Historical Backdrop of Yeshayahu 1/5

EN/HEע/E

Historical Backdrop of Yeshayahu 1

Sources

Yeshayahu 1ישעיהו א׳

(1) The Vision of Isaiah the son of Amoz, which he saw concerning Judah and Jerusalem, in the days of Uzziah, Jotham, Ahaz, and Hezekiah, kings of Judah. (2) Hear, O heavens, and give ear, O earth, For the Lord hath spoken: Children I have reared, and brought up, And they have rebelled against Me. (3) The ox knoweth his owner, And the ass his master's crib; But Israel doth not know, My people doth not consider. (4) Ah sinful nation, A people laden with iniquity, A seed of evil-doers, Children that deal corruptly; They have forsaken the Lord, They have contemned the Holy One of Israel, They are turned away backward. (5) On what part will ye yet be stricken, Seeing ye stray away more and more? The whole head is sick, And the whole heart faint; (6) From the sole of the foot even unto the head There is no soundness in it; But wounds, and bruises, and festering sores: They have not been pressed, neither bound up, Neither mollified with oil. (7) Your country is desolate; Your cities are burned with fire; Your land, strangers devour it in your presence, And it is desolate, as overthrown by floods. (8) And the daughter of Zion is left As a booth in a vineyard, As a lodge in a garden of cucumbers, As a besieged city. (9) Except the Lord of hosts Had left unto us a very small remnant, We should have been as Sodom, We should have been like unto Gomorrah. (10) Hear the word of the Lord, Ye rulers of Sodom; Give ear unto the law of our God, Ye people of Gomorrah. (11) To what purpose is the multitude of your sacrifices unto Me? Saith the Lord; I am full of the burnt-offerings of rams, And the fat of fed beasts; And I delight not in the blood Of bullocks, or of lambs, or of he-goats. (12) When ye come to appear before Me, Who hath required this at your hand, To trample My courts? (13) Bring no more vain oblations; It is an offering of abomination unto Me; New moon and sabbath, the holding of convocations— I cannot endure iniquity along with the solemn assembly. (14) Your new moons and your appointed seasons My soul hateth; They are a burden unto Me; I am weary to bear them. (15) And when ye spread forth your hands, I will hide Mine eyes from you; Yea, when ye make many prayers, I will not hear; Your hands are full of blood. (16) Wash you, make you clean, Put away the evil of your doings From before Mine eyes, Cease to do evil; (17) Learn to do well; Seek justice, relieve the oppressed, Judge the fatherless, plead for the widow. (18) Come now, and let us reason together, Saith the Lord; Though your sins be as scarlet, They shall be as white as snow; Though they be red like crimson, They shall be as wool. (19) If ye be willing and obedient, Ye shall eat the good of the land; (20) But if ye refuse and rebel, Ye shall be devoured with the sword; For the mouth of the Lord hath spoken. (21) How is the faithful city Become a harlot! She that was full of justice, Righteousness lodged in her, But now murderers. (22) Thy silver is become dross, Thy wine mixed with water. (23) Thy princes are rebellious, And companions of thieves; Every one loveth bribes, And followeth after rewards; They judge not the fatherless, Neither doth the cause of the widow come unto them. (24) Therefore saith the Lord, the Lord of hosts, The Mighty One of Israel: Ah, I will ease Me of Mine adversaries, And avenge Me of Mine enemies; (25) And I will turn My hand upon thee, And purge away thy dross as with lye, And will take away all thine alloy; (26) And I will restore thy judges as at the first, And thy counsellors as at the beginning; Afterward thou shalt be called The city of righteousness, The faithful city. (27) Zion shall be redeemed with justice, And they that return of her with righteousness. (28) But the destruction of the transgressors and the sinners shall be together, And they that forsake the Lord shall be consumed. (29) For they shall be ashamed of the terebinths which ye have desired, And ye shall be confounded for the gardens that ye have chosen. (30) For ye shall be as a terebinth whose leaf fadeth, And as a garden that hath no water. (31) And the strong shall be as tow, And his work as a spark; And they shall both burn together, And none shall quench them.

(א) חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה. (ב) שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי י"י דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי. (ג) יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן. (ד) הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֺן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת י"י נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר. (ה) עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כׇּל רֹאשׁ לׇחֳלִי וְכׇל לֵבָב דַּוָּי. (ו) מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן. (ז) אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים. (ח) וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה. (ט) לוּלֵי י"י צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ. (י) שִׁמְעוּ דְבַר י"י קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה. (יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר י"י שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. (יב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. (יג) לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. (יד) חׇדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. (טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. (טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. (יז) לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה. (יח) לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר י"י אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. (יט) אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ. (כ) וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי י"י דִּבֵּר. (כא) אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים. (כב) כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סׇבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם. (כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם. (כד) לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן י"י צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי. (כה) וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כׇּל בְּדִילָיִךְ. (כו) וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. (כז) צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה. (כח) וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו וְעֹזְבֵי י"י יִכְלוּ. (כט) כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם וְתַחְפְּרוּ מֵהַגַּנּוֹת אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם. (ל) כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ וּכְגַנָּה אֲשֶׁר מַיִם אֵין לָהּ. (לא) וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה.

Divrei HaYamim II 26:16-21דברי הימים ב׳ כ״ו:ט״ז-כ״א

(16) But when he was strong, his heart was lifted up so that he did corruptly, and he trespassed against the Lord his God; for he went into the temple of the Lord to burn incense upon the altar of incense. (17) And Azariah the priest went in after him, and with him fourscore priests of the Lord, that were valiant men; (18) and they withstood Uzziah the king, and said unto him: 'It pertaineth not unto thee, Uzziah, to burn incense unto the Lord, but to the priests the sons of Aaron that are consecrated it pertaineth to burn incense; go out of the sanctuary; for thou hast trespassed; neither shall it be for thy honour from the Lord God.' (19) Then Uzziah was wroth; and he had a censer in his hand to burn incense; and while he was wroth with the priests, the leprosy broke forth in his forehead before the priests in the house of the Lord, beside the altar of incense. (20) And Azariah the chief priest, and all the priests, looked upon him, and, behold, he was leprous in his forehead, and they thrust him out quickly from thence; yea, himself made haste also to go out, because the Lord had smitten him. (21) And Uzziah the king was a leper unto the day of his death, and dwelt in a house set apart, being a leper; for he was cut off from the house of the Lord; and Jotham his son was over the king's house, judging the people of the land.

(טז) וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּי"י אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל י"י לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. (יז) וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַי"י שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל. (יח) וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַי"י כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵי"י אֱלֹהִים. (יט) וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית י"י מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. (כ) וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכׇל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ י"י. (כא) וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית [הַחׇפְשִׁית] (החפשות) מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית י"י וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ.

Rashi Yeshayahu 1:1רש״י ישעיהו א׳:א׳

חזון ישעיהו בן אמוץ וגו' – א"ר לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה מלך יהודה אחים היו. אשר חזה על יהודה וירושלים – והלא על כמה אומות נתנבא משא בבל משא מואב הא למדת שאין זה תחלת הספר ולא נקרא הספר על שם החזון הזה וכן שנינו בברייתא דמכילתא, בשנת מות המלך עוזיהו תחלת הספר אלא שאין מוקדם ומאוחר בסדר והדברים מוכיחים שהרי ביום הרעש יום שנצטרע עוזיהו נאמר ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו (לקמן ו) ואמר הנני שלחני למדנו שהוא תחלת שליחותו ונבואה זו נאמרה אח"כ ועל זו לבדה נאמר אשר חזה על יהודה וירושלים כשם שאמר על משא כל אומה ואומה משא אומה פלוני אף כאן כתב חזון זה חזה על יהודה וירושלים ולפי שהם תוכחות קושי קראם חזון שהוא קשה מעשרה לשונות שנקראת נבואה כמש"א בב"ר וראיה לדבר חזות קשה הוגד לי (לקמן כא). בימי עוזיהו וגו' – מלכי יהודה ד' מלכים הללו קפח בימיו ביום שנצטרע עוזיהו שרתה שכינה עליו ונתנבא כל ימי המלכים הללו עד שעמד מנשה והרגו (ונבואה זו נאמרה בימי חזקיהו אחר שגלו עשרת השבטים כת"י).

Rashi Yeshayahu 1:8רש״י ישעיהו א׳:ח׳

ונותרה בת ציון – ריקנית מיושביה כי יגלו מתוכה כאשר תותר סוכת הכרם שעשאה נוצר ובעת יבצר הכרם מניח סוכתו והולך, בתר דקטפוהי לאחר שבצרו אותה.

R. Yosef Kara Yeshayahu 1:5ר׳ יוסף קרא ישעיהו א׳:ה׳

על מה תכו עוד תוסיפו סרה – לשוא הכיתי אתכם, שהגליתי מכם עשרת השבטים בימי הושע בן אלה; והנשארים בכם, הם שבט יהודה ובנימן, מוסר לא לקחו, אלא עוד תוסיפו סרה.

R. Yosef Kara Yeshayahu 1:6-8ר׳ יוסף קרא ישעיהו א׳:ו׳-ח׳

(ו-ח) ומפרש שלש כנגד שלש: ארצכם שממה – היא הפצע, שכבר גלו עשר השבטים. עריכם שרופות אש – היא חבורה, תחילת מכה, עלה סנחריב על כל ערי יהוד' ויתפשם בי'ד' לחזקיהו. אדמתכם – זו, זרים אוכלים – לפניכם, הרי מכה טרייה, חולה רעה שאין בה רפואה ונחמה. והרי נותרה בת ציון לבדה, כסוכה הנותרת בכרם, הכרם נשחתת והסוכה סופה שתחרב שאינה לצורך, כך ארץ ישר' קרואה סוכה כי כרם י"י צבאות בית ישר' ויהודה עיקר הפרדס נטע שעשועיו {ישעיהו ה':ז'}, וציון לבדה קרוייה סוכה, ויהי בשלם סוכה ומעונתו בציון {תהלים ע"ו:ג'} שהיתה צופה ונוטרת כל הבית סביב. בריטא בלעז. ודוגמ' לסוכה בכרם דימה לה עמה. כמלונה במקשה כעיר נצורה – שכולן סופן ליחרב. (כ"י וינה 23 עם השלמות מכ"י ברלין 122, אוקספורד אופ' 34 בשם ר' יוסף)

R. Yosef Kara Yeshayahu 1:8-9ר׳ יוסף קרא ישעיהו א׳:ח׳-ט׳

(ח) ...וכל זה משל ודימיון על ירושלם; כי בהיות ירושלם יושבת שליוה ועריה סביבותיה, היו סביבותיה משולים לכרם, כעניין שאמר ישעיה "כרם י"י צבאות בית ישראל" (ישעיהו ה':ז'); ומרום ציון דומה לסוכה, ששומר הכרם דר בתוכה, ושומרו, דכתיב "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" (תהלים ע"ו:ג'). כל זה בהיות הכרם קיים עד שלא תשאה הארץ שממה, אבל מיום גלות הארץ, וערינו "שרופות אש" ואדמתינו לעינינו "זרים אוכלים אותה", נותרה בת ציון כסוכה בכרם לאחר שנבצר, כמלונה במקשה לאחר שנלקטו הקישואים, כעיר נצורה לאחר שהלכו להם הגייסות. (ט) לולי... הותיר לנו – אנשי יהודה וירושלם.  שריד כמעט – שלא נשארנו בארץ כי אם שבט יהודה ובנימן, שהרי בשנת שש לחזקיה גלו להם עשרת השבטים (מל"ב י"ח:י'-י"א), ולא נשאר זולתי שני שבטים לבדם, הם שבט יהודה ובנימן; ולולי שנשאר אותו מעט, כסדום היינו – שלא נותרה בה פליטה.

R. Yosef Kara Yeshayahu 1:27ר׳ יוסף קרא ישעיהו א׳:כ״ז

ושביה בצדקה – אותן שישובו אל ציון מן המקומות אשר נפוצו שם.

Ibn Ezra Yeshayahu 1:1אבן עזרא ישעיהו א׳:א׳

וטעם אשר חזה [על יהודה] כי רובי נבואותיו על ערי יהודה שיתפשם מלך אשור, ועל ירושלם שנמלטה מידו, וכן מחצי הספר על גלות יהודה, כי לא הזכיר שאר השבטים: ונבואתו היתה בימי עוזיהו, והקרוב אלי כי בשנת מותו התחיל להתנבאות כאשר אפרש עוד: ועל דרך הפשט כי בימי חזקיהו מת, כי אילו נמשכו ימיו עד ימי מנשה היה זה כתוב. ויש בדברי יחיד שהרגו מנשה, בעבור שאמר ראו עיני [ו' ה'], ואם הדבר קבלה הוא האמת.

Ibn Ezra Yeshayahu 1:7-8אבן עזרא ישעיהו א׳:ז׳-ח׳

(ז) ארצכם וגו', הנוכר למעלה, משל שנלקחה כל ארצם, ויש מהם שממה שאין שם אדם, ויש מהם שרופות אש, ויש שזרים אוכלים תבואתה: [אוכלים אותה], כטעם בעצבון תאכלנה [בראשית ג' י"ז], וטעם כמהפכת זרים, פי' ארצכם שממה, ויתכן היות זרים מגזרת זרם [ל"ב ב'] ויהיה המ"ם שורש ולא לשון רבים ויהיו שנים משקלים. (ח) ונותרה, הטעם שערי יהודה הבצורות תהיינה נתפשות ולא תותר רק ציון: כסוכה בכרם, מקום השומר והטעם על השכינה: כמלונה, מקום ללון השומר בשדה קישואים: כעיר נצורה, חרבה כמו ובנצורים ילינו [ס"ה ד'].

Ibn Ezra Yeshayahu 1:26-28אבן עזרא ישעיהו א׳:כ״ו-כ״ח

(כו) ואשיבה שופטיך, הטעם שיגלו ישראל ושפוטיהם, גם יסורו שופטי אחז ויעמיד חזקיהו שופטי צדק כי כן כתוב: כבראשונה, כימי דוד ושלמה, והבי"ת נוסף. (כז) ציון, בעבור המשפט תפדה מיד סנחריב: ושביה, יפדו הם שעשו תשובה. (כח) ושבר פושעים, היוצאים מתחת הרשות, והם חמורים מחטאים, והטעם על כל ערי יהודה הבצורות שנתפשו, ועוזבי יי כפול כמשפט.

R. Eliezer of Beaugency Yeshayahu 1:1ר׳ אליעזר מבלגנצי ישעיהו א׳:א׳

חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים בימי עזיהו – מאריכות לשון זה נראה שהוא לשון אנפרלוגוסא של התחלה. וממה שמנה כאן ד׳ מלכים הללו שנתנבא בימיהם, כמו בתחלת נבואת הושע ועמוס ובתחלת ירמיה: אשר היה דבר יי׳ אליו בימי יאשיהו בן אמון (ירמיהו א׳:ב׳), וגם מלשון שמעו שמים והאזיני ארץ שהוא בשטת האזינו השמים ואדברה (דברים ל״ב:א׳). וכן כל לשון ב׳ מקראות ראשונים מוכיח שכאן היא התחלת נבואתו. וגם הסדר יוכיח כן, שבתחלה: בימי עזיה (ישעיהו א׳:א׳), ואחר כך: בשנת מות המלך עזיהו (ישעיהו ו׳:א׳), ואחר כך: ויהי בימי אחז בן יותם בן עזיה{ו} (ישעיהו ז׳:א׳), ואחר כך: בשנת מות המלך אחז (ישעיהו י״ד:כ״ח), ואחר כך: ויהי בארבע עשרה {שנה} ל{מלך} חזקיה{ו} (ישעיהו ל״ו:א׳). ואין לומר: בשנת מות כתרגומו: בשתא דאתנגע בה, לפי הפשט. ומכאן עד בשנת מות המלך עזיהו נתנבא בימי עזיה, ובימי יותם אחר מות אביו, שלא היו מקבלין תוכחה, והיה מוכיחן על מה שהיו לוקים, ומודיעם מה יעלה בסופם. ועל כל הספר מוסב חזון ישעיהו אשר חזה, שיש מהן בימי עזיה, ויש מהן בימי יותם, ויש מהן בימי אחז, ויש מהן בימי חזקיהו, וכל אחד מפורש במקומו. ורוב הנבואות מכאן ועד ויהי בארבע עשרה שנה לחזקיהו (ישעיהו ל״ו:א׳) במלכי אשור מדברות, בדבר הקרוב יותר. אלא שעל ידיהן מאריך יותר במקומות הרבה בעתידות אחרות. ומויהי בארבע עשרה שנה לחזקיהו (ישעיהו ל״ו:א׳), שעבר מעשה מלכי אשור, מדבר בנחמות העתידות שאנו עתידים לפרש כל אחת במקומה בעזרת חונן הדעת.

R. Eliezer of Beaugency Yeshayahu 1:5-10ר׳ אליעזר מבלגנצי ישעיהו א׳:ה׳-י׳

(ה) על מה – תהיו מוכים שאניחכם בארצכם ואוכיחכם ואלמדכם הועיל. הלא אחר הכאתי ומוסרי עוד תוסיפו סרה לסור מאחרי. שכמה פעמי׳ הכיתי אתכם וייסרתי אתכם מימי השפטים עד עתה על ידי הגוים אשר הנחתי בארץ ואשר סביבתיכם ולא לקחתם מוסר. ועל מה אכה אתכם עוד דרך מוסר ותוכחה. אלא כל ראש לחלי – דרך נקם אכה אתכם מעתה שכל ראש לחלי שלא תוסיפו עוד לשאת ראשכם וכל לבב יהי דוי – ויהי נכנע בעמל לבבם הערל שאגלה אתכם בארץ אויביכם, ותהיה ארצכם שממה ועריכם חרבה כמו שמפרש והולך. ומפרש איך יכם מכת בלתי סרה שכל ראש לחלי וכל לבב דוי באף ובחמה ונקם. (ו) מכף רגל ועד ראש – אכה אתכם מאין מתם בבשרכם. הכל מלא פצע וחבורה ומכה טריה בלי תועלת ורפואה שלא זורו הפצעי׳ והחבורות לסחוט ולהוציא המוגלא ולהגהותם ולנקותם לקבל תמרוק. ולא חבשו – הפצ׳ והחבו׳. ולא רככה בשמן – המכה הטריה והקשה במשמוש לרככה לקבל תמרוק. אין ריכוך אלא במכה טריה לכן א׳ לשון יחיד. אבל בפצע וחבו׳ אין ריכוך אלא זרייה ותחבושת. זורו – לשון ויזר את הגזה לשון סחיטה. ועל כרחין לפי הענין: על מה תכו – בהכאת מוסר ותוכחת כאב לבן הוא. וכל ראש לחל׳ וכל לבב דוי ופצ׳ וחבו׳ ומכה טרי׳ שלא זרו ולא חבשו להרפא היא מכת אכזריות חימה לנקום נקם. וכן מוכי׳ בכל הנבי׳ כלן שמדמה גלותם וחורבנם למכה נחלה ושבר אנוש. אבל מכת מוסר ללמד הועיל יש לה רפואות תעלה וגהיית מזור, כי את אשר יאהב יוכיח, ונאמני׳ פצעי אהב. ולמד מכאן שאין מכל ראש לחלי ואילך פי׳ לעל מה תכו אלא פורענות המלכיות מגיד להם מאשור ואילך. (ז) ארצכם תהיה שממה – מכם. עריכם תהיינה שרופות אש. אדמתכם – היא קרקע הנעבדת. לנגדכם – ולעיניכם, זרים באים ואכלים אתה. ושממה – ואותה שתשאה שממה שאמרתי ארצכ׳ שממה אהפוך בלי חמלה כמהפכת שאדם הופך ארץ זרים כאילו אינכם בניי אלא זרים. וכלפי שא׳ למעלה בני׳ גדל׳ אומר להפוך ארצכם כארץ זרים להשחית הכל. (ח) ותהא נותרת בת ציון – מקום מקדשי לבדה שאגין עליה למעני. כסכה בכרם – שכל ארצכם תהיה שממה מכם שתגלו ממנה ככרם שאדם בוצר ומעולל ואינו משאיר רק סוכת השומר וסוף שאף הסוכה תיחרב שהשומר מניחה והולך לו. ונבוא׳ זו נתקיימ׳ בימי חזקיהו שאף ערי יהודה הבצורות נלכדו. וכן פי׳ כמלונה במקשה כעיר נצורה – שכבשו כל בנותיה והשחיתו כל סביביה עד החומה והן יושבי׳ סביבות החומה ולא נשאר רק העיר. (ט) שלולי יי׳ צבאות – למען שמו, הותיר לנו בעת ההיא שריד – את בת ציון. (י) ועכשיו בטרם בוא היום ההוא: שמעו דבר יי׳ קציני סדום הרעים והחטאים, והאזינו תורתו ומוסרו.

R. Eliezer of Beaugency Yeshayahu 2:1ר׳ אליעזר מבלגנצי ישעיהו ב׳:א׳

הדבר אשר חזה – מוסב למעל׳ ומ׳מ׳ עיקרו לשל אחריו הוא מוסב. וכן פת׳ זה הדבר אשר חזה ישעי׳ בן אמוץ על יהוד׳ וירושל׳ שיבשו ויחפרו מאילי עצביהם ומגנות במותיהם ומקדשיה׳.

Radak Yeshayahu 1:2רד״ק ישעיהו א׳:ב׳

שמעו שמים – החל ספרו בדברי תוכחה, כי בני דורו היו רעים ואע"פ שכתוב בעזיהו ויעש הישר בעיני ה' וכן יותם, הרי נאמר בעזיהו ובחזקתו גבה לבו עד להשחית, ובימי שניהם היו העם מזבחים ומקטרים בבמות. וכתוב בדברי הימים במלכות יותם: עוד העם משחיתים כל שכן בימי אחז שהיה רע ועשה רעות גדולות, כמו שכתוב: וכל העם היו רעים בימיו כמש"כ בעזבם את ה' אלהי אבותם ואף בימי חזקיהו לא היה לבבם שלם את ה', כמש"כ בד"ה.

Radak Yeshayahu 1:5רד״ק ישעיהו א׳:ה׳

על מה תכו – לא תעלו על לבבכם, על מה אתם מכים. כי עוד תוסיפו סרה – ולא שחשבו כי האל הוא המכה אתכם על עונותיכם, אלא תלכו בקרי ותאמרו, כי הרע בא עליכם דרך מקרה ולא עונש עונותיכם. ויש מפרשים: על מה תכו - מה יועיל הכות אתכם כי לא תוסרו בזה, כי עדיין אחר המכות תוסיפו לחטוא ולא תוסרו על ידי המכות, וסרה שם תאר, כלומר דרך סררת ומעוותת. כל ראש לחלי – לא תחשבו אם האל יתברך מכה אתכם ותאמרו דרך מקרה נפלו החלאים הרעים על כולכם, אין זה כי אם על עונש עונותיכם, כי כל ראש מזומן לחלי וכל לבב דוי, כמו שאמר בתוכחות משה רבינו עליו השלום: יככה ה' בשיגעון ובעורון ובתמהון לבב.

Radak Yeshayahu 1:8רד״ק ישעיהו א׳:ח׳

ונותרה – כי רוב ערי יהודה היו חרבות ובימי חזקיהו כל הערים הבצורות תפשם מלך אשור, והנה נותרה ירושלים לבדה כמו הסכה שהיא בכרם, וכמו המלונה שהיא בשדה הקשואין, שאין סביבותיה בית וסכה אחרת, וסכה ומלונה עניין אחד במלות שונות, כי הסכה היא שילין בה השומר תקרא מלונה.

Radak Yeshayahu 1:29רד״ק ישעיהו א׳:כ״ט

כי יבשו – אמר יבשו ואמר תחפרו, כי כן מנהג המקראות לדבר לנכח ושלא לנכח כאחד, כמו שמעו עמים, כולם תשובו ובאו נא, והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלל, אלה הג' פסוקים עד סוף הפרשה אינם לימות המשיח, כי מימי חרבן בית ראשון ואילך לא היו עובדים עכו"ם בישראל בגנות ותחת כל עץ רענן כמו שהיו ואין זכרון אלים וגנות אלא לאותם דורות שהיו בבית ראשון, לפי שזכרו כליון הרשעים כולם בין מעובדי עכו"ם בין משאר עבירות, וזה יהיה בימות המשיח, אמר כי כליון עכו"ם תהיה טרם זה וזהו בחרבן בית ראשון, שיכלו עובדי עבודת עכו"ם בישראל שהיו בוחרים הגנות והאילים לאשירה, ואז בחרבן הבית יבשו כי יראו כי לא יועילו להם האשרים ולא יצילום מיד האויב המחריב אותם והמגלה אותם, אז יבשו ויחפרו וידעו כי שקר היה נסכם ועבודתם לעכו"ם, לפיכך לא היה בבית שני עובדי עכו"ם כלל בישראל, ואילים כמו אילנים, וכן הנחמים באלים, אילי הצדק.

Abarbanel Yeshayahu 1:1אברבנאל ישעיהו א׳:א׳

הכונה הכוללת בנבואה הזאת היא להוכיח את בני יהודה ויושבי ירושלם על רשעת מעשיהם והיותם כפויי טובה לפניו יתברך ולהתרות בהם שיקבלו תוכחתו וישובו אל ה' כדי שלא יבא עליהם הגלות והחרבן אשר בא על עשרת השבטים וייעדם עם זה בצרות שיהיו בימי אחז והנחמות והטובות שיהיו בימי חזקיהו בנו וכמו שיתבאר בפי' הפסוקים. ...והנבואה הזאת כתב רש"י שנאמרה בימי יחזקיהו אחר חרבן שמרון ולכן אמר ארצכם שממה עריכם שרופות אש ונותרה בת ציון, ואפשר לומר ג"כ שנאמרה קודם חרבן שמרון בימי עוזיהו בתחלת נבואתו, מנבא ומיעד מה שיהיה על השבטים. ולפי שלא היתה כוונתו בעצם וראשונה להוכיח וליסר עשרת השבטים כי אם לבני יהודה בלבד, לכן אמר אשר חזה על יהודה וירושלם ולא זכר דבר ממלכי ישראל, וגם לא יחס נבואתו אליהם לפי שכל מה שזכר מענינ' היה להתרות עמו את בני יהודה שלא יקדם מה שעתיד להיות על בני ישראל. ואולי הודיע הכתוב בזה דבר עליון אלהי והוא שישעיהו בימי עוזיהו המלך חזה הנבואה הזאת, ואחר כך בימי יותם חזר לראות זאת הנבואה בעצמה, ובימי אחז באה לו פעם שלישית, וכן בימי חזקיהו ראה אותם פעם רביעית, ועל זה אמר: חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלם, רוצה לומר שחזר החזון הנזכר בימי ד' המלכים האלה, וכאילו היה ישעיהו קול קורא פנו דרך ה' בזמן ד' המלכים האלה, כי תמיד היה מודיעם חרבן שמרון וגלות השבטים מעל אדמתם העתיד להיות והיה מגיד הרעה קודם בואה לו להוכיח את ישראל לתקן את עונתם, כי כבר היו הנביאים מתייאשים מתשובתם, וישעיהו לא היה ביניהם כי הוא היה מגדולי יושבי ירושלם, אבל היה מוכיח את יהודה וירושלם ואמר אליהם הלא תדעו מה שייעד הקב"ה על אחיכם בית ישראל מהחרבן והגלות ותשאר בת ציון שהיא ארץ יהודה כסוכה בכרם, ולכן אתם בני יהודה הזהרו במעשיכם פן יבא עליכם החרבן שיבא על עשרת השבטים. הנה אם כן, היתה הנבואה הזאת אחת בעצמה, ולכן נקראת חזון בלשון יחיד. והיתה על יהודה וירושלם לפי שעם היות שזכר בה ענין מלכות ישראל הנה עיקר ההזהרה והתראה היתה על יהודה וירושלם, ולא נזכרו בני ישראל כי אם לעשות מהם טענה על התוכחה והחזון הפרטי הזה חזה ישעיהו ד' פעמים בימי ד' המלכים האלה כמתרה בהם פעמים שלש וארבע והיה מפני זה מודיעם גלות שמרון ושבטי ישראל קודם היותו, ועם מה שפירשתי בזה תדע למה הושם הנבואה הזאת בתחלת הספר שהסבה בזה היתה להיותה שנייה ומשולש' ומרובעת ד' פעמים לנביא הזה והדבר הכולל והנאמר פעמים רבות יותר ידוע וראשונה מהפרטי. ואולי היתה זאת הנבואה הראשונה אשר נבא ישעיהו בימי עוזיהו ואחר כך בשנת מותו, או שנצטרע כדברי המתרגם, ראה הנביא אותה מראה שזכר שמה וא"ל יתברך את מי אשלח לא להיותה התחלת נבואתו כי אם מפני כובד השליחות ההוא, שלא היה אדם ראוי אליו וכמו שיבא בפי' אותה הפרשה והיתה גם כן הנבואה הזאת רבת התוכחה בתחלת הספר אם מפני שהיתה ראשונה בזמן ואם לפי מעלת השנותה כל כך פעמים בימי המלכים האלה וכפי מה שפירשתי בפסוקים האלה הותרו השאלות א' וב' וג' וד' אשר הערותי כמו שתראה מענינם.

Shadal Yeshayahu 1:1שד״ל ישעיהו א׳:א׳

חזון – ידוע כי חזה ענינו כמו ראה, וכן תרגום ׳ראה׳ הוא ׳חזא׳, והנביא היודע הנסתרות והעתידות היה נקרא ׳רואה׳ (שמואל א ט׳:ט׳), ונקרא גם כן חוזה, ומראות הנבואה נקראו בשם ׳מחזה׳ ׳וחזיון׳, והדבור הנבואיי נקרא חזון. ואמנם ראוי לדעת כי התכלית המכוונת בנבואות איננה שיהיו בני אדם יודעים העתידות, אבל המכוון הוא שיקחו העם מוסר וישובו מדרכיהם הרעים, בשמעם הרעות המעותדות לבא עליהם או על אחרים אם לא ישובו, ובשמעם חסדי ה׳ על יראיו ושומרי מצותיו. ונמשך מזה כי בכלל הוראת שרש חזה נכללה הוראת הדבור אל העם להוכיחם על דרכיהם, וזה טעם באין חזון יפרע עם (משלי כ״ט:י״ח) כלומר באין תוכחה, באין מוכיח. וכן ולחוזים לא תחזו לנו נכחות דברו לנו חלקות חזו מהתלות (ישעיה ל׳:י׳), לשון ׳חזה׳ מורה כאן דבור אל העם. והנה ישעיה נבא קצת נבואות גם על אומות העולם, אך לא אמר נבואותיו לאנשי הנכר, ולא הלך להוכיח אותם, ולא דבר דבריו רק לבני יהודה, על כן כתוב אשר חזה על יהודה וירושלים, ולא נזכרו שאר העמים שנבא עליהם. וכיוצא בזה דברי עמוס אשר חזה על ישראל {ישעיהו א׳:א׳}, והוא נבא גם על אומות אחרות, אך לא השמיע דבריו ותוכחותיו כי אם לישראל. אשר חזה על יהודה וירושלים – אין המלות האלה דבקות עם מלות חזון ישעיהו בן אמוץ (כמו שנראה מפיסוק הטעמים), אלא עם סוף המקרא, ומלת אשר היא כאן נומינאטיף, לא אקוזאטיף, והיא חוזרת אל ישעיהו בן אמוץ, ולא אל החזון, והכוונה (כדעת דון יצחק אברבנאל) להודיע מאיזה זמן ועד איזה זמן נבא ישעיה. ובאה ההודעה הזאת בתחלת הספר, על דרך שבאה בתחלת ירמיה {ירמיהו א׳:ב׳-ג׳}, (אשר היה דבר ה׳ אליו בימי יאשיהו וכו׳ ויהי בימי יהויקים וכו׳ עד תם עשתי עשרה שנה לצדקיהו וכו׳ עד גלות ירושלם וגו׳). ולא יתכן שתהיה מלת אשר חוזרת אל החזון, כי התוכחה שהיתה ראויה בימי יותם וחזקיה לא תצדק בימי אחז, ולא יתכן שיאמר ישעיה החזון הזה (כדעת דון יצחק {אברבנאל}) בימי כל המלכים ההמה בשוה. ואין להשיב כי חזון ישעיהו האמור כאן הוא שם כולל כל נבואותיו של ישעיה (כמו שהיא הוראת מלות חזון ישעיהו בדברי הימים ב ל״ב:ל״ב), או שיכלול חלק אחד מהן (מתחלת הספר עד סוף סימן י״ב, כמו שהיא דעת קצת מחכמי העמים). כי אמנם אם היה הדבר כן, לא היה ראוי (כאשר העיר כבר גם דון יצחק {אברבנאל}) שיבא בתחלת הנבואה השנית {ישעיהו ב׳:א׳} הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלם. ואחרי אשר בנבואה השנית חזר ואמר הדבר אשר חזה וגו׳, מבואר הוא כי פסוק חזון ישעיהו וגו׳ על הנבואה הראשונה לבדה נאמר (וכמו שהיא גם כן דעת רש״י). על יהודה וירושלם – יהודה היא ארץ יהודה או מלכות יהודה, ואף על פי שעיר ירושלם נכללת ביהודה, הוסיף מלת וירושלם, להגיד כי לא אמר נבואותיו בערי יהודה בלבד, כי גם בעיר המלוכה ובאזני השרים והמלכים אמר דבריו. בימי עזיהו – בשנת מותו החל להנבא, כנראה בסימן ו׳. ואמנם הסימן ההוא הוא כולל הנבואה הראשונה שראה ישעיה, אך איננו כולל הנבואה הראשונה שאמר ישעיה אל העם, כי לא השמיע החזון ההוא עד ימי אחז (עיין פירושי למטה ו׳:א׳). והנה אין בידנו גם אחת מהנבואות שאמר ישעיה אל העם בימי עזיהו ויותם, אך כל נבואות הספר הזה נאמרו בימי אחז וחזקיהו, וקצת מהן נכתבו (ולא נאמרו בקהל) בימי מנשה, והנבואות הראשונות שאמר ישעיהו בימי עזיה ויותם לא חש הנביא להניחן למשמרת לדורות עולם. אמנם לענין הזמן אשר בו נאמר החזון הזה, נראה לי ברור שלא יתכנו דברי החכם Gesenius, האומר שנאמר בימי אחז, שאם היה הנביא עומד בימי אחז לא היה נמנע מלדבר על עבודת האלילים וחילול שם ה׳ בתועבות הגוים, כי זה היה ענין ישראל בימי אחז. והפך מזה אנו רואים כי ישעיה בחזון הזה מוכיח דור שהיה עובד את ה׳, אבל לא עם טהרת המעשים, כאמרו למה לי רב זבחיכם וכו׳ וכו׳. ואמנם מלות עזבו את ה׳ נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור, האמורות בנבואה הזאת (פסוק ד׳), אין שום ראיה שיהיה המכוון בהן על עבודת האלילים, כי הגנבה והרציחה והטיית המשפט ושאר המעשים המקולקלים, גם הם יקראו עזיבת ה׳ וניאוץ קדוש ישראל והנזר אחור מדרכיו. הלא תראה נתן אומר לדוד כאשר בא אל בת שבע: אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה׳ (שמואל ב י״ב:י״ד), קרא אותו מנאץ ה׳ אף על פי שלא היה במעשהו ריח עבודת אלילים. וישעיהו עצמו (נ״ט:י״ג) אמר ונסוג מאחר אלהינו, ואחר כך הוא אומר דבר עשק וסרה הרו והגו מלב דברי שקר והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמוד וכו׳ וכו׳, ובכל הנבואה ההיא אין זכר ורמז לעבודת אלילים, כי לימים אחרונים נאמרה. ועל כרחנו לומר כי קלקול המעשים הוא נקרא עזיבת ה׳ ונסיגה מאחר אלהינו. ומי יאמין שיהיה הנביא מדבר בימי אחז, ולא יאמר על עון עבודה זרה שהיו עובדים רק המלות האלה: כי יבשו מאילים אשר חמדתם וגו׳ {ישעיהו א׳:כ״ט}? ואשר אני אחזה לי הוא כי בתחלת ימי חזקיה נאמר החזון הזה, בזמן שהחזיר חזקיה עטרת עבודת בית ה׳ ליושנה, אך דרכי העם בעניני משפט וצדקה היו עדיין מקולקלים ורחוקים מדרך ה׳. ואמנם ארצכם שממה וכו׳ וכו׳ הוא ציור הרעות שמצאו את יהודה בימי אחז, ותולדותיהן היו עדיין קיימות בתחלת ימי חזקיה, כי אחז ניתן ביד מלך ארם ויכו בו וישבו ממנו שביה גדולה, וגם ביד מלך ישראל ניתן ויך בו מכה גדולה, ויהרג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד, ועוד אדומים באו ויכו ביהודה וישבו שבי, ופלשתים פשטו בערי השפלה והנגב ליהודה וילכדו את בית שמש ואת אילון וכו׳ וכו׳ וישבו שם (דברי הימים ב כ״ח), וחזקיה בתחלת מלכותו אמר (שם כ״ט:ט׳) והנה נפלו אבותינו בחרב ובנינו ובנותינו ונשינו בשבי על זאת. ואמנם מה ענין האילים והגנות {ישעיהו א׳:כ״ט} בימי חזקיה? האילים והגנות אינם אלא משל, וכן החסון אשר יהיה לנערת {ישעיהו א׳:ל״א} אינו אלא משל, והבנת המשל ההוא, היא לבדה תפרש לנו המשך דברי החזון הזה בקשר נכון וקיים וישר ונאמן, כאשר תראה למטה במקומו. ואמנם למה נכתב הסימן הזה בתחלת הספר, אף על פי שנאמר בימי חזקיה, ואחריו נבואות שנאמרו קודם לכן בימי אחז? נראה לי כי רצה ישעיה לחלוק כבוד לחזון זה ולשומו בראש הספר, מפני חשיבותו, כי הוא תוכחה יקרה, כוללת עקרי המוסר ויראת ה׳. וכמו שנבחר מזמור אשרי האיש {תהלים א׳} להינתן בתחלת ספר תהלות מן הטעם הזה עצמו, שהוא כולל עקרי המוסר ויראת ה׳. בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו – ידידי היקר החכם הרופא כמ״ר שאול פורמיגיני הי״ו מעיר טריאסטי היה מתמיה על שבאו כאן ארבעה שמות בלא וי״ו החבור, והיה אומר כי יו״ד יחזקיהו היא טעות סופר, ושהנכון: וחזקיהו בוי״ו. והשיבותיו כי גם בראש הושע מצאנו כך: בימי עזיה יותם אחז יחזקיה {הושע א׳:}, וגם בתחלת מיכה כתוב בימי יותם אחז יחזקיה {מיכה א׳:א׳}, ולא יעלה על הדעת שתפול טעות אחת בשלושה מקומות בשוה. אבל שיסכימו שלושה נביאים לכתוב שלושה וארבעה שמות בלי ו׳ החבור זה איננו רחוק, ויש לייחס הענין לשתי כוונות. האחת כי העדר החבור (Asyndeton) מרומם הדבור, והנביאים האלה הידועים לרוממות מליצתם, אולי רצו שיהיה גם פתח ספריהם במליצה מפוארה. והשנית היא כי כל אחד מהם בשעה שכתב ספרו בימי חזקיה לא היה יודע מי ימות תחלה, המלך או הנביא, על כן הניחו המלה בלי ו׳, אולי יצטרכו להוסיף עוד שם אחר אחר השם ההוא.

Shadal Yeshayahu 1:2שד״ל ישעיהו א׳:ב׳

והם פשעו בי – פרקו עלי מעל צוארם, ומרדו בי לבלתי שמוע בקולי ולבלתי לכת בדרך ה', שהוא לעשות צדקה ומשפט (בראשית י"ח:י"ט); ודוגמת זה בישעיה (נ"ט:י"ג) פשוע וכחש בה' ונסוג מאחר אלהינו דבר עשק וסרה וכו' וכו', שאין הכוונה כלל על עבודת האלילים, אלא על עזיבת הצדק והיושר.

Shadal Yeshayahu 1:7שד״ל ישעיהו א׳:ז׳

ארצכם שממה – זה פירוש מה שאמר בפסוק הקודם דרך משל, ועיין מה שכתבתי למעלה בסוף פירוש הפסוק הראשון. ואני בשנת תקצ"א פירשתי על ארץ עשרת השבטים שהגלה מלך אשור, ואמרתי שהנביא מזכיר לבני יהודה מפלת מלכות ישראל, למען יקחו מוסר; ואמרתי כי מאחר שנפלה מלכות אפרים, ולא היתה עוד בין שתי הממלכות קנאה ותחרות כמלפנים, אין לתמוה אם הנביא עושה אותן אגודה אחת, וקורא לאדמת ישראל ארצכם, כי כבר נכנסה החמלה תחת האיבה, ולב אנשי יהודה שב על אחיהם הגולים, והבינו כי ארץ אחת היתה לכולם, וכי כולם עם אחד, ואב אחד לכולם, ובמפלת מלכות אפרים גם בני יהודה דאגו לנפשם, פן מחר גם עליהם תעבור כוס. ועתה נראה לי כי כל זה דחוק, ורחוק בעיני שיקרא ארצכם לארץ עשרת השבטים, ובפרט נראה לי שאם היה הענין כן, לא היה הנביא נמנע מהזכיר שאחיהם בני ישראל גלו מארצם והלכו שבי לפני צר; אך שתהיה הכוונה (כפירוש רד"ק) על ערי יהודה שתפש אותן סנחריב, זה גם כן לא ייתכן, כי מה טעם עריכם שרופות אש? ואין בשום מקום זכר ורמז שנלחמו בני יהודה עם סנחריב ושהוא שרף עריהם, אלא מיד בהתקרבו לאחת הערים היו יושביה פותחים לפניו דלתים מרוב פחדם, עיין למטה י':כ"ח וכו'.

Hoil Moshe Yeshayahu 1:1הואיל משה ישעיהו א׳:א׳

אבל חזון זה נראה שחזה אותו והגידו ברבים בימי חזקיהו האחרון שבהם, שכן היה מצב יראת האלהים בימיו, לשמור חקי עבודת אל עליון, ולבלתי שמור חקי המוסר ובימי אחז הניחו בקרן זוית אלה ואלה.

Hoil Moshe Yeshayahu 1:28-31הואיל משה ישעיהו א׳:כ״ח-ל״א

(כח) פשעים – בוגדים בבוטחים בהם. וחטאים – מורגלים בחטאם, ושניהם נגד בני אדם. יחדו – פתאם. ועזבי ה' – חוטא נגד המוסר, גם אם ישמור חקי עבודת ה', יתכן לקראו עוזב ה'. (כט) מאלים – שד"ל פירשו משל, על שבנא וסיעתו, שדייני שקר שבירושלים שמו בהם בטחונם; ויש ג"כ לפרשו (וכן גם מהגנות שאחריו) על יערים אלה שהיו מזנים בהם עם אנשי רעיהם, לא לעבודת הבעל והאשרה, רק היו אומרים שעושים כן להרבות האהבה והאחוה, ולהכביר יושבי הארץ; ולפתות המון העם לדבר, היו מזנים בפרהסיא. ותחפרו – בחילוף אותיות חִוָּר, בל"א לבן, ילבינו פניכם... (לא) החסן – האילן הגבוה והעב (וחסון הוא כאלונים, עמוס ב':ט') שתחתיו זנו עם אשת רעיהם; או לפי שד"ל האנשים התקיפים שבהם בטחו. ופעלו – המתקנו למקום ראוי לניאוף וזנות; או כפי שד"ל המון העם המכבדים הרשעים. ובערו וגו' – תחרב העיר ויושביה יהרגו; או יאבדו יחדו (פתאם או שניהם כאחד) הקצינים והמון העם.