Historical Setting of Tehillim 30/5

EN/HEע/E

Historical Setting of Tehillim 30

Sources

Shemuel II 11שמואל ב י״א

(1) And it came to pass, at the return of the year, at the time when kings go out to battle, that David sent Joab and his servants with him, and all of Israel; and they destroyed the children of Ammon, and besieged Rabbah. But David stayed in Jerusalem. (2) And it came to pass at evening, that David rose from his bed and walked upon the roof of the king's house. And from the roof he saw a woman bathing; and the woman was very beautiful to look upon. (3) And David sent and inquired after the woman. And he said, "Is this not Bath-sheba, the daughter of Eliam, the wife of Uriah the Hittite?" (4) And David sent messengers and took her. And she came in to him, and he lay with her — and she was purified from her uncleanness — and she returned to her house. (5) And the woman conceived; and she sent and told David, and said, "I am with child." (6) And David sent to Joab, "Send me Uriah the Hittite." And Joab sent Uriah to David. (7) And when Uriah came to him, David asked him regarding the welfare of Joab, and the welfare of the people, and the welfare of the war. (8) And David said to Uriah, "Go down to your house, and wash your feet." And Uriah departed from the king's house, and a gift from the king was sent after him. (9) But Uriah slept at the door of the king's house with all of the servants of his lord, and did not go down to his house. (10) And when they had told David, saying, "Uriah did not go down to his house", David said to Uriah, "Have you not come from a journey? Why did you not go down to your house?" (11) And Uriah said to David, "The ark, and Israel, and Judah, dwell in booths; and my lord Joab and the servants of my lord are encamped in the open field; shall I then go into my house, to eat and to drink, and to lie with my wife? As you live, and as your soul lives, I will not do this thing." (12) And David said to Uriah, "Stay here today also, and tomorrow I will let you depart." So Uriah abode in Jerusalem that day, and the next day. (13) And when David had called him, he ate and drank before him; and he made him drunk; and at evening he went out to lie on his bed with the servants of his lord, but he did not go down to his house. (14) And it came to pass in the morning, that David wrote a letter to Joab, and sent it by the hand of Uriah. (15) And he wrote in the letter, saying, "Set Uriah in the forefront of the fiercest battle, and withdraw from him, that he may be smitten, and die." (16) And it came to pass, when Joab kept watch upon the city, that he assigned Uriah to the place where he knew that valiant men were. (17) And the men of the city went out, and fought with Joab. And some of the people fell, of the servants of David; and Uriah the Hittite died also. (18) Then Joab sent and told David all the things concerning the war; (19) and he charged the messenger, saying, "When you have finished telling all the things concerning the war to the king, (20) it shall be that, if the king's anger rises, and he says to you, 'Why did you go near to the city to fight? Did you not know that they would shoot from the wall? (21) Who smote Abimelech the son of Jerubbesheth? Did not a woman cast an upper millstone upon him from the wall, that he died at Thebez? Why did you go near the wall?' Then you shall say, 'Also your servant Uriah the Hittite has died.'" (22) So the messenger went, and came and told David all that Joab had sent him. (23) And the messenger said to David, "The men prevailed against us, and came out to us into the field, and we were upon them even to the entrance of the gate. (24) And the shooters shot at your servants from off the wall; and some of the king's servants have died, and also your servant Uriah the Hittite has died." (25) Then David said to the messenger, "Thus shall you say to Joab, 'Let not this thing dismay you, for the sword devours in one manner or another; make your battle stronger against the city, and overthrow it.' Encourage him." (26) And when the wife of Uriah heard that Uriah her husband was dead, she lamented her husband. (27) And when the mourning was past, David sent and took her home to his house, and she became his wife, and bore him a son. But the thing that David had done displeased Hashem.

(א) וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלָ͏ִם. (ב) וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקׇם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד. (ג) וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי. (ד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשׇׁב אֶל בֵּיתָהּ. (ה) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי. (ו) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד. (ז) וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה. (ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ. (ט) וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כׇּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ. (י) וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ. (יא) וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. (יב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה שֵׁב בָּזֶה גַּם הַיּוֹם וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלַ͏ִם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמׇּחֳרָת. (יג) וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד. (יד) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה. (טו) וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת. (טז) וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם. (יז) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹּל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמׇת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי. (יח) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב וַיַּגֵּד לְדָוִד אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה. (יט) וַיְצַו אֶת הַמַּלְאָךְ לֵאמֹר כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כׇּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ. (כ) וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה. (כא) מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמׇת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת. (כב) וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כׇּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב. (כג) וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל דָּוִד כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם עַד פֶּתַח הַשָּׁעַר. (כד) וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים אֶל עֲבָדֶיךָ מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת. (כה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהׇרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ. (כו) וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ. (כז) וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי י״י.

Shemuel II 24שמואל ב כ״ד

(1) And the anger of Hashem was kindled again against Israel, and He incited David against them, saying, "Go, count Israel and Judah." (2) And the king said to Joab the captain of the army who was with him, "Go now back and forth through all the tribes of Israel, from Dan to Beer-sheba, and count the people, that I may know the sum of the people." (3) And Joab said to the king, "May Hashem your God add to the people, however many as they may be, a hundredfold, and may the eyes of my lord the king see it; but why does my lord the king desire this thing?" (4) The king's word prevailed against Joab and against the captains of the army. And Joab and the captains of the army went out from the presence of the king, to count the people of Israel. (5) And they passed over the Jordan, and camped in Aroer, on the right side of the city that is in the middle of the valley of Gad, and to Jazer; (6) then they came to Gilead, and to the land of Tahtim-hodshi; and they came to Dan-jaan, and round about to Zidon, (7) and they came to the stronghold of Tyre, and to all the cities of the Hivites, and of the Canaanites; and they went out to the south of Judah, at Beer-sheba. (8) So when they had gone back and forth through all the land, they came to Jerusalem at the end of nine months and twenty days. (9) And Joab gave the sum of the counting of the people to the king; and there were in Israel eight hundred thousand valiant men that drew the sword; and the men of Judah were five hundred thousand men. (10) And David's heart struck him after he had counted the people. And David said to Hashem, "I have sinned greatly in what I have done; but now, O Lord, put away, please, the iniquity of Your servant, for I have acted very foolishly." (11) And when David rose up in the morning, the word of Hashem came to the prophet Gad, David's seer, saying, (12) "Go and speak to David, 'Thus says Hashem, 'I throw upon you three things; choose one of them, that I may do it to you.'" (13) So Gad came to David, and he told him and said to him, "Shall seven years of famine come to you in your land? Or will you flee three months before your foes while they pursue you? Or shall there be three days of pestilence in your land? Now consider and see what answer I shall return to Him that sent me." (14) And David said to Gad, "I am greatly distressed. Let us fall now into the hand of Hashem, for His mercies are great; and let me not fall into the hand of man." (15) So Hashem sent a pestilence upon Israel from the morning to the time appointed; and seventy thousand men died of the people from Dan to Beer-sheba. (16) And when the angel stretched out his hand toward Jerusalem to destroy it, Hashem repented of the evil, and said to the angel that destroyed the people, "It is enough; now withdraw your hand." And the angel of Hashem was by the threshing-floor of Araunah the Jebusite. (17) And David spoke to Hashem when he saw the angel that smote the people, and he said, "Behold, I have sinned and I have done iniquitously; but these sheep, what have they done? Please, let Your hand be against me and against my father's house." (18) And Gad came that day to David and said to him, "Go up, erect an altar to Hashem on the threshing-floor of Araunah the Jebusite." (19) And David went up according to the word of Gad, as Hashem commanded. (20) And Araunah looked forth, and saw the king and his servants passing toward him; and Araunah went out and bowed down before the king with his face to the ground. (21) And Araunah said, "Why has my lord the king come to his servant?" And David said, "To buy the threshing-floor from you, to build an altar to Hashem, that the plague may be stopped from the people." (22) And Araunah said to David, "Let my lord the king take and offer up what seems good to him; behold the oxen for the burnt-offering, and the threshing-instruments and the yokes of the oxen for the wood." (23) All this Araunah the king gave to the king. And Araunah said to the king, "May the Lord your God accept you." (24) And the king said to Araunah, "No; but I will certainly buy it from you at a price; I will not offer burnt-offerings to Hashem my God which cost me nothing." So David bought the threshing-floor and the oxen for fifty shekels of silver. (25) And David built there an altar to Hashem, and offered burnt-offerings and peace-offerings. So Hashem accepted the prayers for the land, and the plague stopped from Israel.

(א) וַיֹּסֶף אַף י״י לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה. (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכׇל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם. (ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף י״י אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה. (ד) וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל הַגָּד וְאֶל יַעְזֵר. (ו) וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה וְאֶל אֶרֶץ תַּחְתִּים חׇדְשִׁי וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן וְסָבִיב אֶל צִידוֹן. (ז) וַיָּבֹאוּ מִבְצַר צֹר וְכׇל עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי וַיֵּצְאוּ אֶל נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע. (ח) וַיָּשֻׁטוּ בְּכׇל הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם יְרוּשָׁלָ͏ִם. (ט) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ. (י) וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל י״י חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה י״י הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֺן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד. (יא) וַיָּקׇם דָּוִד בַּבֹּקֶר וּדְבַר י״י הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֵה דָוִד לֵאמֹר. (יב) הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר י״י שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ. (יג) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר. (יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד י״י כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה. (טו) וַיִּתֵּן י״י דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמׇת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ. (טז) וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם י״י אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ י״י הָיָה עִם גֹּרֶן [הָאֲרַוְנָה] (האורנה) הַיְבֻסִי. (יז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל י״י בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי. (יח) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַי״י מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן [אֲרַוְנָה] (ארניה) הַיְבֻסִי. (יט) וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י. (כ) וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה. (כא) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַי״י וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם. (כב) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים. (כג) הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ י״י אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ. (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַי״י אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים. (כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַי״י וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר י״י לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל.

Tehillim 30תהלים ל׳

(1) A Psalm; a Song at the Dedication of the House; of David. (2) I will extol You Hashem, for You have raised me up and have not allowed my enemies to rejoice over me. (3) Hashem my God, I cried to You, and You healed me. (4) Hashem, You brought up my soul from the nether-world. You kept me alive, that I should not go down to the pit. (5) Sing praise to Hashem, O you His godly ones, and give thanks to His holy name. (6) For His anger is but for a moment, His favor is for a life-time. Weeping may tarry for the night, but joy comes in the morning. (7) Now I had said in my security, "I shall never be shaken." (8) Hashem, in Your favor, You had established my mountain as a stronghold. You hid Your face; I was terrified. (9) To You, Hashem, I called and to Adonai I made supplication. (10) What profit is there in my blood, when I go down to the pit? Shall the dust praise You? Shall it declare Your truth? (11) Hear, Hashem, and be gracious to me; Hashem, be my helper. (12) You turned my mourning into dancing for me; you loosened my sackcloth, and girded me with gladness, (13) so that my glory may sing praise to You, and not be silent. Hashem, my God, I will give thanks to You forever.

(א) מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד. (ב) אֲרוֹמִמְךָ י״י כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי. (ג) י״י אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי. (ד) י״י הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי [מִיׇּרְדִי] (מיורדי) בוֹר. (ה) זַמְּרוּ לַי״י חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קׇדְשׁוֹ. (ו) כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה. (ז) וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם. (ח) י״י בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל. (ט) אֵלֶיךָ י״י אֶקְרָא וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן. (י) מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ. (יא) שְׁמַע י״י וְחׇנֵּנִי י״י הֱיֵה עֹזֵר לִי. (יב) הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. (יג) לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם י״י אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.

Divrei HaYamim I 21דברי הימים א כ״א

(1) And Satan stood up against Israel, and incited David to count Israel. (2) And David said to Joab and to the princes of the people, "Go, count Israel from Beersheba even to Dan; and bring me word, that I may know their sum." (3) And Joab said, "May Hashem make His people one hundred times so many more than they are; but, my lord the king, are they not all my lord's servants? Why does my lord require this thing? Why will he be a cause of guilt to Israel?" (4) Nevertheless the king's word prevailed against Joab. And Joab departed and went throughout all Israel, and came to Jerusalem. (5) And Joab gave the sum of the counting of the people to David. And all of Israel were a thousand thousand and one hundred thousand men that drew sword; and Judah was four hundred sixty and ten thousand men that drew sword. (6) But he did not count Levi and Benjamin among them; for the king's word was abominable to Joab. (7) And God was displeased with this thing; therefore He smote Israel. (8) And David said to God, "I have sinned greatly, in that I have done this thing; but now, put away, please, the iniquity of Your servant; for I have acted very foolishly." (9) And Hashem spoke to Gad, David's seer, saying, (10) "Go and speak to David, saying, 'Thus says Hashem, 'I offer you three things; choose one of them, that I may do it to you.'" (11) So Gad came to David, and said to him, "Thus says Hashem, 'Take which you will: (12) either three years of famine; or three months to be swept away before your foes, while the sword of your enemies overtakes you; or else three days the sword of Hashem, even pestilence in the land, and the angel of Hashem destroying throughout all the borders of Israel. Now therefore consider what answer I shall return to Him that sent me.'" (13) And David said to Gad, "'I am in great straits; let me fall now into the hand of Hashem, for very great are His mercies; and let me not fall into the hand of man." (14) So Hashem sent a pestilence upon Israel; and seventy thousand men fell of Israel. (15) And God sent an angel to Jerusalem to destroy it, and as he was about to destroy, Hashem beheld, and He repented of the evil, and said to the destroying angel, "It is enough; now stay your hand." And the angel of Hashem was standing by the threshing-floor of Ornan the Jebusite. (16) And David lifted up his eyes, and saw the angel of Hashem standing between the earth and the heaven, having a drawn sword in his hand stretched out over Jerusalem. Then David and the elders, clothed in sackcloth, fell upon their faces. (17) And David said to God, "Is it not I that commanded the people to be counted? And it is I that have sinned and done very wickedly; but these sheep, what have they done? Please, let Your hand, O Lord my God, be against me and against my father's house; but not against Your people, that they should be plagued." (18) Then the angel of Hashem commanded Gad to say to David, that David should go up and build an altar to Hashem in the threshing-floor of Ornan the Jebusite. (19) And David went up at the word of Gad which he spoke in the name of Hashem. (20) And Ornan turned back, and saw the angel; and his four sons that were with him hid themselves. Now Ornan was threshing wheat. (21) And as David came to Ornan, Ornan looked and saw David, and went out of the threshing-floor, and bowed down to David with his face to the ground. (22) Then David said to Ornan, "Give me the place of this threshing-floor, that I may build upon it an altar to Hashem. For the full price you shall give it me; that the plague may be stopped from the people." (23) And Ornan said to David, "Take it to you, and let my lord the king do that which is good in his eyes; lo, I give you the oxen for burnt-offerings, and the threshing-instruments for wood, and the wheat for the meal-offering; I give it all." (24) And King David said to Ornan, "No, but I will verily buy it for the full price; for I will not take that which is yours for Hashem, nor offer a burnt-offering without cost." (25) So David gave to Ornan six hundred

(א) וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. (ב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם. (ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף י״י עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל. (ד) וּדְבַר הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל יוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכׇל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלָ͏ִם. (ה) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל דָּוִיד וַיְהִי כׇל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב. (ו) וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב. (ז) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל. (ח) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱלֹהִים חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַתָּה הַעֲבֶר נָא אֶת עֲווֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד. (ט) וַיְדַבֵּר י״י אֶל גָּד חֹזֵה דָוִיד לֵאמֹר. (י) לֵךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִיד לֵאמֹר כֹּה אָמַר י״י שָׁלוֹשׁ אֲנִי נֹטֶה עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֵנָּה וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ. (יא) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִיד וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר י״י קַבֶּל לָךְ. (יב) אִם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים רָעָב וְאִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נִסְפֶּה מִפְּנֵי צָרֶיךָ וְחֶרֶב אוֹיְבֶיךָ לְמַשֶּׂגֶת וְאִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים חֶרֶב י״י וְדֶבֶר בָּאָרֶץ וּמַלְאַךְ י״י מַשְׁחִית בְּכׇל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה רְאֵה מָה אָשִׁיב אֶת שֹׁלְחִי דָּבָר. (יג) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד אֶפְּלָה נָּא בְיַד י״י כִּי רַבִּים רַחֲמָיו מְאֹד וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּל. (יד) וַיִּתֵּן י״י דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ. (טו) וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלַ͏ִם לְהַשְׁחִיתָהּ וּכְהַשְׁחִית רָאָה י״י וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ י״י עֹמֵד עִם גֹּרֶן אׇרְנָן הַיְבוּסִי. (טז) וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ י״י עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָ͏ִם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם. (יז) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱלֹהִים הֲלֹא אֲנִי אָמַרְתִּי לִמְנוֹת בָּעָם וַאֲנִי הוּא אֲשֶׁר חָטָאתִי וְהָרֵעַ הֲרֵעוֹתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ י״י אֱלֹהַי תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי וּבְעַמְּךָ לֹא לְמַגֵּפָה. (יח) וּמַלְאַךְ י״י אָמַר אֶל גָּד לֵאמֹר לְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַי״י בְּגֹרֶן אׇרְנָן הַיְבֻסִי. (יט) וַיַּעַל דָּוִיד בִּדְבַר גָּד אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּשֵׁם י״י. (כ) וַיָּשׇׁב אׇרְנָן וַיַּרְא אֶת הַמַּלְאָךְ וְאַרְבַּעַת בָּנָיו עִמּוֹ מִתְחַבְּאִים וְאׇרְנָן דָּשׁ חִטִּים. (כא) וַיָּבֹא דָוִיד עַד אׇרְנָן וַיַּבֵּט אׇרְנָן וַיַּרְא אֶת דָּוִיד וַיֵּצֵא מִן הַגֹּרֶן וַיִּשְׁתַּחוּ לְדָוִיד אַפַּיִם אָרְצָה. (כב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל אׇרְנָן תְּנָה לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן וְאֶבְנֶה בּוֹ מִזְבֵּחַ לַי״י בְּכֶסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ לִי וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם. (כג) וַיֹּאמֶר אׇרְנָן אֶל דָּוִיד קַח לָךְ וְיַעַשׂ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו רְאֵה נָתַתִּי הַבָּקָר לָעֹלוֹת וְהַמּוֹרִגִּים לָעֵצִים וְהַחִטִּים לַמִּנְחָה הַכֹּל נָתָתִּי. (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לְאׇרְנָן לֹא כִּי קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא כִּי לֹא אֶשָּׂא אֲשֶׁר לְךָ לַי״י וְהַעֲלוֹת עוֹלָה חִנָּם. (כה) וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאׇרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת. (כו) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַי״י וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל י״י וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה. (כז) וַיֹּאמֶר י״י לַמַּלְאָךְ וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ. (כח) בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי עָנָהוּ י״י בְּגֹרֶן אׇרְנָן הַיְבוּסִי וַיִּזְבַּח שָׁם. (כט) וּמִשְׁכַּן י״י אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן. (ל) וְלֹא יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ י״י.

Bavli Berakhot 62bבבלי ברכות ס״ב:

As for David’s statement to Saul: “If it be the Lord that has incited you against me, let Him accept an offering” (I Samuel 26:19), Rabbi Elazar said that the Holy One, Blessed be He, said to David: Do you call Me an inciter? In retribution, I will cause you to fail in a matter that even schoolchildren know, as it is written: “When you take the sum of the children of Israel, according to their number, then shall they give every man a ransom for his soul unto the Lord, when you number them; that there be no plague among them, when you number them” (Exodus 30:12). Immediately after God said this to David, “Satan stood up against Israel and incited David to number Israel” (I Chronicles 21:1). Moreover, it is written: “And again the anger of the Lord was kindled against Israel, and He incited David against them, saying: Go, number Israel and Judea” (II Samuel 24:1). The proportional response to David’s calling God an inciter was that He incited David. And when he counted them, he did not take a ransom from them, and he was punished, as it is written: “So the Lord sent a pestilence upon Israel from the morning even to the appointed time” (II Samuel 24:15). The Gemara asks: What is the meaning of the appointed time? Shmuel the elder, father-in-law of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Ḥanina: It means from when the daily offering is slaughtered until when its blood is sprinkled. Rabbi Yoḥanan said: It means precisely until noon. It is also stated there: “The Lord repented Him of the evil and said to the angel that destroyed the many [rav] people: It is enough; now stay your hand” (II Samuel 24:16). Explaining the meaning of the word rav, Rabbi Elazar said that the Holy One, Blessed be He, said to the angel: Take for me a great one [rav] from among them, who is worthy of defraying several of Israel’s debts. As a result, at that moment Avishai ben Tzeruya, who was equivalent to the majority of the Sanhedrin, died. His death atoned for the entire nation.

{שמואל א כ״ו:י״ט} ״אִם ה׳ הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: ״מֵסִית״ קָרֵית לִי? הֲרֵי אֲנִי מַכְשִׁילְךָ בְּדָבָר שֶׁאֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִים אוֹתוֹ. דִּכְתִיב: {שמות ל׳:י״ב} ״כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לפקודיהם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ״ וְגוֹ׳. מִיָּד, {דברי הימים א כ״א:א׳} ״וַיַּעֲמוֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב: {שמואל ב כ״ד:א׳} ״וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל״. וְכֵיוָן דִּמְנִינְהוּ לָא שְׁקַל מִינַּיְיהוּ כּוֹפֶר. דִּכְתִיב: {שמואל ב כ״ד:ט״ו} ״וַיִּתֵּן ה׳ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד״. מַאי ״עֵת מוֹעֵד״? אָמַר שְׁמוּאֵל סָבָא חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא: מִשְּׁעַת שְׁחִיטַת הַתָּמִיד עַד שְׁעַת זְרִיקָתוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: עַד חֲצוֹת מַמָּשׁ. {שמואל ב כ״ד:ט״ז} ״וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאָךְ: טוֹל לִי רַב שֶׁבָּהֶם, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לִיפָּרַע מֵהֶם כַּמָּה חוֹבוֹת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֵת אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, שֶׁשָּׁקוּל כְּרוּבָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְרִין.

Rashi Tehillim 30רש״י תהלים ל׳

(1) A song of dedication of the House which the Levites will say at the dedication of the House in the days of Solomon. (2) I will exalt You, O Lord, for You have raised me up Heb. דליתני, You have lifted me on high. and You have not allowed my enemies to rejoice over me Heb. לי, like עלי, over me, for they would say, "David has no share in the world to come," but when they saw that the doors opened for the Ark because of me, then they knew that the Holy One, blessed be He, had forgiven me for that sin, and the faces of David's enemies became as black as the bottom of a pot. (3) and You have healed me That is the forgiving of iniquity, as (in Isa. 6:10), "and he repent and be healed." (4) from my descent into the Pit, etc. Heb. מירדי, like מִיְרִדָתִי, from my descent into the Pit, that I should not descend into Gehinnom. (5) Sing to the Lord, His pious ones about what He did for me, because you can take refuge in Him, and He will benefit you; and even if you are experiencing pain, have no fear. (6) For...but a moment [For] His wrath lasts but a short [moment]; life results from His favor, there is long life in appeasing and placating Him. (7) And I said in my tranquility In my tranquility, I thought that I would never falter. (8) However, the matter is not in my power, but in the power of the Holy One, blessed be He. With His will, He set up my mountain, my greatness to be [my] mightbut when He hid His countenance from me, I was immediately frightened. (9-12) To You, O Lord, I would call I would call to You and supplicate constantly, saying before You: "What gain is there in my blood, etc.," and You heard my voice and turned my lament into dancing for me. You loosened Heb. פתחת, alachas in Old French, to release, like (Gen. 24:32): "and he untied (ויפתח) the camels." (7-12) Our Sages, however, explained the entire psalm as referring to Mordecai, Esther, and Haman, in Pesikta Zuta. and I said in my tranquility Haman said this. To You, O Lord, I would call Esther said this etc. until "be my helper." You turned my lament into dancing for me Mordecai and all Israel said this.

(א) שיר חנוכת הבית – שיאמרוהו הלוים בחנוכת הבית בימי שלמה. (ב) ארוממך י״י כי דליתני – הגבהתני. ולא שמחת אויבי לי – [כמו: עלי,] שהיו אומרים: אין לדוד חלק לעולם הבא. וכשראו שבשבילו נפתחו הדלתות לארון ידעו שמחל לו הקב״ה אותו עון ונהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה. (ג) ותרפאיני – היא סליחת עון, כמו ושב ורפא לו (ישעיהו ו׳:י׳). (ד) מִיָרְדִֿי בור – כמו מרידתי לגהנם שלא ארד לבור. (ה) זמרו לי״י חסידיו – על מה שעשה לי, כי יכולים אתם לחסות בו שייטיב לכם. ואפילו אתם שרויים בצרה אל תיראו. (ו) כי רגע – [קטן] באפו, וחיים ארוכים בהרצותו ובהפייסו. (ז) ואני אמרתי בשלוי – בשלוותי הייתי חושב: לא אמוט לעולם. (ח) אבל אין הדבר ברשותי כי אם ברשותו של הקב״ה. ברצונו העמיד את הררי – את גדולתי להיות עז, וכיון שהסתיר פניו ממני מיד הייתי נבהל. (ט-יב) ואקרא אליך ואתחנן – תמיד, לאמר לפניך: מה בצע בדמי וגו׳. ואתה שמעת קולי והפכת מספדי למחול לי. [פתחת – אלאקש בלעז, כמו: ויפתח את הגמלים (בראשית כ״ד:ל״ב).] (ז-יב) ורבותינו דרשו כל המזמור הזה על מרדכי ואסתר והמן, בפסיקתא זוטא: ואני אמרתי בשלוי – אמר המן, אליך אקרא – אמרה אסתר כו׳, עד היה עוזר לי. הפכת מספדי למחול לי – אמר מרדכי וכל ישראל.

Ibn Ezra Tehillim Second Commentary 30אבן עזרא תהלים פירוש שני ל׳

(א) מזמור חנוכת הבית – יש אומרים: שצוה דוד שינגנו המשוררים זה המזמור בחנוכת הבית הראשון. ויש אומרים: בחנוכת הבית השני או השלישי כי דמה ימי הגלות לימי החולי כאשר אפרש. והקרוב אלי כי זה המזמור חברו בחנוכת ביתו בית ארזים כי הכתוב לא הזכיר בית השם, וכמוהו: עור ופסח לא יבוא אל הבית (שמואל ב ה׳:ח׳) כאשר פירשתי במקומו ואותו הזמן חלה דוד ויחי מחליו. ויאמר ר׳ משה: כי דוד התאבל כאשר אמר לו נתן כי הוא לא יבנה הבית לשם וכאשר אמר לו כי שלמה בנו יבנה הבית אז התאזר שמחה תחת אבלו כי בנו כמוהו ולא יחרפהו האויב. ואמר כי יגון הנפש נמשל לחולי הגוף ויותר קשה, כדרך: רוח איש יכלכל מחלהו (משלי י״ח:י״ד). (ב) ארוממך – כנגד דליתני כפי מחשבתו שהוא מת. וטעם ולא שמחת – ככתוב במזמור אשרי משכיל אל דל (תהלים מ״א:ב׳) כי דרך אחד לשניהם. (ג) י״י – טעם שיועתי אליך – לבדך ולא לרופא ותרפאני. (ד) י״י – הטעם כמעט וירד אל הקבר. ומצאנו מירדי בור שלם, כמו: תחת רדפי טוב. (ה) זמרו – בעבור היות דוד חסיד, ככתוב: ולא תתן חסידך (תהלים ט״ז:י׳), חסדי דוד (ישעיהו נ״ה:ג׳), יבשר החסידים שאם קרה להם כאשר קרהו השם יצילם. (ו) כי – טעם חיים – ארוכים, כמו: אנשי מדות (במדבר י״ג:ל״ב) – גדולות. ודרך משל אמר כי הבכי ילין. או יחסר הפועל, כמו: אשר ילדה אותה (במדבר כ״ו:נ״ט). והטעם בערב ילין – המלין בבכי ולבוקר ברינה כי חסרון הבי״ת בכל המקרא הרבה, כמו: הנמצא בית י״י (מלכים ב ט״ז:ח׳). (ז) ואני – אמר ר׳ משה: זה טעם ויהי כי ישב המלך בביתו (שמואל ב ז׳:א׳) כאשר ענהו נתן כל אשר בלבבך לך עשה (שמואל ב ז׳:ג׳). וזה רחוק. והנכון: כאשר יקרה לבריא בגופו ובחזקתו שיחשוב שככה יהיה תמיד ולא יבוא לו חלי שיחלש כחו. (ח) י״י – עתה אדע כי כחי מאתך היה בבריאותי כי עת שהסתרת פניך הייתי נבהל. אמר ר׳ משה: כי העמדת הטעם העמדתני להררי עז, כמו: למען יזמרך כבוד (תהלים ל׳:י״ג) שהוא כבודי. ואחרים אמרו: כי יו״ד להררי סימן המדבר והטעם לשום אותו כמו הר. ור׳ יהודה הלוי אמר: כי להררי כמו: הררי בשדה (ירמיהו י״ז:ג׳) כי משקלי השמות שתים. (ט-י) אליך – יספר כי לא מצא מה לעשות כי אם לקרוא ולהתחנן ולומר: מה תועלת במותי, כי הדם הוא הנפש, וכתוב ושרט לנפש (ויקרא י״ט:כ״ח). (י) היודך עפר – ככתוב וישוב העפר אל הארץ (קהלת י״ב:ז׳). (יב) הפכת – שמח כי יחיה עד מלאת נשמתו לעבוד בוראו ולהכיר מעשיו כי בעבור זה נברא. וטעם פתחת שקי – דרך משל כמתאבל על נפשו. וטעם ותאזרני – לחיזוק. (יג) למען – והטעם אני אודך – כל ימי למען יודך. ויזמרך – כל אדם שיש לו כבוד. והטעם נשמה חכמה ובעבור כי המשכילים מעטים. אמר כבוד – ולא כל כבוד.

Radak Tehillim 30רד״ק תהלים ל׳

(א) מזמור שיר חנכת הבית לדוד – חברו דוד שיאמרוהו בחנכת בית המקדש. ואף על פי שאין בזה המזמור זכר הבית הזכיר בו סליחת פשעיו, שהיו חושבים איביו שלא תתקים לו המלוכה ולזרעו אחריו לעונש אותו עון. ואף על פי שנאמר לו על ידי נביא, כי בנו שימלוך אחריו הוא יבנה הבית, לא היו מאמינים שיוכל להיות כי בן שיולד לו מאותה האשה יהיה מלך ויבנה בית המקדש לי״י שיהיה מקום סליחה וכפרה. וכשמרד אדניה בסוף ימיו ורצה למלוך מעצמו בלא רשות היו סבורים שלא יהיה שלמה מלך. וכיון שהמלך וראו כי הצליח הדבר, כי הקושרים עם אדניה לא עמדו במרדם וברחו איש לאהליו, הכירו כל ישראל כי מי״י היא מלכות שלמה. וכיון שרצה האל כי בן שנולד לו מאותה האשה יהיה מלך על כל ישראל ידעו באמת כי נמחל לדוד אותו עון מחילה גמורה ושלמה. והראה לשלמה צורת הבית לעיני כל ישראל והתנדב הוא לבנין הבית והתנדבו בו בני ישראל לפניו. לפיכך חבר מזמור שיר חנכת הבית על זה הדרך שהזכיר בו סליחת חטאיו שהיא רפואת נפשו, כי בזה הענין נודעה הסליחה לכל אדם. (ב) ארוממך י״י כי דליתני – שטבעתי בבור החטא ואתה העליתני ממנו. ולא שמחת איבי לי – שאם לא העליתני ולא סלחת לי היית משמח אותם בעבורי, ועתה לא שמחתם אלא העצבתם. (ג) י״י אלהי שועתי אליך – שתסלח לי וכן עשית. וזהו ותרפאני – שרפאת אותי ממדוה הנפש. כי אף על פי שהענשתני בעולם הזה הכל הוא טוב בעיני כיון שרפאת נפשי שלא תרד לגיהנם. (ד) י״י העלית מן שאול נפשי חייתני מיורדי בור: שאול ובור פרושם: גיהנם. והוא משפט הרשעים. מיורדי – כתיב כמו: ונמשלתי עם יורדי בור (תהלים כ״ח:א׳, קמ״ג:ז׳), וקרי מירדי והוא מקור. ונמשך הקמ״ץ תחת היו״ד כמו: תחת רדופי טוב (תהלים ל״ח:כ״א). וחייתני רצונו לומר: הבדלתני מהם. (ה) זמרו לי״י חסידיו – לכל החסידים ראוי לזמר ולהודות לאל על זה, כי יסלח לשבים אליו שלא יאבד החסיד בחטאו פעם אחת אפילו יהיה החטא גדול אלא ישוב לאל בלבב שלם ויקבלנו. והודו לזכר קדשו – כמו והודו לשמו, כי שמו הוא זכר קדשו כי בו נזכירהו. כי אמתת עצמו לא ידענו. (ו) כי רגע באפו חיים ברצונו – כי אם יכעס על האדם רגע ומעט זמן יהיה כעסו. אבל רצונו: עם רצונו יהיה זמן רב וחיים ארוכים. וכן בשלש עשרה מדות הספורות עליו יתברך (שמות ל״ד:ו׳-ז׳) כלם לטובה חוץ ממדה אחת והיא: פוקד עון אבות. והיא עד שלשה דורות או ארבעה. והחסד לאלפים מן הדורות. ועל כל זה יתחיב האדם להודות לשמו לפיכך אמר: זמרו לי״י חסידיו, כי מדת הטובה ממנו מרובה ממדת הפורענות. בערב ילין בכי ולבקר רנה – אם בערב ילין האדם בבכי לבקר יבשרנו ברנה. והמשיל עת הבכי והיגון לערב שהוא חשך, ועת הישועה והטובה לבקר שהוא אור ושמחה. וכן אמר דוד: האף שהראה לי על עוני והוא העונש שהענישני בעולם הזה היה בעיני כרגע ורצונו ובשורתו בסליחת העון חיים ארוכים שהם חיי העולם הבא. (ז) ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם – כשהייתי שלו ושקט שלא משל בי יצר הרע הייתי חושב בעצמי שלא אמוט ולא אחטא לעולם. כי חשבתי שלא יהיה כח ביצר הרע להטותי מן הדרך הטובה, כי שכלי היה גובר על טבעי. והייתי מתפאר בזה בעצמי עד שהכרתי כי עזרתך עמדה לי. וכל זמן שהיה רצונך עמי העמדתה להררי עז, (ח) וזהו שאמר: י״י ברצונך העמדתה להררי עז הסתרת פניך הייתי נבהל – להררי פרושו: לשכלי, שהיה הררי, העמדתה בעזרתך בעז שלא נכשלתי בהשגבי בו ולא היה כח ביד יצר הרע לקחתו מידי, כי במקום עז היה. אבל כשהסתרתה פניך רגע ממני ולא היתה בעזרת שכלי או לנסותי לפי שהייתי מתפאר בעצמי או לענש חטא שקדם והרפית יד עזרתך ממני הייתי נבהל ונכשלתי במחשבתי וגבר יצרי על שכלי. לפיכך התפלל דוד ואמר: גם מזדים חשך עבדך אל ימשלו בי (תהלים י״ט:י״ד), כמו שפרשנו. ועז פרשנו אותו שם, והוא חסר בי״ת השמוש: בעז. ואפשר שהוא תאר בשקל לחם חם (שמואל א כ״א:ז׳), מעז לתם (משלי י׳:כ״ט). (ט) אליך י״י אקרא ואל י״י אתחנן – וכשגבר עלי החטא: מה עשיתי? קראתי אליך כי ידעתי כי אין לי רפואה בלתך. וידעתי כי הייתי חיב מיתה בגיהנם והתחננתי אליך ואמרתי: (י) מה בצע בדמי ברדתי אל שחת היודך עפר היגיד אמתך – בדמי הוא נפשי כי הדם הוא הנפש (דברים י״ב:כ״ג), והנפש היא החיים הטבעיים. ובעבור כי הנפש המשכלת הנצחית שראה בה קראה בשמה ואמר: מה בצע בחיי אם ארד אל שחת? אם סופי לגהנם וארד במותי שמה למה לי חיים ולמה הבאתני בעולם אם לא לקנות העולם הבא. כי החטאים במותם לא ישאר אחריהם דבר חי, אלא הכל ירד לעפר כמו שאמר: וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י״ב:ז׳). והעפר לא יודך ולא יגיד אמתך, אלא הרוח שתשוב אל האלהים אשר נתנה. ואם לא זכתה בחיים לא תשוב אל האלהים. ואם תסלח לי אודך בחיים ובמות. וכן פרשתי: גם י״י העביר חטאתך לא תמות (שמואל ב י״ב:י״ג) – מיתת הנפש. ויש מפרשים: לא תמות: מיתת הגוף. וכן מה בצע בדמי. (יא) שמע י״י וחנני י״י היה עזר לי – קראתי אליך ואמרתי: שמע י״י וחנני. ואם מטה רגלי היה עזר לי והקימני וסלח לי (יב) הפכת מספדי למחול לי – שהייתי מתאבל על נפשי אם תאבד, ואתה בשרתני ואמרת לי על יד נביאך: גם י״י העביר חטאתך לא תמות (שמואל ב י״ב:י״ג) הנה הפכת מספדי למחול לי. פתחת שקי – שאזרתי והתעניתי על חטאי פתחת אותו בבשורתך. ותאזרני שמחה – תחת השק. (יג) למען יזמרך כבוד – והוא הנפש כנגד מה שאמר: היודך עפר. אבל הכבוד יזמרך ויודך. ולא ידם – זכר הכבוד שאין לו דממה והפסק לפיכך אמר: י״י אלהי לעולם אודך – כל ימי חיי אודך בעבור זה שסלחת לי. וידעתי כי כבודי ישאר אחרי ויזמרך כבוד לעולם ולא ידם. ובמדרש (שוחר טוב בקצת שנוים): מי שחשב לעשות טובה הקדוש ברוך הוא כותבה כאלו עשאה. תדע לך שכן הוא, שהרי דוד שחשב לבנות בית המקדש נכתב בשמו, שנאמר: מזמור שיר חנכת הבית לדוד.

Ralbag Shemuel II 24:1רלב״ג שמואל ב כ״ד:א׳

וזכר אחר זה שכבר הוסיף אף י״י לחרות בישראל מלבד מה שחרה אפו על דבר הגבעונים שהיה רעב שנה אחר שנה ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה. ראוי שתדע שראוי שיובן מזה שאין הש״י הוא המסית את דוד למנות אותם שאם היה זה כן לא היה אשם לדוד על זה ואיך ענשהו א״כ הש״י בזה העונש הנפלא האלהי אלא שנ׳ שזאת ההסתה מיוחסת לש״י באופן כולל לפי שהוא הסבה בכל מה שיתחדש על הצד שאמר ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר י״י לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים ואפשר שנאמר עוד כי היה גם כן הש״י סבה מה בזאת ההסתה וזה כי להשגחתו על דוד היה הש״י מסיר מדוד זאת התשוקה לולי כעסו על ישראל, והנראה בעיני שהיה אמרו ויסת את דוד חסר והרצון בו ויסת לבו את דוד כאמרו ותכל דוד שהוא חסר וענינו ותכל נפש דוד והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב כי זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו ועוד כי התורה צותה שבפקוד אותם יתנו איש כפר נפשו למנות מה שיתנו לו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כמו שבארנו בפרשת כי תשא.

Shiurei Sforno Tehillim 30שיעורי ר׳ עובדיה ספורנו תהלים ל׳

(א) מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד. אמר הגאון, אחרי שדוד הפקיד את כל עם ישראל על ידי יואב (שמואל ב׳ כד ב-ד) ונתגלגלה המגיפה ההיא בעם ותעצר המגפה, תיכף דוד בנה מזבח [כדברי] הפסוקים, כאמרו (שם פסוק כה) ׳ויבן שם דוד מזבח לה׳ ויעל עולות ושלמים׳ וגו׳, ואותו המקום נתייחד לבית המקדש, נמצא שדוד חנך בתחילה הבית ההוא ואותו המקום לבית ה׳, וכן [אמרו ז״ל (ברכות סב:) ׳מה] ראה – בית המקדש ראה׳. ולפי שדוד הוא היה אשר חנך את אותו המקום אשר לבסוף היה בית ה׳, לכך אמר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד, כי זה המזמור עשאו אחרי שהעלה עולות לה׳ והמגיפה נעצרה כנותן שבח והודיה לה׳, כי אמר לקצוף הרבה ועשה מעט: (ב) יאמר אם כן, אֲרוֹמִמְךָ ה׳ כִּי דִלִּיתָנִי מן המגיפה, וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי, כי נאמר לו על ידי גד החוזה (שמואל ב׳ כד יב-יג) ׳שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ וגו׳ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ (ו)אִם שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ׳ וגו׳, ועל שלא הוצרך [לשלושתם] אמר ׳ולא שימחת אויבי לי׳: (ג) ה׳ אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי. כי אפילו שהרפה המלאך המשחית את ידו מבלע, מכל מקום היו רבים נשארים חולים, כמו שביאר הגאון במגיפת [], ועל זה אמר דוד ששיווע אליו וריפאהו, כי החולים נתרפאו: (ד) ה׳ הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי וגו׳. אמר זה על מה שלא בא עליו שבע שני הרעב. או יאמר כי [בעונשו] עליו נקה מעונשה של גיהנם: (ה) אם כן יאמר דוד, זַמְּרוּ לַה׳ חֲסִידָיו כי נפלאות עשה. ומילת ׳זמרה׳ – תיאמר על השבח הנעשה לאל יתברך בהראות גדלו ואת ידו החזקה, ו׳הודיה׳ – היא על נתינת חן ושבח ותחנונים על הטוב שגמל, ולכן אמר וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ, כי הציל כל יתר עם ה׳ מן המגפה. וכסבור היה דוד שתכלה אותה המגיפה קוצים מן הכרם. ואמרו ׳זכר קדשו׳, יאמר לפי שהשֵׁם, שהוא זכר ה׳, יורה על פעולותיו וגבורותיו כמו שפירש הגאון בפסוק ׳זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור׳ (שמות ג יג-טו): (ו) ואמר ׳הודו׳ אם כן, כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ, כי אפילו הזמן המועט מהשלושה ימים שאמר ליגוף – נתמעט, ולא היתה המגיפה השלושה ימים, רק זמן מעט, כמו שאמרו ז״ל (ברכות סב:) ׳מהבוקר ועד עת מועד׳ (שמואל ב׳ שם פסוק טו) – היינו מתמיד של שחר למועד תמיד של בין הערביים, כאמרו (ראה במדבר כ״ח:ב׳) ׳תקריבו לי במועדו׳: חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ. לא די שהשיב ידו מבלע, אבל נתן לנו ׳ברצונו חיים׳, כי הורה לנו המקום אשר יבחר לשכן שמו שם: בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי. כי רצה ה׳ יתברך אז קודם שנשלח גד הנביא אל דוד, לראות מה יעשה דוד, אם ניחם על הרעה אשר עשה, וכן מעת שנאמר (שמואל ב׳ כ״ד:י׳) ׳ויך לב דוד אותו׳, נתעכב בצער כל הלילה הולך ובוכה על מריו, וה׳ בחר בבכיו זה. וכן אמרו ז״ל (עיין ברכות יט. ותנא דבא״ר פ״ג) ׳אם ראית תלמיד חכם שסרח ביום, אל תהרהר אחריו בלילה, שוודאי עשה תשובה׳: וְלַבֹּקֶר רִנָּה. כי אחרי שבדמעתו ערשו המסה, בא בבוקר גד הנביא ונתן לו הבחירה על השלוש הפורעניות, והיתה ׳רינה׳ לדוד בערך מה שהיה חושב מן הרעה הבאה עליו, ויבחר לו הדֶבֶר באמרו (שם פסוק יד) ׳נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה׳: (ז-ח) ואחר כך אמר דוד כמתנצל על מה שהפקיד העם, ואמר, אֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם, כלומר, הייתי חושב שכל עמי צדיקים ואין צריכים לבקע לגולגולת, אמנם אני רואה, ה׳, שבִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז – היינו שמלכותי ועוזי לא יעמוד כי אם ׳ברצונך׳, ואין להישען על בינתי ולחלל ברית ה׳: הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל. כי אתה לא עשית כאויב ומתנקם, אבל בהסתרת פניך לבד נבהלתי: (ט-י) ועתה, אֵלֶיךָ ה׳ אֶקְרָא וגו׳, כי מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת, הֲיוֹדְךָ עָפָר – כלומר, הרשעים שהם כולם ׳עפר׳, שאפילו בחייהם קרויים מתים (ברכות יח:) – היודוך, הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ, וכן אמר (ישעיה ל״ח:י״ח) ׳כי לא שאול תודך מות יהללך (ו)לא יְשַׂבְּרוּ יורדי בור אל אמיתך׳, כי אינם מכירים בגדלך ובטובך הגדול, לכן פדעני מרדת שחת ואודך ברבים שמך כי טוב נגד חסידיך: (יא-יב) וזאת היתה התפילה שהיה עושה בעת צרת הדֶבֶר: שְׁמַע ה׳ וְחָנֵּנִי – לשון מתנת חינם, אף על פי שאין דורי ראוי לכך: ה׳ הֱיֵה עֹזֵר לִי, אתה שהָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי ופִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. ואמר הגאון, שאז היו לובשים כמין סינר פנים ואחור מחציים ולמטה, והיו אוזרים אותם באיזור, ובעת אבלם, תמור הבגדים ההם היו לובשים ב[גדים] שמהם עושים השק. ׳פתחת׳ הוא היפך האזירה, וכן ׳אל יתהלל חוגר כמפתח׳ (מלכים א׳ כ׳:י״א), ׳ויפתח (את) הגמלים׳ (בראשית כ״ד:ל״ב) ורבים כיוצא. ומה שאמר ׳ותאזרני שמחה׳, יאמר על שנתגלה מקום בית המקדש כמו שאמרנו, וחינכו. או, במה שראה שהיו לרצון עולותיו לפני ה׳ ומחל לו ונשלם אתו, אף על פי שגדול עוונו מנשוא: (יג) ואמר [] לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ הכָבוֹד – שהוא השכל, וְלֹא יִדֹּם, עֲשֵה ה׳ אֱלֹהַי שלְעוֹלָם אוֹדֶךָּ. ושיעור הכתוב כך הוא, ׳ה׳ אלקי לעולם אודך למען יזמרך כבוד ולא ידום׳. ומה שאמר ׳[לעולם] אודך׳, ירצה בזה שבכל עת בוא עליו תוכחה ונאצה, יפדהו ויצילהו מרעתו, באופן שיודה לה׳ כי טוב על כל תגמולוהי, ובאופן הזה הנפש המשכלת שלו תודה לה׳ ולא תתן דמי לה, כי תמיד תודֶה לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם:

Metzudat David Tehillim 30מצודת דוד תהלים ל׳

(א) חנוכת הבית – המזמור הזה תקן לאמרו בעת חנוכת בית המקדש. (ב) דליתני – רוממתני במה ששלמה בני הבא מבת שבע בנה המקדש כי בזה ידעו הכל אשר מחלת לי על עון דבת שבע. אויבי – האומרים עדיין העון הזה שמור בידי. (ג) שועתי – התפללתי על העון הזה. ותרפאני – הוא מחילת העון שהיא רפואת הנפש וכן נאמר ושב ורפא לו (ישעיהו ו׳:י׳). (ד) העלית – הצלתני מן המיתה ע״י מחילת העון. מירדי – מירידתי אל הבור כפל הדבר במ״ש. (ה) זמרו וגו׳ – בראותכם גודל חסדי ה׳. (ו) כי רגע – רק רגע חרה עלי באפו. חיים ברצונו – בעת נתרצה לי הבטיחני החיים. בערב – רצה לומר כן דרכו מעולם כאשר יחטא האדם וילין עמו בערב בכי מהפורענות הבא ובשוב מדרכו יתרצה לו מיד לבוקר ישלח עזרתו לשמחו. (ז) בשלוי – כשהייתי בשלוה אמרתי לעולם לא אנטה לפול. (ח) ה׳ ברצונך – עתה רואה אני אשר הכל ממך כשהיית מרוצה לי העמדתה להררי ולגדולתי להיות בה העוז וכאשר הסתרת פניך ממני בעבור העון הייתי נבהל וחרד מהצרות הבאות. (י) מה בצע – מה תועלת כשישפך דמי. היודך עפר – כשאדם שב להיות עפר וכי יודך אז וכי יגיד אמיתך הלא טוב להחיותו ושב ורפא לו ואז יודה לך. (יב) הפכת – הלא רבות פעמים הפכת מספדי למחול והשק אשר שמתי על מתני בעבור האבל והצער הלא התרת אותו מעלי ואזרתני בשמחה לזה גם עתה חנני. (יג) למען יזמרך – ובעבור זה יזמר לך הנשמה ולא ישתוק מן הזמר ואודך לעולם.

Malbim Tehillim Beur HaInyan 30מלבי״ם תהלים ביאור הענין ל׳

(א) שיר חנוכת הבית – המזמור כולו יוסד לתת הודאה בחלותו ויחי מחליו, ולא נמצא בו שום ענין מחנוכת הבית? ומבואר שהבית המוזכר פה הוא הבית המשלי, הוא הגוף שהוא מעון לנפש ובית להאדם הפנימי השוכן ודר בקרבו, כי הנפש הוא האדם באמת, והגוף החמרי הוא רק בית חומר לשבתה כל ימי היותה במצודה, (כמ״ש אף כי שוכני בתי חומר, ביום שיזועו שומרי הבית), ועת חלה אז רופפו עמודי הבית ומכונותיו, ואחר שנתרפא נבנה הבית על תילו וישב לימי עלומיו, לכן ציין שם השיר בשם חנוכת הבית לדוד – ר״ל בית דוד העצמי, מעון נפשו שנתחנך בהרפאותו. (ב) ארוממך – תחלה אמר בדרך כלל, שע״י חליו שמחו אויביו וחשבו שלא יחיה אחרי נפלו, (כמ״ש בסי׳ ל״ח ובסי׳ מ״א), ואתה דליתני מן החולי ולא שמחת אויבי לי. (ג) ה׳ אלהי – יאמר, א. רפואתי לא היתה ע״י הטבע, רק שועתי אליך ואתה תרפאני – לא ע״י צרי ורופאים. (ד) ה׳ – (זאת שנית), סבת חליי היה ע״י העונות ותחלואי הנפש, שע״י שחלתה הנפש ונטתה למות מות נפשי ע״י עונותי עי״ז חלה גם הגוף, וע״י שהעלית מן שאול נפשי – שע״י כפרת עוני לא תרד נפשי הרוחנית לשאול ואבדון, עי״כ חייתני מירדי בור – עי״כ השגתי גם חיים הגופנים, כמ״ש לקמן ק״ג הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי. (ה) זמרו עפ״ז יאמר שחסידי ה׳ יזמרו לה׳ לספר שבחו מצד עצמו, וגם הודו (שההודאה הוא על הטובות שעשה שזה מיוחס) לזכר קדשו – שע״י הטובות זוכרים מעשי ה׳ ונותנים הודאה לשמו. (ו) כי רגע באפו – שזמן האף לא נמשך הרבה רק רגע, וזאת שנית שגם בעת האף חיים ברצונו – היה רצונו שאחיה, שלא היה האף כדי להמיתני רק כדי שע״י ימחול עונותי ע״י היסורים וישוב יחייני, עד שקצב את הזמן שרק בערב ילין בכי, ולבקר יבא רנה – שהיה זמנם רק מערב עד בקר. (ז) ואני – אני חשבתי שהחיים והבריאות הם טבעיים, עד שכל עוד שהגוף בריא הטבע נותנת שלא אחלה, וז״ש אני אמרתי בשלוי – ר״ל שכל עוד שאהיה שלו בגופי ולא ימצא בקרבי איזה הירוס ע״י ריב היסודות ומזגי הגוף ופרודם, בל אמוט לעולם – אבל עתה נודע לי שהחיים הם השגחיים תלוים בחפץ ה׳ ורצונו, כי רק (ח) ברצונך העמדת להררי עז – העז שעליו עמד ההר שלי (היינו חיי גופי) על מכונו היה רצונך, על רצונך עמד ההר הנשגב, ובעת כי הסתרת פניך הייתי נבהל – כי התחיל ההר להתמוטט, כי מטו יסודותיו ואשיותיו, עד שהחולי לא היתה ע״י עונש השגחיי פעליי, רק ע״י הסתרת פנים וסור ההשגחה. (ט) אליך ה׳ אקרא – תפלתי היא רק אליך לא לאחר, וגם אל ה׳ אתחנן – התפלה היתה בעבור ה׳ וכבוד שמו, ר״ל שלא התפללתי על החיים בעבורי, רק כדי שאוכל להודות לך ולעבדך, וזה היה אצלי התכלית שהתאויתי לחיות, כי כן היה נוסח תפלתי (י) מה בצע בדמי – הנה בחיי יש לך בצע ותועלת ממני במה שאני מודה ומשבח לך, אבל בדמי, דהיינו בשתיקתי והפסק תנועתי, מה בצע יהיה לך, וכן מה בצע יהיה לך ברדתי אל שחת – כי א. כ״ז שאני חי אני נותן הודאה על טובותיך אבל היודך עפר ב. כ״ז שאני חי אודיע האמתיות מכבוד ה׳ והשגחתו ונפלאותיו, אבל במותי היגיד אמתך – ולכן (יא) שמע ה׳ וחנני להקימני מחליי וה׳ היה עוזר לי שאוכל להודות לך. (יב) הפכת – והנה ראיתי שגם אתה שמעת תפלתי בעבור תכלית זה, כי מה שהפכת מספדי למחול לי היה על הכונה למען יזמרך כבוד – ומצייר שכבר נתאספו כל העם להספידו כי חשבו שמת, ופתאום חזרה בו נשמה עד שהקבוץ שבאו להספידו ועמדו סביב מטתו התחילו לחול במחול ובמחולות, ולא זאת לבד כי גם פתחת שקי – שעד עתה היה לבוש שק מפני עונו ועתה הסיר את שקו כי ידע שנמחל לו העון, ותאזרני שמחה תחת השק, וכ״ז עשית (יג) למען יזמרך כבוד – כדי שהנפש שבי שנקראת בשם כבוד יוכל לזמרך, ולא ידום ויפסק ע״י המיתה מן נעים זמירות ישראל, וא״כ אחר שעקר התכלית שבעבורו החיית אותי, היה כדי שאזמר לך לכן גם אני אעשה כן וה׳ אלהי לעולם אודך.