Epilogue to the Manna Story/5

EN/HEע/E

האפילוג לפרשת המן

Sources

Shemot 16:31-36שמות ט״ז:ל״א-ל״ו

(31) And the house of Israel called the name thereof Manna; and it was like coriander seed, white; and the taste of it was like wafers made with honey. (32) And Moses said: 'This is the thing which the Lord hath commanded: Let an omerful of it be kept throughout your generations; that they may see the bread wherewith I fed you in the wilderness, when I brought you forth from the land of Egypt.' (33) And Moses said unto Aaron: 'Take a jar, and put an omerful of manna therein, and lay it up before the Lord, to be kept throughout your generations.' (34) As the Lord commanded Moses, so Aaron laid it up before the Testimony, to be kept. (35) And the children of Israel did eat the manna forty years, until they came to a land inhabited; they did eat the manna, until they came unto the borders of the land of Canaan. (36) Now an omer is the tenth part of an ephah.

(לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ. (לב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י"י מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (לג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי י"י לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. (לד) כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת. (לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן. (לו) וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא.

Shemot 17:14שמות י״ז:י״ד

And the Lord said unto Moses: 'Write this for a memorial in the book, and rehearse it in the ears of Joshua: for I will utterly blot out the remembrance of Amalek from under heaven.'

וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

Shemot 18:12שמות י״ח:י״ב

And Jethro, Moses' father-in-law, took a burnt-offering and sacrifices for God; and Aaron came, and all the elders of Israel, to eat bread with Moses' father-in-law before God.

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכׇל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.

Shemot 30:36שמות ל׳:ל״ו

and you shall beat some of it very small, and put some of it before the testimony in the Tent of Meeting, where I will meet with you. It shall be to you most holy.

וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם.

Bemidbar 17:19-25במדבר י״ז:י״ט-כ״ה

(19) You shall lay them up in the Tent of Meeting before the testimony, where I meet with you. (20) It shall happen, that the rod of the man whom I shall choose shall bud: and I will make to cease from me the murmurings of the children of Israel, which they murmur against you.” (21) Moses spoke to the children of Israel; and all their princes gave him rods, for each prince one, according to their fathers’ houses, even twelve rods: and the rod of Aaron was among their rods. (22) Moses laid up the rods before Hashem in the tent of the testimony. (23) It happened on the next day, that Moses went into the tent of the testimony; and behold, the rod of Aaron for the house of Levi was budded, and put forth buds, and produced blossoms, and bore ripe almonds. (24) Moses brought out all the rods from before Hashem to all the children of Israel: and they looked, and took every man his rod. (25) Hashem said to Moses, “Put back the rod of Aaron before the testimony, to be kept for a token against the children of rebellion; that you may make an end of their murmurings against me, that they not die.”

(יט) וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה. (כ) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם. (כא) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כׇּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם. (כב) וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי י״י בְּאֹהֶל הָעֵדֻת. (כג) וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. (כד) וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי י״י אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ. (כה) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ.

Yehoshua 5:10-12יהושע ה׳:י׳-י״ב

(10) And the children of Israel encamped in Gilgal; and they kept the passover on the fourteenth day of the month at even in the plains of Jericho. (11) And they did eat of the produce of the land on the morrow after the passover, unleavened cakes and parched corn, in the selfsame day. (12) And the manna ceased on the morrow, after they had eaten of the produce of the land; neither had thechildren of Israel manna any more; but they did eat of the fruit of the land of Canaan that year.

(י) וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. (יא) וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמׇּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. (יב) וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמׇּחֳרָת בְּאׇכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 16:32מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט״ז:ל״ב

"And Moses said: This is the thing, etc.": I might think that Aaron placed it there in the fortieth year. It is, therefore, written (Ibid. 34) "And Aaron placed it before the (ark of) testimony." When was the ark made? In the second year (of the exodus). Thus, Aaron placed it there in the second year.

זה הדבר וגו' – שיכול לומר, לא הניחו אהרן אלא בשנת הארבעים?! תלמוד לומר: ויניחהו אהרן. אימתי נעשה הארון? בשנה שניה, כך לא הניחו אהרן אלא בשנה שניה.

Bavli Gittin 60aבבלי גיטין ס׳.

א"ר יוחנן משום רבי בנאה תורה מגילה מגילה ניתנה שנא' (תהילים מ':ח') אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי ר"ש בן לקיש אומר תורה חתומה ניתנה שנאמר (דברים ל"א:כ"ו) לקוח את ספר התורה הזאת.

Bavli Bava Batra 15aבבלי בבא בתרא ט״ו.

אמר מר: יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה תניא כמאן דאמר שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן דתני' (דברים ל"ד:ה') וימת שם משה עבד ה' אפשר משה (מת) וכתב וימת שם משה אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע דברי ר"י ואמרי לה ר' נחמיה אמר לו ר"ש אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב (דברים ל"א:כ"ו) לקוח את ספר התורה הזה אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע

Rashi Shemot 16:33-35רש״י שמות ט״ז:ל״ג-ל״ה

(33) צנצנת is an earthern flask, as it is translated in the Targum (cf. Mekhilta). ‘והנח אתו לפני ה AND LAY IT UP BEFORE THE LORD – before the Ark; this verse, of course, was not spoken until the tent of meeting had been built and the Ark was placed therein, but it is written here in the chapter about the Manna, as being its appropriate place. (35) ארבעים שנה FORTY YEARS – But was not this period short of thirty days, since it was on the sixteenth of Iyar that the Manna fell for them for the first time and on the fifteenth of Nisan that it ceased, as it is said, (Joshua 5:12) "And the Manna ceased on the morrow"? (cf. the preceding verse which speaks of the day when they ate unleavened bread). But this tells us that in the cakes that Israel had brought out of Egypt and which they ate from the 15th of Nisan to the 16th of Iyar after they left Egypt they experienced the taste of Manna (so that the 40 years mentioned here as those during which they ate Manna may be regarded as complete) (Kiddushin 38a). אל ארץ נושבת TO A LAND INHABITED – after they had crossed the Jordan, [for that territory on the other side of the Jordan was cultivated (מְיֻשֶׁבֶת, which is regarded as the equivalent of נושבת; cf. Rashi on Genesis 36:20) and good, as it is said, (Deuteronomy 3:25) "Let me pass over, I pray thee, and see the good land that is on the other side of the Jordan". And the translation of נושבת by Onkelos is יתבתא which means to say מיושבת, "settled"]. אל קצה ארץ כנען UNTO THE EXTREMITY OF THE LAND OF CANAAN – at the beginning of the border before they passed over the Jordan, that is, in the plains of Moab — consequently they (these two descriptions of the locality) contradict each other! But the explanation is that in the plains of Moab, when Moses died (cf. Deuteronomy 34:1) on the seventh of Adar, the Manna really ceased to fall but they had a sufficient supply from the Manna which they had gathered on that day to last until they had brought the Omer on the sixteenth of Nisan in Canaan itself, the cultivated land, as it is said, (Joshua 5:11) "And they di.e.t of the produce of the land on the morrow after the Passover" (Kiddushin 38a).

(לג) צנצנת – צלוחית של חרס כתרגומו. והנח אותו לפני י"י – לפני הארון, ולא נאמר מקרא זה עד שנבנה אהל מועד, אלא שנכתב כאן בפרשת המן. (לה) ארבעים שנה – והלא חסר שלשים יום הם, שהרי בחמשה עשר באייר ירד להם תחילה ובחמשה עשר בניסן פסק, שנאמר וישבת המן ממחרת (יהושע ה':י"ב), אלא מגיד שהעוגות שהוציאו להם ממצרים טעמו בהם טעם מן. אל ארץ נושבת – לאחר שעברו את הירדן. אל קצה ארץ כנען – בתחילת הגבול קודם שעברו את הירדן. והם ערבות מואב, נמצאו מכחישין זה את זה, אלא בערבות מואב כשמת משה בערבות מואב בשבעה באדר פסק המן מלירד ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד שהקריבו עומר בששה עשר בניסן, ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח (יהושע ה':י"א).

Rashi Shemot 17:14רש״י שמות י״ז:י״ד

כתב זאת זכרון WRITE THIS FOR A MEMORIAL, that Amalek came to wage war against Israel before any other nation. ושים באזני יהושע AND PUT INTO THE EARS OF JOSHUA, who will bring Israel into the Holy Land, that he must command Israel to pay him his recompense. Here it was intimated to Moses (by the mere statement that Joshua should in some future time carry out the injunction to destroy Amalek) that Joshua would bring Israel into the Holy Land (cf. Mekhilta, Tanchuma). כי מחה אמחה BECAUSE I WOULD UTTERLY BLOT OUT [THE REMEMBRANCE OF AMALEK] – the reason why I admonish you thus is because (כי) I desire to blot it out.

כתב זאת זכרון – שבא עמלק להזדווג לישראל קודם לכל האומות. ושים באזני יהושע – המכניס את ישראל לארץ, שיצוה את ישראל לשלם לו גמולו כאן נרמז לו למשה שיהושוע מכניס את ישראל לארץ. כי מחה אמחה – לכך אני מזהירך כך, כי חפץ אני למחותו.

Rashi Gittin 60aרש״י גיטין ס׳.

מגילה מגילה ניתנה - כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף מ' שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן.

R. Yosef Kara Shemot 16:35ר׳ יוסף קרא שמות ט״ז:ל״ה

ובני ישראל אכלו את המן – אבל אין כתיב אכלו את השליו מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת. והרבה הוצרך מקרא זה ללמדנו, שלא תתמה על אשר אמרו מי יאכילנו בשר, למה שאלו בשר, הלא בכל בקר עולה השליו. לפי' קדם ולמדך מן השליו שלא היתה אלא לפי שעה. ואלו נאמר: אכלו את המן עד בואם אל ארץ נושבת, ולא היה מזכיר ארץ כנען, הייתי אומר שפסק המן מיד כשבאו אל ארץ סיחון ועוג, שגם המה נקראו ארץ נושבת. והרי לא פסק עד ממחרת הפסח, כדכתי' וישבות המן ממחרת הפסח. לכך נאמר עד בואם אל {קצה} ארץ כנען – כלומ' ארץ נושבת שאמרתי לכם, לא ארץ סיחון ועוג אמרתי להם, אלא ארץ כנען. (הדר זקנים בשם מפי ה"ר יוסף קרא עם השלמות מכ"י מינכן 252)

Rashbam Shemot 16:33-35רשב״ם שמות ט״ז:ל״ג-ל״ה

(33) ויאמר MOSES SAID TO AARON: after the Tabernacle was set up, in the second year [after the exodus], once the Ark of the Pact was there, "TAKE A JAR ...." (34) לפני העדות BEFORE THE PACT: Before the Ark [of the Pact]. (35) אל קצה [THEY ATE THE MANNA] UNTIL THEY CAME TO THE BORDER OF THE LAND OF CANAAN: As it says in Joshua (5:12), "On that same day ... the manna ceased."

(לג) ויאמר משה אל אהרן – לאחר שהוקם את המשכן בשנה שנייה שהיה שם ארון העדות, קח צנצנת אחת וגו'. (לד) לפני העדות – הארון. (לה) אל קצה ארץ כנען – כדכתיב ביהושוע: וישבת המן ממחרת (יהושע ה':י"ב).

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 12:50אבן עזרא שמות פירוש שני י״ב:נ׳

ויעשו – טעם ויעשו כל בני ישראל וכבר הזכיר זה למעלה, אולי זה על הפסח שעשו במדבר סיני, שמלו הגרים. ואל תתמה בעבור שהוא כתוב במקום הזה, כי בפרשת רדת המן כתיב שיקח צנצנת אחת ויתן שמה מן ויניחה לפני העדות (שמות ט"ז:ל"ג-ל"ד). ועוד לא צוה השם לעשות ארון העדות, וכמוהו הוצאתי את צבאותיכם (שמות י"ב:י"ז).

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 16:32-35אבן עזרא שמות פירוש שני ט״ז:ל״ב-ל״ה

(לב) ויאמר – זאת הפרשה היתה ראויה להכתב אחר שנעשה המשכן. רק נכתבה במקום הזה לספר זה הנס שעמד המן לדורות. והנה משה אמר כן לישראל, על כן אמר אשר האכלתי אתכם. (לג) ויאמר... צנצנת – כלי חרש או נחושת. ואין למלה הזאת חבר. וטעם לפני י"י – בעבור הכבוד שהוא על הכרובים. (לד) כאשר – הנה פי' לפני י"י (שמות ט"ז:ל"ג) – לפני העדות – שהוא הארון, ונקרא ארון העדות – בעבור לוחות הברית שהיו שם. (לה) ובני {ישראל} – זה הנס היה גדול מכל הנסים שנעשו על ידי משה, כי נסים רבים היו במן, ועמדו ארבעים שנה, ולא כל הנסים האחרים. וטעם אל ארץ נושבת – כי היו במדבר בארץ לא עבר בה איש (ירמיהו ב':ו'). והנה כשעברו הירדן היו אוכלים התבואה שמצאו, על כן הוצרך לומר את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען – כי המן נמשך עמהם עד שבאו לגלגל שהוא קצה ארץ כנען. והנה התבואה חדשה עמהם, אז שבת המן.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 16:33-35אבן עזרא שמות פירוש ראשון ט״ז:ל״ג-ל״ה

(לג) צנצנת אחת – אחת היא במקרא, כדברי המתרגם ארמית. וזה הדבר צוה השם אחר שנעשה המשכן, כי כן כתוב לפני השם גם לפני העדות (שמות ט"ז:ל"ד) שהם הלוחות. והזכיר זה הדבר להזכיר במקום אחד נסי המן [מ' שנה להכלילם]. (לה) עד באם אל ארץ נושבת – יורה זה כי כל ישראל אכלו את המן, כי אין להם לחם אחר עד שבאו למלכות מלכי האמרי. וזה טעם עד בואם אל ארץ נושבת, אז היה מישראל שהוא אוכל לחם הארץ. ויש מהן שהוא אוכל את המן עד שבאו אל ערבות ירחו בגלגל ומצאו תבואה חדשה אז נפסק המן (יהושע ה':י"ב).

Ibn Ezra Shemot First Commentary 17:14אבן עזרא שמות פירוש ראשון י״ז:י״ד

ויאמר י"י אל משה כתוב זאת זכרון בספר – זאת הפרשה בשנת הארבעים נאמרה. והעד, שאמר בספר בפתחות הבי"ת. והטעם, ספר התורה, או ספר אחר היה להם ויקרא ספר מלחמות י"י (במדבר כ"א:י"ד).

Ibn Ezra Bemidbar 21:1אבן עזרא במדבר כ״א:א׳

וישמע הכנעני מלך ערד – אמרו קדמונינו ז"ל שהוא סיחון, ונקרא כנעני כי כל אמורי כנעני. ורבים אמרו, כי זאת הפרשה יהושע כתבה. והראיה, מלך ערד אחד (יהושע י"ב:י"ד). ומצאנו שבני יהודה קראו שם המקום חרמה. ולא אמרו כלום, כי אותו המקום יקרא בתחלה צפת, וזה, מלך ערד. והאמת שהם שני מקומות. ורבים במקרא כמו הם. ומלך ערד, על פשוטו הוא מעבר לירדן מזרחה, ונסמכה זאת הפרשה למות אהרן, כי הכתוב ספר מה שאירע בהר ההר קודם נסעם משם. והעד, וישמע הכנעני מלך ערד, ואחריו, ויסעו מהר ההר (במדבר כ"א:ד'). ואם תבקש מה שמע, הנה הוא מפורש, כי בא ישראל דרך האתרים. [כמו וישמע יתרו (שמות י"ח:א').]

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 16:34-35ר׳ יוסף בכור שור שמות ט״ז:ל״ד-ל״ה

(לד) לפני העדות למשמרת – משנבנה המשכן. ועד שלא נבנה המשכן, היה לפני הבמה שמקריבין שם הקרבנות, כמו ויבא אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם {עם חתן משה} לפני האלהים (שמות י"ח:י"ב). (לה) ארבעים שנה – פחות חודש, שבששה עשר באייר ירד, ובששה עשר בניסן פסק, כדכתיב: וישבת המן ממחרת (יהושע ה':י"ב), אבל רוב השנה ככולה. ורבותינו פירשו (בבלי קידושין ל"ח.): כי עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהן טעם מן, ולכך אומר כי ארבעים שנה אכלו מן. [ויש מפרשים: {שמן} שירד להם ביום ראשון של פסח בשנת ארבעים, הספיק להם עד ט"ו באייר. הגה"ה.]

R. Yehuda HeChasid Shemot 16:32,35ר׳ יהודה החסיד שמות ט״ז:ל״ב,ל״ה

(לב) אילו ג' פסוקים נכתבו בשנת ארבעים: זה הדבר אשר צוה י"י מלא העומר ממנו למשמרת, וגם קח צנצנת אחת והנח אותו לפני י"י, וגם ובני ישר' אכלו את המן ארבעים שנה. ומה שנכתבו כאן אגב גררא בעבור שהזכיר שאר ענייני(ם) מן. כך פי' מ״א {=מורי אבי}, ושוב מצאתי ביסודו של ר' שמואל בן הר' מאיר כן. (לה) ובני ישר' אכלו את המן – אבל אין כתוב אכלו את השליו שנ' עד בואם אל ארץ נושבת. והרבה הוצרך מקרא זה ללמדיני, ושלא תחמה על שאמרו מי יאכילנו בשר, והלא בכל בוקר עלה השליו ולמה שאלו בשר, לפיכך קידם ולמד מן השליו שלא היה להם אלא לפי שעה. ואילו נאמר ואכלו המן עד ארץ נושבת ולא הזכיר ארץ כנען הייתי אומר שפסק מיד שבאו אל ארץ סיחון ועוג שגם היא נקראת ארץ נושבת והרי לא פסק עד ממחרת הפסח שנ' וישבות המן ממחרת הפסח, לכך נאמר עד בואם אל ארץ כנען.

Ramban Bemidbar 21:1רמב״ן במדבר כ״א:א׳

וישמע הכנעני – מצינו בכיבושי יהושע (יהושע י"ב:י"ד) מלך ערד אחד ועוד כתיב במסעות (להלן ל"ג:מ') והוא יושב בנגב בארץ כנען והכתוב לא יקרא ארץ כנען סתם מעבר לירדן מזרחה כמו שאמר (להלן ל"ד:ב') ארץ כנען לגבולותיה ועוד כי היה ראוי שיחלוק משה את ארצו של מלך ערד לאחד משבטי ישראל והכתוב יספר בכל מקום כי ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי נתן משה לשני המטות וחצי המטה ותשעת המטות וחצי המטה לקחו נחלתם אחרי עברם את הירדן בארץ כנען ואולי נאמר כי החרימו ישראל את ארצם ולא ישבו בה כלל ואינו נכון וכן רש"י מפרש והחרמתי את עריהם (פסוק ב') שהקדיש שללם לגבוה. והנכון בעיני כי זה מלך ערד הוא יושב בנגב מעבר לירדן ימה בארץ כנען על יד הירדן בגבול בני יהודה סמוך לחברון שהיא בנגב ושמע מרחוק בבוא בני ישראל ובא דרך האתרים אל ערבות מואב להלחם עמהם שם וזה טעם "וישמע" ולכך ספר הכתוב "והוא יושב בנגב בארץ כנען" כי בא מארץ אחרת אל מקום ישראל ונדרו ישראל נדר לה' שאם יתן אותו בידם שיחרימו כל אשר להם לה' וספר הכתוב כי שמע השם תפלתם ונדרו נדר לה' ושלמו אותו כי הרגו אותם עתה בימי משה כמו שצוה (ויקרא כ"ז:כ"ט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת ונתנו כל שללם לאוצר בית ה'. והשלים עוד בכאן לספר כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע לקיים את נדרם אשר נדרו ויקראו שם הערים חרמה והוא מה שנאמר בספר שופטים (א':ט"ז) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד ושם כתוב (א':י"ז) וילך יהודה את שמעון אחיו ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא את שם העיר חרמה ושם נשלם הנדר הזה אבל השלים הכתוב להזכיר הענין בכאן. וזה כענין הפרשה שאמרה ברדת המן (שמות ט"ז:ל"ד-ל"ה) ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען והוא לאחר מיתתו של משה עד ממחרת הפסח (יהושע ה':י"ב) וכן אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו' (להלן ל"ד:י"ז) נבואה שיהיו חיים וקיימים כי לא יתכן שיהיה השם מיחד להם אנשים על הספק אבל היה ראוי שיצוה ליהושע בעת החלוקה. גם נכון הוא לומר שהחרימו ישראל עתה בימי משה את המלך הזה ואת עמו לפי חרב וקראו שם מקום המלחמה חרמה ואחרי עברם את הירדן המית יהושע גם את מלך ערד אשר מלך אחרי כן עם מלכי כנען אשר מלכו בימים ההם ובני יהודה בבאם בעריהם החרימו אותם גם כן וקראו שם הערים חרמה כי השלימו את נדרם אשר נדרו אבותם "והחרמתי את עריהם" ולכך אמר כאן ויקרא שם המקום חרמה ושם כתוב ויקרא את שם העיר חרמה שם כל עיר שהיתה ממלך ערד כי השלימו נדרם והיה שללם מחרמי גבוה והנה כל הנזכר כאן היה בבת אחת זולתי שהזכיר "ואת עריהם" שהיה לעתיד בבואם בעריהם ולכך אמר והחרמתי את עריהם ולא אמר אתהם ואת עריהם כי הזכיר הנדר העתיד כי הם במלחמה ימותו ושם יתמו ולשון הכתוב נאות למה שפירשנו שהיה ראוי לומר ויתן את הכנעני בידם ויחרימו אתהם ואת עריהם ויקראו שם המקום חרמה אבל חסר הכנויין לרמוז שנתן הכנעני ביד מי שנתנו מישראל מהם עתה ומהם לעתיד כי השם שמע את תפלתם והם קיימו את נדרם וטעם כי בא ישראל דרך האתרים על דעת אונקלוס כי כאשר באו המרגלים ועלו בנגב וחזרו להם הרגישו בהם יושבי הארץ ושמע בהם הכנעני הזה שהיה יושב בנגב ובא בדרך שהלכו הם עד הגיעו למחנה ישראל ויפה פירש ורבותינו אמרו (בבלי ר"ה ג':) מה שמועה שמע כי הוקשה להם הכתוב בפרשת המסעים (להלן ל"ג:מ') וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבא בני ישראל שלא הזכיר שם המלחמה ולא שום דבר על כן אמרו שהשמועה היתה במיתת אהרן הנזכרת שם יזכיר כי שמעו אויבי ישראל במיתת הצדיק ונתעוררו בה להלחם עמהם וכן אמרו (במדבר רבה י"ט:י"א) שהכנעני הזה הוא עמלק ולא כבש ארצם ולא חלק אותה אבל החרים עריהם. וישב ממנו שבי – אינה אלא שפחה אחת לשון רש"י מדברי רבותינו נתעוררו החכמים בזה מפני דעתם שלא יהיו ישראל מנוצחים כלל מאויב זולתי בעת קלקלתם כגון במלחמת עמלק הראשונה מפני שאמרו היש ה' בקרבנו (שמות י"ז:ז') ובשניה מפני חטאם במרגלים שהזהירם משה ממנה (לעיל י"ד:מ"א-מ"ה) אבל בכל מלחמת מצוה לא נפקד מהם איש כל ימי משה ולפיכך פירשו הכתוב הזה וישב ממנו השבי שהיה בידו והיא השפחה הזו ששבו אותה ישראל מהם כלשון בכור השבי (שמות י"ב:כ"ט) שהוא בכור השפחה כי לא אמר וישב ממנו אנשים או נשים וטף ועל דרך הפשט ענין הכתוב כי לא הרג מהם הכנעני הזה שום אדם אבל שבה מהם מעטים וכאשר נתן השם אותו בידם השיבו את הכל ולא נפקד מהם איש והזכיר הכתוב הזה להודיע כי מפני שראו ישראל מתחלה כי גבר הכנעני נדרו הנדר הזה להחרים כל שללם לה' וישמע השם בקולם ויתכן שנאמר עוד כי קצף השם על הכנעני הזה בעבור שבא מארץ מרחקים להלחם בישראל ולא ירא אלהים ורצה שיהיה לחרם על כן הגביר אותו מתחלה כדי שידרו להחרימו לה'.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 16:34ר׳ יוסף אבן כספי שמות ט״ז:ל״ד

ויניחהו אהרן לפני העדת – הטעם אותו העדות, וזה היה בפועל אחר שנעשה המשכן, ובעבור שהמצוה היתה עתה, ספר קיומה בפעל עתה, כל שכן שנכון אמרו ויניחהו לפני העדות, מאשר ידענו כי הנמצא יחלק לשני חלקים, והם אם בכח אם בפועל.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 17:14ר׳ יוסף אבן כספי שמות י״ז:י״ד

בספר – נתקיים זה בפרשת כי תצא. ושים באזני יהושע – זה לאות כי נגזר מאת השם כי יהושע ילחם מלחמות כנען תחת משה, וגם משה ידע זה עתה. והנה אין הכרח מזה שיהושע יחרימהו, ולא נתקיים המחוי עד שאול.

Abarbanel Shemot 16אברבנאל שמות ט״ז

ויש אומרים מפני מה שצוה במן שיניחוהו לפני העדות שזה שצוה משה מן הצנצנת היה בשנת המ' קודם מיתת אהרן ואין צורך כי משה היה יודע שבהר סיני יקבלו את התורה ויעשו ארון העדות ומי המונע שיצוה לאהרן עתה מה שיעשה אח"כ ואמנם אמרו ובני ישר' אכלו את המן מ' שנה חשבו אנשים כי זה נכתב סמוך למיתת משה בבואם אל קצה ארץ כנען כי האמורי מבני כנען היה. ומהם אמרו שזה הפסוק כתב יהושע בתורה ואין הדבר כן. אבל משה רבינו כתב כל זה עם היותו עתיד להיות מפני הגבורה שצוהו לכתוב כן כמו שכתב ויעל משה וימת שם משה כפי הדעת האמתי וכמו שאבארו במקומו בע"ה. ונכתב זה כאן להשלים ספור המן שהספיק לאבותינו במדבר מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת. ובעבור שכאשר באו לארץ סיחון ועוג כבר היו בארץ נושבת ועכ"ז לא פסק המן גם שאמר מ' שנה ולא היו שלמים כי חסר מהם חדש אחד לכך הוצרך הכתוב לחזור ולפרש את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען שאז מת משה ונפסק המן כדברי חז"ל (קידושין ל"ח) או עד שהגיעו לגלגל שאז נפסק כדברי הראב"ע שמפני זה הוצרך לומר שנית את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. והותרה בזה השאלות הכ"ד והכ"ה.

Abarbanel Bemidbar 21אברבנאל במדבר כ״א

האמנם אמרו וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה. נתחבטו המפרשי' בענינו מפני ספק השאלה השלישית אשר זכרתי. והראב"ע כתב שהפסוק הזה כתבו יהושע בתורה וגם זה איננו שוה להתרת הספק ההוא כי הנה אחרי מות יהושע היה הענין ההוא כמו שנזכר בספר שופטים ולכן כתב הרמב"ן במקום הזה וז"ל אבל השלים הכתוב להזכיר כאן הענין והוא כענין הפרשה שנאמרה ברדת המן ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען והוא לאחר מיתתו של משה ממחרת הפסח וכו' כי הרב כסתה כלימה פניו לכתוב שיהושע כתב זה. והניח הדבר בסתם שהכתוב השלימו אבל לא זכר מי היה הכותב כיון שלא היה משה עליו השלום, והדעת הזה בכללו לקחהו הראב"ע מדברי הקראי' שבפירושי התורה אשר להם נמנו וגמרו שלא כתב זה משה והרמב"ן נטה אחרי הראב"ע והתימה משלמות תורתו וקדושתו שיצא מפיו שיש בתורה דבר שלא כתב משה. והם אם כן בכלל כי דבר ה' בזה. ואני כבר ביארתי בפי' ובני ישראל אכלו את המן שמשה כתב את התורה כאשר צוהו השם מלה במלה ולכן אינו מהבטל שהוא ע"ה יכתוב בה דברים עתידים להיות אחרי מותו כמו אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ כי משה רבינו ע"ה כתב הכל מידו הכל מפי הגבורה כמו שהיו הדברים עתידין להיות ולכך כתב כמה זמן אכלו ישראל את המן כאשר הודיעו האלהים. וכן נאמר גם כן שכתב כאן איך נתקיי' נדר ישראל עם הכנעני ובעריה' שהיה אחרי מותו כמו שהוא כתב בידו ויעל משה וימת משה ושאר הדברים העתידים בפרש' כי תוליד בנים ודומיהם כי להיותו כותב הדברים העתידים במאמר השם היו כלם כמו הווים ועומדים לפניו. ואפשר לומר עוד כי כל מה שזכר הכתוב בכאן היו בימי משה והוא שהכנעני בא בדרך שבאו המרגלים עד מחנה ישראל וילחם שם וישב ממנו שבי ובני ישראל התחזקו ונלחמו בהם והם ברחו ובני ישראל רדפו אחריהם עד שנכנסו אחריהם בעריהם ויחרימו אתהן כי הרגו רבי' מהם ואת עריהם נתנו לבזה ושלל וחרם לה' עד שמשה מפני זה קרא למקום ההוא ששם היתה המלחמה חרמה מפני שהחרימום אבל לא לקח ישראל את עריהם לפי שעדין לא עברו את הירדן ומשה לא עבר את הארץ ואחר כך הרג יהושע את מלך ערד שבא להלח' עם ישראל ובני יהודה אחר כך בימי השופטים באו הם בערים ההם שהיו ממלך ערד והחרימו אותה ולקחו' וקראו שם המקום ההוא חרמה רוצה לומר הארץ שניתן שללה לחרם בימי משה ובזה קיימו וקבלו עליהם את אשר החלו לעשות אבותיהם. ואין לנו כאן אם כן דבר שלא היה בימי משה ושלא נכתב על ידו. והותרה השאלה הה' והו'.

Sforno Shemot 16:35ספורנו שמות ט״ז:ל״ה

אכלו את המן, in lieu of bread made from wheat or other cereals. The Israelites themselves testified to this in Numbers 11,6 when they said (complainingly) בלתי אל המן עינינו, “all we have to look at is the manna.” עד בואם אל ארץ נושבת, inhabited countries, i.e. the lands conquered from Sichon and Og on the east bank of the Jordan river. Once they had taken over these lands they also ate regular bread. את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען, the word את, meaning “with, in addition,” alludes to the fact that they no longer ate manna exclusively. We find further confirmation of this in Joshua 5,11-12 ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח...וישבות המן ממחרת, “they ate from the produce of the land, etc.,…the manna stopped on the morrow after the Passover.”

אָכְלוּ אֶת הַמָּן – תְּמוּרַת לֶחֶם חִטִּים וְזוּלָתוֹ, כְּאָמְרָם "בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (במדבר י"א:ו'). עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת – זוֹ אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג, כִּי שָׁם אָכְלוּ גַּם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ. אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן – וְעִם לֶחֶם הָאָרֶץ אָכְלוּ מָן אַחַר בּוֹאָם אֶל אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, כְּאָמְרָם "וַיּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח... וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת" (יהושע ה, י"א:י"ב).

Or HaChayyim Shemot 16:35אור החיים שמות ט״ז:ל״ה

את המן אכלו וגו' – הוצרך לומר פעם ב' את המן ולא סמך על הזכרתו בסמוך, להיות שיש שינוי בין אכילת המן שאכלו עד בואם אל ארץ נושבת למן שאכלו עד בואם לקצה ארץ כנען שהוא קודם העברת הירדן כי אותו שעד ארץ נושבת היה מהמן שבכלים לא שהיה יורד יום יום, לזה כשרצה להזכיר המן שאכלו עד בואם אל ארץ כנען זכר אותו בפני עצמו לומר כי ישתנה זה מזה, והשכל יכיר זה כי כל שיוסיף להתרחק זמן שהיה קרוב למקור שנתהוה ממנו יגשם יותר. עוד אמרו ז"ל (קידושין ל"ח.) וכי מ' שנה אכלו והלא חסרים ל' יום מט"ו בניסן עד ט"ז באייר אלא שהיו טועמים בעוגות טעם כמן. וראיתי לדקדק הכתוב למה שינה לשונו בתחילה כתיב אכלו את המן הקדים זכרון האכילה לזכרון המן, וכשהזכיר המן פעם ב' אמר את המן אכלו הקדים זכרון המן לזכרון האכילה. הנה הכתוב ידקדק לשונו לומר כי ישתנה חשבון מ' שנה שמנה באכילת המן למה שמודיעך שאכלו המן עד בואם וגו' מלבד ההפרש שכתבנו של ירידתו יום יום או מהשמור, כי המן שנכנס בחשבון מ' שנה אינו אלא בערך מה שהיו טועמים באכילתן, והוא שהקדים זכרון אכילה קודם זכרון המן לומר כי לצד האכילה הוכר היותו מן שהיו טועמים בעוגותיהם מן אבל אין כל המ' שנה מן ממש שהרי ל' יום אכלו מה שהוציאו ממצרים עוגות, וכשרצה להגביל שיעור זמן אכילת המן הקדים זכרונו לומר אין זה נחשב מן לצד שטעמו כן אלא לפי מה שהוא כפי האמת ודו"ק.

Shadal Shemot 16:32-35שד״ל שמות ט״ז:ל״ב-ל״ה

(לג) צנצנת – אין לו חבר במקרא, ואף בלשונות הקרובות ללה"ק, וגיז'{ניוס} מדמהו לטֶנֶא [בארמית ובתלמוד צנא, ובאיטלקי Zana, ומזה לדעתי ואל מצינים יקחהו (איוב ה':ה')] ומפרש מין סל וקופה, וזה רחוק, כי המן היה גרגירים קטנים, מלבד כי אין הסל והקופה עומדים לדורות, ואנקלוס תרגם: צלוחית, ורש"י פירש שהוא כלי חרס, ובתרגום היוני המיוחס לע' זקנים: סל זהב. והנח אותו לפני ה' – זה אמר משה לאהרן אחר שהוקם המשכן, ושלושת המקראות הללו (ל"ג-ל"ה) כתבם משה בשנת הארבעים, (לד) לפני העדות – לפני ארון העדות שנקרא כן ע"ש הלוחות שבהן מצוות ה' ועדותיו. (לה) ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וגו' – אין שום ראיה לומר (כדעת קצת) שלא כתב משה את המקרא הזה, כי משה בסוף ימיו היה יכול לכתבו, ובפרט אחר שלא כתב וישבות המן ככתוב ביהושע (ה':י"ב), רק אמר שאכלו את המן עד בואם אל קצה ארץ כנען, מקום שהיו שם בסוף ימיו של משה. ומה נעמו דברי רבנו סעדיה גאון (בהקדמת ס' האמונות והדעות) כי ענין המן נפלא מכל שאר הניסים, כי דבר המתמיד יותר נפלא מהנפסק, כי לא יעלה בדעת תחבולה שתכלכל עם מספרם קרוב לאלף אלפים אדם ארבעים שנה לא מדָבָר, כי אם ממזון מחודש יחדשהו הבורא להם באויר, ואילו היה שום פנים לתחבולה לקצת מזה, היו מקדימים אלו הפילוסופים הקדמונים והיו מכלכלים תלמידיהם בו; וגם לא יעלה על הדעת שיהיו המון בני ישראל מסכימים לבדות מלבם הענין הזה ולהוריש לבניהם הסיפור הזה אם לא היה כן באמת, ואף לא שיהיו בניהם מקבלים מהם הסיפור הזה, אם היה שהם התפרנסו בדרך טבעי, ע"ש; וע"ז יש להוסיף כי ענין המן היה ביד ישראל לבחון אותו בכל יום ויום לדעת אם היתה למשה שום תחבולה בו, כי לא היו שם קולות וברקים שיעכבום מחקור היטב איך היה הדבר; באופן שלא יצוייר בנס הזה שום חשש זיוף, ע"כ הוא לדעתי יסוד אמונתנו בתורה מן השמים.

Netziv Shemot 16:32-35נצי״ב שמות ט״ז:ל״ב-ל״ה

(לב) ויאמר משה – לכל ישראל להודיעם מזה מוסר ותוכחה לשקידת התורה שהרי לא ניתן המן אלא בשביל זה. כדתניא במכילתא לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן. ומש"ה בשביל משה ירד המן שמשה נתן נפשו שיהיו ישראל שוקדים בתורה כאשר יבואר בס' דברים. והוכיח לישראל מזה שצוה ה' להניח למשמרת מלא העומר להראות לדורות כי הקב"ה מסייע למי שנותן נפשו לשקידת התורה ואע"ג שאינו באופן נעלה כזה מ"מ השגחתו הפרטית ישנו בכל דור שלא יהיו מפריעים לשקידה ומסירים ממנו עול ד"א. הוא עסק פרנסה. (לג) לפני ה' – לא נתבאר מהו לפני ה' כאן. ובת"כ משתנה לפי הענין זה הלשון ע"ז בא לומר. (לד) כאשר צוה ה' אל משה – בקבלה בע"פ פירש לו הכונה. ויניחהו אהרן לפני העדות – האי לפני ה' היינו בקדשי קדשים לפני הארון. ובא ללמד דהתורה גרמה לזה ולא עבודת הקרבנות שבמשכן כמו לדורות בא"י שהיה עבודת המזבח מזין את ישראל כמש"כ כ"פ. אבל זה אינו אלא לפרנסה טבעית. ומש"ה נקראת עבודה כמו עובד אדמתו ישבע לחם. אבל במדבר היה המזון נסיי ורק בשביל זכות התורה והקרבנות לא בא אלא בשביל יעוד כמש"כ בפ' תצוה ובכ"מ ובא ללמדנו דעסק התורה מזין גם באופן למעלה מה"ט אם השעה צריכה לכך. ובשביל זה הונח לפני העדות שהמה למעלה מה"ט. (לה) עד בואם אל ארץ נושבת – היינו בסמוך לביאת הארץ שבאו לארץ מיושבת של אדום ומואב ושמה קצו ההדיוטים בו וקראו לו לחם הקלקל. ואף על גב שנענשו ע"ז מ"מ לא היה נוח עוד להם המן ואכלו מתבואת הישוב. את המן אכלו וגו' – הכשרים שבדור שחבבו את המן אכלוהו עד בואם אל קצה ארץ כנען – והיינו שהקדים הכתוב כאן את המן לאכלו. דידוע כי התיבה הראשונה הוא נושא המאמר כמש"כ בס' בראשית מ"ג ט"ז. והוא הדיוק את המן שחביב על המשכיל עליו אכלו וגו'.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 16:32-36ר׳ דוד צבי הופמן שמות ט״ז:ל״ב-ל״ו

(לב) זה הדבר וגו' – כפי שמראה פסוק לד, ניתן ציווי זה רק אחרי הקמת המשכן, אולי בשנה השניה, כאשר עמדו להיכנס לארץ. למשמרת – וצריך להשלים: יהיה. (לג) ויאמר משה אל-אהרן – מכיוון שעתיד היה המן להישמר במשכן, נצטווה אהרן – הממונה על המקדש – בביצועו של ציווי זה. צנצנת – לפי התרגומים: צלוחית, ותרגום יונתן מוסיף "דחפר", דהיינו של חרס. (לד) אין כל הכרח לקשור את הרישא "כאשר... משה" אל הפסוק הקודם, כי אז לא מתאים "אל משה", אבל הוא קביעה הקודמת את המשפט הראשי המתחיל בוי"ו, כמו למעלה פסוק ו "ערב וידעתם". העדות – כלומר, ארון העדות. (לה) בסוף הפרשה מודגש שנס המן נמשך ארבעים שנה. עד-באם אל-ארץ נושבת – אין קביעה זו חופפת בדיוק את הקביעה שבסיפא "עד באם אל-קצה ארץ כנען", שהרי לפי הקביעה הראשונה לא היה מן בארץ סיחון ועוג, ואלו בספר יהושע (ה, יח) מתואר שהמן פסק רק אחר שעברו את הירדן. צריך אפוא ליישב את הסתירה עם המפרשים הסוברים, כי בעבר-ירדן מזרחה ירד המן רק במידה שתוצרת הארץ לא הספיקה לצרכי העם, ופסק רק עם בואם לכנען, או נאמר ש"ארץ כנען" הוא ביאורה של "ארץ נושבת", בעוד ש"ארץ סיחון ועוג" נחשבת עדיין למדבר, מכיוון שלא היה שם מזון כדי צרכי ישראל, ושם הוסיף המן לרדת במידת הצורך. (לו) והעמר – מכיוון שבכל התורה בא לציון עשירית האיפה הביטוי 'עישרון', וזהו אפוא שמה הרגיל של מידה זו, יש להניח ש"עומר" הוא כלי-בית שאף שימש למידה, והוא הכיל בדרך כלל עשירית האיפה. עתה לא נותר לנו לעסוק אלא ביחס בין המן שבמקרא למן של היום. כבר יוסף בן מתתיהו מעיר, ש"עוד כיום מרווה את כל המקום ההוא גשם דומה לזה ששלח אלקים אז כדי להחיות (את העברים) ולעשות חסד עם משה". ראב"ע (לפסוק יג) כותב: "ירקב שם חוי שאמר, כי המן הוא הנקרא בלשון פרס 'תרנגבין' ובלשון ערבי מ"ן ובלשון לעז מנ"א" וכו', כלומר אותו הכופר חוי אלבכי, בן זמנו של רב סעדיה גאון, כבר ניצל את קיומו של המן הטבעי כדי להכחיש את הנס המקראי. בזמן החדש הרבו נוסעים לספר על המן העכשווי – זהו המיץ המתוק של האשל. העץ מזיע בלילות הקיץ ועל קליפתו מתהווים גרגרים עגולים לבנים אשר אמנם נמסים בחום השמש. בחודש יולי אוספים הערבים את הגרגרים ומשתמשים בהם כבדבש, ואכן כך הוא טעמם. יש המסבירים את התהוותו של מן זה על ידי עקיצתו של חרק בענפי האשל, אך אין זה הסבר מוסכם. מן זה מצוי בקרבת סיני, אך גם בחלקו הצפוני של המדבר, וגם בפרס ומדי. והנה, גם אם בעניינים מסוימים דומה מן זה למן המקראי, הרי השוני שבין השניים והנפלא שבמן המקראי בולטים כל כך, שכל מאמין בתורת משה יאמין בנס זה, וכפי שכבר ציין ראב"ע לפי המקרא: (א) המן ירד מן השמים יחד עם הטל; (ב) הוא ירד בכמות אשר הספיקה כדי עומר לכל אחד מתוך ציבור של כשני מיליון אנשים מדי יום ביומו, בעוד שכיום אוספים בכל חצי-האי-סיני לא יותר מ-300 ק"ג; (ג) כל אחד לקט עומר אחד; (ד) דווקא בשבת לא ירד; (ה) ביום שישי קיבל כל אחד מנה כפולה; (ו) ביתר הימים התליע הנותר למחרת, בעוד שבשבת הוא נשמר; (ז) טחנו אותו בריחיים וכתשוהו ואפו ממנו עוגות (במדבר יא, ח), דברים שאי-אפשר לעשות במן של היום; (ח) הוא הזין כמו לחם, בעוד שזה של היום איהו מזין. היחס בין המן הנסי והמן הטבעי הוא אפוא כמו היחס בין נס קריעת הים ותופעת גאות ושפל, תופעות טבע דומות, אך אי-אפשר להכחיש את הנס.