Eved Ivri/5

EN/HEע/E

Sources

Shemot 21:2-11שמות כ"א:ב'-י"א

(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. (ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. (ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ. (ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. (ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם. (ז) וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. (ח) אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר (לֹא) [לוֹ] יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ. (ט) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ. (י) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. (יא) וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף.

Vayikra 25:39-55ויקרא כ"ה:ל"ט-נ"ה

(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. (מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. (מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב. (מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. (מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ. (מד) וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה. (מה) וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה. (מו) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ. (מז) וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר. (מח) אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. (מט) אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל. (נ) וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ. (נא) אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ. (נב) וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ. (נג) כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ. (נד) וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ. (נה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

Devarim 15:12-18דברים ט"ו:י"ב-י"ח

(יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. (יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. (יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ. (טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם. (טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ. (יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן. (יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

Yirmeyahu 34:8-22ירמיהו ל"ד:ח'-כ"ב

(ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר. (ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ. (י) וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ. (יא) וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים (ויכבישום) [וַיִּכְבְּשׁוּם] לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. (יב) וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר. (יג) כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר. (יד) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם. (טו) וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו. (טז) וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. (יז) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם (לזועה) [לְזַעֲוָה] לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. (יח) וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו. (יט) שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלִַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל. (כ) וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ. (כא) וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם. (כב) הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Mishpatim Nezikin 1מכילתא דר' ישמעאל משפטים נזיקין א'

כי תקנה עבד עברי. בנמכר בבית דין על גניבתו הכתוב מדבר, שיהא עובדו ועובד את הבן. או אינו מדבר אלא במוכר עצמו, כשהוא אומר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך (ויקרא כה לט), הרי מוכר עצמו אמור, הא מה תלמוד לומר כי תקנה עבד עברי, בנמכר בבית דין על גניבתו הכתוב מדבר, שיהא עובדו ועובד את הבן. כי תקנה עבד עברי, בבן ישראל הכתוב מדבר, או אינו אלא בעבדו של עברי, ומה אני מקיים והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם וגו' (ויקרא כה מו), בנלקח מן הגוי, אבל בנלקח מישראל שומע אני שיהא עובד שש ויצא בשביעית, תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגו' (דברים טו יב), שאין תלמוד לומר העברי שהרי כבר נאמר אחיך, ומה תלמוד לומר העברי, מופנה להקיש ולדון ממנו גזירה שוה, נאמר כאן עברי ונאמר להלן עברי, מה עברי האמור להלן, בבן ישראל הכתוב מדבר, אף עבד עברי האמור כאן, בבן ישראל הכתוב מדבר, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו (שמות ה ג), ואומר ויבא הפליט ויגד לאברם העברי (בראשית יד יג).

Mekhilta DeRashbi 21:2מכילתא דרשב"י שמות כ"א:ב'

כי תקנה עבד עברי (ש)מניין כשתהא קונה לא תהא קונה אלא עבד עברי ת"ל כי תקנה עבד עברי. ומניין כשיהא נמכר לא יהא נמכר אלא לך ת"ל ונמכר לך (ויק' כה לט) ומניין כשבית דין מוכרין אותו לא יהוא מוכרין אותו אלא לך ת"ל כי ימכר לך אחיך העברי (דב' טו יב): כי תקנה עבד עברי זה שהוא מוכר את עצמו ולהלן הוא אומר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה זה שבית דין מוכרים אותו לך בא הכתוב ללמדך לשון קצרה כי תקנה עבד עברי בין שמוכר את עצמו ובין שבית דין מוכרין אותו לך: כי תקנה עבד עברי [עבד] [עברי אתה] קו[נה מעצמו ואי אתה קונה עבריה מעצמה שהיה] בדין ומה עברי שאין אביו מו[כרו הרי הוא מוכר את עצמו] עבריה שאביה מוכרה אינו דין [שתהא מוכרת את עצמה ת"ל] כי תקנה עבד עברי עברי אתה קונה מע[צמו ואי אתה קונה עבריה] מעצמה קל וחומר לעברי שיהא אביו מו[כרו ומה עבריה שאין היא] מוכרת את עצמה אביה מוכרה עברי שמו[כר את עצמו אינו דין] שיהא אביו מוכרו ת"ל כי ימכר איש את בתו לאמה (שמ' כא ז) [האיש מוכר] את בתו ואין האיש מוכר את בנו.

Sifra Behar Chapter 7:1,4ספרא בהר פרק ז':א',ד'

(א) מנין שאין אדם רשאי למכור עצמו ולהניח באפונדתו וליקח לו בהמה וליקח לו כלי' וליקח לו בית אא"כ העני, ת"ל וכי ימוך ונמכר הא אינו נמכר אא"כ העני, ומנין כשיהא נמכר אינו נמכר אלא לך, ת"ל ונמכר לך ומנין כשיהיו ב"ד מוכרים אותו לא יהיו מוכרים אותו אלא לך ת"ל כי ימכר לך אחיך שתנהוג בו באחוה יכול אף הוא ינהוג בעצמו באחוה, ת"ל עבד יכול אף את תתנהג בו כעבד ת"ל אחיך הוא הא כיצד את נוהג בו באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדות. (ד) ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב, אמר ר' אליעזר בר' יעקב במי הוא מדבר אי בנרצע הרי אמור אי במוכר עצמו הרי אמור הא אינו מדבר אלא בנמכר שנה או שתים לפני היובל שיה' היובל מוציאו, דבר אחר ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב למה שהוחזקה משפחתו הוא שב דברי ר"מ, ר' יהודה אומר אל אחוזת משפחתו הוא שב ואינו שב לשררה שהיה בה, וכן הוא אומר בגולה, ישוב לרבות את הרוצח.

Sifre Devarim 118ספרי דברים קי"ח

כי ימכר לך, מנין כשאתה קונה לא תהא קונה אלא עבד עברי תלמוד לומר כי תקנה עבד עברי (שמות כא ב) מנין כשהוא נמכר אינו נמכר אלא לך תלמוד לומר ונמכר לך (ויקרא כה לט) מנין כשבית דין מוכרים אותו אין מוכרים אותו אלא לך תלמוד לומר כי ימכר לך.

Bavli Kiddushin 14bבבלי קידושין י"ד:

דתניא: המוכר עצמו - נמכר לשש ויתר על שש, מכרוהו ב"ד - אינו נמכר אלא לשש; המוכר עצמו - אינו נרצע, מכרוהו ב"ד - נרצע; מוכר עצמו - אין מעניקים לו, מכרוהו ב"ד - מעניקים לו; המוכר עצמו - אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, מכרוהו ב"ד - רבו מוסר לו שפחה כנענית; רבי אלעזר אומר: זה וזה אינו נמכר אלא לשש, זה וזה נרצע, וזה וזה מעניקים לו, וזה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית.

Seder Eliyahu Rabbah (Ish Shalom) 4אליהו רבה (איש שלום) ד'

ומניין שדברי תורה כפולין בכל מקום, שנאמר אנכי ה' אלהיך וגו', עשר דיברות נאמרו לפני הר סיני, עשר דיברות נאמרו בספר תוכחות, נזיקין לפני הר סיני נזיקין (לפני) [בספר] תוכחות, כי תקנה עבד עברי, נאמר לפני הר סיני (שמות כ"א ב'), כי ימכר לך אחיך העברי, נאמר בספר תוכחות (דברים ט"ו י"ב), וכן (במאה) [בכמה] מקומות, כלאים בהר סיני כלאים בספר תוכחות, לא תבשל גדי בסיני (שמות כ"ג י"ט), לא תבשל גדי בספר תוכחות (דברים י"ד כ"א), וכן (במאה) [בכמה] מקומות, סימני בהמה וחייה נאמרו לפני הר סיני, סימני בהמה וחייה נאמרו בספר תוכחות, וכל קרבנות ציבור ויחיד נאמרו לפני אהל מועד בחורב, כל קרבנות ציבור ויחיד נאמרו בין לפני מיתתו של אהרן בין לאחר מיתתו של אהרן, ברית כרתי לכם בצאתכם מארץ מצרים, ברית כרתי לכם בספר תוכחות, שירה אמרתי לכם בצאתכם מארץ מצרים, שירה אמרתי לכם בספר תוכחות, הא למדתה לדברי תורה שהן כפולין בכל מקום.

Midrash Aggadah (Buber) Devarim 15:12מדרש אגדה (בובר) דברים ט"ו:י"ב

כי ימכר לך אחיך העברי וגו'. זה הנמכר בגניבתו שבית דין מכרוהו. כי תקנה עבד עברי (שמות כא ב), זה המוכר עצמו. או העבריה. שאביה מכר אותה, שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה (שם שם ז). ועבדך שש שנים. כשם שעבד עברי יוצא בשש שנים יתירה עליו אמה העבריה שהיא יוצאה בסימנים.

Rashi Shemot 21:2-11רש"י שמות כ"א:ב'-י"א

(ב) כי תקנה עבד עברי – עבד שהוא עברי, או אינו אלא עבדו של עברי, עבד כנעני שלקחתו מישראל, ועליו הוא אומר שש שנים יעבוד, ומה אני מקיים (ויקרא כ"ה:מ"ו) והתנחלתם אתם, בלקוח מן הגוי, אבל בלקוח מישראל יצא בשש, תלמוד לומר (דברים ט"ו:י"ב) כי ימכר לך אחיך העברי, לא אמרתי אלא באחיך. כי תקנה – מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו כמו שנאמר (שמות כ"ב:ב') אם אין לו ונמכר בגנבתו. או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו, אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש, כשהוא אומר (ויקרא כ"ה:ל"ט) וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור, ומה אני מקיים כי תקנה, בנמכר בבית דין. לחפשי – לחירות. (ג) אם בגפו יבא – שלא היה נשוי אשה כתרגומו אם בלחודוהי. ולשון בגפו בכנפו, שלא בא אלא כמות שהוא, יחידי, בתוך לבושו בכנף בגדו. בגפו יצא – מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים. אם בעל אשה הוא – ישראלית. ויצאה אשתו עמו – וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד הכתוב, שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו. (ד) אם אדניו יתן לו אשה – מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים. או אינו אלא בישראלית, תלמוד לומר האשה וילדיה תהיה לאדוניה, הא אינו מדבר אלא בכנענית, שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש, ואפילו לפני שש אם הביאה סימנין יוצאה, שנאמר (דברים ט"ו:י"ב) אחיך העברי או העבריה, מלמד, שאף העבריה יוצאה בשש. (ה) את אשתי – השפחה. (ו) אל האלהים – לבית דין, צריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו. אל הדלת או אל המזוזה – יכול שתהא המזוזה כשרה לרצוע עליה, תלמוד לומר (דברים ט"ו:י"ז) ונתתה באזנו ובדלת, בדלת ולא במזוזה, הא מה תלמוד לומר או אל המזוזה, הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד. ורצע אדניו את אזנו במרצע – הימנית. או אינו אלא של שמאל, תלמוד לומר אזן, אזן לגזרה שוה נאמר כאן ורצע אדוניו את אזנו, ונאמר במצורע (ויקרא י"ד:י"ד) תנוך אזן המטהר הימנית, מה להלן הימנית, אף כאן הימנית. ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר רבי יוחנן בן זכאי (קדושין כ"ב:) אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כ"ה:נ"ה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. ר' שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקדוש ברוך הוא דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם. ועבדו לעלם – עד היובל. או אינו אלא לעולם כמשמעו, תלמוד לומר (ויקרא כ"ה:י') ואיש אל משפחתו תשובו, מגיד שחמישים שנה קרוים עולם, ולא שיהא עובדו כל חמשים שנה, אלא עובדו עד היובל בין סמוך בין מופלג. (ז) וכי ימכר איש את בתו לאמה – בקטנה הכתוב מדבר. יכול אפילו הביאה סימנים. אמרת קל וחומר ומה מכורה קודם לכן יוצאה בסימנין, כמו שנאמר (פסוק י"א) ויצאה חנם אין כסף, שאנו דורשים אותן לסימני נערות, שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר. לא תצא כצאת העבדים – כיציאת עבדים כנענים שיוצאים בשן ועין, אבל זו לא תצא בשן ועין, אלא עובדת שש או עד היובל, או עד שתביא סימנין, וכל הקודם קודם לחירותה ונותן לה דמי עינה או דמי שינה, או אינו אלא לא תצא כצאת העבדים בשש וביובל, תלמוד לומר (דברים ט"ו:י"ב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו מה עברי יוצא בשש וביובל, אף עבריה יוצאה בשש וביובל, ומהו לא תצא כצאת העבדים, לא תצא בראשי אברים כעבדים כנענים. יכול העברי יוצא בראשי אברים, תלמוד לומר העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה מה העבריה אינה יוצאה בראשי אברים, אף הוא אינו יוצא בראשי אברים. (ח) אם רעה בעיני אדניה – שלא נשאה חן בעיניו לכונסה. אשר לא יעדה – שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה, וכסף קנייתה הוא כסף קידושיה. כאן רמז לך הכתוב שמצוה ביעוד ורמז לך שאינה צריכה קדושין אחרים. והפדה – יתן לה מקום להפדות ולצאת, שאף הוא מסייע בפדיונה ומה הוא מקום שנותן לה, שמגרע מפדיונה כמספר השנים שעשתה אצלו, כאלו היא שכורה אצלו. כיצד, הרי שקנאה במנה ועשתה אצלו שתי שנים אומרים לו יודע היית שעתידה לצאת לסוף שש, נמצא שקנית עבודת כל שנה ושנה בששית המנה, ועשתה אצלך שתי שנים, הרי שלישית המנה, טול שתי שלישיות המנה ותצא מאצלך. לעם נכרי לא ימשל למכרה – אינו רשאי למכרה לאחר, לא האדון ולא האב. בבגדו בה – אם בא לבגוד בה, שלא לקיים בה מצות ייעוד, וכן אביה, מאחר שבגד בה ומכרה לזה. (ט) ואם לבנו ייעדנה – האדון. מלמד, שאף בנו קם תחתיו ליעדה, אם ירצה אביו, ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים. אלא אומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקיבל אביך בדמיך. כמשפט הבנות – שאר, כסות ועונה. (י) אם אחרת יקח לו – עליה. שארה כסותה וענתה לא יגרע – מן האמה שיעד לו כבר. שארה – מזונות. כסותה – כמשמעו. ענתה – תשמיש. (יא) ואם שלש אלה לא יעשה לה – אם אחת משלש אלה לא יעשה לה, ומה הן השלש, ייעדנה לו, או לבנו, או יגרע מפדיונה ותצא, וזה לא ייעדה לא לו ולא לבנו, והיא לא היה בידה לפדות את עצמה. ויצאה חנם – ריבה לה יציאה לזו יותר ממה שריבה לעבדים, ומה היא היציאה, ללמדך שתצא בסימנין ותשהה עמו עד שתביא סימנין. ואם הגיעו שש שנים קודם סימנין, כבר למדנו שתצא, שנאמר (דברים ט"ו:י"ב) העברי או העבריה ועבדך שש שנים, ומהו האמור כאן ויצאה חנם, שאם קדמו סימנים לשש שנים תצא בהן, או אינו אומר שתצא אלא בבגרות תלמוד לומר אין כסף לרבות יציאת בגרות ואם לא נאמרו שניהם הייתי אומר ויצאה חנם זו בגרות, לכך נאמרו שניהם, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק.

Rashi Vayikra 25:39-55רש"י ויקרא כ"ה:ל"ט-נ"ה

(לט) עבדת עבד – עבודה של גנאי, שיהא ניכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעליו. (מ) כשכיר כתושב – עבודת קרקע ומלאכת אומנות כשאר שכירים התנהג בו. עד שנת היבל – אם פגע בו יובל לפני שש שנים, היובל מוציאו. (מא) הוא ובניו עמו – אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו. ואל אחזת אבתיו – אל כבוד אבותיו, ואין לזלזלו בכך. אחזת – חזקת. (מב) כי עבדי הם – שטרי קודם. לא ימכרו ממכרת עבד – בהכרזה כאן יש עבד למכור, ולא יעמידנו על אבן הלקח. (מג) לא תרדה בו בפרך – מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו. אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבוא. שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר ויראת. (מד) ועבדך ואמתך אשר יהיו לך – אם תאמר אם כן במה אשתמש. בעבדי איני מושל, באומות איני נוחל, שהרי הזהרתני (דברים כ':ט"ז) לא תחיה כל נשמה, אלא מי ישמשני. מאת הגוים – הם יהיו לך לעבדים. אשר סביבתיכם – ולא שבתוך גבול ארצכם, שהרי בהם אמרתי לא תחיה כל נשמה. (מה) וגם מבני התושבים – שבאו מסביבותיכם לישא נשים בארצכם וילדו להם, הבן הולך אחר האב, ואינו בכלל לא תחיה, אלא אתה מותר לקנותו כעבד. מהם תקנו – אותם תקנו. (מו) והתנחלתם אתם לבניכם – החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם. ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם. והתנחלתם כמו והתחזקתם. איש באחיו – להביא נשיא בעמיו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך. (מז) יד גר ותושב – גר והוא תושב, כתרגומו ערל תותב, וסופו מוכיח ונמכר לגר תושב. וכי תשיג יד גר ותושב עמך – מי גרם לו שיעשיר, דבוקו עמך. ומך אחיך עמו – מי גרם לו שימוך, דבוקו עמו, על ידי שלמד ממעשיו. משפחת גר – זהו הגוי. כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודה זרה עצמה להיות לה שמש, ולא לאלהות, אלא לחטוב עצים ולשאוב מים. (מח) גאלה תהיה לו – מיד, אל תניחהו שיטמע עד שנת היובל, שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעובדו עד היובל, שהרי ביובל יצא, כמו שנאמר למטה (פסוק נ"ד) ויצא בשנת היובל. ובגוי שתחת ידך הכתוב מדבר ואף על פי כן לא תבא עליו בעקיפין, מפני חלול השם, אלא כשבא ליגאל ידקדק בחשבון לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הגוי מן דמיו, אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הגוי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא ליגאל, ינכה לו חמשה מנים ויתן לו העבד ט"ו מנים, וזהו והיה כסף ממכרו במספר שנים. (נ) כימי שכיר יהיה עמו – חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשב כאלו נשכר עמו כל שנה במנה וינכה לו. (נא) אם עוד רבות בשנים – עד היובל. לפיהן – הכל כמו שפירשתי. (נג) לא ירדנו בפרך לעיניך – כלומר ואתה רואה. (נד) ואם לא יגאל באלה – באלה הוא נגאל, ואינו נגאל בשש. הוא ובניו עמו – הנכרי חייב במזונות בניו כישראל. (נה) כי לי בני ישראל עבדים – שטרי קודם. אני ה' אלהיכם – כל המשעבדן מלמטה כאלו משעבדן מלמעלה.

Rashi Devarim 15:12-18רש"י דברים ט"ו:י"ב-י"ח

(יב) כי ימכר לך – על ידי אחרים, שמכרוהו בית דין בגנבתו הכתוב מדבר. והרי כבר נאמר (שמות כ"א:ב') כי תקנה עבד עברי, ובמכרוהו בית דין הכתוב מדבר. אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן. אחד שכתוב או העבריה, אף היא תצא בשש. ולא שמכרוה בית דין, שאין האשה נמכרת בגנבתה, שנאמר בגנבתו ולא בגנבתה, אלא בקטנה שמכרה אביה, ולמד כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין תצא. ועוד חידש כאן (פסוק י"ד) העניק תעניק. (יד) העניק תעניק – לשון עדי בגובה ובמראית העין, שיהא ניכר שהטיבות לו. ויש מפרשים לשון הטענה על צוארו. מצאנך ומגרנך ומיקבך – יכול אין לי אלא אלו בלבד, תלמוד לומר אשר ברכך, מכל מה שברכך בוראך. ולמה נאמרו אלו, מה אלו מיוחדים שהם בכלל ברכה אף כל שהוא בכלל ברכה, יצאו פרדות. ולמדו רבותינו במסכת קידושין (י"ז.) בגזרה שוה כמה נותן לו מכל מין ומין. (טו) וזכרת כי עבד היית – והענקתי ושניתי לך מביזת מצרים וביזת הים, אף אתה הענק ושנה לו: (יז) עבד עולם – יכול כמשמעו, תלמוד לומר (ויקרא כ"ה:י') ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשובו, הא למדת שאין זה, אלא עולמו של יובל. ואף לאמתך תעשה כן – הענק לה. יכול אף לרציעה השוה הכתוב אותה, תלמוד לומר (שמות כ"א:ה') ואם אמור יאמר העבד, עבד נרצע, ואין אמה נרצעת. (יח) כי משנה שכר שכיר – מכאן אמרו עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה. וזהו כפלים שבעבודת שכירי יום. ומהו עבודתו בלילה, רבו מוסר לו שפחה כנענית והולדות לאדון.

Rashbam Shemot 21:2-11רשב"ם שמות כ"א:ב'-י"א

(ב) כי תקנה עבד עברי – במכרוהו בית דין הכתוב מדבר כדכת' ואם אין לו ונמכר בגנבתו, אבל מוכר עצמו בעניותו כת' בפרשת בהר סיני כי ימוך אחיך ונמכר לך וגו' וכת' בו עד שנת היובל יעבוד עמך, ובכאן הוא אומר שש שנים יעבוד במכרוהו בית דין. יש מרבותינו שמשוה דינם בגזירה שוה, ואם יובל קודם לשש שנים יצא ביובל. ויש שנותן חילוק ביניהם. ובשביעית – שביעית למכירתו ולא שביעית לשמיטה. יצא לחפשי – פעולה. שאילו היה לשון אדם שהוא חפשי, היה לו לינקד בחטף לחפשי. (ג) אם בגפו יבא בגפו יצא – כולל, ואח"כ מפרש אם בגפו לבדו [יבא] ויכנס בבית אדוניו שאין לו אשה עדיין שתיכנס עמו או אפילו אדוניו יתן לו אשה, מכל מקום יצא בגפו, שהאשה שנתן לו אדוניו תהיה לאדוניה. ועתה מפרש כיצד, שאם בעל אשה הוא אז לא יצא בגפו אלא תצא אשתו עמו, אבל אם אדוניו יתן לו אשה וגו', כמו שנכנס בגפו כן יצא בגפו. ובשפחה כנענית שמסר לו אדוניו מדבר. (ו) אל האלהים – דיינים. [אל] הדלת או אל המזוזה – לעין כל רוצע אזנו לסימן עבדות. [ודלת] ומזוזה אפילו בבית אבנים של עץ הם ויכול לרצוע באזנו ובדלת. לעולם – לפי הפשט כל ימי חייו, כמו שנאמר בשמואל וישב שם עד עולם. (ז) לא תצא כצאת העבדים – בשש שנים, אלא יקחנה לו לאשה כמו שמפרש והולך. (ח) אם רעה בעיני אדוניה – שאינו רוצה לקיים לא תצא כצאת העבדים דמשמע שיקחנה לאשה. אם רעה – ומכוערת היא בעיני אדוניה אשר אינו רוצה לייעדה לו לאשה. בבגדו בה – מאחר שהוא בוגד בה שאינו מייעדה דכת' במלאכי באשת נעורים אשר [אתה] בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך. והפדה – מגרע פדיונה ויצאה בפדיון לפי מותר השנים הנותרות. (י) שארה – מזונות. כמו ואשר אכלו שאר עמי. כסותה – מלבושים. ועונתה – בית דירה לפי הפשט, לשון מעון, כי המ"ם של מעון כמו מ"ם של מקום ושל מלון שאינו עיקר. הרי מזון וכסות [ומדור]. (יא) ואם שלש אלה – שלא יקחנה ולא לבנו ייעדנה ולא יניח לפדותה. ויצאה חנם – על ידי בית דין. וחכמים פירשו שתצא בסימני נערות אעפ"י שלא הגיעו לא שש ולא יובל.

Rashbam Vayikra 25:39-47רשב"ם ויקרא כ"ה:ל"ט-מ"ז

(לט) עבודת עבד – לרדותו בפרך כעבד כנעני. (מז) או לעקר – שנעקר מזה המלכות רחוק מארצכם, לא תושב ולא גר ולא גוי ואזרח.

Rashbam Devarim 15:12-18רשב"ם דברים ט"ו:י"ב-י"ח

(יב) אחיך העברי – בגניבתו. או העברייה – שמכרה אביה בקטנותה לאמה והגיעו שש שנים לשמיטה קודם הבאת סימנים. (טו) כי עבד היית – והוציאך ברכוש גדול. (יז) ואף לאמתך תעשה כן – להעניקה. (יח) לא יקשה בעיניך – כשתשלחנו חפשי מעמך במה שאתה נותן לו משנה, כפילות שכר שכיר בעבודת שש שנים שעבד אותך שאתה מעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך מלבד שכירות של קניין שש שנים שקנית אותו, שהרי למען כן יברכך י"י בכל אשר תעשה. והרי פירוש פסוק זה דוגמת ולא ירע לבבך בתתך לו וכן תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה מתת לאחד מהם, כי רוע העין וקשיות הלב מדבר על נתינת ממון לאחרים. ואשר הורגלו לפרש לא יקשה בעיניך על מה שאתה משלחו חפשי לסוף שש שהרי הרבה עבדך שש שנים כלומ' יותר משאר שכירים, שטות הוא בידם. וכי למה יקשה בעיניו בשילוח חפשי? והלא לא קנאו מתחלה אלא לפי עבודת שש שנים שהכל יודעים שבשביעית יצא? ועוד לא היה לו לומר משנה שכר שכיר אלא משנה שכיר. ויש מפרשים משנה שכיר שש שנים הם, לפי שסתם שכיר שלש שנים כדכת' בשלש שנים כשני שכיר. גם זה הבל. כי במקום אחר כתוב בעוד שנה כשני שכיר ונקלה כבוד מואב. ופירוש כשני שכיר שלש שנים מצומצמות כשנת שכיר שהיא שנה מצומצמת.

Ibn Ezra Shemot Long Commentary 21:2-11אבן עזרא הפירוש הארוך שמות כ"א:ב'-י"א

(ב) כי תקנה אומר לך כלל לפני שאחל לפרש, כי כל משפט או מצוה כל אחד עומד בפני עצמו. ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה, או זאת המצוה אל זאת, נדבק בכל יכולתנו. ואם לא יכולנו, נחשוב כי החסרון בא מחוסר דעתינו. ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו, על כן החל משפט העבד. וקדמונינו אמרו, כי עבד עברי הוא ישראל. וככה: וכי ימכור איש את בתו לאמה (שמות כ"א:ז'). רק וכי יכה איש את שן עבדו (שמות כ"א:כ"ו) הוא כנעני. וככה: וכי יכה איש את עבדו (שמות כ"א:כ'). וככה: אם עבד יגח השור (שמות כ"א:ל"ב). והנה אמרו, כי ונמכר בגנבתו (שמות כ"ב:ב') הוא ישראל. והחולקים עליהם אמרו, כי עבד עברי אינו ישראל, רק הוא ממשפחת אברהם. וככה הבת, וכל העבדים הנזכרים אחר כן דרך אחד לכל. וראייתם דבר האשה וילדיה, ועבדו לעולם (שמות כ"א:ו'), כי הם אומרים כל ימיו. והיה עליהם קשה, שיהיה ישראל נרצע. ועתה נחפש המלות כמשמעם. אם עבד עברי אינו ישראל, למה אמר הכתוב, כי ימכר לך אחיך העברי (דבר' ט"ו:י"ב)? הלא ידענו, כי משמע לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא י"ט:י"ז) ישראל? וככה: בין איש ובין אחיו ובין גרו (דבר' א':ט"ז). ורבים ככה. והנה אין ספק, כי פי' אברם העברי (בראשית יד, יג) שהוא מבני עבר, עליו כתיב אבי כל בני עבר (שם י':כ"א), הפך וחם הוא אבי כנען (שם ט':י"ח). או נקרא עברי בעבור שבא מעבר הנהר, אעפ"י שהיה ראוי להיות עברי נהרי. ונחשוב, כי הכתוב תפש דרך קצרה, בעבור שמצאנו: ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר (יהושע כ"ד:ג'). והנה גם נקראו העברים שהם ישראל, כי ראינו שאמר משה לפרעה כה אמר ה' אלהי ישראל (שמות ה':א'). וכאשר שאל פרעה מי הוא זה השם? אז השיבו: ה' אלהי העברים (שם, ג'). והנה אלהי העברים כמו אלהי ישראל. והנה, אם ישראל נקראו עברים, בעבור שהם מיוחסים אל עבר, ישתתפו עמנו בני ישמעאל ובני קטורה ובני עשו. ואנחנו לא מצאנו קורא אחיך רק אדום לבדו. שהיה בבטן אחד עם יעקב. גם לא תמצא בכתוב, שיזכיר עשו שהוא אחינו במצות רק בדבר השליחות, וכמוהו לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (דבר' כ"ג:ח'), אחר שהזכיר אדומי. וככה: על רדפו בחרב אחיו (עמוס א':י"א). הנה בכל המקרא לא מצאנו מלת עברי כי אם על בני יעקב. וכתוב: ושם אתנו נער עברי (ברא' מ"א:י"ב), לאכול את העברים לחם (שם מ"ג:ל"ב), מכה איש עברי (שמות ב, יא), שני אנשים עברים נצים (שם שם). ויונה אמר: עברי אנכי (יונה א':ט'), כי הם שאלוהו: אי מזה עם אתה (שם שם ח'). ואם המלה היתה כוללת עמים רבים, עוד לא השיב מאי זה עם הוא. וכתוב, פן תעבדון לעברים (ש"א ד':ט'), והעברים היו לפלשתים (שם י"ד:כ"א). ובירמיה כתוב: לשלח איש את עבדו וגו' העברי והעבריה (ירמיה ל"ד:ט'), ובסוף פירש: לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו איש (שם). וידוע, כי אדומי לא יקרא יהודי. והחולקים אמרו, והנה כתוב: ורבים מעמי הארץ מתיהדים (אסתר ח':י"ז) ואינם מישראל. וזה עורון, כי לפי דעתם אם פי' שהיו מתיחסים אל יהודה, או ששבו לתורת יהודה, היה ראוי להיותו לבלתי עבד בם במתיהד אחיהו. ועל דרך זה היה ראוי להיות עברי מתעבר. והאומר זה, מתעבר על ריב לא לו (משלי כ"ו:י"ז). והנה התברר, כי דברי קדמונינו נכונים, כי עליהם נסמוך בכל המצות כאשר קבלום מאבותיהם. ועוד, איך יעלה על לב אדם, כי הישמעאלי והאדומי יעבוד שש שנים, והישראלי עד שנת היובל? שש שנים יעבוד ולא יותר, כמו שש שנים תזרע שדך (ויקרא כ"ה:ג'). ובתחלת שנה השביעית למכירתו יצא חפשי אי זה שנה שתהיה. ואל תתמה על מקץ שבע שנים הכתוב בירמיה (ירמי' ל"ד:י"ד), כי לכל דבר יש לו שני קצוות, והנה פעם ימצא קץ שהוא תחלה, ופעם שהוא בסוף. וזה העבד הוא הכתוב עליו ונמכר בגנבתו (שמות כ"ב:ב'), שמכרוהו בית דין. רק וכי ימוך אחיך ונמכר לך או לגר (ויקרא כ"ה:ל"ט-מ"ז), מכר עצמו כפי השנים שיש עד היובל, כי ביובל יצא. וקבלה היא ביד ישראל כי הזכר ימכר בגנבתו ולא הנקבה. בפרשה שאחר זאת אשלים הענין, אמר רבי מרינוס יו"ד לחפשי נוסף, כי הוא כמו למשעי (יחז' ט"ז:ד'), אכזרי (משלי י"א:י"ז), ור' יהודה המדקדק אמר כי הלמ"ד נוסף, כי הוא כמו וכי תשלחנו חפשי (דבר' ט"ו:י"ג), והיו"ד כאילו הוא ליחס על דרך הקדמוני (יחזקאל י':י"ט). והלמ"ד כלמ"ד והשלישי לאבשלום בן מעכה (דה"א ג':ב'). ולפי דעתי כי באו שנים משרתים, והאחד היה מספיק כמו בתוך האהלי (יהושע ז':כ"א) והוא תואר השם. ומלת חנם מגזרת חנונו אותם (שופ' כ"א:כ"ב), מטעם מתנה. וטעם המ"ם לא ידענו כמ"ם ריקם (ברא' ל"א:מ"ב). (ג) אם בגפו י"א בגפו כמו בגופו, ומצאנו גופת שאול (דה"א י':י"ב). ומשקלי השמות משתנים. ואחרים אמרו, שהוא כמו כנף. וכנף בלשון תרגום וגפין. כאילו אמר בכנף בגדו לבדו. ואינו מטעם הענין, כי אין ראוי להיות פירושו רק שאין גוף אחר תלוי על גבו. והנה יהיה כמו על גבי חרשו חורשים (תה' קכ"ט:ג'). אמר הגאון, הוצרך הכתוב לומר אם בגפו יבא בגפו יצא, כאשר יאמר יצא לחפשי, בעבור דבר אשתו, שהוא צורך לומר אם בעל אשה הוא. ואחר שאין אשה ישראלית נמכרת בגנבתה בבית דין, מה טעם לומר ויצאה אשתו עמו. להודיע, כי הקונה עבד עברי צריך לפרנס את אשתו, ותעמוד עמו עד שיצאו יחד. (ד) אם אדניו יתן לו אשה מצאנו אנשי לשון הקודש חולקים כבוד בתורת השמות, אבל לא בפעלים. אמרו אדון, גם אדונים והוא לשון יחיד: ביד אדונים קשה (ישעי' י"ט:ד'). ובסמוכים אמרו אדוניו, ולא אמרו אדונו, כי לא נמצא. ולשון המדבר: אדני שאל (ברא' מ"ד:י"ט). ואסור לאמרו בלשון רבים, שלא יתערב עם השם הנכבד. וככה אין ראוי שיאמר לשם על לשון יחיד, כמו בכינוי אדני שאל (שם). וככה מלת אלוה. אמר רבי מרינוס, זו כחו לאלהו (חבקוק א':י"א), ולא לאלהיו דרך בזיון. אם אדוניו יתן לו אשה זאת האשה על דרך חכמינו היא כנענית. ויתכן להיות פירוש כנענית על דרך וגם מבני התושבים הגרים עמכם (ויקרא כ"ה:מ"ה), שכתוב: מהם תקנו עבד ואמה (שם שם מ"ד). וככה כל עבד כנעני, כי על שבעה גוים כתוב: לא תחיה כל נשמה (דבר' כ':ט"ז). ובשלמה כתוב מן הגוים אשר אמר ה' הם לא יבאו בכם, ואתם לא תבאו בהם (מ"א י"א:ב'). וזה כתוב על צדניות חתיות, ולא מואביות עמוניות. (ה) ואם אמר כבר פירשוהו קדמונינו, כי לא יהיה נרצע עד שיהיו בו כל אלה הדברים, עד כי אהבך ואת ביתך (דבר' ט"ו:ט"ז). (ו) והגישו. מלת אלהים, כמו מקימי משפט אלהים בארץ. והמנהג להיותם בשער העיר יושבים, שיש לה דלתים ובריח. וזה טעם אל הדלת או אל המזוזה, שיעשה זה לפני יושבי השער. ועבדו לעולם ידענו כי מלת לעולם בלשון הקדש הוא זמן, כמו כבר היה לעולמים (קהלת א':י'), זמנים, וישב שם עד עולם (ש"א א':כ"ב). עד זמן שיהיה גדול, וכן ועבדו לעולם - לזמנו של יובל, שאין זמן מועדי ישראל ארוך ממנו. ויציאת חירות, כאילו עולם מתחדש, או יהיה פירושו שישוב לזמנו הראשון שיהיה חפשי. (ז) את בתו לאמה קטנה היא שהיא ברשות האב, כמו הבת שהוא מפר את נדרה. ומלת לעם נכרי עם זה הפסוק היא דבקה, כי על האב ידבר לעם נכרי. (ח) לא ימשול למכרה בבגדו בה כמו מדוע נבגוד איש באחיו (מלאכי ב':י'). ואמת ונכון הוא, כי אין רשות לאדון למכרה לאיש מישראל. וזה ידענו מהקבלה, ושמו זה לזכר ולאסמכתא. ואל תתמה בעבור מרחק לעם נכרי מזה הפסוק, כי כמוהו שלם ישלם (שמות כ"ב:ב'), כאשר אפרש. אמר הגאון, כי לעם נכרי, כמו לאיש נכרי, וכמוהו הגוי גם צדיק תהרוג (ברא' כ':ד'). וזה לא יתכן, שיאמר על היחיד באחת הלשונות. כי נכון הוא, שיאמר ויאמר ישראל כי הוא שם המין הכולל, כמו ויאמר מצרים (שמות י"ד:כ"ה). רק להיות שם, שטעמו כלל, כמו עם, וגוי, וקהל, ועדה, לא יתכן שיאמר על היחיד. ופי' הגוי גם צדיק, שם מפורש, כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה (ברא' כ':ט'). וטעם לא תצא כצאת העבדים שיציאתם לעולם אחר שש שנים, כי גם זאת תצא אם הגיעו שש שנים, כאשר הוא כתוב, כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים (דבר' ט"ו:י"ב). רק אם הגיעה קודם שש לזמן שהיא ברשותה תצא. אם רעה שלא מצאה חן בעיניו אחר שקנה אותה שישאנה לאשה. וזה הוא טעם אשר לו יעדה, שהיא יעודה לו להיותה אשתו, או יעדה להיותה אשת בנו. ודע, כי לו קרי, וכתיב הוא בפנים באל"ף, ובחוץ בוי"ו. ואמר הגאון, כי שני טעמים יש לו, כמו הוא עשנו ולא אנחנו (תה' ק':ג'). הטעם האחד כי אנחנו לא עשינו עצמנו. והשני, כי לו אנחנו. והנכון בעיני, כי זה השני הוא האמת לבדו. וככה וכולם. אמר רבי יהודה המדקדק, אנחנו לא נוכל להפריש במבטא בין לא באל"ף, ובין לו בוי"ו או בה"א, כמו הלה היא ברבת בני עמון (דבר' ג':י"א). כל אלה הפסוקים אל"ף מבפנים ומבחוץ וי"ו. כל אלה כדרך קריאתם הוא טעמם. ודע, כי מלת והפדה מהפעלים היוצאים, כמו והפדך (שם י"ג:ו'), אשר פדה את נפשי (ש"ב ד':ט'), כי פדיתים (זכרי' י':ח'). והנה והפדה - פועל יוצא לשנים פעולים, כמו המצמיח חציר (תה' קמ"ז:ח'), או כמו ראובן האכיל לשמעון לחם. והנה והפדה, שיבקש פדיונה ויקבלנו, בין שתפדה היא עצמה או אביה או אחד מקרוביה, כי אם היא קרובה אל שש שנים יחשבו כמה שנים עבדה, וכמה המרחק עד השביעית, או עד הזמן שתהיה ברשותה. וכפי החשבון יהיה הפדיון. לעם נכרי פירשנו. ודע, כי כל עם שאינו ישראל יקרא נכרי. ואינו כמו זר, כי זר יקרא שאינו ממשפחת השבט. והנה, אם אמרנו, כי ישראל נקראו עברים בעבור עבר, והיה הוא עובד השם. והנה, מי שהוא ממשפחתו ועל אמונתו יקרא עברי. ואם אמרנו בעבור אברהם נקרא כן, הנה כתוב, כי ביצחק יקרא לך זרע (ברא' כ"א:י"ב), אעפ"י שבישמעאל כתוב כי זרעך הוא (שם שם י"ג), לא נתנה הארץ רק ליצחק לבדו. ובני יצחק היו יעקב ועשו, וכתוב ביצחק כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל (שם כ"ו:ג'). והנה לא נקרא לו זרע רק ביעקב לבדו, אשר לו נתנה הארץ. והנה נכרים יחשבו בני הפילגשים ובני עשו עמהם. (ט) ואם לבנו ייעדנה על משקל יירשנה, מועד כמו מוקד. וטעם כמשפט הבנות בנות ישראל הבתולות שלא נמכרו. יעשה לה גם הבן גם האב אם הוא יקחנה. (י) אם אחרת בין שתהיה מבנות ישראל שנמכרה או לא נמכרה. שארה מזונה, שיעמיד שארה שהוא בשרה. וענתה. י"א דירתה, וכמוהו לפי דעתם וענה איים (ישעי' י"ג:כ"ב), וענתה שמה (הושע ב':י"ז). ולפי דעתי, כי וענה איים (יש' י"ג:כ"ב) כמשמעו, כמו וענית ואמרת (דבר' כ"ו:ה'). דרך משל, כי שם כתוב ושעיר על רעהו יקרא (ישעי' ל"ד:י"ד). גם וענתה שמה, תנגן כמו ענו לה' בתודה (תה' קמ"ז:ז'). ופי' ועונתה על המשכב, שהוא עת דודים, כי מלת עת בחסרון נו"ן כמו אמת, על כן נדגש תי"ו והנה עתך (יחז' ט"ז:ח'), או עתו כמו אמתו, ג"כ עתה. והנה עונתה מגזרת עת, ועתה היא זאת העת. (יא) ואם אחז דרך קצרה, כמו שלש סאים (ברא' י"ח:ו'), כי הנכון השלש האלה. ורבים חשבו, כי השלש האלה הם שארה כסותה ועונתה (שמות כ"א:י'). וזה לא יתכן, כי אחר שאמר: כמשפט הבנות יעשה לה (שמות כ"א:ט'). וחיוב הבנות אלה השלש, ואין צורך להזכיר זה. ועוד, כי יפת תואר שהיא נכריה, כתוב עליה ומכור לא תמכרנה בכסף (דבר' כ"א:י"ד), ואף כי זאת. רק הנכון שהוא, ואם אחת משלש אלה, שהוא לא ישאנה, ולא לבנו ייעדנה, ולא יפדנה, תצא חנם בהיותה ברשותה. וכמוהו אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא (חגי ב':י"ג), פי' באחד מאלה, וכמוהו רבים. ואמר הגאון, מה טעם לומר אין כסף, אחר שאמר ויצאה חנם? והוא השיב, כי אם חלתה בביתו והוציא עליה ברפואות לא תפרע לו כלום. ולפי דעתי אין צורך כי הוא תוס' ביאור, כדרך כי מת אתה ולא תחיה (מ"ב כ':א').

Ibn Ezra Shemot Short Commentary 21:2-11אבן עזרא הפירוש הקצר שמות כ"א:ב'-י"א

(ב) ואחר שמצאנו במשנה תורה: כי ימכר לך אחיך העברי (דברים ט"ו:י"ב), ידענו כי גם זה שהוא עבד עברי כמוהו. ואין עבד סמוך. ואף על פי שהאמת הוא מה שהעתיקו חכמים שזה העבד הוא ישראלי, אזכיר דברי המכחישים. יש אומ' שעברי – מבני עבר, וטעם אברם העברי (בראשית י"ד:י"ג) כן. ויש אומ' כי נקרא כן שבא מעבר הנהר, ויש להם סמך, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר (יהושע כ"ד:ג'). וכל מי שהוא מבני אברהם יקרא עברי. א"כ הישמעאלים והעמונים והמואבים והאדומים עברים הם. ואם נסמוך אל עבר יהיו גם עברים שלשה עשר בני יקטן. ואחרים אמרו שטעם עברי המדבר בלשון עבר. גם אלה אמרו, כי גם הכנענים יקראו עברים, כי הם מדברים בלשון העברים, על שם עבר בן שם, על כן הזכיר בפסוק אבי כל בני עבר (בראשית י':כ"א). ועבר היה עובד השם. ואברהם היה עברי ביחוסו ודתו. ומואב ועמון אם הם בייחוש כן, לא יקראו עברים. גם כן ישמעאל, כי הכתוב אמר: כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כ"א:י"ב). לא בישמעאל. גם עשו לא יקרא עברי כי אם אדום ואבי אדום. וכן אמר הנביא: ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי (מלאכי א':ב'-ג'). והנה לא תמצא בכל המקרא מלת עברי כי אם על בני יעקב. ומעלת אברהם היתה גדולה ושמו נודע בכל מקום, כי בנה מזבחות לשם והוא קורא בשם, גם כן יצחק. ואמרו בני חת לאברהם: נשיא אלהים אתה בתוכנו (בראשית כ"ג:ו'). וליצחק נאמר: כי עצמת ממנו מאד (שם כ"ו:ט"ז), גם הכתוב אמר עליהם: ויוכח עליהם מלכים (תהלים ק"ה:י"ד). ומקנה רב היה לאברהם גם ליצחק גם ליעקב, וזה הדבר נשמע מסביב, וזה פירוש לאכל את העברים לחם (בראשית מ"ג:ל"ב). וטעם מארץ העברים (שם מ':ט"ו), מהארץ שידורו שם העברים. או טעמו כאשר פירשתי לך שיחשבו שהארץ להם אחר שנתנה השם בפה. והעד: והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם (שם מ"ח:כ"א), על כן אמר משה: אלהי העברים נקרא עלינו (שמות ה':ג'). והטעם אלהי אברהם יצחק ויעקב. או טעמו: אלהי אלה העברים שהם ברשותך, והוא הנכון. ויש אומ' כי עברי – שישוב לדת העברים. וזה לא יתכן, שיקרא עברי מי שאינו מהיחש. ואלה, למה לא קראו לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו איש (ירמיה ל"ד:ט'). ואין יהודי מי שאינו ממשפחת יהודה. ואל יטעון טוען באיש ימיני (אסתר ב':ה'), כי נקרא על שם המלכות. ואין פירוש מתיהדים (שם ח':ט') – שיתיחשו אל יהודה. ואם זה העבד העברי איננו ישראלי, למה יעבוד שש שנים לבדם, והישראלי עד שנת היובל? והפרשה הסמוכה לזאת וכי ימכור איש את בתו (ז'), אם היא ישראלית. ואלה השבושים ארעו לאלה, בעבור האשה וילדיה, גם מלת ועבדו לעולם (ו'), ומה שמצאו כתוב בפרשה אם עבד יגח השור (ל"ב). והם אמרו כי הוא העבד העברי הנזכר. וחכמינו הוציאו לאור כל אלה. כי תקנה. מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו, או בעצמו, כי כן כתוב, ונמכר לך (ויקרא כ"ה:ל"ט), לולי הקבלה. שש שנים – אפרשנו בפסוק כי משנה שכר שכיר (דברים ט"ו:י"ח). לחפשי – היו"ד נוסף כיו"ד למשעי (יחזקאל ט"ז:ד'), או הלמ"ד נוסף, והוא תואר השם. וטעם חנם – אם הוציא אדניו עליו אם חלה ברפואות לא יפרעם. או נזכר כן בעבור שנמכר לגר תושב יגאל בכסף, ואם נמכר לעברי בלא כסף. (ג) יצא בגפו – כמו גופו, וקרוב מהם על גפי מרומי קרת (משלי ט':ג'). והטעם בגופו עבד, ובו בא אל בית אדוניו לבדו, לא עם גוף אחר. בעבור שיזכיר ויצאה אשתו עמו – הזכיר אם בגפו יבא, בחלקי הדברים בעבור הבא אחריו. (ד) אם אדוניו יתן לו אשה – זה יורה שהיא כנענית, כי לא יתן אדם רק מה שהוא ברשותו, והיא אמתו מאחת האומות. ואין צורך עד שתהיה כנענית רק היא מצרית או אדומית, ומן הגוים שהם סביבות ארץ כנען, כי כן כתוב: מהם תקנו עבד ואמה (ויקרא כ"ה:מ"ד). ודע כי תבואת הארץ תשתנה בהשתנות המקומות, על כן נבחרו בני אהרן לכהנת עולם. (ה) ומעתיקי התורה אמרו, כי לא ירצע עבד עברי אם יחסר אחד מהתנאים, כמו אהבת אדוניו וביתו ואשתו ובניו ויהי טוב לו עמו (דברים ט"ו:ט"ז). וכן דבר סורר ומורה (שם כ"א:י"ח-כ"א), ודברם נכון. (ו) אל האלהים – הם הדיינין, והם הכהנים, או השופטים שהם המלכים, כי התורה ביד הכהנים, ומשנה התורה ביד המלך (דברים י"ז:י"ח). ונקראו אלהים כי הם פקידי אלהים בארץ. והגישו השני שב אל האלהים. ויאמר הגאון, כי טעם הדלת והמזוזה – להזכיר פסח מצרים, שפסח השם על הפתח והוציא כל ישראל מבית עבדים. ולמה אהב זה הישראלי להיותו עבד? ואחרים אמרו, כי הטעם לשמור דלת אדוניו. וכפי דעתי, כי טעם הרציעה להיותו נסמן, ודייני ישראל יושבים בשער המדינה, ובעז יוכיח. ובן סורר, ושוכב עם נערה מאורסה. והטעם לעשות הדבר בגלוי. וכן הנרצע בדלת המדינה. ואם יטעון טוען, כי אין דלת כמו שער, יוכיחו בין שנינו דלתים ובריח (דברים ג':ה'). ועבדו לעולם – אמרו חכמינו כי הוא עולמו של יובל (קידושין ט"ו.). ובפרשת הר סיני מפורש עד שנת היובל (ויקרא כ"ה:מ'). וכן אם מת אדוניו יצא לחפשי, כי הכתוב אומר ועבדו, והנה מצאנו וישב שם עד עולם (ש"א א':כ"ב), והיה זמן קצוץ. (ז-ח) וכי ימכר איש – זה האיש ישראלי. ואין משפט יציאתה לחופש כזכרים. ואין צורך לפי' הגאון לא תצא – לא תשב. ומשפט זאת האמה אמרו חכמינו (מכילתא קידושין י"ח-י"ט) שאדניה קנה אותה לבעול אותה בהיותה בוגרת, כי הבוגרת איננה ברשות האב, וזה טעם יעדה – שהיא יעודה, שיקחנה לעצמו, או יעודה לבנו, או שיפדנה אביה, או אחד ממשפחתו, וזה טעם והפדה, על כן לא הזכיר שם הפודה. ויתכן להיות פועל יוצא לשנים פעולים, וישוב אל אדניה, שיבקש פדיון השנים שנשארו עד היותה בוגרת. ויאמר המתרגם ארמית, כי לעם נכרי – לאיש נכרי. ויאמר הגאון כי כמהו: הגוי גם צדיק (בראשית כ':ד'). ובאלה עמודי התורה נתלה המהביל להחליף מלה במלה. ואמר כי ההר (שמות י"ט:י"ב) – תחת העם. גם וזה הדבר (יהושע ה':ד') תחת העם, ויהי ביום השביעי (שופטים י"ד:ט"ו) תחת הרביעי. דויד [צ"ל: דור] השביעי תחת השמיני, ואחרים רבים. וכבר פרשתים כלם בלי חלוף, וספרו ראוי להשרף. ואני אומר כלל, כי יש לנו בתורה מקומות ידועים ששמום חכמינו כדמות אסמכתא. והעיקר ידעוהו, כמו: וירש אותה (במדבר כ"ז:י"א). כי היה ידוע בהעתקה שהאיש יירש את אשתו, ודרשו זה הפסוק להיות כמו זכר, כי כל ישראל ידע פירוש הפסוק שהוא כמשמעו ופשוטו, כי לא יתכן שיאמר אדם תנו את נחלת ראובן לשמעון, והוא רוצה לומר הפך הדבר, לתת נחלת שמעון לראובן. והעד שכתוב: ואם אין אחים לאביו (שם, י"א). והנה אין לו טעם. כי מה טעם לומר ונתתם את נחלתו לאחי אביו (שם, י')? ואמר ואם אין אחים לאביו תתנו את נחלת אשתו לו. ועוד: לא היה ראוי שיירש האיש את אשתו, אם היו אחים לאביו. והנכון שהפסוק הוא כפשוטו, והוסיפו בו טעם דבר קבלה. וכן: והיה הבכור אשר תלד (דברים כ"ה:ו') הוא כמשמעו, גם היה להם קבלה (יבמות כ"ד.). כי הגדול באחים הוא המיבם, ודרשו זה הפסוק לזכר ולאסמכתא. וכן לעם נכרי, שהיה להם בקבלה, שלא יוכל האדם למכור בתו פעמים (קידושין י"ח), ושמו להם זה הפסוק לאות ולזכר. ופשוטו כמשמעו וכן הוא: כי הישראלי ימכור עצמו לגר תושב גם לישראלי, ויש לו ממשלת למכור בתו רק לישראלי, לא לעם נכרי, וזה הכתוב ואם הוא מאוחר הוא דבק עם וכי ימכור איש את בתו לאמה, וכזה רבים. והנה כן, ואם שלש אלה – אינו על שארה כסותה ועונתה, כי אם על יעדה לו או לבנו או הפדה. וכן: אף לאמתך תעשה כן (דברים ט"ו:י"ז). ישוב על הענק תעניק (שם, י"ד), והעד שפירושו כן: שאמר הכתוב בבגדו בה. והטעם, כי אם האב יבגוד בבת למכרה לנכרי, לא נעזבנה אנחנו ונוציאנה מרשותו, ולא ימשול בה. והוצרכתי להאריך כי השמות על שלשה דרכים: האחד – שם פרט כאדם הראשון, ומשה ואהרן, והשני – שם מין, כמו: אדם כי יהיה בעור בשרו (ויקרא י"ג:ב'), ויאמר יהודה לשמעון אחיו (שופטים א':ג'), כי שב שם פרט כמו מין, וכן: ויהי לי שור וחמור (בראשית ל"ב:ו'). והדרך השלישי: שם על רבים. ולא יתכן שיקרא בו היחיד, כמו טף וקהל ועם וגוי ומחנה. ופי' הגוי גם צדיק (שם כ':ד') – אבימלך וביתו וממלכתו, כי כן כתוב: וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו (בראשית כ':י"ז), ועוד כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה (שם שם ט'). (ט) וטעם כמשפט הבנות – כמשפט בנות ישראל. יעשה לה – הוא או בנו. וכן. (י) אם אחרת יקח לו – הוא או בנו. שארה – מזונותיה, ומצאנו משארותיך (דברים כ"ח:ה'). והנה הלחם. גם יש שאר – בשר, וימטר עליהם כעפר שאר (תהלים ע"ח:כ"ז). ויתכן להיות זה כן מה שיהיה בשרה. כסותה – כמשמעו, והשיעורין ידענום מדברי קבלה (כתובות מ"ז:). ועונתה – יש אומרים כי פירושו: דירתה, וכמהו וענתה שמה (הושע ב':י"ז). גם שניהם מגזרת מעונה, וכן: וענה איים (ישעיה י"ג:כ"ב). וקדמונינו אמרו שעונתה – רמז לעת השכיבה. וכבר הראתיך בספ' קהלת שמלת עת (קהלת ט':י"א) מזאת הגזרה, ופי' 'וענתה', 'וענה' אינו כ"א כמשמעו. (יא) ויצאה חנם – בהיותה בוגרת. וטעם אין כסף – אם מכרה האב, כי נשארו לבגרותה חמש שנים, והיא הגיעה קודם הזמן, לא יבקש מהאב כסף כדי החדשים שנשארו. ולא יתכן שישוב ואם שלש אלה – על אלה הקרובים, בעבור ויצאה חנם אין כסף, ואין כן משפט הבנות.

Ibn Ezra Vayikra 25:29-55אבן עזרא ויקרא כ"ה:ל"ט-נ"ה

(לט) ונמכר לך – הוא מעצמו או גנב ממך ומכרוהו בבי"ד. (מא) הוא ובניו עמו – זה שהעתיקו חכמים ועבדו לעולם (שמות כ"א:ו'). (מב) וטעם כי עבדי הם – כי אני קניתים מבית עבדים. (מג) תרדה בו כטעם ממשלה. בפרך – כדברי המתרגם ארמית. (מד) מאת הגוים אשר סביבותיכם כעמון ומואב ואדום וארם. (מה) וגם מבני התושבים – הדרים בארץ כנען שהיא ארצכם, והם מהגוים הנזכרים. או מצרים וכל עם חוץ משבעת הגוים, כי הכתוב הזהיר עליהם לא תחיה כל נשמה (דבר' כ':ט"ז), והנה אסור אפילו להאכילם. ויתכן שחז"ל אמרו עבד כנעני על הגר הגר בארץ כנען, ואיננו כנעני ביחוסו, או הם ידעו להוציא זה הדבר לאמתו, כי דעתנו נקלה כנגד דעתם. (מו) והתנחלתם מבנין התפעל, וכמוהו והתאויתם לכם (במד' ל"ד:י'). לעולם בהם תעבודו מותרים, רק כאשר מצאנו חז"ל שאמרו כי הוא מצוה קבלנוה. וטעם ובאחיכם בני ישראל שתעשה הפרש בין אחיך ובין הנכרי. (מז) או לעקר כמו שרש, והטעם ששב לדת ישראל והוא ממשפחת גר ואין ריע לו, רק הוא כמו מלת ושרשך (תה' נ"ב:ז') הפך וכן ואת סוסיהם תעקר (יהושע י"א:ו'). (מט) או השיגה ידו שמצא אבידה או ירש ממון מת ממשפחתו. והזכיר בתחלה האח והמשפחה, כי הוא הדבר הנמצא ברוב. (נ) קנהו בה"א ובלא ה"א שוה. המכרו – שם הפעל מבנין נפעל, והשנים שיעמוד עמו כימי שכיר יהיה. (נא) וי"ו אם עוד רבות בשנים, ואם מעט נשאר בשנים כפ"א רפה בלשון ישמעאל, והטעם בין היות השנים הנשארות רבות או מעטות. לפיהן ישיב גאולתו על כסף מקנתו כן יחשב לו. (נג) כשכיר שנה להוסיף. לא ירדנו בפרך לעיניך. לא נעזוב הגר לרדות בו בפרך. (נד) ואם לא יגאל באלה בשנים הנשארות ליובל. וי"א על ידי אלה הנזכרים. (נה) כי לי בני ישראל טעם שתודיעו כן הגר הקונה העבד הישראלי.

Ibn Ezra Devarim 15:12-18אבן עזרא דברים ט"ו:י"ב-י"ח

(יב) אחיך העברי – פירשתיו. או העבריה – והוא כי ימכור איש את בתו לאמה (שמות כ"א:ז'). (יג) ריקם – פירשתיו. (יד) העניק תעניק לו – הטעם – עשה לו תפארת, מגזרת וענקים לגרגרותיך (משלי א':ט'). או יהיה פירוש המלה כפי המקום בלא אח. (יז) באזנו ובדלת – פירשתיו, וטעם להזכיר זה, כי אתה חייב לו בצאתו חפשי, רק אם לא ירצה לצאת תרצע אזנו. ואף לאמתך תעשה כן – דבק עם העניק תעניק לו (י"ד), ואם הוא רחוק, כמו שלם ישלם אם אין לו (שמות כ"ב:ב'); ואם שלש אלה (שם כ"א:י"א). ורבים כן, כי אין אשה נרצעת. (יח) לא יקשה בעיניך – מצאנו כתוב: שלש שנים כימי שכיר (ישעי' ט"ז:י"ד), וזו ראיה כי אין רשות לאדם שישכיר עצמו יותר משלש שנים ג"כ לשוכר אותו הנותן שכרו. וזה טעם משנה כמו כפל. וכן והיה משנה (שמות ט"ז:ה'), הוא משנה למלך – שם; משנה למלך (אסתר י':ג') – תאר השם גם הוא מגזרת שנים, כאשר פירשתי. והנה זה הכתוב יפרש, כי ובשביעית יצא לחפשי חנם (שמות כ"א:ב') – בתחלת השנה, גם יש ראיה משנת השמטה. גם מיום השבת. וברכך – פועל עתיד ולא עבר, כי אין הפרש ביניהם רק מטעם המקום.

Rambam Hilkhot Avadim 1:1רמב"ם עבדים א':א'

עבד עברי האמור בתורה זה ישראלי שמכרו אותו ב"ד על כרחו או המוכר עצמו לרצונו, כיצד גנב ואין לו לשלם את הקרן ב"ד מוכרין אותו כמו שאמרנו בהלכות גניבה, ואין לך איש בישראל שמוכרין אותו בית דין אלא הגנב בלבד, ועל זה שמכרוהו ב"ד הוא אומר כי תקנה עבד עברי, ועליו הוא אומר במשנה תורה כי ימכר לך אחיך העברי, מוכר עצמו כיצד זה ישראל שהעני ביותר נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו שנאמר כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע את דמיו או לקנות בהם סחורה או כלים או ליתנם לבעל חוב אלא אם כן צריך לאכלן בלבד, ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום ואפילו כסות לא תשאר לו ואח"כ ימכור את עצמו.

Rambam Hilkhot Avadim 3:12רמב"ם עבדים ג':י"ב

מה בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד מוכר עצמו אינו נרצע ומכרוהו בית דין נרצע, מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ומכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית, מוכר עצמו נמכר לעכו"ם ומכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לישראל שנאמר כי ימכר לך אחיך אין ב"ד מוכרין אותו אלא לך, מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש, מוכר עצמו אין מעניקין לו מכרוהו ב"ד מעניקין לו.

Ramban Shemot 21:3-8רמב"ן שמות כ"א:ג'-ח'

(ג) ויצאה אשתו עמו – כתב רש"י וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו. ומדרש חכמים הוא (מכילתא כאן). והכניסו עמה הבנים (שם) מכתוב שאמר אחר כן ויצא מעמך הוא ובניו עמו (ויקרא כ"ה:מ"א). ולא נתברר לי בדין הזה אם מעשה ידי האשה והבנים לאדון כל הימים אשר יזון אותם. והנראה בעיני שהוא נכנס במקום הבעל, כי חמלה התורה על האשה והבנים שחייהם תלויין להם מנגד מצפים לידי הבעל, ועתה שנמכר יאבדו בצרתם, ולכן צוה את האדון אשר הוא לוקח מעשה ידיו להיות להם במקומו. ואם כן לא יהיה על האדון רק חיוב הבעל בלבד, יקח מעשה ידיהם כאשר יעשה הבעל ויזון ויפרנס, וזהו לשון ויצאה אשתו "עמו", כי היתה אשת העבד עם בעלה כשפחה לאדניו, שהרי מעשה ידי שניהם שלו והוא חייב במזונותיהם, אין ביניהם אלא שהרשות ביד האשה ללכת לנפשה, וכן הבנים אינו חייב להם במזונותם אלא בקטנן בזמן שהאב מצוה או נוהג לזון אותם. וכן פירש רש"י במס' קדושין (כ"ב. ד"ה דלאו). וכל זה חמלה מאת השם עליהם ועל העבד שלא ימות בצערו בהיות עמלו בבית נכרי, ובניו ואשתו יהיו נעזבים. ואף על פי שלא היה הוא מחוייב במזונותם מדין התורה, כמו שנתבאר בתלמוד בכתובות (מ"ט.), אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים צוה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם. וכוונת חכמים בבניו הבנים והבנות. וראיתי במכילתא (כאן) יכול שיהא חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם, ת"ל אשתו, להוציא שומרת יבם שאינה אשתו. עמו, להוציא ארוסה שאינה עמו. וגם זה ראיה לדין שאמרתי, כי אין מנהג הארוסה ושומרת יבם לסמוך על האיש, ולכן לא הטילה התורה מזונותם על האדון, ואפילו נתחייבו היבם והארוס לזון אותם מן הדין בזמן הידוע בתלמוד (כתובות נ"ז.), הוא עליו כשאר חובותיו, ולא נתחייב בהן האדון. ושוב מצאתי במכילתא אחריתא דרבי שמעון אם בעל אשה הוא, מה הוא חייב במזונותיו, אף לאשתו ובניו חייב במזונותיהן. עדין אני אומר אשה ובנים שהיו לו עד שלא לקחו רבו חייב במזונותיהן, שמתחלה לא לקחו אלא על מנת כן, אבל אשה ובנים שהיו לו משלקחו רבו לא יהא חייב במזונותיהן, ת"ל אם בעל אשה הוא וגו', שתי נשים כאן, אחת עד שלא לקחו רבו ואחת משלקחו רבו. יכול אפילו היו לו ארוסה ושומרת יבם שהוא אינו חייב במזונותיהן רבו חייב במזונותיהן, אשתו ובניו יוכיחו שהוא אין חייב במזונותיהן ורבו חייב במזונותיהן, ת"ל ויצאה אשתו עמו, אשה שהיא עמו חייב, יצאה זו שאינה עמו. יכול אפילו שאינה ראויה להתקיים עמו, כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ת"ל ויצאה אשתו עמו, מי שראויה להתקיים עמו יצאה זו וכו'. יכול אפילו נשא אשה שלא מדעת רבו, תלמוד לומר הוא, מה הוא מדעת רבו אף אשתו מדעת רבו. יכול יהא מעשה בניו ובנותיו של רבו, ודין הוא, ומה עבד כנעני שאין רבו חייב במזונותיו מעשה בניו ובנותיו של רבו, עבד עברי שרבו חייב במזונותיו אינו דין שיהא מעשה בניו ובנותיו של רבו, תלמוד לומר הוא, הוא מעשה ידיו של רבו, ואין מעשה בניו ובנותיו של רבו. ויצאה אשתו עמו, אל תפרישנו מאשתו, אל תפרישנו מבניו. עד כאן הברייתא הזו. ועדיין אני אומר שאם רצו אשתו ובניו ליזון משל אדון הוא לוקח מעשה ידיהם כמו שכתבתי, ולא באו למעט בברייתא הזו אלא שאינם שלו כדין עבד כנעני, וכדין העבד עצמו, אלא יכולים הם לומר אין אנו ניזונין ואין אנו עושים. ונתחדש לנו מן הברייתא הזו שאם נשא אשה שלא ברצון אדניו אינו חייב במזונותיה ולא במזונות ולדיה, שכיון שברשות אדניו למסור לו שפחה כנענית אינו חייב במזונות הישראלית הזאת. ודרשו עוד ממלת עמו שלא תפרישנו מאשתו ומבניו, לומר שאין רבו יכול לומר לו עם השפחה שמסרתי לך תתיחד ותישן בלילה ולא עם אשתו הישראלית, אלא הרי הדבר ברשות העבד. (ד) אם אדניו יתן לו אשה – בכנענית הכתוב מדבר. או אינו אלא ישראלית, ת"ל האשה וילדיה תהיה לאדניה, הא בכנענית הכתוב מדבר. זה לשון הברייתא השנויה במכילתא. וכתב רש"י שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש, ואפילו לפני שש אם הביאה סימנים, שנאמר (דברים ט"ו:י"ב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. ואין זה מכוון כהוגן, כי אם נאמר שהיא בישראלית, לא במוכר את בתו לאמה שיוצאה בסימנים, כי היאך יתננה לו אדוניו והוא אין בידו למוסרה לשום אדם אחר. וכן הראיה שאמר שאף היא יוצאה בשש אינה אלא לדבריו שכתב במוכר עצמו שאינו נמכר אלא לשש, והם בתלמוד דברי יחיד (קידושין י"ד:), והלכה במוכר עצמו שנמכר לשש ויותר על שש. ואם כן אין אשה יוצאה בשש אלא כשמכרה אביה. אבל מה שאמרו הא בכנענית הכתוב מדבר, מפני שאמר האשה וילדיה תהיה לאדניה, שהילדים בכנענית לאדון, שולד שפחה כנענית כמוה (שם ס"ו:), אבל בישראלית אפילו היתה גדולה, ואפילו נאמר שתהא האשה רשאה למכור עצמה, בניה של אב הן. (ו) והגישו אדניו אל האלהים – לב"ד, צריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו (מכילתא). ואמר ר"א כי נקראו השופטים אלהים בעבור שהם מקיימי משפטי האלהים בארץ. ולדעתי יאמר הכתוב והגישו אדניו אל האלהים, עד האלהים יבא דבר שניהם (להלן כ"ב:ח'), לרמוז כי האלהים יהיה עמהם בדבר המשפט, הוא יצדיק והוא ירשיע. וזהו שאמר (שם) אשר ירשיעון אלהים, וכך אמר משה כי המשפט לאלהים הוא (דברים א':י"ז). וכך אמר יהושפט כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט (דהי"ב י"ט:ו'). וכן אמר הכתוב אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט (תהלים פ"ב:א'), כלומר בקרב עדת אלהים ישפוט, כי האלהים הוא השופט. וכן אמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' (דברים י"ט:י"ז). וזה טעם כי לא אצדיק רשע (להלן כ"ג:ז') על הפירוש הנכון. ובאלה שמות רבה (ל':כ"ד) ראיתי אלא בשעה שהדיין יושב ודן באמת, כביכול מניח הקדוש ברוך הוא שמי השמים ומשרה שכינתו בצדו, שנאמר (שופטים ב':י"ח) כי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט. ועבדו לעולם – פירשו רבותינו (במכילתא כאן) כי הוא עד היובל. ואמר ר"א כי פירוש עולם זמן בלשון הקדש, כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו (קהלת א':י'), זמנים, וישב שם עד עולם (ש"א א':כ"ב). ולכן אמר ועבדו לעולם, לזמנו של יובל, שאין במועדי ישראל זמן ארוך ממנו, ויציאת חירות כאלו עולם מתחדש לו, ויהיה פירושו שישוב לזמנו הראשון שהיה חפשי. והמשכיל יבין כי לעולם כמשמעו, כי העובד עד היובל עבד כל ימי עולם. ולשון מכילתא (כאן) רבי אומר בא וראה שאין עולם אלא חמשים שנה, שנאמר ועבדו לעולם, עד היובל. ושכח ר"א מה שהשכיל וכתב במקום אחר. (ז) לא תצא כצאת העבדים – כיציאת עבדים כנענים בשן ועין. לשון רש"י. וכן דרשוהו רבותינו (במכילתא כאן). וכך הוא, שאין עבד עברי נקרא עבד סתם. ואני תמה, ולמה הוצרך הכתוב לומר כן. ואולי שלא נדון בעבריה שתצא גם בשן ועין בק"ו מן הכנענית. ואמר זה בעבריה, והקיש אליה העברי. אבל בעל הלכות גדולות כתב מפני שיציאת העבדים בשן ועין קנס הוא ואין למדין מן הקנסות. עשה זה מצות לא תעשה, יזהיר את האדון שאם בא להוציאה מרשותו בשן ועין שיעבור בלאו, אבל ישלם דמי השן והעין, ותהיה עמו ליעוד עד הזמן, כי יהיה זה רעה רבה שהפיל את שינה בכעסו עמה ויוציאנה מביתו אשר היתה מיחלת ליעודו לאחר שפגם אותה. ועוד, כי פעמים רבות יהיו דמי הנזק בראשי האיברים יותר מדמי עבודתה בהיות קרוב לבא עתה. והחמיר הכתוב על האדון בלאו, שלא יגזול ממנה דמי ראשי אבריה אפילו ירצה להוציאה בהם. ואפשר שההוצאה עצמה אסורה עליו עד הזמן, כי חייבו הכתוב במזונותיה ולעמוד עמו אולי תמצא חן בעיניו ותתיעד, כאשר הזהיר בלאו בשארה כסותה ועונתה לא יגרע. ולזה הדעת ימנה לא תצא כצאת העבדים בכלל שס"ה מצות לא תעשה. (ח) לעם נכרי לא ימשול למכרה – אינו רשאי למכרה לאחר לא האדון ולא האב. בבגדו בה, אם בא לבגוד בה שלא לקיים מצות ייעוד, וכן אביה שבגד ומכרה לזה. לשון רש"י. וא"כ יהיה לעם נכרי כמו לאיש נכרי, ולא מצינו לו חבר בכל הכתוב. ושמא יהיה למ"ד לעם נמשך, לעם לנכרי לא ימשול למכרה, ופירושו כמו תתננו מאכל לעם לציים (תהלים ע"ד:י"ד), שפירש מי הוא העם, אנשי הציים, כן אמר לא ימשול למכרה לעם, ופירש לנכרי, כלומר לאיש נכרי מכל העם, והיה "נכרי" כמו ועצביך בבית נכרי (משלי ה':י'), בבית איש אחר, מנכריה אמריה החליקה (שם ב':ט"ז) שאינה אשתו, וכל זה לקיים דברי חכמים (קידושין י"ט.) שאומרים כך שאין אדם רשאי למכור את בתו לשפחות אחר שפחות, ואמרו (שם) כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למכרה. אבל ראיתי במכילתא (כאן) לעם נכרי לא ימשול למכרה, הרי זו אזהרה לב"ד שלא ימכרנה לנכרי. ונראה מלשונם שאינה אזהרה שלא ימכרנה פעם אחרת לא לזה ולא לאחר, אבל היא מניעה לגמרי מן הנכרי, שלא ימכור אדם בתו לשפחות לגוי, כי מפני שאמר בעבד עברי ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר (ויקרא כ"ה:מ"ז), הוצרך לומר שלא יעשה כן באשה. והטעם ידוע. וזה פשוטו של מקרא בודאי, שאמר כי אחרי שהפדה האב המוכר לא יוכל למכרה לגוי, והוא הדין מתחילה, אבל כי לפעמים אדם רוצה מאד לפדות את בתו מן האדון שלא יעדה ויחפוץ למכרה לגוי לשנה או לשנתים להוציאה ממנו, והזהירו הכתוב מזה. או יחזור לתחלת הענין, כי ימכור את בתו לאמה לא ימשול למכרה לנכרי. וא"כ מה שדרשו בתלמוד (קידושין י"ח:) שלא ימכור אדם את בתו לשפחות אחר שפחות, הוא מייתור בבגדו בה, שהרי לעם נכרי איננו רשאי למכרה לעולם, וא"כ למה אמר בבגדו בה שמשמעו לומר דכיון שבגד בה פעם אחת ומכרה לשפחות לא יבגוד בה פעם אחרת. לפיכך ידרשו הכתוב כן לעם נכרי לא ימשול למכרה ובבגדו בה, כלומר ולא ימשול למכרה בבגדו בה, שכיון שמכרה שוב לא ימכרנה. ובהרבה מקומות דרשו כך, קרי ביה הכי לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור (דברים י"ד:כ"א), תתננה ואכלה או מכור לנכרי (פסחים כ"א:), וכן דרשו בכאן ויצאה חנם אין כסף (להלן פסוק י"א), ומפני הייתור עשו מהן שתי יציאות, ויצאה חנם, ויצאה אין כסף. ולמדו ממנה יציאה בנערות, ובבגרות למי שאין לה נערות, והוא בגר דאילונית כמו שאמור בתחלת קדושין (ד'.). ודרך הפשט בפרשה זו שיאמר כי ימכור איש את בתו הקטנה לאמה לא תצא כצאת העבדים האלה הנזכרים בשביעית (לעיל בפסוק ב') וביובל (ויקרא כ"ה:מ'), שלא יוכל האב להוציאה מביתו לעולם אם תיטיב הנערה בעיניו ותשא חסד לפניו, אבל יקחנה לו לאשה כרצונו. ואם רעה בעיני אדוניה אשר יעדה להיות לו לאשה, כי הקונה בת ישראל לקחתה לו לאשה יקנה אותה, והנה היא מיועדת לו מן הסתם. ועתה אם לא יחפוץ בה אדוניה, והפדה האב הנזכר, כי אסור לו להניחה עוד ביד אדון מעת שיאמר לא חפצתי לקחתה, ולא יוכל למכרה לעם נכרי בבואו לבגוד בה, כי זאת בגידה שימכור אדם בתו זולתי למי שיוכל לישא אותה. או טעמו שכל מוכר בתו בוגד בה. ואם שלש אלה, היעוד לו או לבנו או הפדיון לא יעשה לה, אז תצא חנם אין כסף כצאת העבדים הנזכר.

Ramban Devarim 15:12רמב"ן דברים ט"ו:י"ב

והזכיר כי עוד יש שמטה לעבד, השנה השביעית שלו, כי גם השמטה ההיא כשמטה הנזכרת. והכל לזכור ימות עולם כאשר רמזתי במקומו (ויקרא כ"ה:ב'), ושם נרמז כי והיה לך עבד עולם (להלן בפסוק י"ז) כפשוטו. והחזיר המצוה הזאת לבאר בה ענין הענקה.

Abarbanel Shemot 21:2-7אברבנאל שמות כ"א:ב'-ז'

(ב) כי תקנה עבד עברי וגו' עד וכי ימכור איש את בתו לאמה. ויש לשאול במצוה הזאת ג' דברים. השאלה הא' למה התחילה התורה בזכרון המשפטים מהעבד העברי כי אין ספק שלא היה בדרך מקרה ולא כפי ההזדמן כי אם לסבה מה ראוי לבאר אותה. השאלה הב' למה זה הגביל יתברך זמן עבודת העבד עברי שש שנים ובשביעי יצא לחפשי ולא לקח בזה מספר אחר. אם מעשרה שנים ואם מג' שנים כשני שכיר. השאלה הג' באמרו אם בגפו יבא בגפו יצא. כי דבר מבואר הוא שערום נכנס וערום יצא ועל אשתו כבר אמרו מי הכניסה שתצא גם אומרו עוד והוא יצא בגפו הוא כפול. ואומר בפירוש הפסוקים והיתר השאלות האלה שהנה זכר ראשונה במשפטים משפט העבד עברי לשתי סבות. הא' מפני שהוא יוצא מדבור אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים שהוא הדבור הראשון ששמעו בסיני יסוד והקדמה לכל שאר הדבורים. ומפני שהקדוש ברוך הוא הוציא את ישראל ממצרים זכה בהם להיות עבדיו ולכן לא היה ראוי שישתעבדו אלו באלו וכמ"ש עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים ולכן בזכרון המשפטים האלה זכר ראשונה משפט העבד עברי שלא ישתעבד לאדונו עבודה עולמות אלא לשש שנים בלבד וישובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו. והסבה הב' מפני שכמו שתורת האלהים התחילה במעשה בראשית לקיים דעת החדוש וסיימה בזכרון הנפלאות כמו שאמר לכל האותות והמופתים וגומר ככה במשפטים האלה התחילה בזה שהוא ג"כ זכר לחדוש העולם וסיים בזכרון הנפלאות כמו שיתבאר. ומלבד כל זה כבר נתתי הטעם להקשר המשפטים. והוא שהמשפטים האלה באמרו כאן להודיע לישראל שהדבורים ההם אשר שמעו עם היותם בעיניהם דבורים קצרים ושהשכל האנושי יחייבם ורובם נצטוו בהם בני נח וגם כל שאר האומות בארצותם לגוייהם יש ביניהם כדומה מהסכמות האלה המוכנות לתקון קבוציהם שאין הדבר כן כי באות' הדברים הקצרים אשר שמעו יוכללו משפטים אלהיים רבים והם אשר צוה לשום לפניהם ושלא עשה כן לכל גוי. ולכן התחיל מהדברות האחרונים שהם היו יותר קצרים. וכנגד לא תרצח הביא מיני הרציחה שאפשר שיעשה האדם לחבירו. והראשון מהם הוא כשיקנה אותו לעבדות בהשתעבדו בו כל ימיו כי זו היא רציחה בחיים כי כמו שתאר הכתוב הצדקה בשם חיים ואמר וחי אחיך עמך ככה ייחס ההשתעבדות שהוא הפך הצדקה לרציחה וכמו שנאמר לירמיהו על ענין שלוח העבדים לכן כה אמר ה' אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו הנני קורא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב וגו' וידוע שמשפטי ה' הם מדה כנגד מדה כי לפי שהם היו מרצחים אותם לעבודתם יהיו בעונש זה נרצחים ברעב ובדבר ובחרב. הנה מפני זה זכר כאן ראשונה משפט העבד עברי הנזכר כאן הוא אשר מכרוהו ב"ד כמו שאמר ואם אין לו ונמכר בגנבתו כי הוא אשר יעבוד שש שנים ובתחלת השנה השביעית יצא חפשי מעבדותו חנם רוצה לומר מבלי שיתן לאדוניו פדיון הכסף אשר הוציא בעדו לא כלו ולא קצתו. אמנם הנמכר מעצמו יש לו רשות למכור עצמו לשנים רבות ומועטות כרצונו ולכן לא יצא בשביעי עכ"פ אלא במלאת שניו או אם פגע בהם היובל או ימות האדון שאז יצא בתוך שנותיו ואמר אם בגפו יבא בגפו יצא לענין אשתו הישראלית שאם לא היה העבד נשוא אשה אבל היה יחידי בגפו או בגופו וכן בא אל בית אדוניו ככה בגפו יצא ולא יכריחנו אדוניו שישא אשה ישראלית בביתו. ואם בעל אשה ישראלית היה קודם שנמכר הנה יהיה הקונה אותו חייב במזונות אשתו ובניו כי אין לה מי שיפרנסה זולת בעלה. ומפני זה כשיצא העבד ויצאה אשתו עמו ולא יהיה אדוניו חייב עוד במזונותיה כיון שכבר יצא בעלה. אבל יש רשות ביד רבו אם העבד אינו בעל אשה לתת לו שפחה כנענית לשיוליד ממנה בנים ולכן אם אדוניו יתן לו אשה רוצה לומר כנענית וילדה לו בנים או בנות לא יצאו עמו כי הם עבדיו של זה האדון ובעבד ובאמה כנענית נאמר שיעבדו כל ימיהם והתנחלתם אותם לבניכם. ומפני זה האשה ההיא וילדיה תהיה לאדוניה כיון שהם כנעניים והוא רוצה לומר העבד עברי יצא בגפו יחידי. ומזה תדע שבראשונה אמר אם בגפו יבוא בגפו יצא לענין האשה הישראלית. ועתה חזר לומר והוא יצא בגפו לענין האשה הכנענית וילדיה שלא יצאו עמו וידוע במשפט הזה כמה הוא אלהי בענינו שהגביל זמנו בשש שנים יעבוד ובשביעי יצא לחפשי כענין השמיטה שצוה בה שש שנים תעבוד ובשביעית תשמטנה ונטשטה וכמו מצות השבת שנאמר בה המספר הזה בעצמו ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת להודיע שהמשפטים האלה אשר ישים לפניהם היו אלהיים ויסודם הוא אמונת חדוש העולם כי אין המשפט הזה מהדינים בהחלט אבל יש לו סוד עמוק בחדוש הבריאה ומי ידענו ואין כן משפטי בני נח וגם לא משפטי האומות והותרו במה שפרשתי בזה עם טעם המצוה הזאת שלשת השאלות אשר שאלתי בפרשה. עוד צוה יתברך שאם אמור יאמר העבד ההוא אהבתי וגו' רוצה לומר שאם לא ירצה לצאת מבית אדוניו לחפשי ולכך קראו העבד בהחלט כדי להזכיר גנותו שבחר בעבדות. והתנה הכתוב שלא יאמר אותו פעם אחת אלא פעם אחר פעם וזה הוא אם אמור שיאמר זה באמירות רבות אהבתי את אדוני כי טוב לי עמו וגם כן אהבתי את אשתי הכנענית ואת בני שחשקה נפשי בהם ולכן לא אצא מבית אדוני להיות חפשי. הנה אז והגישו אדוניו אל האלהים רוצה לומר שיתנצל מזה לפני בית דין ויפרסם שאינו רוצה האיש הזה ואינו מחזיק בו בחנופה ורמאות כנגד המשפט האלהי. ושם אלהים הנזכר כאן פירשוהו המפרשים על הדיינים. וכבר ביארתי בסדר בראשית שלא קרא הכתוב לדיינים אלהים. אבל למקום המשפט לפי שהיו עושים שם משפטי האלהים יקראו למקום ההוא אלהים. וכמ"ש ועמדו שני האשים אשר להם הריב לפני ה' ולמקום ההוא צוה שיגישו את העבד הזה אל הדלת או אל המזוזה מן השער אשר שם השופטים ורצע אדוניו רוצה לומר לא השליח ב"ד אבל אדוניו מעצמו ירצע את אזנו במרצע לפני כל באי שער עירו בפירסום ומשם והלאה ועבדו לעולם שהוא עד היובל קרוב יהיה בשנים או רחוק שמפני שחמשים שנה הוא זמנו של דור אחד נקרא היובל שנת החמשים בשם עולם. ואז בהכרח ישובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו והתבונן שפרשה זו מתחלתה ועד סופה בגנות העבד העברי תדבר כי בהיותו נמכר מעצמו או שמכרוהו ב"ד מפני גנבתו תחת אשר הערה לעבדות נפשו נפסק מעליו עול תורה וקבל על עצמו מוטות חבלי אדם ועבותו' עבודתו ואהבתו. כמו שאמרו חז"ל אזן ששמעה בסיני לא תגנוב ובא וגנב. או ששמע בסיני כי לי בני ישראל עבדים והלך למכור את עצמו ירצע. ובשרו הכתוב שאם הוא כיון להרויח בהסיר מעל שכמו טורח פרנסתו ופרנסת אשתו ובניו שלא ידבק בידו מאומה כי אם הבושת והחרפה. שש שנים יעבוד כעבד נמכר ובסוף יצא לחפשי חנם בלא דבר כי אם בגפו יבוא בגפו יצא ומאומה לא ישא בידו מעמלו. ואם בעל אשה הוא וחשב להשליך פרנסתה על אדוניו לסוף ויצאה אשתו עמו והטורח ישוב עליו כבראשונה ואם כיון שיתן לו אדוניו אשה מבלי שהוא יתן לה מוהר ומתן כמשפט הבנות לא לו יהיה הזרע אשר תוליד. כי האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו. ואם ירצה להתקיים עמהם יקנה בעבורם חרפה ובוז מה שלא יסבלהו שום בעל שכל והיא הרציעה בבית דין להיותו עבד עולם. היש במשפטי עו"ג דמות הרחמנות הזה בענין העבדים אין ספק שביניהם מי שקנה עבד קנה גופו עד יום מותו ולא יהיו מזונות אשתו ובניו מוטלות על אדון העבד. אבל משפטי ה' הם מיוסדים על הרחמים והטוב בלי ספק. (ז) וכי ימכור איש את בתו לאמה וגומר עד מכה איש ומת. וראוי לשאול במצוה הזאת גם כן ג' שאלות. השאלה הא' למה לא אמר הכתוב באמה העברית לשון כי תקנה כמו שאמר בעבד העברי כי תקנה עבד עברי והוצרך לתלות הענין באביה וכי ימכור איש את בתו לאמה. השאלה הב' איך אמר לא תצא כצאת העבדים כאלו לא תצא בשביעי שהרי הכתוב אומר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים מורה שתצא בשש שנים כמו העבד העברי. ומה שפרש"י לא תצא כצאת העבדים הכנעניים בראשי איברים אינו נכון כי עדין לא צוה בזה והעבריה מה לה עם הכנעניים. השאלה הג' באומרו לעם נכרי לא ימשול למכרה כי היה לו לומר לאיש נכרי לא לעם נכרי. ואומר בפירוש הפסוקים והתר השאלות. שאחרי שהשלים משפט העבד העברי שהיה נכלל בלא תרצח זכר אחריו משפט האמה העבריה שנכללה בו גם כן. ומפני שהאמה העבריה אין רשות לבית דין למוכרה ולא לשום קרוב מקרוביה אלא לאביה וזה בהיותה קטנה קודם שהביאה סימנים לכן אומר וכי ימכור איש את בתו לאמה כי אביה הוא היכול למכרה לא אחר. ומה שנא' בעבד עברי כי תקנה הוא לפי שקנהו מבית דין שמכרוהו ואין כן האמה העבריה. ומה שאמר לא תצא כצאת העבדים אין הכוונה שלא תצא בשש או ביובל כעבדים כי בזה שניהם שוים העבד והאמה העבריה. אבל פירושו שאין בה דיני היציאה שזכר בעבד כי הנה העבד אמר אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו. ולא נאמר כן באמה שאם היתה נשואה לאיש יהיו מזונות בעלה מוטלים על האדון ויצא עמה אין הדבר כן. כי אם היא נשואה לא יוכל אביה למוכרה גם כן בעבד כתיב שיוכל אדוניו לתת לו אשה כנענית להוליד ממנה בנים. ולא נאמר כן באמה שיוכל האדון לתתה לעבד כנעני להוציא ממנה בנים כי הוא לא יוכל ליעדה אלא לעצמו או לבנו. ומפני החלופים האלה אמר לא תצא כצאת העבדים רוצה לומר בענין האישות שזכר בהם וכבר בא בקבל' האמתית שהשגיחה התורה מאד על האמה העבריה שאפילו בקטנותה בהיותה תחת אביה לעשות בה כרצונו הנה לא יוכל למוכרה ממכרת עבד ולא למכרה לנכרי ולא לקרובים אשר אי אפשר שיהיה לה בהם צד יעוד ושאין למוכרה שתי פעמים והיה זה לפי שלא התירה התורה שימכר אדם את בתו אלא במקום שסבור שהקונה אותה ייעדנה לעצמו ויקחנה לאשה לו או לבנו כי על הרוב לא יקנה אדם נערה קטנה לעבוד עבודה כי היא לא תוכל לעבוד לחולשת שכלה ואיבריה אלא שישאנה ליופיה או לטוב מעשיה כדי ליעדה לו או לבנו ונתן כספו על זה. כי כן היה דרכם לתת בעד הבתולות מוהר ומתן ועל מנת כך מכרה אביה לא בעבור שגנבה ולא לאכול ולשתות הוא את כספה האמנם כבר אפשר שאחרי שלקחה הקונה לא ישרה בעיניו וימצאנה רעה בתכונותיה ולכן לא ירצה ליעדה לעצמו. וכאשר היה זה צוה שיפדה אותה בכסף רוצה לומר שיתן לה מקום לשתצא מביתו ויקח את הכסף אשר הוצי' בעדה ואף הוא יסייע בפדיונה. וזה הוא אומרו והפדה והרמב"ן פירש והפדה על האב שיפדה אותה כשיראה שהאדון לא יעדה לו ולא לבנו. אבל לא יהיה רשות ביד הקונה אותה ולא לאביה למוכרה לעם אחר כיון שבגד בה האדון ולא יעדה לעצמו כאשר חשב מתחלה. ובאמרו לעם נכרי אפשר לפרשו על כל בן ישראל כי הוא יחשב לה כאלו הוא עם נכרי. כי כיון שזה שולחה מביתו כל איש אחר יהיה בעיניה כעם נכרי. או שאמר זה להודיע שעם היות ברשות הקונה עבד עברי לתת לו אשה כנענית להוליד ממנה בנים שאין כן הדבר בקונה אמה עבריה שלא יוכל לתתה לאיש כנעני לשכב עמה. כי הנה לעם נכרי אשר לא מבני ישראל הוא לא יוכל למכרה. וימשך מזה שאם ירצה למכרה לאחד מישר' ימכור על התנאי שתצא בשש מן העת שמכרה האב ואמר בבגדו בה על האדון שלא ישרה בעיניו לישאנה כמו שהבטיחה בו ונקראת בגידה המרמה שיעשה האדם למי שיבטח באמונתו. ואפשר לפרש בבגדו בה על האב שלא יוכלו למכרה פעם שנית בבגדו בה שמכר בתו למי שלא נשא אותה. ואם לבנו של הקונה ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה רוצה לומר שלא יחשוב לפחות מכתובתה כי הנה לא יגרע משפטה כמוהר הבתולות אשר ישיאו אותן אבותיהן ולא יפחות בה מזה להיותה אמה. והנכון שאמר כמשפט הבנות שיעשה הקונה לה כבוד ומוהר כאשר יעשה האיש לבנותיו בעת נשואיהן ואם אחרת יקח לו רוצה לומר הקונה הנזכר או בנו אם לבנו ייעדנה. צוה שהיא אף על פי שהיתה אמה לא תפחת ענינה בעיניו יותר מן האשה האחרת שיקח עליה כי הנה שארה שהיא המזון להעמיד שאר בשרה וכסותה המלבושים הצריכים אליה. ועונתה שהיא עונת תשמיש המטה לא יגרע. וחז"ל אמרו (כתובות מ"ז) שארה זו קרוב בשר כאיש עם אשתו. וכסותה המלבושים ועונתה הזיווג כי המזון הוא מתקנת חז"ל ואינו מן התורה. ואם שלש אלה לא יעשה לה רוצה לומר שלא יעדה לעצמו ולא לבנו ולא הפדה. הנה אז ויצאה חנם בשביעית אם היתה עדיין קטנה או תצא באין כסף קודם השביעית וזה יהיה אם הביאה סימנים שדים נכונו ושערה צמח כי אז תצא מרשות אב והאדון. זה הוא הפירוש המקובל בפסוקים האלה והוא האמתי. האמנם כפי סגנון הפסוקים אפשר לפרש ואם שלש אלה לא יעשה לה שהם הג' שזכר בסמוך שארה כסותה ועונתה לא יגרע שאם יגרע מזה ולא יתן לה את חוקה אז תצא הנערה קודם השש בכל זמן שיהיה חנם מבלי פדיון וזה הוא אין כסף. הנה התבאר שמשפט האמה העבריה נכלל בלא תרצח גם כן כמשפט העבד העברי וכמה מהחמלה מהשם יתברך היה על בנות ישראל במשפט הזה שאף בעבדותן יטו אליהן החסד והרחמים ושדבר מזה לא היה במצות בני נח ולא בתקנות העמים. והותרה השאלה הג'.