Did Moshe Need Yitro's Advice/5

EN/HEע/E

Did Moshe Need Yitro's Advice?

Sources

Shemot 18:13-27שמות י״ח:י״ג-כ״ז

(13) And it came to pass on the morrow, that Moses sat to judge the people; and the people stood about Moses from the morning unto the evening. (14) And when Moses' father-in-law saw all that he did to the people, he said: 'What is this thing that thou doest to the people? why sittest thou thyself alone, and all the people stand about thee from morning unto even?' (15) And Moses said unto his father-in-law: 'Because the people come unto me to inquire of God; (16) when they have a matter, it cometh unto me; and I judge between a man and his neighbour, and I make them know the statutes of God, and His laws.' (17) And Moses' father-in-law said unto him: 'The thing that thou doest is not good. (18) Thou wilt surely wear away, both thou, and this people that is with thee; for the thing is too heavy for thee; thou art not able to perform it thyself alone. (19) Hearken now unto my voice, I will give thee counsel, and God be with thee: be thou for the people before God, and bring thou the causes unto God. (20) And thou shalt teach them the statutes and the laws, and shalt show them the way wherein they must walk, and the work that they must do. (21) Moreover thou shalt provide out of all the people able men, such as fear God, men of truth, hating unjust gain; and place such over them, to be rulers of thousands, rulers of hundreds, rulers of fifties, and rulers of tens. (22) And let them judge the people at all seasons; and it shall be, that every great matter they shall bring unto thee, but every small matter they shall judge themselves; so shall they make it easier for thee and bear the burden with thee. (23) If thou shalt do this thing, and God command thee so, then thou shalt be able to endure, and all this people also shall go to their place in peace.' (24) So Moses hearkened to the voice of his father-in-law, and did all that he had said. (25) And Moses chose able men out of all Israel, and made them heads over the people, rulers of thousands, rulers of hundreds, rulers of fifties, and rulers of tens. (26) And they judged the people at all seasons: the hard causes they brought unto Moses, but every small matter they judged themselves. (27) And Moses let his father-in-law depart; and he went his way into his own land.

(יג) וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. (יד) וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כׇּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכׇל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב. (טו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. (טז) כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו. (יז) וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. (יח) נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. (יט) עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים. (כ) וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. (כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכׇּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. (כב) וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכׇל עֵת וְהָיָה כׇּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכׇל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. (כג) אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכׇלְתָּ עֲמֹד וְגַם כׇּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם. (כד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. (כה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכׇּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. (כו) וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכׇל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכׇל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם. (כז) וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ.

Philo, On Drunkenness X:36-37פילון על השכרות י׳:ל״ו-ל״ז

X.(36) Now of the soul attached to its mother, yielding to the opinions of the many and constantly changing its appearance in accordance with the various forms arising from the manifold and different ways of life, after the manner of the Egyptian Proteus, who was able to assume the likeness of anything in the whole world, and to conceal his real form so as to render it entirely invisible, the most visible image is Jothor, a compound of pride, who evidently represents a city and constitution of men from all quarters, and of all nations, carried away by vain opinions. (37) For after the wise Moses had invited the whole people of the soul to observe piety and to pay the honour due to God, and had taught them the commandments and the most sacred laws, (for he says, "When there is a controversy among them and they come to me, I will decide between them all, and I will bring together to them the commandments of God and his Law."){8}{#ex 18:16.} then Jothor, wise in his own conceit, uninitiated in the divine blessings, but having principally lived among human and corruptible things, harangues the people, and proposes laws contrary to those of nature, having regard only to opinion, while those other laws are all referrible to the standard of reality and truth.

Philo, The Special Laws IV:XXXIII:173-175פילון החוקים המיוחדים ד׳:ל״ג:קע״ג-קע״ה

(173) And we can find clear instances of both kinds in the sacred laws, which it is well for us to imitate; for there was once a time in which Moses, alone by himself, decided all causes and all matters of legal controversy, labouring from morning till night. But after a time his father-inlaw came to him, and seeing with what a weight of business he was overwhelmed, as all those who had any disputes were everlastingly coming upon him, he gave him most excellent advice, counselling him to choose subordinate magistrates, that they might decide the less important affairs, and that he might have only the more serious causes to occupy him, and by this means provide himself with time for Rest.{39}{#ex 18:14.} (174) And Moses, being convinced by the arguments of Jethro (for, indeed, they were for his good), having chosen the men of the highest reputation in the whole nation, he appointed them his lieutenants and judges, bidding them refer the more important cases to him. (175) And the history of the sacred laws contains this arrangement duly recorded, for the instruction of the rulers in all succeeding generations, that, in the first place, they may not despise the assistance of fellow counsellors, as if they were able to themselves to superintend everything, since that all-wise and godly man, Moses, did not reject them; and, secondly, that they may learn to choose subordinates of the second class and of the third class, so as to provide for themselves not being driven to neglect matters of greater importance, through being wholly occupied by affairs of a more trifling nature; for it is impossible for human nature to attend to everything at once.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Yitro Amalek 2מכילתא יתרו עמלק ב׳

ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם, ממחרת יום הכפורים.

Sifre Bemidbar 78ספרי במדבר ע״ח

ר' שמעון בן יוחי אומר שני שמות היו לו חובב ויתרו יתרו על שם שיתר פרשה אחת בתורה שנאמ' ואתה תחזה מכל העם (שמות יח כא). והלא אף בידי משה היו מסיני שנאמר אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים (שמות י"ח כ"ג)? ולמה נתעלם מעיני משה לתלות זכות בזכאי כדי שיתלה הדבר ביתרו.

Pesikta DeRav Kahana BaChodesh 12:11פסיקתא דרב כהנא בחדש י״ב:י״א

ביום הזה באו מדבר סיני (שמות יט: א). א"ר יהושע בן לוי לבן מלכים שהיה מטייל בשוק ופגע בו אוהבו של מלך ומילא חיקו אבנים טובות ומרגליות. א' המלך, פיתחו לי תיסבריות שלי, שלא יהא בני או' אילולי אוהבו של אבא לא היה לו מה ליתן לי. כך אמ' הקב"ה למשה שלא יהו ישר' אומרי' אילולי שבא יתרו ולימדך את הדינים לא היה לו ליתן לנו את התורה, אלא הרי אני נותן להם את התורה כולה דינים, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.

R. Saadia Gaon Commentary Shemot 18:13פירוש רס״ג הארוך שמות י״ח:י״ג

אשר לדיבור ויהי ממחרת, הרי זה מוכיח שהיו לשליח ימים קבועים שהיה יושב ודן בהם בין הבריות, ולא היה עושה זאת כל יום. כי אם היה מנהגו לדון בכל יום למה נעדר מהם ביום הראשון שנכנס בו יתרו אל המחנה, לפי שלא אמר הכתוב ביום ההוא אבל אמר ויהי ממחרת.

Rashi Shemot 18:13רש״י שמות י״ח:י״ג

ויהי ממחרת AND IT CAME TO PASS ON THE MORROW – This was really the day after the Day of Atonement: so have we learnt in Siphré. Since the Day of Atonement is not mentioned anywhere in this section that deals with the Giving of the Law what is the force of ממחרת? i.e. in relation to what particular day in the history of the Law-giving is the term ממחרת, "on the morrow", used? It means the morrow after he (Moses) descended from the Mount Sinai, and you must admit that it is impossible to say that this was any other day but the morrow after the Day of Atonement because, before the giving of the Torah, one could not say, (v. 16) "and I do make them know the statutes [of God and His laws]" (which are part of the Torah), and from the day when the Torah was given until the Day of Atonement Moses did not sit down to judge the people, since immediately after the Torah was given he ascended the mountain and descended only on the seventeenth of Tammuz when he broke the tablets in pieces. On the next day he again ascended the mountai.e.rly in the morning and stayed there eighty days, descending on the Day of Atonement (cf. Tanchuma כי תשא, Rashi on 33:11, Deuteronomy 9:18 and 10:1). Consequently this section is not written (placed) in its chronological order, for this paragraph commencing with ויהי ממחרת and ending with "Moses let his father-in-law go and he (Jethro) went his way into his own land" was not said before the second year after the Exodus. For even according to the view of one who says that Jethro came to Moses before the giving of the Torah his dismissal into his own land did not take place until the second year, for it is stated here (v. 27) "Moses let his father-in-law go", and we find in the account of Israel's journey through the wilderness beneath their banners (which according to Numbers 10:11 began in the second year) that Moses said to him, (Numbers 10:29, 31) "We are journeying etc…. Forsake us not, I pray thee". Now if this incident happened before the giving of the Torah (including Jethro's departure) where do we find it related that he returned after he had let him go and he had taken departure? And if you object that there (in the section in Numbers which Rashi has quoted as evidence that Jethro's departure took place in the second year) it does not mention Jethro at all but Hobab, and that the latter was not Jethro but the son of Jethro, then I reply that Hobab is identical with Jethro and not his son, because it is written, (Judges 4:11) "of the sons of Hobab, the father-in-law of Moses".

ויהי ממחרת – מוצאי יום הכיפורים היה כך שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניה אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא, שילוחו אל ארצו לא היה עד שנה שנייה שהרי כן שנינו בסיפרי ויהי ממחרת מוצאי יום הכפורים היה ומהו ממחר' למחרת רדתו מן ההר, ועל כרחיך אי איפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים שהרי קודם מתן תורה אי איפשר לומר והודעתי את חוקי האלהים וגומ' (שמות י"ח:ט"ז), ומשנתנה תורה עד יום הכפורים לא ישב משה לשפוט את העם שהרי בשבעה עשר ירד ושיבר את הלוחות ולמחרת עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכפורים, ואין פרשה זו כתובה כסדר שלא נאמרה עד שנה שנייה שהרי נאמר כאן וישלח משה את חתנו (שמות י"ח:כ"ז) ומצינו במסע הדגלים שאמר לו נסעים אנחנו וגומ' (במדבר י':כ"ט) אל תעזב אותנו (במדבר י':ל"א) ואם זו קודם מתן תורה מששלחו והלך היכן מצינו שחזר ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב ובנו של יתרו היה הוא חובב הוא יתרו שהרי כתוב מבני חובב חתן משה (שופטים ד':י"א), קשה הדבר לו' שלא ראו בניו של משה במתן תורה ולא עמדו על הר סיני ובתנחומא לב יודע מרת נפש, לפיכך בשמחתו לא יתערב זר אמר הקב"ה ישראל היו משועבדים בטיט ולבנים ויתרו יושב בשקט ובא לראות בשמחת תורה עם בניו לפיכך וישלח משה אל חתנו, ואחר כך בחדש השלישי כגיורת שבויה ומשוחררת שלא יתארסו עד ג' חדשים.

Ibn Ezra Bemidbar 10:31אבן עזרא במדבר י׳:ל״א

ויש רבים אומרים: והיית – לשון עבר, כמו: על העצה שנתן למשה (שמות י"ח), שהראה מה שלא ידע, וזה טעם לעינים.

Chizkuni Shemot 18:13חזקוני שמות י״ח:י״ג

ויהי ממחרת לפי הפשט ממחרת יום הסעודה כי ביום הסעודה היה טרוד לכבוד חותנו ולא היה לו פנאי לישב בדין עד למחרתו.

Ralbag Shemot Toalot 18:11רלב״ג שמות תועלות י״ח:י״א

התועלת האחד עשר הוא במידות, והוא שראוי למנהיג השלם שינהיג המונהגים ממנו בתכלית מה שאפשר מהטוב והשלמות, ולא יעלים עיניו מהנהגתם. הלא תראה כי משה ע"ה, שהיה בתכלית מהדבקות בה' יתעלה עד שלא היה יכול להפנות מחשבתו בזולתו — וזה היה סיבה שבדַבְּרוֹ עם בני אדם לא היה יכול לסדר דבריו באופן ראוי — הנה עם כל זה לא רצה לקצר בהנהגת ישראל, אבל היה משתדל לשפוט בין איש ובין רעהו לפי משפטי התורה, להסיר הקטטות והמריבות מביניהם אף על פי שהיה לו בזה לֵאוּת נפלא.

Ralbag Shemot Toalot 18:12רלב״ג שמות תועלות י״ח:י״ב

(יד) התועלת השנים עשר הוא במידות, והוא שראוי לַשָּׁלֵם שלא יקצר מהגעת השלמות, לפי מה שאפשר, בפעולות אשר יֵרָאֶה היותם בלתי שלמות, כי בזה ילך בדרכי ה' יתעלה שישתדל להגיע השלמות בכל אחד מהנמצאות בתכלית מה שאפשר. הלא תראה כי יתרו לא נמנע מפני עוצם מעלת משה מלגנות הפעולה הזאת אשר היה בה למשה ולישראל מהלֵאוּת הנפלא, והשתדל שתֵּעָשׂה זאת הפעולה באופן יותר שלם.

Ralbag Shemot Toalot 18:14-15רלב״ג שמות תועלות י״ח:י״ד-ט״ו

התועלת הארבעה עשר הוא להודיע עוצם שקידת משה בדבקות ה' יתעלה, עד שמרוב שקידתו בזה היה שוגה בשאר הדברים. ולזה סיפר כי משה, עם הפלגת חכמתו, לא הפנה לבו להתישב בענין שופטו את העם איך יִשְׁלַם זה באופן יותר נאות לו ולעם, עד שהיישירוֹ אל זה יתרו חותנו. ולזה בא זה הסיפור בזה המקום, לא לפחות מעלת משה, כי זה הוא הפך מה שכיונה אליו התורה, כי התורה פירסמה במקומות רבים עוצם מדרגת משה; והיה ראוי להיות כן כדי שיאמינו דבריו יותר. התועלת החמישה עשר הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיהיה שומע לעצה הטובה, ולעזוב עצתו כשלא היתה טובה כמוה. הלא תראה כי משה רבינו ע"ה, עם רוב שלמותו וחכמתו, עזב עצתו מפני עצת יתרו, להיותה יותר טובה ממנה.

Ibn Kaspi Tirat Kesef 5 (p. 140)ר׳ יוסף אבן כספי טירת כסף ה׳ (עמ׳ 140)

ואחר הודיענו הכבוד שעשה משה ליתרו, שהיה חכם בלי ספק כמו שמבואר מדבריו, וגם היה כהן בעמו וגם משה היה מקבל טובה ממנו בשעת דחקו. וספר אחר זה העצה ההוגנת שנתן יתרו אליו, והוא קבלה, כאמרם קבל האמת ממי שאמרו.

Tzeror HaMor Shemot 18:24צרור המור שמות י״ח:כ״ד

וישמע משה לקול חותנו. לפי שראה שעצתו היתה טובה. ויעש כל אשר אמר. בלי תוספת ומגרעת. לפי שדבריו היו ברוח הקדש. וזה יורה על ענותנותו של משה שקבל האמת ממי שאמרו ועשאו בלי שנוי. ויורה על חכמתו של יתרו שראתה עינו מה שלא ראה עינו של משה. וכל זה זכה יתרו בזכות וישמע יתרו. ולכן כתב במקומו וישמע משה לקול חותנו. ולא רצה השם יתברך לומר פרשה זו למשה אלא שיבא יתרו לחדשה. כדי שיכירו ישראל חכמתו של יתרו. כי לא לחנם הלך משה לישא בתו. אלא מפני שהוא מינו וחכם כמותו. ולכן עשה מאמרו בכח אל ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל.

Akeidat Yitzchak Shemot #43עקדת יצחק שמות שער מ״ג

אמנם חלק הדין, הוא הספור השני המתחיל ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם, אשר בו נתן הסדר בדבר המשפט, אשר הוא הכרחי לשתוף המדיני הכולל בלי ספק, ויכלול ברירת הדיינים וסדר ישיבתם וקימתם על פי עצת יתרו המפורסמות. ואולם מעלת עצתו, וטוב טעמו, וכח טענותיו, אשר בהם תפס על משה בהנהגתו אותם עד הנה, יתבאר כשנבא על פי הספור וכוונתו בו. ולדעתי אז יודע כי ראוי ההיתה העצה לחבבה ולהחשיבה ליתר בשבילה פרשה אחת בתורה, ולקבל אותה לעבודה רצויה, יותר מהזבחים שהקריב שם, שנאמר ויקח יתרו עולה וזבחים לאלהים, ועל דרך שאמר החכם (משלי כ') עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ועל הכל יתבאר יפה המאמר שזכרנו ראשונה בעזרת האל... (יב) והיא גדולה בעיני, אומרו ואתה תחזה מכל העם וגו' ושמת עליהם וגו'. המבלי אין תבונה במשה ועל הזקנים שעמו לדעת שאם ימנה שופטים רבים על העם שיקל מעליו. או המבלי אין אלהים קרובים אליו לצוותו על זה הוצרכו לעצה זו. ומי לא ידע שכאשר יבאו למנות השופטים שהוא ראוי שימנה היותר ראויים שבהם במעלותיהם חצוניות ופנימיות. סוף דבר, אם היה צורך בעצה, יראה חסרון בחק הנועצים ח"ו, שלא באו מעצמן אל דבר נקל כזה. ואם היה להם מונעים הנה לא הורגש בעומק עצתו טעם חסרתם. ולא נודע על מה ועל מה נשתבחה העצה זו בתורה על אותו שיעור, וכמו שנאמר וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר ויבחר משה אנשי חיל וגו'... אמנם סבת עמידת העם עליו מבקר עד ערב, וצורך העצה ההיא של יתרו, לדעתי היה להיות זה קודם מתן תורה, שעדין לא נתן להם סדר המשפטים אשר ישפטו בהם, שאם אמרו (סנהדרין נ"ו ע"ב) שבת ודינין במרה איפקוד, ודאי על דיני השבת עצמו אמרו, או קצת דינים חלקיים, שעליהם אמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו, אבל דיני ממונות וחבלות בכלל אחר כך נתנו להם, שנאמר (שמות כ"א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וגו', כל הפרשה כלה וכן בשאר פרשיות התורה. והנה לזה הוכרח משה רבינו בתחלת ענינו לשפוט את העם בכל עסקיהם, ובכל משאם וריבותם, כפי אומד דעתו ושקול סברתו, כמנהג קצת מלכים ושופטי ארץ, ולא היה רחוק בעיניו שישארו על כך, כיון שאפשר להם ליסד חקים ומשפטים כיתר העמים, עד שנתעורר על הצורך על ידי חמיו, כמו שיבא במה שאחר זה: וזה היתה סבת כל הקושי וכל הכבדות הנמצא בענין ההוא וזה כי להיותו שופט משקול הדעת ומסברא, הנה לא היה יכול למנות דיינים ושופטים תחתיו, כי לא יסמוך עליהם אם יכוונו אל היושר כמוהו, או אם יטו המשפט לדעת לסבה מן הסבות, או שמא לא יקבלום עליהם הכתות, כי ירצו ללכת אחרי בית דין יפה, ובזה היה הוטל עליו כל הטורח ההוא. והנה נוסף עליו כבדות אחר מזה הצד, והוא כי כאשר ישפוט השופט מדעת עצמו, כל אחת מהכתות תחשוב שמרצונו הוא מחייב ומזכה, לא מדרך החיוב, ולזה הכתות המתחייבות בדינו לא יקבלו בסבר פנים יפות, ויפקפקו תמיד בדיניו, כההיא (דמציעא ס"ט ע"א) דאמר לו כל אבתראי קא אזיל מר, עד אמר (שם ע"ב) כגון דא צריך לאודועי. וכל זה מה שיחייב שיפליג השופט עמהם בהטעים להם דבריו, עד שיתיישבו על הנדון, וכולי האי ואולי, עד שיצא היום כולו או רובו בדינים מועטים, כי לשתי אלו הסבות יחוייב שיעמד העם על משה מבקר עד ערב. ולסלק כל זה הטורח היה מהסכמת העמים ליסד להם חקים ומשפטים, מטעם המלך וגדוליו ויועציו, אין רשות לדון בזולתם, כי מעתה אין לדיין רק לפרש להם על פי החק ההוא, ושוב אין עליו תרעומת. גם שיוכלו למנות כמה שופטים חכמים או הדיוטים בכל הכרכים והעיירות וערי הפרזות, כי נקל להם לשפוט על פי הדינים הנודעים... ולהסיר הסבה מעקרא, אמר עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך היה אתה לעם וגו', והכוונה שלא ישפוט אותם משקול דעתו וסברתו, כמו שהיה עושה להם עד הנה, אבל שישתף בדיניהם מצות הש"י וגזרתו, עד שהוא לא יהיה השופט להם, אבל המוליך דבריהם לפני הא-להים ומביא משפטם אליהם, וזה יהיה כשידרוש טרחם ומשאם, כי על כרחם יקבלו עליהם את דין שמים בלי ערעור ופקפוק. וגם כשיהיה על זה האופן, תוכל להזהיר אותם וללמדם את החקים והתורות ההמה, והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה בלמידת הדינין ואת המעשה אשר יעשון בו, ותוכל למנות מהם אנשים הגונים לשפוט אותם אחר שהמשפטים יהיו מסודרים בפניהם. והוא אומרו ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-להים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם, כל כמה שתרצה, מהם שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות, או שהיה מצורך העצה להרבות בדיינים, כדי שישתתפו רבים בשררה ולא יערערו על דייניהם, והיא עצה טובה לתחלת אלו העניינים. או לצורך שעתם ומקומם, כמו שיבא כאשר נדבר מצורך התנאים האלה שהזכיר בדיינים, אמנם עכשו נמשיך מה שאנו עליו מענין עקר עצתו, ואומר כי כאשר יהיו על זה האופן מקדימת הידיעה בדינים, יהיו הדיינים בקיאים בהם ושפטו את העם בכל עת. והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וגו', שאי אפשר שלא יקשה עליהם דבר ממה שלמדתם ותצטרך ללמדם. אמנם הדבר הקטון ישפטו הם מעצמם בלי צורך אל חדוש הלמוד: וחתם עצתו באומרו אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד וגם כל העם וגו', ביאר כי עצתו זאת היא נכונה מאד, אבל שהיא תלוי במה שיצוה אותו הא-להים על אלו הדינים על האופן הנזכר. אמנם שאינו מסופק על צוואתו על זה, כי באמת הצווי ההוא הוא הכרחי אם רוצה בקיומם, כי בו ולא בזולת יוכל הוא לעמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום: וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר, שומע לעצה חכם (משלי י"ב), רצוני, חכם כמו הנותן אותה למה שנתיישבה בלבו והשתדל לקיימה. אמנם לא עשה כן מיד כמו שחשבו הראשונים, כי ראשונה קבלו את התורה, שאחר מתן תורה מיד נאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כאלו משיב על דברי יתרו שאמר איעצך ויהי א-להים עמך, וצוך א-להים ויכלת עמוד וגו'. ואחרי כן בחר אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם שרי אלפים וגו'. ואמר שנמשך מסדור הדינין לפניהם מה שיעץ יתרו שהיו שופטים את העם בכל עת בנקל, שאם היה הדבר קשה יביאון אל משה, אמנם הדבר הקטן ישפטו הם מעצמם: ואחר שעשה כן והוציא עצת יתרו אל הפועל מיד וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו. והוא היה מה שנזכר מהליכתו בפרשת בהעלותך. ופירוש הכתובים האלה על זה האופן נפלא מאד, ומסלק כל הבלבול. אשר נפל בשתי הפרשיות המספרות מעצתו של יתרו: וזה מה שנתבאר תכלית הביאור בספור משנה תורה באומרו (דברים א') ה' א-להינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם, כי כל זה היה אחר מתן תורה, ונאמר שם ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם איכה אשא לבדי וגו' הבו לכם וגו' ואקח וגו' שמוע בין אחיכם וגו' לא תכירו פנים וגו' לא תגורו מפני איש כי המשפט לא-להים הוא. והוא ממש מה שאמר לו יתרו ויהי א-להים עמך וצוך אלהים ויכלת עמוד, כי מעתה לא תגורו מפני איש שיהא מפקפק ומערער. ואצוה את שופטיכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון, כמו שאמר יתרו והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, כי מעתה אין לכם לומר רק כך נצטוינו מפי הגבורה. ונסע מחורב וגו', ואז היה כשאמר ליתרו נוסעים אנחנו וגו', ואז הלך לו. והוא שנאמר בכאן ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל עד וישלח משה לחותנו וגו', ואז הלך לו. והוא שנאמר בכאן ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל עד וישלח משה לחותנו וגו', כי יספר אשר נעשה בסוף: ולפי זה עולה הכל כהוגן, ונכתבו דברים כהויתן, כי הנה יתרו חותן משה ובניו ואשתו באו קודם מתן תורה, אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים, אשר בו קבלו את התורה, ומיד למחרת הקריב קרבנותיו נסתכל בענין המשפט, ונתן העצה הנכונה הזאת, ולא היה אפשר לשומה בפועל עד אחר מתן תורה, ומיד כשנעשתה עצתו הלך לו בשנה שנייה: וכל טענות האומרים (זבחים קט"ז ע"א) שאחר מתן תורה בא, אין בהם ממש, אחר שבטלה הגדולה מכלן, והוא אומרו בכאן וישלח משה וגו', שדנין זמן שלוחו על כל הפרשה כלה, ואינו כן, כמו שביארנו היטב. והנה אם יקשה לבך על זה, תאמר איך יתכן שעל פי עצתו של יתרו נתנו הדינים לישראל, והלא התורה כלה כהוייתה קדמה לעולם תתקע"ד דורות (שבת פ"ח ע"ב), גם אתה אמור לו איך היה מינוי הדינין על ידו, והלא כך כתובה לפניו במרום. ועוד מה תאמר מדין בנות צלפחד (במדבר כ"ז) ואנשי פסח שני (שם ט') וכיוצא. אלא שכבר יש לנו תשובה נכונה על ידי זה מפי חז"ל שאמרו (סנהדרין ח' ע"א) על כל כדומה לו, ראויה פרשה זו ליכתב על ידי משה ככל התורה כלה, אלא שנאמרה על ידיהן, שמגלגלין זכות ע"י זכאי, וכן על זה האופן נתגלגלה חובה על ידי חייבים במקושש (במדבר ט"ו) ובמקלל (ויקרא כ"ד) והדומים. וכן זכה יתרו שנתיתרה פרשה זו בתורה על שמו. וכבר היה משה בלתי חושש לחסרונה, כמו שלא היה מקפיד על הדינים ההם, עד שבא לו הצורך אליהם, ובא יתרו והעיר(ה) על צרכה, וגם רוח המקום נוחה הימנו, כדי שירגישו תועלת החלק הזה מהמשפטים היותו א-להי, נוסף על שאר התועלות שיזכרו בפרשת משפטים (שער מ"ו) ב"ה. ומעתה הכל שריר וקיים:

Abarbanel Shemot 18אברבנאל שמות י״ח

Concerning Yitro's advice to Moshe regarding the appointment of the judges: For certainly Yitro’s words were good and correct, but even the greatest simpleton would understand and know that it was a foolish idea for one person to stand in judgment from the morning until the night… And how did Moshe, our teacher, and all of the Elders of Israel not realize that if he would appoint judges over the people, it would have lightened his load? And who wouldn't know that the judges need to be 'capable men, God fearing, men of truth, who hate unjust gain,' that Yitro needed to teach this to Moshe, the master of all prophets and the greatest of all sages?... Many have already spoken much about this matter, against the master of prophets, suggesting that he was lacking in civic leadership… And this is a lie, for the perfection of his ways demonstrate his knowledge of them. And how could it be that Hashem did not teach him this basic wisdom and understanding?

השאלה הה' בעצת יתרו למשה במנוי השופטים: כי הנה דברי יתרו היו טובים ונכוחים, אבל קל שבקלים יבין וידע שהיתה עצה נבערה לעמוד אדם אחד מן הבקר עד הערב לשפוט, כי בזה נבול יבול וילאה השופט והנשפטים. ואיך משה רבינו וכל זקני ישראל לא נתנו לב לזה לדעת שאם ימנה שופטים על העם שיקל מעליו? ומי לא ידע בכל אלה שראוי שיהיו השופטים אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת, שונאי בצע, שהוצרך יתרו ללמדו לאדון הנביאים וגדול החכמים משה רבינו עד שנאמר וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר? וכבר רבים דברו על זה מאד כנגד אדון הנביאים שהיה חסר בהנהגה המדינית, ומהם אמרו שמפני התבודדותו בנבואה היה בלתי מרגיש בחכמת המדות. והוא שקר, כי שלמות מדותיו יורו על חכמתו בהם. והש"י איך לא למדו דעת ותבונה קלה כזאת... ואמנם הטענה הג' שעשה מפסוק והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו גם היא אינה כלום כי שבת ודינין במרה איפקוד ואין לטעון על זה מפרשת ואלה המשפטים כי לא אחז"ל שנתנו במרה הדינין לישראל אלא למשה רבינו והיה זה כדי שישפוט את העם בצדק ומשפט. ואחרי שנתנה התורה בסיני צוה ה' למשה פרשת ואלה המשפטים שיערוך וילמד אותם לישראל כדי שחכמיהם ושופטיהם ידעו גם הם לשפוט צדק וז"ש (שם כ"א א') ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם רוצה לומר שיסדר וילמוד אותם להם עם היות שמשה כבר ידע אותם ממרה ולכן אמר והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו... אמנם הטענה הה' שעשה ממה שאמר במשנה תורה ואומר אליכם בעת ההיא וגו'. הנה יתבאר אחר זה שעם היות עצת יתרו ובואו קודם מתן תורה. הנה משה לא עשאה בפועל כי אם אחרי שקבלו התורה והמצות בסיני ולכן אין סתירה ממה שנאמר כאן למה שנאמר שם. וכלל הענין שיתרו בא מיד אחר מלחמת עמלק קודם מתן תורה ורא' את משה בהיותו שופט את העם והם נצבים עליו מן הבוקר עד הערב ויעצו במנוי השופטים אבל משה רבינו עם היות ששמע לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר. הנה לא עשאו מיד אלא אחרי כן בעת נסעם מסיני כמו שיתבאר... ואומר כי בהיות שיתרו בא קודם מתן תורה היה יושב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב ולא היה ממנה אנשים אחרים לשופטם לפי שעדיין לא נתן להם תורה ונימוס שישפטו בו כי מה שניתן במרה מעיקרי הדינים למשה איפקוד ועדין לא צוהו השם שיתן הדינין ההם לישראל עד פרשת ואלה המשפטים כמו שביארתי. ומפני זה הוצרך משה רבינו בתחלת ענינו לשפוט את העם בעצמו לפי שאדם אין שידע עיקרי הדינין האלהיים לדון בהם עדין וגם לא רצה שישפטו את העם שופטיהם באומד הדעת וסברא לפי שידע שירבו הקטטו' בישראל ותמיד יערערו ויפקפקו בדיניהם ויאמרו המתחייבים בדין הורוני מהיכן דנתוני וכן שמפני איבה ושנאה או לסיבות אחרות חייבו והצדיקו את בעלי דינם. ואם יבואו לפני שופטים אחרים דעות בני אדם וסברותיהם חלוקו' זה יחייב וזה יזכה וירבו התורות והמחלוקות ביניהם ובזה יבואו כלם למשה כי ירצה כל אחד ללכת אחרי ב"ד יפה ולשמוע הדין מפיו והדרה קושיא לדוכתה מהטורח והעמל למרע"ה במשפט העם. ומפני זה משה רבינו לדעתו שבעוד ימי' מעטי' יקבלו את התורה כמו שיעדו יתברך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וצוהו יתברך המשפטים אשר ישים לפניהם היה דעתו שאז אחרי קבלו התורה והמשפטים בהיות לפניהם סדר ונימוס המשפטים כשולחן ערוך ימנה את השופטים לשפוט אותם לא באומד וסברא אלא ע"פ החוק והמשפטים שישים לפניהם מאת ה'. אבל יתרו לא היה יודע מזה דבר וחשב שמה שהיה עושה משה לצורך שעה כן יהיה תמיד ולכן תפשו בזה ואמר לו נבול תבול ויעצו שימנה שופטים שישפטו כפי האומד כאשר היו נוהגים במדין וגם היום נוהגי' כן בכל ארצות הישמעלים ולזה צוהו שיבחר אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ולא אמר שיהיו חכמים כי לא חשב שיהיה להם תורה שידינו בה. ומרע"ה כדי לכבד את חותנו ולהיות סוד ה' ליראיו לא הגיד לו ענין התורה שהיו עתידים לקבל ולא התוכח עמו על מנהגו בשופטים אם טוב ואם רע. אבל שמע דבריו והשיבו שכן יעשה. האמנם לא עשה הדבר מפני עצתו לפי שכל אשר יעצו היה בלב משה לעשותו אבל בזמן ובאופן הראוי ויתרו אכלה פגה העצה הזאת. הנה אם כן צדקו דברי יתרו כפי ההנהגה המדינית וצדק מעשה משה כפי הכוונה האלהית וצורך השעה. ומפני זה בספור משנה תורה יחס משה מנוי השופטים לעצמו ולא לעצת יתרו ואמר שעשהו אחרי מתן תורה כי כן היה האמת עם היות העצה קודם אליה וזה הוא שנאמר שם ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה וגו' ואומר אליכם בעת ההוא לאמר לא אוכל וגו' לפי שאז מנה השופטים לא קודם מתן תורה ולכן נאמר כאן וישמע משה לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר רוצה לומר ששמע דבריו ועשה הדבר מסכים לעצתו. אבל לא בזמן העצה. וגם בדבריו שינה משה מה שעשה מעצת יתרו כמו שאבאר. וכבר זכרתי שעם היות שנאמר כן ויעש ככל אשר אמר וכן וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו שנכתב כאן להשלים ספורו עם היות שהיה זה בשנה השנית. והותרה בזה השאלה הה':

Ma'asei Hashem Ma'asei Torah 5מעשי ה׳ מעשי תורה פרק ה׳

.. עכ"ל מהרי"א [ר"י אברבנאל]. ובאמת לדעתי הדברים הללו נאמרים בפה ונכתבים ביד מלאכותית, אבל לא בהסכמת העיון השכלי. וזה אם מצד הענין הזה בעצמו שלא יתכן היות הדברים כן, ואם מצד הכתובים. שאם מצד הענין, הרי לפי דבריו היה משה בעיני יתרו פרא אדם עד שחשב שכן יתמיד ושהוצרך לעצתו ואמר לו איעצך. ואם מצד הכתוב, שאם הכתוב היה אומר ויאמר משה לחותנו כן אעשה, היה אפשר לומר שאמר לו כן דרך כבוד כמו שכתב מהרי"א, עם היות שלא יאות לומר שמשה אדוננו היה גונב דעתו. בשגם נודה לדבריו בזה, עם כל זה א"א לומר כן, כי התורה היא המעידה שמשה שמע לקול חותנו, ואין כאן סיפור דברי משה כלל. והראיה שהביא לדבריו שבפרשת דברים לא ייחס הענין ליתרו רק לעצמו, באמת אינה ראיה כלל, ששם בפ' דברים לא יספר רק מה שהוא עשה להם, אבל העצה שנתן לו יתרו בינו לבין עצמו אין שם מקום שיאמר אותה לדורות ההם שעשה כן על פי עצת יתרו או שהיה על פי עצתו. וכן תמצא שנאמר שם בפ' דברים ואומר אליכם באתם עד הר האמורי וגו' עלה רש, ואין ספק שלא אמר הדברים ההם רק על פי ה', ועם כל זה לא סיפר שם שמה שאמר להם עלה רש שכן אמר לו הש"י, רק אמר בשם עצמו... ועתה אבאר לך שלא היה שום שינוי וחלוף ולא עשה משה רק כפי עצת חותנו, כי אנשי חיל יאמר גם כן על החכם, כמו שנאמר ברות אשת חיל את, וכן אשת חיל עטרת בעלה, ואשת חיל מי ימצא, ורבות בנות עשו חיל שאמר כן על החכמות. כמו כן אמר פה יתרו שישראל יבקשו כל החכמים שביניהם ומשה יבחר מהם, כמו שפרש"י, ברוח הקדש אותם שהם יראי א-להים, וזה אומרו ואתה תחזה מכל העם ר"ל שכל העם יבקשו החכמים שבהם, ואתה תחזה שיהיו חכמים ויראי ה' ושונאי בצע וכו'. ועל כן בסיפור המעשה נאמר ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל, ר"ל שבחר אנשי חיל מכל אותם שבחרו ישראל, ובפ' דברים ביאר הענין ששאל מישראל שיבחרו חכמים דהיינו אנשי חיל. ותכף שנתן יתרו העצה מינה אותם, כמו שנאמר ויבחר משה וגו' ואח"כ נאמר וישלח משה את חותנו. ובפ' דברים שהביא מנוי השופטים שמהרי"א ז"ל הביא ראיה לדבריו מזה שהיה אחר נתינת התורה, אמת שאין משם ראיה לו. ואדרבה יש לשאל שסיפור מנוי השופטים לא היה מקומו בפרשת דברים מאחר שכל כוונת משה היתה להוכיח את ישראל מה תוכחה היה להם מינוי השופטים? אמנם כבר נתבאר שהקדים בפ' דברים ענין מנוי השופטים לסיפורו שבאו כלם בערבוביא ואמרו נשלחה אנשים כמו שנאמר ותקרבון אלי כלכם, כי זאת היתה ודאי תוכחה, כאלו יאמר להם אם הייתי אני מנהיג ושופט לבדי לא היה לתימה שבאתם כלכם אלי בערבוביא לשאל שליחות המרגלים. אמנם אחרי שהיו לכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות ושתבואו בערבוביא כעם אשר אין להם קצין שוטר ומושל, זה ודאי יורה על קשיות עורף. ואחרי שענין מנוי השופטים לא בא שם רק להגדיל מרדם שנקרבו כלם לשאל שליחות המרגלי', אם כן אין משם ראיה שהיה המנוי אז אחר מ"ת. והדבר מבואר שתכף אחר עצת יתרו היה המנוי כמו שנתבאר בכתוב שאמר ויבחר משה וגו', ואח"כ אמר וישלח את חותנו בזה.

Or HaChayyim Shemot 18:21אור החיים שמות י״ח:כ״א

וראיתי לתת לב איך זכה יתרו שתכתב על ידו פרשה זו, והן אמת כי הוא כבד משה עבד ה' והנה שכרו שכבדו ה', אלא היה ה' יכול עשות לו דרך כבוד אחר לא בדרך זה שיראה חס ושלום כפחות ידיעה בעם ה' עד שבא כהן מדין והשכילם. ונראה כי טעם הדבר הוא להראות ה' את בני ישראל הדור ההוא וכל דור ודור כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה, וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואופן סדר בני אדם אשר בחר כי יש באומות מכירים דברים המאושרים, והכונה בזה כי לא באה הבחירה בישראל לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות, וזה לך האות השכלת יתרו הא למדת כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר ה' בהם אלא לחסד עליון ולאהבת האבות. ויותר יערב לחיך טעם זה למאן דאמר (זבחים קט"ז א) יתרו קודם מתן תורה בא כי נתחכם ה' על זה קודם מתן תורה לומר שהגם שיש באומות יותר חכמים מישראל אף על פי כן אותנו הביא ה' אליו ובחר בנו, ועל זה בפרט עלינו לשבח לאשר בחר בנו מצד חסדיו. גם למאן דאמר אחר מתן תורה יש טעם במה שסדר ביאתו קודם להראות הכוונה הנזכרת שזולת זה אין הכונה הנזכרת נגלית והבן.

Shadal Shemot 18:1שד״ל שמות י״ח:א׳

ואמר הרמב״ן כי חובב הוא שם חדש שקראו ליתורשב״ם וראב״ע ורד״ק (בתחלת ס׳ שופטים) אמרו כי יתרו לא בא רק פעם אחת, והיא אחר מתן תורה, ושאמנם בא הספור הזה כאן חוץ למקומו, לסבות פרטיות (ע׳ רשב״ם למטה י״ג וראב״ע כאן), אשר אין כח בהן להוציא מן הלב התמיהה הגדולה על כתיבת הספור במקום הזה, כי על כל אלה מפרשים אחרים הסכימו כי ביאת יתרו לא היתה אלא קודם מתן תורה, ושחזרתו לארצו לא היתה עכשו, אלא בשנה השניה, ואמנם הפסוק האחרון {כ״ז} הכולל הליכת יתרו אל ארצו, או גם שלשה מקראות שלפניו הכוללים מנוי השופטים, הם חוץ למקומם ונכתבו כאן להשלמת הספור, והם כאן דרך כלל, ובמקום אחר (בפרשת בהעלותך ובפרשת דברים {א׳:י״ג}) הם מפורשים דרך פרט, זאת דעת רלב״ג ודון יצחק אברבנאל ור׳ יצחק עראמה ור׳ עובדיה ספורנו וניקולאוס דלירא (בפרשה הזאת, לא כן בפרשת בהעלותך), וקלעריקוס וידידי החכם יש״ר {ר׳ י״ש ריגייו} (בפרשה הזאת ולא בפרשה בהעלותך);

Shadal Shemot 18:24שד״ל שמות י״ח:כ״ד

וישמע משה לקול חתנו: אין ספק שאם היה מתחיל הנהגתו דרך שררה ולא היה מתראה אל העם ושומע דבריהם כקטון כגדול, לא היה לב העם נוטה אליו ולא היו מקבלים תורתו ומצוותיו; לפיכך לא אמר לו ה' שיעשה הדבר הזה, רק הניח לו שיעשהו אחר שכבר ניסו העם את לבבו ואת דרכיו ודבקו בו.

R. S.R. Hirsch Shemot 18:24רש״ר הירש שמות י״ח:כ״ד

So little was Moses in himself a legislative genius, he had so little talent for organising, that he had to learn the very first elements of state organisation from his father-in-law. The man who tired himself out to utter exhaustion and to whom of himself did not occur to arrange this or some similar simple solution, equally beneficial to himself and his people; the man to whom it was necessary to have a Jethro to suggest this obvious device, that man could never have given the People constitution and laws out of his own head, that man was only, and indeed just because of this the best and most faithful instrument of God!

וישמע משה לקול חתנו ויעש כל אשר אמר – לא יכול להיות דבר יותר מחכים ומעניין מאשר ידיעה זו אודות המוסד המדיני הראשון של העם היהודי, הבאה מיד לפני הפרק על מתן התורה. כה נמוך היה שיעור קומת משה כמחוקק, וכה כושל היה כשרונו כמארגן, עד שהיה עליו ללמוד את יסודות הסדר המדיני מחותנו. האיש משה עמל ויגע עד לאפיסת כוחותיו, ולא היה מסוגל מצד עצמו להקים מוסד כה בסיסי, או דבר דומה לו; שהוא כה מועיל לו עצמו, לעם, ולענין העומד על הפרק. איש זה, שהיה זקוק לעצת יתרו למנות דיינים, לא יתכן שבדה מלבו חוקים ומשפטים ונתן אותם לעם. איש זה היה אך ורק מכשיר נאמן ביד ה׳; הוא אמר לעם את דברי ה׳ – ותו לא.

Hoil Moshe Devarim 1:9הואיל משה דברים א׳:ט׳

ולפי דעת האומר ביאת יתרו ועצתו קודם מתן תורה, המתין משה לעשות כעצתו עד ששמע מפי הא-ל כל המשפטים והחקים והתורות בהר סיני ובאהל מועד פן יתנגד אחד מהם לעצת יתרו, וזו כונת וצוך א-להים שיתרו אומר לו; אבל כשחדל ה' מצוותו, וב"י היו מוכנים להכנס במדבר הגדול שבודאי תקצר רוחם במהלכם בו ויתרעמו עליו, אז דבר להם כזאת, ומנה עליהם שופטים ושוטרים, ומה שכתוב בפ' יתרו וישמע משה לקול חותנו וגו', אין צורך לומר שעשה מיד רק לאחר זמן.

R. Chaim Hirschensohnר׳ חיים הירשנזון - סדר למקרא ח״ב עמ׳ 134-133

פרשת משפטים אשר סדרתי אצל דברי יתרו, יבין כל בעל דעת ישרה את אמתת דברי, כי בתורה לא נזכר בפרשה זאת כלל "וידבר ה' אל משה לאמר", ואם נמשך אותה להפרשה שלפניה ויאמר ה' כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף ונו' ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כל בעל טעם יבין שזאת סמיכות יותר מוזרה משמיטה אצל הר סיני... אמנם העיקר הוא כמ"ש שנמשך אל דברי יתרו ואתה תחזה וגו' ואלה המשפטים אשר תשים לפני הזקנים האלו... אין ספק שזה דברי יתרו על המשפטים שישים לפני שרי העם הזקנים אשר ישפטו הם את העם בכל עת. ואחרי ידיעה זאת אין פלא על הדוגמא הנמצא במשפטים אלו לחוקי המורהבי אשר הרעיש דייליטש בהם את העולם כי לא יתפלא לנו כלל, אם יתרו לקח איזה חוקים קדומים לדוגמא...