David and Batsheva/5

EN/HEע/E

David and Batsheva

Sources

Shemuel II 11שמואל ב׳ י״א

(1) And it came to pass, at the return of the year, at the time when kings go out to battle, that David sent Joab, and his servants with him, and all Israel; and they destroyed the children of Ammon, and besieged Rabbah. But David tarried at Jerusalem. (2) And it came to pass at eventide, that David arose from off his bed, and walked upon the roof of the king's house; and from the roof he saw a woman bathing; and the woman was very beautiful to look upon. (3) And David sent and inquired after the woman. And one said: 'Is not this Bath-sheba, the daughter of Eliam, the wife of Uriah the Hittite?' (4) And David sent messengers, and took her; and she came in unto him, and he lay with her; for she was purified from her uncleanness; and she returned unto her house. (5) And the woman conceived; and she sent and told David, and said: 'I am with child.' (6) And David sent to Joab[, saying]: 'Send me Uriah the Hittite.' And Joab sent Uriah to David. (7) And when Uriah was come unto him, David asked of him how Joab did, and how the people fared, and how the war prospered. (8) And David said to Uriah: 'Go down to thy house, and wash thy feet.' And Uriah departed out of the king's house, and there followed him a mess of food from the king. (9) But Uriah slept at the door of the king's house with all the servants of his lord, and went not down to his house. (10) And when they had told David, saying: 'Uriah went not down unto his house', David said unto Uriah: 'Art thou not come from a journey? wherefore didst thou not go down unto thy house?' (11) And Uriah said unto David: 'The ark, and Israel, and Judah, abide in booths; and my lord Joab, and the servantsof my lord, are encamped in the open field; shall I then go into my house, to eat and to drink, and to lie with my wife? as thou livest, and as thy soul liveth, I will not do this thing.' (12) And David said to Uriah: 'Tarry here to-day also, and tomorrow I will let thee depart.' So Uriah abode in Jerusalem that day, and the morrow. (13) And when David had called him, he did eat and drink before him; and he made him drunk; and at even he went out to lie on his bed with the servants of his lord, but went not down to his house. (14) And it came to pass in the morning, that David wrote a letter to Joab, and sent it by the hand of Uriah. (15) And he wrote in the letter, saying: 'Set ye Uriah in the forefront of the hottest battle, and retire ye from him, that he may be smitten, and die.' (16) And it came to pass, when Joab kept watch upon the city, that he assigned Uriah unto the place where he knew that valiant men were. (17) And the men of the city went out, and fought with Joab; and there fell some of the people, even of the servants of David; and Uriah the Hittite died also. (18) Then Joab sent and told David all the things concerning the war; (19) and he charged the messenger, saying: 'When thou hast made an end of telling all the things concerning the war unto the king, (20) it shall be that, if the king's wrath arise, and he say unto thee: Wherefore went ye so nigh unto the city to fight? knew ye not that they would shoot from the wall? (21) who smote Abimelech the son of Jerubbesheth? did not a woman cast an upper millstone upon him from the wall, that he died at Thebez? why went ye so nigh the wall? then shalt thou say: Thy servant Uriah the Hittite is dead also.' (22) So the messenger went, and came and told David all that Joab had sent him for. (23) And the messenger said unto David: 'The men prevailed against us, and came out unto us into the field, and we were upon them even unto the entrance of the gate. (24) And the shooters shot at thy servants from off the wall; and some of the king's servants are dead, and thy servant Uriah the Hittite is dead also.' (25) Then David said unto the messenger: 'Thus shalt thou say unto Joab: Let not this thing displease thee, for the sword devoureth in one manner or another; make thy battle more strong against the city, and overthrow it; and encourage thou him.' (26) And when the wife of Uriah heard that Uriah her husband was dead, she made lamentation for her husband. (27) And when the mourning was past, David sent and took her home to his house, and she became his wife, and bore him a son. But the thing that David had done displeased the Lord.

(א) וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם. (ב) וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקׇם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד. (ג) וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי. (ד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשׇׁב אֶל בֵּיתָהּ. (ה) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי. (ו) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד. (ז) וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה. (ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ. (ט) וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כׇּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ. (י) וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ. (יא) וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. (יב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה שֵׁב בָּזֶה גַּם הַיּוֹם וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלַ‍ִם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת. (יג) וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד. (יד) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה. (טו) וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת. (טז) וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם. (יז) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹּל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמׇת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי. (יח) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב וַיַּגֵּד לְדָוִד אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה. (יט) וַיְצַו אֶת הַמַּלְאָךְ לֵאמֹר כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כׇּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ. (כ) וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה. (כא) מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמׇת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת. (כב) וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כׇּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב. (כג) וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל דָּוִד כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם עַד פֶּתַח הַשָּׁעַר. (כד) וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים אֶל עֲבָדֶיךָ מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת. (כה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהׇרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ. (כו) וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ. (כז) וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי י"י.

Shemuel II 12שמואל ב׳ י״ב

(1) And the Lord sent Nathan unto David. And he came unto him, and said unto him: 'There were two men in one city: the one rich, and the other poor. (2) The rich man had exceeding many flocks and herds; (3) but the poor man had nothing save one little ewe lamb, which he had bought and reared; and it grew up together with him, and with his children; it did eat of his own morsel, and drank of his own cup, and lay in his bosom, and was unto him as a daughter. (4) And there came a traveller unto the rich man, and he spared to take of his own flock and of his own herd, to dress for the wayfaring man that was come unto him, but took the poor man's lamb, and dressed it for the man that was come to him.' (5) And David's anger was greatly kindled against the man; and he said to Nathan: 'As the Lord liveth, the man that hath done this deserveth to die; (6) and he shall restore the lamb fourfold, because he did this thing, and because he had no pity.' (7) And Nathan said to David: 'Thou art the man. Thus saith the Lord, the God of Israel: I anointed thee king over Israel, and I delivered thee out of the hand of Saul; (8) and I gave thee thy master's house, and thy master's wives into thy bosom, and gave thee the house of Israel and of Judah; and if that were too little, then would I add unto thee so much more. (9) Wherefore hast thou despised the word of the Lord, to do that which is evil in My sight? Uriah the Hittite thou hast smitten with the sword, and his wife thou hast taken to be thy wife, and him thou hast slain with the sword of the children of Ammon. (10) Now therefore, the sword shall never depart from thy house; because thou hast despised Me, and hast taken the wife of Uriah the Hittite to be thy wife. (11) Thus saith the Lord: Behold, I will raise up evil against thee out of thine own house, and I will take thy wives before thine eyes, and give them unto thy neighbour, and he shall lie with thy wives in the sight of this sun. (12) For thou didst it secretly; but I will do this thing before all Israel, and before the sun.' (13) And David said unto Nathan: 'I have sinned against the Lord.' And Nathan said unto David: 'The Lord also hath put away thy sin; thou shalt not die. (14) Howbeit, because by this deed thou hast greatly blasphemed the enemies of the Lord, the child also that is born unto thee shall surely die.' (15) And Nathan departed unto his house. And the Lord struck the child that Uriah's wife bore unto David, and it was very sick. (16) David therefore besought God for the child; and David fasted, and as often as he went in, he lay all night upon the earth. (17) And the elders of his house arose, and stood beside him, to raise him up from the earth; but he would not, neither did he eat bread with them. (18) And it came to pass on the seventh day, that the child died. And the servants of David feared to tell him that the child was dead; for they said: 'Behold, while the child was yet alive, we spoke unto him, and he hearkened not unto our voice; how then shall we tell him that the child is dead, so that he do himself some harm?' (19) But when David saw that his servants whispered together, David perceived that the child was dead; and David said unto his servants: 'Is the child dead?' And they said: 'He is dead.' (20) Then David arose from the earth, and washed, and anointed himself, and changed his apparel; and he came into the house of the Lord, and worshipped; then he came to his own house; and when he required, they set bread before him, and he did eat. (21) Then said his servants unto him: 'What thing is this that thou hast done? thou didst fast and weep for the child, while it was alive; but when the child was dead, thou didst rise and eat bread.' (22) And he said: 'While the child was yet alive, I fasted and wept; for I said: Who knoweth whether the Lord will not be gracious to me, that the child may live? (23) But now he is dead, wherefore should I fast? can I bring him back again? I shall go to him, but he will not return to me.' (24) And David comforted Bath-sheba his wife, and went in unto her, and lay with her; and she bore a son, andcalled his name Solomon. And the Lord loved him; (25) and He sent by the hand of Nathan the prophet, and he called his name Jedidiah, for the Lord's sake. (26) Now Joab fought against Rabbah of the children of Ammon, and took the royal city. (27) And Joab sent messengers to David, and said: 'I have fought against Rabbah, yea, I have taken the city of waters. (28) Now therefore gather the rest of the people together, and encamp against the city, and take it; lest I take the city, and it be called after my name.' (29) And David gathered all the people together, and went to Rabbah, and fought against it, and took it. (30) And he took the crown of Malcam from off his head; and the weight thereof was a talent of gold, and in it were precious stones; and it was set on David's head. And he brought forth the spoil of the city, exceeding much. (31) And he brought forth the people that were therein, and put them under saws, and under harrows of iron, and under axes of iron, and made them pass through the brickkiln; and thus did he unto all the cities of the children of Ammon. And David and all the people returned unto Jerusalem.

(א) וַיִּשְׁלַח י"י אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ. (ב) לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד. (ג) וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת. (ד) וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו. (ה) וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי י"י כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת. (ו) וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל. (ז) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל. (ח) וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה. (ט) מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר י"י לַעֲשׂוֹת הָרַע [בְּעֵינַי] (בעינו) אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. (י) וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה. (יא) כֹּה אָמַר י"י הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. (יב) כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. (יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַי"י וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם י"י הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. (יד) אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי י"י בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת. (טו) וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף י"י אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ. (טז) וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצׇם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה. (יז) וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם. (יח) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמׇת הַיָּלֶד וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי מֵת הַיֶּלֶד כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה רָעָה. (יט) וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת. (כ) וַיָּקׇם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו וַיָּבֹא בֵית י"י וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל. (כא) וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם. (כב) וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ [וְחַנַּנִי] (יחנני) י"י וְחַי הַיָּלֶד. (כג) וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי. (כד) וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן [וַתִּקְרָא] (ויקרא) אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַי"י אֲהֵבוֹ. (כה) וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר י"י. (כו) וַיִּלָּחֶם יוֹאָב בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּלְכֹּד אֶת עִיר הַמְּלוּכָה. (כז) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה גַּם לָכַדְתִּי אֶת עִיר הַמָּיִם. (כח) וְעַתָּה אֱסֹף אֶת יֶתֶר הָעָם וַחֲנֵה עַל הָעִיר וְלׇכְדָהּ פֶּן אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת הָעִיר וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ. (כט) וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כׇּל הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ. (ל) וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד. (לא) וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם [בַּמַּלְבֵּן] (במלכן) וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיָּשׇׁב דָּוִד וְכׇל הָעָם יְרוּשָׁלָ‍ִם.

Melakhim I 15:5מלכים א׳ ט״ו:ה׳

because David did that which was right in the eyes of the Lord, and turned not aside from any thing that He commanded him all the days of his life, save only in the matter of Uriah the Hittite.

אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי י"י וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי.

Tehillim 51תהלים נ״א

(1) For the Leader. A Psalm of David; (2) when Nathan the prophet came unto him, after he had gone in to Bath-sheba. (3) Be gracious unto me, O God, according to Thy mercy; According to the multitude of Thy compassions blot out my transgressions. (4) Wash me thoroughly from mine iniquity, And cleanse me from my sin. (5) For I know my transgressions; And my sin is ever before me. (6) Against Thee, Thee only, have I sinned, And done that which is evil in Thy sight; That Thou mayest be justified when Thou speakest, And be in the right when Thou judgest. (7) Behold, I was brought forth in iniquity, And in sin did my mother conceive me. (8) Behold, Thou desirest truth in the inward parts; Make me, therefore, to know wisdom in mine inmost heart. (9) Purge me with hyssop, and I shall be clean; Wash me, and I shall be whiter than snow. (10) Make me to hear joy and gladness; That the bones which Thou hast crushed may rejoice. (11) Hide Thy face from my sins, Aand blot out all mine iniquities. (12) Create me a clean heart, O God; And renew a stedfast spirit within me. (13) Cast me not away from Thy presence; And take not Thy holy spirit from me. (14) Restore unto me the joy of Thy salvation; And let a willing spirit uphold me. (15) Then will I teach transgressors Thy ways; And sinners shall return unto Thee. (16) Deliver me from bloodguiltiness, O God, Thou God of my salvation; So shall my tongue sing aloud of Thy righteousness. (17) O Lord, open Thou my lips; And my mouth shall declare Thy praise. (18) For Thou delightest not in sacrifice, else would I give it; Thou hast no pleasure in burnt-offering. (19) The sacrifices of God are a broken spirit; A broken and a contrite heart, O God, Thou wilt not despise. (20) Do good in Thy favour unto Zion; Build Thou the walls of Jerusalem. (21) Then wilt Thou delight in the sacrifices of righteousness, in burnt-offering and whole offering; Then will they offer bullocks upon Thine altar.

(א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד. (ב) בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע. (ג) חׇנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי. (ד) [הֶרֶב] (הרבה) כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֺנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי. (ה) כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. (ו) לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדׇבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשׇׁפְטֶךָ. (ז) הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי. (ח) הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חׇכְמָה תוֹדִיעֵנִי. (ט) תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין. (י) תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ. (יא) הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכׇל עֲוֺנֹתַי מְחֵה. (יב) לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. (יג) אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קׇדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי. (יד) הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי. (טו) אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ. (טז) הַצִּילֵנִי מִדָּמִים אֱלֹהִים אֱלֹהֵי תְּשׁוּעָתִי תְּרַנֵּן לְשׁוֹנִי צִדְקָתֶךָ. (יז) אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (יח) כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה. (יט) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. (כ) הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם. (כא) אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים.

Mishna Sotah 5:1משנה סוטה ה׳:א׳

Just as the water evaluates her fidelity, so too, the water evaluates his, i.e., her alleged paramour’s, involvement in the sin, as it is stated: “And the water that causes the curse shall enter into her” (Numbers 5:24), and it is stated again: “And the water that causes the curse shall enter into her and become bitter” (Numbers 5:27). It is derived from the double mention of the phrase “and…shall enter” that both the woman and her paramour are evaluated by the water. Furthermore, prior to her drinking the water, just as she is forbidden to her husband, so too is she forbidden to her paramour, because in contrast to the verse stating: “Is defiled [nitma’a]” (Numbers 5:14), a superfluous conjoining prefix vav is added to a later verse, rendering the phrase: “And is defiled [venitma’a]” (Numbers 5:29). The addition indicates another prohibition, that of the woman to her paramour. This is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Yehoshua said: That was how Zekharya ben HaKatzav would interpret it, i.e., he also derived from the superfluous vav that the woman is forbidden to her paramour. Rabbi Yehuda HaNasi says an alternate source: The two times that the defilement of the wife is stated in the passage, namely: “And he warns his wife, and she is defiled” (Numbers 5:14), and the later verse: “When a wife, being under her husband, goes astray and is defiled” (Numbers 5:29), indicate that her defilement results in two prohibitions. One is that she is forbidden to her husband and one is that she is forbidden to her paramour.

כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ, כָּךְ הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וּבָאוּ, וּבָאוּ. כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל, כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) נִטְמְאָה, וְנִטְמָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כָּךְ הָיָה דוֹרֵשׁ זְכַרְיָה בֶן הַקַּצָּב. רַבִּי אוֹמֵר, שְׁנֵי פְעָמִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה אִם נִטְמְאָה נִטְמָאָה, אֶחָד לַבַּעַל וְאֶחָד לַבּוֹעֵל.

Bavli Shabbat 30aבבלי שבת ל׳.

אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם מחול לי על אותו עון אמר לו מחול לך אמר לו עשה עמי אות בחיי אמר לו בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה פתח ואמר {תהילים כ"ד:ז'} שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד רהטו בתריה למיבלעיה אמרו מי הוא זה מלך הכבוד אמר להו ה' עזוז וגבור חזר ואמר {תהילים כ"ד:ט'} שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה ולא נענה כיון שאמר {דברי הימים ב ו':מ"ב} ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון

Bavli Shabbat 56a-56bבבלי שבת נ״ו.-נ״ו:

א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר {שמואל א י"ח:י"ד} ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו' אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו אלא מה אני מקיים {שמואל ב י"ב:ט'} מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע שביקש לעשות ולא עשה אמר רב רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה שכל רעות שבתורה כתיב בהו ויעש וכאן כתיב לעשות שביקש לעשות ולא עשה {שמואל ב י"ב:ט'} את אוריה החתי הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת ואת אשתו לקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו שנאמר {שמואל א י"ז:י"ח} ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח מאי ערובתם תני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה {שמואל ב י"ב:ט'} ואותו הרגת בחרב בני עמון מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו מאי טעמא מורד במלכות הוה דאמר ליה {שמואל ב י"א:י"א} ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים אמר רב כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה דכתיב {מלכים א ט"ו:ה'} רק בדבר אוריה החתי אביי קשישא רמי דרב אדרב מי אמר רב הכי והאמר רב קיבל דוד לשון הרע קשיא גופא רב אמר קיבל דוד לשון הרע דכתיב {שמואל ב ט':ד'} ויאמר לו המלך איפוא הוא ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל (בלא) דבר וכתיב וישלח המלך ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל (מלא) דבר מכדי חזייה דשקרא הוא כי הדר אלשין עילויה מ"ט קיבלה מיניה דכתיב {שמואל ב ט"ז:ג'} ויאמר המלך (אל ציבא איה) בן אדוניך ויאמר ציבא אל המלך הנה (הוא) יושב בירושלים וגו' ומנא לן דקיבל מיניה דכתיב {שמואל ב ט"ז:ד'} ויאמר המלך הנה לך כל אשר למפיבושת ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן (בעיני) המלך ושמואל אמר לא קיבל דוד לשון הרע דברים הניכרים חזא ביה דכתיב {שמואל ב י"ט:כ"ה} ומפיבושת בן שאול ירד (לפני) המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כיבס וגו' וכתיב ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך ויאמר לו המלך למה לא הלכת עמי מפיבושת ויאמר אדוני המלך עבדי רמני כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את המלך כי פסח {נו:} עבדך וירגל בעבדך אל אדוני המלך ואדוני המלך כמלאך האלהים ועשה הטוב בעיניך ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה ויאמר מפיבשת אל המלך גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדוני המלך בשלום אל ביתו אמר לו אני אמרתי מתי תבא בשלום ואתה עושה לי כך לא עליך יש לי תרעומות אלא על מי שהביאך בשלום היינו דכתיב {דברי הימים א ח':ל"ד} ובן יהונתן מריב בעל וכי מריב בעל שמו והלא מפיבשת שמו אלא מתוך שעשה מריבה עם בעליו יצתה בת קול ואמרה לו נצא בר נצא נצא הא דאמרן בר נצא דכתיב {שמואל א ט"ו:ה'} ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל אמר רבי מני על עסקי נחל אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה אמר רב יהודה אמר רב אילמלי לא. קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל ע"ז ולא גלינו מארצנו.

Bavli Yoma 22bבבלי יומא כ״ב:

אמר רב הונא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו שאול באחת מאי היא מעשה דאגג והא איכא מעשה דנוב עיר הכהנים אמעשה דאגג כתיב {שמואל א ט"ו:י"א} נחמתי כי המלכתי את שאול למלך דוד בשתים מאי נינהו דאוריה ודהסתה והא איכא נמי מעשה דבת שבע התם אפרעו מיניה דכתיב {שמואל ב י"ב:ו'} ואת הכבשה ישלם ארבעתים ילד אמנון תמר ואבשלום

Bavli Ketubot 9a-9bבבלי כתובות ט׳.-ט׳:

וכי תימא מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה התם אונס הוה ואיבעית אימא כי הא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן {ט:} כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו דכתיב {שמואל א י"ז:י"ח} ואת אחיך תפקד לשלום ואת ערובתם תקח מאי ואת ערובתם תקח תני רב יוסף דברים המעורבין בינו לבינה

Bavli Kiddushin 76bבבלי קידושין ע״ו:

והאיכא {שמואל ב כ"ג:ל"ט} אוריה החתי מאי לאו דאתי מחת לא דיתיב בחת

Bavli Sanhedrin 69bבבלי סנהדרין ס״ט:

אמר רב חסדא אמר זעירי הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה פחות מבן שמנה שאין ביאתו ביאה לא נחלקו אלא בבן שמנה דב"ש סברי גמרינן מדורות הראשונים ובית הלל סברי לא גמרינן מדורות הראשונים ודורות הראשונים מנלן דאוליד אילימא מדכתיב {שמואל ב י"א:ג'} הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי וכתיב ( {שמואל ב כ"ג:ל"ד} ו) אליעם בן אחיתופל הגילוני וכתיב {שמואל ב י"ב:כ"ה} וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור (כי) ה' (אהבו) וכתיב {שמואל ב י"ג:כ"ג} ויהי לשנתים ימים ויהיו גוזזים לאבשלום וכתיב {שמואל ב י"ג:ל"ח} ואבשלום ברח וילך גשורה ויהי שם שלש שנים וכתיב {שמואל ב י"ד:כ"ח} וישב אבשלום בירושלים שנתים ימים ופני המלך לא ראה וכתיב {שמואל ב ט"ו:ז'} ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא (ואשלמה) את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון וכתיב {שמואל ב י"ז:כ"ג} ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור ויקם וילך אל ביתו (ו) אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק וכתיב {תהילים נ"ה:כ"ד} אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ותניא כל שנותיו של דואג אינן אלא שלשים וארבע ושל אחיתופל אינן אלא שלשים ושלש כמה הויא להו תלתין ותלת דל שבע דהוה שלמה פש להו עשרים ושית דל תרתי שני לתלתא עבורי אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד ממאי דלמא תרוייהו בתשע אוליד ובת שבע אולידא בשית משום דאתתא בריא תדע דהא הוי לה ולד מעיקרא

Bavli Sanhedrin 107a-107bבבלי סנהדרין ק״ז.-ק״ז:

אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל אמר לפניו רבש"ע מפני מה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואין אומרים אלהי דוד אמר אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי אמר לפניו רבש"ע בחנני ונסני שנאמר {תהילים כ"ו:ב'} בחנני ה' ונסני וגו' אמר מינסנא לך ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך בדבר ערוה מיד {שמואל ב י"א:ב'} ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו וגו' אמר רב יהודה שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונתעלמה ממנו הלכה אבר קטן יש באדם משביעו רעב ומרעיבו שבע {שמואל ב י"א:ב'} ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רוחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד בת שבע הוה קא חייפא רישא תותי חלתא אתא שטן אידמי ליה כציפרתא פתק ביה גירא פתקה לחלתא איגליה וחזייה מיד {שמואל ב י"א:ג'} וישלח דוד וידרוש לאשה ויאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי וישלח דוד מלאכים ויקחה ותבא אליו וישכב עמה והיא מתקדשת מטומאתה ותשב אל ביתה והיינו דכתיב {תהילים י"ז:ג'} בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמותי בל יעבר פי אמר איכו זממא נפל בפומיה דמאן דסני לי ולא אמר כי הא מילתא דרש רבא מאי דכתיב {תהילים י"א:א'} למנצח לדוד בה' חסיתי איך תאמרו לנפשי נודי הרכם צפור אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מחול לי על אותו עון שלא יאמרו הר שבכם צפור נדדתו דרש רבא מאי דכתיב {תהילים נ"א:ו'} לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך אמר דוד לפני הקב"ה גליא וידיעא קמך דאי בעיא למכפייה ליצרי הוה כייפינא אלא אמינא דלא לימרו עבדא זכי למריה דרש רבא מאי דכתיב {תהילים ל"ח:י"ח} כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאה אליו במכאוב וכן תנא דבי רבי ישמעאל ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה דרש רבא מאי דכתיב {תהילים ל"ה:ט"ו} ובצלעי שמחו ונאספו נאספו עלי נכים [ולא ידעתי] קרעו ולא דמו אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע גלוי וידוע לפניך שאם היו קורעין בשרי לא היה דמי שותת ולא עוד אלא בשעה שהם עוסקין בארבע מיתות ב"ד פוסקין ממשנתן ואומרים לי דוד הבא על אשת איש מיתתו במה אמרתי להם הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא אמר רב יהודה אמר רב אפילו בשעת חליו של דוד קיים שמנה עשרה עונות שנאמר {תהילים ו':ז'} יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה ואמר רב יהודה אמר רב בקש דוד לעבוד ע"ז שנאמר {שמואל ב ט"ו:ל"ב} ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים ואין ראש אלא ע"ז שנאמר {דניאל ב':ל"ב} והוא צלמא רישיה די דהב טב {שמואל ב ט"ו:ל"ב} והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו ואדמה על ראשו אמר לו לדוד יאמרו מלך שכמותך יעבוד ע"ז אמר לו מלך שכמותי יהרגנו בנו מוטב יעבוד ע"ז ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא אמר מאי טעמא קנסיבת יפת תואר א"ל יפת תואר רחמנא שרייה א"ל לא דרשת סמוכין דסמיך ליה {דברים כ"א:י"ח} כי יהיה לאיש בן סורר ומורה כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה דרש ר' דוסתאי דמן בירי למה דוד דומה לסוחר כותי אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע {תהילים י"ט:י"ג} שגיאות מי יבין [א"ל] שביקי לך ומנסתרות נקני שביקי לך גם מזדים חשוך עבדך שביקי לך אל ימשלו בי אז איתם דלא לישתעו בי רבנן שביקי לך ונקיתי מפשע רב שלא יכתב סרחוני אמר לו א"א ומה יו"ד שנטלתי משרי עומד וצווח כמה שנים עד שבא יהושע והוספתי לו שנאמר {במדבר י"ג:ט"ז} ויקרא משה להושע בן נון יהושע כל הפרשה כולה עאכ"ו ונקיתי מפשע רב אמר לפניו רבש"ע מחול לי על אותו עון כולו אמר כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו {משלי ו':כ"ז} היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה כן הבא על אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה א"ל כל הכי נטרד ההוא גברא א"ל קבל עליך יסורין קבל עליו אמר רב יהודה אמר רב ששה חדשים נצטרע דוד ונסתלקה הימנו שכינה ופירשו ממנו סנהדרין נצטרע דכתיב {תהילים נ"א:ט'} תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין נסתלקה הימנו שכינה דכתיב {תהילים נ"א:י"ד} השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני ופרשו ממנו סנהדרין דכתי' {תהילים קי"ט:ע"ט} ישובו לי יראיך וגו' ששה חדשים מנלן דכתי' {מלכים א ב':י"א} והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה {קז:} בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנים וכתיב {שמואל ב ה':ה'} בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים וגו' והני ששה חדשים לא קחשיב ש"מ נצטרע אמר לפניו רבש"ע מחול לי על אותו עון מחול לך {תהילים פ"ו:י"ז} עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתני ונחמתני א"ל בחייך איני מודיע אבל אני מודיע בחיי שלמה בנך בשעה שבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר עשרים וארבעה רננות ולא נענה אמר {תהילים כ"ד:ז'} שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה ונאמר {תהילים כ"ד:ט'} שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד וגו' ולא נענה כיון שאמר {דברי הימים ב ו':מ"ב} ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך מיד נענה באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה וידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו העון

Bereshit Rabbah 63:8בראשית רבה ס״ג:ח׳

אַדְמוֹנִי, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שְׁמוּאֵל אֶת דָּוִד אַדְמוֹנִי, דִּכְתִיב (שמואל א טז, יב): וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי, נִתְיָרֵא וְאָמַר אַף זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים כְּעֵשָׂו. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמואל א טז, יב): עִם יְפֵה עֵינַיִם, עֵשָׂו מִדַּעַת עַצְמוֹ הוּא הוֹרֵג אֲבָל זֶה מִדַּעַת סַנְהֶדְרִין הוּא הוֹרֵג.

Rashi Shemuel II 11:15רש״י שמואל ב׳ י״א:ט״ו

ונכה ומת – כדי שתהא מגורשת למפרע, ונמצא שלא בא על אשת איש, שכל היוצא למלחמה, כותב גט לאשתו על תנאי, אם ימות במלחמה (שבת נ"ו:א').

Rashi Shemuel II 12:6רש״י שמואל ב׳ י״ב:ו׳

ישלם ארבעתים – כך אירע לו, שלקה בארבעה בנים, הילד ואמנון תמר ואבשלום.

Rashi Ketubot 9bרש״י כתובות ט׳:

גט כריתות כותב לאשתו – שאם ימות במלחמה יהא גט מיום כתיבתו והרי מת אוריה במלחמה.

R. Yosef Kara Shemuel II 11:1-15ר׳ יוסף קרא שמואל ב׳ י״א:א׳-ט״ו

(א) לתשובת השנה – להכנסת השנה. לעת צאת המלכים – לעת שרגילים המלכים לצאת שזהו שכבר גדלו העשבים והירקות שאז רגילים המלכים לצאת למלחמה. (ג) וישלח דוד וידרש לאשה – ששלח שלוחו לשאול ולדרוש מי היתה האשה שרוחצת. ויאמר – השליח אשר שלח הלא זאת בת שבע. (ד) וישכב עמה והיא מתקדשת מטומאתה – שמעתה אין לתלות הוולד באוריה בעלה. (ח) רד לביתך ורחץ רגליך – שרצה שיזקק לאשתו ויהא ההריון תלוי בו. ותצא אחריו משאת המלך – מנחת המלך, שהמשתה גורם את האדם לידי תאוה. (יג) ויקרא לו דוד ויאכל לפניו וישת וישכרהו – שהשכרות משכיח לאדם כל דבר דאבון, כסבור היה דוד אשכרהו וישכח שהארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות וילך וישכב עם אשתו. (טו) ושבתם מאחריו – והניחוהו שם בכובד המלחמה, שלא תעזרוהו, ונכה ומת.

R. Yosef Kara Shemuel II 12:8-11ר׳ יוסף קרא שמואל ב׳ י״ב:ח׳-י״א

(ח) ואתנה לך את בית ישראל – כלומר שכל מקום שהיית שואל אשה בכל ישראל לא היו מונעין ממך. ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה – עד שלא תעשה הרעה הגדולה הזאת. (ט) מדוע בזית את דבר ה' – אשר כתוב בתורה אל אשת עמיתך לא תתן שכבתך (ויקרא י"ח:כ'). (יא) ולקחתי את נשיך – מידה כנגד מידה.

Tosafot Ketubot 9bתוספות כתובות ט׳:

כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. פי' בקונטרס שאם ימות במלחמה יהא גט משעת כתיבתו וקשה לר"ת דא"כ מאי כל היוצא אם לא מהני אלא למי שאין לו בנים ויש לו יבם ועוד דתנן במי שאחזו (גיטין עג. ושם) מה היא באותן הימים רבי יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה וקאי אמאי דקתני לעיל מינה הרי זה גיטך מהיום אם מתי וכן משמע בתוספתא אלמא אע"ג דאמר מהיום הויא אשת איש גמורה כדמפרש בגמרא באומר מעת שאני בעולם פירוש דהאי דאמר מהיום לא שיחול מיד אלא דעתו שיחול שעה אחת קודם מיתתו דהיינו מעת שהוא בעולם ולא אמר מהיום אלא למעוטי לאחר מיתה כלומר מאותו יום שאני בעולם יהא גט ומיהו יש לחלק בין מהיום לפירש בהדיא שיחול משעת כתיבה דע"כ משעת כתיבה קאמר שיהא גט ועוד נראה דאפי' אמר מהיום יש ליישב פי' הקונטרס דלמפרשאו דוקא פירש שאם ימות במלחמה אלא היו מתנים אם לא יחזור מן המלחמה ואגב ריהטיה נקט בקונטרס אם ימות דסתם מי שאינו חוזר מן המלחמה אינו חוזר לפי שמת אלא ה"ה אם נשבה והשתא מהיום דהכא אין שייך לומר מעת שאני בעולם כההוא דמי שאחזו אלא מהיום מיום כתיבה קאמר ואם תאמר והרי חזר אוריה ונתבטל הגט ויש לומר שהיה מתנה אם לא יחזור בסוף המלחמה והרי לא חזר לבסוף וניחא לפירוש זה הא דאמרינן בפרק הזהב (ב"מ נט. ושם) נוח לו לאדם שיבעול ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים ומפיק ליה מהאי מעשה דבת שבע דספק אשת איש הואי דדלמא יחזור מן המלחמה ור"ת מפרש כותב גט כריתות לגמרי בלא שום תנאי ולפי' קשה אמאי קרי לה ספק אשת איש הא הואי גרושה גמורה ואר"ת דקרי לה ספק אשת איש לפי שהיו מגרשין בצינעא שלא יהא נודע ויקפצו עליהם בני אדם לקדשם ולפי' הקונטרס קשה קצת איך בא עליה למה לא היה ירא שמא יחזור:

Radak Shemuel II 11:2-4רד״ק שמואל ב׳ י״א:ב׳-ד׳

(ב) מעל הגג – הוא ראה אותה מעל הגג, שהיתה רוחצת בביתה. (ג) וידרש לאשה – דרש לאנשי ביתה בעד האשה, מי היא אם היא בת שבע בת אליעם. אוריה החתי – אפשר כי גר היה או ישראל היה וקראו חתי, לפי שגר עם בני חת וכן אתי הגתי. (ד) מתקדשת מטומאתה – להודיע כי לא שכב עמה והיא נדה כי כבר התקדשה מטומאתה, כמו שאמר רוחצת והודיע כי הרחיצה ההיא להתקדש מן הנדות היתה ולא עבר עליה משום נדה, אלא משום אשת איש. ורבותינו ז"ל אמרו: כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כתב לאשתו אם ימות במלחמה, לפיכך סבב דוד את מיתת אוריה שתהא מגורשת למפרע.

Radak Shemuel II 12:9-13רד״ק שמואל ב׳ י״ב:ט׳-י״ג

(ט) הכית בחרב – כאילו אתה הכיתו, כיון שצוית את יואב לשומו במקום הסכנה. ואותו הרגת בחרב בני עמון – אחר שאמר הכית בחרב, למה אמר ואותו הרגת בחרב בני עמון? ר"ל שתי רעות עשית במיתתו: שהרגתו בחרב בני עמון, כלומר שהפלתו ביד שונאי ישראל. ובדברי רז"ל: אף על גב דבכל התורה כלה אין שליח לדבר עבירה, כי בכל מקום השולח פטור והשליח חייב הכא שאני שהכתוב קראו הורג, שנאמר: ואותו הרגת. והטעם: לפי שהיה מלך ואין עובר על מצותו כאילו הוא הרגו. וכן שאול שצוה להרוג נוב עיר הכהנים כאילו הוא הרגם, ואף על גב שאין לאדם לעשות מצות מלך בזה הענין וכיוצא בו כמו שכתבנו למעלה, כל איש אשר ימרה את פיך יומת. יכול אפילו לדבר עבירה? תלמוד לומר: רק אף על פי כן אין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין, לפיכך העונש על המלך. (יא) לעיניך – כי אפילו תדע לא יהיה בידך למנוע והרי הוא כאילו הוא לעיניך. לרעיך – כתיב ביו"ד והוא לשון יחיד והיו"ד למ"ד הפועל. או פירושו לאחד מרעיך, כלומר אחד מאוהביך ואין לאדם אוהב יותר מבנו. או למי שירצה להיות כאילו רעך בשוה, בדבר המלוכה. עם נשיך – הם הפלגשים. לעיני השמש הזאת – בגלוי, כי בגלוי נכנס אבשלום עמהן לאהל. יש לשאול: איך גזר האל על אבשלום שיחטא וישכב עם נשי אביו ואם לא חטא דוד לא היה חוטא אבשלום והנה נענש דוד בדבר חטא אבשלום? יש לפרש: כי האל לא גזר בפירוש על אבשלום ולא הזכירו בשם ואף על פי שידע האל כי אבשלום יהיה החוטא בעבור תאות נפשו לחטוא, לא שהאל גזר עליו לחטוא ואם לא חטא דוד היה האל מונע נשי דוד מהמכשול על ידי עבירה, אף על פי שאבשלום סופו לחטוא מפני תאות יצרו, לא היה חוטא עם נשי אביו. ועוד: כי לא היה חטא גדול בזה, כי פלגשי אביו היו ומפותת האב מותרת לבן, אלא לפי שהיו פלגשי מלך אסורות לכל אדם וכ"ש כי לבנו מכוער הדבר. ורבי' סעדיה ז"ל כתב כן: כי אלה הדברים אשר ספר נתן לדוד על שני חלקים אחד מהם מעשה הבורא והוא הגברת אבשלום והשליטו על כל אשר לדוד, ועל זה אמר: הנני מקים עליך רעה והשני מעשה אבשלום בבחירתו, והוא מה שכתב: ושכב את נשיך ורצה בהקדמתו להודיע לדוד בחירת אבשלום, להראות את לבו בזה. (יג) גם ה' העביר – גם לרבות על וידויו, כלומר כמו שאתה מתודה כן הוא גם כן קבל תשובתך והתודותיך. לא תמות – ואף על פי שאתה חייב מיתה האל קבל התודותיך ותשובותיך ולא תמות אתה, כלומר לא תמות מות רשעים שתרד נפשך בגיהנם כמשפט החוטאין, אבל תענש בעולם הזה בעון הזה, כי עונש הבעילה ושכב עם נשיך ובכלל זה המרד שמרד בו אבשלום, כי לא יוכל שישכב עם נשיו אם לא מרד בו בתחלה, ועונש ההריגה לא תסור חרב מביתך עד עולם. ועוד: זה הבן הילוד לך שנולד בעון מות ימות.

Rid Shemuel II 12:4רי״ד שמואל ב׳ י״ב:ד׳

ויבא הלך לאיש – לא תבעו אלא על גזל אשתו, כי ספר כריתות נתן לה בעלה, כי כל היוצא למלחמת דוד ספר כריתות כותב לאשתו על תנאי פן ימות במלחמה ואין מי שיראה אותו ויכירהו, ואפילו הכי כל אשה היתה מצפה את בעלה ודוד גזלה ממנו ולקחה, שאילו היתה אשת איש למה הביא עליו זה המשל ולא אמר לו, דוד הבא על אשת איש מה דינו, וגם אוריה אם שם אותו בפני המלחמה רשאי המלך להשים גבוריו בפני המלחמה ואינו נענש על הריגתם.

Rid Tehillim 51:1רי״ד תהלים נ״א:א׳

(א-ב) למנצח מזמור לדוד - כאשר בא אל בת שבע – אשת אוריה, ובא לו נתן הנביא והוכיחו על מה שעשה, ואע"פ שאמרו חכמים בי לא חטא דוד על אותו מעשה מפני שלא היתה אשת איש שבעלה נתן לה גט, ועל אוריה שציוה להורגו לא חטא שמורד במלכות היה, מכל מקום הוא היה סבור בלבו שחטא ונתן לבו להתודות לפגי הבורא. ובל זה הוא לישב המדרש שדרשו חכמים שלא חטא, אבל לפי הפשט נראה שחטא ומפני זה התודה וחיבר זה התפילה.

R. Yosef ibn Kaspi Shemuel II 11:6ר׳ יוסף אבן כספי שמואל ב׳ י״א:ו׳

וישלח דוד אל יואב – כתב החכם שמואל כותב זה הספר כמה פרטים בכ"ז הספור עד סופו להערות רבות ואין צורך לנו להאריך בפרושם כי שבח לאל ידועים אלינו אלו הסתרים מבית הסתרים יותר מסתרי תורה. אמר אבן כספי אע"פ שאין זה מכונת ספרנו זה, אומר מעט. דע כי עון שאול גדול מעון דוד, ואין ספק אצלי שדוד חטא, כי לא נוכל להכחיש הכתוב שאומר וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני יי, ואמר לו נתן מדוע בזית את דבר יי לעשות הרע בעיניו את אוריה הכית וגו'. ועל כל פנים עבר על לא תרצח ולא תנאף ולכן נענש על שניהם כמו שאבאר עוד, וכן הודה הוא על עצמו ואמר חטאתי ליי (שמואל ב י"ב:י"ג), כל שכן כי הוא בספרו העיד ע"ז ויחד מזמור כאשר בא אל בת שבע, אבל לא אמר כאשר הרג אוריה, וכתב כותב ספר מלכים אשר עשה דוד את הישר בעיני יי ולא סר וגו' רק בדבר אוריה (מלכים א ט"ו:ה'), וכל אלה הענינים סודות ואין ראוי לגלות ערוה. אבל אומר כלל אחד כי שבח גדול ותפארת עצום יש לשלם כי ייוחס לו עון או עונות יחידים, והעד משה אדון השלמים, כי בלא כלום א"א אחר שאינו מלאך, ואוי למי שכלו עון ועברה, ודי בזה לפי הכונה בספר הזה.

R. Yosef ibn Kaspi Shemuel II 12:9-14ר׳ יוסף אבן כספי שמואל ב׳ י״ב:ט׳-י״ד

(ט) את אוריה החתי – זכרו ראשון ואם היה אחרון בזמן, כי הוא ראשון במדרגות הרע, וגם שב לזכור ואותו הרגת בחרב בני עמון כי זה היותר קשה, כי אוריה היה נלחם בעמון מלחמות יי גם במצות דוד מלכו, והוא היה סבה שיהרג על ידו. וכן זכר לו תחלה עונש ההריגה והוא אמרו ועתה תסור חרב מביתך עד עולם והטעם זמן מה, וזה על ענין אבשלום שהרג את אמנון ודמה להרוג דוד וגם שלמה הרג אדניה, ואחר זה זכר עונש הנאוף באמרו עקב כי בזיתני וגו'. (יא) כה אמר יי – והטעם על מה שעשה אבשלום לפלגשי דוד, והכל מדה נגד מדה, וכן אמר איוב אם נפתה לבי על אשה (איוב ל"א:ט'). (יד) אפס כי נאץ נאצת – הנכון אצלי יותר שזה נתינת טעם וסבה אל מה שקדם לא תמות, כלומר בזכות שכל ימיו נאץ את אויבי יי, אם מישראל ואם מזולתם, וזה כטעם אמרו הלא משנאיך יי אשנא וגו' (תהלים קל"ט:כ"א) וכבר העיר המורה (מורה נבוכים א':ל"ו), מי יקרא אויב יי, וארז"ל השלמים איוב באויב נתחלף לו (בבלי ב"ב כ"ב.) ואלו סודות עצומים וימצאו בגביע. בדבר הזה – דבק עם הרחוק, ר"ל עם ולא תמות, כלומר לא תמות בעון זה, ואמרו גם הבן הילוד וגו'. מוסב על הענשים.

Ralbag Shemuel II 11:8רלב״ג שמואל ב׳ י״א:ח׳

ותצא אחריו משאת המלך – והוא מענין ארוחה כמו וישא משאות מאת פניו ואפשר שיהיה מענין אבוקה ללותו בבואו אל ביתו ולהראות לו הדרך והנה חשב דוד לעשות הענין בדרך שיעלם חטאו מהאנשים שלא חטא וכראות דוד שלא יוכל על זה סבב שימות ביד בני עמון ולקחה אחר זה לו לאשה בדרך שלא יודע כי זנתה עמו בהיותה אשת אוריה.

Ralbag Shemuel II 12:7רלב״ג שמואל ב׳ י״ב:ז׳

ויאמר נתן אל דוד אתה האיש – אמרו רבותינו ז"ל כי כמו ששפט דוד כן היה כמו שאמר תחת הכבשה ישלם ארבעתים כי הוא המית אוריה ומתו תחתיו ארבעה מבניו והם בן בת שבע אמנון ואבשלום ואדניה, והנראה בעיני כי על מה שאמר ישלם ארבעתים הוא שפטו הש"י שישכב איש עם הרבה מנשיו לעיני השמש והוא היה אבשלום שבא אל עשר פילגשי אביו אלא כי במה שאמר חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת לא שפטו הש"י כפיו ולזה אמר לו נתן גם ה' העביר חטאתך לא תמות ובעבור שנעזר בחרב שונאיו להרוג אוריה היה דינו שתמשול חרב שונאיו על ביתו ימים רבים מצורף אל זה מה שעשה כנגד השם י"ת להשתדל בהריגתו כדי שיקח את אשתו לו לאשה ולפי שמאתו היתה ההתחלה בזאת העבירה גם הש"י רצה שתצמח רעה מביתו לשלם לו גמול עליה וכן היה כי מביתו צמחה רעת אמנון ואבשלום ושכב אבשלום את נשיו לעיני השמש.

Ralbag Shemuel II 12:25רלב״ג שמואל ב׳ י״ב:כ״ה

ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה' – ראוי שיתבאר לך מזה שדוד לא חטא למפרע בענין אשת איש אחר שמת בעלה כי ההולך למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו ואחר שמת במלחמה נתבאר הענין למפרע שלא היתה אשת אוריה כשבא עליה דוד שאם לא היה הענין כן איך לא צוהו הש"י ע"י נביאו שיעזבה והאשה המזנה אסורה לבעל ואסורה לבועל כמו שנתבאר בענין הסוטה ואיך אהב הש"י את הילד ורצה שתהיה ממנו הממלכה אבל על כל פנים ראוי שנאמין כי לא חטא דוד בבעילת בת שבע אחר שכבר נהרג בדבר המלחמה והנה לולי מהר דוד הנה היתה לו בת שבע לאשה אחר שאנחנו רואים שכבר רצה הש"י שתהיה ממנה הממלכה אשר נשבע השם שתהיה לדוד ולזה אמרו רז"ל ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה.

Ralbag Shemuel II Toalot 11רלב״ג שמואל ב׳ תועלות י״א

(יא) המ"ב הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיפנה אל התענוגים בעת היות חברו בצער הלא תראה כי אוריה החתי לא הסכים בעצמו ללכת לביתו לשכב עם אשתו מפני היות יואב וכל ישראל בצער ר"ל שהיו חונים על פני השדה לצור על דבה וראה מה קרה לדוד מהרע בתתו אז לעצמו התענוגים עד שחשק בבת שבע עם ידיעתו שהיא אשת איש ובא אליה ותהר לו כי זה היה סבה אל שהוסיף פשע על חטאתו והשתדל שימות אוריה בחרב בני עמון כשראה שלא נשלם לו מה שחשב שיבא שישכב עם אשתו בדרך שיתכסה קלון דוד.

Ralbag Shemuel II Toalot 12:5רלב״ג שמואל ב׳ תועלות י״ב:ה׳

(ה-יב) המ"ג הוא להודיע קיום יעודי הש"י אשר יעד לדוד על חטא אשת אוריה החתי ואיך עמקו מחשבותיו לסבב שתצמח מביתו הרעה ויצא משם מי שימרוד בו וישכב עם נשיו לעיני השמש ונגד כל ישראל והוא היה אבשלום והנה שלם תחת כבשה ארבעתים בשני הפנים וזה כי הוא לקח אשה אחת ואבשלום לקח ממנו עשר פלגשים והוא המית אוריה ומתו מבניו ארבעה והם אמנון ואבשלום ואדניה והבן הנולד אז לבת שבע והנה ידוע כי הבן הנולד לבת שבע מת בעבור זה החטא כמו שנזכר בזה המקום ולפי שענין מרד אבשלום צמח מענין ענות אמנון את תמר אחותו וענין החזקת אדניה במלוכה היה סבה לו דבר אבשלום כי חשב היותו מלך בעבור שנולד אחרי אבשלום הנה יתאמת שמיתת אלו השלשה היתה על דבר זה החטא וכבר היה ירא דוד שימות על זה החטא לפי שהוא גם כן שפט כי בן מות האיש הזה אך הבטיחו נתן הנביא כי הש"י העביר חטאתו בזה העונש האחר שזכר ולזה לא ימות והנה הוא שכבר צמחה כל הרעה הזאת מביתו לפי שיונדב שנתן העצה לאמנון היה בן אחיו ואמנון היה בנו ותמר בתו ואבשלום היה בנו וכן היתה מיתת אדניה על יד שלמה שהיה מביתו.

Rav Yosef Albo, Sefer HaIkkarim 4:26ר׳ יוסף אלבו, ספר העיקרים ד׳:כ״ו

ואולם למה נענש שאול שתוסר המלכות ממנו מפני חטאו ולא נענש עונש אחר, כמו שנענש דוד על ענין בת שבע ולא הוסרה המלכות ממנו, הטעם בזה לפי דעתי הוא שדוד לא חטא במצוה פרטיית שנצטוה בה אחר שהיה מלך, או במצוה פרטית שנצטוה בה בתורה מצד שהוא מלך, אלא במצוה כוללת אותו עם כל האנשים, כי איסור אשת איש או רציחה כוללת כל האנשים, ולכן ראוי שיהיה עונשו שוה לעונש כלל האנשים, אבל שאול חטא במצוה פרטית אליו מפי שמואל אחר שהיה מלך או מצד שהיה מלך, שאמר לו שמואל שבעת ימים תוחל עד בואי אליך, ואמר לו גם כן לך והכיתה את עמלק ולא תחמול עליו וגו', ובעבור זה נענש בהסרת המלכות מזרעו ושימות בלא עתו, ועל כן כשעבר על דבריו והעלה עולה בגלגל קודם שיבא שמואל, נאמר לו ועתה ממלכתך לא תקום, כלומר שיפסק המלכות מזרעו, אבל לא אמר לו שימות בחצי ימיו, וכשחטא בדבר עמלק נאמר לו כי מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך, כלומר שימות בלא עתו ולא יחשב לו מלכות משם ואילך, שהדבר הנמאס לא יקימנו האדם, ועל כן כשהעלה שאול את שמאל על ידי בעלת אוב אמר לו שמואל על אשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק וגו', ומחר אתה ובניך עמי, רמז לו שבעבור היות אלו מצות פרטיות אליו היה מת בלא עתו והיתה המלכות נפסקת ממנו.

Abarbanel Shemuel I 15:26אברבנאל שמואל א׳ ט״ו:כ״ו

ולכל שלשת הדעות האלה העיר החכם הנזכר בספר עקרים. ומשום יגדיל תורה ויאדיר שיערתי אני בזה דעת רביעי והוא, ששאול לא קובלה תשובתה והיה גדול עונו מנשוא, לפי שחטא במיעוט אמונה ובמיעוט אהבה את השם, וזה שהשלמות המשוער אצלינו הוא שני מינים, אם שלמות אנושיי במדות הראויות לאדם במה שהוא אדם, ואם שלמות אלקי באמונה והדבקות הראוי לאחד ממנו באשר הוא איש ישראל, ושאול אין ספק שהיה שלם במין הראשון מהשלמות במה הוא איש ולכן אמרו חכמינו ז"ל (יומא פרק ב' כ' ע"ב) שלא היה בו שום דופי ושהיה מוכתר במדות המשובחות, אבל היה חסר מהשלמות האחרון והוא המבדיל העצמי וצורתו האחרונה הראויה לו מאשר הוא מישראל, והיא האהבה והדבקות והאמונה האמתית בו יתברך וההכנעה לתורתו ולמצותיו כעבד נאמן לפני אדוניו. אמנם דוד היה שלם בשלמות האנושי ושלמות הישראלי, והיה נכנע לבו למצות האל יתברך ולתורתו כבן יכבד אב ועבד אדוניו, ועם היותו מלך היה נזהר בהם באמרו (תהלים י"ט י"ב) גם עבדך נזהר בהם, ואם חטא היה חטאו במה שהוא אדם בינו לחבירו לא בינו למקום. הנה אם כן חטא שאול במיעוט אמונה ואהבת השם יתברך, ולהיות האמונה והאהבה שרשי המצות והעבודות כלם היה החטא בהם כקוצץ בנטיעות וכהורס התורה כלה. אבל דוד לא חטא כי אם במצוה הפרטית מעשים להמשכו אחרי תאוות המשגל ולא היה בזה פקפוק אמונה ומיעוט אהבה... הנה רמזו בזה שהיה דוד שלם באהבת האל יתברך ואמנותו, והיה שאול מואס בדבריו ובלתי שלם באמונות ולזה נענש בקריעת מלכותו עם היות שהיה שלם בשאר המדות האנושיות, כמו שאמרו במדרש שמואל (פרשה י"ז) שהיה ירא חטא ושפל רוח ומבזבז נכסיו וחס על נכסיהם של ישראל, כי היה שלם במה שבינו לחבריו ולא במה שבינו למקום ודוד היה בהפך.

Shadal Tehillim 51:1-2שד״ל תהלים נ״א:א׳-ב׳

(א-ב) מזמור בבוא אליו נתן הנביא – האמונה האמתית איננה עורכת לפנינו לאות ולמופת אנשים שלמים בתכלית השלמות, אבל היא מציירת גדוליה וקדושיה עם מומיהם חסרונותם וחטאתיהם; והבנים המגודלים על ברכיה למדו יראת ה׳ טהורה, השומרת אותם בגלוי ובסתר. ואם לפעמים יחטאו, יכירו חטאתם וישובו אל ה׳, ובכל כחם יתקנו המעֻוָת. דוד המלך בחיר ה׳ חטא חטא גדול במעשה בת שבע ואוריה, אך עונו הוסיף עטרת זהב גדולה בראש היודאיזמוס, ולא עטרה אחת, אבל שתים. האחת היא התוכחה שהוכיח את המלך (שמואל ב׳ י״ב) ותשובת המלך חטאתי לי״י; והשנית היא מזמור בבוא אליו. וחטא עצמו היותר גדול, והוא הריגת אוריה, הוא גם הוא עטרת זהב לישראל כלו. כי בשאר גויי הארץ כמה וכמה מלכים אהבו נשים בעולות ולא הוצרכו להרוג את בעליהן, כי לא היה הדבר נמאס ומתועב כל כך בעיני העם, ולא היו מורדים במלכם אף אם יתפרסם הדבר שאשת אחד העם הרתה בבית המלך. אבל דוד היה יודע כי המעשה ההוא יקציף עליו את הגוי כלו, ולהסתיר חטאתו הוצרך להוסיף על חטא הניאוף פשע הרציחה. ומעשה נתן הנביא, שהעיז פניו לבוא לפני המלך ולהוכיחו תחלה במסוה המשל, ואחר כך באף ובחמה ובקצף גדול. וכל זה על חטא שעשה בסתר, ושלא היה שום אדם צועק עליו, כי בת שבע וכל קרוביה היו שמחים שנעשו קרובים למלכות. ומעשה דוד שלא קצף על נתן, אבל מיד הודה ואמר חטאתי לה׳; כל זה הוד והדר ליודאיזמוס, ומה דמות נערוך לו בספורי העמים עובדי האלילים? אבל למעלה מכל שבח ותהלה הוא מה שעשה דוד אחרי כן, והוא שלא די שהתודה לפני הנביא, אבל עשה על זה מזמור, והניחו למשמרת לדור אחרון בדיואן שלו. ואחרי התבונני במעלת המעשה הזה הנשגב בעיני מאד, נתתי את לבי לפרש המזמור הזה ולבאר תעלומותיו, וזה הוא מה שעלה בידי בחסד ה׳. בהתלהבות חרטתו על עונו ועצבת לבו על הייעודים רעים ששמע מפי הנביא, לא אֵחר המלך דוד לשפוך שיחו לפני ה׳, להתודות לפניו כמו שהתודה לפני נתן, ולהצדיק עליו את הדין על העונשים שגזר עליו, ולהתפלל אליו לא שלא יענישהו, אלא שלא ישליכהו מלפניו ככלי אין חפץ בו, אך יקבל חרטתו ותשובתו, ויהיה לפניו טהור ונקי מזהומת חטאתו, וישיב לנפשו הכח והגבורה לשורר מזמורים ושירי מוסר ויראת ה׳, להשיב רבים מעון.

Shadal Tehillim 51:6שד״ל תהלים נ״א:ו׳

לך לבדך חטאתי – המלך או שר הצבא רשאי הוא לשלוח מאנשי מלחמתו גם במקומות שיש בהם סכנה גדולה, שאם לא כן לעולם לא יגברו על האויב, ויפלו כלם חללים לפניו. ואין ספק כי אוריה החתי שהיה האחרון במעלה בגבורים אשר לדוד (שמואל ב׳ כ״ג:ל״ט) שמח שמחה גדולה כששלח אותו יואב אל המקום אשר ידע כי אנשי חיל שם. והיה מתברך בלבבו כי בהלחמו במקום ההוא יעשה לו שם גדול ויעלה למעלה גבוהה. וגם ידע כי אולי ימות במלחמה, אף זה דרך כל הגבורים לחרף נפשם למות ביום קרב. והנה דוד לא חטא (בדיני אדם) לאוריה החתי. הן אמת כי חטא לו במה שכתב באגרתו אל יואב: ושבתם מאחריו {שמואל ב׳ י״א:ט״ו}, כי כשיעזבוהו לבדו, אז ודאי ימות ביד האויבים. ודוד צוה לעשות כן, כדי לחוס על דמם של יתר אנשי החיל. אך יואב לא חש לצווי זה, ולא רצה להבזות את עצמו בעיני אנשי הצבא באמור אליהם שיעזבו אחד מהם יחידי ביד האויב, אבל הניח שיפלו חללים גם אחרים זולת אוריה. והנה דוד חטא גדול נגד אוריה בכוונתו הרעה, והנה חייב בזה בדיני שמים. אבל בדיני אדם לא חטא לו, כי לא נעשה עמו דבר נגד משפטי המלחמה, וכמה אלפים מישראל גרם דוד מיתתם במלחמותיו. והיה הדבר רע בעיני האל, ולא רצה שיבנה הוא בית לשמו, כי דמים רבים שפך (דברי הימים א׳ כ״ב:ח׳, כ״ח:ג׳). ועם כל זה היה דוד נכבד מאד בחייו ובמותו בקרב ישראל. כי אמנם כששאלו ישראל מלך הלא לכך שאלוהו (שמואל א׳ ח׳:כ׳) והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו. וכשביזה מלך בני עמון את מלאכי דוד היה דוד מחוייב לנקום כבוד בני עמו המחולל, קודם שיבא מלך בני עמון לנקור להם כל עין ימין, כמו שבקש אביו לעשות לאנשי יבש גלעד (שמואל א׳ י״א). והנה דוד לא חטא לאוריה, אבל חטא לה׳, והיה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואין צריך לומר שלא חטא לבת שבע, כי בלב שמח נהיתה לו לאשה, ובפרט כי אוריה הראה לכל שלא היה לבו בוער באש אהבתה. והנה דוד גרם מיתת אוריה, אך לא עשה עמו דבר שלא היה ברשותו וברשות כל שר צבא לעשות. וחטאתו לא היתה אלא לה׳, כי כוונתו היתה רעה, ונעשה עין של מעלה כאלו אינה רואה. לפיכך הוסיף ואמר: למען תצדק בדברך תזכה בשפטך – וטעמו כטעם אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לה׳ יחטא איש מי יתפלל לו (שמואל א׳ ב׳:כ״ה), שענינו אם יחטא איש לאיש, השופטים ישפטו, ויענשו את החוטא ממון (על דרך ונתן בפלילים) או מכות, והניזק יתפייס וימחול לו, והחוטא ינקה מחטאתו; אבל אם לה׳ יחטא איש מי יעשה עצמו פליל ושופט בשבילו? הלא האל לבדו הוא בעל דין והוא לבדו הדיין, אי אפשר לפייסו בממון, אבל החוטא צריך שיקבל ענשו ככל אשר יגזור עליו האל. וכן כאן דוד אומר: לך לבדך חטאתי, באופן שאתה צדיק על כל העונשים שגזרת עלי ושדברת לי על ידי נתן. מלת למען – אין ענינה תמיד (כדעת גיזיניוס) על הכוונה, אך היא באה גם כן (כדעת רוז׳) להורות על הנמשך מן הפעולה, אף אם הפועל לא נתכוון לכך. כגון כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך {שמות כ׳:י״א} שעניינו ועל ידי כן יאריכון ימיך, לא שהאל יצוה לאדם שיכבד אביו ואמו בכוונה שיאריך ימים. וכן והיה להם דבר ה׳ צו לצו וגו׳ למען ילכו וכשלו אחור וגו׳ (ישעי׳ כ״ח:י״ג), וזולתם רבים. ורנ״ה ויזל פירש לך לבדך – לך שאתה יחיד. ואחריו הלכו רמבמ״ן ויואל ברי״ל. ואיך לא זכרו יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך (משלי ה׳:י״ז), להם לבדם נתנה הארץ (איוב ט״ו:י״ט), וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים אתו לבדם (בראשית מ״ג:ל״ב)? והם הביאו סיוע מפסוק וידעו כי אתה שמך ה׳ לבדך עליון על כל הארץ (תהלים פ״ג:י״ט) כאלו ״לבדך״ הוא שם תאר לאל. כלומר יחיד ומיוחד; וזה הבל. אך פירוש הכתוב הוא כי אתה שמך ה׳, אתה לבדך עליון על כל הארץ.

Malbim Shemuel II 11מלבי״ם שמואל ב׳ י״א

(א) ויהי לתשובת השנה – ירמוז שעל ידי שישב המלך בביתו ולא הלך בעצמו ללחום מלחמת ה' בא מעשה זו לידו, ולבל תאמר שהיה יגע ורפה ידים ממלחמה הקודמת, אמר שהיה לתשובת השנה, ולבל תחשוב שלא היה עת ראוי לצאת מפני הקור והגשם אמר לעת צאת המלכים – כי היה בחדש סיון שכל מלכי ארץ יוצאים ופניהם בקרב, ולבל תאמר שהיתה מלחמה קטנה שאין כבוד המלך לצאת בה בעצמו, אמר כי שלח את יואב שר הצבא ואת עבדיו שהם כל שרי החיל והגבורים ואת כל ישראל – ובזה היה ראוי שילך מלכם לפניהם, והם השחיתו את בני עמון ויצורו על רבה שזה נמשך זמן רב ובכ"ז ודוד יושב בירושלים ולא בא לעזרת ה' בגבורים. (ב) ויהי ר"ל וגם בביתו לא היה טרוד בצרכי העם כי קם ממשכבו לעת הערב וכבר אמרו חז"ל (בירושלמי פ"ק דברכות ובמדרש) כשהיה דוד סועד סעודת עצמו היה ישן עד תשע שעות וכשהיה סועד סעודת מלכים היה ישן עד הערב, וא"כ סעד אז סעודת מלכים ומתענג בתענוגים, וגם אחר כך לא עסק בצרכי צבור רק הלך לטייל על גג בית המלך – ובזה בא לידי עבירה שראה אשה רחצת – ולא עצם עיניו מראות ברע, הגם שראה מעל הגג – באופן שהוצרך לכוון לראות. (ג) השאלות: והנה יפלא שדוד נכשל בא"א ובהריגת אוריה וכמה עבירות כמו שחשב מהרי"א, ויפלא איך לא נצטוה לגרש את בת שבע וכדומה שאלות רבות כמו שבא בפנים, ומז"ש שדרש לאשה ושאמר הלא זאת בת שבע, ומ"ש שהיא מתקדשת מטומאתה אם עבר על א"א וכי לא היה עובר על איסור נדה. וישלח על ידי כן בא לידי מעשה ושלח לדרוש אם היא פנויה או אשת איש, ויאמר הלא זאת בת שבע – הנה השר מהרי"א הרבה להאשים את דוד, ובאר כי חטא מחמשה צדדים, א. מאשר חטא בא"א, ולא יאבה אל דברי חכמינו זכרונם לברכה שהיתה מגורשת מאוריה שזה נגד פשטות הכתובים, ב. במה שהשתדל שאוריה ישכב עם אשתו ויחשב לו הבן הנולד ויכרית שמו מבית אביו, מלבד מה שיצמח מזה תערובות המשפחות ואח נושא את אחותו שעל זה נאמר ומלאה הארץ זימה ג. במה שצוה לשום את אוריה אל פני המלחמה החזקה להמיתו על לא חמס בכפו, וטוב היה שיעכבהו ויטרידהו עד שתלד בת שבע בסתר ויתן הנולד למניקת ואיש לא ידע, ד. במה שהרגו בחרב בני עמון ועמו נהרגו רבים וטובים מבני ישראל, והיה יכול לסבב להרגו על ידי ישראל בצנעה, ה. מה שלקח תיכף את בת שבע לביתו כאילו היה עדיין נרדף מהתאוה. ודעתו שבאמת הרבה אשמה רק על ידי ששב בתשובה הועבר חטאתו וקבל ענשו וטהר. אמנם עם ההשקפה הנכונה דעת חכמינו ז"ל מוכרחת, שאם היתה א"א איך לקחה אחר כך לאשה והלא היא אסורה לבועל, ואיך צם והתפלל שיחיה הבן הנולד שהוא ממזר, ואיך נתקבלה תשובתו והאשה האסורה לו מדין תורה עומדת בביתו והרי זה כטובל ושרץ בידו, ואיך בחר ה' מזרע הנולד מהאשה הזאת שבט מושלים ויקרא שמו ידידיה וה' אהבו, מכל זה מבואר נגלה שבת שבע לא נאסרה על דוד, כי היוצא למלחמה בעת ההיא היה כותב גט כריתות לאשתו, כי הרוגי חרב מלחמה קרוב הדבר שישארו נשותיהם עגונות וכבולות, כי לרוב יקברו החללים בחפזה מאין איש יכיר בפרצוף פנים מי הנהרג להעיד להשיא את אשתו בפרט בעת שיגבר אויב ויקבור את החללים, ולכן תקנו בית דין של דוד שיכתבו גט לנשותיהן, או גט גמור או על תנאי, כי בשני הפנים האלה יצא דוד נקי מתלונת מהרי"א עליו, וכמו שנבאר הדבר בפי' הכתובים כל פרט ופרט. כי אם העון הראשון שחטא בא"א, ספר הכתוב כי שלח דוד וידרוש לאשה לדעת אם היא פנויה או א"א, ויאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי ומזה ידע שהיא פנויה, אם מצד שהיא אשת אוריה שהלך למלחמה וידע שהניח לה גט כדרכם בעת ההיא, ואם מצד שהיא בת אליעם שהיה בן אחיתופל הגילוני יועץ דוד, ובודאי הוא היה היועץ לתקן תקנה זאת, שכל היוצא למלחמה יניח גט כריתות לאשתו, ואם כן אין ספק שהקפיד על זה בנכדו בל תשאר עגונה, ואם כן אם היה גט גמור היתה פנויה גמורה, וגם למפרשים שהיה גט על תנאי, בהכרח היה התנאי שאם לא ישוב בסוף ימי המלחמה לביתו תהיה מגורשת למפרע (שבאופן אחר לא היה אפשר להצילה מחשש עגונה) ואם כן בטח דוד שיטריד את אוריה בסוף ימי המלחמה באיזה שליחות באופן שלא ישוב לביתו כפי התנאי ותהיה פנויה למפרע, ועל זה אמר. (ד) וישלח דוד מלאכים ויקחה ותבא אליו שהמלאכים חקרו ע"ז, וכאשר ידעו שגרשה לקחה, וספר כי לא לבד שנזהר מאשת איש כי גם נזהר מאיסור נדה כי היא מתקדשת מטומאתה וטבלה לנדתה. (ה) ותהר האשה והנה כפי המבואר לחכמינו זכרונם לברכה (בזהר) יצא אוריה והניח לה גט בז' סיון והמעשה הזאת היתה בכ"ד אלול באופן שהיה הבחנה בין זרע לזרע וידע בבירור שממנו נתעברה, והיא הרגישה תיכף בעיבורה על ידי שנסתלקו ממנה הליחות כמ"ש הרלב"ג. (ו) וישלח דוד אל יואב הנה פה מקום האשמה השנית שזכר מהרי"א מה שרצה שישכב אוריה את אשתו ויכרית שם בנו מבית אביו, הנה גם לזה יש מענה שאחר שדוד ידע האמת שהוא בנו ישמור זאת בלבו לעת מצוא, כשיגדל הילד יגלה שהוא בן המלך ושימנע מקחת מזרע המלך, ואם היה גט גמור היה מתקן את הכל, וגם לדעת המפרשים שהיה גט על תנאי שלפי זה כבר רצה לחטוא במה שצוה שאוריה ילך אל ביתו שבזה יובטל הגט ותהיה א"א למפרע, הנה עתה היה מוכרח לזה אחר שנתעברה, שבהכרח יתגלה הדבר ויצמח מזה חילול השם וגם מרד במלוכה כאשר קרה כזאת למלכי ארץ עבור ענינים כאלה, כמ"ש מהרי"א עצמו, ובפרט שהיתה נכד אחיתופל יועץ המלך (שכפי הנראה שנאת אחיתופל לדוד וקשרו עם אבשלום נקבע על ידי מעשה זה, ששמר לו איבה עבור שלקח את נכדו בחזקה, כי לולא זאת רחוק הוא איפוא שאחיתופל שידע שהמלכות שמורה לשלמה בן נכדו יהיה בקושרים עם אבשלום להסב המלוכה אליו) וכ"ש אם היה הדבר נודע תיכף, ומטעם זה לא היה אפשר לעשות כדבר מהרי"א שתלד בצנעה כי איה בית אביה וזקנה הלא ירגישו בזה, ולכן מפני חילול ה' ומרד במלכות היה בדעתו לקבל על עצמו עון א"א למפרע אשר לא חשב כזאת בשעת מעשה שלא עלה על דעתו שתתעבר, ועל זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיני, שבקש לעשות ולא עשה, כי לבסוף עלה בידו באופן המותר כמו שיתבאר. (ח) השאלות: לענין מה ספר כי יצאה אחריו משאת המלך, ולמה לא ירד אוריה אל ביתו, ואם שלא רצה לשכב עם אשתו כמ"ש, היה יכול למנוע מתשמיש. ויאמר דוד לאוריה רד לביתך ורחץ רגליך הנה בזה המקום יבורר כי גם האשמה השלישית אשר גלל מהרי"א על דוד תשוב לו על מ"ש שהרג את אוריה על לא חמס בכפיו, כי באמת היה אוריה חייב מיתה משלשה טעמים, א. מה שעבר על פקודת המלך, שא"ל רד לביתך ורחץ רגליך, פי' כי בא לפני המלך באבק שעל רגליו כבא מן הדרך, וצוהו שילך וישאר בביתו, כי רצה שלא ילך עוד למלחמה רק ישאר בביתו, כי כן נראה ממה שבבואו לא פקד ע"י מאומה רק שאל אותו לשלום העם והמלחמה וצוהו שילך לביתו, אם כן היה דעתו שישאר בירושלים, ואוריה לא רצה לשמוע אל פקודת המלך להשאר בירושלים רק לשוב אל שדה המערכה, ולכן שכב פתח בית אדוניו כארח נטה ללון ולשוב למקומו, ובזה המרה פי המלך, ב. במ"ש ויצא אוריה מבית המלך ותלך אחריו משאת המלך ותרגם יונתן סעודתא דמלכא, שיש הבדל בין מנחה ובין משאת, ששם משאת הונח על המנחה שיתן הנכבד אל הנקלה לנשאו ולגדלו, וכן כבדהו דוד כבוד גדול ששלח לו לביתו משאת משולחן המלך כדרך השרים, ולא היה לו לנאץ משאת המלך בעיני כל עבדי המלך שנשאר פתח בית המלך ולא הלך לביתו לקבל הכבוד הגדול הזה לאכול סעודת המלך בביתו עם אשתו וכדי בזיון וקצף. (ט) וזה שכתוב וישכב אוריה בית אדוניו עם כל עבדי אדוניו וכדי בזיון לפני כל עבדי המלך, והם הרגישו בזה. (י) ויגידו לדוד וכו' ודוד לא רצה להודיע לו שחרה אפו על שעבר על פקודתו כי חשש אולי נודעה לו המעשה ורצה לחקור על זה במסיח לפי תומו וא"ל הלא מדרך אתה בא וכו' כי חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שבא מן הדרך. (יא) ויאמר אוריה השיב לפי תומו שנמנע מזאת, א. מצד שהארון וישראל ויהודה (שבטו של מלך) יושבים בסכות – ב. מצד שיואב אדוניו ועבדי דוד רצה לומר השרים והגבורים חונים על פני השדה ואינם אף בסוכה, והם לחורב ביום ולקרח בלילה, ובדבריו אלה מרד המרדה שלישי כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה במ"ש ואדוני יואב שהיה לו לומר ועבדך יואב ועבדי אדוני, כי יואב עבד דוד וכמ"ש האשה התקועית עבדך יואב שם בפי את הדברים האלה, וגם שמ"ש חכמינו זכרונם לברכה בעירובין (דף ס"ג) גמירי דכל זמן שהארון ושכינה שלא במקומם ישראל אסורים בתשמיש, לא שייך כאן למ"ש מהרי"א שזה לא היה הארון שבו הלוחות רק הארון שהיו מונחים בו האפוד והאורים והתומים, והארון והמלך שהם העקר ישבו במקומם, והוא דייק אדוני יואב כאילו יואב הוא העקר ולא יכין לדבר כן בפני המלך, וע"כ נתחייב מיתה כמורד, וע"כ, (יב) ויאמר דוד שב בזה גם היום ומחר אשלחך – אחר שסרב נגד דעתו ורצה ללכת למלחמה, וגם שחשב אולי לכן נשאר בפתח המלך כדי שישלחהו למלחמה ועתה שהבטיחו לשלחו ירד אל ביתו לפני צאתו, בפרט שהיה לו שהות כמ"ש וישב ביום ההוא וממחרת – (יג) וישכרהו נסה אולי יפותה במשתה היין, וכאשר ראה שכל זה לא הועיל. (טו) השאלות: מה חטא אוריה שצוה להמיתו, ומדוע המיתו בדרך שמתו רבים עמו ולא המיתו בביתו, וכמ"ש מהרי"א. ויכתוב בספר וכו', גם האשמה הרביעית אשר הכביד מהרי"א תוקל לפי דרכנו, מ"ש איך צוה דוד להרוג את אוריה בחרב בני עמון שבהכרח יהרגו רבים מישראל עמו, דוד דייק בדבריו שיתנהו אל מול המלחמה החזקה – כי המלחמה התמידה גם זולת זה וגם בלעדי פקודה זאת בהכרח יעמדו גבורים במקום המערכה לשוב מלחמה שערה והיתה הפקודה שישים את אוריה שם, הנה לא פקד שיקרבו אל מקום סכנה בעבור תכלית זה שיהרג אוריה, כי הם לחמו כדרכם, וצוה שבמקום המלחמה החזקה ישים את אוריה בין הגבורים המחרפים נפשם למות באופן שהאחרים שנהרגו היה בדרך מלחמה, כי לחמו שם כדרכם, רק מ"ש ושבתם מאחריו שלא יצילו את אוריה בזה גרם מיתתו, והוא היה חייב מיתה, ולא תשאל למה לא הרגו בסנהדרין, כי אחר שהיה מוכרח לישא אחר כך את אשתו כמו שיתבאר, יודע הדבר ותצמח תלונה ומרד, לכן כסה קלון בערמה. (טז) ויהי בשמור יואב אל העיר אולם נסתבב הדבר שאוריה נהרג מעצמו בדרך מלחמה, כי בשמור יואב על העיר כדרך המצור ששומרים על העיר סביב, ודרך הוא שאנשי העיר יוצאים כפעם בפעם והורגים בחיל הצרים, ובמקום שיש גבורים מבפנים מעמידים שם גבורים מבחוץ ושם את אוריה במקום שידע שאנשי חיל שם בפנים, וגם זה היה בדרך מלחמה כי אוריה היה בין השלשים ושבעה גבורים אשר לדוד. (יז) ויצאו אנשי העיר כדרכם פעם בפעם, ויפול מן העם מעבדי דוד רצה לומר מן הגבורים וביניהם גם אוריה נפל שדוד – באופן שמת מעצמו בדרך מלחמה, והנה פה קצר בספור הענין רק מדברי המלאך (פסוק כג כד) מבואר שאנשי העיר יצאו על אנשי המצור אל השדה, וילחמו עמם, והם נצחום וירדפו אחריהם עד החומה ושם הורו המורים מעל החומה ועל ידי זה נפלו גבורים. (יח) ויגד לדוד את כל דברי המלחמה כנ"ל בפסוק הקודם. (יט) (יט-כ) ויצו את המלאך לאמר א"ל אם יגמור הספור שאז יקצוף המלך למה קרבו אל החומה, ויש בזה שני תרעומיות, כי דרך המצור לעמוד רחוק מן העיר מרחק רב עד שאם יפלו עליהם מן העיר וירדפו אחריהם ישמרו את עצמו בל יגיעו קרוב לגבול היריה, כי כמו מיל מן העיר יוכלו המורים לירות מן החומה בחצים ותותח והמגיעים בגבול ההוא ישחיתו בה היוצאים מן העיר בחרב והעומדים על החומה בחצים וזאת שנית שגם אם הגיעו בגבול הזה עדיין צריכים להזהר שלא יתקרבו אל החומה בעצמה, שאז ישליכו עליהם אבנים שזאת יעשו גם הנשים העומדים ממעל כמו שהיה באבימלך, וזה שכתוב שדוד יתרעם בשתים, א. מדוע נגשתם על העיר להלחם הוא על שנגשו לגבול היריה להלחם שם עם היוצאים הלא ידעתם את אשר יורו מעל החומה שירייה היא מרחוק וידעתם הגבול עד אנה ישיגו החצים והיה צריך להשמר ממקום הזה, ועל זה אמר מדוע שהיא שאלת הסבה שזה אין לעשות בלא סבה מכרחת. (כא) ב. מי – זאת שנית מי הכה את אבימלך וכו' למה נגשתם אל החומה – הוא תרעומת שנית על מה שנגשו אל החומה בעצמה, שבזה גם נשים הרגו בם, וזה שכתוב למה רצה לומר לאיזה תכלית עשו זאת, (כי למה היא שאלת התכלית) כי זאת אין לעשות רק לתכלית מועיל שהוא בגמר המצור עת רוצים לדלג שור ולעלות על החומה, לא לחנם ולאין תכלית, ואמרת גם עבדך אוריה החתי מת – הוא מאמר בעל שתי פנים, המלאך הבין שישיב לו כי לא יד יואב היה במעל כי אוריה שהוא מן הגבורים מרי נפש חרף נפשו למות כדרכו ואחריו נמשכו העם, ובלב יואב היה ההודעה שבזה מלא פקודת המלך. (כב) וילך המלאך והוא בשלא הבין את דבר יואב הגיד הכל בפעם אחת באופן שלא יקצוף המלך כלל. (כג) ויאמר המלאך אמר שהסבה הראשונה היתה מצד שהעיזו אנשי העיר לצאת השדה ועל ידי כן הניסו אותם והתגברו עליהם עד פתח השער ומתוך רתיחת הנצחון התקרבו יותר מן הראוי. (כד) ועל ידי כן ויורו המורים וכו' וימותו מעבדי המלך וגם אוריה שהיה המנהיג במקום ההוא מת – (כה) ויאמר דוד כה תאמר אל יואב אל ירע בעיניך את הדבר הזה – רצה לומר שדבר הזה שנגשו אל החומה אינו דבר רע, כי טוב יותר שיתקרבו אל החומה ושם ילחמו עד יהרסו את החומה משיעמדו מרחוק ויארכו ימי המצור, כי כזה וכזה תאכל החרב רצה לומר אם יארכו ימי המצור ויעמדו בשדה רחוק מן העיר ואנשי העיר יפלו עליהם תמיד תאכל החרב כפלים מאשר יאכלו החצים והאבנים בעת התקרבם, כי בעת יתקרבו אל החומה הגם שיפלו רבים הלא ישימו קנצי למלים, ובכבשם החומה לא תאכל החרב עוד כפעם בפעם, ולכן החזק מלחמתך על העיר עצמה והרסה לקצר ימי המצור, וחזקהו צוה למלאך שיחזק ידי יואב שיעשה כן. (כו) ותשמע הנה גם האשמה החמישית שהגדיל מהרי"א מה שמהר דוד לקחת את האשה, תרבה לה בורית, שהיה מוכרח לזה להסתיר הדבר של ההריון, וגם בכתוב הזה ירמוז כי מגורשת היתה מאוריה, במ"ש ששמעה שמת אישה ותספד על בעלה – כי יש הבדל בין שם איש ובין שם בעל, שם איש הוא מצד החבה שבין איש לאשתו ושם בעל הוא רק מצד שבעל אותה או מצד האדנות, וע"כ כשמדברת בעדה בא תמיד כינוי אישי לא כינוי בעלי, ואמר (הושע א') תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי, כי קריאת שם אישי מורה שחבתו עליה, והשמועה באה שמת אישה כי כן חשבו העם, אבל היא ספדה על בעלה לא על אישה כי כבר היתה מגורשת. (כז) וספר כי בעבור האבל אספה דוד אל ביתו והיה נדמה כחונן אשת הגבור הנספה במלחמה, ועל ידי כן ותהי לו לאשה כמוצאת חן ותלד לו בן באופן שהיה נראה שנתעברה עתה, וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה' באמת לא ידע איש בדבר רק ה' היודע תעלומות, והגם שלא חטא לא בא"א ולא במיתת אוריה כנ"ל, בכ"ז רע הדבר מצד שעשאה דוד משיח אלהי יעקב, והגם שלא היה נענש ע"ז בדיני אדם, רע הדבר בעיני ה' כי לקחה דרך גזל, וכמו שביאר בסימן הבא.

Malbim Shemuel II 12מלבי״ם שמואל ב׳ י״ב

(א) וישלח ה' את נתן להוכיחו כי דוד היה בזה צדיק בעיני עצמו אחר שעלה בידו הכל בדרך היתר ואין עונש עליו בדיני בשר ודם כנ"ל, והסביר לו חטאו במשל באופן שהוא עצמו חרץ משפטו שני אנשים היו בעיר אחת שבזה יגדל העושק יותר, בהיותו עמו בעיר מכיר בענין, ולא די שלא עזרו, לקח את אשר לו. (ב) וספר כי העשיר היה לו צאן ובקר, הרבה מאד בהפלגה יתרה שזה המשל לדוד שהיו לו נשים כל אשר שאלו עיניו. (ג) ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה שזה המשל לאוריה שלא היה לו רק בת שבע שלקחה בקטנותה כמ"ש חכמינו זכרונם לברכה, ועל זה אמר קטנה, אשר קנה על ידי קדושין ויחיה ותגדל עמו עד שהיתה ראויה לאיש, ועם בניו יחדו כי היו לו בנים מאשה אחרת, מפתו תאכל וכו' וזה המגדיל החטא, כפי גודל העוני וכפי גודל האהבה שהיה לו אל הדבר. (ד) ויבא הלך הגדיל החטא משני פנים א. מצד שלא לקח מצאנו שהיה לו די והותר, ב. מצד מעוט הצורך של העשיר אל המעשה הזאת, כי הוא לא היה כילי רק מצד שבא אליו הלך בלתי חשוב בעיניו שיקח בעבורו מצאנו, רק על ידי שמצא כבשת הרש, חשבו כארח – ואחר כך עשאו כולו לפניו כאילו בא אליו איש נכבד, מה שלא רצה לעשות מבקרו, וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה היצה"ר תחלה דומה כהלך ואחר כך כארח ואחר כך כבעה"ב, שתחלה ראה דוד אותה, ואחר כך חמדה ונעשה היצה"ר אורח, ואחר כך לקחה לאשה ונעשה בעל הבית. (ה) ויחר אף דוד באיש מאד – הנה יש הבדל בין משפט המלך ובין משפט השופטים, שהשופטים לא ישפטו רק כפי התורה אשר תשקיף על הפעולה, ומשפט הגונב שה וטבחו חרוץ שישלם ארבע צאן תחת השה, אבל המלך ישפוט לפי השעה ולפי הפועל, שבנדון זה יחרוץ המשפט לפי האכזריות ורוע הלב שהראה העשיר במעשהו, ולכן הציע במשפט זה לפני דוד שידין אותו במשפט המלכות לצורך שעה ובהשקף על האיש הפועל, ודוד חרה אפו באיש הפועל הזאת, וגמר אומר כי בן מות האיש העושה זאת שמצד האיש הפועל חייב מיתה. (ו) ואת וחוץ מזה חייב בתשלומי ארבעה כפי משפט התורה הקבוע על הגניבה והטביחה, ופי' דבריו שישלם ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה בעד המעשה, והוא בן מות על אשר לא חמל – (ז) אתה האיש רצה לומר הגם שעל הפעולה לבדה אין עליו לא עונש רוצח ולא עונש נואף א"א כנ"ל, רק ענין גניבה, מה שלקח כבשת חברו בגניבה, שידמה ענשו שישלם ארבעתים, אמנם בהשקף על האיש הפועל, אשר לפיהו חרצת עליו משפט מות, אתה האיש ובאר זה משני פנים, אם מצד מעלתו שנמשח למלך – ושדבקה בו ההשגחה הפרטיית, להצילו מכף אויביו, ויכלול בזה גם כן שמצד זה יותר היה לו להשמר אף מחטא קל, בזכרו טובות הבורא עליו, ואם מצד עשרו שהוא דומה בזה כאיש העשיר ועל זה אמר. (ח) ואתנה לך וכו' את נשי אדניך שהם ברשותך וגם את בית ישראל שתקח נשים מאשר תבחר, ואם מעט ואוסיפה וכמ"ש חכמינו זכרונם לברכה שהיה יכול להוסיף נשים עד י"ח, ואם כן. (ט) מדוע בזית וכו', ובאר שהגם שיצטדק בדיני ב"ו, לא יצטדק בעיני ה', מצד מה ששני העונות שעשה שהם הריגת אוריה ולקיחת בת שבע, היה כ"א סבה לחברו ומפרש שאת אוריה הכית בחרב על ידי מה שאת אשתו לקחת לך לאשה – רצה לומר שהגם שאוריה נתחייב מיתה, בכ"ז אחר שזה נסבב על ידי לקיחת אשתו, שעל ידי מיתתו יכולת לקחת אותה לקוחין גמורין (כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה לקוחין יש לך בה, כי זה ההבדל בין כשיאמר נשא אשה ובין כשיאמר שם לקיחה כמ"ש בפי' רות) ואם כן על ידי כן נחשב כאילו הכית אותו בחרב דרך רצח, וכן נחשב כאילו את אשתו לקחת על ידי מה שאתו הרגת בחרב בני עמון שהגם שהרגת אותו בחרב בני עמון במלחמה ואין אתה נענש כמו שפירשו חכמינו זכרונם לברכה, בכ"ז כיון שזה היה סבה ללקיחת אשתו נחשב כאילו לקחת את אשתו דרך גזלה. (י) ועתה גזר עליו שני מיני עונשין שחרץ על האיש העשיר, א. עונש מות שנגד זה אמר לא תסור חרב מביתך שיחול עונש זה בבניו, ובאר שזה עקב כי ביזתני וכו' מצד שהיה עם המעשה בזוי דבר ה', שלפי ערכו לא היה לו לעשות זאת. (יא) (יא-יב) ב. כה ונגד עונש הפעולה, ישלם כמדתו במה שיקים עליו רעה מביתו ויקח את נשיו – שהם עשר פילגשיו, אמנם נגד שהוא עשה בסתר יפרע ממנו בגלוי. (יג) ויאמר נתן אל דוד – זה היה ההבדל בין דוד ובין שאול, ששאול נתן אמתלאות על חטאו ולכן נגזר עליו עונש כמ"ש ואון ותרפים הפצר, ודוד הודה תיכף, ולא השיב שעשה הכל בהיתר, והודיעו הנביא שהשם קבל תשובתו. (יד) אפס כי נאץ נאצת הוא פועל יוצא מצד שסבב שעל ידי זה ינאצו אויבי ה' ויכעיסוהו ויש חילול ה' בדבר, לכן גם הבן ימות – ומהרי"א פי' שיען שהיה תמיד מנאץ את אויבי ה' ומבזה אותם על דברים כאלה, ועתה עשה כמעשיהם, כענין הנה יסרת רבים וכו' לכן יוסיף לו עוד עונש, וע"ד הדרש יבואר על פי מ"ש חכמינו זכרונם לברכה לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, רצה לומר לא היה להחמיר עליו ולגלות הדבר באופן שידמה שחטא בא"א ובהריגת אוריה, מה שאינו כן באמת, והיה ראוי לכסות עליו, רק שרצה ה' להורות תשובה, וזה שכתוב כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר נגד כל ישראל, ועל זה אמר דוד חטאתי ובקש שלא יחמיר עליו, והשיב שגם ה' מצד מדת הרחמים העביר חטאתו, והוא כפי' מהרע"פ מל' ויעבירו קול במחנה רצה לומר שפרסם חטאתו, כי על ידי זה נאץ נאצת את אויבי ה' הבלתי רוצים לשוב בתשובה, כי בזה יראו שהשי"ת מקבל שבים. (טו) אשר ילדה מצד שילדה אשת אוריה, שהיתה נראה בעיני ה' כאילו היתה אשתו כנ"ל. (טז) ויבקש הגם שנגזרה גזירה מועלת תפלה. והתפלל בעד הנער, ומה שהיתה הגזרה למרק עונו, חשב למרקו על ידי עינוי וצום, שצם כל היום אצל הארון, ובא לביתו ולן בתענית ושכב ארצה לענות נפשו. (יח) ביום השביעי למהרי"א היה שביעי ללידה ולכן לא נהג אבילות. (כא) בעבור הילד חי צמת ותבך כי חשבו שהיה הצום מחמת צער על חולי הילד, לא דרך תפלה שהיה די בתפלה לבד לא לענות נפשו, ואם כן שאלו מדוע פסק מלהצטער במותו, ובע"י (ובע"כ) פירושו הלא נראה שלא צמת בעבור שהילד חולה רק בעבור שהילד חי כי חפצת במותו כי כאשר מת קמת וכו'. (כב) כי אמרתי השיב שמה שצם ובכה היה דרך תפלה ואין להתפלל על הנמנעות רק על האפשריות, וזה שכתוב ועתה מת וכו'. (כד) ויקרא את שמו שלמה מבואר בד"ה שכבר אמר ה' לדוד שבן המולך אחריו יהיה שמו שלמה כי שלום יהיה בימיו, ובאשר רצה להמליך בן זה קרא שמו שלמה והסכים ה' לזה, וה' אהבו, כמ"ש אני אהיה לו לאב כנ"ל. (כה) וישלח ביד נתן להודיע לו זה ועל אהבת ה' קרא שמו גם ידידיה. (כו) עיר המלוכה היכל המלך היה במבצר מיוחד חוץ מן העיר כמ"ש מהרי"א ושם היה מוצא המים שממנו הסתפקו כל בני העיר ולכן נקראת גם כן עיר המים, וידע יואב שתנתן העיר בידו בהכרח כי יצמאו למים. (כח) וחנה על העיר כי כשיחנה ויצור עליה ילכדנה מחסרון המים בעיר. (כט) אבל דוד אסף כל העם וילחם וילכדה על ידי מלחמה להיות לו לשם.