Nature of the Chatat/5

EN/HEע/E

Nature of the Chatat

Sources

Shemot 29:36שמות כ״ט:ל״ו

Every day you shall offer the bull of sin offering for atonement: and you shall cleanse the altar, when you make atonement for it; and you shall anoint it, to sanctify it.

וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ.

Vayikra 4ויקרא ד׳

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “Speak to the children of Israel, saying, ‘If anyone sins unintentionally, in any of the things which Hashem has commanded not to be done, and does any one of them: (3) if the anointed priest sins so as to bring guilt on the people, then let him offer for his sin, which he has sinned, a young bull without blemish to Hashem for a sin offering. (4) He shall bring the bull to the door of the Tent of Meeting before Hashem; and he shall lay his hand on the head of the bull, and kill the bull before Hashem. (5) The anointed priest shall take some of the blood of the bull, and bring it to the Tent of Meeting. (6) The priest shall dip his finger in the blood, and sprinkle some of the blood seven times before Hashem, before the veil of the sanctuary. (7) The priest shall put some of the blood on the horns of the altar of sweet incense before Hashem, which is in the Tent of Meeting; and he shall pour out all of rest of the blood of the bull at the base of the altar of burnt offering, which is at the door of the Tent of Meeting. (8) He shall take all the fat of the bull of the sin offering off of it; the fat that covers the innards, and all the fat that is on the innards, (9) and the two kidneys, and the fat that is on them, which is by the loins, and the cover on the liver, with the kidneys, he shall take away, (10) as it is taken off of the bull of the sacrifice of peace offerings. The priest shall burn them on the altar of burnt offering. (11) The bull’s skin, all its flesh, with its head, and with its legs, its innards, and its dung, (12) even the whole bull shall he carry forth outside the camp to a clean place, where the ashes are poured out, and burn it on wood with fire. Where the ashes are poured out it shall be burned. (13) “‘If the whole congregation of Israel sins, and the thing is hidden from the eyes of the assembly, and they have done any of the things which Hashem has commanded not to be done, and are guilty; (14) when the sin in which they have sinned is known, then the assembly shall offer a young bull for a sin offering, and bring it before the Tent of Meeting. (15) The elders of the congregation shall lay their hands on the head of the bull before Hashem; and the bull shall be killed before Hashem. (16) The anointed priest shall bring of the blood of the bull to the Tent of Meeting: (17) and the priest shall dip his finger in the blood, and sprinkle it seven times before Hashem, before the veil. (18) He shall put some of the blood on the horns of the altar which is before Hashem, that is in the Tent of Meeting; and the rest of the blood he shall pour out at the base of the altar of burnt offering, which is at the door of the Tent of Meeting. (19) All its fat he shall take from it, and burn it on the altar. (20) Thus shall he do with the bull; as he did with the bull of the sin offering, so shall he do with this; and the priest shall make atonement for them, and they shall be forgiven. (21) He shall carry forth the bull outside the camp, and burn it as he burned the first bull. It is the sin offering for the assembly. (22) “‘When a ruler sins, and unwittingly does any one of all the things which Hashem his God has commanded not to be done, and is guilty; (23) if his sin, in which he has sinned, is made known to him, he shall bring as his offering a goat, a male without blemish. (24) He shall lay his hand on the head of the goat, and kill it in the place where they kill the burnt offering before Hashem. It is a sin offering. (25) The priest shall take some of the blood of the sin offering with his finger, and put it on the horns of the altar of burnt offering. He shall pour out the rest of its blood at the base of the altar of burnt offering. (26) All its fat he shall burn on the altar, like the fat of the sacrifice of peace offerings; and the priest shall make atonement for him concerning his sin, and he will be forgiven. (27) “‘If anyone of the common people sins unwittingly, in doing any of the things which Hashem has commanded not to be done, and is guilty; (28) if his sin, which he has sinned, is made known to him, then he shall bring for his offering a goat, a female without blemish, for his sin which he has sinned. (29) He shall lay his hand on the head of the sin offering, and kill the sin offering in the place of burnt offering. (30) The priest shall take some of its blood with his finger, and put it on the horns of the altar of burnt offering; and the rest of its blood he shall pour out at the base of the altar. (31) All its fat he shall take away, like the fat is taken away from off of the sacrifice of peace offerings; and the priest shall burn it on the altar for a pleasant aroma to Hashem; and the priest shall make atonement for him, and he will be forgiven. (32) “‘If he brings a lamb as his offering for a sin offering, he shall bring a female without blemish. (33) He shall lay his hand on the head of the sin offering, and kill it for a sin offering in the place where they kill the burnt offering. (34) The priest shall take some of the blood of the sin offering with his finger, and put it on the horns of the altar of burnt offering; and all the rest of its blood he shall pour out at the base of the altar. (35) All its fat he shall take away, like the fat of the lamb is taken away from the sacrifice of peace offerings; and the priest shall burn them on the altar, on the offerings of Hashem made by fire; and the priest shall make atonement for him concerning his sin that he has sinned, and he will be forgiven.

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת י״י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה. (ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַי״י לְחַטָּאת. (ד) וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי י״י וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי י״י. (ה) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. (ו) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי י״י אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ. (ז) וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי י״י אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כׇּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ח) וְאֶת כׇּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כׇּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. (ט) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה. (י) כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה. (יא) וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כׇּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ. (יב) וְהוֹצִיא אֶת כׇּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף. (יג) וְאִם כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכׇּל מִצְוֺת י״י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ. (יד) וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. (טו) וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי י״י וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי י״י. (טז) וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. (יז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי י״י אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת. (יח) וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי י״י אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כׇּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (יט) וְאֵת כׇּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. (כ) וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם. (כא) וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא. (כב) אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכׇּל מִצְוֺת י״י אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם. (כג) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קׇרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים. (כד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי י״י חַטָּאת הוּא. (כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה. (כו) וְאֶת כׇּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ. (כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֺת י״י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם. (כח) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קׇרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. (כט) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה. (ל) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כׇּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ. (לא) וְאֶת כׇּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַי״י וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ. (לב) וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קׇרְבָּנוֹ לְחַטָּאת נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה. (לג) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה. (לד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כׇּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ. (לה) וְאֶת כׇּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי י״י וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.

Vayikra 5:1-13ויקרא ה׳:א׳-י״ג

(1) “‘If anyone sins, in that he hears the voice of adjuration, he being a witness, whether he has seen or known, if he doesn’t report it, then he shall bear his iniquity. (2) “‘Or if anyone touches any unclean thing, whether it is the carcass of an unclean animal, or the carcass of unclean livestock, or the carcass of unclean creeping things, and it is hidden from him, and he is unclean, then he shall be guilty. (3) “‘Or if he touches the uncleanness of man, whatever his uncleanness is with which he is unclean, and it is hidden from him; when he knows of it, then he shall be guilty. (4) “‘Or if anyone swears rashly with his lips to do evil, or to do good, whatever it is that a man might utter rashly with an oath, and it is hidden from him; when he knows of it, then he shall be guilty of one of these. (5) It shall be, when he is guilty of one of these, he shall confess that in which he has sinned: (6) and he shall bring his trespass offering to Hashem for his sin which he has sinned, a female from the flock, a lamb or a goat, for a sin offering; and the priest shall make atonement for him concerning his sin. (7) “‘If he can’t afford a lamb, then he shall bring his trespass offering for that in which he has sinned, two turtledoves, or two young pigeons, to Hashem; one for a sin offering, and the other for a burnt offering. (8) He shall bring them to the priest, who shall first offer the one which is for the sin offering, and wring off its head from its neck, but shall not sever it completely. (9) He shall sprinkle some of the blood of the sin offering on the side of the altar; and the rest of the blood shall be drained out at the base of the altar. It is a sin offering. (10) He shall offer the second for a burnt offering, according to the ordinance; and the priest shall make atonement for him concerning his sin which he has sinned, and he shall be forgiven. (11) “‘But if he can’t afford two turtledoves, or two young pigeons, then he shall bring his offering for that in which he has sinned, the tenth part of an ephah of fine flour for a sin offering. He shall put no oil on it, neither shall he put any frankincense on it, for it is a sin offering. (12) He shall bring it to the priest, and the priest shall take his handful of it as the memorial portion, and burn it on the altar, on the offerings of Hashem made by fire. It is a sin offering. (13) The priest shall make atonement for him concerning his sin that he has sinned in any of these things, and he will be forgiven; and the rest shall be the priest’s, as the meal offering.’”

(א) וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ. (ב) אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכׇל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם. (ג) אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם. (ד) אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה. (ה) וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ. (ו) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַי״י עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ. (ז) וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַי״י אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה. (ח) וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עׇרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל. (ט) וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא. (י) וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ. (יא) וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קׇרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא. (יב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי י״י חַטָּאת הִוא. (יג) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה.

Vayikra 8:15ויקרא ח׳:ט״ו

He killed it; and Moses took the blood, and put it around on the horns of the altar with his finger, and purified the altar, and poured out the blood at the base of the altar, and sanctified it, to make atonement for it.

וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו.

Vayikra 12:6-8ויקרא י״ב:ו׳-ח׳

(6) “‘When the days of her purification are completed, for a son, or for a daughter, she shall bring to the priest at the door of the Tent of Meeting, a year old lamb for a burnt offering, and a young pigeon, or a turtledove, for a sin offering: (7) and he shall offer it before Hashem, and make atonement for her; and she shall be cleansed from the fountain of her blood. “‘This is the law for her who bears, whether a male or a female. (8) If she cannot afford a lamb, then she shall take two turtledoves, or two young pigeons; the one for a burnt offering, and the other for a sin offering: and the priest shall make atonement for her, and she shall be clean.’”

(ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טׇהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. (ז) וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי י״י וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. (ח) וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה.

Vayikra 14:10-20ויקרא י״ד:י׳-כ׳

(10) “On the eighth day he shall take two male lambs without blemish, and one ewe lamb a year old without blemish, and three tenths of an ephah of fine flour for a meal offering, mingled with oil, and one log of oil. (11) The priest who cleanses him shall set the man who is to be cleansed, and those things, before Hashem, at the door of the Tent of Meeting. (12) “The priest shall take one of the male lambs, and offer him for a trespass offering, with the log of oil, and wave them for a wave offering before Hashem. (13) He shall kill the male lamb in the place where they kill the sin offering and the burnt offering, in the place of the sanctuary; for as the sin offering is the priest’s, so is the trespass offering. It is most holy. (14) The priest shall take some of the blood of the trespass offering, and the priest shall put it on the tip of the right ear of him who is to be cleansed, and on the thumb of his right hand, and on the big toe of his right foot. (15) The priest shall take some of the log of oil, and pour it into the palm of his own left hand. (16) The priest shall dip his right finger in the oil that is in his left hand, and shall sprinkle some of the oil with his finger seven times before Hashem. (17) The priest shall put some of the rest of the oil that is in his hand on the tip of the right ear of him who is to be cleansed, and on the thumb of his right hand, and on the big toe of his right foot, upon the blood of the trespass offering. (18) The rest of the oil that is in the priest’s hand he shall put on the head of him who is to be cleansed, and the priest shall make atonement for him before Hashem. (19) “The priest shall offer the sin offering, and make atonement for him who is to be cleansed because of his uncleanness: and afterward he shall kill the burnt offering; (20) and the priest shall offer the burnt offering and the meal offering on the altar. The priest shall make atonement for him, and he shall be clean.

(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן. (יא) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי י״י פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (יב) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי י״י. (יג) וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא. (יד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. (טו) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית. (טז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי י״י. (יז) וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם. (יח) וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי י״י. (יט) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה. (כ) וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר.

Vayikra 14:48-52ויקרא י״ד:מ״ח-נ״ב

(48) “If the priest shall come in, and examine it, and behold, the plague hasn’t spread in the house, after the house was plastered, then the priest shall pronounce the house clean, because the plague is healed. (49) To cleanse the house he shall take two birds, and cedar wood, and scarlet, and hyssop. (50) He shall kill one of the birds in an earthen vessel over running water. (51) He shall take the cedar wood, and the hyssop, and the scarlet, and the living bird, and dip them in the blood of the slain bird, and in the running water, and sprinkle the house seven times. (52) He shall cleanse the house with the blood of the bird, and with the running water, with the living bird, with the cedar wood, with the hyssop, and with the scarlet;

(מח) וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע. (מט) וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. (נ) וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. (נא) וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים. (נב) וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת.

Vayikra 15:13-15ויקרא ט״ו:י״ג-ט״ו

(13) “‘When he who has a discharge is cleansed of his discharge, then he shall count to himself seven days for his cleansing, and wash his clothes; and he shall bathe his flesh in running water, and shall be clean. (14) “‘On the eighth day he shall take two turtledoves, or two young pigeons, and come before Hashem to the door of the Tent of Meeting, and give them to the priest: (15) and the priest shall offer them, the one for a sin offering, and the other for a burnt offering. The priest shall make atonement for him before Hashem for his discharge.

(יג) וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטׇהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר. (יד) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי י״י אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן. (טו) וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי י״י מִזּוֹבוֹ.

Vayikra 16:15-20ויקרא ט״ז:ט״ו-כ׳

(15) “Then he shall kill the goat of the sin offering, that is for the people, and bring his blood within the veil, and do with his blood as he did with the blood of the bull, and sprinkle it on the mercy seat, and before the mercy seat: (16) and he shall make atonement for the Holy Place, because of the uncleanness of the children of Israel, and because of their transgressions, even all their sins; and so he shall do for the Tent of Meeting, that dwells with them in the midst of their uncleanness. (17) No one shall be in the Tent of Meeting when he enters to make atonement in the Holy Place, until he comes out, and has made atonement for himself and for his household, and for all the assembly of Israel. (18) “He shall go out to the altar that is before Hashem and make atonement for it, and shall take some of the bull’s blood, and some of the goat’s blood, and put it around on the horns of the altar. (19) He shall sprinkle some of the blood on it with his finger seven times, and cleanse it, and make it holy from the uncleanness of the children of Israel. (20) “When he has made an end of atoning for the Holy Place, the Tent of Meeting, and the altar, he shall present the live goat.

(טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. (טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם. (יז) וְכׇל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. (יח) וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי י״י וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (יט) וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי.

Vayikra 20:3ויקרא כ׳:ג׳

I also will set my face against that person, and will cut him off from among his people because he has given of his seed to Molech, to defile my sanctuary, and to profane my holy name.

וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי.

Bemidbar 6:9-12במדבר ו׳:ט׳-י״ב

(9) “‘If any man dies very suddenly beside him, and he defiles the head of his separation; then he shall shave his head in the day of his cleansing. On the seventh day he shall shave it. (10) On the eighth day he shall bring two turtledoves or two young pigeons to the priest, to the door of the Tent of Meeting. (11) The priest shall offer one for a sin offering, and the other for a burnt offering, and make atonement for him, because he sinned by reason of the dead, and shall make his head holy that same day. (12) He shall separate to Hashem the days of his separation, and shall bring a male lamb a year old for a trespass offering; but the former days shall be void, because his separation was defiled.

(ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טׇהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ. (י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. (יב) וְהִזִּיר לַי״י אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ.

Bemidbar 8:7במדבר ח׳:ז׳

You shall do this to them, to cleanse them: sprinkle the water of cleansing on them, let them shave their whole bodies with a razor, and let them wash their clothes, and cleanse themselves.

וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כׇּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ.

Bemidbar 19:9במדבר י״ט:ט׳

“A man who is clean shall gather up the ashes of the heifer, and lay them up outside of the camp in a clean place; and it shall be kept for the congregation of the children of Israel for a water for impurity: it is a sin offering.

וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא.

Bemidbar 19:19במדבר י״ט:י״ט

and the clean person shall sprinkle on the unclean on the third day, and on the seventh day: and on the seventh day he shall purify him; and he shall wash his clothes, and bathe himself in water, and shall be clean at evening.

וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב.

Yechezkel 43:23-26יחזקאל מ״ג:כ״ג-כ״ו

(23) When thou hast made an end of purifying it, thou shalt offer a young bullock without blemish, and a ram out of the flock without blemish. (24) And thou shalt present them before the Lord, and the priests shall cast salt upon them, and they shall offer them up for a burnt-offering unto the Lord. (25) Seven days shalt thou prepare every day a goat for a sinoffering; they shall also prepare a young bullock, and a ram out of the flock, without blemish. (26) Seven days shall they make atonement for the altar and cleanse it; so shall they consecrate it.

(כג) בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא תַּקְרִיב פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים. (כד) וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי י״י וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַי״י. (כה) שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ. (כו) שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָו.

Yechezkel 43:26יחזקאל מ״ג:כ״ו

Seven days shall they make atonement for the altar and cleanse it; so shall they consecrate it.

שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָו.

Yechezkel 45:18-20יחזקאל מ״ה:י״ח-כ׳

(18) Thus saith the Lord God: In the first month, in the first day of the month, thou shalt take a young bullock without blemish; and thou shalt purify the sanctuary. (19) And the priest shall take of the blood of the sin-offering, and put it upon the door-posts of the house, and upon the four corners of the settle of the altar, and upon the posts of the gate of the inner court. (20) And so thou shalt do on the seventh day of the month for every one that erreth, and for him that is simple; so shall ye make atonement for the house.

(יח) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ. (יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. (כ) וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת.

Sifra Vayikra 4:1ספרא ויקרא ד׳:א׳

[ז] ״אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה״ – יָכֹל דְּבָרִים שֶׁזְּדוֹנָן כָּרֵת וּדְבָרִים שֶׁאֵין זְדוֹנָן כָּרֵת? תִּלְמֹד לוֹמַר ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה״ (במדבר ט״ו:כ״ט), הֲרֵי כָּל הָעוֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה כָּעֲבֹדָה זָרָה: מָה עֲבוֹדָה זָרָה מְיֻחֶדֶת, מַעֲשֶׂה שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

Bavli Shabbat 69aבבלי שבת ס״ט.

“And if you err, and do not perform all these commandments that God spoke to Moses” (Numbers 15:22). The Sages understood this verse as referring specifically to the laws of idolatry. And it is written: “And the person who acts with a high hand, he blasphemes God and that soul shall be cut off from the midst of his people” (Numbers 15:30), from which we learn that all the mitzvot are derived from this juxtaposition to idolatry. Just as there, with regard to idolatry, the reference is to a matter which, for its intentional violation, one is liable to be punished with karet, as it is stated: “And that soul shall be cut off,” and for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering; so too, any matter that for its intentional violation one is liable to be punished with karet, for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering.

{במדבר ט״ו:כ״ב} וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וכתיב {במדבר ט״ו:ל׳} והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשו כולם לע״ז מה להלן דבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

Rashi Vayikra 4:2רש״י ויקרא ד׳:ב׳

'מכל מצות ה [IF A SOUL SIN IN ERROR] AGAINST ANY OF THE COMMANDMENTS OF THE LORD – Our Rabins explained ( Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Section 7; Shabbat 69a) that a sin-offering (of which this chapter speaks) is brought only for such a thing the wilful committal of which is forbidden by a לאו (a negative command) and is subject to the penalty of excision). מאחת מהנה – The prefix in מאחת, being the partitive מ, suggests: even if one infringes only a part of one of them. as, for instance, if one writes on Sabbath the two letters שם of the name שמעון having intended to write the whole word, or the letters נח of the word נחור, or דן of דניאל (Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Chapter 1 4; Shabbat 103b).

מכל מצות י״י – פירשו רבותינו (ספרא ויקרא ד׳:ב׳, בבלי שבת ס״ט.): אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאו וכרת. מאחת מהנה – ממקצת אחת מהן, כגון הכותב בשבת: שם משמעון, נח מנחור, דן מדניאל.

Rashbam Vayikra 4:2-3רשב״ם ויקרא ד׳:ב׳-ג׳

(2) אשר לא תעשינה [IN REGARD TO ANY OF THE LORD’S COMMANDMENTS] ABOUT THINGS NOT TO BE DONE: The rabbis explained in Keritot and Horayot that this verse refers to sins of commission that incur the penalty of karet, but not to [refraining from] circumcision or offering the paschal sacrifice, which are sins of omission. מאחת מהנה [WHO SINS BY DOING] ONE (מאחת) OF THEM: The rabbis explained that [the apparently unnecessary letter mem, on the word מאחת, is the partitive mem, meaning that even if the sinner did] only part of one of those sins, for example writing only the letters שם, part of [an attempt to write the complete word] שמעון. (3) לאשמת העם [IF THE ANOINTED PRIEST SINS] TO THE DETRIMENT OF THE PEOPLE: In Horayot, the rabbis explained that [the phrase, "to the detriment of the people," teaches that some of] the rules regarding the sinning priest are equivalent to the rules regarding sins of the people. However, following the plain meaning of Scripture, the verse means: Since it says concerning the priests [in general] that they are the ones who "will teach Your laws to Jacob, and Your Torah to Israel" (Deut. 33:10) – and how much more so does this apply to the High Priest, who is considered by the public to be an expert – accordingly, if that priest sins in his teaching, causing the people also to sin with him, then HE SHALL OFFER FOR THE SIN ....

(ב) אשר לא תעשינה – בכל חייבי כריתות שהם בלא תעשה, פירשו חכמים בכריתות (משנה כריתות א׳:ב׳, ובבלי כריתות ג׳.) ובהוריות (בבלי הוריות ח׳.): חוץ מפסח ומילה שהם מצות עשה. מאחת מהנה – פירשו חכמים (ספרא ויקרא ד׳:ב׳, בבלי שבת ק״ג.): מקצת של אחת מהנה, כגון שם משמעון. (ג) לאשמת העם – חכמים דרשו (בבלי הוריות ז׳:): הרי משיח כציבור בהוריות. אך לפי הפשט משמע: לפי שבכהנים נאמר {יורו} משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (דברים ל״ג:י׳), וכל שכן כהן גדול שהוא מומחה לרבים, אם הכהן המשיח יחטא בהוראתו גם להחטיא את העם עמו, והקריב על חטאתו וגו׳.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 4ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ד׳

(ג) אם הכהן המשיח יחטא – בדבר שזדונו כרת. וכל שחייבין על זדונו כרת, חייבין על שגגתו חטאת (ספרא), כדילפינן מעבודה זרה, כדמקרי ליה ר׳ יהושע בן לוי לבריה וכו׳ (בבלי שבת ס״ח:–ס״ט.). בשאר המצות – נתן הכתוב חילוק בין משיח נשיא ויחיד, אבל בעבודה זרה בפרשת שלח לך – אין חילוק בין משיח {נשיא ויחיד}. כדאמר התם: ואם נפש אחת (במדבר ט״ו:כ״ז), אחד משיח נשיא ויחיד משמע, דאפילו משיח ונשיא, כיון שנכשל בעבודה זרה, הרי הוא הדיוט ודינו כהדיוט, דאין גדולה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה׳. לאשמת העם – כלומר: שוה אשמתו לאשמת כל העם, ציבור שהוא מביא פר, והזאתו כציבור על הפרוכת ועל מזבח הזהב, ונשרפין חוץ לשלש מחנות. אבל של יחיד ושל נשיא, האמורים נקטרים, ודמן על מזבח החיצון, ובשרם נאכל לכהנים, כדמפרש בצו את אהרון (ויקרא ז׳:ו׳-ז׳). והגדה (ויקרא רבה ה׳:ו׳): לאשמת העם – כשכהן גדול חוטא, אשמת העם הוא, שאותו היה לו לכפר עליהם וחוטא. (ו) ובכהן משיח כתיב: פני פרוכת הקודש – שבשביל שחוטא הוא לבדו, לא נסתלקה הקדושה, אבל בציבור כתיב: פני הפרוכת (ויקרא ד׳:י״ז), דכיון שחטאו הציבור, נסתלקה הקדושה. (לא) בכל החטאות {לא} נאמר ריח ניחוח רק ביחיד, לפי שהקב״ה מקפיד על הגדולים שחוטאים. (כב-כג) האי דכתב בנשיא וביחיד או הודע – יש מפרשים שאו כמו אם. ולי נראה, שלפי שנשיא ויחיד מביאים אשם תלוי, איכא לפרש ועשה אחת מכל מצות ה׳ אלהיו אשר לא תעש{י}נה ואשם (ויקרא ד׳:כ״ב,כ״ז) {שאין עליו אלא ה׳ אלהיו ואשם}, כלומר: אם ספק בידו – ואשם, שחייב אשם תלוי, כדמפרש לקמן בסוף הפרשה (ויקרא ה׳:י״ז), זהו אם ספק בידו. או הודע אליו ודאי שחטא, אז אינו חייב אשם, אלא חטאת. וכך גבי יחיד. אבל בציבור וכהן משיח, שאין חייבין אשם תלוי, לא כתיב: או הודע: ציבור אינם חייבין אשם תלוי דכתיב: נפש אחת באשם תלוי, ובכהן משיח כתיב: לאשמת העם (ויקרא ד׳:ג׳), לומר, שמשיח כציבור. אבל נשיא חייב אשם תלוי, כדקיימא לן בהוריות בפרק הורה כהן משיח (בבלי הוריות ט׳.). (כה) ציבור ומשיח דמקרבי וחשיבי קמי קודשא בריך הוא – קריבת דם כפרתן לפניו על הפרוכת ועל מזבח הזהב, ומרחיק סירחונו לישרף חטאתו חוץ לשלש מחנות, יחיד ונשיא דלא מקרבי כל כך – כפרתן ואמורי חטאתן על מזבח החצון.

Moreh Nevukhim 3:46מורה נבוכים ג׳:מ״ו

The greater the sin which a person had committed, the lower was the species from which the sin-offering was brought. The offering for worshipping idols in ignorance was only a she-goat, whilst for other sins an ordinary person brought either a ewe-lamb or a she-goat (Lev. 4:27-35), the females bring, as a rule, in every species, inferior to the males. There is no greater sin than idolatry, and also no inferior species than a she-goat. The offering of a king for sins committed ignorantly was a he-goat (ibid. vers. 22-26), as a mark of distinction. The high priest and the Synhedrion, who only gave a wrong decision in ignorance, but have not actually committed a sin, brought a bull for their sin-offering (ibid. ver. 3-21), or a he-goat, when the decision referred to idolatry (Num. 15:27-26). The sins for which guilt-offerings were brought were not as bad as transgressions that required a sin-offering. The guilt-offering was therefore a ram, or a lamb, so that the species as well as the sex were superior in this latter case, for the guilt-offering was a male sheep. For the same reason we see the burnt-offering, which was entirely burnt upon the altar, was selected from the superior sex; for only male animals were admitted as burnt-offerings. It is in accordance with the same principle that luxury and incense were absent from the oblations of a sinner (Lev. v.11), and of a sotah, i.e., a woman suspected of adultery (Num. 5:15). In these cases the oil and the frankincense were not added: this luxury was absent, because the persons that brought the oblation were not good and proper in their deeds, and they are, as it were, to be reminded by their offerings that they ought to repent; as if they were told, "Your offering is without any ornamental addition on account of the wickedness of your deeds." As the sotah acted more disgracefully than any person who sins in ignorance, her offering consisted of the lowest kind, viz., of barley flour (ibid.). Thus the reasons of all these particular laws are well connected, and show that the precepts are wonderful in their significance. Our Sages say that the offering for the eighth day of dedication was "a calf, a young bullock, for a sin-offering" (Lev. 11:2), in order to atone for the sin of the Israelites in making a golden calf. The sin-offering, which was brought on the Day of Atonement (ibid. 16:3), was likewise explained as being an atonement for that sin. From this argument of our Sages I deduce that he-goats were always brought as sin-offerings, by individual persons and also by the whole congregation, viz., on the Festivals, New-moon, Day of Atonement, and for idolatry, because most of the transgressions and sins of the Israelites were sacrifices to spirits (se‘irim, lit., goats), as is clearly stated, "They shall no more offer their sacrifices unto spirits" (Lev. 17:7). Our Sages, however, explained the fact that goats were always the sin-offerings of the congregation, as an allusion to the sin of the whole congregation of Israel: for in the account of the selling of the pious Joseph we read, "And they killed a kid of the goats" (Gen. 37:31). Do not consider this as a weak argument; for it is the object of all these ceremonies to impress on the mind of every sinner and transgressor the necessity of continually remembering and mentioning his sins. Thus the Psalmist says, "And my sin is ever before me" (Ps. 51:3). The above-mentioned sin-offerings further show us that when we commit a sin, we, our children, and the children of our children, require atonement for that sin by some kind of service analogous to the sin committed. If a person has sinned in respect to property he must liberally spend his property in the service of God; if he indulged in sinful bodily enjoyments he must weary his body and trouble it by a service of privation and fasting, and rising early before daybreak. If he went astray in respect to his moral conduct he must oppose his failings by keeping to the opposite extreme, as we have pointed out in Mishneh-torah Hilkot De‘ot (chap. ii.) et passim. If his intellectual faculties have been concerned in the sin, if he has believed something false on account of the insufficiency of his intellect, and his neglect of research and proper study, he must remedy his fault by turning his thoughts entirely away from worldly affairs, and directing them exclusively to intellectual exercise, and by carefully reflecting on that which ought to form the subject of his belief. Comp. "And my heart hath been secretly enticed, but my hand touched my mouth" (Job 31:27). These words express figuratively the lesson that we should pause and stop at that which appears doubtful, as has been pointed out by us in the beginning of this treatise. The same we notice in the case of Aaron. He had his share in the sin of the golden calf, and therefore a bullock and a calf were brought by him and his successors as an offering. Similarly, the sin connected with a kid of goats was atoned for by a kid of goats. When this theory has been well established in the minds of the people, they must certainly be led by it to consider disobedience to God as a disgraceful thing. Every one will then be careful that he should not sin, and require a protracted and burdensome atonement; he will be afraid he might not be able to complete it, and will therefore altogether abstain from sinning, and avoid it. This object [of the laws under discussion] is very clear, and note it likewise. I will here call your attention to a very remarkable thing, although it does not seem at first thought to belong to our subject. It is only the goat brought on New-moon as a sin-offering that the law calls "a sin-offering unto the Lord" (Num. 28:15). The sin-offerings brought on the three festivals (ibid. vers. 22, 30; 29:5, 11, etc.) are not called so, nor are any other sin-offerings. The reason thereof is, according to my opinion, undoubtedly this: The additional offerings brought by the congregation at certain periods were all burnt-offerings; only "one kid of goats to make an atonement" was offered on every one of these exceptional days. The latter was eaten [by the priests], whilst the burnt-offerings were entirely consumed by fire, and are called "an offering made by fire unto the Lord." The phrases "a sin-offering unto the Lord" and "a peace-offering unto the Lord" do not occur in the law, because these were eaten by man; but even those sin-offerings that were entirely burnt (Lev. 4:12, 21) cannot be called "an offering made by fire unto the Lord," as will be explained in the course of this chapter. It is therefore impossible that the goats which are eaten [by the priests], and are not entirely burnt, should be called "sin-offerings unto the Lord." But as it was found that the kid offered on New-moon might be mistaken as an offering brought to the moon, in the manner of the Egyptians, who sacrificed to the moon on the days of New-moon, it was distinctly stated that this goat is offered in obedience to God's command, and not in honour of the moon. This fear did not apply to the sin-offerings on the Festivals, nor to any other sin-offering, because they were not offered on the days of New-moon, or on any other day marked out by Nature, but on such days as were selected by the Divine Will. Not so the days of New-moon: they are not fixed by the Law [but by Nature]. On the New-moon the idolaters sacrificed to the moon, in the same manner as they sacrificed to the sun when it rose and set in certain particular degrees. This is described in the works [mentioned above]. On this account the extraordinary phrase "A sin-offering unto the Lord" is exceptionally introduced in reference to the goat brought on New-moon, in order to remove the idolatrous ideas that were still lingering in the sorely diseased hearts. Note this exception likewise. A sin-offering which is brought in the hope to atone for one or more great sins, as, e.g., the sin-offering [of the Synhedrion or the high-priest] for a sin committed in ignorance, and the like, are not burnt upon the altar, but without the camp; upon the altar only the burnt-offering, and the like, are burnt, wherefore it was called the altar of the burnt-offering. The burning of the holocaust, and of every "memorial," is called "a sweet savour unto the Lord"; and so it undoubtedly is, since it serves to remove idolatrous doctrines from our hearts, as we have shown. But the burning of these sin-offerings is a symbol that the sin [for which the offering is brought] is utterly removed and destroyed, like the body that is being burnt; of the sinful seed no trace shall remain, as no trace is left of the sin-offering, which is entirely destroyed by fire: the smoke thereof is not "a sweet savour unto the Lord," but, on the contrary, a smoke despised and abhorred. For this reason the burning took place without the camp. Similarly we notice that the oblations of a sotah is called "an offering of memorial, bringing iniquity to remembrance" (Num. 5:15); it is not a pleasing thing [to the Lord]. The goat [of the Day of Atonement] that was sent [into the wilderness] (Lev. 16:20, seq.) served as an atonement for all serious transgressions more than any other sin-offering of the congregation. As it thus seemed to carry off all sins, it was not accepted as an ordinary sacrifice to be slaughtered, burnt, or even brought near the Sanctuary; it was removed as far as possible, and sent forth into a waste, uncultivated, uninhabited land. There is no doubt that sins cannot be carried like a burden, and taken off the shoulder of one being to be laid on that of another being. But these ceremonies are of a symbolic character, and serve to impress men with a certain idea, and to induce them to repent; as if to say, we have freed ourselves of our previous deeds, have cast them behind our backs, and removed them from us as far as possible. As regards the offering of wine (Num. 15:5, seq.), I am at a loss to find a reason why God commanded it, since idolaters brought wine as an offering. But though I am unable to give a reason, another person suggested the following one: Meat is the best nourishment for the appetitive faculty, the source of which is the liver; wine supports best the vital faculty, whose centre is the heart: music is most agreeable to the psychic faculty, the source of which is in the brain. Each one of our faculties approaches God with that which it likes best. Thus the sacrifice consists of meat, wine, and music. The use of keeping festivals is plain. Man derives benefit from such assemblies: the emotions produced renew the attachment to religion; they lead to friendly and social intercourse among the people. This is especially the object of the commandment to gather the people together on the Feast of Tabernacles, as is plainly stated: "that they may hear, and that they may learn and fear the Lord" (Deut. 31:12). The same is the object of the rule that the money for the second tithe must be spent by all in one place (ibid. 14:22-26), as we have explained (chap. xxxix. p. 184). The fruit of trees in their fourth year, and the tithe of the cattle, had to be brought to Jerusalem. There would therefore be in Jerusalem the meat of the tithes, the wine of the fruit of the fourth year, and the money of the second tithe. Plenty of food would always be found there. Nothing of the above things could be sold; nothing could be set aside for another year; the Law orders that they should be brought "year by year" (Deut. 14:22); the owner was thus compelled to spend part of them in charity. As regards the Festivals it is especially enjoined: "And thou shalt rejoice in thy feast, thou, and thy son, and thy daughter, and thy man-servant, and thy maid-servant, and the Levite, the stranger, and the fatherless, and the widow" (ibid. 16:14). We have thus explained the reason of every law belonging to this class, and even many details of the laws.

ודע שכל מה שהיה החטא יותר גדול היה קרבנו ממין פחות יותר. ומפני זה היה ׳שגגת עבודה זרה׳ ׳שעירה׳ לבד ושאר ׳חטאת יחיד׳ - ׳כשבה׳ או ׳שעירה׳ כי הנקבה היא פחותה מן הזכר מן כל מין - ואין חטא יותר גדול מ׳עבודה זרה׳ ואין חלק מין יותר פחות מ׳שעירה׳. ולהגדיל מעלת המלך היה ׳קרבן שגגתו׳ - ׳שעיר׳. אבל ׳כהן גדול׳ ו׳צבור׳ - אין ׳שגגתם׳ מעשה חמור אך היא הוראה; ומפני זה הובדל ׳קרבנם׳ ב׳פרים׳ וב׳עבודה זרה׳ - ב׳שעירים׳. - וכאשר היו החטאים שמקריבים בעבורם ׳אשם׳ למטה מן החטאים שמקריבים בעבורם ׳חטאת׳ היה ׳קרבן אשם׳ - ׳איל או כבש מן הצאן׳ עלה מינו וחלק מינו בהיותו זכר מן הצאן. - הלא תראה ה׳עולה׳ מפני שהיא כולה כליל עלה חלק מינה ולא תהיה אלא זכר. ולפי זאת הכונה חיסר הנוי והריח הטוב מ׳מנחת חוטא ומנחת שוטה׳ מפני שהיא גם כן לחשד ׳חטא׳; והזהיר מהקריבה ב׳שמן ולבונה׳ - חיסר ממנה זה הנוי להיות מביאה בלתי טוב ונאה במעשיו וכאילו יעירהו זה לתשובה ושיאמר לו לגנות מעשיך היה קרבנך יותר חסר מכולם. וה׳שוטה׳ שמעשיה יותר מגונים מן ה׳שוגג׳ היה קרבנה מחומר יותר פחות שהוא ׳קמח שעורים׳. כבר נמשכו טעמי אלו החלקים כולם על סדר ועניינם נפלא מאד: וכבר זכרו ה׳חכמים׳ טעם היות ה׳קרבן ביום השמיני של מלואים׳ - ״עגל בן בקר לחטאת״ - ׳לכפר על מעשה העגל׳. וכן ׳חטאתו של יום הכפורים׳ - ״פר בן בקר לחטאת״ - ׳לכפר על מעשה העגל׳. ולפי זה הענין אשר זכרוהו יראה לי - שהטעם בהיות ה׳חטאות׳ כולם ׳ליחיד ולציבור׳ ׳שעירים׳ - רצוני לומר ׳שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעירי יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה - סיבת כל אלו אצלי היות רוב מרים וחטאתם אז בהקריבם ל׳שעירים׳ - כמו שבאר הכתוב ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם״. אבל ה׳חכמים ז״ל׳ שמו טעם היות ׳כפרת צבור׳ לעולם ב׳שעירים׳ - בעבור שחטא ׳עדת ישראל׳ כולה היה ב׳שעיר׳ עיזים - רמז למכירת ׳יוסף הצדיק׳ שנאמר בענינו ״וישחטו שעיר עיזים וגו׳״. ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך כי כונת כל אלו הפעולות - לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי שצריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד - כמו שאמר ״וחטאתי נגדי תמיד״; ושצריך כפרה על החטא ההוא הוא וזרעו וזרע זרעו בעבודה שתהיה ממין המרי ההוא - ארצה בזה שאם יהיה המרי בממון - יפזר ממונו בעבודה; ואם יהיה המרי בהנאות גופו - ייגע גופו ויטריחהו בעבודת העינוי והצום ולקום בלילות; ואם יהיה המרי במדה מן המדות - יעמוד כנגדה בהפך המדה ההיא - כמו שבארנו ב״הלכות דעות״ וזולתם; ואם יהיה המרי בעיון - רצוני לומר שיאמין דעת בלתי אמיתי לקוצר יד שכלו והתרשלו מן החקירה וההתיחד לעיון - יעמוד כנגדו בפנות מחשבתו מכל דבר בעניני העולם רק במושכל לבד ודקדק במה שצריך שיאמן באמת - כאמרו ״ויפת בסתר ליבי ותשק ידי לפי״ - והוא משל על ההפסק והעמידה אצל הספק - כמו שבארנו בתחילת זה המאמר. כמו שתראה מה שנעשה בארהן כאשר נכשל ב׳מעשה העגל׳ - היה קרבנו וקרבן כל מי שקם מזרעו תחתיו - ׳פר ועגל׳; וכאשר היה המרי ב׳שעיר עיזים׳ היתה העבודה ב׳שעיר עיזים׳. - וכאשר יתישבו אלו הענינים בנפש - יהיה מביא בלא ספק להיות המרי קשה בעיני האדם ויזהר ממנו - עד שלא יכשל אדם בו ויצטרך לכפרה ארוכה וטורח ואפשר שלא תשלם הכפרה - וישמר האדם בעבור זה מן החטא מתחילת הענין ויברח ממנו - וזאת תועלת מבוארת מאד. והעלה בידך זאת הכונה גם כן: והנה ראיתי להעירך הנה על כענין נפלא מאד ואף על פי שפשוטו יראה שאינו מענין המאמר - והוא אמרו ב׳שעיר חטאת ראש חודש׳ לבד ״חטאת ליי״ - מה שלא נאמר ב׳שעירי הרגלים׳ כולם ולא בזולתם מן ה׳חטאות׳. וטעמו מבואר אצלי מאד והוא שאלו ה׳קרבנות׳ אשר יקריבום ה׳ציבור׳ לפרקים - רצוני לומר ה׳מוספים׳ - הם כולם ׳עולות׳; ובכל יום ויום מהם ׳שעיר עיזים לחטאת׳ - והוא היה נאכל אבל ה׳עולות׳ כולם נשרפות ולזה באר בהם ״אשה ליי״ ולא אמר ׳חטאת ליי׳ ולא ׳שלמים ליי׳ מפני שהיו נאכלים - עד שה׳חטאות׳ שהיו נשרפות לא היו ראויים שיאמר בהם ׳אשה ליי׳ - כמו שאבאר טעמו בזה הפרק ולזה לא יצויר שיאמר ב׳שעירים׳ ׳חטאת ליי׳. בהיותם נאכלים לא נשרפים כולם. וכאשר חשש שידמו ב׳שעיר ראש חודש׳ שהוא קרבן ללבנה כמו שהיו עושים המצריים מהקריב ללבנה בראשי החדשים באר בו שזה - למצות האלוה לא ללבנה. ואין לחוש זה החשש ב׳שעירי הרגלים׳ ולא בזולתם אחר שהימים ההם אינם ראשי חדשים ואין להם סימן טבעי יבדילם אבל התורה נתנה אותם בהסכמה; אבל ראשי החדשים של לבנה אינם מהנחת התורה והאומות היו מקריבים בהם לירח כמו שהיו מקריבים לשמש בעת זריחתו ובעת בואו במעלות ידועות. - כמו שהתפרסם בספרים ההם. ומפני זה חידש הלשון בזה ה׳שעיר׳ ונאמר בו ׳ליי׳ להסיר המחשבות ההם הנתלות בלבבות ההם החולים חליים נאמנים. - ודע זאת הפליאה גם כן: ודע שכל ׳חטאת׳ שיאמן בו שהוא מכפר חטאים גדולים או חטא גדול כמו ׳חטאת העלם׳ וכיוצא בו הם נשרפים כולם ׳מחוץ למחנה׳ לא על ה׳מזבח׳ - כי לא ישרף על ה׳מזבח׳ אלא ה׳עולה׳ והדומה לה; ומפני זה נקרא ״מזבח העולה״ כי שרפת ה׳עולה׳ - ׳ריח ניחוח׳; וכן כל ׳אזכרה׳ - ׳ריח ניחוח׳ וכן הוא בלא ספק - מפני שהוא להסיר דעות ׳עבודה זרה׳ - כמו שבארנו. אמנם שרפת אלו ה׳חטאות׳ הכונה בהם - שזה החטא כבר נמחה זכרו ונעדר כמו שנעדר זה הגוף הנשרף ולא נשאר מן המעשה ההוא זכר כמו שלא נשאר לזה ה׳חטאת׳ זכר אבל אבד בשרפה; ואין עשנם ׳ריח ניחוח ליי׳ אבל הפכו - רצוני לומר עשן נמאס ונתעב - ומפני זה נשרפים כולם ׳מחוץ למחנה׳. הלא תראה ׳מנחת שוטה׳ - מה נאמר בה? ״מנחת זכרון מזכרת עון״ - לא שהיא דבר מרצה: וכאשר היה ׳שעיר המשתלח׳ - לכפרת חטאים גדולים כולם עד שאין ׳חטאת ציבור׳ שיכפר מה שהוא מכפר וכאילו הוא נושא כל החטאים - מפני זה לא נרצה לזביחה ולא לשריפה ולא להקרבה כלל אלא הרחיקו תכלית ההרחקה ויושלך ל׳ארץ גזרה׳ - רצוני לומר שאין בה ישוב. ואין ספק לאדם שהחטאים אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד לגב איש אחר אבל אלו המעשים כולם משלים להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה - כלומר שכל מה שקדם ממעשינו נקינו מהם והשלכנום אחרי גוינו והרחקנום תכלית ההרחקה: אבל הקרבת היין אני נבוך בו עד היום איך ציוה להקריבו וכבר היו ׳עובדי עבודה זרה׳ מקריבים אותו? ולא נראה לי בו טעם אבל זולתי נתן לי בו טעם שאמר כי הטוב שבדברים לכח התאוה אשר מבועה הכבד הוא הבשר; והטוב שבדברים לכח החיוני אשר מבועו הלב הוא היין; וכן הכח אשר מבועו המוח והוא הנפשי - יערב לו הניגון בכלים; ומפני זה התקרב כל כח אל האלוה בנאהב שבדברים לו והיה הקרבן הבשר והיין ושמע קול - רצוני לומר השיר: וטעם תועלת החג הוא ידוע - למה שיגיע לאדם מן הקיבוץ ההוא מהתחדש התורה בהפעלות ההוא והתאהב בני אדם וחברם קצתם אל קצתם; וכל שכן ׳מצות הקהל׳ אשר טעמה מפורש ״למען ישמעו וגו׳״. וכן ׳דמי מעשר שני׳ - להוציאם שם - כמו שבארנו. וכן ׳נטע רבעי׳ ו׳מעשה בהמה׳ יהיה שם אם כן בשר ה׳מעשר׳ ויין ׳נטע רבעי׳ ו׳מעות מעשר שני׳ כדי להרבות המזונות שם. ולא הותר למכור דבר מאלו ולא לאחרו מזמן לזמן אלא המו שאמר ית׳ ״שנה בשנה וגו׳״. - ועל כרחו יעשה בהם צדקה. וכבר הזהיר על הצדקה במועדים ואמר ״ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו׳ והגר והיתום והאלמנה״ - הנה זכרנו טעם פרטי זה הכלל וחלקים רבים מהם:

Ramban Vayikra 3:1רמב״ן ויקרא ג׳:א׳

ואם זבח שלמים קרבנו וגו׳ אם זכר אם נקבה – הטעם בעולה שיהיה זכר, ובשלמים שיהיו אם זכר אם נקבה, ובחטאת שתהיה נקבה, דבר ברור הוא, כי העולה כשמה, והשלמים מלשון: וכל חפצי ישלים (ישעיהו מ״ד:כ״ח), אבנים שלימות (דברים כ״ז:ו׳), והחטאת לכפר פניו במנחה ההולכת לפניו. וכבר כתבתי זה (רמב״ן בראשית מ״ו:א׳). והאשם זכר בעבור כי החטאת בחייבי כריתות שתשוב הנפש אל האלהים אשר נתנה, והאשם לא יבא על חיוב כרת, וכאלו הוא לריח ניחוח כעולה. ושעיר הנשיא בעבור כי הוא המולך אשר לו המשפט, והלוחם מלחמות השם, ועל חרבו יחיה, כדרך שעירי עבודה זרה.

Ramban Vayikra 5:15רמב״ן ויקרא ה׳:ט״ו

והביא את אשמו לי״י – נקרא הקרבן הזה אשם, כמו שאמר בשקל הקדש: לאשם, אבל: והביא את אשמו לי״י, האמור למעלה בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה׳:ו׳) טעמו: והביא את קרבנו לי״י, כי הקרבן ההוא חטאת הוא, כמו שאמר: כשבה או שעירת עזים לחטאת (ויקרא ה׳:ו׳). ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם, וכולן יבאו על חטא. ולא נוכל לומר בעבור שהחטאת נקבה, כי יש חטאת זכר שעירים ופרים, ואין לומר שיהא מפני חומר החטא, כי הנה המצורע מביא שני קרבנות שם האחד חטאת והשני אשם. והנראה בעיני כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר הענשו יתחייב להיות שמם ואבד בו, מלשון: האשימם אלהים (תהלים ה׳:י״א), ויאשמו נאות מדבר, וכן: תאשם שומרון כי מרתה באלהיה (הושע י״ד:א׳), וכן: אשמים אנחנו (בראשית מ״ב:כ״א) – נענשים. וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון: אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ׳:ט״ז). והנה אשם גזלות ואשם שפחה חרופה בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קרבנם אשם. וכן אשם הנזיר. אבל אשם מעילות אף על פי שהוא בשוגג בעבור שהוא בקדשי י״י יקרא הקרבן אשם, כי החטא הגדול יתחייב להיותו אשם בו, כאשר יקרא מעילה. וענין המצורע, בעבור שהמצורע חשוב כמת, והנה הוא כבר שמם ואבד, ויקרא קרבנו הראשון אשם, שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה, והשני חטאת שהוא מכפר שגגותיו. וטעם אשם תלוי מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאו, והצריכו איל בכסף שקלים, ואלו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא, וקראו אשם לאמר שהוא בשני סלעים כאשמות החמורים לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו שמם יהיה בעונו. וזה טעם: אשם הוא אשום אשם לי״י (ויקרא ה׳:י״ט) – יאמר כי הקרבן הזה אף על פי שהוא בא על הספק, אשם הוא, כי אשום אשם לי״י היודע כל תעלומות, ואם אולי חטא לו יענישנו. וכן מה שאמר למעלה: והביא את אשמו (ויקרא ה׳:ו׳) בעבור כי מן הנזכרים מזידין, כגון שבועת העדות, יזכיר בו אשם והוא חטאת. ועל דרך האמת עוד: הקרבן הבא נקבה על חטא יקרא חטאת, והזכר יקרא אשם, השעירים והפרים יקראו גם כן חטאת בעבור שהם לחטאת.

Ralbag Vayikra 1:4רלב״ג ויקרא א׳:ד׳

וסמך ידו על ראש העֹלה – מפני שזאת הסמיכה היא כלי־מה לכפר עליו מה שדרך העולה לכפר, הנה יתודה בעת הסמיכה אותן העוונות. והנה למדנו זה ממה שאמר בפרשת אחרי מות: ׳וסמך אהרן את שתי ידָו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונֹת בני ישראל וגו׳⁠ ⁠׳ (ויקרא טז, כא). ולזאת הסיבה היתה הסמיכה, להורות שהוא כאילו סילק מעליו אותן העוונות והעתיק אותם על ראש הבעל־חיים ההוא, כדי שיתיישב בלבו שכבר נתכפרו לו אותם החטאים; ובזה תועלת מבואר, שאם לא יחשוב האדם שיתכפרו לו עוונותיו בשובו אל ה׳ יתעלה, הנה מי שחטא חטאים עצומים יחשוב כי כאשר אבד אבד, ויוסיף לחטוא תמיד, לחושבו שאין לו תועלת בשובו לה׳ יתעלה שלא יאבד בסיבת העוונות שחטא בהם. וזהו התועלת הכולל בענין הקרבנות הבאים על החטאים; והם לא יכפרו מזולת התשובה. ויתבאר עוד גם כן שהסמיכה לא תנהג בעולת נדבה לבד, אבל תנהג גם כן בעולת חובה כי היא יותר ראויה בזה, להיותה באה על חטא־מה. ובכלל, הנה מצאנו הסמיכה נוהגת בקרבנות הבאים על החטא, כמו שיתבאר במה שיבוא. וזאת הסמיכה היתה לצד המערב, רוצה לומר שפני הסומך היו לצד המערב, שהרי מצאנו זה מבואר בענין הסמיכה במקום אחר בזאת הפרשה, אמר בפר העלם דבר של ציבור: ׳וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר לפני ה׳⁠ ⁠׳ (ויקרא ד, טו). ולמדנו גם כן מהסמיכה שקדם זכרה שהסמיכה היא בשתי ידים, ועל ראש הבעל־חיים ההוא, לא על איבר זולתו, כאילו בכל כוחו העתיק ממנו אלו העוונות ושׂמם על ראש הבעל־חיים ההוא. ולפי שהכוונה בסמיכה היא זאת הכוונה, למדנו שבעל הקרבן בעצמו יחוייב שיסמוך ידיו על ראש קרבנו, לא בנו ולא אשתו ולא שלוחו. וכבר ביארנו זה עוד ממה שנזכר בפרשת ואתה תצוה: ׳וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר׳ (שמות כט, י), כמו שביארנו שם.

Ralbag Vayikra Toalot 1:4רלב״ג ויקרא תועלות א׳:ד׳

ואולם התועלות המגיעים ממה שנזכר בזאת הפרשה הם עשרים ושלושה: (ד) התועלת הראשון הוא להיישיר האנשים, כאשר חטאו, שישובו אל ה׳ יתעלה, והוא יכפר להם עוונותיהם. ובזה תועלת גדולה להביא האנשים אל השלמות האנושי. וזה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא; ואם יאמינו האנשים שחטאו חטא־מה, שיהיה נכתם עוונם תמיד לפני ה׳ יתעלה, יוסיפו לחטוא, לחושבם שכבר אבדו בסיבת מה שחטאו, ולא יקבלו תועלת בהשמרם מחטא במה שעתיד. ואולם כאשר ידעו שבשובם מדרכם הרעה וישובו לדרכי ה׳ יתעלה יכופרו להם עוונותיהם, אז יהיו נזהרים מחטוא עוד, וישובו אל ה׳, כדי שירחמם ויכפר להם מה שחטאו בו. והנה רצה ה׳ יתעלה שיהיה שם, עם התשובה, הקרבת הקרבן, כדי שיתישב יותר בלב החוטא שכבר נתכפר לו אותו החטא; כי לא יצוייר אצל המון האנשים שיהיה האדם רשע ואחר כן יתנקה מרשעו בתשובתו בלבבו בזולת מעשה כלל. ולזה צוה ה׳ יתעלה שיעשו אלו הקרבנות בבית הנכבד אשר שכינתו בו, ועל יד הכהן שהוא נבדל לעבודת ה׳ יתעלה - להשלים הכפרה לחוטא עם התשובה. ומפני זה באה המצוה שיסמוך שתי ידיו על ראש קרבנו, ויתודה עליו עוונותיו, לישב בלבו שאותם החטאים כאילו נעתקו ממנו ובאו על ראש הבעל חיים ההוא. עם שבאופן עשיית הקרבנות על הסדר הנזכר בתורה הערה להיישיר האדם לעבודת ה׳ יתעלה ולהרחיקו מההליכה אחר יצרו הרע, כמו שיתבאר כשנבאר הסיבה למה היה מעשה הקרבנות הנזכרים בזאת הפרשה בזה האופן אשר צוה ה׳ יתעלה.

Ralbag Vayikra Toalot 4:1רלב״ג ויקרא תועלות ד׳:א׳

התועלת הארבעה עשר הוא במצוות, והוא מה שצוה להקריב חטאת, שנאמר: ׳נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוֹת ה׳ אשר לא תעשינה׳ (ד, ב) - והם האזהרות שיש בהן מעשה שחייבין על זדונן כרת, כמו שנתבאר בראשון מכריתות; חוץ מן הטמא שאכל קודש או שנכנס למקדש, כי התורה הגבילה לו קרבן אחר, כמו שמבואר בזאת הפרשה. והנה זאת השגגה, אם היתה בעבודה זרה, יהיה קרבן עליה באופן הנזכר בפרשת שלח לך (במדבר טו, כב-כט); ואם היתה בַּשְּׁאָר, יהיה הקרבן עליה באופן הנזכר בזאת הפרשה; כמו שנזכר בראשון מהוריות. וראוי שתדע שכבר נלמד שזאת המצוה היא לבד בעבירות שחייבין על זדונן כרת, שהרי מצאנו שהועתק לקרבן קל מחטאת בקצת העבירות שבהן כרת, כמו טומאת מקדש וקודשיו. עם שכבר נתבאר זה במה שנזכר מזאת המצוה בפרשת שלח לך (שם), כמו שזכרנו בראש זה הספר. והיא נחלקת לארבעה חלקים. החלק הראשון - שגגת כהן משיח בהוראה באלו האזהרות, ועָשׂה על פי הוראתו, באופן שהיה חטאו בשגגה, לא בזדון. החלק השני - שיהיו בית דין הגדול, שהם משותפים לכל ישראל, שוגגין בהוראה, ובשגגה עשו הקהל על פיהם. החלק השלישי הוא שלא תהיה השגגה עם הוראה, ויהיה השוגג בה מלך. החלק הרביעי הוא שיהיה החוטא בשגגה הדיוט. והנה יתבאר שכל אלו החלקים הם נכללים במצוה אחת; לפי שכָּלַל אותם תחילה באומרו ׳נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוֹת ה׳ אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה׳ (ד, ב); — ׳אם הכהן המשיח וגו׳⁠ ⁠׳ (ד, ג), ׳ואם כל עדת ישראל ישגו וגו׳⁠ ⁠׳ (ד, יג), ׳אשר נשיא יחטא וגו׳⁠ ⁠׳ (ד, כב), ׳ואם נפש אחת תחטא בשגגה וגו׳⁠ ⁠׳ (ד, כז). וזה ממה שיורה שכל אלו החלקים נכללים במצוה אחת; כמו שנכללו מיני קרבן העולה במצוה שזכר תחילה, ואחר כן אמר: ׳אם עֹלה קרבנו מן הבקר וגו׳⁠ ⁠׳ (א, ג). ואני תמה מן הרב המורה למה מנה זה הענין שתי מצוות. וידמה שיהיה מה שנזכר משגגת עבודה זרה בפרשת שלח לך חלק גם כן מזאת המצוה, כי זה נכלל גם כן בנושא הראשון לזאת המצוה; והוא מבואר בנפשו, כי מצות עבודה זרה היא אחת מהמצוות אשר לא תעשינה, ואף על פי שתיאר השגגה בה שגגה בכל המצוות, כי היא שקולה כנגד כל המצוות, לפי שההאמנה בה תביא לכפור בכל מצוות ה׳ יתעלה. ולזה גם כן כלל הרב המורה שגגת עבודה זרה במצוות הנזכרות בזה המקום, שהן שתים לפי דעתו. ולזה ראינו לבאר דיני שגגת עבודה זרה בזה המקום, כדי שנשמר מההכפל בדברים האחדים בעינם. והנה היה החיוב להביא קרבן על אלו השגגות לפי שבהם חטא־מה לשוגג, על שלא הפליג החקירה באופן שיִשָּׁמֵר מהשגגה; כל שכן באלו הענינים אשר בעשייתם חטא עצום; וזה, כי מי שהוא ירא ה׳ כראוי יזהר בעניניו עד שלא יקרהו עוון בהם. ובזה תועלת מבואר להביא האנשים אל שיפליגו לחקור בעניניהם באופן שלא יצאו מדרכי התורה. והמשל, כי מי שתהיה אשתו ואחותו עמו בבית, אם לא יפליג לחקור על מי יבוא מהן, אולי יבוא על אחותו. ואולם כשיפליג להזהר בזה ויזכור שאחותו שם, אז לא יתיר לעצמו לבוא על אחת מהן, אם לא יתברר לו שאשר יבוא עליה היא אשתו. והודיעתנו התורה בזה שני מינים מהשגגות: שגגת ההוראה ושגגת המעשה. והנה שגגת ההוראה סיבה לשגגת המעשה, כשהיה המורה בה ראוי לסמוך על הוראתו. ולזה לא נדון בשגגת ההוראה רק ליותר עליונים בענין ההוראה, כמו כהן משיח או בית דין הגדול. אך לזולתם יהיה הטעות בהוראה זדון, לא שגגה, כי אין להם לסמוך על הוראתם כמו הענין באלו, והיה ראוי שישאלו זה לגבוהים מהם. ולזה יהרג זקן ממרא על פי בית דין כשטעה בהוראתו, כמו שיתבאר במשנה תורה, ולא נדונהו בדין שגגת ההוראה. ולזה לא יתחייבו קרבן על שגגת ההוראה עם זדון המעשה, זולתי הכהן המשיח ובית דין הגדול. והנה הקדים בזכרון קרבן יחיד הדיוט, השעירה קודם הכשבה, לפי שהכוונה היא באלו החטאים העצומים שיהיה הקרבן פחות, ולזה הקדים הפחות לנכבד בזה המקום. והנה בזאת המצוה עוד תועלת, ליַשב בלב החוטא שכבר נתכפר לו חטאו, כי בזה תועלת מבואר, כמו שזכרנו במה שקדם.

Shadal Vayikra 4:3-14שד״ל ויקרא ד׳:ג׳-י״ד

(ג) לאשמת העם – שהעם נושא עון מנהיגיו, ונענש על ידם, כענין הגוי גם צדיק תהרג {בראשית כ׳:ד׳}, וכן באמת השחתת המנהיג גורמת תקלות רבות לעמו; אבל הקדמונים היו מאמינים שהעם נענש ממש על חטאת המנהיג, גם יתכן כדברי רש״י שהם תלויין בו לכפר עליהם, וצ״ע. חטאת – היא היא אשם, אך נקרא חטאת כשעושין בו חטוי על קרנות המזבח, ומפני שקוראים להזהה חטוי כד״א {=כמה דהוא אומר} תחטאני באזוב {תהלים נ״א:ט׳}, על כן נקרא הקרבן הזה חטאת, לא מפני שבא על חטא. וכן אנקלוס (למטה ו׳:י״ט) תרגם הכהן המחטא אותה, כהנא דמכפר בדמה, הזכיר הדם שבו היו ההזיות. ורק בקרבן עולה ויורד כשהעני מביא עשירית האיפה סלת לחטאת {ויקרא ה׳:י״א} אין שם חטוי כי אין שם דם, ומכל מקום נקראת חטאת מפני שהיא באה תמורת הכשבה או בני היונה. (יא) ואת עור הפר – דבק למטה. (יג) כל עדת ישראל – כמשמעו, כל הקהל; וזה אמנם לא יהיה רק בשגגת המנהיגים והשופטים, אבל הכתוב לא הזכיר הסנהדרין ולא הזכיר כלל הוראת ב״ד, ולפי הפשט אחד הוא שתהיה השגגה בעבור הוראת ב״ד, או הוראת הכהן הגדול או המלך, או שתהיה ללא מורֶה.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 4:31ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ד׳:ל״א

כבר המבארים הראשונים (השוה רמב״ן בפרק ד פסוק ב) השתדלו לברר מה טעם נאמר כאן ״לריח ניחח לה׳⁠ ⁠״ ולהלן בפסוק לה: ״על אשי ה׳⁠ ⁠״, ואילו בקרבנות הקודמים לא כתוב ״לריח ניחח״ ואף לא ״אשה לה׳⁠ ⁠״. קנובל מעיר לפסוק שלפנינו: הביטוי ״ריח ניחח״ לא נמצא אף פעם בחטאת ובאשם, וגם לא מתאים לקרבנות אלה שבאים מידי חוטאים ואינם ״לריח ניחח לה׳⁠ ⁠״ (השוה ישעיהו א, יג ואילך), ולא גרמו לו נחת רוח ולפיכך לא הותקנו כ״לחם ה׳⁠ ⁠״. לפסוק ח הוא מעיר: ״רק חלבי החטאות יש להקטיר לה׳, ולמה לא הבשר?... זה היה סותר את כוונתה של החטאת, שמטרתה היא לספק את דרישת הצדק האלהי ולהשיג חנינה לחוטא, אך לא תשמש לחם ה׳. כי לא יאה לחוטא להכין סעודה לה׳ ולהזמין כביכול את ה׳ אל שולחנו. לכן אין היא נקראת לחם ה׳ ואינה מוקטרת לריח ניחח לה׳, ולכן גם אין מוסיפים לחטאות מנחה ונסכים ולא שמן ולבונה למנחת חטאת שנעשתה מסולת. כי הוספות אלו היו הופכות קרבנות אלה לסעודות. לפי זה אין חלקי החלב משמשים ״לחם ה׳⁠ ⁠״ כי-אם תרומה לכבודו, מה שנרמז גם בביטוי ״והרים״. את טיבה של תרומה זו הרי כבר ראינו לעיל עמוד קכח והשקפתו זו של קנובל על־דבר החטאת היא בכלל מוטעית. ראשית: כל מי שקורא את חוק הקרבן בעיון, יכיר שהביטוי ״אשה ה׳⁠ ⁠״ מזדהה עם ״אשה ריח ניחח לה׳⁠ ⁠״ ושלפעמים מחסיר הפסוק מלה אחת או שתים כדי לקצר. כך נאמר בביכורים (ב, טז) רק: ״אשה לה׳⁠ ⁠״, כך גם בכבש-שלמים (ג׳:י״א): ״לחם אשה לה׳⁠ ⁠״ (השוה עוד פרק כג פסוקים ח, כה, כז, לו, לז לבמדבר כח, כד; כט, ב, ח, י״ג:ל״ו). והנה נאמר באשם (ז׳:ה׳) גם־כן ״אשה לה׳⁠ ⁠״, ואילו הסכמנו להניח כי קרבן אשם, מכיון שמוקרב על־ידי חוטא, אינו משמש ״לריח ניחח״, כי-אם רק ״לאשה ה׳⁠ ⁠״, היה צריך לכלול בהגדרה זו גם את הביכורים ואת כבשי השלמים, ולזה אין כל יסוד. גם הביטוי ״על אשה ה׳⁠ ⁠״, שנאמר שתי פעמים בפרשה שלפנינו (ד׳:ל״ה; ה׳:י״ב), מתכוון לציין את החטאת כ״אשה ה׳⁠ ⁠״, כמו שנבאר במקומו. וחוץ מזה לא נכונה היא ההנחה, שלא יאה לחוטא להכין לה׳ אשה ריח ניחח, שכן רואים אנו, כי רבים שמתחייבים להביא חטאת או אשם, עוד צריכים להוסיף עולה, שהיא הרי אינה אלא ״אשה ריח ניחח״. ולא עוד אלא אפילו בחטא הגדול ביותר של כל העדה כתוב (במדבר ט״ו:כ״ד): ״ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעלה לריח ניחח לה׳ ומנחתו ונסכו כמשפט ושעיר עזים אחד לחטאת״, ושם גם ניתנת ההבטחה ״ונסלח להם כי שגגה היא והם הביאו את קרבנם אשה לה׳ וחטאתם לפני ה׳ על שגגתם וגו׳⁠ ⁠״. זה משכנע אותנו כי גם החוטא ראוי להקריב ״אשה ריח ניחח לה׳⁠ ⁠״. אמנם, יש להקדים את הכפרה, ולכן בכל מקום ״חטאת קודמת לעולה״ (ראה ה׳:ח׳). אולם הכפרה הזאת קודמת להקטרה בכל חטאת ובכל אשם, כי עיקר הכפרה הוא מתנת הדם על המזבח (״עיקר כפרה בדם״). ומקרא מפורש הוא (י״ז:י״א): ״ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר״. ועוד: על החטאות הפנימיות נאמר (ו׳:כ״ג): ״אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש״. ואם נתכפר החטא על־ידי מתן הדם לחלוטין, יכולים החלבים של החטאת לעלות אל ה׳ בתורת ״אשה ריח ניחח״ ממש כחלקי העולה. ולכן אנחנו מקבלים את הנחתו של וזל, שכאן, כבכמה מקומות אחרים, קובעת התורה רק פעם אחת חוק המשותף לכמה סוגים של אותו מין עצמו, אף על פי שתקפו מוסב על כל הסוגים. מכל מקום רוצה אני להוסיף, כי כאן, בחטאת, לא הובלטה המטרה ״לריח ניחח״, כפי שאנו מוצאים בעולה ובמנחה ובשלמים, משום שהמטרה העיקרית של החטאת אינה להקריב אשה ריח ניחח לה׳, אלא, כפי שכבר באר הרמב״ם: ״מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא... ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלקים אשר נתנה וכו׳⁠ ⁠״. ומה שנוגע לערכה של החטאת יש להעיר: את החטאת מקריבין לכפרת עוונות שזדונם בכרת, כפי שאמרנו לעיל עמוד קכד. על העונש הזה עיין להלן פרק כ פסוק ג ובראשית יז, יד. כאן מספיקה ההערה, כי ״הכרת הנפש מעמיה״ הוא הניגוד ל״האסף אל עמיו״. הביטוי האחרון מציין את היעוד לחיי העולם הבא, כפי שרש״י מעיר בבראשית מט, כט: ״על שם שמכניסין הנפשות אל מקום גניזתן״ (השוה הערתו של ר׳ אברהם ברלינר, שם); ״הכרת הנפש מעמיה״ משמעו: ״להיות נכרת מהעולם הבא ההוא״. אותם החטאים שזדונם בכרת, אפילו אם נעשו בשוגג, משפיעים לרעה על הנפש בהיותם מעכבים מלהיכנס במחיצת השכינה. הכתמת הנפש מטמאה כאחת את המזבח ואת המקדש, עיין להלן בפרק ה פסוק יט. וע״י מתנת הדם – שמסמל בעצם את הנפש – על קרנות המזבח מתחטאת הנפש וגם המזבח. על־כל־פנים תנאי הכרחי הוא להקדים את התשובה והחרטה לחטאתו של החוטא, שעל ידה הוא מבטא בתורת מעשה סמלי את רצונו לקיים את טהרת נשמתו להיותה ראויה למקורה האלוהי. המטרה העיקרית של החטאת תושג לפי זה על־ידי מתנות הדם, ועל־כן שונות אלו מהזריקות של שאר הקרבנות. בשאר הקרבנות הן מסמלות את מסירות הנפש לה׳ בלבד, ואילו כאן הן מסמנות את היטהרות הנפש והמזבח מן הטומאה שבה נפגעו. ובשפיכת הדם אל יסוד המזבח, שכמוה נעשתה גם בקרבן עולה (זבחים ל״ז.), מרומזת התמדתה של הנפש על היסוד המקודש לה׳, כלומר על מצב הטהרה שהושג על־ידי מעשה הכפרה. ואם אחר מעשה הכפרה מובא על המזבח גם ״אשה ריח נחח״ כסמל להקדשת כוחו ומרצו של האדם לה׳, הרי זה בא בחטאת בבחינת טפל ונזכר רק פעם אחת בפירוש. ראה עוד על ערך החטאת להלן פרק ה פסוק יט.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 5:17ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ה׳:י״ז

(יז-יט) ואם נפש כי תחטא וגו׳ – הכתוב ״ועשתה אחת מכל מצות וגו׳⁠ ⁠״ מכוון אל פרק ד, פסוק כז ומלמד כי כאן, כמו גם לעיל, כוללת הפיסקה ״מצות ה׳ אשר לא תעשינה״, עבירות שזדונן בכרת. אולם מה ההבדל בין המקרה כאן, שהחוטא מביא אשם, ובין המקרה שלעיל, שהחוטא מביא חטאת? העובדה שלעיל כתוב ״בשגגה״, מה שחסר כאן, אינה יכולה לבסס את ההבדל, מכיון שגם כאן בפסוק יח כתוב ״על שגגתו אשר שגג״, שממנו יוצא שמדובר על שוגג. לפיכך אין ההבדל אלא בזה, שבמקרה דלעיל נודע לו חטאו, ״הודע אליו חטאתו״ (ד׳:כ״ח) או ״והוא ידע ואשם״ ה׳:ג׳,ד׳), ואילו כאן הכתוב מדבר על נפש שלא נודע לה אשמה: ״ולא ידע ואשם״. ואם כאן מדובר על מקרה כזה, קשה מאוד להבין, איך תוכל התורה לומר: ״ועשתה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה״, מאחר שהדבר גופו עודנו מוטל בספק. על השאלה הזאת משיב ר׳ שמעון, שכאן מדובר על מקרה, שהחוטא אינו יודע איזה חטא היה. למשל, היו לפניו חלב ונותר ואכל אחד מהם ואינו יודע איזה מהם אכל. או שבת ויום הכפורים חלו זה אחר זה ועשה באחד מהם מלאכה ואינו יודע באיזה משני הימים. ר׳ יהודה אומר, כי במקרים כאלה, לפי דעת ר׳ אליעזר, יש להביא חטאת ולפי דעת ר׳ יהושע אין להביא קרבן כלל. אך באמת מדובר כאן לפי דעת ר״י על מקרה שעושה מעשה ומסופק אם עבר עבירה בכלל, למשל, הוא מפקפק אם אכל חלב או שומן או אם עשה מלאכה בשבת או בחול. מה שנאמר על מקרים כאלה ״ועשתה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה״, מפרש, כנראה, ר׳ יהודה בכך, כי גם מעשה אשר מסופקים בו אם הוא מותר או אסור, נחשב לאסור מן התורה עפ״י ה׳; לכן, מי שאכל דבר שאפשר שהוא חלב, עשה מעשה שחלה עליו ההגדרה ״מצות ה׳ אשר לא תעשינה״. לפי התלמוד מודה ר׳ שמעון, כי במקרה דלעיל יש להביא אשם; אלא שהפסוק דיבר בעיקר על אופיו של החטא ולפי זה ביטא את הדין (השוה כריתות י״ט.-:). אשם זה נקרא בפי חז״ל ״אשם תלוי״, משום שמכפר רק באופן זמני (״תולה״) עד שיוודע לו החטא ואז צריך להביא חטאת. ביאור זה של המשנה ותו״כ הוא היחידי שאינו נכנס לפשט דחוק. לפיו משמש חוק זה של האשם השלמה לחוק החטאת. מכיון שכל חוטא הוא גם אשם – כפי שנוכחנו לעיל – ורק בחטאת ישלם את חובו, בא כאן הדין, שבמקרים שהתנאי המוקדם שבו תלויה הבאת החטאת, היינו ״הודע אליו״, איננו קיים, אבל יש ברצון החוטא לשלם את חובו לה׳, יש לו להביא אשם. ואם נצרף לזה את דעתו של ר׳ אליעזר, שלפיה יכול כל אחד להביא יום־יום אשם תלוי בנדבה, ״מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום״ (כריתות כ״ה.), אפשר לחשוב כי אשם תלוי שימש לחסידים, שלא היו בטוחים שהם נקיים לגמרי לפני ה׳, אמצעי להחלץ מחששות לבם. כך הביא בבא בן בוטא, לפי המסופר במשנה, בכל יום, חוץ ממחרתו של יום הכפורים, אשם תלוי. קרבן זה נקרא ״אשם חסידים״ (השוה כריתות, שם). הדעה הזאת נתקבלה להלכה בטור אורח חיים סימן א, וביורה דעה סימן ה, בניגוד להרמב״ם הל׳ מעשה קרבנות יד, ח והל׳ שחיטה ב, יח. לעומת זאת חיוו כל המבארים שאינם הולכים בעקבות חז״ל כל אחד דעה שונה משל חבריו. כך למשל, סובר איוולד (.Alterth עמוד 65), כי האשם הנזכר הובא על חטא, שנודע בראשונה רק לו לבדו, בלי שהיה צורך שאחרים ידרשו ממנו כפרה זו. לדעתו יש לקרוא ״והוא ידע״ במקום ״ולא ידע״, והפשט הוא לפי זה, נודע לו מעצמו, בניגוד ל״או הודע אליו״, כלומר נודע לו ע״י אחרים. נגד סברה זו יש להשיב: א) התיקון ״והוא ידע״ במקום ״ולא ידע״ מעיד על עצמו שהוא תיקון שרירותי ואסור, כי הלא גם בפסוק יח כתוב ״והוא לא ידע״; ב) ״או הודע אליו״ אין בכלל פירושו שאחרים הודיעו לו אלא, להפך, נודע לו מעצמו, כמו שכתוב בתו״כ: ״ולא שיודיעוהו אחרים״ (ראה לעיל עמוד קלד); ג) לפי זה היה נחוץ לכלול את הקרבנות על שלושת המקרים שבפרק ה׳, א׳-ד׳ בקרבנות האשמות, כי גם שם נאמר ״והוא ידע״ (כפי שבאמת דורש איוולד), וזה, כפי שבררנו, טעות גמורה. פירושים אחרים, כגון זה של קורץ (״הקרבנות שבתורה״), שמוסיף למלות ״ולא ידע״ את מלת ״המצוה״ וסובר כי את קרבן האשם יש להביא על חטא שעשה מתוך אי ידיעתו את המצוות, או זה של ווינר שאינו נוגע במלות ״ולא ידע״ ומודה שהיא מכוונת לאי-ידיעה בשעת מעשה החטא, אבל מוסיף שאחר־כך הודה בחטאו ושזה נודע לו – כל אלה הפירושים מכניסים בלי ספק לתוך הפסוקים דברים שאינם כלולים בהם. בערכך לאשם – אחרי ״בערכך״ יש להשלים ״כסף שקלים״, כמו לעיל. והוא לא ידע – בא ללמד, כי כוחו של האשם לכפר הוא יפה רק כל אימת שלא נודע לו חטאו, אך משנודע לו שעבר על איסור שזדונו בכרת, הריהו מחויב להביא חטאת. הפסוק הבא ״אשם הוא וגו׳⁠ ⁠״ – משמש לתורת כהנים מקום להסיק ממנו כמה הלכות. לפי הפשט הפשוט מודגש כאן כי באשם זה נפרע החוב לה׳. אשם – משמעו בעצם שמם, חרב, כמו ״ויאשמו מזבחותיכם״ (יחזקאל ו׳:ו׳), ובמובן מצומצם יותר: סבול, היענש, כמו ״ושונאי צדיק יאשמו״, ״ולא יאשמו כל וגו׳⁠ ⁠״, (תהלים לד, כב־כג), ״תאשם שמרון״ (הושע י״ד:א׳), ומכאן גם תשלום הקנס, כפי שכתוב אחרי-כן בפסוק כד: ״ביום אשמתו״ = ביום תשלום חובו, וכך גם כאן: ״אשם אשם לה׳⁠ ⁠״ = הוא שלם את חובו לה׳. הפסוק הזה בסוף אותו הקרבן, אשר לפי שעה בא במקום חטאת, מבהיר לנו במלות מדויקות את ההבדל בין קרבן האשם לקרבן החטאת. כל חוטא חוטא בשני פנים. חוטא, ראשית לעצמו, לנפשו הוא, שנפגעה בטהרתה על ידי החטא ומורחקת מקרבת אלהים שבו מקורה ושלהיות קרובה אליו הוא יעודה. וזה אמור בעיקר בחטאים שזדונם מרחיק את האדם מן האושר שלעתיד לבוא, שפוסלים את הנפש מלהתקרב אל ה׳, וגורמים לה עונש כרת. חוטאים מסוג זה מחויבים להביא קרבן, שמטרתו בעיקר ״לחטאת״, כלומר לטיהור. חטאות הובאו בכלל על־ידי טמאים, כמו היולדת, המצורע, הזב והזבה, והרי הפרה אדומה (במדבר יט), שתפקידה היה לטהר טמאי מתים, קרויה ״חטאת״ (במדבר י״ט:ט׳). על הצפורים ששימשו לטהר בית שנראה בו נגע, נאמר (בויקרא י״ד:מ״ט) כי הובאו ״לחטא את הבית״. לפי זה משמשת כל ״חטאת״ למעשה טיהור. והחיטוי הוא לא רק טיהור הנפש אלא גם טיהור המזבח או המקדש. כל חוטא מטמא את המקדש שבו שוכן ה׳ בתוך בני ישראל, את זאת מביעים חז״ל בלשון: ״גורם לשכינה שתסתלק מישראל״, וגם התורה עצמה אומרת את זאת בפירוש, שנאמר בויקרא כ, ג: ״והכרתי אתו מקרב עמו כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי״. כאן נאמר על מעשה שענשו כרת שהוא מטמא את המקדש. כך נאמר גם בחטאת יום הכפורים: ״וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טמאותם״ (ויקרא ט״ז:ט״ז). וכך נאמר שם על המזבח (פסוק יט): ״והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטמאת בני ישראל״, פסוקים אלו מלמדים אותנו, שהחטאים מטמאים את המקדש ואת המזבח, ומרחיקים מהם בבחינה מסוימת את השכינה, ושזריקות הדם מטהרות אותם ומחזירות את השכינה. מתנות הדם בקרבן החטאת, צויינו כמטהרות את המזבח גם בפר המילואים שהובא בחינוך המזבח (ויקרא ח׳:ט״ו): ״ויתן על קרנות המזבח סביב באצבעו ויחטא את המזבח״. את הדם של קרבנות הכהן הגדול והעדה כולה היו צריכים להביא לתוך המקדש משום שעל-ידי חטאיהם של אלה נטמא גם הקודש, ואילו שגגתו של יחיד לא דרשה אלא חיטוי המזבח. חוץ מזה יוצא, כי יעודן של מתנות־הדם היה להשיב לחוטא את קרבת אלהים על-ידי טיהור של נפשו וגם של המזבח שנטמא על-ידו. אך מלבד החטא כלפי נפשו, חוטא העבריין גם נגד ה׳ ומתחייב חוץ מענשו השלילי, הרחקתו ממחיצת השכינה, עוד עונש במובן חיובי, היינו נהיה לאשם לפני ה׳, ונושא עון. גם החובה הזאת תיפרע על־ידי החטאת. תשלום זה נעשה על־ידי הקטרת אימורים ואכילת כהנים. בהקטרת החלבים נרמז ״אשה ריח ניחח לה׳⁠ ⁠״, היינו מסירת הכוחות לאלהים, כעין תשלום עבור הכוח שמנעו מה׳. בענין אכילת בשר החטאת על־ידי הכהנים נאמר בהדיא: ״ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו׳ לפני ה׳⁠ ⁠״ (ויקרא י, יז), וגם חז״ל אמרו: ״כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים״. המקריב היה עמוס עוון (״נושא עונו״); ומתוך שהכהנים אכלו את חטאתו נשאו מעליו את חטאו (״נושאים את העון״). הם שאפו להיות למופת לעם ולהיטיבו, כדי שעל־ידי זה ייפרע חוב ויסולק. בזה היו ל״נושא עון״ במובנו של הפסוק ״נושא עון ועובר על פשע״ (מיכה ז׳:י״ח). אולם ״וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד וגו׳ לא תאכל באש תשרף״ (ו׳:כ״ג); אך אם חדר החטא אל תוך המקדש שזקוק לכפרה, אין בכוחם של הכהנים לעצור בעד הרעה על־ידי דוגמתם, ואולי גם להם עצמם חלק בחטא, לכך צריך לעשות פעולה סמלית אחרת באותו בשר הקרבן המייצג את החטא, היינו צריך להוציא אותו מחוץ למחנה ולשרפו שם. אולם קרבן חטאת אפשר להביא רק אם עבר בוודאות על עבירה שכפרתה דורשת חטאת וודאית; רק במקרים כאלה הרשתה וציותה התורה להפעיל את החיטוי, היינו מתנות דם חטאת, ואילו במקרים אחרים היה זה חילול המזבח, ״הבאת חולין לעזרה״. במקרים שאי־אפשר להביא חטאת, נדרש להביא אשם כדי לסלק את האשם כלפי ה׳. לפי זה ברור, כי על־ידי חטאים שכפרתם דורשת חטאת, מקפחים, אמנם, גם את זכותו של המקום, אך חטאה של נפש אדם כלפי עצמה גוברת, ועל כן הקרבן הוא בראש וראשונה חטאת, ואגב אורחא הוא גם אשם, היינו תשלום חוב לה׳. אבל יש חטאים אחרים שהם במידה גדולה יותר עבירות כלפי ה׳ וקיפוח זכויותיו מאשר חטא כלפי עצמו. במקרים אלה צריך הקרבן לשמש בעיקר תשלום האשם לה׳, ורק אגב אורחא גם כפרה לנפש, כפי שהעולה באה לכפר על עבירות אחרות (ראה לעיל עמוד צ). לכן נדרש תמיד אשם במקרים כאלה, שבהם זכויות ה׳ מקופחות במישרין או בעקיפין על־ידי עבירות שבין אדם לחברו, חוץ ממקרה אחד של אשם תלוי, שמביאים אותו בתורת נדבה במקום חטאת. באופן הבהיר ביותר מתחוור לנו ענין זה מתוך פרשת ההשלמה לדין אשם גזלות, בספר במדבר ה׳:ה׳-ח׳. שם נאמר, כי אם אדם מועל בחברו, ״והשיב את אשמו בראשו״, הוא ישיב את חובו לפי הקרן שלו ״ונתן לאשר אשם לו״, ויחזיר לזה שמעל בו. ״ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה׳ לכהן״, שייך החוב המוחזר לה׳, אשר נתן אותו לכהן; ״מלבד איל הכפורים״, את החוב הזה ישלם, מלבד איל הכפורים, אשר גם הוא חוב המוחזר לה׳. כאן אנחנו רואים להדיא, שאין כוונת ״אשם״ אלא תשלום חוב בשביל זכויות מקופחות. ובזה ניתן הסבר על כוונת אשם מעילות (ויקרא ה׳:י״ד-ט״ז), אשם גזילות (ה׳:כ׳-כ״ו), אשם שפחה חרופה (י״ט:כ׳-כ״ב). ערך הקיפוח הגלוי הזה צריך להיות שני שקלים. הנזיר הפיר את נדרו לה׳ והתחייב לתשלום חובו. הוא חייב לקיים מחדש את נדרו וחוץ מזה להביא קרבן אשם (במדבר ו, יב). המצורע חטא לחברו (לשון הרע), לפי ביאור חכמינו, ולכן עליו להביא קרבן אשם (ויקרא יד, יב). אך בשני המקרים האחרונים, שבהם מעילתם אינה גלויה, לא דרוש שערכה יהיה שני שקלים. אולם, אשם תלוי שבא במקום חטאת, נוהגות בו החומרות של האשם וערכו צריך להיות שני שקלים. החטאים, שדין עולה ויורד נוהג בהם, הם, קודם-כל, שבועת שקר, שבועת עדות ושבועת ביטוי (ה, א, ד). הן מקבילות לשבועות הפקדון (ה, כא ואילך). באלה העיקר הוא קיפוח הזכות, ומשום כך קרבנם אשם; בקודמים עיקר החטא הוא בגידת הנפש בה׳ ע״י חילול השם, שדורשת כפרה; אותו היחס יש בין מעילה (ה׳:ט״ו) ובין טומאת מקדש וקדשיו (ה, ב ואילך). בשלושת מקרים אלה החטא הוא קצת קל יותר, אין ענשו כרת (בדבר טומאת מקדש השוה רמב״ן לפרק ה, ז). ולכן גם החטאת שמביאים קלה יותר, – על ההבדל בין חטאת לאשם השוה הנגסטנברג, Beitr. III עמ׳ 214 ואילך; ווינר Realworterb ערך Schuldopfer (שם נזכרו 12 דעות שונות); ריהם בכה״ע Stud. u. Krit. שנת 1854; רינק, שם, 1855, ומחברים אחרים שנזכרו על־ידי קייל ודילמאן. יוסיפוס בספרו קדמוניות חלק שלישי, ט, יג אומר: ״מי שחטא מתוך אי־ידיעה, הביא כבש ועז נקבה שהם בגיל שוה וכו׳. אך מי שחטא ונודע לו חטאו ואין איש יכול להוכיח על פניו חטאתו, מביא איל לקרבן״. מתוך דברים אלה אפשר היה להסיק, כי ההבדל בין החטאת ובין האשם הוא בזה, כי הראשון הובא על חטאים בלא יודעים, ואילו האחרונים הובאו על חטאים שביודעים. את פרשת הקרבנות קיצר יוסיפוס מאד בספרו. הוא בעצמו מרמז כי בדעתו להאריך על הנושא הזה בספר מיוחד. לפי זה, נראה, כי יוסיפוס שם לנגד עיניו רק אשם גזילות (ויקרא ה׳:כ׳-כ״ו ובמדבר ה׳:ה׳-י׳). בענין אשם תלוי ואשם מעילות אי־אפשר היה לו להגיד שהובאו על חטאים שנודעו, שהרי בזה האחרון נאמר ״בשגגה״ (ה׳:ט״ו), ובראשון כתוב בהדיא ״על שגגתו אשר שגג״ (ה׳:י״ח). וכמו שיוסיפוס מדבר רק על אשם גזילות, כך מוצאים אנחנו שפילון (de vict. 247 M) גם הוא מדבר על שני מקרים. בראשונה הוא מדבר על המקרה שבפרק ה׳:י״ד-ט״ז, ואחר כך על זה שבפרק ה, כ-כו: _______.