Permission to Eat Meat/5

EN/HEע/E

Permission to Eat Meat

Sources

Bereshit 1:24-31בראשית א׳:כ״ד-ל״א

(כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן. (כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כׇּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. (כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכׇל הָאָרֶץ וּבְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. (כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכׇל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. (כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כׇּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ וְאֶת כׇּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאׇכְלָה. (ל) וּלְכׇל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכׇל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כׇּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאׇכְלָה וַיְהִי כֵן. (לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

Bereshit 9:1-7בראשית ט׳:א׳-ז׳

(א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. (ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כׇּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כׇּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכׇל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. (ג) כׇּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאׇכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. (ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. (ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כׇּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. (ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. (ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ.

Vayikra 25:39-43ויקרא כ״ה:ל״ט-מ״ג

(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. (מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. (מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב. (מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. (מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ.

Vayikra 26:17ויקרא כ״ו:י״ז

וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם.

Devarim 12:20-28דברים י״ב:כ׳-כ״ח

(כ) כִּי יַרְחִיב י"י אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. (כא) כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י"י אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן י"י לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ. (כב) אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ. (כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. (כד) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם. (כה) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי י"י. (כו) רַק קׇדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י"י. (כז) וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח י"י אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח י"י אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל. (כח) שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי י"י אֱלֹהֶיךָ.

Melakhim I 5:1-4מלכים א׳ ה׳:א׳-ד׳

(א) וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכׇל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כׇּל יְמֵי חַיָּיו. (ב) וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח. (ג) עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים. (ד) כִּי הוּא רֹדֶה בְּכׇל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכׇל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכׇּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב.

Jubilees 6:1-23יובלים ו׳:א׳-כ״ג

(א) ובראש החודש השלישי יצא מן התיבה ויבן מזבח על ההר הזה ויירא על הארץ. (ב) ויקח שעיר עזים רך ויכפר בדמו על כל אשמת הארץ, כי נמחה כל היקום אשר היה עליה, לבד מאשר היו את נוח בתיבה. (ג) וישם את חלבו על המזבח, ויקח פר ואיל וכבש ושעירי עזים ומלח ותור ובני יונה. (ד) ויעל אשה על המזבח, ויבא גם מנחות אפויות בשמן, ויזרק את הדם והיין, וישם על הכל לבונה, ויעל ריח ניחוח לרצון לפני ה'. (ה) וירח ה' את ריח הניחוח ויכרות אתו ברית לבל יהיה עוד מבול לשחת הארץ. (ו) עוד כל ימי הארץ, זרע וקציר לא ישבתו קור וחום קיץ וחורף יום ולילה לא ישנו את סדרם ולא ישבתו לעולמים. (ז) ואתם פרו ורבו על הארץ ומלאו אותה, והיו לברכה עליה. (ח) מוראכם וחתכם אתן על כל אשר על הארץ ואשר בים. (ט) והנה נתתי לכם כל חית הארץ וכל בהמה וכל אשר יעופף וכל הרמש הרומש על הארץ ודגי המים ואת כל לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל לאכלה. (י) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, כי נפש כל בשר הדם, ולא ידרש דמכם לנפשכם. (יא) מיד כל אדם, מיד איש אדרוש דם אדם. (יב) שופך דם אדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם. (יג) ואתם פרו ורבו ומלאו את הארץ. (יד) ובניו נשבעו לבלתי אכול דם כל בשר. (טו) ויקם לברית לפני ה' אלהים לעולם לכל דורות הארץ בחודש הזה. (טז) לכן דבר אותך כי תקים גם אתה ברית את בני ישראל בחודש הזה על ההר, והבאת אותם באלה, ותזרוק דם עליהם על כל דברי הברית אשר כרת ה' עמהם לדורות עולם. (יז) וזאת העדות הכתובה לפניהם, למען תשמרו אותה כל הימים, לבל תאכלו לעולם את דם נפש כל חי. (יח) והאיש אשר יאכל דם חיה ובהמה ועוף כל ימי הארץ ונכרת הוא וזרעו מן הארץ. (יט) ויצו את בני ישראל לבלתי אכול כל דם, למען יעמדו הם וזרעם לפני ה' אלהינו לנצח. (כ) והחוק הזה לא ימוש לעולמים, ושמרו אותו לדורות עולם לכפר תמיד על נפשותיכם בדם על המזבח. (כא) מדי יום ביומו בבוקר ובערב יכפרו עליהם לפני ה' ושמרו אותו, ולא יכרתו (כב) ויתן לנוח לבניו אות לבל יבוא עוד שנית מבול על הארץ. (כג) את קשתו נתן בענן, והיתה לאות ברית עולם, ולא יהיה עוד המים למבול לשחת הארץ עוד כל ימי הארץ.

Philo, QUESTIONS AND ANSWERS ON GENESIS, II:58פילון, שאלות על בראשית ב׳:נ״ח

What is the meaning of the expression, "As the green herb I have given you all things?" (Bereshit 9:3). Some persons say that by this expression, "As the green herb I have given you all things," the eating of flesh was permitted. But I say that even though God had intended to give that permission, still that before all things he must have intended to establish by law the necessary use of herbs, that is to say of vegetables. And under the general name of herb he includes all the other additional descriptions of green food, without mentioning them expressly in the law. But now the power of this command is adapted not to one nation alone among all the select nations of the earth which are desirous of wisdom, among which religious continence is honoured, but to all mankind, who cannot possibly be universally prohibited from eating flesh. Nevertheless, perhaps the present expression has no reference to eating food, but rather to the possession of the power to do so; for in fact every herb is not necessarily good to eat, nor again is it the uniform and invariable food of all uniform living animals; since God said that some herbs were poisonous and deadly, and yet they are included in the number all. Perhaps therefore, I say, he means to express this, that all brute beasts are subjected to the power of man, as we sow herbs and take care of them by the cultivation of the land.

Bavli Sanhedrin 59bבבלי סנהדרין נ״ט:

אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב (בראשית א') לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ - ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר (בראשית ט') כירק עשב נתתי לכם את כל. יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו - תלמוד לומר (בראשית ט') אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. יכול אף לשרצים תלמוד לומר (בראשית ט') אך. ומאי תלמודא? - אמר רב הונא: דמו - מי שדמו חלוק מבשרו, יצאו שרצים שאין דמם חלוק מבשרם. מיתיבי: (בראשית א') ורדו בדגת הים מאי לאו לאכילה? - לא, למלאכה. - ודגים בני מלאכה נינהו? - אין, כדרחבה. דבעי רחבה: הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי? תא שמע: (בראשית א') ובעוף השמים, מאי לאו לאכילה? - לא, למלאכה. - ועופות בני מלאכה נינהו? - אין, כדבעי רבה בר רב הונא: דש באווזין ותרנגולין, לרבי יוסי ברבי יהודה, מאי? תא שמע: (בראשית א') ובכל חיה הרמשת על הארץ! - ההוא לאתויי נחש הוא דאתא. דתניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא (לא) נתקלל נחש, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים, אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלבונים טובים ואבנים טובות ומרגליות. ולא עוד אלא שמפשילין רצועה תחת זנבו, ומוציא בה עפר לגנתו ולחורבתו. מיתיבי: היה רבי יהודה בן תימא אומר: אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר, ומסננין לו יין. הציץ בו נחש וראה בכבודו, ונתקנא בו! - התם בבשר היורד מן השמים. - מי איכא בשר היורד מן השמים? - אין, כי הא דרבי שמעון בן חלפתא הוה קאזיל באורחא, פגעו בו הנך אריותא דהוו קא נהמי לאפיה, אמר: (תהלים ק"ד) הכפירים שאגים לטרף. נחיתו ליה תרתי אטמתא, חדא אכלוה וחדא שבקוה. איתיה ואתא לבי מדרשא, בעי עלה: דבר טמא הוא זה או דבר טהור? - אמרו ליה: אין דבר טמא יורד מן השמים. בעי מיניה רבי זירא מרבי אבהו: ירדה לו דמות חמור מהו? - אמר ליה יארוד נאלא! הא אמרי ליה: אין דבר טמא יורד מן השמים.

Bavli Zevachim 116aבבלי זבחים קט״ז.

ר"א ור' יוסי בר חנינא חד אמר קרבו [שלמים בני נח] וחד אמר לא קרבו מ"ט דמ"ד קרבו שלמים בני נח דכתיב {בראשית ד-ד} והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן איזהו דבר שחלבו קרב לגבי מזבח ואין כולו קרב לגבי מזבח הוי אומר זה שלמים מ"ט דמ"ד לא קרבו דכתיב {שיר השירים ד-טז} עורי צפון ובואי תימן תתנער אומה שמעשיה בצפון ותבוא אומה שמעשיה בצפון ובדרום ומר נמי הכתיב ומחלביהן משמניהן [דידהו] ומר נמי הכתיב עורי צפון [ההוא] בקיבוץ גליות הוא דכתיב

Bereshit Rabbah 34:13בראשית רבה ל״ד:י״ג

כל רמש אשר הוא חי, אך בשר בנפשו דמו, ר' יוסי בר איבו בשם ר' יוחנן אדם הראשון שלא הותר לבשר תאוה לא הוזהר על אבר מן החי אבל בני נח שהותרו לבשר תאוה הוזהרו על אבר מן החי.

Bereshit Rabbah (Theodore Albeck) 16:16בראשית רבה (תיאודור-אלבק) ט״ז:ט״ז

ויצו י"י אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ר' לוי א' ציוהו על שש מצות, ויצו על עבודה זרה היך דאת אמר כי הואיל הלך אחרי צו (הושע ה יא), י"י על ברכת השם היך דאת אמר ונוקב שם י"י (ויקרא כד טז), אלהים אילו הדיינין אלהים לא תקלל (שמות כב כז), על האדם זו שפיכות דמים שופך דם האדם (בראשית ט ו), לאמר על גילוי עריות לאמר הן ישלח איש את אשתו (ירמיה ג א), מכל עץ הגן אכל תאכל ציוהו על הגזל, רבנין פתרין לה בכל עיניינא ויצו י"י אלהים אמר לו מה אני אלוה שינהוג בי כאלוה שלא יקללני, גילוי עריות מנין ודבק באשתו (בראשית ב כד) ולא באשת חבירו ולא בזכור ולא בבהמה, מכל עץ הגן אכל תאכל אמר ר' יעקב דכפר חנן מתי יעשה אוכל מתי כשר באכילה, משישחט, רמזו על אבר מן החי.

Midrash Aggadah (Buber) Bereshit 9:3מדרש אגדה (בובר) בראשית ט׳:ג׳

כל רמש אשר הוא חי וגו'. הותרה בשר תאוה לנח, לפי שהקריב קרבן, ועוד שהכל למיתה הם עומדים, אבל לאדם לא הותר, לפי שהכל לחיים הם עומדים, עד שחטא ונגזרה על כל בריה למות, ולמה לא הותר לאדם לאכול בשר, כדי שלא יהא חוטא נשכר.

Midrash Aggadah (Buber) Bereshit 10:8מדרש אגדה (בובר) בראשית י׳:ח׳

כיש ילד את נמרוד. שעד נמרוד לא היה אדם אוכל בשר, עד שבא נמרוד והיה צד ואוכל, ולכך נאמר הוא החל להיות גבור ציד: ד"א הוא החל להיות גבור בארץ. שעשה מלחמות בארץ ונצחם ולקח מלכות בחזקה

Daniel AlKumisi the Karaite Hoshea 9:3-4דניאל אלקומיסי הקראי הושע ט׳:ג׳-ד׳

כי לא היה בשר מותר בלא מזבח מימי אדם עד הקריב נוח, ואחר כך כתוב: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה" (בראשית ט':ג').  על כן אסר בגלות לאכול בשר.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 1 (p. 259-260)ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית א׳ (עמ׳ 259-260)

ושתי שאלות נשאלות כאן, ועל שתיהן אותן התשובות. א. אמר לאדם: הנה נתתי לכם את כל עשב, משמע שלא התיר להם אכילת בשר. והב', איך זה שאמר (כזאת) לכל הארץ, והרי אנו רואים שהארי (ושאר) החיות הטורפות אוכלים בשר ולא עשב. ובשתי השאלות האלה שתי תשובות. א. התורה מדברת רק על הרוב ומניחה את המועט, כמו שהקדמנו לבאר בפתיחת הספר הזה. והיות ורוב אכילתו של האדם הם הצמחים, ובלעדם אי אפשר לו להתקיים, בעוד שאכילת הבשר מצויה פחות, ואין בה הכרח, ובעלי החיים גם הם אוכלים על פי רוב עשב ורק מיעוטם אוכל בשר, הזכיר הכתוב את המצוי ביותר והשמיט את המועט. וראיה לכך ממה שחלק מהשרצים והדגים אוכל עפר, ואין הכתוב מזכיר את זה, כי המדובר הוא רק ברוב. והתשובה השניה (אלהים) מנע את האדם מלאכול את בשר בעלי החיים ומנע גם את בעלי החיים מלאכול זה את זה רק בזמן הראשון, מפני שלא היה להם אלא מספר קטן מכל מין ולו היו אוכלים זה את זה היו כולם כלים ונכחדים. ולפיכך דחה את (היתר אכילת בשר) עד שרבו ואז התיר להם.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 4 (p. 304)ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית ד׳ (עמ׳ 304)

הדבר הראשון שאנו צריכים לבאר הוא: מה גרם לזמן שעליו אמר ויהי מקץ ימים?... והשניה שהיא יותר רחבה מן הראשונה (המתינו) עד שהתרבו וולדות בעלי החיים בארץ באופן שהם יאכלו ויקריבו, ולא יביאו (את בעלי החיים) לידי כליון, וכמו שביארנו בקשר "ולכל חית הארץ את כל ירק עשב לאכלה" שמנע את בעלי החיים מלאכול זה את זה כדי שלא יאבד שום מין מהם כליל. כי לא ברא מכל מין אלא אישים מועטים. וכאשר נשלם אותו הזמן התיר להם לאכול ולהקריב (מבעלי החיים), וקץ ימים (שהמתינו) הוא איפוא בגלל מבכורות צאנו.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 9 (p. 344)ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית ט׳ (עמ׳ 344)

וענין המאמר אך בשר וגו' הוא האיסור לאכול מבשר בעלי החיים שלא נשחטו,  כי כתוב בנפשו. ואסר לאכול מן הדם כי אמר דמו.

Yefet b. Eli the Karaite Bereshit 9:3יפת בן עלי הקראי בראשית ט׳:ג׳

נחלקו הראשונים על כתוב זה. יש שאמרו שנאסר לאכל דבר כלשהו מן החי עד למועד זה, ועל כן אמר לו "כירק עשו", כלומר כפי שהתרתי לאדם הראשון לאכול ירק עשו, כן התרתי לכם לאכול רמש חי... יש שאמרו שהותר לאדם הראשון אותו דבר, אך נמנע מלכתוב זאת שם ורשם זאת פה, כפי שכתב, "זאת הבהמה אשר תאכלו", שמסר למשה, ונמנע מלכתוב את המותר והאסור לאדם או לנח, וזה הפירוש נכון יותר.

Rashi Bereshit 1:29רש״י בראשית א׳:כ״ט

ולכל חית הארץ AND TO EVERY BEAST OF THE EARTH – Scripture places cattle and beasts on a level with them (human beings: that is, it places all alike in the same category) with regard to food, and did not permit Adam to kill any creature and eat its flesh, but all alike were to eat herbs. But when the era of the "Sons of Noah" began He permitted them to eat meat, for it is said, (Genesis 9:3) "every moving thing that lives should be for food for yourselves … "even as the herb" that I permitted to the first man, so do "I give to you everything".

לכם יהיה לאכלה, ולכל חית הארץ – השוה להם הבהמות והחיות למאכל, ולא הרשם לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך את כל ירק עשב יאכלו כלם יחד. וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר כל רמש אשר הוא חי וגומ', כירק עשב – שהתרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל (בראשית ט':ג').

Rashi Bereshit 9:3רש״י בראשית ט׳:ג׳

לכם יהיה לאכלה SHALL BE FOOD FOR YOU – For I did not permit Adam Harishon to eat meat, but green herbs alone; but lo you — even as the green herbs that I gave the full use of to Adam Harishon — do I give everything (Sanhedrin 59b).

לכם יהיה לאכלה – מה שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר אלא ירק עשב, ולכם – כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל.

Rashbam Bereshit 1:30רשב״ם בראשית א׳:ל׳

Ulekhol AND TO ALL THE ANIMALS ON LAND: The consumption of meat, however, was not permitted to Adam. Only in Noah's days did God say (Gen. 9.3), "As with the green grasses, I give you all these."

ולכל חית הארץ וג' – אבל בשר לא הותר לאדם הראשון עד שבא נח ואמר לו כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט':ג').

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 1:29אבן עזרא בראשית פירוש ראשון א׳:כ״ט

ויאמר אלהים הנה נתתי לכם – התיר לבני אדם ולכל יש לו נפש חיה לאכל כל עשב – וכל פרי עץ מותר לאדם, והעשב הירק לחיות ולכל רומש. ועד נח לא הותר הבשר עד אחר המבול.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 9:3אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ט׳:ג׳

כל רמש – שם כלל לחית השדה ולבהמת הישוב ולכל עוף ולכל דג. הנה הכל מותר לאכילה.

Ibn Ezra Bereshit Second Commentary 1:29אבן עזרא בראשית פירוש שני א׳:כ״ט

הנה נתתי לכם – לא התיר לאדם לאכול בשר, רק שיאכל העשב ופרי העץ, הוא והנוצרים עמו ביום אחד.

Ibn Ezra Bereshit Second Commentary 9:3אבן עזרא בראשית פירוש שני ט׳:ג׳

ואחר שהעלה נח העולות התיר השם לאכול הבשר.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 9:3ר׳ יוסף בכור שור בראשית ט׳:ג׳

כירק עשב נתתי לכם את כל – מאחר שניצולו בתיבה שעשיתם, ועל ידכם באה תשועה, הנה הם שלכם לעשות בהם כטוב בעיניכם.

Radak Bereshit 1:25רד״ק בראשית א׳:כ״ה

ויעש אלוקים, the reason why the Torah reports God as ויעש, completing something after having already written ויהי כן signaling that God’s directives had been carried out, is that God’s directive consisted of 3 parts in addition to the directive to create man, i.e. domestic mammals, free-roaming mammals and creeping creatures. God constructed each category in such a way that they would make their habitat on different parts of the earth. This has been emphasised by the words למינה, למחנה, למינהו, being inserted between the names of each category of creatures. God did all this in order that one category of creature should not inflict harm, damage on its counterpart by interfering with the other’s lifestyle in its respective domain. This is also the reason why He did not bless them. How could God have blessed them with the formula: “be fruitful and multiply and fill the earth,” seeing that He did not want that the harmful creatures amongst them would multiply in such a fashion? Some of these animals’ very grazing on the earth would be a form of causing irreparable harm on the surface of the earth. Our sages (Rashi on verse 22) claim that the reason God did not extend His blessing to these beasts was on account of the serpent which became a destructive force. הבהמה, these are the animals which live in close proximity to man, are used by him on a daily basis. This includes, cattle, sheep, goats, horses donkeys and camels. חית הארץ, this includes “wild” beasts such as lions, tigers, bears, wolves, etc., beasts which are predators. God arranged for the nature of these beasts to be such that they do not choose urban areas as their natural habitat. If they would tend to make their habitat on earth indiscriminate instead of confining themselves to virgin regions, they would lay the earth waste, and would take over by multiplying themselves while devouring weaker species. (compare Exodus 23,29) you will find that anywhere in Scripture where mention is made of the destruction of man’s habitat, that the wild beasts took over the regions formerly inhabited by man. (Leviticus 26,22) ורמש האדמה, this also refers to specific locations in certain deserts, as mentioned by Moses in Deut. 8,15, when he mentioned the presence of such lethal snakes, etc., in certain areas in the desert. Other creeping creatures are found on a regular basis also in the regions inhabited by man, and those do not pose a threat to man. The expression רמש, refers to a type of motion. Note how God in His wisdom arranged all this. The worms which appear to spontaneously develop from decaying vegetable or animal matter have not been mentioned at all in connection with God’s creative activities, even though they possess the ability to move. וירא אלוקים כי טוב, even though among these newly created creatures there are those which function as predators, and otherwise harmful beings, they still are also useful in many respects as has been proven by a number of scientists who are able to use the stings of wasps, etc., to help extract poisonous venom from human tissue and neutralise it. God provided each of the species with limbs or organs suitable to their individual lifestyle. The lion and other predators are equipped with special teeth and claws in order to facilitate their attacks on more peaceful creatures who serve as their food. At the same time, gazelles, deer, etc., which are primary targets of these ferocious beasts have been given musculature to enable them to escape from the clutches of such predators by their superior speed. Each species has been equipped with means to help it to ensure its survival in a hostile environment. This is proved by the fact that these species have not become extinct over thousands of years. Although, basically the animal kingdom can be divided into the aggressors and the victims, God has provided nourishment for both types of species. Each type of animal enjoys the food God has provided for them in nature. At the same time, each will have to die in due course. The predators will meet death either at the hands of hunters or other stronger predators, or through natural disasters depriving them of their means of survival. Job 4,11 “the lion perishes for lack of prey,” already attests to this phenomenon, as does Amos 3,4 in which the prophet describes that when these beasts succeed in killing their prey they call out in triumph. The prophet Nachum (2,13), as well as many other verses in the Bible testify to the fact that even these ferocious beasts are frequently neutralised by natural disasters. Still, the fact is that none of these predators are genetically unable to subsist on a vegetarian diet, else, at the time when God created them and there were only herbs to feed on, they would have perished before being able to even reproduce themselves. If, at that time, the lion had already fed on sheep, one of God’s species would have been eliminated from earth, contrary to God’s design. He had not created them in order for them to become extinct. It is quite clear from verse 30 in our chapter that originally, God had assigned the herbs as food for all חיות, free-roaming animals.

וירא אלהים כי טוב – אע"פ שיש בהם מזיקים יש בהם תועלת גדולה לדברים רבים, כמו שהעידו חכמי הנסיון, עדן שהנחשים והאפעים יכנס גופם ושמנם בטריאקה כדי שימשוך מה שבגוף מסם המות; ועוד נתן לכל אחד וא' יחוד האברים הצריכים לו, נתן לאריה ולדומה לו כלי הטרף שהם השנים והצפרנים עם הגבורה, ונתן לחיות הנטרפות שאינם במקום יישוב כמו איל וצבי ויחמור והדומים להם כלי המרוצה והקלות עם המורך ומאלה תבין לשאר הנבראים, והכל חכמה מאתו יתברך ואל אמונה הוא ואין עול, ואף על פי שאלה טורפים ואלה נטרפים, הוא יתברך הכין מזונם להנטרפים בענין הנאות להם כמו לטורפים בענין הנאות להם ועת מות לכולם, ימותו הנטרפים מיתת עצמם או מיתת הטרף שוה להם, והוא להם סבה מקרית, ועת ופגע יקרו את כולם, כי גם הטורפים יהיה להם סבה מקרית במיתתם פעמים ע"י אדם או על ידי מקרה אחר בא עת מיתתם; ויתכן כי גם הטורפים תהיה מחיתם בדברים אחרים זולתי הטרף אע"פ שרוב מחיתם בטרף, כמו שאמר (איוב ד':י"א) "ליש אובד מבלי טרף" ואמר (עמוס ג':ד') "הישאג אריה ביער וטרף אף לו", ואמר (נחום ב' י ג) "וימלא טרף חוריו", ופסוקים רבים כאלה, אי עפ"כ בעת שלא ימצא טרף יאכל עשב או דברים אחרים קודם שימות ברעב, שאם כן לא הבריאה כשהוציאה הארץ נפשות החיים את האריה והכבש, הנמר והעז וכיוצא בהם הנה מין אחד חסר מהבריאה, ואנחנו רואים כי לא חסר אחד, וכן בתבת נח לא טרפו הטורפים, ועוד כי האל נתן את כל ירק לאכלה לטורפים כמו לנטרפים כמו שאמר "ולכל חית הארץ".

Radak Bereshit 1:29רד״ק בראשית א׳:כ״ט

ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם, the words נתתי לכם are similar to Genesis 23,13 נתתי כסף השדה, “I had given the money for the field.” Alternately, it could be God saying that as soon as He had created them He had assigned these plants as food for man who had not yet been created. This would justify the distant past mode of the word נתתי. “I had given.” The advanced kinds of plants had been assigned as food for man, the fruit of the trees, etc., whereas the more primitive plants, herbs and grass, had been assigned as food for the animals. זורע זרע, generating seed; the meaning is similar to the expression מזריע זרע in

לכם יהיה לאכלה – זה הנזכר בפסוק, ולא התיר להם הבשר לאכול עד אחר המבול ולא ידעתי למה, ואולי לפי שהיה גלוי וידוע לפניו כי המבול עתיד להיות, ונח עתיד להציל עמו שאר החיים ואמר לתתם לו חלף עבודתו בהם שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה כל שכן האדם, וכן מצאנו בנבוכדנצר שאמר (יחזקאל כ"ט) "ושכר לא היה לו" ונתן לו את ארץ מצרים חלף עבודתו בצר.

Radak Bereshit 4:4רד״ק בראשית ד׳:ד׳

מבכרות צאנו ומחלביהם, this brother brought a gift which was honourable, generous. Mention of the word מבכורות emphasises that the reason he brought from the “first,” is that before enjoying the fruits of his labour himself, he wished to express his gratitude to God. Only after that would he use the milk and the wool for his personal consumption. He also included in the gift the best quality, seeing that not all were of the same uniform quality. The word חלב is used in that sense on the author’s book ספר השרשים. ומחלבהן, there is a letter י missing before the letter ה as would be customary in a plural mode. The Torah did not mention that Hevel built an altar on which he presented his gift, as it did when describing Noach offering animal sacrifices in Genesis 8,20. It seems to me that Hevel did not slaughter the sacrifice (sheep) but left it bound but alive, expecting heavenly fire to descend on it and to consume it. The same had happened when his father had presented the ox which we described earlier as Adam’s offering. There was no point in slaughtering these animals since there was no one who was allowed to eat the meat thereof. In Bereshit Rabbah 22,5 there is an opinion that Hevel offered the animal without stripping it of its skin, and without cutting it up into pieces, whereas in the future all animal sacrifices would have their skin stripped and their bodies cut up into pieces. There are still more differences of opinion concerning the nature of these offerings, some scholars saying even that they were meat-offerings, i.e. that the owners consumed some if not most of the sacrificial meat. According to the view of the scholars who hold that Hevel brought a meat-offering, the word מחלבהן would describe the fat parts burned up on the altar, similar to the fat pars burned up on the altar in any other meat-offering the Israelites would offer in the future. The text permits us to draw conclusions in both directions, seeing it appears to be deliberately inconclusive. It is possible that the words היא העולה, best translated as “this is the type of burnt-offering” in Leviticus 6,2 tips the scale in favour of those who believe that it must have been a burnt-offering, also considering the fact that we have no record that they were allowed meat when the part of a sacrificial offering.

מבכורות צאנו ומחלביהן – זה הביא דרך כבוד מהבכורות קודם שיהנה הוא מהנולדים מהחלב ומהצמר, גם הביא מהשמנים שבהם כתרגום ומשמניהן ויהיה מחלבהן תואר בפלס מלכיהן, ומחלבהן, חסר יו"ד הרבים מהמכתב. ולא זכר אם בנה מזבח אם לא, כמו שאמר בנח (ח':כ') "ויבן נח מזבח לה"' וכמדומה לי שלא שחט הקרבן אלא הניחו חי קשור באותו מקום הקבוע לו, כדי שירד עליו אש מן השמים לאכלו, כמו שהיה עושה לקרבן אביו, כי לא היו שוחטים, כי לא היה אוכלים בשר. ובב"ר (כ"ב) הבל הקריב בלא הפשט ונתוח ומכאן ואילך בהפשט ונתוח. ועוד יש מחלוקת בקרבן הבל בדרז"ל (זבחים קט"ז) יש אומרי' כי עולה הקריב ויש אומרים שלמים הקריב, וראיה לדברי האומר שלמים, מחלבהן, קרבן שהחלבים קרבים ממנו אבל העולה היתה כולה כליל, ולדבריו השאר הניח לחיה ולעופות, כי הוא לא אכלו כי לא היו אוכלים בשר, וראיה לדברי האומר עולה, דכתיב (ויקרא א') "היא העולה" דבר שבני נח היו מקריבים, ויהיה מחלבהן כתרגומו ממשמניהן.

Radak Bereshit 9:3רד״ק בראשית ט׳:ג׳

כל רמש אשר הוא חי, the word אשר which follows the word רמש lacks the connecting letter ו. This is not something unique, seeing we find it in Chabakuk 3,11 שמש ירח, “sun and moon,” instead of שמש וירח, or in Exodus 1,1 ראובן שמעון, instead of ראובן ושמעון, and many other such examples. אשר הוא חי, these words refer to the fish. It is also possible to understand these words as if the letter ו had not been omitted at all, so that the word רמש would be a collective term for all living creatures (as in Genesis 1,21) so that the additional words אשר הוא חי, would compare living creatures now to vegetation in Genesis 1,30 when God permitted only ירק עשב, the higher ranking plants as food for the human species. The fruit of the trees in the Garden of Eden were also included in the term ירק עשב, seeing that man had been permitted to eat any plant that grew out of the earth. I explained the meaning of those words on Genesis 1,11

כל רמש אשר הוא חי – חסר וי"ו השמוש, כמו שמש ירח (חבקוק ג') ראובן שמעון (שמות א') והדומים להם, וכאלו אמר כל רמש ואשר הוא חי, וכל רמש הוא כולל כל חית הארץ והעוף, ואמר אשר הוא חי, על הדגים. או יהיה פי' בלא חסרון וי"ו, ויהיה רמש כלל לכל כי גם הדגים רומשים במים כמו שאמר ואת כל נפש חיה הרומשת, ואמר אשר הוא חי, כאלו אמר כל רמש שהוא נפש חיה. כירק עשב – שנתתי לאדם הראשון, ופרי עץ בכלל ירק עשב, כי כל צומח ניתן לאדם לאכלה ולדורות הבאים אחריהם עד המבול, ולא נתתי להם הבשר לאכול, אבל לכם נתתי, כמו ירק עשב שהוא מותר לכם כן יהיה מותר לכם הבשר. וירק עשב פירשתיו. ורז"ל פירשו (סנהררין נ"ז) כירק עשב ולא כירק גנה מכאן שנאסר הגזל על בני נח.

Radak Yeshayahu 11:6-7רד״ק ישעיהו י״א:ו׳-ז׳

(ו) וגר זאב – יש מפרשים: כי בימות המשיח יתחלפו טבעי החיות והבהמות וישוב למה שהיה בתחילת הבריאה ובתיבת נח, כי בתחלת הבריאה, אלו היה אוכל האריה השה הנה נשחתה הבריאה ומה אכל האריה או זולתו מן הטורפים אוכלי בשר, כי אם אכל בשר משאר החיות והבהמות הנה היה חסר העולם אותה בריה כי כולם נולדו זכר ונקבה לא יותר ולא המתינו מלאכול עד שפרו ורבו הנטרפים, אלא בודאי אכלו עשב השדה עד שפרו ורבו הנטרפים, והיה טבעם מאותו היום ואילך לאכול בשר, וכן בתיבת נח, אלו אכלו הטורפים הנטרפים הנה חסרה אותה הנטרפת מן העולם, כי שנים שנים נכנסו ולא יותר, אלא אם כן נאמר כי שבעה שבעה שהכניס מן הטהורה היו לצורך הטורפים. ויש מפרשים: כי כל זה משל, כי הזאב והנמר והדוב והאריה הם משל לרשעים העושקים והגוזלים שהם לחלשים כמו החיות הטורפים לנטרפים, והכבש והפרה והעגל והגדי הם משל לענוי ארץ, ואמר כי בימות המשיח יהיה שלום בארץ ולא ירעו איש את חברו. ולא יתכן זה הפירוש לפי שאמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, ובימות המשיח בכל העולם יהיה שלום כמו שכתוב: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. ואמר: ונכרתה קשת מלחמה, ואמר במשיח: ודבר שלום לגוים? והנכון כי טבע החיות לא תתחלף ויטרפו ויאכלו בשר כמו שהם עושים עתה, אלא הבטיח את ישראל שהחיות הרעות לא יזיקו בכל ארץ ישראל, זהו שנאמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, והטעם: כי מלאה הארץ דעה את ה', כיון שהם טובים ושמרו דרך ה' לא תשלוט בהם חיה רעה ולא בבהמתם ובכל אשר להם, כמו שהבטיח על ידי משה רבינו עליו השלום, והשבתי חיה רעה מן הארץ, ואפילו אם יעברו בארץ לא יזיקו. (ז) ופרה ודוב תרענה וגו' – וכן אמר בהושע הנביא: וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים וגו'. ומה שאמר ואריה כבקר יאכל תבן, כאלו יאכל תבן כמו הבקר שלא יטרוף בשר הבהמה בארץ ישראל אם לא ימצאנה נבלה. ויש לפרש עוד הענין: דרך משל, והארי והדוב והנחש הם משל לאמונות הרעות, ופירש ופרה ודוב תרענה, כי כל עסק הבהמה לא יהיה אלא לעסוק בעבודת האל לא להבלי העולם, וזהו שאמר: כי מלאה הארץ דעה את ה'. ומריא – יש אומרים: שהוא מין ממיני הבקר הגדולים. ויש מפרשים: המפוטמים שבבהמות יקראו מריאים, וכן תרגם יונתן: ופטים: ופרה ודוב – ודוב היא הנקבה, וכן ותצאנה שתים דובים, וכן עז עזים רחלים, וכן: ילדיהן ירבצו יחדו.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 1:29ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית א׳:כ״ט

ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב וכו' – זה מודיע שמזון האדם (היה) אז [ה]צומח מפני שהחי לא הותר לאדם להיות ניזון בו אלא אחר המבול במאמרו יתעלה כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה וכבר ביארנו זה בספר "אלכפאיה" וביאר אותו מי שקדם לנו ור' סעדיה ז"ל אמר שטעמו שזה על פי הרוב שהרי רוב מזון האדם (הוא) הצומח (עוד) אמר (ר' סעדיה ז"ל) והראיה על כוונתו בזה אל הרוב מאמרו את כל עשב (וג') ואת כל העץ והאדם אינו ניזון בכל צומח [שהרי] אין [כולו] מזון אנושי וקצתו ההיפך מן המזון סם המות.

Ramban Bereshit 1:29רמב״ן בראשית א׳:כ״ט

(כט) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע – לא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחדיו כלם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר (להלן ט':ג') כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון התרתי לכם את כל, לשון רש"י. וכן פירש הרב במסכת סנהדרין (נ"ט. ד"ה לא הותר) ולכל חית הארץ, לכם ולחיות נתתי העשבים ואת האילנות ואת כל ירק עשב לאכלה. ואם כך יהיה פירוש "את כל ירק עשב לאכלה" "ואת כל ירק עשב". ואינו כן, אבל נתן לאדם ולאשתו כל עשב זורע זרע וכל פרי עץ. ולחית הארץ ולעוף השמים נתן כל ירק עשב, לא פרי העץ ולא הזרעים. ואין מאכלם יחד כלם בשוה, אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו. והוא פשוטו של מקרא. והיה זה, מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם, ויברחו מן הצער והמיתה. והכתוב אומר מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג':כ"א). וכאשר חטאו, והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימותו במבול, ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול, כי קיומם בעבורו. ועם כל זה לא נתן להם הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי. והוסיף לנו במצות לאסור כל דם, מפני שהוא מעמד לנפש, כדכתיב (ויקרא י"ז:י"ד) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא, כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה, לא הנפש עצמה. וזה טעם השחיטה, ומה שאמרו (ב"מ ל"ב:ב') צער בעלי חיים דאורייתא. וזו ברכתנו שמברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה". ועוד אדבר בענין המצוה בדם בהגיעי שם (ויקרא י"ז:י"א-י"ד), אם גומר השם עלי. וטעם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה – שיאכלו זרועי העשב כגרגרי החטה והשעורה והקטניות וזולתם, ויאכלו כל פרי העץ. אבל העץ עצמו אינו להם לאכלה, וגם לא העשב, עד שנתקלל אדם ונאמר לו ואכלת את עשב השדה (להלן ג':י"ח).

Ramban Bereshit 9:3רמב״ן בראשית ט׳:ג׳

כל רמש אשר הוא חי – ירמוז לבהמה ולחיה ולעוף וגם לדגי הים, כי כלם נקראים רמש, כדכתיב (לעיל א':כ"א) כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים.

Ramban Devarim 22:6רמב״ן דברים כ״ב:ו׳

כי יקרא קן צפור לפניך – גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח) כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא...

Rashba Responsa 367שו״ת הרשב״א החדשות (מכתב יד) שס״ז

וזה מפני שמנע השם יתברך אדם וכל דורותיו עד יציאת נח מן התיבה לבלתי אכול אחד מבעלי חיים ולא הותרו רק באכילת העשבים והפירות, באמרו הנה נתתי לכם את כל עץ זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ וכו', וזה מפני חטאו שחטא, לפי שהוא הגביר על עצמו חלקו העפרי על חלקו השכלי ובחר להיותו שוה מתדמה לשאר בעלי חיים אחר שהיה אדון עליהם ומובדל מהם, על כן הגיעו מן העונש מה שבחר והמשיך לעצמו להיות גם הבהמות שוות לו ויאסר באכילתן ורציחתן כרציחת נפש אחד ממין האנושי, זולתי אם ישחוט ויעלה אותם ריח נחוח להשם יתברך, שחלק גבוה לא נאסר, והוא שהקריב הבל מבכורות צאנו, וכן אדם הראשון כדעת רז"ל בותיטב לה' משור פר וכו'. ועתה כששטף המבול את הכל נתכפר העון ההוא להתיר להם החלק הזה מן העונש ר"ל חלק מניעת אכילת הבשר, כאמרו כירק עשב נתתי לכם את כל, רוצה בו אף על פי שלא התרתי לאדם ולדורותיו רק העשבים. אולי יבא שיותר להם אכילת כל מיני בעלי חיים ואפילו המין האנושי, ועל כן הצריך השי"ת להוציא מכלל ההתר ההוא שפיכת דם נפש האדם.  ויראה לי לפי הפשט מהמקראות, שעל הסדר הזה היה הענין באנשי המדבר על חטאתם אשר עשו את העגל, כי לולי הפעל הנפסד ההוא היו קרובים למלאכים, ואחרי החטא נגזרה עליהם המיתה ומניעת בשר התאוה כאשר יראה מפשוטי המקראות, והוא דעת ר' ישמעאל בראשון של חולין, ובלבד בכל הראוין להקרב קרבן. הנה שחטאו באב או קרוב לחטאו ונענשו בקרוב לעונשו, והוא אמרו אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו, ומנע מהם בשר תאוה, ושם עליהם שופך דם הראוי ליקרב אם ישפכנו שלא בהקרבה כשופך דם האדם, והוא אמרו ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך. והסתכל בכפל הענין, אחר שאמר דם יחשב לאיש ההוא חזר ואמר דם שפך, לכוונה הזאת שאמרתי ולומר אחר שנאסר להם חזר שפיכת דמו כשפיכת דם שזה וזו נאסר על הצד הזה.

R. Yosef ibn Kaspi Devarim 22:6ר׳ יוסף אבן כספי דברים כ״ב:ו׳

כי יקרא קן צפור – מטעם קריאה כי הציָדים קוראים ומצפצפים צפצוף העופות, ולרגלם הקנים מחקים קול עוף ועוף כדי שיבואו אמם או אביהם, או יצאו או ירימו קול האפרוחים וידע מקום הקן. אמר יוסף, טעם זאת המצוה מבוארת בעצמה, כטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כ"ב:כ"ח), וכן לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות ל"ד:כ"ו), והוא להרחיק מעלינו האכזריות, אבל כי מצורף לזו אומר אני, כי תורתנו השלמה רצה לתת לנו דעות שלמות, וזה להקנותנו ידיעת המציאות ככל יכלתנו, ולכן כוְנה בזה שתי כונות, האחת להודיענו מדרגת מציאותנו, ונמשך לזה להסיר מעלינו תכונת ההתנשאות והגאוה, וזה כי ידוע כי סוגנו הכולל הוא גשם, ותחתיו צומח ותחת הצומח החי, ותחת החי המדבר הוא האדם ואישיו, וזה כלל מציאות עולם היסודות, ומבואר כי המון העם יסבלו כל זה, אף כי לגאותנו נתהלל במתת שקר, ונדמה שאין יחס בינינו ובין שאר בעלי חיים, אף כי עם הצמחים ככרוב ושאר ירקות אף כי עם השדות, לכן להרחיק ממנו כל הסכלות הזה, נתנו לנו מצות שונות קצתם בגשם הדומם וקצתם בצמח וקצתם בחי וקצתם במדבר, עד שתחת המדבר שהוא מין האדם האחרון החל ודקדק בו מאד, וצונו השם לחמול על אישי האדם מאיזה עם שיהיו כמו שקדם, רצוני בהלחמנו על העמים, זולת שבעת גוים כי הם כחיות רעות, וכן מצות יפת תאר לא תתעמר בה, ורבים כן, כל שכן עם האישים שהם מדָתנו ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט:י"ח), לא תראה את שור אחיך וג', ורבים צִוֻיִם כן וזהו הראש, ואחר על יתר האנשים שאינם מדָתנו כמו שבארנו, ואחר שהפליג במדה הזאת עם כלל מין האדם, צונו אח"כ על כלל מין החי, והוא כי תאוה נפשך לאכול בשר, שלא נהרגם ללא צורך רק לאכול, אחר שטבע האדם כן חייב שיתאוה לבשר, כי עיקר הכונה היה שלא נאכל בשר, כי יספיקו לנו הצמחים, ולכן בבראשית לא הותר לנו רק עשב השדה, ואחר המבול נתפשט אכילת בעלי חיים שהוא כאלו נאכל אבינו, כי הוא סוגנו הקרוב, ולכן צותנו התורה לחמול עליהם כמו שזכרנו מצות אותו ואת בנו, וכן לא תבשל גדי בחלב אמו, וכן כי יקרא קן צפור לפניך ואלו יכלה התורה למנענו יותר, היתה עושה אבל כי היות קורבתנו לסוג החי מעטה מקורבתנו למין המדבר, חלשו ומעטו במצות באהבתו ובחמלתו, וכפי מדרגה זו באה אחר החי המצוה בסוג הצמח כמו שקדמה מצות לא תשחית את עצה (כ':י"ט), ובעבור רחקו יותר חלשו מצותיו, וכפי מדרגה זו באה אחר הצמח המצוה בסוג הגשם בשדות, כמו שקדמה מצות השמטה, לתת מנוחה מה לאדמה כי ממנה לקחנו, ובעבור רחקו יותר חלשו מצותיו. וכלל הדבר הקננו נותן תורתנו בכלל זה ידיעת חלק גדול מן המציאות השפל תיקף ידיעת הסוג חראשון מהעשרה סוגים העליונים, והקננו תכונת הענוה והשפלות עד שנדע ויהיה בין עינינו תמיד כי אנחנו כחמור ופרד, גם ככרוב ורמון גם כאבן דומם, גם הקננו בזה תכונת הרחמנות, שתכליתה לרחם על האיש הטוב שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה.

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 1:29רלב״ג בראשית ביאור המילות א׳:כ״ט

(כט-ל) ואומרו ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' – הוא בריאה ונתינת טבע, לא מצוה; והעד הנאמן — אומרו בסוף הענין: 'ויהי כן' (ל). ואופן הבריאה הזאת, הוא שנתן בכח האדם שיהיו הצמחים מזון לו, עם היותם רחוקים מאד מטבעו. וכן נתן זה הכח לשאר הבעלי חיים. ומזה המקום יסור הספק אשר יסופק מזה המאמר. וזה, שהוא מבואר מצד העיון ומצד התורה שהרצון האלהי לא ישתנה, וכבר יֵחָשֵׁב שיחוייב מזה המאמר שישתנה רצון ה' במה שיצוהו מהמצוות; וזה, שכבר יֵחָשֵׁב שה' יתעלה מנע בזה המאמר אכילת הבשר לאדם, ואחר כן התירוֹ לנח, אמר: 'כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה' (ט, ג); וזה שקר עצום ראוי שיברח ממנו כל בעל דת. וכבר אמרו זה במדרש קצת מרבותינו ז"ל (סנהדרין נז, א; נט, ב), אלא שבאלו הענינים וכיוצא בהם לא נביט למאמר אומר, כמו שהורה אותנו הרב המורה, אבל נימשך למה שיאות אל שורשי התורה והעיון. והוא מבואר שאין ההאמנה בכל מה שאמרוהו רבותינו ז"ל מחוייבת לנו, כי כבר יִמָּצְאוּ בהם דברים סותרים קצתם קצת, ולזה לא נרחיק היות בהם דברים בלתי צודקים בכמו אלו הדברים. וכבר יֵחָשֵׁב שעם כל זה יתחייב לנו שישתנה הרצון האלהי במה שיצוהו מהמצוות; וזה, שכבר התיר לבני נח אכילת כל בעל חיים — אמר: 'כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה' (ט, ג), ואחר כך אסר קצתם בתורה!? ונֹאמר, שאם היה בא האיסור הזה לבני נח בכללם — היה זה בלי ספק שינוי בחוק הרצון האלהי; אבל לְמה שלא נאסר זה אלא לקצתם, והם בני ישראל — הנה אין זה שינוי, כי אמנם רצה ה' יתעלה בישראל שיהיו יותר קדושים מכל האומות, כמו שאמר בזה הענין בפרשת שמיני: 'והתקדִּשתם וִהְיִיתֶם קדֹשים כי קדוש אני' (ויקרא יא, מד), ולזה מנע מהם קצת מה שהתיר לבני נח. וכזה תמצא שאסר לבני אהרן קצת דברים הם מותרים לנו, לרצותו בהם שיהיו יותר קדושים משאר בני ישראל; ואסר לכהן גדול קצת דברים הותרו לבני אהרן, לרצותו שיהיה יותר קדוש מהם, כמו שנזכר בתורה (ויקרא כא, א-טו). ולזה אמר: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' (ישעיהו מב, כא). ובכאן הותר זה הספק.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 9:3-6רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ט׳:ג׳-ו׳

(ג) והנה התיר להם לאכול מכל בעל־חיים, ואמר להם שאין פשע בהריגתם אותם, כי הם כירק השדה ביחס אל האדם, והם כולם נמצאים בעבור האדם. (ד) ומנע מהם אבר מן החי, להיות בזה מרוע המנהג ומהנטייה אל התאוות מה שלא יֵעָלֵם; רצוני, שלרוב הזוללות לא יוכל להמתין שתֵּהָרֵג הבהמה ויקח ממנה האבר אחר כך. (ה) ואמר להם שלא יחשבו מפני שהתיר להם הריגת הבעלי חיים שיוּתַר להם הריגתם קצתם לקצת, אבל יענישם ה' יתעלה על זה, וישים הפועֵל להגעת־העונש־לַהורג אחת מהחיות הטורפות, רוצה לומר שתקום עליו ותהרגנו; או יסבב שאחד מן האנשים יקום על ההורג ויהרגנו בשגגה — וזה יותר נפלא, כי אין טבע אישי המין להרוג קצתם קצת כמו שיִּמָּצֵא זה באישי מין אחד שיהרגו אישי מין אחר; ויותר נפלא מזה, שכבר ידרוש ה' יתעלה הדם מיד איש שהוא אחיו של שופך הדם, וזה יהיה בשיסבב ה' שיהרגנו בשגגה. (ו) וכל זה אמנם יהיה כשהרג שופך הדם ואין רואה, אבל אם יש עדים — הנה ציוה אותם ה' יתעלה שמי שישפוך דם האדם - יִשָּׁפֵךְ דמו על ידי האדם מידה כנגד מידה, וזה בלי ספק יהיה על ידי הדיינים והשופטים, והם ישמעו דברי העדים ויחקרו אם דבריהם אמיתיים אם לא. ואמנם הסיבה אשר חייבה שלא יִשוה האדם בזה הענין לשאר בעלי חיים, היא היותו נברא בצלם אלהים, מה שאין כן בשאר הבעלי חיים, ולזה יֵהָרֵג הורגו, והותרה הריגת הבעלי חיים.

Avudraham, Hilkhot Berakhotספר אבודרהם, הלכות ברכות

השער השלישי: לבאר הדברים שמברכין עליהן שהכל ראיתי להקדים ברכה זו לשאר ברכות שמברכין על האוכלין ועל המשקין מאחר שכתבנו ברכת הלחם וברכת מיני מזונות שהם זנין מפני שברכת שהכל היא חשובה לפי שהיא כוללת דק"ל בפרק כיצד מברכין כר' יוחנן שאמר שאפילו על הפת שהוא מובחר המאכלים אם טעה או שכח ובירך עליו שהכל יצא. ואפילו אמר בריך רחנא /רחמנא/ מלכא דעלמא מאריה דהאי פתא יצא. ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא. נקוט האי כללא בידך כל שתחילתו שהכל סופו בורא נפשות רבות, כל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר בהמה וחיה ועוף ודגים וחלב וחמאה וגבינה וביצים ומלח ודבש דבורים וכן יין שהחמיץ וחומץ, ופת שעפשה, ותבשיל שעברה צורתו, ונובלות שהם פגים, וארבה טהור, וזומית שהיא שלמורייא בלעז, וכמהין ופטריות ודבש תמרים ודבש תאנים שהם זיעה בעלמא מברך עליהם תחלה שהכל. והקשה ה"ר אשר מלוניל למה בכל הברכות מברכין בורא ובזו נהיה יאמר גם כן בזו שהכל ברא ותירץ כיון שתקנו מטבע ברכה זו על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בעלי חיים והיוצא מהן אין לומר בהם בורא שעיקר בריאתם לא לכך היתה. וראיה לדבר אדם הראשון שלא הותר לו בשר באכילה. ועוד כיון שתקנו מטבע זה על יין שהחמיץ וחומץ ופת שעפשה ותבשיל שעברה צורתו ונובלות שכל אלו אינן תקון הבריאה אלא השחתה והפסדת הבריאה אין לומר בהם בורא ולפיכך תקנו לומר נהיה ולא תקנו לומר היה והמשכיל יבין ע"כ.

R. Yosef Albo, Sefer Ha'Ikarim 3:15ר׳ יוסף אלבו, ספר העיקרים ג׳:ט״ו

וראוי, שנבאר הטעם אל השנוי הזה שמצאנו שמה שנאסר לאדם הותר לנח ושמה שהותר לנח נאסר קצתו לישראל. וכדי שיתבאר זה באור יפה נשאל מה חטא קין בהביאו מפרי האדמה מנחה לה' שלא שעה השם אליו ואל מנחתו, ואם מפני שלא הביא מבחר הצאן ואילי נביות כמו שהביא הבל, מה חטא בזה אם נתעסק בעבודת האדמה והצליח בה והביא מפריה מנחה לשם להודות לפניו כעל כל אשר גמלהו ה', למה לא שעה השם אליו ואל מנחתו, כי הדעת נותן שכל מקבל טובה מאחר בשהאכילהו והשקהו שישלם לו תודות מעין הטובה שקבל ממנו, ולא יחויב להודות לפניו שהלבישו והעשירו ושעשה עמו מה שלא עשה, אבל ראוי שתהיה ההודאה מעין קבול הטובה, ואם לא תהיה ההודאה יותר אין עליו בזה תפיסה ולא עון אשר חטא. ואם על שלא הביא מפרי העץ אלא מפרי האדמה כמו שכתבנו למעלה, לא היה ראוי לעונש גדול שנכתב עליו הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ וגו' (בראשית ד' ז'). וכן יש לשאול אחר ששעה השם אל הבל ואל מנחתו למה נהרג, ואיך לא חנה מלאך ה' סביב ליראיו להציל ממות נפשו, וכן למה נאמר בשת ויולד בדמותו כצלמו (בראשית ה' ג'), ולא נאמר כן בהבל ששעה השם אל מנחתו. ובאור כל זה לפי מה שאחשוב הוא על זה הדרך, כי מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חמה ושטף אף ולמוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חנם, עוד יוליד אכילת בשר קצת הבעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש, כמו שבאר הכתוב זה כשאסר לישראל קצת בעלי חיים, אמר בסוף ולא תשקצו את נפשותיכם וגו' (ויקרא י"א מ"ג), ולא תטמאו בהם ונטמתם בם חסר אל"ף להורות על שהם מולידים עובי ואטימות בלב, וכן אמרו רבותינו ז"ל על זה הפסוק, עבירה מטמטמת נפשו של אדם, שנאמר ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם, ובעבור זה אף על פי שבשר קצת הבעלי חיים מזון טוב ונאות אל האדם, רצה השם להסיר ממנו הטוב המועט הזה שיש באכילת הבשר בעבור הרע וההזק המרובה שאפשר שימשך מזה אליו, ולזה אסר אכילת הבעלי חיים לאדם, ותיקן מה שחסר בזה ממזונות נאותים בשיחד אל האדם בצמחים מזונות נאותים טובים, כחטה והשעורה וכל דבר שיש בו זרע שראוי להזרע וכל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, ולשאר הבעלי חיים נתן להם לאכילה כל ירק עשב שאין בו זרע שראוי להזרע, וזה להעיר על היתרון שיש בין מין האדם לזולתו מבעלי חיים. וכשנולדו קין והבל וראו את האדם אביהם טורח בעבודת האדמה וזורע חטה ושעורה וחרצן ואוכל ונזון מן הצמחים, חשב כל אחד מהם דרך לעצמו, וכונת כל אחד מהם היתה נכרת מתוך מעשיו. כי קין לקח לו אומנות לעבוד את האדמה, לפי שהיה חושב שאין יתרון לאדם על הבעלי חיים אלא בזה בהיותו יודע לעבוד את האדמה להיותו נזון ממבחר הצמחים, כי אחר שראה האדם נזון מן הצמחים כשאר הבעלי חיים, חשב שרוח אחד לכל וכמות זה כן מות זה, ולזה הביא מנחה מפרי האדמה לשבח השם על היתרון שנתן לו על הצמחים, ולא הביא קרבן מן הבעלי חיים, כי לא חשב היתרון שיש לו עליהם בעבודת האדמה יתרון גדול שראוי להביא קרבן עליו, אלא שלפי שהיה לו להביא מפרי העץ שהוא מבחר הצמחים ולא הביא אלא מפרי האדמה, כלומר מן הירקות, חטא כמו שאמרנו למעלה, אבל עיקר החטא היה לפי שלא חשב היתרון שיש לאדם על הבעלי חיים לכלום, וחשב גם כן היותו אסור בהריגת הבעלי חיים אחר היותו שוה אליהם לפי דעתו כי כמות זה כן מות זה, וחשב שעיקר תכליתו היה לאכול ולשתות אחר היותו נזון מן הצמחים כבעלי חיים. והבל היה חושב שיש לאדם יתרון על הבעלי חיים, ואבל חשב שהיתרון הזה הוא שיהיה לו ממשלה עליהם ויכבוש אותם תחתיו לעשות מלאכתו, אבל לא שיהיה מותר בהריגתן, כי לא חשב שיהיה לאדם יתרון על הבעלי חיים בזה, ולזה אמר הכתוב והבל הביא גם הוא מבכורות (בראשית ד' ד'), כלומר גם הוא על כונת קין, והיה חושב שיהיה האדם אסור בהריגת הבעלי חיים אם לא לצורך גבוה ולעשות קרבן מהן לפניו, להורות שהוא יתברך הוא שיש לו יתרון על האדם והבהמה כי כולם יאבדו והוא יעמוד, אבל האדם אין לו יתרון עליהם כי אם בהיותו רועה אותם ומנהיג המדינות וכיוצא בזה, לזה נהרג הבל להיות זה הדעת קרוב מאד מדעת קין ויותר מוכן לטעות בו האנשים ולהמשך אחריו אבל לפי שדעת הבל היה שיש לאדם יתרון על הבעלי חיים וממשלה עליהם ויכול להרוג אותן לצורך גבוה, והוא קרוב אל שיוכר על ידו יתרון האדם על הבעלי חיים, והכיר מעלת האדון להביא מבכורות צאנו ומחלביהן, שעה השם אל הבל ואל מנחתו להיותו קרוב אל השלמות מדעת קין, ולא שעה אל קין ולמנחתו להיותו רחוק מאד מהאמת, אחר שחשב שאין לאדם יתרון על הבעלי חיים וגם שלא הכיר מעלת האדון אחר שהביא מפרי האדמה ולא מפרי העץ כמו שאמרנו. ואמר לו השם יתברך למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלוא אם תיטיב שאת, כלומר אמת הוא כדברך כי עיר פרא אדם יולד, ואין לו יתרון והתנשאות על הבעלי חיים בפעל בעת צאתו לאויר העולם, אבל יש לו עליהם יתרון בכח להטיב במעשיו ולהוציא מה שבכחו אל הפעל ולהכיר מעלת האדון, ואם ייטיב מעשיו יהיה לו התנשאות עליהם, וזהו הלוא אם תיטיב שאת. ובעבור זה נכנסה קנאה בלב קין והרג את הבל, בהיותו נמשך אחר כונתו הראשונה שאין לאדם יתרון על הבעלי חיים, ואמר בלבו כי אחר שהשם יתברך שעה אל הבל ואל מנחתו, נראה שהוא מותר להרוג את הבעלי חיים וחשב שאין בהריגת הבל איסור יותר מבהריגת אחד מבעלי חיים, ולפי שעדיין לא היתה כונת הבל ראויה מכל וכל לא הושגח להנצל מכף מעול וחומץ. וכשנגלה השם יתברך על קין ויעד לו העונש על כך, לא חשב בעבור זה שתהיה שפיכת דם האדם חמורה משפיכת דם שאר הבעלי חיים, אבל היה חושב כי כמו שהיה נענש על שפיכת דם האדם כן יהיה נענש על הבעלי חיים, אחר שלא הותר לאדם להרגם, כי רוח האדם ורוח הבהמה שוה כמות זה כן מות זה, ונשאר זה הדעת הנפסד בקין ובתולדותיו עד שנולד שת, שהכיר היתרון שיש לאדם על הבעלי חיים כמו שהכיר זה אדם אביו, ולזה נאמר עליו ויולד בדמותו כצלמו, כי זה לבדו היה בצלם אלהים כאדם, אבל הראשונים לא הכירו מעלת הצורה האנושית אשר בהם שהיא בצלם אלהים. ועל אלו השלש דעות מקין והבל ושת תמצא כל האנשים נחלקים לשלש כתות. כת תמשך לסברת קין ותחשוב עבודת האדמה עקר, ותקנא במנהיגי המדינות ותחשוב להרוג אותם, כמו שהרג קין את הבל. וכת תמשך לסברת הבל ותחשוב הנהגות המדינות עקר, ויסכנו נפשם על זה כמו הבל ויחשבו זה עיקר שלמות האדם, כמו שסופר זה על קצת מנהיגי רומי, וכן יסכנו המלכים עצמם בסבת השררה וכאלו זה טבעי להם אחר הבל שהיה הרועה והמנהיג הראשון ונהרג. וכת תמשך לסברת שת ותחשוב עבודת השם יתברך עיקר ותמאס השררה ושאר ההצלחות. ולפי שהיה דעת שת בלתי מושג בתחלת הדעת לא היו נמשכים אחריו רק יחידי סגולות, אבל דעת קין היה מתפשט מאד בתולדותיו, ובעבור זה מלאה הארץ חמס מפניהם, כי לא היו חושבים שהיה לאדם יתרון על הבעלי חיים אלא כל דאלים גבר, ולזה היו משחיתים דרכם כבעלי חיים, ובעבור זה נגזרה הגזרה למחות שמם מהארץ בימי המבול. וכאשר נמחו כלם ונשאר אך נח ואשר אתו בתבה, רצה השם יתברך לשרש זה הדעת ולעקור אותו מן העולם, וכשיצא נח מן התיבה הקריב קרבן לה' מן הבעלי חיים, מדעתו כי האדם יש לו יתרון כח שכלי להכיר ולעבוד בוראו יותר מהם ולהודות לשם על זה, על כן נתקבל קרבנו ברצון, כמו שכתוב וירח ה' את ריח הניחוח. ולפי שחשש שזה הדעת אם לא יתוקן אפשר שיטו לדעת הבל, ויחשבו בני נח שמה שקבל השם יתברך קרבן אביהם היה כמו שקבל קרבן הבל ויחזרו לקלקולם הראשון, על כן אחר הקרבן מיד מיהר להתיר להם אכילת הבעלי חיים והריגתם, ואמר להם כירק עשב נתתי לכם את כל, כלומר כמו שאפילו קין הודה שיש לאדם יתרון על הצמחים להיותם נבראים לצורך האדם, כן כל בעלי חיים הם לצורך האדם ויש לאדם יתרון עליהם שאין רוח אחד לכל, ועל כן אסר שפיכת דם האדם, ונתן הטעם בזה לפי שאין רוחו כרוח הבעלי חיים, כי בצלם אלהים עשה את האדם, כלומר שיש בו צורה שכלית יותר נכבדת מרוח הבעלי חיים, והיה ראוי לפי זה שיתיר להם כל הבעלי חיים ולא ישים לאחד מהם יתרון על האחר, ולזה התירם כולם כדי לעקור הדעת הקודם ולמחות זכרו מן העולם. וכשנתנה תורה לישראל שכבר נמחה זה הדעת מן העולם, אסר להם קצת הבעלי חיים המולידים עובי ועכירות בנפש, ואפילו מה שהתיר מהם לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כמו שהתיר להם יפת תואר על זה הדרך, וכן אמרו רבותינו ז"ל כי תאוה נפשך לאכול בשר (דברים י"ב כ'), למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון, הנה גלו בפירוש שאכילת הבשר לא הותר אלא על צד ההכרח, ועל כן נאסר בתחלת היצירה עם היותו מזון טוב לסבה שזכרנו בתחלת הפרק, כמו שהיין אף על פי שהוא מזון טוב ומותר לאדם יקרא הכתוב את הנזיר הפורש ממנו קדוש. ונתבאר מכל זה כי כבר אפשר שיהיה הדבר האחד מותר אחר שנאסר ואסור אחר שהותר, ואם כן כבר אפשר שנאמר שיבואו בתורה האלהית דברים ימשך אסורם זמן מה כפי מה שתגזור החכמה האלהית, ואחר כך יתירם כפי מה שתגזור חכמתו יתברך, ואין בכתובים ראיה על הפך זה. ואמנם אי אלו הם הדברים שהוא אפשר שיבא בהם הבטול, עוד יתבאר בזה המאמר בעזרת השם יתברך

Akeidat Yitzchak Shemot 41עקדת יצחק שמות שער מ״א

מהיות ספוק פרנסת כל אחת מהמדרגות הנמצאות מסודרת לפי טבען. יחוייב שמזונות האנשים השלמים אשר עליהם יחיו יהיו הטובים והמעולים שבכולן. הקודם הנה יתבאר מהמציאות הלא נראה כל אחד מההווי' היות ספוק גדולו וקיומו מה שהוא מזון לו או דומה למזון כי הוא לקוח מהמדרגה הקרובה אשר למטה ממנו במציאות והוא כהיולי לו. והנה החכם בתחלת טבעיות אמר והצמיחה במזון הוא שיגדל הגשם הניזון מגשם אחר קרוב ממנו בכח ויתדמה בו בפועל, ועל זה הענין הנה היסוד הפשוט שהוא הנמצא הראשון שנברא מדבר הנה ספוק גודלו וצמיחתו לקוח מההיולי המשותף אשר הוא למטה ממנו במדרגה. שמה שאמר שטבעי היסודות להיפך זה אל זה אין הכוונה שתתהפך צורת האש לצורת אויר וצורת האויר לצורת מים וכדומה ולא שיהיה בענין עקב והמרה כהתהוות היום אחר הלילה אך כשיתהפך ההיולי להפשיט צורת זה היסוד לקבל צורת הזולת ועל זה האופן יקרה שיחסר זה ויוסיף זה. והנה עם זה כבר היה ההיולי ההוא המשתף ובמדרגת ספוק המזון אשר ממנו צמח וגדל הניזון מן הדבר במדרגה אשר על היסודות שהם המחצבים וכל הדברים הדוממים שהם ההרכבה מהנמצאות כי לא יתהוו ולא יצמחו כי אם מהתחבר אליהם היסודות הפשוטים ההם אחד המרבה ואחד הממעיט כל אחד כפי מה שהוא עד שכבר יהיו היסודות הפשוטים במדרגת ספוק המזון להם וכן מדרגת הצמחים תסתפק מהיסודות אשר בינינו הבלתי פשוטים. והנה מדרגת החי הבלתי מדבר אשר הוא במדרגה על הצומח הוא מבואר שמזונותיו המיוחדים הם הצמחים אשר תחתיו כמ"ש הכתוב בביאור (בראשית א') ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה. והנה מה שנתן לנחש המזון משתי מדרגות למטה ממנו שנאמר (שם ג') ועפר תאכל כל ימי חייך קללה תחשב לו כמו שעל זה האופן אמר אל האדם (שם) ואכלת את עשב השדה כי מן הראוי המזון המיוחד אליו לפי טבעו הוא החי שהוא המדרגה אשר תחתיו וסמוכה לו כמו שנאמר (שם ט') כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל ואולי שקודם שחטא אדם הראשון נתן לו רשות ג"כ על זה כמו שנאמר (שם א') ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ ומה שאמר אח"כ (שם) הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' יהיה מוסב על הראשון או שתהיה עצה טובה כמו שיבא. אמנם מה שראינו שהבעלי חיים נטרפים מזולתם ממינם והיו לברות למו הנה יהיה זה אם רוע מזג והשחתת הטבע הנשארת להם מימי המבול כי על זה הועד לימות המשיח (ישעי' י"א) וגר זאב עם כבש וגו' לא ירעו ולא ישחיתו וגו' או שיש לטורף על הנטרף מעלה צוריית מספקת לשיהיה זה מזונו ואם היא נעלמת ממנו והפלא מכח הגזירה

Abarbanel Bereshit 9:1-4אברבנאל בראשית ט׳:א׳-ד׳

(א) אלהים את נח ואת בניו וגו' עד ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. אין ספק שנח ובניו בצאתם מן התיבה היו משתוממים ומתאבלים על העבר יראים ופוחדים מהעתיד וזה מהדברים ד'. הא' שהיו מתאבלים על מיתת קרוביהם ואוהביהם כל אנשי סודם שספו תמו מן בלהות המבול והיו נח ובניו יחידים ושוממים בקרב הארץ. והב' שהיו יראים ופוחדים מן החיות הטורפות שבהיותם בקבוץ מדיני כבראשונה כי תבא חיה כמו ארב יהיו מתקבצים אנשים רבים להרגה אבל עתה בהיותם יחידים היו מעותדים לכל מקרה ופגע. והג' שיהיו מתבהלים באמרם מה נאכל כי אין לנו פרי עץ שנתן למאכל לאדם הראשון וגם לא פרי האדמה לאכול ממנו ואם נקוה עד שנטע בארץ מיני צמחים ואילנות לאכול מפרים הלא ירבו הימים והחדשים ואולי שנה קודם שיעשו פרי ובין כך ובין כך מה נאכל הלא נמות ברעב כדומן על פני האדמה וטובים היו חללי המבול מן חללי רעב. והד' שהיו יראים פן יפול קטטה ומדנים בין אחים ויהרגו זה את זה כמו שעשה קין להבל ויאבדו מעל פני האדמה ודמם אין מבקש כי אין איש בארץ זולתם ולית דין ולית דיין ומפני ד' מחשבות אלו היו קצים בחייהם ובלתי חפצים להזדווג לנשותיהם כדי שלא יולידו לבהלה וכמ"ש חז"ל אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח צא מן התיבה ולא קבל עליו אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה וכאשר ראה ית' שהיו משתוממים לעבר נבהלים לעתיד על פי הד' דברים האלה דבר על לבם וברך אותם בדברים מיוחסים לכל אחד מהמחשבות אשר היו בלבותם ... וכנגד המחשבה הג' מהעדר המזונות אמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כאומר אם אין לכם פרי לאכול קחו מהב"ח למזונותיכם והוא אמרו כירק עשב נתתי לכם את כל ר"ל שהבשר יעמוד לכם במקום הירק עשב שנתן לראשונים. הנה התבאר הסבה למה ברך השם לנח ולבניו בדברים האלה שכבר ברך בהם את אדם הראשון שהיה זה כפי המחשבות שהיו לנח ולבניו נמשכות מענין המבול והותרה בזה השאלה הז'. ולמה הרשה לנח אכילת הבשר (שבת קנ"א) מה שלא הרשה לאדם הראשון שהיה זה לפי שאדם היה בגן עדן מקום העצים והפירות היותר נבחרים שאפשר כמו שאמר ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ונאמר לו מכל עץ הגן אכול תאכל אבל נח ובניו כשיצאו מן התיבה לא היה להם לאכול לא עשב הארץ ולא עץ פרי ואם היו מיחלים לאכול עד שיזרעו שדות ויטעו כרמים ימותו ברעב התיר להם אכילת הבשר והותרה השאלה הח'. ולפי שבהרגם הב"ח לאכילתם ילמדו מדת אכזריות אסר להם אבר מן החי שהוא אכזריות יותר גדול והוא אמרו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ובי"ת בנפשו תשמש במקום עם כמו ברכבו ובפרשיו בתופים ובמחולות יאמר הכתוב ובשר בהיות עם נפשו דמו לא תאכלו מהבשר ההוא והוא באמת פי' ישר אמתי והותרה השאלה הט'.

Tzeror HaMor Bereshit 9:1צרור המור בראשית ט׳:א׳

אחר כך ספר שבירך השם את נח ואת בניו והשליטם על החיות והתיר להם הבהמות והחיות לאכול כירק עשב שהתיר לאדם הראשון לפי שאדם הראשון היה יציר כפיו של הקדוש ב"ה. ולפי דקות שכלו ורוח בינתו לא היה ראוי שיטמטם שכלו במאכל הבהמות לפי שחייו היו חיים ארוכים וכל הנמשכים ממנו היו חזקים ויכולים לקיים עצמם בירק עשב. ואולי היה עונש מאתו יתברך בעבור חטאתו שנמשל כבהמות וכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך אבל עכשיו לנח ובניו התיר להם הבשר לפי חולשת הבאים מכחו וקוצר ימיהם. וכן לפי ששלטו בעצמם ולא נמשכו אחר הבהמות רצה לתת להם מעלה במאכלם מבהמות ואסר להם בשר בנפשו דמו כי רצה להתיר גופם ולא נפשם כי הדם הוא הנפש ואף על פי שהתרתי לכם הבהמות אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש.

Sforno Bereshit 6:13ספורנו בראשית ו׳:י״ג

קֵץ כָּל בָּשָׂר – שֶׁהִקְצַבְתִּי לָהֶם זְמַן ק"כ שָׁנָה. בָּא לְפָנַי – שֶׁקָּבַעְתִּי לָהֶם לִתְשׁוּבָה. כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם – שֶׁכֻּלָּם גּוֹזְלִים זֶה אֶת זֶה: הַבְּעָלִים גּוֹזְלִים אֶת הָאָרִיס בְּכֹחַ, וְהָאָרִיס גּוֹזֵל אֶת הַבְּעָלִים בְּמִרְמָה, בְּאֹפֶן שֶׁהָאָרֶץ נוֹתֶנֶת כָּל פֵּרוֹתֶיהָ לְגַזְלָנִים. וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ – אַשְׁחִיתֵם יַחְדָּו עִם הָאָרֶץ, שֶׁאַשְׁחִית מֶזֶג הָאָרֶץ וְהָאֲוִיר בִּנְטִיַּת גַּלְגַּל חַמָּה שֶׁהִטָּה מִמַּשְׁוֵה הַיּוֹם, מִן הַמַּבּוּל וָאֵילָךְ, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ הוּא יִתְבָּרַךְ בְּמַעֲנֵהוּ לְאִיּוֹב. וְלָכֵן נִמְעֲטוּ שְׁנֵי חַיֵּי הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי תֵּכֶף אַחַר הַמַּבּוּל, כִּי לֹא הָיוּ עוֹד הַמְּזָגִים וְהַפֵּרוֹת עַל שְׁלֵמוּתָם הָרִאשׁוֹן. וְלָזֶה הֻתַּר לַמִּין הָאֱנוֹשִׁי אֲכִילַת בַּעֲלֵי חַיִּים אַחַר הַמַּבּוּל.

Shadal Bereshit 1:30שד״ל בראשית א׳:ל׳

ולכל חית הארץ – כולל בהמה בכלל חיה. אשר בו נפש חיה – נשימה של חיות, עיין למעלה פסוק כ'. את כל ירק עשב – ירק של עשב, כלו' עשב ירוק, כמו למטה (ג':כ"ד) להט החרב חרב שהיא לוהטת, ורצוי לרוב אחיו (סוף אסתר) לאחיו המרובים, והנה נתן לאדם כל עשב זורע זרע וכל עץ פרי, ולשאר ב"ח רק ירק עשב, הצומח בלי זריעה, והכוונה בזה כי האדם יש בו דעת לזרוע, ולא כן שאר ב"ח, ואין להוציא מזה כדעת Grotius שנאסר פרי העץ לב"ח, ולא כדעת Clericus שלא דבֶר משה בדיוק, רק באמת הלשון מדוקדק מאד, כי לא השליט את שאר החיים על הזרעים ופרי העץ מאחר שלא נתן בהם דעת לזרוע ולנטוע בכל מקום שירצו, כמו שנתן לאדם, והנה יש לשאול למה לא הזכיר אכילת הבשר לא אצל האדם ולא אצל החיות? וכבר האמינו רבים שלא הותרה שחיטת הבהמות קודם המבול, וזה רחוק מאד, מאחר שהאדם בטבעו ובהרכבת גופו ובצורת שִנָיו הוא מוכשר לאכילת הזרעים והבשר בשוה, ואם לא היה רצון הבורא שיאכל בשר, לא היה יוצר גופו מוכשר לכך. ונ"ל כי היתר אכילת הבשר נכלל בלשון ורדו בדגת הים וגו' כי כן לנח (ט':ב') אחר שאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' בידכם נִתָנו פירש ואמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה. אלא שלאדם לא הוצרך לפרש יותר, ולנח מפני שהוצרך להזהיר על שפיכות דם האדם, הקדים לומר שאינו אוסר שחיטת הבהמות. ויש להוסיף כי מאמר ורדו בדגת הים הוא ראיה ברורה שהריגת ב"ח מותרת, כי איך יתכן למשול בדגים בלי שיצאו מן המים וימותו? ואין לומר שהכוונה לעשות מהם אחרי מותם שמן דגים ולהשתמש בְשִנֵהם, כי אין רדוי וממשלה להשתמש בדבר מת אלא למשול בגוף חי אם להעבידו אם להמיתו. ומה שאמרו (סנהדרין כ"ט ע"ב) הנהיג בעיזא ושיבוטא ההוא מלתא דלא שכיחא. ותלמידי שלום שמעון מודינא משיב (היום כ"ג תמוז תרכ"ה) שאין מכאן ראיה גמורה להיתר אכילת הבשר לאדם, כי אמנם יתכן שיהיה המכוון במאמר ורדו בדגת הים וגו' שיהיה האדם רודה ומושל בבעלי חיים למנוע אותם שלא ישלטו בו להזיקו ושהריגתם מותרת להצלת עצמנו, ולא לאכול אותם, ושגם בלי שיהיו הדגים עובדים את האדם ועושים מלאכתו, הנה הוא נקרא רודה בהם מאחר שיש בידו להתגבר עליהם לבלתי יזיקוהו. ואני אומר כי לא מצאנו שרש רדה להוראה זו, אלא להוראת השעבוד והממשלה להכריח אחרים לרצוננו ולהנאתנו, כמו לא תרדה בו בפרך, לא ירדנו בפרך לעיניך (ויקרא כ"ה), ורָדו בכם שונאיכם (שם כ"ו:י"ז); וכן הוא רודה בכל עבר הנהר (מלכים א ה':ד'), וירד מים עד ים (תהלים ע"ב:ט'), ענינם שלטון לקבל מהם מס, ועתה נראה לי כי לא רצה הקבה לומר לאדם בפירוש כי הרשות בידו להרוג נפש חיה, כדי שלא ללמד ידיו לשפוך דם, ורק אמר לו שיהיה מושל ורודה בכל בעלי חיים, והיתר הריגתם לצורך אכילתם לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר; אבל אחר המבול, אחר שמלאה הארץ חמס והשחית כל בשר את דרכו, ורבו שופכי דמים, אז פירש ה' לנח ולבניו שהרשות בידם להרוג ולאכול בעלי חיים, אך אין להם רשות להרוג איש את אחיו, אבל יש להם להרוג הרוצחים.

Shadal Bereshit 4:4שד״ל בראשית ד׳:ד׳

ומחלביהן – כמשמעו, כגון האליה והמכסה והכליות.

Shadal Bereshit 9:4שד״ל בראשית ט׳:ד׳

אך בשר בנפשו דמו – בנפשו שהוא דמו, כלו' בעוד בו דמו, והטעם שלא יאכלו בלא שחיטה (שהיא להוציא את הדם (מלשון שחט שענינו מיצוי), והשחיטה היא המיתה היותר קלה, וכל הריגה חוץ ממנה ושתהיה בלא הוצאת הדם, יש בה אכזריות וצער ב"ח {בעלי חיים}). כן נראה פשוטו של מקרא זה, ונכלל בו ג"כ איסור אבר מן החי, ולאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, הואיל והאוכל אבר מן החי הוא אוכל הבהמה שיש בה נפשה ודמה, ועוד הואיל וצער בעל חיים אסור מן התורה; אמנם שיהיה עיקר הכתוב על אבר מן החי לא יתכן, כי בשר ענינו בעל חיים שלם, לא חלק ממנו ואם כפירוש רש"י היל"ל הבשר בה"א, או מִבָשָר – (והנה כל משפטי השחיטה לשתי כוונות אלה הם מכוונים, להוציא הדם ולמעט צער הבהמה). ודעת בה"ט {בעל הטעמים} נראה שאיננה כן, כי היה ראוי להטעים אך בשר בתביר, והוא שם עליו זקף, ונראה שהיתה דעתו שהצווי לאסור הדם, ויהיה בנפשו כמו עם נפשו, וכטעם ולא תאכל הנפש עם הבשר {דברים י"ב כ"ג} או שיהיה לדעתו פירוש בנפשו דמו מה שהוא בנפשו (כמו דמו בנפשו הוא) מה שבו נפשו והוא דמו לא תאכלו, [ושלמה מיללער בקונטריס חשק שלמה אומר כי אסר להם אכילת כל בעלי דם, ולא התיר להם אלא כל רמש, כל בעלי מיץ לבן; וא"כ מה טעם ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, וגו', ומה ענין נתתי לכם את כל, אם לא נתן להם אלא הרמשים כקטנים? גם מליצת בנפשו דמו אין ענינה בשר בעל נפש ודם, ועוד מי הגיד לו שאין חיות הרמשים נקראת נפש אעפ"י שאיננה דם אדום?]

Hoil Moshe Bereshit 1:29הואיל משה בראשית א׳:כ״ט

נתתי לכם לאכלה – שד״ל מתמה איך לא הזכיר ג״כ אכילת הבשר אצל האדם והחיות והשיב כי היתה אכילת הבשר לאדם נכלל במליצת ורדו בדגת הים וגו׳; ונשארה לנו בלי תירוץ השאלה היכן הותרה לחיות? הן אמת שיש מן התימה ממה שלא דבר כלל מאכילת החיות בשר, רק שלא דבר עד פרשת נח מאכילת בני אדם בשר אין לתמוה (גם אם נניח מה שכתבתי בראשית א׳:כ״ו על האדם הקדמון) כי בימים הקדמונים לא עלה על דעתם שבשר הבהמות ראוי למאכל אדם, ואף אם בימי רעב או בחסרון מאכל אחר טעמו אם בשר בהמה ראוי לאכילה אחר שראו הבהמות טורפות ואוכלות, לא נָעַם אל חִכָם, ולא יכלו ללועסו חי, ולא עלתה על דעתם לבשלו או לצלותו עד אחר המבול; ומה שכתב שד״ל שמאחר שהאדם בטבעו ובהרכבת גופו ובצורת שִנָיו ראוי הוא לאכילת עשב ובשר בשוה, אם לא היה רצון הבורא שיאכל בשר לא היה יוצר גופו מוכשר לכך, אינם דברים של טעם, כי יצרו כן לדורות הבאים שיאכלוהו, ואפשר לאדם שיתקיים בלא אכילת בשר, ויש אומות גדולות כמו בני הודו שאינן אוכלות בשר, ועם כל זה או בגלל זה בריאים וחזקים הם, ובארצות הקדם רוב אכילתם צימוקים וגרוגרות ותמרים, וכן בכל האיקלימים החמים רוב אכילתם צמח האדמה; וגם לבני ישראל לא נאסר לאכול בשר, אבל הוזהרו שלא לאכלו תדיר כי אם בהתחזק תאות נפשם לו ובעשרם כי הרחיב ה׳ את גבולם (דברים י״ב:כ׳), אם כן אין מן התימה אם לא הותר לאדם לאכול בשר עד אחר המבול; וגם על החיות הייתי אומר שלא נקבע בטבען לאכלו עד אחר זמן זה, שאם לא כן מה אכלו ארי ונמר בתיבה? הלא ידענו כי חיות אלה מתות ברעב ולא תאכלנה עשב, לולא מצאנו ששלח נח את העורב, שאם לא שלחו לאכול הפגרים לפי שידע בו ובמינו כי אוכלי בשר הפגרים המה, למה שלחו? ומה כוונת הכתוב באמרו ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ? מעתה אני אומר שכוונת הפסוק להודיענו שעיקר פרנסת האדם ראוי שיהיה מפרי העץ ומעשה זורע זרע שהוא מיני דגן וקטניות וירקות, ועשבי השדה הם לבהמות, ולא חש להגידנו אם מיעוטן יאכל גם כן בשר.