Eliyahu at Chorev/5

EN/HEע/E

Eliyahu at Chorev

Sources

Melakhim I 17:1מלכים א׳ י״ז:א׳

And Elijah the Tishbite, who was of the settlers of Gilead, said unto Ahab: 'As the Lord, the God of Israel, liveth, before whom I stand, there shall not be dew nor rain these years, but according to my word.'

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי.

Melakhim I 18:15מלכים א׳ י״ח:ט״ו

And Elijah said: 'As the Lord of hosts liveth, before whom I stand, I will surely show myself unto him to-day.'

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי י"י צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו.

Melakhim I 18:30-40מלכים א י״ח:ל׳-מ׳

(30) And Elijah said unto all the people: 'Come near unto me'; and all the people came near unto him. And he repaired the altar of the Lord that was thrown down. (31) And Elijah took twelve stones, according to the number of the tribes of the sons of Jacob, unto whom the word of the Lord came, saying: 'Israel shall be thy name.' (32) And with the stones he built an altar in the name of the Lord; and he made a trench about the altar, as great as would contain two measures of seed. (33) And he put the wood in order, and cut the bullock in pieces, and laid it on the wood. (34) And he said: 'Fill four jars with water, and pour it on the burnt-offering, and on the wood.' And he said: 'Do it the second time'; and they did it the second time. And he said: 'Do it the third time'; and they did it the third time. (35) And the water ran round about the altar; and he filled the trench also with water. (36) And it came to pass at the time of the offering of the evening offering, that Elijah the prophet came near, and said: 'O Lord, the God of Abraham, of Isaac, and of Israel, let it be known this day that Thou art God in Israel, and that I am Thy servant, and that I have done all these things at Thy word. (37) Hear me, O Lord, hear me, that this people may know that Thou, Lord, art God, for Thou didst turn their heart backward.' (38) Then the fire of the Lord fell, and consumed the burnt-offering, and the wood, and the stones, and the dust, and licked up the water that was in the trench. (39) And when all the people saw it, they fell on their faces; and they said: 'The Lord, He is God; the Lord, He is God.' (40) And Elijah said unto them: 'Take the prophets of Baal; let not one of them escape.' And they took them; and Elijah brought them down to the brook Kishon, and slew them there.

(ל) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכׇל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כׇל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח י״י הֶהָרוּס. (לא) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר י״י אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. (לב) וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם י״י וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ. (לג) וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים. (לד) וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. (לה) וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם. (לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר י״י אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ [וּבִדְבָרְךָ] (ובדבריך) עָשִׂיתִי אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (לז) עֲנֵנִי י״י עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה י״י הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית. (לח) וַתִּפֹּל אֵשׁ י״י וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. (לט) וַיַּרְא כׇּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ י״י הוּא הָאֱלֹהִים י״י הוּא הָאֱלֹהִים. (מ) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם.

Melakhim I 19מלכים א׳ י״ט

(1) And Ahab told Jezebel all that Elijah had done, and withal how he had slain all the prophets with the sword. (2) Then Jezebel sent a messenger unto Elijah, saying: 'So let the gods do [to me], and more also, if I make not thy life as the life of one of them by to-morrow about this time.' (3) And when he saw that, he arose, and went for his life, and came to Beer-sheba, which belongeth to Judah, and left his servant there. (4) But he himself went a day's journey into the wilderness, and came and sat down under a broom-tree; and he requested for himself that he might die; and said: 'It is enough; now, O Lord, take away my life; for I am not better than my fathers.' (5) And he lay down and slept under a broom-tree; and, behold, an angel touched him, and said unto him: 'Arise and eat.' (6) And he looked, and, behold, there was at his head a cake baked on the hot stones, and a cruse of water. And he did eat and drink, and laid him down again. (7) And the angel of the Lord came again the second time, and touched him, and said: 'Arise and eat; because the journey is too great for thee.' (8) And he arose, and did eat and drink, and went in the strength of that meal forty days and forty nights unto Horeb the mount of God. (9) And he came thither unto a cave, and lodged there; and, behold, the word of the Lord came to him, and He said unto him: 'What doest thou here, Elijah?' (10) And he said: 'I have been very jealous for the Lord, the God of hosts; for the children of Israel have forsaken Thy covenant, thrown down Thine altars, and slain Thy prophets with the sword; and I, even I only, am left; and they seek my life, to take it away.' (11) And He said: 'Go forth, and stand upon the mount before the Lord.' And, behold, the Lord passed by, and a great and strong wind rent the mountains, and broke in pieces the rocks before the Lord; but the Lord was not in the wind; and after the wind an earthquake; but the Lord was not in the earthquake; (12) and after the earthquake a fire; but the Lord was not in the fire; and after the fire a still small voice. (13) And it was so, when Elijah heard it, that he wrapped his face in his mantle, and went out, and stood in the entrance of the cave. And, behold, there came a voice unto him, and said: 'What doest thou here, Elijah?' (14) And he said: 'I have been very jealous for the Lord, the God of hosts; for the children of Israel have forsaken Thy covenant, thrown down Thine altars, and slain Thy prophets with the sword; and I, even I only, am left; and they seek my life, to take it away.' (15) And the Lord said unto him: 'Go, return on thy way to the wilderness of Damascus; and when thou comest, thou shalt anoint Hazael to be king over Aram; (16) and Jehu the son of Nimshi shalt thou anoint to be king over Israel; and Elisha the son of Shaphat of Abel-meholah shalt thou anoint to be prophet in thy room. (17) And it shall come to pass, that him that escapeth from the sword of Hazael shall Jehu slay; and him that escapeth from the sword of Jehu shall Elisha slay. (18) Yet will I leave seven thousand in Israel, all the knees whichhave not bowed unto Baal, and every mouth which hath not kissed him.' (19) So he departed thence, and found Elisha the son of Shaphat, who was plowing, with twelve yoke of oxen before him, and he with the twelfth; and Elijah passed over unto him, and cast his mantle upon him. (20) And he left the oxen, and ran after Elijah, and said: 'Let me, I pray thee, kiss my father and my mother, and then I will follow thee.' And he said unto him: 'Go back; for what have I done to thee?' (21) And he returned from following him, and took the yoke of oxen, and slew them, and boiled their flesh with the instruments of the oxen, and gave unto the people, and they did eat. Then he arose, and went after Elijah, and ministered unto him.

(א) וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כׇּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב. (ב) וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם. (ג) וַיַּרְא וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם. (ד) וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם [אֶחָד] (אחת) וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה י"י קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי. (ה) וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל. (ו) וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשׇׁב וַיִּשְׁכָּב. (ז) וַיָּשׇׁב מַלְאַךְ י"י שֵׁנִית וַיִּגַּע בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ. (ח) וַיָּקׇם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב. (ט) וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר י"י אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. (י) וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַי"י אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. (יא) וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי י"י וְהִנֵּה י"י עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי י"י לֹא בָרוּחַ י"י וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ י"י. (יב) וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ י"י וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. (יג) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. (יד) וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַי"י אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. (טו) וַיֹּאמֶר י"י אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. (טז) וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. (יז) וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע. (יח) וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כׇּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכׇל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ. (יט) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו. (כ) וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרׇץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ. (כא) וַיָּשׇׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ.

Melakhim II 1:9-12מלכים ב׳ א׳:ט׳-י״ב

(9) Then the king sent unto him a captain of fifty with his fifty. And he went up to him; and, behold, he sat on the top of the hill. And he spoke unto him: 'O man of God, the king hath said: Come down.' (10) And Elijah answered and said to the captain of fifty: 'If I be a man of God, let fire come down from heaven, and consume thee and thy fifty.' And there came down fire from heaven, and consumed him and his fifty. (11) And again he sent unto him another captain of fifty with his fifty. And he answered and said unto him: 'O man of God, thus hath the king said: Come down quickly.' (12) And Elijah answered and said unto them: 'If I be a man of God, let fire come down from heaven, and consume thee and thy fifty.' And the fire of God came down from heaven, and consumed him and his fifty.

(ט) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל אֵלָיו וְהִנֵּה יֹשֵׁב עַל רֹאשׁ הָהָר וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה. (י) וַיַּעֲנֶה אֵלִיָּהוּ וַיְדַבֵּר אֶל שַׂר הַחֲמִשִּׁים וְאִם אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו. (יא) וַיָּשׇׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַן וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה. (יב) וַיַּעַן אֵלִיָּה וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אִם אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ אֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו.

Yechezkel 37:1-8יחזקאל ל״ז:א׳-ח׳

(1) The hand of the Lord was upon me, and the Lord carried me out in a spirit, and set me down in the midst of the valley, and it was full of bones; (2) and He caused me to pass by them round about, and, behold, there were very many in the open valley; and, lo, they were very dry. (3) And He said unto me: 'Son of man, can these bones live?' And I answered: 'O Lord God, Thou knowest.' (4) Then He said unto me: 'Prophesy over these bones, and say unto them: O ye dry bones, hear the word of the Lord: (5) Thus saith the Lord God unto these bones: Behold, I will cause breath to enter into you, and ye shall live. (6) And I will lay sinews upon you, and will bring up flesh upon you, and cover you with skin, and put breath in you, and ye shall live; and ye shall know that I am the Lord.' (7) So I prophesied as I was commanded; and as I prophesied, there was a noise, and behold a commotion, and the bones came together, bone to its bone. (8) And I beheld, and, lo, there were sinews upon them, and flesh came up, and skin covered them above; but there was no breath in them.

(א) הָיְתָה עָלַי יַד י"י וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ י"י וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. (ב) וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד. (ג) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה אַתָּה יָדָעְתָּ. (ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר י"י. (ה) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם. (ו) וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי י"י. (ז) וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ. (ח) וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם.

Iyyov 4:14-16איוב ד׳:י״ד-ט״ז

(14) Fear came upon me, and trembling, And all my bones were made to shake. (15) Then a spirit passed before my face, That made the hair of my flesh to stand up. (16) It stood still, but I could not discern the appearance thereof; A form was before mine eyes; I heard a still voice:

(יד) פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד. (טו) וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי. (טז) יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע.

Targum Onkelos Shemot 33:22תרגום אונקלוס שמות ל״ג:כ״ב

and My Word shall overshadow thee until I have passed;

וִיהֵי בְמִעְבַּר יְקָרִי, וַאֲשַׁוֵּינָךְ בִּמְעָרַת טִנָּרָא, וְאַגֵּין בְּמֵימְרִי, עֲלָךְ עַד דְּאֶעְבַּר.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 12מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ב

We find there to have been three (kinds of) prophets. One claimed the honor of the Father and the father of the son; another, the honor of the Father, but not the honor of the son; another, the honor of the son, but not the honor of the Father. Jeremiah claimed the honor of the Father and the honor of the son, viz. (Eichah 3:42) "We have offended and rebelled" (the honor of the Father); "You have not forgiven" (the honor of the son). Therefore, his prophecy was "doubled," (Jeremiah 36:33) "… and many other words were added to them" (the prophecies of Jeremiah). Eliyahu claimed the honor of the Father, but not the honor of the son, viz. (I Kings 19:10) "I have been very jealous for the Lord, the God of hosts, etc." And what is stated in this regard? (Ibid. 15-16) "And the Lord said to him: Go, return on your way to the desert of Damascus … And Yehu the son of Nimshi shall you anoint to be king over Israel, and Elisha the son of Shafat … shall you anoint to be a prophet in your place." What is the intent of this? He does not desire your prophecy (because you do not claim the honor of Israel). Jonah claimed the honor of the son, but not the honor of the Father. What is stated in that regard? (Jonah 1:3) "And the word of the Lord came to Jonah a second time, saying." What is the intent of this? We will speak with him a second time, but not a third, (for he did not claim the honor of the Lord). R. Yochanan said: Jonah went (on that voyage) only to cast himself into the sea, as it is written (Jonah 1:12) "And he said to them: Lift me up and cast me into the sea." All this do you find with Moses and the (other) prophets, that they gave their lives for Israel. What is written of Moses? (Exodus 32:32) "And now, if You forgive their sin — and if not, blot me out of Your book which You have written." (Numbers 11:15) "If thus You do with me, kill me if I have found favor in Your eyes and let me not look upon my evil" (i.e., the destruction of Israel). What is written of David? (II Samuel 24:17) "Behold, I have sinned and I have been corrupt. But these sheep, what have they done? Let Your hand be in me and in the house of my father." In all places you find that Moses and the (other) prophets gave their lives for Israel.

נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר: ״שְׁלֹשָׁה בָנִים הֵם: אֶחָד תָּבַע כְּבוֹד הָאָב וּכְבוֹד הַבֵּן, וְאֶחָד תָּבַע כְּבוֹד הָאָב וְלֹא כְבוֹד הַבֵּן, וְאֶחָד תָּבַע כְּבוֹד הַבֵּן וְלֹא כְבוֹד הָאָב. יִרְמְיָה תָּבַע כְּבוֹד הָאָב וּכְבוֹד הַבֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ״ (איכה ג׳:מ״ב). לְכָךְ נִכְפְּלָה נְבוּאָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים״ (ירמיהו ל״ו:ל״ב). אֵלִיָּהוּ תָּבַע כְּבוֹד הָאָב וְלֹא כְבוֹד הַבֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיי אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ״ (מלכים א י״ט:י״ד). וּמַה נֶּאֱמַר שָׁם? ״וַיֹּאמֶר יי אֵלָיו: לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק, וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ״ (מלכים א י״ט:ט״ו-ט״ז). שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר ״לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ״, אֶלָּא שֶׁאֵי אֶפְשִׁי בִנְבוּאָתָךְ. יוֹנָה תָּבַע כְּבוֹד הַבֵּן וְלֹא כְבוֹד הָאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יי, וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אָנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ, לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יי״ (יונה א׳:ג׳). מָה כתִיב? ״וַיְהִי דְבַר יי אֶל יוֹנָה שֵׁנִית לֵאמֹר״ (יונה ג׳:א׳). שֵׁנִית נִדְבַּר עִמּוֹ, לֹא שְׁלִישִׁית. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: לֹא הָלַךְ יוֹנָה אֶלָּא לְאַבֵּד עַצְמוֹ בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם״ (יונה א׳:י״ב). וְכֵן תִּמְצָא, הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים הָיוּ נוֹתְנִים עַצְמָם עַל יִשְׂרָאֵל. בְּמֹשֶׁה מַה הוּא אוֹמֵר? ״וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ״ (שמות ל״ב:ל״ב). ״וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי״ (במדבר י״א:ט״ו). בְּדָוִד מַהוּ אוֹמֵר: ״הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן, מֶה עָשׂוּ? תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי!״ (שמואל ב כ״ד:י״ז) הָא בְּכָל מָקוֹם אַתָּה מוֹצֵא, הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים נָתְנוּ נַפְשָׁם עַל יִשְׂרָאֵל.

Shir HaShirim Rabbah 1:6שיר השירים רבה א׳:ו׳

[א] דָּבָר אַחֵר, אֵין לְךָ שָׂמֵחַ בְּבָנַי יוֹתֵר מִיְשַׁעְיָהוּ, וְעַל יְדֵי שֶׁאָמַר (ישעיה ו, ה): וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יְשַׁעְיָה בְּנַפְשְׁךָ אַתְּ רַשַּׁאי לוֹמַר (ישעיה ו, ה): כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, נִיחָא, שֶׁמָּא וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב, אֶתְמְהָא. תָּא חֲמִי מַה כְּתִיב תַּמָּן: וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְֹּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל, רִצְפָּה, רוֹץ פֶּה, רְצוֹץ פֶּה, לְמִי שֶׁאָמַר דֵּילָטוֹרְיָא עַל בָּנָי. וְדִכְוָתֵיהּ כְּתִיב בְּאֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יט, יד): וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה׳ אֱלֹהֵי [ישראל] [צבאות] כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּרִיתִי, שֶׁמָּא בְּרִיתֶךָ. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, אָמַר לוֹ, מִזְבְּחוֹתַי, שֶׁמָּא מִזְבְּחוֹתֶיךָ. וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, אָמַר לוֹ נְבִיאַי, וְאַתְּ מָה אִיכְפַּת לָךְ, אָמַר לוֹ וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְּשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. תָּא חֲמִי מַה כְּתִיב תַּמָּן וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַּת רְצָפִים, מָה הוּא רְצָפִים, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, רוֹץ פֶּה, רְצוֹץ פִּיּוֹת בְּכָל מִי שֶׁאָמַר דֵּילָטוֹרְיָא עַל בָּנַי.

Seder Eliyahu Zuta 8סדר אליהו זוטא ח׳

ומנין לך תדע לך שכן הוא שהרי בודאי ד׳ מאות ועשר שנים ישבו ישראל בבית ראשון צא מהן עשרים שנה שלא עבדו מלכי יהודה וישראל עבודה זרה נשתיירו מהן שלש מאות ותשעים שנה שעבדו מלכי ישראל ומלכי יהודה עבודת אלילים וכל נביא ונביא שהיה מדבר עם ישראל והיה מוכיח אותן שיחזרו בתשובה לא היו רוצין בטובתו של הנביא אלא היו אומרים לו אי אפשי בנבואתך ואין אנו רוצין בנבואתך. ומנין לך תדע לך שהוא כן שהרי אחאב מלך ישראל שאל את אליהו התשבי ואמר לו כתוב בתורתך (דברים יא) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלקים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה וגו׳ ואנו עובדים עבודה זרה ואין הגשמים נעצרים אלא בא וראה כמה טובות בא לידי שנאמר (מלכים א טז) ואחאב בן עמרי מלך על ישראל וגו׳ ויעש וגו׳ הרע בעיני ה׳ וגו׳ ויקם מזבח לבעל וגו׳ בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחה באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה׳ אשר דבר ביד יהושע בן נון. מיד נתמלא אליהו חמה גדולה על אחאב ואמר לו לאחאב ריקה מאסת את מי שברא את כל העולם כולו לכבודו ואת מי שנתן התורה לכבודו חייך שאין אני דן אותך אלא מתוך דבריך שנאמר (שם יז) ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. מיד נטל אליהו את המפתח של מטר והלך לו והיה רעב גדול עד שאמר לו הקב״ה לאליהו לך הראה אל אחאב ואתנה מטר ולא עוד אלא עמד הקב״ה ודחפו לאליהו למקום שבקשו אבותיהם של ישראל רחמים על בניהם שנאמר (שם יט) וישכב ויישן תחת רותם אחד והנה זה מלאך נוגע בו ויאמר לו קום אכול ויבט והנה מראשותיו עוגת רצפים וצפחת מים ויאכל וישת וישב וישכב וישב מלאך ה׳ שנית ויגע בו ויאמר קום אכול כי רב ממך הדרך ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלקים חורב ויבא שם אל המערה וילן שם והנה דבר ה׳ אליו ויאמר לו מה לך פה אליהו וכשאמר הקב״ה לאליהו מה לך פה אליהו היה לו לאליהו לומר לפני הקב״ה רבונו של עולם בניך הם בני בחוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב שעשו רצונך בעולם ולא די שלא אמר כן אלא אמר קנא קנאתי לה׳ אלקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל וגו׳. מיד התחיל הקב״ה לדבר עם אליהו דברי תנחומין ואמר לו כשנגליתי ליתן תורה לישראל לא נגלו עמי אלא מלאכי השרת שהן רוצין בטובתן של ישראל שנאמר (שם) ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה׳ והנה ה׳ עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה׳ לא ברוח ה׳ ואחר הרוח רעש לא ברעש ה׳ ואחר הרעש אש לא באש ה׳ ואחר האש קול דממה דקה וגו׳. מה עשה הקב״ה המתין לו לאליהו שלש שעות ועדיין הוא עומד בדבריו הראשונים ואמר עוד פעם שנית קנא קנאתי לה׳ אלקי צבאות וגו׳. באותה שעה אמר הקב״ה לאליהו לך שוב לדרכך מדברה דמשק וגו׳ ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך וגו׳ ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך (שם) ומה שיש בדעתך אין אני אוכל לעשות.

Rashi Melakhim I 19:9-16רש״י מלכים א׳ י״ט:ט׳-ט״ז

(ט) אל המערה – היא נקרת צור (שמות ל״ג:כ״ב) שעמד בה משה (בבלי מגילה י״ט:). (י) את מזבחותיך הרסו – במות יחיד הנעשות לשם שמים, שהרי מזבח בית הבחירה בירושלים היה. (יא) ורוח גדולה – משרית מלאכי רוחא. ברעש – משרית מלאכי זיעא. (יב) אש – משרית מלאכי אשתא. קול דממה דקה – קל דמשבחין בחשאי, אבל בנביאי אומות העולם אומר (איוב ד׳:ט״ז). דממה וקול אשמע, דממה היתה לשבח – ואני שמעתי קול הבא מתוך הדממה, דטינטישמנ״ט בלע״ז, ואין שומעין הקול ממש. (יג) וילט פניו – וכריך אפוהי, וכן הוא אומר: לוטה בשמלה (שמואל א כ״א:י׳). (טז) תמשח לנביא תחתיך – אי איפשי בנביאותך, מאחר שאתה מלמד קטיגוריא על בני.

Radak Melakhim I 19:7-21רד״ק מלכים א׳ י״ט:ז׳-כ״א

(ז) כי רב ממך הדרך – והוא לא היה יודע אנה ילך אלא שהיה הולך לתומו ארבעים יום וארבעים לילה עד הר חורב ונתיישר לו הדרך שם כמו לארון שאמר וישרנה הפרות בדרך וגו׳ וכשהגיע שם עמד כי חשב כי שם יראה לו דבר ה׳ שבאותו ההר נגלה תחלה למשה ובו נגלה הכבוד ונתן תורה לישראל או היתה העמידה בלי כוונתו כמו שהיתה ההליכה שמה. (ח) בכח האכילה ההיא – לא היה זה כנס משה רבינו כי בו נאמר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ולא אמר שעמד בכח האכילה ובאליהו אמר בכח האכילה כלומר שנשתהא המאכל באצטומכא ולא בשלה אותו הכח המבשלת ולא משכה אותו כח המושך ונזון הגוף באותו מאכל ארבעים יום וארבעים לילה. (ט) ויבא שם אל המערה – מערה היתה בהר סיני ועליה נאמר ושמתיך בנקרת הצור כמו שתרגם אונקלוס במערת טינרא. מה לך פה אליהו – טעם השאלה תחלת הדברים לשמוע המענה כדרך לשון בני אדם וכן שאלת מה לך הים כי תנוס מפני התשובה אי הבל אחיך הרצחת וגם ירשת הראית כי נכנע אחאב ואף על פי שהוא יודע לב בני האדם וכן ויאמר לו איכה מה זה בידך וכן ענין מה לך פה למה יצאת ממקומך מה יש לך פה. (י) קנא קנאתי לה׳ – הקנאה שקנאתי לשם ה׳ והרגתי נביאי הבעל המתעים את ישראל עד שעזבו בריתך שכרת עם בני ישראל בהר סיני, ובדרש בריתך שבטלו מהם ברית מילה אותה הקנאה גרמה לי לצאת ממקומי לברוח מפני איזבל ולבא פה. את מזבחותיך הרסו – כמו שאמר למעלה את מזבח ה׳ ההרוס. ואת נביאיך הרגו בחרב – כמו שאמר למעלה בהרוג איזבל את נביאי ה׳. ואותר אני לבדי – והלא נותרו המאה שהחביא עובדיה אלא לפי שלא היו נודעים הרי הם כאילו אינם. (יא) צא ועמדת בהר – נראה כי פתח המערה היה בשיפוע ההר או בראשו לא בתחתית ההר שהרי אמר לו צא ועמדת בהר והוא עמד פתח המערה. והנה ה׳ עבר – פי׳ כבוד ה׳ עבר לפניו כמו שאמר במשה רבינו עליו השלום ויעבור ה׳ על פניו ועבר לפניו תחלה רוח גדולה וחזק והיה אומר לו הקול לא ברוח ה׳ כלומר הכבוד ההוא לשעתו ומה שאמר מפרק הרים ומשבר סלעים דרך הפלגה ואמר לו הקול בעבור הרוח כי הכבוד לא היה עובר עדיין ואחר עבור הרוח היה רעש שרעש ההר ואמר לו הקול כי הכבוד איננו באש ואחר עבור האש עבר הכבוד עם קול דממה דקה והבין אליהו כי אז עבר הכבוד כשומעו קול דממה דקה. (יג) וילט פניו באדרתו – כמו שאמר במשה רבינו עליו השלום ויסתר משה פניו ופי׳ ויצא ויעמד פתח המערה כשמעו קול דממה דקה בא ועמד בהר פתח המערה וכסה פניו כמו שאמר לו הדבר צא ועמדת בהר לפני השם ר״ל שיעבור הכבוד ומתוך אותו הקול דממה יצא אליו קול דבר שאמר לו מה לך פה אליהו ופירוש קול דממה דקה קול נמוך. ויונתן תרגם הפסוק כן והא ה׳ מתגלי וקדמוהי משריית מלאכי רוחא מפרקין טוריא ומתברין כיפיא קדם ה׳ וגו׳ כבעמוד ויש לשאול מה היה כל זה הענין ולא אמר לו מה יעשה עד שהביאו אל הר חורב והראה לו כל זה הכבוד, והנראה בעיני כי כל זה היה גמול המעשה הטוב שעשה בהר הכרמל וקדש שם ה׳ בתוך בני ישראל והחזירם למוטב עד שאמרו כולם ה׳ הוא האלהים ה׳ הוא האלהים והרג נביאי הבעל גמלו האל בצדקו והביאו אל מקום הכבוד עם פלא גדול שעשה עמו בדרך והראה לו כל הכבוד הזה וצריך להתבונן ברוח וברעש ובאש ובקול דממה דקה. וילט פניו – כסה פניו כמו לוטה בשמלה פני הלוט הלוט. (טו) שוב לדרכך – אחר שאמר לו שוב הבטיחו שלא יהרגו אותו ואמר לדרכך מדברה דמשק ומדבר דמשק לא היה דרכו אלא אמר לו לך לדרכך ותקח מדרך הזה דרך המדבר דמשק למשוח חזאל למלך ארם והנה אליהו לא משח את חזאל ולא יהוא אמר לו הקב״ה על הקנאה אשר קנאת לי כי עזבו בני ישראל את בריתי אני מודיעך כי על ידי שלשה אלה אכלה כל העוזבים את בריתי ואתה תמשח חזאל למלך על ארם כלומר תצוה לאלישע שיהיה נביא תחתיך שימנה אותו למלך והוא יעשה רעה אל ישראל וכן יהוא תמשח כלומר תצוה לאלישע שימשחהו וכן משחו אלישע ע״י אחד הנביאים אם כן למה צוה לו שילך מדברה דמשק כיון שלא משח הוא חזאל יתכן לפרש כי כיון שהלך מדברה דמשק ומצא בדרכו אלישע בן שפט והנבואה אמרה לו משיחת אלישע אחרון לחזאל ויהוא והוא מצאו ראשון הבין כי ע״י אלישע יהיו נמשחים ולא הקדימם האל בנבואה אלא על דרך הנקמה שיהיה ראשון חזאל ואחריו יהוא ואחריו אלישע כמו שאמר והיה הנמלט וגו׳. מדברה דמשק – נפתחה הבי״ת מפני הסמיכות וכן מדברה בית און. ומשחת את חזאל – לפי שמנוי המלוכה או הגדולה הוא ע״י משיחה ברוב נאמר למנוי אף על פי שאינו ע״י משיחה בלשון משיחה לפיכך אמר ומשחת את חזאל וכן אמר תמשח לנביא תחתיך וכן אמר על האבות אל תגעו במשיחי וכן למשיחו לכורש. (טז) תמשח לנביא תחתיך – כיון שאתה רוצה להסתלק מן העולם שאמרת רב עתה ה׳ קח את נפשי צריך שתניח נביא תחתיך ותמנה אלישע בן שפט ותלמדהו, ובדרש א״א בנבואתך מאחר שאתה מלמד קטיגוריא על בני. (יז) ימית יהוא – שהרג כל עובדי הבעל וכל בית אחאב שהיו ע״ג. ימית אלישע – כי בהוכיחו אותם ולא היו שומעים אליו ולא היו שבים מדרכם הרעה האויבים יבואו עליהם והרגום וכאילו הוא היה ממית אותם כי יותר היו ענושים כשהיה מזהיר להם ומצוה משלא היה מזהיר להם או פי׳ ימית אלישע במותו כי במות אלישע באו גדודי ארם ומואב בארץ. (יח) נשק לו – מלרע. (יט) והוא חורש – מצאו שהיה חורש הוא עם עבדיו שהיו חורשים עם הבקר וי״ב צמדים היו לפניו חורשים. וצמדים – ר״ל בקר לפי שהשוורים נצמדים יחד בעת החרישה נקראים צמד וצמדים ותרגום יונתן תרין עשרין פדנין דתורא צמידין קדמוהי. והוא בשנים העשר – מן הי״ב צמדים הוא היה חורש באחד מהם וי״א עבדיו היו כל אחד ואחד עם צמדו והוא מתורגם והוא רדי בחד מתרי עשר והספור הזה להורות כי מצאו בי״ב והיה אות כי יהיה ממונה על י״ב שבטי ישראל לנביא ולמזהיר. וישלך אדרתו אליו – כמו עליו וכתרגום יונתן ורמא שושיפיה עלוהי ולא שעזבה אצלו אלא שלקחו והלך לו וזהו שאמר וירץ אחרי אליהו עשה לו סימן שילך אחריו ולא אמר לו בפי׳ כי ידע שיבין כי מה׳ יהיה נביא וידע כי האל נתן בלב אלישע ללכת אחריו לשרתו לפיכך לא עשה אלא סימן ומה שאמר לו לך שוב כי מה עשיתי לך לנסותו אם היה אומר בלב שלם ופי׳ מה עשיתי לך רוצה לומר אם הטיתי אדרתי עליך לפיכך אתה רץ אחרי. (כ) אשקה נא – במקצת הספרים השי״ן בקמץ חטף. (כא) וישב מאחריו – לנשק לאביו ולאמו אף על פי שלא ספר הכתוב ואחר כך שחט הבקר ועשה סעודה באותו השדה לחורשים ולעם אשר באו אחריו ללוותו וזהו שאמר ויתן לעם כי מהעם לא היו אתו בשדה כי אם אחד עשר החורשים אלא זהו פירושו כי הלך לקחת רשות מאביו ומאמו ובאו אחריו מאנשי עירו ללוותו כי הוא נפרד מהם. צמד הבקר – אחד מהשנים עשר. בשלם הבשר – בשל להם הבשר כלומר לעם אשר אתו וכתרגום יונתן בשיל להון ומרוב מהירותו ללכת אחרי אליהו לא המתין לחטוב עצים לבשל ובקע כלי הבקר והוא כלי המחרישה ובשל להם הבשר ומ״ם בשלם במקום להם וכמוהו ארץ הנגב נתתני נתת לי ואמר כנוי העם ועדיין לא זכר העם וכמוהו ותפתח ותראהו את הילד וזהמתו חיתו לחם והדומים להם.

Ramban Bereshit 18רמב״ן בראשית י״ח

באלוני ממרא – להודיע המקום אשר בו נימול וזה גילוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו כענין שבא במשכן ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד י״י אל כל העם (ויקרא ט׳:כ״ג) כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל אלא גמול המצוה הנעשית כבר ולהודיע כי רצה האלהים את מעשיהם כענין שנאמר (תהלים י״ז:ט״ו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך וכן ביעקב אמר (בראשית ל״ב:ב׳) ויפגעו בו מלאכי אלהים ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר רק שזכה לראיית מלאכי עליון וידע כי מעשיו רצויים וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה.

Ralbag Melakhim I 19:3-17רלב״ג מלכים א׳ י״ט:ג׳-י״ז

(ג) וירא ויקם וילך אל נפשו – ר״ל שכאשר ראה הסכנה שהוא בה לא רצה לסמוך על הנס אבל קם תכף והלך למלט את נפשו. ויבא באר שבע אשר ליהודה – ר״ל שכבר היה למלך יהודה ולזה בא שם להמלט מיד איזבל ואע״פ שבא לנחלת בני שמעון הנה ידמה כי מפני היותו תוך ערי יהודה היו בני העיר ההיא תחת מלך יהודה או אולי במלחמות שנלחמו מלכי יהודה עם מלכי ישראל לקחו מלכי יהודה העיר הזאת. (ד) והוא הלך במדבר דרך יום – בחר ללכת במדבר כדי שלא יראהו איש שיוכל להגיד זה לאיזבל. וישב תחת רותם אחד – הוא עץ שפל גיני״שטה בלע״ז. וישאל את נפשו למות – הנה מחוזק הרעב היה בוחר במות ולזה אמר כי רב לו במה שחיה ובקש מהש״י שיקח את נפשו וימיתהו כי לא טוב הוא מאבותיו שיזכה מפני זה לאורך הנפלא מן החיים. (ו) עוגת רצפים – ר״ל עוגה שנאפית ברצפי אש. (ח) וילך בכח האכילה ההיא – ר״ל בכח שקנה מהאכילה ההיא הלך ארבעים יום וארבעים לילה ואולם אמר שקנה הכח מהאכילה ההיא כי קודם האכילה היה חלוש מאד והיה קרוב מאד למות מפני הרעב, והנה בא בדרך המדבר עד הר חורב שנתנה בו התורה לישראל. (ט) ויבא שם אל המערה וילן שם – ידמה שכבר היתה מערה בהר חורב ולן שם אליהו. והנה דבר ה׳ אליו ויאמר – אחשוב כי בתחלה בא אליו דבר ה׳ על דרך הנבואה ושאל לו הש״י מה לך פה אליהו ואע״פ שכבר ידע זה הש״י על דרך אמרו לקין אי הבל אחיך והנה השיב אליהו כי הוא מקנא לש״י כי בני ישראל עזבו את ברית התורה והרסו מזבחות הש״י כי לא רצו לעבוד כי אם אלהים אחרים והרגו נביאי השם בחרב כי כבר הרגה אות׳ איזבל כמו שקדם ונשאר אליהו לבדו מן הנביאים הידועים לה ובקשה להרוג אותו וכאילו שאל מהש״י על זה שיקום נקמתו על אלו הרעות שעשו ישראל והנה קרה זה לאליהו מרוב כעסו על חטאת ישראל אז אמר לו הש״י שיצא ויעמוד בהר לפני ה׳ ר״ל כי כשיראה לו כבוד ה׳ אז יצא מהמערה וידמ׳ שכבר עשה זה הש״י כדי שיבקש אליהו רחמים על ישראל לא שיתפלל להשחיתם על רוע מעלליהם כי היה רצון הש״י להאריך להם אפו כדי שישובו אליו ולזה הראה לו הדברים המשחיתים כמו הרוח הגדולה והחזקה שהיא מפרקת הרים ומשברת סלעים. (יא) ולא היה ברוח ה׳ כי אין מדרך הש״י שיביא הרעות אם לא לתכלית שיגיע מהם טוב ולפי שנתבאר לש״י שלא יהיו מקבלי׳ תוכחת לא רצה לענשם על אלו החטאים לפי מה שראוי אבל המתין להם אם ישובו מדרכם הרעה, והנה היה אחר הרוח רעש והוא מזיק כי הוא כלי להפכת הארצות, וזכר ג״כ שלא ברעש ה׳ כמו שזכרנו ברוח. (יב) והנה אחר הרעש אש שהוא יותר מזיק. וזכר ג״כ כי לא באש השם לסבה שזכרנו וכאילו באר בזה שאלו הרעות שיבאו להם בהדרגה אינם מכוונות מהש״י אך הסתיר פניו מהם ועזבם כמו מטרה לחצי הרעות הנכונות לבא עליהם היה זה כן לפי שהרעו׳ הבאות על צד הקנאת המוסר לא יועילו להם הלא תראה כי מפני עצירת הטל והמטר שלש שנים לא נכנעו מפני הש״י. והנה אחר האש קול דממה דקה – ר״ל קול נמוך מהש״י כאילו הוא מורכב מהקול והשתיקה והנה העיר בזה כי אחר נפלם באלו הרעות ולא ירגישו שעונותיהם הטו שיהיו משולחים ונעזבים למקרי הזמן הנה יבא להם מוסר מה מהשם ית׳ אך לא יהיה שלם באופן שהיה מביא השם ית׳ המוסר לישראל במדבר בימי משה שהיה מגיע באופן שהיו מרגישי׳ תכף כי בסבת העון היה אך יהיה בזה הענין כמו מורכב מהקול ומהשתיקה, וידמה כי מרוב כעס אליהו על רוב חטאת ישראל לא שם אל לבו להבין את דבר המראה הזאת ולזה השיב אופן שאמר בראשונה. (יג) ויהי כשמוע אליהו – ר״ל כשמוע אליהו קול הש״י הסתיר פניו מהביט אל האלהים ולזה כסה פניו באדרת שהיה לבוש בה ויצא מהמערה כמו שצוהו השם ית׳ ועמד פתח המערה. (טו) ויאמר ה׳ אליו לך לדרכך מדברה דמשק – ר״ל שילך לדרכו אל מדבר דמשק ומשם ימשח חזאל למלך על ארם והרצון בזה היותו נבחר למלך על ארם ומשם ימשח יהוא בן נמשי למלך על ישראל ומשם ימשח אלישע בן שפט מאבל מחולה לנביא תחת אליהו אחר שאין רצון אליהו להיות לנביאו ולמזהיר לישראל עד שכבר קץ בחייו מפני רוע מעשיהם ואמר לש״י שיקח את נפשו, ולפי שלא מצא שם בדרך כי אם אלישע בן שפט השליך אדרתו עליו לעשות לו סימן שיהיה נביא וילבש נבואת אליהו עם שלביש׳ האדרת היתה סימן לנביא ולזה אמר הכתוב ולא ילבשו עוד אדרת שער למען כחש וידמה שהודיע אליהו לאלישע את הנבואה וצוהו שיודיע לחזאל שהוא יהיה מלך על ארם ושימשח יהוא בן נמשי למלך על ישראל ולזה היה כאילו ימשחם אליהו או יהיה הרצון בזה כי מפני רצון אליהו בעונש ישראל לפי מה שיורה מה שלמד עליהם חובה לפני הש״י הנה הוא סבת המשח חזאל למלך על ארם ומשח יהוא למלך על ישראל והמשח אלישע לנביא תחתיו ולזה אמר לו הש״י בכל אלו הדברים ומשחת כי הוא סבת המשחם כמו שזכרנו. (יז) והנה ימית יהוא רבים כי הוא השמיד כל בית אחאב והרג כל עובדי הבעל ונביאיו כהניו והרג איזבל אשר עליה אמר אליהו קצת אלו הדברי׳ לש״י ומה שאמר כי הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא אין הרצון בו שיקדם הרע שיעשה חזאל לישראל אל הרע שיעשה יהוא לישראל כי היה הענין בהפך זה כי בימי יהואחז בן יהוא היה הרע שעשה חזאל לישראל אך הרצון בו שמה שהיה נמלט מחרב חזאל אם היו חיים ימית יהוא כי ידמה שלא היה כח לחזאל בבית אחאב לו היה קיים כי אחאב ובניו הם היו מצליחים תמיד כנגד מלך ארם, וכן מה שאמר והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע אין הרצון בו שיקדם הרע שעשה יהוא לישראל על הרע שיתחדש להם בסבת אלישע כי הדבר היה בהפך והנה מה שהמית אלישע הוא ארבעים ושנים נערים שקללם בה׳ וידמה שהרעב החזק אשר היה בשמרון היה בסבת אלישע ולזה אמר המלך כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף אם יעמוד ראש אלישע בן שפט עליו היום.

Ralbag Melakhim I Toalot 19:11רלב״ג מלכים א׳ תועלות י״ט:י״א

(יא-יב) הכ״ט הוא להודיע שהכוונה במציאות הנביא היא להשגחה מי שהוא נביא בתוכם וכאשר ישתמש בזה הנביא לתכלית אחר זולת המכוון בו לא תסכים החכמה האלהית שיהיה נביא לעם ההוא ולזה תמצא שספר שכאשר ראה הש״י היות אליהו מבקש רע לישראל היישירו להבין שאין השם יתברך חפץ בהבאת הרעות ולזה ראה במראה הנבואה הרוח והרעש והאש ולא היה בהם ה׳ ואחר זה הראה לו כבודו אז שאל לו שנית מה לך פה אליהו וידמה שמרוב כעס אליהו על חטאת ישראל לא התחכם לעמוד על הכונה האלהית בזה המראה שהראה לו השם יתברך ולזה השיב שנית לש״י כמו התשובה הראשונה וכאשר ראה הש״י שהוא משתמש בנבואתו להביא רע על ישראל בהפך מה שכוון בה אז הודיעו שימשח אלישע לנביא תחתיו עם שכבר הודיעו עם זה איך ינקום הש״י נקמתו מישראל בעזבם את בריתו על ידי חזאל ויהוא ואלישע.

Abarbanel Melakhim I 19:3אברבנאל מלכים א׳ י״ט:ג'

ואמנם אמרו וירא ויקם וילך אל נפשו, פירשו בו שראה עצמו בסכנה והלך למלט על נפשו, וכפי מה שפירשתי למעלה שאליהו לא באהו דבור אלקי כלל לא בהר הכרמל ולא אחריו, יהיה פירוש הכתוב שראה אליהו שיי' סר מעליו ולא דבר לו כלל, ולזה לא ידע מה יעשה אם יברח מפני איזבל או אם ישב ויבטח באלקיו, ולכן הלך בעצת נפשו וכפי מה שעלה על רוחו ולא נמשך על פי הנבואה, לפי שלא באהו הרוח, וזהו וילך אל נפשו, שהלך כפי עצת נפשו...

Abarbanel Melakhim I 19:9-13אברבנאל מלכים א׳ י"ט:ט'-י"ג

ויבא שם אל המערה וגומר. ספר הכתוב שאליהו בא אל המערה, והיא המער' הידועה שהיא נקרת הצור עצמו שישב משה שם, כמו שת"י במערת טינרא, ושלן שמה, ולא אמר הכתוב שישן כי אם שלן, לפי שכל הזמן שישב שמה היה מתבודד ומכין עצמו לנבואה ויצעק אל ה' כל הלילה, ולזה נאמר והנה דבר ה' אליו, רוצה לומר אז בהיותו באותו מקום מקודש אלקי ומתבודד וקורא בשם אלקיו, באהו הנבואה שלא בא אליו כל אותם הימים אשר עברו לא בארץ ישראל ולא במדבר בהליכתו שמה....  והנראה אלי במראה הזאת כפי פשט הדברים והמשך הספור הקודם הוא, שאליהו בא מעצמו אל הר חורב ונכנס במערה הקדושה אשר ישב בה משה כדי שתבואהו הנבואה, כי היה המקום ההוא מוכן להנבא ונשאר בו הקדושה האלקית מעת שעמד אדוננו משה שמה, והנה השם יתברך קנא לכבוד אדון הנביאים משה עבדו וראה שלא היה מן הראוי שאדם ילוד אשה לא נביא ולא בן נביא ישב באותו מקום, כי הוא נתיחד לקבול התורה ונתינת הלחות ופסולם וראיית הכבוד שראה משה, ואיך ישב ויעמוד אדם או נביא אחר שמה? ולזה בראותו שאליהו לא נחה דעתו לעמוד בהר סיני כי אם גם להכנס בנקרת הצור, היה שהוכיחו יתברך על זה באמרו מה לך פה אליהו, ולא אמר זה על יציאתו מארצו ובואו כלו אותו דרך כמו שחשבו המפרשים, כי אם על הכנסו במערה הקדושה...  ואליהו השיבו קנא קנאתי ליי' אלקי צבאות, ולא היה זה לשאול נקמה מישראל כי אם לתת התנצלות על הכנסו שמה, וכאלו אמר עזבו בריתך בני ישראל והרסו המזבחות והרגו נביאיך ויבקשו את נפשי לקחת', ומפני יראתי אותם שהם רשעים גמורים ואויבים היו לי באתי להחבא במקום הזה, לחשבי שיגין בעדי זכות משה ומפני קדושת המקום הזה לא ישיגני הזק כל עוד שאשב בכאן... ואחרי שהוכיחו יתברך על המקום אשר ישב עליו בהודיעו אותו כי קדש הוא, ראה יתברך להשיבו על כוונת ביאתו שמה שלא היה מפני היראה שזכר כי אם לפי שנסתלקה ממנו הנבואה, ולכן הודיעו למה לא באהו הנבואה זה ימים כי אותה היה מבקש, ועל זה אמר והנה ה' עובר ורוח גדולה. וכבר פירשתי שאליהו עשה שלשה דברים בלי צווי השם יתברך ושענה אותו הקדוש ברוך הוא בהם והקים דברו. האחד היא השבועה אשר נשבע באף ובחמה ובקצף גדול אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברו, ועשה אם כן רעב גדול שלש שנים בארץ ישראל, שאפילו העשירים שבהם התמוגגו ואבדו כל אשר להם ומתו רבים ברעב, הלא ראית שהיה הולך מלך ישראל בעצמו לבדו לבקש מקום חציר להחיות סוס ופרד פן יכרת האדמה מהבהמה. והשני היה במיתת בן הצרפית שהטיח אליהו דברים כלפי מעלה, באמרו הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה וגזר על תחייתו והחיה אותו. והשלישי הוא מה שעשה בהר הכרמל מהעלת העולה בבמה חוץ למקדש אשר לא כדת והורדת האש מן השמים עליה, ושלשתם עשה אליהו בלי צווי אלקי, ולהיות כוונתו טובה לקדוש השם עשה השם ית' גזרותיו וקיימם, אבל התקצף עליו על אשר עשה מה שלא צוה, ולזה היה שלא באהו הנבואה עוד, ולהעיר על זה כלו אמר כאן והנה ה' עובר, ר"ל הנה ה' הוא עובר על כל פשעיך. וזכרם ראשון ראשון כמו שקרו, כי זכר הראשונה הרוח שהיה מפרק הרים ומשבר סלעים, לרמוז על הגזרה אשר גזר ברוח כעסו לעצור הטל והמטר מפני האדמה, שבזה היה מחריב העולם, ולהיותו רע כללי ונמרץ אמר שהיה רוח גדולה וחזק (על דרך (משלי כ"ה י"ד) נשיאים ורוח וגשם אין) מפרק הרים ומשבר סלעים, ואמר לא ברוח ה', לומר ששמע קול שהיה אומר לא ברוח ה', להגיד שלא באהו צווי אלקי במעשה הזה אשר עלה על רוחו. ואחר הרוח זכר הרעש, לרמוז על הדברים אשר הטיח אליהו כלפי מעלה על מות בן הצרפית ועל תחייתו, לפי שתחיית המתים כנו אותו הנביאים בשם רעש, וכמו שאמר הנביא יחזקאל בספור התחייה (יחזקאל ל"ז ז') והנה רעש ותקרבו עצמות עצם על עצמו, ואמר לא ברעש ה', רוצה לומר שלא צוהו יתברך על אותו המעשה שעשה בתחיית המת. ואחר הרעש זכר האש, והוא האש אשר הורידו בהר הכרמל על הבמה אשר בנה שמה, ואמר לא באש ה', לפי שלא עשה אותו הנסיון במצוות השם ובדברו. וזכר אחרי זה קול דממה דקה, לרמוז שבעבור הדברים האלה אש' עשה אליהו בלי מצו' השם וכבודו לא באהו הדבור כבראשונה.

Abarbanel Melakhim I 19:14-15אברבנאל מלכים א׳ י״ט:י"ד-ט"ו

(יד) ואמר קנא קנאתי, רצה לומר מה שעשיתי לא היה לכבוד בית אבא כי אם על דבר כבוד שמך, ולזה אין עלי אשם, אם לראשון שהוא עצירת הגשמים היה לפי שעזבו בריתך בני ישראל, והיה ראוי שיענשו עליו בעצירת גשמים כמו שאמרה תורה, (דברים י"א י"ז) ואם בניתי מזבח בהר הכרמל היה לפי שהם הרסו מזבחותיך, והיה ראוי שאבנה מזבח לשמך הגדול ויתקד' באש לעיניהם, ואם הרגתי נביאי הבעל הנה גם כן הם הרגו נביאיך, הנה כל זה עשיתי על דבר כבוד שמך הגדול, ואמנם תחיית בן הצרפית היה לפי שאחאב וסיעתו היו מבקשים את נפשי להרגני, ולכן בהיותי מתגורר בבית האלמנה היה מההכרח שאצטער על צערה, כי היה נפשי בכפה. הנה בזה התנצל אליהו מכל אשר עשה, להורות שכפי הדין עשאו ועל קדושת השם, והתבאר מזה שכלל המראה מסכים עם הספור הקודם, ושצורך היה במאמרו יתברך מה לך פה אליהו שני פעמים, כי היה הראשון על הכנסו במערה, והשני על עמדו פתח המערה גם אחרי הצווי שבאהו לצאת משם, ושמאמר קנא קנאתי אינו כפול, כי הפעם הראשון נאמר על צורך הכנסו במערה מיראת האויבים שהרגוהו והשני על התנצלות מעשיו אשר עשה מבלי צווי ודבור אלקי. (טו) ויאמר ה' אליו וגומר...  וכפי מה שפירשתי שאליהו זכר צערו להתנצלות מה שעשה ולא שיבקש נקמה, יהיה פי' הכתוב שיאמר לו השם יתברך שישוב לדרכו, ר"ל במדבר בדרך אשר בא בו שהוא מדבר דמשק, כי מה יעשהו לו אדם ויי' עמו, ולא צוהו שילך דמשק כי אם שילך דרך המדבר של דמשק. ולפי שהוא הגיד לפניו יתברך חטאת ישראל ופשעיהם, הודיעו יתברך שימשח את חזאל למלך אל ארם, ואת יהוא למלך על ישראל ואת אלישע ימנה לנביא תחתיו, ושהם יהיו שלוחי ההשגחה, כי הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא, והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע. והנראה אלי בענין הזה הוא, שהשי"ת אמר אל אליהו שסמוך לזה ימשח את חזאל ואת יהוא, לפי שהיה רצונו יתברך להעניש את ישראל בימי אחאב ובימי אליהו, וכאשר נכנע אחאב ושב לה' בתשובה ראה יתברך להאריך אפו...

R. Moshe Alshikh Melakhim I 19ר׳ משה אלשיך מלכים א׳ י״ט

(ט) ויבא שם אל המערה וילן שם, כי שם יזון מזיו השכינה ולא יצטרך לאכול לחם אנשים, כי אם ששם יזדכך לגמרי בהתמידו שם, אז והנה דבר ה' אליו מה לך פה אליהו לומר, הנה המקום הזה מה שהיה בו הוא הפך מדתך, והוא כי שם נכנס משה במאמרו יתברך ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי, ושם ויעבר ה' על פניו כו' שהם י"ג מדות רחמיו אשר אמר משה הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך, שהוא כמו שאמרו חכמינו ז"ל ואדעה במה אשכך רוגזך ואפייסך כשתכעוס על בניך: ואז כביכול נתעטף כשליח צבור ויאמר כו' עשו לפני כסדר הזה וברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם, נמצא כי במערה ההיא שם נגלה ה' אל משה כעובר לפניו ויאמר לו י"ג מדות לרחם על ישראל, ועל כן אמר לו הוא יתברך מה לך פה אליהו, כי מדתך הפך מה שהיה פה, כלומר האם שבת מאותה מדה ותבקש רחמים ואריכות אפים על בני, והיה חפצו יתברך שיתהפך ממדתו ויאמר שיעשה כן הוא יתברך ויאריך אפו ויחון את עמו: אך הוא החזיק במדתו ואמר (י) קנא קנאתי כו'. לומר הלא לא פעם אחד קנאתי על כבודך, כי אם פעמים והוי חזקה לא אשוב ממנה והוא קנא בשטים קנאתי עתה, ופירש מה שקנאתי בראשונה הוא כי עזבו בריתך בני ישראל שהוא בהצמדם לבעל פעור שחללו ברית מילתם. ומה שקנאתי עתה הוא את מזבחותיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב, ומה שבאתי פה הוא כי וּבקשׁו את נפשי לקחתה, כלומר ועל כן באתי להציל נפשי בבלי אוכל, כי פה אשב מזדכך גופי ותתקיים בי לעולם. אז בראותו יתברך כי לא שב ממדתו, אמר לו (יא) צא ועמדת בהר לפני ה' כי והנה ה' עובר. כי אעשה עמך כאשר עשיתי למשה שעברתי לפניו, והוא אומרו ושכתי כפי עליך עד עברי וכן היה, כי ויעבור ה' על פניו ויקרא הי"ג מדות, וזהו אומרו והנה ה' עובר. כלומר לפניך כאשר היה אז במשה לראות אם יקבל גם הוא עתה לפייס את הקדוש ברוך הוא בי"ג מדותיו וטרם יעבור ה' על פניו ראה רוח גדולה וחזק כו'. והנה בד' מדות אלו ובד' דברים אלו דברו האחרונים דברים ורמזים בלתי מתיישבים בענין ובכתובים, אך אנו אין לנו כי אם מה שגלו לנו חכמי האמת והצדק, כי לפני השכינה יש ד' מסכים אשר הזכירם יחזקאל הנביא, רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה, כי נוגה הוא המסך היותר פנימי קרוב אל שכינתו יתברך, והן הם אלה הראשון רוח גדולה וחזק כו', לפנים הימנו ענן גדול מרעיש הארץ והוא אחר הרוח רעש ואחר הרעש לפנים ממנו אש מתלקחת, ואחר האש קול דממה דקה בנוגה לו סביב כי שם דממה מיראת יוצר הכל. וענין הכתוב כי אחרי אומרו צא ועמדת בהר לפני ה' הוצרך לתת טעם מה היה, כי במשה נאמר שלא יצא מהמערה כי אם ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי עליך עד עברי, וארז"ל שאם היה פתוח בפי המערה כמלא פי מחט לא היה יכול לסבול, ולמה באליהו נאמר לו צא ועמדת לפני ה', שאפילו חוצה יכול לעמוד לפני ה', לזה אמר והנה רוח סערה כו' ואחר כו' לומר כי רק אך במשה לא היו מסכים, כי אדרבה ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים, על כן להיות השגתו רבה והארתו יתברך אליו שיעור מופלג הוצרך היות בפנים, אך פה מה שנאמר לו צא ועמדת לפני ה' הוא כי היה על ידי מסך והיה בהדרגה, תחלה ראה המסך האחד והוא רוח גדולה וחזק ויכיר כי לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש והכיר כי לא ברעש ה', כלומר כי על כן אין צורך להליט פניו באדרתו. וכן אחר כך (יב) אש לא באש ה' ולא לט פניו, אך במסך הפנימי שהיה קול דממה דקה אז (יג) וילט פניו באדרתו, ועם כל זאת לא ערב אל לבו לצאת חוצה בהר, כי בוש מכבוד אלקים באופן כי גם מה שהיה לפני ה' לא ממש, כי אם על ידי מסך והוא מתוק כנודע מחכמי האמת. נמצא כי הכין לו הוא יתברך דרך שיבקש רחמים, כי עבר על פניו מעין מה שעשה למשה, למען ישוב מדרך קנאתו ויבקש רחמים בי"ג מדותיו להאריך אפים לישראל ויאמר לו מה לך פה אליהו, כלומר, אם עודך מחזיק בסברתך בהיותך פה מקום אשר בו נעשה הפכו, והשיב כי עודנו בסברתו כי קנאת ה' בוערה בו. ואמר (יד) קנא קנאתי כמפורש בקודם, אז אמר לו הוא יתברך (טו - יח) לך שוב לדרכך. אשר תפשת ושים מי שיפעול בהם קנאתך, כלומר כי אתה אשר בקשת להזדכך למטה אעשה לך למעלה כאשר היה אחרי כן, ומה שלא אכל לחם בשובו הוא, כי הלא כתבנו הוא כי על ידי זיכוך שנזדכך בשינה ובאכילה ההיא נתקיים מ' יום בלי אכילה, מה גם עתה אחרי היותו במערה ההיא, כי בכח היותו שם נתקיים עד בואו אל עיר מושב לאכול שם לחם אנשים כי עודנו צריך עד שיעלה השמימה.

Metzudat David Melakhim I 19:13-18מצודת דוד מלכים א׳ י״ט:י״ג-י״ח

(יג) כשמוע אליהו – את קול הדממה, והשכיל שהכבוד עובר, וכרך פניו באדרתו לבל יביט אש הכבוד, כמו שנאמר במשה (שמות ג ו): ויסתר משה פניו. ויצא ויעמוד – ויצא מהמערה ויעמוד בפתח. מה לך פה – על כי הראהו הכבוד, ולא עבר ברוח וברעש ובאש, כי אם בקול דממה דקה, כי חפץ חסד הוא, ולא יעיר כל חמתו לבוא ברוח וברעש ובאש, ולזה שאל לו שוב, מה לך פה רצה לומר: העודך באת הנה, לבקש נקמה. (יד) ויאמר קנא קנאתי – רצה לומר: הלא מאז קנאתי קנאת ה׳, ולא לכבודי, ולזה גם עתה אבקש נקם, למען כבוד שמו. (טו) לך שוב לדרכך – בדרך אשר באת הנה, והוא במדבר דמשק. ובאת – אל דמשק. ומשחת – הלשון הזה יורה על מינוי הגדולה, והושאל ממשיחת מלכי ישראל, שהיתה משיחה ממש. (טז) תמשח לנביא – אף בזה הוא ענין מינוי הגדולה. תחתיך – אחר שתעלה בסערה השמים. (יז) והיה הנמלט – לפי שבקש נקמה מישראל, צוה לו המקום למשוח אלו, והם יהיו השלוחים בדבר הנקם, כי חזאל ירבה להשמידם, והנמלט ממנו ימית יהוא, כי יהרוג כל בית אחאב וכל עובדי הבעל [ ואף שיהוא הרגם טרם מלוך חזאל, עם כל זאת אמר לשון נמלט, כי אילו לא המיתם יהוא, היו נמלטים מחרב חזאל, על כי המה אין מדרכם לרדת במלחמה, להיות הם נהרגים ביד חזאל ]. ימית אלישע – אמרו רבותינו ז״ל שהם הנערים המנוערים מן המצות, שהרגם בקללתו. (יח) והשארתי – אף שתמשול בם חרב חזאל, לא יכלה הכשרים שבהם, שיהיו במספר שבעת אלפים, אשר המה חשבון כל הברכים וכו׳, כי זולת אלו לא ימצא בהם עוד כשרים.

Malbim Melakhim I 19:3מלבי״ם מלכים א׳ י״ט:ג׳

השאלות: מהו וירא מה ראה, מהו הלשון וילך אל נפשו. וירא ראה ברוח קדשו כי יכול תוכל וילך אל נפשו כי אליהו היה מתבודד רוב ימיו ועוסק בשלמות עצמו להשלים את נפשו, רק בעת הצורך היה נביא שלוח אל העם, ואחר שראה שכל הנפלאות שעשה לא פעלו, ראה כי אין לו עסק להשלים את העם, ולכך קם וישב ללכת אל השלמת נפשו, והגם שבא אל באר שבע אשר ליהודה ששם לא התירא עוד מאיזבל, בכל זה הניח את נערו שם להפרד מבני אדם לצאת אל המדבר להתבודד, כי זה היה מחוז חפצו עתה, כמ״ש מי יתנני במדבר מלון אורחים וכו׳.

Malbim Melakhim I 19:9-16מלבי״ם מלכים א׳ י״ט:ט׳-ט״ז

(ט) השאלות: מה שאל מה לך פה וה׳ יודע מה הוא עושה בזה. מה לך פה ר״ל הלא הנביא צריך שימצא בין העם להוכיח ולנבאות לא שיתבודד במדבר ובהרים. (י) ויאמר הנה אנכי לא אוכל להיות נביא מורה ומוכיח לעם הזה, כי צמתתני קנאתי על רוע מעשיהם, וע״י קנאתי שהרגתי נביאי הבעל יבקשו את נפשי, ולכן לא אוכל לעשות שליחותי. (יא-יג) השאלות: מה הורה במראה זאת, ולמה שאל שנית מה לך פה וכבר השיב על שאלתו. ויאמר צא וכו׳, חוץ ממ״ש האלהיים כי ראה בזה המראה הגדולה שראה יחזקאל, שראה רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת, שהם שלשה קליפות הסובבות את האגוז והפרי, וכן ראה אליהו רוח, ורעש הענן, והאש, וראה שה׳ לא נמצא בם, כי הם מחיצות ומסכים בין הקדש, ומהם תצא הרעה, ואחרי האש ראה קול דממה דקה שהוא הנוגה הדקה ומתוכה כעין החשמל, חש ממלל, הדובר בלחש, שהוא הקול והדממה, ור״ל קול ודממה החשמל, ודקה שהוא הנוגה, אולם כפי הנגלה הראה לו כי במחנה רוח ורעש ואש אין ה׳ בם רק בקול דממה, וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו בל יסערו סער בל ירעשו רעש ובל יבעירו אש, כמו שעשה אליהו בקנאתו לה׳ צבאות שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל, כי ה׳ ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה, וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים. (יג) ויהי ספר כי בצאת אליהו בפתח המערה שהיה באמצע ההר כמ״ש צא ועמדת בהר, וילט פניו כענין שכתוב ושכותי כפי עליך, וראה כי תוכן המשל שאין רצון ה׳ שהנביאים יענשו את העם ויקנאו בזעם, שאל אותו שנית מה לך פה – ומדוע אינך שב אל שליחותך לנבאות ולהוכיח בלא קנאה ורעש. (יד) השאלות: למה צוה שימשח את חזאל ואת יהוא, ולמה יעמיד נביא אחר תחתיו. ויאמר שנית כי לא יוכל לעזוב קנאתו לה׳ צבאות כי מקנא הוא על דבר כבוד שמו. (טו-טז) ויאמר אז אמר לו כי הנהו ממלא רצונו מה שמקנא על כבוד ה׳ ויעניש את העם ע״י חזאל ויהוא ואלישע, שאלה יהיו נגד הג׳ מחנות שראה שמורים פורעניות רוח רעש ואש, ונגד ג׳ החטאים שחשב, שנגד מ״ש אשר עזבו בריתך, יכם חזאל שאינו בן ברית, ונגד את מזבחותיך הרסו יכם יהוא שהרס מזבח הבעל ונגד את נביאך הרגו יהרגם אלישע, אולם במ״ש שאינו רוצה לשוב לנבאות עוד כי מקנא הוא, צוה שימשח את אלישע אחר שא״י לנבאות ע״י קנאתו. ובאת ומשחת את חזאל וכו׳ ואת יהוא – הסדר לא היה כן שתחלה נמשח אלישע אח״כ יהוא ואח״כ חזאל, אולם לקמן (כ״א כ״ט) בארתי שע״י תשובת אחאב נשתנה הגזרה שהריגת יהוא לא יהיה בימיו רק בימי בנו, ומטעם זה לא נמשח יהוא ע״י אליהו רק ע״י אלישע והקדים משיחת אלישע למשיחת יהוא, וכן עי״כ נשתנתה ונתאחרה גם גזרת חזאל וראיתי מפרשים מ״ש ויהי נא פי שנים ברוחך אלי היינו ששני דברים שהיו מוטלים על אליהו שהם משיחת יהוא ומשיחת חזאל יהיו אלי, וכן היה ששניהם נעשו ע״י אלישע, ולפ״ז מ״ש והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא הוא לפי הגזרה הקדומה, ואח״ז היה בהפך, והרי״א פירש שהאנשים שאין ראויים ליפול ע״י חזאל כמו בית אחאב הנשים והטף יפלו ע״י יהוא ואנשים שראוים להמלט מחרב יהוא כמו הנערים המנוערים שהתקלסו באלישע ימות אלישע, ואינו מדבר על סדר הזמן עי״ש.