Nature of the Chatat/5

EN/HEע/E

Nature of the Chatat

Sources

Bereshit 4:7בראשית ד׳:ז׳

If you do well, will you not be uplifted? And if you do not do well, sin crouches at the door. Its desire is for you, but you shall rule over it.”

הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשׇׁל בּוֹ.

Bereshit 18:20בראשית י״ח:כ׳

Hashem said, “Because the cry of Sodom and Gomorrah is great, and because their sin is very grievous,

וַיֹּאמֶר י״י זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד.

Bereshit 50:17בראשית נ׳:י״ז

‘You shall tell Joseph, “Now please forgive the disobedience of your brothers, and their sin, because they did evil to you.”’ Now, please forgive the disobedience of the servants of the God of your father.” Joseph wept when they spoke to him.

כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.

Shemot 10:17שמות י׳:י״ז

Now therefore please forgive my sin again, and pray to Hashem your God, that he may also take away from me this death.”

וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַי״י אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה.

Shemot 29:36שמות כ״ט:ל״ו

Every day you shall offer the bull of sin offering for atonement: and you shall cleanse the altar, when you make atonement for it; and you shall anoint it, to sanctify it.

וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ.

Shemot 32:20שמות ל״ב:כ׳

He took the calf which they had made, and burnt it with fire, ground it to powder, and scattered it on the water, and made the children of Israel drink of it.

וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

Vayikra 4ויקרא ד׳

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “Speak to the children of Israel, saying, ‘If anyone sins unintentionally, in any of the things which Hashem has commanded not to be done, and does any one of them: (3) if the anointed priest sins so as to bring guilt on the people, then let him offer for his sin, which he has sinned, a young bull without blemish to Hashem for a sin offering. (4) He shall bring the bull to the door of the Tent of Meeting before Hashem; and he shall lay his hand on the head of the bull, and kill the bull before Hashem. (5) The anointed priest shall take some of the blood of the bull, and bring it to the Tent of Meeting. (6) The priest shall dip his finger in the blood, and sprinkle some of the blood seven times before Hashem, before the veil of the sanctuary. (7) The priest shall put some of the blood on the horns of the altar of sweet incense before Hashem, which is in the Tent of Meeting; and he shall pour out all of rest of the blood of the bull at the base of the altar of burnt offering, which is at the door of the Tent of Meeting. (8) He shall take all the fat of the bull of the sin offering off of it; the fat that covers the innards, and all the fat that is on the innards, (9) and the two kidneys, and the fat that is on them, which is by the loins, and the cover on the liver, with the kidneys, he shall take away, (10) as it is taken off of the bull of the sacrifice of peace offerings. The priest shall burn them on the altar of burnt offering. (11) The bull’s skin, all its flesh, with its head, and with its legs, its innards, and its dung, (12) even the whole bull shall he carry forth outside the camp to a clean place, where the ashes are poured out, and burn it on wood with fire. Where the ashes are poured out it shall be burned. (13) “‘If the whole congregation of Israel sins, and the thing is hidden from the eyes of the assembly, and they have done any of the things which Hashem has commanded not to be done, and are guilty; (14) when the sin in which they have sinned is known, then the assembly shall offer a young bull for a sin offering, and bring it before the Tent of Meeting. (15) The elders of the congregation shall lay their hands on the head of the bull before Hashem; and the bull shall be killed before Hashem. (16) The anointed priest shall bring of the blood of the bull to the Tent of Meeting: (17) and the priest shall dip his finger in the blood, and sprinkle it seven times before Hashem, before the veil. (18) He shall put some of the blood on the horns of the altar which is before Hashem, that is in the Tent of Meeting; and the rest of the blood he shall pour out at the base of the altar of burnt offering, which is at the door of the Tent of Meeting. (19) All its fat he shall take from it, and burn it on the altar. (20) Thus shall he do with the bull; as he did with the bull of the sin offering, so shall he do with this; and the priest shall make atonement for them, and they shall be forgiven. (21) He shall carry forth the bull outside the camp, and burn it as he burned the first bull. It is the sin offering for the assembly. (22) “‘When a ruler sins, and unwittingly does any one of all the things which Hashem his God has commanded not to be done, and is guilty; (23) if his sin, in which he has sinned, is made known to him, he shall bring as his offering a goat, a male without blemish. (24) He shall lay his hand on the head of the goat, and kill it in the place where they kill the burnt offering before Hashem. It is a sin offering. (25) The priest shall take some of the blood of the sin offering with his finger, and put it on the horns of the altar of burnt offering. He shall pour out the rest of its blood at the base of the altar of burnt offering. (26) All its fat he shall burn on the altar, like the fat of the sacrifice of peace offerings; and the priest shall make atonement for him concerning his sin, and he will be forgiven. (27) “‘If anyone of the common people sins unwittingly, in doing any of the things which Hashem has commanded not to be done, and is guilty; (28) if his sin, which he has sinned, is made known to him, then he shall bring for his offering a goat, a female without blemish, for his sin which he has sinned. (29) He shall lay his hand on the head of the sin offering, and kill the sin offering in the place of burnt offering. (30) The priest shall take some of its blood with his finger, and put it on the horns of the altar of burnt offering; and the rest of its blood he shall pour out at the base of the altar. (31) All its fat he shall take away, like the fat is taken away from off of the sacrifice of peace offerings; and the priest shall burn it on the altar for a pleasant aroma to Hashem; and the priest shall make atonement for him, and he will be forgiven. (32) “‘If he brings a lamb as his offering for a sin offering, he shall bring a female without blemish. (33) He shall lay his hand on the head of the sin offering, and kill it for a sin offering in the place where they kill the burnt offering. (34) The priest shall take some of the blood of the sin offering with his finger, and put it on the horns of the altar of burnt offering; and all the rest of its blood he shall pour out at the base of the altar. (35) All its fat he shall take away, like the fat of the lamb is taken away from the sacrifice of peace offerings; and the priest shall burn them on the altar, on the offerings of Hashem made by fire; and the priest shall make atonement for him concerning his sin that he has sinned, and he will be forgiven.

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת י״י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה. (ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַי״י לְחַטָּאת. (ד) וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי י״י וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי י״י. (ה) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. (ו) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי י״י אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ. (ז) וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי י״י אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כׇּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ח) וְאֶת כׇּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כׇּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. (ט) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה. (י) כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה. (יא) וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כׇּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ. (יב) וְהוֹצִיא אֶת כׇּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף. (יג) וְאִם כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכׇּל מִצְוֺת י״י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ. (יד) וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. (טו) וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי י״י וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי י״י. (טז) וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. (יז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי י״י אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת. (יח) וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי י״י אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כׇּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (יט) וְאֵת כׇּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. (כ) וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם. (כא) וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא. (כב) אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכׇּל מִצְוֺת י״י אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם. (כג) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קׇרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים. (כד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי י״י חַטָּאת הוּא. (כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה. (כו) וְאֶת כׇּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ. (כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֺת י״י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם. (כח) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קׇרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. (כט) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה. (ל) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כׇּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ. (לא) וְאֶת כׇּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַי״י וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ. (לב) וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קׇרְבָּנוֹ לְחַטָּאת נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה. (לג) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה. (לד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כׇּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ. (לה) וְאֶת כׇּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי י״י וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.

Vayikra 5:1-13ויקרא ה׳:א׳-י״ג

(1) “‘If anyone sins, in that he hears the voice of adjuration, he being a witness, whether he has seen or known, if he doesn’t report it, then he shall bear his iniquity. (2) “‘Or if anyone touches any unclean thing, whether it is the carcass of an unclean animal, or the carcass of unclean livestock, or the carcass of unclean creeping things, and it is hidden from him, and he is unclean, then he shall be guilty. (3) “‘Or if he touches the uncleanness of man, whatever his uncleanness is with which he is unclean, and it is hidden from him; when he knows of it, then he shall be guilty. (4) “‘Or if anyone swears rashly with his lips to do evil, or to do good, whatever it is that a man might utter rashly with an oath, and it is hidden from him; when he knows of it, then he shall be guilty of one of these. (5) It shall be, when he is guilty of one of these, he shall confess that in which he has sinned: (6) and he shall bring his trespass offering to Hashem for his sin which he has sinned, a female from the flock, a lamb or a goat, for a sin offering; and the priest shall make atonement for him concerning his sin. (7) “‘If he can’t afford a lamb, then he shall bring his trespass offering for that in which he has sinned, two turtledoves, or two young pigeons, to Hashem; one for a sin offering, and the other for a burnt offering. (8) He shall bring them to the priest, who shall first offer the one which is for the sin offering, and wring off its head from its neck, but shall not sever it completely. (9) He shall sprinkle some of the blood of the sin offering on the side of the altar; and the rest of the blood shall be drained out at the base of the altar. It is a sin offering. (10) He shall offer the second for a burnt offering, according to the ordinance; and the priest shall make atonement for him concerning his sin which he has sinned, and he shall be forgiven. (11) “‘But if he can’t afford two turtledoves, or two young pigeons, then he shall bring his offering for that in which he has sinned, the tenth part of an ephah of fine flour for a sin offering. He shall put no oil on it, neither shall he put any frankincense on it, for it is a sin offering. (12) He shall bring it to the priest, and the priest shall take his handful of it as the memorial portion, and burn it on the altar, on the offerings of Hashem made by fire. It is a sin offering. (13) The priest shall make atonement for him concerning his sin that he has sinned in any of these things, and he will be forgiven; and the rest shall be the priest’s, as the meal offering.’”

(א) וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ. (ב) אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכׇל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם. (ג) אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם. (ד) אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה. (ה) וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ. (ו) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַי״י עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ. (ז) וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַי״י אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה. (ח) וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עׇרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל. (ט) וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא. (י) וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ. (יא) וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קׇרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא. (יב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי י״י חַטָּאת הִוא. (יג) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה.

Vayikra 6:17-23ויקרא ו׳:י״ז-כ״ג

(17) Hashem spoke to Moses, saying, (18) “Speak to Aaron and to his sons, saying, ‘This is the law of the sin offering: in the place where the burnt offering is killed, the sin offering shall be killed before Hashem. It is most holy. (19) The priest who offers it for sin shall eat it. It shall be eaten in a holy place, in the court of the Tent of Meeting. (20) Whatever shall touch its flesh shall be holy. When there is any of its blood sprinkled on a garment, you shall wash that on which it was sprinkled in a holy place. (21) But the earthen vessel in which it is boiled shall be broken; and if it is boiled in a bronze vessel, it shall be scoured, and rinsed in water. (22) Every male among the priests shall eat of it: it is most holy. (23) No sin offering, of which any of the blood is brought into the Tent of Meeting to make atonement in the Holy Place, shall be eaten: it shall be burned with fire.

(יז) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יח) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי י״י קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִוא. (יט) הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכְלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד. (כ) כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ. (כא) וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם. (כב) כׇּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִוא. (כג) וְכׇל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.

Vayikra 8:15ויקרא ח׳:ט״ו

He killed it; and Moses took the blood, and put it around on the horns of the altar with his finger, and purified the altar, and poured out the blood at the base of the altar, and sanctified it, to make atonement for it.

וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו.

Vayikra 12:6-8ויקרא י״ב:ו׳-ח׳

(6) “‘When the days of her purification are completed, for a son, or for a daughter, she shall bring to the priest at the door of the Tent of Meeting, a year old lamb for a burnt offering, and a young pigeon, or a turtledove, for a sin offering: (7) and he shall offer it before Hashem, and make atonement for her; and she shall be cleansed from the fountain of her blood. “‘This is the law for her who bears, whether a male or a female. (8) If she cannot afford a lamb, then she shall take two turtledoves, or two young pigeons; the one for a burnt offering, and the other for a sin offering: and the priest shall make atonement for her, and she shall be clean.’”

(ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טׇהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. (ז) וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי י״י וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. (ח) וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה.

Vayikra 14:10-20ויקרא י״ד:י׳-כ׳

(10) “On the eighth day he shall take two male lambs without blemish, and one ewe lamb a year old without blemish, and three tenths of an ephah of fine flour for a meal offering, mingled with oil, and one log of oil. (11) The priest who cleanses him shall set the man who is to be cleansed, and those things, before Hashem, at the door of the Tent of Meeting. (12) “The priest shall take one of the male lambs, and offer him for a trespass offering, with the log of oil, and wave them for a wave offering before Hashem. (13) He shall kill the male lamb in the place where they kill the sin offering and the burnt offering, in the place of the sanctuary; for as the sin offering is the priest’s, so is the trespass offering. It is most holy. (14) The priest shall take some of the blood of the trespass offering, and the priest shall put it on the tip of the right ear of him who is to be cleansed, and on the thumb of his right hand, and on the big toe of his right foot. (15) The priest shall take some of the log of oil, and pour it into the palm of his own left hand. (16) The priest shall dip his right finger in the oil that is in his left hand, and shall sprinkle some of the oil with his finger seven times before Hashem. (17) The priest shall put some of the rest of the oil that is in his hand on the tip of the right ear of him who is to be cleansed, and on the thumb of his right hand, and on the big toe of his right foot, upon the blood of the trespass offering. (18) The rest of the oil that is in the priest’s hand he shall put on the head of him who is to be cleansed, and the priest shall make atonement for him before Hashem. (19) “The priest shall offer the sin offering, and make atonement for him who is to be cleansed because of his uncleanness: and afterward he shall kill the burnt offering; (20) and the priest shall offer the burnt offering and the meal offering on the altar. The priest shall make atonement for him, and he shall be clean.

(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן. (יא) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי י״י פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (יב) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי י״י. (יג) וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא. (יד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. (טו) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית. (טז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי י״י. (יז) וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם. (יח) וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי י״י. (יט) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה. (כ) וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר.

Vayikra 14:48-52ויקרא י״ד:מ״ח-נ״ב

(48) “If the priest shall come in, and examine it, and behold, the plague hasn’t spread in the house, after the house was plastered, then the priest shall pronounce the house clean, because the plague is healed. (49) To cleanse the house he shall take two birds, and cedar wood, and scarlet, and hyssop. (50) He shall kill one of the birds in an earthen vessel over running water. (51) He shall take the cedar wood, and the hyssop, and the scarlet, and the living bird, and dip them in the blood of the slain bird, and in the running water, and sprinkle the house seven times. (52) He shall cleanse the house with the blood of the bird, and with the running water, with the living bird, with the cedar wood, with the hyssop, and with the scarlet;

(מח) וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע. (מט) וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. (נ) וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. (נא) וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים. (נב) וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת.

Vayikra 15:13-15ויקרא ט״ו:י״ג-ט״ו

(13) “‘When he who has a discharge is cleansed of his discharge, then he shall count to himself seven days for his cleansing, and wash his clothes; and he shall bathe his flesh in running water, and shall be clean. (14) “‘On the eighth day he shall take two turtledoves, or two young pigeons, and come before Hashem to the door of the Tent of Meeting, and give them to the priest: (15) and the priest shall offer them, the one for a sin offering, and the other for a burnt offering. The priest shall make atonement for him before Hashem for his discharge.

(יג) וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטׇהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר. (יד) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי י״י אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן. (טו) וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי י״י מִזּוֹבוֹ.

Vayikra 16:15-20ויקרא ט״ז:ט״ו-כ׳

(15) “Then he shall kill the goat of the sin offering, that is for the people, and bring his blood within the veil, and do with his blood as he did with the blood of the bull, and sprinkle it on the mercy seat, and before the mercy seat: (16) and he shall make atonement for the Holy Place, because of the uncleanness of the children of Israel, and because of their transgressions, even all their sins; and so he shall do for the Tent of Meeting, that dwells with them in the midst of their uncleanness. (17) No one shall be in the Tent of Meeting when he enters to make atonement in the Holy Place, until he comes out, and has made atonement for himself and for his household, and for all the assembly of Israel. (18) “He shall go out to the altar that is before Hashem and make atonement for it, and shall take some of the bull’s blood, and some of the goat’s blood, and put it around on the horns of the altar. (19) He shall sprinkle some of the blood on it with his finger seven times, and cleanse it, and make it holy from the uncleanness of the children of Israel. (20) “When he has made an end of atoning for the Holy Place, the Tent of Meeting, and the altar, he shall present the live goat.

(טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. (טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם. (יז) וְכׇל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. (יח) וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי י״י וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (יט) וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי.

Vayikra 20:3ויקרא כ׳:ג׳

I also will set my face against that person, and will cut him off from among his people because he has given of his seed to Molech, to defile my sanctuary, and to profane my holy name.

וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי.

Vayikra 26:21ויקרא כ״ו:כ״א

“‘If you walk contrary to me, and won’t listen to me, then I will bring seven times more plagues on you according to your sins.

וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם.

Bemidbar 6:9-17במדבר ו׳:ט׳-י״ז

(9) “‘If any man dies very suddenly beside him, and he defiles the head of his separation; then he shall shave his head in the day of his cleansing. On the seventh day he shall shave it. (10) On the eighth day he shall bring two turtledoves or two young pigeons to the priest, to the door of the Tent of Meeting. (11) The priest shall offer one for a sin offering, and the other for a burnt offering, and make atonement for him, because he sinned by reason of the dead, and shall make his head holy that same day. (12) He shall separate to Hashem the days of his separation, and shall bring a male lamb a year old for a trespass offering; but the former days shall be void, because his separation was defiled. (13) “‘This is the law of the Nazirite: when the days of his separation are fulfilled, he shall be brought to the door of the Tent of Meeting, (14) and he shall offer his offering to Hashem, one male lamb a year old without blemish for a burnt offering, and one ewe lamb a year old without blemish for a sin offering, and one ram without blemish for peace offerings, (15) and a basket of unleavened bread, cakes of fine flour mixed with oil, and unleavened wafers anointed with oil, and their meal offering, and their drink offerings. (16) The priest shall present them before Hashem, and shall offer his sin offering, and his burnt offering. (17) He shall offer the ram for a sacrifice of peace offerings to Hashem, with the basket of unleavened bread. The priest shall offer also its meal offering, and its drink offering.

(ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טׇהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ. (י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. (יב) וְהִזִּיר לַי״י אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ. (יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (יד) וְהִקְרִיב אֶת קׇרְבָּנוֹ לַי״י כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים. (טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם. (טז) וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי י״י וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ. (יז) וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַי״י עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ.

Bemidbar 8:7-8במדבר ח׳:ז׳-ח׳

(7) You shall do this to them, to cleanse them: sprinkle the water of cleansing on them, let them shave their whole bodies with a razor, and let them wash their clothes, and cleanse themselves. (8) Then let them take a young bull, and its meal offering, fine flour mixed with oil; and another young bull you shall take for a sin offering.

(ז) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כׇּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ. (ח) וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת.

Bemidbar 8:9-11במדבר ח׳:ט׳-י״א

(9) You shall present the Levites before the Tent of Meeting. You shall assemble the whole congregation of the children of Israel. (10) You shall present the Levites before Hashem. The children of Israel shall lay their hands on the Levites, (11) and Aaron shall offer the Levites before Hashem for a wave offering, on the behalf of the children of Israel, that it may be theirs to do the service of Hashem.

(ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי י״י וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם. (יא) וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי י״י מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת י״י.

Bemidbar 19:9במדבר י״ט:ט׳

“A man who is clean shall gather up the ashes of the heifer, and lay them up outside of the camp in a clean place; and it shall be kept for the congregation of the children of Israel for a water for impurity: it is a sin offering.

וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא.

Bemidbar 19:19במדבר י״ט:י״ט

and the clean person shall sprinkle on the unclean on the third day, and on the seventh day: and on the seventh day he shall purify him; and he shall wash his clothes, and bathe himself in water, and shall be clean at evening.

וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב.

Bemidbar 27:22-23במדבר כ״ז:כ״ב-כ״ג

(22) Moses did as Hashem commanded him; and he took Joshua, and set him before Eleazar the priest, and before all the congregation: (23) and he laid his hands on him, and commissioned him, as Hashem spoke by Moses.

(כב) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כׇּל הָעֵדָה. (כג) וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר י״י בְּיַד מֹשֶׁה.

Shofetim 20:16שופטים כ׳:ט״ז

All this people, even seven hundred chosen men, were left-handed; every one could sling stones at a hair-breadth, and not miss.

מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד יְמִינוֹ כׇּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא.

Yeshayahu 27:9ישעיהו כ״ז:ט׳

Therefore by this shall the iniquity of Jacob be expiated, And this is all the fruit of taking away his sin: When he maketh all the stones of the altar as chalkstones that are beaten in pieces, So that the Asherim and the sunimages shall rise no more.

לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֺן יַעֲקֹב וְזֶה כׇּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ בְּשׂוּמוֹ כׇּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים.

Yirmeyahu 18:23ירמיהו י״ח:כ״ג

Yet, Lord, Thou knowest All their counsel against me to slay me; Forgive not their iniquity, Neither blot out their sin from Thy sight; But let them be made to stumble before Thee; Deal Thou with them in the time of Thine anger.

וְאַתָּה י״י יָדַעְתָּ אֶת כׇּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת אַל תְּכַפֵּר עַל עֲוֺנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי [וְיִהְיוּ] (והיו) מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם.

Yechezkel 43:23-26יחזקאל מ״ג:כ״ג-כ״ו

(23) When thou hast made an end of purifying it, thou shalt offer a young bullock without blemish, and a ram out of the flock without blemish. (24) And thou shalt present them before the Lord, and the priests shall cast salt upon them, and they shall offer them up for a burnt-offering unto the Lord. (25) Seven days shalt thou prepare every day a goat for a sinoffering; they shall also prepare a young bullock, and a ram out of the flock, without blemish. (26) Seven days shall they make atonement for the altar and cleanse it; so shall they consecrate it.

(כג) בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא תַּקְרִיב פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים. (כד) וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי י״י וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַי״י. (כה) שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ. (כו) שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָו.

Yechezkel 45:18-20יחזקאל מ״ה:י״ח-כ׳

(18) Thus saith the Lord God: In the first month, in the first day of the month, thou shalt take a young bullock without blemish; and thou shalt purify the sanctuary. (19) And the priest shall take of the blood of the sin-offering, and put it upon the door-posts of the house, and upon the four corners of the settle of the altar, and upon the posts of the gate of the inner court. (20) And so thou shalt do on the seventh day of the month for every one that erreth, and for him that is simple; so shall ye make atonement for the house.

(יח) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ. (יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. (כ) וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת.

Mishna Taanit 3:8משנה תענית ג׳:ח׳

The mishna adds: In general, they sound the alarm on account of any trouble that should not befall the community, a euphemism for trouble that may befall the community, except for an overabundance of rain. Although too much rain may be disastrous, one does not sound the alarm over it, because rain is a sign of a blessing. The mishna relates: An incident occurred in which the people said to Ḥoni HaMe’aggel: Pray that rain should fall. He said to them: Go out and bring in the clay ovens used to roast the Paschal lambs, so that they will not dissolve in the water, as torrential rains are certain to fall. He prayed, and no rain fell at all. What did he do? He drew a circle on the ground and stood inside it and said before God: Master of the Universe, Your children have turned their faces toward me, as I am like a member of Your household. Therefore, I take an oath by Your great name that I will not move from here until You have mercy upon Your children and answer their prayers for rain. Rain began to trickle down, but only in small droplets. He said: I did not ask for this, but for rain to fill the cisterns, ditches, and caves with enough water to last the entire year. Rain began to fall furiously. He said: I did not ask for this damaging rain either, but for rain of benevolence, blessing, and generosity. Subsequently, the rains fell in their standard manner but continued unabated, filling the city with water until all of the Jews exited the residential areas of Jerusalem and went to the Temple Mount due to the rain. They came and said to him: Just as you prayed over the rains that they should fall, so too, pray that they should stop. He said to them: Go out and see if the Claimants’ Stone, a large stone located in the city, upon which proclamations would be posted with regard to lost and found articles, has been washed away. In other words, if the water has not obliterated the Claimants’ Stone, it is not yet appropriate to pray for the rain to cease. Shimon ben Shetaḥ, the Nasi of the Sanhedrin at the time, relayed to Ḥoni HaMe’aggel: Were you not Ḥoni, I would have decreed that you be ostracized, but what can I do to you? You nag [mitḥatei] God and He does your bidding, like a son who nags his father and his father does his bidding without reprimand. After all, rain fell as you requested. About you, the verse states: “Let your father and your mother be glad, and let her who bore you rejoice” (Proverbs 23:25).

עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָבֹא עַל הַצִּבּוּר, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן, חוּץ מֵרוֹב גְּשָׁמִים. מַעֲשֶׂה שֶׁאָמְרוּ לוֹ לְחוֹנִי הַמְעַגֵּל, הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּרְדוּ גְשָׁמִים. אָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהַכְנִיסוּ תַנּוּרֵי פְסָחִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִמּוֹקוּ. הִתְפַּלֵּל, וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים. מֶה עָשָׂה, עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ. נִשְׁבָּע אֲנִי בְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן, עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ. הִתְחִילוּ גְּשָׁמִים מְנַטְּפִין. אָמַר, לֹא כָךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי בוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. הִתְחִילוּ לֵירֵד בְּזָעַף. אָמַר, לֹא כָךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן, בְּרָכָה וּנְדָבָה. יָרְדוּ כְתִקְנָן, עַד שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁהִתְפַּלַלְתָּ עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּרְדוּ כָּךְ הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּלְכוּ לָהֶן. אָמַר לָהֶן, צְאוּ וּרְאוּ אִם נִמְחֵת אֶבֶן הַטּוֹעִים. שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח, אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִדּוּי. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ כְּבֵן שֶׁהוּא מִתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ. וְעָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר (משלי כג), יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ.

Mishna Shevuot 1:4-5משנה שבועות א׳:ד׳-ה׳

(4) And for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, the goats brought as sin-offerings for the additional offerings of the Festivals and the goats brought as sin-offerings for the additional offerings of the New Moons atone. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: The goats of the Festivals atone for cases in which one never had awareness of the transgression, but the goats of the New Moons do not. But if so, for what do the goats of the New Moons atone? They atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food. Rabbi Meir says: With regard to all the goats offered as additional offerings, those of the New Moons, Festivals, and Yom Kippur, their atonement, i.e., the atonement that they effect, is the same; they all atone for the defiling of the Temple by entering it while impure, or for the defiling of its sacrificial foods by partaking of them while impure. Rabbi Shimon would say, delineating his opinion as the mishna expresses it above: The goats of the New Moons atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food. And with regard to the defiling of the Temple or its sacrificial foods, the goats of the Festivals atone for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, and the goats of the additional offerings of Yom Kippur atone for cases in which one did not have awareness at the beginning but did have awareness at the end. The Rabbis said to him: What is the halakha with regard to whether goats consecrated for different days may be sacrificed, this one in place of that one? For example, if a goat was initially consecrated to be sacrificed as part of the Yom Kippur additional offerings, may it be sacrificed as part of the Festival additional offerings instead? Rabbi Shimon said to them: They may be sacrificed. They said to him: Since, according to you, their atonement is not the same, how could they possibly be sacrificed, this one in place of that one? Rabbi Shimon said to them: They can be interchanged, since ultimately all of them come to atone for the defiling of the Temple or its sacrificial foods. (5) Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon a tradition of his opinion that differs from the way the mishna expresses it above: The goats of the New Moons atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food. The goats of the Festivals exceed them, as they atone both for a pure person who partook of impure sacrificial food and also for cases of defiling the Temple or its sacrificial foods in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end. The goats of Yom Kippur further exceed them, as they atone both for a ritually pure person who partook of ritually impure sacrificial food and for cases of defiling the Temple or its sacrificial foods in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end; and they also atone for cases in which one did not have awareness at the beginning but did have awareness at the end. The Rabbis said to him: What is the halakha with regard to whether goats consecrated for different days may be sacrificed, this one in place of that one? Rabbi Shimon said to them: Yes, they can be interchanged. They said to him: If what you say is so, granted that the goats of Yom Kippur may be sacrificed on the New Moons, but how could the goats of the New Moons be sacrificed on Yom Kippur when they will need to effect atonement for that which they were not consecrated for? Rabbi Shimon said to them: They can all be interchanged, since ultimately all of them come to atone for the defiling of the Temple or its sacrificial foods, even if each one atones for a different case.

(ד) וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף, שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂעִירֵי הָרְגָלִים מְכַפְּרִין, אֲבָל לֹא שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וְעַל מַה שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין, עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשְּׂעִירִים כַּפָּרָתָן שָׁוָה עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא, וְשֶׁל רְגָלִים מְכַפְּרִין עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף, וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה אֲבָל יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַסּוֹף. אָמְרוּ לוֹ, מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָזֶה. אָמַר לָהֶם, יִקְרָבוּ. אָמְרוּ לוֹ, הוֹאִיל וְאֵין כַּפָּרָתָן שָׁוָה, הֵיאַךְ קְרֵבִין זֶה בָזֶה. אָמַר לָהֶן, כֻּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. (ה) רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא. מוֹסִיף עֲלֵיהֶם שֶׁל רְגָלִים, שֶׁמְּכַפְּרִין עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף. מוֹסִיף עֲלֵיהֶם שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהֵן מְכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא, וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף, וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה אֲבָל יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַסּוֹף. אָמְרוּ לוֹ, מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָזֶה. אָמַר לָהֶם, הֵן. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, יִהְיוּ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים קְרֵבִין בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, אֲבָל הֵיאַךְ שֶׁל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים קְרֵבִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר כַּפָּרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהּ. אָמַר לָהֶן, כֻּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.

Sifra Vayikra 4:1ספרא ויקרא ד׳:א׳

[ז] ״אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה״ – יָכֹל דְּבָרִים שֶׁזְּדוֹנָן כָּרֵת וּדְבָרִים שֶׁאֵין זְדוֹנָן כָּרֵת? תִּלְמֹד לוֹמַר ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה״ (במדבר ט״ו:כ״ט), הֲרֵי כָּל הָעוֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה כָּעֲבֹדָה זָרָה: מָה עֲבוֹדָה זָרָה מְיֻחֶדֶת, מַעֲשֶׂה שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

Sifre Bemidbar 6:11ספרי במדבר ו׳:י״א

Piska 30 "And the Cohein shall make one a sin-offering and one a burnt-offering": The Cohein shall designate them; one for a sin-offering and one for a burnt-offering. This tells me of designation by the Cohein. Whence do I derive designation by the owner? Do you ask? It follows a fortiori, viz.: If one (the Cohein), who is not permitted to dedicate it (as an offering), is permitted to designate it, then one (the owner), who is permitted to dedicate it, how much more so is he permitted to designate it! And thus, (that designation is by the owner) is it written in respect to a woman who has given birth (Vayikra 12:8) "Then she shall take two turtle-doves or two young pigeons, one for a burnt-offering and one for a sin-offering" — whence we find that there is designation by the Cohein and designation by the owner — whence we find that there is an unqualified ken (the couple of sacrificial birds, [in the instance of the Nazirite, where the Cohein designates them]) and a qualified ken, (in the instance of the child-bearing woman, where she herself designates them, one as a sin-offering and one as a burnt-offering.) "and he shall atone for him for having sinned against the soul": Now against which soul did he sin that he needs atonement? (His sin is) that he deprived himself of wine. Now does this not follow a fortiori, viz.: If one who deprives himself of wine needs atonement, how much more so, one who deprives himself of everything (by fasting)! R. Yishmael says: Scripture speaks of a Nazirite who made himself tamei (by a dead body), it being written "and he shall atone for him by having sinned (i.e., for having defiled himself) by the soul" — a dead soul. "and he shall make holy his head on that day": On the day of his shaving. These are the words of Rebbi. R. Yossi b. Yehudah says: On the day of the bringing of his offerings.

פסקא ל ״וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה״ – שֶׁיַּפְרִישֵׁם הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה. אֵין לִי אֶלָּא הַפְרָשָׁה בַכֹּהֵן, הַפְרָשָׁה בַּבְּעָלִים מְנַיִן? אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר הוּא: אִם מִי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁי בְּהַקְדָּשָׁתוֹ, רַשַּׁי בְּהַפְרָשָׁתוֹ, מִי שֶׁרַשַּׁי בְּהַקְדָּשָׁתוֹ, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא רַשַּׁי בְּהַפְרָשָׁתוֹ? וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּיּוֹלֶדֶת: ״וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה״ (ויקרא י״ב:י׳). נִמְצֵינוּ לְמֵדִים הַפְרָשָׁה בַכֹּהֵן וְהַפְרָשָׁה בַבְּעָלִים, נִמְצֵינוּ לְמֵדִים קֵן סְתוּמָה וְקֵן מְפֹרָשָׁה. ״וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״ – רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: וְכִי עַל אֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא זֶה שֶׁצָּרִיךְ כַּפָּרָה? עַל שֶׁצִּעֵר נַפְשׁוֹ מִן הַיַּיִן. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר? וּמָה, אִם הַמְּצַעֵר נַפְשׁוֹ מִן הַיַּיִן צָרִיךְ כַּפָּרָה, קַל וָחֹמֶר לַמְּצַעֵר נַפְשׁוֹ עַל כָּל דָּבָר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בְּנָזִיר טָמֵא הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״, שֶׁנִּטְמָא לַמֵּתִים. ״וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. וְהִזִּיר לַיי אֶת יְמֵי נִזְרוֹ״ – נִמְצֵינוּ לְמֵדִים שֶׁמַּתְחִיל לִמְנוֹת מִיּוֹם שֶׁגִּלַּח.

Bavli Shabbat 69aבבלי שבת ס״ט.

“And if you err, and do not perform all these commandments that God spoke to Moses” (Numbers 15:22). The Sages understood this verse as referring specifically to the laws of idolatry. And it is written: “And the person who acts with a high hand, he blasphemes God and that soul shall be cut off from the midst of his people” (Numbers 15:30), from which we learn that all the mitzvot are derived from this juxtaposition to idolatry. Just as there, with regard to idolatry, the reference is to a matter which, for its intentional violation, one is liable to be punished with karet, as it is stated: “And that soul shall be cut off,” and for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering; so too, any matter that for its intentional violation one is liable to be punished with karet, for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering.

{במדבר ט״ו:כ״ב} וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וכתיב {במדבר ט״ו:ל׳} והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשו כולם לע״ז מה להלן דבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

Bavli Niddah 31bבבלי נדה ל״א:

The students of Rabbi Shimon ben Yoḥai asked him: For what reason does the Torah say that a woman after childbirth brings an offering? He said to them: At the time that a woman crouches to give birth, her pain is so great that she impulsively takes an oath that she will not engage in intercourse with her husband ever again, so that she will never again experience this pain. Therefore, the Torah says that she must bring an offering for violating her oath and continuing to engage in intercourse with her husband.

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה תביא קרבן.

Vayikra Rabbah 17:3ויקרא רבה י״ז:ג׳

עַל עֲשָׂרָה דְבָרִים נְגָעִים בָּאִים, עַל עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם, וְעַל הַגּוֹזֵל אֶת הָרַבִּים, וְעַל גּוֹזֵל אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְעַל גַּסֵּי הָרוּחַ, וְעַל לָשׁוֹן הָרָע, וְעַל עַיִן רָע. עַל עֲבוֹדָה זָרָה, מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהֵעִידוּ עֵדוּת שֶׁקֶר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרוּ לָעֵגֶל (שמות לב, ד): אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקוּ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, כה): וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא, שֶׁפָּרְחָה בָּהֶן צָרַעַת. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, מִבְּנוֹת צִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג, טז): יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן. וּמִנַּיִן שֶׁלָּקוּ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג, יז): וְשִׂפַּח ה׳ קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן. וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, מִיּוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ג, כט): יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב. וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, מִגֵּיחֲזֵי (מלכים ב ה, כ): וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ הָאֱלֹהִים, מַהוּ (מלכים ב ה, כ): מְאוּמָה, מִן מוּמָא דְּאִית בֵּיהּ, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ה, כז): וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ. וְעַל בִּרְכַּת ה׳, מִגָּלְיַת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, מג): וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, מו): הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה׳ בְּיָדִי, וְאֵין הַסְגָּרָה הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא לְשׁוֹן צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג, כא): וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן. וְעַל גּוֹזֵל אֶת הָרַבִּים, מִשֶּׁבְנָא, שֶׁהָיָה נֶהֱנָה מִן הַהֶקְדֵּשׁוֹת, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כב, יז): הִנֵּה ה׳ מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר וְעֹטְךָ עָטֹה, וְאֵין וְעֹטְךָ עָטֹה אֶלָּא צָרָעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג, מה): וְעַל שָׂפָם יַעֲטֶה. וְעַל הַגּוֹזֵל אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, מֵעֻזִּיָּהוּ, דִּכְתִיב (דברי הימים ב כו, כא): וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ. וְעַל גַּסּוּת הָרוּחַ, דִּכְתִיב (דברי הימים ב כו, טז): וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה׳ אֱלֹהָיו. וְעַל לָשׁוֹן הָרָע, מִמִּרְיָם, דִּכְתִיב (במדבר יב, א): וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקְתָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, י): וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְעַל עַיִן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, לה): וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת, מִי שֶׁיִּחֵד בֵּיתוֹ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לֵהָנוֹת לַאֲחֵרִים, כִּי הָא דְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר (ויקרא יד, לז): שְׁקַעֲרוּרֹת, שְׁקִיעַ בֵּיתָא בְּאִלֵּין לְוָוטַיָא, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן.

Rashi Bereshit 32:21רש״י בראשית ל״ב:כ״א

אכפרה פניו I WILL APPEASE HIM – I will remove his anger. Similarly, (Isaiah 28:18) "and your covenant with death shall be annulled (וכפר)"; (Isaiah 47:11) "Thou shalt not be able to put it away (וכפרה". I am of the opinion that wherever the verb כפר is used in association with iniquity and sin and in association with anger (פנים), it always signifies wiping away, removing. It is an Aramaic expression occurring frequently in the Talmud: "He wiped his hand off (כפר ידיה)", and (Gittin 56a) "he wants to wipe (לכפורי) his hands off on this man" (i.e. he desires to put the responsibility upon me). In Biblical Hebrew, also, the bowls of the Sanctuary are called, (Ezra 1:10) "כפורי of gold" — and they are so called because the priest wiped his hands on them — on the rim of the bowl (Zevachim 93b).

אכפרה פניו – אבטל רוגזיה, כמו: וכפר בריתכם את מות (ישעיהו כ״ח:י״ח), לא תוכלי כפרה (ישעיהו מ״ז:י״א). ונראה בעיני: שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים, כולן לשון קינוח והעברה הם, ולשון ארמי הוא הרבה בתלמוד: דכפר ידיה בגלימא דחבריה (בבלי בבא מציעא כ״ד.), ובעי לכפוריה ידיה בההוא גברא (בבלי גיטין נ״ו.). וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קודש: כפורי זהב (עזרא א׳:י׳), על שם שהכהן מקנח ידיו בשפת המזרק.

Rashi Vayikra 4:2רש״י ויקרא ד׳:ב׳

'מכל מצות ה [IF A SOUL SIN IN ERROR] AGAINST ANY OF THE COMMANDMENTS OF THE LORD – Our Rabins explained ( Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Section 7; Shabbat 69a) that a sin-offering (of which this chapter speaks) is brought only for such a thing the wilful committal of which is forbidden by a לאו (a negative command) and is subject to the penalty of excision). מאחת מהנה – The prefix in מאחת, being the partitive מ, suggests: even if one infringes only a part of one of them. as, for instance, if one writes on Sabbath the two letters שם of the name שמעון having intended to write the whole word, or the letters נח of the word נחור, or דן of דניאל (Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Chapter 1 4; Shabbat 103b).

מכל מצות י״י – פירשו רבותינו (ספרא ויקרא ד׳:ב׳, בבלי שבת ס״ט.): אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאו וכרת. מאחת מהנה – ממקצת אחת מהן, כגון הכותב בשבת: שם משמעון, נח מנחור, דן מדניאל.

Rashbam Vayikra 4:2-3רשב״ם ויקרא ד׳:ב׳-ג׳

(2) אשר לא תעשינה [IN REGARD TO ANY OF THE LORD’S COMMANDMENTS] ABOUT THINGS NOT TO BE DONE: The rabbis explained in Keritot and Horayot that this verse refers to sins of commission that incur the penalty of karet, but not to [refraining from] circumcision or offering the paschal sacrifice, which are sins of omission. מאחת מהנה [WHO SINS BY DOING] ONE (מאחת) OF THEM: The rabbis explained that [the apparently unnecessary letter mem, on the word מאחת, is the partitive mem, meaning that even if the sinner did] only part of one of those sins, for example writing only the letters שם, part of [an attempt to write the complete word] שמעון. (3) לאשמת העם [IF THE ANOINTED PRIEST SINS] TO THE DETRIMENT OF THE PEOPLE: In Horayot, the rabbis explained that [the phrase, "to the detriment of the people," teaches that some of] the rules regarding the sinning priest are equivalent to the rules regarding sins of the people. However, following the plain meaning of Scripture, the verse means: Since it says concerning the priests [in general] that they are the ones who "will teach Your laws to Jacob, and Your Torah to Israel" (Deut. 33:10) – and how much more so does this apply to the High Priest, who is considered by the public to be an expert – accordingly, if that priest sins in his teaching, causing the people also to sin with him, then HE SHALL OFFER FOR THE SIN ....

(ב) אשר לא תעשינה – בכל חייבי כריתות שהם בלא תעשה, פירשו חכמים בכריתות (משנה כריתות א׳:ב׳, ובבלי כריתות ג׳.) ובהוריות (בבלי הוריות ח׳.): חוץ מפסח ומילה שהם מצות עשה. מאחת מהנה – פירשו חכמים (ספרא ויקרא ד׳:ב׳, בבלי שבת ק״ג.): מקצת של אחת מהנה, כגון שם משמעון. (ג) לאשמת העם – חכמים דרשו (בבלי הוריות ז׳:): הרי משיח כציבור בהוריות. אך לפי הפשט משמע: לפי שבכהנים נאמר {יורו} משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (דברים ל״ג:י׳), וכל שכן כהן גדול שהוא מומחה לרבים, אם הכהן המשיח יחטא בהוראתו גם להחטיא את העם עמו, והקריב על חטאתו וגו׳.

Ibn Ezra Vayikra 1:4אבן עזרא ויקרא א׳:ד׳

He will place his hand [singular] It seems from a literal interpretation of the verse that he places a single hand (for we cannot assume that the scapegoat [16:21] resembles the other offerings, insofar as there Scripture specifically mentions how many hands are to be placed). However, the Exegetes, upon whom we rely, have determined that all laying on of hands involves both hands [Yoma 36a]. The animal which atones for an emergent impulse is called a burnt offering [literally: an arising]. Similarly, the animals brought to atone for sin and guilt are called sin-offerings and guilt-offerings, respectively. it will be accepted he will obtain God's good will. to atone for him to release him from the punishment due him.

וסמך ידו – היה נראה מהפשט, שידו האחת יסמוך, כי דרך השעיר המשתלח איננה כדרך כל הקרבן, על כן שנה הכתוב (ויקרא ט״ז:כ״א). רק כאשר מצאנו המעתיקים שהעתיקו שכל סמיכה בשתי ידים (בבלי מנחות צ״ג:), סמכנו עליהם. והגוף הקרב לכפר על העולה על הרוח, יקרא: עולה. גם כן הקרב בעבור חטאת ואשם, יקרא: חטאת ואשם. ונרצה לו לכפר עליו – יפק רצון מהשם. לכפר – להיות כופר עונש שיש עליו.

Ibn Ezra Vayikra 4:2אבן עזרא ויקרא ד׳:ב׳

if anyone sins by mistakenly doing something that is prohibited, and punishable either by karet or by flogging anyone includes both the native born and the convert, as it is written [Numbers 15:15]. Scripture now goes into the details, beginning with the High Priest (i.e., the kohen who is anointed).

נפש כי תחטא – לעשות בשגגה אחת ממצות לא תעשה שיש עליהם כרת או מלקות. ומלת נפש – כלל לישראל ולגר, כי כן כתוב.

Ibn Ezra Vayikra 6:19אבן עזרא ויקרא ו׳:י״ט

The kohen who purges denotes the one who dashes the blood — i.e., the one who purges the sinner of his sin. Many commentators have translated this verb in the sense of "to wash", or "to render ritually pure" (as in, "Purge me with hyssop, and I shall be purified" [Psalms 51:9]).

הכהן המחטא – טעמו: הזורק הדם, כאלו אמר: המסיר חטא החוטא. ורובי המפרשים אמרו: כי טעם המחטא – רוחץ או מטהר, וכן: תחטאני באזוב (תהלים נ״א:ט׳).

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 12:7אבן עזרא שמות פירוש שני י״ב:ז׳

רק הטעם להיות הדם על המשקוף – להיותו כפר בעד כל האוכל בבית, ויהיה סימן למשחית שיראנו, כדרך: והתוית תו (יחזקאל ט׳:ד׳).

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 30:1ר׳ יוסף בכור שור שמות ל׳:א׳

ועשית מזבח מקטר קטורת – להקטיר עליו קטורת. מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא: כעין שעושין המלכים מוגמר לבשם, ומזבח העולה כגון בית המטבחים, ושולחן, ומנורה. והמטבחיים רחוק משכנו של מלך, והשולחן והמנורה והמוגמר קרוב יותר. ובית קדשי הקדשים – חדר המלך ומקום כסאו. ולא מפני שהקב״ה צריך לזה, כי לו כל חייתו יער, בהמה, ועוף, וכמו שנאמר אם ארעב לא אומר לך (תהלים נ׳:י״ב). אלא שהקב״ה חפץ להצדיק את ישראל, וכמו שאמרו החכמים (משנה מכות ג׳:ט״ז): רצה המקום לזכות את ישראל, לפיכך הרבה תורה ומצות. ולכך שיכן שכינתו ביניהם – שתהא אימתו ויראתו עליהם, ותיקן שיקריבו לפניו קרבנות, נדרים ונדבות, חטאות ואשמות, תמידין ומוספין – לכפר עליהם. שכשאדם חוטא ורואה ויודע שנתכפר לו, ויודע שהוא נקי, נזהר יותר מלחטא ומללכלך עצמו בחט{א}. ואם לא ידע שמתכפר לו, וחוטא היום ולמחר, וסבור הריני מלוכלך בחטאים, שוב אינו נזהר על עצמו. וכן אמרו רבותינו (בבלי יומא פ״ו:): כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר. ולכך קבע הקב״ה לישראל קרבנות להתכפר בהם, ויום הכפורים למחילה ולסליחה, שלא ירגילו לחטאים. משל לאדם שיש לו בגדים צחים נקיים ומלובנים, כל זמן שבגדיו מלובנים, הוא נזהר בהם מן הטיט ומן הליכלוך, וכיון שנתלכלכו, אינו נזהר בהם. ולכך צוה הקב״ה על העבודה ועל הקרבנות, וזהו שאמר שלמה: בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט׳:ח׳).

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 2:13ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ב׳:י״ג

מלח ברית אלהיך – מלח דבר המתקיים, לפיכך צוה הקב״ה להקריבו במנחות ובקרבנות, להראות שהקרבנות ברית קיים לעולם לכפרה. וכבר פירשו כי הכל יודעים כי הקב״ה אינו צריך לא לריח ולא לשום הקרבה, אלא לזכות בהם את ישראל. כשאדם חוטא ומקריב קרבן, מתכפר לו ויודע שהוא נקי, ונזהר יותר מללכלך עצמו בחטא, כאדם שיש לו בגדים נקיים ונזהר מן הטיט, אבל כשהם מלוכלכים אינו חושש. וכן אמרו רבותינו (בבלי יומא פ״ו:) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, ונתלכלך, נעשית לו כהיתר, כיון שנתלכלך נתלכלך. ועל זה אמר שלמה: בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט׳:ח׳). וכן אתה מוצא גבי צדקה, שצוה הקב״ה לתת צדקה, ואם הקב״ה היה רוצה, היה נותן לעני עושר וכבוד, ולא יהיה צריך לאחרים. אלא כדי שיזכו אחרים על ידי העני, כמו שאמרו רבותינו בפ״ק דבבא בתרא (בבלי ב״ב י׳.). וכן כל המצות אין הקב״ה צריך אלא לזכות את ישראל, כמו שאמרו רבותינו (משנה מכות ג׳:ט״ז) רצה הקב״ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 4ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ד׳

(ג) אם הכהן המשיח יחטא – בדבר שזדונו כרת. וכל שחייבין על זדונו כרת, חייבין על שגגתו חטאת (ספרא), כדילפינן מעבודה זרה, כדמקרי ליה ר׳ יהושע בן לוי לבריה וכו׳ (בבלי שבת ס״ח:–ס״ט.). בשאר המצות – נתן הכתוב חילוק בין משיח נשיא ויחיד, אבל בעבודה זרה בפרשת שלח לך – אין חילוק בין משיח {נשיא ויחיד}. כדאמר התם: ואם נפש אחת (במדבר ט״ו:כ״ז), אחד משיח נשיא ויחיד משמע, דאפילו משיח ונשיא, כיון שנכשל בעבודה זרה, הרי הוא הדיוט ודינו כהדיוט, דאין גדולה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה׳. לאשמת העם – כלומר: שוה אשמתו לאשמת כל העם, ציבור שהוא מביא פר, והזאתו כציבור על הפרוכת ועל מזבח הזהב, ונשרפין חוץ לשלש מחנות. אבל של יחיד ושל נשיא, האמורים נקטרים, ודמן על מזבח החיצון, ובשרם נאכל לכהנים, כדמפרש בצו את אהרון (ויקרא ז׳:ו׳-ז׳). והגדה (ויקרא רבה ה׳:ו׳): לאשמת העם – כשכהן גדול חוטא, אשמת העם הוא, שאותו היה לו לכפר עליהם וחוטא. (ו) ובכהן משיח כתיב: פני פרוכת הקודש – שבשביל שחוטא הוא לבדו, לא נסתלקה הקדושה, אבל בציבור כתיב: פני הפרוכת (ויקרא ד׳:י״ז), דכיון שחטאו הציבור, נסתלקה הקדושה. (לא) בכל החטאות {לא} נאמר ריח ניחוח רק ביחיד, לפי שהקב״ה מקפיד על הגדולים שחוטאים. (כב-כג) האי דכתב בנשיא וביחיד או הודע – יש מפרשים שאו כמו אם. ולי נראה, שלפי שנשיא ויחיד מביאים אשם תלוי, איכא לפרש ועשה אחת מכל מצות ה׳ אלהיו אשר לא תעש{י}נה ואשם (ויקרא ד׳:כ״ב,כ״ז) {שאין עליו אלא ה׳ אלהיו ואשם}, כלומר: אם ספק בידו – ואשם, שחייב אשם תלוי, כדמפרש לקמן בסוף הפרשה (ויקרא ה׳:י״ז), זהו אם ספק בידו. או הודע אליו ודאי שחטא, אז אינו חייב אשם, אלא חטאת. וכך גבי יחיד. אבל בציבור וכהן משיח, שאין חייבין אשם תלוי, לא כתיב: או הודע: ציבור אינם חייבין אשם תלוי דכתיב: נפש אחת באשם תלוי, ובכהן משיח כתיב: לאשמת העם (ויקרא ד׳:ג׳), לומר, שמשיח כציבור. אבל נשיא חייב אשם תלוי, כדקיימא לן בהוריות בפרק הורה כהן משיח (בבלי הוריות ט׳.). (כה) ציבור ומשיח דמקרבי וחשיבי קמי קודשא בריך הוא – קריבת דם כפרתן לפניו על הפרוכת ועל מזבח הזהב, ומרחיק סירחונו לישרף חטאתו חוץ לשלש מחנות, יחיד ונשיא דלא מקרבי כל כך – כפרתן ואמורי חטאתן על מזבח החצון.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 5:1ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ה׳:א׳

(א-יג) שבועת העדות (ויקרא ה׳:א׳), והנכנס למקדש טמא, והאוכל קדש בטומאה (ויקרא ה׳:ב׳-ג׳), ושבועת ביטוי (ויקרא ה׳:ד׳) – בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה׳:ו׳-ז׳), לפי שאינו נהנה מן החטא כל כך חס רחמנא עליה. דמה הנאה יש לו כשכובש עדותו ונשבע לשקר, וכן הנכנס למקדש טמא, והאוכל קודש בטומאה, מה הנאה יש לו שאוכלו בטומאה, וכן שבועת ביטוי, מה הנאה יש לו שנשבע שלא יאכל ואכל, ולפיכך מביאים כדי השגת ידם. אבל האוכל חלב ודם, והאוכל ביום הכפורים, והעושה מלאכה בשבת, והמפטם, והסך, והבא על הערוה – שנהנים, וכל שכן של עבודה זרה, שפושט ידו בעיקר – בקרבן קבוע.

Rambam Hilkhot Shegagot 5:6רמב"ם הלכות שגגות ה׳:ו׳

הַבָּא עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ וְרָאֲתָה דָּם בִּשְׁעַת הַתַּשְׁמִישׁ. הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִקָּרְבַּן חַטָּאת מִפְּנֵי שֶׁזֶּה כְּאָנוּס הוּא וְלֹא שׁוֹגֵג. שֶׁהַשּׁוֹגֵג הָיָה לוֹ לִבְדֹּק וּלְדַקְדֵּק וְאִלּוּ בָּדַק יָפֶה יָפֶה וְדִקְדֵּק בִּשְׁאֵלוֹת לֹא הָיָה בָּא לִידֵי שְׁגָגָה וּלְפִי שֶׁלֹּא טָרַח בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה צָרִיךְ כַּפָּרָה. אֲבָל זֶה מַה לּוֹ לַעֲשׂוֹת הֲרֵי טְהוֹרָה הָיְתָה וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ בָּעַל אֵין זֶה אֶלָּא אֹנֶס.

Moreh Nevukhim 3:46מורה נבוכים ג׳:מ״ו

The greater the sin which a person had committed, the lower was the species from which the sin-offering was brought. The offering for worshipping idols in ignorance was only a she-goat, whilst for other sins an ordinary person brought either a ewe-lamb or a she-goat (Lev. 4:27-35), the females bring, as a rule, in every species, inferior to the males. There is no greater sin than idolatry, and also no inferior species than a she-goat. The offering of a king for sins committed ignorantly was a he-goat (ibid. vers. 22-26), as a mark of distinction. The high priest and the Synhedrion, who only gave a wrong decision in ignorance, but have not actually committed a sin, brought a bull for their sin-offering (ibid. ver. 3-21), or a he-goat, when the decision referred to idolatry (Num. 15:27-26). The sins for which guilt-offerings were brought were not as bad as transgressions that required a sin-offering. The guilt-offering was therefore a ram, or a lamb, so that the species as well as the sex were superior in this latter case, for the guilt-offering was a male sheep. For the same reason we see the burnt-offering, which was entirely burnt upon the altar, was selected from the superior sex; for only male animals were admitted as burnt-offerings. It is in accordance with the same principle that luxury and incense were absent from the oblations of a sinner (Lev. v.11), and of a sotah, i.e., a woman suspected of adultery (Num. 5:15). In these cases the oil and the frankincense were not added: this luxury was absent, because the persons that brought the oblation were not good and proper in their deeds, and they are, as it were, to be reminded by their offerings that they ought to repent; as if they were told, "Your offering is without any ornamental addition on account of the wickedness of your deeds." As the sotah acted more disgracefully than any person who sins in ignorance, her offering consisted of the lowest kind, viz., of barley flour (ibid.). Thus the reasons of all these particular laws are well connected, and show that the precepts are wonderful in their significance. Our Sages say that the offering for the eighth day of dedication was "a calf, a young bullock, for a sin-offering" (Lev. 11:2), in order to atone for the sin of the Israelites in making a golden calf. The sin-offering, which was brought on the Day of Atonement (ibid. 16:3), was likewise explained as being an atonement for that sin. From this argument of our Sages I deduce that he-goats were always brought as sin-offerings, by individual persons and also by the whole congregation, viz., on the Festivals, New-moon, Day of Atonement, and for idolatry, because most of the transgressions and sins of the Israelites were sacrifices to spirits (se‘irim, lit., goats), as is clearly stated, "They shall no more offer their sacrifices unto spirits" (Lev. 17:7). Our Sages, however, explained the fact that goats were always the sin-offerings of the congregation, as an allusion to the sin of the whole congregation of Israel: for in the account of the selling of the pious Joseph we read, "And they killed a kid of the goats" (Gen. 37:31). Do not consider this as a weak argument; for it is the object of all these ceremonies to impress on the mind of every sinner and transgressor the necessity of continually remembering and mentioning his sins. Thus the Psalmist says, "And my sin is ever before me" (Ps. 51:3). The above-mentioned sin-offerings further show us that when we commit a sin, we, our children, and the children of our children, require atonement for that sin by some kind of service analogous to the sin committed. If a person has sinned in respect to property he must liberally spend his property in the service of God; if he indulged in sinful bodily enjoyments he must weary his body and trouble it by a service of privation and fasting, and rising early before daybreak. If he went astray in respect to his moral conduct he must oppose his failings by keeping to the opposite extreme, as we have pointed out in Mishneh-torah Hilkot De‘ot (chap. ii.) et passim. If his intellectual faculties have been concerned in the sin, if he has believed something false on account of the insufficiency of his intellect, and his neglect of research and proper study, he must remedy his fault by turning his thoughts entirely away from worldly affairs, and directing them exclusively to intellectual exercise, and by carefully reflecting on that which ought to form the subject of his belief. Comp. "And my heart hath been secretly enticed, but my hand touched my mouth" (Job 31:27). These words express figuratively the lesson that we should pause and stop at that which appears doubtful, as has been pointed out by us in the beginning of this treatise. The same we notice in the case of Aaron. He had his share in the sin of the golden calf, and therefore a bullock and a calf were brought by him and his successors as an offering. Similarly, the sin connected with a kid of goats was atoned for by a kid of goats. When this theory has been well established in the minds of the people, they must certainly be led by it to consider disobedience to God as a disgraceful thing. Every one will then be careful that he should not sin, and require a protracted and burdensome atonement; he will be afraid he might not be able to complete it, and will therefore altogether abstain from sinning, and avoid it. This object [of the laws under discussion] is very clear, and note it likewise. I will here call your attention to a very remarkable thing, although it does not seem at first thought to belong to our subject. It is only the goat brought on New-moon as a sin-offering that the law calls "a sin-offering unto the Lord" (Num. 28:15). The sin-offerings brought on the three festivals (ibid. vers. 22, 30; 29:5, 11, etc.) are not called so, nor are any other sin-offerings. The reason thereof is, according to my opinion, undoubtedly this: The additional offerings brought by the congregation at certain periods were all burnt-offerings; only "one kid of goats to make an atonement" was offered on every one of these exceptional days. The latter was eaten [by the priests], whilst the burnt-offerings were entirely consumed by fire, and are called "an offering made by fire unto the Lord." The phrases "a sin-offering unto the Lord" and "a peace-offering unto the Lord" do not occur in the law, because these were eaten by man; but even those sin-offerings that were entirely burnt (Lev. 4:12, 21) cannot be called "an offering made by fire unto the Lord," as will be explained in the course of this chapter. It is therefore impossible that the goats which are eaten [by the priests], and are not entirely burnt, should be called "sin-offerings unto the Lord." But as it was found that the kid offered on New-moon might be mistaken as an offering brought to the moon, in the manner of the Egyptians, who sacrificed to the moon on the days of New-moon, it was distinctly stated that this goat is offered in obedience to God's command, and not in honour of the moon. This fear did not apply to the sin-offerings on the Festivals, nor to any other sin-offering, because they were not offered on the days of New-moon, or on any other day marked out by Nature, but on such days as were selected by the Divine Will. Not so the days of New-moon: they are not fixed by the Law [but by Nature]. On the New-moon the idolaters sacrificed to the moon, in the same manner as they sacrificed to the sun when it rose and set in certain particular degrees. This is described in the works [mentioned above]. On this account the extraordinary phrase "A sin-offering unto the Lord" is exceptionally introduced in reference to the goat brought on New-moon, in order to remove the idolatrous ideas that were still lingering in the sorely diseased hearts. Note this exception likewise. A sin-offering which is brought in the hope to atone for one or more great sins, as, e.g., the sin-offering [of the Synhedrion or the high-priest] for a sin committed in ignorance, and the like, are not burnt upon the altar, but without the camp; upon the altar only the burnt-offering, and the like, are burnt, wherefore it was called the altar of the burnt-offering. The burning of the holocaust, and of every "memorial," is called "a sweet savour unto the Lord"; and so it undoubtedly is, since it serves to remove idolatrous doctrines from our hearts, as we have shown. But the burning of these sin-offerings is a symbol that the sin [for which the offering is brought] is utterly removed and destroyed, like the body that is being burnt; of the sinful seed no trace shall remain, as no trace is left of the sin-offering, which is entirely destroyed by fire: the smoke thereof is not "a sweet savour unto the Lord," but, on the contrary, a smoke despised and abhorred. For this reason the burning took place without the camp. Similarly we notice that the oblations of a sotah is called "an offering of memorial, bringing iniquity to remembrance" (Num. 5:15); it is not a pleasing thing [to the Lord]. The goat [of the Day of Atonement] that was sent [into the wilderness] (Lev. 16:20, seq.) served as an atonement for all serious transgressions more than any other sin-offering of the congregation. As it thus seemed to carry off all sins, it was not accepted as an ordinary sacrifice to be slaughtered, burnt, or even brought near the Sanctuary; it was removed as far as possible, and sent forth into a waste, uncultivated, uninhabited land. There is no doubt that sins cannot be carried like a burden, and taken off the shoulder of one being to be laid on that of another being. But these ceremonies are of a symbolic character, and serve to impress men with a certain idea, and to induce them to repent; as if to say, we have freed ourselves of our previous deeds, have cast them behind our backs, and removed them from us as far as possible. As regards the offering of wine (Num. 15:5, seq.), I am at a loss to find a reason why God commanded it, since idolaters brought wine as an offering. But though I am unable to give a reason, another person suggested the following one: Meat is the best nourishment for the appetitive faculty, the source of which is the liver; wine supports best the vital faculty, whose centre is the heart: music is most agreeable to the psychic faculty, the source of which is in the brain. Each one of our faculties approaches God with that which it likes best. Thus the sacrifice consists of meat, wine, and music. The use of keeping festivals is plain. Man derives benefit from such assemblies: the emotions produced renew the attachment to religion; they lead to friendly and social intercourse among the people. This is especially the object of the commandment to gather the people together on the Feast of Tabernacles, as is plainly stated: "that they may hear, and that they may learn and fear the Lord" (Deut. 31:12). The same is the object of the rule that the money for the second tithe must be spent by all in one place (ibid. 14:22-26), as we have explained (chap. xxxix. p. 184). The fruit of trees in their fourth year, and the tithe of the cattle, had to be brought to Jerusalem. There would therefore be in Jerusalem the meat of the tithes, the wine of the fruit of the fourth year, and the money of the second tithe. Plenty of food would always be found there. Nothing of the above things could be sold; nothing could be set aside for another year; the Law orders that they should be brought "year by year" (Deut. 14:22); the owner was thus compelled to spend part of them in charity. As regards the Festivals it is especially enjoined: "And thou shalt rejoice in thy feast, thou, and thy son, and thy daughter, and thy man-servant, and thy maid-servant, and the Levite, the stranger, and the fatherless, and the widow" (ibid. 16:14). We have thus explained the reason of every law belonging to this class, and even many details of the laws.

ודע שכל מה שהיה החטא יותר גדול היה קרבנו ממין פחות יותר. ומפני זה היה ׳שגגת עבודה זרה׳ ׳שעירה׳ לבד ושאר ׳חטאת יחיד׳ - ׳כשבה׳ או ׳שעירה׳ כי הנקבה היא פחותה מן הזכר מן כל מין - ואין חטא יותר גדול מ׳עבודה זרה׳ ואין חלק מין יותר פחות מ׳שעירה׳. ולהגדיל מעלת המלך היה ׳קרבן שגגתו׳ - ׳שעיר׳. אבל ׳כהן גדול׳ ו׳צבור׳ - אין ׳שגגתם׳ מעשה חמור אך היא הוראה; ומפני זה הובדל ׳קרבנם׳ ב׳פרים׳ וב׳עבודה זרה׳ - ב׳שעירים׳. - וכאשר היו החטאים שמקריבים בעבורם ׳אשם׳ למטה מן החטאים שמקריבים בעבורם ׳חטאת׳ היה ׳קרבן אשם׳ - ׳איל או כבש מן הצאן׳ עלה מינו וחלק מינו בהיותו זכר מן הצאן. - הלא תראה ה׳עולה׳ מפני שהיא כולה כליל עלה חלק מינה ולא תהיה אלא זכר. ולפי זאת הכונה חיסר הנוי והריח הטוב מ׳מנחת חוטא ומנחת שוטה׳ מפני שהיא גם כן לחשד ׳חטא׳; והזהיר מהקריבה ב׳שמן ולבונה׳ - חיסר ממנה זה הנוי להיות מביאה בלתי טוב ונאה במעשיו וכאילו יעירהו זה לתשובה ושיאמר לו לגנות מעשיך היה קרבנך יותר חסר מכולם. וה׳שוטה׳ שמעשיה יותר מגונים מן ה׳שוגג׳ היה קרבנה מחומר יותר פחות שהוא ׳קמח שעורים׳. כבר נמשכו טעמי אלו החלקים כולם על סדר ועניינם נפלא מאד: וכבר זכרו ה׳חכמים׳ טעם היות ה׳קרבן ביום השמיני של מלואים׳ - ״עגל בן בקר לחטאת״ - ׳לכפר על מעשה העגל׳. וכן ׳חטאתו של יום הכפורים׳ - ״פר בן בקר לחטאת״ - ׳לכפר על מעשה העגל׳. ולפי זה הענין אשר זכרוהו יראה לי - שהטעם בהיות ה׳חטאות׳ כולם ׳ליחיד ולציבור׳ ׳שעירים׳ - רצוני לומר ׳שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעירי יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה - סיבת כל אלו אצלי היות רוב מרים וחטאתם אז בהקריבם ל׳שעירים׳ - כמו שבאר הכתוב ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם״. אבל ה׳חכמים ז״ל׳ שמו טעם היות ׳כפרת צבור׳ לעולם ב׳שעירים׳ - בעבור שחטא ׳עדת ישראל׳ כולה היה ב׳שעיר׳ עיזים - רמז למכירת ׳יוסף הצדיק׳ שנאמר בענינו ״וישחטו שעיר עיזים וגו׳״. ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך כי כונת כל אלו הפעולות - לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי שצריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד - כמו שאמר ״וחטאתי נגדי תמיד״; ושצריך כפרה על החטא ההוא הוא וזרעו וזרע זרעו בעבודה שתהיה ממין המרי ההוא - ארצה בזה שאם יהיה המרי בממון - יפזר ממונו בעבודה; ואם יהיה המרי בהנאות גופו - ייגע גופו ויטריחהו בעבודת העינוי והצום ולקום בלילות; ואם יהיה המרי במדה מן המדות - יעמוד כנגדה בהפך המדה ההיא - כמו שבארנו ב״הלכות דעות״ וזולתם; ואם יהיה המרי בעיון - רצוני לומר שיאמין דעת בלתי אמיתי לקוצר יד שכלו והתרשלו מן החקירה וההתיחד לעיון - יעמוד כנגדו בפנות מחשבתו מכל דבר בעניני העולם רק במושכל לבד ודקדק במה שצריך שיאמן באמת - כאמרו ״ויפת בסתר ליבי ותשק ידי לפי״ - והוא משל על ההפסק והעמידה אצל הספק - כמו שבארנו בתחילת זה המאמר. כמו שתראה מה שנעשה בארהן כאשר נכשל ב׳מעשה העגל׳ - היה קרבנו וקרבן כל מי שקם מזרעו תחתיו - ׳פר ועגל׳; וכאשר היה המרי ב׳שעיר עיזים׳ היתה העבודה ב׳שעיר עיזים׳. - וכאשר יתישבו אלו הענינים בנפש - יהיה מביא בלא ספק להיות המרי קשה בעיני האדם ויזהר ממנו - עד שלא יכשל אדם בו ויצטרך לכפרה ארוכה וטורח ואפשר שלא תשלם הכפרה - וישמר האדם בעבור זה מן החטא מתחילת הענין ויברח ממנו - וזאת תועלת מבוארת מאד. והעלה בידך זאת הכונה גם כן: והנה ראיתי להעירך הנה על כענין נפלא מאד ואף על פי שפשוטו יראה שאינו מענין המאמר - והוא אמרו ב׳שעיר חטאת ראש חודש׳ לבד ״חטאת ליי״ - מה שלא נאמר ב׳שעירי הרגלים׳ כולם ולא בזולתם מן ה׳חטאות׳. וטעמו מבואר אצלי מאד והוא שאלו ה׳קרבנות׳ אשר יקריבום ה׳ציבור׳ לפרקים - רצוני לומר ה׳מוספים׳ - הם כולם ׳עולות׳; ובכל יום ויום מהם ׳שעיר עיזים לחטאת׳ - והוא היה נאכל אבל ה׳עולות׳ כולם נשרפות ולזה באר בהם ״אשה ליי״ ולא אמר ׳חטאת ליי׳ ולא ׳שלמים ליי׳ מפני שהיו נאכלים - עד שה׳חטאות׳ שהיו נשרפות לא היו ראויים שיאמר בהם ׳אשה ליי׳ - כמו שאבאר טעמו בזה הפרק ולזה לא יצויר שיאמר ב׳שעירים׳ ׳חטאת ליי׳. בהיותם נאכלים לא נשרפים כולם. וכאשר חשש שידמו ב׳שעיר ראש חודש׳ שהוא קרבן ללבנה כמו שהיו עושים המצריים מהקריב ללבנה בראשי החדשים באר בו שזה - למצות האלוה לא ללבנה. ואין לחוש זה החשש ב׳שעירי הרגלים׳ ולא בזולתם אחר שהימים ההם אינם ראשי חדשים ואין להם סימן טבעי יבדילם אבל התורה נתנה אותם בהסכמה; אבל ראשי החדשים של לבנה אינם מהנחת התורה והאומות היו מקריבים בהם לירח כמו שהיו מקריבים לשמש בעת זריחתו ובעת בואו במעלות ידועות. - כמו שהתפרסם בספרים ההם. ומפני זה חידש הלשון בזה ה׳שעיר׳ ונאמר בו ׳ליי׳ להסיר המחשבות ההם הנתלות בלבבות ההם החולים חליים נאמנים. - ודע זאת הפליאה גם כן: ודע שכל ׳חטאת׳ שיאמן בו שהוא מכפר חטאים גדולים או חטא גדול כמו ׳חטאת העלם׳ וכיוצא בו הם נשרפים כולם ׳מחוץ למחנה׳ לא על ה׳מזבח׳ - כי לא ישרף על ה׳מזבח׳ אלא ה׳עולה׳ והדומה לה; ומפני זה נקרא ״מזבח העולה״ כי שרפת ה׳עולה׳ - ׳ריח ניחוח׳; וכן כל ׳אזכרה׳ - ׳ריח ניחוח׳ וכן הוא בלא ספק - מפני שהוא להסיר דעות ׳עבודה זרה׳ - כמו שבארנו. אמנם שרפת אלו ה׳חטאות׳ הכונה בהם - שזה החטא כבר נמחה זכרו ונעדר כמו שנעדר זה הגוף הנשרף ולא נשאר מן המעשה ההוא זכר כמו שלא נשאר לזה ה׳חטאת׳ זכר אבל אבד בשרפה; ואין עשנם ׳ריח ניחוח ליי׳ אבל הפכו - רצוני לומר עשן נמאס ונתעב - ומפני זה נשרפים כולם ׳מחוץ למחנה׳. הלא תראה ׳מנחת שוטה׳ - מה נאמר בה? ״מנחת זכרון מזכרת עון״ - לא שהיא דבר מרצה: וכאשר היה ׳שעיר המשתלח׳ - לכפרת חטאים גדולים כולם עד שאין ׳חטאת ציבור׳ שיכפר מה שהוא מכפר וכאילו הוא נושא כל החטאים - מפני זה לא נרצה לזביחה ולא לשריפה ולא להקרבה כלל אלא הרחיקו תכלית ההרחקה ויושלך ל׳ארץ גזרה׳ - רצוני לומר שאין בה ישוב. ואין ספק לאדם שהחטאים אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד לגב איש אחר אבל אלו המעשים כולם משלים להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה - כלומר שכל מה שקדם ממעשינו נקינו מהם והשלכנום אחרי גוינו והרחקנום תכלית ההרחקה: אבל הקרבת היין אני נבוך בו עד היום איך ציוה להקריבו וכבר היו ׳עובדי עבודה זרה׳ מקריבים אותו? ולא נראה לי בו טעם אבל זולתי נתן לי בו טעם שאמר כי הטוב שבדברים לכח התאוה אשר מבועה הכבד הוא הבשר; והטוב שבדברים לכח החיוני אשר מבועו הלב הוא היין; וכן הכח אשר מבועו המוח והוא הנפשי - יערב לו הניגון בכלים; ומפני זה התקרב כל כח אל האלוה בנאהב שבדברים לו והיה הקרבן הבשר והיין ושמע קול - רצוני לומר השיר: וטעם תועלת החג הוא ידוע - למה שיגיע לאדם מן הקיבוץ ההוא מהתחדש התורה בהפעלות ההוא והתאהב בני אדם וחברם קצתם אל קצתם; וכל שכן ׳מצות הקהל׳ אשר טעמה מפורש ״למען ישמעו וגו׳״. וכן ׳דמי מעשר שני׳ - להוציאם שם - כמו שבארנו. וכן ׳נטע רבעי׳ ו׳מעשה בהמה׳ יהיה שם אם כן בשר ה׳מעשר׳ ויין ׳נטע רבעי׳ ו׳מעות מעשר שני׳ כדי להרבות המזונות שם. ולא הותר למכור דבר מאלו ולא לאחרו מזמן לזמן אלא המו שאמר ית׳ ״שנה בשנה וגו׳״. - ועל כרחו יעשה בהם צדקה. וכבר הזהיר על הצדקה במועדים ואמר ״ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו׳ והגר והיתום והאלמנה״ - הנה זכרנו טעם פרטי זה הכלל וחלקים רבים מהם:

Ramban Bereshit 32:21רמב״ן בראשית ל״ב:כ״א

'ACHAPRAH' (I WILL APPEASE) HIM WITH THE PRESENT. I.e., "I will dissipate his anger." Similarly: 'Vechupar' (and annulled shall be) your covenant with death; Thou shalt not be able 'kaprah' (to put it away). I am of the opinion that whenever the word kaparah is used in association with iniquity and sin and in association with the word panim (anger), it always signifies erasing and removing. It is an Aramaic expression occurring frequently in the Talmud: "He wished to wipe his hands on that man." In Biblical Hebrew, also, the bowls in the Sanctuary are called 'Kipurei' of gold because the priest wiped his hand on them, that is, on the rims of the bowl. These are the words of our Rabbi Shlomo [Rashi]. And so also did Onkelos translate: "I will calm his anger." If so, the explanation of the verse will [not] be that Jacob said these words, but that Jacob thought to himself, "I will appease him." It is Scripture that tells us this [but it is not part of Jacob's instructions to his messengers], for it would have been improper for the messengers to do so and thereby remind Esau of his antagonism towards Jacob. And so did Rabbi Abraham ibn Ezra explain it. But it does not appear to me to be correct that Scripture should find it necessary to tell us Jacob's thought at this time when it is a well known matter pertaining to all who send presents. Besides, if it were so, Scripture should have mentioned this originally [in connection with the first drove, in (19)], And, behold, he is also behind us, for he thought, "I will appease him with the present," for now [when commanding the leaders of the second and third droves] he did not add to that instruction [which he gave the leader of the first drove]. However, the correct interpretation is that now Jacob additionally explained to them that they should say in a respectful manner, Behold, he is also behind us, that is to say, "Behold, your servant Jacob is also behind us, and he has sent us before him in order to give a ransom for his life, using this present as a means of seeing your honor's face, just as servants present their ransom when they are given permission to see the king's face. And afterward I will see his face, for perhaps he will accept me and honor me by permitting me to be among those who see the king's face." This was a way of expressing Esau's exalted status and was due to Jacob's fear of him. The expression achaprah panav is then being used as it is used in the verse, The wrath of a king is as messengers of death; but a wise man 'yechaprenah,' meaning he will give ransom to allay the wrath. And the connotation of "wiping away" attached to forgiveness is not valid in the Sacred Language but rather in the Aramaic tongue. Similarly, 'kipurei' of gold is the Babylonian name for bowls, for the word kaparah is never used in association with "sin," meaning "wipe away," but instead Scripture says: 'lechapeir' (to make atonement) for your souls; 'lechapeir' (to make atonement) for him, and he shall be forgiven, i.e., for his soul. And Scripture also says: 'achaprah' (I shall make atonement) for your sin. All of these are related to the expression, Then shall they give every man 'kopher' for his soul, which means a ransom.

אכפרה פניו במנחה – אבטל רוגזו. וכן: וכופר בריתכם את מות (ישעיהו כ״ח:י״ח), לא תוכלי כפרה (ישעיהו מ״ז:י״א). ונראה בעיני שכל כפרה שאצל חטא ועון ואצל פנים כולן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמית הוא בהרבה מקומות: בעא לכפוריה ידיה (בבלי גיטין נ״ו.). וגם בלשון מקרא נקראים המזרקים: כפורי זהב (עזרא א׳:י׳), על שם שבהם מקנח ידיו בשפת המזרק. לשון רבינו שלמה. וכן אמר אנקלוס: אניחוניה לרוגזיה. ואם כן, יהיה פירושו: כי אמר – כי חשב יעקב בלבו אכפרה פניו, והכתוב מגיד לנו זה כי אין ראוי שיאמרו השלוחים לעשו ככה. וכן פירש ר׳ אברהם. ואיננו ישר בעיני שיצטרך הכתוב להגיד לנו עתה מחשבתו זאת, והיא ידועה בכל שולחי מנחה. ועוד, שאם כן היה ראוי שיזכיר הכתוב זה בתחלה: והנה גם הוא אחרינו כי חשב אכפרה פניו, כי עתה לא הוסיף על הצוואה ההיא. אבל הנכון, כי עתה הוסיף לפרש להם שיאמרו: הנה גם הוא אחרינו בלשון כבוד, כלשון הזה: גם הנה עבדך יעקב בא אחרינו, והקדים אותנו לפניו לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך במנחה הזאת, כאשר יתנו העבדים כפרם בתת להם רשות לראות פני המלך. ואחרי כן אראה פניו כי אולי ישא פני ויכבדני להיותי מרואי פני המלך, וזה דרך מעלה מיראתו ממנו. ובא אכפרה פניו כדרך: ואיש חכם יכפרנה (משלי ט״ז:י״ד) – יתן כפר על החמה. ולשון קנוח בכפור איננו לשון הקודש רק לשון ארמית, וכן: כפורי זהב (עזרא א׳:י׳) שם המזרקים בבבל כי לעולם לא תבוא כפרה בחטא, אבל יאמר: לכפר על נפשותיכם (שמות ל׳:ט״ו), ונסלח לו לכפר עליו (במדבר ט״ו:כ״ח) – על נפשו, ויאמר: אכפרה בעד חטאתכם (שמות ל״ב:ל׳). וכולן מלשון כפר: ונתנו איש כפר נפשו (שמות ל׳:י״ב) שהוא פדיון.

Ramban Vayikra 1:9רמב״ן ויקרא א׳:ט׳

עולה – לשם עולה. אשה – כשישחטנו יהא שוחט לשם האש, וכל אשה לשון אש. ניחוח – נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני. לשון רש״י. ולא פירש הרב מהו לשם האש. ובגמרא (בבלי זבחים מ״ו) אמרו: לאפוקי כבבא דלא, ופירשו בו שישחטנו על מנת להעלותו על גבי אש בוערת במערכה, לא להעלות על גבי גחלים עוממות שמתכבות והולכות. ולי נראה שצריך לכוין שתאכלנו האש לגמרי לא שיצלה שם מעט. והוא מלשונם בבן סורר ומורה (בבלי סנהדרין ע׳): כבשר כיבא דאכלי גנבי, ובמסכת ערובין (בבלי עירובין כ״ט): ונכביב וניכול. ויש גורסים שם (בבלי זבחים מ״ו): לאפוקי גבבא דלא, שיתכוין להעלותו על גבי אש של עצים, כדכתיב: על העצים אשר על האש (ויקרא א׳:ח׳), ולא יחשוב להעלותו על גבי אש של קש ושל גבבא, כענין ששנינו (בבלי שבת ל״ו): כירה שהסיקוה בקש ובגבבא. והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לי״י. ואמר הרב במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:מ״ו) כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד, כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות, כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש. כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו, ובהם האריך, והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה, על נקלה יעשו שולחן י״י מגואל, שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח. וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים, כמו שאמר: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (ויקרא י״ז:ז׳), ועושי העגל זבחו לו. והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם. ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע, שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם. והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קרבן, וייטב בעיני י״י, ואמר בו: וירח י״י את ריח הניחוח (בראשית ח׳:כ״א), וממנו אמר אל לבו: לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (בראשית ח׳:כ״א). והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע י״י אל הבל ואל מנחתו (בראשית ד׳:ד׳), ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל. ובלעם אמר: את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כ״ג:ד׳), ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות ולא נצטוה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור. ולשון הקרבנות: את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (במדבר כ״ח:ב׳), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות עבודה זרה מדעת השוטים. ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם: כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה, שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו. והמנות – להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו, וקרבן התמיד – בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה. ועל דרך האמת: יש בקרבנות סוד נעלם תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (ספרי במדבר כ״ח:ח׳) ובסוף מנחות (בבלי מנחות ק״י): אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ׳ הקרבנות, שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהיך ולא אלהים ולא שדי ולא צבאות, אלא יו״ד ה״א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר: אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ׳:י״ב), לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני. ובתחלת תורת כהנים (ספרא ויקרא א׳:ב׳): רבי יוסי אומר: כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו״ד ה״א, שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות. אלו דבריהם ז״ל. ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים, אבל מצאנו: והעלית עליו עולות לי״י אלהיך (דברים כ״ז:ו׳), וכתיב: לחם אלהיהם הם מקריבים (ויקרא כ״א:ו׳), וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב (ויקרא כ״א:ח׳), וכתוב במזמור הנזכר: זבח לאלהים תודה (תהלים נ׳:י״ד), ועוד כתוב: כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני י״י אלהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל (דברי הימים ב כ״ט:ו׳-ז׳). אבל הענין כלו מבואר בתורה, שנאמר: את קרבני לחמי לאשי (במדבר כ״ח:ב׳), ואמר: לחם אשה (ויקרא ג׳:י״א) – שהם לחם לאשה, וממנו לאשים, ואשה – לשון אש. ואמר ר׳ אברהם: אשה – שם התואר, וטעמו: קרבן אש. והוא תואר למלת הכל. ובמנחה שאמר: והקטיר הכהן את אזכרתה אשה ריח ניחוח לי״י (ויקרא ב׳:ב׳) יהיה תואר לקומץ. ואינו כן, אבל אשה שם, כמו: אש, ועולה אשה – כמו: עולת אש ריח ניחוח לי״י, וכן כלם. כי טעמם כמו: לחם אשה (ויקרא ג׳:י״א), אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו, כאשר הראה אותך בהר במתן תורה. והנה הקרבן במדת הדין והזביחה לשם י״י לבדו, שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם י״י לבדו. וזה טעם: עולה הוא, אשה הוא, ולכך אמר הכתוב: כי את אשי י״י לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש (ויקרא כ״א:ו׳), כי לאישי י״י קרבן אלהיהם, ולכך אמרו שלא הזכיר בצואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לי״י, כי הכונה לי״י לבדו תהיה, לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד. והוא מאמר החכמים (בבלי סנהדרין ס׳) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד. ובתורת כהנים (ספרא ויקרא א׳:ט׳): לי״י – לשם מי שעשה את העולם. והוא מה שאמר המזמור: זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך (תהלים נ׳:י״ד), כי י״י עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (תהלים מ״ז:ג׳). ואין נודרין אלא לשמו המיוחד, והוא מה שאמר: אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך (תהלים נ׳:ז׳-ח׳), כאשר אמר: אנכי י״י אלהיך (שמות כ׳:ב׳), וזה טעם המזמור כולו שאמר: אל אלהים י״י דבר ויקרא ארץ וגו׳ (תהלים נ׳:א׳) – שהזכיר שם מלא על עולם מלא, והזכיר בהם הקרבנות, והוא שנאמר: יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (ישעיהו ס׳:ז׳) – לאמר שיהיו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו ובית תפארתו, יפאר בעלותם לריח ניחוח. והנה ניחוח מן: נחה רוח אליהו על אלישע (מלכים ב ב׳:ט״ו), ותנח עליהם הרוח (במדבר י״א:כ״ו). וכל קרבן לשון קריבה ואחדות, ולכך אמר: ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל (דברי הימים ב׳ כ״ט:ז׳), כי העולה בקדש תהיה לאלהי ישראל. והמלאך למד למנוח ענין הקרבנות, אמר: אם תעצרני לא אוכל בלחמך (שופטים י״ג:ט״ז) – שאם יעשה לו לחם לא יקבל ממנו כי הוא פגול וזבח תועבה לשם, אבל אם תעשה עולה לי״י לבדו תעלנה (שופטים י״ג:ט״ז) ותהיה לרצון על אשה י״י, ואז עלה בלהב המזבח. והנה הענין מפורש ומבואר וי״י הטוב יכפר בעד.

Ramban Vayikra 3:1רמב״ן ויקרא ג׳:א׳

ואם זבח שלמים קרבנו וגו׳ אם זכר אם נקבה – הטעם בעולה שיהיה זכר, ובשלמים שיהיו אם זכר אם נקבה, ובחטאת שתהיה נקבה, דבר ברור הוא, כי העולה כשמה, והשלמים מלשון: וכל חפצי ישלים (ישעיהו מ״ד:כ״ח), אבנים שלימות (דברים כ״ז:ו׳), והחטאת לכפר פניו במנחה ההולכת לפניו. וכבר כתבתי זה (רמב״ן בראשית מ״ו:א׳). והאשם זכר בעבור כי החטאת בחייבי כריתות שתשוב הנפש אל האלהים אשר נתנה, והאשם לא יבא על חיוב כרת, וכאלו הוא לריח ניחוח כעולה. ושעיר הנשיא בעבור כי הוא המולך אשר לו המשפט, והלוחם מלחמות השם, ועל חרבו יחיה, כדרך שעירי עבודה זרה.

Ramban Vayikra 4:2רמב״ן ויקרא ד׳:ב׳

נפש כי תחטא בשגגה – בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר כאן נפש. וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש, והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו. ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה, ובעבור זה גם כן הזכיר: נפש. ורבותינו דרשו (ספרא ויקרא ד׳:ב) נפש – לרבות הגרים והעבדים.

Ramban Vayikra 5:15רמב״ן ויקרא ה׳:ט״ו

והביא את אשמו לי״י – נקרא הקרבן הזה אשם, כמו שאמר בשקל הקדש: לאשם, אבל: והביא את אשמו לי״י, האמור למעלה בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה׳:ו׳) טעמו: והביא את קרבנו לי״י, כי הקרבן ההוא חטאת הוא, כמו שאמר: כשבה או שעירת עזים לחטאת (ויקרא ה׳:ו׳). ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם, וכולן יבאו על חטא. ולא נוכל לומר בעבור שהחטאת נקבה, כי יש חטאת זכר שעירים ופרים, ואין לומר שיהא מפני חומר החטא, כי הנה המצורע מביא שני קרבנות שם האחד חטאת והשני אשם. והנראה בעיני כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר הענשו יתחייב להיות שמם ואבד בו, מלשון: האשימם אלהים (תהלים ה׳:י״א), ויאשמו נאות מדבר, וכן: תאשם שומרון כי מרתה באלהיה (הושע י״ד:א׳), וכן: אשמים אנחנו (בראשית מ״ב:כ״א) – נענשים. וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון: אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ׳:ט״ז). והנה אשם גזלות ואשם שפחה חרופה בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קרבנם אשם. וכן אשם הנזיר. אבל אשם מעילות אף על פי שהוא בשוגג בעבור שהוא בקדשי י״י יקרא הקרבן אשם, כי החטא הגדול יתחייב להיותו אשם בו, כאשר יקרא מעילה. וענין המצורע, בעבור שהמצורע חשוב כמת, והנה הוא כבר שמם ואבד, ויקרא קרבנו הראשון אשם, שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה, והשני חטאת שהוא מכפר שגגותיו. וטעם אשם תלוי מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאו, והצריכו איל בכסף שקלים, ואלו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא, וקראו אשם לאמר שהוא בשני סלעים כאשמות החמורים לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו שמם יהיה בעונו. וזה טעם: אשם הוא אשום אשם לי״י (ויקרא ה׳:י״ט) – יאמר כי הקרבן הזה אף על פי שהוא בא על הספק, אשם הוא, כי אשום אשם לי״י היודע כל תעלומות, ואם אולי חטא לו יענישנו. וכן מה שאמר למעלה: והביא את אשמו (ויקרא ה׳:ו׳) בעבור כי מן הנזכרים מזידין, כגון שבועת העדות, יזכיר בו אשם והוא חטאת. ועל דרך האמת עוד: הקרבן הבא נקבה על חטא יקרא חטאת, והזכר יקרא אשם, השעירים והפרים יקראו גם כן חטאת בעבור שהם לחטאת.

Ramban Bemidbar 6:11רמב״ן במדבר ו׳:י״א

וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתפרש. ועל דרך הפשט: כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר: ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים (עמוס ב׳:י״א) – השוה אותו הכתוב לנביא. וכדכתיב: כל ימי נזרו קדוש הוא לי״י (במדבר ו׳:ח׳), והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם.

Sefer HaChinukh 95ספר החינוך צ״ה

The commandment of building the Choice House: To build a house for the sake of God, meaning to say that we would bring Him sacrifices there and that pilgrimage and yearly gathering of all of Israel be there, as it is stated (Exodus 25:8), "And let them make Me a sanctuary." And with it, this commandment includes the vessels needed for the service of the House of God - such as the menorah, the table, the altar, and all of the other vessels. From the roots of the commandment are what you will see at the end of my words. However, I am afraid of drawing close to the Dwelling of God, as I know that 'anyone who comes close, who comes close' that has not sufficiently sanctified himself 'will not see the House and live.' Even the priests that come forward for the service sanctify themselves in their coming to the sanctum inside; and before the Levites [came] to raise their voices in the sanctuary of God, they purified themselves and Aharon waved them as a wave-offering. [Hence] I said, I too will say my counsel and arrange my apology in front of my elders, and 'I will wash my palms in innocence' before I go up to the House of God. It is well-known and famous among us - the people that accepted the commandments - that there are seventy faces to the Torah. And in each one of them, there are many great and numerous roots, and to each and every root, [is there] branches - each one supports a great cluster of fruits that are pleasant for hearts to ponder. Each day they put out a flower for those that are constant over them - flowers of wisdom and good reasoning. The depth of its wisdom enlightens the eyes, [it] is broad and surrounding, to the point that a man does not have the power to grasp its end; as the wise king testified (Ecclesiastes 7:23), "I said that I would fathom it, but it is far from me." And with all of this, the hands of the one who is involved with it should not tire, for whether he eats little or much, it is all sweet. And if there are many whose hand will not reach the fruit to take it, let them take the leaves for themselves as medication. And I - with the knowledge of its great value and enormous depth and that 'it is a wonder and sublime for me' - have opened my mouth to speak about it. And I will rely upon what my teachers have taught me (Avodah Zarah 19a), "Let a person recite (ligris), and even though he does not know what he said, as it is stated (Psalms 119:20), 'My soul is crushed (garsah) for desire.'" Know, my son, that all of God's desire that human beings perform His commandments is only to do good to us. And by virtue of a person being prepared and ready - by doing those commandments to receive the good - then God will do good to him. Therefore, God informed them of the good path to be good, and that path is the path of the Torah; for through it will a man be good. It comes out that all who uphold (accept) God's commandments, fulfill His desire [to do good to us] - in his then being fit to receive His goodness. But [regarding] anyone who does not ready himself for this, his evil is great - as he knows God's desire in this, and he [still] makes his actions contrary to God's will. And one section of the Torah was written specifically to inform us of this fundamental principle - and that is what is written in the Order of Vehaya Ekev (Devarim 10:12-13), "And now, Israel, what does the Lord, your God, request from you, etc. for your benefit." [That is] to say, He is not asking anything from you, in your performing His commandments, besides His wanting, in His great goodness, to do good to you. And, as it says afterwards, "Behold, to the Lord your God belongs the heavens and the heavens of the heavens, and all that is in it." [That is] to say, He doesn't require your commandments, except out of His love for you, and for your merit. And among those that do the commandments, there are some that only place the direction of their focus upon the future reward to them for doing them, as they know that because of them, blessing and good will rest upon them. And they will always be involved with [the commandments] with this intention, and '[this is] their portion in life,' and they merit Eden, the Garden of God. However, there are those that merit that God, may He be blessed, gave them a heart to know and to recognize His elevated characteristics. And from their recognition, they connect the 'thoughts of their hearts' to His love with a strong and powerful connection - to the point that they make all of the intention of the preparation of their bodies to fulfill the desire of God, may He be blessed, due to their great longing for Him. And they do not place their [thoughts] upon the future benefit from this involvement. And this is the great level to which the three holy forefathers - and many of their children after them, may all of their memory be blessed - climbed. And this is the highest level to which a person can climb. And from here, in that this is the grounding of our opinion about the matter of His commandments, blessed be He, we are obligated to say that the building of the House for God, may He be blessed, for us to do our prayers and sacrifices to Him in it - it is all to prepare our hearts to His service, may He be elevated. [It is] not from His need to sit in the house of people and to come under the shade of their beams - whether they build it from cedars of Lebanon or from cypresses, 'as the heavens and the heavens of the heavens cannot contain Him,' and they [only] stand by His spirit; 'surely the house that people built' would [not] be needed for His glory, God forbid. Are the things not known and clear that it is all for the refinement of our bodies? As bodies are refined by actions; and by the multiplication of good actions and their great constancy, the thoughts of the heart become purified, cleansed [and] sanitized - and God desires the good of the creatures, as we have said. And therefore, He commanded us to fix a place that would be pure and completely clean to purify the thoughts of people there and to refine their [our] hearts towards Him in it. And maybe He, blessed be He, chose that place and prepared it for the good of people from its being exactly at the center of the world, and the center is choicer than the ends; or for [another] reason that He, blessed be He, would be [its] Knower. And through the refinement of action and the purification of thought that we will have there, our minds will rise to clinging with the Highest mind. And we will explain the dwelling of the Divine Presence in this place in this way according to the simple understanding: Even though, in truth, our Rabbis, may their memory be blessed, said (Megillah 28a) [that] their sanctity is upon them, even when they are desolate - which implies that there is no reason at all for the dwelling of the Divine Presence from the side of the worshipers - [still,] it is possible to say that God chose this place to bless from it people that He crated, as we have said. And [just] like it was His desire to send a prophet to people to teach them the path in which they should walk and [so] merit to preserve their souls, so too did He desire, in His great kindnesses, to fix a place on earth for them that would be prepared for the good of people and their merit - and all of this is from His kindnesses to His creatures. And regardless, blessing and holiness will increase there according to the good actions that people do there. And then with the good actions, the channels of good will open up corresponding to it; since in truth the holiness of a place in its destruction is not similar to its holiness in it inhabitation (use). And the laying down of this reason in the matter of the Temple obligates us also to make the matter of the sacrifices and the tribe of its workers and the precious well-known vessels rely on the very same reason, according to the simple understanding. Did we not say that the main [inclinations] of the heart follow after the actions? And, if so, the heart of a person will not be properly purified only with the word of the lips, that he say between himself and the wall, "I have sinned, I will not [do it] again." But when he does a great act for his sin, to take 'he-goats from his pens' and to exert himself to bring them to the prepared house to the priest, and [do] all of the procedure that it written about the sacrifices of the sinners - from all of this great action - he will fix the badness of sin in his soul, and it will be avoided by him the [next] time. And I found with Ramban, may his memory be blessed, [an explanation] on the [level] of the simple meaning, similar to this reason. As he wrote (Ramban on Leviticus 1:9) in the name of others, and this is his language: Since the deeds of people are determined by thought, speech and action, God, may He be blessed, commanded that when he sins, he brings a sacrifice and place his hands upon him corresponding to the deed, and confess with his mouth corresponding to the speech, and burn the innards and the kidneys, as they are the instruments of thought and desire. And the limbs [of the sacrifice] correspond to the hands and feet of a person that does all of his work. And he sprinkles the blood on the altar corresponding to the blood of his soul, so that a person think in doing all of this that he sinned to God with his body and his soul, and it is fit for him that his blood be spilled and his body burnt; were it not for the kindness of the Creator, who took an exchange and ransom from him [in] the sacrifice - that its blood be instead of his blood and its soul be instead of his soul. And the central limbs correspond to his central limbs. And the portions with which to sustain the teachers of Torah [are so] that they will pray for him. And the daily sacrifice is because there is no saving the community from always sinning. And these words are tenable [and] grab the heart, like the words of classic homiletic teachings (Shabbat 87a). To here [are his words]. And he wrote at more length about the matter and wrote, "And in the way of truth (mysticism), the sacrifices contain a hidden secret, etc.," as he wrote in his commentary on Parshat Vaykra. And we will add other things on the [level] of the simple meaning, and say that it is from this root that God commanded us to always sacrifice from things about which the heart of man covets, like meat and wine and bread, so that the heart be more aroused with this matter. And it [likewise] obligated the poor person to bring from his little [supply] of flour that his eyes and heart are upon all of the day. And there is another arousal of the heart with animal sacrifices from the angle of similarity, as human and animal bodies are similar in all of their matters - they are only differentiated that in this one, intellect was given into it, and not into that one. And when the human body goes out of the realm of the intellect at the time of the sin, he must know that he has entered the realm of animals at that time, as this is the only thing that differentiates them. And therefore he is commanded to take a body of flesh like him and to bring it to the place chosen for the raising of the intellect and to burn it there, and to forget its memory - it shall be completely [incinerated], 'it shall not be remembered and it shall not be thought of,' corresponding to his body - in order to form a strong image in his heart that any matter of a body without intellect is lost and completely null. And he should [thus] rejoice in his portion of an intelligent soul with which God has graced him, [and] which exists forever. And the body that cooperates with it will also exist in the revival [of the dead] on its account, in its following its counsel, meaning to say in its guarding itself from sin. And in his fixing this image in his soul, he will be very careful about sin. And the Torah promises that through this great act and through the obedience of its doer that he regret his sin from his heart and from his soul, [that] his accidental sin will be atoned. But this similarity will not suffice to atone for volitional sins, as one who sins volitionally will not be chastised by similarities and words, but only by "the rod for the back of fools" (Proverbs 26:3). And let it not be difficult to you in putting down this reason, how it is that we would ever bring a voluntary offering, as our reason also [explains] voluntary offerings: Since we have said that a sacrifice is an illustration of the lowering of bodies and the elevation of soul, the sacrificer will find benefit to [learn this] lesson, even without a known sin. And about the sacrifice of Azazel that would be sent alive to a place of destruction and of extinction, we will say about the simple understanding of the matter [as follows]: The complete sinner should not imagine that after his soul receive the punishment for [the] sins, it will return to stand in the place of the good or [that] there will be some survival and good - even if he is like Yerovam the son of Nevat and his colleagues - just like he sees the whole entire year that the body of the animal that is an illustration for the body of the sinner has some remnants in the House of God, may He be blessed, in the ashes that stay there at the time of the burning. [As] they do not take them out from the Temple until after much time. Therefore in [this] living goat that carries all of the sins, they will see a hint that a sinner whose sins are great - like the heretics and those that deny Torah or the revival of the dead, and all of those that oppose Israel are included [as well] - will never see any good, and 'their worm will never die and their fire will never be extinguished.' [It is] like the procedure of this goat - [that] in his carrying the multitude of sins of all of Israel, is sent completely to a desolate land. He is not found in the House of God, not for slaughter and not for sprinkling - 'its memory will be lost from the earth.' And this is [the meaning of] what they, may their memory be blessed, said (Talmud Yerushalmi Yoma 6:3) that at the time that Israel was accepted, [the goat] would not reach halfway [down] the mountain before it would become [detached,] limb [from] limb - to show them the illustration of a compete sinner. As so will he be quickly destroyed, and he will be entirely, completely destroyed. [This is] in order that they would learn and [understand] the lesson and improve their ways. And this sign is good for them, as only he who loves one teaches him lessons, as it is written (Proverbs 13:24), "but he who loves him disciplines him early." And regarding the division of the sacrifices in their slaughtering and the giving of the blood and the portion of the priests and the rest of its many details, were we to say that the thought of the servant [making the sacrifice] be directed to the [parts of the] multitudinous service - as the distinctions would require the direction of thought to the matter - the only thing that would come up in our hands would be the words of youths. And the principle of the thing is that even in the simple understandings, we cannot find our hand or feet without the support of the mystics (kabbalists). And we bow our heads to them and they should open our eyes about all of this. However we should not be called from the group of fools, in our spending all of our breath on [empty] words; as in much waste, a little food can sometimes be found. Also because we have seen our Rabbis, may their memory be blessed, saying [words] similar to our words: As they said about the sacrifice of a sotah (a suspect of adultery) (Sotah 14a), "She did an animal act, therefore she should bring barley (animal food)"; and with the sacrifice of a metsora (Vayikra Rabbah 16, Arakhin 16b), "He did an act of chatter, he should bring birds." And similar to this, they, may their memory be blessed, said regarding the matter of a menstruant woman, "Why did the Torah say that she sit seven clean days? That she be most dear to him." And in truth, none of all this is in their opinion the ultimate intent of the things. Rather, it is to inform that the matter of the commandment includes many hints, besides the great and strong fundamentals. From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Zevachim 112b) that before the Temple was built in Jerusalem, they would sacrifice in other places; but from when the Temple was built, all of the places were forbidden to build a house for the sake of God and to sacrifice there - as it is stated (Psalms 132:14), "This is the place of My resting forever and ever. And these are the things that are the main part of the building of the Temple: We make a Holy and a Holy of Holies there; and in front of the Holy is another place and it is called the chamber, and the three of them are called the sanctuary (Mishnah Middot 4:6); and we make a partition around the sanctuary distant from it, like the curtains of the courtyard that were in the wilderness; and everything that is encircled by this partition, which is like the courtyard of the tent of meeting is called the yard - and the whole thing is called the Temple (mikdash) - and we make the vessels in the Temple that are written in the Torah that we need there. And that which they said (Zevachim 88a) that we immediately melt down all holy vessels that become pierced or cracked and make new ones; and [that] we do not fix a knife, the blade of which is detached or dented, but rather bury it immediately, as there is no poverty in a place of wealth. And [that] we make boundaries in the yard - up until here for Israel, up until here for the priests. And [that] close to it, we build enclosures to use for all the needs of the Temple, and each one is called a compartment. And the rest of its details, such as how was the building of the Temple, its form, all of its measurements, the building of the altar and its ordinances – are [all] elucidated in Tractate Middot. And so [too,] the form of the menorah, the table, and the golden altar and their place in the chamber are in the Gemara, [in] Meanchot and Yoma. And this commandment is practiced at the time that most of Israel is upon their land. And this is from the commandments that are not impingent upon the individual, but rather upon all of the community. When the Temple is built, speedily in our days, a positive commandment will be fulfilled.

והנחת הטעם הזה בענין הבית תחיב אותנו גם כן לסמך אל הטעם הזה בעצמו לפי הפשט ענין הקרבנות ושבט עובדו וכלים יקרים ידועים. הלא אמרנו כי עקרי הלבבות תלויין אחר הפעלות, ועל כן כי יחטא איש, לא יטהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכתל חטאתי לא אוסיף עוד, אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רע החטא וימנע ממנו פעם אחרת. וכעין זה הטעם מצאתי להרמב״ן זכרונו לברכה על צד הפשט שכתב (ויקרא א׳:ט׳) בשם אחרים, וזה לשונו, כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם יתברך כי כאשר יחטא יביא קרבן ויסמך עליו ידיו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, וכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהים בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן, שיהיה דמו תחת דמו, נפש תחת נפש. וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו. והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה הדברים מתקבלין מושכין הלב כדברי הגדה (שבת פז א), עד כאן. והאריך הוא עוד בענין, וכתב, ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם וכו׳, כמו שכתב בפרושיו פרשת ויקרא. ועוד נוסיף דברים על צד הפשט, ונאמר כי מזה השרש צונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב בני אדם חומד מהם כמו הבשר והיין והפת כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהם, ולעני חיב להביא ממעט קמחו אשר עיניו ולבו עליו כל היום. ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם לא יתחלקו, רק שבזה נתן השכל ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו. ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כמוהו ולהביאו אל המקום הנבחר לעלוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו כליל יהיה לא יזכר ולא יפקד תחת גופו, כדי לציר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קימת לעולם, וגם לגוף השתף עמה יש קיום בתחיה בסבתה בלכתו בעצתה, כלומר שישמר מן החטא, ובקבעו בנפשו ציור זה, יזהר מן החטא הרבה. והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכפר אליו שגגתו. אבל הזדונות לא יספיק לכפרם דמיון זה, כי החוטא במזיד לא יוכח בדמיונות ודברים, כי אם שבט לגו כסילים (משלי כו ג). ואל יקשה עליך בהנחת טעם זה איך נביא קרבן נדבה לעולם, כי טעמנו זה יסבל גם הנדבות. שאחר שאמרנו שהקרבן דמיון להשפלת הגופות ולעלוי הנפשות, אף בלא חטא ידוע ימצא בו המקריב תועלת לקחת המוסר. ובקרבן עזאזל שנשלח חי אל מקום החרבן והכליון נאמר בפשט הענין לבל ידמה החוטא הגמור שאחר שתקבל נפשו ענש על חטאים, התשוב לעמוד במקום הטובים או תהיה לה השארות וטובה קצת ואפילו תהיה כירבעם בן נבט וחבריו, כמו שהוא רואה כל השנה כלה שיש לגוף הבהמה שהוא לדמיון גוף החוטא השארות קצת בית השם יתברך באפר שנשאר שם בעת השרפה לא יוציאוהו מן הבית עד אחר זמן הרבה. על כן בשעיר החי הנושא כל העונות יראו רמז כי החוטא שעונותיו מרבים כמו האפקורוסין ושכפרו בתורה ובתחית המתים וכל המצרים לישראל בכלל, לא יראו בטובה לעולם ותועלתם לא תמות ואשם לא תכבה, כמעשה השעיר בנשאו רבוי עונות כל ישראל ישלך לגמרי אל ארץ גזרה, לא ימצא בבית יי לא לשחיטה ולא לזריקה, זכרו יאבד מני ארץ. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי יומא פ״ו ה״ג) כי בשעה שישראל מרצין, לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים, להודיען דמיון החוטא הגמור כי כן יאבד מהרה ויהיה כלה כליון גמור, למען ילמדו ויקחו מוסר וייטיבו דרכיהם. וזהו הסימן הטוב להם, שאין מלמד מוסר אלא האוהב, כמו שכתוב (משלי י״ג:כ״ד) ואהבו שחרו מוסר. ובענין חלוק הקרבנות בשחיטתן ובמתנות הדם ובחלק הכהנים ויתר פרטיה רבים, אם נאמר לפי הפשט שהיה כן להיות מחשבת העובד מכונת אל העבודה הרבה, כי החלוקין יכריחו כיון המחשבה בדבר, לא נעלה בידינו רק דברי נערות. וכלל הדברים כי גם בפשטים לא נמצא ידינו ורגלינו בלתי סעד המקבלים, ואליהם נכרע אפים ויפתחו לנו בכל אלה העינים. ואולם אין לקרותנו מכת הכסילים בהוציאנו כל רוחנו בדברים, כי בפסלת רב מעט אכל נמצא לעתים. גם כי ראינו לרבותינו זכרונם לברכה כיוצא בדברינו אומרים שאמרו בקרבן סוטה (סוטה יד א) היא עשתה מעשה בהמה לפיכך תקריב שעורים. ובקרבן מצרע (ויקרא רבה פט״ז), הוא עשה מעשה פטיט יקריב צפרים (ערכין טז, ב). ובדומה לזה אמרו זכרונם לברכה בענין הנדה (נדה לא א), מפני מה אמרה תורה לישב שבעה נקיים? שתהא חביבה עליו ביותר. ובאמת שאין כל זה לדעתם תכלית הכונה בדברים רק להודיע כי ענין המצוה יסבל הרבה רמזים מלבד עקרים גדולים וחזקים.

Sefer HaChinukh 121ספר החינוך קכ״א

The commandment of a sin-offering for an individual who sinned inadvertently in a commandment for which we are liable excision: That anyone that sins inadvertently from the big well-known sins offer a sin offering, as it is stated (Leviticus 4:27), "And if a soul sin inadvertently from the people of the land, etc." And this is what is called a fixed sin-offering; meaning to say that it is always a sacrifice of a beast and it does not vary up or down according to the wealth or poverty of the one who brings it. And the sins for which they would be liable a sin-offering are always the ones for which we are liable excision for their volitional transgression (Yevamot 9b) - and on condition that it be a negative commandment and that there be an act [involved] with it (Makkot 13b). We have already said that it is from the roots of the commandment of the sacrifice to abase the sinning soul - 'like the sin-offering, like the guilt-offering, there is one law for them.' I do not need to repeat it for each and every one. From the laws of the commandment is, for example, that which they, may their memory be blessed, said (Horayot 9a) that the liability of the one that sins inadvertently to bring a sin-offering is only for a sin for which we are liable excision for its volitional transgression. But there are three sins in the Torah that, even though there is excision for their volitional transgression, there is no sin-offering for their inadvertent transgression. And these are them: one who curses; one who undoes circumcision; and one who refrains from enacting the Pesach sacrifice. And they give a reason for each one and it is explained in its place. And all other sins for which their volitional transgression has excision, their inadvertent transgression has a fixed sin-offering - except for an impure person that eats consecrated [foods] and an impure person that enters the Temple; as even though their volitional transgression has excision, we do not bring a fixed sin-offering, but rather a sacrifice that varies up and down - which is fowl or flour, as is explained in the verse (Leviticus 5:6,13). You come out learning that all of the sins in the Torah for which an individual brings a fixed sin-offering for their inadvertent transgression are forty-three (Mishneh Torah, Laws of Offerings for Unintentional Transgressions 1:4) - go and count, because you will find it so. And most of them are for forbidden sexual relationships. And so [too,] from this matter is that which they, may their memory be blessed, said (Shabbat 112a) that there is only liability for a sacrifice when he is inadvertent from beginning to end. And the different awarenesses that it is possible for an inadvertent sinner to have in his inadvertence are many. And the rest of its many details are elucidated in Horayot and Keritiot, and in [various] places in Shabbat and Zevachim. And [it] is practiced at the time of the [Temple] by males and females. And one who transgresses it and does not offer a fixed sin-offering for his inadvertent sin has violated a positive commandment.

מצות קרבן חטאת ליחיד ששגג במצות לא תעשה שחיבין עליה כרת – שיקריב כל שוגג בחטא מהחטאים הגדולים הידועים קרבן חטאת. שנאמר (ויקרא ד׳:כ״ז) ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וגו׳. וזאת היא הנקראת חטאת קבועה, כלומר שהיא לעולם קרבן בהמה ולא יעלה וירד לפי עשר המקריב ועניו. והחטאים שיתחיבו עליהם חטאת (יבמות ט ב) הם לעולם אותן שחיבין על זדונם כרת, ובתנאי שתהיה מצות לא תעשה ויהיה בה מעשה (מכות יג ב). כבר אמרנו כי משרשי הקרבן להשפיל הנפש החוטאת, כחטאת כאשם תורה אחת להם (ויקרא ז׳:ו׳). אינני צריך להחזירו על כל אחד ואחד. מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ט א) שאין חיוב השוגג להביא חטאת אלא על עבירה שחיבים על זדונה כרת, ויש בתורה שלשה חטאים שאף על פי שיש בזדונן כרת אין בשגגתן חטאת. ואלו הן, מגדף, ומבטל מילה, וחדל מעשות הפסח, ונתנו טעם בכל אחד ומפרש במקומו. כל שאר העבירות שזדונן כרת, שגגתן חטאת קבועה, חוץ מטמא שאכל את הקדש. וטמא שנכנס למקדש, שאף על פי שזדונן כרת אין מביאין חטאת קבועה אלא קרבן עולה ויורד, שהוא עוף או קמח, כמו שמפרש בכתוב (ויקרא ה ו יג). נמצאת למד, שכל העברות שבתורה שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה, שלש וארבעים הם. (רמב״ם פ״א מהל׳ שגגות ה״א) צא וחשב, כי כן תמצאם, ורבם בעריות. וכן מענין זה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבת קיב א) שאין חיוב הקרבן עד שיהא שוגג מתחלה ועד סוף. וחלוקי הידיעות שאפשר שיהיו לשוגג בשגגתו, רבות. ויתר רבי פרטיה מבארים בהוריות (יא א) ובכריתות (ב א), ובמקומות משבת (ע ב) ושבועות (יט א) וזבחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא הקריב חטאת קבועה על שגגתו, בטל עשה.

Sefer HaChinukh 123ספר החינוך קכ״ג

The commandment of the sacrifice that varies up and down: To sacrifice the sacrifice that varies up and down for specific sins - and they are: Impurity of the Temple, meaning to say a man who is impure with a primary source of impurity and enters the Temple inadvertently; likewise, the impurity of its consecrated [foods], that he is impure and ate consecrated meat inadvertently; an oath of expression, meaning to say that he swore falsely about a thing to do it or not to do it, and the other known angles of an oath of expression, and he transgresses it inadvertently; likewise an oath of testimony, meaning to say that he swore to his fellow that he does not have testimony for him [when he actually does], whether inadvertently or volitionally. For these sins, a person is obligated to bring a sacrifice that varies up and down - meaning to say, according to the wealth or poverty of a person; as it is explicit in the verse (Leviticus 5:1), "And if a soul shall sin and he heard the voice of an oath" - meaning to say the voice of the oath that they swore him to, whether he knows testimony, "if he does not say, he will carry his iniquity." And the end of the matter is (Leviticus 5:6), "And he shall bring his guilt-offering." And it is not stated there, "and it was hidden from him," to teach that he is liable for the sacrifice, whether [he is] inadvertent or volitional. And it is written about impurity of the Temple and its consecrated foods (Leviticus 5:2), "Or a soul that touches anything impure, etc. and it was hidden from him"; and it is stated about it all at the end of the matter (Leviticus 5:6), "And he shall bring his guilt-offering." And the verse does not come explicitly that the liability of the impure one there would be with his entering the Temple or with his eating consecrated meat. Rather, we have understood from the tradition that it speaks about this (Shevuot 6b). And even though the thing is from the tradition, we have found the liability for excision for one who ate consecrated [food] or entered the Temple explicit in another place, as it is stated (Leviticus 7:20), "And the soul that eats meat from the sacrifice of the peace-offering that is to the Lord and his impurity is upon him, he shall be excised"; and another verse (Numbers 19:20) states about the impure one that enters the Temple, "for the Temple of the Lord he has made impure, and he shall be excised." And once excision has been written about its volitional transgression, there is a sacrifice for its inadvertent transgression - with our rule, that everything that is with excision for its volitional transgression, is with a sin-offering for its inadvertent transgression. And it is written about an oath of expression (Leviticus 5:4-6), "Or if a soul swears to express with his lips, etc. and it was hidden from him, etc. And he shall bring his guilt-offering." And from where [do we know] that the liability there [for them] is with a sacrifice that varies up and down? As it is written in the section (Leviticus 5:11), "And if his hand does not reach, etc." From the roots of the commandment, we have already said (Sefer HaChinukh 95) that the matter of the sacrifice is to remind - and to have the thinker place in his heart - by force of action that he made his deeds bad; and that he request forgiveness about the past and be careful about the future. And it is from His wisdom, blessed be He, and His awareness of the lightness of people's intellect, the limitation of their understanding and the weakness of their power, that He was lenient upon them [regarding] the atonement of these sins that are mentioned - that they be according to the wealth of people or their poverty - as stumbling in them is [common] for people. As there is no doubt that (every) sin of the the tongue is more [common] and frequent than the sin of action. And this will suffice for you about oaths. And also regarding the impurity of the Temple and its consecrated [foods], it is known that stumbling is common with it. As the matter of purity is very difficult for any man to guard it, to the point that the pure man must be careful from approaching [other] people out of the concern for impurity. And the matter would be lengthy if I had come to write of the several angles of stumbling that are found with it - however, it is known to all that understand (See Guide for the Perplexed 3:41). And from this root that we have said - that stumbling in these matters is [common] - He was further lenient upon them with testimony of an oath that they bring atonement whether [he was] inadvertent or volitional. As since the matter of testimony is very frequent, 'and the impulse of the heart of man is bad,' they [can] attribute the falsehood to forgetting and not be precise in their testimony. There are also some among the creatures that do not [pay so much attention] to the great evil they are doing in swaying the direction of the testimony - since they did not steal and did not extort with their hands. Even though a man is oppressed and broken because of them, they do not [pay attention] to this. And so from the frequency of the matter and its lightness in the eyes of the masses of people, it was from His kindnesses, may He be blessed, that the atonement be whether for the inadvertent or for the volitional. And yet one who is understanding among people knows that everything from which God distances us - even if He gives atonement for the thing - is fitting for us to distance with the utmost distancing. And the matter is as if God, blessed be He, informs people, "It is not My will that you do thing x in any fashion. However one of you who stumbles and transgresses it should repent with all of his might, protect himself with many fences and bring a sacrifice to fix the thing in his heart, that he not stumble in it again." And nonetheless, that person is not saved from having transgressed the commandment of his Creator. From the laws of the commandment is that each one of these four sins obligates its doer to bring a ewe or a female goat, like the well-known law of the fixed sin-offering; and he is only exempted with fowl or flour if he is poor. But if he is poor and he brings a ewe or a female goat, he has not fulfilled his obligation. And the reason is that since God, blessed be He, had mercy upon him and exempted him with [something less expensive] it is not appropriate that he push himself to bring more than what his hand can reach. And from this, every understanding person will acquire good counsel: to not make expenditures [that are] more than what is fitting according to his money - as this is a cause to steal from the creatures when he seeks that to which he is accustomed and does not find [it]. And they also said (Keritot 27b) that one who was wealthy and separated money to buy a ewe or a female goat with it and became poor and needs the money, should take two doves or two young pigeons; and he should say, "Behold this money is rendered profane upon these birds." And afterwards, he may benefit from all of the money. And so [too, if] he separated money for fowl and became poor and needed them, he renders them profane on a tenth of an eifah of flour, and benefits from [the money]. And so [too,] a poor person who separated money for a tenth of an eifah [of flour] and became wealthy, adds upon it and brings a ewe or a female goat. And for this matter, a wealthy person is called one so long as he has [the wealth]. And the liability for these sacrifices is only when inadvertent - and with an oath of testimony even when volitional - but if under duress, there is no liability for a sacrifice with any of them (Shevuot 31b). As the Torah exempts any [one under] duress from any liability (Pesachim 71b). The sides that are in oaths through which a person is called under duress and exempt or inadvertent and liable, and the sides that he is only liable for one sacrifice even for many oaths (Shevuot 31b) or a sacrifice for each and every oath. And so [too,] the sides to make liable or exempt regarding the sacrifice for the impurity of the Temple and impurity of its consecrated [foods] - the side to obligate is when the sinner has awareness of the impurity and the consecrated [food] or the Temple, at first and likewise at the end, but it was hidden [from him] in the middle. How is this? He became impure and he knew that he became impure, and consecrated meat came to his hand and he knows that it is consecrated meat, or he comes to enter the Temple and he knows that it is the Temple - such that he has awareness of the impurity and of the consecrated at the beginning. And afterwards [it is] hidden, as he forgot his impurity and thought that he was pure, and likewise that the consecrated [foods] or the Temple became hidden from him and he thought them to be non-sacred, and he ate from the consecrated [foods] or he entered the Temple, such that this is hiddenness in the middle. And afterwards, it becomes known to him that he was impure or that the meat was consecrated or that they were in the Temple, such that this is awareness at the end. In such a manner [must] he bring a sacrifice; and about this did our Rabbis, may their memory be blessed, say, (Shevuot 2a), "Awareness at the beginning and at the end and hiddenness in the middle." And the side of exemption is (for example,) that he became impure and he did not know that he became impure and he entered the Temple or ate consecrated meat, and afterwards it became known to him that he had become impure. In this manner, he is exempt from a sacrifice. And this law is not like other liabilities for excision [when volitional and a sacrifice when inadvertent] in the Torah. As with other excisions - once he knows at the end, even if did not know at the beginning, he is liable for a sacrifice. And the verse determines to judge like this here, as it is written about the impurity of the Temple and its consecrated [foods] (Leviticus 5:2), "and it was hidden from him" - [which] implies that there was a time of awareness at the beginning; and afterwards it is stated, "and he knew." Behold, you have learned that that it needs awareness at the beginning and awareness at the end and hiddenness in the middle. But with other [instances of those] that are liable for excisions, it is written (Leviticus 4:27-28), "in his doing one of the commandments of the Lord which shall not be done, etc. Or his sin is made known to him" - meaning to say, once he knew at the end, even if he did not know at the beginning. As behold, it is not written there, "and it was hidden," from which we would learn awareness at the beginning. And also from the matter of the commandment is that which they said (Shevuot 2a) that one who has awareness at the beginning but not at the end may not bring atonement, as they said that the goat of Yom Kippur, that is executed inside, and Yom Kippur itself, puts it into the balance until it is made known to him and he brings the sacrifice for his atonement. But one who has no awareness at the beginning, but has awareness at the end - about which we said, he does not bring a sacrifice - the goat executed outside, and Yom Kippur, atone for him. And for the one that has no awareness, not at the beginning and not at the end, the goats of the holidays, and the goats of Rosh Chodesh, atone. And for volitional impurity of the Temple and its consecrated [foods], the bull of the high priest atones - if the volitional [party] is a priest. But if he was from Israel, the blood that is executed inside and Yom Kippur atone, as it stated (Leviticus 16:16), "And atone for the Holy from the impurities of the Children of Israel." And that which they, may their memory be blessed, said (Horayot 9a), "As with these four sins, all are equal in the sacrifice - the king, the anointed priest and the commoner" - as there is no distinction among them in their sacrifice except for the commandments for which they are obligated a fixed sin offering for their inadvertent transgression, but all are equal with these that their liability is [for a sacrifice] that varies up and down. And the rest of its details are elucidated in Keritot and Shevuot. And [it] is practiced at the time of the Temple by males and females; except for the sacrifice of the oaths of testimony, which is not practiced by females - since they are not in the category of testimony, as we have written above (Sefer HaChinukh 122). And one who transgresses it and does not offer his sacrifice for one of these has violated a positive commandment.

מצות קרבן עולה ויורד – להקריב קרבן עולה ויורד על חטאים מיחדים, והם, טמאת מקדש. כלומר, אדם שהוא טמא באב הטמאה ונכנס למקדש בשגגה, וטמאת קדשיו גם כן שהוא טמא ואכל בשר קדש בשגגה. ושבועת בטוי. כלומר, שנשבע לשקר על דבר לעשות או שלא לעשות, ושאר צדדי שבועת בטוי הידועים, ועובר עליה בשגגה. וכן שבועת העדות. כלומר, שנשבע לחברו שאינו יודע לו עדות בין בשוגג בין במזיד, על אלו החטאים חיב אדם להביא קרבן עולה ויורד כלומר, לפי עשרו ועניו של אדם, כמו שמפרש בכתוב, שנאמר (ויקרא ה׳:א׳) ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. כלומר, קול שבועה שהשביעוהו אם יודע עדות, אם לא יגיד ונשא עונו, וסוף הענין והביא את אשמו, ולא נאמר שם ונעלם ממנו, ללמד שחיב בקרבן בין בשוגג בין במזיד. וכתיב בטמאת מקדש וקדשיו או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו׳. ונעלם ממנו וגו׳. ונאמר על הכל בסוף הענין והביא את אשמו. ולא בא בכתוב מפרש שחיוב הטמא שנאמר שם יהיה בהכנסו במקדש או באכלו בשר קדש, אלא מפי השמועה שמענו (שבועות ו ב) שהוא מדבר על זה. ואף על פי שהדבר מפי הקבלה, מצאנו בפרוש במקום אחר חיוב כרת לטמא שאכל קדש או נכנס במקדש, שנאמר (שם ז כ) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליי וטמאתו עליו ונכרתה וגו׳. וכתוב אחר אומר בטמא הנכנס למקדש (במדבר י״ט:כ׳) כי את מקדש יי טמא ונכרתה. ואחר שנכתב כרת בזדונן יש קרבן בשגגתן, עם הכלל שלנו שכל שבזדונו כרת יש בשגגתו חטאת. וכתיב בשבועת בטוי (ויקרא ה׳:ד׳) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו׳ ונעלם ממנו וגו׳, והביא את אשמו. ומנין שהחיוב בה (בם) בקרבן עולה ויורד, שכתוב שם בפרשה (שם ה יא) ואם לא תשיג ידו וגו׳. משרשי המצוה. כבר אמרנו (מצוה צה) כי ענין הקרבן להזכיר ולהשיב החושב אל לבו בכח הפעלה כי הרע מעשיו, ושיבקש מחילה לאל על העשוי, ויזהר על העתיד. ומחכמתו ברוך הוא ובידיעתו, קלות שכל בני איש ומעוט הבנתם ודלות כחם, הקל עליהם הכפרה בחטאים האלה הנזכרים להיותם כפי עושר בני אדם וענים, לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם, שאין ספק כי (כל) חטא הלשון קרוב ותמידי יותר מחטא המעשה, וזה יספיק לך על השבועות. גם על ענין טמאת מקדש וקדשיו ידוע שהכשלון מצוי בו, שענין הטהרה קשה מאד על כל אדם לשמרו עד שיש לו להזהר לאדם הטהור מהתקרב אצל בני אדם מחשש הטמאה, ויאריך הענין אם באתי לכתב מכמה צדדין הכשלונות המצוין בו, ואולם ידוע הוא לכל מבין (עי׳ במורה נבוכים ח״ג פמ״א) ומן השרש הזה שאמרנו שהכשלון קרוב בענינים אלה הקל להם עוד בשבועת העדות להיותם מביאים כפרה בין על שוגג או מזיד, לפי שענין העדות הוא תמידי ביותר ויצר לב האדם רע, ותולין השקר בשכחה ולא יכונו עדותם. גם יש מן הבריות שאין משגיחין כל כך ברעה הגדולה שעושין בהטית כוון העדות, אחר שבידיהם לא יגזלו ולא יחמסו, אף על פי שבסבתן אדם עשוק ורצוץ, לא יתנו לב על זה. ועל כן מהתמדת הענין וקלותו בעיני המון העם היה מחסדיו ברוך הוא להיות בו כפרה, בין על שוגג בין מזיד. ואולם המבין בבני אדם יודע כי כל אשר ירחיקנו האל ממנו אף על פי שנתן הדבר לכפרה, ראוי לנו להרחיקו תכלית הרחוק. והענין הוא כאלו יודיע האל ברוך הוא אל בני אדם דבר פלוני אין רצוני שתעשו אותו בשום פנים, ואולם הנכשל מכם ויעבר עליה יעשה תשובה בכל כחו ויגדר עצמו בהרבה גדרים ויביא קרבן לקבע הדבר בלבו שלא יכשל בו עוד. ומכל מקום לא ניצל האיש ההוא שעבר על מצות בוראו. מדיני המצוה. שכל אחד מארבעה חטאים אלה מחיב עושהו להביא כשבה או שעירה כדין חטאת קבועה הידוע, ואינו נפטר בעוף או בקמח אלא אם כן הוא עני. ואם הוא עני והביא כשבה או שעירה לא יצא ידי חובתו. והטעם לפי שאחר שרחם האל ברוך הוא עליו ופטרו בכך אינו בדין שידחק עצמו להביא ביותר ממה שתשיג ידו. ובזה יקנה כל מבין עצה לבלתי עשות הוצאות ביותר מן הראוי לו לפי ממונו, יען כי בו סבה לגזל את הבריות כשמבקש למודו ואינו מוצא. ואמרו (כריתות כז ב) גם כן שמי שהיה עשיר והפריש מעות ליקח בהם כשבה או שעירה והעני וצריך למעות, יקח שתי תורים או שני בני יונה ויאמר הרי מעות הללו מחללין על עופות אלו, ואחר כך יהנה בכל המעות. וכן אם הפריש מעות לעופות והעני וצריך להם, מחללו על עשירית איפה קמח, ונהנה בהן. וכן עני שהפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר, מוסיף עליהן ומביא כשבה או שעירה. ועשיר נקרא לענין זה כל זמן שיש לו. וחיוב קרבנות אלו (שבועות לא ב) דוקא בשוגג, ובשבועת העדות אפילו במזיד. אבל באנוס, אין בו חיוב קרבן באחד מהם, שכל אנוס התורה פטרתו (פסחים עא ב) מכל חיוב.

Ralbag Vayikra 1:4רלב״ג ויקרא א׳:ד׳

וסמך ידו על ראש העֹלה – מפני שזאת הסמיכה היא כלי־מה לכפר עליו מה שדרך העולה לכפר, הנה יתודה בעת הסמיכה אותן העוונות. והנה למדנו זה ממה שאמר בפרשת אחרי מות: ׳וסמך אהרן את שתי ידָו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונֹת בני ישראל וגו׳⁠ ⁠׳ (ויקרא טז, כא). ולזאת הסיבה היתה הסמיכה, להורות שהוא כאילו סילק מעליו אותן העוונות והעתיק אותם על ראש הבעל־חיים ההוא, כדי שיתיישב בלבו שכבר נתכפרו לו אותם החטאים; ובזה תועלת מבואר, שאם לא יחשוב האדם שיתכפרו לו עוונותיו בשובו אל ה׳ יתעלה, הנה מי שחטא חטאים עצומים יחשוב כי כאשר אבד אבד, ויוסיף לחטוא תמיד, לחושבו שאין לו תועלת בשובו לה׳ יתעלה שלא יאבד בסיבת העוונות שחטא בהם. וזהו התועלת הכולל בענין הקרבנות הבאים על החטאים; והם לא יכפרו מזולת התשובה. ויתבאר עוד גם כן שהסמיכה לא תנהג בעולת נדבה לבד, אבל תנהג גם כן בעולת חובה כי היא יותר ראויה בזה, להיותה באה על חטא־מה. ובכלל, הנה מצאנו הסמיכה נוהגת בקרבנות הבאים על החטא, כמו שיתבאר במה שיבוא. וזאת הסמיכה היתה לצד המערב, רוצה לומר שפני הסומך היו לצד המערב, שהרי מצאנו זה מבואר בענין הסמיכה במקום אחר בזאת הפרשה, אמר בפר העלם דבר של ציבור: ׳וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר לפני ה׳⁠ ⁠׳ (ויקרא ד, טו). ולמדנו גם כן מהסמיכה שקדם זכרה שהסמיכה היא בשתי ידים, ועל ראש הבעל־חיים ההוא, לא על איבר זולתו, כאילו בכל כוחו העתיק ממנו אלו העוונות ושׂמם על ראש הבעל־חיים ההוא. ולפי שהכוונה בסמיכה היא זאת הכוונה, למדנו שבעל הקרבן בעצמו יחוייב שיסמוך ידיו על ראש קרבנו, לא בנו ולא אשתו ולא שלוחו. וכבר ביארנו זה עוד ממה שנזכר בפרשת ואתה תצוה: ׳וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר׳ (שמות כט, י), כמו שביארנו שם.

Ralbag Vayikra 5:26רלב״ג ויקרא ה׳:כ״ו

וכפר עליו הכהן לפני ה׳ – רוצה לומר שיקריבהו הכהן על מזבח העולה, כמשפט האשם. לאשמה בה – ענינו כענין ׳לחטֹא בהנה׳ (פסוק כב), כי כוונת ה׳אשם׳ וה׳חטא׳ היא אחת; ויֵאָמֵר כל אחד מהם על מה שנהנה האדם או יעכב בידו מזולתו שלא כדין; אמר בגזל הגר על קרן הגזילה: ׳אשם׳ (במדבר ה, ז), ואמר בפרשת מעילה: ׳אשר חטא מן הקֹדש׳ (ה, טז). והנה נלמד מאומרו ׳לאשמה בה׳, ׳לחטא בהנה׳, שאם היה הממון ההוא פחות משוה פרוטה - לא יתחייב עליו אשם ולא תוספת חומש. וזה יתבאר מהשרשים הכוללים, כי פחות משוה פרוטה אינו נערך בין בני האדם כלל, כי אין שם כסף יהיה מחירו. ובכאן נשלם הביאור בזאת הפרשה. {ביאור סדר הקרבנות בפרשת ויקרא} וראוי שלא יֵעָלֵם ממנו למה זָכַר הקרבנות בזאת הפרשה בזה הסידור אשר בא בו, כי ראוי שיהיה זה לסיבה. והנה נִתֵּן הסיבה בזה לפי מה שאפשר לנו. ונאמר, כי מפני שהיו קצת הקרבנות מכוונים בעצמם, כמו העולה, וקצתם על הכוונה השנית, והם הקרבנות הבאים לכפרה, כמו שביארנו במה שקדם; הנה הקדימה התורה לזכור הקרבנות המכוונים בעצמם, ואופן עשייתם, רוצה לומר העולה (פרק א׳); עם שהיא עם זה מכפרת על העונות הקלים. ולמדנו שהיא מכפרת מֵאומרו: ׳ונרצה לו לכפר עליו׳ (א, ד). ולא נוכל לומר שתכפר על החטאים העצומים, שהרי מצינו שכבר יביאו עליהם חטאת קבועה, או קרבן עולה ויורד, או אשם, לפי מה שנתבאר בזאת הפרשה. עם שכבר נמצא בחטאים ובדברים שיהיה בהם חטאת ועולה, שהחטאת היה קודם; וזה לאות כי לכפרת אותו החטא יצטרך החטאת יותר; ואולם תבוא העולה אחר זה, להורות שכבר נתקרב החוטא לה׳ יתעלה בהקרבת החטאת. ולזה תמצא בקצת המקומות שיהיה אחר־זה הקרבת השלמים. והנה זכר מיני העולה על סדרם, בגדול החל ובקטון כילה. וזה, שהוא הקדים תחילה הבָּקָר, לפי שהוא היותר חשוב, ואחר כן הכבשים, ואחר כן העזים, ואחר כן התורים, ואחר כן בני היונה. ולפי שזכר העולה, שהיא באה בנדר ונדבה, השלים המאמר בקרבנות הבאים בנדר ונדבה (פרק ב׳). וזכר תחילה מה שהוא מהם קודש קודשים, והיא מנחת הסולת; והיא עם זה למטה מקרבן העוף, כי הבעל־חיים הוא יותר נכבד מהצמח, וכל שכן שהוא יותר נכבד מפרי הצמח. והנה מצאנו גם כן בקרבן עולה ויורד שבא זֵכר מנחת הסולת אַחַר זֵכר קרבן העוף. והקדים תחילה מנחת הסולת בזולת אפייה, כי הסולת הוא קודם לכל מה שיֵעשה ממנו; ואחר כן הקדים מאפה תנור לכל מיני האפייה, כי הוא היותר נהוג והיותר נבחר; ולזאת הסיבה בעינה הקדים הנאפה על המחבת לנאפה על המרחשת, כי הנאפה על המחבת יותר מתיחס למאפה תנור מהנאפה על המרחשת, וזה מבואר ממה שביארנו בזה. ואחר שזכר מנחת החיטים זכר מנחת השעורים, כי החיטים הם יותר נבחרים מהשעורים. ואחר שהשלים זֵכר קודשי הקודשים הבאים בנדר ונדבה, זָכַר קודשים קלים הבאים בנדר ונדבה, והם השלמים (פרק ג׳). וזכר מיניהם על הסדר הראוי, בגדול החל ובקטון כילה; רוצה לומר שהוא זכר תחילה הבקר, ואחר כן הצאן, ואחר כן העז. ואחר שהשלים זכר הקרבנות הבאים בנדר ונדבה, בא לזכור הקרבנות הבאים לכפרה (פרק ד׳). והֵחֵל מהיותר קשה, והוא הקרבן הבא על שגגת קצת העבירות שחייבין על זדונן כרת, והוא קרבן חטאת קבועה (ד׳:ג׳-כ״א). והקדים לזכור תחילה מה שבא ממנו על שגגת ההוראה עם זדון המעשה, כמו הענין בפר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, לפי שזה החטא הוא יותר עצום משגגת המעשה לבד. וזה יתבאר מִפָּנִים: מהם שהחטא בשגגת ההוראה הוא מביא אל החטאים רבים, כי ההוראה היא סיבת המעשים, מה שאין כן בשגגת המעשה. ומהם כי שגגת ההוראה תהיה סיבה אל שיחטא האדם ההוא - וזולתו ממי שיתנהג על פי הוראתו - פעמים רבות. ואמנם שגגת המעשה יחטא בה החוטא ההוא, לא זולתו, אם לא היה זה במקרה; גם לא יקרה בו ההתמדה בזה החטא; וזה מבואר ברוב מיני שגגת המעשה. ומהם כי החוטאים בשגגת ההוראה הם הנכבדים שבאנשים, ולזה יהיה החטא יותר עצום, כי הוא מבואר שהחטא האחד יהיה יותר עצום כל מה שיהיה החוטא יותר נכבד. ומזה המקום יתבאר — מענין סידור מה שבא בזאת הפרשה — שחטא כהן משיח הנזכר בזה המקום הוא בשגגת ההוראה עם זדון המעשה, כמו הענין בפר העלם דבר של ציבור. והנה הקדים הכהן המשיח, להיותו יותר נכבד. והנה לא הוגבל לאלו הנכבדים קרבן בשגגת המעשה, ולא על לא הודע לו, כי למעלתם הם זריזים ושומרים עצמם מהספק, ולזה לא יקרה להם כמו החטא הזה בזולת שגגת ההוראה. ואחר כן זכר מה שבא ממנו על שגגת המעשה (ד׳:כ״ב-ל״ה); וזכר תחילה קרבן הנשיא, למעלתו ורוממותו על שאר האנשים; עם שכבר יתכן יותר שיִלמדו ממנו האנשים לעשות זה החטא, מפני היותם מונהגים ממנו. ואחר שזכר העבירות שיביאו עליהם חטאת קבועה, זכר העבירות שיביאו עליהם חטאת בלתי קבועה (ה׳:א׳-י״ג), והם גם כן מהחטאים העצומים, והם: שבועת העדות, כשיעברו עליה בזדון או בשגגה; והוא מבואר שהעבירה על השבועה היא מהעבירות הגדולות, לפי שכל עבירות שבתורה כתוב בהן ׳ונקה׳ (שמות לד, ז; במדבר יד, יח) וכאן ׳לא ינקה׳ (שמות כ, ו; דברים ה, י); כבר ביארנו הסיבה בזה בפרשת וישמע יתרו; ומנה עוד עימה שגגת טומאת מקדש וקודשיו, שחייבין על זדונן כרת, כמו שיתבאר, ושגגת שבועת ביטוי. והנה הבדילה התורה טומאת מקדש וקודשיו מבין שאר מצות לא תעשה שחייבין על זדונן כרת, לפי שרוב ענין הטומאות הוא על הכוונה השנית; ועוד, כי כבר יִקשה מאד להִשמר מאלו הטומאות; ולזה היה מן הראוי - לפי מה שאחשוב - שתקל התורה באלו, רוצה לומר שיביאו עליהם חטאת בלתי קבועה. וזה אמנם יהיה כשהיתה שם ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים. ואמנם כשלא היה בזה התואר, סודרו שם קרבנות אחרים לכפר עליהם, כמו שיתבאר בפרשת אחרי מות. ואחר כן זכר קרבן הנהנה מקודשי ה׳ בשגגה (ה׳:י״ד-כ״ו), כי היא מהעבירות החמורות, ואם היא למטה מהקודמות. ואחר כן זכר קרבן מי שנסתפק לו אם חטא בשגגת מעשה בעבירות שחייבין על שגגתן קרבן חטאת קבועה; וזה בלי ספק הוא למטה מהעבירות הקודמות. ואחר כן זכר קרבן מי שכפר ממון לחבירו ונשבע בו על שקר במזיד.

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 32:21רלב״ג בראשית ביאור המילות ל״ב:כ״א

אכפרה פניו – אעביר אפו.

Ralbag Vayikra 16:34רלב״ג ויקרא ט״ז:ל״ד

(לד) והיתה זאת לכם לחֻקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטֹאתם אחת בשנה – רוצה לומר שתֵּעָשׂה העבודה הזאת בזה האופן ובסידור הנזכר פעם אחת בשנה, והוא בעשור לחודש השביעי. ויעש כאשר צוה ה׳ את משה – הורה בזה שכל זה מכוון באופן הנזכר, ולזה לא הפיל אהרן ממנו דבר. הנה זהו ביאור דברי זאת הפרשה. (א-לד) {ביאור למה היתה זאת הכפרה בזה האופן} ואולם למה היתה זאת הכפרה בזה האופן, הנה ראוי שנאמר בזה לפי מנהגנו והשגתנו, ואם יש בזה מן העומק והקושי החזק. {הקטורת} ונציע תחילה ונאמר כי מזבח הקטורת מורה על הוית האדם והפסדו. וזה, כי קטורת של שחר מורה על המציאות וההויה, וקטורת של בין הערבים מורה על ההפסד, כמו שהתבאר בפרשת ואתה תצוה. והיו ממנו ארבע קרנות, להורות על שההפסד לא יקרה לאדם מצד צורתו, אך יקרה לו מצד ההיולי, והם היסודות, אשר בהמזגם קבל אלו הצורות קצתם באמצעות קצת. והנה הקטורת אשר יקטירו עליו מורה על השכל ההיולאני, אשר מדרכו שיתעצם במה שיריח האדם מאלו הדברים המוחשים, רוצה לומר מאופן החכמה אשר ביצירתם, כשיופרדו מהם המשיגים ההיולאניים. והנה השכל יקח זה המושג מהחוש והדמיון, ויפשיטהו ממשיגיו ההיולאניים; ובזה האופן ישוב המושכל בכח - מושכל בפועל; כמו שישים האש, מצד ההפרדה, הקטורת אשר היה מוּרח בכח - מוּרח בפועל. ומזה האופן היו הסמים משל למושכלות, כמו שביארנו בפירושנו לשיר השירים, וזה המשל נכפל שם הרבה. {המנורה} והנה המנורה מורה על האופן שיֵצא בו השכל ההיולאני מהכח אל הפועל, מצד מה שתכין לו הנפש המרגשת והמדמה מן המורגשות, כמו שביארנו בפרשת ויקחו לי תרומה. ולזאת הסיבה היתה המנורה יותר קרובה לקודש הקודשים ממזבח הקטורת. ולזאת הסיבה היתה בפרוכת צורת כרובים, להעיר כי מה שבמנורה הוא הערה אל הֲשָׁבַת השכל ההיולאני שכל בפועל, באופן שיהיה במדרגת הכרובים שהם שכלים נבדלים משיגים עצמותם; ולזאת הסיבה גם כן היתה המנורה מאירה למול קודש הקודשים, ששם הכרובים פורשי כנפים למעלה. ולפי שההשלמה בזה האופן לשכל היא יותר חזקה בָּעֵת המורה על ההפסד וחולשת הכוחות הגופיות, והוא עת הזקנה והישישות — כמו שנזכר בספר הנפש וביארנוהו בספר מלחמות ה׳ — היה העת שתתחנך בו המנורה בערב, כמו שביארנו במה שקדם. {הכרובים} והנה הכרובים אשר בקודש הקודשים מורים על השכל הנקנה והשכל הפועל. והנה בשפע שיקבל השכל הנקנה מהשכל הפועל תגיע הנבואה; ולזה היו פניהם איש אל אחיו, אל הכפורת אשר על הארון, להעיר על אפשרות הגעת הנבואה, כי התורה ניתנה על יד נביא, ואם לא יאמן בנבואה תפול התורה בכללה. {השכל הפועל} וכבר התבאר בספר מלחמות ה׳ כי המזגים יתחדשו במורכבות מפני מה שיתחדש מהתמזגות מה שישפע מהכוכבים באמצעות ניצוציהם, לפי מה שנתן להם ה׳ יתעלה מהכח ביום הבראם. וכמו שיתחדש מהתמזגות כוחות הגלגלים אלו המזגים המקבילים, לפי כח כוכב כוכב מהכוכבים ההולכים, ולפי מקומותיו מגלגל המזלות, כן יתחדש ממניעיהם שכל, הוא נימוס מה שיתחדש מהמזג כחותיהם, ובאמצעותו ינתנו הצורות באלו הדברים ההווים, והוא השכל הפועל, לפי מה שביארנו שם. הנה זהו מה שראינו להציעו בזה המקום, קודם נתינתנו הסיבות במה שנזכר בזאת הפרשה. {חשיבות כפרת העוונות} ואחר זאת ההצעה נאמר שכבר היה מן ההכרח שיהיה שם מה שיעיר שכבר יכפר ה׳ יתעלה לחוטא כל עוונותיו, לא השגגות לבד. וזה, שאם יחשוב האדם שלא יתכפרו לו כמו אלו העוונות, יהיה מגיע מזה הפסד נפלא. וזה, שהחוטא, מפני האמינוֹ שלא יכופרו לו עוונותיו - ואם יכבס כתמי חטאיו בנתר התשובה והמעשים הטובים - הנה יתיאש מן הטוב, ולא ישתדל בתיקון מעשיו ודעותיו, לראותו שכאשר אבד אבד. ולזה סידר ה׳ יתעלה שיהיה יום אחד יתכפרו בו כל העוונות, אחר הִשָּׁבֵר לב החוטא והִכָּנְעוֹ בצום ובתשובה. {עבודה בכה״ג ובקה״ק} ולפי שזה הענין גדול וקשה, ראוי שלא יִשלם כי אם על יד היותר נבחר, כי אל היותר נכבד ייוחסו הפעולות היותר גדולות בסוג ההוא. ולזאת הסיבה בעינה חוייב שיהיה זה גם כן בנכבד שבמקומות. {בגדי לבן} והנה היתה זאת העבודה בבגדי לבן, כי לִגְנוּת מה שיכפר עליו באלו העבודות, היה בלתי ראוי שיִשלם הכבוד בזה הקרבן. {שריפת הפר והשעיר} ולזאת הסיבה בעינה היו הפר והשעיר נשרפים בזה האופן המגונה חוץ לשלוש מחנות; {והמתת השעיר המשתלח} והיה גם כן מת השעיר המשתלח בתכלית הגנות, ובמקום שאין בו הנאה כלל, רוצה לומר בארץ גזרה, עד שהגיע מחוזק הגנות בו שלא יֻקַּח דבר ממנו לעבוד בו שום עבודה באופן מהאופנים. {מין הבהמה} והנה היה חטאת הכהן פר, וחטאת ישראל שעיר, לסיבה בעינה שהיה חטאת כהן משיח פר, וחטאת נשיא שעיר; וזה היה לגודל מעלת הכהן, כמו שביארנו שם, עד שהנכבד שבבעלי־חיים הוא אצלו בתכלית הפחיתות, לחוזק הִמָּשְׁכוֹ אל השכל ומואסו עניני החומר. {שני השעירים} ולפי שכפרת שני השעירים היתה מיוחדת למה שיכפר עליו הפר, היה ראוי שיוקחו שניהם יחד לכונה ההיא; ולזה לא יתברר אז אי־זה מהם יכפר על הטומאה ואי־זה מהם יכפר על כלל העוונות; {הגורל} ואולם יתברר זה באמצעות נתינת הגורל על יד הכהן הגדול, ליַשב יותר בנפשותינו על שזה מכפר על הטומאה וזה מכפר על כלל העוונות, כאילו היה מוגבל מה׳ יתעלה מה שיתברר מפני הגורל, כמו שאמר: ׳בחיק יוטל את הגורל ומה׳ כל משפטו׳ (משלי טז, לג). והנה היה המכפר על הטומאה לה׳, מה שאין כן במכפר על כלל העוונות, לפי שהעבירה אשר בטומאה איננה מצד הענין בעצמו, אבל היא - כמו שביארנו - להעיר על מציאות הצורה, כדי שנעמוד מזה על מציאות ה׳ יתעלה, ולזה היה קרב ממנו דבר־מה לה׳ יתעלה מדמו ומחלבו; ואולם המכפר על כלל העוונות לא היה ממנו דבר קרב לה׳ יתעלה, כי אותם העוונות מרוחקים מצד עצמותם, וכל שכן הזדון בהם, שהיה השעיר ההוא מכפר עליהם. {הטבילות} והנה יטבול הכהן בכל עת שילבש בגדים, להורות שהמכוון מהעבודה כולה - שיתנקה מטומאות החומר ומהמרי המיוחס לו, ולהורות על חוזק מעלת המכפר הזה בנקיות. והנה היו, לפי מה שאחשוב, שני מיני הטבילות האלו הנזכרות - לכוונות שונות; וזה, שהטבילה שתהיה בלובשו בגדי לבן היא להעיר על חוזק טומאת הדבר שיכפר עליו וחלאתו, ולזה יצטרך המכפר עליו לתכלית הטהרה, כדי שיהיה נכון לטהר כמו זאת הטומאה הנפלאה; והטבילה שתהיה אחרי הפשיטוֹ בגדי לבן היא להעיר על חוזק טומאת מה שיכפר עליו וחלאתו, ולזה כאילו השיגהו דבר יצטרך לטבול עליו; ולזאת הסיבה היה השורף הפרים והשעירים הנשרפים טמא. והנה היתה הטבילה במקום קדוש, כדי שתִשלם זאת העבודה הנכבדת בזולת יציאה מן המקדש, כדי שלא יראה כאלו הניח ענין העבודה ויצא מחוץ למקדש. וזה ממה שיוסיף כוונה לכהן בענין זאת העבודה. {הקטרת הקטורת מבית לפרוכת} והנה אחר שישחט הכהן הגדול חטאתו, יקטיר קטורת סמים דקה מבית לפרוכת, כי שם הדברים המורים על השכל שהוא בפועל, והוא השכל הנקנה. והנה תהיה הקטורת ההיא יותר דקה מהקטורת אשר יקטירו על מזבח הזהב; לפי שהקטורת ההיא תורה על הכנת השכל ההיולאני, ושכבר תצא אל הפועל, וזה אמנם יהיה בהתלמדות וחקירה; ואמנם הקטורת אשר יקטיר לפני לפנים מורה על השכל שיָצָא אל הפועל, אבל יֵעָתֵק מהעדר ההשתמשות בהשגתו אל שישתמש בהשגתו, וזה דבר יותר קל מאד מההתלמדות. ולהעיר על זה הענין היתה הקטורת ההיא יותר דקה, כי אז ימשול בה האש בקלות יותר, ותעלה עשנהּ בקלות. והיה הקטורת ההוא מלוא חופניו, כי השכל הנקנה הוא מה שהשיגה ידו במושכלות. והנה הכוונה בהקטרת הכהן הגדול זה הקטורת לפני לפנים היא להורות שהוא ינהיג עצמו לפי מה שיחייבהו השכל הנקנה, הלקוח ממה שיתנו מרֵיחם אלו הדברים המוחשים אשר בכאן, אשר בו מהסדר והיושר ומהפלגת חכמת ה׳ יתעלה והשפעתו הטובות הנפלאות מה שלא יעלם; ובזה האופן יתנהג בדרכי ה׳ יתעלה, ויהיה זה סיבה אל שיִשָּׁמֵר מהחטאים אשר סיבתם הנטייה מה׳ יתעלה. {ענן הקטורת} ולפי שזה השכל - רוצה לומר השכל הנקנה - יעלה למעלה אל הנבדלים, ויתאחד בהם, ובזה האופן תגיע הנבואה, אשר תביא ההאמנה בה להאמין בתורה, הנה יעמוד שם הכהן הגדול עד שיכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר עליו הם הכרובים, כי מזה יעמוד על זאת הכוונה. {מעלה עשן} ולזה חוייב שיהיה בקטורת מעלה עשן, כדי שיהיה מוחש עליית זה העשן לזה המקום, ושיהיה העשן המורה על השכל הנקנה מורגש; עם שזה יתבאר ממנו ששלמות זאת ההשפעה תהיה גם כן מצד הכרוב אשר על הכפורת המעיר על השכל הפועל, באמצעות הדברים המוחשים אשר סמי הקטורת מעירים עליהם, כמו שזכרנו במה שקדם. והיה זה גם כן אצל התורה שהיתה בארון, כי היא גם כן מַישרת אל זאת ההשפעה הַיְשָׁרָה נפלאה, כמו שביארנו בפתיחת זה הספר. והנה לא היתה התורה מעכבת זה, כי ההישרה אשר מצידה היא על צד היותר טוב, לא שתהיה מהסיבות ההכרחיות בזאת ההשפעה. {הזאות דם הפר} והנה יזה אחר כן מדם הפר על הכפורת הזאה אחת, ולפני הכפורת שבע הזאות, להורות כי מחשבותיו ותשוקותיו ופעולותיו, המסודרות מגלגל המזלות, ושבעה כוכבי לכת, לפי מקומותיהם מגלגל המזלות — אשר הם באופן־מה סיבת הרבה מהחטאים והפשעים, ואם היה זה במקרה, כמו שביארנו בספר מלחמות ה׳ — הנה ינהיגם לפי מה שיתנהו השכל השופע מה׳ יתעלה אשר הגיעה ממנו התורה, וכאילו יתנקה השלם, בעל השכל הנקנה, מחטאיו בזה האופן, ויהיה שכלו נקי מהחטאים אשר חטא ומחלאתם. ולזה היתה זאת ההזאה באצבעו הימנית, להעיר שיכוין בפעולותיו ודעותיו כולם שיהיו אל הימין, לא נוטות ממנו. {שעירי החטאת} ואחר כן ישחט שעיר החטאת אשר לעם ויזה ממנו בזה האופן בעינו; אלא שלא יכפר בו שם כי אם על ענין הטומאות, אשר אין המרי בהם מרי מצד עצמותם, אלא מצד מה שבהם מההישרה לַשֵּכֶל בדעות האמיתיות. והיה זה כן, כי גדלו עוונותיהם מאד, ובהם מהרוחק מה׳ יתעלה מה שלא יתכן שיטהרו מהם באופן שיתקרבו לה׳ יתעלה זה הקירוב הנפלא. ואולם הכהנים, למעלתם בעיון ובתורה, הנה יהיו חטאיהם מועטים וקלים, ולזה יכפר עליהם יחד הפר בזה המקום הנכבד; כי הם, אם היה שיחטאו, לא יהיה בחטא ההוא מהריחוק מה׳ יתעלה הרבה, כמו שהוא ראוי בחוק השלֵמים. והנה לא תהיה טענה עלינו בזה אם היה שיִמָּצְאוּ כהנים בלתי שלמים בזה האופן, כי התורה אמנם תדבר בענינים מצד המציאות אשר ראוי שיהיו בו, לא מצד הפועַל, כמו שהצענו בשורשים הכוללים. ואולם המון העם יחטאו הרבה, וראוי שיהיה שם מה שיעירם על שאלו החטאים ראוי שירוחקו מאד, כדי שישובו מחטאם ויכנע לבבם. ולזה ימות השעיר הנושא אלו העוונות בזה האופן המגונה שלא יגיע בו תועלת, ובמקום שלא יגיע בו תועלת, להעיר כי החוטא המחזיק בחטאים ההם לא יהיה במציאותו תועלת כלל. ולהורות שאלו העבירות יהיו מעטות בכהנים, לפי הראוי בהם, לא זכרה התורה בביאור ענין הטומאות והחטאים כי אם בישראל; אמר: ׳וכפר על הקֹדש מטֻמְאֹת בני ישראל׳ (פסוק טז), ׳והתודה עליו את כל עוֹנֹת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטֹאתם׳ (פסוק כא); ואמנם בכהנים לא זכר זה, אבל אמר: ׳וכפר בעדו ובעד ביתו׳ (פסוקים ו, יא, יז). והנה לזאת הסיבה גם כן היה ראוי שיהיה חטאת הכהנים יותר נכבד, כי אין להם חטאים באופן מהגנות אשר יִמָּצאו להמון העם. {ההזאות כלפי הפרוכת} ואחר כן יזה כמו אלו ההזאות על הפרוכת ולפני הפרוכת, מדם הפר תחילה, ואחר כן מדם השעיר, לפי שבזה הענין יש הבדל גם כן בין הכהנים והעם. וזה, כי המקום ההוא מורה על ההשתדלות במה שיֵצֵא בו השכל ההיולאני מהכח אל הפועל; ולזה היתה שם המנורה, והיו בפרוכת הכרובים, כמו שביארנו במה שקדם; והוא מבואר שכמו שיש הבדל נפלא בין היחידים וההמון בשכל הנקנה, כן יש הבדל ביניהם בַּהשתדלות בדרכים אשר הם הצעה להגעתו. {ההזאות על מזבח הזהב} ואולם ההזאה אשר תהיה על מזבח הזהב, להיותו מורה על מציאות השכל ההיולאני, והיה מציאות זה השכל שוה באנשים כולם, הנה לא תהיה לכהנים לבד ולישראל לבד, אבל תהיה להם יחד בשיערבו דם הפר ודם השעיר. והנה היתה על קרנות המזבח, שהוא מורה על היסודות שהם סיבת ההפסד, להעיר שיתנקה זה השכל ההיולאני מטומאות החומר. ואחר כן יזו שבע פעמים על שטחו אשר בו יוקטר הקטרת, המורה על הכנת זה השכל בהשגה, להורות שיתנקה זה השכל מהמחשבות והתשוקות והפעולות המסודרות לו מהגרמים השמימיים באמצעות החומר, שיהיו סיבה באופן־מה לטעותו בהשגתו ובדעותיו. {אחת ושבע} והנה בהזאה הנעשית לפני לפנים, ובפרוכת, שהיא אחת ואחר כן שבעה, הערה עם זה על השכל הפועל, שהוא נאצל מן ה׳ יתעלה באמצעות מניע גלגל המזלות ומניעי כוכבי לכת, כמו שהצענו. והנה לא יהיה אדם באהל מועד בבואו לכפר בקודש, כדי שיִשלם לו ההתבודדות, ויהיה יותר מוכן מפני זה להשיג הסיבה אשר בעבורה ציותה התורה זה. ולזאת הסיבה בעינה חוייב שלא יהיה אדם בין האולם ולמזבח בבואו לכפר על אהל מועד. {קטורת פנימית בבוקר בלבד} וראוי שתדע שהשכל ההיולאני נפסד; וכן ההשתדלות בהוצאתו אל הפועל מאלו הדברים המוחשים, כי בהִפָּסֵד הנפש המרגשת יִפָּסדו כוחותיה אשר בהם תעזור אל השכל ההיולאני בהשגתו. ולזה לא יהיה אחר המות תוספת שלמות לשכל הנקנה, כי אבדו כליו אשר בהם יוכן לו זה. ולזאת הסיבה היה במזבח הקטורת ובמנורה מה שיורה על ההויה וההפסד, כמו שביארנו בפרשת ואתה תצוה. ואמנם השכל הנקנה אינו נפסד, כמו שביארנו בספר מלחמות ה׳, ולזה לא היה בו מה שיורה על ההפסד, אבל היתה הקטרתו בבקר לבד, שהוא מורה על ההויה, כמו שביארנו בפרשת ואתה תצוה. ולהעיר שלזאת הסיבה לא היתה הקטרתו כי אם בבקר, היה ראוי שיהיה הסרת הכף והמחתה מקודש הקודשים בעת הקטרת קטורת של בין הערבים, להעיר אז הכהן המקטיר זה הקטורת על ההבדל שיש בין שני אלו המינים מהקטורת, כי זה לא יוקטר בעת הערב כמו הענין בקטורת אשר יקטירו על מזבח קטורת הסמים, ויתעורר מפני זה אל מה שכוונה התורה בזה. {אחת בשנה} והנה לא היתה הקטרת זה הקטורת המורה על השכל הנקנה כי אם פעם אחת בשנה, למיעוט הִמָּצֵא זה הענין בשלמות בהמון האנשים; ולזה תמצא האנשים שלמי־השכל מעטֵי־המספר. {בחודש השביעי} והנה היתה זאת ההקטרה בחודש השביעי, שיכנס בו השמש במזלות הדרומיים, שיש בו רושם אל ההפסד, כמו שהתבאר בטבעיות, לפי ששלמות זה השכל הוא נמצא יותר עם חולשת כוחות הגוף, כמו שביארנו בספר מלחמות ה׳ ובביאורנו לספר הנפש. {בעשור לחודש} וכבר היה זה בעשור לחודש, להורות על שמספר השכלים הנבדלים הם עשרה, והעשירי הוא קודש, והוא ה׳ יתעלה. {עינוי נפש} והנה היה היום הזה אסור בהתעסקות בצרכים הגופיים, ומחוייב בעינוי נפש, כדי שיכנעו יותר ויעשו תשובה, כי בה תלוי ענין הכפרה, כמו שביארנו. ולזאת הסיבה היתה התרועה בראש החודש הזה, כמו שנבאר במה שיבוא. ובכאן נשלמה הסיבה במה שנוהג ביום הזה מהעבודות ויתר הענינים, והוא נפלא מאד ומסכים לעניניהם, עד שענין זאת העבודה מכל צדדיה יעיר במה שאין ספק בו שהכוונה בה הוא מה שזכרנו. וזה הוא מסגולות האמת, רוצה לומר שהוא מעיד לעצמו מכל צד ומכל פינה.

Ralbag Vayikra Toalot 1:4רלב״ג ויקרא תועלות א׳:ד׳

ואולם התועלות המגיעים ממה שנזכר בזאת הפרשה הם עשרים ושלושה: (ד) התועלת הראשון הוא להיישיר האנשים, כאשר חטאו, שישובו אל ה׳ יתעלה, והוא יכפר להם עוונותיהם. ובזה תועלת גדולה להביא האנשים אל השלמות האנושי. וזה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא; ואם יאמינו האנשים שחטאו חטא־מה, שיהיה נכתם עוונם תמיד לפני ה׳ יתעלה, יוסיפו לחטוא, לחושבם שכבר אבדו בסיבת מה שחטאו, ולא יקבלו תועלת בהשמרם מחטא במה שעתיד. ואולם כאשר ידעו שבשובם מדרכם הרעה וישובו לדרכי ה׳ יתעלה יכופרו להם עוונותיהם, אז יהיו נזהרים מחטוא עוד, וישובו אל ה׳, כדי שירחמם ויכפר להם מה שחטאו בו. והנה רצה ה׳ יתעלה שיהיה שם, עם התשובה, הקרבת הקרבן, כדי שיתישב יותר בלב החוטא שכבר נתכפר לו אותו החטא; כי לא יצוייר אצל המון האנשים שיהיה האדם רשע ואחר כן יתנקה מרשעו בתשובתו בלבבו בזולת מעשה כלל. ולזה צוה ה׳ יתעלה שיעשו אלו הקרבנות בבית הנכבד אשר שכינתו בו, ועל יד הכהן שהוא נבדל לעבודת ה׳ יתעלה - להשלים הכפרה לחוטא עם התשובה. ומפני זה באה המצוה שיסמוך שתי ידיו על ראש קרבנו, ויתודה עליו עוונותיו, לישב בלבו שאותם החטאים כאילו נעתקו ממנו ובאו על ראש הבעל חיים ההוא. עם שבאופן עשיית הקרבנות על הסדר הנזכר בתורה הערה להיישיר האדם לעבודת ה׳ יתעלה ולהרחיקו מההליכה אחר יצרו הרע, כמו שיתבאר כשנבאר הסיבה למה היה מעשה הקרבנות הנזכרים בזאת הפרשה בזה האופן אשר צוה ה׳ יתעלה.

Ralbag Vayikra Toalot 4:1רלב״ג ויקרא תועלות ד׳:א׳

התועלת הארבעה עשר הוא במצוות, והוא מה שצוה להקריב חטאת, שנאמר: ׳נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוֹת ה׳ אשר לא תעשינה׳ (ד, ב) - והם האזהרות שיש בהן מעשה שחייבין על זדונן כרת, כמו שנתבאר בראשון מכריתות; חוץ מן הטמא שאכל קודש או שנכנס למקדש, כי התורה הגבילה לו קרבן אחר, כמו שמבואר בזאת הפרשה. והנה זאת השגגה, אם היתה בעבודה זרה, יהיה קרבן עליה באופן הנזכר בפרשת שלח לך (במדבר טו, כב-כט); ואם היתה בַּשְּׁאָר, יהיה הקרבן עליה באופן הנזכר בזאת הפרשה; כמו שנזכר בראשון מהוריות. וראוי שתדע שכבר נלמד שזאת המצוה היא לבד בעבירות שחייבין על זדונן כרת, שהרי מצאנו שהועתק לקרבן קל מחטאת בקצת העבירות שבהן כרת, כמו טומאת מקדש וקודשיו. עם שכבר נתבאר זה במה שנזכר מזאת המצוה בפרשת שלח לך (שם), כמו שזכרנו בראש זה הספר. והיא נחלקת לארבעה חלקים. החלק הראשון - שגגת כהן משיח בהוראה באלו האזהרות, ועָשׂה על פי הוראתו, באופן שהיה חטאו בשגגה, לא בזדון. החלק השני - שיהיו בית דין הגדול, שהם משותפים לכל ישראל, שוגגין בהוראה, ובשגגה עשו הקהל על פיהם. החלק השלישי הוא שלא תהיה השגגה עם הוראה, ויהיה השוגג בה מלך. החלק הרביעי הוא שיהיה החוטא בשגגה הדיוט. והנה יתבאר שכל אלו החלקים הם נכללים במצוה אחת; לפי שכָּלַל אותם תחילה באומרו ׳נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוֹת ה׳ אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה׳ (ד, ב); — ׳אם הכהן המשיח וגו׳⁠ ⁠׳ (ד, ג), ׳ואם כל עדת ישראל ישגו וגו׳⁠ ⁠׳ (ד, יג), ׳אשר נשיא יחטא וגו׳⁠ ⁠׳ (ד, כב), ׳ואם נפש אחת תחטא בשגגה וגו׳⁠ ⁠׳ (ד, כז). וזה ממה שיורה שכל אלו החלקים נכללים במצוה אחת; כמו שנכללו מיני קרבן העולה במצוה שזכר תחילה, ואחר כן אמר: ׳אם עֹלה קרבנו מן הבקר וגו׳⁠ ⁠׳ (א, ג). ואני תמה מן הרב המורה למה מנה זה הענין שתי מצוות. וידמה שיהיה מה שנזכר משגגת עבודה זרה בפרשת שלח לך חלק גם כן מזאת המצוה, כי זה נכלל גם כן בנושא הראשון לזאת המצוה; והוא מבואר בנפשו, כי מצות עבודה זרה היא אחת מהמצוות אשר לא תעשינה, ואף על פי שתיאר השגגה בה שגגה בכל המצוות, כי היא שקולה כנגד כל המצוות, לפי שההאמנה בה תביא לכפור בכל מצוות ה׳ יתעלה. ולזה גם כן כלל הרב המורה שגגת עבודה זרה במצוות הנזכרות בזה המקום, שהן שתים לפי דעתו. ולזה ראינו לבאר דיני שגגת עבודה זרה בזה המקום, כדי שנשמר מההכפל בדברים האחדים בעינם. והנה היה החיוב להביא קרבן על אלו השגגות לפי שבהם חטא־מה לשוגג, על שלא הפליג החקירה באופן שיִשָּׁמֵר מהשגגה; כל שכן באלו הענינים אשר בעשייתם חטא עצום; וזה, כי מי שהוא ירא ה׳ כראוי יזהר בעניניו עד שלא יקרהו עוון בהם. ובזה תועלת מבואר להביא האנשים אל שיפליגו לחקור בעניניהם באופן שלא יצאו מדרכי התורה. והמשל, כי מי שתהיה אשתו ואחותו עמו בבית, אם לא יפליג לחקור על מי יבוא מהן, אולי יבוא על אחותו. ואולם כשיפליג להזהר בזה ויזכור שאחותו שם, אז לא יתיר לעצמו לבוא על אחת מהן, אם לא יתברר לו שאשר יבוא עליה היא אשתו. והודיעתנו התורה בזה שני מינים מהשגגות: שגגת ההוראה ושגגת המעשה. והנה שגגת ההוראה סיבה לשגגת המעשה, כשהיה המורה בה ראוי לסמוך על הוראתו. ולזה לא נדון בשגגת ההוראה רק ליותר עליונים בענין ההוראה, כמו כהן משיח או בית דין הגדול. אך לזולתם יהיה הטעות בהוראה זדון, לא שגגה, כי אין להם לסמוך על הוראתם כמו הענין באלו, והיה ראוי שישאלו זה לגבוהים מהם. ולזה יהרג זקן ממרא על פי בית דין כשטעה בהוראתו, כמו שיתבאר במשנה תורה, ולא נדונהו בדין שגגת ההוראה. ולזה לא יתחייבו קרבן על שגגת ההוראה עם זדון המעשה, זולתי הכהן המשיח ובית דין הגדול. והנה הקדים בזכרון קרבן יחיד הדיוט, השעירה קודם הכשבה, לפי שהכוונה היא באלו החטאים העצומים שיהיה הקרבן פחות, ולזה הקדים הפחות לנכבד בזה המקום. והנה בזאת המצוה עוד תועלת, ליַשב בלב החוטא שכבר נתכפר לו חטאו, כי בזה תועלת מבואר, כמו שזכרנו במה שקדם.

Sforno Vayikra 1:4ספורנו ויקרא א׳:ד׳

ונרצה לו לכפר עליו, “God will be in a mood to forgive such a person.” Seeing that there are so many different kinds of sin, some of which are merely sinful thoughts, not involving sinful deeds, it is appropriate to ask God’s forgiveness also for such sinful thoughts. This is best accomplished as a by product of the voluntary burnt offering called עולה by the Torah, an offering of which the priests only receive the skin and hair of the animal. The burning of the fat parts of the animal or the parallel fistful of flour and oil of the gift offering מנחה, which is burnt on the altar, are the instruments that bring about this atonement for sinful thoughts. Obtaining forgiveness for sinful deeds (all of them committed inadvertently, of course) other parts of the bodies of the offerings presented as חטאת or אשם, “sin offering or guilt offering,” are required. Peace offerings, שלמים, on the other hand, are viewed (based on Tzefaniah 3,9) as if the owner joins, becomes a partner with the angels, he and they serving their Lord jointly.

ויסמוך את ידו על קרבנו כמתנפל ומתפלל שיהיה עונו על ראש הקרבן, כענין בשעיר המשתלח, ובזה יוציא לאיזה פועל של הכנעה את מחשבת התשובה אשר בלבו ״ונרצה לו לכפר עליו״ (ויקרא א׳:ד׳). ובהיות מיני החטא קצתם במחשבת הלב בלבד וקצתם גם במעשה הנה לכפרת הרהור הלב יאות אותו החלק אשר יעלה בלהב המזבח, והם העולה ואימורי הקרבנות ואזכרת המנחות. ולכפרת המעשה יאותו חלקי הקרבן הניתן לכהנים, וזה שתמורת איברי החוטא שהתעסקו בפעולת הרע ינתן חלק לאיברי עובדי האל המתעסקים בעבודתו, כאמרו ״ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, לכפר עליהם״ (ויקרא י׳:י״ז). וכן אמרו ז״ל ש׳הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים׳ (פסחים נ״ט:). ובהיות הפועל הרע הראוי להתכפר בקרבן קצתו עם כובד עון כמו חייבי כריתות וקצתו קל מזה אבל עם איזה חלול בקדש, הנה לחלק הראשון יאות החטאת, לחטא את הנפש שנטמאה בחיוב כרת, כאמרו ״ונכרתה הנפש ההיא״ (שמות יב, טו ועוד). ולחלק השני יאות האשם, להעביר חלול אשר אשם לו, וזה בהכנעת הקרבן עם התשובה, ותורה אחת להם. אמנם קרבן השלמים הוא כמשתף הבעלים עם משרתי האל לעבדו שכם אחד.

Sforno Maamar Kavvanot HaTorah 8,9ספורנו מאמר כוונות התורה ח׳,ט׳

(ח)  וראוי להתבונן כי נבחרו לזבחים ממיני הבהמות המינים היותר נמצאים ומועילים לאדם בהמציא לו לחם ושמלה ומזון וחלב, והיותר נאותים בבשרם למזונו, וגם בהיות מזגם וכחם החיוני דומה למזג האדם יותר ממזג שאר בעלי חיים.  ולזה יאות שיהיה דמם – הנושא לכח החיוני שלהם – הוא בנפש מכפר.  וממיני העוף נבחרו כמו כן היותר נמצאים ונאותים למזון האדם, וזה בהיותם יותר דומים לו במזגם ובמזג דמם וכחם החיוני.  וכלם נרדפים ובלתי רודפים כלל, כמו שהזכירו רז"ל... ובענין פרטי עבודת הקרבנות, עם כונת המקריב, ראוי להתבונן שהכונה בהם היא שיקנה מביא הקרבן קביעות תכונה בנפשו, בהתיצבו על קרבנו, והיותו מכון אל פרטי הנעשה אז בפעל, יותר ממה שיקנה בציורו ובמחשבתו בזולת אלה.  כי אמנם הפעלות בעת העשותן בפעל להורות על דבר, יעוררו המדמה גם אחרי כן להוביל אל הכח השכלי, ולהתבונן בדבר אשר הורו עליו.  ובכן יקבעו תכונה בנפש, כענין קנין סודר "לקים כל דבר" (רות ד':ז'). (ט)  ...והנה בהתבונן מקריב הקרבן שאין יתרונו על הבהמה זולתי שזה הכח החיוני בו והנאצל ממנו, ישרתו בו לשלמות צלם אלקים אשר בו, על צד הכונה הראשונה, ולקיום המצוות אשר על צד הכונה השנית.  ובכן יסכים לכוננו לזה מכאן ואילך.  וזה יציר בתת בפעל הדם על המזבח.  ובכן ראוי שיהיה זה כפר נפשו בלי ספק, כאמרו "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא י"ז:י"א)... והנה קדם מעשה העגל היו הקרבנות באים נדבה בלבד, כמו שנהגו בהם צדיקי הדורות.  אמנם אחר העגל היו קצתם חובה לצבור, כענין התמיד והמוספין ומנחתם ונסכיהם.  וקצתם חובה ליחיד ולצבור, והם החטאות, וקצתם ליחיד בלבד, והם האשמות.  אמנם נסכי יחיד, וקרבן צבור בעבודה זרה, נצטוו אחר ענין המרגלים, שהיו אז יותר מקלקלים.

Shadal Vayikra 4:3-14שד״ל ויקרא ד׳:ג׳-י״ד

(ג) לאשמת העם – שהעם נושא עון מנהיגיו, ונענש על ידם, כענין הגוי גם צדיק תהרג {בראשית כ׳:ד׳}, וכן באמת השחתת המנהיג גורמת תקלות רבות לעמו; אבל הקדמונים היו מאמינים שהעם נענש ממש על חטאת המנהיג, גם יתכן כדברי רש״י שהם תלויין בו לכפר עליהם, וצ״ע. חטאת – היא היא אשם, אך נקרא חטאת כשעושין בו חטוי על קרנות המזבח, ומפני שקוראים להזהה חטוי כד״א {=כמה דהוא אומר} תחטאני באזוב {תהלים נ״א:ט׳}, על כן נקרא הקרבן הזה חטאת, לא מפני שבא על חטא. וכן אנקלוס (למטה ו׳:י״ט) תרגם הכהן המחטא אותה, כהנא דמכפר בדמה, הזכיר הדם שבו היו ההזיות. ורק בקרבן עולה ויורד כשהעני מביא עשירית האיפה סלת לחטאת {ויקרא ה׳:י״א} אין שם חטוי כי אין שם דם, ומכל מקום נקראת חטאת מפני שהיא באה תמורת הכשבה או בני היונה. (יא) ואת עור הפר – דבק למטה. (יג) כל עדת ישראל – כמשמעו, כל הקהל; וזה אמנם לא יהיה רק בשגגת המנהיגים והשופטים, אבל הכתוב לא הזכיר הסנהדרין ולא הזכיר כלל הוראת ב״ד, ולפי הפשט אחד הוא שתהיה השגגה בעבור הוראת ב״ד, או הוראת הכהן הגדול או המלך, או שתהיה ללא מורֶה.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 1:4ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא א׳:ד׳

בפסוק זה נמשך הדיבור בעבר עם וא״ו ההיפוך. מכיון שלפי זבחים לט, א על המקריב לסמוך על הקרבן במלוא כוחו (הנחת היד גרידא היתה מבוטאת ב״שֹום״, השוה בראשית מ״ח:י״ח), על כן צריך להבין את מלת ״ידו״ שהיא מתכוונת לשתי הידים. בפרט טז, כא כתוב להדיא ״וסמך אהרן את שתי ידו״. וכאן הורו חכמינו (מנחות צ״ג.) בפירוש: ״זה בנה אב כל מקום שנאמר ״ידו״ הרי כאן שתים״. ואבן עזרא שהיה נוטה לבאר ״ידו״ כאילו היא מציינת יד אחת, חוזר בו מדעתו זו מפני המסורת. מזה ששם העצם העולה – נשנה כאן ולא בא במקומו ״על ראשו״, מלמדנו הספרא, כי אפיו של הקרבן להיות ״עולה״ הוא שמצריך סמיכה, שהיא חובה לא רק ב״עולת בקר״ ו״נדבה״ כי אם גם ב״עולת צאן״ שהיא ״חובה״; אולם ה״א הידיעה (״העולה״) מרמזת, שהסמיכה נעשית רק בעולה שמדובר עליה (״עולת בהמה״), ולא בעולת העוף. הסמיכה היא הפעולה היחידה שנעשית בידי הבעלים דווקא, ולא על ידי שליח. הפעולה הזאת אינה נעשית במקרה שהמקריב הוא ״חרש שוטה קטן עבד אשה סומא ונכרי״. בקרבן של שותפין כל אחד מן השותפין מחויב לסמוך על הקרבן. כל קרבן יחיד מן הבהמה, חוץ מבכור, מעשר ושעיר המשתלח (ויקרא ט״ז:כ״א), שבראשון פעלו זקני העדה ובאחרון הכהן הגדול; לרבי שמעון גם שעיר עבודה זרה (במדבר ט״ו:כ״ד) טעון סמיכה, והיא בידי זקנים (מנחות צ״ב.). קנובל סובר, כי באשם אין סמיכה, מפני שדין סמיכה לא הוזכר אצל אשם, והוא מבקש למצוא את הטעם לכך. אולם עיון מדוקדק מביא לידי מסקנה, כי כל הקרבנות מן הבהמות הנזכרים בויקרא א-ה טעונים סמיכה, שהרי דין סמיכה ניתן רק בפרקים א-ה, היינו חוקי הקרבנות לעם, ולא בפרקים ו-ז, היינו חוקי הקרבנות לכהנים, משום שהסמיכה לא נעשית על ידי הכהנים. בענין האשם שנזכר בויקרא א-ה לא נאמר כלום על דרך הקרבתו, כמו שהסברנו לעיל עמוד כג, ולכן, כפי שמובן מאליו, לא צוותה הסמיכה בפירוש בדיני האשם. בצדק מסיקים זאת בתו״כ מפרק ז פסוק ז (״כחטאת כאשם תורה אחת״ וגו׳). אגב רואים אנחנו, כי גם אצל שאר הקרבנות הנזכרים בויקרא א-ה ושעליהם מדובר רק בקיצור, לא נאמר דבר על הסמיכה. כך בעולת צאן (ויקרא א׳:י׳ ואילך) ובקרבן עולה ויורד (ויקרא ה׳:ו׳). וגם לגבי קרבנות אלה הכרח היה להסיק אותה אך מתוך דרשה. פעולת הסמיכה מתוארת בתוספתא מנחות י והיא מובאת בגמרא יומא לו, א בלשון זו: ״כיצד סומך? הזבח עומד בצפון ופניו למערב והסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח ב׳ ידיו בין ב׳ קרנות של זבח ובלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח ומתודה, על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני, דברי ר׳ יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה״. התיאור הזה מכוון ראשית כל לקדשי קדשים, כפי שמבאר רש״י וכפי שמוכיח הביטוי ״הזבח עומד בצפון״. בקרבנות שלמים בודאי לא היה מקום לוידוי. וכך משער גם הרמב״ם (מעשה קרבנות ג, ה ״יראה לי״), כי בקרבן שלמים אין מתוודים כי אם אומרים דברי שבח. מה שנוגע לטעם הסמיכה, היו רווחות עוד מזמן קדום סברות שונות. פילון (בספרו de victim) סובר, כי בעל הקרבן רצה להודיע במעשהו זה: ידים אלו לא עשו שום עול, אלא עסקו בטוב ובמועיל בלבד. כנראה, שהוא הרחיב את הנוסחא שאמרו הזקנים ליד העגלה הערופה (״ידינו לא שפכו וגו׳⁠ ⁠״, דברים כ״א:ז׳), על כל הקרבנות. אין כל צורך לסתור את הדעה הזאת. אלה שמוצאים במעשה הקרבנות כוונה משפטית (עיין לעיל עמ׳ סב) סוברים, כי סמיכת הידים היא הפעולה אשר על ידה ממלא בעל החי המוקרב את מקום המקריב, נושא את עוונו ומקבל את ענשו. הדעה הזאת נופלת יחד עם השיטה היורידית על אודות כוונת הקרבנות. לפי בּיר (Symbolik ב, עמוד 340 ואילך) מציין האקט הזה את זכות הבעלות והנכונות למסור את שלו למות לכבוד ה׳; לפי איוולד (Alterthumer עמוד 47 ואילך) מציין הוא את שימת הרגשות המתפרצים במקריב ברגע הקדוש על ראש הקרבן; לפי קנובר ורוזנמילר הוא סימן להסתלקות רשות הבעלים ומסירותו לה׳; לפי קייל זהו כעין העברת הרגשות, שמזרזים אותו להביא קרבן, על ראש בעה״ח הקרב, כאילו ראשו שלו היה עובר על ראש בעל החי וממלא את מקומו. אברבנאל סובר, שהסמיכה באה כדי לזהות יחסו של המקריב עם היחס של הקרבן, ״להגיד שיהיה ענינו כענין העולה ההיא״. לפי ש. ר. הירש מוציא הסומך בתורת בא כוחו היהודי של החוק את המצוה הזאת לפועל, ומביע, כי אותן הדרישות האלהיות שמוצאות את ביטויין בעבודת הקרבן נעשות בשמו הוא. אולם טעם הסמיכה מתחוור לנו כשאנו נותנים דעתנו על כל הפסוקים, שבהם מדובר על המעשה הזה. משה רבנו סומך את ידו על יהושע (במדבר כ״ז:כ״ג). בני ישראל סומכים את ידיהם על הלוים (במדבר ח׳:י׳). בשני המקרים האלה ממלא הנסמך את מקומו של הסומך. המעשה הסמלי מתאים במילואו. הסומך מסתמך על אחר שהוא יוציא לפועל את שהיה בעצם עליו לפעול. באקט זה ניתן מצד הסומך יפוי כוח לשני למלאות את מקומו. וכך יש לבאר גם מצות ״וסמכו כל השומעים״ (ויקרא כד יד) שנאמרה בענין המקלל. בעוון חמור כזה אשמים גם כל אלה שעמדו מנגד והתיחסו אליו ברשלנות ואדישות או שלא בקפדנות הראויה; לכן יימסר הפושע לעונש, ועל ידי זה יכופר לאחרים, כפי שאנחנו מוצאים במעשה זמרי (במדבר כ״ה:ו׳). שהמגפה נעצרה לאחר שזמרי הוצא להורג. הפושע שנהרג הוא כאילו בא כוחם של האחרים. הסמיכה שנאמרה אצל השעיר המשתלח (ויקרא ט״ז:כ״א) נתנה מקום לטעויות. הרי שם נאמר: ״וסמך אהרן את שתי ידו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה״. כאן מרומזת בפירוש – לפי דעת רבים – העברת העוונות עם הסמיכה על ראש הקרבן. ברם, דעה זאת מוטעית היא; לא על ידי הסמיכה כי אם על ידי הוידוי ניתנים העוונות על ראש השעיר. על ידי הסמיכה נעשה בעל החי רק לנושא של פשעי העם. עם שמתוודים בשעת הסמיכה, נעשה בעל החי לסמל של פשעי העם או של הלקוי בהם. ובהשלח השעיר אחר כך אל המדבר, מסומלת בכך תשובתו הגמורה של העם. כל העוונות מנודים אל ארץ בלתי פוריה ושוממה כדי שיגיעו שם לכליון. ומעתה שוב לא יהיה לנו שום פקפוק בענין טעם הסמיכה בכל קרבן וקרבן. על ידי הקרבן מתואר צד אחד, יחס אחד של אפיו של המקריב. באמצעות הסמיכה מיופה כוחו של הקרבן על ידי המקריב להביע אותו הצד של אישיותו באופן חגיגי. הסמיכה אינה תנאי מוחלט, והיא אינה מעכבת, משום שעצם הקרבן מסמל על ידי ההקדשה אותו דבר, שעל ידי הסמיכה הוא מקבל כאילו יפוי כוח לכך. עם כל זה מצוה היא, ומטרתה לתת ביטוי לחשיבות הקרבן על ידי המעשה שלו לפני ה׳ במקדש. ולכן אומרת התורה ״ונרצה לו לכפר עליו״, וחכמינו העירו (זבחים ו׳:א׳): ״מלמד שאם עשאו לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר וכפר״, כלומר: אם עשה את הסמיכה לשירים של מצוה, היינו שלא קיים אותה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר עוונו בשלימות. ואת זאת מבאר התלמוד במלות אלו: כפר גברא לא כפר כלפי שמיא. כלומר: גברא כפר, אך לא ביטא את הכפרה על ידי הפעולה לפני ה׳ במקדשו. בספרא הורו: ״לפני ה׳ וסמך – אין סמיכה בבמה״, רק במקדש העיקרי הסמיכה היא חובה, אבל לא בבמה. מאחר שהמקריב מופיע במקדש המרכזי בשעת הסמיכה ועושה את הקרבן לנושא יחסים מסויימים של עצמו, אפשר להבין כי כל אלה שאינם יכולים להיראות לפני ה׳ היינו כל אלה שפטורים מחובת ראיה ברגל, פטורים גם כאן מלבוא ולהופיע לפני ה׳ כדי להקדיש עוד פעם את קרבנם. וזה הטעם, כי מצות סמיכה אינה חלה על חרש, שוטה וקטן וכו׳ (ראה לעיל עמוד פז). אך הסמיכה צריכה להיות בכוונה של ״ונרצה לו לכפר עליו״. בעל הקרבן שואף להתקרב אל ה׳ והקרבן שמובא לקרבת ה׳ ושעולה באש מגשם את השאיפה הזאת. ועל ידי זה יכופרו למקריב מומיו שעודם דבקים בו. מומיו מתכסים. ועל סוגי העוונות שיכופר עליהם על ידי העולה, למדנו מתוך הלכה בתלמוד שהבאנו בעמ׳ הקודם. בענין זה יש מחלוקת בין ר׳ יוסי הגלילי ובין ר׳ עקיבא. אבל דעת שניהם היא, כי אלה הם עוונות שעוברים עליהם על ידי הזנחות וחוסר התמסרות בעבודת ה׳. במדרש רבה ויקרא פרק ז אומר על זה ר׳ שמעון בן יוחאי: ״אין העולה באה אלא על הרהור הלב״. כהוכחה לכך משמש איוב א, ה. אך מכיון שהוידוי שנזכר לעיל אינו כולל עוונות כאלה, על כן נוטה דעת חכמינו להחליט, כי העולה באה בעיקר לכפר על עוונות שבזלזול קיום המצוות; עם זה לא מן הנמנע, כי על ידה יכופרו עוד עוונות מוסריים מסוימים שעליהם אין נענשים. הפעל ״כפר״ נגזר מן הקל ״כפר״, שהוראתו בערבית: כסה, ולכן מקשרים אותו, כמו כל הפעלים שמשמעותם כיסוי, במלת ״על״, היינו או על החטאת שמכפרים עליו, ״על חטאת״, או ״על נפש״ שחטאה. רק לעתים רחוקות מוצאים אנו ״בעד נפש״ או ״בעד חטאת״, היינו: להגן מפני דבר, ואז הצורה דומה לפסוק: ״ויסגור ה׳ בעדו״ (בראשית ז׳:ט״ז).

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 4:31ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ד׳:ל״א

כבר המבארים הראשונים (השוה רמב״ן בפרק ד פסוק ב) השתדלו לברר מה טעם נאמר כאן ״לריח ניחח לה׳⁠ ⁠״ ולהלן בפסוק לה: ״על אשי ה׳⁠ ⁠״, ואילו בקרבנות הקודמים לא כתוב ״לריח ניחח״ ואף לא ״אשה לה׳⁠ ⁠״. קנובל מעיר לפסוק שלפנינו: הביטוי ״ריח ניחח״ לא נמצא אף פעם בחטאת ובאשם, וגם לא מתאים לקרבנות אלה שבאים מידי חוטאים ואינם ״לריח ניחח לה׳⁠ ⁠״ (השוה ישעיהו א, יג ואילך), ולא גרמו לו נחת רוח ולפיכך לא הותקנו כ״לחם ה׳⁠ ⁠״. לפסוק ח הוא מעיר: ״רק חלבי החטאות יש להקטיר לה׳, ולמה לא הבשר?... זה היה סותר את כוונתה של החטאת, שמטרתה היא לספק את דרישת הצדק האלהי ולהשיג חנינה לחוטא, אך לא תשמש לחם ה׳. כי לא יאה לחוטא להכין סעודה לה׳ ולהזמין כביכול את ה׳ אל שולחנו. לכן אין היא נקראת לחם ה׳ ואינה מוקטרת לריח ניחח לה׳, ולכן גם אין מוסיפים לחטאות מנחה ונסכים ולא שמן ולבונה למנחת חטאת שנעשתה מסולת. כי הוספות אלו היו הופכות קרבנות אלה לסעודות. לפי זה אין חלקי החלב משמשים ״לחם ה׳⁠ ⁠״ כי-אם תרומה לכבודו, מה שנרמז גם בביטוי ״והרים״. את טיבה של תרומה זו הרי כבר ראינו לעיל עמוד קכח והשקפתו זו של קנובל על־דבר החטאת היא בכלל מוטעית. ראשית: כל מי שקורא את חוק הקרבן בעיון, יכיר שהביטוי ״אשה ה׳⁠ ⁠״ מזדהה עם ״אשה ריח ניחח לה׳⁠ ⁠״ ושלפעמים מחסיר הפסוק מלה אחת או שתים כדי לקצר. כך נאמר בביכורים (ב, טז) רק: ״אשה לה׳⁠ ⁠״, כך גם בכבש-שלמים (ג׳:י״א): ״לחם אשה לה׳⁠ ⁠״ (השוה עוד פרק כג פסוקים ח, כה, כז, לו, לז לבמדבר כח, כד; כט, ב, ח, י״ג:ל״ו). והנה נאמר באשם (ז׳:ה׳) גם־כן ״אשה לה׳⁠ ⁠״, ואילו הסכמנו להניח כי קרבן אשם, מכיון שמוקרב על־ידי חוטא, אינו משמש ״לריח ניחח״, כי-אם רק ״לאשה ה׳⁠ ⁠״, היה צריך לכלול בהגדרה זו גם את הביכורים ואת כבשי השלמים, ולזה אין כל יסוד. גם הביטוי ״על אשה ה׳⁠ ⁠״, שנאמר שתי פעמים בפרשה שלפנינו (ד׳:ל״ה; ה׳:י״ב), מתכוון לציין את החטאת כ״אשה ה׳⁠ ⁠״, כמו שנבאר במקומו. וחוץ מזה לא נכונה היא ההנחה, שלא יאה לחוטא להכין לה׳ אשה ריח ניחח, שכן רואים אנו, כי רבים שמתחייבים להביא חטאת או אשם, עוד צריכים להוסיף עולה, שהיא הרי אינה אלא ״אשה ריח ניחח״. ולא עוד אלא אפילו בחטא הגדול ביותר של כל העדה כתוב (במדבר ט״ו:כ״ד): ״ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעלה לריח ניחח לה׳ ומנחתו ונסכו כמשפט ושעיר עזים אחד לחטאת״, ושם גם ניתנת ההבטחה ״ונסלח להם כי שגגה היא והם הביאו את קרבנם אשה לה׳ וחטאתם לפני ה׳ על שגגתם וגו׳⁠ ⁠״. זה משכנע אותנו כי גם החוטא ראוי להקריב ״אשה ריח ניחח לה׳⁠ ⁠״. אמנם, יש להקדים את הכפרה, ולכן בכל מקום ״חטאת קודמת לעולה״ (ראה ה׳:ח׳). אולם הכפרה הזאת קודמת להקטרה בכל חטאת ובכל אשם, כי עיקר הכפרה הוא מתנת הדם על המזבח (״עיקר כפרה בדם״). ומקרא מפורש הוא (י״ז:י״א): ״ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר״. ועוד: על החטאות הפנימיות נאמר (ו׳:כ״ג): ״אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש״. ואם נתכפר החטא על־ידי מתן הדם לחלוטין, יכולים החלבים של החטאת לעלות אל ה׳ בתורת ״אשה ריח ניחח״ ממש כחלקי העולה. ולכן אנחנו מקבלים את הנחתו של וזל, שכאן, כבכמה מקומות אחרים, קובעת התורה רק פעם אחת חוק המשותף לכמה סוגים של אותו מין עצמו, אף על פי שתקפו מוסב על כל הסוגים. מכל מקום רוצה אני להוסיף, כי כאן, בחטאת, לא הובלטה המטרה ״לריח ניחח״, כפי שאנו מוצאים בעולה ובמנחה ובשלמים, משום שהמטרה העיקרית של החטאת אינה להקריב אשה ריח ניחח לה׳, אלא, כפי שכבר באר הרמב״ם: ״מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא... ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלקים אשר נתנה וכו׳⁠ ⁠״. ומה שנוגע לערכה של החטאת יש להעיר: את החטאת מקריבין לכפרת עוונות שזדונם בכרת, כפי שאמרנו לעיל עמוד קכד. על העונש הזה עיין להלן פרק כ פסוק ג ובראשית יז, יד. כאן מספיקה ההערה, כי ״הכרת הנפש מעמיה״ הוא הניגוד ל״האסף אל עמיו״. הביטוי האחרון מציין את היעוד לחיי העולם הבא, כפי שרש״י מעיר בבראשית מט, כט: ״על שם שמכניסין הנפשות אל מקום גניזתן״ (השוה הערתו של ר׳ אברהם ברלינר, שם); ״הכרת הנפש מעמיה״ משמעו: ״להיות נכרת מהעולם הבא ההוא״. אותם החטאים שזדונם בכרת, אפילו אם נעשו בשוגג, משפיעים לרעה על הנפש בהיותם מעכבים מלהיכנס במחיצת השכינה. הכתמת הנפש מטמאה כאחת את המזבח ואת המקדש, עיין להלן בפרק ה פסוק יט. וע״י מתנת הדם – שמסמל בעצם את הנפש – על קרנות המזבח מתחטאת הנפש וגם המזבח. על־כל־פנים תנאי הכרחי הוא להקדים את התשובה והחרטה לחטאתו של החוטא, שעל ידה הוא מבטא בתורת מעשה סמלי את רצונו לקיים את טהרת נשמתו להיותה ראויה למקורה האלוהי. המטרה העיקרית של החטאת תושג לפי זה על־ידי מתנות הדם, ועל־כן שונות אלו מהזריקות של שאר הקרבנות. בשאר הקרבנות הן מסמלות את מסירות הנפש לה׳ בלבד, ואילו כאן הן מסמנות את היטהרות הנפש והמזבח מן הטומאה שבה נפגעו. ובשפיכת הדם אל יסוד המזבח, שכמוה נעשתה גם בקרבן עולה (זבחים ל״ז.), מרומזת התמדתה של הנפש על היסוד המקודש לה׳, כלומר על מצב הטהרה שהושג על־ידי מעשה הכפרה. ואם אחר מעשה הכפרה מובא על המזבח גם ״אשה ריח נחח״ כסמל להקדשת כוחו ומרצו של האדם לה׳, הרי זה בא בחטאת בבחינת טפל ונזכר רק פעם אחת בפירוש. ראה עוד על ערך החטאת להלן פרק ה פסוק יט.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 5:17ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ה׳:י״ז

(יז-יט) ואם נפש כי תחטא וגו׳ – הכתוב ״ועשתה אחת מכל מצות וגו׳⁠ ⁠״ מכוון אל פרק ד, פסוק כז ומלמד כי כאן, כמו גם לעיל, כוללת הפיסקה ״מצות ה׳ אשר לא תעשינה״, עבירות שזדונן בכרת. אולם מה ההבדל בין המקרה כאן, שהחוטא מביא אשם, ובין המקרה שלעיל, שהחוטא מביא חטאת? העובדה שלעיל כתוב ״בשגגה״, מה שחסר כאן, אינה יכולה לבסס את ההבדל, מכיון שגם כאן בפסוק יח כתוב ״על שגגתו אשר שגג״, שממנו יוצא שמדובר על שוגג. לפיכך אין ההבדל אלא בזה, שבמקרה דלעיל נודע לו חטאו, ״הודע אליו חטאתו״ (ד׳:כ״ח) או ״והוא ידע ואשם״ ה׳:ג׳,ד׳), ואילו כאן הכתוב מדבר על נפש שלא נודע לה אשמה: ״ולא ידע ואשם״. ואם כאן מדובר על מקרה כזה, קשה מאוד להבין, איך תוכל התורה לומר: ״ועשתה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה״, מאחר שהדבר גופו עודנו מוטל בספק. על השאלה הזאת משיב ר׳ שמעון, שכאן מדובר על מקרה, שהחוטא אינו יודע איזה חטא היה. למשל, היו לפניו חלב ונותר ואכל אחד מהם ואינו יודע איזה מהם אכל. או שבת ויום הכפורים חלו זה אחר זה ועשה באחד מהם מלאכה ואינו יודע באיזה משני הימים. ר׳ יהודה אומר, כי במקרים כאלה, לפי דעת ר׳ אליעזר, יש להביא חטאת ולפי דעת ר׳ יהושע אין להביא קרבן כלל. אך באמת מדובר כאן לפי דעת ר״י על מקרה שעושה מעשה ומסופק אם עבר עבירה בכלל, למשל, הוא מפקפק אם אכל חלב או שומן או אם עשה מלאכה בשבת או בחול. מה שנאמר על מקרים כאלה ״ועשתה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה״, מפרש, כנראה, ר׳ יהודה בכך, כי גם מעשה אשר מסופקים בו אם הוא מותר או אסור, נחשב לאסור מן התורה עפ״י ה׳; לכן, מי שאכל דבר שאפשר שהוא חלב, עשה מעשה שחלה עליו ההגדרה ״מצות ה׳ אשר לא תעשינה״. לפי התלמוד מודה ר׳ שמעון, כי במקרה דלעיל יש להביא אשם; אלא שהפסוק דיבר בעיקר על אופיו של החטא ולפי זה ביטא את הדין (השוה כריתות י״ט.-:). אשם זה נקרא בפי חז״ל ״אשם תלוי״, משום שמכפר רק באופן זמני (״תולה״) עד שיוודע לו החטא ואז צריך להביא חטאת. ביאור זה של המשנה ותו״כ הוא היחידי שאינו נכנס לפשט דחוק. לפיו משמש חוק זה של האשם השלמה לחוק החטאת. מכיון שכל חוטא הוא גם אשם – כפי שנוכחנו לעיל – ורק בחטאת ישלם את חובו, בא כאן הדין, שבמקרים שהתנאי המוקדם שבו תלויה הבאת החטאת, היינו ״הודע אליו״, איננו קיים, אבל יש ברצון החוטא לשלם את חובו לה׳, יש לו להביא אשם. ואם נצרף לזה את דעתו של ר׳ אליעזר, שלפיה יכול כל אחד להביא יום־יום אשם תלוי בנדבה, ״מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום״ (כריתות כ״ה.), אפשר לחשוב כי אשם תלוי שימש לחסידים, שלא היו בטוחים שהם נקיים לגמרי לפני ה׳, אמצעי להחלץ מחששות לבם. כך הביא בבא בן בוטא, לפי המסופר במשנה, בכל יום, חוץ ממחרתו של יום הכפורים, אשם תלוי. קרבן זה נקרא ״אשם חסידים״ (השוה כריתות, שם). הדעה הזאת נתקבלה להלכה בטור אורח חיים סימן א, וביורה דעה סימן ה, בניגוד להרמב״ם הל׳ מעשה קרבנות יד, ח והל׳ שחיטה ב, יח. לעומת זאת חיוו כל המבארים שאינם הולכים בעקבות חז״ל כל אחד דעה שונה משל חבריו. כך למשל, סובר איוולד (.Alterth עמוד 65), כי האשם הנזכר הובא על חטא, שנודע בראשונה רק לו לבדו, בלי שהיה צורך שאחרים ידרשו ממנו כפרה זו. לדעתו יש לקרוא ״והוא ידע״ במקום ״ולא ידע״, והפשט הוא לפי זה, נודע לו מעצמו, בניגוד ל״או הודע אליו״, כלומר נודע לו ע״י אחרים. נגד סברה זו יש להשיב: א) התיקון ״והוא ידע״ במקום ״ולא ידע״ מעיד על עצמו שהוא תיקון שרירותי ואסור, כי הלא גם בפסוק יח כתוב ״והוא לא ידע״; ב) ״או הודע אליו״ אין בכלל פירושו שאחרים הודיעו לו אלא, להפך, נודע לו מעצמו, כמו שכתוב בתו״כ: ״ולא שיודיעוהו אחרים״ (ראה לעיל עמוד קלד); ג) לפי זה היה נחוץ לכלול את הקרבנות על שלושת המקרים שבפרק ה׳, א׳-ד׳ בקרבנות האשמות, כי גם שם נאמר ״והוא ידע״ (כפי שבאמת דורש איוולד), וזה, כפי שבררנו, טעות גמורה. פירושים אחרים, כגון זה של קורץ (״הקרבנות שבתורה״), שמוסיף למלות ״ולא ידע״ את מלת ״המצוה״ וסובר כי את קרבן האשם יש להביא על חטא שעשה מתוך אי ידיעתו את המצוות, או זה של ווינר שאינו נוגע במלות ״ולא ידע״ ומודה שהיא מכוונת לאי-ידיעה בשעת מעשה החטא, אבל מוסיף שאחר־כך הודה בחטאו ושזה נודע לו – כל אלה הפירושים מכניסים בלי ספק לתוך הפסוקים דברים שאינם כלולים בהם. בערכך לאשם – אחרי ״בערכך״ יש להשלים ״כסף שקלים״, כמו לעיל. והוא לא ידע – בא ללמד, כי כוחו של האשם לכפר הוא יפה רק כל אימת שלא נודע לו חטאו, אך משנודע לו שעבר על איסור שזדונו בכרת, הריהו מחויב להביא חטאת. הפסוק הבא ״אשם הוא וגו׳⁠ ⁠״ – משמש לתורת כהנים מקום להסיק ממנו כמה הלכות. לפי הפשט הפשוט מודגש כאן כי באשם זה נפרע החוב לה׳. אשם – משמעו בעצם שמם, חרב, כמו ״ויאשמו מזבחותיכם״ (יחזקאל ו׳:ו׳), ובמובן מצומצם יותר: סבול, היענש, כמו ״ושונאי צדיק יאשמו״, ״ולא יאשמו כל וגו׳⁠ ⁠״, (תהלים לד, כב־כג), ״תאשם שמרון״ (הושע י״ד:א׳), ומכאן גם תשלום הקנס, כפי שכתוב אחרי-כן בפסוק כד: ״ביום אשמתו״ = ביום תשלום חובו, וכך גם כאן: ״אשם אשם לה׳⁠ ⁠״ = הוא שלם את חובו לה׳. הפסוק הזה בסוף אותו הקרבן, אשר לפי שעה בא במקום חטאת, מבהיר לנו במלות מדויקות את ההבדל בין קרבן האשם לקרבן החטאת. כל חוטא חוטא בשני פנים. חוטא, ראשית לעצמו, לנפשו הוא, שנפגעה בטהרתה על ידי החטא ומורחקת מקרבת אלהים שבו מקורה ושלהיות קרובה אליו הוא יעודה. וזה אמור בעיקר בחטאים שזדונם מרחיק את האדם מן האושר שלעתיד לבוא, שפוסלים את הנפש מלהתקרב אל ה׳, וגורמים לה עונש כרת. חוטאים מסוג זה מחויבים להביא קרבן, שמטרתו בעיקר ״לחטאת״, כלומר לטיהור. חטאות הובאו בכלל על־ידי טמאים, כמו היולדת, המצורע, הזב והזבה, והרי הפרה אדומה (במדבר יט), שתפקידה היה לטהר טמאי מתים, קרויה ״חטאת״ (במדבר י״ט:ט׳). על הצפורים ששימשו לטהר בית שנראה בו נגע, נאמר (בויקרא י״ד:מ״ט) כי הובאו ״לחטא את הבית״. לפי זה משמשת כל ״חטאת״ למעשה טיהור. והחיטוי הוא לא רק טיהור הנפש אלא גם טיהור המזבח או המקדש. כל חוטא מטמא את המקדש שבו שוכן ה׳ בתוך בני ישראל, את זאת מביעים חז״ל בלשון: ״גורם לשכינה שתסתלק מישראל״, וגם התורה עצמה אומרת את זאת בפירוש, שנאמר בויקרא כ, ג: ״והכרתי אתו מקרב עמו כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי״. כאן נאמר על מעשה שענשו כרת שהוא מטמא את המקדש. כך נאמר גם בחטאת יום הכפורים: ״וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טמאותם״ (ויקרא ט״ז:ט״ז). וכך נאמר שם על המזבח (פסוק יט): ״והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטמאת בני ישראל״, פסוקים אלו מלמדים אותנו, שהחטאים מטמאים את המקדש ואת המזבח, ומרחיקים מהם בבחינה מסוימת את השכינה, ושזריקות הדם מטהרות אותם ומחזירות את השכינה. מתנות הדם בקרבן החטאת, צויינו כמטהרות את המזבח גם בפר המילואים שהובא בחינוך המזבח (ויקרא ח׳:ט״ו): ״ויתן על קרנות המזבח סביב באצבעו ויחטא את המזבח״. את הדם של קרבנות הכהן הגדול והעדה כולה היו צריכים להביא לתוך המקדש משום שעל-ידי חטאיהם של אלה נטמא גם הקודש, ואילו שגגתו של יחיד לא דרשה אלא חיטוי המזבח. חוץ מזה יוצא, כי יעודן של מתנות־הדם היה להשיב לחוטא את קרבת אלהים על-ידי טיהור של נפשו וגם של המזבח שנטמא על-ידו. אך מלבד החטא כלפי נפשו, חוטא העבריין גם נגד ה׳ ומתחייב חוץ מענשו השלילי, הרחקתו ממחיצת השכינה, עוד עונש במובן חיובי, היינו נהיה לאשם לפני ה׳, ונושא עון. גם החובה הזאת תיפרע על־ידי החטאת. תשלום זה נעשה על־ידי הקטרת אימורים ואכילת כהנים. בהקטרת החלבים נרמז ״אשה ריח ניחח לה׳⁠ ⁠״, היינו מסירת הכוחות לאלהים, כעין תשלום עבור הכוח שמנעו מה׳. בענין אכילת בשר החטאת על־ידי הכהנים נאמר בהדיא: ״ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו׳ לפני ה׳⁠ ⁠״ (ויקרא י, יז), וגם חז״ל אמרו: ״כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים״. המקריב היה עמוס עוון (״נושא עונו״); ומתוך שהכהנים אכלו את חטאתו נשאו מעליו את חטאו (״נושאים את העון״). הם שאפו להיות למופת לעם ולהיטיבו, כדי שעל־ידי זה ייפרע חוב ויסולק. בזה היו ל״נושא עון״ במובנו של הפסוק ״נושא עון ועובר על פשע״ (מיכה ז׳:י״ח). אולם ״וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד וגו׳ לא תאכל באש תשרף״ (ו׳:כ״ג); אך אם חדר החטא אל תוך המקדש שזקוק לכפרה, אין בכוחם של הכהנים לעצור בעד הרעה על־ידי דוגמתם, ואולי גם להם עצמם חלק בחטא, לכך צריך לעשות פעולה סמלית אחרת באותו בשר הקרבן המייצג את החטא, היינו צריך להוציא אותו מחוץ למחנה ולשרפו שם. אולם קרבן חטאת אפשר להביא רק אם עבר בוודאות על עבירה שכפרתה דורשת חטאת וודאית; רק במקרים כאלה הרשתה וציותה התורה להפעיל את החיטוי, היינו מתנות דם חטאת, ואילו במקרים אחרים היה זה חילול המזבח, ״הבאת חולין לעזרה״. במקרים שאי־אפשר להביא חטאת, נדרש להביא אשם כדי לסלק את האשם כלפי ה׳. לפי זה ברור, כי על־ידי חטאים שכפרתם דורשת חטאת, מקפחים, אמנם, גם את זכותו של המקום, אך חטאה של נפש אדם כלפי עצמה גוברת, ועל כן הקרבן הוא בראש וראשונה חטאת, ואגב אורחא הוא גם אשם, היינו תשלום חוב לה׳. אבל יש חטאים אחרים שהם במידה גדולה יותר עבירות כלפי ה׳ וקיפוח זכויותיו מאשר חטא כלפי עצמו. במקרים אלה צריך הקרבן לשמש בעיקר תשלום האשם לה׳, ורק אגב אורחא גם כפרה לנפש, כפי שהעולה באה לכפר על עבירות אחרות (ראה לעיל עמוד צ). לכן נדרש תמיד אשם במקרים כאלה, שבהם זכויות ה׳ מקופחות במישרין או בעקיפין על־ידי עבירות שבין אדם לחברו, חוץ ממקרה אחד של אשם תלוי, שמביאים אותו בתורת נדבה במקום חטאת. באופן הבהיר ביותר מתחוור לנו ענין זה מתוך פרשת ההשלמה לדין אשם גזלות, בספר במדבר ה׳:ה׳-ח׳. שם נאמר, כי אם אדם מועל בחברו, ״והשיב את אשמו בראשו״, הוא ישיב את חובו לפי הקרן שלו ״ונתן לאשר אשם לו״, ויחזיר לזה שמעל בו. ״ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה׳ לכהן״, שייך החוב המוחזר לה׳, אשר נתן אותו לכהן; ״מלבד איל הכפורים״, את החוב הזה ישלם, מלבד איל הכפורים, אשר גם הוא חוב המוחזר לה׳. כאן אנחנו רואים להדיא, שאין כוונת ״אשם״ אלא תשלום חוב בשביל זכויות מקופחות. ובזה ניתן הסבר על כוונת אשם מעילות (ויקרא ה׳:י״ד-ט״ז), אשם גזילות (ה׳:כ׳-כ״ו), אשם שפחה חרופה (י״ט:כ׳-כ״ב). ערך הקיפוח הגלוי הזה צריך להיות שני שקלים. הנזיר הפיר את נדרו לה׳ והתחייב לתשלום חובו. הוא חייב לקיים מחדש את נדרו וחוץ מזה להביא קרבן אשם (במדבר ו, יב). המצורע חטא לחברו (לשון הרע), לפי ביאור חכמינו, ולכן עליו להביא קרבן אשם (ויקרא יד, יב). אך בשני המקרים האחרונים, שבהם מעילתם אינה גלויה, לא דרוש שערכה יהיה שני שקלים. אולם, אשם תלוי שבא במקום חטאת, נוהגות בו החומרות של האשם וערכו צריך להיות שני שקלים. החטאים, שדין עולה ויורד נוהג בהם, הם, קודם-כל, שבועת שקר, שבועת עדות ושבועת ביטוי (ה, א, ד). הן מקבילות לשבועות הפקדון (ה, כא ואילך). באלה העיקר הוא קיפוח הזכות, ומשום כך קרבנם אשם; בקודמים עיקר החטא הוא בגידת הנפש בה׳ ע״י חילול השם, שדורשת כפרה; אותו היחס יש בין מעילה (ה׳:ט״ו) ובין טומאת מקדש וקדשיו (ה, ב ואילך). בשלושת מקרים אלה החטא הוא קצת קל יותר, אין ענשו כרת (בדבר טומאת מקדש השוה רמב״ן לפרק ה, ז). ולכן גם החטאת שמביאים קלה יותר, – על ההבדל בין חטאת לאשם השוה הנגסטנברג, Beitr. III עמ׳ 214 ואילך; ווינר Realworterb ערך Schuldopfer (שם נזכרו 12 דעות שונות); ריהם בכה״ע Stud. u. Krit. שנת 1854; רינק, שם, 1855, ומחברים אחרים שנזכרו על־ידי קייל ודילמאן. יוסיפוס בספרו קדמוניות חלק שלישי, ט, יג אומר: ״מי שחטא מתוך אי־ידיעה, הביא כבש ועז נקבה שהם בגיל שוה וכו׳. אך מי שחטא ונודע לו חטאו ואין איש יכול להוכיח על פניו חטאתו, מביא איל לקרבן״. מתוך דברים אלה אפשר היה להסיק, כי ההבדל בין החטאת ובין האשם הוא בזה, כי הראשון הובא על חטאים בלא יודעים, ואילו האחרונים הובאו על חטאים שביודעים. את פרשת הקרבנות קיצר יוסיפוס מאד בספרו. הוא בעצמו מרמז כי בדעתו להאריך על הנושא הזה בספר מיוחד. לפי זה, נראה, כי יוסיפוס שם לנגד עיניו רק אשם גזילות (ויקרא ה׳:כ׳-כ״ו ובמדבר ה׳:ה׳-י׳). בענין אשם תלוי ואשם מעילות אי־אפשר היה לו להגיד שהובאו על חטאים שנודעו, שהרי בזה האחרון נאמר ״בשגגה״ (ה׳:ט״ו), ובראשון כתוב בהדיא ״על שגגתו אשר שגג״ (ה׳:י״ח). וכמו שיוסיפוס מדבר רק על אשם גזילות, כך מוצאים אנחנו שפילון (de vict. 247 M) גם הוא מדבר על שני מקרים. בראשונה הוא מדבר על המקרה שבפרק ה׳:י״ד-ט״ז, ואחר כך על זה שבפרק ה, כ-כו: _______.