Pesach Sheni – The People's Petition/5

EN/HEע/E

Pesach Sheni – The People's Petition

Sources

Vayikra 7:18-21ויקרא ז׳:י״ח-כ״א

(18) And if any of the flesh of the sacrifice of his peace-offerings be at all eaten on the third day, it shall not be accepted, neither shall it be imputed unto him that offereth it; it shall be an abhorred thing, and the soul that eateth of it shall bear his iniquity. (19) And the flesh that toucheth any unclean thing shall not be eaten; it shall be burnt with fire. And as for the flesh, every one that is clean may eat thereof. (20) But the soul that eateth of the flesh of the sacrifice of peace-offerings, that pertain unto the Lord, having his uncleanness upon him, that soul shall be cut off from his people. (21) And when any one shall touch any unclean thing, whether it be the uncleanness of man, or an unclean beast, or any unclean detestable thing, and eat of the flesh of the sacrifice of peace-offerings, which pertain unto the Lord, that soul shall be cut off from his people.

(יח) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֺנָהּ תִּשָּׂא. (יט) וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כׇּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר. (כ) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַי"י וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. (כא) וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכׇל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכׇל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַי"י וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

Vayikra 11:27-31ויקרא י״א:כ״ז-ל״א

(27) And whatsoever goeth upon its paws, among all beasts that go on all fours, they are unclean unto you; whoso toucheth their carcass shall be unclean until the even. (28) And he that beareth the carcass of them shall wash his clothes, and be unclean until the even; they are unclean unto you. (29) And these are they which are unclean unto you among the swarming things that swarm upon the earth: the weasel, and the mouse, and the great lizard after its kinds, (30) and the gecko, and the land-crocodile, and the lizard, and the sand-lizard, and the chameleon. (31) These are they which are unclean to you among all that swarm; whosoever doth touch them, when they are dead, shall be unclean until the even.

(כז) וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכׇל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כׇּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב. (כח) וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם. (כט) וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. (ל) וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת. (לא) אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכׇל הַשָּׁרֶץ כׇּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

Bemidbar 5:1-4במדבר ה׳:א׳-ד׳

(1) And the Lord spoke unto Moses, saying: (2) 'Command the children of Israel, that they put out of the camp every leper, and every one that hath an issue, and whosoever is unclean by the dead; (3) both male and female shall ye put out, without the camp shall ye put them; that they defile not their camp, in the midst whereof I dwell.' (4) And the children of Israel did so, and put them out without the camp; as the Lord spoke unto Moses, so did the children of Israel.

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כׇּל צָרוּעַ וְכׇל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. (ג) מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. (ד) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר י"י אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

Bemidbar 9:1-14במדבר ט׳:א׳-י״ד

(1) And the Lord spoke unto Moses in the wilderness of Sinai, in the first month of the second year after they were come out of the land of Egypt, saying: (2) 'Let the children of Israel keep the passover in its appointed season. (3) In the fourteenth day of this month, at dusk, ye shall keep it in its appointed season; according to all the statutes of it, and according to all the ordinances thereof, shall ye keep it.' (4) And Moses spoke unto the children of Israel, that they should keep the passover. (5) And they kept the passover in the first month, on the fourteenth day of the month, at dusk, in the wilderness of Sinai; according to all that the Lord commanded Moses, so did the children of Israel. (6) But there were certain men, who were unclean by the dead body of a man, so that they could not keep the passover on that day; and they came before Moses and before Aaron on that day. (7) And those men said unto him: 'We are unclean by the dead body of a man; wherefore are we to be kept back, so as not to bring the offering of the Lord in its appointed season among the children of Israel?' (8) And Moses said unto them: 'Stay ye, that I may hear what the Lord will command concerning you.' (9) And the Lord spoke unto Moses, saying: (10) 'Speak unto the children of Israel, saying: If any man of you or of your generations shall be unclean by reason of a dead body, or be in a journey afar off, yet he shall keep the passover unto the Lord; (11) in the second month on the fourteenth day at dusk they shall keep it; they shall eat it with unleavened bread and bitter herbs; (12) they shall leave none of it unto the morning, nor break a bone thereof; according to all the statute of the passover they shall keep it. (13) But the man that is clean, and is not on a journey, and forbeareth to keep the passover, that soul shall be cut off from his people; because he brought not the offering of the Lord in its appointed season, that man shall bear his sin. (14) And if a stranger shall sojourn among you, and will keep the passover unto the Lord: according to the statute of the passover, and according to the ordinance thereof, so shall he do; ye shall have one statute, both for the stranger, and for him that is born in the land.'

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר. (ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. (ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ כְּכׇל חֻקֹּתָיו וּכְכׇל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. (ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח. (ה) וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. (ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קׇרְבַּן י"י בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה י"י לָכֶם. (ט) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָהׄ לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַי"י. (יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. (יב) לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכׇל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. (יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קׇרְבַּן י"י לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא. (יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַי"י כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ.

Bemidbar 19במדבר י״ט

(1) And the Lord spoke unto Moses and unto Aaron, saying: (2) This is the statute of the law which the Lord hath commanded, saying: Speak unto the children of Israel, that they bring thee a red heifer, faultless, wherein is no blemish, and upon which never came yoke. (3) And ye shall give her unto Eleazar the priest, and she shall be brought forth without the camp, and she shall be slain before his face. (4) And Eleazar the priest shall take of her blood with his finger, and sprinkle of her blood toward the front of the tent of meeting seven times. (5) And the heifer shall be burnt in his sight; her skin, and her flesh, and her blood, with her dung, shall be burnt. (6) And the priest shall take cedar-wood, and hyssop, and scarlet, and cast it into the midst of the burning of the heifer. (7) Then the priest shall wash his clothes, and he shall bathe his flesh in water, and afterward he may come into the camp, and the priest shall be unclean until the even. (8) And he that burneth her shall wash his clothes in water, and bathe his flesh in water, and shall be unclean until the even. (9) And a man that is clean shall gather up the ashes of the heifer, and lay them up without the camp in a clean place, and it shall be kept for the congregation of the children of Israel for a water of sprinkling; it is a purification from sin. (10) And he that gathereth the ashes of the heifer shall wash his clothes, and be unclean until the even; and it shall be unto the children of Israel, and unto the stranger that sojourneth among them, for a statute for ever. (11) He that toucheth the dead, even any man's dead body, shall be unclean seven days; (12) the same shall purify himself therewith on the third day and on the seventh day, and he shall be clean; but if he purify not himself the third day and the seventh day, he shall not be clean. (13) Whosoever toucheth the dead, even the body of any man that is dead, and purifieth not himself — he hath defiled the tabernacle of the Lord — that soul shall be cut off from Israel; because the water of sprinkling was not dashed against him, he shall be unclean; his uncleanness is yet upon him. (14) This is the law: when a man dieth in a tent, every one that cometh into the tent, and every thing that is in the tent, shall be unclean sevendays. (15) And every open vessel, which hath no covering close-bound upon it, is unclean. (16) And whosoever in the open field toucheth one that is slain with a sword, or one that dieth of himself, or a bone of a man, or a grave, shall be unclean seven days. (17) And for the unclean they shall take of the ashes of the burning of the purification from sin, and running water shall be put thereto in a vessel. (18) And a clean person shall take hyssop, and dip it in the water, and sprinkle it upon the tent, and upon all the vessels, and upon the persons that were there, and upon him that touched the bone, or the slain, or the dead, or the grave. (19) And the clean person shall sprinkle upon the unclean on the third day, and on the seventh day; and on the seventh day he shall purify him; and he shall wash his clothes, and bathe himself in water, and shall be clean at even. (20) But the man that shall be unclean, and shall not purify himself, that soul shall be cut off from the midst of the assembly, because he hath defiled the sanctuary of the Lord; the water of sprinkling hath not been dashed against him: he is unclean. (21) And it shall be a perpetual statute unto them; and he that sprinkleth the water of sprinkling shall wash his clothes; and he that toucheth the water of sprinkling shall be unclean until even. (22) And whatsoever the unclean person toucheth shall be unclean; and the soul that toucheth him shall be unclean until even.

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. (ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה י"י לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. (ג) וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. (ד) וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. (ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. (ו) וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה. (ז) וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב. (ח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. (ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא. (י) וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם. (יא) הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכׇל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים. (יב) הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר. (יג) כׇּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן י"י טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ. (יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כׇּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכׇל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. (טו) וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא. (טז) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. (יז) וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי. (יח) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כׇּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר. (יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב. (כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ י"י טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא. (כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב. (כב) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב.

Bemidbar 27:1-11במדבר כ״ז:א׳-י״א

(1) Then drew near the daughters of Zelophehad, the son of Hepher, the son of Gilead, the son of Machir, the son of Manasseh, of the families of Manasseh the son of Joseph; and these are the names of his daughters: Mahlah, Noah, and Hoglah, and Milcah, and Tirzah. (2) And they stood before Moses, and before Eleazar the priest, and before the princes and all the congregation, at the door of the tent of meeting, saying: (3) 'Our father died in the wilderness, and he was not among the company of them that gathered themselves together against the Lord in the company of Korah, but he died in his own sin; and he had no sons. (4) Why should the name of our father be done away from among his family, because he had no son? Give unto us a possession among the brethren of our father.' (5) And Moses brought their cause before the Lord. (6) And the Lord spoke unto Moses, saying: (7) 'The daughters of Zelophehad speak right: thou shalt surely give them a possession of an inheritance among their father's brethren; and thou shalt cause the inheritance of their father to pass unto them. (8) And thou shalt speak unto the children of Israel, saying: If a man die, and have no son, then ye shall cause his inheritance to pass unto his daughter. (9) And if he have no daughter, then ye shall give his inheritance unto his brethren. (10) And if he have no brethren, then ye shall give his inheritance unto his father's brethren. (11) And if his father have no brethren, then ye shall give his inheritance unto his kinsman that is next to him of his family, and he shall possess it. And it shall be unto the children of Israel a statute of judgment, as the Lord commanded Moses.'

(א) וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלׇפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחׇגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. (ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכׇל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. (ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל י"י בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. (ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. (ה) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי י"י. (ו) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ז) כֵּן בְּנוֹת צְלׇפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. (ח) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. (ט) וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו. (י) וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו. (יא) וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶת מֹשֶׁה.

Sifre Bemidbar 9:6-8ספרי במדבר ט׳:ו׳-ח׳

(6) "And there were men who were unclean by the body of a man, and they could not offer the Pesach on that day": Who were those men? They were the bearers of Joseph's casket. These are the words of R. Yishmael. R. Akiva says: They were Mishael and Eltzafan, who had become tamei by (the bodies of Nadav and Avihu). R. Yitzchak says: If they were the bearers of Joseph's casket, they could have cleansed themselves (in time to eat the Paschal offering), and if they were Mishael and Eltzafan, they could have cleansed themselves. Rather, they were men who had become unclean by contact with a meth-mitzvah (a body with none to bury it, but themselves), their seventh (and final) day of uncleanliness falling out on Pesach eve. "And they drew near before Moses and before Aaron on that day": Is it possible that Moses did not know (the halachah) and Aaron did know? __ Invert the verse (i.e., "they came before Aaron and Moses") and expound it (i.e., they came before Aaron and he did not know and then they came before Moses.) These are the words of R. Yoshiyah. Abba Channan says in the name of R. Eliezer: They (Moses and Aaron) were sitting in the house of study, and they (the men) came and stood before them. We are hereby (by their asking) apprised that they were devout men, solicitous of the mitzvah. (Ibid. 7) "and those men said to him": Is it not already written (Ibid. 6) "the men"? What is the intent of "those men"? We are hereby apprised that only the one affected (by the question) makes the inquiry (and not his representative). "Why should we be held back (not to offer the sacrifice of the Lord in its appointed time")? Moses: Offerings, (in this instance, the Pesach offering), are not offered in a state of tumah. They: This may be true of offerings which have a backup (i.e., which if not offered now may be offered later, but is it true of offerings (i.e., the Pesach offering) which have no backup (and which must be offered on the fourteenth of Nissan)? Moses: Offerings may not be eaten in a state of tumah. They: If so, let the blood (of the Pesach offering) be sprinkled on the unclean ones, and the flesh be eaten by the clean ones. And this would, indeed, follow. If a sin-offering, which is holy of holies — its blood is sprinkled on the unclean ones, and its flesh is eaten by the clean ones (the Cohanim), then the Paschal offering, a lower-order offering — how much more so should its blood be sprinkled on the unclean ones and its flesh be eaten by the clean ones! Moses; I have not heard (the halachah). (Ibid. 8) "Stand, and I will hear (what the Lord will command concerning you") — as one would say: "I will hear the thing from my teacher's mouth." Happy the woman's son who was so confident that whenever he wished He would speak with him! R. Chidka said: Shimon Hashikmoni was a colleague of mine of the disciples of R. Akiva, and he said: Moses knew that a tamei does not eat the Pesach offering. What was their dispute? As to whether the blood is sprinkled upon them or not. It were fitting that the section on the tamei'im be related (independently) by Moses. Why was it related through them? For merit is conveyed through the meritorious and liability through the liable.

(ו) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל. ר"ע אומר מישאל ואליצפן היו ונטמאו לנדב ואביהוא. ר' יצחק אמר (אין צריך) אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולים לטהר, ואם מישאל ואליצפן היו יכולים לטהר, (למי) [מי] היו למת מצוה נטמאו, שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. לא היו יכולים לעשות בו ביום אבל היו יכולים לעשות ביום שלאחריו. נמצינו למדין שחל ז' שלהם להיות בערב הפסח. ויעמדו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא (שאלו את) [אפשר] משה לא היה יודע אהרן היה יודע. אלא סרס המקרא ודרשהו דברי ר' יאשיה. (ד"א ר' אבא) [אבא חנן] אומר משום ר' אליעזר בבית המדרש באו ועמדו לפניהם. (ז) ויאמרו האנשים ההמה אליו מגיד שהיו בני אדם כשרים וחרדים על המצות . רבי אומר (אין צריך) הרי הוא אומר ויאמרו האנשים ההמה אליו. שאין ת"ל ההמה, אלא מגיד שאין נשאלים אלא לבעל המעשה. למה נגרע? אמר להם: אין קדשים קרבים בטומאה. אמרו לו (אם כן יזרק הדם על הטומאה והבשר נאכל לטהורים) [אם קדשים שיש להם אחריות קרבים קדשים שאין להם אחריות לא יקרבו. אמר להם אין קדשים נאכלים בטומאה.] אמרו לו אם כן יזרק הדם על הטומאה והבשר נאכל לטהורים. והדין נותן ומה חטאת שהיא קדשי קדשים דמה נזרק על הטומאה ובשרה נאכל לטהורים, פסח שהוא קדשים קלים דין שיזרק הדם על הטמאים והבשר נאכל לטהורים (א"ל: אין קדשים קרבים בטומאה. א"ל: אם קדשים שיש להם אחריות יהיו קרבים, קדשים שאין להם אחריות לא יהיו קרבים.) אמר להם: לא שמעתי עמדו ואשמעה כאדם האומר אשמע דבר מפי רבי. אשרי ילוד אשה שכך היה מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עמו. אמר ר' חדקא [שמעון] השקמוני היה לי חבר מתלמידי ר"ע ואמר יודע היה משה שאין טמא אוכל את הפסח, על מה נחלקו, אם יזרק הדם עליהם אם לאו. ראויה היתה פרשת טמאים שתאמר על (ידיהם) [ידי משה] אלא שמגלגלים זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חיב.

Sifre Zuta Bemidbar 9:6-8ספרי זוטא במדבר ט׳:ו׳-ח׳

ו. ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא שבאותו היום נטמאו. איסי בן יהודה אומר ולא יכלו לעשות מתקנין היו עצמן לעתיד לבא, ר' אלעזר בר"ש אומר יכולים היו לעשותו ביום שלאחריו מפני שהיה שלישי להזייתן. ז. ויאמרו האנשים, בעלי שמות היו: ההמה אליו, הם מעצמן דברו לא הוצרכו לשלוח שליח: אנחנו, יחידים [מיכן אמרו יחידים לפסח שני, אין המרובין נדחין]: טמאים לנפש אדם, אין בתוכנו לא זבין ולא מצורעין: למה נגרע, למה אנו נגרעין מישראל: - לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו, את שהוא במועדו בהכרת אין שני בהכרת. ד"א במועדו משעבר זמנו אי אפשר לעשות: בתוך בני ישראל, למה נהיה כמנודים בתוך בני ישראל לא שאנו מבקשים אכילה ושתיה אלא שיזרק עלינו הדם.

Bavli Pesachim 6a-6bבבלי פסחים ו׳.-ו׳:

כדתניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום ר' שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות מאי טעמא דתנא קמא {ו:} שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על הפסח שני שנאמר {במדבר ט':ב'} ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וכתיב {במדבר ט':ו'} ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ור' שמעון בן גמליאל אמר לך איידי דאיירי במילי דפסחא מסיק להו לכל מילי דפסחא מאי טעמא דרשב"ג שהרי משה עומד בראש החדש ומזהיר על הפסח שנאמר {שמות י"ב:ב'} החדש הזה לכם ראש חדשים וכתיב דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' ממאי דבריש ירחא קאי דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי אלא אמר רבה בר שימי משמיה דרבינא מהכא {במדבר ט':א'} וידבר י"י אל משה במדבר סיני בשנה השנית בחדש הראשון וכתיב {במדבר ט':ב'} ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו הכא נמי ממאי דבריש ירחא קאי דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי אמר רב נחמן בר יצחק אתיא מדבר ממדבר כתיב הכא {במדבר ט':א'} במדבר סיני וכתיב התם {במדבר א':א'} וידבר י"י אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני מה להלן בראש חדש אף כאן בראש חדש

Bavli Pesachim 90a-bבבלי פסחים צ׳.-:

אמר רב יהודה אמר רב שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים צ: ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ועולא אמר אף שוחטין וזורקין על טמא שרץ לרב מאי שנא טבול יום דחזי לאורתא טמא שרץ נמי חזי לאורתא מחוסר טבילה טבול יום נמי מחוסר הערב שמש שמשא ממילא ערבא מחוסר כפורים נמי הא מחוסר כפרה שקינו בידו טמא שרץ נמי הרי מקוה לפניו דילמא פשע אי הכי מחוסר כפורים נמי דילמא פשע כגון דמסרינהו לב"ד וכדרב שמעיה דאמר חזקה אין ב"ד של כהנים עומדין משם עד שיכלו מעות שבשופרות ולרב מדאורייתא מיחזא חזי ורבנן הוא דגזרו ביה אלמה אמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ אלא לרב מדאורייתא נמי לא חזי דכתיב {במדבר ט':י'} איש איש כי יהיה טמא לנפש מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח דהיינו טומאת שרץ ואמר רחמנא נידחי וכי תימא ממאי דהכי סבר לה כרבי יצחק דאמר טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח שנאמר {במדבר ט':ו'} ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא הוא דאינן יכולין לעשות אבל למחר יכולין לעשות ואמר רחמנא נדחו.

Bavli Sukkah 25a-bבבלי סוכה כ״ה. - כ״ה:

משנה שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה: ....והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא {במדבר ט':ו'} ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' אותם אנשים מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' יוסי הגלילי ר"ע אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין ליטהר אם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר אלא עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח שנאמר {במדבר ט':ו'} ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין לעשות

Bavli Moed Katan 15b-16aבבלי מועד קטן ט״ו:-ט״ז.

אבל אינו משלח קרבנותיו דתניא ר"ש אומר שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן. מנודה מהו שישלח קרבנותיו? אמר רב יוסף ת"ש כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהן. א"ל אביי ודלמא מנודה לשמים שאני דקיל קיל והאמרת חמיר ספוקי מספקא ליה ומדחי ליה. מצורע מהו שישלח קרבנותיו? ת"ש דתניא {יחזקאל מ"ד:כ"ו} ואחרי טהרתו אחר פרישתו מן המת שבעת ימים יספרו לו אלו ז' ימי ספירו {יחזקאל מ"ד:כ"ז} וביום באו אל הקודש אל החצר הפנימית לשרת בקודש יקריב חטאתו טז. זו עשירית האיפה שלו דברי רבי יהודה. ר"ש אומר {יחזקאל מ"ד:כ"ז} בבאו יקריב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה.

Bavli Gittin 60a-60bבבלי גיטין ס׳.-ס׳:

דאמר רבי לוי שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן אלו הן פרשת כהנים ופרשת לוים ופרשת טמאים ופרשת שילוח טמאים ופרשת אחרי מות ס: ופרשת שתויי יין ופרשת נרות ופרשת פרה אדומה

Bavli Zevachim 22b-23bבבלי זבחים כ״ב:-כ״ג:

טמא פסול: אמרו זקני דרום לא שנו אלא טמא שרץ אבל טמא מת מתוך שמרצה בציבור מרצה נמי ביחיד אי הכי טמא שרץ נמי ליתי בקל וחומר מטמא מת מה טמא מת שטעון הזאה שלישי ושביעי מרצה טמא שרץ שאינו טעון הזאה ג' ושביעי אינו דין שמרצה קסברי זקני דרום מכפרין כמתכפרין מה מתכפרין טמא מת אין טמא שרץ לא אף מכפרין טמא מת אין טמא שרץ לא מאי קסברי אי קסברי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי לא עבדי ציבור בטומאה הא כל שביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה אלא קסברי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמר עולא תקע להו ר"ל לדרומאי וכי איזה כח מרובה כח מכפרין או כח מתכפרין הוי אומר כח מתכפרין ומה במקום שנטמאו בעלים בשרץ משלחין קרבנותיהן כהן שנטמא בשרץ אינו מרצה מקום שנטמאו בעלים במת שאין משלחין קרבנותיהן כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה קסברי זקני דרום טמא מת [נמי] משלח קרבנותיו והכתיב {במדבר ט':י'} איש איש כי יהיה טמא ועשה פסח בחדש השני וגו' למצוה והא כתיב {שמות י"ב:ד'} איש כג. לפי אכלו למצוה ולעכובי לא והתניא {שמות י"ב:ד'} במכסת נפשות מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו שחטו שלא למנוייו יכול יהא כעובר על המצוה תלמוד לומר תכוסו הכתוב שנה עליו לעכב ואיתקש אוכלין למנויין זקני דרום לא מקשי וכי לא מקשי נמי מהא נמי אית להו פירכא ומה במקום שנטמאו בעלים בשרץ שמשלחין קרבנותיהם לכתחילה כהן שנטמא בשרץ אינו מרצה מקום שנטמאו בעלים במת שאין משלחין קרבנותיהן לכתחילה כהן שנטמא במת אינו דין. שאינו מרצה מיתיבי מפני שאמרו נזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת דם ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף במאי אילימא בטומאת שרץ האמרת שוחטין וזורקין על טומאת שרץ אלא טומאת מת וקתני אין הציץ מרצה אלמא נטמאו בעלים במת אין משלחין קרבנותיהם לא אי דאיטמו בעלים במת ה"נ הכא במאי עסקינן כגון שנטמא כהן בשרץ אי הכי אימא סיפא ניטמא טומאת התהום הציץ מרצה הא תני רבי חייא לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד למת למעוטי מאי לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ לא למעוטי טומאת התהום דזיבה ואלא הא דבעי רמי בר חמא כהן המרצה בקרבנותיהם הותרה לו טומא' התהום או לא הותרה לו טומאת התהום תפשוט דטומאת התהום הותרה לו דהא הכא בכהן קיימינא דרמי בר חמא ודאי פליגי תא שמע {שמות כ"ח:ל"ח} ונשא אהרן את עון הקדשי' וכי איזהו עון נושא כג: אם עון פיגול הרי כבר נאמר {ויקרא ז':י"ח} לא יחשב אם עון נותר הרי כבר נאמר {ויקרא ז':י"ח} לא ירצה הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור מאי טומאה אילימא מטומאת שרץ היכא אישתרי אלא טומאת מת ולאו כגון שנטמאו בעלים במת אלמא נטמאו בעלים במת משלחין קרבנותיהן ובמאי אי בנזיר {במדבר ו':ט'} וכי ימות מת עליו אמר רחמנא אלא לעושה פסח (ולאו כגון שנטמאו בעלים במת) לעולם בשרץ ושם טומאה בעולם ואיכא דדייק ומייתי הכי עון הקדשים אין עון מקדישין לא מאי טומאה אילימא טומאת שרץ מי אישתריא בציבור אלא לאו טומאת מת ועון קדשים אין עון מקדישים לא לעולם טומאת שרץ ושם טומאה בעולם.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 9:7תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר ט׳:ז׳

and these men said to him, We are unclean, on account of a man who died with us: therefore we are hindered from killing the Pascha, and shedding the blood of the Lord's oblation upon the altar at its time, that we may eat its flesh, being clean, among the children of Israel.

ואמרו גוברייא האינון ליה אנחנא אסתאבנא לבר נש דמית עלנא למא כען נתמנע בגין דלא למיכוס פיסחא ולמיזרוק אדמא דקרבנא דייי על מדבחא בזימניה ובישריה ייכלון דכיין בגו בני ישראל.

Rashi Bemidbar 9:7רש״י במדבר ט׳:ז׳

למה נגרע WHEREFORE ARE WE KEPT BACK? – He (Moses) had said to them, "Sacrifices are not permitted to be offered by anyone who is in a state of uncleanness". They retorted, "למה נגרע" — Why should that prevent us? Let the blood be sprinkled on our behalf by clean priests, and let the flesh be eaten by the clean". (i.e. let us partake of the flesh at night when we shall already be clean: see Note). Thereupon he said to them: "Stand still (i.e. wait a short time) and I will hear [what the Lord will command concerning you]" — he said this with confidence, like a pupil who is certain that he will get information from his teacher at any time. Happy, indeed, is a human being (lit., one born of woman) who may so confidently rely that at any time when he wishes to do so he may speak with the Shechinah! — This section, in fact, ought to have been said by Moses, just as all the other sections of the Torah, only that these men were privileged that it should be promulgated through their intervention, because "meritorious deeds are brought about by worthy men" (Siphre; Bava Batra 119b).

(ז-ח) למה נגרע – אמר להם: אין קדשים קרבים בטומאה. אמרו לו: יזרק הדם עלינו בכהנים טהורִים ויאכל הבשר לטהורים. אמר להם: עמדו ואשמעה כתלמיד המובטח לשמוע דבר מפי רבו. אשרי ילוד אשה שכך מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עמו שכינה. ראויה היתה פרשה זו ליאמר על ידי משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אילו שתיאמר על ידם שמגלגלין זכות על ידי זכאי.

Rashi Gittin 60aרש״י גיטין ס׳.

פרשת טמאים - ויהי אנשים וגו' משום הלכות הפסח, והמשכן הוקם באחד בניסן והוזהרה להם פרשת שילוח טמאים וישלחו מן המחנה שבו ביום הוקבעו שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל והוזקקו להשתלח ומתוך כך הוזקקו טמאים לישאל הואיל וצריכין שילוח ולא יוכלו ליכנס למשכן היאך יעשו פסחיהם ולרבי לוי יכולים היו ליטהר עד ט"ו ולא נזקקו לפסח שני אלא א"כ לא יטהרו.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 9:1,6-7,10ר׳ יוסף בכור שור במדבר ט׳:א׳,ו׳-ז׳,י׳

(א) במדבר סיני {וגו' בחדש הראשון} – בראש חודש ניסן נאמרה פרשה זו, כדאמרינן (בבלי פסחים ו':): נביא עומד בראש חודש ומזהיר על הפסח, וילפינן (בבלי פסחים ו':): שהיה בראש חודש מדכתיב הכא: במדבר {סיני}, וכתיב בראש הספר: במדבר סיני באחד לחדש השני. מה להלן בראש חדש, דכתיב: באחד לחדש, אף הכא בראש חדש. ונאמרה פרשה זו חדש אחד קודם תחילת הספר, דהתם בראש חדש אייר, והכא בר"ח ניסן. אבל לפי שתורת כהנים מדבר בענייני אהל מועד, סמך לו אותה שמדבר במניין הדגלים (במדבר א'), ובחנייתן סביב למשכן (במדבר ב'). ואחר הדגלים בלוים (במדבר ג'-ד',ח'), שאף הם חונים סביב למשכן, ואחר כך זאת הפרשה שהיתה תחילה. ולכך אמרו רבותינו (ספרי במדבר ט':א'): אין מוקדם ומאוחר בתורה, שפעמים שמקדים המאוחר כדהכא, ועל ידי טעם. וכאן הורה לו הקב"ה שידרוש בהלכות הפסח קודם לפסח שני שבתות, ולכך נכתבה פרשה זו, וללמדינו דין פסח שיני. ובכל שנה ושנה היה דורש כך, אלא שלא הוצרך לכתוב. (ו) ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא – מישאל ואלצפן, או נושאי ארונו של יוסף, או שאר בני אדם שהיו טמיאי מתים שחל שביעי שלהם להיות בערב הפסח (ספרי במדבר ט':ו'). מדכתיב: ביום ההוא – משמע הא למחר היו יכולין, ושאלו אם ישלחו {לשחוט} פסחיהם, ולערב שיהיה להם הערב שמש יאכלו. (ז) וכך אמרו: למה נגרע לבלתי הקריב – הלא יכולים לשלח לשחוט ולזרוק ולערב נאכל, שהרי אנו טמאים לנפש אדם, ואין אנו צריכים כפרה לאכול בקדשים, שאם היינו זבים ומצורעים {ש}נטהרו, ולא היינו יכולים לאכול עד למחר לאחר זמן פסח, שכבר עבר זמן אכילת פסח, או שהיה רביעי או חמישי לטהרתינו, שלא נוכל ליטהר עד שיעבור זמן הפסח – לא היינו מדברים. (י) והשיבם הקב"ה: איש כי יהיה טמא לנפש – הואיל ופעמים שהוא טהור בעת האוכל, כגון שחל שביעי שלו להיות בערב פסח, אפילו חל חמשי או ששי בערב הפסח – יעשה פסח שני. או שהוא בדרך רחוקה – הואיל שאם היה שם היה ראוי, כמו כן יעשה פסח שני. ואין שום טמא ראוי לדחות לפסח שני כמו טמא מת, אבל שאר טמאים לא. דאי טמא שרץ או בעל קרי, איכא למאן דאמר (בבלי פסחים צ':) שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ואפילו למאן דאמר אין {שוחטין ו}זורקין על טמא שרץ, על טבול יום זורקין דברי הכל, ויטבול וישחוט, ולערב יאכל – למה זה ידחה. ואם לא שלח, ואיהו דאפסיד אנפשיה, ובפשיעתו הוא נדחה. זבין, ומצורעין, ויולדת – מחוסרי כפרה נינהו ואינם יכולים להיות ראוים כלל. ובשמיני, אם חל ערב הפסח, מביאין כפרתן ואוכלין. וב{ין} יום השמיני וימים שלפניו אין לטעות כמו בין שביעי וששי וחמשי, שאין ביניהם חילוק, אבל בשמיני כבר טבל מאתמול, וגם העריב שמשו ונעשה טהור לתרומה. ונידה נמי אינה יכולה להיות ראויה, שטבילתה בלילה, ובעיא הערב שמש לאחר טבילתה. זה הכלל: כל הטמאים שיכולים לטהר בלילה אם לא טהרו ושלחו קרבנם, כגון טמא שרץ ובעל קרי ושומרת יום, פשעו. ואם אינם יכולים לטהר בלילה בשום עניין, כגון זב ומצורע ויולדת, שמחוסרים כפרה, ונידה שטבילתה בלילה, כל אילו אינם יכולים להיות טמאים היום וראוים בלילה. אבל טמא מת פעמים ראוי בלילה, כגון חל שביעי שלו להיות בערב {פסח}, ופעמים שאינו ראוי בלילה, כגון {שחל} ששי או חמשי להיות בערב הפסח. ואם אמרה תורה הראוי שחל שביעי להיות בערב הפסח יאכל, יבא לאכול אם חל ששי או חמשי {בערב פסח} יאכלנו בטומאה, לפי שראה {טמא} מת בערב הפסח שאכל. ואם תאמר: יתבטל הראוי, מאיזה טעם יתבטל, הלא ראוי הוא ולא פשע. ולפיכך אמרה תורה שידחה לפסח שיני, ואין לך דוגמתו חוץ מזב בעלי ב' ראיות. ומיהו כולם נידחים לפסח שיני, כדאמרינן בפסחים בפרק מי שהיה טמא (בבלי פסחים צ"ג.). ולא הזהיר על פסח שיני רק על מצות ומרורים בשעת אכילה, ושבירת עצם, ונותר, כי כל שאר דברים כבר עשאן בפסח ראשון. ובפסח שיני פירשו רבותינו (משנה פסחים ט':ג'): מה בין פסח ראשון לפסח שיני.

Rambam Hilkhot Korban Pesach 6:1-2רמב״ם הלכות קרבן פסח ו׳:א׳-ב׳

(א) אֵי זֶהוּ טָמֵא שֶׁנִּדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי. כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכל אֶת הַפֶּסַח בְּלֵילֵי ט"ו בְּנִיסָן מִפְּנֵי טֻמְאָתוֹ כְּגוֹן זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בִּנְבֵלָה וְשֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר הֲרֵי זֶה טוֹבֵל וְשׁוֹחֲטִין עָלָיו אַחַר שֶׁיִּטְבּל. וְלָעֶרֶב כְּשֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל אֶת הַפֶּסַח. (ב) טְמֵא מֵת שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל וְהֻזָּה עָלָיו וַהֲרֵי הוּא רָאוּי לֶאֱכל קָדָשִׁים לָעֶרֶב. אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶלָּא נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט':ו') וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן הָיָה וְעַל זֶה שָׁאֲלוּ אִם יִשָּׁחֵט עֲלֵיהֶן וְהֵם יֹאכְלוּ לָעֶרֶב וּפֵרֵשׁ לָהֶן שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּטְמָא בְּטֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן. אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ אַחַר שֶׁיִּטְבּל וְיַזֶּה עָלָיו, וּכְשֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל פִּסְחוֹ.

Rambam Hilkhot Korban Pesach 7:1רמב״ם הלכות קרבן פסח ז׳:א׳

רַבִים שֶׁהָיוּ טְמֵאֵי מֵת בְּפֶסַח רִאשׁוֹן אִם הָיוּ מִעוּט הַקָּהָל הֲרֵי אֵלּוּ נִדְחִין לְפֶסַח שֵׁנִי כִּשְׁאָר הַטְּמֵאִים. אֲבָל אִם הָיוּ רֹב הַקָּהָל טְמֵאֵי מֵת אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים אוֹ כְּלֵי שָׁרֵת טְמֵאִים טֻמְאַת מֵת אֵינָן נִדְחִין. אֶלָּא יַקְרִיבוּ כֻּלָּן הַפֶּסַח בְּטֻמְאָה הַטְּמֵאִים עִם טְהוֹרִים. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט':ו') וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם יְחִידִים נִדְחִים וְאֵין הַצִּבּוּר נִדְחֶה. וְדָבָר זֶה בְּטֻמְאַת הַמֵּת בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּבִיאַת הַמִּקְדָּשׁ.

Raavad Hilkhot Korban Pesach 6:2השגות הראב״ד הלכות קרבן פסח פרק ו׳ הלכה ב׳

טמא מת שחל שביעי עד אלא נדחה לפסח שני. א"א אין דרך הלכה הולכת כן שהרי רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכאן למד, ואיהו ס"ל שוחטין וזורקין על טבול יום, וא"כ זה טבול יום ורחמנא דחייה. אלא האי קרא בשלא טבל ולא הזה דהיינו טמא שרץ. ומעשה כי הוה הכי הוה: ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזייה, סברו שיעלה להן, ולא שאלו אלא אחר זמן שחיטה ונדחו. והכתוב מעיד כן שאמרו: אנחנו טמאים לנפש אדם, ואם לאחר טבילה והזייה מאי טומאה הויא בהו. שהנזיר מגלח עליהם. א"א לא מצאתי לזה שורש אף אם סברת עצמו הוא כיון שאילו אכל קדש בטומאה זו אין חייבין עליה כרת ולא קרבן אם הזה וטבל דין הוא שלא ידחה מפסחו.

Chizkuni Bemidbar 9:7חזקוני במדבר ט׳:ז׳

למה נגרע - למה אין אנו רשאים לאכול קדשים בטומאה, הרי אשתקד אכלנו הפסח במצרים אפילו בטומאה. והטעם שעדיין לא הוזהרו.

Tosafot Pesachim 90bתוספות פסחים צ׳:

מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח - ואם תאמר ואפילו טבל נמי לא ישחטו עליו מהאי טעמא וי"ל כי יהיה טמא כתיב והאי קלישא טומאתיה. שחל שביעי שלו - אבל ששי שלו ליכא למימר מדכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, הא למחר היו יכולים לעשות ולשחוט הן עצמן בלא שליחות מדלא כתיב ולא יכלו לאכול. אי נמי דייק מביום ההוא דמיותר ואי ששי הוא לישתוק מיניה. ואם תאמר למה אמר להם לדחות לפסח שני יטבלו בו ביום וישחטו עליהם. ויש לומר דשמא כן עשו ובשעה ששאלו לא טבלו עדיין, ואמר להו משה: אם לא תטבלו היום תדחו לפסח שני.

Tosafot Gittin 60bתוספות גיטין ס׳:

פרשת טמאים - פי' בקונטרס ויהי אנשים וקשה לפירושו דאמר בפ"ק דפסחים (דף ו.) שואלים בהלכות פסח קודם הפסח ל' יום שהרי נביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני ולפ"ז איכא חדש וחצי כיון שנאמר בראש חדש ניסן ועוד דלא יתכן לרבי יוסי הגלילי דאמר נושאי ארונו של יוסף היו ולרבי יצחק דאמר למת מצוה נטמאו וחל שביעי שלהם בערב פסח ונראה דפרשת טמאים היינו פרשת וינזרו (ויקרא כב) דכתיב ביה טומאת שרץ ונבילה וכל הצריך לטומאת מקדש וקדשיו.

Ritva Sukkah 25aריטב״א סוכה כ״ה.

והא מהכא נפקא מהתם נפקא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם [אותם] אנשים נושאי ארונו של יוסף היו כו'. תמיהא מילתא מאי היא דמהדרי תנאי באותן אנשים מי היו והלא היה ראוי בששים רבוא שימותו מהם בכל יום ויהיו שם טמאי מת, ועוד מה זה נתרעמו ובאו בגלוי פנים אל משה רבינו ע"ה ואמרו לו למה נגרע לבלתי הקריב כו' וכי לא היו יודעים שטמאי מת אסורין בקדשים עד שהוצרך משה רבינו ע"ה לשאול מהשם על שאלתם. והנכון שאנשים האלו שביעי שלהם חל בערב הפסח וכדדייק רבי יצחק מקרא דכתיב ביום ההוא, וכולהו תנאי נמי הכי סברי ורבי יצחק הוא דפריש להו משום הכי תלו לה בדידיה במסכת פסחים משום דאיהו אמרה בהדיא, ואיכא דכוותה בתלמודא טובא, ולפי שהיה שביעי שלהם בערב הפסח והיו ראויין להזות עליהן ולטבול בפסח בלילה, היו סבורים שאין טבילה מעכבתן מלשחוט עליהן את הפסח דמזין ושוחטין את הפסח על טמא שרץ ועל כל שאינו מחוסר אלא טבילה, וזהו שבאו בטענה גדולה ודברו חכמה אל משה. והיתה התשובה להם דכיון דמחוסרין טבילה אין שוחטין עליהם את הפסח שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכיוצא בו אע"פ שיהיה טהור לערב, ומפני שבאו בטענה גדולה, הוא ששאלו: מי היו אלו האנשים לבא בשאלה הזאת. ותימה: האנשים האלו למה נדחו מפסח ראשון יהיו טובלין ומזין עליהן וכיון דלא מיחסרי אלא הערב שמש שוחטין וזורקין עליהם דהא קיימא לן דשוחטין וזורקין על טבול יום, וי"ל כי מפני שהיו סומכין על טענתם לא באו עד הערב שמש שלא היה שהות ביום להזות ולטבול בתוך זמן שחיטת הפסח. וא"ת והיכי שמעינן מהכא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי אלו כשנטמאו שבעת ימים קודם לפסח ראויין הם לעשות הפסח במועדו שיטבלו בערב הפסח וישחטו ויזרקו עליהם, וכל שכן לפי מחשבתם שהיו סבורים ששוחטין וזורקין על טמא שרץ והיה דעתם לקיים שתיהם ואלמלא כן אפשר שלא נטמאו מתחלה, תירצו בתוספות שאין אנו למדין מטענתם אלא ממה שהשיב משה אליהם [נ"א: שהשי"ת צוה אליהם] איש איש כי יהיה טמא לנפש ואמר שכל אחד רשאי לטמא את עצמו אפילו ביום י"ד ולדחות את הפסח לגמרי. ולא מחוור מדלא מייתי לה תלמודא הכא, אבל כך י"ל כי מתוך טענתם אנו למדין דין זה מן הכתוב ביום ההוא, לומר שלא נתעצמו על משה אלא לפי שהיו סבורין שהיה אפשר להם לקיים שתיהם כמו שאמרנו, הא לאו הכי לא נתרעמו עליו מפני שנדחין מן הפסח שכבר הם יודעים שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, כנ"ל.

Ralbag Bemidbar 9:6-8רלב״ג במדבר ט׳:ו׳-ח׳

(ו-ח) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' – כבר ביארנו בפרשת בא אל פרעה שלא יִשָּׁחֵט הפסח על מי שאי אפשר לו לאוכלו; ולזה הוא מבואר שאם לא היה אפשר שיטהרו בערב בעת אכילת הפסח, לא היו צריכים לשאול 'למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במֹעדו', ולא היה מסופק זה למשה עד שיצטרך לומר 'עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם'. ולזה הוא מבואר שכבר חל שביעי שלהם בערב הפסח, והיו ראויים לאכול הפסח בזמן אכילתו, ועם כל זה נדחו לפסח שני לפי שלא היו ראויים בעת שחיטת הפסח. ולפי שאמר 'אשר היו טמאים לנפש אדם', ולא אמר "טמאים" במוחלט, למדנו שלא ינהג זה הדין בשאר הטומאות, כמו זבים וזבות ובועלי נידות ושאר הטומאות; וזה, שכיון שיכולין לאכול מן הפסח בערב בשעת אכילתו, הנה יִשָּׁחֵט עליהם הפסח ואף על פי שעדיין לא טהרו. והנה נלמד ממה שאמר 'ויהי אנשים אשר היו טמאים', וממה שאמר אחר זה 'איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו'' (פסוק י), כי לא ינהג זה הדין שידחו הטמאים לנפש לפסח שני אלא כשהיו יחידים; ואולם אם היו רוב הקהל טמאי מת - אינם נדחים לפסח שני, אבל שוחטין את הפסח עליהם בטומאה, ואוכלין אותו אפילו בטומאה, רוצה לומר אף על פי שאי אפשר שיטהרו בערב. והנה לא יֻתַּר לשחוט את הפסח על הטמאים ולאכול אותו בטומאה אלא כשהיו הטמאים טמאים מטומאת מת. והראיה על שנדחית הטומאה בציבור - מה שאמר בספר דברי הימים על הפסח שעשה חזקיה בחודש השני: 'כי רַבַּת בקהל אשר לא התקדשו, והלוים על שחיטת הפסחים לכל לא טהור... כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבֻלון לא הִטֶּהָרוּ' (דהי"ב ל, יז-יח), ונאמר שם: 'כי אכלו את הפסח בלא ככתוב', לפי שחזקיה וסיעתו דחו את הפסח לפסח שני, שנאמר: 'וַיִּוָּעַץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלם לעשות הפסח בחֹדש השני, כי לא יכלו לע‏ֹתו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי' (דהי"ב ל, ב-ג), למדנו מזה ששגגתם היתה על שדחו את הפסח מפני הטומאה. והראיה שלא תִדָּחֶה הטומאה מפני הפסח כשהיו רוב הציבור טמאים אלא בטומאת מת, לפי שכבר אמר: 'איש איש כי יהיה טמא לנפש' (פסוק י), ולא נצטרך לזה התנאי בזה המקום לבאר ששאר הטמאים אינם נדחים לפסח שני, שכבר נתבאר במה שאחר זה: 'והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח' (פסוק יג), שכל מי שאינו טהור בפסח ראשון יחדל מעשיית הפסח, וכיון שלא עשה הפסח במועדו ידחה לפסח שני, שאפילו הגר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני עושה פסח שני, כמו שיתבאר, כי פסח שני הוא רגל בפני עצמו ואינו תשלומי ראשון, ולזה ינהג בו מי שלא היה מחוייב בפסח ראשון; ואולם נצטרך לזה התנאי שיהיה טמא מת להודיע שמה שיתחייב מזה הוא שאיש נדחה לפסח שני מפני טומאת מת, ואין ציבור נדחים לפסח שני מפני טומאת מת. ולא נלמד מזה שאר הטומאות, כי בטמא מת הקלה התורה לבד בזה; עם שטומאתו יותר קלה, כמו שזכרנו בפרשת 'וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש'.

Akeidat Yitzchak 74עקדת יצחק שער ע״ד

אמנם יש לדקדק באנשים הטמאים ההמה אם ידעו שהטמאים אסורים לעשות הפסח למה הוקשה להם למה נגרע וגו'. ואם לא ידעו מי מנע אותם. ואם משה לא ידע הם מנין להם. אלא שהנדון בזה הוא שהם ידעו ולכל ישראל הוא ידוע כי הטמאים אינם יכולים לבא אל העזרה לעמוד על קרבנם אבל גזרה דעתם שאין ראוי שיהא הטמא נדחה מעשות קרבן ה' כזה אשר יש לו זמן מיוחד ואם עבר יומו בטל קרבנו ושהדין נותן שיעשה לו שום תקון אחר שהוא אנוס בדבר והוא אמרם אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל כלומר למה נגרע בתוך בני ישראל לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו ומשה ראה בפיהם דברים של טעם ואמר עמדו ואשמעה וגו'. ולזה באה המצוה איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה' בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו לא ישאירו וגו' והאיש אשר הוא טהור וגו'. וכי יגור אתכם גר וגו'. הנה שקבע להם זמן ומצות בכל חומרות הפסח הראשון ובכל חוקותיו ובתנאיו ולגרים הגרים בתוכם כדי שתתקרר דעת האנשים ההם והבאים אחריהם כיוצא בהם. וכבר הסכימה דעתם אל דעת עליון כמו שאמרנו ראויה היתה הפרשה זו שתאמר על יד משה כשאר כל התורה אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהם שמגלגלין זכות ע"י זכאי (ספרי פ' בהעלותך). ובדברי רש"י ז"ל למה נגרע אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה אמרו לו יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים ויאכל הפסח לטהורים אמר להם עמדו ואשמעה וגו' (ספרי שם) ואשר כתבנו הוא הנכון.

Abarbanel Bemidbar 9:1אברבנאל במדבר ט׳:א׳

הנה א"כ נכתב כאן הספור הזה להודיע שבחדש שני ההוא צוה יתברך לעשות פסח שני לטעמים ההם ולא היה אם כן בזה דבר מוקדם ומאוחר אשר לא כסדר כי עם היות טומאתם אשר סבבה הדבר הזה בחדש הראשון הנה מצות הפסח השני שנתחדשה עתה היה שיעשוהו בחדש השני ולא בא אם כי הכתוב הזה להודיענו שצוה השם שיעשו הפסח במועדו אבל היה זה הקדמת ידיעה שלפי שצוה יתברך בזמן החג שיעשו את הפסח וקרה שהיו שם אנשים טמאים לנפש אדם בא עליו הדבור שיעשו את הפסח בחדש השני וזהו החדוש שנתחדש בחדש השני ההוא אשר בעבורו נכתב אותו ספור במקום הזה. ועל דעת חכמינו זכרונם לברכה לא עשו ישראל כל ימי היותם במדבר אלא הפסח הזה בשנה השנית לפי שלא מלו בניהם ועבדיהם הנולדים להם בדרך והיתה מילת הזכרים מעכבת. ואמרו ז"ל שבגנות ישראל הכתוב מדבר. ולשואל שישאל איך עשו ישראל את הפסח בשנה השנית והנה לא מלו בניהם הנולדים להם במדבר כמו שנזכר בספר יהושע ומילת בניהם היתה מעכבת אותם משחיטת הפסח ואי אפשר שלא נולדו רבים בשנה הראשונה. והרלב"ג משיב על זה כי בשנה הראשונה לא נסעו ממדבר סיני כי עמדו שם ימים רבים כמו שנזכר בזאת הפרשה. ובימים רבים שישבו שם יתכן שמלו בניהם הנולדים במדבר ולכך עשו את הפסח. אבל מאז והלאה לא היה אפשר למול כי לא ידעו כמה יתעכבו במקום אחד. ולכך לא מלו עד שמל יהושע. והנראה לי בזה היא שמילת הבנים והעבדים אינה מעכבת כדברי קצת החכמים ז"ל (רש"י במדבר י"ב מ"ד) והנה ישראל יצאו ממצרים בחדש הראשון ניסן ובחדש השלישי קבלו את התורה ומיד אחר כך עשו את העגל ונתכפר בי"ה שהיה בחדש השביעי ולכך כשבא חדש ניסן הם עשו את הפסח במועדו ככל חקותיו וככל משפטיו אבל בשנה השנית שכבר נתרחקו יותר מזמן יציאתם ממצרים חשש ית' אולי יהיו מתעצלים במצות הפסח ולכן בא הדבור ויעשו בני ישראל את הפסח כי בהיותם במדבר סיני קרוב מן הישוב וקרוב למדין אשר שם ימצאו הכבשים גם מצות ומרורים היה אפשר להם לעשות את הפסח במועדו. אמנם אח"כ כל השנים שהיו במדבר ולהיותם רחוקים מן הישוב לא יכלו לעשות את הפסח אחר עד בואם אל ארץ נושבת. ולפי שצוה השם שיעשוהו במועדו ביאר מיד מהו המועד שלו והוא אמרו בי"ד יום וגו' ואמר ככל חקותיו על המצוות שהם בגופו של פסח ר"ל שה תמים זכר בן שנה. ואמר וככל משפטיו על המצות שהן על גופו רוצה לומר צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו ומשה אמר הדבר לישראל והם עשו כמצותו אך קרה שהיו שם אנשים טמאים לנפש אדם ומפני שכבר נתבאר בסדר בא אל פרעה שלא ישחט הפסח על מי שלא יאכל אותו על כן כשראו האנשים האלה שהיו טמאים מזמן קרוב ולא נתחטאו עדין במי נדה כי טרם היום הז' לטהרתם חל י"ד בניסן הוצרכו לבא ביום ההוא יום שחיטת הפסח לפני משה ולפני אהרן אך דבורם היה אל משה ואהרן שומע ואמרו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל והיתה טענתם זאת שהם לא היו מצורעים לשישולחו ממחנה שכינה וממחנה לויה וממחנה ישראל ולא יתחברו בהם ואינם ג"כ זבים וזבות לשישולחו ממחנה שכינה וממחנה לויה. אבל היתה טומאתה יותר קלה מכל אלה הטומאות שהם טמא מת שאינה משולחים אלא ממחנה שכינה בלבד וישבו במחנה לויה וכל שכן במחנה ישראל כמו שיתבאר וכיון שהדבר כן למה ימנעו ויגרעו לבלתי הקריב קרבן ה' בתוך בני ישראל כי אע"פ שימנעו מלאכול בקדשים ולא יאכלו את הפסח אין ראוי שימנע לבלתי הקריב את קרבן ה' על גבי מזבחו בתוך קרבנות ישראל כי כמו שהם בהיותם טמאים יושבים עמהם בתוך מחניהם כן היה ראוי שיתקרב קרבנם עם קרבנותיהם כי הוא קרבן ה' וכבודו הוא שיקובל לפניו וזה ענין אמרם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל מהקרבת הקרבן דברו לא מאכילת הפסח לפי שהיה דעתם שיתקרב פסחם על גבי המזבח למען לא יהיה להם גרעין ובושה וכלימה כאלו הם ערלים ובני נכר אע"פ שלא יאכלו ממנו. והנה משה רבינו השיבם עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. והנה נתקשה משה בדבר הזה לפי שראה כוונתם רצויה לשם שמים ושאין יתברך מקפת שכר כל בריה ובריה ולכן הוא יתן דרך ישרה לשאלתם והותרה בזה השאלה הז' ועל זה באתהו התשובה דבר אל בני ישראל איש איש כי יהיה טמא לנפש ובאמרו איש איש שלא ינהג זה הדין הפסח שני אלא בהיות הטמאים יחידים. אבל אם היו רוב הקהל טמאים ישחטוהו בטומאה ויאכלוהו בטומאה כי הטומאה נדחת בצבור.

Sforno Bemidbar 9:7ספורנו במדבר ט׳:ז׳

אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע, seeing that the ritual impurity we have incurred was incurred in the process of our fulfilling a positive commandment, why should the result of this be the misdemeanour of not fulfilling such an important commandment as observing the Passover at the appointed time? במועדו, seeing that this is a commandment which can only be fulfilled at its appointed date?

אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע – מֵאַחַר שֶׁהָיְתָה טֻמְאָתֵנוּ לִדְבַר מִצְוָה לָמָּה תִּהְיֶה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. בְּמֹעֲדוֹ – שֶׁזּוֹ מִצְוָה עוֹבֶרֶת.

Keli Yekar Bemidbar 9:7כלי יקר במדבר ט׳:ז׳

(ז) למה נגרע לבלתי הקריב וגו' – יש מקשים וכי נעלם מהם שטמא אסור באכילת קדשים, וזה קשה לפי גרסת התלמוד (פסחים סו:) שלמד מן איש איש שיחיד נדחה לפסח שני ולא ציבור אבל למאי דמסיק בילקוט (טב) בשם הספרי, (ועיין פסחים עז. וירושלמי פסחים פ"ז ה"ד) שמן יתור של במועדו אנו למידין שפסח ציבור קרב בטומאה לא קשה מידי, כי אחר ששמעו לשון במועדו אמרו למה נגרע מן הציבור ובאה התשובה איש איש כו' דווקא איש נדחה ולא ציבור. והבינו האנשים מדקאמר משה אל בני ישראל לעשות הפסח במועדו אפילו בטומאה ולא להם בפרטות ש"מ שהוציא אותם מן הכלל דאל"כ למאי נפקא מינה אמר לבני ישראל לעשות הפסח והלא כבר הם מצווין ועומדים אלא שבא למעט הטמאים היחידים על כן אמרו למה נגרע.

Or HaChayyim Bemidbar 9:7אור החיים במדבר ט׳:ז׳

למה נגרע וגו' – צריך לדעת טענת האנשים במאמר למה נגרע, הלא טעמם בפיהם יענו אנחנו טמאים, ומה מבקשים ליתן להם תורה חדשה. ואולי כי לצד שנטמאו ברשותו יתברך בין למאן דאמר טמאי מת מצוה בין למאן דאמר נושאי ארונו של יוסף חשבו כי ידין ה' אותם כטהורים, וכשם שמצינו (פסחים עז.) שיתרצה ה' עשות הפסח בטומאה בציבור, לזה טענו למה נגרע, וכי בשביל שעשו מצוה יהיו נגרעים מקרבן פסח, או ירצה לומר שיעשו לפסח תשלומין כחגיגה שיש לה תשלומין כל ז' שאמרו (חגיגה ט.) חוגג והולך כל הרגל, כמו כן יצו ה' להם שיעשו פסח למחר, והוא מאמר במועדו שהוא מועד הפסח. ואולי כי לזה דקדק הכתוב לומר ביום ההוא פירוש לדברי האומר יום ז' של טומאתם היה לזה באו ביום ההוא כדי שיאמר להם לעשותו תשלומין למחר. ולדרך זה אנו מרויחים טעם שה' אמר מצוה זו של פסח שני אחר ששאלו האנשים ההמה, לומר שהגם שיהיו טהורים בתוך ימי הפסח כנדון שלפנינו אף על פי כן אין לו תשלומין לעשותו בז' ימי הפסח כחגיגה אלא בחודש הב'. עוד ירצה אומרו למה נגרע פירוש כיון שהיה יום ז' לטומאתם טוענים שיכולין לשחוט עליהם פסחיהם כדרך ששוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון שהם נטהרים לערב ואין להם טומאה אלא ביום ההוא, והוא מאמר ביום ההוא, ורז"ל אמרו עניינים אחרים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

Netziv Bemidbar 9:3-10נצי״ב במדבר ט׳:ג׳-י׳

(ג) במועדו – היינו אפילו בשבת ובטומאה, כדין כל קרבן שיש לו זמן קבוע שדוחה שבת וטומאה. וכבר ידעו ישראל שבאותו הדור זה הכלל, משום הכי צעקו האנשים "למה נגרע וגו' במועדו", ועוד יבואר. ובאמת באותה שנה חל ערב פסח בשבת, שהרי ר"ח ניסן, שמיני למילואים, היה ביום ראשון {ולא נצרך לכתוב "במועדו" אלא משום טומאה, ויש לדייק, דמשום הכי כתיב "במעדו" חסר משום דלא נצרך אלא לטומאה. ותנאי דאיצריכו דרשה דפסח דוחה שבת סבירא להו שיש נ"מ בין קרבן ציבור לקרבן יחיד, כת"ק בתמורה פ"ב (יד,א), משום הכי בעינן דרשה דאפילו פסח יחיד דוחה שבת}. ככל חקותיו וככל משפטיו – דבפסח מצרים לא נהגו בזריקת הדם כחוקת הפסח לדורות, ועוד איזה שינוים, אבל היום יעשה "ככל חוקותיו" — והמה דרשות שלמדין מי"ג מדות שהתורה נדרשת, "ומשפטיו" — המה חידושי תורה שבע"פ שהעלה משה ובית דינו עד כה, וכמו שביארנו בספר ויקרא (יח,ה) בס"ד. זהו עיקר הפשט, והדרשה תדרש מלשון "ככל". ואי אפשר לפרש הפשט "חקותיו" כמו "זאת חקת הפסח" (שמות יב,מג), דשם לא מיירי אלא באכילה, וכאן מיירי בעשיה. ותו, מה הם 'משפטים'. אלא כדברינו. (ו) אשר היו – מיותר, ומה מקרא חסר 'ויהיו אנשים טמאים' וגו'. והיינו דתניא בספרי והובא בסוכה (כה,א): אותם אנשים מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי. ר"ע אומר, מישאל ואלצפן היו, שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. רבי יצחק אומר, אם נושאי ארונו של יוסף היו, כבר היו יכולין ליטהר, אם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר. אלא עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח, שנאמר "ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא", "ביום ההוא" אינם יכולים לעשות הא למחר יכולין לעשות (עכ"ל). ולכאורה תמוה, למאי סיים רבי יצחק דרשה ד"ביום ההוא" לכאן. אלא מתחילה לא היו שואלים 'אותם אנשים מי היו', דודאי לא יתכן שיהיה מחנה גדול שלא ימותו שם מתים בכל יום, כמו שכתב הראב"ע. אלא שקשה לחז"ל יתור לשון "אשר היו", ומשמעו ללמדנו שכבר היו טמאים ומ"מ לא נטהרו, ומשום הכי ודאי יש לחקור מי היו שלא נזהרו ליטהר ואח"כ באו עוד לצעוק. ויישבו רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא דנתעסקו בעצמות יוסף או בקבורת נדב ואביהוא, באופן שחשבו שמצוה עליהם שלא ליטהר, וכסבורים שמ"מ לא יהיו נדחים מפסח. אבל רבי יצחק חולק, שהרי יכולין היו ליטהר, ולמה לא שאלו מתחילה אי יטהרו בעל כרחם או יעשו בטומאה גם כן, אלא ודאי טמאי מת מצוה היו. והא דקשה למאי כתיב "אשר היו", על זה השיב 'שחל שביעי שלהן בערב פסח, שנאמר "ביום ההוא"', והוא גם כן מיותר. והיה אפשר לפרש: "ביום ההוא" אינם יכולין לעשות — הא אתמול היו יכולין, והיינו למדים מכאן דרשאי ליטמא לקרובים אפילו בערב פסח עצמו, וכבר הוי בה טובא במסכת זבחים (ק,א). ואפשר לפרש: "ביום ההוא" אינם יכולין — הא למחר יכולים, ולמדים מזה שאין שוחטין וזורקין על טמא מת בשביעי שלו. וא"כ אין אנו יודעים איך לפרש דיוק "ביום ההוא". משום הכי כתיב "אשר היו" דמשמעו מכבר, היינו — זה שבעה ימים, ועל כרחך יש לפרש "ביום ההוא" — הא למחר יכולין לעשות.... (ז) {האנשים ההמה אליו – לכל אחד מהם בפני עצמו}. לנפש אדם – הרי זו טומאת מגע, ולא טומאת הגוף, שאין דוחה אפילו בצבור, וגם לא טומאת מגע של יום אחד דאפשר לטבול ולהקריב, וא"כ "למה נגרע וגו'". במועדו – א"כ הוא זמן קבוע שדוחה טומאה. בתוך בני ישראל – לת"ק במשנה דתמורה פרק ב' (יד,א) דה'קרב בטומאה' תלוי ב'קרבן צבור', מתפרש כמשמעו שטענו עוד טענה — בשביל שקרב בצבור, אבל לר"מ ור' יעקב דסבירא להו שאינו תלוי אלא 'בזמן קבוע', אינו מובן, מה זה דקדקו "בתוך בני ישראל". אבל באמת לא מצינו שקרבן דוחה טומאה אלא הקרבה ולא אכילה, ופסח מצוותו העיקרית באכילה, וא"כ אין ראיה מכל קרבן צבור, משום הכי דקדקו "בתוך בני ישראל" — ויהיו מנויים עם טהורים ויהיה נאכל מהם. והכי תניא בספרי שאמרו שיהיה הבשר נאכל לטהורים. [הרחב דבר – מיהו לר' יצחק דסבירא ליה שהיה בשביעי שלהם, וא"כ היו יכולים לאכול בעצמם בערב, וא"כ מה נצרכו לומר "בתוך בני ישראל", היינו שיאכלו אחרים. ונראה, משום דקרבן יחיד, אע"ג שאין דוחה טומאה, מ"מ משלח קרבנו כשהוא טמא, ואם כן אע"ג דפסח אכילתו מעכבת, אמאי בשביעי של טמא מת אינו מביא פסח. איברא למה שכתב הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש (פרק ב') דטמא מת שאני שאין יחיד משלח קרבנו עד שיטהר, ופירש מרן הכסף משנה דאפילו כשהוא טבול יום אינו משלח קרבנו, ולפי זה מיושב הא שאינו יכול להביא פסחו. משום הכי טענו טענה שניה "בתוך בני ישראל" — שפסח אינו דומה לשאר שלמי יחיד שאינו בא בשיתוף, משא"כ פסח שיהא קרב בשבילם ולערב יאכלו גם המה.] (ח) עמדו – המתינו. או, שיתקו, כלשון המקרא "עמדו לא ענו עוד" (איוב לב,טז). אמר להם משה אל תצעקו עד שאשמע. מה יצוה ה' לכם – לא אמר 'מה ידבר'. משום שהיה משה סבור שלא יהיה מזה דבור ופרשה חדשה, אלא כעין כל הקבלות אם דוחה כהאי גוונא טומאה או לא. וזהו דיוק לשון "יצוה". והיינו דכתיב "אשמעה" בה"א יתירה, להקטין הענין, וכמו סימן נקבה שבתורה שבע"פ, כמו שכתבנו להלן (כא,כ בהרחב דבר). (י) ועשה פסח לה' – לא כמו שטענו האנשים שזמנו קבוע וא"כ ראוי לדחות טומאה, לא כן, אלא אפילו לא יעשה בראשון אפילו מטעם דרך רחוקה או שארי מניעה מכם, מ"מ "ועשה פסח לה'". וא"כ אין זמנו קבוע כל כך, משום הכי אינו דוחה ליחיד את הטומאה. אבל ציבור עבדי בטומאה, שהרי אין צבור עושין פסח שני אפילו היו זבין בראשון. ותו, לדעת ת"ק במשנה דתמורה הנ"ל ציבור דוחה טומאה אפילו משום מצוה לחוד.

Meshekh Chokhmah Bemidbar 9משך חכמה במדבר ט׳

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. נושאי ארונו של יוסף היו שנאמר אהל שכן באדם (מ"ר פ' בשלח). הכוונה דאמרו ביבמות כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר ויקרא שמם אדם, הרי הזכר והנקבה שניהם אדם, ויוסף הצדיק השליט ביצרו, ולא נזדוג רק לאשתו לקיום המין, לא להנאתו הוא נקרא אדם. למה נגרע, פירוש שעיקר ענין יציאת מצרים היה על ידו של יוסף, והשבע השביע פקוד יפקוד והעליתם עצמותי מזה כו', היתכן, שעל ידו נגרע להקריב קרבן ה' במועדו. והבן. וזה שכתוב ויאמרו כו' אליו, שהוא היה הראשון, שהוציא עצמותיו ממצרים. למה נגרע לבלתי הקריב כו' בתוך בנ"י. יתכן דתנא דבי ר"י כל מקום שנאמר ביאה לאחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, א"כ לא היו מצווים על הפסח, ומשו"ה לא הקריבוהו כל ימי היותם במדבר. והא דהקריבו בשנה ב' ובגלגל עפ"י הדיבור היה. תוס' ספ"ק דקדושין. והטעם שנצטוו נראה, דמצאנו בכ"מ שהובדלו מע"ז לעבודת השי"ת לשמו המיוחד היה ע"י פסח, כמו שמצאנו בחזקיה אחרי שביערו כל הטומאה והוציאו הנדה, והביאו קרבנות לכפר על שגגת ע"ז עשה פסח לה' [ולכן אמרו וכי יגור כו' גר ועשה פסח לה' יכול מיד שהוא לטהר מעו"ג ת"ל כחקת הפסח וכמשפטו יעשה, וזה נאמר בפסח מדבר הבא לטהר ישראל מחטא של עגל], כי הפסח מורה על ההשגחה הפרטיית, אשר מצוינים בה ישראל מכל העמים, אשר הבדיל בין עמו ב"י למצרים והבדיל בין בכור לאינו בכור, ומורה על היותו בעצמו יתברך הפועל בלי שום אמצעי ומסובב ושלא כהאומרים, אשר מסר השגחתו, לרום מעלתו, לכחות הגלגלים, גרמי השמים הם מנהגים את הטבע, אשר ע"ז נוסדו כל דרכי העו"ג ועבודתם, כמוש"כ רבינו בפ"ג מהלכות עו"ג, ומורה, אשר השי"ת רוצה בקיום הנמצאים, ובהיותם ע"צ היושר והחסד, וחברה האנושית, אשר מטעם זה נאכל לחבורות ואין שוחטין על היחיד, ולא חפץ ה' בהשחתת נפש המדבר בהקריבם לפניו, חלילה לאל מזרות כאלה, וכמו שאמרו במדרש ירא ה' בני ומלך ואל למולך, פירוש, שהעובדי מולך אומרים כי השי"ת חפץ בקרבנות האדם וזה הוא התכלית לאדם כי ישרף על מוקד האליל או את בנו אשר אהב, לכן אמר, כי השי"ת כמו מלך, אשר חפץ בקיום עמו, כי אין מלך בלא עם, כן השי"ת חפץ בקיום הנמצאים המפרסמים מציאותו ומכירים שמו, לכן אמר אם כי תירא את ה' ירא אותו מלך, אבל לא כעובדי המולך. ודו"ק. אף משריש בלבב ישראל, כי כולם שוין ועם קדוש לה' אלהיו, וכל אדם ראוי לבוא לההשגה האלהית, לכן אין חזה ושוק בפסח, ומורה על רצון השי"ת, כי יבטל השעבוד מהאדם להאדם, ועבדי הם ולא עבדים לעבדים, וכולם בני חורין, וכאשר רצונו, שהאדם לא יעבוד זולתו, כן ברא, אשר האדם לא יעמוד תחת נמצא אחר יהיה גלגל או רוחני, או כח טבעי, רק כולם כאחד המה מושפעים ומושגחים בפרטיות מהשי"ת וכולם כאחד רחוקים ממנו בתכלית ובהשויה, כי המלאך הרוחני אינו קרוב להבורא יתברך משלשול קטן שבים, כי כולם הם אפשרי מציאות, וחיותם תלוי בהשי"ת המחויב המציאות האמיתי. כ"ז מורה עשיית הפסח. ולזה מעברין על התקופה של ניסן, כדאמרו רה"ש דף כ"א, דאז האביב וכחות הטבעיים, וגרמי השמים מוציאים פעולתן באופן היותר חזק, אחרי אשר היתה הטבע ישנה כל ימות החורף ועסקה בפנימיותה לבלות כל, חזר תקופתה באביב, והשמש הפועל בטבע היותר גדול אז הוא בעצם זהרו, לכן צוה השי"ת לחוג הפסח, ליחד כל כחות הטבע לשם המיוחד יתברך, ולהזכיר על כל מפעלות מצרים, אשר השי"ת הרס כל סדרי הטבע, ולעורר, כי הם אינם פועלים ברצון כלום, רק כגרזן ביד החוצב וכשבט ביד מניפו, ע"ז אמרה התורה פסח לה'. ולזה בניסן דרוב אביב מורה הפסח שלא לטעות אחרי המוחש, לכבד את גרמי השמים, הפועלים הטבעיים. ועוד כוונות עמוקות הנעלמים ממנו, אשר הפסח הוא מטהר מעו"ג וכיו"ב. ולכן ביאשי', שטהר את יהודה וירושלים מן האשרים כו' עשה פסח לה'. ולכן מבואר מה שכתוב ולא נעשה פסח כמוהו בישראל מימי השופטים כו', ובדברי הימים מימי שמואל הנביא, כי להוראה כזו לטהרן מעו"ג, שזה בעצם תקפו של עשיית הפסח במצרים אשר אמר להן משכו מעו"ג וקחו לכם צאן כו' לא נעשה מימות השופטים, שלא היה אחרי טעיות כל ישראל בעו"ג, שיבדלו מעו"ג בטהרה גמורה ויעשו פסח כמוהו, ואם כי בחזקיה היה כן זה לא נעשה כטהרת הקדש, וגם לא כל ישראל רק שבט יהודה ובנימין. ולכן אחרי שעשו ישראל העגל צוה השי"ת בשנה השנית לעשות הפסח, להרחיקם ולהבדילם, ולטהרם מגלולי עו"ג והבליהם. וכן בשנת הארבעים שטעו לבעל פעור ויצמד לבעל פעור, אז צוה השי"ת לעשות פסח בגלגל, אף שהיה קודם כבוש וחילוק. והבן. ולפ"ז הלא בני לוי אשר עליהם אמר כי שמרו אמרתך במצרים (ספרי) ולא עבדו עו"ג בעגל, יתכן לומר, כי המה פטורים מן הפסח במדבר, לכן לא היה להם לשאול מדוע לא יעשו פסח. אולם ז"א, דהא נתבונן מה שייך לשבט לוי הכיבוש וחילוק, שאינם נוטלים חלק בארץ וה' הוא נחלתו, הלא המה היו נושאי ארון ה' במדבר ועבודתן בכתף, אשר לא היה זה בארץ. אמנם עם כ"ז פטורים בכל מצות שאינם חובת קרקע, שלא נצטוו טרם כבוש וחילוק [כמו פסח לר' ישמעאל], משום שלא יתכן להבדילם מקהל עדת ישראל, וכ"ז שלא נתחייבו ישראל לא נתחייבו גם הם. וכיון שישראל נצטוו לעשות פסח, יהיה מאיזה טעם שיהיה, מפני שעבדו העגל, בכ"ז שוב גם המה חייבים בפסח, דהוי כמו אחר כבוש וחילוק לדידהו, שאינם נוטלים חלק בארץ. וזה, שהטמאים היו משאל ואלצפן או נושאי ארוני של יוסף, שהיה בשבט לוי במחנה לויה, אמרו בחכמה למה נגרע לבלי הקריב קרבן ה' במועדו בתוך בנ"י, שלולא בנ"י הלא אצלינו כמו אחרי כבוש וחילוק, רק שלא הבדלנו, אולם כי צוה השי"ת לישראל לעשות הפסח למה נגרע לבלי הקריב תוך בנ"י אף שאינו על כוונה אחת. ודו"ק. [ולזה אמר מתחלה ויעשו בנ"י את הפסח בלשון נסתר ואח"ז אמר בי"ד כו' תעשו אותו כו' בלשון נוכח למשה ולשבטו הלוים]. ויתכן, דאף דגר צריך להביא קרבן עולת העוף, זה דוקא בלא עשה פסח, אבל עשה פסח עם הצבור סגי בלא קרבן והוא כאזרח הארץ, ותו אינו צריך להביא את קרבנו ואוכל אח"כ בקדשים, כמו שישראל אכלו פסח בלא קרבן. ולכן אמר וכי יגור כו' ועשה פסח כו' המול לו כ"ז כו' לעשותו והיה כאזרח הארץ, פירוש, שמעתה יהיה ככל כשרי ישראל לכל הלכותיו בלא קרבן. ואם כי זה חדש, ולא נזכר כלל רק כן משמע ממשנה דסוף כיצד צולין, דערל גוי טובל ואוכל פסחו לערב ולא נזכר קרבן כלל. ועיין מש"כ בספר אור שמח בזה. ובגמ' שהיו טמאים שחל שביעי שלהם בע"פ, וזה ביום ההוא דאין יכולין לעשות, אבל למחר יכולין לעשות. ונתקשו הראב"ד, אמאי לא הזו וטבלו עליהן, ותירץ הסמ"ג עשין רכ"ד, דאז היה ראשון בניסן בראשון למע"ב, וא"כ היה ע"פ בשבת, והזאה דאינה דוחה שבת היה גזרה קדומה בימי משה. ולפ"ז א"ש, דרבינו תם פרק מעשר בהמה דף נ"ו פירש, דאיך היו יכולים זבים לטהר במדבר ולהזות מי חטאת על הטמאים הא אין מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד, ותירץ, דמן הדין קמא קמא בטיל ורק מגזרה יעו"ש. ונראה לומר דהיו אסורים בפסח ובקדשים והם היו אסורים בבשר תאוה לכך לא גזור, ולפיכך אמרו מדוע הגזרה דהזאה גזרת וגזרה דיטהרו בנהרות שנוטפין רבו עליהן לא גזרת משום אכילת קדשים, ותירץ להם, דאיכא תשלומין לפסח שני. ודו"ק. עוד י"ל דהגמ' בפ"ג דזבחים אמר, דצבור טמאי מתים, שנעשו זבים הואיל ודחויה להאי דחוי להאי, יעו"ש, ותוס' פירשו בסוף פ"ק דקדושין, דמה שלא עשו פסח במדבר, משום שהיו ערלים, וע"כ לומר, דמילת זכרים הנולדים במדבר עכבה אותן מעשיית פסח, וכיון הואיל והותרה לעשיית פסח בערלות עפ"י הדיבור, תהא מותרת נמי לעשות פסח בטומאה, ורק שהלוים לא היו ערלים, כי הם מלו במדבר כמפורש בספרי כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו זו ברית מילה, וא"כ לא הותרה ערלות אצלם, ולכך שאלו למה נגרע, אטו משום שמולים אנחנו נגרע מהקריב וכו'. ודו"ק. ואין לומר דהא נטמאו מקודם, והוי כמו ראה קרי בלילה, דלא שייך הואיל והותרה הותרה, ז"א, דהא אם היו מזין עליהן בשבת, הלא לא נשאר אצלם רק ערלות, והיו מותרין לעשות פסח, וכיון דמשכחת היתר שוב אמרינין הואיל והותרה הותרה, ואמר להם, דיעשו פסח שני, ודוקא בצבור, דאינן עושין פסח שני אמרינין הואיל והותרה כו'. ודו"ק בכ"ז. למה נגרע לבלתי הקריב כו' במועדו. הנה אמרו, דב"ב לא ידעו אם פסח דוחה שבת, ומקשים דהא במדבר, דיום ראשון של נשיאים היה ראשון למע"ב ודחה פסח שבת. והנראה דבירושלמי פ"ג דנדרים אמרו מצות שבת מלא כו' והמילה דוחה אותה משל לשני מטרונות כו' זו שהיא יורדת מפני חברתה את יודע שחברתה גדולה הימנה, א"כ מילה חמורה ממנה, ונמצא, דפסח בצבור, שהיא נדחית מפני המילה, דאי כולהו צבור ערלים אמרינין להו זילו מוהלו כו' (פסחים ס"ט) שוה עם שבת, שגם היא נדחית מפני המילה, לכן כשחל ע"פ בשבת לא ידעו ב"ב מי הוא גדול או פסח, או שבת ואיזו מטרונה יורדת מפני חברתה, לכן לא מצי למפשט ממדבר ששם היו רובן ערלים (תוס' קדושין ל"ז ב' ד"ה ערלים), ואפילו הכי הוראת שעה הי' שתדחה פסח את המילה, ויעשו פסח כשהן ערלים, א"כ אם היא דוחה את המילה, שהיא גדולה מן השבת כ"ש שהיא דוחה את השבת, שהיא נדחית מפני המילה. ודו"ק. והלוים היו נמולים במדבר כמו שבספרי כי שמרו אמרתך כו', א"כ על הלוים לחודא לא הי' הוראת שעה, ואם כל ישראל היו כמותם היה הפסח קרב בלא הוראת שעה, ואם שפסח שלהם אינו דוחה מילה, אימור דלא דחי שבת, דכמו שפסח נדחה מפני המילה, כן יתכן, שפסח נדחה מפני השבת החמורה, אבל זה נגד המושכל, שכעת שכל ישראל פסח שלהן דוחה מילה ולכן דוחה שבת, אטו מפני שהן נמולים יהיה מצות פסח שלהם חלושה וקטנה ותהא נדחית מפני השבת, הלא תמוה, וזה שבאו בטענה למה נגרע לבלתי הקריב כו' בתוך בנ"י, הלא כיון שפסח שלהן שדוחה מילה דוחה השבת, גם פסח שלנו היום, שהותר להן ע"פ הוראת שעה לעשות בערלות גם לנו בני לוי הנמולים ידחה השבת, ומישאל ואלצפן היו לוים והם הם שהיו טמאים לנדב ואביהוא ובאו בטענה, או נושאי ארונו של יוסף, שהיו לוים, אצל משה ואמרו למה נגרע. ודו"ק היטב. עמדו ואשמעה. דע דבכל דברות, שנדבר עמו הי' מאהל מועד ובא משה אל אהמ"ע לדבר אתו, וכל היום היה יושב במחנה לוי' סמוך למשכן, כמו שנאמר והחונים לפני המשכן מזרחה משה, לכן בכל מקום לא הי' חושש אם השואלים מאתו ילכו לפנים מן הקלעים, מקום עזרת ישראל, אבל כאן שהיו טמאים או טבולי יום, והיה חושש שמא ילכו אחריו לפנים מן הקלעים, ויתחייבו כרת, לכן אמר עמדו אצל הקלעים, ואני אכנס לפנים למשכן לשאול דבר ה'. ולזה כיון הראב"ע שכ' עמדו פתח אהמ"ע. איש איש כי יהיה טמא לנפש. הא דלא נאמר פרשה פסח שני במתן תורה בסיני נראה, דלפי מה שנתבאר במדרשות ובגמ' ע"ז פ"ק, וביחוד הרבה לדבר בזה הרע"ב ספורנו בספרו, דלפני מתן תורה אם היו שומרים צורתם לא היו צריכים למקום מוגבל מקודש לשמו, אשר בו יתאחדו ויתכללו כל הכנסיה הישראלית, רק בכל מקום אשר אזכיר שמי אבוא אליך כו' אם מזבח אבנים תעשה לי כו', רק אחרי אשר חטאו בעגל היו תמיד בסכנה, אחרי אשר פסקה זוהמתן חזרו לסורן, ולכן היו צריכים למשכן ומקדש, אשר אליו פונים כל לבבות בני ישראל, כן דריש הגמ' פ"ק דברכות מנין אפילו אחד שיושב ועוסק כו' שנאמר אבוא אליך כו' ביחיד, לכן היו ראוים כל יחיד ויחיד מישראל להשראת שכינה בפהרסיא, כמו ששרתה במשכן ובמקדש בימי שלמה וירא כל העם וירונו, וזה אני אמרתי אלהים אתם, והיה כל יחיד מישראל חשוב כצבור, ובספרי ובמכילתא מקומות אין מספר ונכרתה הנפש ולא הצבור שאין צבור נכרתין, ומה הוא בחיים אף זרעו בחיים, וכיון שקודם העגל אחר מתן תורה היה כל יחיד ראוי למשכן הכבוד, כמו צבור בכל מקום אשר יזכיר שמו, לא היה דין כרת ביחיד, רק אחרי העגל נפסק המעלה מן היחיד וחזר אל הצבור בכללן, ולכן היחיד נכרת מישראל [לבד משבט, דגמירי דלא כלה שבטא (פרק יש נוחלין), שנאמר ואתם בני יעקב לא כליתם, ונאמר ולא ימחה שבט מישראל, ולכן סבר ר' יהודה, דאף אם שבט אחד טמא יעשו כולם בטומאה, דהוי כמו צבור טמא, ואינן נדחין לפסח שני, ולכן סבר ר' יהודה, דשבט שעשה בהוראת ב"ד שלו אינם מביאים כבשה או שעירה לחטאת, שזה קרבן יחיד, שזדונו אינו בכרת, דאין צבור, והוא שבט, נכרת, רק קרבן שלהן כמו קרבן העלם דבר של צבור פר כו' ודו"ק], ולכן אינו עושה בטומאה דהשוכן אתם בתוך טומאותם אעפ"י שטמאין הן, וזה דוקא בטומאת צבור, לכן קודם העגל לא היה דין כרת של יחיד ודין דחיית היחיד לפסח שני, דהיו כמו צבור והיו עושין בטומאה כמו בטהרה. לא כן אחרי העגל חזרו לזוהמתן ונתחדש אצלם דין יחיד ודין כרת. לכן נאמרה זה ע"י זכאי, מישאל ואלצפן, שעסקו במיתת נדב ואביהוא, אשר מיתתן היה כפרה על מעשה העגל, וכמוש"א וגם באהרן התאנף ה' מאד ואתפלל גם בעד אהרן, ותפלתו עשה מחצה, ובמיתתן נתחנך המשכן כידוע. וזה שאמרו ראויה היה פרשה של פ"ש להאמר אלא שזכו מישאל ואלצפן שתאמר ע"י (ספרי). ודו"ק.