Mizmor 19: Proclaiming God's Glory/5

EN/HEע/E

Mizmor 19: Proclaiming God's Glory

Sources

Tehillim 19תהלים י״ט

(1) For the conductor.⁠ A psalm of David.⁠ (2) The heavens recount the glory of God; and of His handiwork the sky proclaims. (3) Day to day it pours forth speech, and night to night it declares knowledge. (4) There is no speech and there are no words; their voice is never heard. (5) Throughout the earth, their talk goes out, and to the ends of the world, their words. In them He has set a tent for the sun. (6) And he is like a groom going forth from his wedding canopy; he rejoices, like a mighty one, to run his course.⁠ (7) From the end of the heavens is his rising;⁠ and his circuit is to their ends. And nothing is hidden from his heat.⁠ (8) Hashem's teaching is faultless, reviving the soul; Hashem's testimony is trustworthy, making the simple wise. (9) Hashem's precepts are upright, making the heart joyful; Hashem's command is clear, enlightening to the eye. (10) Fear of Hashem is pure, enduring forever; Hashem's ordinances are true, altogether righteous. (11) They are more desired than gold and more abundant than fine gold, sweeter than honey and nectar of the honeycomb. (12) Your servant, too,⁠ is careful of them; in keeping them there is great reward.⁠ (13) Who can discern errors? From hidden faults,⁠ cleanse me. (14) Also from intentional sins,⁠ restrain your servant; may they not rule over me. Then I shall be faultless and clear of great crime. (15) May the speech of my mouth and the musings of my heart find favor before You, Hashem, my rock and my redeemer.

(א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד. (ב) הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. (ג) יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת. (ד) אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם. (ה) בְּכׇל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם. (ו) וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח. (ז) מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ. (ח) תּוֹרַת י״י תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת י״י נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. (ט) פִּקּוּדֵי י״י יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת י״י בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. (י) יִרְאַת י״י טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי י״י אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו. (יא) הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. (יב) גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשׇׁמְרָם עֵקֶב רָב. (יג) שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי. (יד) גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב. (טו) יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ י״י צוּרִי וְגֹאֲלִי.

Rashi Tehillim 19רש״י תהלים י״ט

(2) The heavens recite the glory of God The Psalmist himself explains the matter: There is neither speech nor words. They do not speak with people but since "their line goes forth throughout the earth" and they give light to the people, thereby the creatures recite the glory of God and give thanks and bless [Him] for the luminaries. and the sky tells of the work of His hands The stars and planets, which are the work of the hands of the Holy One, blessed be He, and which are there, as it is stated (in Gen. 1:17): "And God placed them in the firmament of the heavens," from where they proclaim His glory. (3) Day to day utters speech The Creation is renewed from day to day. In the evening, the sun sets, and in the morning it rises. Thereby, the people utter sayings of praise throughout these days and nights, for they teach the people to praise and to give thanks. (Menachem interprets [the word] יביע as an expression of a gushing fountain (מעין נובע). tells knowledge Heb. יחוה, an expression of telling. (5) Their line goes forth throughout the earth The line of the heavens, which are stretched out over the face of the entire earth, and because of which their words are at the end of the world, for all speak of the wonders they see. for the sun He made [i.e.,] the Holy One, blessed be He. a tent therein In the heavens. From here it is derived that the sun is placed within its case. Tanchuma. (6) And it is like a bridegroom emerging from his chamber every morning. This is what is meant by "The heavens recite the glory of God." (7) and its circuit is to their ends The circuit of its orbit is from one end to the other. and none is hidden from its heat Had the sun been placed in the lowest sky, no man would be able to hide from its heat (Midrash Tehillim 18:13) for the sun and the moon are in the second sky, as is stated (in Hagigah 12b): There are seven skies – Vilon, Rakia, Shehakim, Zevul, Machon, Ma'on, Aravoth, and he counts them in order: Vilon does not serve for anything; in Rakia are the sun, the moon, the stars, and the planets, etc. (8) The law of the Lord is perfect That too illuminates like the sun, as is written at the end of the topic: "enlightening the eyes," and Scripture states (in Prov. 6:23): "For a commandment is a candle and the Torah is light." Another explanation: and none is hidden from its heat on the Day of Judgment, [as is stated in Malachi 3:19]: "And the sun that comes shall burn them up." But the law of the Lord is perfect; it restores the soul to ways of life and it protects those who study it from that burning, as is stated (ibid. verse 20): "And the sun of mercy shall rise with healing...for you who fear My Name." the testimony of the Lord is faithful It is faithful to testify for those who study it. restoring the soul It [the law] restores it [the soul] from the ways of death to the ways of life. (9) clear Shining. (8-10) The law, the testimony, the orders, the commandments, the fear, and the judgments total six, corresponding to the six orders of the Mishnah. Between each name [of God] are five words including the name itself, corresponding to the Five Books of the Pentateuch. And so [the Psalmist] concludes: "true, altogether just." They are altogether devised with kindness and truth. making the simple one wise It gives wisdom to the simple. (11) and drippings of honeycombs Heb. ונפת צופים, sweetness of honeycombs; breche, or bresches, honeycombs. Menachem interprets ונפת as an expression of a drop, and so (in Prov. 5:3): "drip sweetness (נפת)"; (ibid. 7:17), "I sprinkled (נפתי) my couch." (12) for in observing them there is great reward I was careful in its observance because of Your great good that You have hidden away, and according to this usage, עקב is like (Gen. 26:5): "because (עקב) Abraham hearkened to My voice." Another explanation of עקב רב: The end of the Torah scholars is that they will come to greatness. עקב is an expression of the end, and there is a similar expression in the language of the Mishnah (Sotah 9:15): "At the end (בעקבות) of the exile, prior to the coming of the Messiah." (13) Who understands errors? I was careful with them but it is impossible to be so careful that one does not err in them, and You cleanse me of hidden sins, which were hidden from me; of which I was unaware when I sinned inadvertently. (14) Also...from willful sins Heb. מזדים, from willful sins. then I will be perfect Heb. איתם will be perfect. The Sages said (Midrash Tehillim 19:17, Lev. Rabbah 5:8): To what can David be compared? To a Cuthite who goes from door to door, and they are more cunning in this matter than any other people. "Give me a drink of water," something that costs no money. After drinking, he says, "Perhaps you have a small onion?" After he gives it to him, he says, "Is there an onion without salt?" After he gives it to him, he says, "Give me a little bread, so that the onion does not harm me." So did David say at first concerning the inadvertent sins, and then concerning the willful sins, and afterwards concerning the rebellious sins. פשעים are rebellious sins, with which one intends to provoke, and so Scripture says (II Kings 3:7): "The king of Moab rebelled (פשע) against me." (15) be acceptable To appease and placate You.

(ב) השמים מספרים כבוד אל – המשורר עצמו פירש את הדבר: אין אומר ואין דברים (תהלים י״ט:ד׳) – אינן מדברים עם הבריות, אלא מתוך שבכל הארץ יצא קום (תהלים י״ט:ה׳) ומאירים לבריות, מתוך כך מספרים הבריות כבוד אל ומודים ומברכים על המאורות. [ומעשה ידיו מגיד הרקיע – הכוכבים והמזלות שהם מעשה ידיו של הקב״ה אשר הם שם, כמו שנאמר: ויתן אותם אלהים ברקיע השמים (בראשית א׳:י״ז) ומשם מגידים כבודו.]⁠ (ג) יום ליום יביע אומר – מעשה בראשית מתחדש מיום אל יום, לערב חמה שוקעת וזורחת לבקר, ומתוך כך יביעו הבריות אמרי שבח, על ידי הימים והלילות שמורים את הבריות לקלס ולהודות. [מנחם פתר: יביע – לשון מעין נובע. יחוה – לשון הגדה.]⁠ (ה) בכל הארץ יצא קו השמים – שהם נמתחים על פני כל הארץ, ומחמת כן בקצה תבל מליהם – שהכל מדברים בנפלאות שהם רואים. לשמש שם – הקב״ה. אהל בהם – בשמים, מכאן שהשמש נתון בתוך תיקו. תנחומא (תנחומא תצוה ח׳). (ו) והוא כחתן יוצא מחופתו – בכל בקר, וזהו שאמר: השמים מספרים כבוד אל (תהלים י״ט:ב׳). (ז) ותקופתו – הקפת סיבובו מקצה אל קצה. ואין נסתר מחמתו – אילמלא ניתן ברקיע התחתון לא היה אדם נסתר מפניו מרוב חמימותו. [שחמה ולבנה ברקיע השני, כדאמרינן (בבלי חגיגה י״ב:): שבעה רקיעים הם: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מכון, מעון, ערבות. ומונה להם כסדרן: וילון אינו משמש כלום, רקיע יש בו חמה ולבנה כוכבים ומזלות כו׳.]⁠ (ח-י) תורת י״י תמימה – גם היא מאירה כשמש, כמו שנאמר בסוף העניין: מאירת עינים (תהלים י״ט:ט׳). ואומר: כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג). דבר אחר: ואין נסתר מחמתו (תהלים י״ט:ז׳) – ליום הדין, וליהט אותם היום הבא (מלאכי ג׳:י״ט), אבל תורת י״י תמימה היא משיבת נפש ומגינה על לומדיה מאותו להט, כמו שנאמר: וזרחה לכם יראי שמי וגו׳ (מלאכי ג׳:כ׳). עדות י״י נאמנה – נאמנת היא להעיד בלומדיה. משיבת נפש – משיבתו מדרכי מיתה לדרכי חיים. ברה – מצהרת. תורת, עדות, פקודי, מצות, יראת, משפטי – ששה כנגד ששה סדרי משנה. [ובין כל שם ושם חמשה תיבות עם השם עצמו, כנגד חמשה חומשי תורה. וחותם בסופן: אמת צדקו יחדיו (תהלים י״ט:י׳) – כלם יחד מתוקנים בחסד ואמת.]⁠ מחכימת פתי – נותנת חכמה לפתאים. (יא) ונופת צופים – ומתק צופים. [ברוייקאש בלעז. ומנחם פתר: ונפת – לשון טפה, וכן נפת תטפנה (משלי ה׳:ג׳), נפתי משכבי (משלי ז׳:י״ז).]⁠ (יב) בשמרם עקב רב – נזהרתי בשמירתם בשביל רב טובך אשר צפנת (תהלים ל״א:כ׳). [וללשון הזה עקב, כמו: עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כ״ו:ה׳).]⁠ [דבר אחר: עקב רב – סופן של תלמידי חכמים לבא לידי גדולה. עקב – לשון סוף, ויש לו חבר בלשון משנה: עקבות המשיח.]⁠ (יג) שגיאות מי יבין – אני נזהרתי בהם, אבל אי איפשר להזהר שלא אשגה בהם. ואתה נקני מנסתרות – שנסתרו ממני ולא ידעתי בחטאי בשגגה. (יד) גם מזידים – מן הזדונות. אז איתם – אהיה תמים. אמרו חכמים: למה דוד דומה? לכותי המחזר על הפתחים, והם מערימים בדבר יותר מכל אדם: תנו לי מים לשתות, דבר שאין בו חסרון כיס. מששתה, אומר: יש כאן בצל קטן? משנתנו לו, אומר: יש בצל בלא מלח? משנתנו לו, אומר: תנו מעט לחם שלא יזיקני הבצל. כך דוד: בתחלה על השגגות, ואחר כך על הזדונות, ואחר כך על המרדים. פשעים – אילו המרדים שמתכוין להכעיס, וכן הוא אומר: מלך מואב פשע בי (מלכים ב ג׳:ז׳). (טו) [יהיו לרצון – לפיוס, לרצותך.]⁠

Ibn Ezra Tehillim Second Commentary 19אבן עזרא תהלים פירוש שני י״ט

(א) למנצח מזמור – זה המזמור נכבד מאד, והוא קשור עם מלאכת השמים. ועתה אפרשנו בדרך קצרה, רק לא יבינהו מי שלא למד חכמת המזלות. (ב) השמים – תנועת הגלגלים שהן שוות בדרך אחד ושונות בדרך אחרת והולכות על דרך ישרה בעצמם ואיננה ישרה כנגד יושבי הארץ. ומידת התנועה לא תוסיף ולא תגרע בראיות גמורות והיא תוסיף ותגרע במראית העין. והנה היודע דרכי העגולות יודע דעת עליון. והנה השמים כמו מלמדים מורי צדק, על דרך או שיח לארץ ותורך (איוב י״ב:ח׳). והנה השמים – הם מעונות הכוכבים. ומלת מספרים – בעבור היותם עומדים על מתכונת אחת, וזה הוא כבוד השם. ואמר אל – להודיע כחו. ומגיד הרקיע – שהוא האויר כמו שפירשתי בפרשת בראשית, דברים מתחדשים בכל יום, על כן כתוב ומעשה ידיו. כי עם השמים כתב כבוד אל, וזה אמת כי יקבל האויר כח המשרתים והצבא הגדול. (ג) יום – יש ראיות גמורות מחכמת החשבון כי מערכת השבעה משתנה בכל חלקיה, ולעולם לא תמצא מתכונת מערכת דומה לאחרת, אילו היה העולם עומד אלפי אלפים רבבות שנים. גם זה מפורש בספר יצירה. ובעבור זה מה יתחדש ביום הזה יודיענו ליום הבא זה לזה, ודור אל דור, כי בכל יום יש דבר חדש. ואין טענה מדברי שלמה: ואין כל חדש (קהלת א׳:ט׳), כי על הכלל ידבר. יביע – שלא יפסק, כמו: מבוע (ישעיהו מ״ט:י׳). או כמו: יגיד, הנה יביעון בפיהם (תהלים נ״ט:ח׳), כמו: אחוך שמע לי (איוב ט״ו:י״ז). וטעם יום ולילה – הזמן עומד. (ד) אין – הזכיר כי אין לשמים פה כגוף בן אדם. וטעם אומר – הם הדבורים שיש להם טעם שלם, כאומר ראובן חי, וזה לא יהיה רק מחובר דברים, והדבר הוא ראובן, והקול ישמיע אות רי״ש ראובן. והנה הזכיר כי במראה העין של גוף ומראה עין הנשמה הפנימית החכמה יראה אמונת ספור שמים ומה שיגיד הרקיע. (ה) בכל – קוום – כמו: קו לקו (ישעיהו כ״ח:י׳) והוא המכתב, ומ״ם קום שב אל השמים (תהלים י״ט:ב׳). והטעם כי מכתבם יקרא בכל מקום ויבינו מה טעמי כל המשכילים בכל מקומות הארץ. ובקצה תבל – היא הארץ המיושבת, מליהם ישמיעו. והנה ספור והקו הוא הספר והם שהזכיר בעל ספר יצירה בספר וספר וסיפור, כי אלה שלשתם עיקרי כל החכמות. וטעם להזכיר השמש כי הוא גדול מכל גוף, והתנועות העליונות כולם קשורות בו, והוא מוליד הזמן השוה והשונה, והיום והלילה והמתכות והצמחים וכל החיים תלויים בשמש. וככה אמר שלמה: תחת השמש ואהל נוה, כמו: איש לאהליו, כי השמש קבוע בגלגל בראיות גמורות מחכמת מלאכת השמים. ויש אומרים: כדמות אור, וכמוהו: לא יאהיל. ולפי דעתי: שאל״ף יאהיל נוסף, כאל״ף והאזניחו נהרות, והוא מגזרת לא יהלו אורם (ישעיהו י״ג:י׳). וטעם בהם – בשמים. (ו) והוא – הוא נסתר מעיני יושבים על הארץ, כנגד מרחק המדינות מקצה מזרח. והמשילו לחתן בעבור שכל רואיו שמחים בו. וטעם כגיבור – בעבור שירוץ גלגלו בו ולא ייעף ולא ייגע.⁠ (ז) מקצה – הזכיר תנועותיו כפי תולדתו באמת שהיא הפך התנועה הגדולה. ומלת תקופה – כמו: כי הקיפו ימי המשתה (איוב א׳:ה׳), הקיפוני (תהלים כ״ב:י״ז). וטעם ואין נסתר – כי חמת השמש בעולם כדמות חום הלב בגוף האדם, מראיות חכמת התולדת. והנה הוא חיי כל הגופות. (ח) תורת – אמר רב סעדיה הגאון: כי תחסר מלת יאמר, כי השמש יאמר תורת השם תמימה. ולפי דעתי: שהזכיר עד כה איך יוכל המשכיל למצוא עדות על האלהות ולהכיר מעשיו, ואמר דוד גם יש עד אחר נכבד ממנו ויותר נאמן, והיא תורת השם ועדותיו ופיקודיו ומצותיו ויראתו ומשפטיו. ופירוש תורה – שתורה הדרך הישרה בסימנים נזכרים, כמו: תורת הצרעת (ויקרא י״ד:נ״ז) והנזיר. והזכיר משיבת נפש – כי התורה תסיר הספק מן הנפש. וטעם לאמר תמימה – כנגד השמש בעבור היות השמש תמימה באורה ואיננה כמו הלבנה. וטעם משיבת נפש – כשמש, כי מעת היות השמש בחצי גלגל העולה תשוב נפש רבים מהחולים, הפך מה שיקרה בהיותו בחצי גלגל היורד, והרופאים ידעו זה. ועדות הדברים העתיקים מפי המעידים שראו בעיניהם ובעבור שלא יוכל אדם לדעתם מדרך הראיות אמר מחכימת פתי. ואמר שנאמנים הם ואינם כזב אף על פי שאינם יודעים אותם חכמי לב. ואמר על התורה תמימה כי אין צריך לעדות עד אחר עמה. (ט) פיקודי – מגזרת פקדון והמה הנמצאות בכח הנשמה בכל אדם בהיותו בר מצוה והשם הפקידם בלב. והזכיר ישרים עמהם כי כל המשכילים מחכימים עליהם בדרך הישר שאין שם מכשול. ואמר משמחי לב – כי בעבורם יגיע החכם למעלת שמחת עולם וכנגד השמש הזכיר ישרים בעבור כי מהלך השמש על סדני גלגל המזלות והוא הדרך הישר. ועוד יתרון לפקודים כי השמש פעמים נוטה מגלגל המישור. ושמחת לב כנגד השמש כי ככה הוא רק ביום תשמח ולא בלילה והפקודים משמחים תמיד. ומצות י״י – מצות עשה וקראם מצות בעבור שאין כתוב ברובם למה צוו. ואמר עליהם ברה – כי כן הם לברי לבב, על כן מאירת עיניים – כאדם שהיה בחשך. וכנגד השמש אמר ברה כי אין בה כדמות שחרות בתוכה כמו ללבנה ויתרון המצוה כי העבים יסתירו אור השמש ביום ולא כן המצוה. ומאירת עינים – כי היא אור העולם ביום גם בלילה כי אור הלבנה מורה בראיות גמורות. (י) יראת – מצות לא תעשה. ואמר טהורה – כי הטהור הוא שלא יתגאל במצות לא תעשה. עומדת לעד – שלא יתכן שהשם יתיר האסור. וכנגד השמש אמר טהורה בעבור שיש פעמים שיקדר השמש אף על פי שגופה טהור, הוא רק הדבר כנגד אחרים. והשמש עומדת לעד כי איננה מורכבת כמו הנבראים מהארבעה יסודות, אף על פי שתשתנה עמידת השמש כפי הרוחות. משפטי – ידוע כי משפטי חכמת המזלות כפי מערכת המשרתים בערכם אל השמש, ויש משפטים בערכים מכחישים אלה לאלה ובעבור זה יטעו בעלי הדין, על כן אמר על משפטי השם: צדקו יחדו. (יא-יב) ואחר שהשלים לדבר על יתרון התורה המועלת למשכיל בעולם הבא הזכירה כנגד תענוגי זה העולם: הנחמדים – אנשי העולם מתאוים להיות להם זהב ופז רב הם אבנים יקרות בעבור שהם עומדים וימצאם בשעת הצורך בעבור היותם עומדים בעצמם ולא יחסרו ולחכמה יתרון עליהם כי האדם ימצאנה בחייו ובמותו. וטעם ומתוקים – כי המאכל צריך אליו כל חי טוב ורע. אמר כי תענוג החכמה יותר מתענוג המאכל המתוק ואין למעלה מהדבש בעבור היות המאכל תענוג רגע והחכמה לעולם. גם טעם מתוקים הם מדבש ונופת – למשכילים לבדם לא לכל אדם, על כן: גם עבדך. ומלת בהם כמו הנחמדים. (יב) וטעם בשמרם עקב רב – ידעתי כי בשמירתם שכר רב יקבל השומר. והנה יועילו בעולם הזה ובבא. (יג) שגיאות – יתכן היות האל״ף תחת אות הכפל או תחת יו״ד, כמו: שכיות החמדה (ישעיהו ב׳:ט״ז) והטעם אני נזהר בכל מאדי רק אפחד אולי משגה יקרה לי, על כן אמר: מנסתרות ממני נקיני. (יד) גם – יתפלל אל השם שיסובב סבות כי לו נתכנו עלילות שיחשכהו מחברת הזידים ומרעתם ואל ימשלו בו. וטעם אז איתם – אז אהיה תם והיא מלה זרה. והטעם כי לא יוכל לשמור המצות אם ימשלו בו זידים כי יכריחוהו. (טו) יהיו לרצון אמרי פי – שלא ימשלו בי זדים. וטעם צורי – שלא יפחד שימשלו בו זדים ואילו היו מושלים בו אין לו גואל מידם זולתו,⁠ על כן: י״י צורי וגואלי.

R. Yosef Bekhor Shor Tehillim 19ר׳ יוסף בכור שור תהלים י״ט

(ב) השמים מספרים כבוד אל – ר״ל השמים מספרים ומודיעים לעולם כבוד האל וגדולתו וכשאדם מתכוין במעשה השמים מגיד אלהותו של הקב״ה. ומעשה ידיו מגיד הרקיע – קודם שיהיה המעשה הרקיע מגיד מה יהיה לחכמים יודעי העיתים ודרך הילוך הגלגלים ולאיזה זמן כל אחד עולה או יורד ויודעין תולדה של כל אחד ואחד ועל מה הוא ממונה, ויודעין עיתת זמנו של כוכב פלוני לעשות שהוא חם ומחמם העולם או פלוני שהוא קר ויקרר העולם או עתה זמן צדק לעלות שהוא ממונה על השלום ויהיה שלום בעולם או זמן מאדים שהוא ממונה על החרב ועל המריבה ויהיה תגר בעולם. וכן כל אחד לפי תולדתו וממשלתו, ועל תולדת האדם ומקראיו ומה שעתיד לבא עליו. (ג) יום ליום יביע אומר – שמיום אחר יום כל אדם להתבונן מה יהיה ליום של אחריו ומה ביום שלפניו, שמי שיודע חכמת העיתים ורואה מעמד הכוכבים היום יכול להבין היאך יהיה מעמדם אתמול ואיך יהיה למחר. וכן עד תחילת העולם ועד סופו יכול להתבונן ולידע מקום מעמדם לפי שידוע כמה מהלכו של כל אחד ואחד בשנה אחד ובחדש אחד וביום אחד ובשעה אחד. ולכן כל יום מורה על חבירו וכל לילה מורה על חבירו. יביע אומר – יבציע, ולכך הבי״ת דגושה. ולפי שהדבור יוצא מתוך גוף האדם כמים הנובעים דרך המעין, אמר על דבור: יבצע. (ד-ה) אין אומר ואין דברים – עתה מפרש מה שאני אומר לך שהם מספרים ומודיעים ומגידים ומחוים אינם בדיבור ממש ולא בדברים. בלי נשמע קולם – שאין הסיפור הזה על ידי השמעת קול אומר כמו מאמר כמו אוכל מכסף. אלא בכל הארץ יצא קום – שהם השמים בנוים ומתוחים על כל הארץ, וכל העולם רואים אותם ויכולים להתבונן בהם ולהסתכל ולראות מעשה אלהינו כמו אדם שנכנס לבית שהוא בנוי בחכמה ובדעת ולא יחסר כל בו ואין בו שום דופי, אעפ״י שאינו רואה האומן שעשאו ואין הבית מדבר עמו, מראה לו הבית חכמת הבונה ומבין שנבנה על ידי בנאי חכם ונבון. וכך הרואה השמים ותיקונו יודע שנבראו על ידי בורא גדול וחכם ונבון שאין כחכמתו ואין דומה לו. אהל בהם – לשון אורה כיהלו אורם (ישעיהו י״ג:י׳). והפירוש: לעם שם הקב״ה אהל בשמים שהוא מאיר בהם וקבוע בהם ומאיר לכל באי העולם. לשמש שם אהל בהם – אהל ממש שהם מאהילים על השמש. (ו) והוא – השמש, כשיוצא בכל הארץ מתחת הארץ יוצא בהוד והדר ואור גדול ויופי כחתן יוצא מחופתו – לאור העולם כעדי כבודו ויופייו בו, כי חופה לשון כיסוי. וכן דרך חתן בחדר במקום מכוסה, וכשיוצא בעידיו, וכן השמש בא ממקום טמון מתחת הארץ ויוצא בסדר גדול. ישיש כגבור לרוץ אורח – כמו גיבור שמתגבר והולך. (ז) מקצה השמים מוצאו – שהגלגל מוציאו מקצה המזרח ומוליכו לקצה המערב ביום אחד. ותקופה שלו שהוא בא מדרך המערב ובא לו כנגד הגלגל למזרח על קצותם – של שמים. וראת התקופה בשנה אחת שעובר הי״ב מזלות בשנה אחד, והוא בשס״ה ימים ורביע יום לחשבון שמואל, ועומדת לתק״ס בכל מזל ליום עשר שעות תק״ס חלקים. וגם יכול אתה להתבונן מהחמה שחוזרת בכל יום למזרח שהגלגלים יש להם סוף וקצה בעיגולם, שאם לא כן היתה החמה הולכת לצד המערב ולא תשוב אל המזרח לעולם, לפי שלא תמצא קצה הגלגל וגבולו שיחזיר, אלא כיון שאנו רואים שהיא חוזרת ידוע לו קצה וגבול וגלגל וכ״ש לארץ שהיא כמו גרגיר אחד בתוך הגלגלים ויש לאדם להתבונן, וכיון שיש להם קצה וגבול בידוע שיש תחילה וסוף כמו כן, וכל דבר שיש לו תחלה ודאי נברא דמאין בא אלא א״כ יש בורא שבראם. ולא תאמר שהם בראו את עצמם דהא אי איפשר, דמתי בראו את עצמן, אי קודם שנבראו והלא לא היו, אי לאחר שהיו והלא כבר נבראו. אלא על כרחך יש בורא שהוא תחלה לכל התחילות שברא הכל במאמרו ובמצותו מאפס ואין. וקודם שבראם היה הכל אפס ואין חוץ ממנו. ואם כן, אין אתה יכול לדמותו לגוף ממשות שאינו דבר שיש לו ממשות. ואם כן יכול אתה להבין שיש בורא שהוא תחלה לכל ההתחלות באין קץ ובאין שיעור ראשון לראשונים ואחרון לאחרונים, שברא הכל ונושא וסומך והוא אינו נישא ואינו נסמך, ואין לו סוף, דכל שאין לו תחלה אין לו סוף. ומתוך שאתה רואה כל העולם על סדר אחד, הבריאות צריכות זו לזו, שהאדם עובד את האדמה והאדמה מפרנסת את האדם, והמים והדגים והחיות והבהמות והעופות והארץ כולם צריכין זה לזה, והעולם כולו במתכונת אחד ואינו משנה חוקו כלל אשר נחקק בו ואין כל חדש ואין הים עוברת גבולה ואין הארץ משתנית ואין הגלגלים ותנועתם משתנים, יכול אתה להבין שהמנהיג והבורא את הכל אחד הוא ואין עמו דעת אחרת חלוק שישנה שום דבר. הרי לך שהבורא אחד ואין עמו אחר ואין זולתו. משל לרואה ספר אחת ורואה כל הכתיבה על מתכונת אחד ומבין שסופר אחד כתבו. והרי אתה יכול להתבונן מברית העולם שיש בורא שהוא ראשון ואחרון הוא יחיד ומיוחד ומתוך מעשיו אתה מבין שברא עולמו בחכמה ובתבונה ומעשיו מעידים על תבונתו וחכמתו וגדולתו ונוראותיו, ושהוא יחיד וראשון לכל, דכתיב ואתם עדי נאם ה׳ ואני אל (ישעיהו מ״ג:י״ב), הרי השמים מספרים כבוד אל (תהלים י״ט:ב׳). (ח) ועדיין זה חצי דבר וחצי עדות, שהרי אין יכול להבין מתוך זה העדות שהשמים מספרים חוקיו ומשפטיו ומצותיו וכיצד הוא מרחם על בריותיו. אבל תורת ה׳ תמימה – שהיא מעידה על הכל בתמימות ולא שיירה דבר. ועדות ה׳ – שהיא התורה, נאמנה – ולא כבשה כלום מן העדות, שכל מה שהשמים מספרים היא מעידה, שהיא מעידה שהקב״ה ברא את הכל, דכתיב בראשית ברא אלהים וגו׳ (בראשית א׳:א׳), ושהוא אחד דכתיב אני ראשון ואני אחרון (ישעיהו מ״ד:ו׳) אני הוא (ישעיהו מ״ח:י״ב). והוא מחכמת הפתאים שאינם יודעים להתבונן מעצמן והיא מודעת להם כל חכמה ומפרשת אותם ומדריכם ומזהרת אותם שלא לגנוב ושלא לגזול ושלא לנאוף ושלא ישקצו נפשותם בדברים משוקצים ומתועבים, ומפרשת אותם משקצים ורמשים ובהמות וחיות טמאות ומעופות ודגים טמאים שמשקצים ומתעבים ומזיקין את הגוף.⁠ ומשיבת נפש – שהיא למשיב נפש לכל רואיה שרואים שהקב״ה חפץ בבריותיו ואוהב אותם שמפרישן מדרכי מות לילך בדרכי החיים ומזהירם מכל דבר נתעב. (ט) פקודי ה׳ ישרים – שמזהירין מלעשות אונאה ותרמית ועול. משמחי לב – שמזהירים מרצוח ומנקימה ומכל דבר המביא את האדם לידי כאב לב וסכנה. מצות ה׳ ברא מאירת עינים – שהוא מראה לבני אדם הדרך הישר שילכו בה ושומרת אותו מכל מכשול, שמי ששומר את המצות עיניו בראשו, ושאינו שומר את המצות בחשך ילך. (י-יא) יראת ה׳ טהורה עומדת לעד – עומדת לאדם בכל מדותיו לעד, אבל יראת הקב״ה לעד בעולם הזה ובעולם הבא, והירא הקב״ה מתנהג בטהרה ובנקיות מכל דבר מתועב. משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו – כולם יחד אמת וצדק. ודברי תורה נחמדים מזהב ומפז רב – שהזהב והפז פעמים שהם שמורים לבעליהם לרעתם ואין מצילין אותם לא ממיתה ולא מחולאים, אבל דברי תורה שומרים אותו מכל דבר רע ועושין אותו אהוב ונחמד ועומדים לו בכל צרה, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג׳:י״ז), לכך לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז (איוב כ״ח:י״ז). והם, דברי תורה, מתוקים מדבש ומנופת צופים – וכל זה אין לידע ממה שהשמים מספרים. ואם תאמר מאחר שהתורה מעידה הכל למה צריך להתבונן במעשה השמים, אמשול לך משל למה הדבר דומה: אדם שסומך על מה שכתוב בתורה ואינו מתבונן ממראית עיניו ומתבונת לבו אעפ״י שגלוי וידוע לו שדברי תורה אמת ואמונה ואין להרהר אחר דבריה, מכל מקום הוא דומה לאדם עור שמנהיג אותו אדם פקח על דרך, אעפ״י שהוא יודע כפיקח שאינו מנהיגו כי אם בדרך הישר, היה טוב לו שיהיו לו עינים ויסמוך על עצמו ולא על אחרים. ולכך כל מה שיכול אדם להתבונן ממראית עיניו וממחשבת לבו טוב לו יותר, שאין שמיעה גדולה כראייה, ועל זה אמרו רבותינו (בבלי שבת ע״ה.): כל היודע לחשוב בתקופות ומזלות ואינו מחשב, עליו הכתוב אומר: את פועל ה׳ לא יביט ומעשה ידיו לא ראו (ישעיהו ה׳:י״ב). ודוד אמר לשלמה: בני דע את {אלהי אביך}⁠ ועובדיהו (דברי הימים א כ״ח:ט׳), וכתיב: כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי (ירמיהו ט׳:כ״ג), וכתיב: בכל דרכיך דעהו (משלי ג׳:ו׳), וכתיב כי חסד חפצתי וגו׳ (הושע ו׳:ו׳). ואין ידיעה אלא הבאה ממחשבת הלב ומראיית העינים.⁠

Radak Tehillim 19רד״ק תהלים י״ט

(1) For the Chief Musician. A Psalm of David. (2) The heavens declare the glory of God – There are interpreters (Targumist and others) who take this as like "Or speak to the earth,and it shall teach thee" (Job xii. 8), and "Ask now the beasts, and they shall teach thee" (ibid. 7); and so The heavens declare, for from the wonders and mighty works which man sees in the heavens he declares the glory of God. And this is what he (means when he) says: There is no speech nor words; Their voice cannot be heard, suggesting not that they declare in words, but from what man sees in them the sons of men declare the glory of God. We are able to explain declare with reference to the heavens and the firmament themselves, for by their course and circuit in an appointed order the glory of God – Blessed be He ! – is seen; and that is the "declaring" and "telling," on the analogy of "He sendeth out His commandment upon earth; His word runneth very swiftly." (Ps. cxlvii. 15.) And when he says: There is no speech nor words (he means) no words like the words of men, but the work they do stands for the words, and constitutes the "declaring" and the "telling"; and so he says: And their speech to the end of the world. The great teacher of righteousness, the great sage our Rabbi Moses, has interpreted (Guide for the Perplexed, 2. 5) "declare" of the heavens, for his opinion and that of the Philosophers is that the spheres are living intelligences, serving God and praising Him with great praise, and singing His glory in great and mighty songs. And so he says: The heavens declare the glory of God; And the firmament telleth His handywork, notwithstanding that the "declaring" and the "telling" are not with mouth and tongue. This is what he (means when he) says: There is neither speech nor language; Their voice cannot be heard, but the "declaring" and the "telling" are to them like an image of the words and praises which a man forms in his mind without their actual issuing forth in speech. And the firmament telleth His handywork – A repetition, for it is equivalent to The heavens declare the glory of God; for the heavens are called "firmament," as it is said (Dan. xii. 3) "as the brightness of the firmament" etc.; "and God set them in the firmament of the heavens" (Gen. i. 17); that is, according to the view of him who regards this as spoken with reference to the spheres. The learned Rabbi Abraham ben Ezra has expounded the firmament as meaning "the air." (3) Day to day uttereth speech, And night unto night sheweth knowledge. – יביע, uttereth, i.e. "speaks," as "Behold, they utter (speak) (יביעון) ivith their mouth" (Ps. lix. 8); "Let my lips utter (תנענה) praise" (ibid. cxix. 171). The interpretation of the verse is: To–day speaks for the sake of the day that comes after it, and to–night for the sake of the night which shall follow it; meaning, in the orderly sequence of the movements (of the heavenly bodies) by day and night as it has been since the six days of Creation, so it is now, and so it shall be for ever: nothing is changed or altered. If so, to–day tells for the sake of to–morrow, for it is certain that so it shall be. (4) There is no speech nor words; Their voice cannot be heard. – We have interpreted this already. (5) Their line is gone out through all the earth – Their line, i.e. (the line) of their construction; and so (in the verse) "line upon line" (Is. xxviii. 10), because the structure is made by stretching out the line. He means that the work of the spheres and constellations has gone out into all the earth. And so And their speech to the end of the world – See, their works are their words. In them hath He set a tabernacle for the sun – For the sun He hath set a tabernacle and a place in the spheres. The enumeration refers to the sun because he is the great light and because there obtains to men from him a greater benefit than from the rest of the stars through his light and heat, to men and to the rest of living things and to the plants. And when he says in them, he means in one of them, as he was buried in (one of) the cities of Gilead" (Judges xii. 7); and this (location) is the fourth of the seven spheres in which are the seven planets. He says in them, because these stars are fixed in the body of the spheres. And so it says (Gen. i. 17): "And God set them in the firmament of the heaven" and it does not say upon the firmament. And so, too, in the words of our Rabbis of blessed memory (Midrash Tanhuma, 2 Gen. v.), "The stars are fixed in the firmament like the nails which are fixed in a door." (6) And he is like a bridegroom coming forth from his chamber – In the morning as he comes out in his brightness and beauty he is like a bridegroom coming forth from his chamber, for all rejoice before him; so of the sun, all rejoice at his light. And my revered father – may his memory be blessed ! – has interpreted that the Psalmist compares him to a bridegroom coming forth from his chamber because the latter is longing to return to his bride, and so the sun returns each day to the place of his brightness. The text also likens him to a strong man, and says: He rejoiceth as a strong man to run his course – because he does not stumble in his running. And he says, He rejoiceth as a strong man, for the strong man rejoices and is glad on going out to war. And so it says in mentioning the strength of a horse: "he rejoiceth in his strength: He goeth out to meet the armed men" (Job xxxix. 21); so the sun rejoices in his going forth. His rising and shining and brightness are the rejoicing and gladness. (7) His going forth is from the end of the heaven – i.e. from the east: And his circuit over the ends of it – Over all the ends of the heaven is his course. And he says: And his circuit, the interpretation being "his round," as "the cycle (round) of the year" (Exod. xxxiv. 22), because he goes round the (four) quarters and returns to the place of his rising, as Solomon says (Koh. i. 6): "He goeth toward the south and roundeth unto the north" because his course in a day is seen in the south quarter, and he proceeds to the west, and rounds the north quarter at night until he returns in the morning to the quarter from which he rose. And so, in the words of our Rabbis of blessed memory (Bavli 'Erubin 56 a), "He proceeds towards the south by day and goes round to the north at night." This, however, is in appearance only; for his course inclines toward the south side, but does not go to the angle of the south. But according to Astronomy, this is not said of the cycle of the day, but of the year, because he (the sun) inclines southwards in winter and to the north in summer, and this is apparent to the eyes and clear and certain. And so, in the words of our Rabbis of blessed memory, in the Chapters of Rabbi Eliezer (ch. 6): "He goes towards the south in the Tekuphah of Tisri and in the Tekuphah of Tebeth, and goes round to the north at the Tekuphah of Nisan and the Tekuphah of Tammuz." And there is nothing hid from the heat thereof – for it is the same sun in all the world, and that although he is not equally in every place. And he says: And there is nothing hid from the heat thereof, but does not say And there is nothing hid from the light thereof for man is able to hide from (the sun's) light, but not from his heat; even in his innermost chamber (the sun's) heat reaches him. And the learned Rabbi Abraham ben Ezra ex–pounds: And there is nothing hid from the heat thereof " for the sun gives heat in the world just as the heart produces warmth in the body, as Physiology proves; and he is (gives) life to all bodies." If this is right, the interpretation will be: There is nothing hid from the benefit of his heat. (8) The Law of the Lord – Why does he join the idea of the Law with that of the sun ? His meaning is, that as the heavens and the sun and the spheres are witnessing to and declaring the glory of God and His wisdom, so the Law and the Commandments which He has commanded His people Israel witness to His wisdom and uprightness, as it says (Deut. iv. 8), "(What great nation is there) that hath statutes and judgments so righteous as all this Law ?" And further he says that as the heavens and the sun benefit the world, and through them the world continues to exist, so is the Law, which is perfect and restores the soul, and upon which (depends) the preservation of the soul as the preservation of the world (depends) upon the sun; for the soul in the body is as a stranger in a foreign land who has none to help or assist him, for the agents which minister to the body are for the most part such as follow after the appetites, and she (the soul) is as a solitary one and captive amongst them. So also says Solomon, who compares her to a poor wise man (Koh. ix. 15). And notice the Law restoreth the soul in that it teaches man the right way and draws him away from worldly desires and from many stumbling–blocks. And notice it restoreth the soul from captivity and confinement to her (rightful) birth and the place of her glory. And David declares in respect of the Law and the commandments and the judgments, their truth and uprightness. Now the Law (תורה, lit. teaching) is the orderly setting forth of the commandment with reference to the manner of its performance; and this (may be understood) from the general sense of such passages as "I have not obeyed the voice of my teachers (מורי)" (Prov. v. 13); "and to teach (להורת) He hath put in his heart" (Exod. xxxv. 34); for (the Torah) teaches the ordering of a thing, as "the law (Torah) of the beast and of the fowl" (Lev. xi. 46); "the law of the leper" (ibid. xiv. 2); "the law of her that beareth" (ibid. xii. 7); "the law of him that hath an issue" (ibid. xv. 32); "the law of the Nazirite" (Num. vi. 21). Nevertheless the book (itself) is called by the name of the Law (Torah) from Genesis to Deuteronomy, as is written (Deut. xxxi. 9): "And Moses wrote this Law"; "Take this book of the Law" (ibid. 26); (this is) because it narrates the history of Creation and also narrates the affairs of the Fathers; it likewise sets forth every single one of the things which teach about God: that He is the founder of the world, of His goodness and of the beings created by Him, and His providence in the case both of the good and the evil. He mentions the commandments also – that is, what God commanded (man) to do in the ways of the service of God and love of Him, as of a master who gives commandment to his servant. And the testimony – that is, what was testimony between Israel and God, that they had accepted Him for (their) God, and He had accepted them for a peculiar people; cf "the ark of the testimony" (Exod. xxv. 22); "the tent of the testimony" (Num. xvii. 23). For the commandments about which Israel received commands – these are the testimony, and also the tables which had on them the Ten Words, which contain (are) the whole Law entirely; and these Words were a great testimony to Israel when they saw His glory on Mount Sinai in the thunderings and lightning; and that great sight was the testimony to them and their children for ever. So also the observance of the Sabbath and the festivals is to them a testimony and a sign and memorial; the (year of) release also, and the jubilee – all is a testimony to them and their children for ever; as it says, "for all the earth is Mine" (Exod. xix. 5); "they are My servants" (Lev. xxv. 55). He says: the precepts of the Lord in respect of the commandments of the understanding which God has ordained and put in the heart; and about these the understanding teaches. He says fear because it is the beginning of the commandments and their root; for the servant, unless he fear the master, will not do his behests, and perfect fear is in secret. He says also judgments – that is, the rules (that are to be observed) between a man and his fellow. Now it is to be noticed he has mentioned for us all the different kinds of commandments except "statutes" (חקים). The reason is that he applies to them (such epithets as) perfect, restoring the soul, sure, making wise the simple, right, rejoicing the heart, pure, enlightening the eyes, clean, true, righteous altogether, to be desired, and sweet; all which it is only admissible to apply to the commandments whose reason is clear and apparent; whereas the "statutes," such as those regarding the eating of swine's flesh and wearing mixed stuffs and the like, whose reason is not clear to all how could it be said of them that they are to be desired, are sweet and pure ? And although they are such to him to whom their reasonableness is apparent, yet this is not apparent to the great majority of men. And he says: is perfect – because it is altogether complete; not one thing is lacking in it of all the things a man needs in this world and in the world to come. And he says: restoring the soul – in the sense we have interpreted. He says also: The testimony of the Lord is sure – for there is no falsehood in it; for the Glory rested on Israel in the sight of all Israel, there was none to contradict or gainsay. And he says: making wise the simple – For all the things of the Tabernacle (embodied) wonderful wisdom; for no (mere) thing(s) were the lamp–stand and the altars and the curtains. And so all the things (sc. of the Tabernacle) entirely teach of wisdom, so that the wise call it (the Tabernacle) the middle world, for it is a likeness of the upper world and of the little (lower) world. So also the observance of the Sabbath is a (source of) great wisdom, for on its account man will investigate the question of the world's renewal and all the work of creation, and that (results in) Natural Science. It (Scripture) says also of the Law (Deut. iv. 6): "for–this is your wisdom and your understanding in the eyes of all the people" etc. Again, it says (ibid.): "Surely this great nation is a wise and understanding people." Yet although he distributes these attributes and says of the Law that it is perfect and restores the soul, and of the testimony that it is sure, making wise the simple, and similarly of the rest, all share the attributes. He does not apply this attribute to one (only); the same applies also to the other, except that each attribute is attached closely to the substantive nearest it; and that it is necessary to study it in the light of the attribute in accordance with the way we have interpreted and shall interpret. (9) The treasures of the Lord – We should have interpreted פקודי as "commandments" in accordance with its Targum, only that he speaks afterwards of the commandment of the Lord; so we interpret פקודי here on the analogy of "And the food shall be for a store (פקדון)" (Gen. xli. 36), where the meaning is that of treasuring and depositing. They are the things about which reason teaches. He says of them also that they are right – There is in them no perversion nor crookedness, for if they were not so reason would not be teaching concerning them. And for this cause they rejoice the heart – for the wise man rejoices over his understanding; and when it gains control over the body and leads it in the ways of understanding there is no joy in the world like that joy, which is the joy of the soul. For this reason he says rejoicing the heart, and does not say rejoicing "man," for man rejoices in the lusts of the world; but the understanding – that is, the heart – rejoices only in the ways of understanding. And so it says (Ps. cxix. iii): "For they are the rejoicing of my heart." And he says: The commandment of the Lord is pure – Every single commandment wherever it is is pure and bright without any alloy: and it enlightens the eyes – because people who are without the commandments walk in darkness, for the commandments give light to the heart and are the steps by which to ascend to the great Glory. (10) The fear of the Lord is clean – with reference to the things a man does in secret or without their being known, like theft, or falsifying measures and weights, and such like; and these are the things about which it is said, "But thou shall fear thy God, I am the Lord" (Lev. xix. 11, 12, 14, 32; xxv. 17, 36, 43). And the fear which is clean is without dross; for a man will refrain from performing wicked deeds which are public from fear of men; but such metal is not pure, for there is alloy in it; but if from performing secret things a man refrains by reason of the fear of God only, that fear is clean, for in it there is no alloy. And he says: enduring for ever – because these are commandments which are limited as regards place and time, while the things which stand in the fear of the Lord endure for ever. They have no time–limit. Or he says endure for ever with reference to the whole Law, inasmuch as God did not appoint it for a time only, but it is for ever and ever. It is not as the unbelieving Nazarenes say when they assert that the Law which was given on Mount Sinai was valid only for a time, until the advent of Jesus the Nazarene; that unto his time it was carnal, while after his advent he commanded it to be understood spiritually; but their words are windy, empty, and vain. For the. commandments, which they say are figurative and not to be understood according to their literal sense, God enjoined explicitly and not by way of figure. Such being the case, no one would understand the rest of the commandments in a figurative sense, but according to their literal meaning; for if the commandments were figurative they would be uncertain; one would say that the hidden meaning is such and such, and another would say it is so and so; but the Scripture says (Deut. xxx. 11) "For this commandment which I command thee this day is not too hard for thee, neither is it far off." And if there had been in the commandments hidden meanings, and if they were not to be understood in their literal sense, then they would be "hard "and "far off." The judgments of the Lord are true, righteous altogether – Already we have interpreted the "judgments" as being the regulations (which govern the relations) between a man and his fellow, and they are all words of truth open to the eyes, and they are all righteous altogether in none of them is there injustice. There are some, however, who explain the reason for his juxtaposition of the Law and the sun as designed to shew the benefit derived from it (the Law) as greater than that of the sun; for there are some things which the sun injures, but the Law is beneficial in all matters, and therefore he says the Law of the Lord is perfect; it is complete, for in all the ways of this world and the world to come men find benefit in it. And he says restoring the soul, for as for the sun, when a man rests in its heat too much, he may be seized with a fatal illness, as it says of Jonah (iv. 8), "And the sun beat upon the head of Jonah that he fainted." The Law, however, is not so, for it restoreth the soul to the body, which is preserved by it. It happens also sometimes that the sun enters into a man's brain and he goes mad; but the Law is not so, but giveth understanding to the simple. Also when a man remains (exposed) to the sun much, he is fearful of heat; but not so is it with the treasures of the Lord, for they rejoice the heart. As for the sun, when a man looks at its body intently his eyes grow dim, but it is not so with the commandment of the Lord, for it is pure, giving light to the eyes. The clouds conceal the sun; the fear of the Lord, however, is clean and bright, and nothing conceals nor hides it. The sun gives light by–day, but not by night; the fear of the Lord abideth for ever. The light and heat of the sun are not equal all through the day, for till midday it increases and from midday, and onwards it decreases; but it is not so with the judgments of the Lord, for they are true, righteous altogether, and do not contradict one another. (11) More to be desired are they than gold – He says that the words of the Law and the commandments are to be desired more than gold. Yea, than fine gold – that is, the good and purified gold; but this is (which is) superior (רב) – as "to every superior person (רב) of his house" (Esther i. 8) – because it is great in estimation and distinction. Or the interpretation of רב will be of number (much); and the sense of רב will then be applicable to both gold and fine gold, for men desire money, much gold and fine gold. There are interpreters (Ibn Ezra, and others beside him) who take פז as meaning precious stones, and these also man desires; but those who have understanding desire the Law and wisdom more. So also says Solomon (Prov. iii. 15): "And none of the things thou canst desire are to be compared unto her." For money is in this world and not in the world to come, while wisdom is both of this world and the world to come. And money is stolen, or man is robbed of it, or he loses it by sea or by land; but wisdom cannot be stolen nor taken in robbery, nor is it lost by those that possess it; money, on the other hand, if a man gives it away or trades with it, he has none left to give; but if a man teaches another wisdom it does not leave his hand, but he increases in wisdom. Behold, then, the words of the Law and wisdom are more to be desired by the intelligent than gold, yea, than much fine gold. And (are) sweeter than honey and the honeycomb – for honey is the food which is sweeter to man than any other; yet not–withstanding, if he continues to eat it, it does him harm and causes him to vomit; and food profits him (only) for the time being; but it is not so with wisdom, for, however much he increases therein, she will benefit him, and continue to benefit him for ever. And, as he says, they are to be desired. And by whom are they to be desired, and to whom are they sweet? To the wise and God–fearing. Therefore he says: (12) Moreover, by them is Thy servant warned – meaning, I also am of them; although I am not among the wise, I am Thy servant and tremble at Thy commandments and am warned by them, and they are desired by and are sweet to me. Also I know that In keeping them there is great gain – Apart from the sweetness and the pleasure the wise man finds in them, the wise soul would pine and be eager for wisdom, even though it had not this recompense, for it is the nature of the wise soul to long, for wisdom, just as it is natural for the soul to long for sweet food. Such being the case, the wise busy themselves in Torah–study and in wisdom by nature, although they do not look for recompense in it. And David says: In keeping them there is great gain – more even than the desire. For to me and to the wise who desire them there is still further in the observance of them great reward, because Thou dost deal bountifully with those who observe the commandments both in this world and in the world to come; but the real reward is for the world to come. Therefore the reward is called עקב רב for as the heel (עקב) is the end of the body, so the reward is the end of work, and man's work is not finished until the day of his death. (13) Who can discern his errors ? Clear Thou me from hidden faults. – It is true that my heart and will are directed towards Thy commandments, but this I ask of Thee, that Thou clear me from hidden faults, for his errors who can discern? for there is no one who knows and discerns all, for somewhere or other he errs and the matter is hidden from his eyes; and for this I make request, that Thou punish me not for my hidden faults, but that Thou clear me from them. (14) Keep back Thy servant also from sins of passion; Let them not have dominion over me – I seek of Thee further a great request, greater than this I have asked, viz. that Thou hold me back from sins of passion, that they get not the rule over me and that my (evil) nature do not over–power me. For I am on the watch with all my strength, and do Thou assist me lest the evil impulse rule over me. For the Holy One – Blessed be He ! – assists him whose heart is fixed, as He says to Abimelech (Gen. xx. 6): "and 1 also withheld thee from sinning against Me." (The word) זֵדִיַם is a noun, not an adjective; then זֵד (passion) will be a noun of the form of רֵאשׁ (poverty) in "poverty and riches" (Prov. xxx. 8) and of אֵל in "It is in the power (אֵל) of my hand" (Gen. xxxi. 29). then shall I be perfect – איתם (here) is written with yodh after aleph, but quiescent – as it compensates for the daghesh without yodh. Cf. (ימַּד in) "it cannot be measured (ימַּד)" (Hos. ii. 1); (ימס in) "and every heart of man shall melt (ימס)" (Is. xiii. 7). There is in it also a hidden meaning, for the numerical value of yodh is ten, and in the Ten Words was the Law given, and they are its perfection and completeness. He says: then when Thou shalt clear me from my errors and help me so that sins of passion have not control over me, then I shall be perfect and whole. Then I shall be clear from great transgression – פשׁע (transgression) is worse than זדון (passion); seeing that the sins of passion arise from his appetite in unchastity, he is a transgressor in so far as he acts wilfully; but רב פשע (great transgression) implies one who rebels against his Lord, whose command he despises, and he commits the transgression although he has no actual desire thereto. Also he who is habituated in sins of passion will fall into rebellion; therefore, says David: If Thou wilt clear me from my errors and help me against sins of passion so that they have not dominion over me – if so, I shall never be a wilful sinner; and if I am no longer a wilful sinner, surely I shall not be a transgressor (פושׁע); and this is what (he means when) he says: Then I shall be clear from great transgression. And the meaning of רב here is "great," for the greatest of evil deeds and transgressions is rebellion. And after he has made this the subject of his prayer, he asks God to receive his prayer. (15) May the words of my mouth be acceptable – i.e. what I say before Thee with my mouth, and the meditation of my heart in Thy sight – And what I do not say with my mouth, but think in my heart and thought is the meditation of the heart – even so, let them be acceptable. For man thinks in his heart many things which he cannot frame to speak thus with his lips, therefore David says (Ps. li. 17): "0 Lord, open Thou my lips"; and Solomon says (Prov. xvi. 1): "but the answer of the tongue is from the Lord." O Lord, my Rock – i.e. my Strength, in whom I put my trust in my requests, and my Redeemer – from errors and sins of passion.

(א) למנצח מזמור לדוד. (ב) השמים מספרים כבוד אל – יש מפרשים (תרגום): כדרך או שיח לארץ ותרך (איוב י״ב:ח׳), וכן שאל נא בהמות ותרך (איוב י״ב:ז׳), וכן השמים מספרים. כי מהנפלאות והמעשים הגדולים שאדם רואה בשמים יספר האדם כבוד האל. וזהו שאמר אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם, כלומר: לא שהם מספרים בדברים, אלא ממה שרואה אדם בהם מספרים בני אדם כבוד אל. ונוכל לפרש: מספרים על השמים ועל הרקיע עצמם, כי במהלכם ובסבובם על סדר נכון יראה כבוד האל יתברך. ואותו הוא הספור וההגדה, על דרך: השלח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו (תהלים קמ״ז:ט״ו). ומה שאמר: אין אמר ואין דברים, אין דברים כדברי בני אדם, אלא המעשה שיעשו הם הדברים והם הספור וההגדה. וכן אמר: ובקצה תבל מליהם. והרב מורה צדק, החכם הגדול רבנו משה פרש (מורה הנבוכים ב׳:ה׳): מספרים על השמים. כי דעתו ודעת הפילוסופים, כי הגלגלים חיים משכילים עובדים לאל ומשבחים אותו שבח גדול ומהללים אותו מהללים עצומים וגדולים. ועל כן אמר: השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, ואם כי הספור וההגדה אינם בפה ובלשון. וזהו שאמר: אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם, אלא הספור וההגדה להם כמו ציור שיציר האדם בלבבו מדברי שבח והודאה מבלי שיוציאם בשפה. ומעשה ידיו מגיד הרקיע – כפל כי הוא כמו: השמים מספרים כבוד אל, כי השמים נקראו רקיע, כמו שנאמר: כזהר הרקיע וגומר (דניאל י״ב:ג׳). ויתן אתם אלהים ברקיע השמים (בראשית א׳:י״ז) לדעת מי שפרש כי על הגלגלים נאמר. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: הרקיע האויר. (ג) יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת: יביע – ידבר, כמו הנה יביעון בפיהם (תהלים נ״ט:ח׳), תבענה שפתי (תהלים קי״ט:קע״א). ופרושו: היום הזה ידבר בעבור היום הבא אחריו, והלילה בעבור הלילה שיבא אחריו. כלומר: בסדר התנועות ביום ובלילה כמו שהיה מששת ימי בראשית כן הוא וכן יהיה לעולם, לא נשתנה ולא נתחלף דבר. אם כן היום הזה מגיד בעבור מחר כי ידוע כי כן יהיה. (ד) אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם – כבר פרשנוהו. (ה) בכל הארץ יצא קום – קום – בנינם. וכן קו לקו (ישעיהו כ״ח:י׳), לפי שהבנין יעשה בהטית הקו. כלומר מעשה הגלגלים והככבים יצא בכל הארץ. וכן ובקצה תבל מליהם – והנה מעשיהם דבריהם. לשמש שם אהל בהם: לשמש שם אהל – ומקום בגלגלים. ואמר הספור על השמש לפי שהוא המאור הגדול ושישיג ממנו לבני אדם תועלת גדולה יותר משאר הככבים במאורו ובחמו לבני אדם, ולשאר בעלי חיים ולצמחים. ובאמרו: בהם רצונו לומר: באחד מהם, כמו ויקבר בערי גלעד (שופטים י״ב:ז׳), והוא הגלגל הרביעי משבעת הגלגלים שבהם שבעה ככבי לכת. ואמר: בהם, כי אלה הככבים תקועים בגוף הגלגלים. וכן אמר: ויתן אתם אלהים ברקיע השמים (בראשית א׳:י״ז), ולא אמר על רקיע. וכן בדברי רבותינו, זכרם לברכה (מדרש תנחומא בראשית ה): הככבים קבועים ברקיע כמסמרים הקבועים בדלת. (ו) והא כחתן יצא מחפתו – בשחר בצאתו בזהרו ובהדרו הוא כחתן יצא מחפתו שהכל שמחים לנגדו, כן השמש הכל שמחים לאורו. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש: שדמהו לחתן יצא מחפתו שהוא נכסף לשוב לכלתו, כן השמש שב בכל יום למקום זריחתו. ודמהו גם כן לגבור ואמר: ישיש כגבור לרוץ ארח – לפי שלא יכשל במרצתו. ואמר: ישיש כגבור, כי הגבור שש ושמח בצאתו למלחמה. וכן אמר בזכרו גבורת הסוס: וישיש בכח יצא לקראת נשק (איוב ל״ט:כ״א). כן השמש ישיש בצאתו. והנצתו והצצתו וזריחתו הוא הששון והשמחה. (ז) מקצה השמים מוצאו – ממזרח. ותקופתו על קצותם על – כל קצות השמים הוא מהלכו. ואמר: ותקופתו שפרושו: סבובו, כמו תקופת השנה (שמות ל״ד:כ״ב), לפי שסובב הרוחות וישוב למקום זריחתו, כמו שאמר שלמה: הולך אל דרום וסובב אל צפון (קהלת א׳:ו׳), שמהלכו ביום נראה ברוח דרום והולך למערב וסובב רוח צפון בלילה עד שישוב בבקר אל הרוח שזרח ממנו. וכן בדברי רבותינו, זכרם לברכה (בבלי ערובין נ״ו.): הולך אל דרום (קהלת א׳:ו׳) – ביום, וסובב אל צפון (קהלת א׳:ו׳) – בלילה. וזה למראית העין לבד, לפי שמהלכו נוטה לצד דרום, אבל לא ילך לפאת דרום. אך לפי חכמת התכונה לא נאמר זה בתקופת היום אלא בתקופת השנה שהוא אל דרום בימי החרף ובצפון בימי הקיץ, וזה נראה לעינים וידוע וברור. וכן בדברי רבותינו, זכרם לברכה, בפרקי רבי אליעזר (פרק ו׳): הולך אל דרום (קהלת א׳:ו׳) – בתקופת תשרי ובתקופת טבת, וסובב אל צפון (קהלת א׳:ו׳) – בתקופת ניסן ובתקופת תמוז. ואין נסתר מחמתו – כי הוא השמש בכל העולם הוא. ואף על פי שאינו בשוה בכל מקום. ואמר: ואין נסתר מחמתו, ולא אמר: ואין נסתר ממאורו, כי יוכל האדם להסתר ממאורו ולא מחמו, כי אפילו בחדרי חדרים ישיגנו חמו. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: ואין נסתר מחמתו, כי חם השמש בעולם כדמות חם הלב בגוף כראית חכמת התולדת, והנה הוא חיים לכל הגופות: אם כן פרושו: אין נסתר מתועלת חמתו. (ח) תורת י״י – מה שסמך ענין התורה לענין השמש? רצה לומר: כמו שהשמים והשמש והגלגלים מעידים ומספרים על כבוד האל ועל חכמתו, כן התורה והמצות אשר צוה לעמו ישראל מעידות על חכמתו ועל ישרו כמו שאמר: אשר לו חקים ומשטים צדיקם ככל התורה הזאת (דברים ד׳:ח׳). ועוד אמר: כמו שהשמים והשמש מועילים לעולם ובהם העולם עומד כן התורה, שהיא תמימה והיא משיבת נפש וקיום הנפש בה כמו שקיום העולם בשמש. כי הנפש בגוף כמו הגר בארץ נכריה שאין לו עוזרים וסומכים, כי עוזרי הגוף רבים רודפים אחר התאוה והיא כיחידה ושבויה ביניהם. וכן אמר שלמה והמשיל אותה לאיש מסכן וחכם (קהלת ט׳:ט״ו). והנה התורה משיבת הנפש שמורה האדם הדרך הישרה ומסירה אותו מתאות העולם וממכשולות רבים. והנה היא משיבה את הנפש משביה וממאסרה אל תולדתה ואל מקום כבודה. וספר דוד בתורה ובמצות ובמשפטים על אמתתם ועל ישרם. והתורה – היא תכונת המצוה היאך תעשה, והוא מענין ולא שמעתי בקול מורי (משלי ה׳:י״ג), ולהורת נתן בלבו (שמות ל״ה:ל״ד), שמורה על תכונת הדבר, כמו תורת הבהמה והעוף (ויקרא י״א:מ״ו), תורת המצרע (ויקרא י״ד:ב׳), תורת הילדת (ויקרא י״ב:ז׳), תורת הזב (ויקרא ט״ו:ל״ב), תורת הנזיר (במדבר ו׳:כ״א), ואף על פי כן הספר נקרא בשם התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל כמו שכתוב: ויכתב משה את התורה הזאת (דברים ל״א:ט׳). לקח את ספר התורה הזה (דברים ל״א:כ״ו), כי ספר מעשה בראשית וספר ענין האבות, וכן ספר כל שאר הדברים כלם מורים על האל, כי הוא יוצר העולם ועל טובתו ועל ברואיו והשגחתו בטובים וברעים. והזכיר המצות, והוא מה שצוה האל לעשות בדרכי עבודת האל ואהבתו כאדון המצוה לעבדו. והעדות – היא מה שהוא עדות בין ישראל לאל שקבלו הם אותו לאלה והוא קבלם לעם סגלה, כמו ארון העדת (שמות כ״ה:כ״ב), אהל העדות (במדבר י״ז:כ״ג). כי המצות אשר צוו ישראל בהן הן עדות, והלחות שהיו בהם עשרת הדברים, שהם כל התורה כלה, והדברים ההם היו עדות גדולה לישראל בראותם כבודו על הר סיני בקולות ולפידים. והמראה הגדול ההוא הוא עדות להם ולבניהם עד עולם. וכן שמירת השבת והמועדים להם עדות ואות וזכרון. ושמטה ויובל הכל הוא עדות להם ולבניהם עד עולם, כמו שאמר כי לי כל הארץ (שמות י״ט:ה׳), עבדי הם (ויקרא כ״ה:נ״ה). ואמר: פקודי י״י על מצות השכל, שהאל הפקידם ונתנם בלב. והשכל מורה עליהם: ואמר: היראה, שהיא ראשית המצות ועקרן, כי העבד אם לא יירא האדון לא יעשה מצותו. והיראה הגמורה בסתר. ואמר: המשפטים, שהם הדינים בין אדם לחברו. והנה זכר לכן כל לשונות המצוה לבד חקים. והטעם כי אמר עליהן תמימה, משיבת נפש, נאמנה, מחכימת פתי, ישרים, משמחי לב, ברה, מאירת עינים, טהורה, אמת, צדקו יחדיו, הנחמדים ומתוקים – וכל זה לא יתכן לומר אלא על המצות שטעמן גלוי ונראה: והחקים כמו אכילת חזיר ולבישת שעטנז והדומין להן שאין טעמם גלוי לכל, איך יאמר עליהם נחמדים ומתוקים וטהורים? ואף על פי שהם כן למי שטעמם נראה לו, הנה אין טעמם נראה לרוב בני אדם. ואמר: תמימה שהיא שלמה כלה, לא יחסר דבר בה מכל הדברים שצריך אדם להם בעולם הזה ובעולם הבא. ואמר: משיבת נפש כמו שפרשנו. ואמר: עדות י״י נאמנה כי אין כזב בה כי שכן הכבוד בישראל לעיני כל ישראל, אין מכחיש ומפקפק. ואמר: מחכימת פתי – כי כל דברי המשכן חכמה נפלאה, כי לא דבר רק הוא המנורה והמזבחות והיריעות. וכן כל הדברים כלם מורים על חכמה שיקראו אותו החכמים העולם האמצעי, שהוא דמות העולם העליון ודמות העולם הקטן. וכן שמירת השבת היא חכמה גדולה, שיחקור האדם בגללה על חדוש העולם וכל מעשה בראשית, והיא חכמת הטבע. ואמר על התורה: כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים וגומר (דברים ד׳:ו׳). ואמר: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד׳:ו׳). ואף על פי שמחלק התארים האלה ואמר לתורה: תמימה, משיבת נפש, ואמר על העדות: נאמנה, מחכימת פתי, וכן לאחרים. כלם שוים בתארים. ולא אמר התאר הזה על האחד. והוא הדין על חברו, אלא שסמך כל תאר אל המתואר הקרוב אליו, ושצריך ללמוד עליו כפי התאר כמו שפרשנו וכמו שנפרש. (ט) פקודי י״י – היינו מפרשים פקודי מצות כתרגומו, אלא שאמר אחר כן מצות י״י, לפיכך נפרש פקודי מגזרת והיה האכל לפקדון (בראשית מ״א:ל״ו), שהוא ענין הגניזה וההנחה. והם הדברים שהשכל מורה עליהם, ואמר: שהם ישרים – אין בהם נפתל ועקש. שאם לא היו כן לא היה השכל מורה עליהם. ומזה הטעם הם משמחי לב – כי החכם ישמח על שכלו. וכאשר יגבר על הגוף וינהגהו בדרכי השכל אין שמחה בעולם כשמחה ההיא, והיא שמחת הנפש. לפיכך אמר: משמחי לב, ולא אמר משמחי האדם, כי האדם ישמח לתאות העולם, אבל השכל, והוא הלב, לא ישמח כי אם בדרכי שכל. וכן אמר: כי ששון לבי המה (תהלים קי״ט:קי״א). ואמר: מצות י״י ברה כל מצוה ומצוה במקום שהיא היא ברה וזכה מאין כל סיג. והיא מאירת עינים – כי העם שהם בלא מצות הולכים בחשך. כי המצות יאירו הלב, והם מדרגה לעלות אל הכבוד הגדול. (י) יראת י״י טהורה – והם הדברים שיעשה אדם אותם בסתר, או בלי דעת כמו הגנבה וזיוף המדות והמשקלות, והדומים להם. והם הדברים שכתוב בהם: ויראת מאלהיך אני י״י (ויקרא י״ט:י״א,י״ב,י״ד,ל״ב, כ״ה:י״ז,ל״ו,מ״ג). והיראה הטהורה – מאין סיג. כי הדברים הרעים שהם בגלוי ימנע האדם מעשותם מיראת בני אדם. והנה הכסף ההוא אינו טהור, כי יש בו סגים. אבל הדברים שהם נסתרים וימנע אדם לעשותם מיראת האל לבדו, היראה ההיא טהורה, כי אין בה סגים. ואמר: עומדת לעד כי יש מצות שיש להן מקום וזמן. והדברים שהם ביראת י״י, הם עומדים לעד, אין להם זמן. או אמר: עומדת לעד, על כל התורה, שלא צוה האל בה לזמן, אלא עד עולמי עד היא. ולא כדברי הכופרים הנצרים שאומרים: כי התורה שנתנה בהר סיני היה לה זמן עד עת בא ישו הנצרי, כי עד זמנו היתה גופנית, ומעת שבא הוא צוה להבין אותה רוחנית. ודבריהם דברי רוח תהו והבל. כי המצות שהם אומרים שהן בדרך משל ולא יובנו כמשמען, הרי האל צוה עליהן בפרוש, ולא על דרך משל. אם כן שאר המצות לא יבין אדם על דרך משל כי אם כמשמען. כי אם היו המצות על דרך משל, היו המצות בספק, זה אומר הדבר הנסתר בו כך הוא, וזה אומר כך הוא. והכתוב אומר: כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחקה היא (דברים ל׳:י״א). ואם היו במצות דברים נסתרים ולא יובנו כמשמעם הרי הם נפלאים ורחוקים. משפטי י״י אמת צדקו יחדו – כבר פרשנו המשפטים שהם הדינים שבין אדם לחברו, וכלם הם דברי אמת גלוים לעינים, וכלם יחדו צדקו אין באחד מהם עול. ויש מפרשים הטעם שסמך התורה לשמש להגדיל תועלתה על תועלת השמש. כי יש דברים שהשמש מזיק והתורה מועילה בכל הדברים לפיכך אמר תורת י״י תמימה: שלמה היא, כי בכל דרכי העולם הזה והעולם הבא ימצא האדם תועלת בה. ואמר: משיבת נפש, כי השמש כשישב האדם לחמו יותר מדאי שמא יחלה חולי מות, כמו שאמר ביונה: ותך השמש על ראש יונה ויתעלף (יונה ד׳:ח׳). והתורה לא כן, כי היא משיבת נפש לגוף ומתקיים בה. ופעמים שהשמש יכנס במוחו של אדם וישתגע. והתורה לא כן אלא מחכימת פתי. וכשישב אדם לשמש הרבה ידאג לחמה. ולא כן פקודי י״י שהם משמחי לב. והשמש כאשר יסתכל אדם בעצם השמש תכהינה עיניו. ומצות י״י לא כן, כי היא ברה מאירת עינים. והשמש יכסוהו עננים. ויראת י״י טהורה וזכה, לא יכסנה דבר ולא יסתירנה. והשמש מאיר ביום ולא בלילה. ויראת י״י עומדת לעד. והשמש אין אורו וחמו שוה כל היום, כי עד חצי היום יוסיף ומחצי היום ואילך יחסר. ולא כן משפטי י״י, אלא אמת צדקו יחדיו ולא מכחישים זה את זה. (יא) הנחמדים מזהב – אמר: כי דברי התורה והמצות הם נחמדים יותר מזהב ומפז – הוא הזהב הטוב הנקי. וזהו: רב כמו על כל רב ביתו (אסתר א׳:ח׳) שהוא גדול בחשיבות ובגדלה. או יהיה פרוש רב במנין. ויהיה טעם רב על זהב ועל פז, כי בני אדם יתאוו לממון רב זהב ופז. ויש מפרשים (אבן עזרא): פז – אבנים יקרות, והאדם יתאוה אליהן. והמשכילים יתאוו יותר לתורה ולחכמה. וכן אמר שלמה: וכל חפציך לא ישוו בה (משלי ג׳:ט״ו). כי הממון הוא בעולם הזה ולא בעולם הבא. והחכמה בעולם הזה ובעולם הבא. והממון יגזלו אותו או יגנבו אותו מהאדם או יאבד ממנו בים או ביבשה. והחכמה לא תהיה נגזלת ונגנבת, ולא תאבד מבעליה. והממון אם יתן האדם אותו, או יסחר אותו, לא ישאר בידו מה שיתן. והחכמה אם ילמד אותה לאחר לא תצא מידו אבל יוסיף בחכמה. הנה כי דברי התורה והחכמה נחמדים למשכילים יותר מזהב ומפז רב. ומתוקים מדבש ונפת צופים – כי הדבש הוא המאכל שיערב לאדם יותר משאר המאכלים. ואף על פי כן אם יוסיף לאכל ממנו יזיק לו ויקיאנו, והמאכל יועיל לו לפי שעה. ולא כן החכמה, כי כל מה שיוסיף בה תועילנו ותועיל לו לעולם. ולפי שאמר הנחמדים: ולמי הם נחמדים ומתוקים? למשכילים וליראי י״י. (יב) לפיכך אמר: גם עבדך נזהר בהם כלומר: גם אני מהם. אף על פי שאינני מן החכמים עבדך אני, וחרד למצותיך ונזהר בהם, והם נחמדים ומתוקים לי. גם ידעתי כי בשמרם עקב רב – מלבד המתיקות והחמדה שימצא המשכיל בהם, תשתוקק הנפש המשכלת ותכסוף אל החכמה, אף על פי שלא יהיה לה זה גמול. כי טבע הנפש המשכלת שתתאוה אל החכמה כמו שהיה טבע הנפש המתאוה אל המאכל הערב. אם כן החכמים עוסקים בתורה ובחכמה מטבע, אף על פי שלא יקוו גמול כזה. ואמר דוד: בשמרם עקב רב עוד יותר על התאוה. כי אני והמשכילים שמתאוים אליהם עוד יש לנו בשמירתם שכר רב שאתה מטיב לשומרי המצות בעולם הזה ובעולם הבא, אלא שעקר השכר הוא לעולם הבא. לפיכך נקרא השכר עקב רב כמו שהעקב הוא סוף הגוף, כן השכר סוף המעשה, והמעשה לא יגמר לאדם עד יום מותו. (יג) שגיאות מי יבין מנסתרות נקני – אמת הוא, כי לבי ורצוני אל מצותיך, אבל זה אני מבקש ממך שתנקני מנסתרות, כי שגיאות מי יבין, כי אין מי שידע ויבין הכל, כי במקומות ישגה ויהיה הדבר נסתר מעיניו. ועל זה אני מבקש ממך שלא תענישני על הנסתרות אלא תנקני מהם. (יד) גם מזדים חשך עבדך אל ימשלו בי – ועוד אני מבקש ממך שאלה גדולה, יותר ממה ששאלתי, שתמנע אותי מן הזדונות שלא ימשלו בי, ולא יהיה יצרי תוקפי, כי אני אשמור בכל כחי, וגם אתה תסייעני שלא ישלוט בי יצר הרע. כי הקדוש ברוך הוא מסייע למי שלבו נכון, כמו שאמר לאבימלך ואחשך גם אנכי אותך מחטו לי (בראשית כ׳:ו׳). וזדים – הוא שם ולא תאר. ויהיה זד שם בשקל ראש ועשר (משלי ל׳:ח׳), יש לאל ידי (בראשית ל״א:כ״ט). אז איתם – כתוב ביו״ד אחר האל״ף, והוא הנח שהוא תמורת הדגש בלא יו״ד, כמו לא ימד (הושע ב׳:א׳), וכל לבב אנוש ימס (ישעיהו י״ג:ז׳). ויש בו דרש: כי חשבון היו״ד עשרה, ובעשרת הדברות נתנה התורה, והן תמימותה ושלמותה. אמר: אז כשתנקני מהשגיאות ותסיעני שלא ישלטו בי הזדונות, אז אהיה תמים ושלם. ונקיתי מפשע רב: הפשע – הוא יותר רע מהזדון, כי הזדון הוא מתאותו בדבר הוא עובר במזיד. אבל הפשע רב הוא המורד באדוניו, ויבזה מצותיו, ויעשה העברה, אף על פי שאינו מתאוה אליה. ומי שהוא רגיל בזדונות יבא לידי המרד. לפיכך אמר דוד: אם תנקני מהשגיאות, ותסיעני על הזדונות שלא ימשלו בי, אם כן לעולם לא אהיה מזיד: ואם לא אהיה מזיד עוד, בודאי לא אהיה פושע. וזהו שאמר: ונקיתי מפשע רב. ורב ענינו: גדול, כי הגדול שבמעשים הרעים ובעברות הוא המרד. ואחר התפללו זה שאל מהאל שיקבל תפלתו. (טו) יהיו לרצון אמרי פי – מה שאמרתי לפניך בפי. והגיון לבי לפניך – ומה שלא אמרתי בפי, אלא חשבתי בלבי, והמחשבה הוא הגיון הלב, גם כן יהיו לרצון. כי דברים רבים יחשוב אדם בלבו ולא יכין לדבר כן בשפתיו, לפיכך אמר דוד: י״י שפתי תפתח (תהלים נ״א:י״ז). ואמר שלמה: ומי״י מענה לשון (משלי ט״ז:א׳). י״י צורי – חזקי, שבו אבטח בשאלותי וגאלי – מהשגיאות והזדונות.

Sforno Tehillim 19ספורנו תהלים י״ט

(הקדמה) בזה המזמור סיפר מעלת השמים וצבאם, ועל כולם מעלת השמש, והודיע כי תורת ה׳ היא יותר נכבדת ממנו בראיות ברורות. אמר: (ב) הנה השמים העליונים ברב מעלתם מספרים ומודיעים כבוד אל, ׳כי הוא צוה ונבראו׳: ומעשה ידיו. במטר, בלתי חוזר חלילה על אופן אחד כשאר תנועות השמים, מגיד הרקיע הנעשה ביום שני למעשה בראשית נגד הטבע: (ג) יום ליום [יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת]. למתבונן בהם: (ד) אין אומר [ואין דברים]. גם שאמרתי (פסוק א) שהם ׳מספרים׳, הנה סיפורם הוא בלי סיפור בפה, אבל בפעלם: (ה) כי אמנם, בכל הארץ יצא קום. ניצוץ אור כוכביהם: [ובקצה תבל] מליהם. שידברו המתבוננים בם: אהל בהם. באמצעם: (ו) [והוא כחתן יוצא] מחופתו. מאותו מחצית הגלגל שהלך בו בלילה: לרוץ אורח. במחצית גלגל הדרומי, כי הזמן שהלך בו השמש בחלק הדרומי הוא פחות מן הזמן אשר ילך בחצי הגלגל הצפוני, מפני שהוא בגלגל נושאו יוצא מרכז: (ז) ואין נסתר מחמתו. באופן שיזיק בצד מה לרבים: (ח) תורת ה׳ תמימה. אמנם ׳תורת ה׳⁠ ⁠׳ היא שלימת התועלת, בלי שום היזק: משיבת נפש. משיבה את הנפש השכלית אל האלקים אשר נתנה: עדות ה׳. שהעיד בתחילת התורה על חידוש העולם, נאמנה - קיימת ואמיתית, ועם זה מחכימת פתי, ושתי אלה במופתים שכליים אשר בה: (ט) פקודי ה׳ [ישרים] משמחי לב. כשיתבונן האדם אל הטעם בהם: מצות ה׳. באופן הלימוד, כאמרו (דברים ו ז) ׳ודברת בם בשבתך בביתך׳ וגו׳: ברה. זכה מכל טעות: מאירת עיניים. עיני השכל המתבונן, כאמרם ז״ל (ברכות מ.) ׳אם שמוע בישן - תשמע בחדש׳: (י) יראת ה׳. המכוונת בתורתו, היא טהורה מכל כוונת עבודת עבד המכוין להשיג גמול או לברוח מעונש, אבל היא יראת גדלו בהתבונן האדם בה: עומדת לעד. מקנה חיי עולם: משפטי ה׳ אמת. אף על פי שנראה קצתם היות על היפך קצתם, כמו ׳לא תבערו אש׳ (שמות לה ג) - ׳וביום השבת שני כבשים׳ (במדבר כח ט), איסור אשת אח - ומצות יבמה, מכל מקום צדקו יחדו, שכולם מכוונים לעבודתו: (יא) מזהב. שהוא דבר בלתי נצחי: (יב) גם עבדך נזהר מהכשל בחטא – בהם - באמצעותם: בשמרם - עקב רב. ואין ספק כי אמנם בשמירתם יושג תכלית ׳רב׳, שהם חיי עולם: (יג-יד) שגיאות מי יבין [מנסתרות נקני, גם מזדים חשוך עבדך]. הנה המונעים את האדם המתבונן בתורה מן השלימות הם, ראשונה - הטעות, שנית - קוצר ידיעתנו לעומק הדרוש, שלישית - הרשעים המציקים ומונעים מלהתבונן: אל ימשלו. אלה השלשה דברים: אז איתם. בעיון: ונקיתי מפשע רב. במעשה: (טו) אמרי פי. בתפילה: והגיון לבי. במחשבה, גם שלא אדע להוציאה בפה: