Consecration Ceremony – Command and Implementation/5

EN/HEע/E

Consecration Ceremony – Command and Implementation

Sources

Shemot 28:30שמות כ״ח:ל׳

You shall put in the breastplate of judgment the Urim and the Thummim; and they shall be on Aaron’s heart, when he goes in before Hashem: and Aaron shall bear the judgment of the children of Israel on his heart before Hashem continually.

וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי י״י וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי י״י תָּמִיד.

Shemot 29שמות כ״ט

(1) “This is the thing that you shall do to them to make them holy, to minister to me in the priest’s office: take one young bull and two rams without blemish, (2) unleavened bread, unleavened cakes mixed with oil, and unleavened wafers anointed with oil: you shall make them of fine wheat flour. (3) You shall put them into one basket, and bring them in the basket, with the bull and the two rams. (4) You shall bring Aaron and his sons to the door of the Tent of Meeting, and shall wash them with water. (5) You shall take the garments, and put on Aaron the coat, the robe of the ephod, the ephod, and the breastplate, and clothe him with the skillfully woven band of the ephod; (6) and you shall set the turban on his head, and put the holy crown on the turban. (7) Then you shall take the anointing oil, and pour it on his head, and anoint him. (8) You shall bring his sons, and put coats on them. (9) You shall clothe them with belts, Aaron and his sons, and bind headbands on them: and they shall have the priesthood by a perpetual statute: and you shall consecrate Aaron and his sons. (10) “You shall bring the bull before the Tent of Meeting: and Aaron and his sons shall lay their hands on the head of the bull. (11) You shall kill the bull before Hashem, at the door of the Tent of Meeting. (12) You shall take of the blood of the bull, and put it on the horns of the altar with your finger; and you shall pour out all the blood at the base of the altar. (13) You shall take all the fat that covers the innards, the cover of the liver, the two kidneys, and the fat that is on them, and burn them on the altar. (14) But the flesh of the bull, and its skin, and its dung, you shall burn with fire outside of the camp: it is a sin offering. (15) “You shall also take the one ram; and Aaron and his sons shall lay their hands on the head of the ram. (16) You shall kill the ram, and you shall take its blood, and sprinkle it around on the altar. (17) You shall cut the ram into its pieces, and wash its innards, and its legs, and put them with its pieces, and with its head. (18) You shall burn the whole ram on the altar: it is a burnt offering to Hashem; it is a pleasant aroma, an offering made by fire to Hashem. (19) “You shall take the other ram; and Aaron and his sons shall lay their hands on the head of the ram. (20) Then you shall kill the ram, and take some of its blood, and put it on the tip of the right ear of Aaron, and on the tip of the right ear of his sons, and on the thumb of their right hand, and on the big toe of their right foot, and sprinkle the blood around on the altar. (21) You shall take of the blood that is on the altar, and of the anointing oil, and sprinkle it on Aaron, and on his garments, and on his sons, and on the garments of his sons with him: and he shall be made holy, and his garments, and his sons, and his sons’ garments with him. (22) Also you shall take some of the ram’s fat, the fat tail, the fat that covers the innards, the cover of the liver, the two kidneys, the fat that is on them, and the right thigh for it is a ram of consecration, (23) and one loaf of bread, one cake of oiled bread, and one wafer out of the basket of unleavened bread that is before Hashem. (24) You shall put all of this in Aaron’s hands, and in his sons’ hands, and shall wave them for a wave offering before Hashem. (25) You shall take them from their hands, and burn them on the altar on the burnt offering, for a pleasant aroma before Hashem: it is an offering made by fire to Hashem. (26) “You shall take the breast of Aaron’s ram of consecration, and wave it for a wave offering before Hashem: and it shall be your portion. (27) You shall sanctify the breast of the wave offering, and the thigh of the wave offering, which is waved, and which is heaved up, of the ram of consecration, even of that which is for Aaron, and of that which is for his sons: (28) and it shall be for Aaron and his sons as their portion forever from the children of Israel; for it is a wave offering: and it shall be a wave offering from the children of Israel of the sacrifices of their peace offerings, even their wave offering to Hashem. (29) “The holy garments of Aaron shall be for his sons after him, to be anointed in them, and to be consecrated in them. (30) Seven days shall the son who is priest in his place put them on, when he comes into the Tent of Meeting to minister in the holy place. (31) “You shall take the ram of consecration, and boil its flesh in a holy place. (32) Aaron and his sons shall eat the flesh of the ram, and the bread that is in the basket, at the door of the Tent of Meeting. (33) They shall eat those things with which atonement was made, to consecrate and sanctify them: but a stranger shall not eat of it, because they are holy. (34) If anything of the flesh of the consecration, or of the bread, remains to the morning, then you shall burn the remainder with fire: it shall not be eaten, because it is holy. (35) “You shall do so to Aaron, and to his sons, according to all that I have commanded you. You shall consecrate them seven days. (36) Every day you shall offer the bull of sin offering for atonement: and you shall cleanse the altar, when you make atonement for it; and you shall anoint it, to sanctify it. (37) Seven days you shall make atonement for the altar, and sanctify it: and the altar shall be most holy; whatever touches the altar shall be holy. (38) “Now this is that which you shall offer on the altar: two lambs a year old day by day continually. (39) The one lamb you shall offer in the morning; and the other lamb you shall offer at evening: (40) and with the one lamb a tenth part of an ephah of fine flour mixed with the fourth part of a hin of beaten oil, and the fourth part of a hin of wine for a drink offering. (41) The other lamb you shall offer at evening, and shall do to it according to the meal offering of the morning, and according to its drink offering, for a pleasant aroma, an offering made by fire to Hashem. (42) It shall be a continual burnt offering throughout your generations at the door of the Tent of Meeting before Hashem, where I will meet with you, to speak there to you. (43) There I will meet with the children of Israel; and the place shall be sanctified by my glory. (44) I will sanctify the Tent of Meeting and the altar: Aaron also and his sons I will sanctify, to minister to me in the priest’s office. (45) I will dwell among the children of Israel, and will be their God. (46) They shall know that I am Hashem their God, who brought them forth out of the land of Egypt, that I might dwell among them: I am Hashem their God.

(א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם. (ב) וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם. (ג) וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל סַל אֶחָד וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל וְאֶת הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם. (ד) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם. (ה) וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד. (ו) וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וְנָתַתָּ אֶת נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל הַמִּצְנָפֶת. (ז) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ. (ח) וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת. (ט) וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו. (י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר. (יא) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי י״י פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (יב) וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ וְאֶת כׇּל הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ. (יג) וְלָקַחְתָּ אֶת כׇּל הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה. (יד) וְאֶת בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה חַטָּאת הוּא. (טו) וְאֶת הָאַיִל הָאֶחָד תִּקָּח וְסָמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל. (טז) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאָיִל וְלָקַחְתָּ אֶת דָּמוֹ וְזָרַקְתָּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (יז) וְאֶת הָאַיִל תְּנַתֵּחַ לִנְתָחָיו וְרָחַצְתָּ קִרְבּוֹ וּכְרָעָיו וְנָתַתָּ עַל נְתָחָיו וְעַל רֹאשׁוֹ. (יח) וְהִקְטַרְתָּ אֶת כׇּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לַי״י רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַי״י הוּא. (יט) וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל. (כ) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (כא) וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ. (כב) וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא. (כג) וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי י״י. (כד) וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי י״י. (כה) וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי י״י אִשֶּׁה הוּא לַי״י. (כו) וְלָקַחְתָּ אֶת הֶחָזֶה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי י״י וְהָיָה לְךָ לְמָנָה. (כז) וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו. (כח) וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחׇק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי תְרוּמָה הוּא וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרוּמָתָם לַי״י. (כט) וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו לְמׇשְׁחָה בָהֶם וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם. (ל) שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ. (לא) וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים תִּקָּח וּבִשַּׁלְתָּ אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמָקֹם קָדֹשׁ. (לב) וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת בְּשַׂר הָאַיִל וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (לג) וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם לְמַלֵּא אֶת יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם. (לד) וְאִם יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן הַלֶּחֶם עַד הַבֹּקֶר וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא. (לה) וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם. (לו) וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ. (לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים כׇּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ. (לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד. (לט) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. (מ) וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד. (מא) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַי״י. (מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי י״י אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. (מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. (מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. (מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. (מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי י״י אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשׇׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי י״י אֱלֹהֵיהֶם.

Shemot 30:25-30שמות ל׳:כ״ה-ל׳

(25) You shall make it a holy anointing oil, a perfume compounded after the art of the perfumer: it shall be a holy anointing oil. (26) You shall use it to anoint the Tent of Meeting, the ark of the testimony, (27) the table and all its articles, the lampstand and its accessories, the altar of incense, (28) the altar of burnt offering with all its utensils, and the basin with its base. (29) You shall sanctify them, that they may be most holy. Whatever touches them shall be holy. (30) You shall anoint Aaron and his sons, and sanctify them, that they may minister to me in the priest’s office.

(כה) וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה. (כו) וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת. (כז) וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. (כח) וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ. (כט) וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים כׇּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ. (ל) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי.

Shemot 40:9-16שמות מ׳:ט׳-ט״ז

(9) “You shall take the anointing oil, and anoint the tabernacle, and all that is in it, and shall make it holy, and all its furniture: and it will be holy. (10) You shall anoint the altar of burnt offering, with all its vessels, and sanctify the altar: and the altar will be most holy. (11) You shall anoint the basin and its base, and sanctify it. (12) “You shall bring Aaron and his sons to the door of the Tent of Meeting, and shall wash them with water. (13) You shall put on Aaron the holy garments; and you shall anoint him, and sanctify him, that he may minister to me in the priest’s office. (14) You shall bring his sons, and put coats on them. (15) You shall anoint them, as you anointed their father, that they may minister to me in the priest’s office. Their anointing shall be to them for an everlasting priesthood throughout their generations.” (16) Moses did so. According to all that Hashem commanded him, so he did.

(ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ. (י) וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים. (יא) וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ. (יב) וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם. (יג) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי. (יד) וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת. (טו) וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מׇשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם. (טז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה.

Shemot 40:17-33שמות מ׳:י״ז-ל״ג

(17) It happened in the first month in the second year, on the first day of the month, that the tabernacle was raised up. (18) Moses raised up the tabernacle, and laid its sockets, and set up its boards, and put in its bars, and raised up its pillars. (19) He spread the covering over the tent, and put the roof of the tabernacle above on it, as Hashem commanded Moses. (20) He took and put the testimony into the ark, and set the poles on the ark, and put the mercy seat above on the ark. (21) He brought the ark into the tabernacle, and set up the veil of the screen, and screened the ark of the testimony, as Hashem commanded Moses. (22) He put the table in the Tent of Meeting, on the side of the tabernacle northward, outside of the veil. (23) He set the bread in order on it before Hashem, as Hashem commanded Moses. (24) He put the lampstand in the Tent of Meeting, opposite the table, on the side of the tabernacle southward. (25) He lit the lamps before Hashem, as Hashem commanded Moses. (26) He put the golden altar in the Tent of Meeting before the veil; (27) and he burnt incense of sweet spices on it, as Hashem commanded Moses. (28) He put up the screen of the door to the tabernacle. (29) He set the altar of burnt offering at the door of the tabernacle of the Tent of Meeting, and offered on it the burnt offering and the meal offering, as Hashem commanded Moses. (30) He set the basin between the Tent of Meeting and the altar, and put water therein, with which to wash. (31) Moses, Aaron, and his sons washed their hands and their feet there. (32) When they went into the Tent of Meeting, and when they came near to the altar, they washed, as Hashem commanded Moses. (33) He raised up the court around the tabernacle and the altar, and set up the screen of the gate of the court. So Moses finished the work.

(יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. (יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו. (יט) וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כ) וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה. (כא) וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן אֶל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כב) וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת. (כג) וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי י״י כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כד) וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה. (כה) וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי י״י כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כו) וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת. (כז) וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כח) וַיָּשֶׂם אֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן. (כט) וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (ל) וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרׇחְצָה. (לא) וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. (לב) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקׇרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה.

Vayikra 8ויקרא ח׳

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “Take Aaron and his sons with him, and the garments, and the anointing oil, and the bull of the sin offering, and the two rams, and the basket of unleavened bread; (3) and assemble all the congregation at the door of the Tent of Meeting.” (4) Moses did as Hashem commanded him; and the congregation was assembled at the door of the Tent of Meeting. (5) Moses said to the congregation, “This is the thing which Hashem has commanded to be done.” (6) Moses brought Aaron and his sons, and washed them with water. (7) He put the coat on him, tied the sash on him, clothed him with the robe, put the ephod on him, and he tied the skillfully woven band of the ephod on him, and fastened it to him with it. (8) He placed the breastplate on him; and in the breastplate he put the Urim and the Thummim. (9) He set the turban on his head; and on the turban, in front, he set the golden plate, the holy crown; as Hashem commanded Moses. (10) Moses took the anointing oil, and anointed the tabernacle and all that was in it, and sanctified them. (11) He sprinkled it on the altar seven times, and anointed the altar and all its vessels, and the basin and its base, to sanctify them. (12) He poured some of the anointing oil on Aaron’s head, and anointed him, to sanctify him. (13) Moses brought Aaron’s sons, and clothed them with coats, and tied sashes on them, and put headbands on them; as Hashem commanded Moses. (14) He brought the bull of the sin offering, and Aaron and his sons laid their hands on the head of the bull of the sin offering. (15) He killed it; and Moses took the blood, and put it around on the horns of the altar with his finger, and purified the altar, and poured out the blood at the base of the altar, and sanctified it, to make atonement for it. (16) He took all the fat that was on the innards, and the cover of the liver, and the two kidneys, and their fat; and Moses burned it on the altar. (17) But the bull, and its skin, and its flesh, and its dung, he burned with fire outside the camp; as Hashem commanded Moses. (18) He presented the ram of the burnt offering: and Aaron and his sons laid their hands on the head of the ram. (19) He killed it; and Moses sprinkled the blood around on the altar. (20) He cut the ram into its pieces; and Moses burned the head, and the pieces, and the fat. (21) He washed the innards and the legs with water; and Moses burned the whole ram on the altar. It was a burnt offering for a pleasant aroma. It was an offering made by fire to Hashem; as Hashem commanded Moses. (22) He presented the other ram, the ram of consecration: and Aaron and his sons laid their hands on the head of the ram. (23) He killed it; and Moses took some of its blood, and put it on the tip of Aaron’s right ear, and on the thumb of his right hand, and on the great toe of his right foot. (24) He brought Aaron’s sons; and Moses put some of the blood on the tip of their right ear, and on the thumb of their right hand, and on the great toe of their right foot; and Moses sprinkled the blood around on the altar. (25) He took the fat, and the fat tail, and all the fat that was on the innards, and the cover of the liver, and the two kidneys, and their fat, and the right thigh; (26) and out of the basket of unleavened bread, that was before Hashem, he took one unleavened cake, and one cake of oiled bread, and one wafer, and placed them on the fat, and on the right thigh. (27) He put all these in Aaron’s hands and in his sons’ hands, and waved them for a wave offering before Hashem. (28) Moses took them from their hands, and burned them on the altar on the burnt offering. They were a consecration for a pleasant aroma. It was an offering made by fire to Hashem. (29) Moses took the breast, and waved it for a wave offering before Hashem. It was Moses’ portion of the ram of consecration, as Hashem commanded Moses. (30) Moses took some of the anointing oil, and some of the blood which was on the altar, and sprinkled it on Aaron, on his garments, and on his sons, and on his sons’ garments with him, and sanctified Aaron, his garments, and his sons, and his sons’ garments with him. (31) Moses said to Aaron and to his sons, “Boil the flesh at the door of the Tent of Meeting, and there eat it and the bread that is in the basket of consecration, as I commanded, saying, ‘Aaron and his sons shall eat it.’ (32) What remains of the flesh and of the bread you shall burn with fire. (33) You shall not go out from the door of the Tent of Meeting seven days, until the days of your consecration are fulfilled: for he shall consecrate you seven days. (34) What has been done this day, so Hashem has commanded to do, to make atonement for you. (35) You shall stay at the door of the Tent of Meeting day and night seven days, and keep Hashem’s command, that you don’t die: for so I am commanded.” (36) Aaron and his sons did all the things which Hashem commanded by Moses.

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת. (ג) וְאֵת כׇּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ד) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י״י לַעֲשׂוֹת. (ו) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם. (ז) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ. (ח) וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים. (ט) וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (י) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. (יא) וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם. (יב) וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ. (יג) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (יד) וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת. (טו) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו. (טז) וַיִּקַּח אֶת כׇּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה. (יז) וְאֶת הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (יח) וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל. (יט) וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (כ) וְאֶת הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַנְּתָחִים וְאֶת הַפָּדֶר. (כא) וְאֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת כׇּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַי״י כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כב) וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל. (כג) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. (כד) וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אׇזְנָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (כה) וַיִּקַּח אֶת הַחֵלֶב וְאֶת הָאַלְיָה וְאֶת כׇּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין. (כו) וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי י״י לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד וַיָּשֶׂם עַל הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין. (כז) וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי י״י. (כח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַי״י. (כט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי י״י מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (ל) וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ. (לא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ. (לב) וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. (לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם. (לד) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה י״י לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. (לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת י״י וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי. (לו) וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כׇּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה י״י בְּיַד מֹשֶׁה.

Vayikra 9:1-4ויקרא ט׳:א׳-ד׳

(1) It happened on the eighth day, that Moses called Aaron and his sons, and the elders of Israel; (2) and he said to Aaron, “Take a calf from the herd for a sin offering, and a ram for a burnt offering, without blemish, and offer them before Hashem. (3) You shall speak to the children of Israel, saying, ‘Take a male goat for a sin offering; and a calf and a lamb, both a year old, without blemish, for a burnt offering; (4) and a bull and a ram for peace offerings, to sacrifice before Hashem; and a meal offering mixed with oil: for today Hashem appears to you.’”

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי י״י. (ג) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה. (ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי י״י וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם י״י נִרְאָה אֲלֵיכֶם.

Bemidbar 15:22-27במדבר ט״ו:כ״ב-כ״ז

(22) “‘When you shall err, and not observe all these commandments, which Hashem has spoken to Moses, (23) even all that Hashem has commanded you by Moses, from the day that Hashem gave commandment, and onward throughout your generations; (24) then it shall be, if it be done unwittingly, without the knowledge of the congregation, that all the congregation shall offer one young bull for a burnt offering, for a pleasant aroma to Hashem, with the meal offering of it, and the drink offering of it, according to the ordinance, and one male goat for a sin offering. (25) The priest shall make atonement for all the congregation of the children of Israel, and they shall be forgiven; for it was an error, and they have brought their offering, an offering made by fire to Hashem, and their sin offering before Hashem, for their error: (26) and all the congregation of the children of Israel shall be forgiven, and the stranger who lives as a foreigner among them; for in respect of all the people it was done unwittingly. (27) “‘If one person sins unwittingly, then he shall offer a female goat a year old for a sin offering.

(כב) וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י אֶל מֹשֶׁה. (כג) אֵת כׇּל אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה י״י וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם. (כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כׇל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַי״י וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת. (כה) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קׇרְבָּנָם אִשֶּׁה לַי״י וְחַטָּאתָם לִפְנֵי י״י עַל שִׁגְגָתָם. (כו) וְנִסְלַח לְכׇל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכׇל הָעָם בִּשְׁגָגָה. (כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת.

Sifra Vayikra 9:2ספרא ויקרא ט׳:ב׳

(ב-ג) ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת – מלמד שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי, אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן, שלח דורון לפניך עד שלא תיכנס למקדש שמא יסטנך בביאתך למקדש. ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני, והלא אף ישראל צריכים כפרה, שנאמר: ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת. וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן? אלא אמר להם: אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה שנאמר: וישחטו שעיר עזים, ויש בידכם בסוף, שנאמר: עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Vayikra 8:2תרגום ירושלמי (יונתן) ויקרא ח׳:ב׳

Bring near Aharon who is afar off on account of the work of the calf; and take the vestments that I commanded thee, and the oil of consecration, and the bullock, and the two rams, with the basket of unleavened cakes.

קריב ית אהרן דאתרחק על עובדא דעיגלא וטול ית לבושיא דפקידתך וית מישחא דרבותא וית תורא {דחטאתא} וית תרין דיכרין וית סלא דפטיריא.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Vayikra 9:2תרגום ירושלמי (יונתן) ויקרא ט׳:ב׳

And he said to Aharon, Take thou a calf, the young of a bullock, for a sin offering, that Satan may not accuse thee concerning the calf that thou madest at Horeb; and take a ram for the burnt sacrifice, that there may be a memorial for thee of the righteousness of Izhak whom his father bound as a ram on the mountain of worship, both of them shall be perfect, and bring them before the Lord.

ואמר לאהרן סב לך עיגל בר תורי לחטאתא מטול דלא ישתעי עלך סטנא לישן תליתאי על עיסק עיגלא דעבדת בחורב וברם דכר לעלתא תיסב מן בגלל די ידכר לך זכותא דיצחק דכפתיה אבוי כדיכרא בטוור פולחנא תריהון יהון שלמין וקריב קדם ייי.

Rashi Vayikra 8:11רש״י ויקרא ח׳:י״א

ויז ממנו על המזבח AND HE SPRINKLED THEREOF UPON THE ALTAR – I do not know where he was given any command about these sprinklings (cf., however Nachmanides).

ויז ממנו על המזבח – לא ידעתי היכן נצטוה בהזאות הללו.

Ibn Ezra Vayikra 9:2אבן עזרא ויקרא ט׳:ב׳

a young calf During the seven days of installation they brought a young bullock as a sin-offering [Exodus 29:1] and a ram as a burnt-offering [Exodus 29:18]. Scripture does not specify here whether use of the term calf denotes an animal under one year of age. I believe, though, that "bullock" and "calf" are probably similar in meaning when an age is not mentioned. without a defect describes both the calf and the ram. The bullocks of installation atoned for the Altar, while this calf is to atone for Aaron (I have already explained the meaning of the word "atone").

עגל בן בקר – בשבעת ימי המלואים היה פר חטאת גם איל לעלה. ולא הזכיר גם עגל בן בקר אם הוא בן שנה. והקרוב אלי: שפר כמו עגל בלא זכר שנה. תמימים – על העגל ועל האיל. ופרי המלואים לחטא המזבח, וזה העגל לכפר על אהרן, וכבר פירשתי זאת המלה (ראב״ע ויקרא א׳:א׳).

Chizkuni Vayikra 8:14חזקוני ויקרא ח׳:י״ד

ויגש את פר החטאת, "He led forward the bull for the sin offering;" now, when the Torah reports details, this bull is referred to as "the bull of the sin offering," whereas previously in Exodus 29,10 this animal was simply referred to as: הפר, "the bull."

ויגש את פר החטאת – עכשיו כשהוא פורט מעשיו קורהו חטאת אבל למעלה בפרשת תצוה לא נקרא חטאת.

Chizkuni Vayikra 8:30חזקוני ויקרא ח׳:ל׳

ויקח משה משמן המשחה, Moses took some of the anointing oil;" here the Torah speaks of after he had burned up the fat parts of the second ram and its fatty tail and the remainder of the kidneys and the right thigh, Moses took some of the anointing oil and sprinkled it on Aaron and his sons, whereas in the text describing that Moses was commanded what to do and how, this procedure in Exodus29,21, the procedure is described as in the reverse order. (Nachmanides raised the same point and attempted to answer the apparent contradiction)

ויקח משה משמן המשחה – חז״ק: כאן משמע לאחר שהקטיר מן האיל השני החלב והאליה והיותרת והכליות ושוק הימין לקח משמן המשחה ומן הדם והזה על אהרן ועל בניו ובפרשת תצוה בעניין הצווי מצינו למפרע.

Chizkuni Vayikra 9:2-3חזקוני ויקרא ט׳:ב׳-ג׳

(2) קח לך עגל, "take for yourself a calf;" it was customary for the priest to take a bull as a sin offering as is written in Leviticus 4,3: ,'אם הכהן המשיח יחטא וגו, "if the High Priest will sin, etc.; in other words, the calf will atone for the sin of the golden calf. [According to Sifra we must understand that verse as referring specifically to this High Priest. Ed.] (3) קחו שעיר עזים, "take a hegoat as a sin offering to atone for your sins, etc;" they had to pray for atonement for what their forefathers had done to Joseph, when they had sent his tunic soaked in the blood they had taken from the hegoat they slaughtered for that purpose. (Genesis 37, 3132) (Sifra) An alternate explanation: They needed to offer a sin offering for idolatry they had been guilty by burning he goats for idols. (in Egypt) (Tanchuma, section 4 on this portion) We find that also on other occasions such animals were burned in idolatrous rites outside the camp. (Torat Kohanim, chovah chapter 6,5.) This is why this hegoat was burned outside the camp, as we are told in verse 11.

(ב) קח לך עגל – דרך כהן להקריב פר חטאת דכתיב אם הכהן וגו׳ יבוא עגל ויכפר על מעשה העגל. (ג) קחו שעיר עזים – יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה שעיר עזים דיוסף. דבר אחר: קחו שעיר עזים – לכפר על עבודה זרה שעבדו שכן מצינו שעירים נשרפים הם שעירי עבודה זרה הנשרפים חוץ למחנה כדאיתא בת״כ וזה נשרף.

Ramban Vayikra 8:2רמב״ן ויקרא ח׳:ב׳

קח את אהרן – פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן שאין מוקדם ומאוחר בתורה. לשון רש״י. ולמה נהפוך דברי אלהים חיים, ועוד כי צוה בפרשת ביום החדש הראשון (שמות מ׳:ב׳) בכל הקמת המשכן ובלבישת אהרן ובניו ובמשיחת כולם, וספר שם מעשה משה בענין ההקמה ולא הזכיר באהרן ובניו דבר עד המקום הזה, ואיך הפריש ענין אחד בשתי פרשיות ואיחר המוקדם. אבל הנכון שנאמר כי נצטוה בהקמת המשכן בכ״ג באדר, והקים אותו, וכאשר עמד המשכן על מעמדו, מיד קרא לו הש״י שהוא יושב הכרובים וצוה אותו על מעשה הקרבנות כל הפרשיות האלה שמתחילת ויקרא עד כאן, כי רצה ללמדו מעשה כל הקרבנות ומשפטיהם קודם שיקריב מהם כלל, כי יש בקרבנות המלואים חטאת ועולה ושלמים, ולא יודעו כל דיניהם רק מן הפרשיות האלה שהקדים לו. ואחר כן, אמר לו: קח את אהרן ואת בניו אתו – לזרז אותו בשעת מעשה במה שאמר לו מתחלה: וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי וגו׳ (שמות כ״ט:א׳). והוסיף לו בכאן : ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד (ויקרא ח׳:ג׳) – שיעשה במעמד כלם, שידעו שהש״י בחר באהרן ובזרעו. ועל דרך הישר: נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב״ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת וצוה לישראל עליה, כמו שפירשתי בפרשת ויקהל (רמב״ן שמות ל״ה:א׳). ואחרי שהשלימו המלאכה נאמר לו פרשת ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד (שמות מ׳:ב׳), ושם נאמר לו: והקרבת את אהרן ואת בניו וגו׳ (שמות מ׳:י״ב), והנה ידע שגם אהרן ובניו במעלתם ובחיבתם לפני המקום. ועכשיו חזר וזרזו ביום ראשון של מלואים ובשעת מעשה. והנה כל הפרשיות כסדרן, אלא שהקדים: ויכס הענן את אהל מועד (שמות מ׳:ל״ד) שהוא ביום שמיני למלואים כדעת רבותינו (ספרא ויקרא ט׳:א׳), לסדר כל ענין הקמת המשכן כי כן דרך הכתובים בכל מקום להשלים ענין אשר התחיל בו.

Ramban Vayikra 8:7-11רמב״ן ויקרא ח׳:ז׳-י״א

(ז) ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט – זה היה הסדר שעשה בו משה, אבל בצואה אמר: והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפוד (שמות כ״ט:ה׳) – כי רצה לכלול את האבנט בכלם בצוואה אחת, ואמר: וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו (שמות כ״ט:ט׳) – והנה הלבישו הכתונת עם האבנט, ואחר כן המעיל והאפוד כסדר האמור שם. והקדים בכאן: ויחגור אותו בחשב האפוד קודם שישים עליו החשן כי משה ידע בדרך הלבישה, כי לעולם תכף ללבישת הבגד יחגור אותו בחגורה העשויה לו, באבנט תכף לכתונת, ובחשב תכף לאפוד, ואין ראוי שתהיה לבישת האפוד בהפסקות. אבל שם נאמר: ואת האפוד ואת החשן ואפדת לו בחשב האפוד (שמות כ״ט:ה׳) לפי שקצר שם בענין החשן, ולא אמר שיתן אותו באפוד, ולא שישים שם האורים והתומים, שכבר צוה כל זה במעשה האפוד והחשן. (י) ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן – גם זה עשה משה בסדר נכון כי כן נצטוה במעשה השמן: ומשחת בו את אהל וגו׳ (שמות ל׳:כ״ו), ואת אהרן ואת בניו תמשח (שמות ל׳:ל׳). על כן לא רצה למשוח המשכן עד שהלביש אהרן ומשח אותם כאחד, כדי שיהיה המקריב כמזומן לבא אל המקדש לעבוד. והיה די באהרן שהוא קדוש י״י, אף על פי שכתוב במצות הקמת המשכן: ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו (שמות מ׳:ט׳), ואח״כ: והקרבת את אהרן ואת בניו וגו׳ ורחצת אותם והלבשת את אהרן (שמות מ׳:י״ב-י״ג), כי שם הסדיר כל הנעשה לאהרן ולבניו כאחת. (יא) ויז ממנו על המזבח – כתב רש״י: ולא ידעתי היכן נצטווה בהזאות הללו. ואפשר כי מה שאמר במזבח: וקדשת את המזבח והיה המזבח קדש קדשים (שמות מ׳:י׳) – שיוסיף עליו הקדוש הזה בהזאות, ואינו במשיחה בלבד, כי: והיה המזבח קדש קדשים – שיוסיף אליו קדוש יותר משאר הנמשחים במשכן וכל כליו, ועשה לו קידוש כקידוש אשר נצטוה לעשות במקריבים, שאמר: והזית על אהרן ועל בגדיו (שמות כ״ט:כ״א), כי אין המזבח שהוא כלי לקרבנות פחות מכלי המקריבים, וקל וחומר הדבר. וכן נאמר ביום הכפורים: והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל (ויקרא ט״ז:י״ט) – שכל קדוש המזבח בהזאות, וכל שכן בתחילה שצריך קדוש מטומאה וזרות. ולא הזכיר בכאן משיחת בניו, כי בידוע שעשה להם כאשר עשה לאביהם כאשר נצטווה: ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם (שמות מ׳:ט״ו), וכלל זה במה שאמר בבנים: כאשר צוה י״י את משה (ויקרא ח׳:י״ג). והנראה בעיני: כי לא היתה משיחת הבנים ביציקת שמן על ראשם, כי לא נאמר זה אלא באהרן: ויצקת על ראשו ומשחת אותו (שמות כ״ט:ז׳), ולא הזכיר שם משיחת הבנים כלל שלא היתה ביציקה כמוהו. ויתכן שלא היתה בבנים משיחה זולתי ההזאות שהזה משמן המשחה על בניו ועל בגדיהם. וכן תראה בפרשת וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם (שמות כ״ט:א׳), שצוה למשוח האב ולקחת את שמן המשחה: ויצקת על ראשו (שמות כ״ט:ז׳), ולא צוה למשוח הבנים כלל, לא ביציקה ולא במשיחה. אבל בפרשת הקמת המשכן אומר: ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם (שמות מ׳:ט״ו) שלא הזכיר שם הזאות כלל, וכן בפרשת השמן. ולא הוזכרו משיחה והזאות בבנים במקום אחד, לכך אני אומר שלא עשה בהם אלא אחת מהן והן ההזאות.

Ramban Vayikra 8:30רמב״ן ויקרא ח׳:ל׳

ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח – לא ידעתי אם מערבן להזאות הללו, כמו: ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח (ויקרא ט״ז:י״ח), וכן לא נתברר לי מה טעם איחר הזאות הללו לאחר הקטרה של מלואים, כי בצואה (שמות כ״ט:כ״א) הקדים ההזאות ואח״כ אמר: ולקחת מן האיל החלב והאליה (שמות כ״ט:כ״ב). ואולי בעבור שאמר שם: וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו (שמות כ״ט:כ״א) – למד משה כי הוא הדבר המאוחר הנעשה בהם, שבו יהיו קדושים לגמרי, כי לא הזכיר שם במשיחה קדוש, ולא במתן בהונות, וכאן אמר: וימשח אותו לקדשו (ויקרא ח׳:י״ב) – לא שיקדש לגמרי עד שעשה ההזאות, ואמר בהן: ויקדש את אהרן ואת בניו, והנה השלים קדושת האב והבנים כאחת בהזאות הללו. וכך אמרו בתורת כהנים (ספרא ויקרא ח׳:ל׳) ויקדש את אהרן – הא למדת שלא שלם קדוש אהרן והבנים אלא בהזאת דם.

Ramban Vayikra 9:3רמב״ן ויקרא ט׳:ג׳

וטעם ואל בני ישראל תדבר לאמר – שיאמר להם אהרן כן, כי רצה שיהיה אהרן המצווה בשם י״י והוא המקריב הקרבנות, לגדלו בעיני העם. והנכון שטעמו: ואל בני ישראל תדבר – אתה והזקנים הנזכרים, כי לכך קראם שידברו לישראל, כדרך: ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו (שמות י״ב:כ״א). או אמר לכל אחד מן הזקנים: ואל בני ישראל תדבר. ושיעור הפרשה: ויאמר אל אהרן קח לך (ויקרא ט׳:ב׳), ואל הזקנים אמר: ואל בני ישראל תדבר לאמר. כי המדבר לרבים יאמר סתם לכל אחד מצותו, כדרך: ואצו אתכם בעת ההיא לאמר וגו׳ חלוצים תעברו (דברים ג׳:י״ח). וכן רבים במשנה תורה. ור׳ אברהם אמר (ראב״ע ויקרא ט׳:ו׳) כי טעם: ויאמר משה זה הדבר אשר צוה י״י תעשו (ויקרא ט׳:ו׳) – שכבר אמר להם משה זה הדבר. ואם כן, יתכן שיהיה שיעור הפסוקים האלה כך: קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל (ויקרא ט׳:א׳), ויאמר משה זה הדבר אשר צוה י״י אותי תעשו וירא אליכם כבוד י״י (ויקרא ט׳:ו׳), ויאמר אל אהרן קח לך עגל וגו׳ (ויקרא ט׳:ב׳), ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו לכם שעיר עזים. והנה קצר בתחילה ופירש בסוף. ואיננו נכון. אבל אחר שהזכיר להם הקרבנות, ויקחו את אשר צוה משה, חזר ואמר להם: זה הדבר אשר צוה י״י תעשו (ויקרא ט׳:ו׳) – שיקריבו הקרבנות על הסדר שיצום, ואחר כך יראה להם הכבוד. ובעבור שאמר: כי היום י״י נראה אליכם (ויקרא ט׳:ד׳), חזר ואמר שיראה להם בכבודו. והנה הקרבנות האלו לא הוזכרו בפרשת: וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי (שמות כ״ט:א׳), כי שם לא צוה רק על המלואים ובשבעת הימים וקרבנותיהם מלאו ימי מלואיהם, כי עתה ביום השמיני הם עצמם יקריבו הקרבנות. והנה הקרבנות הללו כחנוכה להם, כענין מנחת חביתים לדורות ביום המשח אותו (ויקרא ו׳:י״ג-י״ד). ויתכן כי לכפר על מעשה העגל הוסיף להם עתה הקרבנות הללו, כי כאשר צוה: וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם, עדיין לא נעשה העגל כאשר פירשתי (רמב״ן ויקרא ח׳:ב׳), לכך לא הזכירם שם, ולא כדברי רש״י שאמר שם (רש״י שמות כ״ט:א׳) כי הפר לכפר על מעשה העגל, אבל היו הפרים ההם לחטא על המזבח ועל אהרן ועל בניו ולקדש אותם. והעגל הזה ביום השמיני לכפר על מעשה העגל. והנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים בשוה, וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים שעיר עזים אחד לחטאת. וכך אמר בתוספתא של פרשת מלואים בתורת כהנים (ספרא ויקרא ט׳:ב׳) שהעגל הזה לכפר על מעשה העגל, ודרשו: וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן, אלא אמר להם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה שנאמר: וישחטו שעיר עזים (בראשית ל״ז:ל״א), ויש בידכם בסוף שנאמר: עשו להם עגל מסכה (שמות ל״ב:ח׳) יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל. ונראה כי בעבור היות טעם החטאת של אהרן כטעמו ביום הכפורים, שרף אותו כאשר ישרף של יום הכפורים, אף על פי שהיה זה חטאת חיצונה, כי לא פירש משה שיעשה כן. ואולי נצטוה בכך, והכתוב לא חשש להאריך כי לא יעשה רק מה שיאמר משה ולא יאמר משה רק מה שצוה י״י.

Abarbanel Shemot 29:1אברבנאל שמות כ״ט:א׳

וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם וגו׳ עד וזה אשר תעשה על המזבח. אחרי שצוה יתברך על הקרבת אהרן ובניו והבדלם לעבודת המקדש. וצוה בבגדים אשר ילבשו. צוה עוד עתה באי זה אופן יתקדשו ויובדלו מקרב כל ישראל לעבוד את העבודה ההיא. כי לא יתכן שיעתק האדם מתכונה מה לתכונה אחרת ומהדיוט אל כהן עליון אלא באמצעות פעל מהרשום שיעשה או יעשו לו ולכן יהיו ימי המלואים גם כי היו צריכים אהרן ובניו ללמוד מאדון הנביאים עבודת המקדש ומעשה הקרבנות. ומפני זה צוה יתברך שבשבעת ימי המלואים יכהן משה רבינו כפי מה שהיו לפני האלהים כדי שממני יראו וכן יעשו אהרן ובניו אח״כ בעבודת המקדש והקרבת המזבח. האמנם נעשה הסדר הזה שבעה פעמים בשבעת ימי המלואים והיה הפעם האחת מהן לקדש את הכהנים ואת המזבח במשכן כלו. ושאר הפעמים היו ללמד את אהרן ואת בניו בדיני העבודה. וכמ״ש חז״ל כה״ג שאינו יודע עיקרי העבודה אין עבודתו עבודה. אמר רבי יהודה ומנין שכ״ג צריך להיות ת״ח דכתיב (מלאכי ג׳) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ולכך זכרה התורה כאן התכלית הראשון באמרו וזה הדבר אשר תעשה להם רוצה לומר לאהרן ולבניו לקדש אותם לכהן לי. ואמרו לקח פר בן בקר הוא כמו קח ופר בן בקר הוא הרך בשנים והוא בן שתי שנים והאיל הוא שיעברו עליו י״ג חדשים. ולחם וחלות ורקיקה הם כלם מעיסה עבה ובינונית ודקה. והלחם אין בו שמן כלל. אבל החלות היו בלולות בשמן שהקמח נתערב בשמן בעת לישתו ולשים אותם במים והרקיקים היו משוחים בשמן אחר אפייתם בהיותם חמים סכים אותו בשמן כי היו לשים העיסה במים ואחרי האפיה היו מושחין אותה. ומפי הקבלה למדנו שמכל אחד מהמינים האלה היו עשרה במספר. והיו אם כן כלם שלשים. וצוה שיהיו כלם מצות כי לא יקריבו שום דבר חמץ ושיהיו סלת רוצה לומר היוצא מן הקמח מנופה ונקי. ואמר ונתת אותם על סל אחד רוצה לומר שיתן הלחם והחלות והרקיקים בתוך סל אחד כי מלת על ישמש במקום תוך כמו ונתת את שתי עבותות הזהב על שתי הטבעות שענינו בתוכם. והנה החלות והרקיקים היו ממיני המנחה שנזכרו בפרשת ויקרא אך לא הלחם כי לא תמצא שום מנחה בלי שמן והנה צוה להביא יחד הפר והאיל והמנחות ההמה אע״פ שהם קרבנות חלוקות מפני שבקבוצם תשלם הקדושה לאהרן ולבניו. וצוה שיקריבם אל פתח אהל מועד שהיא העזרה כלה. כי מפני שמשם יכנסו להיכל ומהיכל לפני לפנים נקראה כל העזרה פתח אהל מועד. ורחצת אותם במים כי מפני שהזכוך קודם לקשוט ראוי שירחצו אותם להעביר מהם כל לכלוך ואח״כ ילבישם הבגדים הקדושים המיוחדים להם. ולפי שאהרן היה הראש התחיל ראשונה בלבישת בגדיו. ואמר תחלה את כתנתו כלומר הכתונת המיוחד לו שהיא כתנת תשבץ והנה לא זכר המכנסים כי הם מפני צניעותם לבשו אותם קודם לכן ולא נצטרך משה ללבשם אליהם ואין ספק שעל הכתנת יחגור האבנט. אבל הכתוב כדי לקצר המתין בו עד שיזכיר לבישת בניו הכתונת ואז אמר והלבשת אותם אבנט אהרן ובניו. ואהרן לבש אח״ז מעיל האפוד ואחריו את האפוד ואחריו את החשן וחבר את המעיל בחשב האפוד ועל זה נאמר כאן. ואפדת לו בחשב האפוד. ואחר זה אמר ושמת את המצנפת על ראשו רוצה לומר עטופה מצד אחורי הראש עד אמצעו. ונתת את ציץ נזר הקדש על המצנפת הוא ציץ הזהב המגיע מאזן אל אזן ברוחב שתי אצבעות שהיה פתיל תכלת שבו קשור על המצנפת. ואחרי לבישת הבגדים לכ״ג צוה במשיחתו ואמר ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ומשחת אותו כי כמו שכתב הרמב״ן הצניפה היתה סביב סביב ואמצע הראש היה מגולה ועליו יצק השמן. אבל לדעת רש״י שהיתה המשיחה בכל הראש יהיה הדבר כדברי הראב״ע שראשונה משח ואח״כ שם את המצנפת וכבר זכרו חז״ל שהכהנים הגדולים היו מושחים על ראשם בחלק מועט מהראש ועושים כמין כ״ף יונית כמו שקבלו חז״ל מן הנביאים שראו המשיחות ההמה בעיניהם. ואומר אני שהיה כ״ף יונית לרמוז שהוא אשר בחר השם לכהן כי הכ״ף היא ראשונה לאותיות כהן והיה מורה זה על הכהונה כמו שהנזר היה מורה על המלכות. ואחרי שזכר קדוש אהרן ומשיחתו זכר כזה בעצמו בבנים וזה הוא ואת בניו תקריב רוצה לומר לאותו מקום והלבשת אותם כתנות לא משבצות אלא כתנות בד. וחבשת להם מגבעות בראשם במקום המצנפת שהיה לאהרן והיו ככובעים גבוהים. והנה נקראו מגבעות לפי שהיו כשתי גבעות והגיא ביניהם וחובשים אותם בפתיל תחת הגרון ואמר והיתה להם כהונה לחוקת עולם. להגיד שאחרי כן לא יצטרכו הם ובניהם לכמו זה הפועל מהמשיחה כי מעתה ועד סוף העולם תהיה להם הכהונה מכח הקדוש הראשון הזה ולזרעם אחריהם. ואולם לכהונה הגדולה תצטרך המשיחה לפי שלא יהיו כל בני הכ״ג כהנים גדולים. אבל אחד יהיה בלבד היותר ראוי אליה. ולכך תהיה המשיחה לאותו שיבחרו להיות כ״ג ואמר ומלאת יד אהרן ויד בניו לומר שבפועל הזה ישלים ידם ויכלתם לעבוד זאת העבודה. כי אחר זה יהיה להם רשות ויכולת לעבוד במקדש. ואחרי שזכר לבישת הבגדים ומשיחת אהרן זכר הקרבנות אשר יעשו. ואומרו והקרבת את הפר לפני אהל מועד אין הפסוק הזה מיותר וכפול כי למעלה נזכרה הקרבה על הלחם והחלות והרקיקים והפר והאלים. להגיד שיקריבם אל הכהנים כדי שיהיו מזומנים ומעותדים שמה ועל הכהנים אמר ואת אהרן ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד. הרי שהם לבדם נתקרבו שמה לא הבהמות ולכך הצטרך הכתוב לומר עתה והקרבת את הפר לפני אהל מועד שיקחהו מהמקום שהיה בו ויקריבהו למקום ששם אהרן ובניו פתח אהל מועד כי הסמיכה תהיה שמה וכבר התבאר שהסמיכה היתה בשתי ידים ותהיה עם וידוי ותשובה ואמנם הטעם בענינה יתבאר בסדר ויקרא בעזרת השם ואמר ושחטת את הפר רומז למשה שהוא ישחטהו כי זאת השחיטה לא היתה כשרה בזרים לפי שהענין במלואים כמו ביום הכפורים ולכן שם היה השוחט כ״ג וכאן היה משה רבי׳ שהיה משמש ככ״ג אותם הימים והוא שחט בחצר אהל מועד בחלק הצפוני במה שהיה ממנו נכחיי לקדש הקדשים וז״ש לפני ה׳ פתח אהל מועד שיהיו פני השוחט לפני ה׳. גם היה לצד צפון המזבח כי משם היה סובב וזורק הדם מיד טרם יקדש כי כדמות עבודת יום הכפורים היתה עבודת המלואים. וצוה שיקח מדם הפר רוצה לומר מועט ממנו ויתן על קרנות המזבח שתי הזיות שהן ארבע כי הדם יבוא בארבע פאות המזבח והם בקרן צפונית מזרחית ובקרן דרומית מערבית ואת כל הדם שהם שיורי הדם היה שופך אל יסוד הדרומית ומשם יורד עד התהום כדי שלא יסרח המקום ההוא והיה יורד בנקבים שהיו שם. וצוה עוד שכל החלב המכסה את הקרב רוצה לומר מלמעלה ומלמטה. ואת היותרת והיא האוזן היתרה אשר על הכבד ואת שתי הכליות וגומר הכל יקטיר על המזבח כמנהג כל חטאת. והנה אמר והקטרת ולא אמר ושרפת. לפי שבעבור דשנות החלבים היה הכל עולה בעשן ולא יעשה דשן כאלו הוא קטרת סמים שעולה כלו בלהב ועשן ושאר הפר עם עורו ועצמו ומעיו ועם פרשו צוה לשרוף חוץ למחנה כמשפט חטאת הכהן שהיא נשרפת. והראב״ע פי׳ ועם פרשו עם מעיו רחוצים. וצוה שישרף מחוץ למחנה מפני הסרחון ואין שאר החטאות נשרפין כן כי אם בבית הדשן חטאת היא שדינה להשרף כן כדי שלא יהנה אדם ממנה. והנה היה זה הענין מיוחד בחטאת לפי שהוא בא לכפר על חטאים גדולים אשר סבתם הוא החומר שיכלה ויפסד וישוב אל יסודיו הד׳ ולכך היו ההזאות ד׳ ועל ד׳ קרנות המזבח. ואחרי שזכר קרבן הפר שהוא החטאת צוה על העולה שיעשה מאחד מהאילים מהסמיכה והשחיטה ולקיחת דמו רוצה לומר כל הדם שלו וזריקת דמו כמו שזכר בפר. ואמר עוד ואת האיל תנתח לנתחיו ורחצת קרבו וכרעיו והקטרת המזבח שישרף האיל כלו יחד על המזבח עולה הוא לי״י ודין כל עולה שהצטרך הפשט וניתוח וכליל לאישים שישרף ויעלה כלו לי״י בעשן עד שיריח בו ריח ניחוח כקטרת העולה לפניו שאין הנאה ממנו לכהנים כלל וזה שאמר ריח ניחוח אשה לי״י הוא ואשה מלשון אש ולמ״ד לי״י היא מקום בעבור רוצה לומר שהעולה כולה תהיה ריח ניחוח בעבור ה׳. ואחרי שצוה על איל העולה צוה על האיל השני וגומר וזכר בה מהסמיכה והשחיטה ולקיחת הדם רוצה לומר קצת מדמו וזריקתו על המזבח כמו שזכר בחטאת ובעולה. האמנם הוסיף בו שיזרק מהדם ההוא על תנוך אוזן אהרן ובניו הימנית ועל בוהן ידיהם ורגליהם הימנית. וקצת מהמפרשים חשבו שהיה זה מהזאה על הכהנים כדמות ברית בין השם ובין הכהנים שקצת הדם ניתן על המזבח השם וקצתו עליהם במקומות שזכר. ויותר נכון לומר שהפר היה חטאת והאיל הראשון עולה ולא היה בהם חלק לבעלים ולא לכהנים וכן במקום הזה לא ניתן מדמו לכהנים וכל שכן מבשרו שלא ניתן לבעלים כלל. אבל האיל השני היה לשלמים ומפני זה היה חלק ממנו לגבוה וחלק לכהנים וחלק לבעלים ולפי שהבעלים בקרבן הזה היה אהרן ובניו ומשה רבינו היה הכהן המכהן שם לכן אחרי שצוה על הזאת הדם על המזבח שהיה בחלק הגבוה יצוה ג״כ שיזה על אהרן ובניו כי הוא חלקם מהשלמים ההם שיקריבו על עצמם ובעבור שהיו נכנסים בכהונה לעמוד לשרת היתה ההזאה על תנוך אזנם הימנית שהוא כלי השמיעה כאומר בהזאה ההיא כהן הטה אזנך ושמע דברי אלהיך. ועל בוהן ידיהם הימנית. לפי שהידים הם כלי העשיה והבוהן הוא האצבע המחזיק בכל האצבעות נקרא בדברי חכמינו זכרונם לברכה גודל כי הוא גדול בחזקתו על האחרים ואוגד אותם יחד והוא נקרא בהן ר״ל מחזיק בהן. וכן ברגלים האצבע הדומה לבוהן נקרא כמוהו בוהן. והענין כלו להעיר את הכהן שישתדל להבין ולשמוע תורת האלהים ושישתדל לעבוד עבודתו בידיו וללכת במצוותיו ורגליו והיה כל זה מהאזן ובוהן הידים והרגלים הימנית להעיר שתהיה שמיעתו ומעשיו והליכותיו תמיד לצד ימין כי הוא צד השלמות לא לתכלית רע ושמאל ומפני שהיה זה מיוחס לכהונה והשירות לכן קראה תורה לאיל השלמים איל המלואים. כי הוא המקדש הכהנים לכהונה והממלא את ידם לעמוד לשרת. ואמר וזרקת את הדם. להגיד ששאר הדם הנשאר מאותו איל שני יזרוק על המזבח ד׳ מתנות על ארבעה קרנות. וצוה עוד ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה להגיד שיערב יחד מהדם והשמן. ומאותו עירוב יזה על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדיהם ובזה יהיו מקודשים הם ובגדיהם עדי עד. והנה נמשח אהרן בשתי משיחות בשתי בחינות. האחת שנמשח לכ״ג הוא בעצמו כל ימיו. והב׳ שנמשח לכהן הוא ובניו וזרעו לנצח. ולכן למעלה זכר משיחתו אצל בגדי הכהונה הגדולה לפי שאז נמשח לכ״ג ועתה זכר שנית שנמשח עם בניו לענין הכהונה להם ולזרעם וזר לא יקרב לעבוד בה. ואחרי שזכר מה יעשה מדם איל המלואים זכר מה יעשו מאיבריו. ואמר ולקחת מן האיל השני הזה החלב והאליה וגו׳ ואת שוק הימין שהוא למטה מן הירך האחרון ומגיע מן הארכוב׳ העליונה עד האמצעית. וכשכנגדו נקרא זרוע. וזה היה להשרף על המזבח לפי שהיה זה קרבן שלמים והמזבח אוכל חלק ממנו ולפי שלא היה זה דין השלמים רוצה לומר לתת שוק הימין למזבח עם החלבים לכן אמר אחר זה כי איל מלואים הוא רוצה לומר ולכן מאותו צד דינו משונה משאר הקרבנות. וצוה שאותם החלבים ושוק הימין עם הלחם העב והחלה והרקיק מסל המצות שכבר היו לפני ה׳ כלומר מונחים פתח אהל מועד בנוכחיות ארון הברית יתן הכל על כפות ידי אהרן ראשונה ואחר כך על כפות כל אחד מבניו אחד אחד. ואמר כנגד משה שהוא היה המכהן שמה והנפת אותם שישים ידיו מתחת ידיהם להניפם והתנופה היתה לד׳ רוחות העולם מוליך ומביא והתרומה היא שמעלה ומוריד ואז ולקחת אותם מידם והקטרת המזבח שישרפם במזבח העולה עם עולת האיל הראשון שהיה נשרף שמה. והיתה התנופה להעיר שהיה משה רבינו אמצעי בינם ובין השם יתברך והוא המקריב אותם לעבודתו. וכאלו הוא יתברך יקח את המנחה מידם בעבור משה ובאמצעיתו. אבל חלק הגבוה הזה לא היה נהנה ממנו אלא האש השורף אותו ולזה אמר לריח ניחוח לפני ה׳ אשה הוא לה׳ כמו שביארתי. עוד צוה למשה שיקח את חזה איל המלואים אשר לאהרן והוא הרואה פני הארץ כשהבהמה הולכת והוא קרוב לצואר ויניף משה אותו תנופה לפני ה׳ להודיע שהכל מאתו ואז יתנהו משה מידו למי שירצה והוא אומרו יהיה לך למנה רוצה לומר תקחהו אתה משה לך כי הוא חלקך מקרבן השלמים הזה בעבור שאתה מכהן באילו של אהרן. ואמר איל המלואים אשר לאהרן ולא זכר בניו. לפי שאהרן היה עיקר. ויותר נכון הוא מה שפירש הרמב״ן שהוא טעם ללקיחת משה את החזה יאמר ולקחת את חזה התנופה אשר מאיל המלואים בעבור שהוא לאהרן ואין החזה ראוי לו כי לא יהיה החזה לבעלים. ואהרן במקום הזה הוא בעל לא כהן כי אתה הוא המכהן ולכן אתה תקחהו. ואמר וקדשת את חזה התנופה ואת שוק הימין. להגיד שלזכרון מה שיעשה עתה באיל המלואים הזה אשר לאהרן ולבניו שנקדש ממנו להקטיר על המזבח ושניתן למכהן חזה התנופה אשר הונף ישאר לחוק תמיד שבכל השלמים יהיו מקודשים בזה האופן עצמו ולא יאכלו הבעלים השוק והחזה אבל יהיו ממתנות הכהונה. ועם היות שצוה כאן שישרפו השוק והשלמים צוה אחר זה שיהיה השוק לכהן. הנה הסבה בזה תתבאר בסוף סדר צו את אהרן בע״ה. והכלל שהנה מה שנעשה לאהרן עם משה בהיותו מכהן לפניו יעשה אהרן אחר כך בהיותו מכהן לפני בני ישראל בזבחי שלמיהם וככה בענין בגדי הקדש אשר לאהרן והם השמונה בגדים יהיו אחריו בגדים לבניו ר״ל הכהנים הגדולים שיבואו אחרי מותו בדורות למשח׳ בהם שבהם ימשיחוהו לכ״ג ובהם ימלא ידיו לכהן וכמו שאהרן עשה שבעת ימי המלואים כן כל כ״ג שיבוא אחריו שבעת ימים ילבש את הבגדים בבואו לשרת בקדש הם שבעת ימי המלואים שבהם יחנך וילמד דרכי עבודת הקדש. ובכל אותם שבעת הימים יהיה נמשח עם הבגדים יום ויום דוגמת מה שנעשה לאהרן. וחזר להגיד עוד מה שיעשה באיל המלואים. ואמר ואת איל המלואים תקח ובשלת את בשרו במקום קדוש רוצה לומר שמשה בעצמו יקח מבשר איל המלואים הנשאר חוץ מאשר הורם ואשר הונף והוא יבשלהו בחצר אהל מועד שהוא מקום קדש לפנים מן הקלעים או שיצוה משה לבשלו כדברי הראב״ע ואכל אהרן ובניו וגומר כי להיותם בעלים בזה הקרבן היה ראוי שיאכלו ממנו את חלקם. ואמר ואכלו אותם אשר כפר בהם וגומר לתת סבה למה ישבו אהרן ובניו לאכול ולשמוח שמה. ואמר כי באמת הראוי הוא אליהם שיאכלו הבשר והלחם חלות ורקיקי מצות בשמחה ובטוב לבב. אם מפני שכופר בהם ר״ל שכפר הקב״ה לאהרן ובניו חטאתם באמצעות החטאת והעולה אשר הקריבו והשלמים שיעשו שלום ביניהם לאביהם שבשמים. או שכפרו בהם את המזבח מכל זרות ותעוב. ואם מפני שבזה מלאו את ידם לעבוד את עבודת הקודש ולקדש אותם מתוך בני ישראל כאלו הם מלאכי עליון מהיושבים ראשונה במלכות. ומפני זה זר כלומר הדיוט שלא יהיה כהן לא יאכל מהלחם והבשר ההוא כי קודש הם. ואם לא יכלו לאכול כל הבשר והלחם ההוא אהרן ובניו ויותר ממנו כלום ישרפו את הנותר באש לא יאכל אדם אותו כי קדש הוא. ואמר ועשית לאהרן ולבניו ככה להגיד שכאשר צוה אותו לעשות ביום הראשון כן יעשה שבעת ימים מהפר ושני האלים והלחם והחלות והרקיקים וכל אותו מעשה מהשחיטות וההזאות וההקרבות שזכר. ואמרו ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים יש מהמפרשים שכתבו שהוא הפר. שנזכר בקרבן אהרן. כי מפני שכבר יחשב שלא היה צורך פר החטאת אלא ביום הראשון מהמלואים ושאז תשלם הכפרה. לכך הוצרך להודיע ולצות שבכל יום ויום מהשבע׳ יקריבו פר אחד כמו ביום הראשון. ושאמר וחטאת על המזבח להגיד שיזה מדמו עליו. ואחרים פירשו והוא היותר נכון אצלי שקרבנות אהרן ובניו כבר זכרם בכתוב ושצוה שכן יעשה שבעת הימים. ושאמרו ופר החטאת תעשה ליום על הכפורים הוא קרבן אחר שצוה יתברך לעשות לו בעד אהרן ובניו על המזבח לכפר עליו לקדשו וקראו פר החטאת על שם וחטאת על המזבח שהוא מלשון הזמנה כמו הוא יתחטא בו ויהיה פירוש בכפרך עליו כאשר תשרוף הפר ההוא עליו שלא ישרף מחוץ למחנה כפר אהרן שזכר למעלה. ולפי שהיה קרבן הזה מהפר השני בבחינת המזבח לחטאו ולקדשו ולא בבחינת אהרן. לכן אמר ומשחת אותו והיה המזבח קדש קדשים רוצה לומר קדש כאחד מן הקדשים. ולכך כל הנוגע במזבח ראוי שיהיה קדוש לאלהיו כאחד מן הכהנים כי קדוש הוא לאלהיו. ויצא מזה שראשונה צוה על קרבנות אהרן שהיה בכל יום משבעת ימי המלואים פר בן בקר ואילים שנים. והלחם והחלות והרקיקים וכל זה היה מנכסי אהרן וממונו ואחר כך צוה על קרבן אחר שיהיה משל צבור. והוא גם כן שבעת ימים פר אחד לכל יום מהם כנגד המזבח לכפרתו וטהרתו. ואמנם מה היה חטא המזבח שהיה צריך כפרה. כבר אמרו במדרש תורת כהנים שכפרת המזבח הוצרכ׳ שמא התנדב אדם דבר גזל במלאכת המשכן והמזבח. ועוד אגיד לך בזה דעתי בביאור הרמז וההערה שנרמז בקרבנות האלה ע״ד החכמה. ומה שנראה לי בענין הקרבנות האלה על מה ירמזו ויעירו הוא על אחד משני דרכים. הא׳ תורני. והב׳ בדרך החכמ׳ וביאורם כן הוא: הדרך התורני מיוסד על דבריהם ז״ל (רש״י שמות כ״ט מ״ח) שאמרו שהיה פר החטאת של אהרן לכפר על מעשה העגל. ועם היות שכאשר נצטווה משה בזה היה בהר קודם קבול הלוחות ועדיין לא נעשה העגל אמרו שצוה ית׳ בזה לפי שהיה גלוי וידוע לפניו שהיה עתיד אהרן לחטוא בו ולכך צוה על הדברים הצריכים לכפרתו. אבל עם היות שנקבל זה מהם בפר עדיין תשאר השאלה ולמה היו ב׳ אלים וא׳ מהם כולו כליל לגבוה ואחד שלמים האם היה זה מתיחס למעשה העגל ואיך הוא. ולא ראיתי בדבריהם רמז דבר בענין האלים והלחם והחלות והרקיקים ומה שנראה לי לומר בזה על פי דרכם ז״ל ממעשה העגל הוא זה. הנה אתה תמצא שצוה הקב״ה כאן להקריב חטאת ועולה ושלמים ומנחה. כי הפר היה חטאת והאיל הראשון היה עולה והאיל השני היה השלמים וכל מה שהיה בסל מהלחם וחלות ורקיקים הכל היה מנחה ולכך באה באופנים שונים אם ככרי לחם מבלי שמן כי הוא מנחה גם כן כמו שנאמר בחג השבועות והקרבתם מנחה חדשה לה׳ ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים. ואם חלות בלולות בשמן ואם רקיקים שאחרי אפייתם ימשחום בשמן כי כלם מיני מנחות המה והנה החטאת נקרב תחלה לכפרת עון שנכשל בו אהרן ויצא מידו שלא כמתכוין כשגגה היוצאת מלפני השליט כמו שיתבאר ולכן היה מהראוי להביא עליו חטאת כמו שאמר בסדר ויקרא אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים לה׳ לחטאת ולכן היה חלק מועט מהחטאת נקרב לשם יתברך לפי שהבעלים היו בלתי ראוים שיקח מהם השם מנחה ודורון לרוב עונם והשאר היה נשרף מחוץ למחנה. ואחר שנתכפר להם בחטאת הקריבו עולה שהיה כולה כליל לגבוה. להורות שכבר היו מתקרבים לעבודתו ודבקים בו כי זה הוא טעם העולה לה׳ כמו שיתבאר בסדר ויקרא. ואחר העולה הקריבו איל השלמים שקצתו קרב לשם לבעלים וקצתו לכהני השם משרתיו להורות שכבר היו מרוצים לפניו ואוהביו ומאוכלי שולחנו. ועם השלמים תבוא המנחה כאלו היא דורון נקרב למלך מאת עבדו האוהב אותו והיתה המנחה ג״כ לתת לו יתברך תודה על אשר קבל קרבנותיו ומנחתו ועל אשר כפר בעד חטאתו. ולכן היתה חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן. וכתוב בסדר צו את אהרן אם על תודה יקריבנו חלות מצות בלולות וגו׳. והנה הש״י ראה והביט שהיה עתיד אהרן להיות נתפש בעון ההוא ושלא יעשה אותו בכוונה וביד רמה כי אם בתום לבבו ובנקיון כפיו ולכן לא מנע ממנו העבודה הקדושה ההיא אמנם צוה למשה שיעשה לאהרן שבע׳ ימי המלואים ושיקריב בעדו בכל יום פר בן בקר שהיה לרמז העגל. ויהיה זה חטאת אהרן וכפרת חטאתו אשר חטא. וצוה להזות מדמו על המזבח ולהקטיר מחלבו עליו לרמוז על כונת אהרן ופנימיות לבו ודמו ונפשו שלא היתה מרוחקת ממנו יתברך אבל תמיד דבקה בו. אמנם עורו ופרשו שהוא רמז לגוף המעשה ולעצם החטא. צוה שישרפו מחוץ למחנה כפגר מובס. ולפי שבאהרן התאנף השם להשמידו ואין השמד אלא בכליון בנים. והיו לאהרן ארבעה בנים החצי הראשון מהם היה נדב ואביהו הגדולים והחצי האחר היה אלעזר ואיתמר הקטנים צוה שיביא שני אלים לרמוז אל שני חלקי בניו חלק הגדולים וחלק הקטנים כי מלת אלים היא מלשון יכולת כמו יש לאל ידי וכן הוא בני אלים. והם היו רמז אל בני אהרן הגדולים עם הקטנים כלומר הבחורים הראוים לעבוד את עבודת הקדש וההגונים אליה. והאיל הראשון הזה נקרב על גבי המזבח והיה כליל לגבוה רומז שחלק הראשון מבניו הגדולים נדב ואביהו ימותו בקרבם קרבנותיהם ביום השמיני למלואים ולא ישאר מהם לא בן ולא בת כי היו שניה׳ כליל לגבוה. ואמנם האיל הב׳ רמז אל חלק בניו הקטנים אלעזר ואיתמר וזה היה שלמים כי שלום ואמת יהיה להם עם אביהם שבשמים ויהיה חלק מהם למזבח רוצה לומר לעבוד כהונת ה׳ וחלק לעצמם להנאתם ולתועלתם ולכן נקרא האיל הב׳ ההוא איל המלואים שימלא את ידם לעבוד ומדמו יזה על תנוך אזנם הימנית לשמוע בלימודים ועל בוהן ידם ועל בוהן רגלם הימנית לעבוד עבודת המקדש. כי כל ההזאות ההן בנעשה ונשמע וכלן מיוחסות לצד הימין ועם אותם החלבים והיותרת והכליות שהם כלם רומזים למחשבות הפנימיות היה מניף אותם משה בכפיו תחת כפיהם לפני ה׳ לרמוז שיהיו משתדלים בעבודת בוראם ובכל מחשבותיהם יהיו לפניו תמיד. ולזה היו המנחות כלם מצות לרמוז שיבטל מהם היצר הרע ובמנחתם ועבודתם לא יהיה פגול ולא תיעוב. האמנם היו אנה מבלי שמן ואלה משמן למעלת המנחה וחלופי מיניה. הנה התבאר מזה למה היו אלה הקרבנות מיוחסות בימי המלואים לענין העגל ומה היה ענין האלים והבדליהם זה מזה. והותרה בזה השאלה הט׳ והשאלה הי׳. וכן התבאר למה נזכרו באהרן שתי משיחות שהי׳ מפני שהיתה הראשונה שנמשח לכה״ג כי כן היו מושחים הכ״ג בעת שהיוזוכים לשררה ההיא. ומלבד זה עוד נמשח שנית עם בניו לענין הכהונה בכלל שיהיה להם ולזרעם אחריהם לנצח וזר לא יקרב לעבוד את עבודת הקדש. ולכן היתה המשיח׳ ראשונה לאהרן בלבד. והותרה בזה השאלה הי״א. והרמז הזה אין ספק שלא ביאר אותו בעת צואת הקרבנות האלה והיותו על הדבר העתיד להיות שהוא מעשה העגל: והדרך הב׳ הוא שצוה הש״י שיעשו הכהנים בימי מלואיהם הישרה והדרכה שלמה ממה שיחוייב לאדם לעשות כל ימי חלדו בגדי ישע מעיל צדקה מעלה ושלמות כי הנה צוה שיביאו את קרבנם פר אחד ושני אלים תמימים ולחם מצות וגו׳ ושאחרי שיביאום ילבשו הבגדים הקדושים וזה היה רמז ולמוד מועיל לכל אדם מבקש השלמות בעולמו כי עצם האדם הוא על דמות החבור ההוא שהפר האחד הוא דוגמת גופו שהוא גדול ונראה בעצמו וגלמו והיו עמו שני אלים לרמוז לשני חלקי הכח השכלי הנמצאים עמו והם העיוני והמעשי וקבוץ שלשת הענינים האלה הוא אשר ילבש אלה הבגדים היקרים כל אחד כפי הראוי לו אך כשתשוער בהם עבודת קרבנם והוא כי הפר צוה שישחטו אותו ומעט מדמו יתן באצבעו על קרנות המזבח וכל שאר דמו ישפוך אל היסוד וככה מעט מזער מגוף הפר והוא אימוריו לבד יקטירו על המזבח אבל כל בשרו ועורו ופרשו ישרוף מחוץ למחנה נמצא רמז לאדם השלם שמחלקו החומרי יקח מעט מזער לצורך חיותו כפי ההכרח והוא לבדו יספיק בטוב מזג כשיזדמן שיהיה נאות וזה המעט מדמו יעלה על מזבח ה׳ והשאר כלו יושלך כטמא מחוץ למחנה ולא ידבק בו. ואולם האיל האחד רומז לשכל העיוני ולכן צוה שיזרוק כל דמו על המזבח סביב ושיהיה עולה כלה כליל לגבוה כי החלק העיוני בהיותו כפי הדת האלהית יהיה כלו קדש לה׳ וראוי להקריבו על גבי המזבח עולה הוא לה׳ אשה ריח ניחוח לה׳. אמנם האיל השני שהוא רמז לשכל המעשי צוה שיתנו על תנוך אזנם ועל בהנות ידם ורגלם הימנית לרמוז למה שאמרו ושמענו ועשינו כי זה הוא הפועל המיוחד לשכל המעשי ושיקטירו ממנו על המזבח האמורים עם שוק הימין. ואחת אחת ממיני הלחם ומהנותר שיהיה חזה התנופה למנה למכהן ושהשאר יהיה למאכל לבעלים וכן הוא באמת כי בזה החלק המעשי כלה איתנהו ביה ממנו קדש לה׳ והוא מה שמפריש ממעשיו גורל אחד לה׳ וממנו לצורך החיות לו ולנטפלים אליו אמנם היתה זאת הכהונה מערוב הדם אשר על המזבח עם שמן המשחה. לפי שכאשר יערב אדם דמו ונפשו עם השמן הטהור העליון הוא עצם הגדולה והכהונה באמת. והרי זה למוד נכון אשר צוה להרגילו בו שבעת ימי המלואים כי הוא הקף אחד כולל כל ימי עולם ששבעת הימים רומזים אל ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ועל זה הלמוד וההרגל אשר הוא חוזר חלילה יהיו הבגדים הקדושים לו ולבניו אחריו למשחה בהם ולמצא את ידם. והנה הלמוד הזה הוא כולל לכל אדם לעשותו ולהתחנך בו ללבוש את הבגדים הטהורים והנקיים שהם רמז לשלמותו ולמעלת ההצלחה האמיתית כל ימי חלדו ולהיות הכ״ג ראש האומה ומלאך ה׳ צבאות היה הרגלו זה כולל לכל האומה רמז ומשל לכל איש ירא את ה׳ במצותיו חפץ. וזה ענין הדרך השני הזה:

Or HaChayyim Vayikra 8:4אור החיים ויקרא ח׳:ד׳

והקהל העדה, the community was assembled, etc. Perhaps when the people saw Moses taking Aaron, his sons, and the priestly garments, they assembled spontaneously. It is also possible that the verse tells us that God ordered the people to assemble around the entrance to the Tabernacle as explained by Vayikra Rabbah 10,9 on the word הקהל in verse 3 and that our verse reports that the people did so.

ותקהל העדה וגו׳ – אולי כי בראותם מעשה משה שלקח אהרן ובניו והבגדים וגו׳ נקהלו מעצמן. או ירצה להודיע שהחזיקם המקום לכל ישראל בפתח אהל מועד, כמו שדרשו ז״ל (ויק״ר פסוק שלפני זה) בפרשת הקהל וגו׳, וכאן יודיע הכתוב שכן היה.

Or HaChayyim Vayikra 8:10אור החיים ויקרא ח׳:י׳

וימשח את המשכן, He anointed the Tabernacle, etc. Why did the Torah interrupt the report of clothing Aaron in the priestly garments and his being anointed with the report of the Tabernacle being anointed? The reason is presumably that the Torah had reported that Moses was commanded to anoint the Tabernacle before it reported that he had been commanded to anoint Aaron (compare Exodus 40,9). You may argue that it would have been appropriate then for the Torah to report the anointing of the Tabernacle before reporting the dressing of the priests in their garments in order to conform with the order in which the Torah reported the commands as being issued by God. The reason Moses did not do so may be found in a detail in verse 2 where God had said to Moses: "take Aaron, his sons, the garments, and the oil of anointing." If the anointing of the Tabernacle had been intended to precede the sons of Aaron being dressed in their priestly garments, the Torah should have written as follows: "take the oil of anointing, etc." seeing the Torah wanted the first command to be carried out first. If the Torah had written verse 2 in that order we could not possibly have mistaken its intention. Seeing the Torah first mentioned Aaron, it is clear he was to be anointed first before he was to put on the priestly garments. It was not possible to misinterpret what God wanted because the Torah had already said in Exodus 28,41: "dress your brother Aaron and his sons in them and anoint them." It is clear therefore that the Torah intended to have the priests put on the priestly garments prior to anointing the Tabernacle with the oil of anointing. Why is it then that in פרשת פקודי the Torah reported the anointing of the Tabernacle before it reported Aaron being dressed in his priestly garments? We may answer that seeing the Torah did not want to interrupt between the act of Aaron's' getting dressed and being anointed, it wrote all the laws pertaining to Aaron consecutively; this did not mean however, that the anointing of the Tabernacle was to be preceded by anything but the anointment of Aaron himself. This is the point we learn from the sequence of the Torah's report in our chapter.

וימשח את המשכן וגו׳ – הטעם שהפסיק בין לבישת אהרן למשיחתו במשיחת המשכן וכליו, לצד שמצינו שצוה ה׳ במשיחת המשכן וכליו קודם למשיחת אהרן כרשום בפרשת פקודי (מ׳ ט׳), ומן הראוי היה להקדים משיחת המשכן גם ללבישת בגדי אהרן כרשום שם, וטעם שלא עשה כן לצד שדקדק מאמר ה׳ כאן בפרשה זו (פסוק ב׳) שאמר לו קח את אהרן וגו׳ ואת שמן המשחה וגו׳, ואם משיחת המשכן קודמת גם ללבישת בגדי אהרן היה לו לומר קח את שמן המשחה שהוא דבר שיעשה ממנו המצוה הראשונה שהיא משיחת המשכן ואין מקום לטעות מאומרו קח את שמן המשחה ראשונה שימשח אהרן קודם לבישת בגדיו, שהרי כבר אמר והלבשת את אהרן וגו׳ ומשחת אותו, אלא ודאי שכוונתו הוא להקדים לבישת הבגדים קודם למשיחת המשכן, ומה שהקדים משיחת משכן בפרשת פקודי ללבישת בגדי אהרן ולמשיחתו אינו אלא למשיחתו דוקא, אלא לצד שלא רצה הכתוב להפסיק בין מצות הבגדים למצות המשיחה של אהרן לזה אמר כל דיני אהרן יחד, ולעולם לא תקדים משיחת המשכן וכליו אלא למשיחת אהרן ולא לבגדים כמו שגילה כאן כנזכר.

Malbim Vayikra 8:2מלבי״ם ויקרא ח׳:ב׳

ואת הבגדים – שצוה עליהם בפר' תצוה. ולדעת הרמב"ן והראב"ע היה הציוי קודם מעשה העגל בהר סיני, ואז למדוהו מעשה הבגדים והשמן ודיני המלואים. ופה הזכיר בקיצור ולא חזר עניני הבגדים והשמן שכבר עשאם. ואמר שיקח הבגדים והשמן שעשאם כפי ציוי ה'. וכן תרגם יונתן "וטול ית לבושיא דפקדתך". ופה שינה הסדר מהסדר דשם, דשם (שמות, כט) סדר הפר והאלים ולחם מצות תחלה ואחריו אהרן ובניו והבגדים; ופה (ויקרא, ח) סדר אהרן ובניו והבגדים והשמן תחלה ואחר כך הפר והאלים וסל המצות. כי שם הקדים את התכלית שהיא העולה במחשבה תחלה, ופה במעשה קיימא לן דאין מעבירין על המצות והכין אהרן ובניו ובגדים ושמן שהם נמשחו ראשונה ואחריו הקרבנות שהי' אחר המשיחה. וזהו שאמר הספרא שלא כסדר האמורים להלן אמורים כאן. וגם דשם אמר "והקרבת אותם בסל ואת הפר", וכן צוה להקריב אל פתח אהל מועד סל המצות תחלה, ופה אמר שיקריב סל המצות לבסוף. כי שם למדו דקודם שחיטת הקרבן צריך שיהיה הלחם אפוי ופה הקדים הפר והאלים שהוקרבו תחלה ואחר כך הסל שתנופת הלחם היה בסוף.

Malbim Vayikra 8:10מלבי״ם ויקרא ח׳:י׳

וימשח את המשכן – הנה בציוי המשיחה וכן בפר' פקודי הזכיר משיחת המשכן וכליו בפני עצמו - נבדל ממשיחת אהרן. ופה משמע שקודם משיחת אהרן משח המשכן. וכתב הרמב"ן שעשה זה בסדר נכון כדי שיהיה המקריב במזומן לעבוד לבא אל המקדש. ובספרא פה רצה טעם מאין למד כן. כי אחר שמשיחת בגדי אהרן יתדמה לכלי המקדש, כי גם הם כלי קדש, והם לא נמשחו בפני עצמם רק נתקדשו במשיחת אהרן כמו שכתוב "שיורד על פי מדותיו". וזה שתרגם יונתן על "וימשח אותו" – "ורבייתיה בתר דאלבשיה". ולכן סמך משיחת אהרן וכליו אל משיחת כלי המקדש.

Malbim Vayikra 8:12מלבי״ם ויקרא ח׳:י״ב

ויגש את פר החטאת – ובצואה בפר' תצוה (שמות, כט) קוראהו 'פר' סתם בכל הפרשה. ולמ"ש דהצואה היה קודם מעשה העגל יש לומר דאז לא בא עדיין על חטאת, רק עתה בעשיה.

Malbim Vayikra 8:30מלבי״ם ויקרא ח׳:ל׳

ויז על אהרן – כתב הרמב"ן ז"ל: לא נתברר לי מדוע איחר הזאת הללו לאחר הקטרה של מלואים. כי בצוואה הקדים ההזאות ואחר כך אמר "ולקחת מן האיל החלב והאליה". ואולי בעבור שאמר שם "וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו" למד משה כי הוא הדבר המאוחר הנעשה בהם שבו יהיו קדושים לגמרי כי לא הזכיר שם 'קידוש' במשיחה ולא במתן בהונות. וכאן אמר "וימשח אותו לקדשו" - לא שיקדש לגמרי (כי הלמ"ד מורה ההכנה לבד) עד שעשה ההזאות ואמר "ויקדש את אהרן". וכך אמרו בספרא "ויקדש את אהרן" - הא למדת שלא נשלם קידוש אהרן ובניו אלא בהזאת הדם. עד כאן דבריו. ובזה נכון מה שבצוואה אמר (שמות, כט) "ולקחת מן הדם ומשמן המשחה" ובעשיה אמר (ויקרא, ח) "ויקח משה משמן המשחה ומן הדם וכולי". כי קיימא לן דאין מעבירין על המצות והוא מדאורייתא (כמו שכתבתי בארצות החיים סימן כה) ואם כן לפי מה שכתוב בצואה שתכף שיגמר הזריקה על המזבח יזה על אהרן היה צריך ליקח תחלה מן הדם אשר על המזבח דביה עסיק בל יעבר על המצוה. אבל משה שהמתין עד גמר ההקטרה ותנופת החזה, ואם כן כשהניף את החזה עמד במזרח, ואם היה מתחיל בהזיות הדם היה צריך לילך לקרן מערבית דרומית ששם זרק זריקה השניה, והיה קרוב יותר אל השמן שהיה בצד המזרח. לכן התחיל ההזיה בשמן המשחה כדי שלא יעבור על המצוה.

Malbim Vayikra 8:35מלבי״ם ויקרא ח׳:ל״ה

ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כן צויתי – למה אמר שנית "כי כן צויתי"? והלא כבר אמר "כאשר עשה ביום הזה צוה השם". רק כי על משמרת המקדש נצטוה אחר כך אהרן בעצמו כמו שכתוב בפר' קרח "ויאמר ה' אל אהרן" ושם צוהו לשמור את המקדש תמיד. ומשה ידע כי יצוה ה' את אהרן אחר כך. אמר לו: מה שאומר שתשמרו את משמרת ה' הוא מצד שצויתי אני, ועל זה תקבלו שכר שלא תמותו, וכל שכן שאחר כך תקבלו שכר בקיימך ציוי ה' בעצמו.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 8:2-3ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ח׳:ב׳-ג׳

(ב) בשמות כ״ט:א׳ כתוב בראשונה ״לקח פר וגו׳⁠ ⁠״, ואילו כאן נאמר בתחילה קח את אהרן וגו׳⁠ . בשמות מדובר סמוך לפניו על הכנת הבגדים, ולכן בא אחריו הצו: ״לקח פר וגו׳⁠ ⁠״, שיוסיף עוד את הקרבנות. ואילו כאן מתואר סדר העבודה, שהתחילה בהלבשת אהרן ובניו ובמשיחתם שרק אחריהן באו הקרבנות. (ג) ואת כל העדה וגו׳ – הוכחנו לעיל עמוד ק״ל, כי עדה מציינת לפעמים את הסנהדרין. וכך סובר הראב״ע גם כאן, ש״כל העדה״ מכוון אל באי-כוח כל הקהל. אולם לפי המדרש כוונת הכתוב היא כל העם; השוה רש״י. ״הקהל״ יהיה נוכח בשעת החגיגה, מה שלא נצטווה עדיין בשמות כ״ט.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 8:7-9ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ח׳:ז׳-ט׳

(ז-ט) על־דבר בגדי הכהונה השוה שמות כ״ח. המכנסים לא נזכרו כאן משום שאהרן בעצמו לבש אותם מיד אחרי הטבילה. גם משמות כ״ח:מ״א ואילך יוצא, כי הלבשת המכנסים לא נעשתה על־ידי משה. בצו ההלבשה (שמות כ״ט:ה׳) חסר האבנט בתחילה (בפסוק ה), אך הושלם אחרי כן בפסוק ט בין בגדי הבנים. ההבדלים האחרים בסדר ההלבשה בין הפסוקים כאן ובין הפסוקים שבשמות אפשר לבאר בנקל; השוה רמב״ן ויומא ה, ב, ועוד במכילתא ומילואים באריכות ופירושו של מלבי״ם פסקות קעא־קעב.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 8:10-12ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ח׳:י׳-י״ב

(י-יב) הצו למשוח את המזבח (החיצוני) ניתן בספר שמות כט, לו, וכמו כן למשיחת אהרן (כט, ז). משיחת החלקים האחרים של המקדש וכליו וכן של הכהנים נצטוותה בתוך סדר הכנת שמן המשחה, שמות ל, כו-ל (השוה עוד כ״ט:ל״ו-ל״ז). מלבד זה נמצא אותו צו גם בשמות מ׳:ט׳-ט״ו. בפסוקים אלה נזכרה משיחת המשכן לפני ההלבשה; על כן רואה ראב״ע את הפועל ״ויקח״ (בפסוק י) כעבר מוקדם; שונה מזה דעת הרמב״ן. שבע ההזיות על המזבח לא נזכרו בשמות, ואולי נכללו במצות המשיחה. לדעת הרמב״ן נכללו ההזיות האלו במלות ״והיה המזבח קדש קדשים״ (שמות כ״ט:ל״ז, מ׳:י׳), כי בזה נקבע למזבח קידוש מיוחד על־ידי הזיות, שצריכות להיות מקבילות להזיות של הכהן המקריב (שמות כ״ט:כ״א). שבע ההזיות מקבילות גם להזיות ביום הכפורים (ויקרא ט״ז:י״ט). לדעת ויזל נמצאת מצות הזיה על המזבח בשמות כ״ט:ל״ו-ל״ז. בזה מבואר הטעם, מפני מה נזכר לגבי ההזיות על הכהנים בשמן המשחה רק משיחת המזבח ולא גם משיחת המשכן וכליו, והוא משום שרק משיחת המזבח היתה צריכה להיות שוה לזו של הכהנים.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 8:23-24ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ח׳:כ״ג-כ״ד

(כג-כד) ראה שמות כ״ט:כ׳, שם מסוגנן הצו הזה בקיצור, והסגנון המקוצר הצריך סידור אחר של הפסוק. אבל משה ידע שכוונת הצו היתה לגמור בראשונה את ההזיות על אהרן ואחר כך להזות על בניו. לכן היה צורך כאן, כשבא לקיים את הצו למעשה, להאריך בסיפור הפרטים. ויקרב את בני אהרן – אצל אהרן לא כתוב ״ויקרב״ (השוה לעיל פסוקים ו׳, י״ג), וודאי מפני שאהרן נמצא אחרי המשחו כל הזמן ליד משה.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 8:30ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ח׳:ל׳

בשמות כ״ט:כ״א ניתן הצו להזיות אלו תיכף לאחר ההזיות על התנוך ועל הבוהן, היינו לפני הקטרת חלבי איל המילואים. אולם כבר הרמב״ן מעיר, כי הצו ״וקדש הוא... ובניו״ שבשמות כ״ט:כ״א מראה ברור, שהמעשה הזה בא לאחרונה ובו היתה צריכה ההקדשה להיגמר. אם נאמר לעיל בפסוק יב ״וימשח אתו לקדשו״, הרי לא התכוון הפסוק להגיד שזאת היתה השלמת ההקדשה, שכן כפי שמלמד כתוב זה, באה ההשלמה הזאת אך עם ההזיה על אהרן ובניו יחד. על שאלתו של הרמב״ן, אם בשעת ההזיה היו השמן והדם מעורבין זה בזה או אם הוזה כל אחד בפני עצמו, אפשר היה אולי להשיב, כי לפי מה שביארנו לעיל ושנראה לנו כפשט הפשוט ביותר, היינו שהזית בני אהרן נעשתה רק בשמן, היו השמן והדם נפרדים זה מזה. לדעת ויזל, המלים על בגדיו, ואת בגדיו חסרות וא״ו בתחילתן לרמז בזה, כי אהרן בעצמו כבר נתקדש על־ידי ההזיה שנזכרה בפסוק יב ושעתה רק בגדיו היו טעונים עוד הקדשה; השוה שמות כ״ט:כ״א.