליחות היונה הרי ס"א יום ועל כרחך אותו יום שנראו ראשי ההרים הוא ממנין ס' יום של מחסור המים שהתחיל באחד בסיון הרי מחדש אב כ"ט יום וכ"ט יום מאלול שהוא חסר הרי כ"ח ימים וכשתוסיף עליהם ג' ימים להשלים הרי הם כלים בג' בתשרי והכתו' אומר באחד לחדש חרבו המים לכך נראה להם לפרש מקץ מ' יום משהתחילו המים לחסור שזהו עשרים ואחד יום בסיון. וכן יש בסדר עולם והארבעים יום כלים בעשרה בתמוז לאחר שבעת ימים שהוא שבעה עשר בתמוז שלח היונה מאתו והיא עכבה עוד שבעת ימים נמצא לפי החשבון שבעשרים וחמשה ימים בתמוז שלח נח את היונה מהתבה ואז והנה עלה זית טרף בפיה. כי אולי לקחתו בראש עץ זית אשר על ההרים הרמים כי ד' ימים אחר כן נראו ראשי ההרים רק אמה אחת ולאחר ז' ימים שזה הוא ג' באב שלח עוד היונה ואז לא יספה שוב אליו עוד כי מצאה מנוח על ההרים שכבר עברו ב' ימים משנראו ראשי ההרים. ומיהו יש לקיים פרש"י כי מה שהקשו למה לא מצאה היונה מנוח אחרי שנראו ראשי ההרים כבר תירץ הר"ר אליקים שיונה דרכה להיות בעמקים ולא בהרים ולכך שלח נח את היונה יותר משאר עופות. ומה שהקשו על פרש"י שאי אפשר לומר אלא בג' לחדש יש לתרץ שמאחר שאין לנו צורך לצרף חצי החשבונו' לאחד ולומ' שיש ד' פעמים ס' יום מאחד בניסן עד א' לתשרי שחרבו בו המים מעל הארץ אין לנו שום הפסד בדבר אם נאמר שיום שנראו בו ראשי ההרים עולה לכאן ולכאן והוא גם ממנין כ"א יום של שליחות היונה. ועוד יתישב מה שכתו' באחד לחדש חרבו המים וגו'. שהרי פרש"י ס' יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו המים מעל פני הארץ וזה לך החשבון ל' יום מאב שהוא מלא וכ"ט יום מאלול שהוא חסר ויום א' של תשרי שחרבו המים הרי ס' יום. ועוד יש לתרץ קשיא אחרונה שודאי באחד באלול חרבו המים אכן לא נודע לנח עד ג' בתשרי. |
Daat Zekeinim Bereshit 8:3דעת זקנים בראשית ח׳:ג׳
| ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום – היינו באחד בסיון. ותנח התיבה בחדש השביעי. בעשירי וגו' – זהו אב שהוא עשירי למרחשון שבו התחילו הגשמים לירד שאין לפרש עשירי להפסקה והוא אלול שהרי פירש"י ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח וגו' מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים. וא"כ לפירושו ולפי המקראות יש ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה ואם הייתי אומר שלא נראו עד אלול כשתחשוב ח' יום אחרי כן תמצאם כלים באחד במרחשון. וכן בראשון באחד לחדש נראו וגו' חרבו פני המים מכאן מאן דס"ל שהוא מרחשון קרוי ראשון אלא ודאי עשירי הוא אב ובאחד בו נראו ראשי ההרים וכשתחשוב ששים יום תמצאם כלים בא' בתשרי שהוא ראשון לר' אליעזר מכאן דשביעי הוא סיון ועשירי הוא אב א"כ מהפסקת התגבורת דהיינו א' בסיון עד שנראו ראשי ההרים דהיינו אחד באב יש ששים יום וט"ו למעלה מן ההרים היו המים מכלל דבששים יום חסרו המים ט"ו אמות דהיינו אמה בד' ימים. וא"כ בט"ז ימים חסרו ארבע אמות בט"ז ימים משהתחילו לחסר נחה על ההרים וא"כ תמצא שהיתה משוקעת במים אחד עשר אמות כל זה פירש"י. וק' הא דפרי' מקץ ארבעים יום ויפתח נח דהיינו משנראו ראשי ההרים דא"כ היונה אשר שלח ז' יום לאחר אותם ארבעים יום מדוע לא מצאה מנוח והלא היתה יכולה להיות נחה על ההרים לכך פירש"י ויהי מקץ ארבעים יום שהתחילו המים לחסור ולפי עניות דעתי צ"ל שהיו אילנות על ההרים שנראו כבר וכן היה מעשה ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום והוא אחד בסיון ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר בסיון וארבעים יום אחר שהתחילו המים לחסר ויפתח נח חלון התיבה הוא בי' בתמוז וישלח את העורב מיד ולא עשה שליחותו והוא המתין ז' ימים וישלח את היונה והיה שבעה עשר בתמוז ולא מצאה היונה מנוח. ואומר אני שגם רמז לתחלת החרבן שהיה בשבעה עשר בתמוז שהובקעה העיר ולא מצאו ישראל מנוח בו שנקראו יונה והמתין עוד שבעה ימים ומצאה זית כדכתיב והנה עלה זית טרף בפיה ואותו היום צ"ל שנראו ראשי האילנות והמתין עוד שבעה ימים וישלח עוד והוא חדש אב שהוא י' לירידה באחד לחדש ולא יספה שוב אליו עוד כי מצאה מנוח על ראשי ההרים שנראו באותו היום והא לך ששים יום מפסיקת תגבורת עד שנראו ראשי ההרים כמו לפי' רש"י מאחד באב שנראו עד אחד בתשרי שיש ששים יום ביניהם חרבו המים כדכתי' בראשון באחד לחדש חרבו המים וכו' חשוב ותמצא משנראו ראשי ההרים עד שחרבו המים ששים יום כמו לפירש"י וכן מצאתי בסדר עולם כמו שפירשתי. אמנם אין זה לשונו. אבל קשה לי דמאחר שצ"ל שהיו אילנות על ההרים ונתראו קודם שנראו ההרים כדפי' רש"י מדוע לא כתב יום ראיית האילנות כמו שכתב יום ראיית ההרים וכי תימא שלא נשאר שום אילן כי אם זית כדכתיב וימח וגו' כי כן משתמע לפרש דגבי ויטע כרם שכשנכנס נח בתיבה הכניס עמו חבילי זמורות מכלל דלא נשארו אילנות ומשום ראית אילן אחד לא כתב יום ראיתו. מ"מ ק"ל מפני מה נשאר זית משאר אילנות. וא"ת שנשאר בזכות שעתידין לעשות מפירותיו שמן למאור גם כרם עתידין לעשות מפירותיו נסכים. ומיהו י"ל שכרם היה לו תקנה בהכנסת זמורות לתבה אבל לזית לא היה יכול נח לעשות תקנה זו כי תתיבש בשנת המבול יותר מכרם ולכך נשאר זית ולא כרם. |
Aharon b. Eliyahu the Karaite Bereshit 8:3-6אהרן בן אליהו הקראי בראשית ח׳:ג׳-ו׳
| ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום – טעמו מסוף. ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש – בעלי הקבלה חולקים שמהם אומרים שהחדשים היו נמנים מתשרי ומהם אומרים שהיו נמנים מניסן, והאומרים כי היו נמנים מתשרי אומרים כי החדש השני בי"ז בו הוא חדש מרחשון והחדש השביעי הוא להפסקת גשמים שי"ב ממרחשון וכ"ח מכסליו הרי ארבﬠים יום, ומכ"ח מכסליו פסקו הגשמים וממנו החלו חמשים ומאת יום, והעלום לפי חשבון העבור עד ראש חדש סיון והחלו לחסור ועד שבעה עשר בו נחה התבה על הרי אררט וחדש העשירי הרי הוא להורדת גשמים והוא ראש הדש אב שאם גם הוא להפסקה הנה ארבעים יום משנראו ההרים וכ"א יום לשלשה שליחיות של עורב ויונה הרי ששים יום נמצא שיבוא חדש מרחשון הוא חדש ראשון והכתוב אומר בראשון באחד לחדש והוא ראש חדש תשרי, והנה בזה יש בלבול גדול לתפוש מנין החדשים פעם מתשרי פעם להפסקה פעם לירידת גשמים ולהיות חשבון ההפסקה קודם הירידה, גם מה שטען ר' ישוﬠה נ"ע כי לפי חשבון העבור לא יבואו חמשה מלאים כי אם במרחשון וכסליו הם שיבואו מלא אחר מלא, הנה הם סדרום אחרי חשבון הﬠבור ואינם תופשים מניסן כי אם מתשרי, והאומרים כי על פי חדשי החמה היו עושים על כן נספרו חמשים ומאת יום חמשה חדשים הנה יחסרו שני ימים ושעות, והאומרים גם כן שעמד בתבה שנת הלבנה ועוד עשרה ימים ויצא בשבעה ועשרים לאייר להשלים שנת החמה מי היודע ששנה שעמד בתבה היא שנת החמה ועוד עשרה ימים הרי שנת הלבנה ועשרים יום, והאמת להאמין שמנין החדשים מניסן ובשבעה עשר לחדש אייר נכנס נח אל התבה וחמשים ומאת יום שהיו עד שבעה עשר יום לחדש השביעי אע"פ שעולים קנ"א יום אפשר שלא חשש בשביל האחד כמו ויהיו בני יעקב שנים עשר (בראשית ל"ח:כ"ג), ואפשר לעשות חמשה מלאים או אפשר שעשה ארבעה מלאים ואחד חסר, ואחרים אומרים שהוציא יום המנוחה, והנה חדש שביעי לניסן הוא תשרי גם חדש עשירי לניסן הוא טבת, גם מה שנאמר באחד לחדש הראשון הוא ניסן והוא האמת אחרי הפשט, גם מרמז הכתוב כאשר יתבאר. בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, נמצא בשבעים ושנים יום חסרו חמש עשרה אמה. ויהי מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים. |
Akeidat Yitzchak Bereshit 13עקדת יצחק בראשית י״ג
| ויהי המבול ארבעים יום כו'. ויגברו המים וירבו מאד כו'. הנה אחר שזכרנו צורך הספור הזה הנפלא בכללו ראוי לנו לישב ספורו אולי נוכל לצאת מידי המבוכות ההם אשר זכרנום. (א) ואני טרם אענה אני שוגג ואומר כי סבת כל המבוכות והבלבולים שנפלו באלו החשבונות בפירושי הראשונים והאחרונים הוא מאמר הכתוב ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום שהבינו כלם ממנו שהמים היו הולכים ומתגברים או עומדים בגבורתם הראשונה עד היום ההוא. ופירשו ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום שאז התחילו לחסר. ומזה חשבו כי מה שאמר בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים על אותם ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים שזכר ראשונה אמר. ולזה לא ראו למנות הק"נ ימים אלו מתחלת הירידה אחר שאי אפשר שתנוח התבה בחדש השביעי ליצירה בשבעה עשר בו שהוא יום ששלמו הק"נ יום כי הוא יום התגבורת עצמו וכבר כתבתי בספקות הספק הגדול שישיג להרמב"ן ז"ל במה שדחק עצמו להניח כן. וכבר היה אפשר להם לומר שההתגברות עצמו היה סבת מנוחת התבה להתרוממה בו על ההרים הגבוהים. כי הט"ו אמה שגברו המים עליהם הוצרכו להגביה מה שהיתה משוקעת במים כשליש קומתה כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' ל"ב) ובזה יעלו אח"כ כל החשבונות יפה לבריאת עולם. אלא שראו שאי אפשר לומר כך שאם כן היה לו לכתוב מנוחת התבה אצל התגבורת ויגברו המים כו'. על הרי אררט. המים גברו כו'. ויכסו כל ההרים הגבוהים כו'. חמש עשרה אמה כו'. ותרם התבה ותנח אבל הכתוב צווח ואומר כי לא מחמת תגבורת נחתה כי אם מחמת חסרון אמר ויזכור אלהים את נח כו' ויעבר אלהים כו' וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום ותנח התבה כו'. ועוד אחרת כי מהידוע שלא נחה התבה על ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים רק על הרי אררט שהם קרובים לבבל העמוקה לכל הארצות כמו שהוא במפורסם. והקושיא הזאת עם שנראה שלא חשו אליה חכמינו ז"ל גדולה היא אלי ובעבורה נדחק הרמב"ן ז"ל אל קצת מה שנאמר אנחנו בו אלא שמיחה בו מה שקדם לו מהפירוש בכתוב כמו שנזכר. ומ"מ כבר נדחו מעל זה הפירוש לסבה שקדמה לפי מה שאחשוב. והנה לא ראו ג"כ למנות מחדש ירידת הגשמים ולומר שנשלמו הק"נ יום בי"ז לחדש ניסן ושנחה התבה בי"ז לחדש אייר שהוא ז' לירידה כמו שחשב הרמב"ן ז"ל לתקן שא"כ מיום שהתחיל החסרון עד שנראו ראשי ההרים בראשון לחדש אב שהוא עשירי לירידה היו ק"נ ימים ולא נשארו עד סוף השנה שנאמר בו בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ רק שני חדשים וזה לא יתכן בשום פנים כ"ש אם נחשוב המ' יום וכ"א יום של שליחות היונה מיום שנראו ראשי ההרים שכבר כלו בהם השני חדשים. ועוד מפני זה בחרו להם למנות החדש השביעי הזה מחדש ההפסקה הוא כסלו ולומר שנחה התבה בי"ז לסיון שהוא ז' להפסקה ולפי שכבר היו מתחלת הירידה עד היום ההוא ז' חדשים ואע"פ שיהיו א' מלא וא' חסר יעלו לר"ו ימים הוצרכו למנות מ' יום של גשמים לחוד וק"נ של תגבורת לחוד שהם ק"צ והיו העודפים הם מספר הימים שחסרו המים שנחה התבה ומכאן למדו כמה היתה משוקעת ואמרו שנראו ראשי ההרים יום א' לחדש אב שהוא עשירי לירידה. והנה עם זה לא היו מתחלת החסרון עד היום ההוא רק ס' יום ומשם ואילך היו הלוך וחסור בס' יום עד שחרבו פני האדמה והנה היה החסרון נערך בצד מה זהו תורף אלו הפירושים וענינם. והאמת אל המחוור שבהם ישיגהו הרודף בין המצרים (ב) ואולם אם נתכוין כראוי בכוונת הכתוב האומר ויגברו המים על הארץ ק"נ יום הנה יהיה לנו העקוב למישור והרכסים לבקעה. וזה שאין הכוונה בו לומר שהיו המים הולכים וגוברים ולא שעמדו בגבורתם הראשונה עד היום ההוא חלילה רק אמר שעד היום ההוא היו גוברים על הארץ בענין שלא יכול שום דבר המשוטט על פניהם לנוח ואין ספק שבסוף המ' היו גבוהה גבוהה הפלא ופלא יותר מיום ששלמו הק"נ יום דכתיב ויהי המבול מ' יום על הארץ וירבו המים כו'. ויגברו המים וירבו מאד על הארץ. והמים גברו מאד מאד על הארץ. ויכסהו כל ההרים הגבוהים כו'. חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים ויגוע כל בשר כו'. עד וישאר אך נח כו'. כי מהידוע כי במ' יום נדונו כמו שאז"ל משפט ימי יצירת הולד (ב"ר פל"ב). ולמה תהיה כזאת מלפניו להעמיד המים בגבורתם ק"נ ימים אחרים ללא צורך כלל לא לשבט ולא לארצו. אלא ודאי יום מ' הוא היום שגברו בו המים ט"ו אמה על ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים כדי לשטוף כל אשר על פני האדמה גאה ורם נשא ושפל (ג) ומיד התחילו לחסור מעט מעט בטבעם. ומ"מ עד שעברו יותר מק"נ יום מהחסרון עדין נקראו גוברים על הארץ כיון שעדין לא יכלה התבה לנוח באותו מחוז אשר היתה בו מחמת גבורתם ואם שכבר מקודם לכן הרבה נראו ראשי ההרים הגבוהים ההם שזכר. אמנם מהיום ההוא והלאה שכבר נחה שקטה על הרי אררט שהם בשפל הכדור כבר יאמר שאינם גוברים על הארץ אבל היא גברה עליהם. והנה עם זה יתישב הכל יפה יפה ולא יפלא פירוש הכתוב הזה רק בעיני הממאנים באמת ובלתי נושאים פניה. כי אין ספק שאם תאמר כך וכך ימים או שנים גברה ידו של פלוני על זולתו שאין הרצון שאותו פלוני הולך וגובר תמיד בכח ומעלה כי גם אם יעלה וירד אם עדין ידו תקפה עליו יאמר באמת גובר וכן בכאן בשלא אמר ויגברו המים ק"נ יום סתם רק ויגברו המים על הארץ וגם לא אמר מאד ולא מאד מאד כמ"ש בימי התגבורת. יראה שהם גוברים על הארץ עם שכבר חסרו מאיתנם הראשון. ויישוב הכתובים ופשוטן ושיעורם לפי זה כך הוא ויהי המבול כו' והמים גברו כו' ט"ו אמה כו' ויגוע כל בשר כו' וימח את כל היקום כו' עד וישאר אך נח ואשר אתו בתבה ויגברו המים על הארץ ק"נ יום והנה בזה השלים ספור ענשם ודינם ואמר עוד כי מכח תגבורת המים בארבעים היום נמשך שגברו על הארץ עוד ק"נ יום בענין שלא יכלה התבה לנוח במחוז מושבה ואם שחסרו מאיתנן כמ"ש. ומכאן ואילך חוזר להזכיר מתחלה איך נכמרו רחמי הש"י על העולם ושב מחרון אפו להמציא לו פליטה ושארית ואמר ויזכור אלהים וכו' ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים. וזה היה מיד כששלמו ימי הארבעים כי מאז נסכרו כל מעינות תהום וארובות המים ויכלא הגשם מן השמים ומאז והלאה וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב עד שחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום באופן שביום ההוא יום י"ז לניסן שהוא חדש השביעי לתשרי שהיה להם ראשון לחדשי השנה נחה התבה על הרי אררט שהם שפלים הרבה מאותן שנזכרו ראשונה והמים היו הלוך וחסור תמיד כבתחלה עד שבאחד לחדש העשירי הוא תמוז שהוא עשירי לתשרי נראו גם ראשי ההרים ההם שזכר באומרו על הרי ארררט שיראה שהיו הרים רבים והיא נחה על הגבוה שבהם ועתה נראו השפלים ממנו והנה נשארו שלשה חדשים שהם צ' יום כשתוציא מהם מ' יום שנאמר ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח כו' וא' ועשרים יום של שליחות היונה עדין נשארו קרוב משלשים יום. בהם חרוב נחרבו בטוב פני האדמה. (ד) ולדעתי כי שלוח העורב לא היה לראות הקלו המים שלא זכר הכתוב כן אלא שלפי שהיו עסקיו רעים כאז"ל ת"ר ג' שמשו בתיבה חם ועורב והכלב וכלן לקו (סנהדרין ק"ח ב) הנה כשפתח חלון התבה מקצה ארבעים יום שנראו ראשי ההרים וראה שכבר היה אפשר לעורב לחיות על פני ההרים שלח אותו החוצה להפרידו מזוגתו ושמא זכר ונקבה שלחם וקרא שמם עורב כמו מי יכין לעורב צידו (איוב ל"ח) ואת כל עורב למינו (דברים י"ד). (ד) ואמר כי היה יוצא ושב ולא קבלו והתמיד כן עד יבושת המים מעל הארץ. אמנם לחם ולכלב לא היה להם עדין מעמד על פני חוץ ולא יוכל לשלחם. אמנם כשעברו שבעה ימים שלח את היונה והיתה כעין שליח מאתו לדעת הקלו המים מעל פני האדמה. כי שם היתה מקננת ושוכנת עם בני האדם ולה נתן משפט הבחינה בזה. וכל זה השתדלות וחריצות מחוייב לכל בעל דעת לפקח על צרכיו כי בזה יעורר עצמו אל קבלת שפע ההישרה בהם מפאת מעלה כי האדם הנואש מהדברים לא יפקד ולא יזכר וכמה העירו חז"ל על זה באמרם על יעקב איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים עכבוהו כו' כי יהב דעתיה למהדר קפצה ליה ארעא (חולין צ"א ב). והוא ענין נכבד יתקיים בידך מכמה צדדים אם תשים אליהם לב ועכשיו אין להאריך. וכן בכאן מיד וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התבה אתה ואשתך כו' כל החיה אשר אתך כו'. ויצא נח ובניו כו' כל החיה כל הרמש כו' ויבן נח. הגיד הכתוב כל זה להודיע לבני האדם גבורותיו יתברך ואמונתו וחסדו בבריתו שלא נפקד מהם איש באדם ובבהמה ומכל החי מכל בשר אשר באו בתבה בשנה אחת תמימה ושכבר עלתה בדעתו של נח מחשבה נכונה להעלות עולות לאלהים לזבוח זבח תודה על כל הטובה אשר עשה עמהם להפליא. וירא ה' וייטב בעיניו. זהו שיעור מה שיאמר בזה החלק ודרך חשבונותיו אשר זכרנו הוא הישר בעיני ולא מצאתי בו חסרון רק בלתי הסכימי אל דברי הראשונים זצ"ל. אמנם הם אמרו (סנהדרין ל"ד א) דברי תורה נדרשים לכמה טעמים. והדרשה תדרש והמקרא יתישב על פשוטו. ותהלה לאל אמן. |
Abarbanel Bereshit 7:24אברבנאל בראשית ז׳:כ״ד
| ואמנם באמרו עוד ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום טעו בפירושם לפי דעתי המפרשים שני טעיות גדולים. הא' שחשבו שהיו הק"נ יום אחרי הארבעים יום מהמבול וירידות הגשמים. ואין הדבר כן כי הנה לא אמר הכתוב ויגברו עוד המים על הארץ חמשים ומאת יום אבל אמר בלבד ויגברו המים לפי שבאותם הק"נ יום נכללו המה ימי הגשם. ואיך לא כי הנה ביום הא' מהמבול נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו ומהיום ההוא התחיל תגבורת המים והכתוב מעיד שגברו המים ק"נ יום א"כ בהכרח בהם יוכללו מ' ימי הגשם והתגבורת. וכבר הסכים בזה הרמב"ן בטוב דעתו ומספר החדשים יעיד עליו כמו שיתבאר. והטעות הב' הוא שחשבו שהתגבורת היה התרבות המים תמיד מבלי חסרון כלל כי לרבוי גדול קראו לשון גבורה וכמו שכתב הרמב"ן. ואין הענין כן לדעתי אלא שכל אותם הק"נ יום היו גוברים המים על הארץ בהיותם מכסים אותה כי זהו התגבורת באמת בהפך החק ששם הקדוש ברוך הוא בהגלות היבשה כי הגבורה היא ההתקוממות על המנגד ובהיות הלוחמים איש באחיו ידובקו הנה כאשר יכבוש את חברו תחתיו וימשול בו נאמר שגבר עליו. וכן בענין ויגברו המים כי אין ספק שאחרי עבור המ' יום מתחילין לחסור ובסוף המ' יום היו יותר גדולים על הארץ כמות רב מהיום שנשלמו ק"נ יום. וכן הוא אומר ויהי המבול מ' יום על הארץ ויגברו המים וירבו מאד על הארץ והמים גברו מאד מאד וגו' חמש עשרה אמה וגו' שכל זה בארבעים היום נעשה ובהם נדונו וכמ"ש חז"ל (בראשית ז' כ') שהיה דינם כמשפט יצירת הולד ולמה א"כ יעמדו המים אח"כ ק"נ יום אחרים בגבורתה בלא צורך כלל אלא שהאמ' הוא שהמ' יום היה תגבורת המים בשעלו ט"ו אמה על ההרים הגבוהים לשטוף את כל אשר בחרבה. ומיד התחילו לחסור מעט מעט כפי טבעם עם היות שעד תשלום הק"נ יום תמיד היו מכסים הארץ וגוברים עליה ברבוים או במעוטם ולא היה שום דבר לנוח על הארץ בסבת המים שעליה עד עבור היום ההוא. זהו אמתת הענין הזה ובו יתבאר ענין החדשים כמו שיתבאר ועם מה שפירשתי בזה הותרו השאלות הז' והח'. |
Modern Texts
Sforno Bereshit 7:24ספורנו בראשית ז׳:כ״ד
| וַיִּגְבְּרוּ... חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם – וּמִיּוֹם הַתְחָלַת הַגֶּשֶׁם גָּבְרוּ עַד תּם חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם מִתְּחִלַּת הַגֶּשֶׁם שֶׁהָיָה בְּי"ז לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, וְשָׁלְמוּ בְּי"ז לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שֶׁהָיוּ הַחֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם, חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים שְׁלֵמִים, וְאָז נָחָה הַתֵּבָה שֶׁלֹּא הָיָה שׁוּם תִּגְבֹּרֶת דּוֹחָה. כִּי אָמְנָם מִיּוֹם הַתְחָלַת הַגֶּשֶׁם הִתְחִיל הַתִּגְבֹּרֶת מִלְּמַטָּה, כְּאָמְרוֹ "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה" (פסוק יא), אָמְנָם לֹא הִתְחִילָה הַתֵּבָה לָלֶכֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם עַד שֶׁהָיוּ הַמַּיִם כָּל כָּךְ גְּבוֹהִים שֶׁהַתֵּבָה רָמָה מֵעַל הָאָרֶץ. וְכַאֲשֶׁר שָׁלְמוּ יְמֵי הַגֶּשֶׁם הָיָה תִּגְבֹּרֶת מִלְּמַטָּה בִּלְבַד וְנִמְשַׁךְ עַד מְלֹאת ק"נ יוֹם, וְאָז בְּנוֹחַ הַתִּגְבֹּרֶת הַדּוֹחָה אֶת הַתֵּבָה, נָחָה הַתֵּבָה. |
Ma'asei Hashem Bereshit 26מעשי ה׳ בראשית כ״ו
| ומה שפירש"י על מה שנאמר בחדש השביעי הוא חדש סיון, נסמך אל מאמרם ז"ל שאמרו מכאן שהיתה התבה שקועה במים י"א אמה והכריח רש"י ז"ל שאם כן אומרו שבחדש עשירי צריך שיהיה אב שהוא עשירי להתחלת הגשם. ועל זה טען הרמב"ן ז"ל וז"ל, ואומר אני שאין החשבון הזה שאמרו נאות בלשון הכתוב שאם נסבול לפרש ותנח התבה בחדש השביעי ליום הזה הנזכר שכלה בו הגשם ושבו המים מעל הארץ הלוך וחסור שלא כמנין החדש השני בתחלת הפרשה וכמנין האמור בסוף הפרשה איך יתכן שיחזור מיד בפסוק השני ויאמר עד החדש העשירי למנין אחר שיהיה עשירי לירידת הגשמים, ע"כ. והאמת לדעתי היות רחוקים הדברים לפי פירש"י ומאמרם ז"ל. ומה שהכריח רש"י זל ואמר שהדברים מוכרחים שאומרו בעשירי הוא חודש אב שאל"כ הלא רחי שנראו ראשי ההרים היו ס"א יום עד שחרבו המים, יש לדחות הכרח זה לדעתי ולומר שלעולם חדש העשירי הוא אלול אבל אומרו ויהי מקץ ארבעים יום שב אל אומרו בחדש השביעי ואינו שב אל מה שנראו ראשי ההרים. ולפירוש רמב"ן ז"ל שפירש שמנין ק"נ יום הוא מתחלת הגשם ובי"ז בניסן נחה התבה באותו יום, הוא זר ג"כ מאד שא"כ למה יאמר זמן בפני עצמו להנחת התבה כיון שבתשלום הק"ן נחה מה צורך לומר שנחה בשביעי בי"ז לחדש והוא יום תשלום הק"נ בעצמו. אבל יתכן עוד לומר שהק"נ יום מתחילין מתחלת הגשם שהיינו י"ז חשון, ותשלומם י"ז ניסן, וחדש השביעי מתחיל מחשון שהתחיל הגשם באופן שהחדש השביעי לחשון הוא אייר שי"ז באייר נחה התבה, והעשירי ג"כ יתחיל מחשון והוא אב באופן שבאחד באב נראו ההרים, ומ' יום אח"כ דהיינו י' אלול פתח החלון. ואע"פ שאין הגימטריאות ראיה יש רמז לדבר שמתחלת כניסתו לתבה עד פתיחת החלון היו רצ"ה יום כמנין צה"ר, ולרמוז זה קראו צהר ולא קראו חלון. ואפשר שעל כל כך ימים ראה נח ברוח הקודש שצריך החלון להיות סגור ולכן המתין מ' יום, ואינו רחוק שהקב"ה הודיעו כמה ימים סגור יהיה לא יפתח וכ"א יום אחר ששלח היונה שהיינו ר"ח תשרי חרבו המים ובכ"ז חשון יבשה הארץ. ואע"ג שבתחלת הענין מהגשם אמר בחדש השני שפירושו שני לתשרי, עם כל זה אין לטעון על מה שאמרנו שחדש השביעי ועשירי מתחיל מחדש חשון, לפי שאחרי שאמר שהתחלת הגשם היתה בחשון יצדק לומר מה שנהיה בשביעי לאותה התחלה וכן בעשירי, כי עיקר טענת הרמב"ן על רש"י ז"ל היתה לומר שלא יתכן שמספר שביעי שב אל הפסק המטר ועשירי ישוב אל התחלת המטר, ואין כאן זרות זה לפי דרכנו שגם שביעי ועשירי ישובו אל התחלת הגשם. אבל מה שנאמר בחדש שני על חשון בין בתחלת הגשם בין ביבושת הארץ אך על פי שהם שבים אל תשרי שפירושים שני לתשרי, זה אינו זר כלל שלא יתכן לקרא את תשרי חדש י"א כיון שהוא ר"ה וכן חשון חדש י"ב, ובתחלת הגשם מוכרח לקוראו שני וביבושת הארץ ג"כ כיון שקרא לחשון שני יתחייב גם כן עתה לקראו שני, שאם אתה קורא לחשון חדש י"ב ובתחלה נקרא שני לא יתכן. ובזה הדברים מיושבים על נכון. |
Shadal Bereshit 7:24שד״ל בראשית ז׳:כ״ד
| ויגברו המים וגו' – הנכון כדעת רמב"ן ודון יצחק ובעל הרכסים לבקעה, כי בק"ן ימים אלו ניכללו מ' יום הראשונים והטעם נשארו המים גבוהים על הארץ ועל ראשי ההרים הגבוהים עד סוף ק"ן יום, ואח"כ נשארו ראשי ההרים הגבוהים בלתי מכוסים במים, והנה בק"י ימים נתמעטו המים, שיעור ט"ו אמה שעל ראשי ההרים באופן, שלא יכלה עוד התבה ללכת על פני המים ונחה על הרי אררט. והנה בי"ז באייר החל הגשם (למעלה פסוק י"א) ונמשך הגשם עד כ"ז בסיון, אז חדל הגשם, ועם כל זה נשארו המים גבוהים ומכסים ההרים היותר גבוהים עד י"ז בתשרי (למטה ח' ד'), אז נשארו ראשי קצת ההרים מגולים ותנח התבה על הרי אררט שאינם היותר גבוהים, ובאחד בטבת (שם ה') ניגלו ראשי הרי אררט ושאר הרים הבלתי גבוהים כל כך. |
Shadal Bereshit 8:2שד״ל בראשית ח׳:ב׳
| ויסכרו וגו' – זה היה מיד אחר ארבעים ימי הגשם, אז נעצר הגשם, והתלו המים לשוב, והטעם שהזכיר זה כאן, הוא כי תחילה רצה לסיים סיפור ההשחתה שגרם המבול, ואמר וימח את כל היקום וגו' ואמר שנשארה הארץ מכוסה במים ק"ן יום, ואח"כ התחיל סיפור שביתת ההשהתה, ואמר ויזכור אלהים וגו' ואמר שחדל הגשם וכו' וכו'. |
Shadal Bereshit 8:4שד״ל בראשית ח׳:ד׳
| על הרי – על אחד מהם, כמו ויקבר בערי גלעד (שופטים י"ב ז') ועד היום הפרסיים קוראים להר אחד (י"ב מיל למזרח אריואן) הר נח – והנה בעצם היום ההוא, שנשארו מגולים המקומות היותר גבוהים, נחה התבה על הרי אררט, שאינם ההרים היותר גבוהים (וכן היא דעת הרמב"ן) והיו עדיין מכוסים במים כל אותו שיעור, שהיתה התיבה משוקעת במים, אבל בעל סדר עולם ואחריו רש"י האמינו, כי הרי אררט הם היותר גבוהים, והוקשה להם, כי בהכרה היתה התבה משוקעת במים שיעור מה, והיתה צריכה לנוח קודם שיהיה ראש ההר מגולה, לפיכך פירשו ויחסרו התחילו לחסור ולהתמעט, ולא שנעדרו המים; ומתוך כך הוצרכו למנות החדשים האמורים בפרשה הזאת באופן שאין הדעת סובלתו (בחודש השביעי הוא סיון שהוא ז' לכסלו, בעשירי זה אב שהוא י' למרחשון) – ולפירושי הכול על מקומו יבוא בשלום. |
Hoil Moshe Bereshit 7:11הואיל משה בראשית ז׳:י״א
| ומ' יום של ירידת הגשם נכללים בק"נ יום הנזכרים בסי' ח' ג', לפי שמיום הכנס נח אל התיבה בי"ז לחדש השני עד י"ז לחדש השביעי שבו נחה התיבה הם ק"נ יום או חמשה חדשים מלאים, ובימי נח לא היו בקיאים בחשבון ולא היו מעברים שנים וקובעים חדשים בדיוק, ומחשבון שנת תר"א לחיי נח שבה ירד המבול נראה ברור ששנות בראשית היו ארוכות כשנותינו, והמבול התחיל בי"ז לחדש השני בשנת ת"ר לחיי נח, והארץ יבשה בכ"ז לחדש השני בשנת תר"א לחייו, ואם נחשוב שנה כסדרה חודש מלא וחודש חסר ימי המבול הם שס"ה כמנין ימות החמה. |
R. D"Z Hoffmann Bereshit 7:21-24ר׳ ד״צ הופמן בראשית ז׳:כ״א-כ״ד
ויגברו המים וגו'. במשך מאה וחמישים יום לא היתה משום הפחתת המים, המים היו גוברים – חזקים על פני הארץ. רק בקץ מאה וחמישים יום ניתן היה להבחין בהפחתת המים, בכך שבשבעה עשר לחודש השביעי, הוא חודש ניסן, נחה התיבה בפסגת אחד מהררי אררט. עצם חישוב שנת המבול נתון במחלוקת קדומה. חישובו של רש"י, המבוסס על המדרש, הוא קשה, שהרי לפיו צריך לומר שה"חודש השביעי" נמנה מתום הגשמים, ואילו "החודש העשירי" יימנה מתחילת ירידת הגשמים, וכבר הצביע על קושי זה הרמב"ן בפירושו. ועוד, גם תרגום יונתן מבאר במפורש לפי פשוטו של מקרא – "הוא ירחא דניסן". אלא שלפי ביאור זה קשה, כיצד זה מגיע הכתוב לחשבון של מאה וחמישים יום – משבעה עשר במרחשון עד לשבעה עשר בניסן – והרי חמישה ירחים (חדשי ירח) יכולים להשתרע לכל היותר על תקופה של מאה ארבעים ושמונה יום, ואין זה מסתבר להניח, שהכתוב נוקב במספר עגול במקום המספר המדויק. משום כך רוצים פרשנים אחדים להניח, ששנת המבול היא שנת שמש, שבה יש לו לכל אחד משנים עשר חדשי השנה שלושים יום, ושבסופה מוסיפים עוד חמישה ימים. אלא, מכיון שהמבול החל בשבעה עשר במרחשון ונסתיים בעשרים ושבעה בו בשנה האחרת, הרי תוספת עשרה ימים זו ודאי אינה אלא השלמתה והשוואתה של שנת הירח לשנת השמש, ומכאן שכל חדשי השנה נמנו כחדשי ירח. משום כך אנו נאלצים להניח, שמאה וחמישים היום הם חמישה חדשי ירח, ואילו היומיים החסרים מצטמצמים לאחד, אם נמנה – לפי הכלל מקצת היום ככולו – את שני ימי השבעה עשר (במרחשון ובניסן). ומכיוון שהלבנה לא נראתה במשך כל ימי המבול, הרי החדשיים הראשונים הם בני שלושים יום, החודש השלישי בן עשרים ותשעה והחודשיים האחרונים גם הם בני שלושים יום כל אחד. |
U. Cassuto Bereshit Introduction to the Floodמ״ד קאסוטו בראשית הקדמה למבול
הכרונולוגיה של המבול. הרבה נשאו ונתנו על עניין זה בכל הזמנים, החל מימי חז"ל ועד זמננו אנו, וכמה דעות שונות נאמרו על המפרשים בכל הזמנים, החל מימי חז"ל ועד זמננו אנו, וכמה וכמה דעות שונות נאמרו על אודותיו, חלוקת המקורות אינה מעילה לביאור העניין, אלא, אדרבה, מסבכת אותו בהרבה. לא אזכיר כאן את הדעות השונות, ולא את הקושיות שהוקשו ואת התירוצים שהוצעו, כי כל זה ידרוש דיון ארוך למדי, בלי תועלת מתאימה. אסתפק בכך, שאגיד כיצד נדמה לי שיש להבין את העניין באופן פשוט ומתקבל על הדעת. בעד הדיבר הראשון של אלהים לנח (ו':י"ג ואילך) אין הכתוב מציין שום תאריך, אבל אפשר לשער; כמו שאגיד להלן בסוף פירושי על הפיסקה השניה, שהמסורת הקדומה היתה קובעת אותו באחד לחודש הראשון, והיתה מספרת שאחר אותו הדיבור עסק נח בבניין התיבה ארבעים יום. גם בעד הדיבור השני (ז':א' ואילך) אין שום תאריך ניתן במפורש, ואולם הכוונה היא בוודאי שהוא חל בעשירי לחודש השני, ארבעים יום אחר תחילת השנה, שהרי נאמר בו לנח שבעוד שבעה ימים יתחיל המבול (ז':ד'), והמבול התחיל אחר שבעה ימים (ז':י'), בשבעה עשר יום לחודש השני (ז':י"א, על חילוף הנוסחה בתרגום השבעים עיין להלן, בפירושי לח':י"ד). המבול נמשך ארבעים יום (ז':ד',י"ב,י"ז), כלומר עד יום כ"ז לחודש השלישי, והמים גברו על הארץ במשך חמשים ומאת יום (ז':כ"ד). הפועל ויגברו אינו מורה על פעולה, אלא על מצב, והכוונה שהמים נשארו בגבורתם על הארץ במשך חמישים ומאת יום. לכאורה אפשר להטיל ספק בדבר, אם בתוך מספר זה כלולים ארבעים היום של ירידת הגשם אם לא, אבל על סמך השוואת הנתונים שבז':י"א (שבעה עשר יום לחדש השני) ובח':ד' (שבעה עשר יום לחודש השביעי) נראה יותר שהם כלולים. חניית התיבה על ההרים, סימן ראשון לכך, שהתחילו המים להתמעט ושחדלו לעמוד בגבורתם, חלה חמישה חדשים בדיוק אחר התחלת המבול, וחמישה חדשים הם, במספר עגול של ימים, חמישים ומאת יום. אמנם חמישה חדשי לבנה כוללים רק 147 ימים, אבל כנראה העדיף הכתוב להשתמש במספר עגול, כשם שגם היום אנחנו אומרים, למשל, תשעים יום להורות על פרק זמן של שלושה חדשים, אף על פי שהימים אינם תשעים בדיוק. ארבעים יום אחר התחלת המבול חדל אמנם הגשם לרדת על הארץ, ומעיינות תהום נסגרו (ח':ב') ומתוך כך לא נתוספו עוד מים חדשים על אלה שכבר היו מכסים את הארץ, אבל שכבת המים נשארה עוד בגבורתה במשך זמן רב, שבו לא היה אפשר לראות אלא שמים ומים, מים ושמים, ורק חמישה חדשים אחר התחלת המבול הוכר הסימן הראשון לירידת שכבת המים, כשנגעה קרקעית התיבה בראשי ההרים והתיבה נחה. אחר כך המשיכו עוד המים להתמעט; וכשהגיע היום הראשון לחודש העשירי נראו ראשי ההרים (ח':ה'); ובשורות הבאות נראה כיצד מתאים תאריך זה לתאריכים אחרים בכרונולגיה של המבול. ארבעים יום לאחר שנראו ראשי ההרים פתח נח את חלון התיבה (ח':ו') ושילח את העורב (ח':ז'). זה היה אפוא ביום עשירי לחודש אחד עשר, תשעה חדשים בדיוק אחר הדיבור השני של אלהים אל נח. ואחר שבעה ימים (עיין בפירושי על ח':ח') שילח נח את היונה. זה היה אפוא ביום י"ז לחדש י"א, ארבעה חדשים בדיוק אחר חניית התיבה, תשעה חדשים בדיוק אחר התחלת המבול; הקבלה הרמונית ברורה. היונה לא מצאה מנוח לכף רגלה וחזרה אל התיבה, באותו היום כמובן. אחר שבעה ימים נוספים שילח אותה נח פעם שניה (ח':י'), ובערב היא חזרה ועלה זית טרף בפיה, סימן לכך, שגם ההרים לא כל כך גבוהים, שעליהם גדל עץ הזית, השתחררו כבר מן המים. בזה הגענו אל יום כ"ד לחודש י"א. לאחר שעברו עוד שבעה ימים, שילח נח את היונה פעם שלישית. והפעם לא חזרה אליו עוד (ח':י"ב). בזה הגענו אל היום הראשון לחודש י"ב, וגם כאן ניכרת הקבלה לתאריכים אחרים הנקבעים באחד לחודש (ח':ה'; ח':י"ג; ולפי השערתי גם תאריך הדיבור האלהי הראשון אל נח). באחד לחודש הראשון של שנת שש מאות ואחת, חודש ימים בדיוק אחר השילוח האחרון של היונה, שלושה חדשים בדיוק אחר שנראו ראשי ההרים, הסיר נח את מכסה התיבה וראה שחרבו פני האדמה (ח':י"ג). וביום כ"ז לחודש השני, י"א חודש בדיוק אחר סוף המבול לפי חדשי הלבנה, יבשה הארץ בהחלט (ח':י"ד). באותו היום נשלמה שנה תמימה לימות החמה, 365 ימים, מיום התחלת המבול (עיין להלן, בפירושי על ח':י"ד). השמש חזרה למקום שהיתה בו בתחילת המבול: המחזור נשלם. אם כן אפוא, מראים הנתונים הכרונולגיים התאמה והקבלה משוכללת. לא רק שאינם סותרים זה את זה ושאין בהם שום סימן להרכב מקורות, אלא שאדרבה מורים הם על אחדות הרמונית של הפרשה. אלה המחלקים את הפרשה בין מקורות שונים הורסים את המבנה ההרמוני, וגורמים לכל מיני קשיים. |
