Levirate Marriage/5

EN/HEע/E

Levirate Marriage

Sources

Bereshit 38:1-26בראשית ל״ח:א׳-כ״ו

(1) At that time, Yehuda descended from his brothers and pitched his tent by an Adullamite man whose name was Chirah. (2) Yehuda saw there the daughter of a Canaanite man whose name was Shua, and he took her and came to her. (3) She conceived and bore a son, and he named him Er. (4) She conceived again and bore a son, and she named him Onan. (5) She bore yet another son, and she named him Shelah; and he was in Kheziv when she bore him. (6) Yehuda took a wife for Er, his firstborn, and her name was Tamar. (7) Er, Yehuda's firstborn, was evil in the eyes of Hashem and Hashem killed him. (8) Yehuda said to Onan, "Come to your brother's wife and take her in levirate marriage, and raise offspring for your brother." (9) Onan knew that the offspring would not be his, so when he would come to his brother's wife, he would spill his seed on the ground, so as not to give offspring to his brother. (10) What he did was evil in the eyes of Hashem, and He killed him as well. (11) Yehuda said to Tamar, his daughter-in-law, "Remain a widow in your father's house until my son Shelah grows up," for he said, "Lest he also die like his bothers." Tamar went and dwelled in her father's house. (12) Much time passed and Shua's daughter, Yehuda's wife, died. Yehuda was comforted and went up to his sheepshearers, he and his friend Chirah the Adullamite, to Timnah. (13) It was told to Tamar, saying, "Behold, your father-in-law is going up to Timnah to shear his sheep." (14) She removed her widow's garments from upon her, covered herself with a veil, wrapped herself, and sat at the entrance to Einayim which is on the way to Timnah, for she saw that Shelah had grown up and she had not been given to him as a wife. (15) Yehuda saw her and thought her a prostitute because she had covered her face. (16) He turned aside to her by the way and said, "Come now, let me come to you", for he did not know that she was his daughter-in-law. She said, "What will you give me if you come to me?" (17) He said, "I will send you a kid-goat from the flock." She said, "If you give me a pledge until you send it." (18) He said, "What pledge shall I give you?" She said, "Your seal, your cord, and your staff that is in your hand." He gave them to her and came to her and she conceived from him. (19) She rose and went, removed the veil from upon her, and dressed in her widow's garments. (20) Yehuda sent the kid-goat by the hand of his friend the Adullamite to take back the pledge from the hands of the woman, but he did not find her. (21) He asked the men of her place, saying, "Where is the harlot who was in Einayim, on the way?" They said, "There was no harlot here." (22) He returned to Yehuda and said, "I did not find her; moreover the people of the place said, 'There was no harlot here.'" (23) Yehuda said, "Let her take them, lest we become a laughingstock. Behold, I sent this kid, but you did not find her." (24) After about three months, it was told to Yehuda, saying, "Your daughter-in-law Tamar prostituted, and, behold, she is even pregnant by prostitution!" Yehuda said, "Take her out and she shall be burned!" (25) She was taken out, and she sent to her father-in-law, saying, "By the man to whom these belong I am pregnant." She said, "Now, recognize, to whom does this seal, these cords, and this staff belong?" (26) Yehuda recognized them and said, "She is more righteous than I, for after all I have not given her to my son, Shelah." And he did not know her intimately again.

(א) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. (ב) וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. (ג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר. (ד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן. (ה) וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ. (ו) וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר. (ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי י״י וַיְמִתֵהוּ י״י. (ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. (ט) וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתׇן זֶרַע לְאָחִיו. (י) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי י״י אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. (יא) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ. (יב) וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמׇת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה. (יג) וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ. (יד) וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. (טו) וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. (טז) וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי. (יז) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ. (יח) וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ. (יט) וַתָּקׇם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ. (כ) וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ. (כא) וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. (כב) וַיָּשׇׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. (כג) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ. (כד) וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. (כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. (כו) וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ.

Devarim 25:5-10דברים כ״ה:ה׳-י׳

(5) If brothers dwell together, and one of them die, and have no son, the wife of the dead shall not be married outside to a stranger: her husband’s brother shall go in to her, and take her to him as wife, and perform the duty of a husband’s brother to her. (6) It shall be, that the firstborn whom she bears shall succeed in the name of his brother who is dead, that his name not be blotted out of Israel. (7) If the man doesn’t want to take his brother’s wife, then his brother’s wife shall go up to the gate to the elders, and say, “My husband’s brother refuses to raise up to his brother a name in Israel; he will not perform the duty of a husband’s brother to me.” (8) Then the elders of his city shall call him, and speak to him: and if he stand, and say, “I don’t want to take her”; (9) then his brother’s wife shall come to him in the presence of the elders, and loose his shoe from off his foot, and spit in his face; and she shall answer and say, “So shall it be done to the man who does not build up his brother’s house.” (10) His name shall be called in Israel, The house of him who has his shoe untied.

(ה) כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. (ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. (ז) וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי. (ח) וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. (ט) וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. (י) וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל.

Rut 1:15רות א׳:ט״ו

She said, "Behold your sister-in-law has returned to her people and her gods. Return after your sister-in-law."

וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.

Rut 2:19-20רות ב׳:י״ט-כ׳

(19) Her mother-in-law said to her, "Where did you glean today? And where did you work? May the one who acknowledged you be blessed!" She told her mother-in-law with whom she worked, and she said, "The name of the man with whom I worked today is Boaz". (20) Naomi said to her daughter-in-law, "Blessed is he to Hashem, for he has not abandoned his kindness with the living or the dead." And Naomi said to her, "The man is a relative of ours; he is from our redeemers."

(יט) וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז. (כ) וַתֹּאמֶר נׇעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַי״י אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים וַתֹּאמֶר לָהּ נׇעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא.

Rut 3:7-13רות ג׳:ז׳-י״ג

(7) Boaz ate and drank, and was in good spirits; and he went to lie at the edge of the pile of grain. She came secretly, uncovered his feet, and lay down. (8) In the middle of the night, the man trembled and twisted around, and behold a woman was lying at his feet! (9) He said, "Who are you?" And she said, "I am Rut, your handmaid. May you spread the corner of your garment over your handmaid, for you are a redeemer." (10) He said, "Blessed are you to Hashem, my daughter. This last kindness is better than the first, that you have not gone after the young men, be they poor or rich. (11) Now, my daughter, do not be afraid. All that you say, I shall do for you, for all that pass by the gate of my people know that you are a woman of valor. (12) Now, though it is true that I am a redeemer, there is a redeemer who is closer than I. (13) Stay the night, and in the morning, if he will redeem you, good, let him redeem, but if he does not want to redeem you, as God lives, I will redeem you. Lie down until the morning.

(ז) וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב. (ח) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו. (ט) וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה. (י) וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַי״י בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר. (יא) וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כׇּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ. (יב) וְעַתָּה כִּי אׇמְנָם כִּי (אם) גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי. (יג) לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגׇאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי י״י שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר.

Rut 4:1-10רות ד׳:א׳-י׳

(1) Boaz went up to the gate and sat there. And, behold, the redeemer of whom Boaz spoke passed, and he said, "Turn aside; sit here so and so". And he turned aside and sat. (2) He took ten men from the elders of the city, and he said, "Sit here", and they sat. (3) He said to the redeemer, "Naomi, who returned from the fields of Moav, sold the portion of field that belongs to our brother, to Elimelekh. (4) I thought I would inform you of it, saying, 'Buy it before those sitting here and before the leaders of my nation.' If you will redeem it, redeem it, and if he will not redeem it, tell me, that I may know, for there is none besides you to redeem it, and I come after you." He said, "I will redeem it". (5) Boaz said, "On the day you buy the field from Naomi and from Rut the Moabite, you have bought the wife of the dead, to establish the name of the deceased on his inheritance. (6) The redeemer said, "I will not be able to redeem, lest I destroy my inheritance. You take my redemption rights for yourself, for I will not be able to redeem it." (7) This was the custom in earlier times in Israel regarding the redemption and the exchange: to establish any matter, one would take off his shoe and give it to the other; and this was the manner of ratification in Israel. (8) The redeemer said to Boaz, "Buy it for yourself", and he took off his shoe. (9) Boaz said to the elders and all of the people, "You are witnesses today that I have bought all that belonged to Elimelekh and all that belonged to Kilyon and Machlon from the hand of Naomi. (10) And also, Rut the Moabite, wife of Machlon, I have bought for myself as a wife, to establish the name of the deceased on his inheritance, so that the name of the deceased shall not be cut off from his brothers and from the gate of his place. You are witnesses today."

(א) וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב. (ב) וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ. (ג) וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נׇעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב. (ד) וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אׇזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי [וְאֵדְעָה] (ואדע) כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל. (ה) וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נׇעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת [קָנִיתָ] (קניתי) לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ. (ו) וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל [לִגְאׇל] (לגאול) לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל. (ז) וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאֻלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כׇּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל. (ח) וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ. (ט) וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכׇל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כׇּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נׇעֳמִי. (י) וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם.

Rut 4:14-17רות ד׳:י״ד-י״ז

(14) The women said to Naomi, "Blessed is Hashem who did not keep a redeemer from you. May his name be renowned in Israel. (15) May he be for you one who revives life, and to support you in old age, for your daughter-in-law who loves you, who is better to you than seven sons, has born him." (16) And Naomi took the boy and placed him in her bosom, and she became his nurse. (17) The neighbors named him, saying, "A son has been born to Naomi" and they named him Oved; he is the father of Yishai, the father of David.

(יד) וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נׇעֳמִי בָּרוּךְ י״י אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. (טו) וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים. (טז) וַתִּקַּח נׇעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת. (יז) וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנׇעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד.

Josephus Antiquities of the Jews 4:8:23יוספוס קדמוניות היהודים ד׳:ח׳:כ״ג

[254] If a woman's husband dies and leaves her without children, let his brother marry her and let him call the son born to him by his brother's name and educate him as his heir. This is for the public good, for thereby families will not die out and the estate will continue among the clan. It serves for the solace of wives in their loss, that they are to marry a near relative of their former husbands. [255] But if the brother will not marry her, let the woman come before the meeting and publicly protest that this brother will not take her as wife, and insults the memory of his deceased brother though she is willing to stay in the family and bear him children. When the meeting asks why he rejects this marriage, whether the answer he gives is short or long, the matter must be resolved so: [256] The woman shall untie the sandals of the brother and spit in his face and say that he deserves this insult from her, for wronging the memory of the deceased. Let him leave the meeting, carrying this shame all his life, and let her marry any suitor she pleases.

Sifre Devarim 25:5-6ספרי דברים כ״ה:ה׳-ו׳

(5) Piska 288 "When brothers dwell together and one of them dies, and he has no son, the wife of the dead one shall not be outside to a strange man. Her levir (her husband's brother) shall come upon her and he shall take her for himself as a wife, and he shall have her in levirate marriage (yibum)." "When brothers dwell together": to exclude a brother who was not in his world (i.e., who was not concurrently alive). From here they ruled: If there were two brothers and one of them died and another one was born, after which the second brother performed yibum with the wife of the first, after which he died, then the first wife (i.e., the wife of the brother who died first) is exempt (from yibum) by reason of her being "the wife of his brother who was not in his world," and the second wife (i.e., the wife of the second brother) by reason of her being her (the first wife's) tzarah (co-wife). "together": in inheritance — to exclude maternal brothers. Because we find in arayoth (illicit relations) that a maternal brother is equated with a paternal brother, I might think that here, too, this is so. It is, therefore, written "together" (in inheritance), to exclude his maternal brother. "and one of them dies": This tells me (that yibum obtains) only where there are two brothers and one of them dies. Whence do I derive (that yibum obtains) even if they are many and they die (that yibum obtains with the remaining brothers)? From "and if there die … of them." If so, why is it written "one"? Yibum obtains with the wife of one of them and not with the "wife" of two (see what follows). From here they ruled: If three brothers were married to three unrelated women, and one of them died, and the second made a ma'amar (betrothal of his yevamah by writ or money — short of cohabitation), and he, too, died, then she (the yevamah of the first,) receives chalitzah (yibum release), but not yibum, it being written "and one of them dies" — She who is linked to only one yavam (undergoes yibum), but not she who is linked to two, (as in the above instance, where the woman is linked to the remaining brother by the yibum tie and to the ma'amar brother by the ma'amar tie.) "the wife of the dead one shall not be outside to a strange man": What is the intent of this? Because it was ruled: Yibum obtains with the wife of one but not with the "wife" of two (see above), I might think that she (the woman in the above instance) is (entirely) exempt. It is, therefore, written "the wife of the dead one shall not be outside to a strange man." What is to be done? She undergoes chalitzah (yibum release) but not yibum. If one gives a get (to his yevamah), he forbids her to himself and to his brothers. I might think that she is (entirely) exempt, and that this follows, viz.: If chalitzah, which does not exempt a woman (from the marriage tie) exempts her from the yibum tie, then get, which does exempt a woman (from the marriage tie), how much more so should it exempt her from the yibum tie! It is, therefore, written "the wife of the dead one shall not be outside to a strange man" — except by chalitzah. If one makes a ma'amar in his yevamah, he acquires her for himself and forbids her to the brothers. I might think that the ma'amar consummates the union. It is, therefore, written "her yavam shall come upon her" — Cohabitation consummates, and not ma'amar. "her yavam shall come upon her": whether unwittingly, (thinking her to be a different woman), wantonly, (intending illicit intercourse), constrainedly, or wittingly — even if she is unwitting and he wanton or he unwitting and she wanton, (he acquires her as a wife). (Instead of being written) "and he shall take" (it is written) "and he shall take her"; (instead of) "and he shall perform yibum," (it is written) "and he shall perform yibum (with) her" — to exclude (from yibum) co-wives (tzaroth) and arayoth (illicit relations) — whence it was ruled: Fifteen women exempt (from yibum) their co-wives and the co-wives of their co-wives, etc. (6) Piska 289 "And it shall be, the first-born that she bears shall be invested in the name of his dead brother": I might think that if his (the dead brother's) name were Yossi, he (the child) should be called Yossi, or (if his name were) Yochanan, the child should be called Yochanan; it is, therefore, written "in the name of his (the yavam's) dead brother" and not "in the name of the dead brother of his (the child's) father." [(The "first-born," then, in this instance, is an epithet for the yavam.)] If so, why is it written "the first-born" (instead of "the yavam")? To indicate that it is a mitzvah for the oldest brother to perform the yibum. "that she bears": to exclude (from yibum) a woman who cannot bear. [The yavam)]"shall be invested in the name of his dead brother": for inheritance (i.e., he receives his dead brother's share as well as his own.) It is written here "in the name of his brother," and, elsewhere (Bereshit 48:6) "in the name of their brothers (Ephraim and Menasheh) shall they be called in (taking) their inheritance." Just as there, the reference is to taking inheritance, so, here. "his dead brother": Because it is stated elsewhere that the wife of one undergoes yibum and not the wife of two, whence do I derive that if the first brother died, the second performs yibum; if the second died, the third performs yibum? From (the repetition of) "dead" (verse 5) - "dead" (here). "and his name will not be wiped out in Israel": to exclude (from yibum) the wife of one who is impotent, whose name is already "wiped out."

(ה) פיסקא רפח כי ישבו אחים – פרט לאחיו שלא היה בעולמו. מכאן אמרו: ב׳ אחים ומת אחד מהם ונולד להם אחד ואחר כך ייבם השני את אשת אחיו. יחדיו – פרט לאחים מן האם. לפי שמצינו שיש באחים מן התורה ששוה אח מן האם לאח מן האב, יכול אף כאן כן? תלמוד לומר: לא יחדיו פרט לאחיו מאמו. ומת אחד מהם – אין לי אלא בזמן שהם שנים ומת אחד מהם, מנין אפילו הם מרובים? תלמוד לומר: ומת אחד מהם. מנין אפילו מתו כולם? תלמוד לומר: ומת אחד מהם ולא נאמר אחד מהם אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים. מכאן אמרו: ג׳ אחים נשואים ג׳ אחיות נכריות וכו׳. לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר – למה אני צריך? לפי שאמרנו להלן אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים, יכול אף כאן כן? תלמוד לומר: לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. כיצד הוא עושה? או חולצת או מתייבמת.... פיסקא רפט והיה הבכור אשר תלד – יכול אם היה שמו יוסי יקרא שמו יוסי, יוחנן יקרא שמו יוחנן? תלמוד לומר: על שם אחיו מכל מקום. אם כן למה נאמר והיה הבכור? מלמד שמצוה על הגדול ליבם. אשר תלד – פרט לאיילונית ושאינה ראויה לילד. יקום על שם אחיו – ולא על שם אחי האב. המת – לפי שנאמר להלן אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים, מנין מת ראשון יבם שני, מת שני ייבם שלישי? תלמוד לומר: המת המת ריבה הכתוב. ולא ימחה שמו מישראל – פרט לסריס ששמו מחוי.

Bavli Yevamot 24aבבלי יבמות כ״ד.

MISHNA: It is a mitzva for the eldest to consummate the levirate marriage, i.e., the eldest takes precedence over the other brothers, though they too are obligated. But if the younger brother consummated the levirate marriage first, he acquires the yevama as his wife. GEMARA: The Sages taught the following interpretation of the verse: “And it shall be that the firstborn that she bears shall be established in the name of his dead brother and his name will not be blotted out of Israel” (Deuteronomy 25:6). From here the Sages derive that the mitzva to consummate the levirate marriage is upon the eldest. The next phrase: “That she bears,” is interpreted to exclude levirate marriage in the case of a widow who is an aylonit, who cannot bear children. From the next phrase: “Shall be established in the name of his dead brother,” it is derived that the same brother who performs the mitzva of levirate marriage is established in his brother’s name with regard to inheritance, i.e., he inherits his brother’s property. The baraita continues and asks: Do you say that he succeeds in the name of his brother for inheritance, or perhaps it is only to inherit his name? If, e.g., the deceased brother was named Yosef, they must call the son born from levirate marriage Yosef, or if his name was Yoḥanan, then they must call him Yoḥanan. The baraita answers: It is stated here: “He shall succeed in the name of his brother,” and it is stated there: “They shall be called after the name of their brothers in their inheritance” (Genesis 48:6). Just as the word “name” stated there in Genesis is referring explicitly to inheritance, so too, the word “name” stated here in Leviticus means with regard to inheritance. The baraita continues to expound the next phrase of the verse: “And his name will not be blotted out of Israel” (Deuteronomy 25:6). This excludes the case where the deceased was a eunuch, as his name is already blotted out, since it is impossible for him to have children. Rava said: Even though in the entire Torah a verse does not depart from its literal meaning, and even if the Sages offer a homiletical interpretation of the verses, the literal meaning remains intact, here the verbal analogy teaching that the word “name” is referring to inheritance comes to remove the verse from its literal meaning altogether. The Gemara asks: Were it not for the verbal analogy, would I have said that the meaning of the word “name” is the actual name? The verse would be incomprehensible according to the literal reading. Whom is the Merciful One instructing in this verse? To whom does the possessive pronoun in the phrase “his brother” apply? If He is speaking to the yavam, He should have stated: Shall succeed in the name of your dead brother. And if the verse is instructing the court about the halakha in general, it should have said: Shall succeed in the name of his father’s brother. The Gemara rejects this question: And perhaps this is what the Merciful One is saying to the court: Say to the yavam that the child born to him shall be established in the name of his brother. Were it not for the verbal analogy, the verse could have been understood according to its literal meaning. Rather, the verbal analogy comes to remove it from its literal meaning altogether. The Gemara challenges the baraita: Now that you say that the verse: “And it shall be that the firstborn that she bears” is written in reference to the eldest brother, say that the firstborn brother consummates the levirate marriage but that an ordinary brother, i.e., not the firstborn, may not consummate the levirate marriage, and that if the firstborn son is unable to enter into levirate marriage or is no longer alive, no one else may perform the mitzva. The Gemara answers: If so that the mitzva of levirate marriage applies only to the firstborn, then in the case of a wife of a brother with whom he did not coexist, which the Merciful One excluded by the verse: “If brothers dwell together,” why do I need such an exclusion? If only the firstborn is obligated to perform levirate marriage, then there is no need to separately exclude the case of a wife of one’s brother with whom one did not coexist, because by definition one in that position cannot be the firstborn. Rav Aḥa refutes the Gemara’s answer: But say that the verse comes to exclude the case of a brother with whom one did not coexist when one is nevertheless the firstborn of the mother, e.g., if the father had two wives. The Gemara rejects this: You cannot say that, as the Merciful One made levirate marriage dependent upon inheritance, and inheritance comes from the father and not from the mother. The Gemara again challenges the baraita: Then say that when there is a firstborn the mitzva of levirate marriage can be fulfilled by any of the brothers, but that when there is no firstborn, e.g., if he had already died, the mitzva of levirate marriage may not be fulfilled by any of the younger brothers. The Gemara answers: The verse states: “And one of them dies” (Deuteronomy 25:5), without specifying which brother dies. Are we not dealing even with the case where the firstborn died, and yet the Merciful One states that the younger brother should consummate the levirate marriage? The Gemara refutes this answer: Say that the case in the Torah is referring to when the younger brother died, and only then the Merciful One states that the firstborn must consummate the levirate marriage. The Gemara answers: Didn’t the Merciful One explicitly exclude the wife of a brother with whom he did not coexist, which can apply only to a brother who was not the firstborn? The Gemara challenges the halakha: Say that when there is no firstborn brother, if a younger brother went ahead and consummated the levirate marriage, then he acquires his yevama as a wife. But if there is a firstborn, and the younger brother went ahead and performed levirate marriage first, then he does not acquire his yevama as a wife, because the Torah specifies that the firstborn brother must perform the mitzva. The Gemara rejects this: The verse states: “If brothers dwell together” (Deuteronomy 25:5), implying that the brothers’ dwellings were equated one with the other, and all the brothers are equally obligated in this mitzva. The Gemara challenges the halakha again: Then say: When there is a firstborn, let the mitzva return to the eldest brother if the other brothers refuse to perform levirate marriage. But when there is no firstborn, the court does not return to the eldest, as the mitzva primarily applies specifically to the firstborn, and if there is no firstborn, none of the brothers take precedence. Why did Abaye the Elder teach: It is a mitzva for the eldest of the brothers to consummate the levirate marriage? If the eldest did not wish to do so, then the court goes to his younger brother. If he also did not wish to do so, the court returns again to the eldest. This implies that the eldest, even if he is not the firstborn, has a greater mitzva than the younger brothers. The Gemara answers: Since it is derived that the eldest brother takes precedence from the verse about the firstborn, then just as with regard to the firstborn, his status as firstborn causes him to take precedence, so too, with regard to the eldest, his status as eldest causes him to take precedence. The Gemara challenges the halakha again: Then say that if the firstborn consummates the levirate marriage he receives his deceased brother’s inheritance, but if an ordinary brother consummates the levirate marriage he does not receive the inheritance. The Gemara answers that the verse states: “The firstborn that she bears shall be established in the name of his dead brother” (Deuteronomy 25:6), and if the younger brother performs levirate marriage he has established his brother’s name and thereby earns the inheritance. The Gemara asks: But if there is no difference between the firstborn and the eldest, why does the Merciful One call the brother who enters levirate marriage the firstborn?

מתני׳: מצוה בגדול לייבם ואם קדם הקטן זכה.: גמ׳: ת״ר {דברים כ״ה:ו׳} והיה הבכור מיכן שמצוה בגדול לייבם {דברים כ״ה:ו׳} אשר תלד פרט לאילונית שאין יולדת יקום על שם אחיו לנחלה. אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן {בראשית מ״ח:ו׳} על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן נחלה אף שם האמור כאן לנחלה. ולא ימחה שמו פרט לסריס ששמו מחוי. אמר רבא אע״ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי. ואי לאו גזרה שוה הוה אמינא שם שם ממש למאן קמזהר רחמנא ליבם יקום על שם אחיך מיבעי ליה אי לבי דינא יקום על שם אחי אביו מיבעי ליה. ודלמא הכי קאמר להו רחמנא לבית דין אמרו ליה ליבם יקום על שם אחיו אלא אתאי גזרה שוה אפיקתיה לגמרי. השתא דאמרת קרא בגדול כתיב אימא בכור לייבם פשוט לא לייבם. א״כ אשת אחיו שלא היה בעולמו דמיעט רחמנא למה לי. פריך רב אחא ואימא למעוטי בוכרא דאמא ההוא לא מצית אמרת דיבום בנחלה תלה רחמנא ונחלה מן האב ולא מן האם. ואימא כי איכא בכור תתקיים מצות יבום כי ליכא בכור לא תתקיים מצות יבום אמר קרא ומת אחד מהם מי לא עסקינן דמית בכור ואמר רחמנא לייבם קטן. ואימא דמית קטן ואמר רחמנא לייבם בכור הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו. ואימא כי ליכא בכור קדם קטן זכה ואי איכא בכור קדם קטן לא זכה אמר קרא {דברים כ״ה:ה׳} כי ישבו אחים יחדו הוקשה ישיבת אחים זה לזה. ואימא כי איכא בכור ליהדר אגדול כי ליכא בכור אין חוזרין אצל גדול אלמה תני אביי קשישא מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכים אצל אחיו הקטן לא רצה חוזרין אצל גדול. כבכור מה בכור בכורתו גרמה לו אף גדול גדולתו גרמה לו. ואימא כי מייבם בכור לישקול נחלה כי מייבם פשוט לא לישקול נחלה אמר קרא יקום על שם אחיו והרי קם. ואלא בכור דקרייה רחמנא

Targum Yerushalmi (Yonatan) Devarim 25:5:5-10תרגום ירושלמי (יונתן) דברים כ״ה:ה׳:ה׳-י׳

(5) When brethren from the (same) father inhabit this world at the same time, and have the same inheritance, the wife of one of them, who may have died, shall not go forth into the street to marry a stranger; her brother-in-law shall go to her, and take her to wife, and become her husband. (6) And the first-born whom she beareth shall stand in the inheritance in the name of the deceased brother, that his name may not be blotted out from Israel. (7) But if the man be not willing to take his sister-in-law, then shall his sister-in-law go up to the gate of the beth din before five of the sages, three of whom shall be judges and two of them witnesses, and let her say before them in the holy language: My husband's brother refuseth to keep up the name of his brother in Israel, he not being willing to marry me. (8) And the elders of his city shall call him and speak with him, with true counsel; and he may rise up in the house of justice, and say in the holy tongue, I am not willing to take her. (9) Then shall his sister-in-law come to him before the sages, and there shall be a shoe upon the foot of the brother-in-law, a heeled sandal whose lachets are tied, the latchets at the opening of the sandal being fastened; and he shall stamp on the ground with his foot; and the woman shall arise and untie the latchet, and draw off the sandal from his foot, and afterward spit before him, as much spittle as may be seen by the sages, and shall answer and say, So is it fit to be done to the man who would not build up the house of his brother. (10) And all who are standing there shall exclaim against him, and call his name in Israel the House of the Unshod.

(ה) כד דיירין בעלמא הדין שעא חדא אחין מן איבא דמיחדין באחסנתא {...} לא תהוי איתת שכיבא הפקירא בשוקא לגבר חילונאי יבמה יעול עלה ויסבינה ליה לאיתו וייבם יתה. (ו) ויהי בוכרא דיתליד יקום באחסנתא על שום אחוי שכיבא ולא יתמחי שמיה מישראל. (ז) ואין לא יצבי גברא למיסב ית יבימתיה ותיסק יבימתיה לתרע בידינא קדם חמשא חכימין ויהון תלתא לדיינין ותרין לסהדין ותימר בלישן בית קודשא קדמיהון מסרב יבמי למיקמא לאחוי שמא בישראל לא צבי ליבמותי. (ח) ויקרון ליה חכימי קרתיה וימללון עימיה מילכא קשיטא ויקום בבי דינא ויימר בלישן בית קודשא לא רעינא למיסבא. (ט) ותתקרב יבימתיה לוותיה לקדם חכימיא ויהי נעיל בריגלא ימינא דיבימה סנדלא דליה עקיבא דחייט בשנצי ובפום סנדלא שנצי קטירן וי(חד){דח}ס ריגליה בארעא ותקום אינתתא ותשרי שנצי ותשלוף סנדליה מעילוי ריגליה ומן בתר כדון תירוק קדמוי רוקא נפישא דמתחמי לחכימיא ותתיב ותימר כדין חמי לאתעובדא לגברא דלא יבני ית ביתא דאחוי. (י) וכל דקיימין תמן יכרזון עלוי ויקרון שמיה בישראל שליף סנדלא.

R. Yehuda ibn Balaam Devarim 25:6ר׳ יהודה אבן בלעם דברים כ״ה:ו׳

והיה הבכור אשר תלד – ר״ל בכור אחי המת; והרמז באמרו אשר תלד לאם היבמין לא היבמה עצמה, לאמרו על שם אחיו המת. ותרגום המתרגם בביטוי זה אמר ׳פיכון אלבכר אלד׳י ירג׳ו אן תלד׳ (=והיה הבכור אשר מקווים שתלד), ודבר זה יראה שהיא היבמה. ואמרו הראשונים ז״ל ״מצוה בגדול לייבם״ ומעידים עליו בכתוב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם. ואמרו עוד בפירוש אשר תלד – אל היבמה, ״פרט לאיילונית שאינה ראויה ללדת״. ובסברה השניה, אמרו שהיבם צריך שיהיה זכאי לשרת את אחיו מכלל אחיו, הוא אמרם: ״הכונס את יבמתו, זכה בנכסי אחיו. אתה אומר לנחלה או אינו אלא אם היה שמו יוסף קורין אותו יוסף, יוחנן – קורין אותו יוחנן? נאמר כאן ׳יקום על שם אחיו המת׳, ונאמר להלן ׳על שם אחיהם יקראו בנחלתם׳ (בראשית מ״ח:ו׳): מה להלן בנחלה, אף כאן בנחלה (בבלי יבמות כ״ד.).״

Rashi Bereshit 38:8רש״י בראשית ל״ח:ח׳

והקם זרע AND RAISE SEED – The son will be called by the name of him who is dead.

והקם זרע – הבן יקרא על שם המת.

Rashi Devarim 25:5-10רש״י דברים כ״ה:ה׳-י׳

(5) כי ישבו אחים יחדו IF BRETHREN ABIDE TOGETHER, [AND ONE OF THEM DIE … THE WIFE OF THE DEAD SHALL NOT MARRY ABROAD] – This does not mean that they abide in one city but that they have one "abiding" in the world (that they were living at the same time) thus excluding from the operation of this law the wife of one's brother who never was in his "world" (i.e. a woman may not marry her brother-in-law who was born after her husband's death) (Sifrei Devarim 288:2; Yevamot 17b). יחדו TOGETHER – means reciprocally associated (מיוחדים) in the law of inheritance (i.e. that they become the heirs of one another), thus excluding from the duty of יבום the brother on the mother's side (Sifrei Devarim 288:2). ובן אין לו AND HE HAS NO SON – The last two words suggest עין עליו, investigate about him whether he has descendants of any kind — a son, or a daughter, or a son's son or a son's daughter, or a daughter's son or daughter's daughter (cf. Yevamot 22b). (6) והיה הבכור AND IT SHALL BE THE FIRSTBORN … – It is the eldest brother who is to perform the duty of levirate marriage (Sifrei Devarim 289:1; Yevamot 24a). אשר תלד WHOM SHE WILL BEAR – This excludes from the operation of this law a sterile woman, since she cannot bear children (Sifrei Devarim 289:2). יקום על שם אחיו HE SHALL SUCCEED IN THE NAME OF HIS BROTHER – he who has married his (the deceased brother's) wife shall receive the portion of the dead brother in his father's property (Sifrei Devarim 289:3). ולא ימחה שמו THAT HIS NAME BE NOT WIPED OUT [OF ISRAEL] – thus excluding from the levirate marriage the wife of a castrate, whose name is anyhow wiped out (Sifrei Devarim 289:5; Yevamot 24a). (7) השערה – Translate this as the Targum does: to the gate of the court. (8) ועמד AND HE SHALL STAND [AND SAY] – He must say this standing (Sifrei Devarim 290:3). יאמר AND HE SHALL SAY – in the Holy Language. She, too, has to make her statements in the Holy Language (Yevamot 106b; cf. Sifrei Devarim 291:6). (9) וירקה בפניו THEN SHE SHALL SPIT BEFORE HIS FACE – on the ground (not in his face) (Yevamot 106b). אשר לא יבנה [SO SHALL IT BE DONE UNTO THAT MAN] THAT WILL NOT BUILD UP [HIS BROTHER'S HOUSE] – from here the Rabbis derived the law that one who has once given his deceased brothers wife חליצה shall not afterwards marry her, for it does not state "[Thus shall it be done to the man] who hath not built up his brother's house", but אשר לא יבנה: "[Thus shall be done to the man] that he shall never build up" — because he has not built up, he shall never after build it up (Yevamot 10b; cf. Sifrei Devarim 291:8). (10) תקרא שמו וגו' AND HIS NAME SHALL BE CALLED [IN ISRAEL "THE HOUSE OF HIM THAT HATH HIS SHOE LOOSED"] – It is a duty of all those standing there to exclaim: חלוץ הנעל "O, you who have had your shoe drawn off!" (Sifrei Devarim 291:10; Yevamot 106b).

(ה) כי ישבו אחים יחדיו – שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו. יחדיו – המיוחדים בנחלה, פרט לאחים מן האם. ובן אין לו – עיין עליו: בן או בת, או בת הבן או בן הבן, או בן הבת או בת הבת. (ו) והיה הבכור – גדול האחין הוא ייבם אותה. אשר תלד – פרט לאיילונית. יקום על שם אחיו – זה שייבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו. ולא ימחה שמו – פרט לאשת סריס, ששמו מחוי. (ז) השערה – כתרגומו: לתרע בית דינא. (ח) ועמד – בעמידה. ואמר – בלשון הקדש, ואף היא דבריה בלשון הקדש. (ט) וירקה בפניו – על גבי קרקע. אשר לא יבנה – מכאן למי שחלץ שלא יחזור וייבם, דלא כת׳: אשר לא בנה, אלא: אשר לא יבנה – כיון שלא בנה שוב לא יבנה. (י) ונקרא שמו בישראל – מצוה על כל העומדים לומר: חלוץ הנעל.

Rashi Rut 3:9רש״י רות ג׳:ט׳

Spread your mantle – The corner of your garment to cover me with your cloak; and this is an expression of marriage. For you are a near kinsman – To redeem my husband's inheritance, as it is stated, "and a close relative comes and redeems, etc." And my mother-in-law and I must sell our inheritance, and now it is incumbent upon you to buy it. Acquire [i.e., marry] me also, along with it, so that the name of the deceased be remembered upon his estate, so that when I come to the field they will say, "this is Machlon's wife."

ופרשת כנפיך – כנף בגדך לכסותי בטליתך, והוא לשון נישואין. כי גאל אתה – לגאול נחלת אישי, כמה שנאמר: ובא גאלו הקרוב אליו וגאל וגו׳ (ויקרא כ״ה:כ״ה). וחמותי ואני צריכות למכור נחלתינו, ועתה עליך לקנות, וקנה גם אותי עמה שיזכר שם המת על נחלתו (רות ד׳:י׳), כשאבא על השדה יאמרו זו היא אשת מחלון.

Rashi Rut 4:10רש״י רות ד׳:י׳

To perpetuate the name of the deceased upon his inheritance: – Since his wife goes and comes on the estate and brings in and takes out [items], people say, "This is Machlon's wife," and thereby his name is remembered upon it.

להקים שם המת על נחלתו – מתוך שאשתו יוצאה ובאה בנחלה ומכנסת ומוציאה, ואומרים זו היתה אשת מחלון, שמו נזכר עליה.

Lekach Tov Devarim 25:5-6לקח טוב דברים כ״ה:ה׳-ו׳

(ה) פס׳: כי ישבו אחים – מיכן אמרו יבמה שנפלה לידי מוכה שחין אין חומסין אותה שנאמר לא תחסום וסמיך ליה כי ישבו אחים. כי ישבו אחים פרט לאחיו שלא היה בעולמו. כגון שני אחים ומת אחד מהם ובן אין לו. ואח״כ נולד להם אח מפורש ביבמות. אחים. נאמר כאן אחים ונאמר בבני יעקב אחים שנא׳ (בראשית מ״ב:ל״ב) שנים עשר אחים אנחנו מה להלן אחים מן האב אף כאן אחים מן האב (יחדו בעולם אחד פרט לאחיו שלא היה בעולמו). ומת אחד מהם. ואפילו הן מרובין. ובן אין לו. אין לי אלא בן בן הבן ובת הבן ובן הבת מניין תלמוד לומר אין לו מכל מקום. עיין עליו. חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הכנענית שהבן הולך אחריהם. לא תהיה אשת המת החוצה. להביא את הארוסה. לאיש זר. הנותן גט ליבמתו פסלה לעצמו ופסלה לכל האחים. העושה מאמר ביבמתו קנאה לעצמו ופסלה לכל האחים. רצה להניחנה צריכה הימנו גט למאמרו וחליצה לזיקתו. יבמה יבא עליה. מלמד שאינה נקנית אלא בביאה. ולקחה לו לאשה. מלמד שאם רצה לגרשה צריכה ממנו גט. ואינו נותן גט עד שיגדיל עד שיביא שתי שערות. ויבמה. על כרחה. נאמר כאן יבום ונאמר בתמר יבום מה להלן אשת אחיו אף כאן אשת אחיו: (ו) פס׳: והיה הבכור אשר תלד – ואם אינה יולדת מהו אשר תלד. אלא הבכור זה היבם. מלמד שהיבום מצוה בגדול ליבם. לא רצה הולכים על כל האחים. הבכור אשר תלד. אם מת זה היבם הגדול שבאחים. יקום על שם אחיו המת. יקום לנחלה. ולא ימחה שמו מישראל, פרט לסריס שכבר הוא מחוי:

R. Yosef Kara Devarim 25:6-10ר׳ יוסף קרא דברים כ״ה:ו׳-י׳

(ו) והיה [הבכור אשר תלד] יקום על שם אחיו המת – לנחלה. יכול יוסף קורין אותו יוסף, יוחנן קורין אותו יוחנן, [נאמר כאן ﬠל שם, ונאמר] להלן שם – ﬠל שם אחיהם יקראו בנחלתם (בראשית מ״ח:ו׳), מה להלן לנחלה אף כאן לנחלה (בבלי יבמות כ״ד.). וא׳ﬠ׳פ׳ כן [נהגו בני ישראל] שבמגנצא ושבגרמשא חס ושלום כשאירﬠ דבר זה בימיהם הם מצוים לקיים אח[ר נתינת... ... ... ... ...] שם ממש וגם לנחלה לקיים דברי סופרים. (כ״י בולוניה 469.1) (ח-ט) וקראו לו זקני עירו ודברו אליו – בא א[... ... ... ... ... ... ...] לפי פשוטו. ואם יאמר לא חפצתי לקחתה ונגשו יבמתו השערה לעיני הזקני[ם וחלצה נעלו מעל רגלו] וירקה בפניו וגו׳. (כ״י בולוניה 469.1) (י) ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל – למעלה הוא אומר: והיה הבכו[ר אשר תלד יקום על שם] אחיו (דברים כ״ה:ו׳), וכאן הוא אומר: ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, אמ׳ הק׳ב׳ה׳ לא ביקשת להק[ים שם לאחיך] אשר לא יכרת שתייבם את אשת אחיך ותלד יבמתו בן ותקים שם עולם לאחיך [תקים לו שם] עולם מועט, שנאמר: ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, על ידי חליצה יזכר שם המת. [... ... ...] (כ״י בולוניה 469.1)

Rashbam Devarim 25:6-9רשב״ם דברים כ״ה:ו׳-ט׳

(6) יקום SHALL BE ESTABLISHED: According to the plain meaning of Scripture, [THE FIRST BORN] son [born to this couple], SHALL BE ESTABLISHED IN THE NAME OF THE [DEAD] BROTHER. (9) וחלצה נעלו SHE SHOULD REMOVE HIS SHOE [FROM HIS FOOT]: [This ceremony is performed in order for the widow] to acquire from him the estate of his deceased brother. That is what we see in the story of Boaz. According to the plain meaning of Scripture, this is the way of the world.

(ו) יקום – הבן, על שם אחיו, לפי הפשט. (ט) וחלצה נעלו – לקנות ממנו ירושת אחיו המת, כמו שמצינו בבעז (רות ד׳:ז׳-ח׳), דרך ארץ לפי פשוטו.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 38:9אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ל״ח:ט׳

כי לא לו יהיה הזרע – לא יקרא בשמו, כטעם: והיה הבכור אשר תלד (דברים כ״ה:ו׳). [וזה חסרון דעת ממנו, אחרי שיהיו לו בנים, בניו הם ולא בני זולתו. רק ידעו הכל שעשה כבוד לאחיו.] ושחת ארצה – היה משחית זרע הקרי ושופך לחוץ בארץ. ואתמה מבן תמים האזרחי שפירש ושחת ארצה, שעשה לה הפך הדרך בעבור שלא תהר, והנה שחת הארץ שלה, כי עליו היא יושבת בארץ. וזה פירוש שגעון, וחלילה להתגאל זרע קדש בטנוף הטנוף. נתן זרע – [שם הפועל, ו]בא כמו השלם.

Ibn Ezra Devarim 25:5-19אבן עזרא דברים כ״ה:ה׳-י״ט

(5) IF BRETHREN DWELL TOGETHER. The deniers also say that these brethren are not actual brothers, but are relatives. They brought proof from Boaz. However, they contribute nothing, for there is no mention of levirate marriage, only of redemption. Why mention the word together? Does it matter if they were in one state or in one courtyard, or if they loved each other? They say, look, the verse says ve-yibbemah (and shall perform the duty of a husband's brother unto her). This shows that he is her brother-in-law in name only. It is like thy sister-in-law (yevimtekh) is gone back (Ruth 1:15). Now observe that they have become foolish and stupid, for Scripture states, with regard to the sons of Judah, and perform the duty of a husband's brother (ve-yabbem) unto her (Gen. 38:8). Now he was her brother-in-law. Also, the term yevimtekh (thy sister-in-law) (Ruth 1:15) was used because they were married to two brothers. All intelligent people know that the negative commandments given to Moses were not previously prohibited. However, it would not have been evil in the eyes of God if someone abstained from them before the law was given to Moses. The fact that Scripture states, for all these abominations have the men of the land done, that were before you (Lev. 18:27), shows that this is certainly the case. We do not find a prophet who warned them. Look, Scripture says of Onan, who did not give seed to his brother, the thing which he did was evil in the sight of God (Gen. 38:10). We will therefore rely on the tradition that they are actual brothers. AND HAVE NO CHILD. For if the deceased has a son, there is no need for him to take his brother's wife, for she is forbidden to him. The word yachdav (together) is to be understood in accordance with the explanation of the transmitters of tradition. ONE NOT OF HIS KIN. This explains the term ha-chutzah (abroad). This law applies only if the brother-in-law intends to marry her. (6) THE FIRST-BORN THAT SHE BEARETH. Will be called by the name of his brother. THAT HIS NAME BE NOT BLOTTED OUT. Scripture speaks of his inheritance. I have previously explained the meaning of that she beareth in my comments on unto a foreign people (Ex. 21:8). (7) MY HUSBAND'S BROTHER. The yod of yevami (my husband's brother) is in fact the sign of the object. (8) AND IF HE STAND, AND SAY. Until the elders hear. (9) AND LOOSE. Ve-chaletzah (and loose) is similar to chaletzu (draw out) in draw out the breast (Lam. 3:4). Its meaning is to remove. IN HIS FACE. The transmitters of tradition explain that the word be-fanav (in his face) has the meaning of before his face. According to its plain meaning, be-fanav means before the shoe, for panav here is similar to panim (in front) in front and on the back (Ezek. 2:9). (11) WHEN MEN STRIVE. The reverse of If brethren dwell together (v. 5). The men spoken of are strangers or brothers. BY THE SECRETS. Mevushav (the secrets) means his testicles. It is related to the word bushah (shame). It is an act of audacity to uncover that which is hidden, namely, a person's nakedness. It is also a vital organ. (12) THEN THOU SHALT CUT OFF HER HAND. If she does not pay ransom money. Its meaning is similar to eye for eye (Ex. 21:24). THINE EYE SHALL HAVE NO PITY. If she be poor. (13) IN THY BAG. Where you place the scales. Or, do not deceitfully take the weights from the bag. The first interpretation is correct. The proof text is, Let us all have one hag (kis) (Prov. 1:14), the meaning of which is, one scale. The word kis (bag) is related to the word tachossu (ye shall make your count) in ye shall make your count for the lamb (Ex. 12:4) even though tachossu comes from a different root. Many explained the word kis to mean a pouch. There is no need for this interpretation. (15) PERFECT. No part shall be missing. [JUST MEASURE.] A just measure means a measure which conforms to the market measure. THAT THY DAYS MAY BE LONG. For it is well known that all righteous kingdoms will endure, for righteousness is like a building. However, unrighteousness is like a ruin. Its wall collapses in a moment (16) FOR ALL THAT DO SUCH THINGS. Those who possess diverse measures and diverse weights. This is followed by a general rule, namely, even all that do unrighteously verbally and by deed, secretly or publicly. (18) HOW HE MET THEE. Karekha (met thee) is related to the word korot (befallen) in all that had befallen them (Gen. 42:29). AND SMOTE THE HINDMOST OF THEE. Va-yezanev bekhah (and smote the hindmost of thee) means, and cut off your tail (zanav), namely, all that were enfeebled in thy rear, that is, those who did not have the strength to walk. It is possible that the word necheshalim (enfeebled) is similar to nechelashim (enfeebled). Similarly keves (lamb) and kesev (lamb). WHEN THOU WAS FAINT. For Amalek came to Rephidim where the people thirsted for water. The latter is clearly stated. AND WEARY. From the way. AND HE FEARED NOT. This refers to Amalek. Yare (feared) is a verb in the perfect. It is like the word kaved (heavy) in for the thing is too heavy for thee (Ex. 18:8); zaken (old) in that when Isaac was old (Gen. 27:1), and ahev (loveth) in such as he loveth (Ibid., 8). (19) WHEN THE LORD THY GOD HATH GIVEN THEE REST. It means that this commandment takes effect after Israel inherits the land and the land is quiet from all the wars with the surrounding nations, for as long as they are involved in waging war with the nations close to them they are not obligated to fight Amalek. THAT THOU SHALT BLOT OUT THE REMEMBRANCE. Namely, slay both man and woman, infant and suckling, ox and sheep, camel and ass (I Sam 15:3), so that no one says this ox is from the spoil taken from Amalek. The words of the Torah are a general statement. The words of the prophet Samuel go into detail. THOU SHALT NOT FORGET. Scripture says this after having already stated Remember…(v. 17) for emphasis. The same is true with many other commandments in the Torah.

(ה) כי ישבו אחים יחדיו – גם הם אמרו: כי אלה אינם אחים ממש, כי אם קרובים, והביאו ראיה מבועז (רות ד׳:ג׳). ולא אמרו כלום, כי אין שם זכר יבום כי אם גאולה (רות ד׳:ד׳-ו׳), ומה טעם להזכיר יחדו, היהיו במדינה או בחצר אחת, או שיהיו אוהבים זה את זה. ואמרו: כי הנה הכתוב אומר: ויבמה, וזה אות כי איננו יבמה כי אם בשם, כמו: הנה שבה יבמתך (רות א׳:ט״ו). והנה ונסכלו, כי הנה הוא מפורש בבני יהודה: בא אל אשת אחיך ויבם אתה (בראשית ל״ח:ח׳) – והוא יבמה, גם: יבמתך (רות א׳:ט״ו) – בעבור היותם לשני אחים. וכל איש דעת ידע כי המצוות שנתנו למשה שהם מצוות לא תעשה, ולא היו אסורות קודם כן, אילו היה אדם מונע עצמו מהם קודם משה, לא היה הדבר רע בעיני י״י. ואף כי שכתוב: את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ (ויקרא י״ח:כ״ז), ולא מצאנו נביא שהזהירם. והנה הכתוב אמר על אונן שלא נתן זרע לאחיו (בראשית ל״ח:ט׳): וירע בעיני י״י (בראשית ל״ח:י׳). על כן אנחנו נסמוך על הקבלה שהם אחים ממש. ובן אין לו – כי אם יש לו בן, אין צורך, כי היא אסורה. ופירוש יחדו – כדברי המעתיקים (בבלי יבמות י״ז:): [שהיה עמו בעולם, ולא אותו שהיה בבטן אמו. וכל דבריהם אמת.] לאיש זר – פירוש החוצה, אם ירצה היבם. (ו) הבכור אשר תלד – הבכור יקרא בשם אחיו. ולא ימחה שמו – על הנחלה ידבר. וכבר פירשתי בפסוק לעם נכרי (ראב״ע שמות פירוש ראשון כ״א:ח׳). (ז) יבמי – האמת: כי היו״ד סימן הפעול. (ח) ועמד – שישמעוהו כל הזקנים. (ט) וחלצה – כמו: חלצו שד (איכה ד׳:ג׳), והטעם: תסיר. [ומה נעשה ללשון הקדש שתוליד מיסוד אחד כמה עניינים. והמבין יבין.] בפניו – מפורש בדברי הקבלה, שהיא כמו: לפניו. ודרך הפשט: בפני הנעל, [כי הו״ו שב אל הנעל], כמו: והיא כתובה פנים ואחור (יחזקאל ב׳:י׳). [ושמענו כי בארצות אדום הנקראין פרנצא ביטלו זאת המצוה וחולצין ולא מיבמין. ואם אמת, איננו נכון, כי כל המצוות אשר בידינו קשורים בחרוזים, ואם נתיר אחת יאבד הכל. ואיננו נכון כלל.] (יא) כי ינצו אנשים יחדו – הפך: כי ישבו אחים יחדו (דברים כ״ה:ה׳). ואלה האנשים – זרים או אחים. במבשיו – ביציו, מגזרת: בושה, [והם בלשון רבים כמו: זנונים, בתולים.] וזה עזות מצח לגלות דבר נסתר שהיא ערוה, גם מקום מסוכן. (יב) וקצתה את כפה – כמו: עין תחת עין (שמות כ״א:כ״ד), אם לא תפדה כפה. לא תחוס עינך – אם היתה ענייה, [וכאשר לא תוכל להציל המוחזק מכפה.] [וקצתה – מפעלי הכפל. וקצץ פתילם (שמות ל״ט:ג׳) מן הפועל הכבד, השקול על דבר.] (יג) בכיסך – מקום למאזנים. או: יוציא מהכיס בדרך רמאות. והראשון הוא נכון, והעד: כיס אחד יהיה לכלנו (משלי א׳:י״ד) – משקל אחד. והוא מגזרת: תכסו על השה (שמות י״ב:ד׳), ואם הוא משרש אחר. ורבים יפרשוהו, כמו: חריט (מלכים ב ה׳:כ״ג), ואין צורך. (טו) שלמה – שלא יהיה בה מקום חסר. וצדק – להיות כמדת איפת השוק. למען יאריכו ימיך – כי זה ידוע, כי כל מלכות צדק תעמוד. כי הצדק כבנין, והעיוות כהריסות, ברגע קטן יפול הקיר. (טז) כל עשה אלה – איפה ואיפה (דברים כ״ה:י״ד) ואבן ואבן (דברים כ״ה:י״ג). והכלל כל עושה עול – בפה או במעשה, בסתר או בגלוי. (יח) אשר קרך – מגזרת: הקורות אותם (בראשית מ״ב:כ״ט). ויזנב – [כמו: מסעף (ישעיהו י׳:ל״ג)], כרת את זנבך, והם הנחשלים אחריך – שלא היה בהם כח ללכת. ויתכן להיות מלת נחשלים כמו: נחלשים, ככבשים, ושמלה. ואתה עיף – כי ברפידים בא, והעם צמא למים, כי כן כתוב (שמות י״ז:א׳-ח׳). ויגע – מהדרך. ולא ירא – שב אל ״עמלק״ (דברים כ״ה:י״ז), והוא פועל עבר, כמו: כי כבד ממך הדבר (שמות י״ח:י״ח), כי זקן יצחק (בראשית כ״ז:א׳), כאשר אהב (בראשית כ״ז:י״ד). (יט) בהניח – הטעם, כי זאת המצוה תלויה אחר שירשו הארץ ושקטה ממלחמה מכל סביבותיה, כי כל זמן שיתעסקו עם מלחמת הקרובים אליהם, אינם חייבים להלחם בעמלק. תמחה את זכר עמלק – זהו: והמתה מאיש ועד אשה {וגו׳} משור ועד שה מגמל ועד חמור (שמואל א ט״ו:ג׳), שלא יאמר: זה השור היה משלל עמלק. ודברי התורה כלל, ובדברי שמואל פרט. לא תשכח – אחר זכור (דברים כ״ה:י״ז) לחיזוק, וכן משפט מצוות רבות בתורה.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 38:9ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ח:ט׳

כי לא לו – לא יקרא על שמו. ואמר: לא אהיה בצער גידול בנים.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 25:5-10ר׳ יוסף בכור שור דברים כ״ה:ה׳-י׳

(ה) כי ישבו – מקיש פרשת יבמין לחסימה, ללמד על יבמה שנפלה לפני מוכה שחין, שאין חוסמין אותה מלומר: לא בעינא ליה. ואפילו היה אחיו כמותו, יכולה לומר: לאחיך הייתי יכול{ה} לקבל ולך איני יכולה לקבל (משנה כתובות ז׳:י׳). אחים – בני אב אחד, דילפינן אחוה אחוה (בראשית מ״ב:י״ג) מבני יעקב (בבלי יבמות י״ז:). יחדיו – שיש להם ישיבה אחת בעולם, לאפוקי אשת אחיו שלא היה בעולמו (בבלי יבמות י״ז:), שנולד לאחר שמת אחיו שאינו יכול ליבם. החוצה – לרבות הארוסה, שעדיין היא חוצה לו, שלא כנסה לחופה (בבלי יבמות י״ג:). לא תהיה – איכא דדרשי (בבלי יבמות צ״ב:): שלא תהיה בה הויא לזר, שאין קידושין תופסין ביבמה לשוק. יבמה יבא עליה – שקנה אותה בביאה. עליה ילפינן מעליה, דאחות אשה כתיב בה: ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה (ויקרא י״ח:י״ח) – אפילו במקום עליה (בבלי יבמות ג׳:) כגון ביבם, דכתיב: יבמה יבא עליה. לא תקח ולא לצרור, ולא אותה, ולא צרתה, ולא צרת צרתה – מכאן למדו (בבלי יבמות ג׳:) דכ״א עריות פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום, דכיון שאינן עולות ליבום, אינן עולות לפני הזקינים (דברים כ״ה:ז׳) לחליצה. להכי נקט עולות משום דכתיב: ועלתה יבמתו השערה (דברים כ״ה:ז׳). ט״ו שבראש המשנה (משנה יבמות א׳:א׳), ושש חמורות מאילו (משנה יבמות א׳:ג׳): הכי כ״א. ולקחה לו לאשה – כיון שלקחה, הרי היא כאשתו לכל דבר (בבלי יבמות ל״ט.), שמגרשה בגט, ומחזירה. ולאו אמרינן: מדקיים בה מצות ייבום, מעתה היא אשת אחיו שלא במקום מצוה. ויבמה – בעל כרחה (בבלי יבמות נ״ד.). (ו) והיה הבכור – מצוה בגדול ליבם (משנה יבמות ב׳:ח׳), אשר תלד – פרט לאיילונית שאינה יולדת. ולא ימחה {שמו} – פרט לאשת סריס ששמו מחוי ועומד (בבלי יבמות כ״ד.). יקום על שם אחיו – לנחלה (בבלי יבמות כ״ד.), שנוטל חלקו וחלק אביהם בנחלת אביהם, ולכך קריה בכור שנוטל פי שנים. והמקרא יוצא מידי פשוטו, כי לפי הפשט היה נראה דהכי קאמר: והיה הבכור אשר תלד – כלומר: הוולד ראשון שתלד ליבם, יקום על שם אחיו של יבם המת – שאם היה שמו שמעון קורין לו שמעון ואם ראובן ראובן. (ז) ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו – והרי בושת גדול לה, אף על פי שהנחלה שלו אם לקחה, הוא קץ בה. ואמרה מאן יבמי – תשיח דאגה שלה בפניהם. (ח) ודברו אליו – משיאין לו עצה ההוגנת לו (בבלי יבמות מ״ד.): אם הוא ילד והיא זקינה – אומרים: מה לך אצל זקינה. אם הוא זקן והיא ילדה – אומרים: מה לך אצל ילדה, כלך אצל שכמותך, אל תכניס קטטה בתוך ביתך. ואם היא בת גילו – אומרים: למה לא תקים לאחיך שם. וכן לעניין היופי והיחס. ואם אינו רוצה, עומד בפניהם בעמידה ואומר: לא חפצתי לקחתה. ובלשון קודש היו אומרים (משנה יבמות י״ב:ו׳), שהרי כתיב: ככה – דמשמע כמו שכתוב. (ט) ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים – שיראו החליצה והרוק, כמו שאמרו רבותינו (משנה יבמות י״ב:ו׳): רוק הנראה לדיינים. וחלצה נעלו – נעלו הראוי לו (בבלי יבמות ק״ג:), פרט לגדול שאינו יכול להלוך בו, ולקטון שאינו חופה רוב העקב. ושל עור יהיה, כדכתיב: ואנעלך תחש (יחזקאל ט״ז:י׳). מעל רגלו – ולא מעל דמעל, פרט לאנפיליא שהיא שוקו (בבלי יבמות ק״ב:). וברגל ימין – דילפי רגל רגל (ויקרא י״ד:כ״ה) ממצורע עני (בבלי יבמות ק״ד.), שפרשה שלו מיותרת לגזירה שוה. והחליצה לכך, כלומר: כך הייתי משמשת אותך אם היית רוצה. וירקה בפניו – כלומר: מאחר שאין אתה רוצה, איני חוששת ממך אלא כרוק הזה, וקח מנעלך ונעליהו, שלא אנעול אותו לך. וענתה ואמרה – בפני כולם: ככה יעשה לאיש – דין לבזותו ככה, כמו: וענו הלוים (דברים כ״ז:י״ד). (י) ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל – שכולם אומרים (משנה יבמות י״ב:ו׳): חלוץ הנעל, חלוץ הנעל. כלומר: מי שחולץ מנעלו ואין מי שינעלנו לו, כלומר: מבזין אותו כך, ותתיישב דעתה. (ט-י) ומאשר לא יבנה – דרשו רבותינו (בבלי יבמות י׳:): כיון שלא בנה שוב לא יבנה. ומבית אחיו – בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים (יבמות מ״ד.). ומבישראל – בב״ד של ישראל ולא בב״ד של גרים (בבלי יבמות ק״א:). ולכך צוה הקב״ה שתינשא ליבם, מפני שבעלה שם לה בכתובתה שדות וכרמים ובתים, וכיון דאין לו זרע, נמצא שאם תנשא לאחר, שירש הנחלה בעלה ממנה, ותסב נחלתו למשפחה אחרת, ולכך צריכה שתינשא ליבם. ושמא תשנא את היבם ותינשא לאחר, ותאמר לא רצה ליבמי, אמרה תורה שלא תנשא עד שתבא לפני הזקנים. ומשום שהיא מפרסמת שהוא קץ בה, אמרה תורה שיעשו לה נחת רוח, כמו שפירשתי (ר״י בכור שור דברים כ״ה:י׳ ״ונקרא״). ומיהו אם יש לו זרע, או שצרתה קרובה ליבם, מותרת לשוק. [ואף לכך חולצת נעל, שתהא מעתה נחלתו קנויה לה לינשא למי שתרצה, ותקנה נחלתו לבעלה שיקחנה, כדכתיב: על הגאלה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו (רות ד׳:ז׳). ואף לכך קוראין חלוץ הנעל, לפרסם שהיא קנתה הכל. הגה״ה.]

Ramban Bereshit 38:8רמב״ן בראשית ל״ח:ח׳

AND MARRY HER AS BROTHER-IN-LAW, AND RAISE SEED TO THY BROTHER. The son will be called by the name of the deceased. This is Rashi's language. But this is not true, for in the same commandment of the Torah it likewise says, And it shall be, that the firstborn that she beareth shall succeed in the name of his brother that is dead, that his name be not blotted out of Israel, and yet the brother-in-law is not commanded to call his son by the name of his dead brother. In the case of Boaz it says, Moreover Ruth the Moabitess, the wife of Machlon, have I acquired to be my wife, to raise up the name of the dead upon his inheritance, that the name of the dead be not cut off from among his brethren, and from the gate of his place, and yet she called him Obed, not Machlon. Moreover, it says here, And Onan knew that the seed would not be his. Now what misfortune would have befallen him — to the point that he wasted his seed from before her — if his son was to be called by the name of his dead brother? Most people even desire to do so. Again, Scripture does not say, "And Onan said," but instead it says, And Onan 'knew' that the seed would not be his. This would indicate that Onan had some definite kind of knowledge in this matter which made him certain that the seed would not be his. The subject is indeed one of the great secrets of the Torah, concerning human reproduction, and it is evident to those observers who have eyes to see, and ears to hear. The ancient wise men who were prior to the Torah knew of the great benefit in marrying a childless dead brother's wife, and that it was proper for the brother to take precedence in the matter, and upon his failure to do so, his next of kin would come after him, for any kinsman who was related to him, who would inherit his legacy, would derive a benefit from such a marriage. And it was customary for the dead man's wife to be wed by the brother or father or the next of kin in the family. We do not know whether this was an ancient custom preceding Judah's era. In Bereshith Rabbah they say that Judah was the one who inaugurated the commandment of marrying a childless person's widow, for since he had received the secret from his ancestors he was quick to fulfill it. Now when the Torah came and prohibited marrying former wives of certain relatives, it was the will of the Holy One, blessed be He, to abrogate the prohibition against marrying a brother's wife in case he dies childless, but it was not His will that the prohibition against marrying a father's brother's wife or a son's wife or similar wives of relatives be set aside. It was only in the case of a brother that the custom had established itself, and the benefit is likely with him and not with the others, as I have mentioned. Now it was considered a matter of great cruelty when a brother did not want to marry his dead brother's wife, and they would call it the house of him that had his shoe loosed, for [after his dead brother's wife had performed Chalitzah (the loosening of the shoe) of the brother-in-law], he was now removed from them, and it is fitting that this commandment be fulfilled through the loosening of the shoe. Now the ancient wise men of Israel, having knowledge of this important matter, established it as a custom to be practised among all those inheriting the legacy, providing there is no prohibition against the marriage, and they called it Ge'ulah (Redemption). This was the matter concerning Boaz, and the meaning of the words of Naomi and the women neighbors. The man of insight will understand.

ויבם אותה והקם זרע לאחיך – הבן יקרא על שם המת, לשון רבינו שלמה. ואין זה אמת כי במצות התורה נאמר גם כן: יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל (דברים כ״ה:ו׳), ואין היבם מצווה לקרא שם בנו כשם אחיו המת, ואמר בבועז: וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו (רות ד׳:י׳), ותקראנה אותו עובד (רות ד׳:י״ז), לא מחלון. ועוד, שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע (בראשית ל״ח:ט׳), ומה הרעה אשר תבא אליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת, ורוב בני אדם מתאוים לעשות כן. ולא אמר הכתוב ׳ויאמר אונן׳ אבל וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע (בראשית ל״ח:ט׳) כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע. אבל הענין סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם, ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע, והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח והיא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת, והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה ולא ידענו אם היה מנהג קדמון לפני יהודה. ובבראשית רבה (בראשית רבה פ״ה:ה׳) אמרו: כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה, כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו, וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים, רצה הקב״ה להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם כי באח הרגל הדבר ותועלתו קרובה ולא בהם כמו שהזכרתי. והיה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם, וקוראים אותו בית חלוץ הנעל (דברים כ״ה:י׳) כי עתה חלץ מהם וראוי הוא שתעשה המצוה בחליצת הנעל, וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה באותם שלא יהיה בהם איסור השאר וקראו אותו גאולה, וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות, והמשכיל יבין.

Ramban Devarim 25:6רמב״ן דברים כ״ה:ו׳

AND IT SHALL BE THAT THE FIRSTBORN THAT SHE BEARETH SHALL SUCCEED IN THE NAME OF HIS BROTHER THAT IS DEAD. It [the true purport thereof] is not the simple meaning that they call the first son by the name of the dead, Reuben or Shimon as his name was, for in the case of Boaz it says thus, that the name of the dead be not cut off from among his brethren, and yet they did not call the child born [to Boaz and Ruth] Machlon. But this verse by way of the Truth, [the mystic teaching of the Cabala], is an assurance and thus it is to be understood in its simple sense. And our Rabbis found support in this verse for the following laws: that the eldest [surviving] brother contracts the levirate marriage, that a sterile woman may not be contracted for such marriage, nor the wife of a eunuch since his name was "blotted out" [when he was yet alive]. Now, all these are but Scriptural supports [for laws of levirate marriage], because the laws of the sterile widow and the widow of the eunuch are derived from the very essence of the Scriptural section [and are not derived from the Scriptural supports quoted].

וטעם והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת – איננו כפשוטו שיקראו הבן הראשון בשם המת ראובן או שמעון כמוהו, שהרי בבועז נאמר כן: ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו (רות ד׳:י׳), ולא קראו אותו מחלון. אבל הכתוב הזה על דרך האמת הבטחה, והנה הוא כפשוטו. וסמכו בו רבותינו (בבלי יבמות כ״ד.) מדרש שיהא גדול האחים מיבם, ושאילונית אינה מתיבמת, וכן אשת הסריס, ששמו מחוי. וזה כולו אסמכתא, כי האילונית ואשת הסריס מגופיה דקרא נפקי.

Sefer HaChinukh 598ספר החינוך תקצ״ח

The commandment of levirate marriage: That one whose brother died and did not leave children was commanded to take the wife of his dead brother as a wife. And this is what is called yibum in the Torah and [in] the words of our rabbis, may their memory be blessed. And about this was it stated (Deuteronomy 25:5), "the levirate husband shall have intercourse with her, etc." It is from the roots of the commandment [that it is] since the woman that a man marries, behold, she is like one of his limbs - as so does nature necessitate because of the story of the first father, as one of his ribs was taken and from it did God build woman - and since this man died with no sons, that there should be a portion from him for his memory and to fill his place in the world in the service of his Creator. And also there is no memory of him in the physical world besides this woman, who is the bone of his bones and the flesh of his flesh. And [so] it was from the kindnesses of God to him to establish seed from her for him, through his brother - who is also like half of his flesh - in order that this seed take his place and serve his Creator in his stead, and so that he merit through him in the world of souls, where he is. As it is known that a son gives merit to the father; as so did they, may their memory be blessed, say (Sanhedrin 104a), "A child gives merit to a father, a father does not give merit to a child." And truthfully likewise does the living brother that fathered the children from the levirate wife also get a share in them for himself, and he also gets merit in their merit. Nonetheless, not all of the merit will go to him; but rather his brother will take his portion because of the big portion that he has in them - and that is the wife that fell to his portion first, as we have said. And according to that which we mentioned, when the verse states (Genesis 38:9), "But Onan, knowing that the seed would not be his," its sense [in terms] of the simple meaning is to say that not all of the merit of the seed would be his, as his brother would take a part in it; and he was not [interested] in partial merit. And also because maybe the main merit is to the dead brother, since he is like the owner of the field and the living brother is like a sharecropper - and like the well-known matter about sharecroppers, that there are some that provide their own seed. And this is what they, may their memory be blessed, said (Yevamot 22b) that any time that his brother has any memory in the world - a son or a daughter or grandchildren from another woman, and even an illegitimate son (mamzer) or daughter - that they exempt his wife from levirate marriage; [such] that it appears from this that the matter is only to memorialize his name and to give him a portion and merit in this physical world (see Guide for the Perplexed 3:49). And behold, with my knowing that there is a major principle and a correct explanation about this commandment with the Kabbalists, I will rely upon what I wrote at the beginning of my book. And there I penned my apology, that I do not silence myself from writing my thoughts about the simple understanding of the explanations of the commandments, in order to stimulate the spirit of the children to ask questions about them to their elders and their teachers. By [their] dealing with them, perhaps, a merit will come through me in the revelation of the truth of their matters, and I will merit with them in my place. From the laws of this commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Yevamot 13b and see Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release 1:1) that the commandment of levirate marriage [applies] whether she was the wife of his brother from marriage or even from engagement (erusin). And [also] that which they said (Yevamot 17b and see Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release 1:7) that regarding the matter of levirate marriage and release and inheritance, only brothers [born of] the father are considered brothers; even though regarding the issue of mourning and the issue of testimony, even brothers [born of] the mother are called brothers. And [also] that which they said (Yevamot 43b and see Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release 9:12) that [if] one has many wives and dies but does not leave a child from any of them, one of the brothers has levirate marriage with, or releases, one of [the wives] and they all become permissible [to marry]. And he is not able to have levirate marriage with two - not he and not one of his brothers; as it states, "who will not build up his brother’s house" - and the [traditional] explanation that comes about this is (Yevamot 44a) "One house shall he build" - meaning to say, [it is only for] one brother, and he does not build two houses. And also if he does this, he transgresses the positive commandment, as it states, "he shall have intercourse with her" - and the Sages, may their memory be blessed, expounded, "And not with her and with her rival wife." And from the outset, the commandment to perform the levirate marriage is upon the eldest (Yevamot 24a and see Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release 2:6). And, so too, they can only release one [wife]; and once she is released, she and all of her rival wives become forbidden to the releaser and to all of the other brothers, by the words of the scribes (rabbinically) - like secondary relations. But there are certainly no Torah prohibitions on them - once his brother died without children, the prohibition on his wives departed. Hence, betrothal is effective, as it is with secondary relations. And [in the case of] one who releases his levirate wife, just like she is forbidden to him, so too are her relatives forbidden to him - and we have mentioned the relatives [concerned] in the Order of Achrei Mot. And, likewise, she is forbidden to his son and to his brother. The general principle of the matter is that, behold, she is like his wife that he divorced. And, so, if the levirate wife died before the levirate marriage [or] release; behold, her law regarding her relatives is that she is like his wife that died [in his lifetime]. And all of these prohibitions are rabbinic. And that which they, may their memory be blessed, said (Yevamot 41a) that the levirate wife should not perform levirate marriage and not be released until she waits ninety days - excluding the day of death and the day of the levirate marriage, or the day of the release - was in order to distinguish between the seed of the two brothers. And [about] that which they said that she should not be released during this time, they learned that thing from an inference in the Gemara (Yevamot 41b). And they, may their memory be blessed, said about this matter (Yevamot 35b) that if the first brother leaves his wife pregnant and she has a miscarriage after he dies, behold, she must perform levirate marriage or be released. But if she gave birth and the newborn came out alive, she is exempt from the levirate marriage and from the release. And even if the newborn died immediately [is she exempted] by the law of the Torah. But the Sages said not to exempt her until it becomes definitively known that the newborn completed its months [of gestation]; but if it is not known, she should be released and not perform levirate marriage. And so did they, may their memory be blessed, say about this matter (Yevamot 53b and see Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release 2:3-4) that one who has intercourse with his levirate wife - whether it is accidental or premeditated, whether it is under duress or volitional, whether he was premeditated and she was accidental or under duress or she was premeditated and he was accidental or under duress, whether she was awake or asleep, whether he had sexual relations with her according to her [customary] way or even not according to her way, and it is the same whether he [only began] or finished intercourse - behold, he had levirate marriage and acquired her [in marriage]. And to what do these words apply? When he had the intention of having intercourse. But if he did not have the intention of having intercourse, he did not acquire [her in marriage]. And from the words of the scribes (Yevamot 52a) is it that the levirate husband should not have intercourse with his levirate wife until he has betrothed her in front of witnesses - and this is what is called, 'maamar' in the Gemara. And this 'maamar' does not [constitute] a complete acquisition regarding a levirate wife; as the Torah stated, "the levirate husband shall have intercourse with her" - behold, that the matter of levirate marriage depends on intercourse. And they, may their memory be blessed, also said (Yevamot 79b and see Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release 6:8) about this matter that there are women that are exempt from levirate marriage and also from release. And these are them: the wife of a eunuch of the sun (caused by nature) or of an andrigonos; the wife of someone mentally incapacitated; the wife of a minor; a sterile woman; and one who is sexually forbidden to the levirate husband. As it is stated, "that his name may not be blotted out in Israel" - to exclude a eunuch of the sun and an andrigonos, the names of which are [already] blotted out; since they are not capable of having children from the beginning of their creation, they are like their own species. And it states, "The first son that she bears shall be" - to exclude a sterile woman, who is not capable of having children from the beginning of her creation. "The wife of the deceased shall not be married to a stranger, outside the family" - to exclude the wife of someone mentally incapacitated or a minor, that do not have marriage at all. "He shall take her as his wife" - to exclude one who is sexually forbidden to the levirate husband, that do not have taking (marriage) for him to them. And the sages counted (Mishnah Yevamot 1:1) fifteen women that do not have taking, that exempt their rival wives from release and from levirate marriage. And they said also (see Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release 6:6-7) that there are some women that perform levirate marriage but do not get released, and there are some that get released but do not perform levirate marriage. And there are some that do not perform levirate marriage and do not get released. And there are from the brothers also those that are fit for levirate marriage and release, and some who are not fit for levirate marriage nor for release - and they have no connection [to the woman] at all - and there are some that are fit for release but they are not fit for levirate marriage, and there are some that are fit for levirate marriage but not for release. And the rest of the many details about these matters are all complete in the tractate connected to it and that is Tractate Yevamot. And this commandment is practiced in every place at all times by males. And one who transgresses it and does not do levirate marriage with his levirate wife - meaning to say that he does not have intercourse with her one time, which is the essence of this positive commandment - or does not exempt her with release, has violated this positive commandment.

מצות יבום – שנצטוה מי שמת אחיו ולא הניח בנים ליקח אשת אחיו המת לו לאשה, וזהו הנקרא יבם בתורה ובדברי רבותינו זכרונם לברכה, ועל זה נאמר (דברים כ״ה:ה׳) יבמה יבא עליה וגו׳. משרשי המצוה. לפי שהאשה אחר שנשאת לאיש הרי היא כאחד מאבריו, שכן יחיב הטבע מפני מעשה האב הראשון שלקחה אחת מצלעותיו וממנה בנה לו האל אשה, והאיש הזה שמת בלא בנים, שיהיה חלק ממנו לזכרון לו ולמלאת מקומו בעולם לעבודת בוראו, ועוד אין זכר לו בעולם הגופני זולתי זאת האשה, שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, היה מחסדי האל עליו להקים לו זרע ממנה על ידי אחיו שהוא גם כן כחצי בשרו, כדי שיהיה אותו הזרע ממלא מקומו ועובד בוראו תחתיו, ויזכה על ידו בעולם הנשמות אשר הוא שם, כמו שידוע, דברא מזכה אבא, שכן אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ק״ד.) ברא מזכה אבא אבא לא מזכה ברא, וכמו כן באמת האח החי אשר הוליד הבנים מן היבמה גם אליו חלק בהם וזוכה גם הוא בזכותם, אמנם לא לו יהיה כל הזכות, כי גם אחיו יטול חלקו בשביל החלק הגדול שיש לו בהם, והיא האשה שנפלה לחלקו בתחלה, כמו שאמרנו. ולפי זה שזכרנו על צד הפשט כשיאמר הכתוב (בראשית לח, ט) וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע. ענינו לומר כי כל זכות הזרע לא יהיה לו, שאחיו יטול חלק בהם, ולמקצת הזכות לא היה חושש. גם כי אולי שעקר הזכות לאח המת, לפי שהוא כבעל הקרקע, והאח החי כאריס, וכענין שידוע באריסין שיש מהם שיתנו הזרע משלהם, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (יבמות כ״ב:) שכל זמן שיש לאחיו שום זכר בעולם בן או בת או בני בנים מאשה אחרת ואפילו ממזר או ממזרת שפוטרים את אשתו מן היבום, נראה בזה, שאין הענין, רק להזכיר שמו ולתת לו חלק וזכות בעולם הזה הגופני (עי׳ מורה נבוכים ח״ג פמ״ט). והנני עם דעתי שיש במצוה הזאת עקר גדול וטעם נכון אמתי אצל המקובלים, אסמך על מה שכתבתי בראש ספרי, וערכתי שם התנצלותי לבל אחשך עצמי מכתב כל מחשבתי בפשט טעם המצות, לעורר רוח הילדים לשאול שאלות בהם אל גדוליהם ומוריהן, מתוך העסק בהם אולי יתגלגל זכות על ידי לגלות אמתת עניניהם, ואזכה אני במקומי עמהם. מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם יג, ב רמב״ם יבום א א) שמצות היבום היא, בין שהיתה אשתו של אחיו מן הנשואין או אפילו מן הארוסין. ומה שאמרו (שם יז, ב רמב״ם שם ז) שלענין יבום וחליצה ולירשה אינם חשובים אחים אלא אחים מאב, אף על פי שלענין אבלות ולענין עדות נקראים אחים אפילו אחים מאם. ומה שאמרו (שם מג, ב רמב״ם שם ט, יב) שמי שיש לו נשים רבות ומת ולא הניח בן מאחת מהן שאחד מן האחים מיבם או חולץ לאחת מהן ויתרו כולן, ואינו יכול ליבם שתים, לא הוא ולא שאר אחיו, שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו ובא הפרוש עליו (שם מד א) בית אחד הוא בונה, כלומר האח האחד, ואינו בונה שני בתים, וגם אם עשה כן עובר בעשה, שנאמר יבמה יבא עליה. ודרשו זכרונם לברכה ולא עליה ועל צרתה. ומצוה (שם כד, א רמב״ם שם ב ו) לכתחלה בגדול ליבם. וכמו כן אין יכולין לחלץ כי אם לאחת. וכיון שנחלצה האחת נאסרה היא וכל צרותיה על החולץ ועל כל שאר האחים, מדברי סופרים כמו שניות, אבל ודאי אין בהן אסורי תורה מאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק אסור מעל נשיו, לפיכך תופסין בהן קדושין כשניות. והחולץ ליבמתו כשם שהיא אסורה עליו, כך קרובותיה אסורות לו, והקרובות זכרתים בסדר אחרי מות, וכן היא אסורה לבנו או לאחיו, כללו של דבר, הרי היא כאשתו שגרשה. וכן אם מתה יבמה קודם יבום וחליצה הרי דינה לענין קרובותיה, כאשתו שמתה תחתיו. וכל אסורין אלו, מדבריהם. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם מ״א.) שהיבמה לא תתיבם ולא תחלץ עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום המיתה ומיום היבום או יום החליצה, כדי להבחין בין זרע שני האחין, וזה שאמרו שלא תחלץ בתוך זמן זה למדו הדבר מדרשא בגמרא (שם ב). ואמרו זכרונם לברכה בענין זה (שם ל״ה:), שאם הניח האח הראשון אשתו מעוברת והפילה אחר מותו הרי זו תתיבם או תחלץ. ואם ילדה ויצא הולד חי פטורה מן היבום ומן החליצה ואפילו מת הולד מיד מדין תורה, אבל חכמים אמרו שלא תפטר עד שייודע בודאי שכלו לו חדשיו לולד, אבל אם לא נודע חולצת ולא מתיבמת. וכן אמרו זכרונם לברכה בענין זה (שם נג, ב רמב״ם יבום פ״ב הל׳ ג ד) שהבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באנס בין ברצון, בין שהוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס, בין שהיתה היא ערה או ישנה, בין שבא עליה כדרכה או אפילו שלא כדרכה, ואחד המערה או הגומר ביאתו עליה הרי זה יבום וקנה אותה. ובמה דברים אמורים? בשנתכון לבעול, אבל לא נתכון לבעול לא קנה. ומדברי סופרים (שם נ״ב.) שלא יבוא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני עדים, וזהו הנקרא בגמרא מאמר, ואין מאמר זה קונה ביבמה קנין גמור, לפי שהתורה אמרה יבמה יבא עליה. הנה שענין היבמה תלוי בביאה. וכן אמרו זכרונם לברכה (שם עט, ב רמב״ם שם פ״ו ה״ח) בענין זה שיש נשים שהן פטורות מן היבום וגם מן החליצה, ואלו הן, אשת סריס חמה ואנדרוגינס, ואשת השוטה, ואשת הקטן, והאילונית, ומי שהיא ערוה על היבם, שנאמר ולא ימחה שמו מישראל, פרט לסריס חמה ואנדרוגינס, ששמם מחוי הוא, הואיל ואינם ראויים לילד מתחלת בריתן הרי הן כמין בפני עצמו, ונאמר והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית, שאינה ראויה לילד מתחלת בריתה, לא תהיה אשת המת החוצה פרט לאשת שוטה וקטן, שאין להם אישות כלל, ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה לקוחין. וחמש עשרה נשים שאין בהן לקוחין מנו חכמים (ריש יבמות), שהן פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום. ואמרו גם כן (רמב״ם שם פ״ו הל׳ ו ז), שיש מן הנשים שמתיבמות ולא חולצות, ומהן חולצות ולא מתיבמות. ויש אחים גם כן שהן ראויין ליבום או לחליצה, ויש שאינם ראויים לא ליבום ולא לחליצה ואין להם זיקה כלל, ויש שהם ראויים לחליצה ואינם ראויים ליבום, ויש שהם ראויים ליבום ולא לחליצה. ויתר רבי פרטי ענינים אלה, מבארים כולם מושלם במסכתא המחוברת על זה והיא מסכת יבמות. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר על זה ולא יבם יבמתו, כלומר שלא בא עליה ביאה אחת, שהיא עקר מצות עשה זה או שלא פטרה בחליצה, בטל עשה זה.

R. Bachya Devarim 25:6ר׳ בחיי דברים כ״ה:ו׳

והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת, "It shall be that the firstborn which she shall bear shall succeed to the name of his dead brother." The plain meaning of this verse is the kabbalistic approach. The word שם in this verse does not literally mean "name," i.e. that the child will bear the name of the deceased brother; rather the Torah speaks of the soul of the new infant which will replace that of the departed brother. This is the meaning of the words ולא ימחה שמו מישראל, "so that his name will not be blotted out from the Jewish people." If the deceased would not have a replacement on earth his name would be blotted out from Israel. When the Talmud in Yevamot 24 understands the words והיה הבכור אשר תלד to mean that the reference is to the firstborn son of the mother of these brothers, this is not the plain meaning of the verse. The sages only use this sequence as implying that the oldest surviving brother is first in line to "marry" (levirate marriage) the widow of the deceased brother. This is the reason the word בכור appears in our verse.

והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת – ע״ד הפשט בכתוב הזה הוא דרך הקבלה, כי הבכור אשר תלד אשת המת יקום על שם אחיו המת, ואין זה שם ממש שיהיה שמו כשמו, אלא יקום על שם אחיו המת בנפש ידבר הכתוב, זהו שאמר ולא ימחה שמו מישראל, שאם לא יקום ימחה שמו מישראל סבא, וזה מבואר. ומה שפירשו בו רז״ל, והיה הבכור אשר תלד, אמו של מת, הוא יקום בנכסים על שם אחיו המת ויזכר שם המת בנחלתו, אין זה פשוטו של מקרא, אבל הוא מדרש לרז״ל ומשם הוכיחו שמצוה בגדול ליבם, וזהו שהזכיר לשון בכור.

R. Bachya Devarim 25:9ר׳ בחיי דברים כ״ה:ט׳

וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו, "she will remove the shoe from his foot and spit out before him;" The Torah requires the sister-in-law (who has been rejected) to both remove the shoe of her brother-in-law and to spit on the ground in front of him (Yevamot 104). The Talmud adds that her spittle must be visible to the attending judges. According to the plain meaning of the text the reason underlying these whole procedures is the concern with the property of the deceased, preventing both it and his widow from passing to some other hands outside the family seeing the deceased left no heirs. This is why the Torah added: "so that she shall not become the wife of someone from the outside, a strange man." (verse 5) The Torah presumes to know the mind of the deceased who would have wanted one of his brothers to take control of his estate and his widow rather than that they pass into the hands of strangers. The reason for the procedure called חליצה, a device enabling the widow to remarry if none of her brothers-in-law is prepared to preserve the soul of their departed brother by marrying her, is that as long as one of the surviving brothers is willing to enter into the yibum relationship with her, the deceased brother is not truly considered as having died, seeing there is someone willing to perpetuate the seed of the deceased. The moment that there is no surviving brother willing to do this, the deceased is truly considered as dead and one has to mourn him. This is why the widow removes the shoe from her brother-in-law, a traditional sign of mourning. A Midrashic approach: the legislation of the levirate marriage is a part of the Torah known as חקים, i.e. defying our understanding by means of our intellect. Our sages stated specifically that the spittle required by the widow is one of the inscrutable laws of the Torah known as "statutes" (Tanchuma Mishpatim 7), seeing that the Torah wrote (Leviticus 19,19) "you shall observe My statutes." Every one of these "statutes" is a law which serves Satan, i.e. the evil urge and the Gentile nations use it as an excuse to challenge our faith in God and our obedience to His commandments. The following is a list of such חקים which have defied our efforts to find a rationale. שעטנז, בשר חזיר, רוק היבמה, הרבעת כלאים, שור הנסקל, עגלה ערופה, צפרי מצורע, פטר חמור, בשר וחלב, שעיר המשתלח, פרה אדומה. (the prohibition to weave wool and linen and wear the result; eating pig's meat; the spitting out by the widow of a childless brother if rejected as partner in a levirate marriage; mixing different species of plant seeds or mating different species of animals together; the redemption of a firstborn male donkey; the ox which has gored and has to be stoned to death. The calf killed in expiation of murder committed by persons unknown. The birds offered (one) as a sacrifice and one allowed to escape after the termination of the affliction called tzoraat; mixing milk and meat in any form; the scape-goat legislation of the day of Atonement, the red heifer as an instrument of purification but defiling its handlers. All of these examples are enumerated by Tanchuma in Mishpatim. A Kabbalistic approach: the institution of the levirate marriage is of great value to the soul of the departed. It is a known fact that a soul derives added enjoyment when it is allowed to resurface (be re-incarnated) as a member of the family it had once belonged to seeing it already feels that it belongs. This is why the Torah writes in its introduction of this subject: "when brothers dwell together" (verse 4). Our sages (Yevamot 17) interpret these words as meaning that the rule of the levirate marriage applies only if both brothers lived on earth at one and the same time, however, briefly. If the youngest brother had been born after the oldest had died (or any other brother had died) then this mystical link does not exist between these brothers and the legislation does not apply to them. The underlying reason for חליצה, i.e. the removal of the shoe of the surviving brother who refuses to perform the levirate marriage with his sister-in-law, the widow of his brother, is that his refusal is considered an act of cruelty towards the soul of his deceased brother. The removal of his shoe is a symbolic act signifying severance of reciprocal feelings of brotherliness. The very expression וחלצה, is similar to Hoseah 5,6: "the Lord withdrew from them," (the Israelites who vainly tried to mollify Him with their sacrifices) seeing they had betrayed the Lord. Also the expression נעלו normally translated as "his shoe," has a dual meaning, is the same as the word נעל, "locked out," as in "locked the door." The surviving brother had "locked out" the soul of his deceased brother. The reason the Torah writes (the apparently superfluous words) מעל רגלו "from his foot," is an allusion to the fact that the foot, leg, is the reason for someone moving somewhere, going away. In this instance, that foot had become the cause for the soul of the deceased brother having to move to another family in preparation of his soul's transmigration. The subject of the רקיקה "spitting out," is a symbol for something despicable similar to spitting out. It is something revolting for the despicable spittle to have to travel the length of the spine, the symbol of the body which serves as the clothing of the soul. This is why our sages decreed that the spittle of the widow referred to has to be what is known as רוק תפל, "tasteless spittle," i.e. totally colorless liquid. In order that this be the case, the widow in question was prevented from eating for a period of time before she performed the act of חליצה and spitting out before her brother-in-law. It was important that no one think that she spat out because she had eaten something that had disagreed with her. By spitting out רוק תפל, this colorless tasteless spittle, she symbolized that the moisture of the body [which alone makes the body viable, alive, Ed.] had departed from the deceased due to the cruel conduct of his brother. The people of the town would henceforth perceive this "brother" as a cruel individual and the name בית חלוץ הנעל, "the house of the one whose shoe was removed," which the Torah applies to that person remained as an ongoing indictment of his behavior. You should know that the whole subject of the levirate marriage is a manifestation of God's loving kindness towards His people. It is designed to ensure that as many of them as possible will enjoy the hereafter and the supernatural light available in those regions. Our sages in Sanhedrin 90 have already stated that "all Jews have a share in the world to come." [This means that all Jews have been born with that potential; it may be forfeited due to their conduct on earth.] The subject is discussed in greater detail by Elihu in Job 33, 29-30: "truly God does all these things to a man two or three times; to bring him back from the Pit, that he may bask in the light of life." In other words, a soul may experience seeing the light of the (terrestrial) world two or three times in order to save him from ultimate and absolute darkness. (oblivion) In fact, even God Himself is on record as responding to Job telling him to heed the word of Elihu. Compare Job 38, 13-14: "so that it seizes the corners of the earth and shakes the wicked out of it? It changes like clay under the seal till its hues are fixed like those of a garment." In verse 12 of that same chapter God had challenged Job: "did you ever command day to break, assigned dawn to its place?" God meant if Job had ever been able like He was able to shake out the wicked from the earth and to replace them with other human beings in their place. These similes are all a reference to the re-appearance of souls which had not merited life in the hereafter after their first round on earth, by enabling them to improve their ways when given new "garments" i.e. new bodies on a second trip on earth. Having understood all this it is not difficult to comprehend the institution of yibum as an opportunity for the soul of the departed to be given another lease on life on terrestrial earth to make up for the errors that soul had committed while clothed in a different body in a previous incarnation. It is hardly possible for anyone to quarrel on the basis of logic with understanding the concept of yibum in this fashion. The concept of transmigration of souls is an ancient tradition having its root already at the time of Moses. In the Sefer Habahir item 195 you find this spelled out when the author writes: "why do we encounter the apparent paradox of the righteous experiencing a life of difficulties whereas the wicked appear to enjoy a life of ease? The reason is that the person whom we respect as a righteous individual was a wicked individual in his youth, and is only now being punished for this." This raises the question of whether we punish a person for what he did in a period of his life when he was still immature. Did not Rabbi Simon say that the heavenly tribunal does not punish anyone under the age of 20? To this Rabbi (Nechuniah?) replied that he had not meant immaturity in his present life on earth, but sins committed when the soul of this individual now leading a blameless life had been in another body on a previous occasion. Upon hearing this his colleagues wanted to know: "how long will you speak in riddles?" He replied: imagine for yourselves a person who had planted a vineyard in his backyard hoping that it would produce only grapes. When he found out that some of the vines produced some evil smelling berries instead of the hoped for grapes, what did he do? he carefully cleaned out the offending vines and planted the vines a second time. When he found that he had not been radical enough in his treatment of the vines, he proceeded to repeat the procedure a third time. When he failed again he did not give up but continued to treat every infected vine. When the students asked the Rabbi how many times God would repeat this procedure, he told them that God would repeat His attempts even 1000 times if necessary. He based himself on Psalms 105, 8: דבר צוה לאלף דור, "God commanded a matter even if would take 1000 generations" (to be carried out). This is the true meaning of the statement by our sages that God did not give the Torah until after 974 generations (Chagigah 13) i.e. that during each of those generations [of former worlds which God destroyed after they did not live up to His expectations Ed.] God planted the "vineyard" but it did not take. אשר לא יבנה, "who refuses to rebuild, etc." This verse proves that the procedure of the levirate marriage is an act of kindness by the Lord towards the deceased. We know that the universe is built on the premise of loving kindness, i.e. Psalms 89,3: עולם חסד יבנה. This is why the procedure of yibum is described here in terms of יבנה, "building." Kohelet 8,10 also refers to this phenomenon when he writes: "and when I saw the wicked buried and newly come, etc." Solomon referred to the transmigration of the souls of those whose bodies had already been buried. The word בכן in the verse from Kohelet we just quoted has the same numerical value (64) as the word חסד, lending further support to our interpretation of what Solomon referred to in that verse. [The letter ו at the beginning is only a preposition. Ed.]

וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו – יצריכנה הכתוב חליצת הנעל והרקיקה בפניו, כלומר שתרוק בפניו בקרקע, ואמרו רז״ל רוק הנראה לעיני הדיינין. וע״ד הפשט בטעם מצות היבום כדי שישאר בבית המת ולא ימשול זר על אשתו ועל נכסיו, כענין שכתוב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, כי בזה אומדין דעתו של מת כי הוא רוצה שימשול אחיו על נכסיו ועל אשתו יותר מאחר כיון שאין לו זרע שיירשנו, זה טעם היבום. וטעם החליצה, כי כל זמן שהיבם רוצה ליבם הנה הוא מקיים זרע לאחיו ונראה כאילו אחיו חי, וכשאינו מיבם ואינו מקיים זרע לאחיו נראה שאחיו מת וצריך הוא שיתאבל עליו, ולכך היבמה תחלוץ המנעל שהוא סימן אבלות כאילו מתאבל על אחיו המת. וע״ד המדרש מצות היבום הוא מכלל החקים, והוא שדרשו רז״ל רוק היבמה מכלל החקים, שכן כתוב (ויקרא ט) את חקותי תשמרו, דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם, ואלו הן, שעטנז ובשר חזיר ורוק היבמה והרבעת כלאים ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב ושעיר המשתלח ופרה, כן דרשו במדרש תנחומא בסדר ואלה המשפטים. וע״ד הקבלה מצות היבום תועלת גדולה לנפש המת, וידוע כי תגדל הנאת הנפש כשהיא מתגלגלת במי שהוא קרוב מן המשפחה יותר לפי שיש לו שייכות גדול עמו, ומזה אמרו רז״ל כי ישבו אחים יחדו פרט לאח שלא היה בעולמו שלא היה להם ישיבה אחת בעולם, ואין זה חייב ליבם, והטעם לפי שלא הכירו מעולם ולא היה לו שום שייכות עמו. וטעם החליצה שאמר וחלצה נעלו, כי כשאין היבם רוצה ליבם הלא נחשב לו לאכזריות שהרי אינו רוצה בתועלת נפש אחיו, והדין הראוי בזה שתחלוץ לו היבמה נעלו מעל רגלו לסימן ורמז שהוא מסתלק ונשמט מן האחוה, וזהו לשון וחלצה, מלשון (הושע ה׳:ו׳) חלץ מהם, ולשון נעלו כי הוא נועל דלת בפני נפש אחיו המת. אמר מעל רגלו לפי שהרגל הוא סבת ההליכה, וכן זה סבה שתלך נפש אחיו למשפחה אחרת. וענין וירקה, כי הרקיקה הנמאסת תרמוז לדבר הנמאס המתגלגל מן הגוף דרך חוט השדרה שהנפש מתלבשת ומתעטפת בו, ולכך הצריכו חכמי האמת ז״ל להיות הרוק תפל קודם שתאכל היבמה כדי שלא יהיה מצד האכילה אלא מן הלחות שבגופה, כעין אותו דבר הנמאס הבא מלחות הגוף, והיה היבם אכזרי ונמאס בעיני הבריות כאשר לא יחפוץ ליבם, ועל כן ראוי הוא שיקרא בישראל בשם הזה בית חלוץ הנעל. וצריך אתה לדעת כי הענין הזה חסד המקום על ישראל כדי שיזכו כל הנפשות לאור באור העליון, וכמו שאמרו רז״ל כל ישראל יש להם חלק לעוה״ב. והענין הזה תמצאנו במליצת אליהוא מפורש שאמר (איוב ל״ג:כ״ט-ל׳) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים, יאמר הכתוב פעמים שלש היא מאירה מאור החיים אשר על פני האדמה כדי להשיבה מני שחת, ומפורש ג״כ מפי הקב״ה בעצמו שאמר לאיוב לקיים דברי אליהוא (שם ל״ח) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה, תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש, יאמר המימיך צוית כמוני לאחוז בכנפות הארץ ולנער הרשעים ממנה ולהעמיד אחרים תחתיהם, ותתהפך הארץ מהם כחומר חותם שהוא מתהפך ומשתנה לצורות משתנות ויתיצבו כל אחד ואחד מהרשעים באדם שהוא לבוש בגדים חדשים. ואחרי כל הבאורים האלה יוכל האדם להעיד שהמצוה הזאת שהיא מצות היבום מיוסדת על הענין הזה ואי אפשר לשום חולק לחלוק בזה מדרך הסברא, לפי שהענין קבלה מפי החכמים והחכמים מפי הנביאים עד משה מסיני. ובספר הבהיר תמצא מפורש, מפני מה צדיק ורע לו, מפני שהצדיק כבר היה רשע לשעבר ועתה נענש. וכי מענישין על ימי הנערות, והאמר רבי סימון שאין מענישין אלא מבן עשרים שנה ולמעלה אנא לא בחיי אמרי אנא במותא אמרי, שכבר היה לשעבר, אמרו לו חבריו עד מתי תסתום דבריך, אמר להן צאו וראו משל לאדם שנטע כרם בגנו ויקו לעשות ענבים ויעש באושים, ראה שלא הצליח, נטעו גדרו ופרצו ונקה הגפנים מן הבאושים ונטעו עוד שנית, ראה שלא הצליח, גדרו ונטעו אחר שנקהו, ראה שלא הצליח גדרו ונטעו, עד כמה, אמר לו לאלף דור, והיינו דאמרינן תשע מאות ושבעים וארבעה דורות חסרו ועמד הקב״ה ושתלן בכל דור ודור, עד כאן.

Tur Long Commentary Devarim 25:6טור הפירוש הארוך דברים כ״ה:ו׳

והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו, "and the firstborn male child whom she will give birth to will replace his deceased brother (the widow's new husband)." Nachmanides writes that this verse cannot be taken at face value, as there is no requirement to give the newly born the same name as that of his deceased uncle. The reason the verse was written in this manner is that Hashem gives His assurance that if the levirate marriage is performed according to law and the lawgiver's intention, the newly born will become a replacement on earth for his father's deceased brother.

והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו – כתב הרמב״ן איננו כפשוטו שאינו צריך לקרותו על שם אחיו. ויש לפרשו כפשוטו שהוא הבטחה שיקום על שם אחיו:

R. Yosef ibn Kaspi Devarim 25:6ר׳ יוסף אבן כספי דברים כ״ה:ו׳

יקום על שם אחיו המת – שיקרא בשמו, וכן שם בן רות נקרא על שם אישה המת, אבל השכנות קראו לו עובד (רות ד׳:י״ז), כי יעבוד נעמי כשיגדל כמו שמבואר משם.

Ralbag Devarim 25:6רלב״ג דברים כ״ה:ו׳

והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת – רוצה לומר: הראשון שתלד יוקם בו זרע למת כי כבר יחסוהו לו כמו שאמר על רות המואביה שילדה לבועז בן יולד בן לנעמי כאלו היתה מבנה שהוא הבעל הראשון לרות אך יקרא בשמו להתיחס לו למשפחה הלא תראה שיהודה שביאתו על תמר היה כמו היבום ולא נתיחסו הבנים לער ואונן ולא נקראו בשמם ולפי שאמר אשר תלד למדנו שאם אינה ראויה לילד לא ינהג בה זה הדין וכן אם הוא אינו ראוי להוליד כי לא יתכן שיאמר בו כשייבם אותה והיה הבכור אשר תלד. ולא ימחה שמו מישראל – וזה גם כן מורה שאם היה סריס אינו נוהג בו זה הדין שהרי אין יבומו כלי אל שלא ימחה שמו מישראל שהרי אי אפשר לו להוליד. ולפי שאין הכונה בזה אלא כדי שלא ימחה שם אחיו מישראל למדנו שאינו מייבם אלא לאחת ואף על פי שהיו למת נשים רבות.

Ralbag Bereshit Toalot 38:8-10רלב״ג בראשית תועלות ל״ח:ח׳-י׳

(ח) התועלת הששי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שישתדל להשאיר זכר קרוביו, ולזה היה נהוג ענין הייבום קודם מתן תורה. והנה הזרע שיהיה למיבם יתיחס בשם המת כאילו הוא זרעו, ונקרא שמו עליו. ולזאת הסיבה ציוה יהודה לאונן ליבם אשת אחיו. ולמדנו גם כן מזה שהוא ראוי שייבם גדול־האחים, כמו שהתבאר ביבמות (כד, א, במשנה), ולזה בא הציווי לאונן, ולא המתין יהודה שיגדל שלה ליבם אותה. (ט-י) התועלת השביעי הוא במידות, והוא שאין ראוי שיהיה פועַל המשגל כי אם באופן שיתכן שיהיה ממנו פרי. ולזה נענש אונן כשהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ בְּדרך שלא יהיה מהמשגל ההוא פרי. התועלת השמיני הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שיעשוק החוק שיש לזולתו עליו וירע עינו בתתו לו, כי זה יהיה סיבה שיִּמָּנַע ממנו מה שמְּנָעוֹ מזולתו. ולזה תמצא כי מפני שהיה קשה בעיני אונן לתת זרע לאחיו והיה מפני־זה עושה זה הפועַל המגונה, נמנע ממנו כמו זה החוק — והוא שכבר מת בלא בנים ולא היה שם מי שיתן זרע לו. כי מה שהוליד ממנה יהודה לא היה לכונת יבום, ולזה לא הסכים יהודה לקרוא הבנים ההם על שם בניו המתים, כי הוא לא היה מסכים ליבם אותה, ליראתו ממיתת אנשיה.

Sforno Bereshit 38:9ספורנו בראשית ל״ח:ט׳

כי לא לו יהיה הזרע, he knew that not he alone would get the credit for performing this act of love for his deceased brother, seeing that part of the merit would go to his older brother seeing he had first fulfilled the commandment of marrying, so that he would share in the merit of having a son sired posthumously through a levirate union with his widow by his younger brother. לבלתי נתן זרע לאחיו, for not having given his seed for the use (perpetuation on earth) of his deceased brother.

כי לא לו יהיה הזרע – ידע שלא יהיה הוא לבדו הזוכה בכל אותה המצוה, שהרי בקדושי אחיו יקיים הזרע, ונמצא שאחיו זוכה במקצתה. לבלתי נתן זרע לאחיו – שלא יזכה אחיו על ידו שיושג התכלית המכוון בקדושיו.

Shadal Bereshit 38:8-9שד״ל בראשית ל״ח:ח׳-ט׳

(ח) והקם זרע לאחיך – הבן הראשון הנולד מן היבמה היה נקרא על שם המת והיה יורשו. ואין הכוונה שהיו קוראים אותו באותו שם שהיה נקרא המת, אך הכוונה שהיה נחשב כאלו הוא בנו של מת (בנו של ער, אע״פ שבאמת היה אביו אונן). והרבה יש לתמוה על הרמב״ן שתפש על רש״י ולא הבין כי נקרא בשם המת לחוד, ונקרא על שם המת לחוד, והרא״ם תמה גם הוא על הרמב״ן והאריך לשון ולא הבין מליצת על שם, ומה״ר שלמה דובנא העתיק דברי הרמב״ן ולא העיר עליהם מאומה גם יש״ר {ריגייו} כתב – לא שהבן יקרא על שם המת; ולא הבין, והיל״ל לא שהבן יקרא בשם המת. (ט) לבלתי נתון זרע לאחיו – כדי לירש הוא את אחיו, או מרוע לב כדי שלא יהיה שם אחיו מתקיים.

Shadal Devarim 25:5-10שד״ל דברים כ״ה:ה׳-י׳

(ה) כי ישבו אחים יחדו – לפי הפשט כמשמעו שידורו יחדו (אבל הוויה בעולם לא תקרא ישיבה, אם לא על דרך השיר), ולמה נאמר יחדו? ואיך יתכן שלא ישבו אחים יחדו, מאחר שנחלתם זו אצל זו? יתכן שהיה זה כשיקח האחד בת יורשת נחלה, וילך לשבת באחזתה, או שיפרדו בעבור מריבה שנפלה ביניהם או בין נשיהם. והנה באופן הראשון אין ראוי לו שיביא צרה לביתו לצרור את אשתו אשר העשירתו, ובאופן השני אין ראוי לו ליבם מאחר שהיתה מריבה בינו ובינה או בין אשתו ובינה, או בינו ואחיו שהיה בעלה, כי בזה יביא קטטה בתוך ביתו, על כן לא ייבם אלא כשישבו יחדו ואשת אחיו ידועה לאשתו. אבל במשך הדורות לא היו עוד רוב האחים יושבים יחדו, על כן (כדעת תלמידי מוהר״ר דוד חי אשכנזי) ראו החכמים שהיתה מצות יבום מתבטלת, אם לא תהיה נוהגת אלא ביושבים יחדו, על כן התקינו שיספיק שתהיה להם הוויה בעולם יחדו. (ו) והיה הבכור אשר תלד – {רז״ל שנו מראה הענין מכל וכל, כי} לפי הפשט הבן הבכור יירש חלק המת, ואם היבמה לא תוליד, תעבור נחלת המת לאחיו. ומפני זה קרוב היה הדבר שלא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו כדי שתשאר בלא בנים, והוא (עם שאר אחיו אם יש לו אחים) יהיה היורש ובניו אחריו, ולכך קנסה אותו התורה בבזיון שיהיה הוא וצאצאיו נקראים בית חלוץ הנעל. ונראה (כדברי מוהר״ר דוד חי אשכנזי) כי ראו חז״ל שהיו רבים נמנעים מן היבום מיראתם פן היבמה תלד בנים רבים, ומתוך כך תתמעט נחלת בניהם מזיווג ראשון, ועמדו ובטלו הדין הזה שהבן הבכור לבדו יירש את המת, והעבירו הירושה לאח המיבם באופן שכל בניו יחלקו בשוה. ודברי רשב״ם שהחליצה היא לקנות היבמה ממנו נכסי בעלה, אינם נראים, כי לא הזכירה החליצה אלא עם הרוב דרך ביזיון; {ומה טעם ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, לולא שהוא שם בזיון?} אבל נכסי בעלה ישארו כדין תורה לאחי המת לפי מספרם, ואין לאשה אלא כתובתה. (ז) ע׳ שו״ת מהר״ם בר ברוך סימן שע״ו. (ט) לא יבנה – כמו אולי אבנה ממנה {בראשית ט״ז:ב׳}. (י) ונקרא שמו – נ״ל כי תחת שלא רצה להקים שם לאחיו, ימחה שמו, ובניו לא יקראו על שמו, אך יהיו נקראים בני חלוץ הנעל, ושם האיש ההוא לא יזכר בס׳ היחס. וקרוב לזה במגלת רות לא נזכר שם הגואל שלא רצה לגאול, ובועז לא אמר לו פלוני אלמוני {רות ד׳:א׳}, אך הכותב כתב כך.

Hoil Moshe Bereshit 38:26הואיל משה בראשית ל״ח:כ״ו

צדקה ממני – היבום הוא חק קדמון להקים זרע למת על ידי אחיו או שְאֵר בשרו כמו שראינו בבעז, וע״ז אמר יהודה צדקה ממני – ר״ל צדקה לעשות להשתדל להקים למת זרע ממני, מאחר שלא נתתיה לשלה בני, ואני גרמתי הקלקול הזה; אבל היבמה היתה לאחי בעלה לאשה כל ימי חייה, וזה לא יצדק בחמיה, על כן ולא יסף עוד לדעתה; ומה שכתוב הוציאוה ותשרף (בראשית ל״ח:כ״ד), לא שיהודה היה משופטי העיר, רק בימים ההם היה היה לאב ולגדול הבית ממשלה על כל בני ביתו להצדיק או להרשיע, לחייב מיתה או תשלומים, והתורה במצות בן סורר ומורה נטלה הממשלה הזאת מיד האב או גדול הבית, ונתנה ביד זקני העיר.