Petition of the Two and a Half Tribes/5

EN/HEע/E

Petition of the Two and a Half Tribes

Sources

Bereshit 12:1בראשית י״ב:א׳

Now the Lord said unto Abram: 'Get thee out of thy country, and from thy kindred, and from thy father's house, unto the land that I will show thee.

וַיֹּאמֶר י"י אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

Bereshit 15:18בראשית ט״ו:י״ח

In that day the Lord made a covenant with Abram, saying: 'Unto thy seed have I given this land, from the river of Egypt unto the great river, the river Euphrates;

בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת י"י אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת.

Bereshit 26:3בראשית כ״ו:ג׳

Sojourn in this land, and I will be with thee, and will bless thee; for unto thee, and unto thy seed, I will give all these lands, and I will establish the oath which I swore unto Abraham thy father;

גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ.

Bereshit 28:13בראשית כ״ח:י״ג

And, behold, the Lord stood beside him, and said: 'I am the Lord, the God of Abraham thy father, and the God of Isaac. The land whereon thou liest, to thee will I give it, and to thy seed.

וְהִנֵּה י"י נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי י"י אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ.

Bemidbar 14:42במדבר י״ד:מ״ב

Go not up, for the Lord is not among you; that ye be not smitten down before your enemies.

אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין י"י בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.

Bemidbar 16:3במדבר ט״ז:ג׳

and they assembled themselves together against Moses and againstAaron, and said unto them: 'Ye take too much upon you, seeing all the congregation are holy, every one of them, and the Lord is among them; wherefore then lift ye up yourselves above the assembly of the Lord?'

וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם י"י וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל י"י.

Bemidbar 32במדבר ל״ב

(1) Now the children of Reuben and the children of Gad had a very great multitude of cattle; and when they saw the land of Jazer, and the land of Gilead, that, behold, the place was a place for cattle, (2) the children of Gad and the children of Reuben came and spoke unto Moses, and to Eleazar the priest, and unto the princes of the congregation, saying: (3) 'Ataroth, and Dibon, and Jazer, and Nimrah, and Heshbon, and Elealeh, and Sebam, and Nebo, and Beon, (4) the land which the Lord smote before the congregation of Israel, is a land for cattle, and thy servants have cattle.' (5) And they said: 'If we have found favour in thy sight, let this land be given unto thy servants for a possession,bring us not over the Jordan.' (6) And Moses said unto the children of Gad and to the children of Reuben: 'Shall your brethren go to the war, and shall ye sit here? (7) And wherefore will ye turn away the heart of the children of Israel from going over into the land which the Lord hath given them? (8) Thus did your fathers, when I sent them from Kadesh-barnea to see the land. (9) For when they went up unto the valley of Eshcol, and saw the land, they turned away the heart of the children of Israel, that they should not go into the land which the Lord had given them. (10) And the Lord'S anger was kindled in that day, and He swore, saying: (11) Surely none of the men that came up out of Egypt, from twenty years old and upward, shall see the land which I swore unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob; because they have not wholly followed Me; (12) save Caleb the son of Jephunneh the Kenizzite, and Joshua the son of Nun; because they have wholly followed the Lord. (13) And the Lord'S anger was kindled against Israel, and He made them wander to and fro in the wilderness forty years, until all the generation, that had done evil in the sight of the Lord, was consumed. (14) And, behold, ye are risen up in your fathers' stead, a brood of sinful men, to augment yet the fierce anger of the Lord toward Israel. (15) For if ye turn away from after Him, He will yet again leave them in the wilderness; and so ye will destroy all this people.' (16) And they came near unto him, and said: 'We will build sheepfolds here for our cattle, and cities for our little ones; (17) but we ourselves will be ready armed to go before the children of Israel, until we have brought them unto their place; and our little ones shall dwell in the fortified cities because of the inhabitants of the land. (18) We will not return unto our houses, until the children of Israel have inherited every man his inheritance. (19) For we will not inherit with them on the other side of the Jordan, and forward, because our inheritance is fallen to us on this side of the Jordan eastward.' (20) And Moses said unto them: 'If ye will do this thing: if ye will arm yourselves to go before the Lord to the war, (21) and every armed man of you will pass over the Jordan before the Lord, until He hath driven out His enemies from before Him, (22) and the land be subdued before the Lord, and ye return afterward; then ye shall be clear before the Lord, and before Israel, and this land shall be unto you for a possession before the Lord. (23) But if ye will not do so, behold, ye have sinned against the Lord; and know ye your sin which will find you. (24) Build you cities for your little ones, and folds for your sheep; and do that which hath proceeded out of your mouth.' (25) And the children of Gad and the children of Reuben spoke unto Moses, saying: 'Thy servants will do as my lord commandeth. (26) Our little ones, our wives, our flocks, and all our cattle, shall be there in the cities of Gilead; (27) but thy servants will pass over, every man that is armed for war, before the Lord to battle, as my lord saith.' (28) So Moses gave charge concerning them to Eleazar the priest, and to Joshua the son of Nun, and to the heads of the fathers' houses of the tribes of the children of Israel. (29) And Moses said unto them: 'If the children of Gad and the children of Reuben will pass with you over the Jordan, everyman that is armed to battle, before the Lord, and the land shall be subdued before you, then ye shall give them the land of Gilead for a possession; (30) but if they will not pass over with you armed, they shall have possessions among you in the land of Canaan.' (31) And the children of Gad and the children of Reuben answered, saying: 'As the Lord hath said unto thy servants, so will we do. (32) We will pass over armed before the Lord into the land of Canaan, and the possession of our inheritance shall remain with us beyond the Jordan.' (33) And Moses gave unto them, even to the children of Gad, and to the children of Reuben, and unto the half-tribe of Manasseh the son of Joseph, the kingdom of Sihon king of the Amorites, and the kingdom of Og king of Bashan, the land, according to the cities thereof with their borders, even the cities of the land round about. (34) And the children of Gad built Dibon, and Ataroth, and Aroer; (35) and Atrothshophan, and Jazer, and Jogbehah; (36) and Beth-nimrah, and Beth-haran; fortified cities, and folds for sheep. (37) And the children of Reuben built Heshbon, and Elealeh, and Kiriathaim; (38) and Nebo, and Baal-meon — their names being changed — and Sibmah; and gave their names unto the cities which they builded. (39) And the children of Machir the son of Manasseh went to Gilead, and took it, and dispossessed the Amorites that were therein. (40) And Moses gave Gilead unto Machir the son of Manasseh; and he dwelt therein. (41) And Jair the son of Manasseh went and took the villages thereof, and called them Havvoth-jair. (42) And Nobah went and took Kenath, and the villages thereof, and called it Nobah, after his own name.

(א) וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה. (ב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. (ג) עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. (ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה י"י לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. (ה) וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. (ז) וְלָמָּה [תְנִיאוּן] (תנואון) אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם י"י. (ח) כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשׇׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. (ט) וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם י"י. (י) וַיִּחַר אַף י"י בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. (יא) אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי. (יב) בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי י"י. (יג) וַיִּחַר אַף י"י בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כׇּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי י"י. (יד) וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף י"י אֶל יִשְׂרָאֵל. (טו) כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכׇל הָעָם הַזֶּה. (טז) וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. (יז) וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. (יח) לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. (יט) כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. (כ) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי י"י לַמִּלְחָמָה. (כא) וְעָבַר לָכֶם כׇּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי י"י עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. (כב) וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי י"י וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵי"י וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי י"י. (כג) וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַי"י וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם. (כד) בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ. (כה) וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה. (כו) טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכׇל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. (כז) וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כׇּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי י"י לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר. (כח) וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כׇּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי י"י וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה. (ל) וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. (לא) וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה. (לב) נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי י"י אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. (לג) וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב. (לד) וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר. (לה) וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיׇגְבְּהָה. (לו) וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן. (לז) וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם. (לח) וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ. (לט) וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ. (מ) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ. (מא) וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֺּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֺּת יָאִיר. (מב) וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ.

Devarim 2:31-33דברים ב׳:ל״א-ל״ג

(31) And the Lord said unto me: 'Behold, I have begun to deliver up Sihon and his land before thee; begin to possess his land.' (32) Then Sihon came out against us, he and all his people, unto battle at Jahaz. (33) And the Lord our God delivered him up before us; and we smote him, and his sons, and all his people.

(לא) וַיֹּאמֶר י"י אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ. (לב) וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכׇל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה. (לג) וַיִּתְּנֵהוּ י"י אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָו וְאֶת כׇּל עַמּוֹ.

Devarim 3:18דברים ג׳:י״ח

And I commanded you at that time, saying: 'The Lord your God hath given you this land to possess it; ye shall pass over armed before your brethren the children of Israel, all the men of valour.

וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר י"י אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כׇּל בְּנֵי חָיִל.

Devarim 8:17דברים ח׳:י״ז

and thou say in thy heart: 'My power and the might of my hand hath gotten me this wealth.'

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

Devarim 27:2דברים כ״ז:ב׳

And it shall be on the day when ye shall pass over the Jordan unto the land which the Lord thy God giveth thee,that thou shalt set thee up great stones, and plaster them with plaster.

וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד.

Devarim 33:6דברים ל״ג:ו׳

Let Reuben live, and not die In that his men become few.

יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר.

Devarim 33:20דברים ל״ג:כ׳

And of Gad he said: Blessed be He that enlargeth Gad; He dwelleth as a lioness, And teareth the arm, yea, the crown of the head.

וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קׇדְקֹד.

Yehoshua 22יהושע כ״ב

(1) Then Joshua called the Reubenites, and the Gadites, and the half-tribe of Manasseh, (2) and said unto them: 'Ye have kept all that Moses the servant of the Lord commanded you, and have hearkened unto my voice in all that I commanded you; (3) ye have not left your brethren these many days unto this day, but have kept the charge of the commandment of the Lord your God. (4) And now the Lord your God hath given rest unto your brethren, as He spoke unto them; therefore now turn ye, and get you unto your tents, unto the land of your possession, which Moses the servant of the Lord gave you beyond the Jordan. (5) Only take diligent heed to do the commandment and the law, which Moses the servant of the Lord commanded you, to love the Lord your God, and to walk in all His ways, and to keep His commandments, and to cleave unto Him, and to serve Him with all your heart and with all your soul.' (6) So Joshua blessed them, and sent them away; and they went unto their tents. (7) Now to the one half-tribe of Manasseh Moses had given inheritance in Bashan; but unto the other half gave Joshua among their brethren beyond the Jordan westward. Moreover when Joshua sent them away unto their tents, he blessed them, (8) and spoke unto them, saying: 'Return with much wealth unto your tents, and with very much cattle, with silver, and with gold, and with brass,and with iron, and with very much raiment; divide the spoil of your enemies with your brethren.' (9) And the children of Reuben and the children of Gad and the half-tribe of Manasseh returned, and departed from the children of Israel out of Shiloh, which is in the land of Canaan, to go unto the land of Gilead, to the land of their possession, whereof they were possessed, according to the commandment of the Lord by the hand of Moses. (10) And when they came unto the region about the Jordan, that is in the land of Canaan, the children of Reuben and the children of Gad and the half-tribe of Manasseh built there an altar by the Jordan, a great altar to look upon. (11) And the children of Israel heard say: 'Behold, the children of Reuben and the children of Gad and the half-tribe of Manasseh have built an altar in the forefront of the land of Canaan, in the region about the Jordan, on the side that pertaineth to the children of Israel.' (12) And when the children of Israel heard of it, the whole congregation of the children of Israel gathered themselves together at Shiloh, to go up against them to war. (13) And the children of Israel sent unto the children of Reuben, and to the children of Gad, and to the half-tribe of Manasseh, into the land of Gilead, Phinehas the son of Eleazar the priest; (14) and with him ten princes, one prince of a fathers' house for each of the tribes of Israel; and they were every one of them head of their fathers' houses among the thousands of Israel. (15) And they came unto the children of Reuben, and to the children of Gad, and to the half-tribe of Manasseh, unto the land of Gilead, and they spoke with them, saying: (16) 'Thus saith the whole congregation of the Lord: What treachery is this that ye have committed against the God of Israel, to turn away this day from following the Lord, in that ye have builded you an altar, to rebel this day against the Lord? (17) Is the iniquity of Peor too little for us, from which we have not cleansed ourselves unto this day, although there came a plague upon the congregation of the Lord, (18) that ye must turn away this day from following the Lord? and it will be, seeing ye rebel to-day against the Lord, that to-morrow He will be wroth with the whole congregation of Israel. (19) Howbeit, if the land of your possession be unclean, then pass ye over unto the land of the possession of the Lord, wherein the Lord's tabernacle dwelleth, and take possession among us; but rebel not against the Lord, nor rebel against us, in building you an altar besides the altar of the Lord our God. (20) Did not Achan the son of Zerah commit a trespass concerning the devoted thing, and wrath fell upon all the congregation of Israel? and that man perished not alone in his iniquity.' (21) Then the children of Reuben and the children of Gad and the half-tribe of Manasseh answered, and spoke unto the heads of the thousands of Israel: (22) 'God, God, the Lord, God, God, the Lord, He knoweth, and Israel he shall know; if it be in rebellion, or if in treachery against the Lord—save Thou us not this day— (23) that we have built us an altar to turn away from following the Lord; or if to offer thereon burnt-offering or meal-offering, or if to offer sacrifices of peace-offerings thereon, let the Lord Himself require it; (24) and if we have not rather out of anxiety about a matter done this, saying: In time to come your children mightspeak unto our children, saying: What have ye to do with the Lord, the God of Israel? (25) for the Lord hath made the Jordan a border between us and you, ye children of Reuben and children of Gad; ye have no portion in the Lord; so might your children make our children cease from fearing the Lord. (26) Therefore we said: Let us now prepare to build us an altar, not for burnt-offering, nor for sacrifice; (27) but it shall be a witness between us and you, and between our generations after us, that we may do the service of the Lord before Him with our burnt-offerings, and with our sacrifices, and with our peace-offerings; that your children may not say to our children in time to come: Ye have no portion in the Lord. (28) Therefore said we: It shall be, when they so say to us or to our generations in time to come, that we shall say: Behold the pattern of the altar of the Lord, which our fathers made, not for burnt-offering, nor for sacrifice; but it is a witness between us and you. (29) Far be it from us that we should rebel against the Lord, and turn away this day from following the Lord, to build an altar for burnt-offering, for meal-offering, or for sacrifice, besides the altar of the Lord our God that is before His tabernacle.' (30) And when Phinehas the priest, and the princes of the congregation, even the heads of the thousands of Israel that were with him, heard the words that the children of Reuben and the children of Gad and the children of Manasseh spoke, it pleased them well. (31) And Phinehas the son of Eleazar the priest said unto the children of Reuben, and to the children of Gad, and to the children of Manasseh: 'This day we know that the Lord is in the midst of us, because ye have not committed this treachery against the Lord; now have ye delivered the children of Israel out of the hand of the Lord.' (32) And Phinehas the son of Eleazar the priest, and the princes, returned from the children of Reuben, and from the children of Gad, out of the land of Gilead, unto the land of Canaan, to the children of Israel, and brought them back word. (33) And the thing pleased the children of Israel; and the children of Israel blessed God, and spoke no more of going up against them to war, to destroy the land wherein the children of Reuben and the children of Gad dwelt. (34) And the children of Reuben and the children of Gad called the altar—: 'for it is a witness between us that the Lord is God.'

(א) אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה. (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כׇּל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד י"י וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי לְכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם. (ג) לֹא עֲזַבְתֶּם אֶת אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת י"י אֱלֹהֵיכֶם. (ד) וְעַתָּה הֵנִיחַ י"י אֱלֹהֵיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד י"י בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. (ה) רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד י"י לְאַהֲבָה אֶת י"י אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכׇל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּלְדׇבְקָה בוֹ וּלְעׇבְדוֹ בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם. (ו) וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל אׇהֳלֵיהֶם. (ז) וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה נָתַן מֹשֶׁה בַּבָּשָׁן וּלְחֶצְיוֹ נָתַן יְהוֹשֻׁעַ עִם אֲחֵיהֶם [בְּעֵבֶר] (מעבר) הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְגַם כִּי שִׁלְּחָם יְהוֹשֻׁעַ אֶל אׇהֳלֵיהֶם וַיְבָרְכֵם. (ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל אׇהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב מְאֹד בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחֹשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד חִלְקוּ שְׁלַל אֹיְבֵיכֶם עִם אֲחֵיכֶם. (ט) וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִּׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן לָלֶכֶת אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ בָהּ עַל פִּי י"י בְּיַד מֹשֶׁה. (י) וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה. (יא) וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִנֵּה בָנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶל מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (יב) וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא. (יג) וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן. (יד) וַעֲשָׂרָה נְשִׂאִים עִמּוֹ נָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אָב לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ רֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם הֵמָּה לְאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. (טו) וַיָּבֹאוּ אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד וַיְדַבְּרוּ אִתָּם לֵאמֹר. (טז) כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת י"י מָה הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי י"י בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרׇדְכֶם הַיּוֹם בַּי"י. (יז) הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֺן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת י"י. (יח) וְאַתֶּם תָּשֻׁבוּ הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי י"י וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בַּי"י וּמָחָר אֶל כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף. (יט) וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת י"י אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן י"י וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַי"י אַל תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אַל תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח י"י אֱלֹהֵינוּ. (כ) הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֺנוֹ. (כא) וַיַּעֲנוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה וַיְדַבְּרוּ אֶת רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. (כב) אֵל אֱלֹהִים י"י אֵל אֱלֹהִים י"י הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּי"י אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה. (כג) לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי י"י וְאִם לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה וְאִם לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים י"י הוּא יְבַקֵּשׁ. (כד) וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַי"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. (כה) וּגְבוּל נָתַן י"י בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּי"י וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת י"י. (כו) וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח. (כז) כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת י"י לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּי"י. (כח) וַנֹּאמֶר וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל דֹּרֹתֵינוּ מָחָר וְאָמַרְנוּ רְאוּ אֶת תַּבְנִית מִזְבַּח י"י אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם. (כט) חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּי"י וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי י"י לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח י"י אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ. (ל) וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם. (לא) וַיֹּאמֶר פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל בְּנֵי מְנַשֶּׁה הַיּוֹם יָדַעְנוּ כִּי בְתוֹכֵנוּ י"י אֲשֶׁר לֹא מְעַלְתֶּם בַּי"י הַמַּעַל הַזֶּה אָז הִצַּלְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַּד י"י. (לב) וַיָּשׇׁב פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהַנְּשִׂיאִים מֵאֵת בְּנֵי רְאוּבֵן וּמֵאֵת בְּנֵי גָד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּשִׁבוּ אוֹתָם דָּבָר. (לג) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְבָרְכוּ אֱלֹהִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמְרוּ לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא לְשַׁחֵת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד יֹשְׁבִים בָּהּ. (לד) וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד לַמִּזְבֵּחַ כִּי עֵד הוּא בֵּינֹתֵינוּ כִּי י"י הָאֱלֹהִים.

Shofetim 5:14שופטים ה׳:י״ד

Out of Ephraim came they whose root is in Amalek; After thee, Benjamin, among thy peoples; Out of Machir came down governors, And out of Zebulun they that handle the marshal's staff.

מִנִּי אֶפְרַיִם שׇׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר.

Shofetim 5:15-17שופטים ה׳:ט״ו-י״ז

(15) And the princes of Issachar were with Deborah; As was Issachar, so was Barak; Into the valley they rushed forth at his feet. Among the divisions of Reuben There were great resolves of heart. (16) Why sattest thou among the sheepfolds, To hear the pipings for the flocks? At the divisions of Reuben There were great searchings of heart. (17) Gilead abode beyond the Jordan; And Dan, why doth he sojourn by the ships? Asher dwelt at the shore of the sea, And abideth by its bays.

(טו) וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב. (טז) לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב. (יז) גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן.

Tehillim 106:24-26תהלים ק״ו:כ״ד-כ״ו

(24) Moreover, they scorned the desirable land, They believed not His word; (25) And they murmured in their tents, They hearkened not unto the voice of the Lord. (26) Therefore He swore concerning them, That He would overthrow them in the wilderness.

(כד) וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ. (כה) וַיֵּרָגְנוּ בְאׇהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל י"י. (כו) וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר.

Divrei HaYamim I 2:22-23דברי הימים א׳ ב׳:כ״ב-כ״ג

(22) And Segub begot Jair, who had three and twenty cities in the land of Gilead. (23) And Geshur and Aram took Havvoth-jair from them, with Kenath, and the villages thereof, even threescore cities. All these were the sons of Machir the father of Gilead.

(כב) וּשְׂגוּב הוֹלִיד אֶת יָאִיר וַיְהִי לוֹ עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד. (כג) וַיִּקַּח גְּשׁוּר וַאֲרָם אֶת חַוֺּת יָאִיר מֵאִתָּם אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ שִׁשִּׁים עִיר כׇּל אֵלֶּה בְּנֵי מָכִיר אֲבִי גִלְעָד.

Divrei HaYamim I 5:18דברי הימים א׳ ה׳:י״ח

The sons of Reuben, and the Gadites, and the half-tribe of Manasseh, as many as were valiant men, men able to bear buckler and sword, and to shoot with bow, and skilful in war, were forty and four thousand seven hundred and threescore, that were able to go forth to war.

בְּנֵי רְאוּבֵן וְגָדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה מִן בְּנֵי חַיִל אֲנָשִׁים נֹשְׂאֵי מָגֵן וְחֶרֶב וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת וּלְמוּדֵי מִלְחָמָה אַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים יֹצְאֵי צָבָא.

Philo On the Life of Moses I : 319-330פילון על חיי משה א ש״כ-של״ב

LIX (319) All these wars were carried on and brought to an end before the Hebrews had crossed Jordan, the river of the country, being wars against the inhabitants of the country on the other side of Jordan, which was a rich and fertile land, in which there was a large champaign fertile in corn, and also very productive of herbage and fodder for cattle; (320) and when the two tribes who were occupied in feeding cattle saw this country, the two tribes being a sixth part of the whole Hebrew host, they besought Moses to permit them to take their inheritance in that district, where in fact they were already settled; for they said that the place was very suitable for cattle to be kept, and fed, and bred in, inasmuch as it was well watered and full of good herbage, and as it produced spontaneously abundant grass for the feeding of sheep. (321) But as he thought that they claimed a sort of right, by some kind of pre-eminence, to receive their share and the honours due to them before their time, or else that they preferred this petition by reason of their being unwilling to encounter the wars which were impending, as there were still many kings who were making ready to attack them, and who were the possessors of all the country inside the river, he was very indignant at their request, and answered them in anger, and said, (322) "Shall you then sit here and enjoy leisure, and yield to indolence at so improper a time? and shall the wars which still threaten us, afflict all your countrymen, and your relations, and your friends, and shall the prizes be given to you alone, as if you had all contributed to the success? And shall battles and wars, and distresses, and the most extreme dangers await others? (323) But it is not just that you should enjoy peace, and the blessings that flow from peace, and that the rest should endure wars and all the other indescribable evils which they bring with them, and that the whole should only be looked upon as an adjunct of a part; while, on the contrary, it is for the sake of the whole that the parts are thought worthy of any inheritance at all. (324) Ye are all entitled to equal honour, ye are one race, ye have the same fathers, one house, ye have the same customs, a community of laws, and an infinite number of other things, every one of which binds your kindred closer together, and cements your mutual good will; why then when you are thought worthy of equal shares of the most important and most necessary things, do you show a covetous spirit in the division of the lands, as if you were rulers despising your subjects as masters looking disdainfully on your slaves?" (325) You ought to have derived instruction from the afflictions of others; for it is the part of wise men not to wait till misfortunes come upon themselves. But now, though you have domestic examples in your own fathers, who went and spied out this land, and in the calamities which befell them, and all who participated in their despondency (for they all perished except two), and when, therefore, you ought to take care and avoid resembling them in any respect whatever, still, foolish-minded men that ye are, ye are imitating their cowardice, as if by such conduct you would be more strongly fortified against capture; and you check and damp the eagerness of those who are desirous to display their manhood and valour, relaxing and depressing their spirits; (326) therefore, while you are hastening to do wrong, you are also hastening to incur punishment. For justice is always a long time before it can be put in motion, but when it is once put in motion it makes great haste and speedily overtakes those who flee from it. (327) When, therefore, all our enemies are destroyed, and when there is no other war which can be expected or feared as impending, and when all those in our present alliance have been, on examination, found to be without reproach nor liable to any charge of desertion or treachery, or of any misconduct which could possibly tend to our defeat, but shall be seen to have endured steadfastly from the beginning to the end, with their bodily exertion and with all eagerness of mind, and when the whole country is cleared of those who have previously inherited it, then rewards and prizes for valour shall be given to all the tribes with perfect fairness. LX. (328) So they, bearing this rebuke with moderation, as being genuine sons of a very kindlydisposed father (for they knew that Moses was not a man to behave insolently because of his power and authority, but one who cared for all of them, and honoured justice and equality, and who hated wickedness, not so as to reproach or insult the wicked, but so as to be constantly endeavouring by admonition and correction to improve those who were susceptible of improvement), said to him, "Very naturally you are indignant, if you imagine that we now are anxious to desert the alliance and to obtain our allotments before the proper time; (329) but you must know that we are not alarmed at any undertaking that calls for valorous and virtuous exertion, even though it may be most laborious. And we judge that the task of virtue is to obey you who are such a brave and wise ruler, and not to fear to encounter dangers, and to be willing to bear our share in all future expeditions until all our business is brought to a fortunate conclusion. (330) "We, therefore, as we have agreed before, will remain in our ranks and cross over Jordan in complete armour, giving no soldier any excuse for lagging behind. But our infant children, and our daughters, and wives, and mothers, and the bulk of our cattle, shall, if you have no objection, be left behind, after we have made houses for our children and wives, and stables for our cattle that they may not be exposed to any incursion of the enemy, and so suffer injury from being taken in unwalled and unprotected dwellings." (331) And Moses answered with a mild look and even still gentler voice, "If you speak the truth and behave honestly, the allotments which you have asked for shall remain assured to you. Leave behind you now, as you desire, your wives and children, and flocks and herds, and go yourselves across Jordan in your ranks with the rest of the soldiers in full armour, arrayed for battle, as if you were prepared to fight at once, if it should be needful. (332) And hereafter when all our enemies are destroyed, and when, peace being established, we have made ourselves masters of the whole country, and have begun to divide it among ourselves, then you also shall return to your families to enjoy the good things which belong to you, and to possess the region which you have selected." (333) When Moses had said this, and given them this promise, they were filled with cheerfulness and joy, and established their families in safety as well as their flocks and herds in wellfortified and impregnable strongholds, the greater part of which were artificial. And taking their arms they marched forth more cheerfully than any of the rest of the allied forces, as if they alone had been going to fight, or at all events to fight in the first ranks as the champions of the whole army, for he who has received any gift beforehand is more eager in the cause in which he is engaged, since he thinks that he is repaying a necessary debt, and not giving a free gift.

Josephus Antiquities of the Jews 4:7:3יוספוס קדמוניות היהודים ד׳: ז׳:ג׳

At this time it was that the two tribes of Gad and Reuben, and the half tribe of Manasseh, abounded in a multitude of cattle, as well as in all other kinds of prosperity; whence they had a meeting, and in a body came and besought Moses to give them, as their peculiar portion, that land of the Amorites which they had taken by right of war, because it was fruitful, and good for feeding of cattle; but Moses, supposing that they were afraid of fighting with the Canaanites, and invented this provision for their cattle as a handsome excuse for avoiding that war, he called them arrant cowards, and said they had only contrived a decent excuse for that cowardice; and that they had a mind to live in luxury and ease, while all the rest were laboring with great pains to obtain the land they were desirous to have; and that they were not willing to march along, and undergo the remaining hard service, whereby they were, under the Divine promise, to pass over Jordan, and overcome those our enemies which God had shown them, and so obtain their land. But these tribes, when they saw that Moses was angry with them, and when they could not deny but he had a just cause to be displeased at their petition, made an apology for themselves; and said, that it was not on account of their fear of dangers, nor on account of their laziness, that they made this request to him, but that they might leave the prey they had gotten in places of safety, and thereby might be more expedite, and ready to undergo difficulties, and to fight battles. They added this also, that when they had built cities, wherein they might preserve their children, and wives, and possessions, if he would bestow them upon them, they would go along with the rest of the army. Hereupon Moses was pleased with what they said; so he called for Eleazar the high priest, and Joshua, and the chief of the tribes, and permitted these tribes to possess the land of the Amorites; but upon this condition, that they should join with their kinsmen in the war until all things were settled. Upon which condition they took possession of the country, and built them strong cities, and put into them their children and their wives, and whatsoever else they had that might be an impediment to the labors of their future marches.

Sifre Devarim 11:24ספרי דברים י״א:כ״ד

כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה – אם ללמד על תחומי ארץ ישראל הרי כבר נאמר: מן המדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת ומה תלמוד לומר: אשר תדרוך כף רגלכם? אמר לו: כל מקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלו הרי הוא שלכם. או אינו אלא רשות בידם לכבש חו"ל עד שלא יכבשו את הארץ? תלמוד לומר: וירשתם גויים גדולים ועצומים מכם, ואח"כ כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה, שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלוליהם ואתם חוזרים ומכבשים חו"ל, אלא משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאים לכבש חו"ל, הרי שכבשו חוץ לארץ מנין שמצוות נוהגות שם? הרי אתה דן נאמר כאן יהיה, ונאמר להלן יהיה, מה יהיה האמור כאן מצוות נוהגות שם, אף להלן מצוות נוהגות שם. ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצוות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה משיכבשו לארץ תהיו רשאים לכבוש חו"ל, הוא לא עשה כן, אלא חזר וכיבש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי שהיה סמוך לירושלם לא הוריש. אמר לו הקב"ה: סמוך לפלטירין שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?! הרי שכבשו בחו"ל ומנין שכנגדו בים הרי היא שלהם? תלמוד לומר: מן המדבר והלבנון הזה עד הנהר הגדול נהר פרת ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם (יהושע א).

Bavli Kiddushin 61aבבלי קידושין ס״א.

המקדיש שדהו בשעת היובל נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף היו נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה פחות מכאן נמדדין עמה והוינן בה נהי דבהדי ארעא לא קדשו נקדשו באפי נפשייהו וכי תימא כמה דלא הוי בית כור לא חשיב ורמינהו שדה מה ת"ל לפי שנאמר {ויקרא כ"ז:ט"ז} זרע חומר שעורים בחמשים אין לי אלא שהקדיש בענין הזה מנין לרבות לתך וחצי לתך סאה תרקב וחצי תרקב ואפי' רובע מנין ת"ל שדה מכל מקום אמר מר עוקבא בר חמא הכא בנקעים מלאים מים עסקינן משום דלאו בני זריעה נינהו דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים גבוהים ש"מ אי הכי אפילו פחות מיכן נמי הנהו נאגני דארעא מיקרו שדרא דארעא מקרו גבי מכר תנן האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך והיו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדים עמה פחות מכאן נמדדים עמה ואמר מר עוקבא בר חמא אע"פ שאין מלאים מים מ"ט אמר רב פפא לפי שאין אדם רוצה שיתן את מעותיו בשדה אחת ויראה לו כשנים וכשלשה מקומות הכא מאי להקדש מדמינן לה או למכר מדמינן לה מסתברא להקדש מדמינן לה דאמר לה אנא טרחנא וזרענא ומייתינא: משנה ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי: שנאמר {במדבר ל"ב:כ'} ויאמר אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן וכתיב ואם לא יעברו חלוצים רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאפי' בארץ כנען לא ינחלו: גמרא שפיר קאמר ליה ר' חנינא בן גמליאל לר"מ אמר לך רבי מאיר אי סלקא דעתך לאו לתנאי כפול הוא דאתא לכתוב ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען

Bereshit Rabbah 84:20בראשית רבה פ״ד:כ׳

וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו (בראשית לז, לד), רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר, שְׁבָטִים גָּרְמוּ לַאֲבִיהֶם לִקְרֹעַ, וְהֵיכָן נִפְרַע לָהֶם, בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מד, יג): וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וגו'. יוֹסֵף גָּרַם לַשְּׁבָטִים לִקְרֹעַ, עָמַד בֶּן בְּנוֹ וְנִפְרַע לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ז, ו): וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו. בִּנְיָמִין גָּרַם לַשְּׁבָטִים לִקְרֹעַ, וְהֵיכָן נִפְרַע לוֹ, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ד, א): וַיִּקְרַע מָרְדְּכַי אֶת בְּגָדָיו. מְנַשֶּׁה גָּרַם לַשְּׁבָטִים לִקְרֹעַ, לְפִיכָךְ נִתְקָרְעָה נַחֲלָתוֹ, חֶצְיָהּ בְּאֶרֶץ הַיַּרְדֵּן וְחֶצְיָהּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. (בראשית לז, לד):

Bemidbar Rabbah 7:8במדבר רבה ז׳:ח׳

עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וּמָה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ שֶׁמְבִיאִין מִמֶּנָּהּ הָעֹמֶר וְהַבִּכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּכָל הָאֲרָצוֹת. אֶרֶץ כְּנַעַן מְקֻדֶּשֶׁת מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אֶרֶץ כְּנַעַן כְּשֵׁרָה לְבֵית שְׁכִינָה וְאֵין עֵבֶר הַיַּרְדֵּן כָּשֵׁר לְבֵית שְׁכִינָה. עִיר חוֹמָה מְקֻדֶּשֶׁת מִן הָאָרֶץ, שֶׁמְּצֹרָעִים הוֹלְכִים בְּכָל הָאָרֶץ וְאֵינָם הוֹלְכִים בְּעָרֵי חוֹמָה. יְרוּשָׁלַיִם מְקֻדֶּשֶׁת מֵעָרֵי חוֹמָה, שֶׁקֳּדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי נֶאֱכָלִין בִּירוּשָׁלַיִם וְאֵינָן נֶאֱכָלִים בְּעָרֵי חוֹמָה. הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִירוּשָׁלַיִם, שֶׁזָּבִים וְזָבוֹת נִכְנָסִים בִּירוּשָׁלַיִם וְאֵין נִכְנָסִים בְּהַר הַבַּיִת. הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מֵהַר הַבַּיִת, שֶׁנָּכְרִים וּטְמֵא מֵת נִכְנָסִין לְהַר הַבַּיִת וְאֵין נִכְנָסִין לַחֵיל. עֶזְרַת הַנָּשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת הֵימֶנּוּ שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנַס לְשָׁם וְאֵין חַיָּבִים עָלָיו חַטָּאת. עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת הֵימֶנָּה שֶׁמְחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים נִכְנָסִין לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים וְאֵין נִכְנָסִים לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל. יִשְׂרָאֵל מְעֹרָבִין שֶׁמֶשׁ, נִכְנָסִים לְעֶזְרַת כֹּהֲנִים בְּרוֹחַב אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה עַל אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁלשִׁים וְחָמֵשׁ, אֲבָל לֹא הָיוּ עוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן, וְהַלְוִיִּם הָיוּ עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן אֲבָל לֹא הָיוּ נִכְנָסִים מִכָּן וְלִפְנִים, וּבַעֲלֵי מוּמִין כֹּהֲנִים וּפְרוּעֵי רֹאשׁ וּשְׁתוּיֵי יַיִן הָיוּ נִכְנָסִין מִכָּן וְלִפְנִים אֲבָל לֹא הָיוּ נִכְנָסִין בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא לָאוּלָם וְלֹא לַהֵיכָל וְלֹא לִסְבִיבוֹת הַמִּזְבֵּחַ אַרְבַּע אַמּוֹת, וּשְׁאָר כֹּהֲנִים נִכְנָסִין לָאוּלָם וְלַהֵיכָל וְלִסְבִיבוֹת הַמִּזְבֵּחַ אַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל לֹא הָיוּ נִכְנָסִין לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְכֹהֵן גָּדוֹל הָיָה נִכְנָס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים אַרְבַּע פְּעָמִים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

Bemidbar Rabbah 22:6במדבר רבה כ״ב:ו׳

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד.... וְכֵן שְׁנֵי עֲשִׁירִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאֶחָד מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, קֹרַח מִיִּשְׂרָאֵל וְהָמָן מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּשְׁנֵיהֶם נֶאֶבְדוּ מִן הָעוֹלָם, לָמָּה, שֶׁלֹא הָיָה מַתְּנָתָן מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא חוֹטְפִין אוֹתָהּ לָהֶם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּבְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן שֶׁהָיוּ עֲשִׁירִים וְהָיָה לָהֶם מִקְנֶה גָּדוֹל, וְחִבְּבוּ אֶת מָמוֹנָם וְיָשְׁבוּ לָהֶם חוּץ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ גָּלוּ תְּחִלָּה מִכָּל הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ה, כו): וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, וּמִי גָּרַם לָהֶם עַל שֶׁהִפְרִישׁוּ עַצְמָם מִן אֲחֵיהֶם בִּשְׁבִיל קִנְיָנָם, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וגו'.

Bemidbar Rabbah 22:8במדבר רבה כ״ב :ח׳

סדר מטות  (ח) דָּבָר אַחֵר, וּמִקְנֶה רַב, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (קהלת י, ב): לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ, לֵב חָכָם לִימִינוֹ, זֶה יֵצֶר טוֹב, שֶׁהוּא נָתוּן בִּימִינוֹ. וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ, זֶה יֵצֶר הָרָע, שֶׁנָּתוּן בִּשְׂמֹאלוֹ. דָּבָר אַחֵר, לֵב חָכָם לִימִינוֹ, אֵלּוּ הֵם הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן נוֹתְנִין לִבָּם לַתּוֹרָה שֶׁהִיא מִיָּמִין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ב): מִימִינוֹ אֵשׁ דָת לָמוֹ. וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ, אֵלּוּ הֵן הָרְשָׁעִים שֶׁהֵן נוֹתְנִין לִבָּם לְהַעֲשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, טז): בִּשְׂמֹאולָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד. דָּבָר אַחֵר, לֵב חָכָם לִימִינוֹ, זֶה משֶׁה. וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ, אֵלּוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד, שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעִקָּר טָפֵל וְאֶת הַטָּפֵל עִקָּר, שֶׁחִבְּבוּ אֶת מָמוֹנָם יוֹתֵר מִן הַנְּפָשׁוֹת, שֶׁהֵן אוֹמְרִים לְמשֶׁה (במדבר לב, טז): גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. אָמַר לָהֶם משֶׁה, אֵינָהּ כְּלוּם, אֶלָּא עֲשׂוּ אֶת הָעִקָּר עִקָּר, תְּחִלָּה (במדבר לב, כד): בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וְאַחַר כָּךְ (במדבר לב, כד): וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם, הֱוֵי לֵב חָכָם לִימִינוֹ זֶה משֶׁה, וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ אֵלּוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם חִבַּבְתֶּם אֶת מִקְנֵיכֶם יוֹתֵר מִן הַנְּפָשׁוֹת, חַיֵּיכֶם אֵין בּוֹ בְּרָכָה, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (משלי כ, כא): נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי כג, ד): אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל. וְאֵיזֶה הוּא עָשִׁיר הַשָֹּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח, ב): יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ.

Rashi Bemidbar 26:54רש״י במדבר כ״ו:נ״ד

לרב תרבה נחלתו TO THE NUMEROUS THOU SHALT GIVE MORE INHERITANCE – To the tribe that had a numerous population the.g.ve a large portion of land. Although the portions were not of equal area because, as we have now said, in all cases they assigned the portions according to the size of the tribe, yet they did so only by aid of the lot, but the lot fell by the utterance of the Holy Spirit, as i.e.plained in Baba Bathra (122a): Eleazar the Priest was clothed with the Urim and Thummim, and spake by the Holy Spirit, "If such-and-such a tribe comes up, such-and-such a territory shall come up with him". The names of the tribes were written on twelve tablets, and those of twelve districts on twelve tablets. They mixed them in an urn, and the prince of a tribe inserted his hand in it and took out two tablets. There came up in his hand the tablet bearing the name of his tribe and the tablet relating to the district that had been declared by the Urim and Tummim to be intended for it. The lot, itself cried out, saying, "I, the lot, have come up for such-and-such a district for such-and-such a tribe", as it is said, (v. 56) על פי הגורל by the mouth (utterance) of the lot [shall the possession thereof be divided]" (Tanchuma). The land was not divided by measurement alone because one district is superior to another but it was divided by estimating its fertility: a bad piece of land sufficient to sow a Kor was regarded as the equivalent of a good piece of land sufficient to sow a Seah (the thirtieth part of a Kor) — all depended upon the value of the soil.

לרב תרבה נחלתו – לשבט שהיה מרובה באכלוסין נתנו חלק רב, ואף על פי שלא היו החלקים שוים שהרי הכל לפי ריבוי השבט חלקו החלקים לא עשו אלא על ידי גורל, והגורל היה על פי רוח הקודש. כמו שמפרש בבבא בתרא (בבלי ב"ב קכ"ב.) אלעזר הכהן מלובש באורים ותומים. ברוח הקודש אם שבט פלוני עולה תחום פלוני עולה עמו והשבטים כתובין בשנים עשר פיטקין והגבולים כתובין בשנים עשר פיתקין ובלולים בתוך קלפי והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פיטקין ועולה בידו פיטק של שם שבטו, ופיטק של גבול המפורש לו ואף הגורל עצמו היה צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני שנאמר: על פי הגורל, ולא נחלקה הארץ במידה לפי שיש גבול משובח מחברו אלא בשומא בית כור רע כנגד בית סאה טוב הכל לפי הדמים.

Rashi Bemidbar 32:7רש״י במדבר ל״ב:ז׳

ולמה תניאון means AND WHY WILL YE TURN ASIDE AND WITHHOLD their heart from passing over? – because they will think that you are afraid to pass over on account of the prospect of war and the strength of the cities and the peoples.

למה תניאון – תסירו ותמניעו לבם מעבור שיהו סבורים שאתם [יריאים] לעבור מפני המלחמה וחוזק הערים והעם.

Rashi Bemidbar 32:16רש״י במדבר ל״ב:ט״ז

נבנה למקננו פה WE WILL BUILD [SHEEP FOLDS] FOR OUR CATTLE HERE – They paid more regard to their property than to their sons and daughters, because they mentioned their cattle before their children. Moses said to them, "Not so! Make the chief thing the chief thing and what is subordinate subordinate. First build cities for your little ones and afterwards enclosures for your flocks" (cf. v. 24) (Tanchuma).

נבנה למקננו פה – חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם שהקדימו מקניהם לטפם אמ' להם משה לא כי עשו העיקר עיקר והטפל טפל בנו לכם ערים תחילה לטפכם ואחר כך וגדרות לצנאכם.

Rashi Bemidbar 32:17רש״י במדבר ל״ב:י״ז

ואנחנו נחלץ חשים means, AND WE SHALL ARM OURSELVES SPEEDILY, the last word being the same as in (Isaiah 8:3): "the spoil hasteth, the prey speedeth (חש)" and in (Isaiah 5:19), "Let Him make haste, let Him speed." לפני בני ישראל BEFORE THE CHILDREN OF ISRAEL - i.e. at the head of the troops, because they were mighty men; for thus is it said of Gad, (Deuteronomy 30:20): "He teareth the arm, with the crown of the head". Moses distinctly stated this to them in Sedrah אלה הדברים (Deuteronomy 3:18): "And I commanded you at that time … Ye shall pass over armed before the children of Israel, all ye men of valour". And regarding the siege of Jericho it is written, (Joshua 6:13): "And the armed men (החלוץ) went before them"— this refers to the tribes of Reuben and Gad who thus fulfilled the conditions they had laid down. וישב טפנו AND OUR LITTLE ONES SHALL STAY, so long as we are with our brethren waging war, בערי המבצר IN THE FORTIFIED CITIES which we will now build (cf. v. 16 with v. 36).

נחלץ חושים – נזדיין מהירים, כמו מהר שלל חש בז (ישעיהו ח':א'), ימהר יחישה (ישעיהו ה':י"ט). [חושים – מבעין, וחש ומבע דעתיד לשון מבוע הנובע כן זריז רץ ונמהר.] [לפני בני ישר' – בראשי גייסות מתוך שגבורים היו, שכן נאמ' בגד וטרף זרוע אף קדקד (דברים ל"ג:כ'), ואף משה חזר ופירש להם באלה הדברים ואצו אתכם בעת ההיא וגו', חלוצים תעברו לפני אחיכ' בני ישרא' כל בני חיל (דברים ג':י"ח), וביריחו כת' והחלוץ עובר לפניהם (יהושע ו':י"ג) זהו ראובן וגד שקיימו תנאם.] וישב טפינו – בעדינו אצל אחינו. בערי המבצר – שנבנה עכשיו.

Rashi Bemidbar 32:19רש״י במדבר ל״ב:י״ט

מעבר לירדן וגו' ON THE SIDE OF THE JORDAN AND YONDER – i.e., on the western side. כי באה נחלתנו FOR OUR INHERITANCE HAS COME [TO US] – This means: by that time we shall have already received it on the eastern side.

מעבר הירדן והלאה – בעבר המערבי. כי באה נחלתינו וגו' – כבר קבלנוה בעבר המזרחי.

Rashi Bemidbar 32:24רש״י במדבר ל״ב:כ״ד

לצנאכם FOR YOUR SHEEP – This word is from the noun form which is found in (Psalms 8:8): "Sheep (צנה) and oxen, all of them", where, too, there is no א intervening between the נ and the צ. The א which here comes after the נ is in place of the ה of צנה (and לצנאכם is not the same form as לצאנכם with an inversion of the א and נ). I learned this from the work of R. Moses the Preacher. והיצא מפיכם תעשו AND DO THAT WHICH HATH GONE OUT FROM YOUR MOUTH, as a vow to the Most High God (cf. Numbers 30:3), because you have taken it upon yourselves to pass over for war until the end of the subjugation and division of the land; — for Moses asked of them only, (v. 22): "Let [the land] be subdued and afterwards ye may return", but they undertook, (v. 18): "[we will not return to our houses] until [the children of Israel] have inherited", so you see that they made an additional promise, to stay on the western side the seven years during which they were dividing the land. And so, indeed, they did (cf. Joshua XXII.).

לצנאכם – תיבה זו מגזרת צנה ואלפים כלם (תהלים ח':ח') שאין בו אלף מפסיק בין נון לצדי ואלף שבא כָן אחר הנון במקום ה"י של צנה הוא. מיסודו של ר' משה למדתי. והיוצא מפיכם – לגבוה שקבלתם עליכם לעבור למלחמה עד כיבוש וחילוק, משה לא ביקש מהם אלא ונכבשה ואחר תשובו והם קיבלו עלהם עד התנחל, הרי הוסיפו להתעכב שבע שחילקו וכן עשו.

Rashi Bemidbar 33:54רש״י במדבר ל״ג:נ״ד

אל אשר יצא לו שמה – This is an elliptical verse, the meaning being, the place where the lot falleth to anyone, that shall be his. למטות אבותיכם ACCORDING TO THE TRIBES OF YOUR FATHERS [YE SHALL DIVIDE INHERITANCE] – i.e., according to the number of those who came out of Egypt (Bava Batra 117a; cf. Rashi on Numbers 26:55). Another explanation: ye shall divide it into twelve districts, as is the number of the tribes.

אל אשר יצא לו שמה – מקרא קצר הוא אל מקום אשר יצא לו הגורל לו יהיה. למטות אבותיכם – לפי חשבון יוצאי מצרים. דבר אחר: בשנים עשר גבולים למיניין השבטים.

Rashi Devarim 1:4רש״י דברים א׳:ד׳

אחרי הכתו AFTER HE HAD SMITTEN [SIHON] – Moses said: If I reprove them before they enter at least a part of the land, they will say, "What claim has this man upon us? What good has he ever conferred upon us? He only comes (his purpose is only) to vex us and to discover some pretext for leaving us in the wilderness, for he really has not the power to bring us into the land" On this account he waited until he had defeated Sihon and Og before them and had given them possession of their land — and only after that did he reprove them.

אחרי הכותו – אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצה הארץ יאמרו מה לזה עלינו מה היטיב לנו אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כח להכניסנו לארץ לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן.

Ibn Ezra Bemidbar 32:1אבן עזרא במדבר ל״ב:א׳

לבני ראובן – תחלה כי הוא הבכור ובן הגבירה. מקום מקנה – כי שם מרעה טוב.

Ibn Ezra Bemidbar 32:2אבן עזרא במדבר ל״ב:ב׳

ויבאו בני גד – הם בעלי העצה בתחלה, על כן הקדימם הכתוב.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 32:14ר׳ יוסף בכור שור במדבר ל״ב:י״ד

והנה קמתם – לפי שאמרו: אל תעבירינו את הירדן (במדבר ל"ב:ה'), סבר משה שלא היו רוצים לעבור אל המלחמה. והם ענו: נחנו נעבור חלוצים לפני ה' (במדבר ל"ב:ל"ב), שהם הולכים ראשונה, כדכתיב: והחלוץ הלך לפניהם (יהושע ו':י"ג), כלומר: כאשר לקחנו נחלה ראשונים, נהיה ראשונים במלחמה. [ואם תאמר: ולמה היו הולכים ראשונים יותר מן האחרים. י"ל: לפי ששאר השבטים היו עמהם נשיהם וטפם ומקניהם וקניינם, הרנייש בלעז, ולא היו יכולים לרוץ ולבא אל המלחמה ראשונים, מפני כבדם והרנייש שלהם. אבל בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה, שהניחו הרנייש שלהם בעבר הירדן, כדכתיב: גדרת צאן נבנה למקננו {פה} וערים לטפנו (במדבר ל"ב:ט"ז), והיו בלא הרנייש, הולכים הראשונים ומחפשים המעברות, שקורין פוש בלעז. הגה"ה.]

Chizkuni Bemidbar 32:2חזקוני במדבר ל״ב:ב׳

ויבאו בני גד הקדימם הכתוב לפי שהיו הם בעלי העצה תחלה.

Chizkuni Bemidbar 32:17חזקוני במדבר ל״ב:י״ז

ואנחנו נחלץ חשים לאחר שנניח נשינו וטפינו מקננו ורכושנו בעבר הירדן נוכל לרוץ מהירים ראשונים שלא יהיה לנו שום כובד ומשא כמו שאר השבטים שיוליכו עמהם הכבוד שלהן שקורין הרניי"ש. לפני בני ישראל שלקחנו ראשונים כן נהיה ראשונים במלחמה.

Ramban Bemidbar 21:21רמב״ן במדבר כ״א:כ״א

וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו' אעברה בארצך – אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום לשון רש"י ועוד אבאר בע"ה במקומו (דברים כ':י') כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום חוץ מעמון ומואב אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך" זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה שיהיה מושבם יחד ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה וכן שנוי בספרי (תבא רצט) לתת לך פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך ועוד אמרו רבותינו (במדב"ר ז':ח') בעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה וכן נראה בכתוב שאמר (יהושע כ"ב:י"ט) ואך אם טמאה ארץ אחזתכם וגו' ולא שלחו אל עוג דברי שלום כי הוא כאשר ראה כי הכו את סיחון יצא לקראתם למלחמה.

Ramban Bemidbar 32:1רמב״ן במדבר ל״ב:א׳

ויבאו בני גד ובני ראובן – הקדים הכתוב בני ראובן בפסוק הראשון ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד כמשפט כי הוא הבכור ובן הגבירה וכן כשיספר הכתוב המעשה הזה יאמר (דברים ג':ט"ז) ולראובני ולגדי נתתי אבל בכל הפרשה הזו יקדים בני גד כי הם נתנו העצה הזאת והם היו המדברים תחלה למשה בנחלה הזאת והם היו גבורים יותר מבני ראובן כמו שנאמר (שם ל"ג:כ') וטרף זרוע אף קדקד ולפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ הזאת מפני יושבי הארץ והנה משה חשד אותם כי יאמרו כן מפחד אנשי ארץ כנען שאמרו בהם המרגלים (לעיל י"ג:ל"א) לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו ולכן אמר להם שאינם בוטחים בה' כאבותם ויסף עוד להענישם כהם להניחם במדבר ולכך ענו אותו חלילה שנירא מהם אבל נעבור חלוצים למלחמה ונהיה מהירים וראשונים לפני העם להלחם באויבי ה' כי לחמנו הם.

Ramban Bemidbar 32:19רמב״ן במדבר ל״ב:י״ט

כי באה נחלתנו אלינו – כבר קבלנוה בעבר המזרחי לשון רש"י ואינו הגון שידברו כן לפני משה לאמר כבר קבלנוה כי איננו בידם אבל ברצונו הדבר תלוי ולא קבלוה עד שיתננה הוא להם אבל כך אמרו כי לא תנחילנו אתם למעט נחלתם בארץ הטובה שלהם כי באה אלינו הנחלה הראויה לנו שהיא ארץ מקנה ולנו המקנה יותר משאר השבטים והיא דרך בקשה לא דרך מריבה או שיאמרו כי לא ננחל אתם כי אפילו אם לא תחפוץ לתת לנו עתה את הארץ נעבור עמהם אנו וכל אשר לנו אבל לא ננחל אתם כי נשוב אל הארץ הזאת שהיא נחלתנו הראויה לנו ושאנחנו רוצים בה ואין שאר השבטים חפצים בה כלל.

Ramban Bemidbar 32:33רמב״ן במדבר ל״ב:ל״ג

ולחצי שבט מנשה בן יוסף – מתחלה לא באו לפניו שבט מנשה אבל כאשר חלק הארץ לשני השבטים ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם ובקש מי שירצה להתנחל עמהם והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה אולי אנשי מקנה היו ונתן להם חלקם וטעם "ולחצי" חלק אחד מהם וכן אז יחלק העם ישראל לחצי חצי העם היה אחרי תבני בן גינת להמליכו והחצי אחרי עמרי (מלכים א ט"ז:כ"א) והענין כי בני מנשה היו שמונה בתי אבות ככתוב בפרשת הפקודים (לעיל כ"ו:כ"ט-ל"ב) ומשפחת המכירי ומשפחת הגלעדי ירשו בארץ הזאת כי היו אנשי חיל ולכדו אותה לעצמם ונתן להם חלק רב מהם ושש המשפחות עברו את הירדן דכתיב ביהושע (י"ז:ב') ויהי לבני מנשה הנותרים למשפחותם לבני אביעזר ולבני חלק ולבני אשריאל ולבני שכם ולבני חפר ולבני שמידע וזהו מה שכתוב שם (פסוק ה') ויפלו חבלי מנשה עשרה לבד מארץ הגלעד והבשן אשר מעבר לירדן והטעם כי עשו מן הארץ תשעה חלקים שוים לתשעת המטות ולא יכלו לתת למטה מנשה הנותרים חלק שלם ולא חצי חלק כי רובם נשארו והנה עשו מן השבט כולו חלקים ומצאו כי עשירית השבט בלבד נחלו בארץ הבשן ועשר הידות נשארו ונתנו לו מחלק שבט שלם עשרה חבלים והאחד נשאר ואולי בעבור היות שתי המשפחות האלה המכירי והגלעדי המועטות בשבט רצו להפרד משבטם כדי שתהיה להם נחלה רבה מהם כי ילכדוה בחרבם וכמו שנאמר (יהושע י"ז:א') כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן על כן הזכיר בשבט הזה חבלים ולא הזכיר כן בשאר השבטים כך נראה לי פירוש הכתוב הזה על דרך הפשט והנה לא הזכיר משה בתורה שיחלק ביניהם הארץ הזאת ויתן לכל אחד משני השבטים האלה חלקו בפני עצמו אבל אמר שנתן להם ולחצי שבט המנשי ממלכות שני המלכים האלה ובמשנה תורה (דברים ג':י"ג) פירש שנתן לחצי שבט מנשה חלק בפני עצמו כל חבל הארגוב וכל הבשן והנה קצר בתורה שלא רצה להזכיר בה חלוקת השנים באשר לא תזכר בה חלוקת שאר השבטים אבל בספר יהושע אמר בביאור כי משה חלק להם דכתיב (יהושע י"ג:ט"ו) ויתן משה למטה בני ראובן למשפחותם ויהי להם הגבול וגו' וכתיב (שם פסוק כ"ד) ויתן משה למטה בני גד למשפחותם ויהי להם הגבול וגו' וכתיב (שם פסוק כ"ט) ויתן משה לחצי שבט מנשה ויהי לחצי מטה בני מנשה למשפחותם ויהי גבולם וגו'.

Ramban Bemidbar 32:41רמב״ן במדבר ל״ב:מ״א

ויאיר בן מנשה – האיש הזה יתיחס אל משפחת אמו בעבור שלקח אחוזתו עמהם כי בדברי הימים (א ב כ"א:כ"ב) מפורש שהוא בן חצרון בן פרץ בן יהודה ואמו בת מכיר בן מנשה דכתיב ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד והוא לקחה והוא בן ששים שנה ותלד לו את שגוב ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד וכתיב (שם פסוק כ"ג) ויקח גשור וארם את חות יאיר מאתם את קנת ואת בנותיה ששים עיר כל אלה בני מכיר אבי גלעד ומזה נראה שהיה נבח הלוכד קנת ובנותיה בן יאיר ולכן יקראו גם הן חות יאיר וטעם ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה (פסוק מ') למשפחתו כי בניו לכדוה וכן ולמכיר נתתי את הגלעד (דברים ג':ט"ו) "ולמכירי" כי בעבור היותו נכבד וראש לכל זרעו יקראו בניו בשמו כי כן יאמרו הכתובים בראשי השבטים בנחלתם נגבה לאפרים וצפונה למנשה (יהושע י"ז:י') וכן למנשה היתה ארץ תפוח וגו' (שם פסוק ח') ומה שאמר הכתוב בספר יהושע (י"ז:א') ויהי הגורל למטה מנשה כי הוא בכור יוסף למכיר בכור מנשה אבי הגלעד כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן גם כן על בניו שהיו אנשי מלחמה כי הם הלכו גלעדה וילכדוה ולכך נתן להם משה חלק גדול מהם ואולי היה עדין מכיר קיים ולא נגזרה עליו גזירת המדבר לפי שלא היה מפקודי משה ואהרן שהיה לו יותר מששים שנה והאריך שנים כדורות הראשונים.

Moshav Zekeinim Bemidbar 32:33מושב זקנים במדבר ל״ב:ל״ג

ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט המגשח את ממלכת וגומר. וא"ת והיאך נתן משה חלק בארץ הזאת למנשה בן יוסף, והלא בני גד זבני ראובן שאלו את הארץ לחיות נתנה להם, אבל לא שבט מנשה גן יוסף שהרי כתיב לעיל ומקנה רב חיה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד וגומר, וכיון שלא שאל היאך נתן לו. וי"ל דראח משה שהארץ היתה גדולה מאד והיה לחם לגני גד ולבני ראובן יותר מדאי שהרי מקניהם לא היה מספיק לרעות את הארץ' וביון שראה כך נתן חלק למנשה ב? יוסף. ואי אמרת מ"ט נתן להם לשבט זה יותר משאר שבטים, וי"ל לפי שגרם אביו לקרוע שמלותם של שבטים לפיכך נקרעה נחלתו, לק"ח טו"ב.

Ralbag Bemidbar 32:1-24רלב״ג במדבר ל״ב:א׳-כ״ד

(א-ה) ואחר זה סיפר כי מפני שהיה מקנה רב לבני גד ולבני ראובן התעוררו לשאול ממשה הארץ אשר הכה ה' יתעלה לפני עדת ישראל, כי היא ארץ מקנה, ולזה בחרו שתהיה נחלתם שם ולא יעבירם את הירדן. (ו-טו) ולפי שידע משה כי כוונתם היתה שלא יעברו את הירדן להלחם עם הגוים אשר שם, כעס עליהם מאד, ואמר להם ששאלתם זאת תניא לב העם מֵעבוֹר הירדן. וכבר היה ראוי להם להשמר מזה, כי מפני תנואת לב העם על דבר המרגלים נתאחרו במדבר עד תום כל הדור ההוא; ואם עתה יניאו לב העם - יתאחרו עוד במדבר ויִשָּׁחֲתוּ, כי כמה מקרים קשים קרו לעם במדבר — ביקש ה' יתעלה לכלותם עליהם, עם היות משה קיים, ואף כי אחרי מותו; עם שלא היה שם נביא זולת משה יהיה ראוי להעשות על ידו כמו זה המופת הנפלא לכלכל כל העם הזה במדבר. (טז-יט) והנה ענו בני גד ובני ראובן כי הם יקחו עצה שלא יניאו בזה לב העם; וזה, שהם יבנו במהירות גדרות צאן למקניהם וערים לטפיהם, וישב טפם בערי המבצר מפני יושבי הארץ; ובעבור שלא יניאו לב העם יֵחָלצו במהירות לצבא, בזולת שום עצלה, לבאר שהם בוטחים בה' יתעלה שינצחו הגוים אשר שם, ולא ישובו אל בתיהם עד התנחל בני ישראל איש נחלתו. (כ-כד) והסכים משה לדבריהם אם יעשו הדבר הזה, והודיעם עוצם חטאם אם לא יקיימו היוצא מפיהם. עד הוֹרִישׁוֹ את אֹיביו מפניו, ונכבשה הארץ לפני ה' – הנה התנה משה שני אלו התנאים, כי אפשר שיוריש ה' יתעלה את אויביו מפניו - והם הבאים להלחם עם ישראל - ועדיין לא תהיה הארץ נכבשת לפני ה' עד שילכדו בני ישראל הערים ההם, כמו שמצאנו במלחמות יהושע, שהוצרכו אחר זה ללכת אל הערים שהיו מן המלכים שהמיתו במלחמה ללוכדם. והנה היתה כוונת משה שתהיה הארץ נכבשת לפני ה' קודם שישובו בני גד ובני ראובן לנחלתם, כי לא יהיה מן היושר שיקחו בני גד ובני ראובן לנחלה הארץ הנכבשת לישראל ויניחו לישראל הארץ הבלתי־נכבשת להם.

Ralbag Bemidbar 32 Toalot 10 -11רלב״ג במדבר ל״ב תועלות י׳-י״א

(ו-טו) התועלת העשירי הוא להודיע שראוי לכל אדם להתרחק מֵעשיית מה שאולי יהיה סיבה להחטיא זולתו. ולזה כעס משה על בני גד ובני ראובן בשאלם להם לנחלה הארץ אשר מעבר הירדן מזרחה, מצד מה ששאֵלָתָם זאת אולי תהיה סיבה להניא לב ישראל מעבור הירדן, כי אולי יחשבו שלזאת הסיבה בחרו להם בני גד ובני ראובן זה, לשערם שלא יוכלו ישראל להוריש הגוים אשר שם. ולזאת הסיבה תמצא שכאשר הסכימו ללכת שם לצבא - שלא היה אז לירא מהנאת לב העם בשאלתם זאת, כי הם רואים צאתם עמם לצבא, ולולא בוטחם בה' יתעלה שיכניע הגוים ההם לפניהם לא נכנסו בזאת המלחמה. (כח-ל) התועלת האחד עשר הוא במידות, והוא להודיע שראוי לכל אדם להרחיב הדברים בעסק שיהיה לו עם זולתו, באופן שלא יהיה אפשר שיקרה בו שום מרמה ותחבולה. ולזה תמצא שדקדק משה רבינו עליו השלום בזה התנאי שהתנה עם בני גד ובני ראובן, והרחיב הדברים בו, בצד לא יתכן בו שום מרמה.

Akeidat Yitzchak 85עקדת יצחק שער פ״ה

והנה לפי שראה משה רבינו ע"ה שמץ מנהו בבני גד ובבני ראובן במה ששאלו נחלתן בעבר לירדן חשד אות' בחטא זה והוכיח' עליו הרבה כמו שיראה יפה מהספור הזה אשר נבאר אותו אחר שנתעורר אל מה שראוי שנתעורר עליו מהספקות תחלה אשר אליו כוונו חכמינו זכרם לברכה באותו מאמר שזכרנו בתחלה כאשר יתבאר אח"כ. וזה כי יש לעורר ספק עצום על דבריו של משה רבינו עמהם. והוא כי היה מהראוי שישאל להם בתחלה אם היה רצונם לעבור עמהם למלחמה אם לאו ואם יאמרו לו מה שאמרוהו באחרונה למה יחרפם על פניהם באמור להם כל אותן קינטורין וחרופין ולא נתקררה דעתו עד ששלח יד לשונו באבותיהם ואמר והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' בישראל כי תשובון מאחריו וגו' (במדבר ל"ב). וכמדומה שבהשיבן דבר לאמר גדרות צאן נבנה וגו' ואנחנו נחלץ חושים וגו' שהתנחם מאד על מה שהתריס כנגדם לא פשעם ולא חטאתם ומוטב שלא יעשה כן כי לא אדם הוא להנחם. והספק הזה עצמו ישנו בדברי פנחס אליהם כששלחו אותו ישראל על דבר המזבח אשר בנו בעבר הירדן שראוי היה שישאלום תחלה מה היתה כוונתם בו ואם יאמרו לדבר שיש בו עון אשר חטא יוכיחום כרצונם ואם לאו יעשו מה שעשו באחרונה ולמה יהיו אנשים שלמים כאלו אשר רוח ה' בקרבם מטיחי דברים על בלי מה. וקשה עוד מזה כי אחר שקבלו התנצלותם באמרם אל אלהים ה' אל אלהים ה' הוא יודע וגו' (יהושע כ"ב) עד חלילה לנו ממנו לבנותו כמו שביארנו טוב כוונתם בספורי פ' נח שער י"ב וגם אחר ששבו פנחס ונשיאי העדה והשיבו אותם דבר נאמר וייטב הדבר בעיני בני ישראל ויברכו אלהים בני ישראל ולא אמרו לעלות עליהם לצבא לשחת הארץ אשר בני ראובן ובני גד יושבים בה (שם) ולמה היה להם לעלות להשחיתם אחר שמצאו שלבם נכון לאלהיהם ולא חטאו במה שחשדום תחלה אדרבא היה להם לבקש מהם סליחה ומחילה. אמנם הנראה בזה הוא כי הנה משה אדוננו עליו השלום בעוצם חכמתו עמד על אמות כוונתם ולבו לב חכם אשר לימינו וירה חצים שנונים אל כל אשר יהיה בלבם ולא יחטיא. וזה כי הוא דן בעצמו שמניעתן מבא אל ארץ נחלת ה' אשר בעבר הירדן והלאה לא תהיה כי אם לאחת משתי סבות. אם שנפל בהם מורך לבב לבא אל ארץ גוים גדולים ועצומים מהם עם גדול ורב ורם בני ענקים וערים גדולות ובצורות בשמים אשר שערו בזה מהסכנה העצומה אשר לא יכילם לבם. ולזה נתפייסו ליטול חלקם מעבר הירדן והנה על דרך שאמר החכם טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (משלי י"ז). או שלא נפל זה המורך בלבם ובדעתם היה ללכת עמהם לכל המלחמות ההנה רק שנמצאו להם שמץ מינות להתבזות בעיניהם ארץ חמדה ושלא לשער טוב תועלתה ועוצם תכליתה והיה הטפל עקר בעיניהם עד שבחרו לשבת חוצה לה להיות הארץ ההיא נאותה למקניהם כאלו תכלית הארץ ההיא לא היה אלא להיות להם מרעה שמן וכר נרחב להם ולרכושם. והוא רע ומר כי עדין נמצא בהם שורש פורה ראש ולענה לשוב מאחרי ה' כענין עון המרגלים וכל מתי מדבר וכאלו לא תמו כל הדור ההוא אשר מנע ה' מהם כניסתן בה כמו שנזכר. והנה משה בגודל ענותנותו בקלה שבהם חשדם והפליא עצה לזרוק עליהם מרה עליה תועיל להוכיחם גם על השנית מכל שכן או אולי נפלו בה ולזה אמר ולמה תניאון את לב בני ישראל וגו'. כה עשו אבותיכם בשלחי אותם וגו'. עד ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בא וגו'. ויחר אף יי' וגו'. וישבע לאמר וגו'. והנה קמתם תחת אבתיכם וגו'. כי תשובון מאחריו ויסף עוד להניחו וגו'. אמר להם כי חסרונם בבטחונם על יי' ונפילת המורך בלבם עם שהוא פחיתות טבעי להם הוא השבה מאחרי יי' במה שיחטאו בה ויחטיאו הרבים אשר יביאו המורך בלבם כ"ש אם יהיה בם שום הרהור והסרה מאחריו לגמרי לבלתי חפצם בעבודתו וקרבתו אליו יתעלה אשר הוא התכלית האחרון. ומהנראה שכאשר חשב להם כן היה בלבם כי מתחלה לא היה דעתם לעבור עמהם למלחמה. וזה מה שאמר אל תעבירנו את הירדן. ועוד כי לא נאמר ויאמרו אליו בני גד ובני ראובן גדרות צאן וגו' אלא ויגשו אליו ויאמרו וגו'. דמשמע ששמעו דבריו ונתיעצו עליהם ואח"כ חזרו אליו עם התשובה ההיא ואף שנאמר שלא יצאו מלפניו עד שהשיבו אותו דבר יורה הלשון על חדוש המחשבה בלי ספק. והנה כאשר קבלו עליהם ההעברה כבר נפלו אל הפחת הגדול והוא הענין השני רצוני לקבל עליהם להיות זריזים ומפסידים בהכנס אל הסכנות עם אחיהם והשארם חוץ מנחלת יי' ולזה נחשדו בהשבה מאחרי יי' ולהשליכו אחרי גוום בכוונת עבודתם ונדע את אשר בלבבם ונבוא עד תכונתו אם נתבונן בדברים אשר בינם לבינו. הלא תראה כי הם אמרו גדרות צאן נבנה וגו' ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנום אל מקומם וישב טפינו וגו' לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו כי לא ננחל אתם מעבר הירדן והלאה כי באה נחלתינו אלינו מעבר הירדן מזרחה. והנה בכל אלו הדבורים מראש ועד סוף לא זכרו את יי' ולא שמו אליו לב כמו שהיה ראוי ומחוייב בכל המעשים אשר יעשה האדם כמוזכר בהקדמת הספר הזה וכ"ש בדברים גדולים כאלה אם מפני שהסכנה גלוי בהם זולתו יתעלה ואם לגודל ערכם אשר אין ראוי ליחס כי אם אל העליון שבפועלים כמו שאמר החכם אצל האושר וגם החכם שלמה אמר זו מתת אלהים היא (קהלת ה') כמו שכתבנו שער כ"ב. אבל יחסו הכל אל כחם ועוצם ידם והיו נשענים בעזיבת טפם על חוזק ערי המבצר שיבנו. וגם בענין הנחלה אמרו עד אשר אם הביאנום אל מקומם וגו' עד התנחל בני ישראל וגו' כי באה נחלתינו אלינו וגו'. ולא נזכר שם שמים בפיהם זולתי במה שאמרו בתחלת בדבריהם הארץ אשר הכה יי' לפני בני ישראל ארץ מקנה היא וכל דבריהם מוכיחים על תחלתן שכוונו בהזכרה זו לומר שאינם מבקשים דבר שמסרו עליו נפשם רק מה שהכה י"י לפניהם לא בחרבם ולא בקשתם וכהא דאמרינן (ב"מ ב' ב) חבראי לאו מידי חסר ביה איזיל ואיפלוג בהדיה. אמנם בכתוב ההוא עצמו חזרו למנהגם באומרם ולעבדיך מקנה היה להם לומר ולעבדיך נתן מקנה כי על ידי המלחמה ההיא פרץ מקניהם לרוב... בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם וגומר. ראה בעיניך וקבל עדותי כי נאמנו מאד כי משה עליו השלום הכה בשבט פיו על ג' פשעיהם הנכללים בדבריהם היוצאים מגזע אחד. האחד במה שייחסו גבורות המלחמות להם והנה הוא עליו השלום הפליג ליחסם אליו יתברך כי לו המלחמה ופירוש להם כי כשקיימו תנאם עמהם בעבור להם כל חלוץ לפני ה' יהיו נקיים מה' ומישראל אבל אם יעברו לפני אחיהם ולא יזכרו את ה' עם שיהיו נקיים מישראל לא ינקו מאת ה'. והב' במה שאמר והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'. ועל שני הענינים אמר ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' אלהיכם ודעו חטאתכם וגו'. דבר להם ברמז כלומר תנו לב לדעת חטאתכם אשר תמצא אתכם לבלתי יחס הדברים אל בעליהם. ועל הג' אמר בנו לכם ערים לטפכם ולא תסמכו על ערי המבצר אשר אמרתם כי מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב מלבד מה שהפך דבריהם כמו שיבא. והוא מ"ש במשנה תורה רק נשיכם טפכם ומקניכם ידעתי כי מקנה רב לכם ישבו בעריכם אשר נתתי לכם (דברים ג') ירצה כמות שהן. הטה עוד אזנך ושמע דברי תשובתם כי נעמו לפי הכוונה. אמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה טפינו נשינו מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד ואלו ערי המבצר לא אמרו כבראשונה ומה שנאמר להלן ויבנו בני גד וגו' ערי מבצר וגדרות על מה שעשו לסוף בשובם אמר כן. עוד אמרו ועבדיך יעברו כל חלוץ לפני ה' כאשר אדוני דובר כלומר כמו שנראה שאתה מרגיל לשונך לזכור תמיד את ה' ללמדנו דעת יראה ומוסר. ואחר כך בתנאי עצמו אמר אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן לפני ה' למלחמה ונתתם להם את ארץ הגלעד לא כמו שאמרו כי באה נחלתנו אלינו וגו'. והקפיד על זה לפי שעדיין לא הודו אלא בתרי מגו תלתא והנה הם חזרו להודות הראשונות ואמרו את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען ואתנו אחוזת נחלתנו בעבר הירדן אבל במה שאמר ונתתם להם את ארץ הגלעד אמרו שא"א בזה אלא שמעתה ומעכשיו תהיה ברשותם ובחזרתם כלומר שלכך כוונו תחלה באומרם כי באה נחלתינו אלינו ולא זולת זה. והנה משה שמע להם ועשה כרצונם שנאמר ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט המנשי וכן היה נזכר ונעשה על שמו לעולם. מכל זה למדנו את אשר היה בלבבם שמץ דבר עבירה והסרה מאחרי ה' אשר עליו סמך משה בתוכחה זו ועל זה החשד עצמו לדעתי סמכו פנחס והזקנים אשר עמו להוכיחם על דברי ע"א בבירור באומרם להם המעט לנו עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו וגו' (יהושע כ"ב). והעד הנאמן שאמרו להם ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם עברו לכם אל ארץ אחוזת ה' אשר שוכן שם משכן ה' והאחזו בה בתוכנו וביי' אל תמרודו וגו'. ירצו אם אולי אתם חושבים כי לבעבור היות ארצכם ארץ טמאה כי לא מעקר נחלת ה' היא לפיכך אתם צריכין לבנות מזבח לאלהי נכר הארץ להוריד הכחות הנכריות עליכם כאחד העמים עברו לכם אל ארץ אחוזת ה' ואל תצטרכו לזה הנה שחשדום שרצו לשבת חוץ מאחוזת ה' ולהסתר מעיני כבודו. ולזה אע"פ שנתנו אמתלאה לדבריהם במה שאמרו שעשו המזבח ללא עולה וזבח כמו שכתבנו במקום הנזכר למעלה והאמינו דבריהם לבלתי עלות עליהם לצבא לא מפני זה הוסר החשד לגמרי. וזה טעם שנאמר וייטב הדבר בעיני בני ישראל ויברכו אלהים ולא אמרו לעלות עליהם לצבא לשחת הארץ (שם) ואפשר כי באומרו לשחת הארץ כוון שאם יעלו עליהם וישחיתו ארצם והביאום אל ארץ אחוזת ה' הנה ישחיתו את חלוקת הארץ אשר נחלק לפניהם ויצטרכו לעשות חלוקה אחרת ולזה שמעו מהם ויכבד עליהם דבר המלחמה. והנה עם זה נתבאר טעם המאמר שזכרנו ראשונה שאמרו לב חכם לימינו (קהלת י') זה משה ולב כסיל לשמאלו אלו בני גד ובני ראובן שעשו את העקר טפל ואת הטפל עקר.

Abarbanel Bemidbar 32אברבנאל במדבר ל״ב

(א) ומקנה רב היה לבני ראובן עד סוף הסדר.... ויש לשאול בפסוקים האלו שאלות: הרי לך מבואר שנכתב הספור הזה אחרי מלחמת מדין לסבת המקנה הרב אשר הם ירשו וקנו משם. ואולי היו שם שבטים אחרים בעלי מקנה רב ועצום כראובן וגד אבל התעוררו אלו השנים לדבר הזה אם לפי שחשקה נפשם להיותם רועי צאן כי היתה התבונה ההיא בהם יותר מבשאר השבטים כי כל דרך איש ישר בעיניו ויש אנשים אדוקים בעשרם ומקניהם יותר מבכל שאר הדברים וכן היו ראובן וגד ומפני חמדתו של גד נזכר ראשונה בספור הזה ואמר עליו מרע"ה בברכתו וטרף זרוע אף קדקד. ואין ספק שנשען בגבורתו ולא ירא משכניו הרעים. אמנם שאר השבטים לא רצו להפרד מעדת ישר' שהיו מקובצים בארץ הקדושה. וחז"ל אמרו שמפני שראובן וגד חבבו כ"כ את ממונם שישבו בחוצה לארץ לכך גלו ממנה תחלה לכל השבטים ושעל זה נאמר נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך. ואפשר בזה לתת לראובן וגד טעם אחר והוא לפי שהיה ראובן בכור יעקב וראה שניטלה ממנו הבכורה וניתנה ליוסף והמלוכה ניתנה ליהודה ולכך קץ לשבת עם אחיו כי חרפה היא לו שימשלו בו צעירים ממנו. ובחר לנחלה לו מעבר ליררן לשבת בטח בדד ואל יראה ברעתו ושפלותו ונתחבר עמו גד לפי שהיה בן זלפה שפחת אמו בדגלו וזה טעם בני גד ובני ראובן כי היו שניהם אחים ולא התפרדו אבל חצי שבט מנשה לא היה עמהם בתחלה כי משה חברו עמהם אח"כ וכמו שיתבאר והותרה השאלה הא'. ולפי שהיו בני גד ובני ראובן שוים ומתאחדים בדבר הזה לכן פעם יזכור הכתוב בני ראובן בראשונה ופעם יזכור בני גד והנה דברו יחד אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה ולא זכר שם יהושע לפי שהם רצו ליחד זה למשה כי בזה תתקיים יותר אחוזת'. גם חשבו שמרע"ה יתרצה בזה כדי להנחילם את הארץ בימיו ולא ינחילנה להם יהושע זכר במה שביאר להם הגלעד לפי שעם היות שעדין לא נלכדה עד שלכדו אותה חצי שבט מנשה חשבו שתפול בידם בשבתם בארץ ההיא והיו דבריהם עטרות ודיבון הערים ההם והארץ ההיא כיון שהכה השם אותה לפני עדת ישראל אין ספק שהיא כדי שהם ירשוה ואלמלא כן למה הכה אותה לפני בני ישראל ואם היתה ראויה אליהם א"א לומר שיחלקו אותה לכל השבטים אלא שיתנו אותה לשבט או שבטים שיהיו יותר ראויה. והנה היא ארץ מקנה ולעבדיך מקנה ימשך מזה שהיא ראויה לנו ושמן השמים נתיחדה לירושתינו. והנה הם אמרו הטענה הזאת ברמז והעלמה כי בושו וגם נכלמו מלבקש אותה בביאור וגלוי ולפי שבזה גמרו ענין טענת' עם העלם לכן נעשתה בתורה הפרשה במקום הזה והיא הפרשה סתומה כי שם השלימו הדבור ההוא בטענה הנעלמת ההיא ת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן הנה התבאר טעם הפרשה שנעשתה כאן ולמה אמר שנית ויאמרו והותרו השאלות הב' והגוהנה מרע"ה הבין דבריהם שהם היו רוצים להתישב שמה אבל לא גער בהם מיד ושתק עד שגלו ויבארו עוד שאלת' ובקשתם והמה כאשר ראו ששתק משה ולא השיבם דבר על מה ששאלוהו ברמז הוצרכו לשאול אותו דבר בבירור ועשו אמיר' אחר' ודבור אחר עליו. ולכך נאמר אחר הפרשה ויאמרו אם נא מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזא'. וכאשר הם גלו כונתם בשאלתם אז השיבם מרע"ה האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה ר"ל האם הוא דבר ראוי והגון שאחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה איש תחת גפנו ותחת תאנתו ותירשו אתם הארץ הנכבשת שהם כלם ירשו אותה והמה ילכו לעשות מלחמה ולכבוש ארץ לירושתם אין זה אלא אחד מב' דברים. אם חשבתם שהיתה ארץ כנען רעה ואוכלת יושביה ולכן תרצו לברוח ממנה. או שפחדתם מהכנעניים וחוזק עריהם ולכך תיראו ממלחמותיהם. ולמה תניאון ר"ל תשברו את לב בני ישראל שבשמעם דבריכם יאמרו גם הם שאינם חפצי' לעבור אל הארץ שנתנה ה' להם והוא מתנה משובחת ביד הנותן אותה ואין לירא מן העמים כי ה' ילחם לכם. באמת כה עשו אבותיכם שהניאו את לב בני ישראל בטענית כאלו מרוע הארץ ומחוזק העם והערים עד שאמרו ישראל לבלתי בא אל הארץ וחרה אף השם ביום ההוא וישבע שכיון שמאסו את הארץ לבלתי בא אל הארץ ואותו החרון אף שחייב שבועתו לא הוסר ממנו עוד ולא חזר בו עד סוף המ' שנה וז"ש ויחר אף ה' בישראל ויניעם במדבר ארבעים שנה כלומר שהתמיד חרון אפו ארבעים שנה עד תום כל הדור שעשו הרעה ההיא ונראה שמעשה אבות יעשו בנים והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים להוסיף עוד על חרון אף ה' באופן שיוסיף להניע עוד ישראל במדבר ההוא ושחתם לכל העם הזה כלומר לא לכם בלבד כי גם על כלם. ועם מה שפירשתי בפסוקים הותרו השאלות הד' והה'. והנה בני גד ובני ראובן פחד קראם ורעדה מדברי משה רבינו עליו השלום ורצו לומר לו שחוץ ממעלת תורתו לא הבין כונתם כי הם באמרם אל תעבירנו את הירדן לא כוונו שלא ילכו שמה עם אחיהם אלא לענין הירושה אמרו כן שלא יעבירם שמה להתנחל בארץ. ומפני כבודו נגשו אליו לומר באזניו אדונינו לא הבנת דברינו וכונתנו וזהו אמרו ויגשו אליו וכבר פירשתי בדרך הזה ויגש אליו יהודה במקומו והיה הענין כאן שאמרו לו אין אנחנו רוצים לשבת פה מעתה אבל גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו ואנחנו נחלץ חושים רוצה לומר נזדרז מהרה כי חושים הוא ממהרים מלשון מהרה חושה ונלך למלחמה עם אחינו וחייבו עצמם שלא ישובו אל ביתם עד שיכלו לכבוש את הארץ כלה וזהו עד אשר אם הביאונו' אל מקומם וגם עד שיחלקו את הארץ והוא אמרו לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו כדי שיהיו כל השבטים שוים בכבוש ובחלוקה וגם יהיה בזה תועלת רב לישראל שאם לא ישארו ראובן וגד מעבר הירדן יצטרכו להתנחל בארץ ויקצר המצע מהשתרע. אמנם בהיו' אחוזתם מעבר הירדן לא ינחלו בארץ כנען וריוח יעמוד לשאר השבטים. וז"ש כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והותרה השאלה הו'. והנה מרע"ה השיבם אין אני יודע אם באמת ובתמים אתם אומרים ונודרים אשר אמרתם או אם הוא רמאות שוא ודבר כזב והוכיחם ראשונ' שהם לא דברו כהוגן באמרם אנחנו נחלץ חושים לפני השם וארון בריתו ולזה אמר אם תעשון את הדבר הזה בכלל. ופרט מה הוא אשר יעשו באמרם אם תחלצו לפני ה' למלחמה כי לפניו תחלצו לא לפני אחיכם אבל איני אומר שהתעכבו שמה כל שנות הכבוש וזמן החלוק אלא זמן הכבוש בלבד. ועל זה אמר ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את אויביו מפניו כי יד השם יורישם לא בני ישראל בכחם. ואז ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו כלומר מיד אחר הכבוש תשובו כלומר מיד אחר הכבוש תשובו לארצכם ולא תתעכבו בארץ שנות החלוק כי אין צורך בזה. הנה כאשר תעשו זה תהיו נקיים מה' ומישראל כי לא יהיה עליכם אפו ולא תלונות ישראל ואז תהיה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה' רוצה לומר בהשגחתו כמו הארץ הקדושה עצמה ואם לא תעשו כן אל תחשבו כי לפני ישראל אחיכם חטאתכם ולא לה' כי הנה באמת. חטאתכם לה'. ואמרו ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם ר"ל ואז תדעו חטאתכם כמה גדול וחמור הוא מפאת מה שתמצא אתכם מהעונש. ולכן בנו לכם מעתה הערים לטפכם כי הוא אשר ראוי להקדימו בבנין וגדרים אח"כ לצאנכם ולא כאשר אמרתם שזכרתם ראשונה גדרות צאן ואח"כ ערים לטפכם ואין הכוונה שיבנו עתה ערים בצורות אלא שיבנו הנהרסו' ויתקנום ואח"כ אז היוצא מפיכם בענין ההעברה כן תעשו. והם קיימו וקבלו עליהם כל אשר אמרו לעשות ותקנו דבריה' כאשר למד אותם משה וז"ש עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה רוצה לומר לעבור ולהתעכב בארץ כל ימי הכבוש ולא ימי החלוק. ואמנם מה שלמדתנו רבינו מסגנון הדברים כן הוא באמת וזהו ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' כאשר אדוני דובר ר"ל שלמדתנו לומר לפני ה' ולא שנאמר לפני אחינו ומזה הטעם נכפל הכתוב הזה והותרו במה שפירשתי בזה השאלה הז' והח' והט'. ולפי שבני גד ובני ראובן דברו כל זה למרע"ה בלחש סמוך לאזנו מבלי שישמע ממנו אדם כמ"ש ויגשו אליו. חשש משה שמא אחרי מותו יכחשו במה שאמרו ומפני זה צוה הדבר בפניהם לאלעזר וליהושע ולזקנים. והודיע אותם מה שהתנה עם אלו השבטים בענין העברתם למלחמה ואמר בערי הגלעד לפי שכל הארץ נקראה כן. ואמר ערי הגלעד ולא גלעד עצמו כי עדין לא נלכדה האמנם מפני שמרע"ה אמר אם יעברו בני גד וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה שאזי יתנוה להם לא נתרצו בזה בני גד ובני ראובן והוצרכו עוד לדבר ולומר את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה כלומר אנחנו מעצמנו נדרנו ונתחייבנו בזה כי מאת ה' היתה לנו ולזה תדע לך שכן נעשה כי מאת ה' היה שאנחנו נעבור חלוצים אבל מתנת אחוזתינו לא יתנו אותה יהושע ואלעזר והנשיאים בזמן ההוא. אבל אתה עתה בחייך ומידך תהיה נתונה לנו וז"ש ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן והודה להם משה בדבר וזהו ויתן להם כי מאז לדורות נתן להם משה הארץ ההיא לאחוזה האמנם מפני שהיתה ארץ גדולה מאד והם היו עם מעט בתוכה חבר עמהם משה רבינו ע"ה בנחלה ההיא חצי שבט המנשה כי היתה הארץ ההיא כמו חמשית ארץ כנען וארבע הידות היו לתשעת המטו' וחצי המטה ולכך ראה לחבר לראובן וגד חצי שבט המנשה וכדי שתהא להם חזקה באחוזתם בנו ערים הרבה כמו שיזכור והותר' בזה השאלה הי'. ואמרו הארץ לעריה ר"ל עם עריה הגדולים בגבולות ערי הארץ הקטנים סביב ר"ל בגבולות הידועות מזמן קדמון ואף אם הם רחוקים זה מזה. ואמרו ויבנו בני גד ר"ל שחזקום עד שהיו ערי מבצר ואמרו מוסבות שם ר"ל שהסבו לערים ההם שמות וכפי הנראה שמות אחרים היו להם ושנו שמותם שהיו שמות' מעכו"ם כמו נבו ובעל מעון ושמו להם שמות אחרים ממה שהיו להם בראשונה. ואמר וילכו בני מכיר בן מנשה עם חצי השבט שזכר כי לא היה למנשה בן אחר ולזה אמר ויתן משה את הגלעד למכיר למי שנתנו לחצי שבט משבטו שכבר מת מכיר דורות הרבה. ואמר ויאיר בן מנשה הלך וגו' קשה שהרי בן חברון בן פרץ בן יהודה היה שנאמר ושגיב הוליד את יאיר רק אמו היתה ממנשה שנאמר ואחר בא חצרון אל בת מכיר וי"א שיוסף ע"ה קנה אלה הערים בזמן הרעב של מצרים ואחרי מותו לקחום עמון וזולתם ועתה גברה יד ישראל עליהם ושבו הערים לישראל ושאלו בני מכיר ירושת אמם. תם ונשלם תל"ע:

Tzeror HaMor Bemidbar 32צרור המור במדבר ל״ב

אחר כך אמר ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד. ויאמרו הארץ אשר הכה ה' ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה. יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה. הנה שאלתם היתה רעה כנגד רצון השם ורצון משה. כי מאסו בארץ חמדה ורצו לשבת בארץ טמאה מלאה גלולים ורוח הטומאה... וזהו ויראו את ארץ יעזר. ולא ראו קדושת ישראל וחבתם. ולכן אמר ויאמרו אל משה. ולפי שמשה חרה לו על זה והראה להם פנים זועפות. חזרו לומר ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך אל תעבירנו. כי בידך הכל ואתה הראש ואף על פי שדברנו לכולם ביחד. אל יחר אפך בעבדך כי אתה הנותן ולא אחר. כי אולי חשבו שעל זה חרה אפו. ואז השיב להם משה האחיכם יבואו למלחמה. איני חושש בעבור כבודי. אלא בעבור הרבים. היתכן שאחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה. והתחיל לגלות להם הרעה שעשו בזה. לשבר לבות בני ישראל מעבור את הארץ ארץ חמדה. אשר נתן להם ה' אחר תלאה רבה כה עשו אבותיכם וגומר. ואחר שהארץ היא צבי לכל הארצות נתונה מיד ה'. היאך אתם מואסים בה. ואולי יחשבו בנ"י גנות גדולה או מום נסתר. ויזכרו דברי המרגלים וכבר נשבע השם להם שלא יראו את הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב כי לא מלאו אחרי ה'. כלומר כי קדושת השם היא הראשונה. ואחריה קדושת הארץ. וזהו כי לא מלאו אחרי. אבל יהושע וכלב מלאו אחר ה' (והפרו) [והכירו] קדושת הארץ שהיא קדושה שנייה לקדושת השם. והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים. ולמדתם דרכי אבותיכם המרגלים. ולמדתם ג"כ מקרח ועדתו שהפריש עצמו מהקהל.

Sforno Bemidbar 32:33ספורנו במדבר ל״ב:ל״ג

ויתן להם משה, only because he did not want to get involved in a serious quarrel with these two tribes.

וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה – כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהִכָּנֵס בְּמַחְלֹקֶת הִסְכִּים מֹשֶׁה לְדִבְרֵיהֶם.

Keli Yekar Bemidbar 32:1כלי יקר במדבר ל״ב:א׳

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד – מדלא ערבינהו לומר ומקנה רב ועצום היה וגו' ש"מ שכל אחד מילתא באפי נפשיה כי לבני ראובן היה מקנה רב במספר, ולבני גד היה מקנה עצום בכח, כדרך שנאמר (איוב אי) ומקנהו פרץ בארץ. שעזים שלו היו הורגין זאבים וכדמסיק בתענית (כה.) לייתי עיזי דובא בקרנייהו. כך היה לגבי גד מקנה עצום מאד בחיל וכח וע"כ בחרו לישב על הספר ולא היה פחד האויבים לנגד עיניהם ופן יקחו הזאבים מקניהם כי בטחו על כחם, ובזה יש ללמוד קצת זכות עליהם מה שהקדימו המקנה לטף באמרם גדרות צאן נבנה למקנינו וערים לטפינו, כי אמרו שסמוך לגבול הספר נבנה תחילה גדרות צאן למקנינו ואח"כ תוך הארץ נבנה ערים לטפינו ונרויח בזה שהטף ישבו בטוחים שאם יבואו האויבים יבואו תחילה אל גדרות צאן וביני ביני ימלטו הטף, והמקנה שעל הספר אינן מתיראים מן הזאבים. ומ"מ הוכיחם משה ואמר אם כן אין אתם בוטחים בתשועת ה' אלא כך תעשו בנו לכם ערים לטפכם תחילה סמוך לספר וגדרות לצאנכם תוך הארץ ואחיכם כל בית ישראל יראו כי אתם בוטחים בתשועת ה' ובזה תתנו אומץ בלב אחיכם שיבטחו כולם בתשועת ה'. והיוצא מפיכם תעשו, כי מתחילה אמרו וערים לטפינו משמע ערים כל דהו ואח"כ חזרו מדבריהם ואמרו וישב טפינו בערי המבצר משמע שחשבו להשגב בחוזק הערים ויביאו מורך בלב האנשים על כן הוכיחם משה ואמר בנו לכם ערים לטפכם וגו' והיוצא מפיכם תעשו כי כבר אמרתם וערים לטפינו ורז"ל (תנחומא מטות ז.) דרשו עליהם פסוק, נחלה מבהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי ככא) לפי שלקחו נחלתם בראשונה על כן אחריתם לא תבורך כי הלכו בראש כל גולים שנאמר (דבה"י א' ה.כו) ויגלם לראובני ולגדי. וכדי ליישב וי"ו של ואחריתה נראה שכך פירושו כי לדעת רז"ל הקדימו המקנה לטף ועל זה אמר נחלה מבהלת בראשונה כי הקדימו נחלתם דהיינו המקנה להזכירם ראשונה, על כן גם אחריתם דהיינו הטף שאיחרו לא תבורך, כי גם הגופות גם נחלתם הכל כלו כעשן כלו העיקר עם הטפל כולם הלכו שבי לפני רודף.

Or HaChayyim Bemidbar 32:1אור החיים במדבר ל״ב:א׳

ומקנה רב וגו' – טעם הודעה זו, להצדיק הכתוב טעם הנמצא בפיהם לשאלת ארץ סיחון ועוג כי אמת הוא, וטעם שהיה להם יותר מכל השבטים להיות שהיו גבורי כח בזזו אנשי הצבא חלק מרובה מכל השבטים.

Or HaChayyim Bemidbar 32:3אור החיים במדבר ל״ב:ג׳

(ג~ד) עטרות וגו' הארץ וגו' – .....אשר על כן נתחכמו בני גד ובני ראובן במאמר ראשון ונתנו תשובה לג' דברים הנזכרים המריעים שאלתם במה שאמרו עטרות וגו' הארץ אשר הכה ה' וגו', כנגד טענה א' שהארץ היא של כללות ישראל יש במאמר זה תשובה לזה שלא לקחו הארץ בדרך טבע לומר הלא לנו היא אלא ה' הוא שהכה יושביה לפניהם ואין זה אלא נכסי שמים ומנכסי גבוה אנו באים לשאול, גם טענה ב' שאחיהם יכנסו בסכנת מלחמות וכו' סתרוה במאמר זה אשר הכה ה' פירוש בשלמא אם ירושת הארץ היתה בדרך טבע היתה טענה זו טענה אבל כיון שה' הוא המכה את יושבי הארץ לפניהם מה מקום לחשש סכנת מלחמות, וזה לך האות הארץ אשר הכה ה' לפניהם, וזה סימן לכל הארץ דכתיב בפרשת דברים (ג' כ"א) ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני מלכי האמורי כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה, מעתה אין מקום לטענת פחד המלחמה, ונתכוונו גם כן בזה להסיר מיחוש הנופל בשאלתם שיאמרו שלא עשו כן אלא לפחד מלחמת הארץ.... והוא מאמר בני גד ובני ראובן הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל פירוש ארץ זו קדושת הארץ יש לה לטעם שכבשוה לפני עדת ישראל וכיבוש רבים דינה כארץ ישראל לכל דבריה..... ולטענת מה שדייקו בספרי לומר שכיבוש חוץ לארץ קודם כיבוש הארץ אין לו דין ארץ ישראל ואם כן ארץ סיחון ועוג קודם כבישת הארץ היתה, לזה שללו טענה זו במאמר אשר הכה ה' פירוש משונה כיבוש זה לפי שהיה במאמר ה' כי הוא אמר אל משה על ארץ סיחון ואת ארצו החל רש כאמור בפרשת דברים (ב'), וגם על ארץ עוג (שם ג') אמר ה' שם בידך נתתי אותו ואת ארצו ואת כל עמו ועשית לו וגו', מעתה ה' הסכים על הקדימה, ויש גם כן טעם בדבר שלא היו לפניהם ב' כבישות אחד של הארץ ואחד של חוץ לארץ והקדימו של חוץ לארץ כדרך שעשה דוד שלקח ארם צובה קודם שהוריש היבוסי כאמור שם לומר למה הנחתם מלכבוש ארץ ישראל קודם, ואדרבה כבישת ארץ סיחון ועוג היתה צורך כיבוש הארץ כדי שיעברו דרך שם לכובשה, וכבר שלחו לו דברי שלום לתת להם מעבר דרך ארצו ולא אבה, מעתה אין תרעומת נגד שאלתם מה' ומישראל. ....

Malbim Bemidbar 32:2מלבי״ם במדבר ל״ב:ב׳

ויבואו – ואח"כ שמו לב לכל הארץ וראו שגם בעטרות ודיבון וכל המקומות שחשב הגם ששם לא היה מקום מקנה שלא נמצאו שם רועי בעדר וגדרות צאן בכ"ז הוא ארץ מקנה כי יש שם מרעה דשן ושמן, ועפ"ז אמרו אל משה עטרות ודיבון וכו' הארץ אשר הכה ה', ר"ל אחר שה' הכה את הארץ הזאת לפני ב"י בודאי רוצה להנחילה אל שבטי ישראל שאל"כ למה הוריש את יושבי הארץ משם, והיה די בשנצחו את סיחון לבד עד שיתן אותם עבור בגבולו, ואחר שרוצה לתתה לישראל ובודאי יתן לכל שבט חבל מהארץ לפי צרכו ועסקיו, שהגם שהמחוז שבו יקח השבט את חלקו היה עפ"י הגורל (כמ"ש בפ' פינחס), בכ"ז אחר שהגורל היה עפ"י ה' בודאי ברר לכ"א חלק במחוז הצריך לו, וא"כ אחר שארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה בודאי הוא המקום המוכן מאת ה' לפנינו, [וגם כולל במ"ש הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ר"ל בל תאמר שאין קדושתו כקדושת א"י מפני שנכבשה קודם א"י כמ"ש בספרי (סוף פ' עקב), שכל שכבשו מח"ל קודם שכבשו א"י אין מצות נוהגות שם וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' תרומות) שלכן לא נתקדש ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד בקדושת א"י, עז"א שהלא זה הכה ה' והיה עפ"י הדבור ובודאי דינו כא"י]: ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך, עפ"ז בקשו שני דברים: [א] יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, וזה נמשך ממ"ש ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה, [ב] אל תעברנו את הירדן שלא יעברו את הירדן אף למלחמה עם אחיהם אחר שהם לא יקחו חלק בארץ, וזה המשיכו ממ"ש הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל, שהיה הכבוש עפ"י ה' בדרך נס וא"צ שנעבור להלחם אחר שה' הוא הכובש והלוחם.

Malbim Bemidbar 32:6-7מלבי״ם במדבר ל״ב:ו׳-ז׳

(ו) ויאמר משה – הנה על שאלתם הראשונה שיתן להם הארץ לאחוזה לא השיב להם מאומה רק על שאלתם השניה שאמרו אל תעבירנו את הירדן השיב להם שתי תשובות: מצד היושר והצדק הכי ראוי שאחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה, בשלום ובמנוחה, והגם שאמרו שא"צ לעזרתם כי ה' הכה את הארץ והוא הלוחם בכ"ז הם יבוא למלחמה, הגם שלא ילחמו כי ה' הנלחם להם בכ"ז יצטרכו לבא למלחמה ולעמוד על המשמר ולשאת כובד טורח המלחמה ואתם תשבו במנוחה ולא תשתתפו במשא אחיכם. (ז) ולמה תניאון – הלא במה שלא תעברו את הירדן תניאון את לב ב"י מעבור אל הארץ. שהם יחשבו שאתם נמנעתם מלכנס אל הארץ מפני פחד יושבי הארץ ויפחדו גם הם מעבור אל הארץ.

Malbim Bemidbar 32:14,16מלבי״ם במדבר ל״ב:י״ד,ט״ז

(יד) והנה קמתם – ר"ל ואם היה החרון גדול כ"כ על אבותיכם כ"ש שיגדל עליכם שאתם אוחזים מעשה אבותיכם בידיכם ובפרט שהחרון אף עדיין קיים ואתם תוסיפו עליו אש ועצים ועז"א לספות עוד על חרון אף ה'. (טז) ויגשו אליו ויאמרו – הנה הודו כי צדקו דברי משה וחדלו עוד מבקשה השניה שבקשו אל תעבירנו את הירדן, כי הבטיחו שיעברו חלוצים לפני ב"י למלחמה, רק שלפ"ז צריך להתעכב עד שיבנו גדרות צאן וערי מבצר ועז"א גדרות צאן נבנה, ואח"ז נחלץ תשים לפני ב"י, ונעבור בראשם למלחמה ונהיה חלוצים ומזוינים עד אשר אם הביאנם אל מקומם. ופי' את דבריהם נגד מ"ש גדרות צאן נבנה וערים לטפנו, אומר וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ. ולזה צריך להקדים בנין ערי מבצר, ונגד מ"ש עד אשר אם הביאנם אל מקומם מפרש.

Malbim Bemidbar 32:19מלבי״ם במדבר ל״ב:י״ט

כי לא – ולא תאמר שלכן נשאר עד גמר החלוקה מפני שאנחנו רוצים לקחת גם חלק בין השבטים בא"י, לא כן כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה, וזה תועלת להשבטים שיתרחב שם גבולם. כי באה נחלתנו אלינו, אמרו בדרך מליצה לא ננחל בא"י שבזה דומה שאנו באים אל הנחלה, כי הנחלה שבעבר הירדן המזרחי באה אלינו בלי שבאנו אליה, רק שהזדמנה לנו מבלי הליכה והשתדלות, ורואים אנו שהיא באה אלינו מאת ה'.

Netziv Bemidbar 32:1נצי״ב במדבר ל״ב:א׳

ולבני גד עצום מאד – לבני ראובן היה "מקנה רב", אבל לבני גד היה "עצום מאד", על כן נכנסו בעובי הקורה יותר מבני ראובן, כמבואר בפרשה שהיו המה ראשי המדברים.

Netziv Bemidbar 32:6-7נצי״ב במדבר ל״ב:ו׳-ז׳

(ו) האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה – זו עוולה נגד ישראל, שתהא לכם ארץ שכבר נכבשה ע"י כולם, והמה יסכנו עצמם למלחמה. (ז) ולמה תניאון וגו' – היא מחשבת עוון בינם לאביהם שבשמים. כי המה ישראל יאמרו שלא מחמת המקנה אתם חפצים בכך, אלא משום שאתם יראים ממלחמת כנען, או שאין אתם חפצים בהשגחת ה' שהיא חזקה בארץ ישראל, כמו שביארנו בפרשת שלח (לעיל יד,ט) בתשובת יהושע וכלב, ושעל כן נקראת התורה "משפט אלהי הארץ" (מלכים-ב יז,כו). ובזה "תניאון" גם לבבם.

Netziv Bemidbar 32:13נצי״ב במדבר ל״ב:י״ג

ויחר אף ה' וגו' – עוד הפעם "ויחר וגו'". דבאמת היו שתי גזרות במעשה מרגלים, הא', שימותו אותו הדור, וזה היה בשבועה (לעיל יד,כח) "חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם וגו'", ובאותה שבועה היה המאמר (שם פסוק ל"א) "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וגו'", ואי אפשר לשנות עוד. אבל היתה עוד גזרה (שם פסוק ל"ג) "ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה וגו'", וזה אפשר שישתנה להאריך עוד זמן. וחש משה שישתנה ח"ו חרון אף השני — "ויניעם במדבר ארבעים שנה", ואולי ח"ו "ויסף עוד להניחו במדבר" עד אשר יאשמו ויקבלו ברצון השגחתו יתברך שמו עליהם.

Netziv Bemidbar 32:16-23נצי״ב במדבר ל״ב:ט״ז-כ״ג

(טז) גדרת צאן נבנה למקננו – כמבוקשנו הראשון. וערים לטפנו: המבוקש השני. והיינו שהקדימו צורך הצאן לצורך הטף. (יז) לפני בני ישראל – הוסרה הטענה הראשונה של משה, איך ימצאו לב שבני ישראל יבואו למלחמה והם ישבו, הרי אנו הולכים חושים למלחמה. וגם הטענה השניה ש(בנ"י) יאמרו שאנו יראים ואין אנחנו סומכים על השגחתו ית"ש, אדרבה בשעה שנלך חושים וישב טפנו בערי המבצר, הרי אין אנו יראים לעזוב את הבנים וסומכים אנחנו על השגחתו יתברך עליהם. ואם שלא רצו לסמוך על הנס ולהניחם בערי הפרזי, זה כבר נרצה הקב"ה שיהיו בזו המדרגה, אבל מ"מ הרי סמוכים עליו, דבלא השגחה פרטית ממנו יתברך לא יועיל ערי מבצר כאשר אין איש להלחם גם כן. {עד אשר אם – הוא מיותר, והכי מיבעי 'עד הביאנום'. אבל פירושו, אולי תהא מניעה מצדם שלא יתנחלו הכל, כמו שבאמת הניחו הרבה יתדות הארץ ולא התנחלו כולם, לא יהא להם עכוב מלשוב 'כמו אשר אם' הבאנו אותם}. (יח) לא נשוב וגו' – עוד יש לכל השבטים לטעון מה שאנו זוכים קודם להם בנחלה, שהרי בשני החילוק אינם יכולים לעשות מאומה לצורך חלקם ונחלתם כל עוד לא נתברר החילוק, ואנו כבר מבוררת בידינו. על כן נבטיחו כי "לא נשוב אל בתינו וגו'", לא אחר הכיבוש לחוד אלא אחר החילוק. (יט) כי לא ננחל וגו' כי באה נחלתנו וגו' – "כי" הראשון משמעו 'דהא', ו"כי" השני משמעו 'אם' — אם תחליט שבאה נחלתנו וגו'. (כ) אם תעשון וגו' – הוסיף להם משה שני דברים: חדא אמר: כאשר תחלצו וגו' אזי: (כא) ועבר לכם כל חלוץ וגו' – לא שילכו כמה חלוצי מלחמה וכו' וכמה ישארו בבית, לא כן אלא "כל חלוץ" וכו'. שנית אמר להם: (כב) ונכבשה הארץ לפני ה' – זה שאמרתם "לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו", היינו חילוק הארץ, לא יהא משום להתנקות מתרעומות ישראל לחוד כמשמעות הלשון, אלא כל עוד שלא נתחלקה הארץ — לא נכבשה. לפני ה' – כי קדושת הארץ תלויה הרבה בחילוק ובבירור כל אחד על נחלתו, כידוע שבזה תליא דיני יובל ועוד כמה דינים שאין נוהגים אלא בזמן שהיובל נוהג. והרי זה עיקר רצון ה' שתהא הארץ מיושבת בקדושתה לפניו, ואז תהיה הנהגתו והשגחתו ביחוד עליה, ובזה תהיו 'נקיים גם מה' גם מישראל'. והוסיף עוד משה לכוונה זו נ"מ למעשה: והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה' – גם "הארץ הזאת" עבר הירדן, אע"ג שבאמת קיל קדושתה מגליל ויהודה, מ"מ תהיה "הארץ לאחוזה לפני ה'" — בקבלת השגחתו יתברך וכל מנהגי ארץ ישראל, כמו בעשרת השבטים. (כג) ואם לא תעשון כן – שתהיה אחוזתכם "לפני ה'". הנה חטאתם לה' – כבר יצאתם ידי חובתכם לישראל, אבל "חטאתם לה'", שהרי הוא חפץ שגם אתם תהיו תחת השגחתו כמו עשרת השבטים שבארץ ישראל. ודעו חטאתכם וגו' – תזכרו מה שאתם עלולים לחטוא אפילו תעשו כמו שאתם מצווים. כאשר כן באמת סרו תחילה מה' בעבודה זרה, וגם גלו תחילה לעשרת השבטים. והיינו משום שקדושת הארץ הועילה הרבה מעבר הירדן. ועיין עוד מה שכתבתי בספר דברים (ג,כא).

Netziv Bemidbar 32:33נצי״ב במדבר ל״ב:ל״ג

ולחצי שבט מנשה וגו' – המה לא ביקשו, כמבואר בירושלמי ביכורים פ"א (ה"ח), אלא משה ביקש מהם, כמבואר הטעם בספר דברים (ג,טז). {ולחצי שבט מנשה – כאן לא כתיב 'לבני', משום שהיו בהם הרבה מבני יהודה, כמבואר בספר דברים (ג,טז)}. הארץ לעריה בגבולות ערי הארץ סביב – דכל עיר יש לה חלק ארץ ידוע דשייך לה. וחילק משה הגבולין לפי הערים, וממילא נגררו השדות לפי הערים. ולא דקדק כל כך שיהיה חלק האדמה שוה בשוה, כמו שהיה בארץ ישראל, אלא דקדק שיהיו שוין חילוק הערים. והוא מחמת שהיתה ארץ רבה לפי ערך שני שבטים ומחצה, על כן לא דקדק כל כך בנחלות השדות.

Netziv Devarim 3:12נצי״ב דברים ג׳:י״ב

ואת הארץ ההיא וגו' – יש לשום לב לכל הספור מן ונפן ונעל עד סוף הסדרה איזה דבר תוכחה יצוק בזה. אבל ראוי לדעת דאלו לא חלקו ב"ר וב"ג בעה"י לא גלו תחלה ב"ג וב"ר. דעה"י קדושתה קלה מא"י וגם כח התורה מעט בקרבה כדתניא באדר"נ ס"פ כ"ו בראשונה היו אומרים דגן ביהודה ותבן בגליל ומוץ בעה"י. ולענין תורה מיירי שם. וכדאי' במדרש פ' תולדות ורוב דגן זה תלמוד. וכבר רמז משה להם באמרו ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם כמש"כ בס' במדבר ל"ב כ"ג. ואחר שגלו ב"ר וב"ג הוקל גם קדושת א"י כדאי' בערכין דל"ב ב' כשגלו שבט ב"ג וב"ר כו'. וכ"ז גרם חטא מרגלים דאלו עלו מקדש ברנע דרך אדום לא"י לא היה אז מלך אדום מסרב מלהרשות את ישראל לעבור בגבולו בעוד שהיה פחד קריעת י"ס על אלופי אדום והיו כובשים תחלה א"י ומחלקים בשוה ובאים אח"כ לעה"י ולא היה הגלות ושארי צרות. אבל עתה כשהעפילו לעלות והוכחו בשעיר עד חרמה הוקל כבוד ומורא ישראל בעיני אדום. וכן במואב עד שהגיעו בע"כ לסיחון. ועלה שנכבשו ארץ סו"ע ונתחלק ארץ עה"י לב"ג וב"ר ויצא מה שיצא. וכ"ז תוכחה מה הגיע עון מרגלים ומה שהעון סיבב. ואת אשר לפניהם לעשות בשמירת התלמוד ופלפולה. וע"ע בסמוך. {וחצי הר הגלעד – חציו ברחבו, היינו החצי שלצד ארץ ישראל.}

Netziv Devarim 3:16נצי״ב דברים ג׳:ט״ז

ולראובני ולגדי וגו' – אין סדר הספור מכוון. במקרא י"ב החל בנחלת ראובני וגדי והפסיק הענין והחל בנחלת שבט מנשה ואח"כ סיים בנחלת ראובני וגדי ולאו דבר ריק הוא. אלא נראה עפ"י שיש להתבונן עוד שהרבה משה רבינו חלקת חצי שבט מנשה הרבה לפי ערך שני שבטים אלו וגם לא התנה עמם תנאי ב"ג וב"ר. הן אמת שהלכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה מכ"מ אין זה טעם ליתן להם בשביל זה. כמו שלא נתן לשלוחי ישראל לרגל את יעזר ולכדו בנותיה ומכ"מ לא ניתן להם בנות יעזר דבשליחות ישראל נעשה ואמאי ניתן הגלעד למכיר וחבל ארגוב ששים עיר ליאיר. וע"כ היה בזה כונה פנימית שנוגע לכלל ישראל שישבו בעה"י. ונראה דבשביל שראה משה רבינו דבעה"י כח התורה מעט כמש"כ לעיל בשם אדר"נ. ע"כ השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כח שלהם. וכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים. היינו גדולי תורה ראשי ישיבות כמו שמפורש בסנהדרין ד"ה על הא דכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים. וכן היה בכל דור. וכבר פירשו ביבמות דס"ב ב' דמני מכיר ג"כ היה משבט יהודה היינו זרע יאיר בן מנשה היו מבני יהודה כמבואר בדה"א ב' שהיה בן שגוב בן חצרון בן פרץ. ועי' להלן ל"ג כ"ג והשתדל משה שיתרצו המה לשבת בעה"י. ומשום זה הרבה להם נחלה עד שנתרצו. והכי אי' בירושל' ביכורים פ"א שאין מביאין ביכורים מעה"י משום דכתיב ארץ זבת חו"ד ולא עה"י. תני אשר נתת לי ה' ולא שנטלתי לי לעצמי מאי ביניהון א' ר' אבין חצי שבט מנשה ביניהון מ"ד אשר נתת לי ולא שנטלתי לי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן כו'. פי' שלא נטלו כ"א ע"י בקשת משה ומסתמא עשה ע"פ ה'. וזהו סדר הפ' שהוכיח משה לישראל שהחל לחלוק נחלת ב"ג וב"ר ולא יכול לגמור עד שדבר עם חצי שבט מנשה וגמר עמם ונתרצו בחלקם. אז ידע משה לגמור חילוק נחלת ב"ג וב"ר. ודבר זה היה ידוע לכל ישראל באותה שעה. ואח"כ סיפר להם הענין כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה. ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דוקא כי בזה תלוי חיי ישראל וכדאי' בכתובות דקי"א א' כשם שאסור לצאת מא"י לבבל כך אסור לצאת מבבל לחו"ל ופרש"י לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד. ואפי' לענין קבורה אמרו חז"ל שם שטוב להקבר במקום תורה כמו במעלת א"י. כ"ז הראה משה רבינו לדורות מה שעשה בזמנו.