Literary:Indicators of Achronology/5

EN/HEע/E

Indicators of Achronology

Sources

Bereshit 4:1-5בראשית ד׳:א׳-ה׳

(1) Now the man had known Eve, his wife, and she conceived and gave birth to Cain, and said, “I have acquired a man with Hashem.” (2) She gave birth again, to his brother, to Abel, and Abel was a shepherd, while Cain was a tiller of the ground. (3) It happened after some years, that Cain brought an offering to Hashem from the fruit of the ground. (4) Also Abel brought of the firstborn of his flock and of its fattest, and Hashem favorably regarded Abel and his offering. (5) But He did not favorably regard Cain and his offering, and Cain was very angry, and his face fell.

(א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת י״י. (ב) וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה. (ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַי״י. (ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע י״י אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. (ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

Bereshit 11:10-23בראשית י״א:י׳-כ״ג

(10) This is the history of the generations of Shem. Shem was one hundred years old and fathered Arpachshad two years after the flood. (11) Shem lived five hundred years after he fathered Arpachshad, and fathered sons and daughters. (12) Arpachshad lived thirty-five years and fathered Shelah. (13) Arpachshad lived four hundred three years after he fathered Shelah, and fathered sons and daughters. (14) Shelah lived thirty years, and fathered Eber: (15) and Shelah lived four hundred three years after he fathered Eber, and fathered sons and daughters. (16) Eber lived thirty-four years, and fathered Peleg. (17) Eber lived four hundred thirty years after he fathered Peleg, and fathered sons and daughters. (18) Peleg lived thirty years, and fathered Reu. (19) Peleg lived two hundred nine years after he fathered Reu, and fathered sons and daughters. (20) Reu lived thirty-two years, and fathered Serug. (21) Reu lived two hundred seven years after he fathered Serug, and fathered sons and daughters. (22) Serug lived thirty years, and fathered Nahor. (23) Serug lived two hundred years after he fathered Nahor, and fathered sons and daughters.

(י) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל. (יא) וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. (יב) וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָׁלַח. (יג) וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. (יד) וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת עֵבֶר. (טו) וַיְחִי שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. (טז) וַיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת פָּלֶג. (יז) וַיְחִי עֵבֶר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. (יח) וַיְחִי פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת רְעוּ. (יט) וַיְחִי פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. (כ) וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שְׂרוּג. (כא) וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. (כב) וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת נָחוֹר. (כג) וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

Bereshit 11:26-32בראשית י״א:כ״ו-ל״ב

(26) Terah lived seventy years, and fathered Abram, Nahor, and Haran. (27) Now this is the history of the generations of Terah. Terah fathered Abram, Nahor, and Haran. Haran fathered Lot. (28) Haran died before his father Terah in the land of his birth, in Ur of the Chaldees. (29) Abram and Nahor took wives. The name of Abram’s wife was Sarai, and the name of Nahor’s wife, Milcah, the daughter of Haran who was also the father of Iscah. (30) Sarai was barren. She had no child. (31) Terah took Abram his son, Lot the son of Haran, his son’s son, and Sarai his daughter-in-law, his son Abram’s wife. They went from Ur of the Chaldees, to go into the land of Canaan. They came to Haran and lived there. (32) The days of Terah were two hundred five years. Terah died in Haran.

(כו) וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן. (כז) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט. (כח) וַיָּמׇת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. (כט) וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. (ל) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. (לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. (לב) וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמׇת תֶּרַח בְּחָרָן.

Bereshit 12:4בראשית י״ב:ד׳

So Abram went, as Hashem had spoken to him. Lot went with him. Abram was seventy-five years old when he departed out of Haran.

וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו י״י וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן.

Bereshit 14:17-18בראשית י״ד:י״ז-י״ח

(17) The king of Sodom went out to meet him, after his return from the slaughter of Chedorlaomer and the kings who were with him, at the valley of Shaveh that is, the King’s Valley. (18) Melchizedek king of Salem brought out bread and wine: and he was priest of God Most High.

(יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדׇרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. (יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן.

Bereshit 15:1בראשית ט״ו:א׳

After these things the word of Hashem came to Abram in a vision, saying, “Do not be afraid, Abram. I am your shield, your exceedingly great reward.”

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר י״י אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד.

Bereshit 18:6-7בראשית י״ח:ו׳-ז׳

(6) Abraham hurried into the tent to Sarah, and said, “Quickly prepare three measures of fine meal, knead it, and make cakes.” (7) Abraham ran to the herd, and fetched a tender and good calf, and gave it to the servant. He hurried to dress it.

(ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. (ז) וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.

Bereshit 18:17בראשית י״ח:י״ז

Hashem said, “Will I hide from Abraham what I do,

וַי״י אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה.

Bereshit 21:1-2בראשית כ״א:א׳-ב׳

(1) Hashem visited Sarah as He had said, and Hashem did to Sarah as He had spoken. (2) Sarah conceived, and bore Abraham a son in his old age, at the set time of which God had spoken to him.

(א) וַי״י פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ י״י לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. (ב) וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים.

Bereshit 21:5בראשית כ״א:ה׳

Abraham was one hundred years old when his son, Isaac, was born to him.

וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.

Bereshit 21:22בראשית כ״א:כ״ב

It happened at that time, that Abimelech and Phicol the captain of his army spoke to Abraham, saying, “God is with you in all that you do.

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.

Bereshit 22:1בראשית כ״ב:א׳

It happened after these things, that God tested Abraham, and said to him, “Abraham!” He said, “Here I am.”

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

Bereshit 22:20-24בראשית כ״ב:כ׳-כ״ד

(20) It happened after these things, that it was told Abraham, saying, “Behold, Milcah, she also has borne children to your brother Nahor: (21) Uz his firstborn, Buz his brother, Kemuel the father of Aram, (22) And Kesed, Hazo, Pildash, Jidlaph, and Bethuel.” (23) Bethuel fathered Rebekah. These eight Milcah bore to Nahor, Abraham’s brother. (24) His concubine, whose name was Reumah, also bore Tebah, Gaham, Tahash, and Maacah.

(כ) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ. (כא) אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם. (כב) וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל. (כג) וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם. (כד) וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה.

Bereshit 25:7בראשית כ״ה:ז׳

These are the days of the years of Abraham’s life which he lived: one hundred seventy-five years.

וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים.

Bereshit 25:20-26בראשית כ״ה:כ׳-כ״ו

(20) Isaac was forty years old when he took Rebekah, the daughter of Bethuel the Syrian of Paddan Aram, the sister of Laban the Syrian, to be his wife. (21) Isaac entreated Hashem for his wife, because she was barren. Hashem was entreated by him, and Rebekah his wife conceived. (22) The children struggled together within her. She said, “If it be so, why do I live?” She went to inquire of Hashem. (23) Hashem said to her, “Two nations are in your womb. Two peoples will be separated from your body. The one people will be stronger than the other people. The elder will serve the younger.” (24) When her days to be delivered were fulfilled, behold, there were twins in her womb. (25) The first came out red all over, like a hairy garment. They named him Esau. (26) After that, his brother came out, and his hand had hold on Esau’s heel. He was named Jacob. Isaac was sixty years old when she bore them.

(כ) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה. (כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַי״י לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ י״י וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. (כב) וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת י״י. (כג) וַיֹּאמֶר י״י לָהּ שְׁנֵי [גוֹיִם] (גיים) בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. (כד) וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. (כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. (כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם.

Bereshit 25:29-34בראשית כ״ה:כ״ט-ל״ד

(29) Jacob boiled stew. Esau came in from the field, and he was famished. (30) Esau said to Jacob, “Please feed me with that same red stew, for I am famished.” Therefore his name was called Edom. (31) Jacob said, “First, sell me your birthright.” (32) Esau said, “Behold, I am about to die. What good is the birthright to me?” (33) Jacob said, “Swear to me first.” He swore to him. He sold his birthright to Jacob. (34) Jacob gave Esau bread and stew of lentils. He ate and drank, rose up, and went his way. So Esau despised his birthright.

(כט) וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. (ל) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. (לא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. (לב) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. (לג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. (לד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקׇם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.

Bereshit 31:47בראשית ל״א:מ״ז

Laban called it Jegar Sahadutha, but Jacob called it Galeed.

וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד.

Bereshit 33:16-17בראשית ל״ג:ט״ז-י״ז

(16) So Esau returned that day on his way to Seir. (17) Jacob traveled to Succoth, built himself a house, and made shelters for his livestock. Therefore the name of the place is called Succoth.

(טז) וַיָּשׇׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה. (יז) וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.

Bereshit 35:28בראשית ל״ה:כ״ח

The days of Isaac were one hundred eighty years.

וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה.

Bereshit 37:2בראשית ל״ז:ב׳

This is the history of the generations of Jacob. Joseph, being seventeen years old, was feeding the flock with his brothers. He was a boy with the sons of Bilhah and Zilpah, his father’s wives. Joseph brought an evil report of them to their father.

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.

Bereshit 37:36בראשית ל״ז:ל״ו

The Midianites sold him into Egypt to Potiphar, an officer of Pharaoh’s, the captain of the guard.

וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים.

Bereshit 38:1-3בראשית ל״ח:א׳-ג׳

(1) It happened at that time, that Judah went down from his brothers, and visited a certain Adullamite, whose name was Hirah. (2) Judah saw there a daughter of a certain Canaanite whose name was Shua. He took her, and went in to her. (3) She conceived, and bore a son; and he named him Er.

(א) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. (ב) וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. (ג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר.

Bereshit 39:1בראשית ל״ט:א׳

Joseph was brought down to Egypt. Potiphar, an officer of Pharaoh’s, the captain of the guard, an Egyptian, bought him from the hand of the Ishmaelites that had brought him down there.

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה.

Bereshit 39:7בראשית ל״ט:ז׳

It happened after these things, that his master’s wife cast her eyes on Joseph; and she said, “Lie with me.”

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי.

Bereshit 40:1בראשית מ׳:א׳

It happened after these things, that the butler of the king of Egypt and his baker offended their lord, the king of Egypt.

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם.

Bereshit 41:1בראשית מ״א:א׳

It happened at the end of two full years, that Pharaoh dreamed: and behold, he stood by the river.

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר.

Bereshit 45:2-20בראשית מ״ה:ב׳-כ׳

(2) He wept aloud. The Egyptians heard, and the house of Pharaoh heard. (3) Joseph said to his brothers, “I am Joseph! Does my father still live?” His brothers could not answer him; for they were terrified at his presence. (4) Joseph said to his brothers, “Come near to me, please.” They came near. “He said, I am Joseph, your brother, whom you sold into Egypt. (5) Now do not be grieved, nor angry with yourselves, that you sold me here, for God sent me before you to preserve life. (6) For these two years the famine has been in the land, and there are yet five years, in which there will be neither plowing nor harvest. (7) God sent me before you to preserve for you a remnant in the earth, and to save you alive by a great deliverance. (8) So now it was not you who sent me here, but God, and he has made me a father to Pharaoh, lord of all his house, and ruler over all the land of Egypt. (9) Hurry, and go up to my father, and tell him, ‘This is what your son Joseph says, “God has made me lord of all Egypt. Come down to me. Do not wait. (10) You shall dwell in the land of Goshen, and you will be near to me, you, your children, your children’s children, your flocks, your herds, and all that you have. (11) There I will nourish you; for there are yet five years of famine; lest you come to poverty, you, and your household, and all that you have.”’ (12) Behold, your eyes see, and the eyes of my brother Benjamin, that it is my mouth that speaks to you. (13) You shall tell my father of all my glory in Egypt, and of all that you have seen. You shall hurry and bring my father down here.” (14) He fell on his brother Benjamin’s neck, and wept, and Benjamin wept on his neck. (15) He kissed all his brothers, and wept on them. After that his brothers talked with him. (16) The report of it was heard in Pharaoh’s house, saying, “Joseph’s brothers have come.” It pleased Pharaoh well, and his servants. (17) Pharaoh said to Joseph, “Tell your brothers, ‘Do this. Load your animals, and go, travel to the land of Canaan. (18) Take your father and your households, and come to me, and I will give you the good of the land of Egypt, and you will eat the fat of the land.’ (19) Now you are commanded: do this. Take wagons out of the land of Egypt for your little ones, and for your wives, and bring your father, and come. (20) Also, do not concern yourselves about your belongings, for the good of all of the land of Egypt is yours.”

(ב) וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. (ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. (ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. (ה) וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. (ו) כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר. (ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. (ח) וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכׇל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ט) מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכׇל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד. (י) וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכׇל אֲשֶׁר לָךְ. (יא) וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכׇל אֲשֶׁר לָךְ. (יב) וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. (יג) וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כׇּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה. (יד) וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו. (טו) וַיְנַשֵּׁק לְכׇל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ. (טז) וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו. (יז) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. (יח) וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ. (יט) וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם. (כ) וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כׇּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא.

Bereshit 48:1בראשית מ״ח:א׳

It happened after these things, that someone said to Joseph, “Behold, your father is sick.” He took with him his two sons, Manasseh and Ephraim.

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם.

Shemot 11:10שמות י״א:י׳

Moses and Aaron did all these wonders before Pharaoh, and Hashem hardened Pharaoh’s heart, and he didn’t let the children of Israel go out of his land.

וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כׇּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק י״י אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.

Shemot 14:27-29שמות י״ד:כ״ז-כ״ט

(27) Moses stretched out his hand over the sea, and the sea returned to its strength when the morning appeared; and the Egyptians fled against it. Hashem overthrew the Egyptians in the midst of the sea. (28) The waters returned, and covered the chariots and the horsemen, even all Pharaoh’s army that went in after them into the sea. There remained not so much as one of them. (29) But the children of Israel walked on dry land in the midst of the sea, and the waters were a wall to them on their right hand, and on their left.

(כז) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשׇׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר י״י אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. (כח) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד. (כט) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

Shemot 16:1שמות ט״ז:א׳

They took their journey from Elim, and all the congregation of the children of Israel came to the wilderness of Sin, which is between Elim and Sinai, on the fifteenth day of the second month after their departing out of the land of Egypt.

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

Shemot 16:32-35שמות ט״ז:ל״ב-ל״ה

(32) Moses said, “This is the thing which Hashem has commanded, ‘Let an omer-full of it be kept throughout your generations, that they may see the bread with which I fed you in the wilderness, when I brought you forth from the land of Egypt.’” (33) Moses said to Aaron, “Take a pot, and put an omer-full of manna in it, and lay it up before Hashem, to be kept throughout your generations.” (34) As Hashem commanded Moses, so Aaron laid it up before the Testimony, to be kept. (35) The children of Israel ate the manna forty years, until they came to an inhabited land. They ate the manna until they came to the borders of the land of Canaan.

(לב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י״י מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (לג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי י״י לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. (לד) כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת. (לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן.

Shemot 24:1-4שמות כ״ד:א׳-ד׳

(1) He said to Moses, “Come up to Hashem, you, and Aaron, Nadab, and Abihu, and seventy of the elders of Israel; and worship from a distance. (2) Moses alone shall come near to Hashem, but they shall not come near, neither shall the people go up with him.” (3) Moses came and told the people all the words of Hashem, and all the ordinances; and all the people answered with one voice, and said, “All the words which Hashem has spoken will we do.” (4) Moses wrote all the words of Hashem, and rose up early in the morning, and built an altar under the mountain, and twelve pillars for the twelve tribes of Israel.

(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל י״י אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. (ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל י״י וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ. (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כׇּל דִּבְרֵי י״י וְאֵת כׇּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כׇּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כׇּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י נַעֲשֶׂה. (ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כׇּל דִּבְרֵי י״י וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

Shemot 40:17שמות מ׳:י״ז

It happened in the first month in the second year, on the first day of the month, that the tabernacle was raised up.

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן.

Vayikra 1:1-2ויקרא א׳:א׳-ב׳

(1) Hashem called to Moses, and spoke to him out of the Tent of Meeting, saying, (2) “Speak to the children of Israel, and tell them, ‘When anyone of you offers an offering to Hashem, you shall offer your offering of the livestock, from the herd and from the flock.

(א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר י״י אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַי״י מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קׇרְבַּנְכֶם.

Vayikra 7:37-38ויקרא ז׳:ל״ז-ל״ח

(37) This is the law of the burnt offering, of the meal offering, and of the sin offering, and of the trespass offering, and of the consecration, and of the sacrifice of peace offerings; (38) which Hashem commanded Moses in Mount Sinai, in the day that he commanded the children of Israel to offer their offerings to Hashem, in the wilderness of Sinai.

(לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. (לח) אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֺּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קׇרְבְּנֵיהֶם לַי״י בְּמִדְבַּר סִינָי.

Vayikra 26:46ויקרא כ״ו:מ״ו

These are the statutes, ordinances and laws, which Hashem made between him and the children of Israel in Mount Sinai by Moses.

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן י״י בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.

Vayikra 27:34ויקרא כ״ז:ל״ד

These are the commandments which Hashem commanded Moses for the children of Israel on Mount Sinai.

אֵלֶּה הַמִּצְוֺת אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.

Bemidbar 1:1-2במדבר א׳:א׳-ב׳

(1) Hashem spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the Tent of Meeting, on the first day of the second month, in the second year after they had come out of the land of Egypt, saying, (2) “Take a census of all the congregation of the children of Israel, by their families, by their fathers’ houses, according to the number of the names, every male, one by one;

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. (ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כׇּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.

Bemidbar 7:1-2במדבר ז׳:א׳-ב׳

(1) It happened on the day that Moses had finished setting up the tabernacle, and had anointed it and sanctified it, with all its furniture, and the altar with all its vessels, and had anointed and sanctified them; (2) that the princes of Israel, the heads of their fathers’ houses, offered. These were the princes of the tribes. These are they who were over those who were numbered:

(א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. (ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים.

Bemidbar 9:1במדבר ט׳:א׳

Hashem spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the first month of the second year after they had come out of the land of Egypt, saying,

וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר.

Bemidbar 9:19-21במדבר ט׳:י״ט-כ״א

(19) When the cloud stayed on the tabernacle many days, then the children of Israel kept Hashem’s command, and didn’t travel. (20) Sometimes the cloud was a few days on the tabernacle; then according to the commandment of Hashem they remained encamped, and according to the commandment of Hashem they traveled. (21) Sometimes the cloud was from evening until morning; and when the cloud was taken up in the morning, they traveled: or by day and by night, when the cloud was taken up, they traveled.

(יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת י״י וְלֹא יִסָּעוּ. (כ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי י״י יַחֲנוּ וְעַל פִּי י״י יִסָּעוּ. (כא) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ.

Bemidbar 16:32-35במדבר ט״ז:ל״ב-ל״ה

(32) and the earth opened its mouth, and swallowed them up, and their households, and all the men who appertained to Korah, and all their goods. (33) So they, and all that appertained to them, went down alive into Sheol : and the earth closed on them, and they perished from among the assembly. (34) All Israel that were around them fled at their cry; for they said, “Lest the earth swallow us up!” (35) Fire came forth from Hashem, and devoured the two hundred fifty men who offered the incense.

(לב) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כׇּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כׇּל הָרְכוּשׁ. (לג) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. (לד) וְכׇל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. (לה) וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת י״י וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת.

Bemidbar 26:1-2במדבר כ״ו:א׳-ב׳

(1) It happened after the plague, that Hashem spoke to Moses and to Eleazar the son of Aaron the priest, saying, (2) “Take a census of all the congregation of the children of Israel, from twenty years old and upward, by their fathers’ houses, all who are able to go forth to war in Israel.”

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר. (ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כׇּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.

Devarim 1:6-9דברים א׳:ו׳-ט׳

(6) “Hashem our God spoke to us in Horeb, saying, You have lived long enough in this mountain: (7) turn, and take your journey, and go to the hill country of the Amorites, and to all the places near there, in the Arabah, in the hill country, and in the lowland, and in the South, and by the seashore, the land of the Canaanites, and Lebanon, as far as the great river, the river Euphrates. (8) Behold, I have set the land before you: go in and possess the land which Hashem swore to your fathers, to Abraham, to Isaac, and to Jacob, to give to them and to their seed after them.” (9) I spoke to you at that time, saying, “I am not able to bear you myself alone:

(ו) י״י אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. (ז) פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כׇּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. (ח) רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע י״י לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם. (ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם.

Devarim 3:16-23דברים ג׳:ט״ז-כ״ג

(16) To the Reubenites and to the Gadites I gave from Gilead even to the valley of the Arnon, the middle of the valley, and its border, even to the river Jabbok, which is the border of the children of Ammon; (17) the Arabah also, and the Jordan and its border, from Chinnereth even to the sea of the Arabah, the Salt Sea, under the slopes of Pisgah eastward. (18) I commanded you at that time, saying, “Hashem your God has given you this land to possess it: you shall pass over armed before your brothers the children of Israel, all the men of valor. (19) But your wives, and your little ones, and your livestock, I know that you have much livestock, shall live in your cities which I have given you, (20) until Hashem gives rest to your brothers, as to you, and they also possess the land which Hashem your God gives them beyond the Jordan: then you shall return every man to his possession, which I have given you.” (21) I commanded Joshua at that time, saying, “Your eyes have seen all that Hashem your God has done to these two kings: so shall Hashem do to all the kingdoms where you go over. (22) You shall not fear them; for Hashem your God, he it is who fights for you.” (23) I begged Hashem at that time, saying,

(טז) וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד וְעַד נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן. (יז) וְהָעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל מִכִּנֶּרֶת וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה מִזְרָחָה. (יח) וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר י״י אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כׇּל בְּנֵי חָיִל. (יט) רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם יָדַעְתִּי כִּי מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם. (כ) עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ י״י לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם. (כא) וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה י״י אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה י״י לְכׇל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה. (כב) לֹא תִּירָאוּם כִּי י״י אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם. (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל י״י בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.

Devarim 5:4-5דברים ה׳:ד׳-ה׳

(4) Hashem spoke with you face to face on the mountain out of the midst of the fire, (5) I stood between Hashem and you at that time, to show you the word of Hashem: for you were afraid because of the fire, and didn’t go up onto the mountain; saying,

(ד) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר י״י עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. (ה) אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין י״י וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר י״י כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר.

Devarim 10:1דברים י׳:א׳

At that time Hashem said to me, “Cut two tables of stone like the first, and come up to me onto the mountain, and make an ark of wood.

בָּעֵת הַהִוא אָמַר י״י אֵלַי פְּסׇל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ.

Devarim 10:4-8דברים י׳:ד׳-ח׳

(4) He wrote on the tables, according to the first writing, the ten commandments, which Hashem spoke to you on the mountain out of the midst of the fire in the day of the assembly: and Hashem gave them to me. (5) I turned and came down from the mountain, and put the tables in the ark which I had made; and there they are as Hashem commanded me. (6) The children of Israel traveled from Beeroth Bene Jaakan to Moserah. There Aaron died, and there he was buried; and Eleazar his son ministered in the priest’s office in his place. (7) From there they traveled to Gudgodah; and from Gudgodah to Jotbathah, a land of brooks of water. (8) At that time Hashem set apart the tribe of Levi, to bear the ark of the covenant of Hashem, to stand before Hashem to minister to him, and to bless in his name, to this day.

(ד) וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם י״י אֵלָי. (ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי י״י. (ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו. (ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יׇטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם. (ח) בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל י״י אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית י״י לַעֲמֹד לִפְנֵי י״י לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

Devarim 33:1דברים ל״ג:א׳

This is the blessing, with which Moses the man of God blessed the children of Israel before his death.

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ.

Yehoshua 3:12יהושע ג׳:י״ב

Now therefore take you twelve men out of the tribes of Israel, for every tribe a man.

וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שְׁנֵי עָשָׂר אִישׁ מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט.

Yehoshua 4:1יהושע ד׳:א׳

And it came to pass, when all the nation were clean passed over the Jordan, that the Lord spoke unto Joshua, saying:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כׇל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וַיֹּאמֶר י״י אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר.

Yehoshua 5:1-2יהושע ה׳:א׳-ב׳

(1) And it came to pass, when all the kings of the Amorites, that were beyond the Jordan westward, and all the kings of the Canaanites, that were by the sea, heard how that the Lord had dried up the waters of the Jordan from before the children of Israel, until they were passed over, that their heart melted, neither was there spirit in them any more, because of the children of Israel. (2) At that time the Lord said unto Joshua: 'Make thee knives of flint, and circumcise again the children of Israel the second time.'

(א) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כׇּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְכׇל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ י״י אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד [עָבְרָם] (עברנו) וַיִּמַּס לְבָבָם וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ב) בָּעֵת הַהִיא אָמַר י״י אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית.

Yehoshua 6:21-26יהושע ו׳:כ״א-כ״ו

(21) And they utterly destroyed all that was in the city, both man and woman, both young and old, and ox, and sheep, and ass, with the edge of the sword. (22) And Joshua said unto the two men that had spied out the land: 'Go into the harlot's house, and bring out thence the woman, and all that she hath, as ye swore unto her.' (23) And the young men the spies went in, and brought out Rahab, and her father, and her mother, and her brethren, and all that she had, all her kindred also they brought out; and they set them without the camp of Israel. (24) And they burnt the city with fire, and all that was therein; only the silver, and the gold, and the vessels of brass and of iron, they put into the treasury of the house of the Lord. (25) But Rahab the harlot, and her father's household, and all that she had, did Joshua save alive; and she dwelt in the midst of Israel, unto this day; because she hid the messengers, whom Joshua sent to spy out Jericho. (26) And Joshua charged the people with an oath at that time, saying: 'Cursed be the man before the Lord, that riseth up and buildeth this city, even Jericho; with the loss of his firstborn shall he lay the foundation thereof, and with the loss of his youngest son shall he set up the gates of it.'

(כא) וַיַּחֲרִימוּ אֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב. (כב) וְלִשְׁנַיִם הָאֲנָשִׁים הַמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ אָמַר יְהוֹשֻׁעַ בֹּאוּ בֵּית הָאִשָּׁה הַזּוֹנָה וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לָהּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם לָהּ. (כג) וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת רָחָב וְאֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְאֶת אַחֶיהָ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כׇּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. (כד) וְהָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכׇל אֲשֶׁר בָּהּ רַק הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וּכְלֵי הַנְּחֹשֶׁת וְהַבַּרְזֶל נָתְנוּ אוֹצַר בֵּית י״י. (כה) וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת יְרִיחוֹ. (כו) וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי י״י אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ.

Yehoshua 11:7-12יהושע י״א:ז׳-י״ב

(7) So Joshua came, and all the people of war with him, against them by the waters of Merom suddenly, and fell upon them. (8) And the Lord delivered them into the hand of Israel, and they smote them, and chased them unto great Zidon, and unto Misrephoth-maim, and unto the valley of Mizpeh eastward; and they smote them, until they left them none remaining. (9) And Joshua did unto them as the Lord bade him; he houghed their horses, and burnt their chariots with fire. (10) And Joshua turned back at that time, and took Hazor, and smote the king thereof with the sword: for Hazorbeforetime was the head of all those kingdoms. (11) And they smote all the souls that were therein with the edge of the sword, utterly destroying them; there was none left that breathed; and he burnt Hazor with fire. (12) And all the cities of those kings, and all the kings of them, did Joshua take, and he smote them with the edge of the sword, and utterly destroyed them; as Moses the servant of the Lord commanded.

(ז) וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכׇל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם עַל מֵי מֵרוֹם פִּתְאֹם וַיִּפְּלוּ בָּהֶם. (ח) וַיִּתְּנֵם י״י בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּרְדְּפוּם עַד צִידוֹן רַבָּה וְעַד מִשְׂרְפוֹת מַיִם וְעַד בִּקְעַת מִצְפֶּה מִזְרָחָה וַיַּכֻּם עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לָהֶם שָׂרִיד. (ט) וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ י״י אֶת סוּסֵיהֶם עִקֵּר וְאֶת מַרְכְּבֹתֵיהֶם שָׂרַף בָּאֵשׁ. (י) וַיָּשׇׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיִּלְכֹּד אֶת חָצוֹר וְאֶת מַלְכָּהּ הִכָּה בֶחָרֶב כִּי חָצוֹר לְפָנִים הִיא רֹאשׁ כׇּל הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה. (יא) וַיַּכּוּ אֶת כׇּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לְפִי חֶרֶב הַחֲרֵם לֹא נוֹתַר כׇּל נְשָׁמָה וְאֶת חָצוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ. (יב) וְאֶת כׇּל עָרֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת כׇּל מַלְכֵיהֶם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ וַיַּכֵּם לְפִי חֶרֶב הֶחֱרִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד י״י.

Yehoshua 11:18-22יהושע י״א:י״ח-כ״ב

(18) Joshua made war a long time with all those kings. (19) There was not a city that made peace with the children of Israel, save the Hivites the inhabitants of Gibeon; they took all in battle. (20) For it was of the Lord to harden their hearts, to come against Israel in battle, that they might be utterly destroyed, that they might have no favour, but that they might be destroyed, as the Lord commanded Moses. (21) And Joshua came at that time, and cut off the Anakim from the hillcountry, from Hebron, from Debir, from Anab, and from all the hillcountry of Judah, and from all the hillcountry of Israel; Joshua utterly destroyed them with their cities. (22) There was none of the Anakim left in the land of the children of Israel; only in Gaza, in Gath, and in Ashdod, did some remain.

(יח) יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כׇּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה. (יט) לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה. (כ) כִּי מֵאֵת י״י הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כא) וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת הָעֲנָקִים מִן הָהָר מִן חֶבְרוֹן מִן דְּבִר מִן עֲנָב וּמִכֹּל הַר יְהוּדָה וּמִכֹּל הַר יִשְׂרָאֵל עִם עָרֵיהֶם הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ. (כב) לֹא נוֹתַר עֲנָקִים בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק בְּעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד נִשְׁאָרוּ.

Yehoshua 24:22-29יהושע כ״ד:כ״ב-כ״ט

(22) And Joshua said unto the people: 'Ye are witnesses against yourselves that ye have chosen you the Lord, to serve Him.—And they said: 'We are witnesses.'— (23) Now therefore put away the strange gods which are among you, and incline your heart unto the Lord, the God of Israel.' (24) And the people said unto Joshua: 'The Lord our God will we serve, and unto His voice will we hearken.' (25) So Joshua made a covenant with the people that day, and set them a statute and an ordinance in Shechem. (26) And Joshua wrote these words in the book of the law of God; and he took a great stone, and set it up there under the oak that was by the sanctuary of the Lord. (27) And Joshua said unto all the people: 'Behold, this stone shall be a witness against us; for it hath heard all the words of the Lord which He spoke unto us; it shall be therefore a witness against you, lest ye deny your God.' (28) So Joshua sent the people away, every man unto his inheritance. (29) And it came to pass after these things, that Joshua the son of Nun, the servant of the Lord, died, being ahundred and ten years old.

(כב) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת י״י לַעֲבֹד אוֹתוֹ וַיֹּאמְרוּ עֵדִים. (כג) וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְהַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אֶל י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. (כד) וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת י״י אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע. (כה) וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם. (כו) וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ י״י. (כז) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כׇּל הָעָם הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה בָּנוּ לְעֵדָה כִּי הִיא שָׁמְעָה אֵת כׇּל אִמְרֵי י״י אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמָּנוּ וְהָיְתָה בָכֶם לְעֵדָה פֶּן תְּכַחֲשׁוּן בֵּאלֹהֵיכֶם. (כח) וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ. (כט) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמׇת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד י״י בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים.

Shofetim 4:3-4שופטים ד׳:ג׳-ד׳

(3) And the children of Israel cried unto the Lord; for he had nine hundred chariots of iron; and twenty years he mightily oppressed the children of Israel. (4) Now Deborah, a prophetess, the wife of Lappidoth, she judged Israel at that time.

(ג) וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל י״י כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחׇזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה. (ד) וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא.

Shofetim 17:1-7שופטים י״ז:א׳-ז׳

(1) Now there was a man of the hill-country of Ephraim, whose name was Micah. (2) And he said unto his mother: 'The eleven hundred pieces of silver that were taken from thee, about which thou didst utter a curse, and didst also speak it in mine ears, behold, the silver is with me; I took it.' And his mother said: 'Blessed be my son of the Lord.' (3) And he restored the eleven hundred pieces of silver to his mother, and his mother said: 'I verily dedicate the silver unto the Lord from my hand for my son, to make a graven image and a molten image; now therefore I will restore it unto thee.' (4) And when he restored the money unto his mother, his mother took two hundred pieces of silver, and gave them to the founder, who made thereof a graven image and a molten image; and it was in the house of Micah. (5) And the man Micah had a house of God, and he made an ephod, and teraphim, and consecrated one of his sons, who became his priest. (6) In those days there was no king in Israel; every man did that which was right in his own eyes. (7) And there was a young man out of Beth-lehem in Judah—in the family of Judah—who was a Levite, and he sojourned there.

(א) וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ. (ב) וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ [וְאַתְּ] (ואתי) אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאׇזְנַי הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַי״י. (ג) וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַי״י מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ. (ד) וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ. (ה) וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן. (ו) בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה. (ז) וַיְהִי נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר שָׁם.

Shofetim 18:1שופטים י״ח:א׳

In those days there was no king in Israel; and in those days the tribe of the Danites sought them an inheritance to dwell in; for unto that day there had nothing been allotted unto them among the tribes of Israel for an inheritance.

בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה.

Shofetim 20:27-28שופטים כ׳:כ״ז-כ״ח

(27) And the children of Israel asked of the Lord—for the ark of the covenant of God was there in those days, (28) and Phinehas, the son of Eleazar, the son of Aaron, stood before it in those days—saying: 'Shall I yet again go out to battle against the children of Benjamin my brother, or shall I cease?' And the Lord said: 'Go up; for to-morrow I will deliver him into thy hand.'

(כז) וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּי״י וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם. (כח) וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר י״י עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ.

Shemuel I 1:3שמואל א א׳:ג׳

And this man went up out of his city from year to year to worship and to sacrifice unto the Lord of hosts in Shiloh. And the two sons of Eli, Hophni and Phinehas, were there priests unto the Lord.

וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֺת וְלִזְבֹּחַ לַי״י צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חׇפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַי״י.

Shemuel I 2:11-18שמואל א ב׳:י״א-י״ח

(11) And Elkanah went to Ramah to his house. And the child did minister unto the Lord before Eli the priest. (12) Now the sons of Eli were base men; they knew not the Lord. (13) And the custom of the priests with the people was, that, when any man offered sacrifice, the priest's servant came, while the flesh was in seething, with a flesh-hook of three teeth in his band; (14) and he struck it into the pan, or kettle, or caldron, or pot; all that the flesh-hook brought up the priest took therewith. So they did unto all the Israelites that came thither in Shiloh. (15) Yea, before the fat was made to smoke, the priest's servant came, and said to the man that sacrificed: 'Give flesh to roast for the priest; for he will not have sodden flesh of thee, but raw.' (16) And if the man said unto him: 'Let the fat be made to smoke first of all, and then take as much as thy soul desireth'; then he would say: 'Nay, but thou shalt give it me now; and if not, I will take it by force.' (17) And the sin of the young men was very great before the Lord; for the men dealt contemptuously with the offering of the Lord. (18) But Samuel ministered before the Lord, being a child, girded with a linen ephod.

(יא) וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה עַל בֵּיתוֹ וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת י״י אֶת פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן. (יב) וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת י״י. (יג) וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כׇּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ. (יד) וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכׇל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה. (טו) גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי. (טז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר [לֹא] (לו) כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחׇזְקָה. (יז) וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי י״י כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת י״י. (יח) וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי י״י נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד.

Shemuel I 3:1שמואל א ג׳:א׳

And the child Samuel ministered unto the Lord before Eli. And the word of the Lord was precious in those days; there was no frequent vision.

וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת י״י לִפְנֵי עֵלִי וּדְבַר י״י הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ.

Shemuel I 4:1שמואל א ד׳:א׳

And the word of Samuel came to all Israel. Now Israel went out against the Philistines to battle, and pitched beside Eben-ezer; and the Philistines pitched in Aphek.

וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכׇל יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֵזֶר וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק.

Shemuel I 7:3שמואל א ז׳:ג׳

And Samuel spoke unto all the house of Israel, saying: 'If ye do return unto the Lord with all your heart, then put away the foreign gods and the Ashtaroth from among you, and direct your hearts unto the Lord, and serve Him only; and He will deliver you out of the hand of the Philistines.'

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכׇל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל י״י הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל י״י וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.

Shemuel I 14:1-6שמואל א י״ד:א׳-ו׳

(1) Now it fell upon a day, that Jonathan the son of Saul said unto the young man that bore his armour: 'Come and let us go over to the Philistines' garrison, that is on yonder side. But he told not his father. (2) And Saul tarried in the uttermost part of Gibeah under the pomegranate-tree which is in Migron; and the people that were with him were about six hundred men, (3) and Ahijah, the son of Ahitub, Ichabod's brother, the son of Phinehas, the son of Eli, the priest of the Lord in Shiloh, wearing an ephod. And the people knew not that Jonathan was gone. (4) And between the passes, by which Jonathan sought to go over unto the Philistines' garrison, there was a rocky crag on the one side, and a rocky crag on the other side; and the name of the one was Bozez, and the name of the other Seneh. (5) The one crag rose up on the north in front of Michmas, and the other on the south in front of Geba. (6) And Jonathan said to the young man that bore his armour: 'Come and let us go over unto the garrison of these uncircumcised; it may be that the Lord will work for us; for there is no restraint to the Lord to save by many or by few.'

(א) וַיְהִי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז וּלְאָבִיו לֹא הִגִּיד. (ב) וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ. (ג) וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן י״י בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד וְהָעָם לֹא יָדַע כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן. (ד) וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה. (ה) הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן מוּל מִכְמָשׂ וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע. (ו) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה י״י לָנוּ כִּי אֵין לַי״י מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט.

Shemuel I 18:20-28שמואל א י״ח:כ׳-כ״ח

(20) And Michal Saul's daughter loved David; and they told Saul, and the thing pleased him. (21) And Saul said: 'I will give him her, that she may be a snare to him, and that the hand of the Philistines may be against him.' Wherefore Saul said to David: 'Thou shalt this day be my son-in-law through the one of the twain.' (22) AndSaul commanded his servants: 'Speak with David secretly, and say: Behold, the king hath delight in thee, and all his servants love thee; now therefore be the king's son-in-law.' (23) And Saul's servants spoke those words in the ears of David. And David said: 'Seemeth it to you a light thing to be the king's son-in-law, seeing that I am a poor man, and lightly esteemed?' (24) And the servants of Saul told him, saying: 'On this manner spoke David.' (25) And Saul said: 'Thus shall ye say to David: The king desireth not any dowry, but a hundred foreskins of the Philistines, to be avenged of the king's enemies.' For Saul thought to make David fall by the hand of the Philistines. (26) And when his servants told David these words, it pleased David well to be the king's son-in-law. And the days were not expired; (27) and David arose and went, he and his men, and slew of the Philistines two hundred men; and David brought their foreskins, and they gave them in full number to the king, that he might be the king's sonin-law. And Saul gave him Michal his daughter to wife. (28) And Saul saw and knew that the Lord was with David; and Michal Saul's daughter loved him.

(כ) וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו. (כא) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶתְּנֶנָּה לּוֹ וּתְהִי לוֹ לְמוֹקֵשׁ וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם. (כב) וַיְצַו שָׁאוּל אֶת עֲבָדָו דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ וְכׇל עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ וְעַתָּה הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ. (כג) וַיְדַבְּרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל בְּאׇזְנֵי דָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר דָּוִד הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וְאָנֹכִי אִישׁ רָשׁ וְנִקְלֶה. (כד) וַיַּגִּדוּ עַבְדֵי שָׁאוּל לוֹ לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר דָּוִד. (כה) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה תֹאמְרוּ לְדָוִד אֵין חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר כִּי בְּמֵאָה עׇרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת דָּוִד בְּיַד פְּלִשְׁתִּים. (כו) וַיַּגִּדוּ עֲבָדָיו לְדָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים. (כז) וַיָּקׇם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ וַיָּבֵא דָוִד אֶת עׇרְלֹתֵיהֶם וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וַיִּתֶּן לוֹ שָׁאוּל אֶת מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה. (כח) וַיַּרְא שָׁאוּל וַיֵּדַע כִּי י״י עִם דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ.

Shemuel I 25:1שמואל א כ״ה:א׳

And Samuel died; and all Israel gathered themselves together, and lamented him, and buried him in his house at Ramah. And David arose, and went down to the wilderness of Paran.

וַיָּמׇת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כׇל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה וַיָּקׇם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן.

Shemuel I 25:1שמואל א כ״ה:א׳

And Samuel died; and all Israel gathered themselves together, and lamented him, and buried him in his house at Ramah. And David arose, and went down to the wilderness of Paran.

וַיָּמׇת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כׇל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה וַיָּקׇם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן.

Shemuel I 28:1שמואל א כ״ח:א׳

And it came to pass in those days, that the Philistines gathered their hosts together for warfare, to fight with Israel. And Achish said unto David: 'Know thou assuredly, that thou shalt go out with me in the host, thou and thy men.'

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַצָּבָא לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל דָּוִד יָדֹעַ תֵּדַע כִּי אִתִּי תֵּצֵא בַמַּחֲנֶה אַתָּה וַאֲנָשֶׁיךָ.

Shemuel I 28:3-7שמואל א כ״ח:ג׳-ז׳

(3) Now Samuel was dead, and all Israel had lamented him, and buried him in Ramah, even in his own city. And Saul had put away those that divined by a ghost or a familiar spirit out of the land. (4) And the Philistines gathered themselves together, and came and pitched in Shunem; and Saul gathered all Israel together, and they pitched in Gilboa. (5) And when Saul saw the host of the Philistines, he was afraid, and his heart trembled greatly. (6) And when Saul inquired of the Lord, the Lord answered him not, neither by dreams, nor by Urim, nor by prophets. (7) Then said Saul unto his servants: 'Seek me a woman that divineth by a ghost, that I may go to her, and inquire of her.' And his servants said to him: 'Behold, there is a woman that divineth by a ghost at En-dor.'

(ג) וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כׇּל יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ. (ד) וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ. (ה) וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד. (ו) וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּי״י וְלֹא עָנָהוּ י״י גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם. (ז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר.

Shemuel I 29:1שמואל א כ״ט:א׳

Now the Philistines gathered together all their hosts to Aphek; and the Israelites pitched by the fountain which is in Jezreel.

וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת כׇּל מַחֲנֵיהֶם אֲפֵקָה וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים בַּעַיִן אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל.

Shemuel II 1:1שמואל ב א׳:א׳

And it came to pass after the death of Saul, when David was returned from the slaughter of the Amalekites, and David had abode two days in Ziklag;

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת הָעֲמָלֵק וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם.

Shemuel II 3:12-19שמואל ב ג׳:י״ב-י״ט

(12) And Abner sent messengers to David straightway, saying: 'Whose is the land?' saying also: 'Make thy league with me, and, behold, my hand shall be with thee, to bring over all Israel unto thee.' (13) And he said: 'Well; I will make a league with thee; but one thing I require of thee, that is, thou shalt not see my face, except thou first bring Michal Saul's daughter, when thou comest to see my face.' (14) And David sent messengers to Ish-bosheth Saul's son, saying: 'Deliver me my wife Michal, whom I betrothed to me for a hundred foreskins of the Philistines.' (15) And Ish-bosheth sent, and took her from her husband, even from Paltiel the son of Laish. (16) And her husband went with her, weeping as he went, and followed her to Bahurim. Then said Abner unto him: 'Go, return'; and he returned. (17) And Abner had communication with the elders of Israel, saying: 'In times past ye sought for David to be king over you; (18) now then do it; for the Lord hath spoken of David, saying: By the hand of My servant David I will save My people Israel out of the hand of the Philistines, and out of the hand of all their enemies.' (19) And Abner also spoke in the ears of Benjamin; and Abner went also to speak in the ears of David in Hebron all that seemed good to Israel, and to the whole house of Benjamin.

(יב) וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תַּחְתָּו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ לֵאמֹר כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל. (יג) וַיֹּאמֶר טוֹב אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתְּךָ לֵאמֹר לֹא תִרְאֶה אֶת פָּנַי כִּי אִם לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ אֵת מִיכַל בַּת שָׁאוּל בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת פָּנָי. (יד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עׇרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים. (טו) וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן [לָיִשׁ] (לוש). (טז) וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד בַּחֻרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב וַיָּשֹׁב. (יז) וּדְבַר אַבְנֵר הָיָה עִם זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשֹׁם הֱיִיתֶם מְבַקְשִׁים אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם. (יח) וְעַתָּה עֲשׂוּ כִּי י״י אָמַר אֶל דָּוִד לֵאמֹר בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וּמִיַּד כׇּל אֹיְבֵיהֶם. (יט) וַיְדַבֵּר גַּם אַבְנֵר בְּאׇזְנֵי בִנְיָמִין וַיֵּלֶךְ גַּם אַבְנֵר לְדַבֵּר בְּאׇזְנֵי דָוִד בְּחֶבְרוֹן אֵת כׇּל אֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינֵי יִשְׂרָאֵל וּבְעֵינֵי כׇּל בֵּית בִּנְיָמִן.

Shemuel II 13:34-37שמואל ב י״ג:ל״ד-ל״ז

(34) But Absalom fled. And the young man that kept the watch lifted up his eyes, and looked, and, behold, there came much people in a roundabout way by the hill-side. (35) And Jonadab said unto the king: 'Behold, the king's sons are come; as thy servant said, so it is.' (36) And it came to pass, as soon as he had made an end of speaking, that, behold, the king's sons came, and lifted up their voice, and wept; and the king also and all his servants wept very sore. (37) But Absalom fled, and went to Talmai the son of Ammihud, king of Geshur. And [David] mourned for his son every day.

(לד) וַיִּבְרַח אַבְשָׁלוֹם וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה אֶת עֵינָו וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו מִצַּד הָהָר. (לה) וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ כִּדְבַר עַבְדְּךָ כֵּן הָיָה. (לו) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וְהִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכׇל עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד. (לז) וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן [עַמִּיהוּד] (עמיחור) מֶלֶךְ גְּשׁוּר וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כׇּל הַיָּמִים.

Melakhim I 11:26-32מלכים א י״א:כ״ו-ל״ב

(26) And Jeroboam the son of Nebat, an Ephraimite of Zeredah, a servant of Solomon, whose mother's name was Zeruah, a widow, he also lifted up his hand against the king. (27) And this was the cause that he lifted up his hand against the king: Solomon built Millo, and repaired the breach of the city of David his father. (28) And the man Jeroboam was a mighty man of valour; and Solomon saw the young man that he was industrious, and he gave him charge over all the labour of the house of Joseph. (29) And it came to pass at that time, when Jeroboam went out of Jerusalem, that the prophet Ahijah the Shilonite found him in the way; now Ahijahhad clad himself with a new garment; and they two were alone in the field. (30) And Ahijah laid hold of the new garment that was on him, and rent it in twelve pieces. (31) And he said to Jeroboam: 'Take thee ten pieces; for thus saith the Lord, the God of Israel: Behold, I will rend the kingdom out of the hand of Solomon, and will give ten tribes to thee— (32) but he shall have one tribe, for My servant David's sake, and for Jerusalem's sake, the city which I have chosen out of all the tribes of Israel—

(כו) וְיָרׇבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי מִן הַצְּרֵדָה וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ. (כז) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו. (כח) וְהָאִישׁ יָרׇבְעָם גִּבּוֹר חָיִל וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר כִּי עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכׇל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף. (כט) וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרׇבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלָ‍ִם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה. (ל) וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים. (לא) וַיֹּאמֶר לְיָרׇבְעָם קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה אָמַר י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים. (לב) וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַ‍ִם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

Melakhim I 12:29מלכים א י״ב:כ״ט

Loading text...

וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן.

Melakhim I 17:10-18מלכים א י״ז:י׳-י״ח

(10) So he arose and went to Zarephath; and when he came to the gate of the city, behold, a widow was there gathering sticks; and he called to her, and said: 'Fetch me, I pray thee, a little water in a vessel, that I may drink.' (11) And as she was going to fetch it, he called to her, and said: 'Bring me, I pray thee, a morsel of bread in thy hand.' (12) And she said: 'As the Lord thy God liveth, I have not a cake, only a handful of meal in the jar, and a little oil in the cruse; and, behold, I am gathering two sticks, that I may go in and dress it for me and my son, that we may eat it, and die.' (13) And Elijah said unto her: 'Fear not; go and do as thou hast said; but make me thereof a little cake first, and bring it forth unto me, and afterward make for thee and for thy son. (14) For thus saith the Lord, the God of Israel: The jar of meal shall not be spent, neither shall the cruse of oil fail, until the day that the Lord sendeth rain upon the land.' (15) And she went and did according to the saying of Elijah; and she, and he, and her house, did eat many days. (16) The jar of meal was not spent, neither did the cruse of oil fail, according to the word of the Lord, which He spoke by Elijah. (17) And it came to pass after these things, that the son of the woman, the mistress of the house, fell sick; and his sickness was so sore, that there was no breath left in him. (18) And she said unto Elijah: 'What have I to do with thee, O thou man of God? art thou come unto me to bring my sin to remembrance, and to slay my son?'

(י) וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה וַיָּבֹא אֶל פֶּתַח הָעִיר וְהִנֵּה שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה. (יא) וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ. (יב) וַתֹּאמֶר חַי י״י אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ. (יג) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאת לִי וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה. (יד) כִּי כֹה אָמַר י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם [תֵּת] (תתן) י״י גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (טו) וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ וַתֹּאכַל [הִיא וָהוּא] (הוא והיא) וּבֵיתָהּ יָמִים. (טז) כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר י״י אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ. (יז) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חׇלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה. (יח) וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֺנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי.

Melakhim I 20:1מלכים א כ׳:א׳

And Ben-hadad the king of Aram gathered all his host together; and there were thirty and two kings with him, and horses and chariots; and he went up and besieged Samaria, and fought against it.

וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם קָבַץ אֶת כׇּל חֵילוֹ וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ וְסוּס וָרָכֶב וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ.

Melakhim I 20:1-4מלכים א כ׳:א׳-ד׳

(1) And Ben-hadad the king of Aram gathered all his host together; and there were thirty and two kings with him, and horses and chariots; and he went up and besieged Samaria, and fought against it. (2) And he sent messengers to Ahab king of Israel, into the city, (3) and said unto him: 'Thus saith Ben-hadad: Thy silver and thy gold is mine; thy wives also and thy children, even the goodliest, are mine.' (4) And the king of Israel answered and said: 'It is according to thy saying, my lord, O king: I am thine, and all that I have.'

(א) וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם קָבַץ אֶת כׇּל חֵילוֹ וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ וְסוּס וָרָכֶב וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ. (ב) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָעִירָה. (ג) וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי הוּא וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי הֵם. (ד) וַיַּעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לְךָ אֲנִי וְכׇל אֲשֶׁר לִי.

Melakhim I 21:1-2מלכים א כ״א:א׳-ב׳

(1) And it came to pass after these things, that Naboth the Jezreelite had a vineyard, which was in Jezreel, hard by the palace of Ahab, king of Samaria. (2) And Ahab spoke unto Naboth, saying: 'Give me thy vineyard, that I may have it for a garden of herbs, because it is near unto my house; and I will give thee for it a better vineyard than it; or, if it seem good to thee, I will give thee the worth of it in money.'

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן. (ב) וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה.

Melakhim II 6:25מלכים ב ו׳:כ״ה

And there was a great famine in Samaria; and, behold, they besieged it, until an ass's head was sold for fourscore pieces of silver, and the fourth part of a kab of dove's dung for five pieces of silver.

וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב [דִּב יוֹנִים] (חרי יונים) בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף.

Melakhim II 8:1-3מלכים ב ח׳:א׳-ג׳

(1) Now Elisha had spoken unto the woman, whose son he had restored to life, saying: 'Arise, and go thou and thy household, and sojourn wheresoever thou canst sojourn; for the Lord hath called for a famine; and it shall also come upon the land seven years.' (2) And the woman arose, and did according to the word of the man of God; and she went with her household, and sojourned in the land of the Philistines seven years. (3) And it came to pass at the seven years' end, that the woman returned out of the land of the Philistines; and she went forth to cry unto the king for her house and for her land.

(א) וֶאֱלִישָׁע דִּבֶּר אֶל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ לֵאמֹר קוּמִי וּלְכִי [אַתְּ] (אתי) וּבֵיתֵךְ וְגוּרִי בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי כִּי קָרָא י״י לָרָעָב וְגַם בָּא אֶל הָאָרֶץ שֶׁבַע שָׁנִים. (ב) וַתָּקׇם הָאִשָּׁה וַתַּעַשׂ כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתֵּלֶךְ הִיא וּבֵיתָהּ וַתָּגׇר בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים שֶׁבַע שָׁנִים. (ג) וַיְהִי מִקְצֵה שֶׁבַע שָׁנִים וַתָּשׇׁב הָאִשָּׁה מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתָהּ וְאֶל שָׂדָהּ.

Melakhim II 10:31-32מלכים ב י׳:ל״א-ל״ב

(31) But Jehu took no heed to walk in the law of the Lord, the God of Israel, with all his heart; he departed not from the sins of Jeroboam, wherewith he made Israel to sin. (32) In those days the Lord began to cut Israel short; and Hazael smote them in all the borders of Israel:

(לא) וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכׇל לְבָבוֹ לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרׇבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל. (לב) בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל י״י לְקַצּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם חֲזָאֵל בְּכׇל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל.

Melakhim II 20:1מלכים ב כ׳:א׳

In those days was Hezekiah sick unto death. And Isaiah the prophet the son of Amoz came to him, and said unto him: 'Thus saith the Lord: Set thy house in order; for thou shalt die, and not live.'

בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר י״י צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה.

Yeshayahu 38:1ישעיהו ל״ח:א׳

In those days was Hezekiah sick unto death. And Isaiah the prophet the son of Amoz came to him, and said unto him: 'Thus saith the Lord: Set thy house in order; for thou shalt die, and not live.'

בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר י״י צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה.

Zephanyah 1:8-13צפניה א׳:ח׳-י״ג

(8) And it shall come to pass in the day of the Lord's sacrifice, That I will punish the princes, and the king's sons, And all such as are clothed with foreign apparel. (9) In the same day also will I punish all those that leap over the threshold, That fill their master's house with violence and deceit (10) And in that day, saith the Lord, Hark! a cry from the fish gate, And a wailing from the second quarter, And a great crashing from the hills. (11) Wail, ye inhabitants of Maktesh, For all the merchant people are undone; All they that were laden with silver are cut off. (12) And it shall come to pass at that time, That I will search Jerusalem with lamps; And I will punish the men that are settled on their lees, That say in their heart: 'The Lord will not do good, neither will He do evil.' (13) Therefore their wealth shall become a booty, And their houses a desolation; Yea, they shall build houses, but shall not inhabit them, And they shall plant vineyards, but shall not drink the wine thereof.

(ח) וְהָיָה בְּיוֹם זֶבַח י״י וּפָקַדְתִּי עַל הַשָּׂרִים וְעַל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְעַל כׇּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נׇכְרִי. (ט) וּפָקַדְתִּי עַל כׇּל הַדּוֹלֵג עַל הַמִּפְתָּן בַּיּוֹם הַהוּא הַמְמַלְאִים בֵּית אֲדֹנֵיהֶם חָמָס וּמִרְמָה. (י) וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם י״י קוֹל צְעָקָה מִשַּׁעַר הַדָּגִים וִילָלָה מִן הַמִּשְׁנֶה וְשֶׁבֶר גָּדוֹל מֵהַגְּבָעוֹת. (יא) הֵילִילוּ יֹשְׁבֵי הַמַּכְתֵּשׁ כִּי נִדְמָה כׇּל עַם כְּנַעַן נִכְרְתוּ כׇּל נְטִילֵי כָסֶף. (יב) וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם בַּנֵּרוֹת וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב י״י וְלֹא יָרֵעַ. (יג) וְהָיָה חֵילָם לִמְשִׁסָּה וּבָתֵּיהֶם לִשְׁמָמָה וּבָנוּ בָתִּים וְלֹא יֵשֵׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְלֹא יִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם.

Esther 2:1אסתר ב׳:א׳

After these things, when the wrath of king Ahasuerus was assuaged, he remembered Vashti, and what she had done, and what was decreed against her.

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ.

Esther 3:1אסתר ג׳:א׳

After these things did king Ahasuerus promote Haman the son of Hammedatha the Agagite, and advanced him, and set his seat above all the princes that were with him.

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כׇּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ.

Ezra 7:1-7עזרא ז׳:א׳-ז׳

(1) Now after these things, in the reign of Artaxerxes king of Persia, Ezra the son of Seraiah, the son of Azariah, the son of Hilkiah, (2) the son of Shallum, the son of Zadok, the son of Ahitub, (3) the son of Amariah, the son of Azariah, the son of Meraioth, (4) the son of Zerahiah, the son of Uzzi, the son of Bukki, (5) the son of Abishua, the son of Phinehas, the son of Eleazar, the son of Aaron the chief priest— (6) this Ezra went up from Babylon; and he was a ready scribe in the Law of Moses, which the Lord, the God of Israel, had given; and the king granted him all his request, according to the hand of the Lord his God upon him. (7) And there went up some of the children of Israel, and of the priests, and the Levites, and the singers, and the porters, and the Nethinim, unto Jerusalem, in the seventh year of Artaxerxes the king.

(א) וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ פָּרָס עֶזְרָא בֶּן שְׂרָיָה בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן חִלְקִיָּה. (ב) בֶּן שַׁלּוּם בֶּן צָדוֹק בֶּן אֲחִיטוּב. (ג) בֶּן אֲמַרְיָה בֶן עֲזַרְיָה בֶּן מְרָיוֹת. (ד) בֶּן זְרַחְיָה בֶן עֻזִּי בֶּן בֻּקִּי. (ה) בֶּן אֲבִישׁוּעַ בֶּן פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ. (ו) הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל וְהוּא סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר נָתַן י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֶּן לוֹ הַמֶּלֶךְ כְּיַד י״י אֱלֹהָיו עָלָיו כֹּל בַּקָּשָׁתוֹ. (ז) וַיַּעֲלוּ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים וְהַנְּתִינִים אֶל יְרוּשָׁלָ‍ִם בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ.

Divrei HaYamim II 32:1:1דברי הימים ב ל״ב:א׳:א׳

After these things, and this faithfulness, Sennacherib king of Assyria came, and entered into Judah, and encamped against the fortified cities, and thought to make a breach therein for himself.

אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה בָּא סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּבֹא בִיהוּדָה וַיִּחַן עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וַיֹּאמֶר לְבִקְעָם אֵלָיו.

Seder Olam Rabbah 23סדר עולם רבה כ״ג

ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו עלה סנחרב וגו׳. ח׳ שנים בין גלות ראשונה לשני׳ וח׳ שנים שהה בן גלות שני׳ לשלישית ועוד שהה ח׳ שנים ועלה על יהודה לקיים מה שנאמר (שם ח׳) באת הראשון הקל ארצה זבולן וארצה נפתלי האחרון הכביד וגו׳. אמר ר׳ יהושע בן קרחה טעות גדול טעה סנחרב אחרי הדברים והאמת האלה וגו׳ (דברי הימים ב ל״ב) באותה שעה שלח תרתן לאשדוד. בשנת בא תרתן אשדודה וגו׳ (ישעיהו כ׳) שטף עמונים ומואבים שהיו מסייעין אותו כשצר על שמרון ג׳ שנים לקיים מה שנאמר (שם י׳) ועתה דבר ה׳ לאמר בשלש שנים כשני שביר וגו׳ באותו שעה וישלך מלך אשור את רבשקה וגו׳ ויצא אליו אליקים בן חלקיהו אשר על הבית וגו׳ (שם ל״ו) ויבאו עבדי המלך חזקיה אל ישעיהו ויאמר אליהם ישעיהו וגו׳ הנני נותן בו רוח. ושמע שמועה וגו׳ מה שמועה שמע וישמע אל תרהקה מלך כוש וגו׳. שטף שבנא הסוכן וסיעתו והלך לכוש ונטל חמדת כל הארצות ובא לו לירושלים לקיים מה שנאמר (שם מ״ה) יגיע מצרים וסחר כחם וגו׳. יגיע מצרים זה חיל פרעה מלך מצרים וסחר כוש זה תרהקה מלך כוש. וסבאים אנשי מידה אלו חיילות שלהן. עליך יעבורו זו ירושלים. ולך יהי׳ כבר מושלמין לך. אחריך ילכו זה חזקיהו. בזיקים יעבורו זו בכירה ומנקיא. אליך ישתחוו ואליך יתפללו הן נותנין שבחו של הקב״ה בתוכך ואומרים אך בך אל וגו׳. באותה שעה וישלח מלך אשור את תרתן ואת רבשקה וגו׳ ויקראו אל המלך וגו׳ (מלכים ב י״ח) וישלח ישעיהו בן אמוץ וגו׳ זה הדבר וגו׳ את מי חרפת וגדפת וגו׳ ביד מלאכיך וגו׳ אני קרתי וגו׳ ויהי בלילה ההוא וגו׳ (שם י״ט). וכולן מלכים קשורי כתרים בראשיהן לפני מפלתו של סנחרב חלה חזקיהו ג׳ ימים ר׳ יוסי אומר יום ג׳ לחליו של חזקיהו היתה מפלתו של סנחרב ועמדה לו חמה כשם שעמדה לו לאחז שנא׳ (ישעיהו ל״א) הנני משיב את צל המעלות וגו׳ בו ביום נסע סנחרב עשר מסעות בא על עיית וגו׳ עברו מעברה נדדה מדמנה וגו׳ צהלי קולך וגו׳ עוד היום בנוב לעמוד (שם י׳). שתמצא אומר בו ביום נסע עשר מסעות. באחת עשרה ביובל בשנה הרביעית בשבוע עלה סנחרב וכן הוא אומר (שם ל״ז) וזה לך האות אכול השנה ספיח וגו׳ שעלה בפרס לפסח ולא יכלו לזרוע ואכלו ספיחים ובשנה השנית שחיס שגדעו הלגיונות האילנות ובשנה הרביעית זרעו וקצרו וגו׳ (שם) מלמד שלא נשתייר בשבוע אלא שנה אחת. לאחר מפלתו של סנחרב עמד חזקיה ופטר את האוכלוסים שבאו עמו בקולרין וקבלו עליהם מלכות שמים לקיים מה שנאמר (שם י״ט) ביום ההוא יהיו חמש ערים מדברות שפת כנען וגו׳ הלכו ובנו מזבח והיו מקריבין עליו עולות לשם שמים שנא׳ (שם ביום ההוא יהיה מזבח לה׳ וגו׳ והיו מתפללין ומשתחוין אל ירושלים שנא׳ (שם מ״ה) אליך ישתחוו ואליך יתפללו. קודם ביאתו של סנחרב סתם חזקיה את מימי גיחון שנא׳ (דברי הימים ב ל״ב) ויועץ עם וגו׳ הוא חזקיה סתם את מוצא וגו׳ בן כ״ח שנה חזקיה במלכו וגו׳ (מלכים ב י״ח).

Bereshit Rabbah 44:5בראשית רבה מ״ד:ה׳

רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי הוּנָא תַּרְוֵיהוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא, רַבִּי יוּדָן אָמַר בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אַחֲרֵי, סָמוּךְ. אַחַר, מוּפְלָג. וְרַב הוּנָא אָמַר בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אַחַר, סָמוּךְ. אַחֲרֵי, מוּפְלָג. אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אַחַר הִרְהוּרֵי דְבָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, מִי הִרְהֵר אַבְרָהָם הִרְהֵר, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כָּרַתָּ בְּרִית עִם נֹחַ שֶׁאֵינְךָ מְכַלֶּה אֶת בָּנָיו, עָמַדְתִּי וְסִגַּלְתִּי מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, וְדָחֲתָה בְּרִיתִי לִבְרִיתוֹ, תֹּאמַר שֶׁאַחֵר עוֹמֵד וּמְסַגֵּל מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים יוֹתֵר מִמֶּנִּי וְתִדְחֶה בְּרִיתוֹ לִבְרִיתִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִנֹּחַ לֹא הֶעֱמַדְתִּי מָגִנִּים שֶׁל צַדִּיקִים, אֲבָל מִמְּךָ אֲנִי מַעֲמִיד מָגִנִּים שֶׁל צַדִּיקִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ בָנֶיךָ בָּאִים לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים, אֲנִי רוֹאֶה צַדִּיק אֶחָד שֶׁבָּהֶם וּמַכְרִיעוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר לְמִדַּת הַדִּין דַּי אֲנִי נוֹטְלוֹ וּמְכַפֵּר עֲלֵיהֶם.

Devarim Rabbah (Vilna) 1:10דברים רבה (וילנא) א׳:י׳

וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא וגו׳, בְּאֵיזוֹ עֵת, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּעֵת יִתְרוֹ, מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (שמות יח, יח): כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ. רַבִּי חִיָּיא אָמַר בְּעֵת מִתְאוֹנְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, יד): לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה וגו׳. (במדבר יא, יב): הֶאָנֹכִי הָרִיתִי וגו׳.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 6:3ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית ו׳:ג׳

והיו ימיו מאה ועשרים שנה – אין הכוונה בזה שיעשה את מידת חיי אנוש מאה ועשרים שנה, לא מהזמן ההוא, שהרי שם ארפכשד ובניהם חיי יותר מזה, ולא מזמן משה, כי יהוידע הכהן חי יותר מזה, ככתוב: ויזקן יהוידע וישבע ימים וימת בן מאה ושלשים שנה במותו, אלא רצונו לאמר: אתן לאנשים האלה ארכה של מאה ועשרים שנה. והמאמר ויהי כי החל קודם לויהי נח בן חמש מאות שנה בעשרים שנה. אבל כתב, ויהי נח בן חמש מאות שנה קודם כדי לסדר את תולדותיו דבר אחר דבר. וכמו שביארנו שיש במקרא הרבה מוקדם ומאוחר, בתאריכים הכתובים קודם. ואתה יודע שבראשית ספר וידבר כתוב: באחד לחודש השני, ובאמצעו: בחדש הראשון. והרבה כדומה לזה. וישעיהו אמר לאחז: ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, וזה היה אחרי כ״ב שנה. מה שמוכיח שראשית התאריך ההוא בארבעים ושלוש שנה לפני העת ההיא. וכן אמר דניאל שבעים שבעים נחתך על עמך והם ת״צ שנה, ראשיתה מהחורבן הראשון ואחריתה מהחורבן השני. הרי שהתאריך ההוא {התחיל} חמישים ושלוש שנה קודם שנאמר לדניאל. וקישוטי לשון כאלה הרבה במקרא.

Rashi Bereshit 4:1רש״י בראשית ד׳:א׳

והאדם ידע – כבר קודם הענין שלמעלה, קודם שחטא ושנטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה. שאם כתב ׳וידע אדם׳, נשמע שאחר שנטרד היו לו הבנים. קין – על שם קניתי. את י״י – כמו: עם י״י. כשברא אותי ואת אישי, בלבדו בראנו, אבל בזה אנו שותפים שתים עמו. את קין את אחיו את הבל – שלשה אתין רבויין הן, תאומה נולדה עם קין, ועם הבל נולדו שתים, לכך נאמר: ותוסף (בראשית ד׳:ב׳).

Rashi Bereshit 15:1רש״י בראשית ט״ו:א׳

אחר הדברים האלה – Wherever the term אחר is used it signifies immediately after the preceding event; whilst אחרי signifies a long time afterwards. אחר הדברים האלה AFTER THESE THINGS means: after this miracle has been wrought for him in that he slew the kings and he was in great anxiety, saying, "Perhaps I have already received, in this God-given victory reward for all my good deeds" — therefore the Omnipresent said to him, אל תירא אברם אנכי מגן לך FEAR NOT ABRAM, I AM THY SHIELD against punishment: for you shall not be punished on account of all these people whom you have slain. And as for your being anxious regarding the receipt of any further reward, know that שכרך הרבה מאד THY REWARD WILL BE EXCEEDING GREAT (Genesis Rabbah 44:5).

אחר – כל מקום שנאמר: אחר – הדבר סמוך, וכל מקום שנאמר: אחרי – מופלג, בראשית רבא (בראשית רבה מ״ד:ה׳). אחר שנעשה לו נס והיה דואג שמא נתקבל שכר כל צדקותו, לכך אמר לו: אל תירא אנכי מגן לך – מן העונש על כל אותן נפשות שהרגת. ומה שאתה דואג על קיבול שכרך – שכרך הרבה מאד.

Rashi Bereshit 21:1רש״י בראשית כ״א:א׳

'וה' פקד את שרה וגו AND THE LORD VISITED SARAH –It (Scripture) places this section after the preceding one to teach you that whoever prays for mercy on behalf of another when he himself also is in need of that very thing for which he prays on the other's behalf, will himself first receive a favorable response from God, for it is said (at end of last chapter), "And Abraham prayed for Abimelech and his wife and they brought forth" and immediately afterwards it states here, "And the Lord remembered Sarah" — i.e. he had already remembered her before he healed Abimelech (Bava Kamma 92a). פקד את שרה כאשר אמר HE REMEMBERED SARAH AS HE SAID – He remembered her by granting her pregnancy. כאשר דבר [HE DID TO SARAH] AS HE HAD SPOKEN – by granting her the birth of a son (Pesikta). Where are the expressions "saying " and "speaking" used respectively in regard to these? "Saying" is mentioned in the verse (17:19) "And God said (ויאמר): "nay, but Sarah, thy wife" etc.; — "Speaking" is mentioned in (15:1) "And the word (דבר "speaking") of the Lord came to Abraham", and this was when He made the Covenant between the Pieces where it was stated, "This man (Eliezer) shall not be thine heir, [but one who shall be born from thee shall be thine heir]," and He brought forth this heir from Sarah. ויעש ה' לשרה כאשר דבר AND THE LORD DID UNTO SARAH AS HE HAD SPOKEN – means, spoken to Abraham.

וי״י פקד – סמך פרשה זו לכאן, ללמד: שכל המבקש רחמים על חברו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה, שנאמר: ויתפלל וגו׳ (בראשית כ׳:י״ז). וי״י פקד – שפקד כבר קודם שרפא את אבימלך. פקד – בהריון. כאשר דבר – בלידה. ומה היא אמירה, והיכן הוא דיבור? אמירה – ויאמר אלהים אבל שרה אשתך (בראשית י״ז:י״ט), דבור – היה דבר י״י אל אברם (בראשית ט״ו:א׳) בברית בין הבתרים, שם נאמר: לא יירשך זה וגומ׳ (בראשית ט״ו:ד׳), והביא היורש מן שרה. ויעש {י״י} לשרה כאשר דבר – לאברהם.

Rashi Bereshit 40:1רש״י בראשית מ׳:א׳

אחר הדברים האלה AFTER THESE THINGS – Because this malignant woman made the righteous man (Joseph) a familiar topic of conversation with every one so that he was spoken about discreditably the Holy One, blessed be He, brought about the offences of these men in order that people should turn their attention to them and not to him (Genesis Rabbah 88:1), and also in order that relief should come to the righteous man by their agency (Genesis Rabbah 88:3). חטאו HAD SINNED – in the case of the one, a fly was found in the goblet of aromatic wine, in the case of the other, a pebble was found in the loaves he baked (Genesis Rabbah 88:2). והאפה AND THE BAKER of the king's bread. The root (אפה) is only used of baking bread. old French pistor; English, kneader.

אחר הדברים האלה – לפי שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כולם לדבר בו, הביא להם הקב״ה את סורחנן של אילו, שיפנו אליהם ולא אליו. ועוד שתבא הרווחה לצדיק על ידיהם. חטאו – זה נמצא זבוב בפיילי פושרין שלו, וזה נמצא צרור בגלוסקין שלו. אופה – את הפת של מלך. אין לשון אפייה אלא בפת, ובלעז פישטרייר.

Rashi Shemot 24:1רש״י שמות כ״ד:א׳

ואל משה אמר AND UNTO MOSES HE SAID – This section was spoken before the Ten Commandments were given (i.e. אמר is the pluperfect); it was the fourth of Sivan when "Come up" was said to him (Shabbat 88a).

ואל משה אמר – פרשה זו קודם עשרת הדברות. בארבעה בסיון נאמר לו: עלה.

Rashi Bemidbar 26:1רש״י במדבר כ״ו:א׳

ויהי אחרי המגפה AND IT CAME TO PASS AFTER THE PESTILENCE [THAT THE LORD SPOKE TO MOSES … TAKE THE SUM OF ALL THE CONGREGATION] – A parable! This may be compared to the case of a shepherd amongst whose flock wolves found their way and slew some of them, and he counted them to discover the number of those that were left. — Another explanation: When they left Egypt and were entrusted to Moses' care, they were entrusted to him by number, now when he is close to death and has to hand back his sheep, he hands them back by number (Midrash Tanchuma, Pinchas 4).

ויהי אחרי המגפה וגו׳ – משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מניין הנותרות. דבר אחר: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירן במניין.

Rashi Devarim 3:23רש״י דברים ג׳:כ״ג

ואתחנן – All forms of the verb חנן signify an ex gratia gift. Although the righteous might make a claim to reward depend Upon their good deeds, yet they solicit from the Omnipresent only an ex gratia gift. [Because He had said to him, (Exodus 33:19) "I will show grace (וחנתי) unto him to whom I will show grace", he (Moses) when referring to his entreaty of God uses the expression (lit., spoke to Him) "I implored grace (ואתחנן)" (Midrash Tanchuma 5:2:3] — Another explanation is that the idea of an ex gratia gift is not to be stressed; but this is merely one of the ten terms by which prayer is described, as are enumerated in Sifrei Devarim 26:7. בעת ההוא [I IMPLORED GRACE OF GOD] AT THAT TIME – After I had subdued the land of Sihon and Og I thought that perhaps the vow that I should not enter the land was annulled, since this was part of the land of Canaan (cf. Sifrei Devarim 26:8 and Rashi on Numbers 27:12). לאמר TO SAY (i.e. that God should say) – This is one of the three occasions where Moses spoke before the Omnipresent: I will not let You go until You tell me whether You will fulfill my request or not (Sifrei Devarim 26:9; cf. Rashi on Numbers 12:13).

ואתחנן – אין חינון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אף על פי שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשין מאת המקום אלא מתנת חנם. דבר אחר: זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה, כדאיתה בסיפרי (ספרי דברים ג׳:כ״ג). בעת ההיא – לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר. לאמר – זה אחד משלשה מקומות שאמר משה לפני המקום: איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו.

Rashi Shemuel II 3:17רש״י שמואל ב ג׳:י״ז

And the word of Avner was [sent] Before this [incident with Paltiel]

ודבר אבנר היה – קודם לכן.

R. Yosef Kara Bereshit 21:22ר׳ יוסף קרא בראשית כ״א:כ״ב

(כב-כה) ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר אבימלך – לאחר שראה אבימלך שנתקיימה הבטחתו של הק׳ שנ׳ ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת, ומהו הברית, זה ברית הארץ דכת׳ ביום ההוא כרת י״י את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי וג׳.

R. Yosef Kara Bereshit 38:1ר׳ יוסף קרא בראשית ל״ח:א׳

ויהי בעת ההיא – שמכרו את יוסף ולא חשו לכבודו אם יוכשל בעבירות וירד יהוד׳ ונכשל בכלתו בעון אחיו. (גיליון כ״י וינה 23 בשם ר׳ יוסף)

Rashbam Bereshit 21:22רשב״ם בראשית כ״א:כ״ב

Vayhi AT THAT TIME: When Sarah gave birth to Isaac and Abimelech realized the miracles that God had performed for Abraham, they [Abimelech and Phicol] now accordingly came to make a pact with him. The phrase, "at that time (ba-'et ha-hi')," must always be interpreted in this way, according to the context.

ויהי בעת ההיא – שנולד יצחק משרה, וידע אבימלך ניסים שעשה לו הקב״ה, לכן באו עתה לכרות ברית עמו. וכן כל ״בעת ההיא״ – צריך לפרש לפי המאורע.

Rashbam Bereshit 22:1רשב״ם בראשית כ״ב:א׳

Vayhi AFTER THESE EVENTS: The phrase, "after these events ('ahar ha-devarim ha-'elleh)," always connects events to the preceding chapter. "After ('ahar) these events" (Gen. 15.1) that Abraham killed the kings (14.15), God said to him (15.2), "Abram, do not be afraid" of those nations. "After ('ahare) these events" (22.20), that Isaac was born (21.2), "Abraham was told" further that "Bethuel begot Rebekah" (22.20-23). "After ('ahar) these events" (Est. 3.1), that Mordecai informed on Bigtan and Teresh (Est. 2.22), "King Ahasueres elevated Haman" (Est. 3.1), who wanted to kill Mordecai; Mordecai benefited from his having saved the king's life and Haman was [eventually] hanged. Here, also, "After these events," that Abraham made a pact – obligating himself, his children and his grandchildren – with Abimelech and gave him the seven ewes of the flock; and God became angry about this, since the land of the Philistines is included in the Israelite borders, within which God commanded, "You shall not let a soul stay alive" (Dt. 20.16), and in Joshua (15.45-7) lots were cast over the cities of the five Philistine lords; accordingly, God tested (nissah) Abraham," i.e. He provoked him and caused him pain. [Nissah means to provoke,] as it is written (Job 4.2), "Since He provoked you with suffering (hanissah) you are unable;" [and it is written,] (Ex. 17.7) "because they provoked (nassotam) the LORD [ – hence the name] Massah and Meribah [Provocation and Quarrelsomeness];" [and it is written,] (Ps. 26.2) "Test me, O LORD, and provoke me (venasseni)." In other words, God said to Abraham, "You took pride in the son that I granted you, making a pact between yourselves and their children, now go and offer him as a burnt offering and let it be seen what good your making a pact accomplished!" Later I found a similar interpretation in Midrash Samuel: "The ark of the LORD remained in the territory of the Philistines seven months" (I Sam. 6.1). It is written (Gen 21.30), "Accept these seven ewes from my hand." God said to him, "You gave him seven ewes, I swear that his descendants will wage seven successful wars against your descendants"; another interpretation, "I swear that his descendants will kill the following seven righteous men from among your descendants: Samson, Hofni, Phineas, Saul and his three sons"; another interpretation, "I swear that his descendants will destroy seven sanctuaries: the Tent of Assembly, Gilgal, Nob, Shiloh, Gibeon and the two temples"; another interpretation, "The ark will remain in Philistine territory for seven months." Nissah is equivalent to contraria in the vernacular.

ויהי אחר הדברים האלה – כל מקום שנאמר: אחר הדברים האלה מחובר על הפרשה שלמעלה. אחר הדברים האלה (בראשית ט״ו:א׳), שהרג אברהם את המלכים אמר לו הקב״ה: אל תירא אברם, מן האומות. ויהי אחר{י} הדברים האלה (בראשית כ״ב:כ׳), שנעקד יצחק, ויוגד לאברהם לאמר עוד ובתואל ילד את רבקה (בראשית כ״ב:כ״ג). וכן: אחר הדברים האלה (אסתר ג׳:א׳) שהגיד מרדכי על בגתן ותרש, גדל המלך אחשורוש את המן – שרצה להרוג את מרדכי, והועיל לו מה שהציל את המלך ונתלה המן. אף כאן, אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו של {אבימלך}, ונתן לו שבע כבשות הצאן, וחרה אפו של הקב״ה על זאת, שהרי ארץ פלשתים {נתן לו לזרעו, כדכתוב ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים,} וגם ביהושע מטילין על ערי חמשת סרני פלשתים גורל בכלל גבול ישראל (יהושע י״ג:ג׳, ט״ו:מ״ה-מ״ז), והקב״ה ציוה עליהם לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז). לכן: והאלהים נסה את אברהם – קינתרו וציערו כדכתיב: הנסה דבר אליך תלאה (איוב ד׳:ב׳), על נסותם את י״י (שמות י״ז:ז׳), מסה ומריבה, בחנני י״י ונסני (תהלים כ״ו:ב׳). כלומר: נתגאיתה בבן שנתתיך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם, ועתה לך והעלהו לעולה, ויראה מה הועילה כריתות ברית שלך. {ניסה – לשון תרגום והנם זועפים (בראשית מ׳:ו׳) – נסיסין.} וכן מצאתי אחרי כן במדרש של שמואל (מדרש שמואל י״ב): ויהי ארון י״י בשדה פלשתים שבעה חדשים (שמואל א ו׳:א׳). כת׳: את שבע כבשות תקח מידי (בראשית כ״א:כ״ח). אמר לו הקב״ה: אתה נתתה לו שבע כבשות, חייך שבניו עושים שבע מלחמות עם בניך ונוצחין אותן. דבר אחר: חייך שבניו הורגים שבע צדיקים מבניך, ואילו הן: שמשון, חפני, ופנחס, שאול ושלשה בניו. דבר אחר: חייך שבניו מחריבים שבע משכנות, ואילו הן: אהל מועד, וגלגל, נוב, ושילה, {וגבעון,} ובית עולמים {תרין}. דבר אחר: שארון מחזיר בשדה פלשתים שבעה חדשים. נסה – קונטרארי״אה.

Rashbam Shemot 14:29רשב״ם שמות י״ד:כ״ט

ובני ישראל THE ISRAELITES: had already MARCHED THROUGH THE SEA ON DRY GROUND.

ובני ישראל – כבר הלכו ביבשה בתוך הים,

Rashbam Shemot 24:1רשב״ם שמות כ״ד:א׳

(1-5) ואל משה אמר THEN HE SAID TO MOSES: All of the preceding texts, beginning with the verses (Ex. 20:18-19), "Moses approached the thick cloud where God was. And God said to Moses: Thus shall you say to the Israelites ...," and up to this point, all describe [teachings that were meant for the Israelites as a whole and were said by God on] the day that the Israelites heard the Decalogue. [Now in our verse,] THEN HE SAID TO MOSES, Moses alone is being addressed, on that same day, when he was coming down the mountain, and was being told, "COME UP TO THE LORD, tomorrow, WITH AARON ...." Immediately following that, Moses did come down and (vs. 3) REPEATED TO THE PEOPLE ALL THE COMMANDS OF THE LORD .... The next day he built an altar (verse 4) and offered sacrifices (verse 5), and, on that same day, he climbed up [the mountain again] (verse 9) and (verse 16) THE CLOUD HID HIM FOR SIX DAYS. [The meaning of] THEN HE SAID TO MOSES is that an angel said to Moses, "COME UP TO THE LORD." [The speaker could not be God himself,] for the text does not read, "Come up to me," as it does below (vs. 12) where the text reads, "[THE LORD SAID TO MOSES,] `COME UP TO ME'."

(א-ג) ואל משה אמר – לבדו

Rashbam Reconstructed Bereshit 15:1רשב״ם המשוחזר בראשית ט״ו:א׳

אחר הדברים האלה – אחר שהרג אותם אברם כל האכלוסין, נתיירא פן יאספו עליו האומות, כדכתו׳ ביעקב ונאספו עלי והכוני, אמר לו הקב״ה אל תירא אברם אנכי מגן לך – שלא יזיקוך, ולא עוד אלא שכרך הרבה מאד – הרבה תשתכר במה שנצחתם וייראו ממך האומות, ותנשא עליהם. [פ״א: שכרך הרבה מאד – כלומ׳ השכר שאתן לך גדול ויותר מאד מן השכר של מלך סדום.] (כ״י מינכן 252 עם תיקונים ע״פ כ״י אוקספורד מארש 225) במחזה – בחזון לילה, שהרי ציוה לו למנות הכוכבים. (כ״י מינכן 252 עם תיקונים ע״פ כ״י אוקספורד מארש 225)

Ibn Ezra Devarim 3:23אבן עזרא דברים ג׳:כ״ג

I begged grace i.e., I had already begged grace. Scripture has just mentioned [: 21] Moshe's instructions to Joshua; but Moshe instructed Joshua only in consequence of "I will not cross [with you]" [4:22]. I did indeed beg God 's grace to cross over with you, because the greatness of God "is unsearchable" [Psalms 145:3]; and "They are new every morning; great is Your faithfulness" [Lamentations 3:23].

ואתחנן – הטעם, וכבר התחננתי, כי כאשר הזכיר יהושע ואמר צויתיו (דברים ג׳:כ״א), בעבור כי אינני עובר עמכם, כי התחננתי לשם לעבור עמכם, ובעבור כי לגדולת השם אין חקר, וחדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג׳:כ״ג).

Ibn Ezra Devarim 5:5אבן עזרא דברים ה׳:ה׳

I stood between God and you I have already explained this.... you were afraid of the fire even though you did not ascend the mountain as I advocated, but "Moshe [alone] approached the dense cloud" [Exodus 20:18]. The word saying: refers back to "God spoke to you on the mountain from the midst of the fire" [: 4]. Most likely, I stood between God … applies after the gathering at Sinai. At Sinai, He spoke to you face to face; but from that day onward, I stood between God and you, because you were afraid, as shall be explained. Do not be distressed that the wording is variant. Although it is far removed from its antecedent, many Hebrew sentences exhibit the same construction: the interpolated verse is not a part of the quote. Words are like bodies, whereas meanings are like souls. One can fashion two different utensils that perform the identical function. For example, "fraudulent" [: 17] is synonymous to "false" [Exodus 20:13] — for everything false is fraudulent. Moreover, "Remember" [Exodus 20:8] is similar to "Keep" [: 12], as I have already explained. Moshe added the words as God your God has commanded you, referring to the assembly at Mount Sinai.

אנכי עמד בין י״י וביניכם – פירשתיו (ראב״ע שמות פירוש ראשון י״ט:כ״ב, י״ט:כ״ה). כי יראתם מפני האש – ואם לא עליתם בהר. ומלת לאמר – דבקה עם דבר י״י עמכם בהר מתוך האש {וגו׳} (דברים ה׳:ד׳) לאמר. ויתכן להיות פירוש אנכי עומד בין י״י – אחר מעמד הר סיני, והטעם: שהוא דבר עמכם פנים בפנים (דברים ה׳:ד׳), ומאותו היום הייתי אני עומד בין י״י וביניכם. כי יראתם – כאשר יפרש. ולא עליתם – כאשר עליתי אני, ומשה נגש אל הערפל (שמות כ׳:י״ז). ואל תשים אל לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה, כי כן רבים, והמדבר לא הפסיק פסוקים ולא פרשיות. גם אל תשית לב אל המלות, כי הם כגופות והטעמים כרוחות. והכורת בשני כלים זה כמו זה במעשה מעשה אחד הוא, על כן לשוא (שמות כ׳:ו׳) ולשקר (ויקרא י״ט:י״ב) הם אחים, וכל שקר שוא.

Ibn Ezra Devarim 31:1אבן עזרא דברים ל״א:א׳

went He went to each tribe, to inform them that he was going to die, so that they would not be frightened, and to hearten them with respect to Joshua (this is the reason for the passage which immediately follows: "… you will divide it among them" [: 7]). It is also my belief that this is when Moshe blessed the tribes, even though it is recorded later [cf. 33:1 ff.].

וילך משה – הלך אל כל שבט ושבט להודיעם שהוא מת, שלא יפחדו. וחזק לבם בדברי יהושע, על כן כתוב אחריו: ואתה תנחילנה אותם (דברים ל״א:ז׳). ולפי דעתי: כי אז ברך השבטים (דברים ל״ג), ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 38:1אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ל״ח:א׳

ויהי בעת ההוא – אין זאת העת כאשר נמכר יוסף, רק קודם המכרו. וכמוהו: משם נסעו הגדגדה {וגו׳} בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי (דברים י׳:ז׳-ח׳), ושבט הלוי נבחר בשנה השנית, ונסעו אל גדגד בשנת הארבעים, ובמקומו אפרשנו (ראב״ע דברים י׳:ז׳). ולמה הזכיר הכתוב זאת הפרשה במקום הזה, והיה ראוי להיותה אחר והמדנים מכרו (בראשית ל״ז:ל״ו) פרשת ויוסף הורד (בראשית ל״ט:א׳) – להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו, למעשה אחיו. והוצרכתי לפירוש הזה, בעבור שאין מיום שנמכר יוסף עד יום רדת אבותינו למצרים רק כ״ב שנה. והנה נולד אונן שהוא שני לבני יהודה, וגדל עד שהיה לו זרע, וזה לא ימצא פחות מי״ב שנה, ועוד: וירבו הימים (בראשית ל״ח:י״ב), וגם הרתה תמר והולידה פרץ, והוא בא אל מצרים ויש לו ב׳ בנים (בראשית מ״ו:י״ב). ואל יקשה עליך דבר בצלאל, כי במקומו אפרשנו (ראב״ע שמות פירוש ראשון כ״ד:י״ד). (א) וחכמינו אמרו כי וירד יהודה (בראשית ל״ח:א׳), ירד מגדולתו (בבלי סוטה י״ג:), וזה דרך דרש. כי הבא מפאת צפון העולם לדרומו הוא יורד, ואנשי המדות יבינו כי זה אמת.

Seikhel Tov Bereshit 22:20שכל טוב בראשית כ״ב:כ׳

ויהי אחרי הדברים האלה – כל מקום שנאמר ויהי אחרי הענין מופלג, וכאן מופלג הוא עניין תחילת הלידה של מלכה ל״ז שנה, כי כשנפקדה שרה נפקדה מלכה אחותה, ולמה נסמכו עניינין מפני לידתה של רבקה בת בתואל שנולדה באותה שנה שנעקד יצחק, והיה אברהם מהרהר דברים אחר העקידה אמר בני קדש הוא כליל הוא, והיאך יצא לחוץ לארץ לישא אשה, או היאך ישא אשה מבנות כנען, ועד שהוא עומד בהר המוריה נתבשר: הנה גם היא ילדה מלכה בנים לנחור אחיך – מה ת״ל גם היא, אלא מה שרה יהיו לה בני גבירות שמונה, ו׳ ללאה, ב׳ לרחל ובני פלגשים ארבע, ב׳ לבלהה, וב׳ לזלפה, אף מלכה בני גבירה שמונה, ובני פלגשים ארבע, כאמור בענין:

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 38:1ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ח:א׳

R"Y Bekhor Shor,

וירד יהודה מאת אחיו – כיון שראה צערו של אביו ובכיותיו, לא היה יכול לסבול, ופירש מבית אביו ומאחיו. עדולמי – מעדולם.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 26:1ר׳ יוסף בכור שור במדבר כ״ו:א׳

ויהי אחרי המגפה – שכלו מתי מדבר, שצוה הקב״ה למנות אותם {שנשארו} שנכנסו לארץ ונלחמו עם הכנעניים. שני פעמים נימנו ישראל במדבר, כמו שפירשתי במדבר סיני (ר״י בכור שור במדבר א׳:א׳).

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 1:9ר׳ יוסף בכור שור דברים א׳:ט׳

בעת ההיא – כשבא יתרו וראה שלא יכולתי לעמוד ונתן לי עיצה (שמות י״ח:י״ט).

Radak Bereshit 38:1רד״ק בראשית ל״ח:א׳

ויהי בעת ההיא וירד יהודה, after Joseph had been sold. The fact that the Torah speaks of וירד, “he descended,” seems to imply that Dotan was situated at a much higher elevation than Adulam. According to a Midrash quoted by Rashi, the word וירד does not refer to a physical descent but to the brothers having demoted Yehudah from his role of their leader as they held him responsible for the debacle with Joseph. They had repented their part in the whole episode, and they accused Yehudah of not having been firm enough. Just as they had listened to him when he told them not to kill Joseph, they claimed that they would have listened to him if he had suggested that they should bring him back to their father. In Bereshit Rabbah 85,2 the whole paragraph commencing with וירד יהודה until the beginning of chapter 39 is considered as not relevant to the story, at least not at this point. Why then did the Torah insert this episode here thereby spoiling our concentration on what would happen to Joseph? According to Rabbi Eliezer the Torah wanted to create a conceptual link between one “descent,” and another “descent.” Rabbi Yochanan justifies the “interruption,” by linking one הכר נא “please identify!” to another הכר נא. Yehudah had deceived his father with these words, whereas Tamar reminded Yehudah that he had been deceived by her and that his assumption that she was a harlot who had become pregnant by her customer was totally unfounded.(compare 37,2 and 38,25 respectively) ויט עד איש עדולמי, he pitched his tent and let his flock graze in the proximity of this town Adulam; eventually he struck up a friendship with the man חירם described in our verse.

ויהי בעת ההיא וירד יהודה – אחר שנמכר יוסף, ובאמרו וירד נראה כי מדותן לעדולם הוא ירידה; ובדרש שהורידוהו אחיו מגדולתו שנתחרטו ממכירת יוסף ואמרו לו כשם שאמרת לנו ״לכו ונמכרנו לישמעאלים״ (בראשית ל״ז:כ״ז) אלו אמרת לנו השיבוהו אל אבינו היינו שומעים לך. ובב״ר (פ״ה) וירד יהודה לא היה צריך לומר אלא ויוסף הורד מצרימה (בראשית ל״ט:א׳), ר׳ אלעזר אומר כדי לסמוך הכר נא להכר נא. ויט עד איש עדולמי – נטה אהלו עם צאנו עד שהלך לעדולם ונתחבר עם זה האיש.

Radak Yehoshua 4:1רד״ק יהושע ד׳:א׳

ויאמר ה׳ אל יהושע – וכבר אמר קודם ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה וכן ויקרא יהושע דבק עם ויהי כאשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן לאמר שיאמר יהושע לבני ישראל קחו לכם וצוו אותם.

Radak Melakhim I 11:26רד״ק מלכים א י״א:כ״ו

וירבעם בן נבט – אמרו בדרש הוא נבט הוא מיכה הוא שבע בן בכרי והנה שבע בן בכרי משבט בנימין ונבט משבט אפרים. אפרתי – משבט אפרים. וירם יד במלך – מרד בו שדבר בו ולא ירא ממנו וכבר הפקיד אותו שלמה לכל סבל בית יוסף לקבל המס ממנשה ואפרים כי ראה כי עושה מלאכה כלומר ראהו זריז במלאכתו ובעת ההוא קודם שהרים יד במלך מצא אותו אחיה השילוני ובשרהו במלכות על כן על הפקידות שהיה לו מתחילה ועל בשורת המלכות שאמר לו אחיה גבה לבו ודבר מה שדבר בשלמה ושלמה כאשר הוגד לו בקש להמיתו וברח למצרים כן הוא סדר הענין הזה אבל בין וירם יד במלך ובין ויבקש שלמה להמית את ירבעם הושמו הדברים למה גבה לבו להרים יד במלך.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 21:22ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״א:כ״ב

ויהי בעת ההוא וג׳ – מורה על זמן שלא הוגדר במקרא שהרי ההוא כינוי חוזר על העת ואותה העת לא הוגדרה ואפשר שתהיה העת מורה על זמן סיפור שקדם זכרונו או לא על זמן (סיפור) שקדם זכרונו אלא על זמן הסיפור שיזכיר (אחרי כן) ולא הוגדר; ואין כזה אחר הדברים האלה שהוא הגדרה והגבלה ל(זמן) הסיפור שהוא עתיד לספר ב(זמן) הסיפור שקדם; זה פירוש אשר אני מעתיק מן אבא מרי ז״ל וראיתו עליו מה שאמר בספר אלה הדברים ובני ישראל נסעו וג׳ שם מת אהרן וג׳ משם נסעו וג׳ וזה היה בשנת הארבעים [לצאת בני ישראל מארץ מצרים] ואמר אחרי זה בעת ההוא הבדיל ה׳ וג׳ וזה היה בשנה [ה] שנית לצאתם מארץ מצרים ולפי זה מה שאמר כאן ויהי בעת ההוא יהיה או מורה על זמן הסיפור שקדם מלידת יצחק וגירושי ישמעאל והגר או מורה על זמן אמירת אבימלך אליו ולא הוגדר.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 38:1ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית ל״ח:א׳

ויהי בעת ההוא – רמז אל זמן אשר בלי ספק אינו מוגדר במה שקדם לו והעדות על זה מאמר הכתוב בעת ההוא הבדיל ה׳ את שבט הלוי אחר שאמר שם מת אהרן והבדלת שבט הלוי היתה בשנה השנית וכבר ביארנו ביאור זה ולפי זה אינו מוכרח שיהיה הרמז כאן בעת ההוא אל זמן מכירת יוסף אלא על זמן לפני זה וביאר זה גם בן חפני ז״ל.

Chizkuni Bemidbar 26:1חזקוני במדבר כ״ו:א׳

ויהי אחרי המגפה, "it was after the plague;" the "plague" referred to here is the dying in the desert of the generation of the adult Israelite males who had been redeemed from Egypt, but had lacked the faith to try and conquer the land of Canaan. This short phrase is described as an entire chapter despite its containing only three words. Our sages separated these three words from what preceded them by a cantillation mark indicating that a paragraph had been concluded. This is followed by another census of the Jewish males of military age prior to the crossing of the river Jordan.

ויהי אחרי המגפה – כשכלו מתי מדבר יש כאן פרשה אף על פי שהיא באמצע הפסוק על ידי שכאן נפסקה גזרת מתי מדבר ומכאן ואילך בא למנות הבנים מבן עשרים שנה ומעלה שנכנסו לארץ.

Ramban Shemot 2:23רמב״ן שמות ב׳:כ״ג

ויהי בימים הרבים ההם – לא יאמר: בימים ההם וביום ההוא, רק על הזמן העומד אשר יזכיר המאורע בו, אבל לאחר העת יאמר: ויהי אחרי כן. והראוי בכאן שיאמר: ויהי אחרי ימים רבים וימת מלך מצרים. על כן אמרו רבותינו (שמות רבה א׳:מ״א) כי לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים, וירמוז לזמן ההוה. וכן אמרו (שמות רבה א׳:ל״ב) בפסוק שאמר למעלה: ויהי בימים ההם ויגדל משה (שמות ב׳:י״א), שהיה גדל שלא כדרך העולם, כלומר בזמן אחד במהרה. ומכל מקום בימים ההם, מיום שמת מלך מצרים ויצעקו בני ישראל ותעל שועתם אל האלהים, ימים מעטים היו, אבל נפרש כי יאמר: בימים ההם, ימי הענוי והעבודה הקשה, שהיו ימים רבים מאד, כי ארך הגלות מאד, והיה זה שצעקו ותעל שועתם. וכן: ויהי ימים רבים ודבר י״י היה אל אליהו בשנה השלישית (מלכים א י״ח:א׳), שהיו ימים רבים ואירע בהם זה. ולפי דעתי: כי טעם הכתוב הזה ירמוז על הימים שהיה משה בורח מפני פרעה, כי באמת בנעוריו ברח, שהכתוב אמר ויגדל משה ויצא אל אחיו, שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם, וביום ההוא שיצא הכה את המצרי, וביום השני הלשינו עליו וברח, הנה היה כבן שתים עשרה שנה, כאשר הזכירו רבותינו (שמות רבה א׳:ה׳), ועל כל פנים לא הגיע לעשרים, ובעמדו לפני פרעה היה בן שמנים. אם כן עמד כמו ששים שנה בורח מלפני פרעה. והקרוב, כי בסוף הזמן בא למדין ונשא צפורה, כי כשהיה לו הדבור הזה עדיין לא הוליד ממנה רק בנו הבכור גרשום, אבל לא הזכיר הכתוב בבריחתו רק: וישב בארץ מדין וישב על הבאר (שמות ב׳:ט״ו), כי לא נתחדש בימים האחרים ענין שיצטרך הכתוב לספרו וכן הדבר, כי הבורח מן המלכות לא יתעכב בעיר מושב וקרוב לו, אבל יברח ממקום למקום אל ארץ מרחקים. והנה עמד ימים רבים מתחבא ומתנכר מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, ובסוף הזמן בא למדין ונתעכב שם וזה טעם: וישב בארץ מדין, כי ראוי היה שיאמר וילך אל ארץ מדין, אבל רמז שלא ישב בעיר עד בסוף שבא אל ארץ מדין ושם ישב. ומפני שהזכיר הכתוב בריחתו מפני פרעה ושבתו במדין, ובא להזכיר מיד שהושב למצרים במצותו של הקב״ה, והיה נראה שהיו כל המעשים האלה הנזכרים נעשים מיד, ותכופים זה לזה בשנה אחת, בא הכתוב לרמוז לנו הענין כאשר היה, ואמר ויהי בימים הרבים ההם, שהיה משה בורח מפני פרעה ועומד במדין מהם, ומת בימים ההם בסופם מלך מצרים, והיה למשה גלוי השכינה בענין זה, והושב למצרים וגאלם, ועל כן לא אמר: ויהי אחרי ימים רבים, כי היה משמעו משבת משה במדין, ולא היו הימים הרבים ההם רק לכל המסופר למעלה. וימת מלך מצרים ויאנחו – נצטרע והיה שוחט תינוקות מישראל ורוחץ בדמם, לשון רש״י. והוא מדרש חכמים (שמות רבה א׳:מ״א). ועל דרך הפשט, מנהג כל הנעבדים למלך בליעל רשע שיהיו מצפים ומחכים ליום מותו. וכאשר ראו שמת המלך האנחו מאד ממלוך אדם חנף מרשיע מן הראשון, כי אמרו אבדה תקותנו נגזרנו לנו, ויבחרו מות מחיים. וזה טעם: נאקתם – כי נאקו נאקת חלל (יחזקאל ל׳:כ״ד).

Ramban Shemot 24:1רמב״ן שמות כ״ד:א׳

ואל משה אמר וגו׳ – ...וכבר היטיב לראות ר״א שפירש הענין כסדרו... וטעם ואל משה אמר – בעבור שהיו עד כאן המצות והמשפטים אל בני ישראל, אמר עתה שהיה זה המאמר אל משה שהיא מצוה שיעשנה הוא בעצמו, כי צוה אותו אחר שתשים לפניהם המצות והמשפטים ותכרות עמהם הברית עלה אתה אלי, ולכך עשה המצוה הראשונה בששי, והשכים בשביעי בבקר וכרת עליהם הברית, ואחרי כן עלה אל ההר הוא והנקראים, על הדרך אשר נצטוו.

Ramban Devarim 1:9רמב״ן דברים א׳:ט׳

ואמר אלכם בעת ההיא לאמר – קודם שאמר לנו י״י בחורב: רב לכם שבת בהר הזה, על דעת האומרים קודם מתן תורה בא יתרו. וטעם: בעת ההיא – בשבתנו בחורב, אבל הזכיר זה בכאן לומר הנה קבלנו את התורה, והיו עליכם שופטים ושוטרים לשפוט ולהנהיג אתכם, והנה היינו מוכנים ומזומנים לבא בארץ, ונסע מחורב לדגלינו עם שופטינו וזקנינו, ותקרבון אלי כלכם עם חכמיכם וראשיכם ובקשתם מרגלים, ונתקלקל הענין.

Ramban Devarim 3:23רמב״ן דברים ג׳:כ״ג

ואתחנן אל י״י בעת ההוא לאמר – כאשר הזכיר כבוש ארץ סיחון ועוג ואמר: ואת יהושע צויתי בעת ההיא (דברים ג׳:כ״א), הזכיר כי אני לא אעבור שם כי התחננתי אל השם הנכבד ולא שמע אלי, וצוה אותי לחזק את יהושע כי הוא יעבור. וטעם: בעת ההיא – רמז לעת הגזרה שהזכיר: גם בי התאנף י״י (דברים א׳:ל״ז), ולא נזכרה שם התחנה ביום המעשה. והנכון, כי בעת ההיא – בעת הנזכרת שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שניתנו לישראל, וחלקתי הארץ לשני השבטים. והיה זה כאשר נאמר לו: עלה אל הר העברים הזה (במדבר כ״ז:י״ב), כי אז בקש רחמים על הדבר והתחנן התחנה הזאת. וכאשר לא שמע השם בקולו, חזר והתפלל: יפקוד י״י אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה, כמו שנזכר שם (במדבר כ״ז:ט״ז), וזהו: וצו את יהושע (דברים ג׳:כ״ח), אבל הזכיר שם התפלה אשר נענה עליה, וכאן הזכיר זה להודיע כי הארץ היתה חביבה עליו מאד ולא זכה אליה בעבורם, וכל זה מתוכחותיו.

Ramban Devarim 5:5רמב״ן דברים ה׳:ה׳

אנכי עומד בין י״י וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר י״י – כי הוא היה עולה להר ושומע דברי השם ויורד ואומר להם עד שדבר השם עמהם פנים בפנים. וזה רמז אל כל מה שנזכר בפרשת בחדש השלישי מתחלת: כה תאמר לבית יעקב, עד: ויאמר אליו י״י לך רד (שמות י״ט ג׳-כ״ד). ור׳ אברהם אמר: כי זה אחר מעמד הר סיני, והטעם: הוא דבר עמכם פנים בפנים, ומאותו היום הייתי אני עומד בין השם וביניכם. ואינו נכון. והנכון בעיני: כי ירמוז למה שפירשנו שם (רמב״ן שמות כ׳:ו׳) כי ישראל לא הבינו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך, ושאר הדברות משה הוא המגיד להם מה שיאמר השם, וזהו: להגיד לכם את דבר י״י – לפרש לכם כל דבור ודבור. וטעם בין י״י וביניכם – כי בעת הדברות היה הוא קרוב אל מקום השכינה יותר מהם, כי הם הרחיקו לעצמם כאשר פירשתי שם (רמב״ן שמות כ׳:י״ד), וזהו: כי יראתם. ולא עליתם בהר – שלא קרבתם אליו כאשר היה לכם רשות, על כן הייתי אני עומד ביניכם ובין מקום הכבוד באמצע, כי רחוק היה ביניכם וביניו, ומשם הייתי אני מגיד הדברות. לאמר – מוסב על: דבר י״י עמכם בהר מתוך האש לאמר. לשון רש״י. ואמר ר׳ אברהם: אל תשית לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה, כי כן רבים, והמדבר לא הפסיק פסוקים ולא פרשיות. ונכון יותר שנדביק: להגיד לכם את דבר י״י לאמר, כלשון: והגדת לבנך ביום ההוא לאמר (שמות י״ג:ח׳). ולדעתי אין צורך כלל, אבל טעמו: כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר: לא נעלה כי יראנו מפני האש, יזכיר כי הם הגידו לו כן בפירוש, ולא ממחשבתו יאמר כן. (ה) ועתה יתחיל במשנה תורה, יאמר להם עשרת הדברות. ולא שנה ולא באר כלום באנכי י״י ולא יהיה לך, כי מפי הגבורה שמעום. וכן בדבור השלישי, מפני שכבר אמר: את שם י״י אלהיך (שמות כ׳:ו׳), כמו שפירשתי בסדר קדשים תהיו (ויקרא י״ט:י״ב). (ה) ועתה יתחיל במשנה תורה, יאמר להם עשרת הדברות. ולא שנה ולא באר כלום באנכי י״י ולא יהיה לך, כי מפי הגבורה שמעום. וכן בדבור השלישי, מפני שכבר אמר: את שם י״י אלהיך (שמות כ׳:ו׳), כמו שפירשתי בסדר קדשים תהיו (ויקרא י״ט:י״ב).

R. Yosef ibn Kaspi Bereshit 21:22ר׳ יוסף אבן כספי בראשית כ״א:כ״ב

ויהי בעת ההיא וכו׳ – זה הגבול אם קצר ואם רחב אם לפני מה שקדם זכרו אם אחריו. ומזה השינוי ענינים נפלאים בתורה ובמקרא. וזכור זה. אלהים עמך – הוא הגדה כטעם ״ראה ראינו כי היה י״י עמך״ (בראשית כ״ו:כ״ח). וכן מאמר נתן לדוד ״כי י״י עמך״ (שמואל ב ז׳:ג׳).

R. Yosef ibn Kaspi Bereshit 38:1ר׳ יוסף אבן כספי בראשית ל״ח:א׳

ויהי בעת ההִיא – ידוע בעברי ובהיגיון כי אמרו ׳בעת ההיא׳ ייתכן היותו רחב או צר, גם לפני מה שקדם זכרו או אחריו. וכל אלו הענינים מטבע שתופי ספרי הקודש, שהם לחכמות מפוארות. אמנם למה נכנסה זאת הפרשה בכאן, אכתוב בספר טירת כסף.

Ralbag Yehoshua 11:10רלב״ג יהושע י״א:י׳

וזכר אחר זה שכבר לכד יהושע את חצור ושרפה כי ממלך חצור היתה התחלת זאת המלחמה והנה כל העם אשר בה לא השאיר כל נשמה ואת כל ערי המלכים האלה ואת כל מלכיהם כלם לכד יהושע ויכה האדם אשר בהם לפי חרב עד השמידם אותם לא השאירו כל נשמה.

Ralbag Yehoshua 11:21רלב״ג יהושע י״א:כ״א

עוד זכר שכבר הכרית יהושע הענקים וכו׳ והנה נזכר במה שיבא כי כלב בן יפונה הכרית הענקי׳ מחברון ועתניאל בן קנז לכד דביר וזה בלתי סותר למה שבכאן כי הכל היה מיוחס ליהושע כי הוא היה הראש המנהיג אותם בזה.

Ralbag Shofetim 4:4רלב״ג שופטים ד׳:ד׳

והנה היתה דבורה שפטה אז את ישראל ואחשב כי בעת ששבו ישראל אל י״י היתה שופטת אותם והיא סבבה שישובו אל י״י כי הוא רחוק שיעשו ישראל הרע בעיני י״י ולא תוכיחם על זה דבורה והיא נביאה והנה יורה עוד על מה שאמרנו אמרו היא שפטה את ישראל בעת ההיא. וקראה אשת לפידות כי בעלה היה שמו ברק וברק ולפיד הם קרובים בענינ׳ או יהיה פי׳ אשת לפידו׳ ע״ד אשת חיל אשת מדני׳ ויהיה לפידים ולפידות ענין א׳ והרצון בו כי כבר הגיע עוצם מדרגת׳ בנבואה עד שהיו נראי׳ לפידי׳ במקו׳ שהיתה מגעת לה הנבואה כמו שספרה התורה במרע״ה.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 38:1רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ל״ח:א׳

ראוי שתדע שזאת הפרשה לא היתה אחר מכירת יוסף, אבל היו קצת דברי זה הסיפור בעת מכירת יוסף, ולזה אמר (לח, א) שזה היה ׳בעת ההיא׳. וזה, שאי אפשר שיִּשְׁלַם זה העניין כולו אחר מכירת יוסף, כמו שביאר החכם ר׳ אברהם בן עזרא ז״ל. ולא יקשה בעיניך איך היה יהודה נפרד מאחיו קודם מכירת יוסף, והנה היה שם עם אחיו במכירתו; כי הוא היה הולך ושב. והנה היה לו לבדו צאן מלבד צאן אביו; והנה זה הצאן אולי היה משלל שכם. והנה הפסיק בזה הסיפור מה שהחל לספרו מיוסף, להודיע ההבדל שהיה בין יוסף ליהודה בענין גילוי העריות.

Tzeror HaMor Bereshit 21:1צרור המור בראשית כ״א:א׳

וה׳ פקד את שרה כאשר אמר. סמך פרשת זו לכאן להודיענו שכבר נפקדה שרה בהריון קודם ענין אבימלך. בענין שזה אות כי הולד הוא של אברהם ולא של אבימלך. וזהו ותלד שרה לאברהם בן לזקניו ע״ד פלא בהיותו זקן מאד. וכן שרה היתה זקינה מאוד. וזהו ותלד שרה בן לאברהם. ועוד שהי׳ לזקוניו כמאמרם ז״ל שהיה זיו איקונין שלו דומה לאברהם. למועד אשר דבר אתו אלהים בשנה האחרת. ולא למועד אבימלך כי זו אי איפשר להתעבר ולילד מיד אבימלך. ואמר שקרא שמו יצחק כמו שאמר לו השם בזמן העבר ואת בריתי אקים את יצחק. וזה להורות שהיה מעשה נס לקיים השם מאמרו. כי מצד אברהם ושרה לא היו ראויים. וזהו ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו. אף על פי שהיה זקן וכן אשר ילדה לו שרה שהיתה זקנה יצחק. וזה שאמר ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו שלא בדרך העולם:

Tzeror HaMor Bereshit 21:1צרור המור בראשית כ״א:א׳

וה׳ פקד את שרה כאשר אמר. סמך פרשת זו לכאן להודיענו שכבר נפקדה שרה בהריון קודם ענין אבימלך. בענין שזה אות כי הולד הוא של אברהם ולא של אבימלך. וזהו ותלד שרה לאברהם בן לזקניו ע״ד פלא בהיותו זקן מאד. וכן שרה היתה זקינה מאוד. וזהו ותלד שרה בן לאברהם. ועוד שהי׳ לזקוניו כמאמרם ז״ל שהיה זיו איקונין שלו דומה לאברהם. למועד אשר דבר אתו אלהים בשנה האחרת. ולא למועד אבימלך כי זו אי איפשר להתעבר ולילד מיד אבימלך. ואמר שקרא שמו יצחק כמו שאמר לו השם בזמן העבר ואת בריתי אקים את יצחק. וזה להורות שהיה מעשה נס לקיים השם מאמרו. כי מצד אברהם ושרה לא היו ראויים. וזהו ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו. אף על פי שהיה זקן וכן אשר ילדה לו שרה שהיתה זקנה יצחק. וזה שאמר ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו שלא בדרך העולם:

Or HaChayyim Bereshit 41:1אור החיים בראשית מ״א:א׳

ויהי מקץ שנתים ימים, It happened at the end of two years, etc. The reason the Torah introduces this paragraph with the word ויהי, a word indicating an unhappy event, is that as of now the exile of the Jewish people begins to unravel. Even though this exile had been decreed almost two hundred years previously, it had not been decreed anywhere that this exile had to be in Egypt. Moreover, the exile turned out to be more cruel than necessary in order to satisfy God's decree as we know from Tossaphot on Shabbat 10 and as the ראב'ד has written in a glossary on Maimonides's Hilchot Teshuvah chapter six. He explains that the Egyptians behaved in an abnormally cruel manner as indicated by Genesis 15,13. An additional reason for introducing this paragraph with the word ויהי is that God announced that there would be a famine and God always shares the pain He inflicts on His world (compare Megillah 10 on Exodus 14,20). The word ויהי also reflects the mental anguish Joseph endured during the two years after the chief butler was released from jail. Originally, it had been intended that Joseph should be released at that time (Bereshit Rabbah 89,2). He had to endure two additional years in jail because he had put his trust in a human being. The Midrash there understands the words ויהי מקץ as indicating an end to darkness. קץ is also a word which describes the evil urge, i.e. קץ כל בשר. Accordingly, the Torah uses this word to allude to the reason that Joseph had to stay in jail another two years. These two years during which Joseph experienced mental anguish are counted as part of the Jewish people's exile experience because the chief butler had neglected to remember Joseph favourably. The reason that not one but two additional years were decreed was because Joseph said both כי אם זכרתני and והזכרתני. He wanted to be remembered and to be mentioned favourably. The wording מקץ שנתים also means that it was on the second anniversary of the day the chief butler and the chief of the bakers had their dreams. When Joseph's fortunes took a turn for the better this was to be related directly to the dreams, showing that the dream had correctly forecast what would happen. ופרעה חולם, and Pharaoh had a dream. Inasmuch as the Torah here begins with the introduction of a new episode, we would have expected either the word חלם, or ויחלום, he dreamt, not חולם, he was dreaming. The latter word would only be appropriate if the Torah told us about the continuation of something that we knew had begun previously. Actually, the Torah uses this present tense in this case to show that Pharaoh's dream was a direct continuation of events which had begun when the chief butler and the chief of the bakers had had their dreams. The Torah wanted to show us that even though the chief butler did not want to help Joseph get out of jail, God had other means at His disposal to help Joseph get out of jail. It is therefore best to imagine the last verse of the previous chapter and the first verse in this chapter as being continuous, thus: "since the chief butler did not remember Joseph and forgot him Pharaoh had a dream at the end of two years." This eventually forced the chief butler to speak up and mention Joseph as a successful interpreter of dreams. It is also possible that during the two years Pharaoh repeatedly kept dreaming the same dream without recalling it in the morning. Now that two years had elapsed he suddenly had a vivid recollection of this dream. The words "and Pharaoh was dreaming" may also have been intended to tell us that even Pharaoh personally felt during his dream that he was dreaming. The reason he felt that way was that the events that occurred during the dream were so totally unlikely. The Torah wishes to teach us a lesson here about how to determine if a dream has meaning as a message to the person who dreams it. When a person feels during his dream that he must explore the meaning of what has appeared to him in the dream, this is a clear sign that the dream cannot be dismissed as being of no consequence but that it presages something that will occur in the future.

ופרעה חולם – הנה לצד שהיא תחלת ההודעה היה צריך לומר חולם פרעה או ויחלום פרעה. אכן הכתוב מוסב אל ענין ראשון שספר בפרשה שקדמה חלומו של שר המשקים לענינו הוסיף לומר ופרעה גם כן חולם. והכוונה בזה כי אם שר המשקים לא רצה לזוכרו על ידי חלומו עשה ה׳ שגם פרעה יחלום ובזה נתחייב בעל כורחו לזוכרו. ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך ולא זכר שר המשקים ויהי מקץ וגו׳ ופרעה גם הוא חולם וגו׳ וידבר שר המשקים בעל כרחו לאמר וגו׳ ושם אתנו וגו׳ ויפתר לנו וגו׳. עוד אפשר שיכוין לומר כי שנתים ימים ופרעה חולם בתמידות חלום זה אלא שלא היה יודע שחלם ולסוף שנתים חלם ולא שכח. עוד ירצה באומרו ופרעה חולם לומר שגם פרעה עצמו הרגיש בחלומו כי היה חולם חלום לצד ראותו דברים מופלאים כאשר אבאר הרגיש כי אין זה מהדברים ההווים בעולם ואין זה אלא חלום וכוונת הכתוב בהודעה זו היא להגיד סימני החלום אשר יצטדק, והוא כאשר ירגיש האדם בחלום כי הוא שלם בדעתו להבחין דבר עד שישכיל לדעת דברים שלא יתכן היות בהקיץ וירגיש כי הוא חולם זה יגיד כי אין חלומו בלבול הדעת וערבוב השכל ורוחות יתעללו בו אלא מודיעים אותו עליונים למעלה עתידות.

HaKetav VeHaKabbalah Bereshit 4:1הכתב והקבלה בראשית ד׳:א׳

והאדם ידע – כבר קודם ענין של מעלה (רש״י) וכתב הרמ״ה דע שמדרך העברי להשתמש בפעלים העתידים עם וי״ו בראשו להפך העתיד לעבר כמו ויאמר וידבר ויקם וילך ודומיהם וזה דוקא במאמרים הבאים ע״ד ספור בשמרו הסידור בקדימה ואיחור כפי הזדמנות הענינים, ונכון לקרוא העבר הזה המסודר (אימפערפעקטום), אמנם כאשר ירצה לספר ענין אשר התחיל ונזדמן קודם הענין שיסופר לפניו, בין שיהיה הענין מן הנושא ההוא בעצמו, בין שיהיה מנושא אחר, הנה אז ישמש בפעל לבד, ולעולם בקדימת השם אל הפעל כגון כאן והאדם ידע, הקדים הנושא והשתמש בפעל עבר גרידא, וענין העבר הזה נכון לקראו עבר המוקדם (פלוסקוואמפערפעקטום) וזהו שאמר רש״י אילו היה כתיב וידע האדם היה משמע לאחר שנטרד וגו׳, וכן וה׳ פקד את שרה פי׳ רש״י קודם שריפא את אבימלך וטעמו מדלא אמר ויפקד ה׳, וכן ואל משה אמר (שמות כ״ד) קודם עשרת הדברות, וכן ואל הזקנים אמר (שם כ״ד) בצאתו מן המחנה, וכן ודבר אבנר היה (ש״ב ג׳) קודם לכן וכן ואלישע דבר אל האשה (מ״ב ח׳) פי׳ בו זה שבע שנים מדלא כתיב וידבר אלישע וכן במקומות אין מספר. קניתי איש את ה׳ – ערש״י, והרמב״ן פירש הבן הזה יהיה לי קנין לה׳, כי כאשר נמות יהיה במקומנו לעבוד את בוראו וכן דברי אונקלוס שאמר קדם ה׳, וכמוהו ונראה אל הכהן לכהן ויגש דוד את העם אל העם, או יהי את ה׳ כמו ויתהלך חנוך את האלהים, את האלהים התהלך נח, וקראה האחד בשם קנין והשני הבל כי קנין האדם להבל דמה, ולא רצתה לפרש זה ע״כ לא נכתב טעם בשם השני, ע״כ. ובמדרש הנעלם איתא לאחר שחטאו וידעו עונם על מה שעברו התמררו על מה שחטאו והיא יותר מפני שהיא תחלה לעברה לעבור על שמו הגדול, כיון שנולד לה בן הרגישה בדבר ואמרה קניתי איש את השם, שהוא השם המיוחד, וע״כ לא אמרה שם המשותף. אמר ר״א חזרה חוה להתודות על אותו עון שעברה ואמרה לא יהיה זה כמונו לתת כבודו לאחר זולתו אבל זה את השם ממש ולא לאחר, וכן חנה אמרה ונתתיו לה׳ כל ימי חיי, ולא לשם אחר, ועל זה אמרה תורה כי לא תשתחוה לאל אחר כי ה׳ קנא שמו אל קנא הוא, ע״כ. מסתר לשונם לסיים במקרא מדבר מלשון קנאה, שענינו התפעלות הנפש בהעברת הכבודו מן הראוי לבלתי ראוי, וגם התחיל בלשון לתת כבודו לאחר זולתו שהוא בעצמו המכוון בלשון קנאה, נ״ל שפירושו קניתי על כונת קנאה ואין זה תימה כ״כ, כי מצאנו (יחזקאל ח) סמל קנאה המקנה, שהי׳ משפטו המקניא (רשב״ם), ובא כדרך בעלי הה״א משרש קנאה ויהיה טעם קניתי איש את ה׳, אנכי בפשעי גרמתי לאישי להקניט את ה׳ (איך פעראנלאססטע מיינען מאנן גאטט צי ערצירנען), וענין הקנטה וכעס נכלל ג״כ בלשון קנאה, כמו הם קנאוני בלא אל. ולשום פשעה ועונה נגדה תמיד קראה הבן בשם קין על ההפך, שהוא יהי׳ איש שיקנא לכבוד ה׳, לחוס על כבידו ית׳ ולנקום נקמת ה׳ בעובדי פסל שימירו כבוד עליון לבלתי ראויים. ולזה לא אמרה קניתי בן כ״א איש, שמוסב על בעלה ואישה, כנ״ל כונתם אף שיש לפי״ז קצת זרות בלשון המקרא. ולפי״ז גם שם הבל על כונה זו לזכרון עונה תמיד שעשתה מעשה הבל ותעתועים. ולבל יראה כדבר זר לבאר קניתי מענין קנאה אמרתי להרחיב קצת, כי אחר ההתבוננות יראה ענין הקנאה קרוב לענין הקנין, כי קנין הוא שם לדבר הבא לרשות אדם ומיוחס אליו והוא בעליו (אייגענטהום), והקנאה היא שחושב בלבו שהמעלה והיתרון שיש לזולתו ראוי יותר להיות קנין שלו והוא יהי׳ בעל אותה המעלה והיתרון (ולפי שהרגשה זו פועלת על הרוב הכעס והחימה, לכן ישמשו הכתובים לשון קנאה גם על הכעס והחימה), ולפי״ז שרש קנה וקנא יורה על הבנין והסתירה דבר והפוכו כשרש סקל על זריקת האבנים (שטייניגען) ועל סילוק האבנים (ענטשטייניגען) וכדומה לזה הרבה שרשים בלשון, ככה שרש קנה יורה על הוית הקנין וישיותו, שהדבר ישנו ברשותו והוא בעליו (אנגעאייגנעט), ושרש קנא יורה על העדר הקנין שנשלל ממנו דבר שלפי דמיונו ראוי להיות קנינו (ענטאייגנעט). וכן לא נמנעו רבותינו בכמה מקומות לפרש קנה לענין קנאה, כמו מקנה אף על עולה (איוב ל״ו) תרגומו קנאתא ורוגזא עלוי יסק. וגם ע״ד הפשט פירש החכם רבי אברהם פייצול שם מקנה לשון חימה וכעס. ועל כונה זו הבינוהו (תענית ח׳) קנאה ואף באים על המגיס ומתרומם בדעתו ומתעלה בנפשו. (ורש״י בפי׳ לאיוב שם הבין דלרבותינו יהי׳ מקנה לשון קנין, לכן טען עליהם שהניקוד אינו מורה על הדיבוק, ע״ש. ובאמת הבינוהו לשון קנאה, ומלת אף היא בחסרון וי״ו השיתוף כמו שמש ירח עמד זבולה). ובבראשית רבה (פכ״ג) איתא, יושב אהל ומקנה, לשעבר הי׳ מקנין להקב״ה במטמוניות חזרו להיות מקנין אותו בפרהסי׳ אשר שם מושב סמל הקנאה המקנה, הנה פי׳ ג״כ מקנה לשון קנאה, וכן במכילתא רפ״א יתרו, אחד משבע שמות דיתרו הי׳ קיני, לפי שקינא לשמים וקנה לו תורה, והראב״ע ראש הפשטנים פירש אל קנא השם בראך. הנה פירש קנא מן קונה שמים וארץ. והתחלפות בעלי הה״א עם בעלי האל״ף מצוי מאד, כמו לא יכלה ממך מקבור מתך (חיי שרה כ״ג) עיקר שרשו כלא באל״ף וקמץ ובא כבעלי הה״א, אשר כליתיני היום הזה (ש״א כ״ה) והראוי כלאיתיני. וכן ואת בניהו כלו בבית (ש״א ו׳) והראוי כלאו ובא ע״ד נל״ה. וכן מלו תוכך חמס (יחזקאל כ״ח) שרשו מלא ובא ע״ד בעלי הה״א. וכן לכלא הפשע (דניאל ט׳) שרשו כלה ובא באל״ף. וכן מכל אורח רע כלאתי רגלי (תהלים קי״ט) נכתב באל״ף ונקרא כבעלי הה״א: מעתה אל תתמה לפרש קניתי כמו קנאתי ענין הכעסה. ובתקונים (תקון ס״ט ד׳ ק״ה) קין אתקרי על שם דקני על אחוה בגין דחמא דקרבני׳ אתקבל לי׳ ברעוא. ביאורו ג״כ ענין קנאה. ידע את חוה – אמרו המפרשים שפעל ידע ישמש על התשמיש. כי על ידי ידיעת צורת הנאהבת תתעורר הדבקות בה, והם דברים דחוקים, ול״נ כי שרש ידע משותף בשורש יעד (בהפוך אתוון) יעד יורה על קביעות דבר והגבלתו בזמן או במקום (בעשטיממען) כמו (ש״ב כ׳) מן המועד אשר יעדו, בלתי אם נועדו (עמוס ג׳) ומי יועידני (ירמיהו מ״ט) לשון יעוד וקביעות זמן, מי יועידני (איוב ט׳) פרשוהו לשון עדות מי יעיד לי, וכן שרש ידע מצאנוהו על הקביעות והגבלה (כבאיוב ל״ח) ידעת השחר מקומו, פרשו בו אם אתה קבעת והגבלת מקום השחר, (ובזה שפיר אמר הגר״א (משלי ב׳ ה׳) כי דעת היא ידיעה ברורה, כפי השגת האדם, בחכמה ובינה, יעו״ש. כי ע״י כח הדעת התברר החכמה והבינה, ואז הן קבועות וחזקות בדעתו, ולא ימצא עוד רוח הספקות מקום לזוז אותן מלבו, ובזה נכונים גם דברי רנ״ו (במדות ח״ש פ״ה) כי בשם דעת נכללו גם אותן היסודות החזקות ונאמנות בעצמותן שאי אפשר לחלק עליהן, כמו אין דבר עושה את עצמו, אין הר בלא בקעה, אין אורך בלי נקודה, ואין דבר נמצא ואינו נמצא בעת אחת, ושפיר כאלה מכונים בשם דעת, לפי שהן יסודות קבועות לבנות עליהן בית החכמה בלימודיות) וכן וידוע חולי (ישעיהו כ״ג) כלומר חלאים קבועים בו תמיד, כתרגומו ומזומן למרעין, ומזה לדעתי (ש״א כ״א) ואת הנערים יודעתי, כלומר קבעתי להם מקום מיוחד להמתין שם, וכמו ששרש ידע ויעד משותפים להוראת הקביעות, ככה הם משותפים להוראת ההתחברות, ונועדו אליך הנשיאים, התחברותם והתקבצותם יחד, עדה, התחברות הפרטים יחד, (פעראיין) וכן וידוע חולי, ר״ל מדובק בחלאים (מיט קראנקהייטען בעהאפטעט) ושפיר פי׳ הרח״ו (בנהפ״ח) ענין עץ הדעת טוב ורע, כלומר שנתחברו יחדיו הטוב והרע להיותם זה בתוך זה ממש, כי דעת פי׳ התחברות. ולזה ישמש שרש ידע על האהבה, ידעתיו למען אשר יצוה את בניו, כלומר אהבתיו. וכן יודע ה׳ דרך צדיקים, כי אין אהבה כ״א התחברות רצון האוהב והנאהב יחד ודבוקים זה בזה, ובבחינה זו הונח גם כן שם דעת, על אותה ההשכלה המחברה יחדיו שתי קצות החכמה והבינה. כמ״ש הגר״א במשלי שבדעת כלולות יחד החכמה והבינה, ושפיר ישמשו הכתובים שרש ידע על חבור זו״נ, ודומה ממש ללשון יעדה ייעדנה הנאמר באמה העבריה ר״פ משפטים עמש״ש. ואינם כ״א הפוך אתוון, כמו כבש כשב וכדומה.

HaKetav VeHaKabbalah Bereshit 25:34הכתב והקבלה בראשית כ״ה:ל״ד

ויעקב נתן – יש בלשונינו שני מילי פעל עבר, עבר מסודר והוא פעל עתיד המהופך לעבר ע״י וא״ו פתוחה בתחלתו, ואז השם אחר הפעל, ועבר מוקדם והוא פעל הנהוג על משמרתו, ואז השם קודם הפעל (כמבואר למעלה ע״פ והאדם ידע את חוה ע״ש). לפי הכלל המאומת הזה, ממה שלא אמר הכתוב ויתן יעקב לעשו להורות על שמירת סדר הענין, כי אז היה משמעו שאחר שבועת עשו על קיום המכירה נתן לו יעקב הלחם ונזיד העדשים, כי אמנם להורות על הפוכו אמר, ויעקב נתן, הקדים שם יעקב, ויבא בפעל הנהוג, מזה ידענו בבירור כי פעל נתן פה הוא כבר מוקדם (האטטע געגעבען), ויורה כי לא נשתהה יעקב מאומה מלמלא משאלת עשו, רק מיד שביקש עשו ממנו להלעיטני וגו׳ נתן לו יעקב כאות נפשו לאכול ולשתות, וכאשר מלא בטנו כסובא וזולל התחיל לבזות ענין הבכורה, ובזה מצא יעקב מקום לדבר אליו ולהודיעו שמסבת בזיונו הבכורה אינו ראוי באמת אלי׳ ונסתלקה ממנו ובאה ליד יעקב, והוא הנכלל באמרו אליו מכרה כיום את וגו׳ כמבואר למעלה, ומצאתי במכדרב״י (ד׳ קל״ט) יתיב ר״ש ושאר חברי׳, עאל קמיה ר״א ברי׳ א״ל לר״ש מלתא רבתא בעי למבעי קמך בענינא דיעקב ועשו, איך לא בעא יעקב למיהב לעשו תבשיל דטלופחין עד דזבין לי׳ בכירותא דילי׳, ועוד דאמר עשו ויעקבני זה פעמים, א״ל בהדין שעתא אתון חייבין לקבלא מלקות דהאמנתון לפתגמין דעשו ושקרתון לפתגמין דיעקב, דהא קרא אסהיד עליו ויעקב איש תם, ותו כתיב תתן אמת ליעקב, אלא כך הוא ענינא דיעקב ועשו, בגין דעשו הוי סני לבכירותא בקדמיתא והוי בעי מני׳ דיעקב דלסבה לי׳ אפי׳ בלא כסף, הה״ד ויאכל וישת ויבז עשו את הבכורה ע״כ. מבואר היטב שהדברים האלה בנויים ע״ד הלשון שהזכרנו מקדימת השם לפעל הנהוג, אשר יורה על העבר המוקדם ולכן מביא ראי׳ מקרא דויעקב נתן וגו׳. ואף שהוזכר בסוף הענין, כל הרגיל בדרכי המקראות ידע כי הוא דבר הנהוג הרבה להזכיר בסוף דבר פרטי אף שבאמת היה בתחילת הענין, ומכש״כ שהכתוב גילה לנו זאת בקדימת שם יעקב לפעל נתן, שהוא עבר מוקדם, להורות שנתינת הלחם והנזיד היה מוקדם, דאל״כ היה אומר בפעל מסודר ויתן יעקב. הלא מצאנו יותר מזה בענין הספור מה שהיה בינו ית׳ למשה בימי הגבלה קודם מתן תורה, שהתחלה התורה לספר מקצת ממנו בפרשת יתרו, ושיירה חלק גדול ממנו וכתבה בסוף פרשת משפטים, ואל משה אמר, כמ״ש רבינו שלמה יצחקי שם בשם רבותינו, וכן השמיט קרא מתחלה להודיע מין הנזיד, ובסוף הענין הודיע שהיה עדשים. - ויתכן לתת טעם להתעקרות המקרא ונכתב שלא במקומו בסוף הענין להורות שלא היה בזיונו במעלת הבכורה בשעה זו לבדה כשהיה עיף ויגע ומתאוה לאכול, ואח״כ התחרט ע״ז, אבל גם אחר גמר המעשה כאשר כבר מלא את נפשו המתאוה, לא נשתנה דעתו עליו להראות כי מעלת הבכורה בזויה בעיניו. ולא יתעקש אדם בזה כ״א מחסרון ידיעה או מדרך העקשות, וכל אוהב אמת יודה על האמת ויתן ליעקב האמת. ויקם וילך – מדרך ארץ שישב האדם בעת אכילה ושתייה, כמו שנאמר באברהם והשענו תחת העץ וסעדו לבכם, ובבני יעקב וישבו לאכול לחם, וכן אמר יעקב לאביו קום נא שבה ואכלה, שיזמין אביו א״ע לאכול בישיבה, אמנם עשו להיותו משוקע בבולמוס התאוות המגונות התנהג כדרך נמהרי לב אשר נפשם רק למאכל תתאוה ולא יקפדו באיזה אופן ימלאו בטנם, וגם בעת אכילתם יגלו פחיתות מדותיהם, לא ישבו לאכול לאטם ובנחת, כ״א בחפזון בקימה והלוך, לכן דבריו כמדתו לאביו יקום אבי ויאכל, לא הזכיר הישיבה וכן כאן אמר עליו ויאכל וישת ויקם וילך, כלומר אכילתו ושתיותו היתה בקימה והלוך בדרך חפזון, כי בולמס תאותו תאלצהו למהרו שביעת בטנו, ולא תרחיב לו זמן להשהות מעט עד שישב ובעוד המאכל בכפו יבלענה. ויבז עשו את הבכורה – מעלת הבכורה היא בנפשית ובחומרית, הנפשית היא להתקדש ולהתטהר במעשים נכונים להיות מוכשר לעבודת ה׳ בהקרבת קרבנות על הבמה שהיה נוהג קודם מתן תורה. ומעלה הגשמית, שהבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו, והוא המכובד בהנהגת הבית. ואין ספק שלא בזה עשו את הבכורה בבחינת מעלה הגשמית שבה כי המופקר אל תאוות העולם ותענוגיו, הוא רודף אחר הכבוד המדומה ואוהב רבוי נכסים כי עי״ז יוכל למלא תאוותיו. אמנם לא היה מבזה רק מעלה הנפשית שבבכורה, כי אלה הם מעכבים אותו מתענוגי עה״ז, ויעקב לא השתדל לזכות רק בבחינת מעלה הנפשית שבבכורה לא במעלה הגשמית שבה. לכן היה נכנע תמיד לפניו לקרותו אדוני עשו, עבדך יעקב. לזה שנו שניהם את לשונם לפני אביהם, עשו אמר בנך בכורך, ויעקב השמיט מלת בנך, כי מעלה הגשמית שבבכורה לא בזה עשו ולא זכה בה יעקב, ונשאר עשו בכור לנחלה, לכן אמר בנך בכורך שבבחינת בן לאביו נשאר להיות יורש פי שנים בנכסי אביו. ויעקב שלא זכה בבחינת גשמית הבכורה לא תאר עצמו בשם בן בכור, כ״א סתם בכורך, שאיננה בבחינת בן לענין ירושה, רק בכור במעלה הנפשית שבה.

Shadal Bereshit 38:1שד״ל בראשית ל״ח:א׳

ויהי בעת ההיא – חז״ל בסדר עולם {סדר עולם רבה ב׳} פירשו בעת ההיא על זמן מכירת יוסף שאז ירד יהודה מאת אחיו, והנה מאז עד בוא יעקב מצרימה לא עברו רק כ״ב שנה, כי בן י״ז שנה היה יוסף כשנמכר, ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ואח״כ שֶבַע שני השבע ושתים שני רעב, הרי כ״ב, ובשעת ירידתם למצרים כבר נולדו חצרון וחמול בני פרץ בן יהודה שהוליד מתמר, וכשנולדו פרץ וזרח כבר היה שלה גדול וכבר מתו ער ואונן אחר שלקחו אשה, וכל זה לא יתכן שהיה בכ״ב שנה, והם אמרו כי ער ואונן ופרץ הולידו בני שבע או שמנה שנים, מה שהוא רחוק ובלתי אפשר לפי הטבע, והנכון כדברי ראב״ע ורלב״ג שזה היה קודם מכירת יוסף, וכתב רלב״ג – ואל יקשה בעיניך איך היה יהודה נפרד מאחיו קודם מכירת יוסף, והנה הוא היה עם אחיו במכירתו, כי הוא היה הולך ושב, והנה היה לו לבדו צאן מלבד צאן אביו, וזה הצאן אולי היה משלל שכם, עכ״ל; והנה בעת ההיא דבק עם וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען ושם היה מקום הספור הזה, (עיין למעלה ל״ז:ב׳) אלא (כדברי תלמידי מוהר״ר אהוד לא-לי, בנו של שחבד״ל {שמואל חיים בן דוד לא-לי} הנ״ל) לא רצה להזכיר תחלה מאורע פרטי של יהודה שנפרד מאחיו, אך רצה להקדים מה שאירע לכל המשפחה, שהאחים כלם שנאו את יוסף, וזה גרם אבל גדול אל האב, ועכשו מזכיר מה שאירע ליהודה לבדו, ואח״כ חוזר להשלים מה שאירע ליוסף לבדו תחלה, ואח״כ לכל המשפחה.

Shadal Shemot 11:10שד״ל שמות י״א:י׳

ומשה ואהרן עשו וגו׳ – הואיל וכאן נשלם ספור שליחות משה ואהרן אל פרעה, כי לא באו עוד לפניו, אמר זה דרך חתימה.

R. S.R. Hirsch Bereshit 15:1רש״ר הירש בראשית ט״ו:א׳

דבר ה׳ אל אברם במחזה – גם קודם לכן היה הקב״ה מדבר עם אברהם, אך במקומות ההם איננו מוצאים את הביטוי ״דבר ה׳ אל אברם״. חז״ל (בראשית רבה מד, ו) רואים בביטוי זה סוג מיוחד של נבואה. הם מונים עשר לשונות של נבואה; ולדבריהם אין הנבואה שווה בכל הנביאים, ואף באותו הנביא איננה שווה בכל עת. הקב״ה בעצמו מבדיל כבר בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים [עיין במדבר יב, ו–ח]. חז״ל מוסיפים שהנבואה באה לאברהם ב״מראה״ וב״מחזה״, ב״אמירה״ וב״דיבור״. עוד הם אומרים ש״חזות״ ו״דיבור״ מציינים נבואה קשה, נבואה בעלת תוכן מאיים (״חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי״ – ישעיהו כא, ב), ושבפסוקנו מופיעות שתי לשונות אלו יחד. אכן מה שנאמר כאן לאברהם היה בסופו של דבר ״דבר ה׳⁠ ⁠״ ו״חזות״, שהרי נבואה זו הייתה ההקדמה לנבואת הגלות, שהתגלתה כאן לאברהם. לכן היא יוצרת פרק חדש המתחיל במילים: ״אחר הדברים האלה״. הביטוי ״אחר הדברים האלה״ מופיע בקשר לאברהם רק כאן ובפתיחת פרשת העקידה (להלן כב, א), ומשמעותו היא: כל מה שנאמר על אברהם עד לרגע זה אינו אלא הקדמה למה שבא אחריו. חיי אברהם נחלקים לשלוש תקופות: א. מ״לך לך״ עד לברית בין הבתרים; ב. מברית בין הבתרים עד לעקידה; ג. מהעקידה עד למותו. שתי משמעויות ישנן ל״אחר״: ״אחרי״ (אַחַר) ו״זולת״ (אַחֵר). בכל מקום שיש ״אַחֵר״, יש אחד לפניו; ושניהם מהווים שני צדדים של אותו מטבע – אחד ״פנים״, והאחר ״אחור״. תקופות הפותחות בתיבת ״אחר״, מייצגות את הצד השני, כביכול, של מה שקדם להן. חיי אברהם עד לרגע זה היו של עלייה רצופה. תחילתם כיחיד בודד, והמשכם ככובש, אשר כבש ברוחו את כלל דורו. אך מה שעתיד עכשיו להתגלות לו, יוכל להתממש רק ע״י שינוי בגורלו: ע״י התנסותו בדרך הקשה של הייסורים. איננו חושבים שנוכל להגיע להבנתם המלאה של ההבדלים הדקים בין סוגי הנבואה השונים. למרות זאת, רשאים אנו להתבונן היטב במה שהתורה אומרת. נראה שיש הבדל בין ״ראובן דיבר אל שמעון״ ל״היה דבר ראובן אל שמעון״. בראשון, ראובן נוכח ועומד מול שמעון. בשני, המילים מגיעות לאוזני השומע, אבל המדבר יתכן ואינו נוכח, ויחסו אל השומע הרבה יותר רחוק. כך הוא גם ב״מחזה״. ה״חוזה״ צופה מרחוק; הוא רואה דברים שאינם גלויים לעין גשמית רגילה. ומכאן ״חָזֶה״ – מושב הלב; לפי צורת הביטוי בלשון העברית, הלב רואה את מה שלא נגלה לעין. מכאן גם ״חסה״; ה״חוסה״ צופה בבטחון אל העתיד הרחוק והנעלם. וכן גם ״חצה״ – למרות שהוראתו של שורש זה היא חלוקת החומר גרידא, ואין לו שום משמעות לוואי רוחנית. זאת מכיון שהוראתו העיקרית של ״חזה״ עשויה להיות: ״להגיע ולהכנס פנימה״; וכן ״חצה״: להכנס לתוך דבר בכח ולהתגבר על התנגדותו, לבקוע אל המרכז – כלומר אל נקודת ההתנגדות הגדולה ביותר. נמצא ש״חזה״ פירושו: לבוא בחזון רוחני פנימה אל מסתרי הלב. ואף על פי כן, ״חזה״ מציין תמיד גם ראייה ממשית, ולא רק ראייה רוחנית. דבר זה בלתי נתפס בשכל האנושי הרגיל. מילים אנושיות אינן יכולות אלא להשמע על ידי האוזן; אך דבר ה׳ יכול להשמע ולהראות בעת ובעונה אחת. כך במתן תורה היו ״רואים ושומעים את הקולות״ (עיין שמות כ, טו) – הם ראו את מה ששמעו ושמעו את מה שראו. זוהי הדרגה הגבוהה ביותר שרוח האדם יכולה להשיג. אדם רואה מיד בעיניו את התממשות השגת שכלו, ותופס מיד ב״אוזנו הרוחנית״ את מה שהוא רואה בעינו הגשמית. נזכיר עוד את ההבדל שבין ״דבר״ ל״אמר״ (עיין לעיל א, כב). ה״מדבר״ קובע אמירה מוחלטת; אף אם אין אחד המקשיב לדבריו. ואילו ה״אומר״ רוצה שדבריו יובנו ויימסרו מדור לדור. ״דבר ה׳⁠ ⁠״ הוא גזירה אלקית מוחלטת שנועדה להתקיים – בין אם ימצא הדבר חן בעינינו בין אם לאו. אך ״דבר ה׳⁠ ⁠״ בא אלינו ״לאמר״: עלינו לקחת אותו אל ליבנו ולהעבירו אל בנינו. כך גם בפסוק זה, היה דבר ה׳ אל אברהם ״לאמר״, שישים על לבו וימסור לבניו. דבר ה׳ אל אברהם מתחיל: ״אל תירא אברם!״ חייב להיות, אם כן, שאברהם היה כבר במצב דאגה עוד לפני שהוא שמע את העידוד שבדבר ה׳. ממה היה אברהם ירא? הרבה נאמר על כך; אכן, אפשר להציע השערות רבות להסביר את מה שלא הוסבר בכתוב. יתכן, ויש הסבורים כך, שאברהם היה מוטרד במחשבה: נערכה מלחמה ונהרגו אנשים, ״תאמר אותן אוכלוסין שהרגתי שהיה בהם צדיק אחד וירא שמים אחד״ (בראשית רבה מד, ד) – האם לא היה ביניהם אף אדם נקי מעוון? אחרים מציעים כך: אברהם עזב את ארץ מולדתו בהבטחה שהאנושות תינצל בזכותו. אולם עתה, לאחר נצחונו הגדול, נרעש ונפחד אברהם מגודל נצחונו! למרות ההצלחה הגדולה, היה עדיין אברהם רחוק ממטרתו; היה עליו עדיין למלא את שליחותו הגדולה. הוא חשש שמא הקב״ה כבר לא החשיב אותו כראוי למלא את שליחותו המקורית – הווי אומר להושיע את האנושות ע״י צאצאיו; שמא נאכלה כבר זכותו על ידי נצחונו הגדול (עיין שם). הוצעו עוד הסברים רבים נוספים, אשר כולם ייתכנו. אך מסתבר יותר שאין צורך להרחיק מעבר למה שמפורש בלשון הכתוב. הפסוק מתפרש מתוך עצמו, כדלהלן: הנאמר כאן דומה לדברי ה׳ ליעקב: ״אל תירא!״ (להלן מו, ג). יעקב יצא למצרים בלב שמח. שם עתיד הוא למצוא את בנו אהובו אשר חשבו למת והנה הוא אדון לכל ארץ מצרים. ואף על פי כן נראה אליו ה׳ ואמר: ״אל תירא מרדה מצרימה!״ היה מקום להבין שיעקב היה ירא, וה׳ הוצרך להרגיעו. אך הרי ה׳ בעצמו הוא זה שעורר בלבו את הפחד! בתחילה נאמר שם (בפסוק א) ״ויסע ישראל״: הוא נסע בבחינת ״ישראל״ – שמח בכח השררה של ה׳ – ואך זה עתה הקריב שלמי שמחה (שם פסוק ב). והנה מיד ״ויאמר אלהים לישראל במראת הלילה ויאמר: ׳יעקב! יעקב!׳ ויאמר: ׳הנני׳⁠ ⁠״. ואז אמר ה׳: ״אנכי האל אלהי אביך; אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם וגו׳⁠ ⁠״. ה׳ נראה אליו במראות ״הלילה״ ופנה בשם־הגלות ״יעקב״ אל ישראל השמח, ובכך הזכיר לו, בעיצומה של שמחתו הגדולה, שהגלות ממשמשת ובאה. הוא לא ירד למצרים כ״ישראל״ אלא כ״יעקב״. וכאשר יעקב השיב ״הנני״ – ״מוכן אני גם לזה״, אז הרגיע אותו ה׳ והודיעו על המטרה הסופית. ובכן, ה׳ קרא ליעקב ואמר לו: ״אל תירא״; באותה השעה הוא התחיל להוציא לפועל את הגזרה שנגלתה כאן לאברהם. גזרה זו פותחת כאן גם היא בקריאה ״אל תירא״, וגם כאן, צורת ההתגלות האלקית היא המעוררת פחד בלב אברהם. קודם לכן היה הכתוב אומר: ״וירא ה׳ אל אברם״, ״ויאמר ה׳ אל אברם״; אבל כאן, ״היה דבר ה׳ אל אברם״, והוא בא ״במחזה״ – מרחוק. צורת ההתגלות הזאת זעזעה את אברהם והכינה אותו לנבואה קשה. הוא הבין מעצמו שעתה הוא ״אחר הדברים האלה״: הוא הגיע אל צדו ה״אחר״ של חייו, אשר עד לרגע זה היו חיים של עלייה רצופה ויציבה. ומשום כך: ״אל תירא״, הדברים שיש לי לומר לך אינם סותרים את העבר. אמשיך להיות לך למגן; שכרך יהיה ללא שיעור. שכרך – ״שכר״ קרוב ל״סכר״, ״סגר״ – לסתום פירצה, לספק מה שחסר. ואכן זוהי תמציתו של ה״שכר״: הנותן מזמנו וכחו מקבל ״שכר״ כפיצוי למה שאיבד (עיין לעיל ב, כא; ח, ב). ומכאן שאין לו לאדם לצפות לקבל ״שכר״ מה׳, אלא אם הקריב קודם לכן קרבן כלשהו: ״לפום צערא אגרא״ (אבות ה, כו). מי שאוהב את עצמו ואת קנייניו כל כך עד שאינו יכול לתת מהם דבר לה׳, אינו יכול לצפות כלל ל״שכר״. נמצא שפירוש פסוקנו כך הוא: נדרש ממך קרבן – ומכאן הדאגה שעוררתי בקרבך. אבל ״שכרך״ – גמולך עבור קרבן זה, יהיה ״הרבה מאד״ – למעלה מגבול ומידה. בתנ״ך לא דובר הרבה על שכר. ״שכר״, במובן של גמול על קיום רצון ה׳, הוא ביטוי שיתכן ואין לו הקבלה בכתובים. העושה את הטוב בעיני ה׳ מקבל כבר את גמולו בעצם עשיית המעשה. רק מי שסבור שהקריב משהו דורש ״שכר״ למלא את חסרונו. אך אדם מישראל מתייחס לעשיית מצוה לא כהקרבה אלא כרווח לעצמו: ״שכר מצוה מצוה״ (אבות ד, ב). הברכה המובטחת לעושי המצוות אינה אלא דבר הבא ממילא: ״עקב תשמעון״ (דברים ז, יב); היא באה כתוצאה מהעשייה, אך אינה התכלית שלמענה האדם עושה את המעשה. אשר על כן, כאן הקב״ה – ולא אברהם – הוא המעלה את שאלת השכר. הקב״ה מתייחס למסירותו של אברהם כהקרבה; לכן הוא מבטיח לפצות אותו ולתת לו שכרו משלם. וכך אומר גם בועז לרות: ״וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה״ (רות ב, יב). שכן בועז מחשיב את הקרבתה הגדולה של רות – היא דבקה במשפחה דלה ואומללה כדי לחסות תחת כנפי השכינה.

R. S.R. Hirsch Bereshit 21:22רש״ר הירש בראשית כ״א:כ״ב

(כב-כד) ויהי בעת ההוא – לאחר שאברהם שילח את בנו הגדול, ועתיד ביתו נשען אך ורק על יצחק התינוק שזה עתה נגמל – אבימלך, מלך הארץ, מלוּוה בשר צבאו, בא אל אברהם. שני האנשים בקשו מאברהם להשבע שלעולם לא יתנהג במרמה עם המלך, ולא עם הדורות השני והשלישי אחריו. ולא עוד אלא שבקשו ממנו להשבע שיזכור ויגמול למלך ולאנשי ארצו על הידידות שהראו כלפיו. ברור שאבימלך אינו פונה אל אברהם האדם הפרטי, אשר השפעתו לא תאריך ימים יותר משנותיו, ומשום כך אינו עומד בעמדה המאפשרת לו לעשות מטוב ועד רע לאף מדינה. אבימלך חושב ללא ספק על עתיד בו יהיו צאצאי אברהם אומה בזכות עצמה, ועקב כך יהיו בעמדה המאפשרת להם להתייצב מול עמו (של אבימלך), כידידים או כאויבים. בקיצור, כל המעמד הזה אינו מתקבל על הדעת אלא בהנחה שלאבימלך הייתה בעת ההיא ידיעה מסויימת מהבטחות הקב״ה לאברהם, ומתקוות אברהם לעתיד. ומחמת ידיעה זו, רצה אבימלך להבטיח לעצמו ולארצו את ידידותה של האומה העתידה הזאת, על בסיס התחייבות שניתנה לו מאביה הראשון של האומה. על כן הצעת המלך הייתה דווקא ״בעת ההיא״. הצעת המלך באה מיד לאחר גירוש ישמעאל, ולאחריה בא תיאור המעשה המביא את חיי אברהם למרום פיסגתם, העקידה. ישמעאל איננו, אברהם הוא כבר איש זקן העלול לבוא בכל עת אל מותו, והעתיד נשען כולו על תינוק שזה עתה נגמל משדי אמו. מתנדנד הוא עדיין בעריסתו; ויחד עמו, עדיין בעריסה, נמצאת האומה העתידה לקום. אולם אברהם רואה כבר את ראשית קיומה של הבטחת ה׳: השליט של הארץ בא אל עריסת יצחק התינוק על מנת לכרות ברית על העתיד, משום שהוא מצפה לראות אומה גדולה שתצא מתינוק זה. וברגע זה פונה ה׳ אל אברהם ואומר: ״קח נא את בנך״ וגו׳ (להלן כב, ב). העלה לפני לעולה את בנך יחידך זה, ויחד עמו, את כל עתידך. יש כאן נקודה נוספת שראוי להעיר עליה: אנו רואים שוב את הביטחון הגדול שהיה לבני זמנו של אברהם בכח החינוכי של ביתו. הם בוטחים שבניו ובני בניו של אברהם יכבדו כל הבטחה שניתנה על ידי זקנם. אופייני הדבר, שכאשר דורש אבימלך שבועה כזאת מאברהם, אין הוא מעז לערוב גם הוא להתנהגות צאצאיו. לפי השקפת אבימלך, ההיתר שהעניק לאברהם להתגורר בארצו (טובה שכנראה הוענקה בימים ההם, רק לעתים רחוקות), מהווה הצדקה מספקת עבורו לתבוע מאברהם הבטחה שתחייב גם את צאצאי אברהם. נראה שגם אברהם לא ייחס כל חשיבות לשבועה הדדית מאבימלך, שתחייב את יורש כסאו, והוא לא טרח לתבוע מאבימלך שבועה שכזאת. אברהם בודאי ידע איזה ערך מועט יש לבריתות מדיניות שכאלה, מחוץ לעולמו שלו. צאצאי אברהם, לעומת זאת, אף כשנעשו מדינה ואומה, לעולם לא הקלו ראש בשום הסכם או ברית שכרתו. ואף בימי בית שני, כשעדיין נהנינו מהזכות להיות מדינה בין שאר המדינות, נודעה המדינה היהודית על שקיימה בנאמנות את דיבורה ושבועתה.

R. S.R. Hirsch Bereshit 22:1רש״ר הירש בראשית כ״ב:א׳

אחר הדברים האלה – כמו לעיל (טו, א, עיין בפירוש שם), כך גם כאן, מציינות מילים אלו נקודת מפנה, מהפך כביכול, מאשר התרחש קודם לכן. אברהם הודיע ברבים את שם ה׳ כ״אל עולם״, ״אלקי העתיד״. נולד לו יצחק, ובנו הגדול שולח למען יצחק, שהרי ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ [לעיל כא, יב]. השפעת עתיד זה הורגשה אף בהווה: מלך הארץ כרת ברית, לא רק עם יצחק, אלא גם עם זרעו אחריו. נמצא שהעתיד שהובטח ליצחק, הכה כבר שורש בהווה. אך עתה מצווה הקב״ה על אברהם להרוס את כל מה שהושג, ולכרות במו ידיו את ה״אשל״ אשר נטע. האלקים – אותו אלקים שהתגלה עד כה לאברהם, ושעשה את יצחק לפסגת כל חיי אברהם. נסה קרוב ל״נסע״, ״נסח״, ״נשא״: להתרחק, להשליך למרחק, להרים אל על. הצד השווה שבשלושת השרשים האלה: לקדם דבר לנקודה רחוקה יותר או גבוהה יותר. וכך גם ״נסה״, לגבי כחות גופניים או מוסריים, פירושו ״לנסות״ או ״לבחון״; הווי אומר, להעמיד כחות אלה בפני משימה שמולה לא עמדו מעולם פנים אל פנים. מכאן, שכל נסיון או מבחן הוא עלייה, כיון שהוא מחזק ומאמץ כחות שהיו כבר קיימים, אלא שעדיין לא עמדו במבחן משימה מתקדמת יותר או גבוהה יותר. חֶבֶל שעמד כבר במאמץ נשיאת חמשים ליטראות, בוחנים אותו אם יוכל לשאת גם חמשים ואחד ליטראות. כשמדובר בכחות גופניים ומוסריים, המבחן מחזק ומרומם אותם. הלא דבר הוא שתיבת ״אברהם״ בסוף הפסוק באה בטעם טיפחא [שאינה מפרידה בחוזקה את תיבת ״אברהם״ מהבאה אחריה]. הדבר מציין את היות אברהם מוכן ומזומן: ברגע שה׳ קורא אליו, הוא אומר: ״הנני״.

R. S.R. Hirsch Bereshit 48:1רש״ר הירש בראשית מ״ח:א׳

אחרי מורה תמיד על נקודת מפנה. חלה – האות חי״ת מציינת תנועה מעוכבת, כמו ב״נוע״ ו״נוח״ [עיין פירוש לעיל א, לא]. כך ״עלה״ ו״חלה״: ה״עולה״ מעלה עצמו בכחותיו שלו, מתפתח ומתרומם (חומר חסר חיים שוקע; רק כח החיים מעלה את החי). עיכוב בהתפתחות אדם, או ליתר דיוק בהתרוממותו העצמית, משמעותו שאדם זה ״חולה״, התפתחותו מעוכבת. הרופא (קרוב ל״רפה״) מרפה את הקשר המעכב את העלייה. ״תְּעָלָה״ [עיין ירמיהו ל, יג; מו, יא] היא חידוש ההתפתחות והעלייה. לעיל, כשיעקב מבקש דבר מיוסף, הוא קורא לו. אך כאן, כשרצונו לתת לו דבר ולהעניק לו את המתנה הנעלה והיקרה ביותר – הבכורה, הוא בפשטות משגר אליו ידיעה: ״אביך חולה״. יבוא נא יוסף מעצמו, כבן, כמי שיודע שאביו הזקן חולה, ובהזדמנות זו יעניק לו יעקב את מה שרצונו לתת. אף בעת שהוא נותן את המתנה הגדולה ביותר, אין יעקב עושה מזה ״עסק גדול״.

Malbim Bereshit 21:1מלבי״ם בראשית כ״א:א׳

שאלות: הכפל וה׳ פקד וגו׳ ויעש ה׳ וגו׳. שאלת הר״ן שקרא שמו ביום לדתו ולא ביום מילתו, מ״ש ואברהם בן מאה שנה מיותר שכבר ידענו זה מהנאמר קודם שנולד שנה אחר מילת אברהם שהיה אז בן צ״ט. מ״ש שרה צחוק עשה לי אינו מובן, וכן מ״ש מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה מה רצה בזה. וה׳ פקד את שרה – כבר בארתי באילת השחר שבמקום שיקדים השם אל הפעל יורה שהיה הדבר קודם לכן. ור״ל שעוד קודם שלקחה אבימלך כבר נתעברה מאברהם, וזה כדעת ר׳ חמא במד׳ שילדה לשבעה מקוטעין, כי ע״כ בעת שלקחה אבימלך לא נכר עוברה, ואם ילדה לתשעה יאמרו שמאבימלך נתעברה וילדה לז׳ מקוטעין, ומ״ד שילדה לתשעה ס״ל שה׳ פקד את שרה אחר מעשה דאבימלך, ומעשה דאבימלך היה עשרה או י״א חדשים קודם לדתה, וידעו ג״כ שלא נתעברה מאבימלך. ומה שהקדים השם אל הפעל בא להורות קשור המעשה, שע״י שהתפלל על אבימלך ה׳ פקד את שרה, כענין מ״ש המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה.וה׳ פקד, יש הבדל בין אמירה ובין דבור כמ״ש באורך בס׳ התו״ה (ויקרא סי׳ ג׳) שהדבור יציין גם פירוש הדברים, ויש הבדל בין זכר ובין פקד, שהפקודה היא תמיד לעשות לו איזה דבר, ותחלה אמר ה׳ בפ׳ לך, אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וזה קרא אמירה, וזה נתקיים בעת שפקדה ליתן לה הריון, ואח״כ דבר ופירש ע״י המלאך וגבל את הזמן למועד אשוב אליך, שיהיה בפסח בשנה הבאה, ועז״א פויעש ה׳ לשרה כאשר דבר.

Netziv Bereshit 38:1נצי״ב בראשית ל״ח:א׳

ויהי בעת ההיא – יבואר שהעת גרם לענין הבא לפנים. ופירש רש״י שהורידוהו מגדולתו, ולפי זה לא שייכת סמיכות הפרשה אלא למה שכתוב ״וירד יהודה״ ולא לכל הענין. אבל במדרש רבה (פה,א) איתא: ״בטרם תחיל ילדה״ (ישעיהו סו,ז), קודם שנולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון, ״ויהי בעת ההיא״, מה כתיב למעלה מן הענין ״והמדנים מכרו אותו אל מצרים״, (עכ״ל), הרי מבואר סמיכות כל הענין.

Netziv Devarim 10:8נצי״ב דברים י׳:ח׳

בעת ההיא – פירש רש״י ׳בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים׳ תמוה, שאין לזה ענין לסמיכות הדברים הרחוקים בזמנם, ומה זה בא המקרא להודיע כאן. ויותר קשה סיפיה דקרא לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו, ופירש רש״י — הכהנים, ומדבר בברכת כהנים בנשיאת כפים, ואין זו משמעות ״שבט הלוי״ בכלל. ועיין להלן (יח,א). ותו קשה, דא״כ מבואר מכאן דנשיאת כפיים בעמידה, והרי בסוטה פ״ז (לח,א) עשו הקישים לזה, מדכתיב בפרשת עגלה ערופה (להלן כא,ה) ״לשרתו ולברך בשם ה׳⁠ ⁠״, איתקיש ברכה לשירות, וכתיב (להלן יח,ה) ״לעמוד לשרת בשם ה׳⁠ ⁠״, ולפירוש רש״י קשה, תיפוק לן מדכתיב כאן ״לעמוד וגו׳ ולברך בשמו״, ועל כרחך היה ברור לחז״ל דלא מדבר בזה המקרא בכהנים ביחוד אלא בכלל שבט לוי. [ורש״י פירש (כאן) על-פי התו״כ במכילתא-דמילואים פרשת שמיני סעיף כ״ט, עיי״ש {והכי מוכח גם מגמרא זבחים (טז,א) שלמדו מכאן שאין מצות עמידה בבמה. והכי היתה הנוסחא לפני הסמ״ג בסוטה שם דנפקא לן מקרא (פסוקנו) ״לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו״. ועיין תוספות תענית (כו כז) בשם תשובות רש״י}, אבל שיטת התלמוד דילן בסוטה אינו כן], והכי הבין הרמב״ם, שכתב שלהי הלכות שמיטה ויובל, בזה הלשון: ולמה לא זכה שבט לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה׳, לשרתו ולהורות דרכיו הישרים וכו׳. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולעובדו לדעה את ה׳ וכו׳ (עכ״ל), הרי שהביא לשון זה המקרא לא על שירות בית המקדש ובכהנים, אלא במובדל לגבוה. ו״בעת ההיא״ שהיו שבט לוי במוסרה או ביטבתה, שמה קבלו זה השבט ביחוד עול עמלה של תורה ולהיות פרושים לגבוה, וכדאיתא ביבמות (פו,ב): בראשונה לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלויים, שנאמר (דהי״ב יט,יא) ״ושוטרים הלוים לפניכם״, עכשיו ״ושוטרים הרבים בראשיכם״. פירוש ״הרבים״ — גדולי ישראל. הא מיהא אז נהיו הלוים מבינים לכל ישראל, וכמו שכתוב בדברי הימים ב׳ (לה,ג) ״ויאמר (יאשיהו) ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה׳, תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל, אין לכם משא בכתף, עתה עבדו את ה׳ אלהיכם ואת עמו ישראל״. וביארנו בסוף פרשת בא ובריש פרשת דברים שצוה אותם (הלויים) שלא יהיו פרושים בפני עצמם ומשוקעים בקדושת המחשבה, אלא יתעסקו בריבוי תלמידים ללמדם דרך פלפולה של תורה. הרי שהם היו מיוחדים לזה. וכן כתוב בספר נחמיה (ח,ט) ״והלוים המבינים את העם״. וכל זה נהיה ׳בעת ההיא שהבדיל ה׳ אותם לשאת׳ את התורה והגנוז בה ברמיזותיה ודקדוקיה, וזה מכונה בשם ארון ברית ה׳ {באשר הוא מאיר את הדרך לישראל, כמו ארון הקודש בארץ מאפילה, כדתנן (אבות פרק ו׳) ׳הלומד תורה לשמה וכו׳ ומדרכתו וכו׳. ועיין מה שכתבתי להלן (לא,ט. לא,כה)}. והיינו דכתיב להלן (לא,ט) ״ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה׳⁠ ⁠״, והרי לא היו הכהנים נושאים הארון של בצלאל? אלא הכוונה כמו שכתבתי — עמל תורה שבע״פ, והכהנים נכללו אז בכלל ״בני לוי״ בזה המשא הקודש. וקדושת הכהונה מסייעת לקדושת עמל תורה שתהא עוד במעלה יתירה. וראוי לדעת, דמכאן והלאה כתיב כמה פעמים ״הכהנים הלוים״, ולא בא הכתוב לייחס הכהנים לשבט לוי, אלא הפירוש — ״הכהנים״ שהמה גם כן תלמידי חכמים המכונים בשם ״הלוים״ על-פי מקרא זה. ומבואר לפנינו בכמה מקומות דכתיב ״הכהנים הלוים״. והיינו דאיתא בירושלמי תענית פ״ד (ה״א) ״ויקומו הכהנים הלוים ויברכו את העם״ (דהי״ב ל,כז) — ׳בדורו של יחזקיהו שהיו יגעים בתורה הכתוב מדבר׳, הרי דייקו מדכתיב ״הלוים״ דמיירי בתלמידי חכמים. ומזה שכינה הכתוב עמלה של תורה ארון ברית ה׳ למדנו כמה ענינים ממשא ארון הקודש של בצלאל למשא הארון שהוא התלמוד, כמו שכתבתי בספר שמות (כה,יד) שהתורה נתנה רמז להשוותם. ממילא יש להבין הא דאיתא בב״ב (צט,א) ׳מסורת בידינו מאבותינו, ארון וכרובים בנס הן עומדים׳, ולא בחנם היה כן בבית המקדש, אלא ללמדנו כי כמו הארון שעשה בצלאל לא היה תופס מקום בטבע, כי אם עמד על דרך פלא, כך ארון התלמוד קיים בישראל בדרך פלא, וכמו שכתבתי בספר שמות (יט,יט) על הפסוק ״ויהי קול השופר הולך וגו׳⁠ ⁠״, עיי״ש. וכן הכרובים שהם אות על השגחת ה׳ על ישראל, הן בהגנה עליהם משבעים אומות, הן בפרנסתם בלי שום יסוד נאמן כמו כל גוי בארצו, הכל ברור שהוא אך פלא, ואין לזה דעת וחשבון בטבע הליכות עולם. וכן מאמרם בשמות רבה (לו,ד) ׳הארון סובל את סובליו׳, אחר הבחינה ושימת עין הוא מתקיים בארון התלמוד. לעמוד לפני ה׳ לשרתו – חכמי הדור המה ׳העומדים לפני ה׳⁠ ⁠׳ (לשרתו) בתפלה, שהיא עבודה כידוע, ומיוחדת לתלמידי חכמים, כמו שכתבתי לעיל (ד,ז). ולברך בשמו – למי שנדרש לברכה יהיו ׳הלוים׳ עמלי תורה מיוחדים. ועיין להלן (יח,ה) ובספר במדבר (ו,כז). וכך הפירוש בדברי הימים-א (כג,יג) ״להקטיר לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו״, ואי אפשר לפרש ״לשרתו״ — עבודה, דא״כ היינו ״להקטיר״, אלא כמו שכתבתי.

R. David Zvi Hoffmann Bereshit 18:17ר׳ דוד צבי הופמן בראשית י״ח:י״ז

אמר – עבר רחוק; עוד קודם לכן החליט ה׳ לעשות כן. גם הנביא עמוס אומר, ״כי לא יעשה ה׳ ד׳ דבר, כי אם־גלה סודו אל־עבדיו הנביאים״ (עמוס ג׳:ז׳), אלא שכאן מתפרש הרעיון — מדוע זה מגלה ה׳ לנביאיו את אשר עלה במחשבתו לעשות. אין זה נעשה משום טעם אחר אלא כדי שהם, אישי האלהים, יהיו מסוגלים לפתור את מאורעות ההסטוריה לבני זמנם ולבאים אחריהם באופן, שאכן תהא ההסטוריה מורתם של בני תמותה. גם אברהם אבינו נביא היה; ברם, הוא לא נשלח אל בני דורו כדי להניעם לשפר מעשיהם (אף על פי שגם הוא עשה רבות מן הבחינה הזאת בשביל אלה שהיו עמו, מרצונו שלו, כאדם הדואג לזולתו), אבל הוא היה נביא לבניו ולזרעו אחריו. הן הוטל עליו להיות אביה של אומה גדולה, אשר לה צריכה להמסר מצוות ה׳ אל האנושות — היא ״דרך ה׳⁠ ⁠״ — למשמרת תמיד. וגם נביא שכזה, מן הנמנע היה להעלים ממנו עשיית הדין בסדום ואחותיה, שכן, אף ממאורע זה עליו ללמוד לקחים בשביל האומה הגדולה שתצא ממנו. המכסה אני – זוהי שאלה ריטורית, כלומר אין אני יכול להעלים ממנו.

R. David Zvi Hoffmann Devarim 1:9ר׳ דוד צבי הופמן דברים א׳:ט׳

לפני שמשה רבינו ממשיך בסיפורו בפסוק יט, הוא מבליע כאן דו״ח על ארגון העם שבוצע על ידו בהר חורב, כדי להודיע בזה, אלו הכנות יזם הוא מצדו, למסע הכיבוש העומד לפניהם. אם שרי האלפים והמאות היו גם שרי צבא, כמו שפירשנו בשמות סוף פרק י״ח, אם כן ודאי מובן שדו״ח זה הוא כאן במקומו. בעת ההיא – הכוונה לתקופת החניה בהר חורב, כלומר מוסב על ״בחורב״ שבפסוק ו. לא אוכל וגו׳ – הביטוי כמו בספר במדבר י״א:י״ד, אבל בעיקרו של דבר הוא זהה עם מה שאמר יתרו למשה רבינו עוד לפני מתן תורה, שמות י״ח:י״ז והלאה. אפשר להבין בקלות, שמשה רבינו לא ראה צורך כאן בנאומו להזכיר שיתרו נתן לו את העצה להקמת הארגון הזה.