Miryam's Critique of Moshe and his Cushite Marriage/5

EN/HEע/E

Miryam's Critique of Moshe and his Cushite Marriage

Sources

Shemot 2:16-21שמות ב׳:ט״ז-כ״א

(טז) וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. (יז) וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. (יח) וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם. (יט) וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן. (כ) וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם. (כא) וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה.

Bemidbar 12:1-8במדבר י״ב: א׳-ח׳

(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. (ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'. (ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ד) וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. (ה) וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. (ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. (ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. (ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. (ט) וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ. (י) וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. (יא) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. (יב) אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. (יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף. (טו) וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם. (טז) וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן.

Artapanus (cited by Eusebius, Praeparatio Evangelica, Ch. 27)ארטפנוס

For these reasons then Moses was beloved by the multitudes, and being deemed by the priests worthy to be honoured like a god, was named Hermes, because of his interpretation of the Hieroglyphics. But when Chenephres perceived the excellence of Moses he envied him, and sought to slay him on some plausible pretext. And so when the Aethiopians invaded Egypt, Chenephres supposed that he had found a convenient opportunity, and sent Moses in command of a force against them, and enrolled the body of husbandmen for him, supposing that through the weakness of his troops he would easily be destroyed by the enemy. But Moses with about a hundred thousand of the husbandmen came to the so-called Nome of Hermopolis, and there encamped; and sent generals to pre-occupy the country, who gained remarkable successes in their battles. He adds that the people of Heliopolis say that this war went on for ten years. So Moses, because of the greatness of his army, built a city in this place, and therein consecrated the ibis, because this bird kills the animals that are noxious to man. And he called it Hermes' city. Thus then the Aethiopians, though they were enemies, became so fond of Moses, that they even learned from him the custom of circumcision: and not they only, but also all the priests.

Josephus, Antiquities 2:10:1-2יוסיפוס קדמוניות היהודים ב׳:י׳:א׳-ב׳

1. Moses, therefore, when he was born, and brought up in the foregoing manner, and came to the age of maturity, made his virtue manifest to the Egyptians; and showed that he was born for the bringing them down, and raising the Israelites. And the occasion he laid hold of was this: - The Ethiopians, who are next neighbors to the Egyptians, made an inroad into their country, which they seized upon, and carried off the effects of the Egyptians, who, in their rage, fought against them, and revenged the affronts they had received from them; but being overcome in battle, some of them were slain, and the rest ran away in a shameful manner, and by that means saved themselves; whereupon the Ethiopians followed after them in the pursuit, and thinking that it would be a mark of cowardice if they did not subdue all Egypt, they went on to subdue the rest with greater vehemence; and when they had tasted the sweets of the country, they never left off the prosecution of the war: and as the nearest parts had not courage enough at first to fight with them, they proceeded as far as Memphis, and the sea itself, while not one of the cities was able to oppose them. The Egyptians, under this sad oppression, betook themselves to their oracles and prophecies; and when God had given them this counsel, to make use of Moses the Hebrew, and take his assistance, the king commanded his daughter to produce him, that he might be the general (22) of their army. Upon which, when she had made him swear he would do him no harm, she delivered him to the king, and supposed his assistance would be of great advantage to them. She withal reproached the priest, who, when they had before admonished the Egyptians to kill him, was not ashamed now to own their want of his help. 2. So Moses, at the persuasion both of Thermuthis and the king himself, cheerfully undertook the business: and the sacred scribes of both nations were glad; those of the Egyptians, that they should at once overcome their enemies by his valor, and that by the same piece of management Moses would be slain; but those of the Hebrews, that they should escape from the Egyptians, because Moses was to be their general. But Moses prevented the enemies, and took and led his army before those enemies were apprized of his attacking them; for he did not march by the river, but by land, where he gave a wonderful demonstration of his sagacity; for when the ground was difficult to be passed over, because of the multitude of serpents, (which it produces in vast numbers, and, indeed, is singular in some of those productions, which other countries do not breed, and yet such as are worse than others in power and mischief, and an unusual fierceness of sight, some of which ascend out of the ground unseen, and also fly in the air, and so come upon men at unawares, and do them a mischief,) Moses invented a wonderful stratagem to preserve the army safe, and without hurt; for he made baskets, like unto arks, of sedge, and filled them with ibes, (23) and carried them along with them; which animal is the greatest enemy to serpents imaginable, for they fly from them when they come near them; and as they fly they are caught and devoured by them, as if it were done by the harts; but the ibes are tame creatures, and only enemies to the serpentine kind: but about these ibes I say no more at present, since the Greeks themselves are not unacquainted with this sort of bird. As soon, therefore, as Moses was come to the land which was the breeder of these serpents, he let loose the ibes, and by their means repelled the serpentine kind, and used them for his assistants before the army came upon that ground. When he had therefore proceeded thus on his journey, he came upon the Ethiopians before they expected him; and, joining battle with them, he beat them, and deprived them of the hopes they had of success against the Egyptians, and went on in overthrowing their cities, and indeed made a great slaughter of these Ethiopians. Now when the Egyptian army had once tasted of this prosperous success, by the means of Moses, they did not slacken their diligence, insomuch that the Ethiopians were in danger of being reduced to slavery, and all sorts of destruction; and at length they retired to Saba, which was a royal city of Ethiopia, which Cambyses afterwards named Mero, after the name of his own sister. The place was to be besieged with very great difficulty, since it was both encompassed by the Nile quite round, and the other rivers, Astapus and Astaboras, made it a very difficult thing for such as attempted to pass over them; for the city was situate in a retired place, and was inhabited after the manner of an island, being encompassed with a strong wall, and having the rivers to guard them from their enemies, and having great ramparts between the wall and the rivers, insomuch, that when the waters come with the greatest violence, it can never be drowned; which ramparts make it next to impossible for even such as are gotten over the rivers to take the city. However, while Moses was uneasy at the army's lying idle, (for the enemies durst not come to a battle,) this accident happened: - Tharbis was the daughter of the king of the Ethiopians: she happened to see Moses as he led the army near the walls, and fought with great courage; and admiring the subtility of his undertakings, and believing him to be the author of the Egyptians' success, when they had before despaired of recovering their liberty, and to be the occasion of the great danger the Ethiopians were in, when they had before boasted of their great achievements, she fell deeply in love with him; and upon the prevalency of that passion, sent to him the most faithful of all her servants to discourse with him about their marriage. He thereupon accepted the offer, on condition she would procure the delivering up of the city; and gave her the assurance of an oath to take her to his wife; and that when he had once taken possession of the city, he would not break his oath to her. No sooner was the agreement made, but it took effect immediately; and when Moses had cut off the Ethiopians, he gave thanks to God, and consummated his marriage, and led the Egyptians back to their own land.

Sifre Bemidbar 99ספרי במדבר צ״ט

ותדבר מרים ואהרן במשה - מנין היתה מרים יודעת שפירש משה מפריה ורביה? אלא שראת את צפורה שאינה מתקשטת בתכשיטי נשים. אמרה לה מה לך שאין את מתקשטת בתכשיטי נשים? אמרה לה אין אחיך מקפיד בדבר. לכך ידעה מרים ואמרה לאחיה, ושניהם דברו בו. [ר' נתן אומר: מרים היתה בצד צפורה בשעה שנא' וירץ הנער. כיון ששמעה צפורה אמרה: אוי לנשותיהם של אלו. בכך ידעה מרים ואמרה לאחיה, ושניהם דברו בו.] והרי דברים ק"ו: ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחיה לגניי אלא לשבח, ולא למעט מפריה ורביה אלא לרבות, ובינה לבין עצמה כך נענשה, המתכוון לדבר בחבירו לגניי ולא לשבח, ולמעט מפריה ורביה ולא לרבות, ובינו לבין אחרים ולא בינו לבין עצמו, עאכ"ו. והרי דברים ק"ו: ומה עוזיה המלך שלא נתכוון ליטול לו גדולה בשביל כבוד עצמו אלא בשביל קונו כך נענש, המתכוון ליטול לו גדולה בשביל כבוד עצמו ולא בשביל קונו עאכ"ו. על אודות האשה הכושית - מגיד הכתוב שכל מי שהיה רואה אותה היה מודה בנוייה, וכן הוא אומ' אבי מלכה ואבי יסכה (בראשית יא כט) [שאין ת"ל יסכה] אלא שהכל סכין ביופיה שנא' וייראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה (בראשית יב טו). ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר צפורה צפו וראו מה נאה: האשה הכושית, וכי כושית היתה, והלא מדיינית היתה, שנאמר ולכהן מדין שבע בנות (שמות ב טז), ומה ת"ל כושית אלא מה כושי משונה בעורו כך צפורה משונה בנויה יותר מכל הנשים. כיוצא בו אתה אומר שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני (תהלים ז א), וכי כושי היה אלא מה כושי משונה בעורו אף שאול משונה במראיו שנאמר משכמו ומעלה גבוה מכל העם (שמואל א' ט ב). כיוצא בו אתה אומר הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל (עמוס ט ז) וכי כושים היו אלא מה כושי משונה בעורו אף ישראל משונים במצוות יותר מכל אומות העולם. כיוצא בו אתה אומר וישמע עבד מלך הכושי איש סריס (ירמיה לח ז) וכי כושי היה אלא מה כושי משונה בעורו כך היה ברוך בן נריה משונה במעשיו יותר מכל בני פלטין של מלך. כי אשה כושית לקח - עוד למה נאמר? [והלא כבר נאמר] על אודות האשה הכושית? אלא מה ת"ל כי אשה כושית לקח, יש לך אשה נאה ביופיה ולא במעשיה במעשיה ולא ביופיה כמה שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם (משלי יא כב) זאת נאה בנויה ונאה במעשיה. לכך נאמר כי אשה כושית לקח.

Sifre Zuta Bemidbar 12:1ספרי זוטא פרק י״ב:א׳

ותדבר מרים ואהרן במשה, קשה היא לשון הרע שלא נצטרעה מרים אלא על לשון הרע שנא' ותדבר מרים ואהרן מרים פתחה הדברים ואמרה לאהרן והוסיף אהרן על דבריה ונשאו ונתנו בדבר. ר' שמעון אומר אף צפורה פתחה בדברים ואמרה למרים ומרים אמרה לאהרן ואהרן הוסיף על דבריהם ונשאו ונתנו בדברים ומה היו הדברים אמרו כיון שנתמנו הזקנים הדליקו כל ישראל נרות ועשו שמחה בשביל שעלו שבעים זקנים לשררה וכיון שראת מרים הנרות אמרה אשרי אלו ואשרי נשותיהן אמרה לה צפורה אל תאמרי אשרי נשותיהן אלא אוי לנשותיהן שמיום שדבר הקדוש ברוך הוא עם משה אחיך לא נזדקק לי מיד הלכה מרים אצל אהרן והיו נושאין ונותנין בדבר שנ' ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה על עסקי פרישתו מן האשה אמרו גיותן הוא משה וכי לא דבר הקדוש ברוך הוא אלא עמו בלבד כבר דבר עם נביאים הרבה ועמנו ולא פירשנו מנשותינו כמו שפירש שנ' הרק אך במשה דבר ה'. על אדות האשה הכושית, וכי כושית היתה והלא מדינית היתה אלא מה כושי ניכר במראיו מכל הבריות כך היתה צפורה ניכרת במראיה ובמעשיה מכל הנשים וכן הוא אומר שגיון לדוד אשר שר לי"י על דברי כוש בן ימיני (תהלים ז א) וכי כושי היה שאול והלא משבט בנימין היה אלא מה כושי ניכר במראיו מכל הבריות כך היה שאול ניכר במראיו ובמעשיו מכל ישראל. וכן הוא אומר וישמע עבד מלך הכושי (ירמיה לח ז) וכי כושי היה ברוך בן נריה אלא מה כושי ניכר במראיו מכל הבריות כך ברוך בן נריה היה ניכר במראיו ובמעשיו מכל ישראל. וכן הוא אומר הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל נאום י"י (עמוס ט ז) וכי כושים הם ישראל אלא מה כושי ניכר במראיו מכל הבריות כך היו ישראל ניכרין באהבתם מכל האומות לפני המקום. ר' יוסי אומר יש לך אשה שהיא נאה בילדותה וכשהיא מזקנת היא מתנוולת ומניין אתה אומר שהיתה צפורה נאה בילדותה ונאה בזקנותה אמ' על אודות האשה הכושית אשר לקח. ר' יהודה אומר יש לך ענייה בת ענייה שהיא נזקקת למלכות ואינה יודעת לנהוג במנהג המלכות ומניין אתה אומר שהיתה צפורה כושית בעניות וכושית במלכות אמ' על אודות האשה הכושית אשר לקח ומניין אתה אומר בשביל כך לקחה משה ת"ל כי אשה כושית לקח.

Bavli Shabbat 87aבבלי שבת פ״ז.

אמרה תורה והיו נכנים וגו' אל תגשו, אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי, ואינו קובע לי זמן - על אחת כמה וכמה! ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - דכתיב לך אמר להם שובו לכם לאהליכם וכתיב בתריה ואתה פה עמד עמדי, ואית דאמרי פה אל פה אדבר בו.

Bavli Moed Katan 16bבבלי מועד קטן ט״ז:

היינו דכתיב (תהלים ז') שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני. וכי כוש שמו? והלא שאול שמו! אלא: מה כושי משונה בעורו - אף שאול משונה במעשיו. כיוצא בדבר אתה אומר: (במדבר י"ב) על אדות האשה הכשית אשר לקח, וכי כושית שמה? והלא ציפורה שמה! אלא: מה כושית משונה בעורה - אף ציפורה משונה במעשיה. כיוצא בדבר אתה אומר (ירמיהו ל"ח) וישמע עבד מלך הכושי, וכי כושי שמו? והלא צדקיה שמו! אלא: מה כושי משונה בעורו - אף צדקיה משונה במעשיו. כיוצא בדבר אתה אומר: )עמוס ט'( הלוא כבני כשיים אתם לי (בית) [בני] ישראל, וכי כושיים שמן? והלא ישראל שמן! אלא: מה כושי משונה בעורו - אף ישראל משונין במעשיהן מכל האומות.

Onkelos Bemidbar 12:1תרגום אונקלוס במדבר י״ב :א׳

ומלילת מרים ואהרן במשה על עיסק אתתא שפירתא דנסיב ארי אתתא שפירתא דנסיב רחיק.

Targum Yerushalmi (Neofiti) Bemidbar 12:1תרגום ירושלמי (ניאופיטי) במדבר י״ב:א׳

ומללת מרים ואהרן במשה על עסק אתתה כושיתה די נסב והלו אתה כושיה הות ציפורה אתתה דמשה אלא היך מה דכושיה שני בגופה מן כל ברייתה כדין הות ציפורה אתתה דמשה יאיה בריוה ושפירה בחיזוה ושנייה בעובדי׳ טבי[י]ה מן כל נשייה דדרה ההוא.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 12:1-8תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר י״ב:א׳-ח׳

(1) And Miriam and Aharon spake against Mosheh words that were not becoming with respect to the Kushaitha whom the Kushaee had caused Mosheh to take when he had fled from Pharoh, but whom he had sent away because they had given him the queen of Kush, and he had sent her away. (2) And they said, Hath the Lord spoken only with Mosheh, that he should be separated from the married life? Hath He not spoken with us also? And it was heard before the Lord. (3) But the man Mosheh was more bowed down in his mind than all the children of men upon the face of the earth; neither cared he for their words. (4) And the Lord said to Mosheh, to Aharon, and to Miriam, Come forth, you three, to the tabernacle. And those three went forth. (5) And the Glory of the Lord was revealed in the Cloud of Glory, and He stood at the door of the tabernacle, and called Aharon and Miriam: and those two came forth. (6) And He said, Hear now My words, while I speak. Have any of the prophets who have arisen from the days of old been spoken with as Mosheh hath been? To those (prophets) the Word of the Lord hath been revealed in apparition, speaking with them in a dream. (7) Not so is the way with Mosheh My servant; in all the house of Israel My people he is faithful. (8) Speaker with speaker have I spoken with him, who hath separated himself from the married life; but in vision, and not with mystery, revealed I Myself to him at the bush, and he beheld the likeness of My Shekinah. And why have you not feared to speak such words of My servant Mosheh?

(א) ואשתעיין מרים ואהרן במשה פיתגמין דלא מהגנין על עיסק איתתא כושייתא דאסבוהי כושאי למשה במיערקיה מן קדם פרעה וריחקה ארום לאיתא אסבוהי ית מלכתא דכוש ורחיק מינה. (ב) ואמרו הלחוד ברם עם משה מליל ייי דאתפרש מתשמיש דעריס הלא אוף עימנא מליל ושמיע קדם ייי. (ג) וגברא משה ענוותן בדעתיה לחדא מן כל בנינשא דעל אנפי ארעא ולא חש למיליהון. (ד) ואמר ייי למשה ולאהרן ולמרים פוקו תלתיכון למשכן זימנא ונפקו תלתיהון. (ה) ואיתגלי יקרא דייי בעמודא דענן יקרא וקם בתרע משכנא וקרא אהרן ומרים ונפקו תרויהון. (ו) ואמר שמועו בבעו פתגמיי עד דאימליל אין יהוון כל נביא דקמו מן יומת עלמא מתמלל עימהון היכמא דמתמלל עם משה דמימרא דייי בחזיו לוותהון מתגלי בחלמא ממלילנא עימהון. (ז) לא כדין אורחא דמשה עבדי בכל בית ישראל עמי מהימן הוא. (ח) ממלל עם ממלל מלילית עימיה דיתפרש מתשמיש דעריס וחזיו ולא בטומרא מתגלינה ליה באסנא ודמו דבתר שכינתי חזי ומא דין לא דחילתון לאשתעויי כהלין מלייא בעבדי במשה.

Targum Yerushalmi (Fragmentary) Bemidbar 12:1תרגום ירושלמי (קטעים) במדבר י״ב:א׳

And Miriam and Aharon spake against Mosheh about the Kushaitha whom he had taken. But observe, the Kushite wife was not Zipporah, the wife of Mosheh, but a certain Kushaitha, of a flesh different from every creature: whereas Zipporah, the wife of Mosheh, was of a comely form and beautiful countenance, and more abundant in good works than all the women of her age.

ואשתעו מרים ואהרן במשה על עיסק איתא כושייתא דנסיב והא לא איתא כושייתא הות צפורה אתת משה אלא היך מה דהדין כושיא משני בשריה מכל ברייתא כן הות צפורה אתת משה יאה בריוה ושפירא בחזוה ומשניא בעובדיא טבא מכל נשיא דדריא ההוא.

Tanchuma Tzav 13תנחומא צו י״ג

וכן אתה מוצא במרים שנא' (במדבר יב) צאו שלשתכם לא היה צריך משה לצאת שלא דבר עמו כלום, אלא כדי שיהא מזומן להתפלל על מרים לרפא אותה ויקרא אהרן ומרים למה קראם ועזב למשה, לפי שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו, וכן מצינו בנח שלא בפניו אמר איש צדיק תמים (בראשית ו) ובפניו אמר כי אותך ראיתי צדיק לפני, דבר אחר שלא ישמע בנזיפתו של אהרן, אמר שמעו נא דברי אין נא אלא לשון בקשה, אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע (במדבר יב) שכינתי אין נגלה עליו באספקלריא מאירה אלא בחלום וחזיון. ולמה אלא שדברו במשה שנאמר ותדבר מרים ואהרן במשה ואין דבור בכל מקום אלא ל' קשה, וכן הוא אומר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מב) ואין אמירה אלא תחנונים, וכן הוא אומר ויאמר אל נא אחי תרעו (בראשית יט) ויאמר שמעו נא דברי כל נא לשון בקשה, ולמה אמר תחלה מרים ואח"כ אהרן אלא שהיא פתחה בדבר תחלה, ולפיכך הקדימה הכתוב, ומה אמרו הרק אך במשה דבר ה', כלומר במשה דבר ה' לבדו שפירש מאשתו, הלא גם בנו דבר כמו כן דבר עמנו ולא פירשנו מדרך ארץ, ומנין היתה יודעת מרים שפירש משה מן האשה, רבי נתן אומר מרים היתה בצד צפורה כשאמרו למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה וכיון ששמעה צפורה אמרה או להם לנשותיהם של אלו, ומאיזה זמן פירש משה מדרך ארץ, אלא בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה בסיני קודם מתן תורה שיקדש את העם ואמר להם לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, פירשו הם מנשותיהם ופירש משה מאשתו, ואחר מתן תורה אמר ליה הקדוש ברוך הוא לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה) ואל תשוב לדרך ארץ, וכשאמרה צפורה אוי לנשותיהן של אלו הן נזקקין לנבואה שיהו פורשין מנשותיהם כמו שפירש בעלי הימני, ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו של משה נענשה ק"ו למספר בגנותו של חבירו ובלשון הרע ילקה האדם בצרעת. כי אשה כושית לקח (במדבר יב) כושית בגימטריא יפת מראה חשבונו של זה כחשבונו של זה, האשה כושית מגיד שהכל מודים ביופיה כשם שהכל דוברים בשחרותו של כושי על אודות האשה על אודות גרושיה כי אשה כושית לקח מה תלמוד לומר אלא יש לך אשה נאה ביופיה ואינה נאה במעשיה או נאה במעשיה ואין נאה ביופיה וזו נאה בכל ועתה גירשה, ועל שם נויה נקראת כושית כאדם הקורא לבנו נאה כושי כדי שלא ישלוט בו העין. והאיש משה ענו מאד (במדבר י"ב) ענו שפל וסבלן, דבר אחר ענו מאד מל' עונה כלומר שאם היה שומע אלו הדברים יודע היה לענות ולהשיב טענות כנגדן, ויאמר ה' פתאום (במדבר י"ב) שנגלה עמהם פתאום והם טמאים בדרך ארץ והיו צועקים מים מים להודיעם שיפה עשה משה שפירש מאשתו אחר שנגלית שכינה עליו תדיר ואין עת קבוע לדבור וכן אמר להם פה אל פה אדבר בו פה אל פה אמרתי לו לפרוש מן האשה ומראה ולא בחידות ומראה זו מראה הדבור, יכול מראה השכינה, ת"ל לא תוכל לראות את פני (שמות ל"ג) וא"ת הא כתיב ותמונת ה' יביט (במדבר יב) זה מראה אחורים כענין שנאמר וראית אחורי למה לא יראתם לדבר בעבדי במשה אינו אומר בעבדי משה אלא בעבדי במשה כלומר בעבדי אף על פי שאינו משה וכן במשה אף על פי שאינו עבדי כדאי היה לירוא מפניו, וכ"ש שהוא עבדי, ועבד מלך מלך, והיה לכם לומר אין המלך אוהבו חנם, ואם תאמרו שאינו מכיר במעשיו, זו קשה מן הראשונה, ויחר אף ה' בם וילך (במדבר י"ב) למד כי מאחר שהודיע סרחונם אחרי כן גזר עליה נידוי ק"ו בשר ודם שלא יכעוס על חבירו עד שיודיענו סרחונו, והענן סר מעל האהל ואחרי כן והנה מרים מצורעת כשלג, משל למלך שאמר לפדגוגו הכה את בני אבל לא תכנו עד שאלך מאצלך שרחמי עליו. אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו (במדבר י"ב) אל נא תהי כמת, מה מת מטמא בביאה אף מצורע מטמא בביאה, אשר בצאתו מרחם אמו, מרחם אמנו היה לו לומר אלא שכנהו הכתוב כן, וכן חצי בשרו היה לו לומר חצי בשרנו ולפי משמעו נראה לי כן אין ראוי להניח את אחותינו להיות כמת כי מאחר שיצאת מרחם אמו של זה שהיה בידו לעזור ואינו עוזרו הרי יאכל חצי בשרו שאחיו בשרו הוא, דבר אחר אל נא תהי כמת אם אינך רופאה בתפלה מי מסגירה ומי מטמאה כי איני אפשר לראותה כי אני קרוב ואין קרוב רואה את הנגעים וכהן אחר אין בעולם, וזהו שנאמר אשר בצאתו מרחם אמו, אל נא רפא נא לה בא הכתוב ללמדך דרך ארץ שהשואל דבר צריך שיאמר שנים או שלשה דברי תחנונים ואחר כך יבקש שאלותיו, לאמר מה ת"ל, א"ל השיבני אם מרפא אתה אותה אם לאו, עד שהשיבו ואביה ירוק ירק בפניה, ומפני מה לא האריך משה בתפלה זו כדי שלא יהיו ישראל אומרין אחותו נתונה בצרה והוא מרבה בתפלה תסגר שבעת ימים אחר תאסף, ואני אומר כי כל האסיפות שיש במצורעים יהיו על שם שהוא משולח מן המחנה וכשהוא נרפא נאסף אל המחנה, כל אסיפה לשון הכנסה הוא, והעם לא נסע עד האסף מרים כבוד זה חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור שנאמר (שמות ב) ותתצב אחותו מרחוק היא עכבה שעה אחת וכל ישראל עכבו בשבילה שבעת ימים.

Avot DeRabbi Natan, Version 1, Chapter 9אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ט

רבי שמעון אומר על מספרי לשון הרע נגעים באים עליהם שכן מצינו באהרן ומרים שספרו לשון הרע במשה ובאת עליהם הפורענות שנאמר ותדבר מרים ואהרן במשה (שם י"ב א'): למה הקדים הכתוב מרים לאהרן מלמד שהלכה צפורה ושחה לה למרים הלכה מרים ושחה לו לאהרן עמדו שניהם ודברו בצדיק ההוא. מתוך שעמדו שניהם ודברו בצדיק באת עליהם הפורענות שנאמר ויחר אף ה' בם וילך (שם שם ט'). מה ת"ל וילך מלמד שנסתלק מאהרן ודבק במרים. מפני שלא היה אהרן עסקן בדברים אבל מרים שהיתה עסקנית בדברים מיד נענשה יותר. מרים אמרה עלי היה הדבור ולא פירשתי מבעלי. אהרן אמר ועלי היה הדבור ולא פירשתי מאשתי. ואף אבותינו הראשונים היה הדבור עליהם ולא פירשו מנשותיהם אבל הוא מפני שדעתו גסה עליו פירש לו מאשתו. ולא היו דנין אותו בפניו אלא שלא בפניו. ולא היו דנין אותו בודאי אלא בספק. ספק שדעתו גסה עליו ספק שאין דעתו גסה עליו והרי דברים ק"ו ומה מרים שלא דברה אלא באחיה ולא דברה אלא שלא בפניו של משה נענשה אדם הדיוט המדבר דברים בפני חבירו ומביישו על אחת כמה וכמה שיהא עונשו מרובה.

Rashi Bemidbar 12:1-4רש״י במדבר י״ב:א׳-ד׳

(1) ותדבר AND [MIRIAM AND AARON] SPAKE – The term דבר i.e.ery passage where it is used implies harsh language, for so it stales, (Genesis 42:30) "The man, the lord of the land spake (דבר) roughly to us". The term אמר, however, is always an expression denoting supplication, for so it states, (Genesis 19:7) "And he said (ויאמר) ‘I beg of you (נא), my brethren, do not so wickedly" ; (verse 6 of this chapter) "And He said (ויאמר), Hear, I pray you (נא), My words' — for the word נא always expresses supplication (Siphre). ותדבר מרים ואהרן AND MIRIAM AND AARON SPAKE – She opened the conversation, therefore Scripture mentions her first. And whence did Miriam know that Moses had separated himself from his wife (for this was the statement she made; cf. Rashi below)? R. Nathan answered: "Miriam was beside Zipporah When it was told to Moses, ‘Eldad and Medad are prophesying in the camp' (Numbers 11:17). When Zipporah heard this, she exclaimed, Woe to the wives of these if they have anything to do with prophecy, for they will separate from their wives just has my husband has separated from me!" It was from this that Miriam knew about it, and she told it to Aaron. Now what was the case with Miriam who had no intention to disparage him? She was punished thus severely! How much the more will this be so in the case of one who intentionally speaks in disparagement of this fellow"! (Siphre). האשה הכשית THE CUSHITE WOMAN – This tells us that all agreed as to her beauty just as all agree as to the blackness of an Aethopian (cf. Siphre). כושית – The numerical value of this word (736) is the same as that of יפת מראה, a woman of beautiful appearance. על אדות האשה BECAUSE OF THE [CUSHITE] WOMAN – because of her having been divorced by Moses (cf. Note on previous passage). כי אשה כשית לקח FOR HE HAD MARRIED A CUSHITE WOMAN – What is the force of this statement? (It appears superfluous; since על אדות וכו has been explained to refer to Moses having divorced his Cushite wife, it is unnecessary to state afterwards that he had married her)! But it is made to suggest the following: You may find a woman who is pleasant an account of her beauty but who is not pleasant by reason of her deeds (conduct); or one pleasant because of her conduct but not because of her beauty. This woman, however, was pleasant i.e.ery respect (Siphre). האשה הכשית THE CUSHITE WOMAN – Because of her beauty-she was called, "the Aethiopian" just as a man calls his handsome son "Moor", in order that the evi.e.e should have no power over him. כי אשה כשית לקח THAT HE HAD MARRIED A CUSHITE (a beautiful) WOMAN, and had now divorced her. (2) הרק אך FOR HAS INDEED THE LORD SPOKEN with him alone. הלא גם בנו HAS HE NOT ALSO [SPOKEN] WITH US, and we have not separated from our spouses! (Siphre). (3) ענו means, humble and patient. (4) פתאם SUDDENLY – He revealed himself to them suddenly just when they were unclean as a result of marital intercourse, so that they cried; "Water, water!" (for purification). He did this to give them to understand that Moses had acted rightly in that he had separated from his wife, since the Shechinah used to reveal Itself to him at all times and there was no definite time fixed for the Divine communication (cf. Yalkut Shimoni). צאו שלשתכם GO OUT YOU THREE [UNTO THE APPOINTED TENT] – This tells us that the names of all three of them were mentioned as one utterance, something that is impossible for a human mouth to articulate and a human ear to catch (Siphre).

(א) ותדבר מרים – אין דיבור בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר: דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות (בראשית מ"ב:ל'). אין אמירה בכל מקום אלא תחנונים, וכן הוא אומר: ויאמר אל נא אחי וגו' (בראשית י"ט:ז'), ויאמר שמעו נא דברי (במדבר י"ב:ו'), כל נא לשון בקשה. ותדבר מרים ואהרן – היא פתחה בדבר תחילה, לפיכך הקדימה הכתוב. ומניין היתה יודעת מרים שפירש משה מן האשה? ר' נתן אומר: מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה: אלדד ומידד מתנבאים במחנה. כיון ששמעה ציפורה, אמרה: אוי לנשותיהם של אילו, אם נזקקים בעליכן לנבואה יהו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני. משם ידעה מרים והגידה לאהרן. ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו כך נענשה, קל וחומר למספר בגנותו של חברו. האשה הכושית – מגיד שהכל מודים ביופיה, כשם שהכל מודים בשחרוריתו של כושי. כושית – בגימטריא יפת מראה, חשבונו של זה כחשבון של זה. על אודות האשה – על אודות גירושיה. כי אשה כושית לקח – מה תלמ'? אלא, יש לך אשה נאה ביופיה ואין נאה במעשיה, במעשיה ולא ביופיה. זו נאה בכל. האשה הכושית – על שם נוייה נקראת כושית, כאדם הקורא את בנו נאה כושי שלא תשלוט בו עין. כי אשה כושית לקח – ועתה גירשה. (ב) הרק אך – עמו לבדו דבר י"י. הלא גם בנו דבר – ולא פרשנו מדרך ארץ. (ג) עניו – שפל וסבלן. (ד) פתאם – נגלה עליהם פתאם, והם טמאים בדרך ארץ והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה שפירש מן האשה מאחר ששכינה נגלית עליו תדיר, ואין עת קבועה לדיבור. צאו שלשתכם – מגיד ששלשתן נקראו בדבור אחד מה שאי איפשר לפה לומר ולאוזן לשמוע.

Rashbam Bemidbar 12:1-4רשב״ם במדבר י״ב:א׳-ד׳

(1) הכושית THE CUSHITE WOMAN: From the descendants of Ham. כי אשה כושית לקח FOR HE HAD MARRIED A CUSHITE WOMAN: As it is written in Divre ha-yamim de-Moshe rabbenu. Moses reigned in the land of Cush for forty years and married a certain queen [from there]. He never had intercourse with her. So it is written there [in that midrashic work]. When they [Miriam and Aaron] spoke against him, they did not realize that he had never had intercourse with her. This is the true plain meaning of Scripture. For if they slandered Moses concerning [his marrying] Zipporah, why would the text have to add "for he had married a Cushite woman"? Did we not know already that Zipporah was a Midianite? And another argument [against seeing a reference to Zipporah here]: Zipporah was not a Cushite. For Cush was a descendant of Ham (Gen. 10:6), while Midian was [not a Hamite but a Semite,] a descendant of Keturah who had borne him to Abraham (Gen. 25:2). (2) ויאמרו הרק אך במשה THEY SAID: "WAS IT ONLY THOUGH MOSES [THAT THE LORD SPOKE]: In other words, they voiced [a] further [complaint] about Moses. "Why should he lord it over us? God has spoken to the Israelites through us, too [not just through him]." בנו: means "[He spoke] through us." (4) פתאום SUDDENLY [THE LORD CALLED TO MOSES, AARON AND MIRIAM]: I.e. right when they were speaking against Moses, [immediately God spoke to them,] even though that was not a usual time for God to be addressing them. Rather [God spoke to them at such an unusual time] because He wanted to rebuke them on account of [their insult to] Moses, and because He wanted to honor Moses.

(א) כושית – שהיא ממשפחת חם. כי אשה כושית לקח – כדכתיב בדברי הימים דמשה רבנו: שמלך בארץ כוש ארבעים שנה, ולקח מלכה אחת, ולא שכב עמה, כמו שכתוב שם. והם לא ידעו כשדיברו בו, שלא נזקק לה. זהו עיקר פשוטו. שאם בשביל צפורה דיברו, מה צורך לפרש כי אשה כושית לקח? וכי {עד} עתה לא ידענו כי ציפורה מדיינית היא? ועוד תשובה: כי לא היתה כושית, כי כוש מבני חם הוא, ומדיין מבני קטורה אשר ילדה לאברהם. (ב) ויאמרו הרק אך במשה {וגו'} – כלומר עוד זאת אמרו על משה: במה יכול להתפאר עלינו, הלא גם בנו דבר לישראל. בנו – על ידינו. (ד) פתאום – בשעה שהיו מדברים במשה. ולא היתה שעה רגילה לדבר עמהם, אלא לגעור בהם מפני משה, ולחלוק לו כבוד.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 2:22אבן עזרא שמות פירוש שני ב׳:כ״ב

ותלד... {כי} אמר – משה, כי זאת צפורה היא האשה הכושית אשר לקח. ואשר כתוב בדברי הימים דמשה אל תאמן. וכלל אומר לך, כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמינו מפי הקבלה אין סומכין עליו, ואף כי יש בו דברים המכחישים דעת הנכונה. וככה ספר זרובבל, וגם ספר אלדד הדני והדומה להם.

Ibn Ezra Bemidbar 12:1-2אבן עזרא במדבר י״ב:א׳-ב׳

(א) ותדבר מרים – היא דברה, גם אהרן הסכים או החריש, על כן נעשה שותף. וטעם ותדבר – עם בי"ת דרך גנאי, כמו וידבר העם באלהים (במדבר כ"א:ה'). גם ימצא לשבח, רק בדרך הנבואה. יש אומרים, כי משה מלך על כוש ולקח אשה כושית – והמתרגם אמר, שפירתא. וטעמו, לשון כבוד, כאשר יקראו הישמעאלים לזפת – הלבן. [וכן כאשר יזפתו האניות יאמרו בו נלבן האניה], גם אנחנו נקרא העור שגיא נאור, [גם הישמעאלים עוד קוראין לחגר ולגבן אבי קלח, והטעם שוה כמו הקלח ועץ ההדס]. והנה לא יתכן שנקרא שם, שהוא לשבח, להפכו לגנאי. ויש אומ', כי כוש בן ימיני הוא שאול, וכן הלא כבני כושיים אתם (עמוס ט':ז'), וכבר פירשתיו. והישר בעיני שזו הכושית היא צפורה, כי היא מדינית, ומדינים הם ישמעאלים, והם דרים באהליהם, וכן כתוב ירגזון יריעות ארץ מדין (חבקוק ג':ז'). ובעבור חום השמש אין בהם לבן כלל, וצפורה היתה שחורה דומה לכושית. וטעם כי אשה כושית לקח – זה הדבור שדברה מרים. ומה נכבד דבר הקדמונים שאמרו על הזקנים, אשריהם ואוי לנשיהם. והנה חשדו משה כי לא נמנע לשכב עם צפורה רק בעבור שאיננה יפה. (ב) ויאמרו הרק אך במשה – הביאו ראיה, שלא לקדושת השם עשה זה, כי הן היו נביאים כמוהו, ואין המשכב אסור להן. הרק אך – והאחד יספיק, רק הוא דרך צחות, כמו המבלי אין קברים (שמות י"ד:י"א). וישמע י"י – ואם דברו בסתר.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 12:1-6ר׳ יוסף בכור שור במדבר י״ב:א׳-ו׳

(א-ב) ותדבר מרים ואהרון במשה – משפילא בלעז. לפי שנשים דברניות (בבלי ברכות מ"ח:), והחזיקה מרים בדבר יותר מאהרן, ולכך הקדימה לאהרון, ולכך לקתה היא לבסוף. על דבר {ה}אשה {ה}כושית אשר לקח – לפי הפשט: שהיו אומרים: וכי לא מצא משה אשה מבנות ישראל שיקח לו לאשה, שהלך לקחת לו מבנות הכושים שהם ערלים. וכי בשביל שהקב"ה מדבר עמו מתגאה, שאינו רוצה לישא אשה מבנות ישראל שבקש אשה במרחק. הלא גם בנו דבר – ונשאנו מישראל, ולא נתגאנו בכך. כי אשה כושית לקח – לפי שלא מצינו במקום אחר שמשה לקח אשה כושית, הגיד לך הכתוב כי בודאי אשה כושית לקח. ועל צפורה לא דברו, שלא היתה מישראל, כי אז אנוס היה מפני שהיה בורח, ולא יכול לבא במצרים בתוך בני ישראל. {הרק} אך – דרך הפסוק לדבר כך, לכפול דבריו, כמו המבלי אין קברים (שמות י"ד:י"א). וישמע ה' – ותבע עלבונו. (ג) והאיש משה עניו מאד – מגיד לך הכתוב שמשה לא היה בעל גאוה, ולא נתכוון לשום גאוה, אלא הכי היתה סיבה ומזל שלקח אשה כושית. כמו שכתוב גבי שמשון, גבי אביו ואמו שהיו מוכיחין אותו על שלא היה נושא מבנות ישראל, וכתיב: ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא (שופטים י"ד:ד'). ואף על פי שלא נודע למה היתה סיבה זאת של משה, אין גלויין לנו כל הסודות. ובדברי הימים של משה מספר מן הכושית, כי היתה מלכת הכושים, והיה משה מלך בכוש ארבעים שנה, ואף בזאת היה עניו, שלא היה תובע עלבונו, ולפיכך תבעו הקב"ה. (ד) פתאום – שלא יוכלו לומר משה קבל עלינו לפני המקום. צאו שלשתכם אל אהל מועד – כאדם שאומר בואו לבית דין. שלשתכם – לידע עם מי הדין, עם משה או עמכם, כי שם היו יורדין לדין, כדכתיב: והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה (שמות ל"ג:ז'). ויצאו שלשתם – ונכנסו באהל מועד לדין. (ה) ובא הקב"ה דיין ועמד פתח האוהל כפעם בפעם, כדכתיב: ו{היה כ}בא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה (שמות ל"ג:ט'). ויקרא אהרן ומרים – לשמוע מה טענתם על מה הוציאו דיבה על משה. (ו) אם יהיה נביאכם – תשובה על מה שאמרו: הלא גם בנו דיבר. כלומר: אינו דומה דיבור שעמכם ועם שאר נביאים, לדיבור של משה, כי כשאני מדבר עם שאר הנביאים איני מדבר עמהם כי אם על ידי מראה ודמיון. בחלום אדבר בו – כאדם שרואה במראה, וצריך לפותרים. ובמראה אליו אתוודע – כאדם שרואה במראה, שרואה נבואה ואינו רואה את הממשות, וכאדם שמדבר אל שליח שאינו נאמן לו כל כך, ומדבר עמו על ידי משל, שאינו רוצה להבינו את הסוד. כמו שתמצא בנביאים שמדבר על ידי משל, כגון: ויקח את צמרת הארז וגו' (יחזקאל י"ז:ג'), וכגון: שכב על צדך השמאלי (יחזקאל ד':ד'), וכיוצא בהם. וכמו שאמר דניאל: {וראיתי אני דניאל וגו'} ולא אבין (דניאל י"ב:ה',ח') ואמר: סתמים וחתמים הדברים עד עת קץ, יתבררו ויתלבנו (דניאל י"ב:ט'-י'). וכמו שאמרו ישראל על יחזקאל: ממשל משלים (יחזקאל כ"א:ה'), וכיון שהוא מדבר על ידי חידה – כל אחד {אומר} כך הוא הפתרון. וכשאותו הפתרון אינו בא, לפי שלא פתר יפה, אומרים: אין דבריו אמת, כמו שאמר יונה: עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת (יונה ג':ד'), והיה סבור הוא עצמו כמהפכת סדום, ולבסוף שלא נהפכה, כעס על שלא נתקיימה נבואתו. והוא אמר: שתהא נהפכת מרעה לטובה – שעשו תשובה.

Ralbag Bemidbar 12:1-5רלב״ג במדבר י״ב:א׳-ה׳

(א-ב) ותדבר מרים ואהרן במשה על אֹדות האשה הכֻּשית אשר לקח – ממה שאמרו אחר זה ידענו פירוש זה הענין, והוא שכבר פירש משה מן האשה, ואמרו מרים ואהרן: אם בשביל הנבואה פירש, וכי לו לבדו דיבר הקב"ה? הלא גם בנו דיבר, ואין אנו פורשים מפריה ורביה. והנה קְרָאָהּ כושית מצד יופיה; ובכמו זה נקרא שאול כוש בן ימיני, מצד יופיו; וכן המנהג לתאר הדבר בהפכו, ולזה נקרא העִוֵּר סגיא נהור. (ג) והאיש משה ענו מאד וגו' – אמר זה להורות שלא היו מתרעמים על משה מענין גאוה והשתרר מפני דיבור ה' יתעלה עמו, ולא היה ראוי שיקנאו בו מזה הצד. (ד) צאו שלשתכם – לכל אחד ואחד בפני עצמו נאמר בנבואה שיצא אל אהל מועד; או אמר זה למשה, והוא אמר הענין לאהרן ומרים; כי לא יתכן שתהיה נבואה אחת־במספר יחד לרבים. (ה) ויקרא אהרן ומרים – לכל אחד ואחד קרא בדרך הנבואה; או היתה זאת הנבואה על דרך מופת בקול מורגש.

Ralbag Bemidbar 12:6-8רלב״ג במדבר י״ב:ו׳-ח׳

(ו) ואמר להם ה' יתעלה: מה אתם מתפארים בנבואה כמשה? אם יהיה נביאכם נביא ה', הנה אתודע אליו בעת השינה במראה הנבואה, או אדבר בו בחלום, בזולת השתמש החושים על מנהגיהם, ולזה תגיע להם הנבואה על המעט. (ז) ואולם עבדי משה איננו כן, כי הוא עם השתמשוֹ בחושיו תגיע לו הנבואה, כשירצה, ובמה שירצה, כמו שאמר: 'עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם' (במדבר ט, ח). ולזה הוא נאמן וקיים בכל ביתי. והנה זה הבדל אחד בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים. (ח) וההבדל השני הוא שאני אדבר בו פה אל פה, בזולת אמצעי, כמו שאמר בסוף וזאת הברכה: 'אשר יִדָעוֹ ה' פנים אל פנים' (דברים לד, י), רוצה לומר שלא היה אמצעי ביניהם. ואמנם אמר זה לפי שכל הנביאים יִמָּצֵא למדמה בהם רושם בהגעת הנבואה, מצד היות מושגיהם דברים פרטיים, אשר אין שם כח יתכן בו ציורם זולת הדמיון, כמו שביארנו בשני מספר מלחמות ה'; ואולם השגות משה הנבואיות אשר נתיחד בהם מבין שאר הנביאים היו השגות כוללות ונימוסים כוללים, כמו הענין במצוות התורה ובמה שנזכר במעשה בראשית; ולזה לא היה שם נביא־תורה זולת משה. וההבדל השלישי הוא שמה שהיה משה רואה מהדברים הפרטיים היה מגיע לו בלשון מבואר, לא בחידות, וזה יורה על שלמות השגתו בנבואה; ואולם שאר הנביאים היה מגיע להם בחידות, וכל מה שהיתה נבואתו יותר חלושה היו החידות יותר עמוקות ויותר סתומות, כי כל מה שהיתה החידה יותר עמוקה היתה הידיעה המגעת ממנה בענין הנרצה יותר חסרה. וכבר ביארנו זה בשני מספר מלחמות ה'. וההבדל הרביעי הוא מה שאמר ותמֻנת ה' יביט, והנה ההבדל בזה הוא - לפי מה שאחשוב - ששאר הנביאים מפני דבקותם לחומר יקרה להם שלא ישיגו מנימוס הנמצאות וסדרם ויושרם אשר אצל ה' יתעלה כי אם החלק שתִּטֶּה אליו מחשבתם, ואולם משה היה משיג יחד מה שאפשר שיושג לאדם מזה הנימוס המושכל, ובזאת ההשגה הנפלאה היה דבק בה' יתעלה ומשיג תמונתו הנפלאה באופן־מה. והיה זה כן לקלות התבודדות שכלו מבין שאר הכוחות הנפשיות, עד שכבר היה תמיד עם ה' יתעלה, ולא היה יכול להפריד הדבקות ההוא כי אם בקושי נפלא, כמו שביארנו בראש ספר ואלה שמות; אשרי ילוד אשה שזכה לזאת המעלה הנפלאה. והנה במה שזכרנו בזה המקום מזה הענין יש עומק נפלא יתבאר למי שראה דברינו בשני ובחמישי מספר מלחמות ה'; ולוּ באנו להרחיב הביאור בזה יארך יותר מן הראוי; עם שכבר יצטרך להקדמות רבות לא יכילם זה הספר. ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה – רוצה לומר שהיה לכם לירא מהשוות נבואתכם לנבואת משה; וזה, כי משה, להיותו תמיד עם ה' יתעלה, חוייב לו שיהיה פורש מן האשה — והוא מה שדיברו בו עליו מרים ואהרן.

Ralbag Bemidbar Toalot 12:14רלב״ג במדבר תועלות י״ב:י״ד

(א-ב) התועלת הארבעה עשר הוא להודיע שהאיש השלם מאד לא תהיינה תשוקותיו רק לעבודת ה' יתעלה, ויניח כל הענינים הגופיים לפי מה שאפשר, וכל שכן המשגל שאיננו לאדם במה שהוא אדם. ולזה ביאר שמשה פירש מן האשה מצד מה שגינוהו על זה מרים ואהרן ואמרו כי מצד הנבואה לא יצטרך לפרוש ממנה כי גם בהם דיבר ה' עם התעסקם בצורכי החומר בעת הראוי.

R. Yosef ibn Kaspi Bemidbar 12:1-3ר׳ יוסף אבן כספי במדבר י״ב:א׳-ג׳

(א) ותדבר מרים ואהרן במשה – אם אמר וידברו מרים ואהרן היה ג"כ נכון. על אדות האשה הכשית אשר לקח – אמר יוסף, מפליא אני על הקדמונים, שלמים הם כולם ממני לא אגיע לפרסת כף רגלם, איך נפל לעולם בדמיונם שיפרשו דבר מן התורה הפך מה שכתוב, אם כשיחליפו שם אל שם הפכי לו, או יוסיפו מלות הפכיות, וזה כי ידוע מה שפרש בוה אונקלוס, ואמר רבינו משה אונקולוס הגר חכם גדול היה, ומאין לו לפרש כושית יפה, שהם הפכים כשחור ולבן, ועוד מאין לו להוסיף מלות הפכיות, אחר כי אשה כושית לקח, כאלו כתוב בתורה כי אשה כושית שלקח, עזב או הרחיק. ואם היתה זאת כונת נותן התורה למה לא כתב כן, ולמה כתב הפכו, ועוד מי התיר לנו לעשות זה, מדוע אונקולוס כחו גדול לעשות זה, או חכמי התלמוד או א"ע שכולם הסכימו בזה, ומדוע לא נעשה כן אנחנו, ואיש הישר בעיניו יעשה, עד שנחליף ואהבת את י"י אלהיך, באמרנו—חלילה—ושנאת את י"י אלהיך, או ואת אשר אהב השם תשנאהו. ואם תאמר קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע והודיעו על פה שכן פרוש זה הפסוק. התשובה, נשיב אל הטענה הראשונה, למה לא נכתב בכתב כמו שהוא הענין, ולא לכתוב מלה שכונה בה ההפך, היקרא פרוש המרת המלות הפך בהפך. אבל יקרא פרוש כשיפורשו המלות כמשמעם איך שיפורשו, כמו שפרשו לא תבערו אש, ולא תאכלו על הדם בפרושים עמוקים, יהיה הכתוב סובל להם, כל שכן שאין בם הפכות, אבל זולת זה יקרא תמורה והפכות ומחיקה ונסיחה ונתיצה, וזה בכל לשון שאתה שומע, ומדוע לא נאמר כי אמרו ואתכם לקח י"י פרושו עזב. וכן ולקח הוא ושכנו, מה יתרון לנו בין זה לזה. חי ה' נשגבה בעיני זאת הדרך, המוסכמת מכל הקדמונים עמודי עולם והאמונה והחזוק לתורת משה, לא אוכל לה. חלילה לי מעשות כדבר הזה, או אעזוב לגמרי תורת משה ואאמין בתורה חדשה חלילה כבר נעשית, או אעשה גם אני כמו שיעשו אלה חס ושלום, לכן אני אומר, כי פרוש מה שכתוב בכאן לפי המובן באור הכרחי מלשון העברי, כי כושית היא אשה מארץ כוש, ופי' כי אשה כושית לקח, החזיק, כי כן פי' שורש הלמ"ד והקו"ף והחי"ת, והפך זה שרש העי"ן ו הזי"ן והבי"ת, וכל זה הסכמת הלשון, והיה הענין כן, כי משה אחרי נשאו צפורה לקח אשה כושית על צפורה לסבה שידע הוא ע"ה, ואין לשאול טעמים בפעולותיו כי בודאי מחכמה עשה זה, והנה לא ידענו הזמן המוגבל שנשא זאת, אם עתה בנסעם, אם לפנים זמן מה, כי לא נזכר בתורה עדיין, כי גם לא נכתבו בתורה כמה ענינים עברו אז, אבל בעבור שלא נזכר זה עד עתה, בעבור שלא נבהל באמרו על אדות האשה הכושית אשר לקח, בעבור שלא שמענו זה מעולם, אמר אח"ז, כי אשה כושית לקח, כאלו אמר דעו שאשה כושית לקח, ואם לא נזכר עדיין, ועליה דברו אלה, כי בעבור העלם מהם סבת זאת ההוספה בלקיחת האשה הזאת, כי אולי חלחה צפורה בבית הסתרים, ואולי מרדה בו, ואולי סבה אחרת לא ידענו מה, ואפשר שידעו אלה סבתה, אבל נעלם מהם סוד ההכרח והחכמה בזה, ולכן דברו על משה בהוסיפו אשה על אשה, כי די לאחת לאיש השלם. (ב) וענין אמרו הרק אך במשה דבר וכו' – שלא דנו זה למשה מצד יתרון חכמה עליהם, עד שנעלם מהם מה שגלוי למשה, רצוני סבת ההוספה הזאת, או סוד החכמה בה, עד שיאמרו הוא ידע מה יעשה, ואם דבר רֵק ממנם הוא רֵק, אבל השוו עצמם לו בכלל, בעבור שהיו שדם בנבואה, ולא הביטו אל ששויָם לא היה במין קרוב, אבל היה בסוג גם רחוק מאד, כמו שהודיעם השם אח"כ, אבל ספר בכאן הפלגת טוב תכונת משה. (ג) והאיש משה ענו מאד – כי הוא עתה, ואולי גם תמול גם שלשום שמע אלה מרננים אחריו, ואולי גם רוב העם, והוא שומע חרפתו ואינו משיב, ואולם להיותו בלתי משיב לאשר למטה ממנו ולכל הדברים אשר ידברו לא נתן לבו, הוא לשתי סבות יזכרו בזאת הפרשה. הראשונה מצד הענוה כמ"ש בזה, והשנית מצד יתרון מעלתו על כל המדברים בו, כמו שיזכור השם אח"כ, ואין ראוי לו שישית לבו לדברי הסכלים, כי מה לו ולהם, ומדוע יישר בעיניהם מעשיו והם הפכיות למעשיהם בהכרח, וכן הענין בכל זמן אם לא שנהיה כלנו סכלים או כלנו חכמים במדרגה אחת. ואוסיף בזה הערה ואומר, כי ידוע כי תורתנו השלמה, נמשכת אל שלמות הטבע, ולכן לא נצטוינו שננגד ונעיק לפעולת הטבע, אבל נתנהג בהכרחי, ולק לא נצטוינו בפרישה מאשה, כי המעשה ההוא הכרחי בטבע לנו, כהרקת המקוה והרקת המעים, אין הבדל ביניהם כלל אצל הטבע, ואף לא אצל החכמים. אבל אצל ההמון לא ישיגו ממנו רק ערבות המשוש בחפיפת העטרה בגוף הצר לה, כמו שלא ישיגו מהמאכל רק עריבת החיך. וכל שכן שהמעשה ההוא יותר ראוי לשלמי היצירה ולטוביהם, רצוני אשר החום והלחות גובר בם. ואין ספק כי משרע"ה אדון הנביאים היה מזה המזג, עד שחיה מאה ועשרים ולא כהתה עינו ולא נס לחה, ואם הוא ע"ה יהיה פורש לגמרי מאשה כמו שאמרו הקדמונים ועשו על זה אסמכתות מן הכתוב אין בם ממש, הנה לא חיה משה האיש המשובח בזמן מעולם ועד עולם, והם אמרו כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו (בבלי סוכה נ"ב). ושלמות פעולותיו הטבעיות לא חלשו בהיותו בן שמונים, כמו שאמרו הקדמונים, ואף לא בהיותו בן מאה. כי אברהם שהיה למטה ממנו הוליד יותר מבן מאה, א"כ אין לשפוט עליו ע"ה שפרש מאשה, כי אינו צעיר ודורש או אנוסטי, וכרמלי, ואף לא נפלא אם לקח שתי נשים, כי כל קדמונינו עשו כן, עם היותם שלמים מאד, כי אברהם אבינו הראשון לקח שתים, ויעקב ד', ודוד י"ח, ושלמה אדון החכמים לקח אלף, ומעשה אבות יעשו בנים, ואיך נהיה אנחנו סכלים מכל סכלים, עד שנחשוב כלל במעשיו ובדעותיו, אין לנו רק שנבוש ונכלם מעצמנו, ונאמר הוא ידע מה יעשה, והוא הדין בכל זמן עם רחק ההמון מהטובים הנמצאים בנו בכל דור ודור, וגם בדור הזה שאנו בו שאבד חסיד מן הארץ והיינו לעם אחד, כלנו סכלים כלנו אוילים אבל הסכלות בינינו מתחלף בפחות ויתר, ועם היות היתרון בינינו פחות מאד, ראוי לאשר למטה שיבוש ויכלם על פחיתותו ושפלותו, ולא ידבר באשר למעלה ממנו כלל, ואם ירבו וידברו, יש למשכיל שלא יחר אפו ולא ישית לבו להם ולדבריהם, מצד שתי סבות קדם זכרם, אף כי ראוי לו לשמוח בו על יתרון חלקו בשאינו מהם ולא מה מהם. לך אחי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך, ולנו כונתנו ודי בזה. (ב) וישמע י"י – ואם דברו שניהם בחשאי, כי לא יסתר איש מלפניו ית'.

Derashot HaRan 8דרשות הר״ן ח׳

ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת וגו' ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. (במדבר יב ו - ח). השם יתברך רצה להוכיח אהרן ומרים על אשר דיברו עתה במשה, כמו שכתוב (במדבר יב א) ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח, והודיע אליהם כי עם היות שהיתה כונתם לשמים, שגו כשדיברו בו ואמנם מה שנתעוררו עתה ולא קודם לכן, הטעם אצלי, מפני שעד עתה היו חושבים מפני טרדת משה רבנו ע"ה בהנהגת ישראל, היה כל זמנו עוסק במצוה שהוא פטור ממצוה אחרת (סוכה כה א), ולזה דנוהו עד עתה לזכות, אבל עתה שביקש מאת השם יתברך שיצטרפו עמו אחרים בהנהגת ישראל ולא ישאר הוא לבדו (במדבר יא יד), וצירף עמו שבעים איש מזקני ישראל (שם כד), חשבו שהוא עכשיו מתחייב במצוה הזאת, ולכן דיברו בו. ואמנם עם היות כונתם לשמים, חטאו, מפני שדיברו שניהם בו זה עם זה, ולא שאלו ממנו טעמו של דבר. וגם מפני שהשוו נבואתם עם נבואתו, ולא חלקו לו כבוד כראוי, ואמרו (שם יב ב) הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר. והשם יתברך השיבם כי משה עשה מה שעשה כראוי, והם חטאו בו. והודיעם, שיש הבדל רב בין נבואתם לנבואתו, אשר מצד ההבדל ההוא ראוי אליו לפרוש מן האשה, כמו שנפרש. והוא אמרו שמעו נא דברי, ואמרו בספרי (בהעלותך על הכתוב שם ו) ויאמר שמעו נא דברי אין נא אלא לשון בקשה, והלא דברים קל וחומר ומה מי שאמר והיה העולם דיבר בתחנונים קל וחומר לבשר ודם. וצריך לבאר ענין הבקשה הזאת מה היא. כי אם הם חטאו, והשם יתברך היה מוכיח אותם, הלא זה מעלה וכבוד להם שיודיעם חטאם קודם שיענישם, וטובה תוכחת מגולה, ולא היה צריך לזה לשון בקשה. והנראה בעיני בזה, כי מראה הנבואה הזה קשה עליהם וחוץ מטבעם, לפי שהם לא היו מוכנים לנבואה בכל עת כמשה, אבל היו צריכין להכין עצמן בתחילה קודם בוא הדיבור אליהם, וזה הדיבור בא אליהם פתאום כמו שנאמר (שם ד) ויאמר ה' פתאום וגו'. ולא היה למשה בזה קושי כלל, כי היה מוכן לנבואה בכל עת, ואין דבר בגופו חולק עליה וינגד חול הנבואה עליו בפתע, ולא היה ענין אהרן ומרים כן. ולכן תמצא כשתבא הנבואה עליהם פתאום, יקשה עליהם מאד, כי כשיעתק הטבע, מתהפך אל ההפך פתאום, יסתמר ויצטער. ויהיה ענין אהרן ומרים דומה למי שעומד בחשך ואפילה זמן רב, שאם יעתיקוהו אל האור החזק פתאום, יברח ממנו חוש ראותו ויצטער. ולפי שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ועכשו הוצרך לבא עליהם במדה הזאת פתאום, להודיעם שיפה עשה משה והם שגו כשדיברו בו, שמפני שהנבואה היתה שורה עליו פתאום היה צריך להיות מוכן ומזומן בכל עת, מפני זה אמר להם בלשון נא שהוא לשון בקשה בלשון רבותינו ז"ל, לומר שלא יקשה בעיניהם בהיותם נגלה עליהם פתאום, כי הוא מן ההכרח אצלו לפי הענין. ולפי דברי ר' אברהם (שם) שהוא מפרש בכל מקום שנאמר נא, שהוא לשון עתה, יש הוכחה לפירוש בפרשה הזאת, כי משה התפלל ואמר (שם יג) אל נא רפא נא לה, כלומר רפא עתה לה, והשם יתברך השיבו שמעתי את תפלתך שארפאנה, אבל לא עתה, כי אילו אביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים (שם יד), קל וחומר לשכינה (ב"ק כה א), מזה יראה כי נא לשון עתה, או שהיא מלה משתתפת לבקשה ולעתה. ולפי זה יבא לשון נא בכאן על נכון. שאמר השם יתברך אליהם שמעו נא דברי, כלומר אף על פי שאין מחוקכם לקבל הדיבור פתאום, כי אם אחרי ההכנה וההצעה לעת כזאת, עתה תשמעוהו, למען תדעו ותבינו שיפה עשה משה. ואין ספק שזה היה שינוי טבע באהרן ומרים כפי ענין הכנתם לנבואה, ולפי דעתי שזה היה ענין הקריאה למשה עם אהרן ומרים, שצריך לבאר למה קרא השם יתברך למשה בפעם הזאת, כי לא ראינו שדיבר השם יתברך עם משה כלל. והרמב"ן ז"ל (שם ד) אמר כי רצה שיהיה משה שם, ויראה בקנאת השם לכבודו, ויהיה מצוי להם, שלא ימחול השם יתברך רק על ידו, כאשר יתחננו אליו ויתרצה אליהם. וזה יהיה אפשר על דעת ר' נתן שאמר בספרי אף בפניו של משה דיברו בו שנאמר (שם ב - ג) וישמע ה' והאיש משה ענו מאד, אלא שכבש משה על הדבר. אבל לדברי מי שאמר בספרי וישמע ה' מלמד שלא היתה שם בריה, אלא בינם לבין עצמם דיברו בו, (ו)הנה לפי זה לא ידע משה בחטאם דבר. וגם עתה מפני קנאת השם יתברך עליהם, לא ידע בו, שדיבור אם יהיה נביאכם נתיחד לאהרן ומרים לבד. ואם כן מה ענין הקריאה למשה שיעמוד שם, ולא ידע מאומה כי חטאם בו, מפיהם היה צריך שישמע אותו, כי לא שמעו מאת השם יתברך. לפיכך נראה לי, כי הקריאה למשה היתה הכרחית בענין, מפני שלא היה בכח אהרן ומרים לקבל הנבואה פתאום, הוצרך שיצטרף משה עמהם, כי בהיותה שופעת על משה שהיה ראוי ומוכן לכך, ימשך השפע לאהרן ומרים, אף על פי שלא היו ראויים בעת ההיא לשפע ההוא. וזה כענין מה שאמר השם יתברך למשה בשבעים הזקנים (שם יא יז) וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ותרגם אנקלוס וארבי, כי מן הנראה ששבעים איש הזקנים לא היו ראויים שתחול הנבואה עליהם בעת ההיא מצד עצמם, אבל מצד שהיתה שופעת וחלה על משה, היתה נמשכת גם עליהם, אף על פי שלא היו כולם מוכנים אליה. וכן זה הדרך בנסי התורה ונפלאותיה, שתבקש דבר יהיה שרש להמשכת הדבר הנסיי ההוא, כענין הנס הנעשה על ידי אסוך שמן (מל"ב ד א - ו). וזה היה ענין צירוף משה עם שבעים איש הזקנים, וצירופו עתה עם אהרן ומרים.

Abarbanel Bemidbar 12 Questionsאברבנאל במדבר י״ב שאלות

ותדבר מרים ואהרן במשה עד סוף הסדר. וגם בפסוקים האלה ראוי לשאול שאלות: השאלה הא' באמרו ותדבר מרים ואהרן במשה כי בהיותם שנים היה לו לומר וידברו מרים ואהרן במשה ואין לך לומר שכן דרך הכתוב כי הוא מיחס כל זה אל מרים בלבד ותדבר בלשון נקבה המיוחס אל מרים והעונש אל מרים בלבד ולא לאהרן ולמה היה זה כן. השאלה הב' באמרו על אודות האשה הכושית אשר לקח כי למה זכרה בכנוי כושית ואם היא צפורה אשת משה כבר נזכרה פעמים בתורה ולא נקראת כושית ואם היתה הכושית בת מלך כוש כמו שנזכר בדברי הימים של משה מה ראו עתה לדבר בלקוחיה ודברי הימים זה כבר ספקו בו המפרשים ואין ראוי לסמוך עליו. השאלה הג' באמרו שנית כי אשה כושית לקח כי אחרי שאמר על אודות האשה הכושית אשר לקח למה חזר לומ' שנית בהכפל כי אשה כושית לקח.השאלה הד' מה היה עצם דבורם במשה האם כמו שהסכימו עליו המפרשים שהיו מגנים אותו מפני שנפרד מן האשה וכן הוא בדברי חז"ל יקשה מאד מה ראו שלא דברו בזה עד בואם אל חצרות ומי עשה למשה את אהרן ואת מרים אפוטרופסים בעריות של צפורה ואיך שני הנביאים הקדושים ההמה היו מגנים שאדון הנביאים בהתבודדתו יפרד מפרישות המשגל. השאלה הה' מה ענין הכתוב על זה וישמע הלא ידענו שיש למעלה עין רואה ואוזן שומעת ומה ראה הכתוב עתה לשבח את משה במדת הענוה כמ"ש והאיש משה ענו מאד ומה היתה הענוה בזה עד שמפני זה היה מרז"ל שאמרו שמשה שמע דבריהם ולא השיב מפני ענותנותו והוא רחוק מאד. השאלה הו' במאמר השם צאו שלשתכם כי הנה הדבור שם היה בלבד לאהרן ולמרים ולמשה לא דבר כלל ולמה נקרא בתוכם. ואין לומר שנקרא כדי שימצא שם להתפלל על מרים כי היא נסגרה שבעת ימים ובהם יוכל להתפלל. גם לא נקרא לראות בקנאת השם על כבודו כי נביא הוא ובנבואתו ידע הכל. והר"ן כתב שנקרא משה כדי שבאמצעותו ינבאו אחיו עם היותם בלתי מוכנים. וגם זה אינו נכון כי ברצות ה' דרכי איש ינבא מי שאינו מוכן כמו שהיה בהר סיני. השאלה הז' באמרו וירד ה' בעמוד ענן ויעמוד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם כי אם יתברך צוה צאו שלשתכם אל אהל מועד למה אח"כ הוציאם חוץ לאהל לדבר אתם ולא באה להם הנבואה הזאת בהיותם באהל ולא קרא ג"כ משה שיצא עמהם. השאלה הח' באמרו אם יהיה נביאכם ה' כי אם בא אלהים להודיעם ההבדל הגדול שהיה בין נבואת משה לנבואתם איך לא ביאר להם ההבדל ההוא כי הוא אמר אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. הרי שיהיה להם ההודעות במראה ודבור בחלום והנה במשה ע"ה זכר שהיה כיוצא בזה עצמו שנאמר פה אל פה אדבר בו והושוו א"כ כלם בענין הדבור ומראה ולא בחידות הרי שהיה משה מתנבא במראה שוה למה שזכר בהם במראה אליו אתודע. השאלה הט' מה ענין אמרו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא כאלו שאר הנביאים ואהרן ומרים היו נביאי שקר והרי נבואת כלם נתנה מרועה אחד וכלם בדת משה ובנבואתו נאמנים ועולה לא נמצא בשפתותיהם אף כי אהרן ומרים לא זכר הכתוב שהיו בלתי נאמנים לשיקשור אמרו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. השאלה הי' אם אהרן ומרים גנו את משה על הפרדו מאשתו ורצה הקדוש ברוך הוא להראות להם שמשה עשה כהוגן שנפרד ממנה מפני נבואתו שהיה מוכן בכל עת לנבואה למה לא ביאר הקדוש ברוך הוא אליהם ההבדל העצמי ההוא שהיה ביניהם ר"ל שהיה משה מוכן בכל עת לנבואה ושאר הנביאים לא היו כן ושמפני זה נפרד מאשה כי זה היה עקר הענין כלו ושאר הסגולות והמעלות שזכר מנבואתו לא היו נוגעות בעצם הדרוש.

Abarbanel Bemidbar 12:1-3אברבנאל במדבר י״ב:א׳-ג׳

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם: ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' עד סוף הסדר הזה. קשור פרשיות האלו מבואר שבא הכתוב לספר כמה מהרעות ימשכו בין ההמון וגם בין היחידים מפני הדבורים הבלתי צריכים או רעים בעצמם הלא תראה מה שקרה למתאוננים רע באזני ה' שבערה בם אש ה' על רוע דבריהם. ומה שקרה למתאוים מפני דבריהם אשר דברו על ה' ועל יכלתו. והגיד הכתוב שגם אהרן ומרים בהיותם נביאי השם וקדושיו לא שתו לב לזה ובאותו זמן עצמו גם המה דברו במשה אדון הנביאים ולכן הוכיחם השם והענישם עליו כמו שיזכור ואין ספק שהיה עצם הדבור לגנות על משה על אשר נפרד מאשתו ברוב התבודדתו. ואמנם מה ראו על ככה עתה ולא קודם לכן כבר זכרו חז"ל טעמו שכאשר בא הנער ויגד למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה היתה מרים יושבת עם צפורה אשת משה וצפורה כששמעה זה אמרה בפני מרים אוי לנשותיהם של אלו שיפרדו בעליהן מהנה כאשר נפרד משה בעלי ממני מפני נבואתו ואז ידעה מרים שמשה רבינו עליו השלום מנע מאשתו את עונתה. אבל הר"ן כתב בזה טעם אחר והוא שאהרן ומרים חשבו שקודם לזה היה משה טרוד מאד בהנהגת העם והעמל ההוא היה מיגעו כל כך שהיה נפרד מתשמיש המטה בחשבו שלהיותו עוסק בהנהגת העם שהוא מצוה היה פטור ממצות עונה של אשתו. והיו מפני זה דנין אותו לזכות. ואמנם אחר שנצטרפו אליו שבעים איש בהנהגת העם חשבו שכבר לא היתה טרדתו כל כך שימנע ממה שבינו לבין אשתו ועל זה ותדבר מרים ואהרן במשה כי היא התחילה באותו דבור בהיותו יותר מגונה בנשים ולכך נלקתה עליו מרים ולא אהרן כי להיותה אשה נביאה היה גדול עונה מנשוא ואמנם אמרו על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח הם לדעתי כלם דברי מרים ואהרן שהם אמרו שמשה בהפרדו מאשתו לא היה אפשר שיהיה אלא לאחת מג' סבות או לשלשתן יחד. הא' להיותם כושית כעורב כי צפורה היתה ממדין והיתה שחורה כי מדינים הם ישמעאלים שחורים מכח השמש וחומו ואולי משה נמנע ממנה לפי שאינה ישרה בעיניו. והב' מפני התבודדותו לנבואה והיותו מוכן אליה בכל עת. והג' להיות משה בטבעו ענו ומסתפק ומואס בפחיתות המשגל כי חרפה הוא לו. והם היו משיבים על כל אחת מאלה וזהו ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח. רוצה לומר העלבון שהיה עושה משה לאשתו בהפרדו ממנה. ואמרו כי אם היה עושה כן להיות צפורה שחורה ככושית הנה כשנשא אותה כבר היתה כושית היהפוך כושי עורו ועכ"ז לקחה והוליד ממנה בנים. ואם כן מה ראה עתה ומה הגיע אליו שנפרד ממנה כי הנה לא נתחדש בה עתה הכושיות ומוטב שלא לקחה להיותה כושית לא להפרד ממנה אחר שלקחה שנים רבות. וכן אמרו שאם נפרד ממנה מפני צורך הנבואה הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר רוצה לומר ולא נפרדנו אנו מזה מהיותינו נביאים ולמה אם כן נפרד משה מפני נבואתו ואמרו וישמע ה' הוא ג"כ מכלל טענתם כלומר הלא גם בנו דבר השם וישמע ה' את דברינו ואם אנו מדברים אליו ושומע את קולנו מבלי ההפרדה הזאת למה זה נפרד משה מאשתו. ואם נפרד ממנה מפני ענותונותו ומואסו בפועל המגונה ההוא האם משה האיש עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה שעושה בדבר הזה מה שלא עשה אדם בעולם כי זה הוא מרוחק מהדרך הטבעי ומהצורך המדיני לישוב בני אדם. הנה התבאר שכל זה היה מדבריהם. ולמה נתיחס עקר הדבור הזה למרים שהיה לפי שהיא התחילה בדברים ההם ושהיה הדבור ההוא יותר מגונה בחקה ולכן נלכדה היא ולא אהרן. והתבאר מה היה עצם הדבור הזה שהוא על מה שנפרד משה מאשתו בענין המשגל כי צפורה להיותה ממדין אשר הוא בארץ כוש היתה שחורה ואין ספק שהיתה סבת ההפרדה הזאת באמת שמן היום שישב משה בהר מ' יום ומ' לילה נפרד שכלו מגופו הפרדה מופלגת עד שלא נשאר לו כח לתאוות המשגל ולא היה עוד רעב ללחם ולא צמא למים ומאשר לא ירדו אחיו לאמתת הדבר הזה חשבו שברצונו נפרד ממנה לסבות אחרות ולכך היו מגנים ענינו. והותרו בזה שתי השאלות הראשונות הא' והב'. והתבאר ג"כ שאמרו שנית כי אשה כושית לקח אינו הודעה חדשה אבל הוא מכלל טענות אהרן ומרים כמו שפרשתי ולמה דברו זה עתה ולא קודם לכן. ושאמרו וישמע ה' אינו הודעות התורה אבל הוא גם כן מכלל טענתם בענין הנבואה והותרו גם כן השאלות הג' והד' והה'.

barbanel Bemidbar 12:4אברבנאל במדבר י״ב:ד׳

והנה צוה השם לאהרן ולמרים ומשה צאו שלשתכם כדי להוכיח לאהרן ומרים על דבריהם וצוה למשה שיצא שם עמהם לאותה סבה עצמה שזכרה התורה שאחרי היותם שמה קרא לאהרן ומרים שיצאו מן האהל ויצאו ונשאר שם משה לבדו. והיה הדבור לשניהם היוצאים בלבד ולא למשה כדי שיראו אהרן ומרים בעיניהם ההבדל אשר היה בין מעלת משה למעלתם ולכך צוה לשלשתם יחד שיצאו רוצה לומר מאהליהם אל אהל מועד והם הלכו שם ובהיות שלשתם שמה ירד עמוד הענן ויעמוד פתח האהל והעמוד ענן לא היה יורד מפני משה כי הוא ע"ה לא היה צריך אליו בנבואתו אלא מפני אהרן ומרים שהיה ענן וערפל סביבם ולכן עמד פתח האהל ולא ירד על האהל אשר שם משה אלא על פתח האהל ויקרא אהרן ומרים שיצאו שמה וזהו ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם כי לא רצה ית' שיהיו שלשתם במדרגה אחת בתוך האהל הקדוש כיון שלא היו שוים במעלתם ולכך צוה לאהרן ומרים שיצאו משם כי לא היה ראוי שיעמדו במקום שהיה עומד משה. וצוה יתברך שיצאו מן אהל מועד כדי שלא יבא על מרים הצרעת המטמא בתוך האהל. ואמר להם שמעו נא דברי ר"ל בהיותכם עם משה לא היה ראוי שיתיחד אליכם הדבור אבל עתה שכבר יצאתם משם עתה תשמעו דברי. הנה התבאר שיצא משה עמהם אל אהל מועד כדי שאח"כ יפרד מהם במצות השם ויכירו וידעו שפלות ערכם בנבואה אצל משה שלא יוכלו להנבא באהל מועד והותרו במה שפירשתי השאלות הו' והז'.

Abarbanel Bemidbar 12:6אברבנאל במדבר י״ב:ו

ובספרי ארז"ל שמעו נא דברי אין נא אלא לשון בקשה. וכתב הר"ן שהיה ענין הבקשה הזאת שהנבואה ההיא תקשה הגעתה אליהם אז לפי שהם לא היו מוכנים בכל עת להנבא כמשה ושהדבור הזה בא אליהם פתאום ולא היה בזה למשה קושי כלל כי הוא היה מוכן תמיד ולא כן ענין אהרן ומרים ולכן הוקשה אליהם הגעת הנבואה ההיא כי כאשר יעתק הטבע מן ההפך אל ההפך פתאום יסתמר ויצטער כמו שיקרה לעומד באפלה זמן רב שאם יעתיקוהו אל האור החזק פתאום יברח ממנו חוש ראותו ויצטער והוצרך הקדוש ברוך הוא מפני זה לבא אליהם פתאום כדי שידעו מעלת הכנת משה ושמפניה יפה עשה כשנפרד מן האשה מפני שהנבואה היתה שורה עליו בכל עת ולא הצטער הוא כאשר הם מצטערים ושזה הוא אמרו שמעו נא דברי רוצה לומר שלא יקשה בעיניהם היותו נגלה עליהם פתאום כי היה זה הכרחי לפי הענין. ואם נפרש מלת נא מלשון עתה יהיה פירושו אף על פי שאינו מחקכם לקבל הדבור פתאום כי אם אחרי ההכנה הנה לעת כזאת שמעו נא דברי פתאום למען תדעו ותכירו שיפה עשה משה במה שעשה וגם הוא נכון. והיו דבריו יתברך אם יהיה נביאכם ה'. ופירושו כפי מ"ש הראב"ע אם יהיה אחד מנביאכם נביא ה' הנה יהיה במדרגה שפלה באספקלריאה שאינה מאירה. ואם ישמע הקול יהיה בחלום וזהו בחלום אדבר בו שהוא לתגבורת הכח המדמה על הכח המדבר. לא כן עבדי משה כי הוא נכנס בכל עת לפני לפנים כבן בית ועבד נאמן פה אל פה אדבר בו כאשר ידבר איש אל רעהו ולא בחלום ובמראה ולא בחידות רוצה לומר במראה אדבר בו בכח המדמה ולא בחידות של הכח הדמיוני. ותמונת ה' יביט באספקלריאה המאירה. אמנם הרב המורה פירש ותמונת ה' יביט ואמתת השם ישיג. והיותר נכון בעיני הוא שאמר ראשונה אם יהיה נביאכם ה' כפי מה שתרגמו אונקלוס אם יהון לכון נביאים אנא ה' בחזיון מתגלי להון. יאמר על המעט ימצא בכתות בני אדם איש אחד שיהיה נביא ואם יהיה נביאכם רוצה לומר אם איש אחד מכם יהיה נביא אני ה' במראה אליו אתודע רוצה לומר שאשפיע עליו רוח דעת ויראת ה'. ואם יגיע ערכו לשמוע הדבור האלהי לא יהיה זה אלא בחלום שאז הכח המדמה כ"כ גובר שיגיע לדמות כאלו קול מדבר אליו. אבל לא יגיע לנביא דבור במראה כלל. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא ר"ל ששאר הנביאים להיות נבואתם במשלים וחידות היה בדבריהם בהכרח כזב הרבה. והוא המשלים שהיו רואים שלא היו כן במציאות. כאלו תאמר סיר נפוח ומנורת זהב כלה ושאר הדברים והצורות שהיו רואים הנביאים בנבואתם על צד ההמשל ולא היה במציאות לא מנורה ולא סיר נפוח וזולתם כי היה המכוון במראה ההיא הפתרון והנמשל והוא האמת הברור לא המשל הכוזב שעושה בהם הכח הדמיוני. אבל משה לפי שלא היו דבריו במשל וחידה היה נאמן בכל דבריו כי לא היה נופל מכל דבריו ארצה כשאר הנביאים במשליהם ועל זה אמר בכל ביתי נאמן הוא. וביאר מעלת נבואתו באמרו פה אל פה אדבר בו ר"ל שהיתה נבואתו מהסבה הראשונה ית' מבלי אמצעי. והיתה א"כ נבואתו שלימה מצד הפועל. ואמנם מצד המקבל היתה ג"כ שלימה לפי שלא היה משתמש בכח המדמה. והוא אמרו במראה ולא בחידות ר"ל הוא בשום צד אינו מנבא בחלום שגובר בו הכח הדמיוני אלא במראה שהיא מדרגה זכה מהנבואה אבל לא היתה המראה ההיא שלו כמראה שאר הנביאים שהיו משתמשים בה בכחם המדמה ולכך היו רואים בה משלים וחידות. אמנם המראה של משה היתה מראה מבלי חידות מפני שלא היתה על יד הכח המדמה וע"כ לא היה מנבא בביטול החושים ולא נרדם ופניו ארצה כשאר הנביאים כי הוא תמונת ה' יביט ירמוז לשמים שהם התמונות האלהיות שעשה יתברך בעולמו ולפי שבהנבאו היו עיניו פקוחות לשמים והוא על עמדו ואינו נופל לכן אמר על זה ותמונת ה' יביט לא שיהיה תמונה לשמו יתברך חלילה אבל אמר זה על התמונה אשר בשמים ממעל שהיא התמונה שעשה השם יתברך בעליונים. ובהיות הדבר כן מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה רצה לומר משתי בחינות מצד היותו עבדי ושלוחי ומצד עצמו שהוא משה בעל השלמיות כלם. והנה לא הודיע השם אותם שהיה מוכן לנבואה בכל עת וזכר להם הסגלות והמעלות שהיו בנבואתו לפי שהידיעה השלמה היא שיודע הדבר בסבותיו. וידוע שהדבר לא ישתנה מעצמו ולא מצד דומהו כי אם מצד הפכו ולכן השכלים הנבדלים להעלות ההפך מהם היו תמיד בפועל וכן הנפש אחרי הפרדה מן הגוף ממקריו כי זה מה שיחייב בה השנוי שתהיה פעם סכלה ופעם חכמה אינו מצד עצמה אלא מצד כחות הגוף המנגדים אותה. ולכן כאשר ינגדו כחות הגוף לנפש תשתנה וכאשר לא ינגדו אותה לא תשתנה מעצמה ומפני זה הודיעם ית' ששאר הנביאים לא היו מנבאים אלא בחלום או במראה אשר הענין הכולל בהם הוא בטול כחות הגוף ונבואת משה לא היתה כן כי הוא ינבא עם שלמות כחותיו וחושיו כאדם המדבר עם חברו פה אל פה. ויצא מזה שגופות שאר הנביאים היו בכחותם מתנגדים לנבואתם ולכך לא היו מוכנים בכל עת מצד נגוד הכחות אמנם משה היה מוכן בכל עת לפי שכחותיו לא היו מנגדים לנבואתו כי המה היו כ"כ חלושות ובטלות מעצמם שלא היו מטרידים השכל. הנה א"כ הודיע הש"י לאהרן ומרים הדרוש הזה בסבותיו העצמיות מצורף שהודיעם שמשה לא היה מנבא ע"י הכח המדמה ולכן לא היה שטוף בתאוות הגשמיות והותרו במה שפירשתי. בזה שלש שאלות האחרונות הח' והט' והי'.

Shadal Bemidbar 12:1שד״ל במדבר י״ב:א׳

ותדבר מרים וגו' היה נראה להם לגאווה שאינו רוצה להתחתן בעמו, ובתוך דבריהם אמרו גם כן: הרק אך במשה וכו'. ומשה נצטווה לכתוב פסוק והאיש משה ענו מאד שלא היה מתגאה על היותו נביא ה' (דח"א ז"ל) או כתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל משה היה ענו ולא חש לדבריהם ולא עלתה על לבו להינקם מהם, הקב"ה רצה לבקש עלבונו. ומתחילה היה נ"ל כי משה לא שמע דבריהם, כי כתוב וישמע ה', אע"פ שמשה לא שמע, ה' שמע, אך ממה שכתוב צאו שלשתכם משמע שהיו במקום אחד, ולשון וישמע ה' לא לומר שמשה לא שמע, אלא שאע"פ שמשה היה כחרש לא ישמע, הנה ה' שמע.

HaMishtadel Bemidbar 12:1המשתדל במדבר י״ב:א׳

על אודת האשה הכושית אשר לקח, אולי חשבו לגאוה מה שלא לקח אשה מבנות ישראל, ועל צפורה לא היה אפשר לגנות אותו, כי במדין לא היה מוצא בת ישראל, אבל במדבר (אולי כי צפורה מתה) אין ספק שהוא מוצא בת ישראל שתנשא לו, אע"פ שהיה זקן, ואולי גם אהרן ומרים היו מבקשים לתת לו מבנותם, והוא לקח לו אשה כושית מאותם שהתחברו לישראל בעלותם ממצרים, וידוע כי מצרים קרובה לכוש, ויתכן שהיו מאנשי כוש מתגוררים במצרים, וראו את אשר עשה ה' בעבור ישראל, ונתחברו עמהם. והנה בהיותם מדברים בגנותו בבחינת הגאוה שהיה מיחסים לו, אמרו גם הדבור הזה הרק אך במשה וכו', ורוח הקדש העידה כי מה שעשה משה לא עשה מגאוה, כי היה ענו מאד; ובאמת אנו רואים שלא חלק שום גדולה לבניו, ואולי לכן לא רצה להתחתן עם בת ישראל, כדי שלא יוכלו בניו בעזרת קרוביהם להשתרר על הצבור.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 12:1-2רש״ר הירש במדבר י״ב:א׳-ב׳

(א-ב) ותדבר מרים – פסוקים אלה מעוררים קשיים מרובים. הם מספרים שמרים ואהרן גינו את משה בגלל ״האשה הכשית אשר לקח״; והכתוב מוסיף שהעובדה כשלעצמה באמת נכונה, ״כי״ – אכן כן, ״אשה כשית לקח״ – הוא נשא אישה מארץ כוש. עד כאן הדברים ברורים, אלא שיותר מאשר התמיהה על כך שמרים ואהרן הקפידו על נישואין אלה, יש לתמוה מדוע משה אכן נשא אישה כושית. ואם נניח שאישה כושית זו אינה אלא צפורה המדינית, אם כן, מלבד העובדה שכוש ומדין אינן ארץ אחת, ישנן שתי בעיות: ראשית, מה דופי מצאו מרים ואהרן בנישואין אלה? ועוד, עובדת קיומם של נישואין אלה כבר ידועה לנו זמן רב, ולא היה צריך לספר עליהם כאילו היו דבר חידוש: ״כי אשה כשית לקח״. והנה דברי מרים ואהרן שהובאו בפסוק ב, מפריכים את ההנחה שהם גינו את עצם הנישואין עם ״האשה הכשית״, תהא אשר תהא. שכן תיבות ״הרק אך במשה דבר ה׳״ מורות באופן ברור על קשר הדוק בין נבואת משה לבין העובדה של ״כי אשה כשית לקח״; הן מרמזות בבירור שמשה נשא ״אשה כשית״ משום שה׳ דיבר בו. אולם מרים ואהרן סברו שהעובדה שה׳ דיבר במשה אינה מצדיקה לקיחת ״אשה כשית״. הרי סוף כל סוף, משה לא היה היחיד שדיבר בו ה׳, אך אף אחד מהאחרים – כולל מרים ואהרן עצמם – לא נשא ״אשה כשית״, אף על פי שגם הם הגיעו לנבואה. והנה, לא יעלה על הדעת כלל וכלל, שמשה – או כל אדם אחר בעולם – יישא אישה מארץ כוש בגלל שה׳ חננו בנבואה! ומאחר שכל ההקשר מורה שנבואת משה הייתה הסיבה ל״כי אשה כשית לקח״, על כורחנו שמילים אלה מורות על דבר אחר זולת נשיאת אישה מארץ כוש. כאשר נחפש בכל התורה על היחס שבין נבואה לבין ענייני נישואין, נמצא רק מקום אחד שיש בו הוראה ברורה בעניין. בספר שמות (יט, טו) נצטווה העם לפרוש מן האישה, כדי להיות ראוי לשמוע את דבר ה׳ ישירות מפי ה׳. פרישה זו היא תנאי הכרחי לנבואה, ולפיכך היא נכללת במרומז בציווי הכללי ״וקדשתם וגו׳ והיו נכונים״ וגו׳ (שם יט, י–יא). ואכן, הספרי מוסר לנו את קבלת חז״ל, שמרים ואהרן גינו את משה משום ש״פרש מן האשה״; וזו עובדה שרק עתה נודעה להם, כאשר רוח הנבואה נחה על שבעים הזקנים (עיין רש״י ד״ה ותדבר מרים ואהרן). הם ראו בפרישה זו עוול שנעשה לאישה, משום שהיו סבורים שנבואת משה אינה מחייבת אותו לפרוש מהאישה, שכן הם עצמם והאבות לפניהם נמצאו ראויים לשמוע את דבר ה׳ ללא שיוטלו עליהם סייגים בחיי נישואיהם. אולם נעלם מעיניהם ההבדל בין דרגת משה לדרגתם שלהם, ולא היו ידועות להם ההוראות שניתנו לאחר מתן תורה. לעם נאמר: ״שובו לכם לאהליכם״ (דברים ה, כז), ובכך הותר להם לחזור לחיי משפחה ויחסי אישות, בעוד שמשה נצטווה להישאר בפרישות, שכן נאמר לו: ״ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך״ וגו׳ (שם ה, כח). כל ההקשר מורה באופן חד־משמעי שזוהי משמעות פסוקנו. ראיה לפירוש זה ניתן להביא מכך, שבכל מקום שמצאנו לשון ״על אדות״ בתורה בהקשר דומה, היא מתייחסת תמיד לאדם או לחפץ הסובל משום שנמנע ממנו דבר, ועתה מבקשים להיטיב את ענייניו. כך: ״וירע וגו׳ על אודת בנו״ (בראשית כא, יא), ״והוכח וגו׳ על אדות באר״ (שם כא, כה), ״אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים על אודת ישראל״ (שמות יח, ח). וגם כאן, לגבי ״האשה הכשית״, התלונה אינה עליה אלא לטובת עניינה. נותר עתה רק לבאר את תיבות ״האשה הכשית אשר לקח״, לפי מובנן החד משמעי. נאזור עוז להציע השערה שאינה נראית לנו בלתי אפשרית. הביטוי ״לקיחת אשה כושית״ אינו אלא לשון מליצית ל״נישואין ללא יחסי אישות״. לשון ״כושי״ מופיעה בכתובים כמה פעמים במובן של אופי. ב״הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ״ (ירמיהו יג, כג) היא מציינת אנשים שחורי עור באופן כללי. ב״הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי״ (עמוס ט, ז) היא מורה על השפלים שבאומות: ״אפילו אם הייתם כושים, הלוא הייתם שלי באותה מידה!״ ב״שִׁגָּיוֹן לְדָוִד אֲשֶׁר־שָׁר לַה׳ עַל־דִּבְרֵי־כוּשׁ בֶּן־יְמִינִי״ (תהילים ז, א) היא מורה על הניגוד הגדול שבין מעשי שאול לבין מה שהיה ניתן לצפות מ״בן ימיני״, מבן של שבט בישראל. השחתתו המוסרית של שאול הושוותה להשחתה הגופנית שהייתה נגרמת בהיוולד כושי לשבט יהודי. ושמא ניתן לומר ביאור דומה גם כאן. נישואין עם כושית נחשבים לדבר בלתי טבעי ובלתי נסבל. לפיכך אם אדם נשא אישה, אך חי בנפרד ממנה, ייאמר עליו ש״נשא אישה כושית״. נוכל לומר ביאור זה רק כהצעה בעלמא, אך לדעתנו מה שהעלנו כאן אינו נגד הסברא, ואם כיוונו לאמת, הרי עלה בידינו הפירוש הפשוט של פסוקנו. הרק אך וגו׳ – כפל מילת־היחס המגבילה מבטא את המעמד המיוחד במינו שמשה ייחס לעצמו, כפי שדימו לעצמם, עד שראה צורך לנהוג כלפי אשתו כך. ״האם ה׳ דיבר אכן אך ורק במשה?״ אברהם, יצחק ויעקב גם הם נחשבו ראויים לשמוע את דבר ה׳, אך הם לא פרשו מנשותיהם! ״הלא גם בנו דבר״: גם אנו זכינו לשמוע את דבר ה׳, ולא נאלצנו לוותר על חיי אישות! וישמע ה׳ – הם דיברו רק בינם לבין עצמם, אך ה׳ שמע את דבריהם.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 12:3רש״ר הירש במדבר י״ב:ג׳

והאיש משה ענו – כאשר מדובר על פעילות שכלית, ״ענה״ פירושו: לומר דברים שהמצב עורר אותם; דיבור שבא כתוצאה מדברים שנאמרו או ממציאות קיימת; תגובה ראויה לדברים שנאמרו או למציאות כלשהי. הווי אומר, ״ענה״ פירושו: להשיב תשובה, להתחיל בדיבור כנגד איזה עניין, לתת עדות לפי מה שקרה באמת (עיין פירוש, שמות כ, יג). מכאן: ״יען״, ״למען״, מילות הסיבה והתוצאה. בתחום החברתי מורה ״ענה״ על תלות גמורה ברצון האחר. לפיכך ״עניו״ ו״ענוה״ מציינים את המידה של חוסר־אנוכיות מוחלט. מי שהגיע למידה זו סילק מלבו כל מחשבה על ערך עצמו וגדולתו. כלפי ה׳, ״ענווה״ פירושה: לבטל את ישותו ורצונו של האדם בפני רצון ה׳. מידה זו היא התנאי המוקדם השלילי למידה החיובית של חסידות, אשר כל עצמה היא מסירות נפש גמורה לקיום המעשי של רצון ה׳. שתי מעלות אלו יחדיו הן פסגת גדולת האופי והמעשים. לפיכך הסתפקו חז״ל (בעבודה זרה כ:) איזו מן השתיים היא הגדולה שבמעלות הנפש: חסידות או ענווה. מטעמים שונים מזכיר כאן הכתוב את ענוותנותו של משה. אילו אחותו ואחיו היו נותנים דעתם למידה זו של משה – שבוודאי הייתה ידועה להם – לא היו דנים אותו לכף חובה ולא היו מייחסים את התנהגותו להתנשאות. שכן לא היה אדם רחוק יותר מהתנשאות מאשר משה! יתירה מכך, משה בענוותנותו אף לא ניסה להצדיק את עצמו, ולפיכך ה׳ רב את ריבו. ולבסוף, שמא תיבות ״והאיש משה״ וגו׳ רומזות לנו איך הגיעו אהרן ומרים לדון כך את משה. עקב ענוותנותו היתירה, הם לא ידעו דבר על הקשר המיוחד והיוצא מגדר הרגיל שיש לו אל ה׳. הוא תמיד הציג עצמו כשווה להם, ומעולם לא אמר דבר על מעלתה המיוחדת של נבואתו. יתר על כן, אפשר שבענוותנותו לא ידע כלל על יחודיותה של נבואתו, אלא חשב ששאר הנביאים גם הם הגיעו לאותה מדרגה.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 12:8רש״ר הירש במדבר י״ב:ח׳

ומדוע לא יראתם וגו׳ – איך הרהבתם עוז בנפשכם להשוות עצמכם לעבדי, למשה! איך מלאכם לבכם להקיש ביניכם לבין עבדי, ביניכם לבין משה? היאך עלה על דעתכם שאתם יכולים לדון מה יאה לעבדי, מה יאה למשה?