Commentators:R. Moshe b. Nachman (Ramban, Nachmanides)/5
Jump to navigation
Jump to search
EN/HEע/E
R. Moshe b. Nachman (Ramban, Nachmanides)
Sources
Medieval Texts
Ramban Bereshit Introductionרמב״ן בראשית הקדמה
| In the name of the great G-d, and the fearful, I will begin to write novel interpretations On the explanation of the Torah, With terror, with fear, With trembling, with sweat, with dread, Praying and confessing With a humble heart and a broken spirit, Asking forgiveness, Seeking pardon and atonement, With bowing to the ground, With kneeling, with prostration, Until all the vertebrae of the spine Seem to be loosened. And that my soul knoweth right well, In clear awareness, That the egg of the ant is not as small In comparison to the outermost sphere As is my little wisdom And brief knowledge Against the hidden matters of the Torah That lie hidden in her house, Concealed in her room; For every precious thing and every wonder, Every profound mystery and all glorious wisdom Are stored up with her, Sealed up in her treasure By a hint, by a word, In writing and in speaking; Just as the prophet — who was adorned With royal garments and a crown, The annointed of the G-d of Jacob, The author of the sweetest of songs — said: I have seen an end To every purpose; But Thy commandment Is exceedingly broad, And it is said, Thy testimonies are wonderful; Therefore doth my soul keep them. But what shall I do Since my soul craves for Torah And she is in my heart As a consuming, burning fire In my kidneys restrained; To go forth in the steps Of the former ones, The lions of the group, The exalted of the generations, The men of might; To enter with them "The thickest part of the beam, To write as they did Explanations of the verses, And Midrashic interpretations On the precepts, And the Agadah [homily], Ordered in all things, and sure. I will place as an illumination before me The lights of the pure candelabrum, The commentaries of our Rabbi Shlomo [Rashi], A crown of glory, and a diadem of beauty, Adorned in his ways, In Scripture, Mishnah and Gemara. The right of the first-born is his. In his words will I meditate, And in their love will I ravish, And with them we will have Discussions, investigations and examinations, In his plain explanations And Midrashic interpretations, And every difficult Agadah Which is mentioned in his commentaries. And with Abraham the son of Ezra We shall have open rebuke and hidden love. And G-d Whom alone I shall fear He shall save me from the day of wrath. He shall keep me from mistakes And from all sin and transgression, And He shall lead me in the straight way And open for us the gates of light, And He shall deem us worthy To see the day of tidings, As it is written: How beautiful upon the mountains Are the feet of the messenger of good tidings That announceth peace, The harbinger of good tidings That announceth salvation, That saith to Zion: 'Thy G-d reigneth.' Thy word is tried to the uttermost, And Thy servant loveth it. Thy righteousness Is an everlasting righteousness, And Thy law is truth. Thy testimonies are righteous forever; Give me understanding, And I shall live. Upon descending from the mount, he [Moses] wrote the Torah from the beginning of Genesis to the end of the account of the tabernacle. He wrote the conclusion of the Torah at the end of the fortieth year of wandering in the desert when he said [by command of G-d], Take this book of the law, and put it in the side of the ark of the covenant of the Eternal your G-d. This view accords with the opinion of the Talmudic sage who says that the Torah was written in sections. However, according to the sage who says that the Torah was given in its entirety, everything was written in the fortieth year when he [Moses] was commanded, Now write ye this song for you and teach it unto the children of Israel; put it in their mouths, and, as he was further instructed, Take this book of the law, and put it in the side of the ark of the covenant of the Eternal your G-d. In either case it would have been proper for him to write at the beginning of the book of Genesis: "And G-d spoke to Moses all these words, saying." The reason it was written anonymously [without the above introductory phrase] is that Moses our teacher did not write the Torah in the first person like the prophets who did mention themselves. For example, it is often said of Ezekiel, And the word of the Eternal came unto me saying: 'Son of man,' and it is said of Jeremiah, And the word of the Eternal came unto me. Moses our teacher, however, wrote this history of all former generations and his own genealogy, history and experiences in the third person. Therefore he says And G-d spoke to Moses, saying to him as if he were speaking about another person. And because this is so, Moses is not mentioned in the Torah until his birth, and even at that time he is mentioned as if someone else was speaking about him. Now do not find a difficulty in the matter of Deuteronomy wherein he [Moses] does speak about himself — [as he says,] And I besought the Eternal; And I prayed unto the Eternal, — for the beginning of that book reads: These are the words which Moses spoke unto all Israel. Thus throughout Deuteronomy he is like one who narrates things in the exact language in which they were spoken. The reason for the Torah being written in this form [namely, the third person] is that it preceded the creation of the world, and, needless to say, it preceded the birth of Moses our teacher. It has been transmitted to us by tradition that it [the Torah] was written with letters of black fire upon a background of white fire. Thus Moses was like a scribe who copies from an ancient book, and therefore he wrote anonymously. However, it is true and clear that the entire Torah — from the beginning of Genesis to in the sight of all Israel [the last words in Deuteronomy] — reached the ear of Moses from the mouth of the Holy One, blessed be He, just as it is said elsewhere, He pronounced all these words unto me with his mouth, and I wrote them with ink in the book. G-d informed Moses first of the manner of the creation of heaven and earth and all their hosts, that is, the creation of all things, high and low. Likewise [He informed him of] everything that has been said by prophecy concerning the esoterics of the Divine Chariot [in the vision of Ezekiel] and the process of Creation, and what has been transmitted about them to the Sages. [Moses was informed about these] together with an account of the four forces in the lower world: the force of minerals, vegetation in the earth, living motion, and the rational soul. With regard to all of these matters — their creation, their essence, their powers and functions, and the disintegration of those of them that are destroyed — Moses our teacher was apprised, and all of it was written in the Torah, explicitly or by implication. Now our Sages have already said: "Fifty gates [degrees] of understanding were created in the world, and all were transmitted to Moses with one exception, as it is said, Thou hast made him but little lower than the angels." [Concerning this statement of the Sages] that in the creation of the world there are fifty gates of understanding, it is as if it said that there is one gate of understanding pertaining to the creation of the minerals, their force and their effects, one gate of understanding pertaining to the creation of the vegetation in the earth, and similarly, as regards the creation of trees, beasts, fowl, creeping things and fish, that there pertains to each of these one gate of understanding. This series culminates in the creation of the rational soul [for the gate pertaining to this latter creation] enables man to contemplate the secret of the soul, to know its essence and its power in "its palace" [namely, the body] and to attain [that degree of understanding] which is alluded to in the saying of the Sages: "If a person stole, he [who has the aforesaid understanding] knows and recognizes it on him; if a person committed adultery, he knows and recognizes it on him; if one is suspected of having intercourse with a woman in her state of uncleanness, he knows and recognizes it on him. Greater than all is he who recognizes all masters of witchcraft." And from [that level of understanding] a man can ascend to the understanding of the spheres, the heavens and their hosts, for pertaining to each of these there is one gate of wisdom which is unlike the wisdom of the others. The total number of different gates as ascertained by tradition is fifty less one. It is possible that this fiftieth gate concerns a knowledge of the Creator, blessed be He, which is not transmittable to any created being. Pay no regard to the Sages' saying that ["Fifty gates of understanding] were created," for that statement relates to the majority even though one gate was indeed not created. This number [49] is clearly alluded to in the Torah in the counting of the Omer, and in the counting of the Jubilee, the secrets of which I will disclose when I attain thereto by the Will of the Holy One, blessed be He. Everything that was transmitted to Moses our teacher through the forty-nine gates of understanding was written in the Torah explicitly or by implication in words, in the numerical value of the letters or in the form of the letters, that is, whether written normally or with some change in form such as bent or crooked letters and other deviations, or in the tips of the letters and their crownlets, as the Sages have said: "When Moses ascended to heaven he found the Holy One, blessed be He, attaching crownlets to certain letters of the Torah. He [Moses] said to Him, 'What are these for?' He [G-d] said to him, 'One man is destined to interpret mountains of laws on their basis.'" "'Whence dost thou know this?' He [Rabbi Akiba] answered them: 'This is a law given to Moses on Mount Sinai.'" For these hints cannot be understood except from mouth to mouth [through an oral tradition which can be traced] to Moses, who received it on Sinai. Based on this tradition, the Sages have said in Shir Hashirim Rabbah concerning King Hezekiah [when he was visited by a delegation from the king of Babylon]: "He showed them the Book of Tagin [crownlets]." This book is known and is available to everyone. In it is explained how many crownleted alephs there are in the Torah, how many beths, and the [frequency of the] rest of the letters and the number of crownlets on each one. The praise which the Sages bestowed on this book and the disclosure of Hezekiah's secret to the delegation were not for the crownlets themselves but rather for a knowledge of their essence and their meanings, which consist of many exceedingly profound secrets. There, in the Midrash Shir Hashirim Rabbah, they [the Sages] have also said: "It is written, And He declared unto you His covenant, which means: He declared unto you the Book of Genesis, which relates the beginning of His creation; which He commanded you to perform, even the ten words, meaning the ten commandments, ten for Scripture and ten for Talmud. For from what source did Elihu the son of Barachel the Buzite come and reveal to Israel the secrets of the behemoth and the leviathan? And from what source did Ezekiel come and reveal to them the mysteries of the Divine Chariot? It is this which Scripture says, The king hath brought me into his chambers," meaning that everything can be learned from the Torah. King Solomon, peace be upon him, whom G-d had given wisdom and knowledge, derived it all from the Torah, and from it he studied until he knew the secret of all things created, even of the forces and characteristics of plants, so that he wrote about them even a Book of Medicine, as it is written, And he spoke of trees, from the cedar that is in Lebanon even unto the hyssop that springeth out of the wall. Now I have seen the Aramaic translation of the book called The Great Wisdom of Solomon, and in it is written: "There is nothing new in the birth of a king or ruler; there is one entrance for all people into the world, and one exit alike. Therefore I have prayed, and the spirit of wisdom was given to me, and I have called out and the spirit of knowledge came to me; I chose it above scepter and throne." And it is further said there: "It is G-d alone Who gives knowledge that contains no falsehood, [enabling one] to know how the world arose, the composition of the constellations, the beginning, the end and middle of the times, the angles of the ends of the constellations, and how the seasons are produced by the movement of heavens and the fixed positions of the stars, the benign nature of cattle and the fierceness of beasts, the power of the wind and the thoughts of man, the relationship of trees and the forces of roots; everything hidden and everything revealed I know." All this Solomon knew from the Torah, and he found everything in it — in its simple meanings, in the subtleties of its expressions and its letters and its strokes, as I have mentioned. Scripture likewise relates concerning him, And Solomon's wisdom excelled the wisdom of all the children of the east. That is to say, he was better versed than they in divination and enchanting, for this was their wisdom, as it is said, For they are replenished from the east, and with soothsayers like the Philistines. (The Sages similarly said: "What was the wisdom of the children of the east? They knew and were crafty in the divination of birds.") And all the wisdom of Egypt means that Solomon was better versed in sorcery, which is the wisdom of Egypt, and in the nature of growing things. As is known from the Book of Egyptian Agriculture, the Egyptians were very well versed in the matters of planting and grafting different species. Thus the Sages have said: "Solomon even planted peppers in the Land of Israel. How was he able to plant them? Solomon was a wise man, and he knew the essence of the foundation of the world. Why was this? [It is written] Out of Zion, the perfection of beauty, G-d hath shined forth. Out of Zion the whole world was perfected. How is this known? Why was it called 'the Foundation Stone?' Because the world was founded from it. Now Solomon knew which of its arteries extends to Ethiopia, and upon it he planted peppers, and immediately it produced fruits, for so he says, And I planted trees in them of all kinds of fruit." We have yet another mystic tradition that the whole Torah is comprised of Names of the Holy One, blessed be He, and that the letters of the words separate themselves into Divine Names when divided in a different manner, as you may imagine by way of example that the verse of Bereshith divides itself into these other words: berosh yithbare Elokim. This principle applies likewise to the entire Torah, aside from the combinations and the numerical equivalents of the Holy Names. Our Rabbi Shlomo [Rashi] has already written in his commentaries on the Talmud concerning the manner in which the Great Divine Name of seventy-two letters is derived from the three verses: And he went, And he came, And he stretched out. It is for this reason that a Scroll of the Torah in which a mistake has been made in one letter's being added or subtracted is disqualified [even though the literal meaning remains unchanged], for this principle [that the whole Torah comprises Names of the Holy One, blessed be He], obligates us to disqualify a scroll of the Torah in which one letter vav is missing from the word otham — of which there are thirty-nine fully-spelled ones in the Torah — [despite the fact that the same word appears many times without a vav], or if he [the Scribe] were to add a vav to any of the other deficient ones [that is, words which could be written with an additional vav but are not so written]. So it is in similar cases even though it matters not one way or another on cursory thought. It is this principle which has caused the Biblical scholars to count every full and defective word in the Torah and Scripture and to compose books on the Masoretic text, going back as far as Ezra the Scribe and Prophet, so that we should be heedful of this, as the Sages derived it from the verse, And they read in the book in the Law of G-d, distinctly; and they gave the sense, and caused them to understand the reading. It would appear that the Torah "written with letters of black fire upon a background of white fire" was in this form we have mentioned, namely, that the writing was contiguous, without break of words, which made it possible for it to be read by way of Divine Names and also by way of our normal reading which makes explicit the Torah and the commandment. It was given to Moses our teacher using the division of words which expresses the commandment, and orally it was transmitted to him in the rendition which consists of the Divine Names. Thus masters of the Cabala write the letters of the Great Name I have mentioned [namely, the Name containing seventy-two letters] all close to each other, and then these are divided into words consisting of three letters and many other divisions, as is the practice among the masters of the Cabala. And now, know and see what I shall answer to those who question me concerning my writing a commentary of the Torah. I shall conduct myself in accordance with the custom of the early scholars to bring peace of mind to the students, tired of the exile and the afflictions, who read in the Seder on the Sabbaths and festivals, and to attract them with the plain meanings of Scripture and with some things that are pleasant to the listeners and which give grace to the scholars. And may the gracious G-d be merciful unto us and bless us so that we shall find grace and good favor in the sight of G-d and man. Now behold I bring into a faithful covenant and give proper counsel to all who look into this book not to reason or entertain any thought concerning any of the mystic hints which I write regarding the hidden matters of the Torah, for I do hereby firmly make known to him [the reader] that my words will not be comprehended nor known at all by any reasoning or contemplation, excepting from the mouth of a wise Cabalist speaking into the ear of an understanding recipient. Reasoning about them is foolishness; any unrelated thought brings much damage and withholds the benefit. Let him not trust in vanity, deceiving himself, for these reasonings will bring him nothing but evil as if they spoke falsely against G-d, which cannot be forgiven, as it is said, The man that strayeth out of understanding shall rest in the congregation of the shades. Let them not break through unto the Eternal to gaze, For the Eternal our G-d is a devouring fire, even a G-d of jealousies. And He will show those who are pleasing to Him wonders from His Torah. Rather let such see in our commentaries novel interpretations of the plain meanings of Scripture and Midrashim, and let them take moral instruction from the mouths of our holy Rabbis: "Into that which is beyond you, do not seek; into that which is more powerful than you, do not inquire; about that which is concealed from you, do not desire to know; about that which is hidden from you, do not ask. Contemplate that which is permitted to you, and engage not yourself in hidden things." | בשם האל הגדול הגבור והנורא אתחיל לכתוב חידושים בפירושי התורה. באימה ביראה ברתת בזיע במורא. מתפלל ומתודה בלב נדכה ורוח שבורה. שואל סליחה, מבקש מחילה וכפרה. בקידה בבריכה בהשתחויה, עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה. ונפשי יודעת מאד ידיעה ברורה, שאין ביצת הנמלה כנגד הגלגל העליון צעירה, כאשר חכמתי קטנה ודעתי קצרה, כנגד סתרי תורה הצפונים בביתה הטמונים בחדרה, כי כל יקר וכל פלא, וכל סוד עמוק וכל חכמה מפוארה, כמוס עמה חתום באוצרה, ברמז בדיבור בכתיבה ובאמירה, כאשר אמר הנביא המפואר בלבוש מלכות והעטרה, משיח אלהי יעקב ונעים הזמירה: לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד (תהלים קי״ט:צ״ו). ונאמר: פלאות עדותיך על כן נצרתם נפשי (תהלים קי״ט:קכ״ט). אבל מה אעשה ונפשי חשקה בתורה. והיה בלבי כאש אוכלת בוערה, בכליותי עצורה. לצאת בעקבי הראשונים אריות שבחבורה, גאוני הדורות בעלי גבורה, להכנס עמהם בעובי הקורה. לכתוב כהם פשטים בכתובים ובמדרשים במצות והאגדה ערוכה בכל ושמורה. ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה. פירושי רבינו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה. מוכתר בנימוסי במקרא במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה, בדבריו אהגה, באהבתם אשגה, ועמהם יהיה לנו משא ומתן דרישה וחקירה, בפשטיו ומדרשיו וכל אגדה בצורה אשר בפירושיו זכורה. ועם ר׳ אברהם בן עזרא תהיה לנו תוכחת מגולה ואהבה מסותרה. והאל אשר ממנו לבדו אירא, יצילני מיום עברה, יחשכני משגיאות ומכל חטא ועבירה. וידריכני בדרך ישרה, יפתח לנו שערי אורה. ויזכנו ליום הבשורה, כדכתיב: מה נאוו על ההרים רגלי מבשר (ישעיהו נ״ב:ז׳) משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך (ישעיהו נ״ב:ז׳). אמן. צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה (תהלים קי״ט:ק״מ). צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת (תהלים קי״ט:קמ״ב). צדק עדותיך לעולם הבינני ואחיה (תהלים קי״ט:קמ״ד). ועל כל פנים היה נכון שיכתוב בתחלת ספר בראשית: ׳וידבר אלהים אל משה את כל הדברים האלה לאמר׳. אבל היה הענין להכתב סתם, מפני שלא כתב משה רבינו ע״ה התורה כמדבר בעד עצמו, כנביאים שמזכירין עצמן, כמו שנאמר ביחזקאל תמיד: ויהי דבר י״י אלי לאמר בן אדם. וכמו שנאמר בירמיהו: ויאמר ירמיהו היה דבר י״י אלי לאמר (ירמיהו ל״ב:ו׳). אבל משה רבינו כתב תולדות כל הדורות הראשונים וייחוס עצמו ותולדותיו ומקריו כשלישי המדבר, ולכן יאמר: וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו (שמות ו׳:ב׳), כמדבר בעד שנים אחרים. ומפני שהענין כן, לא נזכר משה בתורה עד שנולד, ונזכר כאלו אחר מספר עליו. ואל יקשה עליך ענין משנה תורה שמדבר בעד עצמו: ואתחנן אל י״י (דברים ג׳:כ״ג), ואתפלל אל י״י ואומר וגו׳ (דברים ט׳:כ״ו), כי תחלת הספר ההוא: אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל (דברים א׳:א׳), והנה הוא כמספר דברים בלשון אומרם. והטעם לכתיבת התורה בלשון הזה, מפני שקדמה לבריאת העולם, אין צריך לומר ללידתו של משה רבינו, כמו שבא לנו בקבלה: שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה (ירושלמי שקלים ו׳:א׳), והנה משה כסופר המעתיק מספר קדמון וכותב, ולכן כתב סתם. אבל זה אמת וברור הוא שכל התורה כולה מתחלת ספר בראשית עד לעיני כל ישראל (דברים ל״ד:י״ב) מפיו של הקב״ה לאזנו של משה, כענין שנאמר להלן: מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו (ירמיה ל״ו:י״ח). הודיעו תחלה ענין בריאת שמים וארץ וכל צבאם, כלומר בריאת כל נברא העליונים והתחתונים. אם כן כל הנאמר בנבואה ממעשה מרכבה ומעשה בראשית, והמקובל בהם לחכמים עם תולדות ארבע הכוחות שבתחתונים: כח המחצבים וכח צמח האדמה ונפש התנועה והנפש המדברת – בכולם נאמר למשה רבינו בריאתם ומהותם וכוחותם ומעשיהם ואפיסת הנפסדים מהם והכל נכתב בתורה בפירוש או ברמז. וכבר אמרו רבותינו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נמסרו למשה, חוץ מאחד, שנאמר: ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח׳:ו׳). יאמרו: כי בבריאת העולם חמשים שערים של בינה, כאלו נאמר שיהיה בבריאת המחצב שער בינה אחד בתולדתו וכחו, ובבריאת צמח האדמה שער בינה אחד, ובבריאת האילנות שער אחד, ובבריאת החיות שער אחד, ובבריאת העופות שער אחד, וכן בבריאת השרצים ובבריאת הדגים. ויעלה זה לבריאת בעלי נפש המדברת, שיתבונן סוד הנפש וידע מהותה וכחה בהיכלה יגיע למה שאמרו גנב אדם – יודע ומכיר בו, נאף אדם – יודע ומכיר בו, נחשד על הנדה – יודע ומכיר בו. גדולה מכולן, שמכיר בכל בעלי כשפים, ומשם יעלה לגלגלים ולשמים וצבאיהם, כי בכל אחד מהם שער חכמה אחד שלא כחכמתו של חבירו, ומספרם מקובל להם ע״ה שהם חמשים חוץ מאחד. ואיפשר שיהיה השער הזה בידיעת הבורא יתברך שלא נמסר לנברא. ואל תסתכל באמרם נבראו בעולם, כי על הרוב ידבר, והשער האחד לא נברא. והמספר הזה רמוז בתורה בספירת העומר ובספירת היובל כאשר אגיד בו סוד בהגיעי שם ברצון הקב״ה. וכל הנמסר למשה רבנו בשערי הבינה הכל נכתב בתורה בפירוש, או ברמיזה בתיבות, או בגימטריאות, או בצורת האותיות בכתובות כהלכתן, או המשתנות בצורה, כגון הלפופות והעקומות וזולתן, או בקוצי האותיות ובכתריהן, כמו שאמרו: כשעלה משה למרום מצאו להקב״ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: אלו למה? אמר לו: עתיד אדם אחד לדרוש בהם תילי תלים של הלכות עד זו מנין לך? אמר להם: הלכה למשה מסיני. כי הרמזים האלו לא יתבוננו אלא מפה אל פה עד משה מסיני. ומזה אמרו בשיר השירים רבה בחזקיהו, ספר תאגי הראה להם. והספר הזה הוא ידוע ומצוי אצל כל אדם, יפרש בו כמה אלפי״ן בתורה בתאגין וכמה ביתי״ן ושאר האותיות ומספר התאגין שבכל אחת. ואין השבח שספרו על הספר הזה וגלוי הסוד שהיה בו לחזקיהו מפני התאגין עצמן, אלא בידיעתם בפירושיהן סודות רבים עמוקים מאד. ושם במדרש שיר השירים רבה אמרו: כתיב: ויגד לכם את בריתו (דברים ד׳:י״ג) – ויגד לכם ספר בראשית שהוא תחלת ברייתו של עולם, אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים (דברים ד׳:י״ג) – אלו עשרת הדברות, עשרה למקרא ועשרה לתלמוד. וכי מנין יבא אליהוא בן ברכאל הבוזי ויגלה לישראל חדרי בהמות ולויתן? ומנין יבא יחזקאל ויגלה להם סדרי המרכבה? הדא הוא דכתיב: הביאני המלך חדריו (שיר השירים א׳:ד׳), כלומר שהכל נלמד מן התורה. ושלמה המלך ע״ה שנתן לו האלהים החכמה והמדע – הכל מן התורה היה לו, וממנה למד עד שידע סוד כל התולדות, ואפילו כוחות העשבים וסגולתם, עד שכתב בהן אפילו ספר רפואות. וכענין שכתוב: וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר (מלכים א ה׳:י״ג). וראיתי הספר המתורגם הנקרא חכמתא רבתא דשלמה, וכתוב בו: ולא ממתום הות תולדתא חדיתא למלך איו לשליט דחד יו מעלנא דכל נש לעלמא ומפקנא שויאת חדיו מטול כן צלית ואיתיהבת לי רוחא דחכמתא וקרית ואתת לי רוחא דאידעתא צבית בה יתיר מן שבטא וכרסוותא. יאמר, כי לא מדבר תהיה תולדת מיוחדת למלך או לשליט אחד הוא ביאת כל איש לעולם ויציאה שוה לכולם יחד, ובעבור כן התפללתי ונתן לי רוח חכמה, וקראתי ובא לי רוח דעת, בחרתי בה יותר מן השבט והכסא. ונאמר שם: והוא יו דיהב אידעתא דלא לגלותא למידע היכן קם עלמא ועובדיהון דמווזלאתא שוריא ושולמא ומצעתהון דזבני שולחפי דזבנותא ודהיכן עבדי זבני ריהטיהון דשמיא וקבעיהון דכוכבי מתנא דבעירא וחמתא דחיואתא. עוזיהון דרוחי ומחשבתהון דבני נשא גינסי דנצבאתא וחיליהון דעיקרי כל מידם דכסי וכל מידם דגלי ידעית. יאמר שהאלהים הוא הנותן דעת שאין בו שקר, לידע איך קם העולם ומעשה המזלות, הראש והסוף, ואמצעות הזמנים ואלכסונות הזנבות, ואיך יעשו הזמנים, מרוצת השמים וקביעות הכוכבים, לחות הבהמות וחמת החיות, תוקף הרוחות ומחשבות בני אדם, יחסי האילנות וכחות השרשים, כל דבר מכוסה וכל דבר מגולה ידעתי. כל זה ידע בתורה והכל מצא בה בפירושיה בדקדוקיה באותיותיה ובקוציה כאשר הזכרתי. וכן אמר בו הכתוב: ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מלכים א ה׳:י׳), לומר שהיה בקי מהם בנחשים ובקסמים שזו היא חכמתם, כדכתיב: כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים (ישעיהו ב׳:ו׳). וכך אמרו: מה היתה חכמתן של בני קדם? שהיו יודעים וערומים בטייר. ומכל חכמת מצרים (מלכים א ה׳:י׳), שהיה בקי בכשפים, שהיא חכמת מצרים, ובטבע הצומח, כידוע מספר העבודה המצרית, שהיו בקיאין מאוד בענין הזריעות וההרכבה במינין. וכן אמרו: אפילו פרפלין נטע שלמה בארץ. וכיצד היה נוטען? אלא שלמה חכם היה והיה יודע עיקר משתיתו של עולם. למה? מציון מכלל יופי אלהים הופיע (תהלים נ׳:ב׳) – מציון נשתכלל כל העולם כולו. כיצד? למה נקראת אבן שתיה – שממנה נשתת העולם. והיה שלמה יודע אי זהו גיד שהוא הולך לכוש, ונטע עליו פלפלין, ומיד היו עושין פירות, שכן הוא אומר: ונטעתי בהם עץ כל פרי (קהלת ב׳:ה׳). עוד יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב״ה, שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחר. כאלו תחשוב על דרך משל, כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות, כגון: בראש יתב רא אל הים. וכל התורה כן, מלבד צרופים וגימטריאותיהם של שמות. וכבר כתב רבינו שלמה בפירושיו בתלמוד (רש״י סוכה מ״ה. ״אני והו״) ענין השם הגדול של שבעים ושתים, באיזה ענין הוא, בשלשה פסוקי: ויסע, ויבא, ויט (שמות י״ד:י״ט-כ״א). ומפני זה ספר תורה שטעה בו באות אחת, במלא או בחסר – פסול. כי זה הענין יחייב אותנו לפסול ספר תורה שיחסר בו ו״ו אחד מן מלת אותם שבאו מהם ל״ט מלאים בתורה, או שיכתוב הו״ו באחד משאר החסרים, וכן כיוצא בזה, אף על פי שאינו מעלה ולא מוריד כפי העולה במחשבה. וזה הענין שהביא גדולי המקרא למנות כל מלא וחסר בכל התורה והמקרא, ולחבר ספרים במסורת עד עזרא הסופר הנביא, שנשתדל בזה, כמו שדרשו מפסוק ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא (נחמיה ח׳:ח׳). ונראה שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, בענין הזה שהזכרנו היה, שהיתה הכתיבה רצופה בלי הפסק תיבות, והיה איפשר בקריאתה שתקרא על דרך השמות, ותקרא על דרך קריאתנו בענין התורה והמצוה, וניתנה למשה רבינו על דרך קריאת המצות, ונמסר לו על פה קריאתה בשמות. וכן יכתבו השם הגדול שהזכרתי כולו רצוף, ויתחלק לתיבות של שלש שלש אותיות, ולחלוקים אחרים רבים, כפי השימוש לבעלי הקבלה. ועתה דע וראה מה אשיב שואלי דבר בכתיבת פירוש התורה, אבל אתנהג כמנהג הראשונים להניח דעת התלמידים יעפי הגלות והצרות, הקוראים בסדר בשבתות ובמועדים, ולמשוך לבם בפשטים ובקצת דברים נעימים לשומעים וליודעים חן. ואל חנון יחננו ויברכנו ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. [ואני הנני מביא בברית נאמנת, והיא הנותנת עצה הוגנת לכל מסתכל בספר זה, לבל יסבור סברא ואל יחשוב מחשבות בדבר מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דברי ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה, זולתי מפי מקובל חכם, לאזן מקבל מבין. והסברא בהם אולת מחשבה מועלת רבת הנזקים מנועת התועלת. אל יאמן בשו נתעה (איוב ט״ו:ל״א), כי לא תבואהו בסברותיו רק רעה כי ידברו אל י״י סרה, אשר לא יוכלו כפרה, שנאמר: אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח (משלי כ״א:ט״ז), אל יהרסו אל י״י לראות, כי י״י אלהינו אש אוכלה הוא אל קנאות. והוא יראה את רצוייו מתורתו נפלאות. אבל יחזו בפירושינו חידושים בפשטים ובמדרשים ויקחו מוסר מפי רבותינו הקדושים. בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך בל תשאל, במה שהורשית התבונן, ואין לך עסק בנסתרות.] |
Ramban Bereshit 7:18רמב״ן בראשית ז׳:י״ח
| (18-19) AND THE WATERS PREVAILED ('Vayigb'ru'). 19. AND THE WATERS 'GAVRU' (PREVAILED). This means that they increased exceedingly, for the Hebrew language calls great abundance gvurah (strength, power). So too, And their transgressions which 'yithgavru' (have prevailed), meaning increased exceedingly; His mercy 'gavar' (has prevailed) toward them that fear Him, meaning increased. And so also: If 'bigvuroth' four-score years, meaning with great abundance. It is conceivable that the meaning of vayigb'ru is that the rains came in a rushing downpour, uprooting trees and toppling buildings, since power is called in Hebrew gvurah (strength) because strength lies in power. In a similar sense are the verses: They also 'gavru' (wax mighty) in power; 'Vehigbir brith' (And he shall make a strong covenant) with many for one week, meaning he will establish the covenant with firmness. And in the words of the Sages, [we find the expression], gvuroth geshamim (the powers of the rains), because they come down with strength. It is possible that the verse, If 'bigvuroth' four-score years, is of the same sense, i.e., if his bones and body be strong, and he is a man of power, he will live four-score years. And if so, 'gavru' upon the earth will mean that the waters were in their complete strength, overcoming even the high mountains and inundating them. | (יח-יט) וטעם: ויגברו המים, והמים גברו – שנתרבו מאד. כי לרבוי הגדול יקרא הלשון גבורה. וכן: ופשעיהם כי יתגברו (איוב ל״ו:ט׳) – רבו מאד, גבר חסדו על יראיו (תהלים ק״ג:י״א) – גדל, וכן: ואם בגבורות שמונים שנה (תהלים צ׳:י׳) – ברבוי גדול. ויתכן כי טעם ויגברו – שהיו באים בשטף ועוקרים האילנות, ומפילים הבנינים. כי לכח יקראו גבורה, בעבור כי הגבורה בכח. וכן: גם גברו חיל (איוב כ״א:ז׳), והגביר ברית לרבים שבוע אחד (דניאל ט׳:כ״ז) – יעמידנו בחוזק. ולשון חכמים (בבלי תענית ב׳): גבורת גשמים, מפני שיורדין בגבורה. ואיפשר שיהיה מזה: ואם בגבורות שמונים שנה (תהלים צ׳:י׳) – שאם היו עצמותיו וגופו חזקים, והוא בעל כח, יחיה שמונים. ואם כן, יהיה פירוש גברו על הארץ – שהיו בגבורתם כולם אף על ההרים הגבוהים ושוטפים אותם. |
Ramban Bereshit 17:18רמב״ן בראשית י״ז:י״ח
| 'LU' (O) THAT ISHMAEL MIGHT LIVE BEFORE THEE. The meaning of this word lu everywhere is as the word im (if), and it is also found combined in the word lulei, which means "if not." [The Hebrew word lulei, ordinarily written with a yud at the end] is sometimes written with an aleph at the end. It is also combined into the form of ilu, as in the verses: 'Ve'ilu' (But if) we had been sold for bondmen and bondwomen; 'Ve'ilu' (And if) a thousand years twice told. The purport of this word ilu is "even if," and its meaning is as if it said, "if if," the double use of the word being for the purpose of emphasis, as in the expressions: Is it only through Moses alone; Was it because there were no graves; and other similar cases. Abraham thus said: "If Ishmael live before Thee, I will be pleased with this blessing with which Thou hast blessed me, namely, with seed from Sarah." For since He promised him at first, One born of your own body is to be your heir, and the heir was to be one person, he [Abraham] had thought that this referred to Ishmael. But now that he was told that he will beget a child from Sarah and he understood that this child was to be the heir, he feared lest Ishmael die. Therefore, he said this: [O that Ishmael might live before Thee]. Live before Thee. Rashi explained: "Live in reverence of Thee, similar in meaning to Walk before Me, which Onkelos renders, 'Worship Me.'" But this is not correct, since He said, And as for Ishmael, I have heard thee. Instead, its meaning is that he live and his seed will always exist. | לו ישמעאל יחיה לפניך – פירוש המלה הזאת בכל הכתוב כטעם: אם, והורכבה במלת לולי (בראשית ל״א:מ״ב), וטעמה: אם לא, ונכתבה לפעמים באל״ף (בראשית מ״ג:י׳). וכן ירכיבוה עוד ויאמרו: אלו, ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי (אסתר ז׳:ד׳), ואלו חיה אלף שנים פעמים (קהלת ו׳:ו׳), וענין המלה: אם לו, וטעמה כמו: אם אם, ובא הכפל לחזוק, כמו: הרק אך במשה (במדבר י״ב:ב׳), המבלי אין קברים (שמות י״ד:י״א) ודומיהם. ואמר אברהם: אם ישמעאל יחיה לפניך, ארצה בברכה הזאת אשר ברכתני בזרע שרה, כי הבטיחו מתחלה: אשר יצא ממעיך הוא יירשך (בראשית ט״ו:ד׳), והנה היורש אותו יחיד, והיה חושב שהוא ישמעאל, ועתה כאשר אמר לו כי משרה יוליד והבין כי הוא היורש, פחד פן ימות ישמעאל ולכן אמר זה. יחיה לפניך – פירש רבינו שלמה: יחיה ביראתך, כמו: התהלך לפני (בראשית י״ז:א׳) – פלח קדמי. ואיננו נכון בעבור שאמר ולישמעאל שמעתיך, אבל פירושו: יחיה ויתקיים זרעו כל ימי עולם. |
Ramban Bereshit 23:2רמב״ן בראשית כ״ג:ב׳
| AND ABRAHAM CAME. Rashi comments: "From Beer-sheba." Now this does not mean to imply that Abraham remained in Beer-sheba — as is indicated in the verse, And Abraham abode at Beer-sheba, for how then would Sarah have been in Hebron? Rather, the intent is to state that Abraham had gone to Beer-sheba for the day for some purpose, and while there he heard of the death of Sarah and came from there to Hebron to mourn and weep for her. However, the expression of our Rabbis is, "And Abraham came — from Mount Moriah." This is in accord with the Midrash which the Rabbi [Rashi] previously cited which states that hearing of the Binding [in which her son had been made ready for sacrifice and had indeed almost been sacrificed] her soul flew from her and she died. It would appear that the Divine command concerning the Binding was delivered to Abraham in Beer-sheba for there he dwelt and he returned thereto after the Binding, for so it is written at the outset: And Abraham planted a tamarisk-tree in Beer-sheba and called there on the name of the Eternal, the Everlasting G-d. It further states, And Abraham sojourned in the land of the Philistines many days. This refers to his dwelling in Beer-sheba, which is in the land of the Philistines, and it is there that he was commanded concerning the Binding. It is for this reason that he expended three days on the journey to Mount Moriah, for the land of the Philistines is distant from Jerusalem. On the other hand, Hebron is in the mountains of Judah, as Scripture testifies, and is therefore near to Jerusalem. Thus, when coming from the Binding, he returned to Beer-sheba, as it is said, So Abraham returned to his lads and they rose and went together to Beer-sheba. This teaches us that he tarried there and dwelled in Beer-sheba for a period of years. Now if this was the case, Sarah did not die during that period immediately following the Binding for it would not be that Abraham lived in Beer-sheba while Sarah dwelt in Hebron. And so it also appears since Isaac was born in Beer-sheba for it is previously written, And Abraham journeyed from there towards the land of the south and abode between Kadesh and Shur and sojourned in Gerar, and Abimelech said to him, Behold, my land is before thee; abide where it is good in thine eyes. There in that land Abraham settled in the city of Beer-sheba, for so it is written, And it came to pass at that time that Abimelech and Phicol the captain of his host spoke unto Abraham, saying. Though it is not written there that they came to him from Gerar, [as it is written in the case of Isaac], from which you might infer that Abraham lived in Gerar, this is not the case. Scripture clearly states that it was in Beer-sheba that they made the covenant. Similarly, you will see that when Hagar was sent away from the house of Abraham on the day that Isaac was weaned, she walked in the desert of Beer-sheba, for it was there that they lived. However, after many days, he [Abraham] journeyed from the land of the Philistines and came to Hebron, and there the righteous woman Sarah passed away. However, according to the Midrash [which states that Sarah died at the time of the Binding], we must say that Abraham and Sarah lived in Hebron at the time of the Binding, and there Abraham was commanded concerning it. The verse which states that On the third day Abraham lifted up his eyes, poses this difficulty: Since Hebron is near Mount Moriah, which is in Jerusalem, why did he not arrive at the mountain until the third day? The answer is as follows: The mountain which G-d had desired for His abode was not revealed to him until the third day. Thus for two days he wandered in the environs of Jerusalem, and it was not yet the Divine Will to indicate the mountain to him. After the Binding, Abraham did not return to his place in Hebron. Rather, he went first to Beer-sheba, the place of his tamarisk-tree, to give thanks for the miracle that befell him. It was there that he heard of the death of Sarah, and he came to Hebron. The two apparently divergent opinions — namely, that Abraham came from Mount Moriah and that he came from Beer-sheba — are thus one [since, as explained, on his way from Mount Moriah he went to the tamarisk-tree which was in Beer-sheba, there to give thanks for the miracle]. Accordingly, the verse which states, And Abraham abode at Beer-sheba, is intended to indicate that upon his return from the Binding he went to Beer-sheba, and from there he went to bury Sarah. After the internment he immediately returned to Beer-sheba and settled there for years. Scripture, however, concludes the subject of Beer-sheba all at once, and following that it tells of the burial, [which explains the lack of chronology in the verse, And Abraham dwelt in Beer-sheba]. It was there in Beer-sheba that Isaac married Rebekah, as it says, For he dwelt in the land of the South, the locus of Beer-sheba. It is thus the opinion of all the commentators that Abraham was in another place, and it was from there that he came to the burial. In my opinion, Sarah had a tent for herself and her attendants. And so it is written elsewhere into Jacob's tent, and into Leah's tent, and into the tent of the two maid servants. Sarah thus died in her tent, and Abraham came into her tent with a group of his friends to bewail her. [This is a simple explanation of the expression, and Abraham came.] It may be that the word vayavo (and he came) indicates that Abraham was bestirred to make this eulogy, and he began to make it, for all who bestir themselves to begin doing a certain task are spoken of in Hebrew as "coming to it." This usage is quite common in the language of Sages, as we learn in Tractate Tamid: "He came to the neck and left with it two ribs on either side…. He came to the left flank…. He came to the rump." And also (you have) their expression, "I have not come to this principle." In Scripture, likewise, you find, he came for his hire, meaning that he came for the purpose of this work and did it for his hire. However, it does not appear to me feasible that Abraham came from another city to Hebron. If that were the case, Scripture would have mentioned that place and would have expressly written: "and Abraham heard, and he came from such and such a place." | ויבא אברהם – לשון רבינו שלמה: מבאר שבע. ואין זה לומר שהיה עומד שם ממה שכתוב: וישב אברהם בבאר שבע (בראשית כ״ב:י״ט), כי איך תהיה שרה בחברון. אבל הכונה לומר שהלך שם כיום לצרכו, ושמע במיתת שרה ובא משם לספוד ולבכות. ולשון רבותינו (בראשית רבה נ״ח:ה׳): מהר המוריה בא, וכן הוא לפי המדרש שכתבו הרב (רש״י בראשית כ״ג:ב׳) ששמעה בעקידה ופרחה נשמתה. [והנראה בעקידה שהיתה הצואה בה בבאר שבע, כי שם היה דר ושם חזר, כי כן כתוב בתחלה: ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם י״י אל עולם (בראשית כ״א:ל״ג), ואמר: ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (בראשית כ״א:ל״ד), והוא גרותו בבאר שבע שהוא בארץ פלשתים, ושם נצטוה בעקידה. ועל כן עשה בדרך שלשה ימים, שארץ פלשתים רחוקה מירושלם, שאילו חברון בהר יהודה הוא, כי כן כתוב (יהושע כ׳:ז׳), וקרוב לירושלם. ובשובו מן העקידה לבאר שבע חזר, כמו שנאמר: וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע (בראשית כ״ב:י״ט), להורות שנתעכב שם וישב בו שנים. ואם כן, לא מתה שרה באותו הזמן כי לא היה אברהם דר בבאר שבע ושרה דרה בחברון. וכן נראה כי יצחק נולד בבאר שבע, כי כתוב תחלה: ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר (בראשית כ׳:א׳), ואבימלך אמר אליו: הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב (בראשית כ׳:ט״ו), ונתישב שם בארץ ההיא בבאר שבע, שכן כתוב: ויהי בעת ההיא ויאמר אבימלך ופיכול שר צבאו אל אברהם לאמר (בראשית כ״א:כ״ב), ואין כתוב שהלכו אליו מגרר, ויכרתו שם הברית בבאר שבע. וכן תראה כי הגר, כשהוציאו אותה מבית אברהם ביום הגמל את יצחק, הלכה במדבר באר שבע (בראשית כ״א:י״ד) ששם היו דרים. אבל אחר ימים רבים נסע מארץ פלשתים ובא לחברון ונפטרה שם הצדקת. אבל לפי מדרשו צריכין אנו לומר כי אברהם ושרה בזמן העקידה היו דרים בחברון, ושם נצטוה. ומה שאמר: ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וגו׳ (בראשית כ״ב:ד׳) – כי לא נגלה לו ההר חמד אלהים עד היום השלישי, והיה בשני הימים הולך בסביבי ירושלם ולא היה הרצון להראות לו. ואברהם אחר העקידה לא שב למקומו לחברון, אבל הלך תחלה אל באר שבע מקום האשל שלו לתת הודאה על נסו, ושם שמע במיתת שרה ובא. ומי שאמר מהר המוריה בא, ומי שאמר מבאר שבע, הכל טעם אחד. ולפי זה, מה שאמר הכתוב: וישב אברהם בבאר שבע (בראשית כ״ב:י״ט) יהיה ענינו כי בשובו מן העקידה בא אל באר שבע, ומשם הלך לקבור את שרה, אחר הקבורה מיד חזר לבאר שבע ונתישב שם שנים, והשלים הכתוב ענין באר שבע כאחד ואחרי כן סיפר בקבורה. ושם בבאר שבע נשא יצחק את רבקה, כמו שאמר: והוא יושב בארץ הנגב (בראשית כ״ד:ס״ב)] וזה דעת כל המפרשים, כי אברהם היה במקום אחר ובא משם. ולפי דעתי: כי היה לשרה אהל, שם עומדת ואמהותיה לפניה, וכן כתוב: באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות (בראשית ל״א:ל״ג). והנה שרה מתה באהל שלה, ונכנס אברהם באהל עם אחוזת מרעיו לספוד אותה. או שיהיה לשון: ויבא אברהם – לאמר שנתעורר אברהם להספד הזה והתחיל לעשותו, כי כל מתעורר ומתחיל במלאכה יקרא: בא אליה. וזה לשון מורגל בדברי חכמים, כמו ששנינו בתמיד (משנה תמיד ד׳:ג׳): בא לו לגרה והניח בה שתי צלעות מכאן, בא לו לדופן השמאלית, בא לו לעוקץ, ואמרם (בבלי בכורות כ׳): אני לא באתי לידי המדה הזו. וכן בכתוב: בא בשכרו (שמות כ״ב:י״ד) – שבא למלאכה ההיא ועשה אותה בעבור שכרו. ולא יתכן בעיני שבא מעיר אחרת אל חברון, שאלו היה כן היה מזכיר אותו המקום, והיה הכתוב מפרש: וישמע אברהם ויבא ממקום פלוני. |
Ramban Bereshit 23:13רמב״ן בראשית כ״ג:י״ג
| 'LU' (IF) THOU WILT HEAR ME. This is equivalent to saying, "If you, if you will hear me," and the purport thereof is like, "if you, if you would hear me," the redundancy being for the purpose of emphasizing the matter. Similar cases are found in these verses: Turn in, my lord, turn in to me; Art thou any better, better than Balak? And to speak against him, saying; And as for me, whither shall I go?; And I turned myself; And I saw myself; Seeing all the congregation are all holy. All these are examples of expressions of synonimity. In my opinion, this is also the case in the verse, If from a thread even to a sandal tie, if I take (anything that is thine), which is equivalent to saying, "If, from a thread even to a sandal tie, I take anything that is yours." It may be that [in the verse here before us the meaning is], "If you are as you have said." that is, if you are speaking what is in your heart concerning the matter, and if you will listen to me and consummate the sale. A similar usage of a missing word is found in the verse, And their brethren said unto them, What are ye? [which means, "What are you saying?"] In my opinion, a similar case of such usage is the verse, Wherefore am I? [meaning, "Wherefore am I in the world?"] Perhaps this is the opinion of Onkelos who translated here, "if you will do me a favor," meaning, "if you will do my will as you have said." | אך אם אתה לו שמעני – שעורו: אם אתה אם תשמעני, וענינו: אם אתה תשמעני, והכפל בא לנחץ הענין, כמו: סורה אדני סורה אלי (שופטים ד׳:י״ח), הטוב טוב אתה (שופטים י״א:כ״ה). וכן: ולאמר עליו לאמר (דברי הימים ב ל״ב:י״ז), וכן: ואני אנה אני בא (בראשית ל״ז:ל׳), ופניתי אני וראיתי אני (קהלת ב׳:י״ב-י״ג), כי כל העדה כולם קדושים (במדבר ט״ז:ג׳), כולם רדוף הענין. וכן על דעתי: אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך (בראשית י״ד:כ״ג) – שיעורו אם מחוט ועד שרוך נעל אקח מכל אשר לך. או יאמר: אם אתה כאשר אמרת, כלומר שפיך ולבך שוין בענין, ואם תשמעני. וכן: ויאמרו להם אחיהם מה אתם (שופטים י״ח:ח׳), ודומה ללשון הזה על דעתי: למה זה אנכי (בראשית כ״ה:כ״ב). אולי זה דעת אנקלוס שאמר: אם את עביד לי טיבו שתעשה רצוני כאשר אמרת. |
Ramban Bereshit 28:5רמב״ן בראשית כ״ח:ה׳
| THE BROTHER OF REBEKAH, JACOB's AND ESAU's MOTHER. Because it stated that Isaac commanded Jacob to get a wife from the daughters of Laban, his mother's brother, Scripture mentions that he was also the brother of Esau's mother. It would have been proper for Isaac to have commanded Esau likewise, but since he knew that the blessing of Abraham would apply only to Jacob and his seed, he did so only to Jacob. Now Scripture further mentions that Esau heard that his father had commanded Jacob not to take a wife from among the daughters of Canaan and that he should go to his mother's brother Laban. He [Esau] heeded his father's will that one not take a wife from among the daughters of Canaan, but he did not act properly and take a wife from the daughters of Laban, despite his [Laban's] being his mother's brother. Scripture further mentions that he took her besides his former wives, and he did not divorce the evil wives since he followed his heart's desire more than he followed the will of his father. (Intro) Seder Vayeitzei Yaakov | אחי רבקה אם יעקב ועשו – בעבור שאמר שצוה יצחק את יעקב לקחת לו אשה מבנות לבן אחי (בראשית כ״ח:ב׳) אמו, הזכיר הכתוב שהיה גם כן אחי אמו של עשו. וראוי היה שיצוה גם כן לעשו, אבל מדעתו שברכת אברהם תהיה ליעקב ולזרעו עשה כן. והזכיר כי עשו שמע שצוה אותו שלא יקח אשה מבנות כנען ושילך אל לבן אחי אמו, והוא שמע לעשות רצון אביו שלא לקחת אשה מבנות כנען, אך לא עשה כראוי שיקח מבנות לבן אף על פי שהוא אחי אמו. ועוד הזכיר שלקח אותן על נשיו ולא גרש את הרעות, כי הלך על תאות נפשו יותר מרצון אביו. |
Ramban Bereshit 29:9רמב״ן בראשית כ״ט:ט׳
| FOR SHE WAS A SHEPHERDESS. The intent of this is to relate that Laban's sheep had no shepherd other than Rachel, since her father turned over the flock to her alone. She alone tended them all the days, and Leah did not go with the flock at all. The matter was thus unlike that of the daughters of Jethro, where all seven daughters tended the flock simultaneously, as it is said, And they came and drew water. Perhaps due to Leah's eyes being tender, the rays of the sun would have hurt her, or because Leah was older and of marriageable age, her father was more concerned about her. Jethro however was honored in his community and he was the priest of the country, and he was confident that people would be afraid of approaching his daughters. It may be that Laban was more modest than Jethro for Abraham's family was proper and modest, but Rachel was yet young and there was no concern for her. This is the sense of the verse, And Jacob kissed Rachel. It may be as Rabbi Abraham ibn Ezra said that where the Hebrew word for "kissing" is followed by the letter lamed — [as here: Vayishak Yaakov l'Rachel, instead of the word eth] — it means not on the mouth, but that he kissed her on her head or on her shoulder. | [וטעם כי רועה היא – להגיד כי אין לצאן לבן רועה אחר זולתה. כי לה לבדה מסר אביה העדר, והיא לבדה רועה אותם כל הימים, לא תלך בהם לאה אחותה כלל, ולא היה ענינם כבנות יתרו, שהיו שבע בנות וכולן רועות כאחת, כמו שאמר: ותבאנה ותדלינה (שמות ב׳:ט״ז). ואולי בעבור כי עיני לאה רכות, היה השמש מזיק לה, או בעבור שהיתה לאה גדולה ראויה לאיש וחשש לה אביה. אבל יתרו נכבד במקומו וכהן הארץ, וייראו מגשת אל בנותיו. או שהיה לבן צנוע ממנו, כי משפחת אברהם כשרה וצנועה, ורחל היתה קטנה ואין לחוש בה, וזה ענין: וישק יעקב לרחל (בראשית כ״ט:י״א). או הוא כדברי רבי אברהם (ראב״ע בראשית כ״ז:כ״ז), כי נשיקה בלמ״ד איננה בפה, רק נשק אותה על ראשה או על כתפה.] |
Ramban Bereshit 30:5רמב״ן בראשית ל׳:ה׳
| AND SHE BORE 'L'YAAKOV' (TO JACOB) A SON. In the case of all the handmaids Scripture mentions the phrase, to Jacob [in connection with the birth of their children], in order to relate that Jacob desired and acknowledged them and that they were not called by him "sons of the handmaids," but "sons of Jacob," just like the sons of the mistresses who traced their lineage to him. In the case of the fifth and sixth sons of Leah it also says, to Jacob, since due to her abundance of sons, Scripture deems it necessary to say that Jacob desired and befriended all of them. This is not mentioned in connection with the birth of the first [four sons of Leah because it is obvious that Jacob desired them]. | ותלד ליעקב בן – הזכיר בכל השפחות ליעקב, להגיד כי הוא חפץ ומודה בהם ואיננו נקרא לו בן האמה רק בן יעקב, כבני הגבירות המתיחסים אליו, ואמר בלאה: בן חמישי ובן ששי ליעקב בעבור רבוי הבנים, לומר כי בכולם יחפוץ ואת כולם יקרב ולא הזכיר בראשונים כן. |
Ramban Bereshit 32:5רמב״ן בראשית ל״ב:ה׳
| THUS SHALL YE SAY UNTO MY LORD ESAU: THUS SAITH THY SERVANT JACOB. He commanded them that they should say "to my lord Esau we belong," or "we were sent to him," and to say to him, Thus saith thy servant Jacob: I have sojourned with Laban. A similar example in this section is the verse: When Esau my brother meeteth thee, and asketh thee, saying, Whose art thou? It may be that in their presence Jacob called Esau "my lord Esau" in order to caution them not to mention Esau in any other but a respectful way even when not in his presence, inasmuch as their lord calls him "my lord." Know that this respect which Jacob showed for his brother by fearfully saying "my lord" and "thy servant" was due to it being the custom of the younger brother to give recognition and respect to the firstborn as if he were his father, just as the Torah also hints to us on this matter: "This includes your oldest brother." Now Jacob had taken his birthright and his blessing, for which Esau hated him, and now he is acting towards Esau as if the effect of that sale was nil as far as he was concerned, and he is conducting himself towards him as to a firstborn and father in order to remove the hatred from his heart. | כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב – צוה אותם שיאמרו: לאדני לעשו – אנחנו, כלומר אנחנו שלו או שלוחים אליו, ולאמר לו: כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי. ודומה לו בפרשה: למי אתה (בראשית ל״ב:י״ח). או שקראו יעקב בפניהם: אדני עשו, להזהירם שלא יזכירוהו אפילו שלא בפניו רק דרך כבוד בראותם כי אדונם קורא אותו אדני. |
Ramban Bereshit 32:6רמב״ן בראשית ל״ב:ו׳
| AND I HAVE SENT TO TELL MY LORD. I.e., "to announce that I am coming to you. That I may find favour in thy sight for I am at peace with you and seek your friendship." These are Rashi's words. Rashi's intent is that the verse; I have sent to tell my lord, does not refer to the previous verse, I have sojourned with Laban, etc. but, instead, it says, "And I have sent to tell my lord that I have come to find favour in thy sight and to do whatever my lord will command." But it is more correct to say that it refers to the verse above: "And I have sent to tell my lord that I have wealth, belongings, and precious things, to do with them according to your desire and will." He thus hinted to him that he would send him a present from them, or that Esau may take from him whatever he desires. And so, when Esau asked Jacob, What meanest thou by all this camp which I met? he [Jacob] said: To find favour in the sight of my lord. | ואשלחה להגיד לאדני – להודיע שאני בא אליך למצא חן בעיניך – שאני שלם עמך ומבקש אהבתך. לשון רבינו שלמה. רצה לומר שאיננו מוסב למעלה, אבל יאמר: ואשלחה להגיד לאדני כי אני בא למצוא חן בעיניך ולעשות ככל אשר יצוה אדני. ויותר נכון שיוסב למעלה: ואשלחה להגיד לאדני שיש לי עושר ונכסים וכבוד לעשות בו חפצך ורצונך. ירמוז שישלח לו דורון מהם, או שיקח הוא משלו מה שיחפוץ. וכן אמר: מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי ויאמר למצוא חן בעיני אדני (בראשית ל״ג:ח׳). [ודע כי כל הכבוד הזה שהיה יעקב עושה לאחיו בפחדתו לאמר: אדני ועבדך, בעבור כי המנהג בצעיר לתת מעלה וכבוד אל הבכור כאלו הוא אביו, כאשר רמזה לנו גם התורה לרבות אחיך הגדול. והנה יעקב לקח בכורתו וברכתו, ועשו שוטם אותו עליהם, ועתה היה מראה לו כאלו אין המכירה ההיא אצלו כלום, וכי הוא נוהג בו כבכור ואב להוציא המשטמה מלבו.] |
Ramban Bereshit 32:14רמב״ן בראשית ל״ב:י״ד
| OF THAT WHICH HE HAD WITH HIM A PRESENT. Scripture states that he composed a gift out of that which he had since his wealth consisted of flocks and herds, and it was from them that Jacob sent a gift, for he was en-route and he had no opportunity to send him vessels of silver, and vessels of gold… and precious things. | מן הבא בידו מנחה – יאמר כי עשה מנחה מאשר עמו כי עשרו היה בקר וצאן ומהם שלח, כי בדרך היה ואינו מקום לשלוח לו כלי כסף וזהב ומגדנות. |
Ramban Bereshit 33:8רמב״ן בראשית ל״ג:ח׳
| WHAT MEANEST THOU BY ALL THIS CAMP WHICH I MET? Now Jacob's servants did everything he had commanded them, but Esau refused to accept the explanation from them. Perhaps due to his haughtiness and his arrogance he did not speak to them and did not ask them, Whose art thou ? and whither goest thou? and they were afraid to approach him. And so he now said, What meanest thou by all this camp? for he thought that they belonged to Jacob on the basis of the words of the first messengers [whom Jacob had originally sent to inform Esau of his coming]. It may be that these messengers had so related in Esau's camp, and it was then conveyed to Esau. Perhaps because there was no other individual on that road that had these things, [he assumed that they belonged to Jacob]. The intent of What meanest thou by all this camp? is: "Who is this person to you that you send him all these?" That is to say, "Who is this superior of yours that you send him all these?" And he answered him, "To find favour in the sight of my lord, for in my eyes, you are the superior and lord." | מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי – הנה עבדי יעקב עשו כאשר צוה אותם, ולא רצה לקבל מהם, (ועתה אמר לו) [או שהוא בגאותו ועברתו לא דבר עמהם ולא שאלם למי אתה ואנה תלך, והם יראו מגשת אליו, ואמר עתה: מי לך כל המחנה הזה, כי חשב שהם של יעקב מדברי המלאכים הראשונים. או שאלה השלוחים הגידו כן במחנה עשו, שאין אדם אחר בדרך ההוא שיהיה לו כן, וטעם:] מי לך כל המחנה הזה – כלומר מי זה לך שתשלח לו כל אלה, כלומר מי הוא הגדול אצלך שתשלח לו כל אלה, והוא ענהו: למצוא חן בעיני אדני – כי אתה הוא הגדול והאדון בעיני. |
Ramban Bereshit 34:1רמב״ן בראשית ל״ד:א׳
| THE DAUGHTER OF LEAH, WHOM SHE HAD BORNE UNTO JACOB. The reason [Scripture specifies the daughter of Leah] is to state that she was the sister of Simeon and Levi, who were envious for her sake and avenged her cause. And Scripture mentions further, whom she had borne unto Jacob, in order to allude to the fact that all the brothers were envious for her. | וטעם בת לאה אשר ילדה ליעקב – לומר שהיא אחות שמעון ולוי המקנאים ונוקמים נקמתה, והזכיר אשר ילדה ליעקב – כי כל האחים קנאו בה. |
Ramban Bereshit 35:16רמב"ן בראשית ל"ה:ט"ז
| כברת ארץ - מנחם פירש לשון "כביר", מהלך רב. ואגדה (ב"ר פב ז), בזמן שהארץ חלולה ככברה שהניר מצוי והסתו עבר ועדיין השרב לא בא. ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו (מ"ב ה יט) וילך מאתו כברת ארץ. ואומר אני שהוא שם מדת קרקע, לשון רש"י. והנכון מה שחשב בו ר' דוד קמחי כי הכ"ף לדמיון ואיננה שרשית, ומוצא המלה, היו לברות למו (איכה ד י), ותברני לחם (ש"ב יג ה), ענין אכילה מועטת בבקר, ופירושה שיעור מהלך ארץ מן הבקר עד לעת האוכל, כי כן ישערו כל הולכי דרך. זה כתבתי תחילה, ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם, שבח לאל הטוב והמטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל. והנה הוכחש הפירוש הזה, וגם דברי מנחם. אבל הוא שם מדת הארץ כדברי רש"י, ואין בו תאר רק הסכמה כרוב השמות, והכ"ף לשמוש שלא נמדד בכוון. ואם יהיה השם הזה מתואר, יתכן שיהיה ברת כמו בת, מלשון מה ברי ומה בר בטני (משלי לא ב), והוא שם למדה הקטנה שימדדו הולכי ארחות, כמו למיל היום, ויאמר לה "בת ארץ", כי המדה כמו בת לפרסה, או למדה אחרת ידועה בימים ההם. וכן ראיתי שאין קבורה ברמה ולא קרוב לה, אבל הרמה אשר לבנימן רחוק ממנה כארבע פרסאות, והרמה אשר בהר אפרים (ש"א א א) רחוק ממנה יותר משני ימים. על כן אני אומר שהכתוב שאומר קול ברמה נשמע (ירמיה לא יד), מליצה כדרך משל, לאמר כי היתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר עד שנשמע הקול למרחוק ברמה שהיא בראש ההר לבנה בנימן, כי איננו שם, והיא חרבה מהם. לא נאמר בכתוב "ברמה רחל מבכה על בניה", אבל אמר כי שם נשמע הקול. ונראה בעיני כי קברה יעקב בדרך ולא הכניסה לעיר בית לחם יהודה הקרובה שם, לפי שצפה ברוח הקודש שבית לחם אפרתה יהיה ליהודה ולא רצה לקברה רק בגבול בנה בנימן, והדרך אשר המצבה בה קרובה לבית אל בגבול בנימין. וכך אמרו בספרי (זאת הברכה לג יא) בחלקו של בנימין מתה, כדאיתא בפרשת וזאת הברכה. וראיתי ליונתן בן עוזיאל שהוא מרגיש בזה, ואמר קל ברום עלמא אשתמע, ותרגם כל הכתוב על כנסת ישראל. |
Ramban Bereshit 37:14רמב״ן בראשית ל״ז:י״ד
| AND HE SENT HIM OUT OF THE VALLEY OF HEBRON. Scripture mentions the place from which Joseph was sent, in order to indicate that there was a great distance between father and son, and that this was the reason why the brothers did him evil: they were distant far from their father. It also serves to relate that Joseph, out of respect for his father, strengthened himself to go after them to a distant place, and he did not say, "How shall I go when they hate me?". Our Rabbis yet have a Midrash concerning this matter, in which they say, "It was to fulfill the profound thought of the 'seemly companion' who was buried in Hebron." | וישלחהו מעמק חברון – יזכיר הכתוב המקום אשר שלחו משם, לומר כי היה מרחק רב ביניהם, ולכן עשו עמו רעה כי רחוקים היו מאביהם, ולהגיד כי יוסף לכבוד אביו נתאמץ ללכת אליהם אל מקום רחוק, ולא אמר: איך אלך והם שונאין אותי. ולרבותינו בזה עוד מדרש: להשלים עצה עמוקה של חבר הנאה הקבור בחברון (בראשית רבה פ״ד:י״ג). |
Ramban Bereshit 39:8רמב״ן בראשית ל״ט:ח׳
| BUT HE REFUSED, AND SAID UNTO HIS MASTER's WIFE. Scripture relates that he refused to do her will even though she was his mistress, i.e., his master's wife, and he feared her, for he feared G-d more. This is the meaning of the expression, unto his master's wife. | וימאן ויאמר אל אשת אדניו – סיפר הכתוב כי מאן לעשות כרצונה אף על פי שהיא גברתו אשת אדניו והוא ירא ממנה, כי היה ירא את השם יותר, וזה טעם אל אשת אדוניו. |
Ramban Shemot 12:19רמב״ן שמות י״ב:י״ט
| NO LEAVEN SHALL BE FOUND IN YOUR HOMES. "Whence do we know that this applies also to the borders? Scripture therefore says, Neither shall there be leaven seen with thee, in all thy borders. Why then need Scripture say here, in all your homes, [since these are already included in the comprehensive term of borders]? It is to teach us that just as what is in your home is under your control, so also what is in thy borders must be under your control. Thus there is excluded [from this prohibition] leavened bread actually owned by a non-Israelite but deposited with an Israelite for which the latter has accepted no responsibility." This is the language of Rashi. I do not find it correct. The purport of the term "under your control" is not to exclude leavened bread owned by a non-Israelite [which is deposited with an Israelite], since that is indeed under the Israelite's control. Homes and borders are both alike in this respect since both of them are under his control and the leavened bread belongs to others. Moreover, the case of leavened bread owned by a non-Israelite [and deposited with an Israelite for which the Israelite] has accepted no responsibility, is not covered by this analogy, since the term "home" indicates permission no more than does the term "border." Instead, the term "home" implies prohibition, as is obvious from the language of this verse before us, it shall not be found in your homes [under any circumstance]. We derive the permission from the expression, Neither shall there be seen leaven with thee, [i.e., that which actually belongs to you, as the Rabbis commented upon it]: "You may not see [leaven or leavened bread] which is yours, but you may see that of others and that which belongs to the Temple-treasury. I know only that this principle applies to the borders, [since the expression with thee is stated in connection with the borders, as it says, Neither shall there be leaven seen 'with thee' in all 'thy borders']. Whence do I know this applies also to the homes? Scripture therefore uses the identical word s'or (leaven) in the case of both home and border," as is explained at the beginning of Tractate Pesachim. | לא ימצא בבתיכם – מנין לגבולין, ת״ל: בכל גבולך (שמות י״ג:ז׳). מה ת״ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות. לשון רבינו שלמה. ואינו מכוון אצלי, שאין במשמע: ברשותך – להוציא חמץ של נכרי, שהרי ברשותו הוא, ובתים וגבולים שוין הן בו, שהרי שתיהן רשות שלו וממון של אחרים. ועוד, שחמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות אינו בא בהקש הזה, שאין של בתים פשוט להיתר יותר משל גבולין, אבל בבתים הוא במשמע איסור מן המקרא הזה, דכתיב: לא ימצא, והתירו יוצא לנו מדכתיב: לא יראה לך שאור (שמות י״ג:ז׳) – שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ואין לי אלא בגבולין בבתים מנין, תלמוד לומר: שאור שאור לגזירה שוה, כמו שמפורש בתחילת מסכת פסחים (בבלי פסחים ה׳.). |
Ramban Vayikra 7:15רמב״ן ויקרא ז׳:ט״ו
| AND THE FLESH OF THE OFFERING OF HIS PEACE-OFFERINGS FOR THANKSGIVING SHALL BE EATEN ON THE DAY OF HIS OFFERING. "There are here many terms of amplification [all the seemingly redundant words thus being intended to widen the scope of the law]. Thus they include in this law the sin-offering and guilt-offering, the Nazirite's ram, and the Festal-offering of the fourteenth day of Nisan, that they may all be eaten for a day and a night." This is Rashi's language. But it is not correct, for the Festal-offering of the fourteenth day of Nisan may be eaten for two days and the one intervening night, like the rest of the peace-offerings. So also we have been taught in Tractate Pesachim: "Neither shall any of the flesh, which thou offerest on the first day at even, remain all night until the morning. Scripture speaks here of the Festal-offering of the fourteenth day of Nisan, teaching that it may be eaten for two days and the one intervening night, and when Scripture states on the first day … until the morning, it means the second morning." Rashi himself wrote this in the Seder R'eih Anochi. Here, however, the Rabbi [Rashi] follows the words of Ben Teima, who says that the Festal-offering of the fourteenth of Nisan which comes with the Passover-offering, is like the Passover-offering, and may be eaten [only] on that day [the fourteenth of Nisan] and the following night, and may be eaten only roasted and until midnight, [like the Passover-offering] which is eaten only at night [but not on the fourteenth day]. But according to Ben Teima, these amplifications [referred to by Rashi] only come to indicate that it [the Festal-offering accompanying the Passover-offering] is like the Passover-offering in every respect, coming only from the sheep, a male of the first year, since it is written, Neither shall the offering of the feast of the Passover be left unto the morning, [which Ben Teima interpreted to mean: "the offering of the feast, namely the Festal-offering; of the Passover, namely the Passover-offering," the same law thus applying to both], as it is stated there. But that which the Rabbi [Rashi] wrote here [namely, that the terms of amplification of the verse teach that the Festal-offering is to be eaten only for a day and a night] is on the basis of a Beraitha taught in the Torath Kohanim, which states as follows: "And the flesh of the offering of his peace-offerings for thanksgiving, shall be eaten on the day of his offering. This verse comes to teach that those offerings which Scripture states are to be eaten for one day [and the following night] may only be eaten during that time [and not for two days and the intervening night, as is the period assigned for the peace-offering]. I would only know that such is the law for the thanks-offering [i.e., the offering itself, which is mentioned explicitly in the verse]. Whence do I know to include the breads thereof? Scripture therefore says, his offering. Whence do I know to include the offspring of the thanks-offering and animals substituted for it in the same law? Scripture therefore says, 'and' the flesh. Whence do I know to include the sin-offerings and guilt-offering [that they, too, may be eaten only during the day and the ensuing night]? Scripture therefore says, the offering. Whence do I know to include the Nazirite's peace-offering, and the peace-offerings which come on account of the Passover-offering? Scripture therefore says, his peace-offerings." This is the Beraitha [taught in the Torath Kohanim]. Now the Rabbi [Rashi] explained the phrase "the peace-offerings which come on account of the Passover-offering" as referring to the Festal-offering of the fourteenth day of Nisan, which comes together with the Passover-offering, [thus providing the authority for his comment here that the Festal-offering of the fourteenth of Nisan may be eaten only during the day and ensuing night.] Thus also I have found in Tractate Pesachim, in the Chapter Mi Shehayah (If any man shall be unclean), that Rashi gave two explanations of this phrase — "the peace-offerings which come on account of the Passover-offering" — and wrote [after explaining the first interpretation]: "Another explanation is that it means the Festal-offering of the fourteenth. This explanation I have heard." Here then [in his commentary on the Torah] the Rabbi relied on the interpretation he had heard [and consequently he wrote that the Festal-offering of the fourteenth may be eaten only for one day and the following night]. But the matter is not so. [The correct explanation of the phrase] "peace-offerings which come on account of the Passover-offering," is that it refers to [those animals] which remain over from the Passover-offering, such as where the owners substituted another one for it, or where the owners of a Passover-offering fulfilled their duty by bringing another offering. [In these cases they are to be eaten only for one day and the ensuing night], as since they were at the beginning only meant to be eaten for one day and the ensuing night, [namely the night following the day on which they were slaughtered, as is the law of all Passover-offerings], so also in the end [i.e., when they are offered up as peace-offerings they are to be eaten only for one day and the ensuing night]. But the Festal-offering of the fourteenth [since it is not originally brought as a Passover-offering], is eaten for two days [and the intervening night] in accordance with the words of the Sages. So also we have been taught in that very same Beraitha at the end thereof: "And on the morrow. This verse comes to teach that those offerings which [Scripture states] are to be eaten for two days [and the intervening night] may only be eaten during that time. I know only that this applies to the peace-offering [which is clearly mentioned in the verse]. Whence do I know to include the Festal-offering which comes at its proper time [i.e., the regular Festal-offering of the fifteenth day of Nisan]? etc. Now I know to include the Festal-offering which comes at its regular time. Whence do I know to include the Festal-offering which comes with the Passover-offering [that it may be eaten only for two days and the intervening night]? etc." [Thus it is clearly stated that the Festal-offering of the fourteenth may be eaten for only two days and the intervening night, and not as Rashi wrote that it may be eaten only for one day and the following night]. | ובשר זבח תודת שלמיו – יש כאן רבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת ארבעה עשר, שיהיו נאכלין ליום ולילה. לשון רבינו שלמה. ואין זה נכון, שחגיגת ארבעה עשר נאכלת היא לשני ימים ולילה אחד כשאר שלמים, וכך שנינו במסכת פסחים (בבלי פסחים ע״א): אשר תזבח בערב ביום הראשון (דברים ט״ז:ד׳)– בחגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר, שנאכלת לשני ימים ולילה אחד, שכשהוא אומר: ביום הראשון לבקר (דברים ט״ז:ד׳) – הרי בקר שני אמור. ורבינו שלמה עצמו כתב זה בסדר ראה אנכי, אבל כאן סבר הרב כדברי בן תימא (בבלי פסחים ע׳) דאמר: חגיגת ארבעה עשר שהיא באה עם הפסח הרי היא כפסח ונאכלת ליום ולילה, ואינה נאכלת אלא צלי עד חצות, ואינה נאכלת אלא בלילה. אבל לדברי בן תימא אינה באה ברבויין הללו אלא שהיא כפסח לכל דבר, ואינה באה אלא מן הצאן וזכר ובן שנה, מדכתיב: ולא ילין לבקר זבח חג הפסח וכו׳ (שמות ל״ד:כ״ה) כדאיתא התם. אבל כתב הרב זה מבריתא ששנויה בתורת כהנים (ספרא ויקרא ז׳:ט״ו) דקתני: ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל – הרי זה בא ללמד על הנאכלין ליום אחד שיהיו נאכלין ליום אחד, אין לי אלא תודה ומנין לרבות את הלחם, תלמוד לומר: קרבנו, ומניין לרבות את הולדות ואת התמורות, תלמוד לומר: ובשר, ומניין לרבות חטאות ואשמות, תלמוד לומר: זבח, ומניין לרבות שלמי נזיר ושלמין הבאים מחמת הפסח, תלמוד לומר: שלמיו. זו היא הברייתא הזו, ופירש הרב בשלמים הבאין מחמת הפסח שהיא חגיגת ארבעה עשר שהיא באה עם הפסח. וכן מצאתי במסכת פסחים בפרק מי שהיה (בבלי פסחים צ״ו) שפירש בשתי לשונות: בשלמין הבאין מחמת הפסח, וכתב לשון אחר חגיגת ארבעה עשר, וזו שמעתי, וסמך הרב בכאן על שמועתו. ואין הדבר כן. אלא שלמים הבאין מחמת הפסח היינו מותר הפסח, כגון תמורתו ופסח שנתכפרו בעליו באחר, דכיון שמתחלתו אינו נאכל אלא ליום ולילה אף סופו כן. אבל חגיגת ארבעה עשר נאכלת היא לשני ימים כדברי חכמים, וכך שנינו בתורת כהנים באותה בריתא גופה דקתני סופה (ספרא ויקרא ז׳:ט״ז) וממחרת (ויקרא ז׳:ט״ז) – הרי זה בא ללמד על הנאכלים לשני ימים שיהו נאכלים לשני ימים, אין לי אלא שלמים, מניין לרבות את החגיגה שבאה בזמנה וכו׳, ארבה את החגיגה שבאה בזמנה, מניין לחגיגה הבאה עם הפסח וכו׳. |
Ramban Vayikra 17:11רמב״ן ויקרא י״ז:י״א
| FOR THE LIFE OF THE FLESH IS IN THE BLOOD; AND I HAVE GIVEN IT TO YOU UPON THE ALTAR TO MAKE ATONEMENT FOR YOUR SOULS. The sense of this verse is to state that He forbade us [to eat] blood because He has given it to us to be upon the altar and to effect atonement for our souls, and it is therefore the part dedicated to G-d, just as is the case with the forbidden fat. And if one should ask: "Why then has He forbidden us to eat the blood of a wild animal and that of a fowl, from which offerings are not brought?" We will dismiss the questioner by saying that it was His wish to keep us far away from eating any kind of blood, in order that we should never make a mistake therein [and eat forbidden blood as a result of failing to distinguish between one kind of blood and another]. In the case of fat, however, He did not [categorically] forbid all kinds of fat, because [the permissible kind of fat] is distinguishable from the non-permissible. Now the Rabbi [Moshe ben Maimon] wrote in the Moreh Nebuchim that the Chaldeans loathed blood, considering it impure, and only those who sought to establish contact with the demons and to foretell the future would eat it. Now the Torah always seeks to destroy these foolish theories, by [ordaining measures which are] contrary to their ideas. Therefore He prohibited the eating of blood and chose it as the means of purifying [the impure] by means of the sprinklings thereof, and to throw it upon the altar of G-d for atonement. Therefore He said, I will set My face against that soul that eateth blood, just as He said with reference to him who gives of his children to Molech, because this [practice of eating blood] leads to a kind of idol worship, such words not being stated concerning any other commandment. Now these words [of Rabbi Moshe ben Maimon] are sensible in themselves, however the verses do not indicate [that the reason for the prohibition against eating blood is] so [as the Rabbi has said], for they always state the reason for that prohibition to be, For as to the life of all flesh, the blood thereof is all one with the life thereof; For the life of the flesh is in the blood. And in the Book of Deuteronomy He again states, Only be steadfast in not eating the blood; for the blood is the life; and thou shalt not eat the life with the flesh. It is proper, therefore, to explain the reason for the prohibition against eating blood by saying that G-d created all lower creatures for the purpose of man, since only he amongst all of them recognizes his Creator. Nonetheless, He did not at first permit man to eat anything except for vegetation, but no living creatures at all, just as is stated in the Chapter of Creation where it is said, Behold, I have given you every herb yielding seed etc. for food; but when the flood came and they [the lower creatures] were saved by the merit of Noah, and he brought offerings from them to G-d which were acceptable before Him, He gave man permission to slaughter [and eat them], just as He said, Every moving thing that liveth shall be for food for you; as the green herb have I given you all, since their existence was because of man. Thus He permitted man to use their bodies for his benefit and needs because their life was on account of man's sake, and that their soul [i.e., blood] should be used for man's atonement when offering them up before Him, blessed be He, but not to eat it, since one creature possessed of a soul is not to eat another creature with a soul, for all souls belong to G-d. The life of man just as the life of the animal are all His, even one thing befalleth them; as the one dieth, so dieth the other; yea, they have all one breath. Now in the opinion of the Greek philosopher [i.e., Aristotle] as interpreted by those who scrutinize his words, it was out of the Active Intellect that there emitted a very fine and bright flash and glitter of light, from which came forth the spark which is the soul of the animal. It is thus in a certain sense a real soul. It therefore has sufficient understanding to avoid harm, and to seek its welfare, and a sense of recognition towards those with whom it is familiar, and love towards them, just as dogs love their masters, and they have a wonderful sense of recognition of the people of their households, and similarly pigeons have a sense of knowledge and recognition. Now it is also known that the food one eats is taken into the body of the eater and they become one flesh. If one were to eat the life of all flesh, it would then attach itself to one's own blood and they would become united in one's heart, and the result would be a thickening and coarsensss of the human soul so that it would closely approach the nature of the animal soul which resided in that which he ate, since blood does not require digestion as other foods do, which thereby become changed, and thus man's soul will become combined with the blood of the animal! And Scripture states, Who knoweth the spirit of man whether it goeth upward, and the spirit of the beast whether it goeth downward to the earth? It is for this reason that He said, For as to the life of all flesh, the blood thereof is all one with the flesh thereof, for all flesh, whether man or beast, has its soul in the blood, and it is not fitting to mix the soul that is destined to destruction with that which is to live [in the hereafter]. Rather, it is to be as an atonement upon the altar to be acceptable before G-d. This is the sense of the expression, Therefore I said to the children of Israel: No soul of you shall eat blood, meaning: "Because the blood is identical with the soul, and it is not proper that one soul devour another, therefore I had compassion upon man's life and gave it [the animal's soul] to him upon the altar, so that the soul of the animal should effect atonement for his soul." Thus we have been taught in the Sifre: "Only be steadfast in not eating the blood. Rabbi Yehudah says, [From the fact that it states, only be steadfast, which indicates that a special effort was required], you learn that they were addicted to eating blood etc. For the blood is the life — this teaches you why it was prohibited. And thou shalt not eat the life with the flesh — this prohibits the eating of a limb cut from a living animal." This is a hint and proof for what we have explained. It is for this reason that He further commanded that we are to cover up all blood of an [edible] wild beast or fowl [which have been ritually slaughtered] because their blood is not brought upon the altar, for even of fowls only two species [i.e., young pigeons and turtle doves] may be brought as offerings, and they too are not slaughtered [in the usual way]; but in the case of cattle, most of them that are found among men may be slaughtered to the Glorious Name and their blood is used for atonement, and it is therefore not to be covered. There was no necessity to require the covering of the blood of an ordinary [unconsecrated] animal, since the slaughtering of cattle for ordinary meat was not permitted in the desert, and even afterwards [when Israel came into the Land of Israel and a meal of ordinary meat was permitted], the commandment of the Torah is directed to the majority [and since in most cases cattle were brought as offerings, and their blood would be needed for the altar, therefore He did not require covering of the blood even if the cattle were not slaughtered as offerings]. | כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח וגו׳ – משמעות הכתוב הזה שיאמר שיאסר לנו הדם מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו, והוא חלק השם, כטעם החלב. ואם נקשה למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב, נדחה את השואל שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו, אף על פי שלא עשה כן בחלב כי ניכר הוא. והרב כתב במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:מ״ו): כי היו הכשדים מואסים הדם ויחשבוהו להם לטומאה, אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים, ולהנבא מהם העתידות, והתורה תכוין לעולם להרוס בניני סכלותם בהפוך מחשבותיהם, ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להטהר בהזאות, ולזרקו על המזבח לכפרה. ולכך אמר: ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם (ויקרא י״ז:י׳), כמו שאמר בנותן מזרעו למולך (ויקרא כ׳:ו׳) – שהוא מביא למין ממיני עבודה זרה, כי לא נאמר כן במצוה אחרת. ואלה הדברים מיושבים, אבל לשון הכתובים לא יורו כן, שהם יאמרו תמיד בטעם האיסור: כי נפש כל בשר דמו בנפשו (ויקרא י״ז: י״ד), כי נפש הבשר בדם הוא (ויקרא י״ז:י״א), והחזיר במשנה תורה: רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר (דברים י״ב:כ״ג). והראוי שנפרש בטעם איסורו: כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם, כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו, ואף על פי כן לא התיר להם בתחלה באכילה רק הצומח, לא בעלי הנפש, כאשר בא בפרשת בראשית, שנאמר: הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו׳ (בראשית א׳:כ״ט). וכאשר היה במבול שנצולו בזכותו של נח והקריב מהן קרבן, והיה לרצון לו, התיר להם השחיטה, כמו שאמר: כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט׳:ג׳) – כי חיותם בעבור האדם. והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם בקרבים לפניו יתברך, לא שיאכלוהו, כי אין ראוי לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל, הנה כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה, ומקרה אחד להן, כמות זה כן מות זה, ורוח אחד לכל (קהלת ג׳:י״ט). ועל הדרך שיראוהו חוקרי היונים מן השכל הפועל התנוצץ זיו וזוהר צח מאד ובהיר, וממנו יצא נצוץ נפש הבהמה, והנה היא נפש גמורה בצד מן הפנים, ולכך יש בה דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה, והיכר ברגילים ואהבה להם כאהבת הכלבים לבעליהן, והיכר מופלא באנשי בית בעליהן, וכן ליונים דעת והכרה. ומן הידוע עוד, כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד, ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב, תהיה עובי וגסות בנפש האדם, ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל, כי הדם לא יצטרך עכול כשאר הנאכלים שישתנו בעכולם ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה, והכתוב אומר: מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג׳:כ״א). ולכך אמר: כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא י״ז:י״ד), כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם, ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת, אבל תהיה לה כפרה על המזבח לרצון לפני י״י. וזה טעם: על כן אמרתי לבני ישראל (ויקרא י״ז:י״ב) – בעבור שהדם הוא הנפש, ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש. ואני חמלתי על נפש האדם ונתתיו להם על המזבח שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפשו. ושנו בסיפרי (ספרי דברים י״ב:כ״ג): רק חזק לבלתי אכול הדם (דברים י״ב:כ״ג) – רבי יהודה אומר מגיד שהיו שטופין בדם וכו׳. כי הדם הוא הנפש – להגיד מה גרם, ולא תאכל הנפש עם הבשר – זה אבר מן החי. זה רמז וראיה למה שפרשנו. ולכך צוה עוד לכסות כל דם בחיה ובעוף כי לא יתקרב דמם על המזבח, כי גם בעופות לא יקרב מהם רק שני מינין בלבד, וגם הם אינן נשחטין. אבל בבהמות רוב המצויים נשחטים לשם הנכבד ודמם לכפר, ואין ראוי לכסותו. ולא חשש לכסות דם החולין בבהמה כי אין חולין במדבר, וגם אחרי כן על הרוב יצוה. |
Ramban Vayikra 23:40רמב״ן ויקרא כ״ג:מ׳
| AND YE SHALL TAKE YOU ON THE FIRST DAY 'PRI EITZ HADAR' (THE FRUIT OF GOODLY TREES). "[That is, a tree] whose bark has the same taste as its fruit. Hadar [a fruit] that 'remains' on its tree from one year to another, and this is the ethrog." This is Rashi's language. But these interpretations are merely Scriptural supports which our Rabbis taught as a basis for their tradition [that the reference here is to the ethrog]. And Rabbi Abraham ibn Ezra wrote: "And they [i.e., the masters of tradition] have said the truth [that pri eitz hadar refers to the ethrog], for there is no fruit of the tree more beautiful (hadar) than the ethrog. The Rabbis' interpreted that hadar means [the fruit] that 'remains' on its tree [from one year to another], but this is merely a Scriptural support for a matter of tradition." The correct interpretation appears to me to be that the tree which is called in the Aramaic language ethrog, is called in the Sacred Tongue hadar, for the meaning of the word ethrog is "desirable," as [Onkelos] rendered: 'nechmad' (pleasant) to the sight —" dimrageig to see; "'lo thachmod' (Thou shalt not covet) — "thou shalt not theirog." And we also say: "from all the best, arag (most desirable) properties." And the terms hadar and chemdah are alike in meaning ["desirable"]. Thus the tree and the fruit [ethrog] are both called by one name [as hadar in Aramaic is ethrog], for such is the customary usage of names for most fruits: t'einah [denotes both the fig tree and the fruit]; egoz (nut); rimon (pomegranate); zayith (olive) and other fruits [in all of which cases both the tree and its fruit have the same name], and similarly this tree and fruit are both called in Aramaic ethrog, and in the Sacred Tongue they are called hadar. In line with the plain meaning of Scripture the verse is stating that we should take for ourselves a pri eitz hadar ["the fruit of a tree called hadar" in Hebrew, which is called ethrog in Aramaic], and that we take branches of palm-trees, and one bough of thick trees [known as hadas, the myrtle], and one bough of the willows of the brook [known as aravah]. Thus [we are to take] one of each of the [four] species, for the [plural] expression branches of palm-trees is connected with And ye shall take you, which refers to many people [so that each person is to take only one of these branches], since the final decision of the law is like Rabbi Akiba who says: "Just as only one palm-branch is needed and only one ethrog, so also [we need only] one myrtle-branch and one willow-branch." Therefore Onkelos translated all these four species in the plural [ethrogin, lulavin, etc.], since they are all connected with the [preceding] phrase And ye shall take you, which refers to many people. And in [explanation of] the reason for this commandment, by way of homiletic discourse, the Rabbis have said that these [four] species are used to obtain the favor of G-d that He may give water. And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], 'pri eitz hadar' (the fruit of the goodly tree) is the fruit in which there is a great deal of desire, and the first man sinned with it, as it is said, And when the woman saw that the tree was good for food, and that it was a delight to the eyes, and that the tree was to be desired to make one wise, she took of the fruit thereof, and did eat. Thus the sin consisted [of taking the ethrog] alone, and we obtain His favor [by means of the ethrog] together with the other species … From here you will understand and know that the ethrog is not bound up with the other three species, and yet it invalidates [the performance of the commandment] if it is not taken together with them, for it is comparable to Atzereth (the eighth day of Tabernacles) which is a festival of its own, and yet is supplementary to the first days. Thus they are one in potentiality but not in actuality. I have already explained the reason for this. Thus the meaning of the whole section is as follows: "Ye shall keep the feast of the Great Name for the seven days of creation, and join on to them the eighth day, Atzereth, similar to what is said, For the leader with strong-music on the 'sheminith' [literally: 'the eighth']. And also on those seven days ye shall take the fruit of the tree called 'hadar' [i.e., the ethrog] together with the palm-branch in union [with the myrtle-branch and the willow]. That is why He mentioned first the ethrog [for it is not tied together with the palm-branch, which is in union with the other two species, since the ethrog alludes to the eighth day of the festival which is a feast of its own], but on the eighth day it is not necessary [to take these four species], for it is itself hadar." And this is the explanation of the verse, 'v'chagothem' (and ye shall keep it a feast) unto the Eternal seven days 'in the year,' meaning that you are to keep it seven days "with the year," that is with the surrounding and circular movement [around the altar in procession with the four species], related to the expressions: 'v'chug (and the circuit) of heaven; and he marketh it out 'bam'chugah' (with the compass), and so also: a multitude 'chogeig' (keeping holyday). Our Rabbis have already alluded to this secret. Thus they have said in Vayikra Rabbah: "Pri eitz hadar, this alludes to the Holy One, blessed be He, as it is said, Honor 'v'hadar' (and majesty) are before Him. Branches of palm-trees, this refers to the Holy One, blessed be He, as it is said, The Righteous shall flourish like the palm-tree. And boughs of thick trees [i.e., the myrtle-branch], this applies to the Holy One, blessed be He, as it is said, and He stood among the myrtle-trees that were in the bottom. 'V'arvei' (and willows of) the brook, this refers to the Holy One, blessed be He, as it is said, Extol Him that rideth 'ba'aravoth' (in the skies)." And in the Midrash of Rabbi Nechunya ben Hakanah it is stated: "What is meant by pri eitz hadar? It is as we translate it in Onkelos' Targum: 'fruits of the tree, ethrogin and lulavin.' And what is hadar? It is 'the majesty' of all, which is 'the majesty' referred to in the Song of Songs, as it is said, Who is she that looketh forth as the dawn, etc.? And why is it called hadar? Read not hadar (majesty), but hador ('who resides therein'), this being the ethrog which is separate from the group of the lulav [and myrtle-branch and willow], and yet the commandment of taking the lulav is not fulfilled without it [the ethrog]; and it is tied to all, since it is with each one, and all together they are combined as one. And what is the lulav? It is symbolic of the spinal cord. And boughs of thick trees, meaning a tree the branches of which cover its larger portion. This may be likened to a person who with his arms protects his head. Thus the bough is to the left, and the thickness to the right, and the tree in the middle. And why is it called eitz (tree)? Because it is the root of the tree. And what are 'arvei nachal' (willows of the brook)? They are so called on account of the name of the place wherein they are affixed, which is nachal (brook, river), as it is written, All the rivers run into the sea etc. And what is 'the sea'? I must say that it alludes to the ethrog. And how do we know that each midah of all these seven is called nachal? Because it is said, and from Mattanah to Nachaliel. Read not Nachaliel [the name of a place], but nachalei E-il (the brooks of G-d) etc." Now this Midrash [referring to "these seven"] is in accordance with the opinion of the Sage who holds that we are to take three myrtle-branches, two willows, one lulav, and one ethrog, which is the final decision of the law according to the words of the Gaonim and all Rishonim. | פרי עץ הדר – שטעם עצו ופריו שוה. הדר – הדר באילנו משנה לשנה, וזה אתרוג. לשון רבינו שלמה. והן אסמכתות שעשו רבותינו (ספרא ויקרא כ״ג:מ׳) לקבלתם. ור׳ אברהם כתב: והאמת אמרו כי אין פרי עץ יותר הדר ממנו. ודרשו בו: הדר באילנו – אסמכתא. והנכון בעיני: כי האילן הנקרא בלשון ארמית אתרוג נקרא שמו בלשון הקודש הדר, כי פירוש אתרוג – חמדה, כדמתרגמינן: נחמד למראה (בראשית ב׳:ט׳) – דמרגג למיחזי (אונקלוס בראשית ב׳:ט׳), לא תחמוד (דברים ה׳:י״ז) – לא תירוג (אונקלוס דברים ה׳:י״ז). ואמרינן: מכל שפר ארג נכסין. ולשון חמדה והדר שוים בטעם. ונקרא העץ והפרי בשם אחד כי כן המנהג ברוב הפירות, תאנה. אגוז, רמון, זית, וזולתם. וכן זה שם העץ והפרי שניהם בארמית אתרוג, ובלשון הקודש הדר. ופשוטו של מקרא: יאמר שנקח לנו פרי עץ הדר, ונקח כפות תמרים וענף אחד מעץ עבות וענף אחד מערבי נחל, והנה הם אחד מכל מין, כי כפות תמרים מחובר אל ולקחתם לכם שהם הרבים, כי הלכה היא כר׳ עקיבא שאומר (בבלי סוכה ל״ד): כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת. ולכך תירגם אנקלוס כולן בלשון רבים, מחובר אל: ולקחתם לכם – שהם הרבים. ובטעם המצוה הזאת אמרו (בבלי תענית ב׳) על דרך האגדות שהמינין הללו באין לרצות על המים. ועל דרך האמת: פרי עץ הדר – הוא הפרי שבו רוב התאוה, ובו חטא אדם הראשון, שנאמר: ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל (בראשית ג׳:ו׳), והנה החטא בו לבדו, ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינים. וכפות תמרים – הוא הראש, הקו אמצעי כפול וגבוה על כולם. וענף עץ עבות – רמז לשלש ספירות בבד אחד, כענין שנאמר: מידי אביר יעקב (בראשית מ״ט:כ״ד). וערבי נחל – כענין שנאמר: סולו לרוכב בערבות (תהלים ס״ח:ה׳) – כי יתערבו מדת הדין במדת הרחמים. מכאן תבין ותדע שאין האתרוג עמהם באגודה, והוא מעכב בהם, כי הוא כנגד העצרת שהוא רגל בפני עצמו ותשלומין דראשון, והנה הם אחד בכח ולא בפועל. וכבר פרשתי טעם זה (רמב״ן ויקרא כ״ג:ל״ו). והנה טעם כל הפרשה: תחגו את חג השם הגדול שבעת ימים שבמעשה בראשית, ותסמכו להם השמיני עצרת, כענין שנאמר: למנצח על השמינית (תהלים ו׳:א׳). וגם באותן השבעה תקחו בהם פרי עץ הדר והלולב באגודה, ולכך הקדים האתרוג, אבל בשמיני אינו צריך כי הוא עצמו הדר, וזה טעם: וחגותם אותו חג לי״י שבעת ימים בשנה (ויקרא כ״ג:מ״א) – שתחוגו שבעת הימים עם השנה, ענין סבוב והקפה, מלשון: וחוג שמים (איוב כ״ב:י״ד), ובמחוגה יתארהו (ישעיהו מ״ד:י״ג), וכן: המון חוגג (תהלים מ״ב:ה׳). וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה, אמרו בויקרא רבה (ויקרא רבה ל׳:ט׳): פרי עץ הדר – זה הקב״ה, שנאמר: הוד והדר לפניו (תהלים צ״ו:ו׳), כפות תמרים – זה הקב״ה, שנאמר: צדיק כתמר יפרח (תהלים צ״ב:י״ג), וענף עץ עבות – זה הקב״ה שנאמר: והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה (זכריה א׳:ח׳), וערבי נחל – זה הקב״ה שנאמר: סולו לרוכב בערבות (תהלים ס״ח:ה׳). ובמדרשו של רבי נחוניה בן הקנה: מאי פרי עץ הדר – כדמתרגמינן: פירי אילנא אתרוגין ולולבין, ומאי הדר – היינו הדר הכל, והיינו הדר שיר השירים, דכתיב בהו: מי זאת הנשקפה כמו שחר וכו׳ (שיר השירים ו׳:י׳). ולמה נקרא שמו הדר, אל תיקרי הדר אלא הדר זה אתרוג שהוא נפרד מאגד הלולב, ואין מצות לולב קיימת אלא בו, והוא אגוד עם הכל שעם כל אחד הוא ועם כולם יחד הוא. ומאי לולב – כנגד חוט השדרה. וענף עץ עבות – שענפיו חופין את רובו, משל לאדם שבזרועותיו יגן על ראשו, ענף לשמאל, עבות לימין, נמצא עץ באמצע. ולמה נאמר בו: עץ – שהוא שורש האילן. ומאי ערבי נחל – על שם המקום שהם קבועים בו, ששמו נחל דכתיב: כל הנחלים הולכים אל הים וגו׳ (קהלת א׳:ז׳), ומאי ניהו ים, הוי אומר זה אתרוג. ומנא לן דכל מדה ומדה מכל אלו השבעה איקרי נחל, שנאמר: וממתנה נחליאל (במדבר כ״א:י״ט) – אל תקרי נחליאל אלא נחלי אל וכו׳. והמדרש הזה על דעת שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד, והיא הלכה לדברי הגאונים והראשונים כולם. |
Ramban Bemidbar 21:21רמב״ן במדבר כ״א:כ״א
| (21-22) AND ISRAEL SENT MESSENGERS UNTO SIHON, KING OF THE AMORITES, SAYING: 22. 'LET ME PASS THROUGH THY LAND.' "Although they had not been commanded to send them [a message of] peace, they nonetheless took the initiative in [offering them] peace." This is Rashi's language. I will yet explain, with the help of G-d, in its [proper] place, that [unlike Rashi's explanation] they were commanded to offer peace [terms before beginning to fight] all the nations, except for Ammon and Moab. But in truth [we must say] that when Moses said to Sihon, Let me pass through your land, he did this of his own accord by way of conciliation, for the land of Sihon and Og was [part of the] inheritance of Israel, since it had originally belonged to the Amorite, [and was included in the territory promised to Israel]. Thus had Sihon and Og responded peaceably, and opened [their cities] to them, they would have been entitled [to take] all the people that are found therein tributary unto them, and they would serve them. But Moses [who only requested of Sihon, Let me pass through your land, and thus leave him untouched altogether] knew that Israel would not conquer now all ten nations, and he wanted all their conquests to be on the other side of the Jordan, and forward [i.e., in Canaan proper, on the western side of the Jordan] so that they should all dwell [concentrated] together, and [also because] it was the good Land which is flowing with milk and honey. Thus you see, had not the children of Gad and the children of Reuben requested it [the land captured east of the Jordan] from him [Moses] he would not have left anyone [to live] there, but [would have allowed it] to be a wasteland! And similarly the Rabbis have taught in the Sifre: "To give thee [their land] — this excludes [the land] beyond the Jordan [eastward], which you took for yourself." Our Rabbis have furthermore said in connection with the ten [degrees of] holiness, that the [land on the east] side of the Jordan is not suitable for [building therein] the Sanctuary and for the dwelling therein of the Divine Glory. And so it seems [also] from Scripture, for it says, If, however, the land of your possession [on the eastern side of the Jordan] be unclean etc. Now they did not send to Og a message [offering] peace, because when he saw that the Israelites had defeated Sihon, he [immediately] went forth into battle against them [the Israelites]. | (כא-כב) וישלח ישראל מלאכים אל סיחון, אעברה בארצך – אף על פי שלא נצטוו לפתוח להם לשלום, פתחו להם בשלום. לשון רבינו שלמה. ועוד אבאר בע״ה במקומו (רמב״ן דברים כ׳:י׳) כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום חוץ מעמון ומואב. אבל באמת מה שאומר לו: אעברה בארצך זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס, כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה, כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום, אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש. הלא תראה שאם לא בקשוה ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם, אלא שתהיה לחרבה. וכן שנוי בסיפרי (ספרי דברים כ״ו:ג׳): לתת לך – פרט לעבר הירדן שנטלתו מעצמך. ועוד אמרו רבותינו (במדבר רבה ז׳:ח׳): בעשר קדושות – שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה. וכך נראה בכתוב שאמר: ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם וגו׳ (יהושע כ״ב:י״ט). ולא שלחו אל עוג דברי שלום כי הוא כאשר ראה שהכו את סיחון יצא לקראתם למלחמה. |
Ramban Devarim 1:1רמב״ן דברים א׳:א׳
| THESE ARE THE WORDS WHICH MOSES SPOKE UNTO ALL ISRAEL. [The reference is] to the commandments which he will mention in the entire book beginning with the Ten Commandments in the section of Va'ethchanan, as Scripture stated, Moses began explaining this Law, saying, clearly indicating that he is speaking of the Law [which begins with the Ten Commandments in the next section of Va'ethchanan]. And in that case [we must say] that in the [following] verse The Eternal our G-d spoke unto us an introductory expression of "saying." is omitted. Similarly [there is an omission in the verse] And Joseph called the name of the firstborn Menasheh: 'for G-d hath made me forget all my toil' … And the name of the second he called Ephraim: 'for G-d hath made me fruitful.' Both verses omit the expression "for he [Joseph] said" [that G-d hath made me forget … "for he said" that G-d hath made me fruitful]. And the purport of these verses here is as follows: "These are the commandments which Moses spoke to all Israel beyond the Jordan in the fortieth year from their departure from Egypt on the first day of the eleventh month according to all that the Eternal had commanded him for them, this being after he had smitten Sihon and Og, in the land of Moab, there Moses began to explain to them this Law, as follows. And he said: The Eternal our G-d spoke unto us in Horeb, saying: 'Ye have dwelt long enough etc.'" And the meaning thereof is that when Moses began explaining the commandments to them, he said to them at the outset of his words: The Eternal our G-d spoke unto us in Horeb, after He gave us the Ten Commandments, [ordering] that we conquer the Land at once and that we cross the Jordan. But your sins caused you this and that consequence [as Moses goes on to relate]. The words of this introduction continue until he concludes with the verse, And thou shalt keep His statutes, and His commandments, which I command thee this day, that it may go well with thee, and with thy children after thee, and that thou mayest prolong thy days upon the Land, which the Eternal thy G-d giveth thee, forever. Then Moses called all Israel that were before him and said, Hear, O Israel, the statutes and the ordinances which I speak in your ears this day, and then began the explanation of the Torah with the Ten Commandments in order that they hear them with the explanation from the mouth of the one who received them from the mouth of the Holy One, blessed be He. Afterwards he informed them of the Unity of G-d, as it is said, Hear, O Israel: the Eternal our G-d, the Eternal is One, and all the commandments in this book. This is why Scripture explained here which Moses spoke unto 'all' Israel, and there it is stated, And Moses called unto 'all' Israel [emphasizing that all were present], because the explanation of the Torah and the completion of the commandments must be in the presence of "all" Israel just as was the Giving of the Torah [itself on Mount Sinai]. Now, because he [Moses] prolonged the words of this introduction, Scripture [in Va'ethchanan where Moses finally begins explaining "the words" with which he began this opening verse] returned to the place at which it stopped at the beginning of the explanation of the Torah and said, And this is the Law which Moses set before the children of Israel; these are the testimonies, and the statutes, and the ordinances, which Moses spoke unto the children of Israel, when they came forth out of Egypt, and mentioned that it was beyond the Jordan, in the valley over against Beth-peor, in the land of Sihon, this being the land of Moab mentioned here since Israel did not enter the land of Moab except what was made permissible for them by Sihon [who conquered part of Moab and became its ruler, thus removing that territory from the injunction that Israel may not wage war against Moab] as has been explained in the preceding book. Thus Scripture mentioned two things here. [The first thing is:] it stated that Moses spoke unto the children of Israel, according to all that the Eternal had commanded him for them, this being an allusion to the commandments which he would tell them in this book that have not been mentioned thus far in the Torah. And it says that these commandments were exactly as G-d commanded him; he did not add to, or substract from what he had been commanded. It was necessary that this be stated [i.e., that Moses spoke according to all that the Eternal had commanded him] because Scripture does not state of them "And the Eternal spoke unto Moses;" therefore it included them now, [emphasizing] that they were all according to what he was commanded from the mouth of the Holy One, blessed be He. [The second thing is:] it further stated that Moses began explaining this Law, this being an allusion to the commandments which were already declared, that he would repeat them in order to clarify them further and to give additional instruction about them. And the meaning of the expression ho'il Mosheh is that "Moses wished" to explain the Torah to them. This is said to inform us that Moses saw fit to do so although G-d had not yet commanded him thereon [but afterwards, when He commanded him to write down the whole Torah, G-d Himself said all these words that were originally spoken by Moses; and Moses wrote them as he was commanded. Hence there is no difference between the first four books of the Torah and this fifth book, Deuteronomy, as all are equally the word of G-d]. The word ho'il is thus related to the expressions: 'ho'el na' (be willing, I pray thee), and tarry all night; would that 'ho'alnu' (we had been willing) and dwelt beyond the Jordan, and so also many similar expressions. | אמר: אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל – על המצות אשר יזכיר בכל הספר מתחלת עשרת הדברות שבפרשת ואתחנן, כמו שאמר: הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר (דברים א׳:ה׳) – כי על התורה ידבר. ויחסר מפסוק: י״י אלהינו דבר אלינו (דברים א׳:ו׳) מלת אמירה, וכמוהו: כי נשני אלהים את כל עמלי, כי הפרני אלהים (בראשית מ״א:נ״א-נ״ב) – כי אמר. ושיעור הכתובים האלה: אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, בארבעים שנה לצאתם ממצרים, באחד לחדש עשתי עשר, ככל אשר צוה י״י אותו אליהם, והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג בארץ מואב, שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר, ויאמר: י״י אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו׳. והטעם: כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות, אמר להם בתחלת דבריו: י״י אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים, שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן, וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה. ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד שהשלים בהם בפסוק: ושמרת את חוקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר י״י אלהיך נותן לך כל הימים (דברים ד׳:מ׳). אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר: שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום (דברים ה׳:א׳) והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב״ה, ואחרי כן הודיעם ייחוד השם: שמע ישראל י״י אלהינו י״י אחד (דברים ו׳:ד׳), וכל המצות שבספר הזה. ולכך יפרש בכאן: אשר דבר משה אל כל ישראל, ושם: ויקרא משה אל כל ישראל (דברים ה׳:א׳), כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כולם כאשר היה במתן התורה. ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת, חזר הכתוב למקום שפסק בתחלת ביאור התורה ואמר: וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים (דברים ד׳:מ״ד-מ״ה). והזכיר כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון (דברים ד׳:מ״ו), והיא ארץ מואב הנזכר בכאן, כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטהר מהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כ״א:י״ג). והנה הזכיר בכאן שני דברים, אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה י״י אותו אליהם (דברים א׳:ג׳), וזה רמז אל המצות אשר יאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה, ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם, לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטוה. והזכיר זה בעבור שלא יאמר בהן: וידבר י״י אל משה, ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטוה מפי הקב״ה. ואמר עוד: כי הואיל משה באר את התורה הזאת (דברים א׳:ה׳), וזה רמז במצות שנאמרו כבר, שיחזיר אותם לבאר אותן ולחדש בהן דברים. וטעם: הואיל משה – שרצה לבאר להם התורה, והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן, ולא צוהו השם בזה, מלשון: הואל נא ולין (שופטים י״ט:ו׳), ולו הואלנו ונשב (יהושע ז׳:ז׳), וכן רבים. |
Ramban Devarim 2:10רמב״ן דברים ב׳:י׳
| (10-11) THE EMIM ABODE THEREIN FORMERLY etc. "You [Moses] might think that this is the land of the Rephaim which I gave to Abraham because the Emim, who are Rephaim, dwelled there formerly, but this [the land of the Moabites] is not the land [that I promised to Abraham], because I drove out those Rephaim from before the children of Lot and settled them in place of the Rephaim. Those Emim were considered Rephaim, like Anakim (giants) who are called Rephaim [from the root raphoh — weak] because the hands of everyone who sees them become 'weak.' Emim [from the root eimah — fear] are so called because their 'dread' lays upon people." This is Rashi's language. And similarly he wrote [further, in connection with the land of Ammon of which Scripture states], That also is accounted a land of Rephaim: "because the Rephaim dwelled there formerly, but that [land] is not what I gave to Abraham." But I wonder at the words of the Rabbi! Why should Scripture explain to us concerning the land of Ammon and Moab that it is not the land of Rephaim which He gave to Abraham? Was it to state that it was not due to Israel and was not part of the land which G-d swore to their fathers to give them? [That could not be the reason! On the contrary,] Scripture states only, because I have given it unto the children of Lot for a possession meaning that, although it was part of Abraham's inheritance, the Holy One, blessed be He, gave it to the children of Lot for Abraham's sake. As Rashi himself wrote: "[The lands of] two nations [from among the ten nations originally given to Abraham — Genesis 15:19-21], I gave to the children of Lot [Ammon and Moab] as a reward because Lot went with Abraham to Egypt and kept silent concerning what Abraham said about his wife, 'she is my sister.'" Moreover, the Rabbi himself wrote with reference to Esau: "[The lands of] ten nations I gave to Abraham. Seven of them will be yours. [Concerning the lands of] the Kenite, and the Kenizzite, and the Kadmonite — which are Ammon and Moab, and Mount Seir — one [i.e., Mount Seir] belongs to Esau, and two of them to the children of Lot." And if so, the lands of Ammon and Moab, and Mount Seir were certainly of the inheritance of Abraham; why then did the Holy One, blessed be He, say to Moses that he should not think that this [land of Ammon and Moab] is the land of Rephaim which was given to Abraham? What difference is there between [the lands of] the Kenite, and the Kenizzite, and the Kadmonite [which were promised to Abraham but given to the children of Lot and Esau], and [the land of] the Rephaim [which was also promised to Abraham]? Moreover, the expression Rephaim dwelled there 'l'phanim' (of old) indicates that it belongs to them because they dwelled there before anyone else, as in the verse 'l'phanim' (of old) Thou didst lay the foundation of the earth [thus raising another question on Rashi's assertion] | (י-יא) האימים לפנים וגו׳ – אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לאברהם לפי שהאימים שהם רפאים ישבו בה, אבל לא זו היא, כי אותן רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם. רפאים היו נחשבים אותן אימים כענקים הנקראים רפאים, על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות. אימים – על שם שאימתם מוטלת על הבריות. לשון רבינו שלמה. וכן כתב (רש״י דברים ב׳:כ׳) ארץ רפאים תחשב אף היא (דברים ב׳:כ׳) – לפי שרפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם. ואני תמה בדברי הרב: ולמה יפרש לנו הכתוב בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן לאברהם, אם לומר שאינה ראויה לישראל ואינה מן הארץ אשר נשבע י״י לאבותיהם לתת להם, והלא הכתוב אינו אומר אלא: כי לבני לוט נתתיה ירושה (דברים ב׳:י״ט), לומר שאף על פי שהיתה מנחלת אברהם, הקב״ה נתנה לבני לוט בעבור אברהם, וכמו שכתב רבינו שלמה עצמו (רש״י דברים ב׳:ה׳), שנתן שתים לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שאמר על אשתו אחותי היא. ועוד, שהרב עצמו כתב בעשו, עשר עממין נתתי לו לאברהם, שבעה לכם, וקיני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב והר שעיר, אחת מהן לעשו והשתים לבני לוט, ואם כן, הרי ארץ עמון ומואב מנחלתו של אברהם היא על כל פנים, ולמה הקב״ה אומר למשה שלא יהא סבור שהיא ארץ הרפאים של אברהם, מה בין קיני וקנזי וקדמוני לרפאים? ועוד, כי: רפאים ישבו בה לפנים (דברים ב׳:כ׳) – לומר שהיא שלהם, והם היושבים בה לפני כל אדם, כמו: לפנים הארץ יסדת (תהלים ק״ב:כ״ו). אבל פירוש הפסוקים הפך מדברי הרב, כי בעבור שאמר הקב״ה למשה: אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה (דברים ב׳:ט׳), יספר הכתוב כי הארץ ראויה לזרע אברהם לולי שנתנה לבני לוט, ואמר כי הארץ ההיא ישבו בה מעולם עם גדול ורם כענקים, ולכך יקראו אותם המואבים אימים לגודל האימה אשר יטילו על רואיהם, והנה השם עשה להם נס לבני לוט לכבוד אברהם ויכלו להם ויירשם מפניהם, ואין ראוי לגזול מהם הארץ אשר נתן להם י״י להם במעשה נס. |
Ramban Devarim 2:24רמב״ן דברים ב׳:כ״ד
| BEHOLD, I HAVE GIVEN INTO THY HAND SIHON. This statement is the same as the one stated below, Behold, I have begun to deliver up Sihon. Before that, Moses sent to him [Sihon] messengers out of the wilderness of Kedemoth, but after G-d had commanded him, [Moses, in (24) before us,] begin to possess it, and contend with him in battle he would no longer send him words of peace, saying: 'Let me pass through thy land.' For if Sihon were to hearken to him, Moses would have been transgressing the words of G-d [by not waging war against Sihon as he had been commanded in (24)], and if Moses knew in advance that Sihon would not hearken, his message would have been pointless. [Therefore, we must say that Moses' message to Sihon, as stated in Verses 26-29, was sent before G-d's command here in (24).] Now, do not think of saying [that Moses' message of peace] is in accordance with the commandment wherein we have been charged, When thou drawest nigh unto a city to fight against it, then proclaim peace unto it [and, therefore, you might think that even after G-d told Moses to begin to possess Sihon's land he was still obligated to send the message of peace, here recorded in Verses 26-29 — that is not the case]. For [in the injunction to call for peace] it is written, And it shall be, if it make thee answer of peace, and open unto thee, then it shall be, that all the people that are found therein shall become tributary unto thee, and shall serve you. Here, however, if Sihon had hearkened to them, they would not have touched him at all. But the meaning of the expression, and I sent messengers, is that "I had already sent messengers." Moses, however, introduced the words of G-d [to begin contending with Sihon in battle with the fact that he sent a message of peace] in order to explain for the Eternal thy G-d hardened his spirit [a hardening of the spirit that took place following Moses' earlier message when Sihon could have seized the opportunity to make peace], meaning to say that it was all caused by G-d, for so He told me. | ראה נתתי בידך את סיחון וגו׳ – הדיבור הזה הוא האמור למטה: ראה החילותי תת לפניך (דברים ב׳:ל״א), וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות, כי אחרי שיצונו השם: החל רש והתגר בו מלחמה, לא ישלח לו דברי שלום: אעברה בארצך, כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם, ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחותו לריק. ולא תחשוב לומר כי היא המצוה שנצטוינו: כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (דברים כ׳:י׳), כי שם כתוב: והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס וגו׳ (דברים כ׳:י״א), וכאן אם שמע להם לא היו נוגעים בו כלל. אבל פירוש: ואשלח מלאכים (דברים ב׳:כ״ו) – וכבר שלחתי מלאכים, אבל הקדים דברי השם לבאר: כי הקשה י״י אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו (דברים ב׳:ל׳), לומר כי הכל סבה מהשם, כי כן אמר לי. |
Ramban Devarim 4:41רמב״ן דברים ד׳:מ״א
| THEN MOSES SEPARATED THREE CITIES. Rabbi Abraham ibn Ezra explained it to mean: "on the day that Moses separated three cities [to function as cities of refuge], he then said the words of the covenant [as stated in the following section]." But it is not correct. Rather, it is to be understood in its simple sense. Moses had gathered all Israel to explain to them the Torah and he began with words of reproof; after he uttered in their presence his words of reproof concerning what they had done, the admonishments about idolatry and the Unity of G-d, and completed [his statement] to them with the charge that they observe His statutes and His commandments so that it may be well with them — then he said in their presence before them: "Now we shall fulfill the commandment that G-d has commanded us, and Bezer in the wilderness, Ramoth in Gilead, and Golan in Bashan will be cities of refuge that every manslayer that kills any person through error may flee thither." And although they would not legally provide refuge until [the cities of refuge] in the land of Canaan [on the western side of the Jordan] were set apart, Moses said, "'If a commandment has come to our hands we shall fulfill it,' so that it may be well with us." Afterwards he called with a great voice to all Israel that were there and said to them, Hear, O Israel, the statutes and the ordinances etc., for now he commenced to speak of the commandments and the explanation of the Torah, as I have explained at the beginning of the section These are the words. | אז יבדיל משה שלש ערים – פירש ר״א: ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית. ואינו נכון. אבל הוא כפשוטו: כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה, ופתח להם בדברי תוכחות, וכאשר אמר בפניהם דברי תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על עבודה זרה ועל ייחוד השם, והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם, אז אמר במעמדם לפניהם: עתה נקיים המצוה אשר צונו השם, ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה. ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, ואמר מצוה שבאה לידינו נקיים אותה למען ייטב לנו. ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם ואמר אליהם: שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים וגו׳ (דברים ה׳:א׳), כי עתה יפתח במצות ובביאור התורה כאשר פירשתי בתחלת סדר אלה הדברים. |
Ramban Devarim 12:22רמב״ן דברים י״ב:כ״ב
| ACH' (BUT) ONLY AS THE GAZELLE AND AS THE HART IS EATEN, SO THOU SHALT EAT THEM. This means as he explains [at the end of this verse], the unclean and the clean may eat thereof alike. Since He had commanded in the wilderness that they may not eat of the herd and flock except as peace-offerings and He warned them that the soul that eateth of the flesh of the sacrifice of peace-offerings, that pertain unto the Eternal, having his uncleanness upon him, that soul shall be cut off, he states here that [upon coming into the Land] one may eat the meat of unconsecrated animals with the full desire of his soul, and [further that] he may eat it from one vessel together with an unclean person just as, in the wilderness, they may eat the gazelle and the hart which may not be offered upon the altar. Now, the expression as the gazelle and as the hart does not mean that one may eat the fat of unconsecrated animals just as he may eat the fat of the gazelle and the hart [from which all the fat may be eaten], since the verse speaks only of the manner of eating [as if to say:] in the same way that you eat the gazelle and the hart so may you eat the meat which you slaughter in all places. The verse does not state "whatever is eaten of the gazelle and the hart, you may eat of the unconsecrated animals." Therefore, [in order to avoid the misconception that all fat of unconsecrated animals may be eaten] he explains everywhere the unclean and the clean may eat thereof alike, and says nowhere [only] "they may eat it as the gazelle and the hart," in order [to make it clear] that the fat should not be included [in the comparison of unconsecrated animals to the hart and gazelle]. Now the word ach [but — 'But' only as the gazelle etc.] constitutes an admonition: since at first it was forbidden to eat [meat] except for the peace-offerings that were slaughtered in [the court of] the Tabernacle, and now, when he made it permissible to slaughter and eat in their cities after all the desire of thy soul, it might have appeared that one may eat it as unconsecrated meat and [if one wishes] even as consecrated meat, as was originally permitted [before the Tabernacle was erected], offering [the blood and the fat] on a bamah (high place). Therefore he stated and warned, But only as the gazelle and the hart, so thou shalt eat them, meaning that you may offer of them neither fat nor blood [on the bamah] and that you should not handle it in the manner of consecrated meat and not warn unclean people away from them at all. He had to mention Only you should not eat the blood for many reasons. For at first He said with reference to the prohibition of eating blood, and I have given it to you upon the altar to make atonement for your souls, from which it might appear that blood that does not atone, [such as that of] an unconsecrated animal, would not be prohibited; therefore, it was necessary to prohibit it clearly. In the case of fat, however, Scripture did not mention [such a reason for] its prohibition thereof; and [in the case of an unconsecrated animal] not all fat which is burned on the altar as the sacrificial portion of the offering is forbidden, nor is every part [of an offering] that is not burned on the altar permitted to be eaten [in the case of an unconsecrated animal], as I have written in its place. Moreover, since he commanded here that we slaughter [the unconsecrated animal] and warned that we eat it in the same manner as the gazelle and the hart, it might have appeared that we are to cover its blood just as we have been commanded concerning the gazelle and the hart; therefore it became necessary [to repeat the prohibition against blood in order] to permit the pouring out of the blood upon the earth as water without covering it, [a permissibility that was not apparent in the original prohibition in Leviticus 17:11]. This is the sense of the expression 'upon' the earth, not "into" the earth [which would have implied] that "we cover it with dust." And since it was necessary to mention the permission of [pouring out] the blood [without covering it] he introduced it by stating the prohibition [against eating it]. Additionally, Scripture feared lest we [mistakenly] reason concerning blood as follows: In the wilderness at a time when all their herds and flocks were peace-offerings, the meat was forbidden to be eaten until the priest would sprinkle the blood upon the altar, for such is the law of the offerings; thus the blood prevented them from eating the meat; and he further commanded concerning the gazelle and the hart that, because they are not brought as offerings, we must cover their blood with dust, and so also the blood of a fowl because a fowl may not be offered as a peace-offering. And if so [it would logically follow that] we be required to cover the blood of cattle that were slaughtered because one desired meat, or that we eat [the blood] together with the meat by stabbing the animal [instead of ritual slaughtering, in which case a large flow of blood would be avoided] and the blood would not be seen in the open field, for it would be more seemly that it be permissible even to eat pure blood than to pour it out upon the ground so that they shall not offer their sacrifices unto the satyrs, after whom they go astray. Therefore he said that one should slaughter the herd and flock [by means of ritual slaughtering despite the abundant flow of blood] and not eat the blood with the meat through stabbing or by cutting a limb from a living animal; instead, one is to pour the blood upon the earth and not be apprehensive over it, but he must not eat it, neither alone nor with the meat. For this reason it was necessary to mention this law once more in the case of a blemished firstling, because at first [when the firstling was yet perfect] the blood thereof was to be sprinkled upon the altar, and, therefore, it was necessary to state that when it is blemished [and thus no longer fit for the altar] they should not treat its blood with sanctity, nor with permissibility, but they are to pour it out like water and not eat it. It appears to me as a reason for this matter that at first when they were in the desert, a howling wilderness, a place where satyrs dance there, and all those who came forth from Egypt were accustomed [to sacrifice to these satyrs], He forbade that the blood be seen in the open field and also to slaughter at all, except before the Tabernacle of G-d in order to wean them from that sin. But upon coming into the Land, when it was necessary to permit them meat of desire due to the distance from the Sanctuary, he did not fear that the blood of the herd and flock might be poured upon the ground in their homes. However, in the case of the wild animal and fowl which one traps in the field and forest, and it is customary to slaughter them there and bring them home already slaughtered, he left the commandment as it was, to cover their blood with dust, in order that they should not offer it to the satyrs. Now the Midrash of our Rabbis on the verses, Only be steadfast in not eating the blood, and Thou shalt not eat it, that it may go well with thee is a very fitting one and is appropriate to the language of Scripture, that they had a great passion for [eating blood]. Therefore all these admonitions were necessary, and so much more was it necessary to mention the prohibition [against eating blood] although he did not mention the prohibition of eating [forbidden] fat. Now, it is true that this comment of our Rabbis suffices as a reason for the many admonitions that Scripture states [about blood]. Yet the expression which he said, Only be steadfast in not eating the blood is not clear to me, for what steadfastness and courage are there required to guard against [eating] blood? It would have been proper that he indicate its stringency by stating, "Take heed to yourself not to eat the blood." Now, we find the term "steadfastness" with reference to [all] the commandments, as the Holy One, blessed be He, said to Joshua, Only be steadfast and very courageous, to observe to do according to all the law, which Moses My servant commanded thee, and so did Joshua say to Israel, Therefore be ye very courageous to keep and to do all that is written in the Book of the Law of Moses. Now these expressions [found in Joshua] refer to all the commandments, to keep, alluding to the negative commandments, and to do, alluding to the positive commandments. But pertaining to a single commandment there is nowhere found such an expression, for, indeed, what need is there for "steadfastness" in a matter which requires only "to sit and not do" something forbidden by one of the negative commandments? But it appears to me that he mentioned steadfastness [in this prohibition against eating blood] for the reason that they were attached to blood in Egypt: that they always slaughtered their sacrifices to the satyrs, as it is written, And they shall no more offer their sacrifices unto the satyrs, after whom they go astray and it is further stated, They sacrificed unto demons, no-gods. Now, the worship [of these satyrs] consisted of eating from the blood of the sacrifices, because the blood would cause the demons to assemble and they [the worshippers] would eat over it and from it, as if they were invited by the demons to eat at the table of those demons and they become attached to them. This has already been mentioned in the book Moreh Nebuchim. This is not the main reason for the prohibition of eating blood, for Scripture itself explains the reason thereof, that the blood is the life, as is mentioned in the section Acharei Moth. But from this verse here it is clear that they were engrossed in it, and very much in pursuit of it, and they used to prophesy by means of it and tell of things to come. Therefore the verse proceeds and warns that if one should hear from blood-eaters any future event and the sign or the wonder come to pass his heart should not be enticed but instead hold fast to his integrity and his belief in G-d, and he should by no means eat of the blood nor cover up this practice [i.e., justifying it by some means]; he is not to be afraid of their words, nor be dismayed at their looks, for they are vanity, a work of delusion. Thus he warned here in the same manner that was used in admonishing concerning the false prophet because of his deceptions. | וטעם אך – אזהרה מפני כי מתחלה היה אסור לאכול רק השלמים השחוטין במשכן, ועתה כשהתיר לשחוט ולאכול בשעריך ובכל אות נפשך יהיה במשמע שיאכל אפילו חולין וגם קדשים כאשר בראשונה שיקריבם שם בבמה, ועל כן אמר והזהיר: אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו – שלא תקריב ממנו לא חלב ולא דם, ולא תנהג בהם דרך קדשים, ולא תזהיר מהם הטמאים כלל. והוצרך להזכיר: רק הדם לא תאכלו (דברים י״ב:ט״ז) מפני [טעמים רבים כי מתחלה] (ש)אמר באיסור הדם: ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם (ויקרא י״ז:י״א), והיה במשמע הזה שהדם שאינו מכפר בבהמה לא יאסר, על כן הוצרך לאוסרו בביאור. אבל בחלב לא הזכיר באיסורו כן, ואין כל הקרב מן האמורין אסור, ולא כל שאינו קרב מותר, כאשר כתבתי במקומו (רמב״ן ויקרא ג׳:ט׳). ועוד, כי כיון שצוה בכאן שנשחוט והזהיר שנאכל באיכות הצבי והאיל, היה במשמע שנכסה הדם כאשר צונו בצבי ובאיל (ויקרא י״ז:י״ג), ועל כל פנים הוצרך להתיר שנשפוך הדם כמים בלא כסוי. וזה טעם: על הארץ (דברים י״ב:כ״ד), לא בארץ, שיכסנו בעפר. וכיון שהוצרך להזכיר היתר הדם, הקדים לבאר איסורו. ועוד, נתירא הכתוב שלא ידונו בדם בעבור כי במדבר בעת שהיו כל בקרם וצאנם שלמים היה הבשר אסור עד שיזרק הדם על המזבח, כי כן הדין בקרבנות, והנה הדם בהם מעכב באכילת הבשר, וצוה מן הצבי והאיל בעבור שאינם קרבים שנכסה את דמם בעפר, וכן מן העוף, בעבור שאין העוף קרב לשלמים, ואם כן היה מחוייב בבקר של בשר תאוה שנכסה אותו או שנאכלהו עם הבשר בנחירה, ולא יראה על פני השדה, כי ראוי היה שיהא מותר לאכלו בפני עצמו ממה שישפכנו על הארץ, שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. על כן אמר שיזבח הבקר והצאן, ולא יאכל הדם עם הבשר בנחירה או באבר מן החי, וישפוך הדם על הארץ, ולא יחוש לו, אבל לא יאכלנו לא בפני עצמו ולא עם הבשר בנחירה ולא באבר מן החי. ומן הטעם הזה הוצרך להזכיר כן פעם אחרת בבכור בעל מום (דברים ט״ו:כ״ג) מפני שהיה מתחלה הדם למזבח, והוצרך עתה לומר כשהוא בעל מום שלא ינהגו קדושה בדמו, וגם לא היתר, אבל ישפכנו כמים ולא יאכלנו. והנראה בעיני בטעם הענין הזה כי מתחלה בהיותם במדבר יליל ישימון ושעירים ירקדו שם, והיו כולם יוצאי מצרים הרגילים בהם, אסר להראות הדם על פני השדה ולזבוח כלל, רק לפני משכן י״י, להרחיק אותם מן החטא ההוא. אבל בבואם בארץ, והוצרך להתיר בשר תאוה מפני הרחק המקום, לא חשש אם ישפכו בביתם דם הבקר והצאן על הארץ. אבל בדם החיה ועוף אשר יצוד בשדה וביער, והמנהג לשחטם שם ולהביאם שחוטים אל הבית, השאיר המצוה כאשר היתה לכסות דמם בעפר שלא יקריבנו לשעירים. ומדרש רבותינו (ספרי דברים י״ב:כ״ג) ברק חזק לבלתי אכל הדם (דברים י״ב:כ״ג), ולא תאכלנו למען ייטב לך (דברים י״ב:כ״ה), מדרש יפה ונאות ללשון הכתוב: שהיו להוטים אחריו מאד על כן הוצרך לכל האזהרות האלה, [וכל שכן שהוצרך להזכיר איסורו אף על פי שלא הזכיר איסור החלב. ובאמת שדבר רבותינו בזה מספיק לטעם רבוי האזהרות שהכתוב מזהיר ממנו. אבל הלשון שאמר: רק חזק לבלתי אכול הדם, איננו מתיישב לי בכל זה, כי מה חוזק ואומץ יש בהזהר מן הדם, והראוי שיאמר לחומרו: השמר לך לבלתי אכול הדם. ומצינו לשון חוזק במצות שאמר הקב״ה ליהושע: רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי (יהושע א׳:ז׳), וכן אמר יהושע לישראל: וחזקתם מאד לשמור לעשות ככל הכתוב בתורת משה (יהושע כ״ג:ו׳). וזה כלל במצות כולן, ולשמור ירמוז ללא תעשה, ולעשות ירמוז למצות עשה. אבל במצוה אחת לא נמצא כן, ומה צורך לחזוק בשב ואל תעשה ממצות לא תעשה אחת. אבל נראה לי כי הזכיר בה חזוק מפני הענין אשר ממנו: דבקו בדם במצרים, כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד, כמו שכתוב: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ויקרא י״ז:ז׳), וכתיב: יזבחו לשדים לא אלוה (דברים ל״ב:י״ז). והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם, כי היו מקבצין הדם לשדים והם אוכלים עליו וממנו, כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שולחן השדים ההם ומתחברים עמהם. וכבר נזכר זה בספר מורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:מ״ו). ולא שיהיה זה עיקר טעם איסור הדם, כי הכתוב מפרש טעמו: כי הדם הוא הנפש, כאשר פרשתי בסדר אחרי מות (ויקרא י״ז:י״א), אבל מזה היו שטופין בו והיו רדופין אחריו מאד. והנה היו מתנבאים בו ומגידים עתידות, ולכך בא הכתוב והזהיר שאם ישמע מאוכלי הדם דבר עתיד ובא האות והמופת לא יפתה לבו, אבל יחזיק בתומתו ובאמונת השם ית׳. ואל יאכל מן הדם בשום ענין, ואל יכסה המעשה ההוא בשום ענין, מדבריהם לא יירא ומפניהם אל יחת, כי הבל המה מעשה תעתועים, הזהיר בכאן כענין המוזהר בנביא השקר מפני הטעאתו.] |
Ramban's Note on the Shekel Coinהערת רמב"ן על מטבע השקל
| ברכני השם עד כה שזכיתי ובאתי לעכה ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים כמו שמוזכר בסנהדרין, וקראו מן הצד האחד שקל השקלים, ומן הצד השני ירושלים הקדושה. ואומרים כי הצורות מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, והצורה השני צנצנת המן. ושקלנו אותה בשלחנות ומשקלה עשרה כסף אסטרלינש, והם חצי האוקיא שהזכירה רבינו שלמה. וכן ראיתי מן המטבע ההוא בצורות ההן ובכתיבה ההיא חצי משקלה, והוא חצי השקל שהיו שוקלים לקרבנות. והנה נסתייעו דברי רבינו שלמה סיוע גדול, כי כפי דברי רבינו הגדול והגאונים הפרוטה חצי חכ"ה והדינר חכ"ה, והם אמרו שהם צ"ו שעורות, והרי הוא הדינר שקורין בעכו ביזאנד שארדינט שכך הוא שיעורו בכיוון, והוא הוא הששדינג שהזכירו הגאונים שהלעוזות בלעגי שפתם אומרים כן, וכך קורין לבזנאד דינר צורי, וכך כותבין בכתובות שלהן דינרי צורי, כי בצור הקרובה לעכו היו מטביעין אותן. ומשקל הדינר הזה שלושה איסטטלינש, נמצא הסלע י"ב איסטליניש לפי דבריהם, ואינן אלא עשרה כדברי רש"י. ולמדנו שהגוים הללו הוסיפו עליהן שתות, אולי החתיכות הקטנות הנשקלות בבוזאנד הם תוספת, וגופו בעצמו עשרים גרעיני חרוב, תושלב"ע. |
Heading of Ramban's List of Updates in ms. Munich 137כותרת לרשימת ההוספות של רמב"ן בכת"י מינכן 137
| אחר שהלך הרב הגדול ר' משה ב"ר נחמן ז"ל לעכו שלח משם מה שהוסיף על פירושיו אלו לכתוב כל דבר ודבר על מקומו ושלח גם כן כתב זה |
Introduction to List of Ramban's Updates in ms. Oxford 2253/17כותרת לרשימת ההוספות בפירוש רמב"ן בכת"י אוקספורד 2253/17
| אחר שהלך הרב הגדול ר' משה ב"ר נחמן ז"ל לעכו שלח משם מה שהוסיף על פירושיו אלו לכתוב... שלח גם כן כתב זה |
Heading of Ramban's List of Updates in ms. Parma 3258כותרת לרשימת ההוספות של רמב"ן בכת"י פרמא 3258
| אחר שהלך הרב הגדול ר' משה ב"ר נחמן לעכו שלח משם מה שהוסיף על פירושיו אלו לכתוב כל דבר ודבר על מקומו |
Introduction to List of Ramban's Updates in ms. Parma 3535כותרת לרשימת ההוספות בפירוש רמב"ן בכת"י פרמא 3535
| אלו ההוספות שהוסיף הרב ז"ל בפירוש החמשה חומשים שלו בפירוש זה בהיותו בעכו וראיתי להעלותם עוד פה אחד לאחד למצוא חשבון |
Introduction to List of Ramban's Updates in ms. London 208כותרת לרשימת ההוספות בפירוש רמב"ן בכת"י לונדון 208
| אלו ההוספות שהוסיף הרב ז"ל בפירוש זה בהיותו בעכו |
Ramban Pesachim 117bרמב"ן פסחים קי"ז:
| קבלתי מפי מורי רבי יהודה זצ"ל שקבל מרבו רבי יצחק בר אברהם הצרפתי ז"ל שהלל בלילי פסחים טעון ברכה אשר קדשנו לגמור את ההלל, והביא ראיה מן הירושלמי כמו שאני עתיד לכתוב כאן, אבל הגאונים ז"ל הזכירו בשם רב צמח ז"ל שאין מברכין עליו מפני שחולקין אותו, וקשו לעצמן שהרי אחריו מברכין יהללוך ושנינו (נדה נ"א ב') כל שטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, והן השיבו אין למדין מן הכללות, ואין זה כלום. |
Ramban Hilkhot Nedarim Chapter 5רמב"ן הלכות נדרים סוף פרק ה'
| וחזינן למקצת רבוותא דאמרי... הדין הוא פירושא דשמעתא דפריש אדוננו הזקן רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני ז"ל, ופירושא דייקא ומעליא הוא, ואשכחן ליה סמך בירושלמי. |
Ramban Derashah LeRosh HaShanahדרשה לראש השנה לרמב"ן
| ...ודבר זה אני חדשתיו בילדותי והרציתי הדבר לפני רבני צרפת אל הרב ר' משה בר' שניאור במונלפיאן ואל אחיו ר' שמואל ואל הרב ר' יחיאל בפריש על ידי קרובי הרב ר' יונה ז"ל שלמד שם, עמדו כולם ואמרו הנה אמת הנה נכון, אבל מקצתם אמרו שכבר ראה רבינו שמשון דבר זה ורמזו בתוספות לפי שכתב תימה דלא קתני חוץ משל פרה ושל ראם וכו', ושמא אינן חלולין ואינן ראויין לשופר, זה לשונו, וכשחזרו הדברים לפני אמרתי אם רבינו שמשון אמרה כל שכן וכל שכן שהיא טובה ונקבע בה מסמרות, אבל אמרי גמלא דמר אקבא רקדא הא גמלא והא קבא והא מר (עי' יבמות מ"ה ב'), שהיה לו לומר של ראם מעצמן הן פסולין לפי שאינן חלולין ואף על פי שקדחן אין שמם שופר, והיה צריך להביא ראיה לדבר כמו שאמרנו, אבל עכשיו לא אמר אלא שאין ראויין לשופר שאין דרך בני אדם לעשותו מהן וקתני של פרה דראוי ושכיח והוא הדין של ראם אם שינה המנהג ועשה שופר דתליא בהכי מפני שנקרא קרן. ועכשיו בעיר הזאת ראיתי התוספות הארוכות של הרב ר' אלחנן ז"ל וכתוב בהן כלשון הזה... |
Ramban's Letter from Yerushalayimאיגרת הרמב"ן מירושלים
יברכך ה', בני נחמן, וראה בטוב ירושלים, וראה בנים לבניך, וכשולחנו של אברהם אבינו יהיה שולחנך. בירושלים עיר הקודש אני כותב אליך ספרי זה, כי שבח והודאה לצור ישעי זכיתי, ובאתי לשלום ביום תשיעי לירח אלול, ועמדתי בה בשלום, עד מחרת יום הכיפורים, אשר פני מועדות ללכת לחברון, העיר קברות אבותינו, להשתטח כנגדם ולחצוב לי שם קבר בע"ה. ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כי רבה העזובה, וגדל השיממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו. ירושלים יותר חרבה מן הכול, וארץ יהודה יותר מן הגליל. ועם כל חורבנה היא טובה מאוד, ויושביה קרוב לאלפיים, ונוצרים בתוכם כשלוש מאות, פליטים מחרב השולטן, ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו הטטרים ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם. רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל, ואליהם ייאספו עד מניין מתפללים בביתם בשבתות. והנה זירזנו אותם, ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה, והתנדבנו לתיקון הבית. וכבר התחילו ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו מירושלים, והבריחום שם בבוא הטטרים, והנה יציבו בית הכנסת, ושם יתפללו. כי רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים, מדמשק וצובה וכל גלילות הארץ, לראות בית המקדש ולבכות עליו, ומי שזכנו לראות ירושלים בחורבנה, הוא יזכנו לראות בבניינה ותיקונה, בשוב אליה כבוד השכינה. ואתה, בני, ואחיך ובית אביך, כולכם תזכו בטוב ירושלים ובנחמת ציון. אביכם הדואג ושוכח, רואה ושמח, משה ב"ר נחמן זצ"ל ותקרא לי לשלום בני ותלמידי, ר' משה ב"ר שלמה, אחי אמך. הנני מגיד לו כי עליתי אל הר הזיתים, המכוון כנגד הר הבית והסמוך לו, אין ביניהם אלא עמק יהושפט, ושם, כנגד בית המקדש, קראתי חרוזותיו בבכייה רבה, כאשר ניבא. ומי ששיכן שמו בבית המקדש, ישגיא וירבה שלומכם עם שלום כל קהל עירכם המכובד והקדוש, לעדי עד ולנצח נצחים, יגדל שלוותכם אמן. |
Ramban's Prayer Over the Ruins of Yerushalayimתפילת רמב"ן על חרבות ירושלים
| עוֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם / בֵּית אֱלֹהִים וְשַׁעַר הַשָּׁמָיִם // יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה / עִיר שֶׁחֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּו עִם אוֹתָהּ שֶׁבָּעֲלִיָּה // שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ / שֶׁשָּׁם אֶבֶן שְׁתִיָּה // שֶׁמִּמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם / וּמִמֶּנָּה הִשְׂתָּרְגוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל וּגְבוּלָם //... וְעַתָּה עָלַי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי // וְעַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָה / כִּי נִשְׁאַר בָּעִיר שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה// בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ / אֲשֶּׁר הִלְלוּ בּוֹ אֲבוֹתֵינוּ // הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחְמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה //... כִּי בְיוֹם תְּשִׁיעִי לְיֶרַח אֱלוּל שְׁנַת חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע / בָּאתִי בָעִיר הַחֲרֵבָה וְשׁוֹמֵמָה מִבְּלִי בָנֶיהָ // וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי / וְקָרָאתִי עָלֶיהָ כָרָאוּי: // צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלַיִם שְׁמָמָה. וְאֵצֶל הָעִיר כְּנֶגֶד הַפֶּתַח / קָרַעְתִּי עָלֶיהָ [טֶפַח] // וּבְבוֹאִי כְנֶגֶד הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ קָרָאנוּ בִּבְכִיָּה רַבָּה / בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבוֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחְמַדֵּנוּ הָיָה לְחָרְבָּה // וְקָרַעְנוּ קְרִיעָה שְׁנִיָּה / בְּתַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה // וְקָרָאנוּ בִּמְקוֹם מִזְמוֹר / קִינָה לֵאמֹר: // אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ וְגוֹ' / עַד וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ / נוֹדֶה לְךָ לְעוֹלָם לְדוֹר וָדוֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ //... אָבִינוּ [אָב] הָרַחֲמָן / לֹא יָתוֹם [מִמְּךָ] יִשְׂרָאֵל וְלֹא אַלְמָן // כִּי רַחֲמֶיךָ עֲלֵיהֶם בִּמְקוֹמָן / בְּכָל עֵת וּזְמָן // [זִכִּיתָ] עַבְדְּךָ זֶה מֹשֶׁה בֶּן נַחְמָן / לִרְאוֹת עִירְךָ וּמִקְדָּשְׁךָ בְּחֻרְבָּנָן // וּבְקָרְעוֹ בִגְדוֹ וּמְעִילוֹ בּוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל אֵלֶיךָ יִשְׁתַּחֲוֶה וְאֵלֶיךָ יִתְחַנָּן / שֶׁיִּזְכֶּה וְיִרְאֶה דְבִירְךָ וְהֵיכָלְךָ, אֵילֶיךָ וְאֵלָמֶיךָ בְּבִנְיָנָן // עֵינֵינוּ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלַיִם נָוֶה שַׁאֲנָן וְעָרֵי יְהוּדָה בְּתִקּוּנָן / בְּשׁוּב יִשְׁרָאֵל לִנְוֵיהֶם וְכֹהֲנִים לַעֲבוֹדָתָן וּלְוִיִּים לְדוּכָנָן // שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן, יוֹמָם, וְעָשָׁן / וְעַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה לִשְׁכִינָתְךָ וְעֻזְּךָ בְּבֵית מִקְדָּשְׁךָ, וְלֹא יִכָּרֵת מְעוֹנָן // וְזֶה עַבְדְּךָ [בְּחַסְדְךָ], יֵשֵׁב בְּסִתְרָן / וּבְצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן // בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, אָמֵן וְאָמֵן סֶלָה וָעֶד. |
Iggeret Musar Attributed to Rambanאגרת מוסר המיוחסת לרמב"ן
| Hear, my son, the instruction of your father and don't forsake the teaching of your mother (Mishlei 1:8). Get into the habit of always speaking calmly to everyone. This will prevent you from anger, a serious character flaw which causes people to sin. As our Rabbis said (Nedarim 22a):Whoever flares up in anger is subject to the discipline of Gehinnom as it is says in (Koheles 12:10), "Cast out anger from your heart, and [by doing this] remove evil from your flesh." "Evil" here means Gehinnom, as we read (Mishlei 16:4): "...and the wicked are destined for the day of evil." Once you have distanced yourself from anger, the quality of humility will enter your heart.This radiant quality is the finest of all admirable traits (see Avodah Zarah 20b), (Mishlei 22:4), "Following humility comes the fear of Hashem." Through humility you will also come to fear Hashem. It will cause you to always think about (see Avos 3:1) where you came from and where you are going, and that while alive you are only like a maggot and a worm, and the same after death. It will also remind you before Whom you will be judged, the King of Glory, as it is stated (I Melachim 8:27; Mishlei 15:11), "Even the heaven and the heavens of heaven can't contain You" -- "How much less the hearts of people!" It is also written (Yirmeyahu 23:24), "Do I not fill heaven and earth? says Hashem." When you think about all these things, you will come to fear Hashem who created you, and you will protect yourself from sinning and therefore be happy with whatever happens to you. Also, when you act humbly and modestly before everyone, and are afraid of Hashem and of sin, the radiance of His glory and the spirit of the Shechina will rest upon you, and you will live the life of the World-to-Come! And now, my son, understand and observe that whoever feels that he is greater than others is rebelling against the Kingship of Hashem, because he is adorning himself with His garments, as it is written (Tehillim 93:1), "Hashem reigns, He wears clothes of pride." Why should one feel proud? Is it because of wealth? Hashem makes one poor or rich (Shemuel I 2:7). Is it because of honor? It belongs to Hashem, as we read (Divrei HaYamim I 29:12), "Wealth and honor come from You." So how could one adorn himself with Hashem's honor? And one who is proud of his wisdom surely knows that Hashem "takes away the speech of assured men and reasoning from the sages" (Iyyov 12:20)!? So we see that everyone is the same before Hashem, since with His anger He lowers the proud and when He wishes He raises the low. So lower yourself and Hashem will lift you up! Therefore, I will now explain to you how to always behave humbly. Speak gently at all times, with your head bowed, your eyes looking down to the ground and your heart focusing on Hashem. Don't look at the face of the person to whom you are speaking. Consider everyone as greater than yourself. If he is wise or rich, you should give him respect. If he is poor and you are richer -- or wiser -- than he, consider yourself to be more guilty than he, and that he is more worthy than you, since when he sins it is through error, while yours is deliberate and you should know better! In all your actions, words and thoughts, always regard yourself as standing before Hashem, with His Shechinah above you, for His glory fills the whole world. Speak with fear and awe, as a slave standing before his master. Act with restraint in front of everyone. When someone calls you, don't answer loudly, but gently and softly, as one who stands before his master. Torah should always be learned diligently, so you will be able to fulfill it's commands. When you arise from your learning reflect carefully on what you have studied, in order to see what in it that you can be put into practice. Examine your actions every morning and evening, and in this way every one of your days will be spent in repentance. Concentrate on your prayers by removing all worldly concerns from your heart. Prepare your heart before Hashem, purify your thoughts and think about what you are going to say. If you follow this in all your daily actions, you will not come to sin. This way everything you do will be proper, and your prayer will be pure, clear, clean, devout and acceptable to Hashem, as it is written (Tehillim 10:17), "When their heart is directed to You, listen to them." Read this letter at least once a week and neglect none of it. Fulfill it, and in so doing, walk with it forever in the ways of Hashem, may he be blessed,so that you will succeed in all your ways. Thus you will succeed and merit the World to Come which lies hidden away for the righteous. Every day that you shall read this letter, heaven shall answer your heart's desires. Amen, Sela! | "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א ח). תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (נדרים כב ע"א): כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יא י): "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז ד): "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה". וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ד): "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'". וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאַן אַתָּה הוֹלֵךְ; וְשֶׁאַתָּה רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּחַיֶּיךָ, וְאַף כִּי בְּמוֹתָךְ; וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (דה"ב ו יח): "הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ", אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם (ע"פ משלי טו יא). וְנֶאֱמַר (ירמיהו כג כד): "הֲלֹא אֵת הַשָׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם ה'". וְכַאֲשֶׁר תַּחֲשֹׁב אֶת כָּל אֵלֶּה, תִּירָא מִבּוֹרְאֶךָ וְתִשָּׁמֵר מִן הַחֵטְא, וּבַמִּדוֹת הָאֵלֶּה תִּהְיֶה שָֹמֵחַ בְּחֶלְקֶךָ. וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם, וּלְהִתְפַּחֵד מִמֶּנּוּ וּמִן הַחֵטְא – אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַשְּׁכִינָה, וְזִיו כְּבוֹדָהּ, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. וְעַתָּה בְּנִי דַע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת – מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צג א): "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵש", וגו'. וּבַמֶה יִתְגָּאֵה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר – "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר" (שמ"א ב ז). וְאִם בְּכָבוֹד – הֲלֹא לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דה"א כט יב): "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְפָנֶיךָ", וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ? וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה: "מֵסִיר שָֹפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקַח" (איוב יב כ). נִמְצָא: הַכָּל שָׁוֶה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַ שְׁפָלִים. לָכֵן הַשְׁפִּיל עַצְמְךָ, וִינַשַֹּאֲךָ הַמָּקוֹם. עַל כֵּן אַפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה, לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד: כָּל דְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף; וְעֵינֶךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, וְלִבְּךָ לְמַעֲלָה; וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמוֹ. וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָדוֹל מִמְךָ בְּעֵינֶיךָ: אִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא – עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ. וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶנוּ – חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶנוּ, וְהוּא זַכַּאי מִמְךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא – הוּא שׁוֹגֵג, וְאַתָּה מֵזִיד. בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶֹיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ, וּבְכָל עֵת – חֲשׁוֹב בְּלִבָּךְ כְּאִלוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא הָעוֹלָם. וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ. וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם. וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ – אַל תַּעֲנֵהוּ בְּקוֹל רָם, רַק בְּנַחַת כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ. וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד, אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ. וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶֹיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה. וְהַסֵר כָּל דִבְרֵי הָעוֹלָם מִלִבְּךָ בְּעֵת הַתְּפִלָּה, וְהָכֵן לִבְּךָ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְטַהֵר רַעֲיוֹנֶיךָ, וַחֲשֹׁב הַדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיךָ. וְכֵן תַּעֲשֶֹה כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, וְלֹא תֶחֱטָא. וּבָזֶּה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶֹיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים; וּתְפִלָּתְךָ תִּהְיֶה זַכָּה וּבָרָה וּנְקִיָּה, וּמְכֻוֶּנֶת וּמְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י יז): "תָּכִין לִבָּם – תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ". תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְלֹא תִפְחֹת, לְקַיְּמָהּ וְלָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, וְתִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים. וּבְכָל יוֹם שֶׁתִּקְרָאֶנָּה – יַעֲנוּךָ מִן הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאֹל, עַד עוֹלָם. אָמֵן סֶלָה. |
Responsa of the Rashba
| שאלת עוד רופא ישראל מהו לעשות רפואה לנכרית כדי שתתעבר או לא. מי דמי להא דתנן בת ישראל לא תילד את הנכרית מפני שמגדלת בן לעבודה זרה או לא. תשובה אף במילדת אסיקנא דבשכר מותר משום איבה. דגרסינן התם בת ישראל לא תילד את הנכרית. ורמינהו יהודית מילדת ארמית בשכר אבל לא בחנם! אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה. וכל שכן רופא שמרפא לכל ואם אינו מרפא אתהן הויא להו איבה טפי. ואני ראיתי את הרב רבינו משה ב"ר נחמן ז"ל שנתעסק במלאכה זו אצל הנכרית בשכר. |
R. Menachem Recanati Bemidbar 6:24ר' מנחם ריקאנטי במדבר ו':כ"ד
| והפירוש הראשון הוא דעת החסיד ר' יצחק בן הרב ז"ל שהיה נגלה לו אליהו ז"ל, כי נגלה לרבי דוד אב ב"ד ולמד לו חכמת הקבלה ומסרה לבנו הראב"ד, וגם לו נגלה, והוא מסרה לבנו ר' יצחק סגי נהור שלא ראה מעולם, וגם לו נגלה, והוא מסרה לב' תלמידיו הא' ר' עזרא שפירש שיר השירים והאחד ר' עזריאל, ואחריהן נמשכה להרמב"ן ז"ל, והדעת השני חדשתיו מלבי מכח דברי רז"ל, וכולן דברי אלהים חיים הם. |
Orchot Chayyim, Other Repentance Mattersארחות חיים ענינים אחרים מתשובה
| כתב הר' משה מאיוורא ז"ל לעולם יהא אדם זהיר שלא יכעוס שכל הכועס מיני גיהינם שולטין בו כאשר אז"ל. ועל ידי כן תבא לידי ענוה וצריך להזהר מלהתגאות שלא יהיה מורד בהב"ה כי לו לבדו נאה הגאוה, שנא' ה' מלך גאות לבש ולא יאות לאחר ועל כן צריך אדם לנהוג עצמו במדת ענוה תמיד. ואתה בן אדם לעולם יהיו דבריך בנחת עם כל אדם וראשך יהי כפוף ועיניך יהיו למטה ולבך למעלה ואל תבט בפני בני אדם בדברך אותם. וכל אדם יהיו בעיניך גדולים ממך ועליך לכבדן הן דל הן עשיר ואם אתה ידעת שאתה עשיר וחכם ממנו עם כל זאת יש לך לכבדו ולחשוב בלבך שחטאת במזיד והוא בשוגג וטוב הוא ממך. ובכל דבר שתעשה ובכל מחשבה שתחשוב דע כי אתה לפני הקב"ה כי כבודו מלאה הארץ ושכינתו עליך ותדבר בנחת ותירא ממנו כעבד לפני רבו ותתבייש מכל אדם. ואם יקראך אל תעננו בקול רם כי אם בנחת כאדם העומד לפני רבו תמיד. והוי זהיר לעסוק בתורה תמיד כאשר תוכל לקיימו ופשפש במעשיך תמיד ערב ובקר ובזה יהיו כל ימיך בתשובה. והסיר כל מחשבה וכל דבר אחר מלבך בשעת התפלה והכן לבך לפני המקום ולא תחטא. ותחשוב הדבר קודם שתוציאנו מלבך ומפיך וכן תעשה מכל דבר ולא תחטא אפי' באכיל' ושתיה. ואל תלך עם הליצנים ואז יהיו כל דרכיך ישרים ותפלתך תהא זכה ומכוונת לפני המקום שנא' תכין לבם תקשיב אזנך. שלשה תפלות נשמעות: תפלה בדמעות ביחידי, תפלת יחיד בין ר"ה לי"הכ. וכל הבוכה בתפלתו, בלילה כוכבים ומזלות בוכין עמו ותפלתו נשמעת. חזק. |
Kol Bo 66כלבו ס"ו
| ואכתוב בקוצר דברים המביאים את האדם לידי יראת חטא אשר כתב הר"ם מאיור"א ז"ל: לעולם יהא אדם זהיר שלא יכעוס, שכל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו כאשר אמרו ז"ל, ועל ידי כן תבא למדת הענוה. וצריך להזהר מלהתגאות, כי כל המתגאה מורד בהקב"ה, כי לו לבדו נאוה הגאוה שנאמר (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש, ולא יאות לאחר. ועל כן צריך אדם לנהוג עצמו במדת ענוה, ותמיד יהיו כל דברך בנחת עם כל אדם וראשך יהיה כפוף ועינך למטה ולבך למעלה. ואל תבט לעיני בני אדם בדברך אתם, וכל אדם יהיו בעיניך גדול ממך ועליך לכבדו, הן דל הן עשיר. ואם ידעת שאתה עשיר וחכם ממנו, עם כל זאת יש לך לכבדו ולחשוב בלבך שחטאו במזיד והוא בשוגג וטוב הוא ממך. ובכל דבר שתעשה ובכל מחשבה שתחשוב, דע כי אתה לפני המקום כי כבודו מלא כל הארץ ושכינתו עליך. ותדבר בנחת ותירא ממנו כעבד מפני רבו, ותתבייש מכל אדם, ואם יקראך אל תעננו בקול רם כי אם בנחת כאדם העומד לפני רבו תמיד. והוי זהיר לעסוק בתורה תמיד כאשר תוכל על מנת לקיימה, וכאשר תקום מן הספר תחפש במה שלמדת אם יש דבר תוכל לקיימו, ופשפש במעשיך תמיד ערב ובקר ובזה יהיו כל ימיך בתשובה. והסר כל מחשבות וכל דבר אחר מלבך בשעת תפלה, והכן לבך לפני המקום וחשוב הדבר בלבבך טרם תוציאנו מפיך, וכן תעשה מכל דבר ולא תחטא ואף באכילה ושתיה, ולא תלך עם הלצנים, ובזה יהיו כל מעשיך ישרים ותפלתך זכה ומכוונת לפני המקום שנאמר (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזנך. שלש תפלות נשמעות: תפלה בדמעות בכל יום ביחיד, תפלת צבור בכל יום, תפלת יחיד בין ר"ה ליום הכפורים. כל הבוכה בלילה בתפלתו, כוכבים ומזלות בוכים עמו ותפלתו נשמעת. |
Comparison Tableטבלת השוואה
|
Introduction to Sefer HaBattim of R. David HaKochaviהקדמת ר' דוד הכוכבי לספר הבתים (עמ' 73)
| והרב ר' משה בן נחמן מעיר גירונה היה חכם גדול בחכמת התלמוד ובשאר חכמות הידועות בזמנו, וחבר ספר תורת האדם, ופירש התורה בשני דרכים אחת ארוכה ואחת קצרה, וחבר הלכות נדרים והלכות בכורות וחלה. |
R. Yosef Albo Sefer HaIkkarim 3:16ר' יוסף אלבו ספר העיקרים ג':ט"ז
| וכן העיד הרמב"ן ז"ל כי כשעלה לארץ ישראל מצא שם בעכו מטבע קדום של כסף שהיה רשום בו צנצנת המן ומטה אהרן שהיה כתוב סביבו כתב שלא ידע לקרותו, עד שהראו לכותיים לפי שהוא כתב עברי הקדום שנשאר אצל הכותיים, וקראו הכתב ההוא והיה כתוב בו שקל השקלים. ואלו הם הדברים שהגיה בסוף פירושו וששלח מארץ ישראל, ויתבאר מהם שהכתב שבידינו היום אינו כתב עברי. |
Responsa of R. Yitzchak b. Sheshet 157שו"ת הריב"ש קנ"ז
| וכן הודעתיך מה שאמר אלי ביחוד מורי הרב רבינו נסים ז"ל, כי הרבה יותר מדאי תקע עצמו הרמב"ן ז"ל להאמין בענין הקבלה ההיא; ולזה איני תוקע עצמי באותה חכמה, אחר שלא קבלתיה מפי מקובל חכם. ואם ראיתי באורים על סודות הרמב"ן ז"ל, וגם הם אינם מגלי' שרשי החכמה ההיא, ומגלים טפח ומכסים כמה טפחים, וקרוב לטעות בדבר מהם; ולכן בחרתי לבל יהיה לי עסק בנסתרות. |
Responsa of R. Shimon b. Tzemach Duran 1:72שו"ת תשב"ץ א':ע"ב
ועתה אודיעך אותן פרטים שנסתפקת בהם אחד לאחד. שאלת להודיעך אם רב משה גאון ז"ל שהזכיר הרי"ף ז"ל בהלכותיו בפ' נערה שנתפתתה אם הוא הרמב"ם ז"ל אם לאו. דע כי רב משה זה אינו רבינו משה המחבר ויש ביניהם קרוב לשלש מאות שנה כי רב משה זה הוא מהדור החמישי לגאונים ז"ל במתא מחסיא והיא בשנת ד' אלפים תר"ן וסמכו רב כהן צדק גאון ונסמך גאון עשר שנים ומחצה והי' שמו רב משה כהן בר יעקב. ורבינו אלפסי ז"ל הי' אחר הגאונים כי ר' חננאל ור' נסי' היו תלמידי ר' חושיאל אביו של רבי חננאל ובימיהם נפסק הגאונות והתחיל הרבנות ואחריהם הי' רבינו אלפסי ז"ל והיו בדורו בספרד חמש' רבנים גדולים כלם שמם יצחק שנים ספרדים ושלישי קרוב להם ושנים באו מארץ אחרת והספרדי' הי' אחד רבי יצחק בר ברוך. והשני רבי יצחק בן גיאת בעל השירי'. והשלישי רב יצחק בר משה מקהל דניא והלך מדניא לארץ שנער ונסמך לגאון על כסא רבינו האיי ז"ל ואף על פי שלא הי' גדול כחביריו הרבנים האחרים כי אחר פטירת הרב רבינו האיי לא נשאר שם ושאר לתלמוד בארץ שנער. והרביעי הי' רבי יצחק בן ראובן אלבר"גלוני שבא מברצלונא לארץ דניא שהיתה שם קהלה גדול' והי' רב גדול ופייטן וחבר האזהרות המתחילות איזה מקום בינה. והרב ר' משה בר נחמן זקנו של מורי חמי הי' ממשפחתו שכן כתוב בה' נדרים שלו שהוא קורא אותו אדוננו הזקן ר' יצחק בן ראובן אלבר'גלוני ובחדושי בתרא שלו כתב עליו ודקאמר מרן ז"ל נראה שממשפחתו ויוצאי יריכו היה וא"כ בני הם מיוצאי יריכו של זה הרב. והחמישי היותר גדול מכלן רבינו יצחק בר יעקב אלפסי ז"ל מקלע"ה חמא"ד ומפני מלשינות ברח ונכנס בספרד בשנת ד' אלפים תתמ"ח ועמד בקר"טבא זמן מועט ומשם הלך למדינת אליסאנא ועמד שם עד יום מותו ונפטר ביום ג' בשבת בעשרה ימים לירח סיון שנת ד' אלפים תתס"ג והוא הי' בן צ' שנה ואומרים כי בימי רבינו אלפסי הי' בצרפת רבינו שלמה בעל הפירושי' ז"ל. ולמד לפני ר' אלפסי ר' יהוסף הלוי אבן מאגש ז"ל וישב על כסאו מיום מותו עד אייר שנת ארבעת אלפים תתק"א ל"ח שנים והי' רב גדול ורבו של רבינו משה המחבר ז"ל הי' ובכ"מ שהוא אומר בחבורו וכן הורו רבותי ז"ל הוא רומז לרבי אלפסי ורב יהוסף הלוי ז"ל וכן תמצא בהלכות שאלה ופקדון בפ"ה שכתב וז"ל ובזה הורו רבותי רב יוסף הלוי ורבו עכ"ל וכ"כ במס' אבות בפ' בן זומא ז"ל וכבר הורה בזה רבנא יוסף הלוי לאיש א' באנד"לוס וכו' וכן בפתיחת פי' המשנה כת' ששכלו היה מבהיל וכו' וכ"כ במקומות אחרים. ומצאתי כתוב שבשנת אלף תמ"ו לשטרות נולד בחדש ניסן בקרטבא ונפטר בשנת אלף תקט"ז בחדש טבת במצרים ונקבר בטב"ריא שני חייו ע' שנה וחבר חבורו כמ"ש בשנת ד' אלפים תתקל"ו ליצירה שכ"כ בפ"י מה' שמטה ז"ל ולפי חשבון זה שנה זו שהיא אלף ומאה ושבע לחרבן שהיא פ"ח ואלף וד' מאות לשטרות שהיא שנת ל"ו ותשע מאות וד' אלפים ליצירה היא שנת שמטה וכו' והיה באותו פ' בן ל"ד שנה וכשתעיין באותו פ' יתבאר לך מה ששאלת מתי מתחילין למנות שנות השמטות ומנין השטרות. וקודם לזמן זה התחיל לחבר חבורו הנז' שהרי בה' קדוש החדש הוא עושה יסוד לחשבונו משנת ד' אלפים תתק"לו. ומה שאמרת מתי היה רבי אברהם אבן עזרא ז"ל ומתי היה הראב"ד ז"ל. דע כי כלן היו בזמן אחד ובזמן ר' יעקב הצרפתי ז"ל בן בתו של רש"י ז"ל והיו ישישים בימי ר' משה כי כן מצינו באגרת ששלח ר' משה לר' שמואל בן תבון ז"ל. ובפ' קהלת עשה חרוזים החכם ר' אברהם אבן עזרא ז"ל והשלים כן. לחשבון היודעי'. תעודת שעשועים. תשע מאות יש עם. אלפים ארבעה. ובתשובה להראב"ד ז"ל מצאנו שאמר על ר' משה הוא נער ואנחנו ישישים. ואומרים כי ר' משה ראה בהשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל ובלשון הזה אמר מימי לא נצחני אלא בעל חכמה אחת כך שמעתי אבל לא ראיתי כתוב כן בשום מקום. אבל ראיתי שהרמב"ם ז"ל כתוב ז"ל בא לפני תלמיד אחד שלמד לפני הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל הרב הגדול אשר בפישקי"רוש זה לשונו ז"ל. זה נ"ל מספיק לכל אותן שאלות אשר שאלת ואתה שלום. |
Responsa of R. Shelomo b. R. Shimon Duran 291שו"ת הרשב"ש רצ"א
| וששאלת, איך הוא זקיני הרמב"ן ז"ל, וגם רבינו יונה בר אברהם ז"ל. דע, כי רבי אברהם אביו של רבינו יונה ז"ל ואמו של הרמב"ן ז"ל היו אחים, וגם היה להם אח אחר ושמו רבי יוסף וגם בנו היה שמו ה"ר יונה, ובתו של רבינו יונה בר אברהם ז"ל היתה נשואה לשלמה בנו של הרמב"ן ז"ל. וכשנפטר רבינו יונה בטוליטלה היתה בתו מעוברת, וכשילדה ילדה בן זכר, והיה לו לקרותו משה כשם אביו, אמר הרמב"ן ז"ל אף על פי שצריך לקרותו על שמי, אני רוצה שיקרא יונה על שם זקינו אבי אמו משום וזרח השמש ובא השמש עד שלא כבתה שמשו של זה זרחה שמשו של זה, וכן היה דנפק מיניה גברא רבה והיה רב וגדול בישראל, ובנו של זה היה שמו שלמה והיה אביו של אבי אמי ה"ר יונה דיסמאשטרי זצ"ל. זהו שלשלת ייחוסן: יונה בר שלמה בר יונה ב"ר שלמה בן הרמב"ן ז"ל. ולפי זה אני ששי מזרע הרמב"ן ז"ל ורבינו יונה בר אברהם ז"ל מצד הורתם מנוחתם כבוד. |
