Philosophy:Miracles/5

EN/HEע/E

Miracles

Sources

Bereshit 3:1-5בראשית ג׳:א׳-ה׳

(1) Now the serpent was more cunning than any beast of the field which Hashem, God, had made. He said to the woman, “Has God indeed said, ‘You shall not eat of any tree of the garden?’” (2) The woman said to the serpent, “Of the fruit of the trees of the garden we may eat. (3) But of the fruit of the tree which is in the middle of the garden, God has said, ‘You shall not eat of it, neither shall you touch it, lest you die.’” (4) The serpent said to the woman, “You will surely not die. (5) Rather God knows that in the day you eat of it, your eyes will be opened, and you will be like God, knowing good and evil.”

(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה י"י אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. (ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. (ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. (ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכׇלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.

Bereshit 9:12-17בראשית ט׳:י״ב-י״ז

(12) God said, “This is the token of the covenant which I make between me and you and every living creature that is with you, for perpetual generations: (13) I set my rainbow in the cloud, and it will be for a sign of a covenant between me and the earth. (14) It will happen, when I bring a cloud over the earth, that the rainbow will be seen in the cloud, (15) and I will remember my covenant, which is between me and you and every living creature of all flesh, and the waters will no more become a flood to destroy all flesh. (16) The rainbow will be in the cloud. I will look at it, that I may remember the everlasting covenant between God and every living creature of all flesh that is on the earth.” (17) God said to Noah, “This is the token of the covenant which I have established between me and all flesh that is on the earth.”

(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כׇּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. (יג) אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. (יד) וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. (טו) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כׇּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכׇל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כׇּל בָּשָׂר. (טז) וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כׇּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכׇל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. (יז) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כׇּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.

Bereshit 19:24-26בראשית י״ט:כ״ד-כ״ו

(24) Then Hashem rained on Sodom and on Gomorrah sulfur and fire from Hashem out of the sky. (25) He overthrew those cities, all the plain, all the inhabitants of the cities, and that which grew on the ground. (26) But his wife looked back from behind him, and she became a pillar of salt.

(כד) וַי״י הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גׇּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת י״י מִן הַשָּׁמָיִם. (כה) וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כׇּל הַכִּכָּר וְאֵת כׇּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה. (כו) וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.

Shemot 4:1-9שמות ד׳:א׳-ט׳

(1) And Moses answered and said: 'But, behold, they will not believe me, nor hearken unto my voice; for they will say: The lord hath not appeared unto thee.' (2) And the Lord said unto him: 'What is that in thy hand?' And he said: 'A rod.' (3) And He said: 'Cast it on the ground.' And he cast it on the ground, and it became a serpent; and Moses fled from before it. (4) And the Lord said unto Moses: 'Put forth thy hand, and take it by the tail — and he put forth his hand, and laid hold of it, and it became a rod in his hand — (5) that they may believe that the Lord, the God of their fathers, the God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob, hath appeared unto thee.' (6) And the Lord said furthermore unto him: 'Put now thy hand into thy bosom.' And he put his hand into his bosom; and when he took it out, behold, his hand was leprous, as white as snow. (7) And He said: 'Put thy hand back into thy bosom. — And he put his hand back into his bosom; and when he took it out of his bosom, behold, it was turned again as his other flesh. — (8) And it shall come to pass, if they will not believe thee, neither hearken to the voice of the first sign, that they will believe the voice of the latter sign. (9) And it shall come to pass, if they will not believe even these two signs, neither hearken unto thy voice, that thou shalt take of the water of the river, and pour it upon the dry land; and the water which thou takest out of the river shall become blood upon the dry land.'

(א) וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ י"י. (ב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו י"י [מַה זֶּה] (מזה) בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה. (ג) וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנׇס מֹשֶׁה מִפָּנָיו. (ד) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. (ה) לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ י"י אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. (ו) וַיֹּאמֶר י"י לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. (ז) וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ. (ח) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. (ט) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת.

Shemot 8:6שמות ח׳:ו׳

And he said: 'Against to-morrow.' And he said: 'Be it according to thy word; that thou mayest know that there is none like unto the Lord our God.

וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּי"י אֱלֹהֵינוּ.

Shemot 8:18שמות ח׳:י״ח

And I will set apart in that day the land of Goshen, in which My people dwell, that no swarms of flies shall be there; to the end that thou mayest know that I am the Lord in the midst of the earth.

וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי י"י בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

Shemot 14:31שמות י״ד:ל״א

And Israel saw the great work which the Lord did upon the Egyptians, and the people feared the Lord; and they believed in the Lord, and in His servant Moses.

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה י״י בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת י״י וַיַּאֲמִינוּ בַּי״י וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.

Shemot 19:9שמות י״ט:ט׳

And the Lord said unto Moses: 'Lo, I come unto thee in a thick cloud, that the people may hear when I speak with thee, and may also believe thee for ever.' And Moses told the words of the people unto the Lord.

וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל י"י.

Bemidbar 11:31-34במדבר י״א:ל״א-ל״ד

(31) A wind from Hashem went out and brought quails from the sea, and let them fall by the camp, about a day’s journey on this side, and a day’s journey on the other side, around the camp, and about two cubits above the surface of the earth. (32) The people rose up all that day, and all the night, and all the next day, and gathered the quails. He who gathered least gathered ten homers; and they spread them all abroad for themselves around the camp. (33) While the flesh was yet between their teeth, before it was chewed, the anger of Hashem was kindled against the people, and Hashem struck the people with a very great plague. (34) The name of that place was called Kibroth Hattaavah, because there they buried the people who lusted.

(לא) וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת י"י וַיָּגׇז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. (לב) וַיָּקׇם הָעָם כׇּל הַיּוֹם הַהוּא וְכׇל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמׇּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. (לג) הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף י"י חָרָה בָעָם וַיַּךְ י"י בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. (לד) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים.

Bemidbar 22:22-31במדבר כ״ב:כ״ב-ל״א

(22) God’s anger was kindled because he went; and the angel of Hashem placed himself in the way for an adversary against him. Now he was riding on his donkey, and his two servants were with him. (23) The donkey saw the angel of Hashem standing in the way, with his sword drawn in his hand; and the donkey turned aside out of the way, and went into the field: and Balaam struck the donkey, to turn her into the way. (24) Then the angel of Hashem stood in a narrow path between the vineyards, a wall being on this side, and a wall on that side. (25) The donkey saw the angel of Hashem, and she thrust herself to the wall, and crushed Balaam’s foot against the wall: and he struck her again. (26) The angel of Hashem went further, and stood in a narrow place, where there was no way to turn either to the right hand or to the left. (27) The donkey saw the angel of Hashem, and she lay down under Balaam: and Balaam’s anger was kindled, and he struck the donkey with his staff. (28) Hashem opened the mouth of the donkey, and she said to Balaam, “What have I done to you, that you have struck me these three times?” (29) Balaam said to the donkey, “Because you have mocked me, I wish there were a sword in my hand, for now I would have killed you.” (30) The donkey said to Balaam, “Am I not your donkey, on which you have ridden all your life long to this day? Was I ever in the habit of doing so to you?” He said, “No.” (31) Then Hashem opened the eyes of Balaam, and he saw the angel of Hashem standing in the way, with his sword drawn in his hand; and he bowed his head, and fell on his face.

(כב) וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ י״י בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. (כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ י״י נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. (כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ י״י בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה. (כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ י״י וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ. (כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ י״י עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. (כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ י״י וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. (כח) וַיִּפְתַּח י״י אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. (כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. (ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא. (לא) וַיְגַל י״י אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ י״י נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו.

Devarim 34:10-11דברים ל״ד:י׳-י״א

(10) There has not arisen a prophet since in Israel like Moses, whom Hashem knew face to face, (11) in all the signs and the wonders, which Hashem sent him to do in the land of Egypt, to Pharaoh, and to all his servants, and to all his land,

(י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ י"י פָּנִים אֶל פָּנִים. (יא) לְכׇל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ י"י לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכׇל עֲבָדָיו וּלְכׇל אַרְצוֹ.

Yehoshua 10:12-14יהושע י׳:י״ב-י״ד

(12) Then spoke Joshua to the Lord in the day when the Lord delivered up the Amorites before the children of Israel; and he said in the sight of Israel: 'Sun, stand thou still upon Gibeon; And thou, Moon, in the valley of Aijalon.' (13) And the sun stood still, and the moon stayed, Until the nation had avenged themselves of their enemies. Is not this written in the book of Jashar? And the sun stayed in themidst of heaven, and hasted not to go down about a whole day. (14) And there was no day like that before it or after it, that the Lord hearkened unto the voice of a man; for the Lord fought for Israel.

(יב) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַי״י בְּיוֹם תֵּת י״י אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. (יג) וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים. (יד) וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ י״י בְּקוֹל אִישׁ כִּי י״י נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל.

Shofetim 6:36-40שופטים ו׳:ל״ו-מ׳

(36) And Gideon said unto God: 'If Thou wilt save Israel by my hand, as Thou hast spoken, (37) behold, I will put a fleece of wool on the threshing-floor; if there be dew on the fleece only, and it be dry upon all the ground, then shall I know that Thou wilt save Israel by my hand, as Thou hast spoken.' (38) And it was so; for he rose up early on the morrow, and pressed the fleece together, and wrung dew out of the fleece, a bowlful of water. (39) And Gideon said unto God: 'Let not Thine anger be kindled against me, and I will speak but this once: let me make trial, I pray Thee, but this once with the fleece; let it now be dry only upon the fleece, and upon all the ground let there be dew.' (40) And God did so that night; for it was dry upon the fleece only, and there was dew on all the ground.

(לו) וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים אִם יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. (לז) הִנֵּה אָנֹכִי מַצִּיג אֶת גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן אִם טַל יִהְיֶה עַל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כׇּל הָאָרֶץ חֹרֶב וְיָדַעְתִּי כִּי תוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. (לח) וַיְהִי כֵן וַיַּשְׁכֵּם מִמׇּחֳרָת וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה וַיִּמֶץ טַל מִן הַגִּזָּה מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם. (לט) וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים אַל יִחַר אַפְּךָ בִּי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפָּעַם אֲנַסֶּה נָּא רַק הַפַּעַם בַּגִּזָּה יְהִי נָא חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כׇּל הָאָרֶץ יִהְיֶה טָּל. (מ) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים כֵּן בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כׇּל הָאָרֶץ הָיָה טָל.

Melakhim I 17:1-6מלכים א׳ י״ז:א׳-ו׳

(1) And Elijah the Tishbite, who was of the settlers of Gilead, said unto Ahab: 'As the Lord, the God of Israel, liveth, before whom I stand, there shall not be dew nor rain these years, but according to my word.' (2) And the word of the Lord came unto him, saying: (3) 'Get thee hence, and turn thee eastward, and hide thyself by the brook Cherith, that is before the Jordan. (4) And itshall be, that thou shalt drink of the brook; and I have commanded the ravens to feed thee there.' (5) So he went and did according unto the word of the Lord; for he went and dwelt by the brook Cherith, that is before the Jordan. (6) And the ravens brought him bread and flesh in the morning, and bread and flesh in the evening; and he drank of the brook.

(א) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי. (ב) וַיְהִי דְבַר י"י אֵלָיו לֵאמֹר. (ג) לֵךְ מִזֶּה וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. (ד) וְהָיָה מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם. (ה) וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר י"י וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. (ו) וְהָעֹרְבִים מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב וּמִן הַנַּחַל יִשְׁתֶּה.

Melakhim I 17:17-24מלכים א׳ י״ז:י״ז-כ״ד

(17) And it came to pass after these things, that the son of the woman, the mistress of the house, fell sick; and his sickness was so sore, that there was no breath left in him. (18) And she said unto Elijah: 'What have I to do with thee, O thou man of God? art thou come unto me to bring my sin to remembrance, and to slay my son?' (19) And he said unto her: 'Give me thy son.' And he took him out of her bosom, and carried him up into the upper chamber, where he abode, and laid him upon his own bed. (20) And he cried unto the Lord, and said: 'O Lord my God, hast Thou also brought evil upon the widow with whom I sojourn, by slaying her son?' (21) And he stretched himself upon the child three times, and cried unto the Lord, and said: 'O Lord my God, I pray thee, let this child's soul come back into him.' (22) And the Lord hearkened unto the voice of Elijah; and the soul of the child came back into him, and he revived. (23) And Elijah took the child, and brought him down out of the upper chamber into the house, and delivered him unto his mother; and Elijah said: 'See, thy son liveth.' (24) And the woman said to Elijah: 'Now I know that thou art a man of God, and that the word of the Lord in thy mouth is truth.'

(יז) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חׇלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה. (יח) וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֺנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי. (יט) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתוֹ. (כ) וַיִּקְרָא אֶל י"י וַיֹּאמַר י"י אֱלֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ. (כא) וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל י"י וַיֹּאמַר י"י אֱלֹהָי תָּשׇׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ. (כב) וַיִּשְׁמַע י"י בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשׇׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי. (כג) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד וַיֹּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ רְאִי חַי בְּנֵךְ. (כד) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה וּדְבַר י"י בְּפִיךָ אֱמֶת.

Melakhim II 4:18-36מלכים ב׳ ד׳:י״ח-ל״ו

(18) And when the child was grown, it fell on a day, that he went out to his father to the reapers. (19) And he said unto his father: 'My head, my head.' And he said to his servant: 'Carry him to his mother.' (20) And when he had taken him, and brought him to his mother, he sat on her knees till noon, and then died. (21) And she went up, and laid him on the bed of the man of God, and shut the door upon him, and went out. (22) And she called unto her husband, and said: 'Send me, I pray thee, one of the servants, and one of the asses, that I may run to the man of God, and come back.' (23) And he said: Wherefore wilt thou go to him today? it is neither new moon nor sabbath.' And she said: 'It shall be well.' (24) Then she saddled an ass, and said to her servant: 'Drive, and go forward; slacken me not the riding, except I bid thee.' (25) So she went, and came unto the man of God to mount Carmel. And it came to pass, when the man of God saw her afar off, that he said to Gehazi his servant: 'Behold, yonder is that Shunammite. (26) Run, I pray thee, now to meet her, and say unto her: Is it well with thee? is it well with thy husband? is it well with the child?' And she answered: 'It is well.' (27) And when shecame to the man of God to the hill, she caught hold of his feet. And Gehazi came near to thrust her away; but the man of God said: 'Let her alone; for her soul is bitter within her; and the Lord hath hid it from me, and hath not told Me.' (28) Then she said: 'Did I desire a son of my lord? did I not say: Do not deceive me?' (29) Then he said to Gehazi: 'Gird up thy loins, and take my staff in thy hand, and go thy way; if thou meet any man, salute him not; and if any salute thee, answer him not; and lay my staff upon the face of the child.' (30) And the mother of the child said: 'As the Lord liveth, and as thy soul liveth, I will not leave thee.' And he arose, and followed her. (31) And Gehazi passed on before them, and laid the staff upon the face of the child; but there was neither voice, nor hearing. Wherefore he returned to meet him, and told him, saying: 'The child is not awaked.' (32) And when Elisha was come into the house, behold, the child was dead, and laid upon his bed. (33) He went in therefore, and shut the door upon them twain, and prayed unto the Lord. (34) And he went up, and lay upon the child, and put his mouth upon his mouth, and his eyes upon his eyes, and his hands upon his hands; and he stretched himself upon him; and the flesh of the child waxed warm. (35) Then he returned, and walked in the house once to and fro; and went up, and stretched himself upon him; and the child sneezed seven times, and the child opened his eyes. (36) And he called Gehazi, and said: 'Call this Shunammite.' So he called her. And when she was come in unto him, he said: 'Take up thy son.'

(יח) וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים. (יט) וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ. (כ) וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצׇּהֳרַיִם וַיָּמֹת. (כא) וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא. (כב) וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה. (כג) וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ [אַתְּ] (אתי) [הֹלֶכֶת] (הלכתי) אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם. (כד) וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל תַּעֲצׇר לִי לִרְכֹּב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ. (כה) וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז. (כו) עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמׇר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם. (כז) וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהׇדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַי"י הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי. (כח) וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי. (כט) וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מׇתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר. (ל) וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי י"י וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ. (לא) וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב וַיָּשׇׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. (לב) וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ. (לג) וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל י"י. (לד) וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחׇם בְּשַׂר הַיָּלֶד. (לה) וַיָּשׇׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו. (לו) וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ.

Yeshayahu 11:6-7ישעיהו י״א:ו׳-ז׳

(6) And the wolf shall dwell with the lamb, And the leopard shall lie down with the kid; And the calf and the young lion and the fatling together; And a little child shall lead them. (7) And the cow and the bear feed; Their young ones shall lie down together; And the lion shall eat straw like the ox.

(ו) וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. (ז) וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן.

Yeshayahu 40:3-5ישעיהו מ׳:ג׳-ה׳

(3) Hark! one calleth: 'Clear ye in the wilderness the way of the Lord, Make plain in the desert A highway for our God. (4) Every valley shall be lifted up, And every mountain and hill shall be made low; And the rugged shall be made level, And the rough places a plain; (5) And the glory of the Lord shall be revealed, And all flesh shall see it together; For the mouth of the Lord hath spoken it.'

(ג) קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ י"י יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. (ד) כׇּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכׇל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. (ה) וְנִגְלָה כְּבוֹד י"י וְרָאוּ כׇל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי י"י דִּבֵּר.

Yeshayahu 49:11ישעיהו מ״ט:י״א

And I will make all My mountains a way, And My highways shall be raised on high.

וְשַׂמְתִּי כׇל הָרַי לַדָּרֶךְ וּמְסִלֹּתַי יְרֻמוּן.

Daniel 10:17דניאל י׳:י״ז

For how can this servant of my lord talk with this my lord? for as for me, straightway there remained no strength in me, neither was there breath left in me.'

וְהֵיךְ יוּכַל עֶבֶד אֲדֹנִי זֶה לְדַבֵּר עִם אֲדֹנִי זֶה וַאֲנִי מֵעַתָּה לֹא יַעֲמׇד בִּי כֹחַ וּנְשָׁמָה לֹא נִשְׁאֲרָה בִי.

Artapanus (Cited in Eusebius Ch. 27)ארטפנוס (מובא באבסביוס כ״ז)

Now the people of Memphis say, that Moses being acquainted with the country waited for the ebb, and took the people across the sea when dry.

Philo Questions and Answers on Genesis I 31פילון שאלות ותשובות על בראשית א ל״א

Why does Moses say that the serpent was more cunning than all the beasts of the field? (Genesis 3:1). One may probably affirm with truth that the serpent in reality is more cunning than any beast whatever. But the reason why he appears to me to be spoken of in these terms here is on account of the natural proneness of mankind to vice, of which he is the symbol.

Philo On the Creation 156-166פילון על בריאת העולם קנ״ו-קס״ו

(156) It is said that the old poisonous and earthborn reptile, the serpent, uttered the voice of a man. And he on one occasion coming to the wife of the first created man, reproached her with her slowness and her excessive prudence, because she delayed and hesitated to gather the fruit which was completely beautiful to look at, and exceedingly sweet to enjoy, and was, moreover, most useful as being a means by which men might be able to distinguish between good an evil.... LVI (157) And these things are not mere fabulous inventions, in which the race of poets and sophists delights, but are rather types shadowing forth some allegorical truth, according to some mystical explanation. And any one who follows a reasonable train of conjecture, will say with great propriety, that the aforesaid serpent is the symbol of pleasure, because in the first place he is destitute of feet, and crawls on his belly with his face downwards. In the second place, because he uses lumps of clay for food. Thirdly, because he bears poison in his teeth, by which it is his nature to kill those who are bitten by him.

Philo Allegorical Interpretation II 71-78פילון אליגוריות החוקים ב ע״א-ע״ח

XVIII (74) And pleasure has been represented under the form of the serpent, for this reason, as the motion of the serpent is full of many windings and varied, so also is the motion of pleasure. At first it folds itself round a man in five ways, for the pleasures consist both in seeing, and in hearing, and in taste, and in smell, and in touch. But the most vehement and intense are those which arise from connection with woman, through which the generation of similar beings is appointed by nature to be effected.

Josephus Antiquities of the Jews 3 1:6יוספוס קדמוניות היהודים ג א׳:ו׳

But presently after this first supply of food, he sent them a second; for as Moses was lifting up his hands in prayer, a dew fell down; and Moses, when he found it stick to his hands, supposed this was also come for food from God to them. He tasted it; and perceiving that the people knew not what it was, and thought it snowed, and that it was what usually fell at that time of the year, he informed them that this dew did not fall from heaven after the manner they imagined, but came for their preservation and sustenance. So he tasted it, and gave them some of it, that they might be satisfied about what he told them. They also imitated their conductor, and were pleased with the food, for it was like honey in sweetness and pleasant taste, but like in its body to bdellium, one of the sweet spices, and in bigness equal to coriander seed. And very earnest they were in gathering it; but they were enjoined to gather it equally - the measure of an omer for each one every day, because this food should not come in too small a quantity, lest the weaker might not be able to get their share, by reason of the overbearing of the strong in collecting it. However, these strong men, when they had gathered more than the measure appointed for them, had no more than others, but only tired themselves more in gathering it, for they found no more than an omer apiece; and the advantage they got by what was superfluous was none at all, it corrupting, both by the worms breeding in it, and by its bitterness. So divine and wonderful a food was this! It also supplied the want of other sorts of food to those that fed on it. And even now, in all that place, this manna comes down in rain, according to what Moses then obtained of God, to send it to the people for their sustenance. Now the Hebrews call this food manna: for the particle man, in our language, is the asking of a question. What is this ? So the Hebrews were very joyful at what was sent them from heaven. Now they made use of this food for forty years, or as long as they were in the wilderness.

Mishna Avot 5:6משנה אבות ה׳:ו׳

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בֵין הַשְּׁמָשׁוֹת: פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁלְּאַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף צְבַת בִּצְבַת עֲשׁוּיָה.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 16:32מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט״ז:ל״ב

"And Moses said: This is the thing, etc.": I might think that Aaron placed it there in the fortieth year. It is, therefore, written (Ibid. 34) "And Aaron placed it before the (ark of) testimony." When was the ark made? In the second year (of the exodus). Thus, Aaron placed it there in the second year. And this is one of the ten things created on Sabbath eve (of the creation) at twilight: the rainbow, the manna, the staff (with which the signs were performed), the writing, (the form of the letters carved on the tablets), the shamir (a miraculous stone-cutting worm), the tablets, the opening of the mouth of the earth to swallow up the wicked, the opening of the mouth of (Bilam's) ass, the grave of Moses, and the cave where Moses and Eliyahu stood. Others say: Also the vestments of the first man and the staff of Aaron, its almonds and blossoms. Seven things are concealed from the eyes of man: the day of death, the day of consolation, the depth of judgment, the source of his livelihood, what is in the heart of his neighbor, the restoration of the kingdom of the house of David, and the uprooting of the kingdom of the "liable one" (i.e., Rome).

אִם אוֹמֵר אֲנִי: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יי: מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (שמות ט״ז:ל״ב). יָכֹל לוֹמַר לֹא הִנִּיחוֹ אַהֲרֹן אֶלָּא בִשְׁנַת הָאַרְבָּעִים? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת.״ אֵימָתַי נֶעֱשָׂה הָאָרוֹן? בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה. כָּךְ לֹא הִנִּיחוּ אַהֲרֹן אֶלָּא בְשָׁנָה שְׁנִיָּה. וְזֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה דְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֵלּוּ הֵן: הַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַכְּתָב, וְהַשָּׁמִיר, וְהַלּוּחוֹת, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלֹעַ הָרְשָׁעִים, וּפְתִיחַת פִּי הָאָתוֹן, וְקִבְרוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה, וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בָּהּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף בְּגָדָיו שֶׁלְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, וּמַקְלוֹ שֶׁלְּאַהֲרֹן שְׁקֵדָיו וּפְרָחָיו.

Mekhilta DeRashbi Shemot 18מכילתא דרשב״י שמות י״ח

ויחד יתרו על כל הטובה – ר׳ יהושע אומר בטובת המן הגיד לו אמר לו מן שנתן לנו הקב״ה אנו טועמין בו טעם פת טעם בשר טעם דגים טעם חגבים טעם כל מטעמים שבעולם שנ׳ טובה הטובה כל הטובה על כל הטובה: ר׳ אליעזר המודעי אומר בטובת הבאר הגיד לו אמר לו באר שנתן לנו המקום אנו טועמין בו טעם דבש טעם חלב טעם יין חדש טעם יין ישן [טעם] כל (מטעמים) [ממתקים] שבעולם שנ׳ טובה הטובה כל הטובה על כל הטובה: ר׳ אליעזר אומר בטובת ארץ ישראל הגיד לו אמר לו עתיד המקום ליתן לנו ארץ ישראל ועולם הבא ועולם חדש ומלכות בית דויד וכהונה ולויה שנ׳ טובה הטובה כל הטובה על כל הטובה.

Sifre Devarim 33:21ספרי דברים ל״ג:כ״א

כי שם חלקת מחוקק ספון – זה קבר של משה שנתונה בחלקת גד, והוא לא מת אלא בחלקו של ראובן, שנאמר: עלה אל הר העברים הזה הר נבו (דברים לב). ומה תלמוד לומר: כי שם חלקת מחוקק ספון? מלמד שהיה משה מוטל מת בגפי שכינה ד׳ מילין מחלקו של ראובן לחלקו של גד, ומלאכי השרת מספידין אותו ואומרים: יבוא שלום וינוח על משכבו. וזה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הם: הקשת, והמן, והבאר, והכתב והמכתב, והלוחות, ופי האתון, וקברו של משה, ומערה שעמד בה משה ואליהו, ומקלו של אהרן, שקדיה ופרחיה. ויש אומרים: אף בגדו של אדם הראשון. ויש אומרים: הכתונות ומזיקים. ר׳ יאשיה אמר משום אביו: אף האיל והשמיר. ר׳ נחמיה אומר: אף האור והפרדה. ר׳ יהודה אומר: אף הצבת. וכן הוא אומר: צבתא בצבתא תתעבד, קמייתא מאי הוית לא ברייה הות. אמר לו: והרי יכול לעשותה בדפוס ולחתיכה בתוכו? הא לא ברייה הות.

Bavli Shabbat 53bבבלי שבת נ״ג:

The Gemara cites a related baraita in which the Sages taught: There was an incident where one man’s wife died, and she left him a son to nurse, and he did not have money to pay the wages of a wet-nurse. And a miracle was performed on his behalf, and he developed breasts like the two breasts of a woman, and he nursed his son. Rav Yosef said: Come and see how great this person is that a miracle of that magnitude was performed on his behalf. Abaye said to him: On the contrary, how dishonorable is this person that the order of creation was altered on his behalf. A miracle was indeed performed on his behalf; however, it was performed in a demeaning and unpleasant manner. Rav Yehuda added and said: Come and see how difficult it is to provide for a person’s sustenance. It is so difficult that the order of creation had to be altered on his behalf, which was apparently easier than providing him a source of financial support. Rav Naḥman said: Know that it is so, as miracles are often performed on a person’s behalf; however, it has not yet happened that food was miraculously created in a person’s home.

ת״ר מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה א״ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. אמר רב יהודה בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם שנשתנו עליו סדרי בראשית אמר רב נחמן תדע דמתרחיש ניסא ולא אברו מזוני.

Bavli Shabbat 104aבבלי שבת ק״ד.

Rav Ḥisda said: The writing on the tablets was read from the inside, from one side of the tablets, and read from the outside, the other side of the tablets, in reverse order. The Gemara cites words that appear elsewhere in the Bible: Nevuv was read as bet, vav, bet, nun; rahav as beit, heh, reish; and saru as vav, reish, samekh.

א״ר חסדא מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדין ואמר רב חסדא כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ כגון נבוב בובן (רהב בהר) סרו ורס.

Bereshit Rabbah 5:5-6בראשית רבה ה׳:ה׳-ו׳

(ה) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן תְּנָאִין הִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַיָּם שֶׁיְהֵא נִקְרַע לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שמות יד, כז): וַיָּשָׁב הַיָּם לְאֵיתָנוֹ, לִתְנָאוֹ שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר לֹא עִם הַיָּם בִּלְבָד הִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא עִם כָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מה, יב): אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי, מִידֵי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי, צִוִּיתִי אֶת הַיָּם שֶׁיִּהְיֶה נִקְרַע לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, צִוִּיתִי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ שֶׁיִּשְׁתְּקוּ לִפְנֵי משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, א): הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי, צִוִּיתִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ שֶׁיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע י, יב): שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, צִוִּיתִי אֶת הָעוֹרְבִים שֶׁיְכַלְכְּלוּ אֶת אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יז, ו): וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר וגו׳, צִוִּיתִי אֶת הָאוּר שֶׁלֹא תַּזִּיק לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, צִוִּיתִי אֶת הָאֲרָיוֹת שֶׁלֹא יַזִּיקוּ אֶת דָּנִיֵּאל, צִוִּיתִי אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁיִּפָּתְחוּ לְקוֹל יְחֶזְקֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל א, א): נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וגו׳, צִוִּיתִי אֶת הַדָּג שֶׁיָּקִיא אֶת יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יונה ב, יא): וַיֹּאמֶר ה׳ לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה. (ו) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: יִקָּווּ הַמַּיִם, לָמָּה (עמוס ה, ח): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם (עמוס ט, ו): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת בְּדוֹר הַמַּבּוּל וְאַחַת בְּדוֹר אֱנוֹשׁ, בִּשְׁבִיל (קהלת ג, יד): וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו, מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁמָּרְדָה בַּמֶּלֶךְ, שָׁלַח הַמֶּלֶךְ לִגְיוֹן קָשֶׁה וְהֵקִיפָהּ, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ בְּנֵי הַמְדִינָה וְיִתְיָרְאוּ מִלְּפָנָיו. כָּךְ לָמָּה (תהלים לג, ז): כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם, בִּשְׁבִיל (תהלים לג, ח): וְיִירְאוּ מֵה׳ כָּל הָאָרֶץ וגו׳.

Shemot Rabbah 9:10שמות רבה ט׳:י׳

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם לָמָּה לֹא לָקוּ הַמַּיִם עַל יְדֵי משֶׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמַּיִם שֶׁשְּׁמָרוּךָ כְּשֶׁהֻשְׁלַכְתָּ לַיְאוֹר אֵינוֹ דִין שֶׁיִּלְקוּ עַל יָדֶךָ, חַיֶּיךָ לֹא יִלְקוּ אֶלָּא עַל יְדֵי אַהֲרֹן. וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם, הַכֹּל מַה שֶּׁבַּיְאוֹר וּבָאֲגַמִּים וּבַנְּהָרוֹת. וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָּם, מַה שֶּׁבַּקִּיתוֹן. וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וגו׳, אֲפִלּוּ מַה שֶּׁמִּצְרִי רוֹקֵק דָּם הָיָה. מִפְּנֵי מָה הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶן דָּם, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. שֶׁכָּךְ אָמַר לְאַבְרָהָם (בראשית טו, יד): וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וגו׳. לְפִי שֶׁלֹא הָיוּ מַנִּיחִין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לִטְבֹּל מִטֻּמְאָתָן, כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיוּ פָּרִין וְרָבִין, לְפִיכָךְ לָקוּ הַמַּיִם בְּדָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳. וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה, אָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי בְּרַבִּי, מִמַּכַּת דָּם הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל, כֵּיצַד, הַמִּצְרִי וְיִשְׂרָאֵל בְּבַיִת אֶחָד וְהַגִּיגִית מְלֵאָה מַיִם, וּמִצְרִי הָלַךְ לְמַלְאוֹת הַקִּיתוֹן מִתּוֹכָהּ מוֹצִיאָהּ מְלֵאָה דָּם, וְיִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם מִתּוֹךְ הַגִּיגִית, וְהַמִּצְרִי אוֹמֵר תֵּן לִי בְּיָדְךָ מְעַט מַיִם וְנוֹתֵן לוֹ וְנַעֲשׂוּ דָּם, וְאוֹמֵר לוֹ נִשְׁתֶּה אֲנִי וְאַתָּה מִן קְעָרָה אַחַת, וְיִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם וְהַמִּצְרִי דָּם, וּכְשֶׁהָיָה לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל בְּדָמִים, הָיָה שׁוֹתֶה מַיִם, מִכָּאן הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל.

Shemot Rabbah 14:3שמות רבה י״ד:ג׳

חשֶׁךְ לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶן, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין לְפָנָיו מַשֹּׂוֹא פָנִים וְהוּא חוֹקֵר לֵב וּבֹחֵן כְּלָיוֹת, לְפִי שֶׁהָיוּ פּוֹשְׁעִים בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לָהֶן פַּטְרוֹנִין מִן הַמִּצְרִיִּים וְהָיָה לָהֶן שָׁם עשֶׁר וְכָבוֹד וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לָצֵאת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אָבִיא עֲלֵיהֶן מַכָּה בְּפַרְהֶסְיָא וְיָמוּתוּ, יֹאמְרוּ הַמִּצְרִיִּים כְּשֵׁם שֶׁעָבַר עָלֵינוּ כָּךְ עָבַר עֲלֵיהֶן, לְפִיכָךְ הֵבִיא עַל הַמִּצְרִיִּים אֶת הַחשֶׁךְ שְׁלשָׁה יָמִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ קוֹבְרִין מֵתֵיהֶם וְלֹא יִהְיוּ רוֹאִין אוֹתָן שׂוֹנְאֵיהֶם וְיִהְיוּ מְשַׁבְּחִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּךְ. מַהוּ חשֶׁךְ אֲפֵלָה, אָמַר רַבִּי אַבְדִּימֵי דְמִן חֵיפָה, אוֹתוֹ חשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכֻפָּל הָיָה, רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ שִׁבְעָה יָמִים שֶׁל חשֶׁךְ הָיוּ, כֵּיצַד שְׁלשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים מִי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וּבִקֵּשׁ לַעֲמֹד עוֹמֵד, וְהָעוֹמֵד בִּקֵּשׁ לֵישֵׁב יוֹשֵׁב, וְעַל אֵלּוּ הַיָּמִים נֶאֱמַר: וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. שְׁלשָׁה יָמִים אֲחֵרִים מִי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד וְהָעוֹמֵד אֵינוֹ יָכוֹל לֵישֵׁב, וּמִי שֶׁהָיָה רוֹבֵץ אֵינוֹ יָכוֹל לִזְקֹף, עֲלֵיהֶן נֶאֱמַר: וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים. וּבִשְׁלשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וְהִשְׁאִילוּם, שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל נִכְנַס לְתוֹךְ בָּתֵּיהֶן שֶׁל מִצְרִים וְהָיוּ רוֹאִין בָּהֶן כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת, אִם הָיוּ אוֹמְרִים אֵין לָנוּ לְהַשְׁאִיל לָכֶם הָיוּ יִשְרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶן הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ הַמִּצְרִיִּים אוֹמְרִים אִם הָיוּ אֵלּוּ רוֹצִים לְשַׁקֵּר בָּנוּ הָיוּ נוֹטְלִין אוֹתָן בִּימֵי הַחשֶׁךְ וְלֹא הָיִינוּ מַרְגִּישִׁין, שֶׁהֲרֵי רָאוּ אוֹתָן כְּבָר אַחַר שֶׁלֹא נָגְעוּ חוּץ מִדַּעְתֵּנוּ כְּמוֹ כֵן לֹא יַחֲזִיקוּ, וְהָיוּ מַשְׁאִילִין לָהֶן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, יד): וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר וגו׳, בְּאֶרֶץ גּשֶׁן לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּמוֹשְׁבֹתָם, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה יְהוּדִי נִכְנַס הָיָה אוֹר נִכְנַס וּמֵאִיר לוֹ מַה שֶּׁבַּחָבִיּוֹת וּבַתֵּבוֹת וּבַמַּטְמוֹנִיּוֹת. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (תהלים קיט, קה): נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וגו׳. הֲרֵי שִׁשָּׁה יָמִים שֶׁל חשֶׁךְ שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם, וְהַשְּׁבִיעִי שֶׁל חשֶׁךְ, זֶה יוֹם חשֶׁךְ שֶׁל יָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כ): וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה, כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ עָנָן וְחשֶׁךְ וּמַחְשִׁיךְ לְמִצְרַיִם וּמֵאִיר לְיִשְׂרָאֵל כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה לָהֶם בְּמִצְרַיִם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (תהלים כז, א): ה׳ אוֹרִי וְיִשְׁעִי וגו׳. וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא יָבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס, ב): כִּי הִנֵּה הַחשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וגו׳.

Shemot Rabbah 21שמות רבה כ״א

(י) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה, אִם בַּיָּם לָמָּה בַּיַּבָּשָׁה, וְאִם בַּיַּבָּשָׁה לָמָּה בְּתוֹךְ הַיָּם, אֶלָּא מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁלֹא נִקְרַע לָהֶם הַיָּם עַד שֶׁבָּאוּ לְתוֹכוֹ עַד חוֹטְמָן, וְאַחַר כָּךְ נַעֲשָׂה לָהֶם יַבָּשָׁה. דָּרַשׁ רַבִּי נְהוֹרָאי, הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל עוֹבֶרֶת בַּיָּם וּבְנָהּ בְּיָדָהּ וּבוֹכֶה, וּפוֹשֶׁטֶת יָדָהּ וְנוֹטֶלֶת תַּפּוּחַ אוֹ רִמּוֹן מִתּוֹךְ הַיָּם וְנוֹתֶנֶת לוֹ, שֶׁנֶאֱמַר (תהלים קו, ט): וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר, מַה בַּמִּדְבָּר לֹא חָסְרוּ כְלוּם, אַף בַּתְּהוֹמוֹת לֹא חָסְרוּ כְלוּם. הוּא שֶׁמּשֶׁה אָמַר לָהֶם (דברים ב, ז): זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר, שֶׁלֹא הָיוּ חֲסֵרִים אֶלָּא לְהַזְכִּיר דָּבָר וְהוּא נִבְרָא לִפְנֵיהֶם.

Tanchuma Beshalach 10תנחומא בשלח י׳

וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ. עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לָהֶם עַל הַיָּם. נִבְקַע לָהֶם הַיָּם וְנִבְקַע כְּמִין כִּפָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: נָקַבְתָּ בְּמַטָיו רֹאשׁ פְּרָזָיו וְגוֹ׳ (חבקוק ג, יד). וְנֶחֱלַק לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבִילִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ. וְנַעֲשָׂה יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה (שמות טז, יד). וְנַעֲשׂוּ כְּמִין טִיט, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כט): דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹמֶר מַיִם רַבִּים (שמות יד, טו). וְנַעֲשׂוּ הַמַּיִם פֵּרוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם (תהלים עד, יג). וְנַעֲשׂוּ סְלָעִים סְלָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם (תהלים עד, יג). וְנַעֲשׂוּ גְּזָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים (שמות קלו, יג). וְנַעֲשׂוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם (שמות טו, ח). וְנַעֲשׂוּ כְמוֹ נֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד (שמות טו, ח). וְיָצְאוּ לָהֶם כַּדֵּי מַיִם מְתוּקִין מִתּוֹךְ מְלוּחִין. וְקָפְאוּ הַמַּיִם וְנַעֲשׂוּ כִּכְלִי זְכוּכִית, שֶׁנֶּאֱמַר: קָפְאוּ תְהֹמוֹת (שמות טו, ח).

Pirkei DeRabbi Eliezer 52פרקי דרבי אליעזר נ״ב

שבעה מופתיים נעשו בעולם שלא נראו כמותן המופת הראשון מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם ניצל מן האש עד שבא אברהם אבינו וניצל מכבשן האש ושמעו כל מלכי הארץ ותמהו שלא ראו כמהו עד שנברא העולם ומניין שניצל מכבשן האש שנ׳ אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים וכתיב אחר אומ׳ אתה הוא ה׳ האלהים אשר בחרת באברם והוצאת מאור כשדים המופת השני מנשי בעילה מיום שנבראו שמים וארץ לא ילדה אשה לתשעים שנה עד שבאת שרה וילדה לתשעים שנה לבד חוה ושמעו כל מלכי הארץ ולא האמינו מה עשה הב״ה הוביש את שדי נשיהן שנ׳ וידעו כל עצי היער אלו אומות העולם אני ה׳ השפלתי עין גבוה זה נמרוד והגבהתי עץ שפל זה אברהם אבינו הובשתי עץ לח אלו שדי נשי אומות העולם הפרחתי עץ יבש אלו שדי שרה והיו מביאין את בניהם אצל שרה ומניקה אותם בשלום שנ׳ הניקה בנים שרה המופת השלישי מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם שנזרקה בו שיבה עד שבא אברהם אבינו ותמהו כל העולם שלא כמותו מיום שנברא העולם ומניין שנזרקה שיבה שנ׳ ואברהם זקן בא בימים ר׳ לויטס איש יבנה אומ׳ ככליל שהוא כבוד ראש המלך כך השיבה כבוד והדר לזקנים שנ׳ והדר זקנים שיבה המופת הרביעי מיום שנברא העולם לא היה אדם חולה אלא בכל מקום שהיה אדם אם בדרך אם בשוק ועטש היתה נפשו יוצאה מנחיריו ומת עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים על זאת ואמ׳ לפני הב״ה רבונו של עולם אל תקח את נפשי ממני עד אשר אני מצוה את בני ובני ביתי ונעתר לו שנ׳ ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ושמעו כל מלכי הארץ ותמהו שלא היה כמהו מיום שנבראו שמים וארץ לפיכך חייב אדם לומר לחבירו בשעת עטישותיו חיים שנהפך מות העולם לאור שנ׳ עטישותיו תהל אור המופת החמשי מיום שנבראו שמים וארץ לא נהפכו מי הים ליבשה עד שיצאו ישראל ממצרים ועברו בתוך הים ביבשה שנ׳ ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ורגזו כל מלכי הארץ שלא היה כמהו מיום שנברא העולם שנ׳ שמעו עמים ירגזון המופת הששי מיום שנבראו שמים וארץ השמש והירח והככבים וכל המזלות היו עולין להאיר על הארץ ואינן מערערין זה עם זה עד שבא יהושע ועשה מלחמתן של ישראל והגיע ערב שבת וראה בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת ועוד שראו חרטומי גוים כובשים במזלות לבא על ישראל מה עשה יהושע פשט ידו לאור השמש ולאור הירח והזכיר עליהם את השם ועמד כל אחד במקומו ששה ושלשים שעות עד מוצאי שבת שנ׳ וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבא כיום תמים וראו כל מלכי הארץ ותמהו שלא היה כמהו מיום שנברא העולם שנ׳ ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לא יהיה כן לשמוע ה׳ בקול איש כי ה׳ נלחם בישראל המופת השביעי מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה ויחיה ויעמוד מחליו עד שבא חזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחליו התחיל מתפלל לפני הב״ה ואמ׳ אנא ה׳ זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובצדקה ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי ונעתר לו שנ׳ הנני מוסיף על ימיך חמש עשרה שנה אמ׳ לפני הב״ה רבון כל העולמים תן לי אות כי אעלה בית ה׳ אמ׳ לו אחז אביך כובש במזלות היה והיה משתחוה לשמש והשמש היה בורח מלפניו וירד במעליו עשר מעלות אם רוצה אתה ירד עשר מעלות או יעלה עשר מעלות אמ׳ לפניו רבון כל העולמים לא אותן המעלות שירד יחזור ויעמד במקומו שנ׳ כי לא ישוב הצל אחורנית במעלות אשר ירדה ונעתר לו הב״ה שנ׳ הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה וראו כל מלכי ארץ ותמהו שלא היה כמהו מיום שנברא העולם ושלחו לראות את המופת שנ׳ וכן במליצי שרי מלך בבל המושלחים עליו לדרוש את המופת אשר היה בארץ וראה את המלכים ונתגאה לבו והראה להם את אוצרות של מלכי יהודה ואת אוצרות של בית קדשי הקדשים ועוד שפתח את ארון הברית והראה להם את הלוחות ואמר להם בזה אנו עושים מלחמה ונוצחין שנ׳ וישמח עליהם חזקיהו ויראם את כל בית נכותה את הכסף ואת הזהב ואת הנזמים ואת שמן הטוב ולא היה דבר אשר לא הראה חזקיהו בביתו ובכל ממשלתו וכעס הב״ה עליו ואמ׳ לו לא דייך שהראת להם את כל אוצרות מלכי יהודה ואת כל אוצרות בית קדשי הקדשים אלא שפתחת להם את הארון והראית להם את הלוחות מעשה ידי חייך הם יעלו ויקחו את כל אוצרות מלכי יהודה ואת כל אוצרות בית קדשי הקדשים שנ׳ הנה ימים באים נאם ה׳ ונשא את כל אשר בביתיך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבלה יובאו לא יותר דבר ותחת הלוחות יהיו בניך סריסים בהיכל מלך בבל שנ׳ ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל אלו הם חנניא מישאל ועזריה שנעשו סריסים בהיכל מלך בבל ולא הולידו בנים ועליהם הכתוב אומ׳ כה אמר ה׳ לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 3:1ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית ג׳:א׳

והנחש היה ערום – ואמר בראשונה: ויהיו שניהם ערומים, מפני שרצה לאמור אחרי אכלם מעץ הדעת הכירו ״כי עירומים הם״. והגיד הכתוב שלא התביישו בעירום ולא הכירו שהוא מגונה, עד שאכלו מהפרי ההוא והתרחבה בינתם. ודבר רגיל הוא שיהיה האדם עושה מעשים מגונים בעיני החכמים ולא ירגיש בגנותם. ולאחר שקיבל חינוך וידיעתו התרחבה מתברר לו הכיעור שבמעשהו והוא נמנע ממנו. …ויש להשיב על זה כמה תשובות: • התיאור שרפים שהוא משותף לנחשים ולמלאכים אינו מחייב שיהיו שוים גם בשמותיהם, אלא כל המתוארים בתואר אחד, יתכן שנקרא כל אחד מהם בשם אחר כאמרנו... בית ארוך, איש ארוך, וכאמרנו: דרהם אמיתי וכיכר לחם אמיתי, מאמר שלם, יום שלם וכדומה לזה. וזהו דבר שהשכל שוללו ואם אנו אומרים: נזיר קדוש וטהור, וכוהן קדוש. וכן הדבר בענין אל גדול וגבור ונורא וכיוצא בשמות האלה. • מלבד מה שדבר זה היה מחייב לייחס למלאכים קנאה וגם רגעי כעס ותאווה ורצון להטעות, כשהם מביאים שליחות אל הנביאים {וזה דבר בלתי אפשרי} כמו שאני עומד לבאר בענין השטן שבספר איוב, כשאני סותר את דעת הסוברים שהשטן שם הוא מלאך. • מלבד זה הרי יהיו מחויבים לפרש את העונש לנחש כמשל, ובהקבלה לכך יהיו גם הענשים של אדם וחוה משלים, וגם העץ והגן יהיו רק משלים, וכך לא יפסיק הדבר מלהטרידם עד שיהיו מוכרחים להוציא את כל מעשי בראשית מפשוטם ולאמר שהם משלים בלבד, וכמו אלה שאמרו שעץ הדעת הוא עצם מהעצמים האסורים ולא עץ ממש. • ודע, יצליחך האל, שהדבר שגרם לאנשים האלה להתחלק לדעות {השונות} האלה הוא מה שלא רצו להאמין שהנחש הידוע ידבר, וכל שכן שיקבל שכר ועונש. כי דבר זה {שכר ועונש} מתאים רק למי שהוא מצווה ומוזהר, ואם הדבר כך הוא הרי מתחייב שגם הבהמות תהיינה מצוות ומוזהרות ומקבלות שכר ועונש, כי לפי הוראת השכל אין הפרש בין נחש לבין גמל וצפרדע בענין זה. ואם יש להם מצוות ואזהרות ושכר ועונש הרי מוכרח שיהיה אחת משתי אלה: או שיש להם שכל או שאין להם שכל [ואם אין להם שכל הרי אי אפשר שיהיה להם ציווי ואזהרה] ואם יש להם שכל הרי אין לאדם יתרון עליהם. וההבחנה הזאת היא שהובילה אותם להפכפכנות בענינים אלה. וזהו מה שהבחינו... ובו אומר: אמנם אי אפשר שהנחש הידוע לנו יהיה מצווה על עשה ועל לא תעשה, לא מצד השכל ולא מצד אחר, לפי מה שביארתי על פי המחוייב מהשכל ועל פי המפורש במקרא שהמצוות והגמול לאנשים בלבד, שנאמר: להודיע לבני אדם וגו׳, ויאמר לאדם הן יראת י״י היא חכמה וגו׳, והצירותי לאדם והלכו כעורים, ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ייחד אותם בידיעה ובצווי ובשכר ובעונש. • אבל אומר בזה דבר שיפטרנו מכל יתר הטענות שיש לטעון: אלהים יתעלה ברא נחשים רבים, כמו שברא אישים רבים מכל מין של בעלי החיים האחרים. וכשרצה להעמיד את אדם בנסיון שינה את טבעו של אחד מהנחשים ונתן לו צורת אדם, והטיל עליו מצוות עשה ולא תעשה ושכר ועונש, והיתרה בו שאם ימרה יחזיר אותו אל מצבו הראשון, כדרך שאמר {לאדם}: כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ולפיכך אמרתי בתרגום של ״היה ערום״ צאר חכימא – היה לחכם. ולא נהפך {הנחש} לחכם, אלא כדי שיתנסה אדם {על ידו}, והפועל היה אמנם בא בהוראת התהוות, ככתוב: פן תהיה הארץ שממה וגו׳, ציון מדבר היתה, כאשר הייתם קללה והייתם ברכה. וכמו שיש לנו ״היה״ בהוראת המשך, ככתוב: ויהי שם עד היום הזה וגו׳, וככתוב: לא תהיה משכלה ועקרה. וכמו שהקדמתי לפרש במאמר לא טוב היות האדם לבדו. ומילת ערום בהוראת חכמה שגורה הרבה, ובפרט בספר משלי: חכמת ערום הבין דרכו, ערום יעשה בדעת, ערום ראה רע ונסתר, וכיוצא באלה, וזאת היא התשובה על השאלה הראשונה. שאלה ב: איך נשתנה {הנחש}? והתשובה: כדרך שהאלוהים משנה את המקרים בגופים כשהוא עושה מופתים על ידם, כדי שאנשים יאמינו בו, כגון הפיכת המים לדם. והנה יש מאנשי העיון האומרים שהסיר את המים מקיומם וברא דם, ואחר כך כילה הדם וברא מים. ולו היה הדבר כדעתם לא היה הכתוב אומר: ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם, אלא אנו אומרים שהסיר מן המים את כל תכונותיהם, את לובן צבעם, טוב ריחם ומתיקות טעמם, והשאיר רק את רטיבותם, ואחר כך חידש בהם את תכונות הדם: אודם הצבע, ביאוש הריח, ורוע הטעם, עד כדי השתנות גמורה. וזאת היא הדעה הנכונה, כמו שאני עומד להוכיח בענין מטה אהרון שנהפך לנחש. הם אומרים שאלוהים סילק את העץ וברא בעל חי ואחר כך העביר מן העולם את בעל החי וברא את העץ. אבל הביטוי ״והמטה אשר נהפך לנחש״ סותר את הדעה הזאת, כי ממנו יוצא שהעצם גופו לא נסתלק, ואנו אומרים שהסיר מן המטה את תכונות העץ והשאיר את העצם שלו על הוויתו, והטיל עליו את התכונות של בעל חי במקום {תכונות של דומם}, וכך יצאה ההשתנות לפועל. ובדומה לזה אנו אומרים בענין הנחש כאן: הבורא הסיר ממנו את תכונות הנחש והמיר אותן בתכונות בני אדם. ולפיכך אמר כאן: היה ערום, כמו שאמר שם והיו לדם, ויהי לתנין. ואם יאמר אדם: ומפני מה קרא אותו נחש אחרי שנהפך? נאמר שקרא אותו בשם שהיה לו מבראשונה, כמו שאמר בשעה שבלע התנין של משה את המטות של החרטומים: ויבלע מטה אהרון את מטותם, אף על פי שהיה לתנין קראו בשמו הראשון.

Rashbam Shemot 14:21רשב״ם שמות י״ד:כ״א

ברוח קדים [THE LORD DROVE BACK THE SEA] WITH A STRONG EAST WIND: God did this in a manner conforming with scientific principles, for winds can dry up and freeze rivers.

ברוח קדים – כדרך ארץ עשה הקב״ה, שהרוח מייבש ומקריח את הנהרות.

Rashbam Shemot 17:11רשב״ם שמות י״ז:י״א

כאשר WHENEVER MOSES HELD UP HIS HAND: with the rod, THEN ISRAEL PREVAILED: For that is what happens at the battle lines: as long as they can see their banner – confanon in the vernacular – being raised, they prevail. But when their banner is lowered, they generally flee and are defeated.

כאשר ירים משה ידו – והמטה. וגבר ישראל – שכן דרך ערכי מלחמה, כל זמן שרואים הרמת ניסם – קונפנון בלעז – הן מתגברין, וכשהוא מושלך – רגילין לנוס ולהנצח.

Rashbam Devarim 2:7רשב״ם דברים ב׳:ז׳

לא חסרת דבר [THE LORD YOUR GOD HAS BLESSED YOU ... THESE PAST FORTY YEARS;] YOU LACKED NOTHING: When there were no places [for you] to purchase food, He provided for all your needs "without money and without cost." Where it was possible for you to purchase [food and water], He provided you with the wherewithal to do so.

לא חסרת דבר – כשאין מקום לקנות מזונות, סיפק צרכך בלא כסף ובלא מחיר. ובמקום שמצאת ליקח, הספיק לך לקנות.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 3:1אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ג׳:א׳

והנחש – יש אומרים: כי האשה היתה מבינה ויודעת לשון חיות, ויפרשו: ויאמר הנחש ברמיזות. ואחרים אמרו: שהוא שטן. ואיך לא יראו סוף הפרשה, כי איך ילך השטן על גחון ואיך יאכל עפר (בראשית ג׳:י״ד), ומה טעם לקללת הוא ישופך ראש (בראשית ג׳:ט״ו). ורבים השתבשו לחקור: למה קילל הנחש, ואם היתה לו דעת שלמה, או צוה שלא ישיא האשה. ויאמר רב סעדיה גאון ז״ל: אחר שנתברר לנו שאין דבור דעת אלא באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דברו, רק מלאך דבר בשבילם. והשיב עליו רב שמואל בן חפני. והנה קם ר׳ שלמה הספרדי הקטן בעל שירים השקולים, וחכם גדול היה, והשיב על רב שמואל (ראב״ע בראשית פירוש שני ג׳:א׳ בשם ר׳ שלמה אבן גבירול). והישר בעיני: שהדברים כמשמעם, והנחש היה מדבר, והוא הולך בקומה זקופה, והשם דעת באדם – שם בו. והנה הפסוק העיד כי היה ערום מכל חית השדה, רק לא כאדם. ופירוש ערום – חכם, שיעשה דברים בערמה. ואל תתמה בעבור היות ערום אחר ערומים (בראשית ב׳:כ״ה), והנה שנים טעמים, כי כאלה צחות בלשון הקודש, כמו: בלחי החמור חמור חמורתים (שופטים ט״ו:ט״ז), וכן: על שלשים עירים ושלשים עירים להם (שופטים י׳:ד׳). ועוד: אם המלאך דבר על פיו, אין חטא לנחש, וזה המלאך לא יתכן שיהיה שלוחו של השם, ואין המלאך ממרה את פי השם. והשואלים: אנה מצא הנחש את האשה, איננה שאלה. וטעם אף כי – יורה כי דבר דברים אחרים, ואמר בסוף: קל וחומר שאמר לכם לא תאכלו פרי כל עץ כלל. ולא הזכיר הנחש השם הנכבד והנורא, כי לא ידע השם.

Ibn Ezra Bereshit Second Commentary 3:1אבן עזרא בראשית פירוש שני ג׳:א׳

ערום מכל חית השדה – ולא מהאדם. אמר הגאון: כי הנחש לא דבר, רק מלאך דבר על פיו. ואחרים אמרו: כי השטן שהוא שר דבר על פיו. וראית הגאון: כי לא יתכן לדבר הנחש בלשון בני אדם, כי עקרו הסכמה. ועוד: כי אין אברי הדבור מוכנים בו לדבר. ורב שמואל בן חפני אמר: כי דבר הנחש. ויאמר ר׳ שלמה בן גבירול: אלו היה הנחש מדבר, למה איננו מדבר היום, ודעו כי אין בכתוב זכר שתאלמנה שפתיו. והפשט: להיות כמשמעו, ואחר שהשם שם מאכלו עפר, הנה ירד ממעלת כל החיים שנבראו לאכול כל פרי וכל עשב. וטעם אף כי אמר אלהים – לאות שדבר דברים רבים, והזכיר הכתוב העיקר. כי אף כי הוא כמו קל וחומר, כמו: אף כי אנוש רמה (איוב כ״ה:ו׳). ואמר הנחש: אלהים – כי איננו יודע השם הנכבד.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 7:11אבן עזרא שמות פירוש ראשון ז׳:י״א

והנה הכתוב הפריש בין מעשה משה למעשה החרטומים, שאמר שהם לא עשו כי אם בדרך להט, וטעמו כמו: להט החרב (בראשית ג׳:כ״ד), דבר שייראה לעין רגע אחד ולא יעמוד. והכתוב אומר: ויעשו – על דעת המצריים, כמו: והאנשים רדפו אחריהם (יהושע ב׳:ז׳). ואנשי שקול הדעת חשבו בלבם לדעת זה הפלא: שהשם הסיר יבושת המטה, ודברו על הבילוע דברים שבדאו הם. והם לא ידעו כי חכמתם תתבלע, כי קדוש ישראל התוו (תהלים ע״ח:מ״א). רק אנחנו נאמין כי כן היה, ולא נחפש איך היה. כי הנה בתולדות דברים רבים לא ידעום חכמי העולם, כאבן המושכת הברזל, גם הבורחת מהחומץ, והמשמעת קול, והמלקטת תבן, והדג המרעיש. ואף כי בנפלאות ממנו, כאשר פירשתי בספר איוב.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 7:11אבן עזרא שמות פירוש שני ז׳:י״א

ויקרא {וגו׳} לחכמים – חכמי המזלות. ולמכשפים – משנים דבר התולדת למראית העין. והחרטומים – הם היודעים סוד התולדת. והמלה רביעיה, אולי לשון מצרים הוא, או לשון כשדים, כי לא מצאנוה בכל המקרא רק בדברי שניהם. והפריש הכתוב בין מעשה משה, שהיה אמת שנהפך המטה לתנין, ובין מעשה החרטומים. על כן כתוב: בלטיהם – והמלה שלישיה מגזרת: להט החרב (בראשית ג׳:כ״ד), אשכבה לוהטים (תהלים נ״ז:ה׳), ולהט אותם היום הבא (מלאכי ג׳:י״ט), והוא כמו: בריקות ואש עוברת, וזאת היא אחיזת עינים.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 11:7אבן עזרא בראשית פירוש ראשון י״א:ז׳

(ז) הבה נרדה – השם עם המלאכים. ומלת ונבלה שם שפתם – כל המדקדקים הם אומרים שהיא מבנין נפעל, וכן: ונבקה רוח מצרים (ישעיהו י״ט:ג׳), וכן: אבלה נבלה (ישעיהו כ״ד:ד׳). וזה רחוק, כי מה טעם נרדה, [והטעם: הנו״ן סימן הרבים,] ותתבלבל לשונם, ולשונם לא נבלה בעבור הירידה. רק ונבלה – כמו: ונעשה, והראיה שאמר בסוף: כי שם בלל י״י שפת (בראשית י״א:ט׳). וזה דקדוקו: הוא מבנין הפעיל, והיה ראוי להיותו שלם – נבלילה, ובבלוע הכפל – ונבלה, על משקל: ונסבה את ארון י״י (דברי הימים א י״ג:ג׳). ובחסרון הכפל, [והבלוע, עלה כאשר הוא.] ויפה תרגמו הזקנים: ואבלה, תחת ונבלה. ואילו היה כדברי המדקדקים, למה חסרו הנו״ן. ויש אומרים: שנהפך לבם לשנוא זה את זה, וכל אחד חדש לשון. ויש אומרים: כי המלמד אדם דעת שכחם דעת לשונם. (ז-ח) והנכון בעיני: שנפצו משם, ואחר שנפצו מלך נמרוד על בבל (בראשית י׳:י׳), וקמו מלכים אחרים. ובימים רבים במות הדור הראשון נשכחה הלשון הראשונה. והשם הפיצם, והוא טוב להם, וכן אמר: ומלאו את הארץ (בראשית א׳:כ״ח).

Ibn Ezra Bereshit Second Commentary 11:8אבן עזרא בראשית פירוש שני י״א:ח׳

ויפץ ה׳ אותם – יש אומרים: כי שכחו לשונם הראשון, ואין כתוב ככה, רק בלל לשונם, שחדשה כל משפחה לשון בפני עצמו. ויתכן שהיה כן בשנה הראשונה, או ספר הכתוב מה שהיה באחרונה אחרי דורות רבות. וספר לנו זה שנדע למה אין לשון אחד לכל.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 14:27אבן עזרא שמות פירוש שני י״ד:כ״ז

נסים – פרשתיו (ראב״ע שמות פירוש שני י״ד:כ״ב). ישתחקו עצמות חיוי הכבלי, שאמר: כי משה ידע עת מיעוט מי הים ברדתו, ועת רבותם בעלותו בהמשכו, והוא העביר עמו במיעוט ימים כמשפטו, ופרעה לא ידע מנהג הים על כן טבע. ואלה דברי שגעון, כי מנהג הים ברדתו, לא ייבש מקום וישארו חומות מים מימינו ומשמאלו, כי הכל ייבש. ועוד, לא יתברר סוף רדת המים ותחלת עלותו, רק אחר שעות. ועוד לא השלימו ישראל לעבור עד שטבע פרעה וחילו.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 16:5אבן עזרא שמות פירוש ראשון ט״ז:ה׳

ומזה הכתוב למדנו כי יציאת מצרים היתה יום חמישי או ששי, כי יום בואם אל מדבר סין היה יום שבת בחמשה עשר יום, כי מחר בבקר המטיר המן, ואמר: והיה ביום הששי. ופלא המן גדול מכל פלא, בעבור שעמד זה הפלא ארבעים שנה, כי רובי הפלאים הם לעתם. ועשרה נסים יש בו: • האחד: ירידתו. • והשני: היותו סביב למחנה לבדו. • והשלישי: העתקו עמהם ממסע אל מסע. • והרביעי: שימס בחום השמש על הנשאר, ולא ימס אשר לקטו. • והחמישי: לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. • והששי: ומשנה ביום הששי. • שביעי: ולא הבאיש לילה ויום. • שמיני: [שלא ירד בו כלל. • והתשיעי: שהיה לו שני מטעמים,] כי כן הכתוב במקום אחד אומר: כטעם לשד השמן (במדבר י״א:ח׳), וכתוב אחר אומר: כצפיחת בדבש (שמות ט״ז:ל״א). והנכון: שהוא כצפחית, אם איננו מבושל. רק המבושל בפרור – כטעם לשד השמן (במדבר י״א:ח׳). • והנס העשירי: שעמד לדורות ולא הבאיש. ובדרש: שבזכות משה בא המן, ובזכות אהרן הענן, גם בזכות מרים הבאר (בבלי תענית ט׳.). והנה אכלו ישראל את המן שבעה ושלשים יום אחרי מות משה. ועל דעתי: כי ענן לא היה עליהם אחר עברם ים סוף, כי הענן היה על המשכן, וזה פירוש: ועננך עומד עליהם (במדבר י״ד:י״ד), כי בשבילם היה עומד, כדי שיעמדו, ובנסוע הענן יסעו. ובעמוד האש היתה נראה בענן, וכן כתוב: ואש תהיה לילה בו (שמות מ׳:ל״ח). ודרך הבאר אין זכר בכתוב על זה, ודרש יחיד הוא, כי אלו היה כפלא הזה, למה לא נכתב בתורה. [והתורה לא הורה לנו כי אם פלאות אשר נעשו, רק לא נוכל אנחנו להוסיף מדעתינו נסים אחרים.] והכתוב אומר: יבקע צורים במדבר (תהלים ע״ח:ט״ו). ובעל הדרש סמך על: ותמת שם מרים (במדבר כ׳:א׳), וכתוב אחריו: ולא היה מים (במדבר כ׳:ב׳). ואין זאת ראיה, כי הכתוב ספר שנים מאורעים אירעו במקום. ואם לא, יודיעונו מי הוא שמת ברפידים, שכתוב שם: ויחנו ברפידים, ואין מים לשתות העם (שמות י״ז:א׳). ועוד אפרש זה בפסוק: ודברתם אל הסלע (ראב״ע במדבר כ׳:ח׳).

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 16:13אבן עזרא שמות פירוש שני ט״ז:י״ג

ויהי – בסוף היום בעצמו. ותעל השלו – אולי עלתה מפאת הים. שכבת הטל – כמו: ונבלי שמים מי ישכיב (איוב ל״ח:ל״ז), כטעם: ירידה, ובמקום אחר כתוב: וברדת הטל (במדבר י״א:ט׳). ירקב שם חיוי שאמר כי המן הוא הנקרא בלשון פרס: תרנגבין, ובלשון ערב: מן, ובלשון לעז: מנא. כי קושיות רבות יעמדו עליו: • האחד – כי אינו יורד היום במדבר סיני, כי ההר ידוע. ואני ראיתי זה הדומה למן במלכות אלנצי״ר, והוא יורד בניסן ובאייר, לא בחדשים אחרים. • ועוד: אם תשימהו לשמש לא ימס. ועוד: כי בלילה לא יבאש. • ועוד: כי איננו חזק, ואין צריך שידוכנו אדם במדוכה שיעשה ממנו עוגות. • ועוד: כאשר יושם בלשון ימס. • ועוד: כי איננו משביע שיוליד דם, רק הוא נכנס ברפואות. • ועוד: כי ביום הששי היה יורד משנה. • ועוד: כי לא היה יורד בשבת. • ועוד: כי יורד לכל מקום שיחנו. • ועוד: כי עבר עמהם הירדן, ולא שבת עד חצי ניסן, על דרך הפשט.

Ibn Ezra Bemidbar 22:28אבן עזרא במדבר כ״ב:כ״ח

ויפתח י״י – אמרו חכמינו ז״ל, שעשרה דברים נבראו בין השמשות. ולפי דעתי: שהטעם, שגזר השם לחדש באותות האלה שהם חוץ לתולדת. ויאמר הגאון ז״ל: כי לא דברה האתון. ורב שמואל בן חפני תפסו. ורב שלמה הספרדי בעל השירים [השקולים] חשב להציל הנתפס. ודע: כי אנשי שקול הדעת הוצרכו להוציא הדברים ממשמעם, כי אמרו כי השם לא יחדש אות בעולם לשנות המנהג שברא, רק להצדיק נביא. ולא אמרו אמת, כי הנה חנניה מישאל ועזריה נעשה להם אות (דניאל ג׳), ולא היו נביאים. ויש אומרים: כי בלעם נביא היה. והאמת: כי נבואתו היתה בעבור כבוד ישראל, כי קוסם היה, וכן קראו הכתוב (יהושע י״ג:כ״ב). ויש אומרים: כי היה יודע דעת העליונים לקבל כחם למטה בצורות, וזה טעם: ואשר תאר יואר (במדבר כ״ב:ו׳). והנכון בעיני: כי היה יודע מזלות, ובעת ראותו במזל איש שהגיע עת רעתו, היה מקלל אותו. ובבא הרעה אל המקולל, יחשבו הרואים והשומעים בנמצאים, כי בעבור קללתו באה הרעה. והעד: שדבר במרמה עם שרי בלק. וזה טעם: לא אוכל לעבור את פי י״י אלהי – כי אין יכולת בנוצר לשנות מעשה היוצר או גזרתיו. והסוד: כי החלק לא ישנה החלק, רק גזרת הכל תשנה גזרת החלק. ולא אוכל לגלות זה הסוד כי עמוק הוא. והישר: כי האתון דברה. ואם תבין סוד מלאכי אברהם, גם יעקב, אז תבין האמת.

Ibn Ezra Devarim 8:4אבן עזרא דברים ח׳:ד׳

Your clothes Some say that this was a miraculous sign. Others say that they brought many garments out of Egypt. The probable explanation is that a diet of manna naturally does not give rise to perspiration.

שמלתך – יש אומרים: דרך אות. ואחרים אמרו: שהוציאו מלבושים רבים ממצרים, [מה שהספיק להן ונשאר]. ויתכן: שאין בתולדת המן להוליד זיע.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 19:26ר׳ יוסף בכור שור בראשית י״ט:כ״ו

ותבט אשתו – הייתה מבטת {ו}מתאחרת, שלא היתה ממהרת לילך, מישא אליט רגרדוטא. עד שנשארה מאחריו, והדביקתה הענן הנפשט ונפל עליה מן הגפרית ומן המלח. כי במקום שנופל גופרית נופל מלח עמו, כמו שנאמר: גפרית ומלח שריפה וגו׳ (דברים כ״ט:כ״ב). ותהי נציב מלח – כלומר: מצבה ותל, שכל{ה} נפל עליה מלח, שלא היה נראה שמעולם היתה שם אשה, שהיתה מכוסה כולה, ונראה שיש שם מלח. זנ״ל {=זה נראה לי}, לפי פשוטו של הפסוק. אבל העולם אומרים: כי גופה נהפך להיות מלח, ועדיין היא נראית בארץ ההיא.

Rambam Commentary on the Mishna Avot 5:6רמב״ם פירוש המשנה אבות ה׳:ו׳

אף צבת בצבת עשויה. קמייתא מאן עבדה כבר זכרנו לך בפרק הח׳ שהם לא יאמינו בחדוש הרצון בכל עת אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה מאדי. והוא הדבר הטבעי. או יהיה חדוש לעתים רחוקים והוא המופת הכל בשוה על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו ולבאר שיוציא המים ולאתון שידבר וכן השאר. וכתב היא התורה הכתובה לפניו ית׳ כמו שאמר ולא נודע איך הוא והוא אמרו ואתנה לך את לוחות האבן והמכתב הוא הכתיבה שעל הלוחות כמו שאמר והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות. ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה ייחד אלו העשרה דע שלא ייחדם לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד ושאר הנפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו בם בעת העשותם תחלה ואמרו על דרך משל שיום שני בהחלק המים הושם בטבע שיחלק ים סוף למשה והירדן ליהושע וכן לאליהו וכן לאלישע ויום רביעי כשנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני בדבר יהושע אליו וכן שאר הנפלאות מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמשות: ושמיר הוא שרץ קטן חוצב האבנים הגדולות בעברו עליהם ובו בנה שלמה את בית המקדש: וצבת הוא כלי שיקח בו הנפח הברזל החם עד שיעשה בו מה שיעשה.

Rambam Hilkhot Melakhim 12:1רמב"ם הלכות מלכים י״ב:א׳

אַל יַעֲלֶה עַל הַלֵּב שֶׁבִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ יִבָּטֵל דּבָר מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם. אוֹ יִהְיֶה שָׁם חִדּוּשׁ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בִּישַׁעְיָה (ישעיה י״א:ו׳) וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ מָשָׁל וְחִידָה. עִנְיַן הַדָּבָר שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִין לָבֶטַח עִם רִשְׁעֵי עַכּוּ״ם הַמְשׁוּלִים כִּזְאֵב וְנָמֵר. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ה׳:ו׳) זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם וְנָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם. וְיַחְזְרוּ כֻּלָּם לְדַת הָאֱמֶת. וְלֹא יִגְזְלוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ. אֶלָּא יֹאכְלוּ דָּבָר הַמֻּתָּר בְּנַחַת עִם יִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י״א:ז׳) וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים בְּעִנְיַן הַמָּשִׁיחַ הֵם מְשָׁלִים. וּבִימוֹת הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ יִוָּדַע לַכּל לְאֵי זֶה דָּבָר הָיָה מָשָׁל. וּמָה עִנְיָן רָמְזוּ בָּהֶן:

Rambam Moreh Nevukhim 1 42רמב״ם מורה נבוכים א מ״ב

Ḥai ("living") signifies a sentient organism (lit. "growing" and "having sensation"), comp. "Every moving thing that liveth" (Gen. 9:3); it also denotes recovery from a severe illness: "And was recovered (va-yeḥi) of his sickness" (Isa. 38:9); "In the camp till they recovered" (ḥayotam) (Josh. 5:8); "quick, raw (ḥai) flesh" (Lev. 13:10). Mavet signifies "death" and "severe illness," as in "His heart died (va-yamot) within him, and he became as a stone" (1 Sam. 25:37), that is, his illness was severe. For this reason it is stated concerning the son of the woman of Zarephath, "And his sickness was so sore, that there was no breath left in him" (1 Kings 17:17). The simple expression va-yamoth would have given the idea that he was very ill, near death, like Nabal when he heard what had taken place. Some of the Andalusian authors say that his breath was suspended, so that no breathing could be perceived at all, as sometimes an invalid is seized with a fainting fit or an attack of asphyxia, and it cannot be discovered whether he is alive or dead: in this condition the patient may remain a day or two. The term ḥai has also been employed in reference to the acquisition of wisdom. Comp. "So shall they be life (ḥayyim) unto thy soul" (Prov. 3:22); "For whoso findeth me findeth life" (ib. 8:35); "For they are life (hayyim) to those that find them" (ib. 4:22). Such instances are numerous. In accordance with this metaphor, true principles are called life, and corrupt principles death. Thus the Almighty says, "See, I have set before thee this day life and good and death and evil" (Deut. 30:15), showing that "life" and "good," "death" and "evil," are identical, and then He explains these terms. In the same way I understand His words, "That ye may live" (ib. 5:33), in accordance with the traditional interpretation of "That it may be well with thee" [scil. in the life to come] (ib. 22:7). In consequence of the frequent use of this figure in our language our Sages said, "The righteous even in death are called living, while the wicked even in life are called dead." (Talm. B. Berakkoth, p. 78). Note this well.

׳חי׳ - שם הצומח המרגיש ״כל רמש אשר הוא חי״. והוא שם הרפואה מן החלי החזק מאוד ״ויחי מחליו״ ״במחנה עד חיותם״ וכן ״בשר חי״. וכן ׳מות׳ - שם המיתה ושם החלי החזק ״וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן״ - כלומר חוזק חליו. ולזה באר ב׳בן הצרפית׳ ״ויהי חליו חזק מאוד עד אשר לא נותרה בו נשמה״ - שאילו אמר ׳וימת׳ היה סובל שיהיה חלי חזק קרוב למות כ׳נבל׳ בשמעו את הדברים; ואמרו קצת האנדלוסין כי נתבטלה נשימתו עד שלא הושגה לו נשימה כלל כמו שיקרא לקצת חולי חלי השתוק ובהחנק הרחם עד שלא יודע אם הוא מת או חי - ויתמיד זה הספק יום או יומים: וכבר הרבו גם כן לעשות זה השם בענין קנות החכמה ״ויהיו חיים לנפשך״ ״כי מוצאי מצא חיים״ ״כי חיים הם למוצאיהם״ - וזה הרבה. ולפי זה נקראו הדעות האמתיות ׳חיים׳ והדעות המופסדות ׳מות׳ - אמר ית׳ ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו׳״ - כבר באר כי ה׳טוב׳ הוא ׳חיים׳ וה׳רע׳ הוא ׳מות׳ ופרשם. וכן אפרש באמרו ית׳ ״למען תחיון״ - כפי מה שבא הפרוש המקובל באמרו ״למען ייטב לך וכו׳״. ולהתפשט זאת ההשאלה בלשון אמרו ״צדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים״. ודע זה

Rambam Moreh Nevukhim 2 29רמב״ם מורה נבוכים ב כ״ט

Our opinion, in support of which we have quoted these passages, is clearly established, namely, that no prophet or sage has ever announced the destruction of the Universe, or a change of its present condition, or a permanent change of any of its properties. When our Sages say, "The world remains six thousand years, and one thousand years it will be waste," they do not mean a complete cessation of existing things; the phrase "one thousand years it will be waste" distinctly shows that time will continue: besides, this is the individual opinion of one Rabbi, and in accordance with one particular theory. But on the other hand the words, "There is nothing new under the sun" (Eccles. 1:9), in the sense that no new creation takes place in any way and under any circumstances, express the general opinion of our Sages, and include a principle which every one of the doctors of the Mishnah and the Talmud recognises and makes use of in his arguments. Even those who understand the words "new heavens and a new earth" in their literal sense hold that the heavens, which will in future be formed, have already been created and are in existence, and that for this reason the present tense "remain" is used, and not the future "will remain." They support their view by citing the text, "There is nothing new under the sun." Do not imagine that this is opposed to our opinion. They mean, perhaps, to say that the natural laws, by which the promised future condition of Israel will be effected, have been in existence since the days of the Creation, and in that they are perfectly correct. When I, however, said that no prophet ever announced "a permanent change of any of its properties," I intended to except miracles. For although the rod was turned into a serpent, the water into blood, the pure and noble hand into a leprous one, without the existence of any natural cause that could effect these or similar phenomena, these changes were not permanent, they have not become a physical property. On the contrary, the Universe since continues its regular course. This is my opinion; this should be our belief. Our Sages, however, said very strange things as regards miracles: they are found in Bereshit Rabba, and in Midrash Koheleth, namely, that the miracles are to some extent also natural: for they say, when God created the Universe with its present physical properties, He made it part of these properties, that they should produce certain miracles at certain times, and the sign of a prophet consisted in the fact that God told him to declare when a certain thing will take place, but the thing itself was effected according to the fixed laws of Nature. If this is really the meaning of the passage referred to, it testifies to the greatness of the author, and shows that he held it to be impossible that there should be a change in the laws of Nature, or a change in the will of God [as regards the physical properties of things] after they have once been established. He therefore assumes, e.g., that God gave the waters the property of joining together, and of flowing in a downward direction, and of separating only at the time when the Egyptians were drowned, and only in a particular place. I have already pointed out to you the source of this passage, and it only tends to oppose the hypothesis of a new creation. It is said there: R. Jonathan said, God made an agreement with the sea that it should divide before the Israelites: thus it is said, "And the sea returned to its strength when the morning appeared" (Exod. 14:27). R. Jeremiah, son of Elazar, said: Not only with the sea, but with all that has been created in the six days of the beginning [was the agreement made]: this is referred to in the words, "I, even my hands have stretched out the heavens, and all their host have I commanded" (Isa. 45:12); i.e., I have commanded the sea to divide, the fire not to hurt Hananiah, Mishael, and Azariah, the lions not to harm Daniel, and the fish to spit out Jonah. The same is the case with the rest of the miracles. We have thus clearly stated and explained our opinion, that we agree with Aristotle in one half of his theory. For we believe that this Universe remains perpetually with the same properties with which the Creator has endowed it, and that none of these will ever be changed except by way of miracle in some individual instances, although the Creator has the power to change the whole Universe, to annihilate it, or to remove any of its properties. The Universe, had, however, a beginning and commencement, for when nothing was as yet in existence except God, His wisdom decreed that the Universe be brought into existence at a certain time, that it should not be annihilated or changed as regards any of its properties, except in some instances; some of these are known to us, whilst others belong to the future, and are therefore unknown to us. This is our opinion and the basis of our religion. The opinion of Aristotle is that the Universe, being permanent and indestructible, is also eternal and without beginning. We have already shown that this theory is based on the hypothesis that the Universe is the necessary result of causal relation, and that this hypothesis includes a certain amount of blasphemy.

והענין אשר נלך סביבו כבר התבאר והוא שהפסד זה העולם והשתנותו ממה שהוא או השתנות דבר מטבעו והמשכו לפי השינוי ההוא - הוא דבר שלא בא אלינו בזה דבר נביא ולא דבר ׳חכמים׳ עוד. כי אמרם ״שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב״ - אינו העדר המציאות לגמרי לאמרו ׳וחד חרוב׳ - הורה על השאר הזמן. וזה עוד - מאמר ׳יחיד׳ והוא על צורה אחת; ואשר תמצא לכל ה׳חכמים׳ תמיד והוא - יסוד יעשה ממנו ראיה כל אחד מ׳חכמי המשנה׳ ו׳חכמי התלמוד׳ הוא - אמרו ״אין כל חדש תחת השמש״ ושאין שם התחדשות בשום פנים ולא בשום סיבה; עד שמי שלקח ׳שמים חדשים וארץ חדשה׳ לפי מה שיחשב אמר ״אף שמים וארץ שעתידין להבראות - כבר הן ברויין ועומדין שנאמר ׳עומדים לפני׳ - ׳יעמדו׳ ולא נאמר אלא ׳עומדין׳״ והביא ראיה באמרו ׳אין כל חדש תחת השמש׳. ולא תחשוב שזה סותר למה שבארתיו; אבל אפשר שהוא רוצה שהענינים ההם היעודים הטבע המחיב אותם אז - מ׳ששת ימי בראשית׳ הוא נברא - וזה אמת: ואמנם אמרתי שלא ישתנה דבר מטבעו וימשך על השינוי ההוא - להשמר מן הנפלאות; כי אף על פי שנהפך המטה לנחש ונהפכו המים לדם והיד הטהורה הנכבדת - לבנה מבלתי סיבה טבעית מחיבת אותם - הענינים ההם והדומה להם לא ימשכו ולא שבו טבע אחר אבל כמו שאמרו ׳ז״ל׳ ״עולם כמנהגו הולך״. זהו דעתי והוא שצריך שיאמן - אף על פי שה׳חכמים ז״ל׳ כבר אמרו בנפלאות דברים זרים מאד תמצאם כתובים ב׳בראשית רבה׳ ו׳במדרש קוהלת׳. והענין ההוא הוא שהם רואים שהנפלאות הם ממה שבטבע גם כן על צד אחד - וזה שהם אמרו כי כשברא האלוה זה המציאות והטביע על אלו הטבעים שם בטבעים ההם - שיתחדש בהם כל מה שנתחדש מהנפלאות בעת חידושם ואות הנביא - שהודיעהו האלוה בעת אשר יאמר בו מה שיאמר ויפעל הדבר ההוא כמו שהושם בטבעו בשורש מה שהוטבע. וזה - אם הוא כמו שתראהו - הוא מורה על מעלת האומר והיות קשה בעיניו מאד שישתנה טבע אחר ׳מעשה בראשית׳ או יתחדש רצון אחר אחר שהונחו כן; וכאלו הוא יראה על דרך משל שהושם בטבע המים שידבקו ויגרו ממעלה למטה תמיד רק בעת ההיא שטבעו בו המצרים והמים ההם לבד הם שיחלקו: וכבר העירותיך על עיקר זה המאמר ושזה כולו - בריחה מהתחדשות דבר. שם נאמר ״אמר רבי יונתן תנאים התנה הקב״ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל - הדא היא ״וישב הים לפנות בוקר לאיתנו״; אמר רבי ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקב״ה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית - הדא היא ״אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי״ צויתי את הים שיקרע את האור - שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה את האריות - שלא יזיקו לדניאל את הדג - שיקיא את יונה״. והוא ההקש בשאר: הנה כבר התבאר לך הענין ונגלה הדעת והוא שאנחנו נאות לאריסטו בחצי מדעתו ונאמין שזה המציאות לעולם נצחי על זה הטבע אשר רצהו ית׳ לא ישתנה ממנו דבר בשום פנים אלא בפרטיו על צד המופת - אף על פי שיש לו ית׳ היכולת לשנותו כולו או להעדירו או להעדיר אי זה טבע שירצה מטבעיו; אבל היה לו פתח ותחילה ולא היה שם דבר נמצא כלל אלא האלוה; וחכמתו גזרה שימציא היצור בעת שהמציאו ושלא יעדר זה אשר המציא ולא ישתנה לו טבע אלא במה שרצה מן הפרטים - ממה שכבר ידענוהו וממה שלא נדעהו - מאשר יבוא: זהו דעתנו ויסוד תורתנו. ואריסטו יראה שכמו שהוא נצחי ולא יפסד כן הוא קדמון ולא נתנוה. וכבר אמרנו ובארנו שזה לא יסודר אלא על דין החיוב ושהחיוב - יש בו מדבר סרה על האלוה מה שכבר בארנוהו:

Rambam Moreh Nevukhim 2 35רמב״ם מורה נבוכים ב ל״ה

I HAVE already described the four points in which the prophecy of Moses our Teacher was distinguished from that of other prophets, in books accessible to every one, in the Commentary on the Mishnah (Sanhedrin 10:1) and in Mishneh-torah (S. Madd‘a I. 7:6); I have also adduced evidence for my explanation, and shown the correctness thereof. I need not repeat the subject here, nor is it included in the theme of this work. For I must tell you that whatever I say here of prophecy refers exclusively to the form of the prophecy of all prophets before and after Moses. But as to the prophecy of Moses I will not discuss it in this work with one single word, whether directly or indirectly, because, in my opinion, the term prophet is applied to Moses and other men homonymously. A similar distinction, I think, must be made between the miracles wrought by Moses and those wrought by other prophets, for his signs are not of the same class as the miracles of other prophets. That his prophecy was distinguished from that of all his predecessors is proved by the passage, "And I appeared to Abraham, etc., but by my name, the Lord, I was not known unto them" (Exod. 6:3). We thus learn that his prophetic perception was different from that of the Patriarchs, and excelled it; a fortiori it must have excelled that of other prophets before Moses. As to the distinction of Moses' prophecy from that of succeeding prophets, it is stated as a fact, "And there arose not a prophet since in Israel like unto Moses, whom the Lord knew face to face" (Deut. 34:10). It is thus clear that his prophetic perception was above that of later prophets in Israel, who are "a kingdom of priests and a holy nation," and "in whose midst is the Lord"; much more is it above that of prophets among other nations. The general distinction between the wonders of Moses and those of other prophets is this: The wonders wrought by prophets, or for them, are witnessed by a few individuals, e.g., the wonders wrought by Elijah and Elisha; the king of Israel is therefore surprised, and asked Gehazi to describe to him the miracles wrought by Elisha: "Tell me, I pray thee, all the great things that Elisha hath done. And it came to pass as he was telling, etc. And Gehazi said: 'My lord, O king, this is the woman, and this is her son, whom Elisha restored to life'" (2 Kings 8:4, 5). The same is the case with the signs of every other prophet, except Moses our Teacher. Scripture, therefore, declares that no prophet will ever, like Moses, do signs publicly in the presence of friend and enemy, of his followers and his opponents; this is the meaning of the words: "And there arose not a prophet since in Israel like unto Moses, etc., in all the signs and the wonders, etc., in the sight of all Israel." Two things are here mentioned together; namely, that there will not arise a prophet that will perceive as Moses perceived, or a prophet that will do as he did; then it is pointed out that the signs were made in the presence of Pharaoh, all his servants and all his land, the opponents of Moses, and also in the presence of all the Israelites, his followers. Comp. "In the sight of all Israel." This is a distinction not possessed by any prophet before Moses; nor, as is correctly foretold, will it ever be possessed by another prophet. We must not be misled by the account that the light of the sun stood still certain hours for Joshua, when "he said in the sight of Israel," etc. (Josh. 10:12); for it is not said there "in the sight of all Israel," as is said in reference to Moses. So also the miracle of Elijah, at Mount Carmel, was witnessed only by a few people. When I said above that the sun stood still certain hours, I explain the words "ka-jom tamim" to mean "the longest possible day," because tamim means "perfect," and indicates that that day appeared to the people at Gibeon as their longest day in the summer. Your mind must comprehend the distinction of the prophecy and the wonders of Moses, and understand that his greatness in prophetic perception was the same as his power of producing miracles. If you further assume that we are unable fully to comprehend the nature of this greatness, you will understand that when I speak, in the chapters which follow this, on prophecy and the different classes of prophets, I only refer to the prophets which have not attained the high degree that Moses attained. This is what I desired to explain in this chapter.

כבר בארתי לבני האדם כולם הארבעה הבדלים אשר נבדלה בהם נבואת ׳משה רבנו׳ מנבואת שאר הנביאים והבאתי ראיה על זה וגיליתיו בפרוש ה׳משנה׳ ו׳במשנה תורה׳ ואין צורך להשיבו ואינו מענין המאמר: ואשר אודיעך אותו - כי כל דבר שאומר אותו בנבואה בפרקי זה המאמר אמנם הוא בצורת נבואת כל הנביאים אשר לפני משה ואשר יבואו אחריו אמנם נבואת ׳משה רבנו׳ לא אדבר בה באלו הפרקים אפילו מלה אחת לא בבאור ולא ברמיזה. והוא ששם ׳נביא׳ אמנם יאמר אצלי על משה ועל זולתו בסיפוק. וכן הענין אצלי עוד בנפלאותיו ונפלאות זולתו כי אותותיו אינם מכת נפלאות שאר הנביאים: אמנם ראית התורה על היות נבואתו נבדלת מכל מי שקדמו היא אמרו ״וארא אל אברהם וגו׳ ושמי יי לא נודעתי להם״ - הנה כבר הודיענו שהשגתו אינה כהשגת ה׳אבות׳ אבל יותר גדולה - כל שכן השגת זולתם ממי שקדם. ואמנם הבדלה מנבואת כל מי שיתאחר הוא אמרו על צד ההגדה ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יי פנים אל פנים״ - הנה כבר התבאר שהשגתו נבדלת מהשגת כל מי שיתאחר אחריו ב׳ישראל׳ אשר הם ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״ ״ובתוכם יי״ - וכל שכן בשאר האומות. ואמנם הבדל מופתיו על הכלל ממופתי כל נביא על הכלל - כי כל הנפלאות אשר עשאום הנביאים או נעשו להם הגידו בהם יחידים מבני אדם כאותות אליהו ואלישע. והלא תראה ׳מלך ישראל׳ תמה מהם וישאל גחזי שיגידם לו כמו שאמר ״ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע; ויהי הוא מספר וגו׳ ויאמר גחזי אדוני המלך זאת - האשה וזה - בנה אשר החיה אלישע״ - וכן אותות כל נביא זולת ׳משה רבנו׳. ולזה הגידה התורה עליו גם כן שלא יקום נביא לעולם שיעשה אותות בפרהסיא לעיני הנאות לו והחולק עליו כמו שעשה משה - והוא אמרו ״ולא קם נביא עוד וגו׳ לכל האותות והמופתים וגו׳ לעיני כל ישראל״ - שהוא קשר הנה שני הענינים יחד שלא יקום מי שישיג כהשגתו ולא מי שיעשה כמעשיו; ואחר כן באר שהאותות ההם היו ״לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו״ החולקים עליו והיו גם כן בפני ׳כל ישראל׳ הנמשכים אחריו ׳לעיני כל ישראל׳ וזה - דבר לא נמצא לנביא לפניו; וכבר קדמה הגדתו הצודקת שלא יהיה זה לזולתו: ולא יטעך מה שבא מעמידת אור השמש ליהושע השעות ההם ״ויאמר לעיני ישראל״ - כי לא יאמר ׳כל ישראל׳ כמו שבא במשה. וכן אליהו ב׳הר הכרמל׳ בפני אנשים מועטים. (ואמנם אמרתי ׳השעות ההם׳ מפני שיראה לי באמרו ״כיום תמים״ שהוא - כיום הגדול שיהיה; כי ׳תמים׳ - שלם כאילו אמר שהיום ההוא היה אצלם בגבעון כגדול שבימי הבקיץ שם): ואחר שתבדיל לי בשכלך נבואת משה ומופתיו - שהפלגת ההשגה ההיא כהפלגת הפעולות ההם - ותאמין שזאת - מדרגה נקצר להשיגה על אמיתתה תשמע מאמרי באלו הפרקים כולם בנבואה ובמדרגות הנביאים בה - כל זה אחר זאת המדרגה. וזה היה ענין הפרק:

Rambam Moreh Nevukhim 2 42רמב״ם מורה נבוכים ב מ״ב

WE have already shown that the appearance or speech of an angel mentioned in Scripture took place in a vision or dream; it makes no difference whether this is expressly stated or not, as we have explained above. This is a point of considerable importance. In some cases the account begins by stating that the prophet saw an angel; in others, the account apparently introduces a human being, who ultimately is shown to be an angel; but it makes no difference, for if the fact that an angel has been heard is only mentioned at the end, you may rest satisfied that the whole account from the beginning describes a prophetic vision. In such visions, a prophet either sees God who speaks to him, as will be explained by us, or he sees an angel who speaks to him, or he hears some one speaking to him without seeing the speaker, or he sees a man who speaks to him, and learns afterwards that the speaker was an angel. In this latter kind of prophecies, the prophet relates that he saw a man who was doing or saying something, and that he learnt afterwards that it was an angel. This important principle was adopted by one of our Sages, one of the most distinguished among them, R. Ḥiya the Great (Bereshit Rabba, xlviii.), in the exposition of the Scriptural passage commencing, "And the Lord appeared unto him in the plain of Mamre" (Gen. xviii.). The general statement that the Lord appeared to Abraham is followed by the description in what manner that appearance of the Lord took place; namely, Abraham saw first three men; he ran and spoke to them. R. Hiya, the author of the explanation, holds that the words of Abraham, "My Lord, if now I have found grace in thy sight, do not, I pray thee, pass from thy servant," were spoken by him in a prophetic vision to one of the men; for he says that Abraham addressed these words to the chief of these men. Note this well, for it is one of the great mysteries [of the Law]. The same, I hold, is the case when it is said in reference to Jacob, "And a man wrestled with him" (Gen. 32:25); this took place in a prophetic vision, since it is expressly stated in the end (ver. 31) that it was an angel. The circumstances are here exactly the same as those in the vision of Abraham, where the general statement, "And the Lord appeared to him," etc., is followed by a detailed description. Similarly the account of the vision of Jacob begins, "And the angels of God met him" (Gen. 32:2); then follows a detailed description how it came to pass that they met him; namely, Jacob sent messengers, and after having prepared and done certain things, "he was left alone," etc., "and a man wrestled with him" (ibid. ver. 24). By this term "man" [one of] the angels of God is meant, mentioned in the phrase, "And angels of God met him"; the wrestling and speaking was entirely a prophetic vision. That which happened to Balaam on the way, and the speaking of the ass, took place in a prophetic vision, since further on, in the same account, an angel of God is introduced as speaking to Balaam. I also think that what Joshua perceived, when "he lifted up his eyes and saw, and behold a man stood before him" (Josh. 5:13) was a prophetic vision, since it is stated afterwards (ver. 14) that it was "the prince of the host of the Lord." But in the passages, "And an angel of the Lord came up from Gilgal" (Judges 2:1); "And it came to pass that the angel of the Lord spake these words to all Israel" (ibid. ver. 2); the "angel" is, according to the explanation of our Sages, Phineas. They say, The angel is Phineas, for, when the Divine Glory rested upon him, he was "like an angel." We have already shown (chap. vi.) that the term "angel" is homonymous, and denotes also "prophet," as is the case in the following passages:--"And He sent an angel, and He hath brought us up out of Egypt" (Num. 20:16); "Then spake Haggai, the angel of the Lord, in the Lords message" (Hagg. 1:13); "But they mocked the angels of God" (2 Chron. 36:16). Comp. also the words of Daniel, "And the man Gabriel, whom I had seen in the vision at the beginning, being caused to fly swiftly, touched me about the time of the evening oblation" (Dan. 9:11). All this passed in a prophetic vision. Do not imagine that an angel is seen or his word heard otherwise than in a prophetic vision or prophetic dream, according to the principle laid down:--"I make myself known unto him in a vision, and speak unto him in a dream" (Num. 12:6). The instances quoted may serve as an illustration of those passages which I do not mention. From the rule laid down by us that prophecy requires preparation, and from our interpretation of the homonym "angel," you will infer that Hagar, the Egyptian woman, was not a prophetess; also Manoah and his wife were no prophets: for the speech they heard, or imagined they heard, was like the bat-kol (prophetic echo), which is so frequently mentioned by our Sages, and is something that may be experienced by men not prepared for prophecy. The homonymity of the word "angel" misleads in this matter. This is the principal method by which most of the difficult passages in the Bible can be explained. Consider the words, "And an angel of the Lord found her by the well of water" (Gen. 16:7), which are similar to the words referring to Joseph--"And a man found him, and behold, he was erring in the field" (ibid. 37:15). All the Midrashim assume that by man in this passage an angel is meant.

כבר בארנו כי כל מקום שנזכרה בו ראית ׳מלאך׳ או דבורו שזה אמנם הוא ׳במראה הנבואה׳ או ׳בחלום׳ - יבואר בהם או לא יבואר הכל שוה כמו שקדם. ודע זה והבנהו מאד מאד! ואין הפרש בין שיכתוב תחילה שהוא ראה ה׳מלאך׳ או יהיה הנראה מן המאמר תחילה - שהוא חשבו איש מבני אדם ואחר כן בסוף הענין התבאר לו שהוא ׳מלאך׳ - אחר שתמצא סוף הענין כי זה אשר נראה ודיבר היה מלאך תדע ותאמת שמתחלת הענין היה ׳מראה הנבואה׳ או ׳חלום של נבואה׳. וזה שב׳מראה הנבואה׳ או ׳בחלום של נבואה׳ פעמים יראה הנביא האלוה ידבר עמו כמו שנבאר ופעמים יראה מלאך ידבר עמו ופעמים ישמע מי שידבר עמו ולא יראה איש מדבר ופעמים יראה איש מבני אדם שידבר עמו ואחר כן יתבאר לו שזה המדבר - ׳מלאך׳; ובכמו זה המין מן הנבואה יזכור שהוא ראה איש יעשה או יאמר ואחר זה ידע שהוא ׳מלאך׳: ולזה העיקר הגדול נטה אחד מן ה׳חכמים ז״ל׳ וגדול מגדוליהם והוא - ר׳ חיא הגדול בלשון ה׳תורה׳ ״וירא אליו יי באלוני ממרא וגו׳״. כי כאשר הקדים כלל - והוא שהאלוה נראה אליו - התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא ואמר שתחילה ראה ׳שלשה אנשים׳ ורץ ואמרו ונאמר אליהם. ואמר זה אשר פרש זה הפרוש שמאמר אברהם ״ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך״ - שהוא גם כן סיפור מה שאמר ב׳מראה הנבואה׳ לאחד מהם - ואמר ״לגדול שבהם אמרו״. והבן הענין הזה עוד כי הוא סוד מן הסודות: וכן אומר עוד בענין יעקב באמרו ״ויאבק איש עמו״ - שהוא בצורת הנבואה אחר שהתבאר באחרונה שהוא ׳מלאך׳. והוא כענין אברהם בשוה אשר הקדים ספור כללי ״וירא אליו יי וגו׳״ אחרי כן התחיל לבאר איך היה זה. וכן ביעקב אמר ״ויפגעו בו מלאכי אלוקים״ ואחר כן התחיל לבאר איך קרה עד ש׳פגעו בו׳ - ואמר שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה ״ויותר יעקב לבדו וגו׳״ - וזהו ׳מלאכי אלוקים׳ הנאמר עליהם תחילה ׳ויפגעו בו מלאכי אלוקים׳; וזה ההתאבקות והדיבור כולו - ׳במראה הנבואה׳. וכן ענין בלעם כולו ׳בדרך׳ ודברי ה׳אתון׳ - הכל ׳במראה הנבואה׳ אחר שהתבאר באחרית הענין דיבור ׳מלאך יי׳ לו. וכן אומר במאמר יהושע ״וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו״ - שהוא ׳במראה הנבואה׳ אחר שהתבאר באחרית הענין שהוא ׳שר צבא יי׳ אמנם אמרו ״ויעל מלאך יי מן הגלגל וגו׳ ויהי כדבר מלאך יי את הדברים האלה אל כל בני ישראל״ - ה׳חכמים׳ כבר אמרו ש׳מלאך יי׳ הנאמר הנה הוא פינחס ואמרו ״זה פינחס שבשעה שהשכינה שורה עליו דומה למלאך יי״: הנה כבר בארנו ששם ׳מלאך׳ משותף ושהנביא גם כן יקרא מלאך׳ כמו שבא הכתוב ״וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים״ ואמר ״ויאמר חגי מלאך יי במלאכות יי״; ואמר ״ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים״ ומאמר דניאל גם כן ״והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה מועף ביעף נוגע אלי כעת מנחת ערב״ - כל זה ׳במראה הנבואה׳ לא יעלה בדעתך שיש שם ראית ׳מלאך׳ או שמע דברי ׳מלאך׳ אלא ׳במראה הנבואה׳ או ׳בחלום של נבואה׳ כמו שהושרש ״במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו״. וממה שזכרתי תביא ראיה על מה שנשאר ממה שלא אזכרהו: וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה וממה שזכרנו בשתוף שם ׳מלאך׳ תדע ש׳הגר המצרית׳ אינה נביאה ולא ׳מנוח ואשתו׳ נביאים - כי זה הדיבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם הוא כדמות ׳בת קול׳ אשר יזכרוה ה׳חכמים׳ תמיד והוא ענין אחד ילוה לאיש שאינו מזומן ואמנם יטעה בזה שיתוף השם; והוא העיקר הדוחה רוב הספקות אשר ב׳תורה׳: והתבונן אמרו ״וימצאה מלאך יי על עין המים וגו׳״ - כמו שנאמר ביוסף ״וימצאהו איש והנה תועה בשדה״ - ולשון ה׳מדרשות כולם שהוא ׳מלאך׳:

Rambam Moreh Nevukhim 2 46רמב״ם מורה נבוכים ב מ״ו

ONE individual may be taken as an illustration of the individuals of the whole species. From its properties we learn those of each individual of the species. I mean to say that the form of one account of a prophecy illustrates all accounts of the same class. After this remark you will understand that a person may sometimes dream that he has gone to a certain country, married there, stayed there for some time, and had a son, whom he gave a certain name, and who was in a certain condition [though nothing of all this has really taken place]; so also in prophetic allegories certain objects are seen, acts performed--if the style of the allegory demands it--things are done by the prophet, the intervals between one act and another determined, and journeys undertaken from one place to another; but all these things are only processes of a prophetic vision, and not real things that could be perceived by the senses of the body. Some of the accounts simply relate these incidents [without premising that they are part of a vision], because it is a well-known fact that all these accounts refer to prophetic visions, and it was not necessary to repeat in each case a statement to this effect. Thus the prophet relates: "And the Lord said unto me," and need not add the explanation that it was in a dream. The ordinary reader believes that the acts, journeys, questions, and answers of the prophets really took place, and were perceived by the senses, and did not merely form part of a prophetic vision. I will mention here an instance concerning which no person will entertain the least doubt. I will add a few more of the same kind, and these will show you how those passages must be understood which I do not cite. The following passage in Ezekiel (viii. 1, 3) is clear, and admits of no doubt: "I sat in mine house, and the elders of Judah sat before me, etc., and a spirit lifted me up between the earth and the heaven, and brought me in the visions of God to Jerusalem," etc.: also the passage, "Thus I arose and went into the plain" (iii. 2, 3), refers to a prophetic vision: just as the words, "And he brought him forth abroad, and said, Look now toward heaven and tell the stars, if thou be able to number them" (Gen. 15:5) describe a vision. The same is the case with the words of Ezekiel (xxxvii. 1), "And set me down in the midst of the valley." In the description of the vision in which Ezekiel is brought to Jerusalem, we read as follows: "And when I looked, behold a hole in the wall. Then said he unto me, Son of man, dig now in the wall; and when I had digged in the wall, behold a door" (ibid. 8:7-8), etc. It was thus in a vision that he was commanded to dig in the wall, to enter and to see what people were doing there, and it was in the same vision that he digged, entered through the hole, and saw certain things, as is related. just as all this forms part of a vision, the same may be said of the following passages: "And thou take unto thee a tile," etc., "and lie thou also on thy left side," etc.; "Take thou also wheat and barley," etc., "and cause it to pass over thine head and upon thy beard" (chaps. iv. and v.) It was in a prophetic vision that he saw that he did all these actions which he was commanded to do. God forbid to assume that God would make his prophets appear an object of ridicule and sport in the eyes of the ignorant, and order them to perform foolish acts. We must also bear in mind that the command given to Ezekiel implied disobedience to the Law, for he, being a priest, would, in causing the razor to pass over every corner of the beard and of the head, have been guilty of transgressing two prohibitions in each case. But it was only done in a prophetic vision. Again, when it is said, "As my servant Isaiah went naked and barefoot" (Isa. 20:3), the prophet did so in a prophetic vision. Weak-minded persons believe that the prophet relates here what he was commanded to do, and what he actually did, and that he describes how he was commanded to dig in a wan on the Temple mount although he was in Babylon, and relates how he obeyed the command, for he says, "And I digged in the wall." But it is distinctly stated that all this took place in a vision. It is analogous to the description of the vision of Abraham which begins, "The word of the Lord came to Abram in a vision, saying" (Gen. 15:1); and contains at the same time the passage, "He brought him forth abroad, and said, Look now to the heaven and count the stars" (ibid. ver. 6). It is evident that it was in a vision that Abraham saw himself brought forth from his place looking towards the heavens and being told to count the stars. This is related [without repeating the statement that it was in a vision]. The same I say in reference to the command given to Jeremiah, to conceal the girdle in the Euphrates, and the statement that he concealed it, examined it after a long time, and found it rotten and spoiled (Jer. 13:4-7). An this was allegorically shown in a vision; Jeremiah did not go from Palestine to Babylon, and did not see the Euphrates. The same applies to the account of the commandment given to Hosea (i.-iii.): "Take unto thee a wife of whoredom, and children of whoredom," to the birth of the children and to the giving of names to them. All this passed in a prophetic vision. When once stated that these are allegories, there is left no doubt that the events related had no real existence, except in the minds of those of whom the prophet says" And the vision of every one was unto them like the words of a sealed book (Isa. 29:11). I believe that the trial of Gideon (Judges 6:21, 27) with the fleece and other things was a vision. I do not call it a prophetic vision, as Gideon had not reached the degree of prophets, much less that height which would enable him to do wonders. He only rose to the height of the judges of Israel, and he has even been counted by our Sages among persons of little importance, as has been pointed out by us. The same can be said of the passage in Zechariah (xi. 7), "And I fed the flock of slaughter," and all the incidents that are subsequently described: the graceful asking for wages, the acceptance of the wages, the wanting of the money, and the casting of the same into the house of the treasure; all these incidents form part of the vision. He received the commandment and carried it out in a prophetic vision or dream. The correctness of this theory cannot be doubted, and only those do not comprehend it who do not know to distinguish between that which is possible, and that which is impossible. The instances quoted may serve as an illustration of other similar Scriptural passages not quoted by me. They are all of the same kind, and in the same style. Whatever is said in the account of a vision, that the prophet heard, went forth, came out, said, was told, stood, sat, went up, went down, journeyed, asked, or was asked, all is part of the prophetic vision; even when there is a lengthened account, the details of which are well connected as regards the time, the persons referred to, and the place. After it has once been stated that the event described is to be understood figuratively, it must be assumed for certain that the whole is a prophetic vision.

מן האיש האחד תלקח ראיה על כלל אישי המין ויודע שזה תכונת כל איש ממנו. ואשר ארצהו בזה המאמר כי מן התכונה האחת מתכונות הגדות הנביאים תלקח ראיה על כל ההגדות אשר במין ההוא: ואחר זאת ההצעה תדע כי כמו שיראה אדם בחלום שכבר הלך לארץ הפלונית ונשא שם אשה ועמד זמן ונולד לו בן וקראו פלוני והיה מענינו מה שהיה - כן משלי הנבואה האלו אשר יראו או יעשו ׳במראה הנבואה׳ במה שיורה המשל ההוא מעשה מן המעשים ודברים יפעל אותם הנביא ומדות וזמנים יזכרו בין פועל ופועל על צד המשל ונסיעות ממקום למקום - הכל הוא ׳במראה הנבואה׳ לא שהם פעלים נמצאים לחושים הנראים. ויבוא זכרם בספרי הנבואה קצתם מוחלטים - שאחר שנודע שהכל היה ׳במראה הנבואה׳ לא הוצרך להשיב בזכור כל חלק וחלק מן המשל שהיה ׳במראה הנבואה׳ כמו שיאמר הנביא ״ויאמר יי אלי״ ולא יצטרך לבאר שהיה ׳בחלום׳; ויחשבו ההמון שהפעולות ההם והנסיעות והשאלות והמענים - הכל היה בענין השגת החושים לא ׳במראה הנבואה׳: ואני אזכר לך מזה מה שלא יספוק אדם בו ואחבר אליו קצת מה שהוא ממינו ומן הקצת ההוא יתבאר לך מה שלא זכרתיו. וממה שהוא מבואר ולא יספוק אדם בו - מאמר יחזקאל ״אני יושב בביתי וזקני יהודה יושבים לפני וגו׳ ותשא אותי רוח בין הארץ ובין השמים ותבא אותי ירושלמה במראות אלוקים״; כן אמרו ״ואקום ואצא אל הבקעה״ - אמנם היה ׳במראות אלוקים׳ כמו שנאמר באברהם ״ויוצא אותו החוצה״ - וזה היה ׳במחזה׳; כן אמרו ״ויניחני בתוך הבקעה״ - אמנם היה ׳במראות אלוקים׳. וזכר יחזקאל ב׳מראה׳ ההיא אשר הובא בה לירושלם אמר דבר זה לשונו ״ואראה והנה חור אחד בקיר; ויאמר אלי בן אדם חתר נא בקיר ואחתור בקיר והנה פתח אחד וגו׳״; וכמו שהוא ראה ׳במראות אלוקים׳ שצווה לחתור בקיר עד שיכנס ויראה מה הם עושים שם וחתר - כמו שנזכר - ׳במראות אלוקים׳ ונכנס מן החור וראה מה שראה וכל זה ׳במראה הנבואה׳ - כן אמרו לו ״ואתה וגו׳ קח לך לבנה וגו׳ ואתה שכב על צדך השמאלי וגו׳ ואתה קח לך חטין ושעורים וגו׳״ וכן אמרו לו ״והעברת על ראשך ועל זקנך״ - כל זה ׳במראה הנבואה׳ ראה שהוא עשה הפעולות ההם אשר צווה לעשותם. וחלילה לאלוה מתת נביאיו דומים לשוטים ולשיכורים ויצום לעשות מעשי השיגעון מחובר אל המצוה במרי שהוא היה ׳כהן וחיב שני לאוין על כל פאת זקן או פאת ראש׳; ואמנם היה זה כולו ׳במראה הנבואה׳. כן באמרו ״כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף״ - אמנם היה זה ׳במראות אלוקים׳. ואמנם יחשבו חלושי הסברה בזה כולו - היות הנביא מספר שהוא צווה לעשות כן ועשה; וכן סיפר שהוא צוה לחתור בקיר אשר ב׳הר הבית׳ והוא היה בבגל וזכר שחתרו כמו שאמר ״ואחתור בקיר״ - וכבר באר שזה היה ׳במראות אלוקים׳. וכמו שבא באברהם ״היה דבר יי אל אברם במחזה לאמר״ - ונאמר ב׳מראה הנבואה׳ ההוא ״ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים״ - וזה מבואר שהוא ב׳מראה הנבואה׳ היה רואה שהוצא ממקום שהיה בו עד שראה השמים ואחר כן נאמר לו ׳וספור הכוכבים׳ - ובא סיפור זה כמו שתראהו. וכן אומר בענין אשר צווה בו ירמיה שיטמון את ה׳אזור׳ בפרת וטמנו ופקדו אחר זמן גדול ומצאו שכבר התעפש ונפסד - כל אלו המשלים ׳במראה הנבואה׳ ולא יצא ירמיה מ׳ארץ ישראל׳ לבבל ולא ראה פרת. וכן אמרו להושע ״קח לך אשת זנונים וילדי זנונים״ והענין ההוא כולו מלדת הבנים וקרותם פלוני ופלוני - הכל ׳במראה הנבואה׳. כי אחר הבאור בהיותם משלים לא נשאר הענין מסופק בהיות לדבר מזה מציאות אלא כשנאמר בהם ״ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר וגו׳״. וכן יראה לי שענין גדעון ב׳גיזה׳ וזולתה - אמנם היה ב׳מראה׳; ולא אקראהו ׳מראה נבואה׳ גמור - שגדעון לא הגיע למדרגת הנביאים - כל שכן למדרגת המופתים - ותכליתו שישיג ב׳שופטי ישראל׳ וכבר מנוהו ׳מקלי עולם׳ כמו שבארנו; ואמנם הכל - ׳בחלום׳ כ׳חלום לבן ואבימלך׳ כמו שזכרנו. כן מאמר זכריה ״וארעה את צאן ההרגה לכן עניי הצאן ואקח לי שני מקלות״ והענין עד סופו מבקש השכר בנחת ולקוח השכר ומנה הכסף והשליכו ב׳בית היוצר׳ - כל זה ראה ב׳מראה נבואה׳ שהוא צוה בעדשותו ועשאהו ׳במראה הנבואה׳ או ׳בחלום של נבואה׳. זה - דבר שלא יסופר בו ולא יסכול אותו אלא מי שיתערבו לו האפשריות בנמנעות: וממה שזכרתי תביא ראיה על מה שלא זכרתי - הכל מין אחד ודרך אחד הכל ׳מראה נבואה׳; וכל מה שיאמר ב׳מראה׳ ההוא שהוא עשה בו או שמע או יצא או נכנס או אמר או נאמר לו או עמד או ישב או עלה או ירד או הלך בדרך או שאל או נשאל - הכל ב׳מראה הנבואה׳; ואפילו ארכו המעשים ההם המסופרים ונקשרו בזמנים ובאישים נרמז אליהם ובמקומות - אחר שיתבאר לך שהמעשה ההוא משל דע ידיעה אמיתית שהוא - ׳במראה הנבואה׳:

Rambam Moreh Nevukhim 3 17רמב״ם מורה נבוכים ג י״ז

דעות בני אדם בהשגחה - חמש דעות והם כולם קדומות - רצוני לומר שהם דעות נשמעו בזמן הנביאים מעת הגלות התורה האמיתית המאירה לאלה המחשכים כול... והדעת השלישי הוא הפך זה הדעת השני. והוא דעת מי שרואה שאין בכל המציאות דבר במקרה כלל לא פרטי ולא כללי אבל הכל ברצון ובכוונה והנהגה - ומבואר הוא שכל מי שינהיג כבר ידע. וזאת היא כת האשעריה מן הישמעאלים והתחיבו לזה הדעת הרחקות עצומות וסבלום וקיבלו אותם - והוא שהם יודו לאריסטו מה שיחשבהו מההשואה בין נפילת העלה ומות האיש - אמרו כן הוא! אבל לא נשבה הרוח במקרה אבל כל עלה נפל בגזרה מן האלוה והוא אשר הפילו עתה בזה המקום ואי אפשר שיתאחר זמן נפילתו או יקדם ואי אפשר נפילתו בזולת זה המקום כי זה כולו נגזר מקדם. והתחיב להם לפי זה הדעת שיהיו תנועות בעל החיים ומנוחותיו נגזרות ושהאדם אין יכולת בידו כלל לעשות דבר או להניח עשותו. ויתחיב לזה הדעת גם כן שיהיה טבע האפשר בטל באלה הענינים ושיהיו אלה הדברים כולם אם מחויבים או נמנעים - וקבלו זה ואמרו שאלה הדברים אשר נקראם אפשריים בערך אלינו אמנם כשיערכו אליו ית׳ אין אפשרות בהם כלל אבל מחויב או נמנע. והתחיב מזה הדעת גם כן שיהיה ענין התורות בלתי מועיל כלל אחר שהאדם אשר לו נתנה כל תורה לא יוכל לעשות דבר לא לקים מה שצוה בו ולא להזהר ממה שהוזהר ממנו - ואמרה זאת הכת שהוא ית׳ כן רצה שישלח ויצוה ויזהיר וייעד ויירא ואף על פי שאין יכולת בידינו ויתכן שיעמוס עלינו לעשות הנמנעות ואפשר שנקים המצוה - ונענש ונמרה אותה - ונגמל טוב. והתחיב לפי זה הדעת גם כן שלא תהיה תכלית כונה לפעולותיו ית׳ - וסבלו כובד אלה ההרחקות כולם בעבור שימלט להם הדעת ההוא - עד שכשנראה איש נולד סומא או מצורע אשר לא נוכל לומר שקדם לו חטא שהתחיב בו זה - נאמר שכן רצה האלוה וכשנראה החסיד העובד שנהרג ביסורים - נאמר כן רצה האלוה ואין עול בזה - כי ראוי להם בחק האלוה שייסר ביסורים מי שלא חטא ויגמול טוב לחוטא - ומאמריהם באלה הדברים מפורסמים... והדעת החמישי הוא דעתנו - רצוני לומר דעת תורתנו. ואני אודיעך ממנו מה שכתוב בספרי נביאינו בו והוא אשר יאמינוהו המון חכמינו. ואגיד לך אחר כך עוד מה שיאמינוהו קצת האחרונים מעמנו ואודיעך גם כן מה שאאמינהו אני בו. ואומר פנת תורת משה רבנו - עליו השלום - וכל מי שנמשך אחריה היא שהאדם בעל יכולת גמורה - רצוני לומר שהוא בטבעו ובבחירתו וברצונו יעשה כל מה שיוכל האדם לעשותו מבלתי שיברא לו דבר מתחדש כלל; וכן כל מיני בעלי חיים שאינם מדברים יתנועעו ברצונם; וכן רצה האלוה ית׳ - רצוני לומר שמרצונו הקדום באין תחילה - שיהיה כל בעל חיים מתנועע לרצונו ושיהיה האדם בעל יכולת על מה שירצהו או שיבחרהו ממה שיוכל עליו. וזאת - פינה לא נשמע כלל באומתנו ובאנשי תורתנו חולק עליה תהילה לאל: וכן מכלל פנות תורת ׳משה רבנו׳ - שהוא ית׳ לא יתכן עליו העול בשום צד מן הצדדים ושכל מה שיבוא לבני אדם מן הרעות והמכות או ישיגם מן הטובות לאיש אחד או לקהל הכל הוא על צד הראוי במשפט הישר אשר אין עול בו כלל; ואפילו אם נכנס קוץ ביד אדם והוציאו מיד לא היה זה רק על צד העונש לו ואילו השיג למעט הנאה היה זה גמול לו - וכל זה בדין והוא אמרו עליו ית׳ ״כי כל דרכיו משפט וגו׳״; אלא שאנחנו נסכול אפני הדין ההוא:

Radak Bereshit 2:1רד״ק בראשית ב׳:א׳

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, this verse refers to both the hosts of heaven and the hosts of earth, including their respective derivatives, תולדותם. They had all been completed on the sixth “day,” and henceforth there would not be any new phenomena in the universe, unless created by a special act of miracle. The fact is, that already during the first six “days” when the laws of nature were formulated by the Creator, He inserted escape clauses into this system of natural law that would allow Him, if and when required, to temporarily suspend such laws at His discretion. This is explained in Bereshit Rabbah 5,5 where Rabbi Yochanan (or Yonathan) is quoted as saying that God entered into an agreement with the oceans that when the time would come they would respond to Moses’ command to be split, etc., in order for the Israelites at that time to cross on dry land. This is the meaning of the words in Exodus 14,26 וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, “the sea returned towards morning to its original format.” This is a reference to the condition which God had imposed on the sea at the time He set certain rules for it to follow. Rabbi Yirmiyah ben Eliezer added that God had not only made such arrangements with the oceans, but also with all other phenomena which He had created during those six “days;” this is reflected by Isaiah 45,12: אני, ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, “My own hands stretched out the heavens and I marshaled their host.” The extra word צויתי, refers to this clause. We also have Joshua 10,13 in which Joshua is described as arresting the sun and the moon in their respective orbits. Had it not been for the provision by God at the time of the creation of these planets, Joshua could not have successfully ordered them to perform what would have been an act of disobedience against the rules set for them by God. The same holds true for God’s dispatching the ravens to feed meat to the prophet Elijah (Kings I 17,4-6), or His ordering the fire not to burn Chananyah, Mishael and Azaryah. (Daniel 3,23) God had also ordered the lions not to harm Daniel (Daniel 6,26). Similarly, God had commanded the whale to swallow Jonah, keep him alive, etc. (Jonah 2,11)

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם – צבא השמים וצבא הארץ, ר״ל תולדותם ונגמרו כלם ביום הששי ומכאן ואילך אין כל חדש אלא הדברים שנעשו על ידי מופת, ואף על פי כן בבריאת הדברים בששת ימי בראשית שם האל בטבעם להניח טבעם או להתחדש בהם טבע באותם ימים שנתחדשו כל אחד בזמנו. וכן אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה פ״ה): אמר רבי יונתן תנאים התנה הקב״ה עם הים שיהיה נקרע לפני ישראל שנאמר: וישב הים לפנות בקר לאיתנו (שמות י״ד:כ״ז) לתנאו שהתנה עמו. אמר ר׳ ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקב״ה אלא עם כל מה שברא בששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב: אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי (ישעיהו מ״ה:י״ב) – מידי נטו שמים כל צבאם, צויתי את הים שיקרע לפני משה, צותי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע, צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו, צויתי את האור שלא יזיק לחנניה מישאל ועזריה, צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל, צויתי את הדג שיקיא את יונה והוא הדין לשאר המופתים.

Radak Bereshit 19:26רד״ק בראשית י״ט:כ״ו

ותבט אשתו מאחריו, Lot’s wife who had been walking behind him turned around, seeing that she had little faith in such miracles as she had been warned would occur; This, in spite of the fact that she had personally overheard the angel warning Lot that no one was to turn around on pain of their becoming a victim of this destruction. Even though salt has not been mentioned as having been part of the lethal rain, the Torah speaking of sulfur and fire, it appears that the people themselves were turned into pillars composed partly of sulfur and partly of salt. We have proof of this in Deut. 29,22 when Moses describes the valley as it appeared in his time. The Israelites had not yet seen it, never having set foot in the land of Canaan as yet. נציב מלח, a ruin resembling a castle of salt which had largely disintegrated.

ותבט אשתו מאחריו – אשתו שהיתה מאחרי לוט הביטה אחריה כי היתה קטנת אמונה והביטה אם נהפכה העיר ואם לא ואע״פ ששמעה אזהרת המלאך ללוט. ונכתוב זה הפסוק אחר ויהפוך, כי כל יושבי הערים כן היו מקצתם נציב מלח ומקצתם נציב גפרית, ואע״פ שלא נזכר מלח בהמטרה, עם הגפרית היה מלח, כי כן אמר הכתוב גפרית ומלח שריפה כל ארצה (דברים ל׳) ואמר כמהפכת סדום וגו׳. נציב מלח – כמו תל מלח ואמר נציב לומר כי כמו שהיתה ניצבה עומדת כשהביטה אחריה כן שבה מלח בקומתה.

Radak Yehoshua 5:2רד״ק יהושע ה׳:ב׳

בעת ההיא –  ...וארז״ל כי בי׳ לחדש ביום בואם הזו כלם הזאה ראשונה שהיא הזאת ג׳ ובערב הפסח עשו הזאה שנייה שהיא הזאת ז׳ שהרי צריך בין הזאה להזאה ד׳ ימים ומלו באלו ד׳ ימים וטבלו ועשו פסחיהם בטהרה ומפני מה לא מלו הילודים במדבר ארז״ל כי מ׳ שנים שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית כי היכי דלא ליבדרו ענני כבוד לפיכך לא מלו כי רוח צפונית רפואה למכת דם וזולתה סכנה ... ואם יאמר אדם יכול היה הקב״ה להשיב רוח צפונית ולא יתבדרו ענני כבוד ולא תבטל מצות מילה אמת הוא כי לא יבצר ממנו מזמה יתברך ויתעלה והוא יתברך המצוה על המילה לשמנה ימים הוא החריש מהם ולא הזהירם למול הילודים כל אותן שנים לפי שהמצוה אינה בטלה כי אם לא היתה בזמנה יכולה להיות אחר זמן ובעבור האריך זמן המצוה לא ישנה הקב״ה מנהג העולם כי אף על פי שמשנה מנהג העולם בקצת הנסים בקריעת ים סוף והירדן ועמידת השמש לא יעשה כן ברוב הנסים כי אפילו בנצוח המלחמות ועזרו לאוהביו היה עושה ע״י סבה כמנהג העולם במלחמות כמו שצוה מלחמת יריחו הקפת העיר בשופרות כמו שעושין הצרים על עיר להפחידם ולהבהילם וכמו שצוה במלחמת העי שים לך אורב לעיר מאחריה כמו שהוא מנהג העולם וכן במלחמות אחרות...

Radak Shemuel I 16:2רד״ק שמואל א׳ ט״ז:ב׳

עגלת בקר – מצאנו כי אף על פי שהיה מבטיח הקב״ה הנביא או הצדיק אף על פי כן הוא נשמר מלכת במקום סכנה כמו שראינו ביעקב אבינו שהבטיחו הקדוש ברוך הוא בעברו ארם נהרים ואמר לו והשיבותיך אל האדמה הזאת ושם גם כן נראה לו המלאך והבטיחו ואמר לו שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך וכאשר שמע כי עשו בא לקראתו ויירא יעקב מאד ויצר לו וכן דוד שהיה נמשח למלך על פי ה׳ היה בורח מפני שאול וגם גד הנביא אמר לו לא תשב במצודה וכן בדברי המלחמות היו עושין תחבולות אחר הבטחת האל ית׳ כמו שעשה גדעון בדבר הכדים והלפידים וגם פעמים היו עושין התחבולות במצות האל כמו שכתוב ביהושע בכבוש יריחו הקף את העיר וכן צוה לשמואל הנביא תחבולה אף על פי שהיה הולך במצותו והטעם כי אף על פי שהקדוש ברוך הוא עושה נסים ונפלאות עם יראיו ברוב הם על מנהג העולם וכן על מנהג העולם היה לו ליעקב לירא מפני עשו ולדוד מפני שאול. אם היה מושח מלך בחייו והיה לו לבקש תחבולה איך אלך וזו היתה שאלתו איך אלך ואמר לו הקב״ה עגלת בקר תקח בידך כי בכל מקום היו רשאין להקריב באותו זמן כי זמן היתר הבמות היה כל זמן שהיה אהל מועד בנוב וגבעון ולמדו רבותינו ז״ל מזה הפסוק שמצוה לשנות בדברי שלום שהרי הקב״ה אמר לשמואל עגלת בקר תקח בידך והראה לו שאין ראוי לאדם ללכת במקום סכנה ולסמוך על הנס משום שנאמר לא תנסון את ה׳ אלהיכם, ויש מפרשים כי הקב״ה אמר לו כך אני אמרתי לך שתלך בהצנע ואתה אמרת ושמע שאול והרגני עתה אני אומר לך שתלך בפרהסיא ותקח עגלת בקר לעשות זבחים שלמים ביום משחך אותו למלך וזה שאמר וקראת לישי בזבח אמר לו לך בפרהסיא ונראה מי הורג אותך ועל זה הדרך פירשו ג״כ במדרש מה שאמר לו הקב״ה למשה רבינו עבור לפני העם הזה לפי שאמר לו עוד מעט וסקלוני אמר לו הקב״ה עבור לפני העם ונראה מי סוקל אותך.

Radak Shemuel I 28:24רד״ק שמואל א׳ כ״ח:כ״ד

ותפהו מצות – האל״ף נעלמת מהמכתב ואמר זה להודיע כי מיהרה לאפייתו ולא המתינה לו עד שיחמץ להאכילו מהרה לפי שראתה אותו נבהל מאד ואני רואה לפרש הנה מעשה האוב לפי מה שנמצא כתוב אמרו רז״ל בעל אוב זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו ידעוני זה המניח עצם חיה ששמה ידוע בפיו ומדברים דברים העתידים ופירוש מבין הפרקים שמשמיע קול נמוך מבין פרקי איבריו ומתחת שחיו על ידי מעשים שעושה שמקיש בזרועותיו וי״א אף מקטיר קטרת לשד והשד הוא העונה והמדבר ואמרו עוד בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגלגלת ופי׳ המעלה בזכורו שמדמה שמעלה המת ומדבר ומשמיע קול מתחת הארץ מעל פי הקבר כדרך ששמע שאול קולו של שמואל והקול נמוך מאד כמו שכתוב והיה כאוב מארץ קולך, הנשאל בגלגלת גם הוא יקרא אוב ופירושו שיש עמו גלגלת של אבן שוהם או של זכוכית זכה ועושה מעשים עד שידמה שיוצא קול נמוך מאד וידמה לו באותו הקול שואל ומשיב כן פירשו רז״ל, והרב החכם הגדול רמב״ם ז״ל פירש במעשה אוב בהקשת זרועותיו שאמר שאוחז שרביט של הדס בידו ומניפו והוא מדבר בלאט בדברים ידועים אצלם אחרי אשר הקטיר קטורת ידוע אצלם עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו ומשיבו על מה שהוא שואל בדברים מתחת לארץ בקול נמוך מאד וכאילו אינו נכר באוזן אלא במחשבה מרגיש בו ופי׳ מעשה גלגלת שלוקח גלגלת המת ומקטיר לה קטרת ומנחש בה עד שישמע כאלו קול יוצא מתחת שחיו שפל עד מאד ומשיבו ועוד אמרו רז״ל שלשה דברים נאמרו במעלה זכורו המעלה רואהו ואינו שומעו ומי שצריך לו שומעו ואינו רואהו מי שאינו צריך לו לא שומעו ולא רואהו כך שמואל אשה שהעלתו ראתהו ולא שמעתהו שאול שהיה צריך לו שמעו ולא ראהו ואבנר ועמשא שלא נצטרכו לו לא שמעוהו ולא ראוהו וראינו מחלוקת בין הגאונים בדבר הזה וכלם נשתוו כי מעשה האוב הבל ותוהו ודברי כזב והתול אבל יש מהם אומרים כי לא דבר שמואל עם שאול וחס ושלום לא עלה שמואל מקברו ולא דבר אבל האשה עשתה הכל ברמאות כי מיד הכירה כי שאול הוא אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה אמרה למה רמיתני ואתה שאול ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך וכאשר בא שאול לדרוש מאתה וראתה אותו נבהל וידעה כי למחר יהיה יוצא למלחמה וכל ישראל היו בפחד גדול וידעה מה שעשה שאול שהרג כהני ה׳ שמה בפי המגיד הדברים הנאמרים בפרשה ומה שאמר ויאמר שמואל אל שאול על מחשבת שאול כי היה חושב כי שמואל היה המדבר אליו ומה שאמר ולא עשית חרון אפו בעמלק ידוע היה דבר זה כי מאותה שעה אמר לו שמואל וימאסך מהיות מלך ומה שאמר לרעך לדוד ידוע היה זה בכל ישראל כי דוד נמשח למלך ומה שאמר מחר אתה ובניך עמי מדרך סברא אמר זה, זהו פי׳ רב שמואל בן חפני הגאון ז״ל ואמר אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז״ל בגמרא כי אמת היה שהחיתה האשה את שמואל לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל אבל רב סעדיה ורב האיי הגאונים ז״ל אמרו אמת הוא כי רחוק היא שתדע האשה העתידות וכן שתחיה היא את המת בחכמת האוב אך הבורא יתברך החיה את שמואל כדי לספר לשאול את כל הקורות העתידות לבא עליו והיא האשה אשר לא ידעה בכל אלה נבהלה כמו שנאמר ותזעק בקול גדול ואשר אמרה האשה את מי אעלה לך דברי התולים הם כי דעתה היה לעשות כמנהגה, אלה דבריהם, ויש לתמוה לדברי הגאונים האלה אם הקב״ה החיה את שמואל כדי לספר לשאול הקורות הבאות עליו למה לא אמר לו על ידי חלומות או על ידי אורים או על ידי הנביאים אלא על ידי אשה בעלת אוב ועוד איך היה נעלם משאול שהיה חכם ומלך אשר היו עמו כמה חכמים גדולים אם ענין אוב נעשה על ידי אדם מדבר מתוך מחבואו ומי יאמר שיטעה הוא בזה ואין זה הדעת מקבלו והנכון הוא מה שפירשנו.

Radak Melakhim I 17:4רד״ק מלכים א׳ י״ז:ד׳

והיה מהנחל תשתה – והיה חיותך זה כי מהנחל תשתה והעורבים יכלכלוך. ואת העורבים צויתי – עורבים ממש והם העופות השחורים וטעם צויתי ששמתי בלבם להביא לחם ובשר שתי פעמים ביום ואין לשאול מאין היו מביאין לו כי באמת ממקום כשר היו מביאין לו אחר שברצון האל היו מביאין לו והרבה כשרים היו בישראל שאומר והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו, ובדברי רז״ל י״א שהיו מביאין לו משלחנו של אחאב ויש אומרים משלחנו של יהושפט וי״מ העורבים סוחרים כמו עורבי מערבך והנה הכתוב אומר ונסתרת שלא ידעך אדם שם שהרי ראינו כי אחאב היה מחפש אחריו כמו שאמר אם יש גוי וממלכה וגו׳, ואולי הסוחרים ההם היו מסתירים אותו.

Radak Melakhim I 17:17רד״ק מלכים א׳ י״ז:י״ז

עד אשר לא נותרה בו נשמה – [יש מי שאומר:] שלא מת מכל וכל, אלא היה חליו חזק מאד עד שנעצרה נשימתו, ולא היו מכירין ממנו שום סימן חיות, לא בנשימה ולא בדפק הגידים, עד שחשבה אמו כי מת הוא, וכן הוא אומר בדניאל: ונשמה לא נותרה בי (דניאל י׳:י״ז). אבל אמר אותו על דרך הפלגה. או [והנכון: כי] מת מיתה גמורה, כמו שסוברין בני העולם.

Radak Melakhim I 17:21רד״ק מלכים א׳ י״ז:כ״א

ויתמודד – מענין מדה מבנין התפעל כלומר שם עצמו במדת הילד כשנשתטח עליו כענין שנאמר באלישע וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו והענין הזה שתהיה תפילתו בכוונה יותר על הילד כששוכב עליו ויתמודד עליו וע״ד הזה ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו כלומר שהיתה אשתו לנגדו בעת תפילתו כדי שיכוין תפילתו עליה כי עקרה היא ואפשר ג״כ כי עשה כן להנשים עליו ולחממו בחום הטבעי היוצא מפניו ומבשרו כי רוב פעמים הנסים נעשים ע״י מעט תחבולה מדרך העולם.

Radak Yeshayahu 49:11רד״ק ישעיהו מ״ט:י״א

ושמתי – כמו שאמר כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, וזה יהיה כמשמעו דרך נס כדי שלא יעלו וירדו בדרכים, או הוא דרך משל רוצה לומר שלא יגעו ולא יעפו בדרכים כי העליה והירידה תיגע ההולך והאל יחזק כחם שלא ייעפו. ואמר הרי ומסילתי – בכנוי המדבר והוא האל רוצה לומר שהוא יחדש הדרכים ההם במדברות מקום שאין שם דרך, כמו שאמר והיה שם מסלול ודרך וגומר.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 32:26ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית ל״ב:כ״ו

ותקע – כמו שביאר המתרגם וזע במובן ״סר״ והטעם נעתק ראש עצם הירך מן הפרק שהוא אגן הירך אשר בשיפולי הגוף. וכף ירכו (הוא) [הפנימי של הירך] בעליונו אצל הפרק אשר בין הירך והגוף (ו)נקרא כך מפני עקמימותו דומה לתוכה של כף היד; ואל תתמה איך אירע זה במצב שאינו מציאות אלא בדמיון שהרי האדם יראה בחלומו כאילו הוא נוסע וייקץ עיף ו(יראה בחלומו) כאילו הכו אותו וייקץ ברגש של כאב לפי שהאברים מתפעלים על ידי כח הדמיון ואם יהיה כך על ידי השפעת החלום הרגיל כל שכן שיהיה על ידי השפעת מראה הנבואה.

Ramban Bereshit 6:19רמב״ן בראשית ו׳:י״ט

מכל בשר וגו׳ – ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד, כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד, גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (בבלי חולין ס״ג): מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלם מין איה הם, ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם, וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה. אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה. ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמך על הנס הזה, ראה השם יתברך לעשותה גדולה כדי שיראו אותה בני דורו, ויתמהו בה, ויספרו עליה, וידברו בענין המבול, וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה, אולי יעשו תשובה. ועוד עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים, לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים. ואל תתפתה לאמר כי היו שלש מאות אמות באמות איש נח, והיה גדול, (ראב״ע בראשית ו׳:ט״ז) שאם כן, היו גם האנשים גדולים, גם החיה והעופות בדורות ההם גדולים, עד שלקה העולם במבול. ועוד כי האמות אמות התורה הנה. תביא אל התיבה להחיות אתך – צוהו שיתעסק ויעזור אותם הוא בכניסתם בתיבה, וישתדל בהם שיחיו כאשר ישתדל בנפשו.

Ramban Bereshit 18:19רמב״ן בראשית י״ח:י״ט

כי ידעתיו למען אשר יצוה – לשון רש״י: ארי ידעתיניה, כתרגומו, לשון חבה, כמו: מודע לאישה (רות ב׳:א׳), ואדעך (שמות ל״ג:י״ז). אמנם, עיקר כולם לשון ידיעה שהמחבב את האדם ומקרבו אצלו יודעו ומכירו, ואם תפרשהו: יודע אני בו שיצוה את בניו, אין למען נופל על הלשון. ויתכן שיהיה ידעתיו – גדלתיו ורוממתיו בעבור אשר יצוה את בניו אחריו לעשות את הישר לפני, ולכך אשימנו לגוי גדול ועצום שיעבדוני. וכמוהו: ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב), מה אדם ותדעהו (תהלים קמ״ד:ג׳). או יאמר: ידעתיו שיצוה, וכן: למען ינוח שורך וחמורך (שמות כ״ג:י״ב) – שינוח. והנכון בעיני שהיא ידיעה בו ממש. ירמוז כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים, וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם, אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל, כטעם: לא יגרע מצדיק עיניו (איוב ל״ו:ז׳). ובאו מזה פסוקים רבים, כדכתיב: הנה עין י״י אל יראיו (תהלים ל״ג:י״ח) וזולת זה.

Ramban Shemot 6:2רמב״ן שמות ו׳:ב׳

(ב-ה) וידבר אלהים אל משה – לשון רש״י: דבר אתו משפט על שהקשה לומר ולדבר: למה הרעותה לעם הזה (שמות ה׳:כ״ב). ויאמר אליו אני ה׳ – נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני בתמים, ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות וכו׳. וארא אל אברהם וגו׳ – באל שדי, הבטחתיו הרבה הבטחות, ובכלן אמרתי להם: אני אל שדי, ושמי י״י לא נודעתי להם – לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי להם, שלא נודעתי להם במדה אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה׳, נאמן לאמת הדברים, שהרי הבטחתים ולא קיימתים. כל אלו דברי הרב. וירצה לפרש שעדיין לא נודע קיום ההבטחה. ואף על פי שעדיין לא הגיע הזמן, מכל מקום לא נודע להם בקיום הבטחתו. ועם כל זה, לא תקן הלשון, שהיה ראוי לומר: לא הודעתי, או שיאמר: ושמי י״י לא נודע להם. ואולי, לדעתו יאמר: ושמי י״י ולא נודעתי להם – כלומר שלא נודעתי להם בו. והחכם רבי אברהם פירש כי בי״ת באל שדי מושכת, ושיעורו וארא אל אברהם וגו׳ באל שדי ובשמי י״י לא נודעתי להם. וענין הכתוב: כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים, ולעשות עמם נסים גדולים, שלא נתבטל מהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה, והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו, לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה, הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה, ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה, וקיום הנפש ודבקה באלהים הוא דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלהים אשר נתנה. ועוד אפרש זה (רמב״ן ויקרא כ״ו:י״א) אם גומר י״י עלי. והנה אמר האלהים למשה: נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יו״ד ה״א אשר בו נהיה כל הווה, לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדות. ולכן אמור לבני ישראל: אני ה׳, ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול, כי בו אני עושה עמהם להפליא, וידעו כי אני י״י עושה כל. וצדקו כל דברי ר״א בענין הזה, אלא שהוא כמתנבא ואינו יודע. והנה, גם לדבריו היה ראוי שיאמר הכתוב: ואודע אל אברהם וגו׳ באל שדי ובשמי י״י לא נודעתי להם, או שיאמר: ובשמי י״י לא נראיתי להם. אבל הוא יתקן בזה, כי מפני היות נבואת האבות במראות הלילה אמר בהם וארא, ובעבור היות של משה פנים אל פנים אמר לא נודעתי להם, כאשר נודעתי לך. ועל דרך האמת: בא הכתוב כפשוטו ומשמעו, יאמר אני י״י – נראתי להם באספקלריא של אל שדי, כטעם: במראה אליו אתודע (במדבר י״ב:ו׳), ואותי, אני י״י לא נודעתי להם, שלא נסתכלו באספקלריא המאירה (זהר וארא כ״ו.) שידעו אותי, כטעם: אשר ידעו י״י פנים אל פנים (דברים ל״ד:י׳). כי האבות ידעו י״י המיוחד, אבל לא נודע להם בנבואה, ולכן כשידבר אברהם עם השם יזכיר השם המיוחד עם אלף דלת, או אלף דלת לבדו. והנה הענין שהאבות היה גלוי השכינה להם והדבור עמהם במדת הדין רפה, ונהג עמהם בה, ועם משה יתנהג ויודע במדת הרחמים שהוא בשמו הגדול, כטעם: מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיהו ס״ג:י״ב), וכתיב: כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת (ישעיהו ס״ג:י״ד). ולכן לא יזכיר משה מעתה שם אל שדי, כי התורה בשמו הגדול נתנה, שנאמר: אנכי י״י אלהיך (שמות כ׳:ב׳), והוא שנאמר: מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד׳:ל״ו). וכבר רמזתי פירוש ״השמים״. והקב״ה יגלה עינינו ויראינו פלאות מתורתו. וטעם וגם הקימותי את בריתי אתם, וגם אני שמעתי – כלומר, נראיתי להם באל שדי, וגם הקימותי להם הברית ההוא לפני, וגם בשמי הגדול שמעתי עתה אני נאקת בני ישראל ואזכור את בריתי אשר הקימותי להם עמדי, והמשכיל יבין. ומה שדרשו רבותינו בענין הזה (שמות רבה ו׳:ד׳): חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הודעתי להם ששמי י״י כשם שאמרתי לך, ולא הרהרו אחר מדותי וכו׳, ועוד שלא שאלוני מה שמי כשם ששאלת אתה, ואתה תחלת שליחותי אמרת לי: מה שמך, ולבסוף אמרת: ומאז באתי אל פרעה וגו׳ (שמות ה׳:כ״ג), ועל זה נאמר וגם הקימותי את בריתי אתם וגו׳. גם המדרש הזה ענינו מתישב אחר המקרא, כי הוקשה להם ז״ל, למה יזכיר נבואת האבות לפחות מעלתם בנבואה, ולאמר שלא נראה אליהם רק באל שדי, מה צורך היה לו זה, היה ראוי לומר אני ה׳, ולכן אמור לבני ישראל: אני י״י והוצאתי אתכם וידעתם כי אני י״י המוציא. ולכן ידרשו כי היה הדבר תוכחה למשה לאמר לו: הנה האבות שלא הגיעה להם מעלתם בנבואה אליך, ולא ראו רק באל שדי, הם האמינו בי, וגם הקימותי את בריתי אתם, ושמעתי נאקת בניהם בעבורם, אף כי אתה שידעתני בשם הגדול והבטחתיך בו, שיש לך לבטוח ברחמים, ולהבטיח ישראל בשמי שאעשה עמהם אותות ומופתים. וגם זה נכון והגון.

Ramban Shemot 13:16רמב״ן שמות י״ג:ט״ז

ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות: הנה מעת היות ע״ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בי״י ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו: איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים ע״ג:י״א), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב י״י את הארץ (יחזקאל ט׳:ט׳). וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד, ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה. ולכן יאמר הכתוב במופתים: למען תדע כי אני י״י בקרב הארץ (שמות ח׳:י״ח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר: למען תדע כי לי״י הארץ (שמות ט׳:כ״ט), להורות על החידוש, כי הם שלו, שבראם מאין. ואמר: בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (שמות ט׳:י״ד) להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן, האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה. ובעבור כי הקב״ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ ובעזיבת הפסח, והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (בבלי ברכות כ״א.) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים ט״ז:ג׳), ושנעשה סכה בכל שנה. וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה, כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו. ולפיכך אמרו: הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה (משנה אבות ב׳:א׳) שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז״ל (ירושלמי תענית ב׳:א׳): ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג׳:ח׳) – מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה. ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (רמב״ן בראשית י״ז:א׳, שמות ו׳:ב׳). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב: ואמרו כל הגוים על מה עשה י״י ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית י״י אלהי אבותם (דברים כ״ט:כ״ג-כ״ד), שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת י״י בעונשם. ואמר בקיום: וראו כל עמי הארץ כי שם י״י נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ״ח:י׳). ועוד אפרש זה בעזרת השם (רמב״ן ויקרא כ״ו:י״א).

Ramban Shemot 16:6-7רמב״ן שמות ט״ז:ו׳-ז׳

והנכון בעיני כי היה הפלא במן גדול מאד, כי השלו הגיז אותו מן הים ברוח נסע מאתו כדרך העולם, אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה בשמים כענין מעשה בראשית, והוא מה שאמרו בו: שנברא בין השמשות (משנה אבות ה׳:ו׳). ולכן אמר הכתוב באות אשר יעשה לכם היום בערב, תדעו כי הוא הוציא אתכם מארץ מצרים, כי יערוך לכם שולחן במדבר, אבל בפלא הגדול אשר יעשה לכם בבקר, תראו את כבוד מלכותו אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו, שבגדולות ובנפלאות שיעשה השם יראה את כבודו, כענין: לקבץ את כל הגוים והלשונות ובאו וראו את כבודי (ישעיהו ס״ו:י״ח) וכתיב: והגידו את כבודי ישעיהו ס״ו:י״ט), וכן רבים. וכן הוא דעת אונקלוס שאמר ותחזון ית יקרא דה׳, ולא תירגם בו: ואיתגלי. ודע כי יש במן ענין גדול, רמזוהו רבותינו במסכת יומא: לחם אבירים אכל איש (תהלים ע״ח:כ״ה) – לחם שמלאכי השרת אוכלין, דברי ר׳ עקיבא. אמר לו ר׳ ישמעאל טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם, והלא כבר נאמר: לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי (דברים ט׳:ט׳), אלא לחם אבירים, לחם שנבלע באיברים (בבלי יומא ע״ה:). והענין הזה שאמר רבי עקיבא הוא שקיום מלאכי השרת בזיו השכינה, וכן דרשו (שמות רבה ל״ב:ד׳): ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט׳:ו׳) – מחיה לכלם. ועליו נאמר: ומתוק האור(קהלת י״א:ז׳) – שישיגו בו באור טוב טעם. והמן הוא מתולדת האור העליון שנתגשם ברצון בוראו יתברך, ונמצא שאנשי המן ומלאכי השרת נזונין מדבר אחד. ור׳ ישמעאל תפשו מפני שקיומם אינו בדבר המתגשם מתולדת האור שהרי קיומם באור העליון עצמו, ומפני זה היו מוצאים טעם במן מכל מה שירצו, כי הנפש במחשבתה תדבק בעליונים ותמצא מנוח חיים ותפק רצון מלפניו (משלי ח׳:ל״ה). ואמרו במכילתא היום אין אתם מוצאים אותו, אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט״ז:כ״ה). וזה יסבול שני פירושים, שנאמר שיהיה בבני העולם הבא מי שלא הגיעה מעלתם ליהנות תמיד מזיו השכינה, ויהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא, כמעלת דור המדבר שהשיגו לזיו השכינה בים, כמו שאמרו: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט״ו:ב׳), ומאותה שעה נתעלית נפשם להתקיים בתולדותיו שהוא המן. ויותר נכון שרמז הכתוב לדברי ר׳ אלעזר בן חסמא במלת היום, שבני העולם הבא יהיה קיומם ביסוד המן שהוא הזיו העליון, כמו שאמרו: אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והן נהנין מזיו השכינה (בבלי ברכות י״ז.), ובני העולם הבא יתקיימו בהנאתן מזיו השכינה בהדבקם בו בעטרה שבראשם. והעטרה היא המדה הנקראת כן, שאמר בה הכתוב: יהיה י״י צבאות לעטרת צבי (ישעיהו כ״ח:ה׳), ובה נאמר: בעטרה שעטרה לו אמו (שיר השירים ג׳:י״א). ורמזו על קיום בני העולם הבא, ורמזו על עיקר המן. ואמר הכתוב: ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח, וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו, לחם אבירים אכל איש (תהלים ע״ח:כ״ג-כ״ה), וכן אמר: ולחם שמים ישביעם (תהלים ק״ה:מ׳), שנראה מזה שיהיה הדגן הזה בשמים, והורידו להם בפתיחת דלתיו. והוא מה שפירשתי שנתגשם האור, כי באור העליון יאמר הכתוב כלשון הזה: נפתחו השמים ואראה מראות אלהים (יחזקאל א׳:א׳). או שכבר היה בשמים, כמאמרם: שנברא בין השמשות (משנה אבות ה׳:ו׳). (ז) ונחנו מה כי תלינו – אמר רבי אברהם: ונחנו מה בידינו לעשות, כי לא עשינו רק מה שצונו. ואיננו כן, אבל הוא כמו: מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח׳:ה׳), מה אדם ותדעהו (תהלים קמ״ד:ג׳), כי במה נחשב הוא (ישעיהו ב׳:כ״ב). וזאת דרך ענוה, כי מה אנחנו שתליתם עלינו שהוצאנו אתכם מארץ מצרים, הן אנחנו אין ופעלינו הבל, ולא עלינו תלונותיכם כי על ה׳ – הוא המוציא אתכם מארץ מצרים לא אנחנו. ובמכילתא: וכי מה אנחנו ספונים שאתם עומדים ומתרעמים עלינו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט״ז:ז׳).

Ramban Vayikra 26:11רמב״ן ויקרא כ״ו:י״א

ונתתי משכני בתוככם – זה בית המקדש ״ולא תגעל נפשי אתכם״ אין רוחי קצה בכם כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר כגון כי שם נגעל מגן גבורים (שמואל ב א׳:כ״א) לא קבל המשיחה שמושחין מגן של עור מבושל כדי להחליק מעליו מכות חץ או חנית שלא יקוב העור לשון רש״י. ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב״ה כי בשמרנו כל המצות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו וכן בעברנו על בריתו ועשותנו נאצות גדולות אמר (ויקרא כ״ו:מ״ד) לא מאסתים ולא געלתים ואמר הנביא בשעת הקללה (ירמיהו י״ד:י״ט) המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך אבל הענין סוד מסתרי התורה אמר שיתן משכנו בתוכנו והנפש אשר ממנה יבא המשכן לא תגעל אותנו ככלי שמגעילין אותו ברותחין אבל בכל עת יהיו בגדינו לבנים וחדשים כי הגעילה פליטה כדברי רש״י מלשון שורו עבר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כ״א:י׳) ואמר ״נפשי״ כדרך נשבע י״י אלהים בנפשו (עמוס ו׳:ח׳) והנביא אמר בתמיה אם בציון עצמה געלה נפשך שהיא עיר ואם בישראל והשלכת אותה מלפניך להיות כל בניה לבושים בגדים צואים נגאלים והנה הברכות האלה כפי פשוטן עם היותן רבות כלליות בענין המטר השובע והשלום ופריה ורביה אינן כמו הברכות שברך כבר בקצרה (שמות כ״ג:כ״ה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך כי שם יבטיח במאכל ובמשתה ושיהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופינו ועל כן יהיו כלי הזרע שלמים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים כמו שאמר (שם פסוק כ״ו) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא וכן אמר תחילה (שם ט״ו:כ״ו) כי אני י״י רופאך והטעם בזה כי הברכות ההם אע״פ שהם נסים הם מן הנסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהם כאשר פירשתי (בראשית י״ז:א׳) והם אפילו ליחיד העובד כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצות י״י אלהיו ישמרהו האל מן החולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם והן בהיות כל עמנו כלם צדיקים ולכך יזכיר תמיד בכאן הארץ ונתנה הארץ לבטח בארצכם שלום בארץ מן הארץ לא תעבור בארצכם וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים אין בטבע שיבאו הגשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החוקים והמצות ולא שיהיה הכל היפך מפני זרענו השנה השביעית ואף על פי שהם נסים נסתרים שעולם כמנהגו נוהג עמהם אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ כי אם הצדיק האחד יחיה ויסיר י״י מחלה מקרבו וימלא ימיו יקרה גם זה בקצת רשעים אבל שתהיה ארץ אחת כולה ועם אחד תמיד ברדת הגשם בעתו ושובע ושלוה ושלום ובריאות וגבורה ושברון האויבים בענין שאין כמוהו בכל העולם יוודע לכל כי מאת י״י היתה זאת ועל כן אמר (דברים כ״ח:י׳) וראו כל עמי הארץ כי שם י״י נקרא עליך ויראו ממך והיפך זה יהיה בקללות בעונשי הארץ שאמר (פסוק י״ט) ונתתי את שמיכם כברזל ועונשי החולי כמו שאמר (דברים כ״ח:נ״ט) וחלאים רעים ונאמנים שיקולל המאכל ויחליא ויתפרסם הנס בהיותו תמיד קיים בכולם על כן כתוב (שם כ״ט:כ״א) ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה שלא יתמהו באיש ההוא אשר רבצה בו כל האלה (שם פסוק י״ט) כי כן יהיה פעמים רבים כמנהגו של עולם בכל האומות שיבאו מקרים רעים באיש אחד רק בארץ ההיא יתמהו וישאלו כל הגוים על מה עשה י״י ככה לארץ הזאת (שם פסוק כ״ג) כי כולם יראו וידעו כי יד י״י עשתה זאת ויאמרו (שם פסוק כ״ד) על אשר עזבו את ברית י״י אלהי אבותם והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל כמו שאמר (שמות ט״ו:כ״ו) כי אני י״י רופאך וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים כענין חזקיהו בחלותו (מלכים ב כ׳:ב׳-ג׳) ואמר הכתוב (דברי הימים ב ט״ז:י״ב) גם בחליו לא דרש את י״י כי ברופאים ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם מה טעם שיזכיר הרופאים אין האשם רק בעבור שלא דרש השם אבל הוא כאשר יאמר אדם לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח (שמות כ״ג:כ״ה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו וכך אמרו (בבלי ברכות סד) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא והמשל להם (במדב״ר ט׳:ג׳) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא והוא מאמרם (בבלי ברכות ס) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו שאילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון י״י אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים וזו היא כונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר שכבר נהגו ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כ״א:י״ח) יש על המכה תשלומי הרפואה כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים כאשר אמרה (דברים ט״ו:י״א) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מדעתו שכן יהיה אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.

Ramban Bemidbar 11:22רמב״ן במדבר י״א:כ״ב

(כב-כג) ואין מדרשו של רבי שמעון ושל רבי יהודה הנשיא נאותין ללשון הכתוב, בעבור שאמר: עתה תראה היקרך דברי אם לא (במדבר י״א:כ״ג). ומדרשו של רבי עקיבא שאמר דברים כמשמען: מי מספיק להם, הוא משמעות הכתוב באמת, והוא דעתו של אונקלוס. אבל הענין בעצמו תמה כמו שאמר רבי שמעון: מי שכתוב בו: בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳) יאמר: אין המקום מספיק להם! ועוד, כי כלם ראו כבר נפלאות גדולות מזו. ור״א תירץ כי משה היה חושב שלא יחדש השם מופת כי אם להצדיק נביאו. וגם זה איננו נכון בעיני, כי כבר עשה עמהם כזה בשליו ראשון (שמות ט״ז:י״ג), וכן במים (שמות י״ז:ו׳) ובמן (שמות ט״ז), כי כולם על תלונותם נתנו להם. והנכון אצלי: כי כאשר יעשה השם אותות ומופתים לישראל חסד הם מאתו, וכולן לטוב להם, כי טוב י״י לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמ״ה:ט׳), זולתי כאשר יצא הקצף על עוברי רצונו, שיעשה עמהם באף ובמדת הדין לרעה גמורה. והנה אין בנסים רק טובה גמורה שלימה ברחמים, או נקמה במדת הדין, אבל עתה, כשאמר לו שיתן להם שאלתם ויאכלו בשר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא (במדבר י״א:כ׳), ידע משה רבינו שלא יהיה אות מאת השם לבראות להם בשר, כאשר נתן להם דגן שמים, כענין שיאמרו חכמים (בבלי סנהדרין נ״ט:): אין דבר טמא יורד מן השמים. ועוד, כי כל הנסים יודיעם למשה: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות ט״ז:ד׳), הנני עומד לפניך שם על הצור (שמות י״ז:ו׳), אבל בכאן שאמר לו: ואל העם תאמר התקדשו למחר (במדבר י״א:י״ח), ולא הודיעו, הבין משה שלא יהיה זה בנס מאתו יתברך, ועל כן שאל בתמיה: מה יעשה להם כדרך כל הארץ, אם ישחט להם צאן ובקר מכל סביבותיהם לא יספיק להם, ואם יאסף להם כל דגי הים אשר במקום ההוא הקרוב להם לא יספיק להם, והשם השיבו כי אין יד השם קצרה לתת להם שאלתם גם בדרך המקרים. וזה טעם: היקרך דברי אם לא. ואמר: היד י״י תקצר – כלשון: ויין מלכות רב כיד המלך (אסתר א׳:ז׳). ולא אמר י״י: הממני יפלא כל דבר, כי לא יעשה זה במופת. וכן היה, שנסע רוח מאת השם (במדבר י״א:ל״א) – כמנהגו של עולם, לא רוח ים חזק מאד, ולא רוח קדים עזה כאשר יזכיר במופתים (שמות י׳:י״ט), אבל רוח סתם כנהוגים. ויגז שלוים מן הים (במדבר י״א:ל״א) – לא שנבראו עתה בעבורם, ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם. ועוד שכבר היה להם כן ולא חידש עתה רק שיהיו שלוים רבים מאד.

Ramban Devarim 11:13רמב״ן דברים י״א:י״ג

בכל לבבכם ובכל נפשכם – והלא כבר הזכיר: בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו׳:ה׳), אלא אזהרה ליחיד ואזהרה לצבור. לשון רש״י מספרי (ספרי דברים י״א:י״ג). ובאור הענין כי השם לא יעשה הנסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש, ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר, ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה, או שיעצור השמים וייבשו, רק על מעשה רוב העם, אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות. והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמהם את כל הנסים האלה לטובה, ואמר כי בעבדם ע״ז יעשה עמהם אות לרעה. ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם.

R. Yosef ibn Kaspi Tirat Kesef 2:3ר׳ יוסף אבן כספי טירת כסף ב׳:ג׳

אחר ספור וירא אליו ה' באלוני ממרא וג'... אמנם למדנו בזה שהיה בתנומות, כי להיותו בכר הנרחב ובצהרים שהוא כחום היום לכן היה יושב פתח האהל, להנות מרוח היום, ואולי אז ערבה שנתו ונכנס בהתבודדות ההשגה, וכבר ידעת מה שקדם אל המורה ז"ל ולזולתו בזה, במה שהם מבקשים סבות לפרטים רבים בזה הספור ואני איני מבקש דבר. ושמע דעתי בזה, ואומר תחלה כי על צד ההישרה אנחנו אומרים שחלומות הנבואה כענין חלומותינו וענין חלומותינו הוא ברוב כמנהגנו בהקיץ ובשמוש חושינו, ואין לנו מעתה להפלא על דברים רבים ולבקש סבות מה שאינם שם לפי דעתי... כי אין ספק שאברהם היה בזה במראה הנבואה או בחלום של נבואה, ונניח עד"מ על צד ההישרה כאלו הוא כאחד ממנו חולם חלום, הנה אין ספק שהוא היה רואה תמונה לנגד עיניו, היתה זאת התמונה בתחלת החלום שלשה אנשים, אבל עם היות האנשים כנגדו בדמיונו, נצטרף לי דמיון אחר והוא שהשם ית' דבר עמו מה שדבר פעמים, ואין ספק שהוא בחלומו ראה ג' אנשים, ועשה עמהם מה שכתוב, עד אמרו ויאכלו, ואין זה הסיפור עם כל פרטיו לפי דעתי מורה רק דבר אחד, והוא הנאת הדבוק השכלי... כמו שאזכור עוד בפסוק ויאכלו וישתו (בראשית י"ח:י"א) ולכן אומר הנה, כי אחד ששורש זאת הנבואה הנזכרת בזה לאברהם, הוא ראיית שלשה אנשים, אין לשאול מעתה טעם לסעיפי זה הספור, עד אמרו ויאכלו, כי אחר שתחלת דמיונו היה שראה שלשה אנשים נצבים עליו, היה מחויב מעתה שרץ לקראתם ושהתאמץ עמהם שיתאכסנו בביתו עד שהפיקו רצונו, והוא עשה מה שעשה מהכנות הסעודה ומשמושו להם, והם אכלו כי כן היה מנהגו לעשות תמיד בהקיץ, כי אין ספק בנדבת לבו, ונניח שעשה זה העניין בהקיץ ובשמוש החושים על מנהגיהם, האם נשאל אנחנו למה אמר אל נא תעבר מעל עבדך, רצוני למה דבר ליחיד והם שלשה, ואין ספק שלא נשאל זה, כי ידוע ממנהג הארץ ההוא, וגם ממנהגנו בארצנו זאת, שפעם נדבר ליחיד ופעם לרבים, וכל ספרי המקרא מלאים מזה, ואע"פ שנאמר לגדול שבהם אמר. ותמה אני מה הביא המורה ז"ל לסבור בזה סוד עמוק, כי לפי דעתי לא כיון אומר זה להעמיק סוד, אבל לפי כונתי שנניח שזה נעשה בהקיץ על צד ההישרה, הנה ידוע ממנהגנו גם בארצנו זאת, כי איש אחד ממנו אם ידבר לנוכח מספר מאנשים, הנה הוא לא יוכל להביט לכלם בבת אחת, לכן אם עד"מ יחלה פניהם שיתעכבו לאכול עמו, ישא פניו לאחד מהם, ולאשר יראה לו שהוא הנכבד וישלח דבריו נכחו וזה מה שאין צריך באור, ולכן לא נבקש סבה למה שכתוב ויאמרו אליו וג', ואחריו כתוב ויאמר וג'... והנה כאשר נשתקע אברהם בתכלית הנאתו, והוא בהיותו עומד עליהם והם אוכלים, אז השיג שאמרו לו איה שרה אשתך וכ' וכל הנמשך אליו מזה הספור, עד שראה בחלומו ששרה היתה שומעת בדברם אתו, וזה להיותה בפתח האוהל שהוא אחריו, רצוני שהפתח הוא אחורי האיש האומר אל אברהם שוב אשוב אליך וכ', ולא היה האיש ההוא רואה שרה בדברו עם אברהם, ולכן כאשר צחקה שרה ואמרה מה שאמרה, לא הרגיש בזה כלל האיש הנזכר, וגם היא בטחה בזה להיותה עומדת אחריו, לכן ויאמר ה' וג', כי הוא יודע הכל. ואין לשאול טעם לזה הספור כי הוא מבואר בעצמו, והנה לא נפל בדמיונו שהוא היה צוחק למה שקדם לו חזוק השם לזה הייעוד בנבואה הקודמת (י"ז:י"ז), אבל נפל בדמיונו ששרה השומעת היתה הצוחקת. וספר עוד שנמשך מדמיונו עד שנראה לו שהאנשים ההם כאשר כלו לאכול, קמו משם ושמו פניהם ללכת אל סדום, ואברהם הולך עמם לשלחם עד חוץ לעיר מעט, כי זה מנהג בעל הבית, וכל זה נמשך לשרש המראה כמו שזכרנו, לכן אמר אח"ז ויפנו משם האנשים וילכו סדומה, כלומר שנפטרו מאברהם. ובמה שאמר ואברהם עודנו עומד לפני ה' אינו מגביל מקום, ובאמת לא היה זה בפתח האהל אבל במקום שנפטרו האנשים ממנו, כי הכל מלא כבודו, לכן אמר בסוף זאת המראה ואברהם שב למקומו כמו שאפרש עוד... ונשוב למה שאנו בו ונאמר כי נותן תורתנו רצה בזה לפרש ולהגביל יקרת תכלית מראות אברהם, ולכן ביאר וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם, וזה ג"כ ע"ד דברה תורה כלשון ב"א, והטעם נסתלקה שכינתו, וכן הנהוג נמשך למשלו ואמר ואברהם שב למקומו, בעבור שקדם זכרו שנראה לו בדמיונו, שנעתק מפתח האהל ללכת עם האנשים מעט לשלחם, ולכן אחר שנפרדה הנבואה מצא עצמו יושב פתח האהל, הנה הוא כאלו הוא שב למקמו, ובכמה מקומות נאמר דבר הכתוב לפי מחשבתו, כמו והאנשים רדפו אחריהם (יהושע ב':ז') ורבים כן, ואין הבדל בזה בין מחשבה למחשבה, וכלל זאת המראה מראשיתה ועד אחריתה הפלגת דבוק שכלי לאברהם עם השכל הנפרד בכח נבואי, והשיג בזה הדבוק מה שמבואר פירושו בספור מה שנכנס בזה מדמיונים וחקויים הוא הכרחי מצד היות לדמין מבוא בנבואתו כמו שקדם לנו, ומה שנכנס בזה משתופי שמות והעברתם, כתבם נותן תורתנו להביננו הענינים, ע"ד דברה תורה כלשון ב"א, כמו שרמזנו במצוה החמישית, ודי בזה ביאור עם חשקנו בקצור. אחר ספר ויבואו שני המלאכים סדומה בערב וג', אין אני שואל בזה, אנה הלך השלישי, כי השלשה הלכו מעיני אברהם, רצוני שהתמונה ההיא שהיתה בדמיונו, כבר נפרדה ממנו כאשר נגש אל השם, כמו שמפורש במה שקדם לו ויפנו משם האנשים וכ', ובזה הזכיר כי בערב היום ההוא, ראה לוט בחלומו תמונה לנגד עיניו ממין או מסוג התמונה שראה אברהם, כי גם ללוט נראו אנשים אורחים, ואחר שכל זה בלוט ובאברהם דמיונות, מה לנו לבקש טעם באלה הענינים, רק שנשגיח אל הכלל. אמנם מה שספר שעשו אנשי סדום אין ספק שאנשי סדום היו רעים וחטאים, ועושים אלו הרעות הנזכרות בזה הספור, ואין להפליא מזה, כי הנה אנשי הגבעה שהיו ישראלים עשו כן, גם אין להפליא אם יש בכח המלאכים להכות בסנורים, כי הנה אלישע עשה כן (מלכים ב' ו':י"ח), ולמה אאריך בזה הספור, ושערי האמת פתוחים למבין להבין כל הכתוב בזה עד קרא שם העיר צוער.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 11:10ר׳ יוסף אבן כספי שמות י״א:י׳

ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה – מי חכם ויבין אלה הענינים הנפלאים והנשגבים, ומי יוכל להתקרב לידיעתם מעט, ואולי די לנו אם ניכל לעמוד על קצת סדוריהם ונאמר כי אלו הפעולות נקראו מכות, כי כן היו לפרעה ועמו, רצוני שהיו מורים שהם פעולים, והם ג״כ מכות ביחס למשה ולאהרן המכים, ונקראו ג״כ אותות ומופתים, כי נעשו להיותם ראיות להצדיק דברי משה ואהרן, רצוני לאמת שהשם אמר להם שילכו לפרעה לשלח את בני ישראל על צד דמיון להקש המופת, ויתוארו ג״כ בנפלאות ונשגבות, [לא] בערך למשה ואהרן רק במה שלמטה מהם, וכל שכן לנו החסרים. והנה מבואר כי היו עשר מכות מסודרות זו אחר זו, כמו שהוא מפורסם. אמנם תחלת המכות האלה היו שני ענינים מסודרים תחלה כראוי, וזה כי תחלה הציע משה לפרעה בדבר הקל, כה אמר י״י לשלח בני ישראל, ואחר זה בביאה אחרת עשה לו מופת ע״ז, רצוני לראיה כי שליח השם הוא כמו שפרשנו, וזה היה הפיכת המטה לנחש, ומי יעשה זה רק בשלמות שליח השם הנכבד שהוא אלהי האבות. וכאשר ראה משה כי לא האמין פרעה באלו שתי ההצעות, והוא ההנחה בקבלה, ואחר ראיה מה מהמוחשות, התחיל לעשות לו ענינים היו ראיות מן המוחשות על צדק שליחותו, וע״ז הם מכות מדאיבות לפרעה והם עשר מכות. והנה ידוע כי היסודות ארבעה המה והנה האויר שהוא אחד מהם, נחלק בסדור החכמים לשלשה חלקים כמו שהתבאר בבראשית, כי החלק השפל הוא קר ולח עד שהוא כמו המים בקרוב, ואחריו האמצעי חלק חם ולח, ואחריו העליון חם ויבש, והוא הסמוך אל האש עד שהוא כמוהו בקרוב. לכן אלו הפעולות העשרה התחיל לפועלם בשפל תחלה, כמו שקדם לנו, שראוי שילך הענין מדרגה אחר מדרגה, כמו שהחל בדבור קל ואחר בראיה, ואחר במכה, ובסוג המכות הנהיג מדרגה אחר מדרגה, עד שהחל בשפל מן היסודות וכלה בעליון, כי כן סדור כל רופא אומן, מצורף שהויות כולם בעשר המכות היתה הקודמת סבה עצמית למאוחרת, וכן כולם זו אחר זו. כי אין ספק אצלי שלא היה הפסק בין מכה למכה, ולכן היה מכת הדם שהיא קצה הראשון סבה למכת הבכורים שהיא הקצה האחרון, וכל שכן כי האמצעיים בין שני האלה, היו מתיחסים בענין הסבה, עד כי רבוי העפוש במים היה סבה ראשונה קודמת להתעפש מה שאחריו בסדר העולם, עד שהגיע לעולם היסודות הארבעה, ואז היתה מכת הבכורים, כמו שנבאר עוד. לכן אין לנו תכלית ההעלם באלו ההויות רק בראשונה והיא המים לדם, ואם יבא מורה יורה לנו איך עשה השם ית׳ זאת הראשונה, ובמה שנה טבע המים לטבע הדם עד שקבלו המים בעצמותם חום טבעי נוסף, מיד יקל עלינו לעמוד על ענין הבאות אחרי זאת. ואע״פ שהארץ הוא היסוד השפל ידוע כי המים הם מונחים בשפלי הארץ ובעמקה, עד שכל הולך אל הים יקרא יורד. ועוד כי בלחות סגולה לעפוש, לכן התחיל במים עד שנשתנו המים לדם, אשר היה שנוי במראה גם בטעם, והראיה ע״ז מות הדגה אשר ביאור, וידוע כי המים קר ולח והדם חם ולח, א״כ הסתפק השם בזה בהפוך הקר אל החם עד ששבו המים לטבע הדם, א״כ נשתנה יסוד המים, רצוני חלק מן היסוד והוא היאור אשר בגבול מצרים. אמנם איך עשה זה השם לא נזכר בתורה, אך כתוב שמשה הרים המטה והכה בו המים לא זולת זה. ובתקין המים עד שיהפכו מרע לטוב כתוב במקום אחר שהשליך עץ מה ידוע אל המים וימתקו המים, אמנם אותו העץ לא ידעני, אבל מבואר בכלל ויורהו י״י עץ (ט״ו:כ״ה). ואולם זה המטה שלא עשה בו רק הכאה, והוא כולל כל האותות, אין בו פעל טבעי רק הוא בכלל מטה האלהים, כי ישאנו משה על צד הכבוד לעצמו, כאלו הוא כמו שרביט זהב ביד המלך. ואין לשאול איך יהפכו כלל מים רבים לדם, כי זה אפשר אצל השם כמו שנהפכו בכלל ממר גדול למתוק בהשלכת עץ במקום אחר. ואולם בכלל זאת המכה, רצוני בשנוי טבע המים לדם, נפסד החי המימיי עד שהגיע לו דבר ומגפה, כמ״ש והדגה אשר ביאור תמות, א״כ לקה היסוד והחי הניזון בו, והוא המים והחי המימי, ואחר צפרדעים כי קדם ובאש היאור, אשר היה זה הקדמה וסבה להויית הצפרדעים, רצוני הוספתם, כי הם נמצאים ביאור לעולם. אבל כאשר נפסד טבע היאור הנבאש במצות השם היה זה סבה עצמיית לרבוי התהוות הצפרדעים בו. וזה המין הוא גם כן חי מימיי, א״כ כלל אלו השתי מכות, היה לקות יסוד המים, רצוני השתנות טבעו באותו הגבול ממצרים, והשחתת הטוב מן החי שבו, והתרבות הרע מן החי שבו. א״כ היה זה שלש מכות במים, רק לא תחשב הדם ומיתת הדג כי אם אחת, ויקרא הכל מכת הדם, אבל על דרך האמת הם שלשה ענינים, כמו שהיה בענין זה ביסוד הארץ כאשר נבאר. וזה כי אחר שנעשו אלו הפעולות במים, עשה כמו כן ביסוד הארץ, רצוני בחלק שבגבול מצרים אשר מה שקדם מפעולות המים היה סבה למה שיעשה בארץ, כמו שקדם אמרו ותבאש הארץ, כי כמו שאמרו ויבאש היאור הוא סבה אל ותעל הצפרדע, כן ותבאש הארץ סבה אל והיה לכנים. רצוני, שכמו שבאש המים חומר להויית הצפרדעים, כן באש הארץ חומר להויית הכנים עד שנהפכה הארץ לכנים, רצוני עפר הארץ הדק שהוא חול, כי זהו עפר הארץ ההיא, לפי ששם לא ירד הגשם וכל העפר חול כחול הים. רק שנתערב בה עפוש לחות מקרי, והוא ממגפת הצפרדעים עליה. והנה ידוע כי הכנים מתילדים מלחות עם תוספת חום, וכמו שהכה המים במטהו, כן הכה הארץ במטהו, וכן כמו שעשה שלשה ענינים במים כן עשה בארץ, רצוני שנוי טבע היסוד הזה ולקותו והשחתת הטוב מן החי שבו והתרבות הרע מן החי שבו, וזה כי הארץ עצמה לקתה ונהפכה לכנים ונתרבו בה הבעלי חיים הרעים, והוא הערוב שהוא סיג לכל בעלי חיים מזיקים כנחשים ועקרבים ועכביש וצרעה וזבוב ונמלים ונדלים וזולתם. ובכלל רבוי קצת הרעים כי לא בארה התורה מינים, רק אמר ערוב להסתיר הסוד. גם להיותו כולל רבוי מינים שונים אין קץ למספרם. ואחר נתמעטו הבעלי חיים הטובים, והוא דבר המקנה כסוסים וחמורים וגמלים ובקרים, כי בזה בארה התורה מינים, אמנם זה הרבוי והמעוט בחי הארצי היה על הפך סדור מה שהיה במימיי, רצוני כי במימיי היה המעוט קודם הרבוי ובארצי היה הרבוי קודם המעוט, והיה זה כי הערוב סבה קודמת עצמית לדֶבר המקנה, אם מפחד אם מריח אם מצד אחר כאשר גזר השם. והפסד הארץ עד שהיה כנים הניע הערוב לבוא ולהתרבות ג״כ, עד שהיו הכנים סבה עצמית לערוב, רצוני התהוות קצת המינים ההם והתרבותם כענין הצפרדע. א״כ יסוד הארץ שם היה כן, כי לקה הוא בגופו ונתרבה החי הארצי הרע ונתמעט החי הארצי הטוב. א״כ היה הענין בארץ כמו במים, אמנם מבואר כי שנוי שני היסודות האלה אינו רע לו מצד עצמו, רק מצד האנשים הזנים ממנו, כי השתנות המים לדם והשנות הארץ לכנים, תכליתם להיות זה מכות מכאיבות לפרעה. ואח״כ בא אל יסוד האויר, והנה ידוע כי זה היסוד אינו מורגש אצלנו כיסוד המים והארץ שקדם זכרם, לכן לא יראה לאנשים שנוי האויר מטבעו, כמו שיראה להם שנוי המים, עד שיהיו דם, וכן לא יפול בו לשון הכאה במטה, אבל חקוי להכאה במטה יהיה בו זריקת פיח הכבשן והתפזרו באויר הנה והנה, עם שאותו הפיח והאבק הוא עוזר פועל ברצון השם, אבל התחיל באויר ועשה בו שנוי מטבעו, עד שאותו השנוי הניע וחדש השחינים, כמו ששנוי המים המית הדגים ושנוי הארץ המית המקנה. ואולם מה שהיה בארץ היה סבה עצמית קודמת לשנוי האויר, כי הדֶבר מהמקנה הפסיד האויר ועפשו, עד כי אותו ההפסד הוליד השחינים בבעלי חיים. וככר קדם כי כלל האויר הוא בעל שלשה טבעים, עד כי יש בו חלק שפל וחלק אמצעי וחלק עליון, לכן נשתנה תחלה השפל שטבעו קר ולח או קר ויבש, כי הוא קרוב למים ולארץ. וזה החלק הסמוך בפרשת בראשית ליקוו המים ותראה היבשה, ובהפסד זה החלק השפל והתעפשו, נולדו השחינים באדם ובבהמה. ואחר בחלק האמצעי שטבעו החם הלח, וזה החלק הוא הסמוך בפרשת בראשית ליהי רקיע בתוך המים ויקרא אלהים לרקיע שמים. ולכן נתהוה הברד וחבריו, שהם הויות לעולם בזה החלק האמצעי, כמו שהתבאר בספר אותות העליונות. ואחור בחלק העליון שטבעו חם ויבש, ולכן נתהוו הרוחות שהם הויות לעולם הזה העליון כמו שהתבאר בס׳ אותות עליונות ג״כ ולכן בא הארבה. וזה העליון הוא הנסמך בפרשת בראשית למים אשר מעל לרקיע, אשר נקרא אבני שיש טהור. כי הוא חם ויבש קרוב מאד לטבע האש, עד שיתכן להקרא גם היא אור כמו האש עצמו, כי טבע האש הוא חם ויבש, אמנם האש הוא חזק החום והיובש מזה החלק מן האויר העליון אכל הם משתמשים [בערבוביא ?] והקורבה בטבע עצומה ביניהם, לכן אין להאשים אם יקרא זה החלק העליון בשם אש, ואין להאשים אם יקרא בשם אויר. והנה הלך הענין ביסוד האויר אשר בגבול מצרים, כמו שהלך הענין בשני היסודות הקודמים, רצוני שנוי האויר ולקותו, עד שנראה בזה לחוש האנשים מצד השחינים גם השחתת החי האוירי הטוב ורבוי החי האוירי הרע, וזה כי כתוב ויך הברד בכל מצרים את כל אשר בשדה מאדם עד בהמה ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עצי השדה שבר, א״כ יבואר כי זאת המכה היתה בשדה ששם האויר סוכך, אבל מה שהבית סוכך וחופף היה נשמר, ולכן האדם והבהמה שהיו עומדים באויר אז היו מתים, וכן העופות, אבל רבים ורבים מתים מהם, ואין עצם המות בם מצד היותם פורחים ונסים ומסתתרים בכל יכולתם, גם העשבים והעצים הם נמצאות מתהוות באויר העולם, ואלו יעשה להם תקרה יפסדו לגמרי ויכלו, א״כ מיוחסות לבריאות האויר. וכלל הדבר כי זאת המכה רצוני הברד כללה כל מה שבאויר העולם כמ״ש את כל אשר בשדה, שאין עליו מחסה מבדיל בינו ובין האויר, והנה הפסד כל הנמצא בשדה כמ״ש זהו הפסד החי האוירי הטוב ואח״כ נתרבה החי האוירי הרע והוא ביאת . . . . חי עמידתו לאויר האויר כל שכן כי הוא מעופף אם כן. . . מן שלשה ענינים אלה ביסוד האויר כמו שהיו ביסוד המים ויסוד הארץ, והיה זה נחלק באויר שהוא בעל שלשה טבעים, מה שאין כן יסוד המים ויסוד הארץ. וכלל הדבר ביסוד האויר כי לקה תחלה בגופו, רצוני הפסד החלק השפל שבו, והוכר זה בילידת השחינים, ואחר השחתת ומעוט הנמצאות הטובות שבו, רצוני אשר בשדה, והיה זה מצד פעל החלק האמצעי שבו, ואחר רבוי הנמצאות הרעות שבו, והיה זה מצד פעל בחלק העליון שבו, כמ״ש וי״י נהג רוח קדים, וככר התבאר בספר האותות, כי הרוחות יתהוו מן האיד העשני החם היבש והוא חמרם, כמו שהברד והמטר וחבריו מתהוים מן האמצעי שהוא חם ולח והוא חמרם. ואח״כ בא אל יסוד האש, והנה כבר קדם לנו כי החלק העליון מן האויר הוא כמו אש בקרוב, והנה זה החלק הוא גשם נכבד מאד, כל שכן יסוד האש ויותר ממנו חלקו הגבוה הממשש לגשם הגלגל, א״כ אין לעשות פעולות נרשמות בזה היסוד כמו באחרים השלשה, רצוני בכל כלליו, ודי אם יפעל בחלקיו השפלים הקרובים לאויר אשר כבר אמרנו שהם קרובים בטבע, והנה כבר קדם לנו בפ׳ בראשית כי אמרו יהי אור, הוא ע״ז החלק העליון מן האויר שהוא כמו החלק השפל מן האש, ולא נשיג אנחנו ענין שלשה טבעים באש עד שנשיג רבוי ומעוט בנמצאות מאתו, כמו שנשיג ענין ג׳ טבעים באויר, עד שנדע כי האמצעי הוא חמר לברד ולמטר, והעליון הוא חומר לרוחות ואל הלפידים ובעלי הזנבות והדומים להם. לכן ראוי לקצר מאד פעולות ביסוד האש, לכן אין בו כי אם שני ענינים קצרים, מצורף כי רבוי מציאות הארבה הוא משותף לאויר ולאש, מצד כי היה בחלק החם היבש, והנה אחר היה החשך שהוא הפך האור, וכבר פרשנו בפ׳ בראשית כי האור הנזכר שם הוא הזכוך המופלג אשר לחלק העליון מן האויר או לאש, כי כבר אמרנו שהאחד ילקה תמורת האחר והנה ברצון השם הגיע עכירות לחות ועובי לזה הזך, אשר בו יגיע לנו בארץ אור וזוהר. וזה גם כן היה לבד בגבול מצרים, עד שלקה זה הנברא העליון הזך, אם שהוא אש או אויר אישיי. ולכן אמרו בזה יהי חשך, הוא הפך מה שאמר במעשה בראשית יהי אור, וזה כי עתה נתעכר הלחות ונתעבה, עד שהיה כמו החלק האמצעי מן האויר שהוא חם ולח, כאלו נתבלבלו שני חלקים האלה מן האויר כדמיון מה קרוב לענין תחלת בריאת העולם טרם ויהי אור. וזה העכירות עמד שלשה ימים, וליל יום הרביעי היה בה מכת הבכורים, כי באותן השלשה ימים שאפו אותו האויר הרע, עד שבתחלת היום הרביעי, רצוני לילו, היתה המגפה בם, כי גועו, והיה בחצי הלילה כי אז תגבורת העובי והלחות מן הלילה, ולכן מצד זה העכירות היתה מכת הבכורים אשר הם המין הבעלי חיים, נמצאות מיוחסות לזה הגשם הנברא העליון הזך, שהוא — כמו שקדם לנו — אש או אויר אשיי, כי פטר רחם באדם ובבהמה הנה החם וזַכות האד נמצא .בו בתכלית, ופועלו העצמי מאד הוא הגשם העליון הזך, כי החם גובר בם מצד תגבורת כח הדם בם, עד שבו כח מה מן המרה האדומה, וגם יש בם לחות רב, כי הדם הוא חם ולח, ולכן העפוש בלחות עם רתיחת חום חזק בם הוא ממית, והנה במכת החשך היה זח עפוש במה שהחם חזק בו, ובעבור שהחם בפטר רחם גובר בו, לכן היה הוא העיקר בזאת המכה, ואחריו בכל הדומה לו, רצוני כל בחור רב השנים שהחם גובר בו, כי בכור שם כולל לכל זה, כאמרנו בכירה וצעירה, וכן אמר רש״י גדול הבית בכלל. אמנם פטר רחם הוא העיקר, לכן אמר קדש לי כל בכור פטר כל רחם (י״ג:א׳), והוא מקטנותו החום גובר בו, לכן הוא ברוב יותר נכבד, ובעבור שהגיע עכירת ועובי לפועלו נפסד ונשחת הוא, כי הפעול מאתו, עד שכמו שיקרא הדג חי מימיי, והמקנה חי ארציי, ואשר בשדה חי אויריי, כן יקרא הבכור חי אישיי, ואין בזה היסוד מקום לרבות נמצאות בו שיהיו עונש ומכה לפרעה, שיהיה אפשר בו סדור במדרגות מה שהיה ברבוי הצפרדעים והערוב והארבה. וזאת המניעה מהשם בזה אפשר לה סבות רבות, ואולי אחת מהן, כי אין בזה היסוד יותר מיוחס וקרוב אליו מן הארבה, ואולי שנית כי אם יש יותר מיוחס וקרוב אליו, יהיה מר ממות גם לישראל, כי הנה אף מהארבה לא נצולו, ומה יהיה הקשה ממנה, אם היא כאש אוכלת ותבער ואין מכבה. ובזה נשלמו המכות ואין אני מחייב שיהיו עשר מכות כמו שמנו קצת מהקדמונים, כי אין אני מדקדק אם היו עשרה או פחות או יתר, כי אין בתורה זכרון מספר מוגבל להם, וזה כענין אמרם ז״ל שלש עשרה מדות עד שטרחו רבים מן המפרשים אחריהם למנותם, ונחלקו בזה מאד. אמנם אין אני טורח בזה כלל, ולא נחוש רק לנו שנבין הענין כמה שיעלה מספרם. לכן אל תטעון עלי מצד מה שמנינו אחד עשר חלקים באלו הנפלאות, והם שלשה במים, ושלשה בארץ, ושלשה באויר, ושנים באש, כי אין לנו בזה מספר מוגבל בתורה, רק שבאמת נכון לכלול הענין במספר עשרה לפי מספר פרשיות התורה, וזה שמשה רבנו כותב התורה כולל מיתת הדג עם הדם, עד שאינו רק כמו מופת אחד, כמ״ש ונהפכו לדם והדגה אשר ביאור תמות, כי שני אלו הדברים נעשים ברגע אחד בהכרח, מה שאין כן הענין בשאר היסידות עד״מ, כי אינו מחוייב שברגע השתנות הארץ לכנים ימות המקנה. אמנם נכון אצלי מאד כי אלו הנפלאות היו קרובות וסמוכות אחת לאחת להדבקם לעלה ועלול, והענינים מתיחסים קצתם לקצתם והקודמת חומר למאוחרת, וכן כולם זו אחר זו, עד שמבואר כי היו כולם בהכרח מתקופת טבת עד חצי ניסן. וידוע כי תקופת טבת היא קרה ולחה ולכן התחילה הפעולה במים והשלימה באש שהחום גובר בו, כמו שהחום גובר בתקופת ניסן. והנה המכות האלה לא נדע בכל אחת זמן העמידה אבל נדע בשתים לבד וזה בדם שבעה ימים (ז׳:כ״ה) ובחשך שלשה ימים (י׳:כ״ג), ואמנם הדבר והברד די ביום אחד לכל אחת, ומכת הבכור די בלילה אחת, תשלום ג׳ ימי החשך ותכליתם, גם אז, רצוני בעת ליל המגפה אולי היה חשך גדול וערפל עד קרוב לעלות השחר, גם אז היה תקופת ניסן כמו שקדם לנו או קרוב לו, אשר ידוע כי בזה הזמן הוא תגבורת הדם, ובכלל החום והלחות עד שאז ימסו כל הלחות, ולכן יצוו הרופאים להקיז בזה הזמן. ואולם המכות האחרות די לרוב אם עמדה כל אחת ז׳ ימים, כאלו היה אמרו וימלא ז׳ ימים, למשל למה שראוי בזה, א״כ נכון מאד שיהיה זמן כל המכות בכלל כמו חמשים יום, שהם שבעה שבועות כזמן שהיה מיציאת מצרים עד יום מתן תורה. א״כ היה תחלת אלו הפעולות ביום כ״ה בשבט. ואחרי זה באו הענינים תכופים ודבוקים קצתם לקצתם כי ממהר אלהים לעשותם, עד שכלו כל מעשיו בחצי ניסן. ולא הספיק לשם זה נקמה ממצרים ואם מתו מהם הנבחרים שבם, והם מיני הבכורים אם זכר ואם נקבה גם באדם ובבהמה, עד שרצה אח״כ להמיתם בים כלה ונחרצה, קרוב לכלם הם זכרים ונקבות גם באדם ובבהמה. וזה כי החיל ההוא הכבד שיצא ממצרים כמ״ש, היה עם רב ועצום וסוס ורכב, אף חמורים וגמלים ובקר לשאת צידה גם למשוך עגלות היה רב לאין חקר גם נשים לרוב מאד, כי היתה המלחמה קרובה, כל שכן לכבוש נשי ישראל לשפחות כאשר היו לפנים, גם זכרי ישראל כפופים לנשי מצרים, כי תשש כחם יותר מנקבות עד שזה האחרון, רצוני הטביעה בים, כללה כל מה שעבר בחלוקות רבות ביתר המכות, והוא שתית המים הרעים שהיה בדם ועליית הצפרדעים בגופות, גם היותם נאכלים מכנים וערוב או הדומים להם, גם דבר במקנה גם שחינים ונגעים רעים באדם ובבהמה, גם קולות ושפיכות דמים גם דומה לארבה כי היה שם רוח קדים עזה, וזה הרוח הביא הארבה, כל שכן דומה לחשך ומיתת בכורים. וכלל הדבר כי על הים עם מה שהיה טרם טביעתם, ומה שהוה אחר טביעחם, נקבצו שם כל עניני המכות והנפלאות שקדם זכרם, וכלל לכל אנשי מצרים, רצוני רובם שהוא ככולם, עד שהיה כל מאורע הים כולל משני צדדים, וזה היה כולל המכות וכולל המוכים, והוא היה מסיים הסדר והשורה. וזה היה תכלית שעור אלהי חכם מחוכם, אשר יסד וסדר פעולותיו בטוב הסדור, והתחיל ליסר פרעה תחלה בקלות ואחר בחמורות אחת לאחת הולך וחזק מעט מעט בסדר, עד שעלו המכות עליהם מצד השפל והוא המים, וממנו הגיעו מעט נזקים כי היו חופרים ושותים מים טובים, אמנם במה שהתחיל שב לסיים, ושיהיו הסיום רב הנזקים והכללות מכל צד, עד שהיה בכלל במכות הים שוים לסבוב העגלה למה שהחל ממנו, רצוני שהחל במים וסיים במים, כאלו היה בתחלה עולה מן השפל אל העליון, ואחר שב לרדת מן הענין ההוא אל השפל, עד ששב למקום שנפסק ממנו, וזה הפלגת שלמות ענין והקפה וכללות פעל דומה לעגולות חרעיוניות הנזכרות בספר הידוע, ובזאת ההשבה היה חתימה לחיים רעים להם אויבי השם, והיה גאולה וישועה לנו, אוהבי השם ית׳ וית׳ פועלם.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 14:20-21ר׳ יוסף אבן כספי שמות י״ד:כ׳-כ״א

(כ) ויבא – המלאך והעמיד כי המלאך בתוך העמוד, והנה עמוד הענן היה מדרכו בשאר הלילות להבטל לגמרי, ובזה הלילה לא בטל אבל עמד מאחריהם להחשיך למצרים. ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה – ראו איך יטעו או יטו המפרשים הקודמים מן האמת, להעדר מהם ידיעת ההגיון, כי הנה אבן גנאח חשב שהחשך והאור שהם מתנגדים, היו נמצאים בנושא אחד, והוא המצרים, ולכן נדחק עד שהפך הכתוב, ואמר כי יאר תמורת ויחשיך. וא״ע ברח מזה ולא מצא מקום לנוס, עד שפרש כי שני הנשואים האלו מתנגדים, רצוני האור והחושך נמצאו לשני נשואים מתחלפים, והם המצרים והישראלים כמו שהבין אונקלוס. וזה היה נכון אם היה כתוב כן בתורה, האם ברשותנו להוסיף ולחסר כרצוננו, א״כ כל הכתוב בטל. אבל דבר על כלל הלילה בכלל המקום ההוא, רצוני מחנה מצרים ומחנה ישראל שהיו קרובים זה לזה, ואמר שבזה הזמן הכולל היה בכלל זה המקום חשך ואור, רצוני תכיפת חשך ואור זה אחר זה, וכן תמיד לא שקטה הלילה, וכן כתוב במעמד הר סיני וברקים וענן כבד (י״ט:ט״ז), וזה כי כל הלילה התמיד רוח הקדים עזה לנשב עם ברקים, כמו שכתוב וברקים רב (תהלים י״ח), ולכן היה שם תכופת ענן וחשך הנהוג עם ליל סגריר עם אור הברקות, וזה הענין מעוֵר כל האדם ומכה אותו בסנורים, ולכן לא קרבו המצרים אל ישראל כל הלילה, רצוני קרבה גדולה. כי אלו קרבו להם היו הורגים בהם או תפסום, ולכן באותה הלילה מהר משה להעביר ישראל ולבא בתוך הים ביבשה על כל עורונם, אבל היו נמשכים במצות השם ועמוד אש ההולך לפניהם, וגם המצריים עם כל עורונם היו מתקרבים והולכים לישראל בתוך הים ביבשה בחצי הלילה על צד הקרוב, וישראל אז הסבו פניהם דרך חצי עגלה לשוב אל הארץ שנכנסו משם וזה במצות משה מנהיגם, ועם ערבוב הלילה ועמוד הענן שהיה עומד, לפני מחנה מצרים לא הכירו מהרה בתשובתם אחורנית, אך היה דעתם ללכת דרך ישרה, עד שבאשמורות הבקר הפך השם רוח אחרת, שהיה חמה ולחה תמורת הראשונה שהיתה קרה ויבשה, ונמסו המים הנקפאים מימינם ומשמאלם, וישראל יצאו אז ושהו אל הארץ ומצרים מתמהמהים בים. כי דעתם היה ללכת דרך ישרה והמים כסום, ואע״פ שהיו רואים בבוקר מהלך ישראל והיותם בארץ שנכנסו כולם משם, לא יכלו לשוב עוד בדרך אשר באו לה כי המים הפסיקום, והים מלא על כל גדותיו, וזאת התחבולה והערמה עשה השם לפרעה ולמצרים, ואתה לך ותבע עלבונם. (כא) ויט משה את ידו – משה נטה ידו על הים במטה או בזולתו, בתחלת אותה הלילה ואז תכך החלה הבקיעה וסבותיה, והיא נשיבת הרוח העזה, ונשלמה הבקיעה אחר נשיבתה יותר מחצי הלילה, וכל פעולות השם בכלים ואמצעים, והאומנים יתקרבו בכל יכולתם למעשה השם והטבע, רצוני שפועלים בכלים ואמצעים.

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 3:1רלב״ג בראשית ביאור המילות ג׳:א׳

והנחש – הוא משל לכח הדמיוני. והמשילו לנחש, להיותו מזיק לאדם בהגעת שלמוּתו, כמו שקדם; ולהיות כל השגתו מגעת בנסיון, רוצה לומר שכאשר הושג בחוש בדבר הפלוני שהוא מתוק - הנה יצייר אותו הכח הדמיוני בזה האופן. והנה תמצא ענין הנחש נופל בנסיון; אמר: ׳נחשתי ויברכני ה׳ בגללך׳ (ל, כז). אמרו רבותינו ז״ל (פרקי דר׳ אליעזר פרק יג) על הנחש שהוא היה כשיעור גמל וסמאל רכוב עליו, ושהקדוש ברוך הוא שׂחק על גמל ורוכבו. וכבר יפילו רבותינו שם ׳סמאל׳ על היצר הרע, להיותו נגזר מ׳שמאל׳, אשר הוא הנטייה מהדרך הישר. וכבר התבאר לך במה שקדם שהכח הדמיוני מנהיג באופן־מה הכח המתעורר, ומוליך אותו לאשר יפנה במה שיציירהו מהטוב והרע בדברים.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 9:12רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ט׳:י״ב

(יב-יז) ואמר להם ה׳ יתעלה שהוא נותן להם אות, יתבאר להם בו שלא יהיה עוד מבול; וזה, שכבר נתן ה׳ יתעלה טבע בעת בריאת העולם שיֵּרָאֶה קשת בענן, כשיהיו מימיו מועטים ויהיה ממנו הזילוף החלוש, כמו שהתבאר בספר האותות, ולזה היה הקשת הוראה על הפסק המטר כשיֵּרָאֶה אחר המטר, או על מיעוט המטר כשיֵּרָאֶה בהתחלה. ובהיות הענין כן, הנה יתאמת שלא יהיה מבול, בהתהוות הענן פעם אחר פעם, כשיֵּרָאֶה בו הקשת, כי אז יתאמת שלא יתכן שיהיה אז מבול, אבל יִפָּסֵק המטר או תמעט ירידתו. והנה גזר ה׳ יתעלה שאחר התחלת המטר זמן בלתי ארוך יֵרָאֶה הקשת ויִפָּסֵק המטר ההוא, בְּדרך שלא יהיה עוד מבול. ולזה ראה ה׳ יתעלה שיהיה הקשת — אשר יֵרָאֶה תמיד בענן — אות על הברית אשר בין ה׳ יתעלה ובין כל נפש חיה, שלא יהיה עוד מבול לשחת אותם ולא יעברו עוד מי נח על הארץ. וזה האות לא היה לנח לבד כדרך שאר האותות, אבל שׂם אותו ה׳ יתעלה קיים בינו ובין כל נפש חיה אשר על הארץ, רוצה לומר שתמיד יֵרָאֶה להם זה האות בעַנְנוֹ ענן. והנה לא היה מציאות הקשת אות, כי הוא נמצא על דרך הטבע; אבל היה האות - הַרְאוֹתוֹ ה׳ יתעלה תמיד בעַנְנוֹ ענן, כמו שביארנו. ובכאן נשלם ביאור הסיפור הזה לפי הנראה לנו.

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 16:7רלב״ג בראשית ביאור המילות ט״ז:ז׳

מלאך ה׳ – הוא אחד מהנביאים אשר היו בזמן ההוא, כי הנביא נקרא מלאך ה׳, כאומרו: ׳ויאמר חגי מלאך ה׳ במלאכות ה׳׳ (חגי א, יג). ואמרו רבותינו ז״ל בבראשית רבה שזה המלאך הוא שֵׁם.

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 18:2רלב״ג בראשית ביאור המילות י״ח:ב׳

וישא עיניו וירא – רוצה לומר: וכבר נשא עיניו קודם זה וראה שלֹשה אנשים, והם היו נביאים, כאילו תאמר שֵׁם ועבר — אם היו נביאים כמו שסיפרו מהם רבותינו ז״ל — וזולתם ממי שהיה נביא בזמן ההוא. והנה נקראו מפני זה ׳מלאכים׳ אצל לוט (יט, א), כי הנביא יִקָּרֵא מלאך, כמו שזכרנו בסיפור הגר המצרית. ולא נקראו אצל אברהם כי אם אנשים, כי לא היו שלוחים אליו, כי הוא היה נביא; ואולם מה שהודיעוֹ מענין לדת שרה היה בשורה לשרה, לא לאברהם, ולזה אמרוּ אליו קודם הַגִּידָם זה הייעוד ׳איה שרה אשתֶּךָ׳ (ט), כי אליה היו הדברים. ועוד שאצל אברהם לא היו ראויים שיִּקָּרְאוּ מלאכים, לפי שלא הגיעה להם הנבואה פעמים רבות עד שיהיה ראוי שיתוארו אצל אברהם בשהם מלאכים. וזה, כי אברהם - לגודל מעלתו - הגיעה לו הנבואה פעמים רבות, ולזה לא יתכן אצלו שיתואר הנביא בשהוא מלאך ה׳ אם לא תגיע לו הנבואה פעמים רבות. כמו שלא יֵאָמֵר באדם שהוא עֶבֶד פלוני מפני שעָבַד אותו פעם אחת או שתים, אבל יֵאָמֵר בו שכבר עבד אותו; ואולם יתואר בשהוא עַבְדּוֹ כשישרת אותו תמיד. ואולם אצל לוט שלא הגיעה לו הנבואה כלל, יתואר הנביא בשהוא מלאך, ואם לא הגיעה לו הנבואה כי אם פעם אחת או שתים. אמרו בבראשית רבה (נ, ב): אברהם שכוחו יפה - נדמו לו כאנשים, אבל לוט שכוחו רע - נדמו לו כדמות מלאכים. והנה הקדים זה הסיפור קודם שיגיד ענין הנבואה אשר הגיעה לאברהם, לפי שהוא יספר שבעת פנותם ממנו ללכת לסדום היה הגעת הנבואה הזאת לאברהם, ולפי ששליחות אלו האנשים היה בַּדּבר בעינו שהודיע ה׳ יתעלה לאברהם בזאת הנבואה.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 19:37רלב״ג בראשית ביאור הפרשה י״ט:ל״ז

וראוי שתדע, שאין ראוי שיֵּאָמֵר שאֵלו השלושה אנשים ראה אברהם במראה הנבואה, לסיבות רבות. מהם, שאין בכאן דבר מכריח אותנו לומר שזה הדבר היה במראה הנבואה לבד, לא סיפור דבר שקרה, ולזה ראוי שנאמין שזה הדבר הוא כפשוטו. כי אין ראוי שנוציא דבר מידי פשוטו במאמרים התוריים, אם לא יביאנו אל זה ההכרח, כמו שביארנו בפרשת בראשית. ומהם, שאין ראוי שיֵּאָמֵן שהדבר שיגיע לאברהם במראה הנבואה תשמעהו שרה ותלעג עליו. וזה, שאם היתה נביאה — לא יתכן לה שתלעג על מה שהגיעה אליה בנבואה; ואם לא היתה נביאה — לא יתכן שתשמע זה הדיבור. ואיך שיהיה, לא יתכן שתשמעהו, אבל תשמע הנבואה אשר הגיעה לה, לא הדיבור בעינו שהגיע לאברהם, וזה דבר מבואר בעצמו למי שיתבונן באיכות הנבואה ומהותה. ומהם, שאין ראוי שנאמין שיהיו אלו המלאכים באים ללוט במראה הנבואה, כי לא היה ראוי לנבואה לפי מה שנראה מעִנְינו, עד שכבר סיפר כי לא היה מושגח כי אם בזכות אברהם. ומהם, שאם היו אלו המלאכים מגיעים אל לוט במראה הנבואה, לא יתכן מה שסיפר מאנשי העיר שבאו ללוט שיוציא האנשים ההם אליהם וידעו אותם, וזה מבואר מאד עד שהאריכות בביאורו הוא מוֹתר. ולא הסכמנו גם כן שיהיה אומרו ׳ותהי נציב מלח׳ (כו) שב לאשת לוט, כי ה׳ יתעלה לא יעשה המופתים אם לא לתועלת שייראו מלפניו, והנה לא היה שָׁם מי שראה זה המופת, ולזה נראה לנו שאומרו ׳ותהי נציב מלח׳ שב אל ארץ סדום ועמורה, כי בהתהפך המקום ההוא נראה בו גפרית ומלח, ולזה היה כמו נציב מלח.

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 21:17רלב״ג בראשית ביאור המילות כ״א:י״ז

ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים – אחשוב שזה המלאך היה אחד מנביאי הדור, ומן השמים שלחוהו אליה להציל ישמעאל, בעבור אברהם; או בא זה המאמר להגר בחלום — להשגחת ה׳ יתעלה על אברהם — מזולת שיהיה נבואה, כי הוא רחוק שיֵּאָמֵר שתהיה הגר נביאה, כמו שזכרנו במה שקדם.

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 32:2רלב״ג בראשית ביאור המילות ל״ב:ב׳

מלאכי אלהים – הם נביאים, כי הנביא יקרא מלאך ה׳. או הם מלאכים ממש.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 32:2רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ל״ב:ב׳

ויעקב הלך לדרכו לשוב אל ארץ אבותיו, ופגעו בו קצת מנביאי הדור; או נראו לו מלאכי אלהים בנבואה; והביאור הראשון יותר נראה, כי לא מצאנו בזה המקום סיפור נבואה.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 32:23-32רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ל״ב:כ״ג-ל״ב

(כג-כד) והנה קם יעקב בלילה ההוא, ויעבר נשיו ושפחותיו וילדיו וכל קניניו את מעבר יבוק, אחר שעבר הוא בראשונה לראות עומק המים ולנסותו, ומאיזה מקום יכשר יותר שיעבור. (כה) ונשאר יעקב לבדו להעביר קצת קניניו שנשארו שם, וישן שם, ונראה לו מלאך ה׳ בנבואה כאילו הוא איש; ולעוצם דבקותו בו וקורבת מדרגתו ממנו נראה לו שהוא נאבק עימו. עם שכבר ראה יעקב זה ההתאבקות מפני טרדת דמיונו בענין עשו וחושבו להמציא תחבולות להפילו אם יקום עליו להכותו, כי אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו. והנה ארך זמן זה ההתאבקות עד עלות השחר, כי אז הגיע העת שהיה מקיץ יעקב לפי מנהגו. (כו) והנה נדמה לו שנגע בכף ירכו, וַתֵּקַע כף ירך יעקב בהֵאָבְקוֹ עימו. (כז) ואמר ליעקב שישלחהו כי עלה השחר והגיע העת שראוי ליעקב שיפנה לעסקיו, ולא הסכים יעקב להתיר הקשר אשר ביניהם אם לא יברכהו. (כט) ואמר אליו המלאך שלא יִקָּרֵא עוד ׳יעקב׳, כי אם ׳ישראל׳, כי הוא שׂרר עם מלאכי ה׳ יתעלה עד שמדרגתו קרובה למדרגתם ולא נלאה כוחו בזה, ויהיה שׂר גם כן עם האנשים ולא ינוצח. ובזה היה ליעקב עוד ייעוד־מה שלא ינצחהו עשו. (ל) וישאל יעקב את המלאך מה שמו המורה על מהותו, כדי שיושג לו מהותו בשלמוּת; והודיע אותו המלאך כי מהותו הוא נעלם מאד, אי אפשר שישיגהו האדם — וכבר ביארנו זה במה שאין ספק בו בראשון מספר מלחמות ה׳ (פרק יא) — ויברך אותו זה המלאך שם. (לא) והנה כאשר הקיץ קרא יעקב שם המקום ׳פנואל׳, כי ראיתי אלהים פנים אל פנים וַתִּנָּצֵל נפשי. (לב) והנה זרח לו השמש כאשר עבר את פנואל, והוא צולע על ירכו מפני מה שקרהו.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 14:21רלב״ג שמות ביאור המילות י״ד:כ״א

(כא-כב) ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה כל הלילה – ראוי שתדע כי ה׳ יתעלה כשיעשה המופתים ישתדל להמציא להם הסיבות אשר בהם יהיה בחידושם יותר מעט מהזרות אצל הטבע, כמו שזכרנו במה שקדם; כבר ביארנו זה בששי מספר מלחמות ה׳, ולזאת הסיבה המציא ה׳ יתעלה על דרך מופת רוח קדים עזה, אשר היא מנגבת ומעתיקה המים אל הצד המערבי, באופן שחידש להם מקום מגולה בים, והיו מי הים מימינו ומשמאלו, כי המקום ההוא היה יותר גבוה, ולזה נִשְׁלַם לו ההִגָּלות עם הִשָּׁאֵר המים מימינו ומשמאלו. וזה הוא הרצון במה שאמר והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, לא שיהיו המים גבוהים מימין ומשמאל ולא יהיו ניגרים, שאם היה הענין כן לא היה מבוא לרוח הקדים לחידוש זה המופת. אלא שעם כל זה היו המים גבוהים בצד המערבי, כי הרוח העתיקם שם והיה מונע אותם תמיד מהיותם ניגרים; ולזה הוליך ה׳ יתעלה רוח קדים עזה כל הלילה. והנה קרא המים ׳חומה׳, ואם אינם גבוהים, לפי שהם היו מונעים המצרים מלבוא עליהם מימינם ומשמאלם, ולא היו יכולים ללכת כי אם מאחריהם, ומאחריהם היה הענן לחומה ביניהם.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 16:4רלב״ג שמות ביאור המילות ט״ז:ד׳

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים – ראוי שתדע שזה המופת היה נפלא מאד, כי לא יתכן שיתהוה על דרך הטבע דבר מזה בעת מהעתים, כי לא יתהוה מאלו האידים העולים באויר דבר יתכן שיהיה מזון; וזה מבואר במעט עיון למי שעיין בטבעיות. והנה על כל פנים יתכן שיהיה מעירוב היסודות והמזגם מה שיהיה טבעו כטבע זה המן אשר ירד להם מן השמים; שאם לא היה הענין כן, יהיה מציאות המן דבר נמנע מצד עצמותו, ומה שזה דרכו לא יתחדש על דרך מופת, כמו שזכרנו במה שקדם. והנה היה התהוות המן בזולת סיבותיו, באופן התהוות מהמטה נחש, רוצה לומר שאין מציאות המן דבר נמנע מצד עצמותו, כמו שאין מציאות הנחש נמנע מצד עצמותו; ואמנם היה נמנע מדרך הטבע שיהיה המן מאלו האידים או מהאויר, ושיהיה נחש מהמטה.

Ralbag Bemidbar 16:28רלב״ג במדבר ט״ז:כ״ח

בזאת תדעון כי ה׳ שלחני – נתן להם משה אות, יכירו בו כי זה פועַל אלהי; והוא שאֵלו האנשים לא ימותו כמוֹת כל האנשים, אך שה׳ יתעלה יברא בריאה בעבורם תתחדש ממנה פתיחת הארץ את פיה ותבלע אותם ואת כל אשר להם באופן שיֵרדו חיים בעומק הארץ, והוא אשר קרא ׳שאוֹל׳. והנה היתה זאת הבריאה, שה׳ יתעלה ברא אז על דרך המופת, בבטן הארץ אשר תחתיהם, מה שתתחדש ממנו בקיעת הארץ. והנה היה ענין זה המופת, שמה שיֵעשה על דרך הטבע בזמן ארוך אורך נפלא — עשה ה׳ יתעלה על דרך המופת במעט רגע; וכן דרך שאר המופתים הנעשים על יד נביא, כמו שביארנו בששי מספר מלחמות ה׳. וכן אמרו זה רבותינו ז״ל; אמרו: אם נברא פה לגהנם מוטב, ואם לאו יברא ה׳; ובסוף הענין אמרו שהמופת היה לקרובי פתחא. אולי יספק מספק ויאמר כי עדיין היה אפשר שיהרהרו שמא משה היה יודע על דרך הנבואה כי המקום ההוא שהיו בו הגיע עתו להבקע שם הארץ, ולא יהיה אם כן מזה מופת על שזה העונש הגיע להם מפני מִרְיָם. אלא שהיתר הספק הזה הוא ממה שיֵקַל; וזה, כי לא יתכן שיֵאָמֵר שזה היה במקרה ויסכים זה למקום שהיו בו אלו האנשים לבד, כי מה שבמקרה בזה האופן הוא מעטי, אבל שיסכים לריבוי־מה ויבחרם מבין השאר - הנה זה בלתי אפשר שייוחס אל המקרה; עם שכבר נגלה להם שמתו החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת, וזה ממה שיורה שכל זה היה להם על צד העונש מה׳ יתעלה, כי החוטאים לבד מתו, לא זולתם. והיותר נפלא שבכל זה, שבמקום בעינו שנבקעה הארץ עשה ה׳ יתעלה שהשאיר ממנה המקום שהיו בו בני קרח, כי הם לא מתו, כמו שיבוא בפרשת פינחס. והיה זה כן מפני שלא היו נמשכים לעצת אביהם. והנה אמרו רבותינו ז״ל שמקום נתבצר להם בגיהנם. והנה מה שאמר: ׳ואת כל האדם אשר לקרח׳ (פסוק לב), רוצה לומר בני ביתו הנמשכים לעצתו.

Ralbag Bemidbar 17:23רלב״ג במדבר י״ז:כ״ג

(יז-כד) וקח מאתם מטה מטה לבית אב וגו׳ – הנה עשה ה׳ יתעלה זה המופת הנפלא שהוציא מטה אהרן פרח וצץ ציץ וגמל שקדים בזמן קצר מאד, כדי שיתפרסם לישראל כולם כי ה׳ יתעלה בחר באהרן לבדו להיות לו לכהן.

Ralbag Bemidbar 22:21רלב״ג במדבר כ״ב:כ״א

(כא-לה) ויקם בלעם בבקר ויחבֹש את אתֹנו – יש בזה הסיפור שאלות קשות מאד. האחת, איך יתכן שתראה האתון מלאך ה׳, והנה לא יראהו מי שאינו נביא, כמו שנתבאר בסוף דניאל: ׳והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדֹלה נפלה עליהם׳ (דניאל י, ז). ולא תטעה בענין המלאך שנראה למנוח ואשתו, כי הוא היה איש נביא, כמו שביארנו שם. ואם אמרנו שה׳ יתעלה עשה זה על דרך המופת, הנה ישאל שואל אי־זה תועלת היה בזה המופת? והנה לא היה המכוון מזה אלא שיאמר המלאך לבלעם כי הוא יצא לשטן לו אם תהיה כונתו לקוב את העם, ובהיות הענין כן למה לא נראה לו המלאך ראשונה וחרבו שלופה בידו, ויגיע מזה התכלית המכוון מה׳ יתעלה בזה, ולא נצטרך לחידוש זה המופת הנפלא, רוצה לומר שתראה האתון את מלאך ה׳. ואם אמרנו שזה המלאך היה נביא, הנה יפול הספק עדיין לאי־זה תועלת הוצרך להתחדש אז על דרך המופת שתדבר האתון; עם שלא יוכל אחד לומר מי היה זה הנביא; ועוד, איך לא ראוהו שרי בלק, ולא נערי בלעם, כי לא נזכר פה שראהו אחֵר זולתי האתון ובלעם אחריה. והוא מבואר שה׳ יתעלה לא יחדש המופתים ללא צורך; אמר שלמה: ׳והאלהים עשה שיִראו מלפניו׳ (קהלת ג, יד). והנה דעת רבותינו ז״ל הוא שזה הענין היה כפשוטו, ולזה אמרו שפי האתון הוא מן הדברים שנבראו בין השמשות. והנראה בעינינו לפי השורשים האמיתיים הנראים מדברי הנבואה ומן העיון, שזה הסיפור היה ענין שקרה לבלעם במראה הנבואה, כמו הענין בסיפור לקיחת הושע גומר בת דבליִם ושאר מה שנמשך בסיפור ההוא, אשר הוא בהכרח דבר נראה לו במראה הנבואה, לא דבר שקרה. והנה נדמה לבלעם בחלומו־של־נבואה שכבר היה לילה, כשבאהו דבר ה׳ יתעלה במה שאמר לו ׳אם לקרֹא לך באו האנשים קום לך אתם׳ (פסוק כ); ואחר זה נדמה לו בחלומו שהיה בוקר, ושהוא קם וחבש את אתונו והלך עם שרי מואב, כי כן היתה הסכמתו אם היה מקיץ — לפי שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, ולזה תמצא כי תכונות האדם בחלומו הם מתיחסות לתכונותיו בהקיץ. והנה סיבב ה׳ יתעלה שיקרה לו בהליכתו מה שהורה לו שלא הסכימו מן השמים שילך שם לתכלית אשר הוא פונה אליו, כי היה דעתו על כל פנים להשתדל להזיק לישראל לפי היכולת; ולזה סיפר שקרה לו זה המקרה, כי האתון נטתה מן הדרך והלכה בשדה, וכאשר היכה אותה בלעם להטותה הדרך נלחצה אל הקיר ולחצה רגל בלעם אל הקיר, ושב להכותה, ואחר זה רבצה תחתיו, ושב להכותה. ונדמה לו בחלומו כאילו פתח ה׳ יתעלה את פי האתון ודיברה עמו שתי פעמים, והוא השיב לה כְּדַבֵּר איש לאיש אחר. ואחַר נראה לו המלאך, ונתבאר לו מדברי המלאך בחלומו שנטיית האתון מן הדרך היתה מפני ראותה מלאך ה׳. והנה אמר: ׳אם רע בעיניך אשובה לי׳ (פסוק לד), לפי שהיה דומה לו שכבר החזיק בדרך. ובא לו הציווי שנית שילך עם האנשים, אך לא ידבר רק מה שידבר אליו ה׳ יתעלה. וזה כולו היה מהשגחת ה׳ יתעלה על ישראל, כמו שזכרנו, כי זה היה ראוי שיוסיף אימה לבלעם מעבור את פי ה׳ יתעלה בהשתדלותו לגרום נזק לישראל. והנה מה שאמר אחר זה: ׳וילך בלעם עם שרי בלק׳ (פסוק לה) הוא ענין שהיה בהקיץ, ולזה הוצרך להגיד זה, כי הראשון היה במראה הנבואה; ולולא זה הפירוש לא היה צריך לומר שנית ׳וילך עם שרי מואב׳ (פסוק כא).

Ralbag Yehoshua 4:20רלב״ג יהושע ד׳:כ׳

והנה ראוי שנחקור בכאן בהיתר ספק מה אינו מעט יקרה בזה המופת אשר נזכר פה וזה שכבר השרישו ז״ל כי לא יתחדש במופתים דבר חדש ולזה הוקשה לרבא מה שאמר ואם בריאה יברא ה׳ מפני מה שכתוב אין כל חדש תחת השמש והיתר הספק הזה כשאמר שזה המופת היה למהר זמן פתיחת הארץ פיה וביאור זה כי יקרה לארץ באורך הזמנים כשיעצר בבטנה איד מה עשני כמו שנתבאר בספר האותות והמופת היה לעשות בזולת זמן מורגש מה שיעשוהו הטבע בזמן ארוך וכן הענין בהתהפך המטה נחש אבל לא יחדש הש״י דבר חדש אצל הנמצאות כולם ולזה לא יתכן שיעשה מהמטה נחש ויהיה מטה ונחש יחד וכן לא יתואר בעשית דבר מה שהיה מציאתו סותר עצמו כאילו תאמר עשיית מרובע הקטר שוה לצלעו או עשיית משולש מקוים ישרים שיהיו זויותיו פחות או יותר משתי זויות נצבות או עשיית אש קר ומה שדומה לזה ממה שמציאותו סותר נפשו ובהיות הענין כן והיה מטבע המים כשהיו מים בפועל שיהו מבקשים המקום השפל הנה ידמה שיהיה המופת בדברים אשר לא ייוחס לש״י לעשות זה המופת בכמו זה האופן ואם אמר אומר שכבר נתבאר בענין כבשן האש שבאו בו חנניה מישאל ועזריה ולא ניזוקו שכבר היה בלתי חם והוא אש אמרנו לו שהמופת לא היה שהוכר החום מהאש והוא אש הלא תראה שהאנשים שהשליכום שם מתו מחוזק החום אבל זה המופת היה אם בשהסיר הש״י במופת הטבע האשיי מהמקום שבאו בו חנניה וחבריו כמו שיראה מקצת דברי רבותי׳ ז״ל אם בשהקנה להם טבע שלא יזוקו בו מהאש כי כבר זכרו חכמי הרפואה שיש שם קצת דברים כשימשח אדם אחד אבר מאיבריו בהם לא יזיקהו האש והמופת היה לעשות זה בזולת סבותיו כמו הענין בפתיחת הארץ ובהיות הענין כן הנה איך היה הענין בזה מי יתן ואדע, ונאמר שכבר ידמה שנאמר שאין הנחת מים בלתי נגרים דבר חדש כי כבר יקרה בזה למים כשיהיה להם דבר מונע מהתנועה ואיפשר שחדש הש״י במופת באויר בסמוך למים ההם גשם ספירי עב מונע המים מהירידה או היה זה בשחדש רוח חזק שם במופת ידחה המים למקום ההוא ולא יניחם לרדת כמו הענין בקריעת ים סוף כמו שבארנו בביאורינו לדברי תורה כי הש״י הרבה אל מה שיחבר אל המצאת המופתים סבות מה ימעטו הזרות אשר בענין המופתים ההם ולזה תמצא שצוה ישעיהו שימרחו דבלת תאנים על שחין חזקיה כי יש לו מבוא בזה מבוא מה ואע״פ שאי אפשר בו שירפא השחין בכמו זה הזמן המעט וכן תמצא במה שצוה אלישע לנעמן שירחץ שבע פעמים בירדן כי הרחיצה במים הקרים יש לה מבוא מה בזה כמו שהוא מפורסם אלא שלא תשלם בה הרפואה בזה האופן מזולת שיחובר לזה מופת והנה הענין הזה בטבע כמו הענין במצות התוריות כי הכל מסודר מהשם ית׳ ולזה כשיצטרך לשם יתברך לשנות הטבע מצד מה שזהו יותר טוב בעת ההיא ממה שיסודר מהטבע הנה יתרחק ממנו המעט שאיפשר כי השם יתברך איננו שונה הסדור הטבעי כי הוא בראו וכן הענין בתורה ר״ל שכאשר יהיה יותר בעת ההיא הנטיה מדבריה הנה יהיה רשות לנביא או לב״ד לנטות מקצת דבריה אז כמו מעשה אליהו בהר הכרמל וכשיהיה זה כן הנה ראוי שיטו אז מדברי התורה היותר מעט שאיפשר ולזה תמצא במי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו הקל תחלה, ובכאן הותר זה הספק.

Ralbag Yehoshua 10:12-13רלב״ג יהושע י׳:י״ב-י״ג

(יב) אז ידבר יהושע לה׳ – בזאת הפר׳ יש ספקות רבות ראוי לעיין בהם האחד הוא שאם היה שהשמש עמד ובטל מהתנועה הנראית לו הנה היה זה המופת יותר נפלא לאין שיעו׳ מהמופתים שנעשו ע״י משה וזה כי המופתים ההם היו בשנוי טבע הנמצאות אלו השפלות והוא יותר נפלא לאין שיעור מה שישתמש בו אלו הנמצאות הנכבדות לשנות את תפקידם משלוט על הנמצאות השפלות אלו לשנות ענין סדורם כי בהם בעצמם מחסרון הסדר והיושר מה שלא יעלם ובכלל הנה זה ממה שאין צריך ביאו׳ למי שעיין באלו העמוקות וכבר ביארנו זה באופן שלם בו׳ מספר מלחמות ה׳, ואם היה הענין כן הנה זה סותר מה שאמר׳ התורה שלא קם נביא עוד בישראל כמשה לכל האותו׳ והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל ואם אמרנו שכבר נעשה כמו זה המופת ע״י משה ואם לא נזכר בתורה כמו שאמרו קצת רז״ל הנה נשא׳ זה הספק בעינו כי כבר היה שוה לו יהושע בגדול שבמופתי׳ הנעשים על יד משה רבינו עליו השלום עם שאם היה הענין כן היה ראוי שלא תשתוק התורה מלספר זה המופת הנפל׳ כי אנחנו נראה מכונת התורה לפרס׳ ענין המופתים והנפלאות כי זה ממה שיבוא להאמין בשם יתברך כמו שנזכר בתורה בענין המופתים שנעשו לפרעה אמר ולמען תספר באזני בנך וגו׳ וידעתם כי אני ה׳ ועוד כי כבר יראה מפשטי אלו הדברים שלא נתבטל השמש מהתנו׳ ולא הירח וזה יתבאר מפנים מהם מה שאמ׳ ולא אץ לבוא ר״ל שלא מהר לבוא וזה לא ישלול ממנו התנועה אבל ישלול ממנו מהירות התנועה והמאמר שזה דרכו יחייב לו התנועה בכמו אלו המאמרים השלמים אשר ידובר בהם בדברים מדרך מה הוא ומהם מה שאמר שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון ולא אמר שמש דום וירח אבל לקח להם מקום רחב היו נראי׳ אז אל המקום ההוא והוא מבואר שמי שישלול התנועה מהמקום הרחב לא ישלול התנועה במוחלט כי כבר אפשר שיתנועע במקום רחב ההוא וכבר יחייב זה המאמר בכמו המאמרים השלמים לשמש ולירח התנועה והמשל שמי שיאמר שפלוני עמד בארצו כך וכך ימים הנה לא יתחייב מזה אלא שלא יצא מארצו אבל שכבר יתנועע בארצו או לא יהיה זה המאמר מדרך מה הוא כי יחוייב למי שישלול ממנו התנוע׳ שיאמר שלא יתנועע לא שלא יצא מארצו וזה מבואר למי שעיין בסדרים ההגיונים אשר למלאכת המופתית ומהם מה שאמר ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה׳ בקול איש כי ה׳ נלחם לישראל הורה בזה כי זה המופת הוא בענין המלחמה בעצמותה ואם היה זה המופת בעמיד׳ מהתנוע׳ לא הי׳ לו רושם בענין המלחמ׳ כלל ומהם כי יתבאר מדבריו כי הש״י לא יעשה מופתים כי אם לצורך או לקנות דעו׳ אמיתיות ולא נזכר בכאן רושם בזה המופ׳ באחד מאלו הצדדים ומהם שכבר התבאר בספר מלחמות ה׳ כי המופת לא יהיה על יד נביא באלו הנמצאות העליוני׳ ר״ל הגרמים השמימיים ולזה הוא מבואר שלא היה זה המופת בזה הענין אשר יחשב בתחלת המחשבה שהיה בו המופת בזה הספו׳ ואם יספק עלינו מספק על מה שהשרשנו בזה ויאמר שכבר נראה שיעשה המופת ע״י נביא בשנוי סדר תנועת הסדר והוא מה שאמר ישעיה לחזקיה כשאמר מה אות כי ירפא ה׳ לי ועליתי ביום השלישי בית ה׳ ויענהו הלך הצל י׳ מעלות אם ישוב הצל אחורנית י׳ מעלות והוא מבואר שתנועת הצל לא תהיה כי אם בתנועת השמש ולזה יחוייב מזה שנוי סדר תנועת השמש נאמר לו כי כשיעיין היטב במאמרים שבאו בזה המקום יתחייב שלא היה זה המופת בשהשתנה סדר תנועת השמש הנה איך יתכן שנאמר שזה יהיה נקל הנה איך שישתנה זה הסדור הוא ענין נפלא מאד ולזה ראוי שנבאר הדברים ההם ויתבאר מזה מה היה ענין המופת ההיא ונאמר כי ידמה לפי הנראה לנו שכבר שם ישעיה הבחירה בזה המופת לחזקיה ואמר שזה האות יהיה באחד מב׳ דרכים האחד בשילך הצל י׳ מעלות יותר על מה שהלך בזולת זמן או שישוב הצל אחורנית י׳ מעלות והוא מבואר שאם היה זה המופת היה בענין המלחמה כמו שזכרנו ולזה הוא מבואר שזה המופת היה בזולת שנוי סדר תנועת השמש וזה יהיה לפי מה שאומר והוא שכבר יתבאר בחוש שכאשר יהיו עננים תחת השמש באופן שירשם בהם ניצוצות וירוצו הנה הם יראו שיהיה השמש בזולת מקום שהוא עם שכבר יראה אז נטיית צל השמש שיעור רב במעט זמן למזרח או למערב לצפון או לדרום לפי מצב העננים ההם וצד תנועתם וזה ממה שאין בו ספק כי תמיד יראה זה מן החוש בזה האופן ולפי שכבר ראה חזקיה אז מהעננים ומצד תנועתם שנקל לצל לנטות עשר מעלות יותר על מה שהלך שאל שיהיה הענין בהפך מה שהיה נראה שהיה נכון אז מצד תנועת העננים ההם ולזה שאל שישוב אחורנית הצל עשר מעלו׳ והנה בספר ישעיה אמר ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה ר״ל לפי החוש ענין מופתי היה בצל כמו שנזכר שם אמר הנני משיב את צל המעלות ובכאן הותר זה הספק ואם ירצה אחד על כל פנים שיהיו אלו המופתים בשנוי סדר תנועת השמש לא אקפיד עליו בזה ומי יתן וכל הטועים לא יטעו יותר מזה השעור כי זה מגדיל לפי מחשבתו עוצם השם יתברך ואחר שנתישב זה הנה נשוב לבאר דברי זאת הפרשה ואומר שמאמר יהושע היה שטרם שיסור השמש מהיות על גבעון והירח מהיות על עמק אילון תשלם נקמת גוי אויביו אבל קצר הכתוב בזה ויורה על זה מה שאמר אחריו וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו והרצון בזה שכבר דמם השמש בגבעון וירח בעמק אילון עד שנשלמה זאת המלאכה מהנקמה וזה היה ענין נפלא כי לא די שיעד שינקמו ישראל מהקמים עליהם אבל יעד עם זה שזאת הנקמה תשלם בזמן קצר כזה ולזה אמר ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה׳ בקול איש כי ה׳ נלחם בישראל ולזה היו יכולים להשלים הנקמה בזה הזמן הקצר כי יד השם יתברך לא תקצר ואמר לשמוע ה׳ וגו׳ לפי שלא יעדו השם יתברך שתשלם זו הנקמה בזה הזמן קצר אבל השם יתברך שמע לקולו על דרך מקום דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים. (יג) והנה ספר הישר אחשוב שהיה נקרא כך ואבד עם הגלות וכבר רבו בו הפירושים לרבותינו ז״ל וראוי שתדע כי השמש יחדש היום ולזה נאמר שהיום ירד מאד כשקרב השמש לערב כי אז יחלש אור השמש ומה שיהיה בו אור השמש יותר חזק הוא בעת היותו בחצי השמים הנה זה מבואר בנפשו מן החוש וזה יתבאר גם כן ממה שאמר וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום ר״ל שאורו יוסף עד נכון היום כן ארח צדיקים מתישר תמיד אל תוספת השלמות והוא מבואר שבעת היות השמש בחצי השמים לא תוכר בו ירידה כי אם בעת ארוך וזה מבואר מאד למי שעיין בחכמת התכונה עיון מעט וזה יתבאר גם כן מצד כלי המבט כמו האצטורלביי ורביע העיגול כי אז לא תוכר לשמש ירידה באלו הכלים בכמו חצי שעה ולזה אמר שכבר עמד השמש אז בחצי השמים כי כן היה מחויב כי הם היו אצל גבעון והיו רואים השמש על גבעון ולא מהר השמש לרדת כמו שדרך היום התמים שלא ימהר השמש לרדת בו ואחשב שאורך עיר גבעון היה ממזרח למערב וזאת התנועה לא תוכר מאד לשמש אצל חצי היום למיעוט שיעור ירידתו הנה זכר שמצד הנטייה הנראית לו מצד הירידה לא יצא שלא יראה כנגד גבעון אף על פי שהיתה רחבה צר כי לא מיהר לבוא כמשפט ענין השמש אצל סמיכות היום, ובכאן נשלם ביאור דברי זאת הפרשה והותרו הספקות הנופלות בה.

Ralbag Shofetim 6:36רלב״ג שופטים ו׳:ל״ו

והנה גדעון היה עדיין מאמין ואינו מאמין ושאל אות מהש״י אם יהיה מושיע בידו כאשר דבר ולא הספיק לו האות הא׳ כי מדרך הגזה שתמשוך הלחיות ולזה שאל אות שני הפך הא׳ והוא שיהיה חורב על הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל, והנכון בעיני כי לנביא שאל אלו האותות וע״י הנביא עשה אותם הש״י וצוה אותו הש״י ע״י נביאו או הודיע לו זה הש״י במראה הנבואה והשיב לביתו כל איש אשר הוא ירא וחרד כמו שהושרש זה בתורה עד שבזה תועלת שני להכיר לישראל כי לא בכחם נצחו אויביהם בזאת המלחמה אך היה זה מאת הש״י אשר הוא נלחם להם.

Ralbag Melakhim I Toalot 17:15רלב״ג מלכים א׳ תועלות י״ז:ט״ו

(ה-כד) הששה עשר הוא לפרסם עוצם הנפלאות שעשה הש״י על יד אליהו והוא שהתמידו העורבי׳ להביא לו בנחל כרית אשר נסתר שם שנה אחת לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב ומכד הקמח שהיה בו מעט קמח וצפחת השמן שהיה בו מעט השמן הסתפקו בו אליהו והאלמנה וביתה שנה אחת ולא כלתה כד הקמח וצפחת השמן לא חסרה והחיה בן האלמנה אחר מותו והוריד האש מן השמים לאכל העולה והעצי׳ והאבנים ולחכה המים אשר בתעלה עם רבוי המים שנשפכו שם ורבת המטר בהפלגה כאשר התפלל אליהו אל הש״י עם הפלגת העציר׳ שהיתה אז ומה שהביא הש״י לאליהו על יד המלאך עוגת רצפי׳ וצפחת מים ומה שעמד ארבעים יום וארבעים לילה בזולת מאכל ומשקה והנה סופרו אלו הנפלאות כי בהאמנה בהם פנה חזקה מפנות התורה.

Ralbag Melakhim I 17:16רלב״ג מלכים א׳ י״ז:ט״ז

וזכר ששנה אחת אכלו מזה ולא כלתה כד הקמח וצפחת השמן לא חסר והנה היה זה המופת כשנשתנ׳ האויר אשר בכד לקמח והאויר אשר בצפחת לשמן כמו הענין בההפך המטה לנחש.

Ralbag Melakhim I Toalot 18:37רלב״ג מלכים א׳ תועלות י״ח:ל״ז

(לו-לח) העשרים וארבעה הוא בדעות והוא להודיע שהמופתים יעשה אותם הש״י על יד נביאו באמצעות התפלה וזה שרש רב התועלת כבר זכרוהו רבותינו ז״ל וכבר למדנו זה ממה שזכר בזה המקום מתפלת אליהו על בן הצרפית להחיותו ומתפלת אליהו שענהו השם יתברך באש בפני כל ישראל ומתפלתו שיבא המטר עם הפלגת היצירה שהיתה אז ובזה התבאר שלא הוגבל בעת בריאת עולם שיתחדשו אלו המופתים בעת שנתחדשו כמו שיחשבו אנשים ממה שאמרו ז״ל תנאי התנה הקב״ה עם מעשה בראשית וזה שאם הונח הענין כן יתחייבו ענינים מגונים אין המלט מהם אם תחלה יתחייב שתהיה תפלת הנביא עליהם לבטלה ואם שנית יתחייבו שיתחדשו גם כן בעת שהוגבל חדושם בזולת נביא ובזולת משתדל וכבר יחוייב זה לפי שאין לאומר שיאמר שכבר הוגבל אז גם כן שימצא אז נביא כי זה בלתי אפשר כי הנביא לא יהיה אלא בשלמיות יקנו הם רובם בבחירתו שיקנם ושלא יקנם ואם הנחנו שיחוייב אז כן שיהיה נביא הנה בטלנו טבע האפשר ויחוייב שיהיה זה האיש על כל פנים בעל שלמיות יתכן בהם שיהיה נביא ואם שלישית כי מפני שהמופתים נמצאים מתחדשים בעבור תועלות מה לפי המקרים והמשיגים הנמצאים אז לאנשים ויחוייב כשהונח חדוש אלו המופתים בעת ההיא בדרך ההכרח שיהיה חדוש אותם המקרים והמשיגים אשר בעבורם נתחדשו אלו המופתים על צד ההכרח גם כן והמשל שאם הונח הענין כן הנה מפני שמופת רדת האש מן השמים על העולה ועל העצים ועל האבנים ואכלה אותם ולחכה המים אשר בתעלה היה לתכלית שיסירו לישראל מעבודת הבעלים וישיבו אל הש״י הנה היה מחוייב לפי זאת ההנחה שיהיו אז ישראל עובדים הבעלים ויהיו א״כ מוכרחין לחטוא וזה יבטל טבע הבחירה וטבע האפשר ויפול התורה בכללה כי מהגדולות מהפנות אשר עליו נבנית הוא שלאדם בחירה ימשול בה לעשות מה שיסודר לו מהבחירה אם עבירה או מרי הכל לפניו החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע.

Ralbag Milchamot Hashem 6:2:11רלב״ג מלחמות השם ו׳:ב׳:י״א

יתכן שיהיה חדוש הנפלאות, הנה הוא מבואר ממה שקדם שהוא ראוי שיהיה על יד נביא, שאם לא היה הענין כן, לא היה מופת לישראל שכבר נראה השם יתברך למשה מפני מה שעשה משה בפניהם מהמופתים. וראוי היה להיות כן, וזה כי מפני שהעשית הנפלאות הוא על צד ההשגחה היותר נפלאה שאפשר שתהיה, והיתה ההשגחה הזאת מצד עוצם קורבת מדרגת האיש ההוא למדרגת השכל הפועל, הנה ראוי שתהיה כמו זאת ההשגחה למי שיהיה מן האנשים בתכלית מה שאפשר מן הקורבה לשכל הפועל ולמדרגתו.

Ralbag Milchamot Hashem 6:2:12רלב״ג מלחמות השם ו׳:ב׳:י״ב

ונאמר תחלה שכבר יראה שאי אפשר שיתחדש דבר מה מהנפלאות ימשך מציאותו מציאות מתמיד, כאלו תאמר שישתנה טבע דבר מהנמצאות בפליאה שנוי מתמיד לא יפסק.... ונאמר עוד שאי אפשר שיתחדשו הנפלאות בדברים אשר הציור במצאותם סותר נפשו, כאלו תאמר שישוב השחור לבן, והוא שחור, בדרך שיתקבצו המקבילים יחד בנושא אחד מצד אחד, כי תכף שנניח דבר נמצא בזה התואר הנה תהיה זאת ההנחה סותרת נפשה,וזה כי מה שהוא לבן איננו שחור, ויהיה אם כן הדבר האחד שחור ובלתי שחור יחד, וזה בתכלית הביטול... ונאמר עוד שאי אפשר שיתחדש מופת בגרמים השמימיים, וזה כי כבר התבאר שהשכל הפועל הוא הפועל באלו נפלאות, כמו שקדם, ולא יתכן שיהיה השכל הפועל פועל בגרמים השמימיים, כי הוא עלול מהם... וראוי שתדע כי דעת האחרונים מחכמי תורתנו היא מסכמת למה שהתבאר מדברינו בזה הפרק, זה שכבר תמצאם אומרים על אמרו ואם בריאה יברא ה' אם נברא פה לגיהנם מוטב, ואם לאו יברא ה,' רוצה לומר כי פתיחת פי הארץ יקרה שיהיה בסבת האיד העשני והמתילד בבטן הארץ שתקרה ממנו הוייה דומה לאש ותפתח הארץ במקום ההוא כשארך זמן זאת ההוייה שם, כמו שהתבאר בספר האותות, ויצא האש מהמקום שתפתח הארץ בו, וזה דבר נקרא גיהנם בלשוננו, כמו שהתבאר מענין גיא בן הינום שהוא סמוך לירושלים. והקשו והא כתיב אין כל חדש, רוצה לומר שאי אפשר שתשתנה הטבע ממנהגו. ותרצו ההוא לאקרובי פתחא, רוצה לומר שלא היה בזה המופת דבר מחודש במוחלט, כי מציאת פתיחת פי הארץ בזה האופן הוא דבר יתכן שימצא על המנהג הטבעי, לא היה מחודש כי אם באורך הזמן. והנה זה הענין הוא כמו הענין בשאר המופתים בשוה, וזה כי ההפך המטה לנחש היה נעשה מהטבע באורך נפלא מהזמן, כשיקנה המטה ההיא צורתו ויפשיט צורה עד שיהפך לנחש. והנה המופת היה בהיותו מתחדש בזולת אמצעיים אשר היה דרכו שיתחדש על המנהג הטבעי. הנה התבאר מזה המאמר שהם יראו שלא יתכן שיתחדש על דרך המופת אם לא מה שיתכן שית דש על המנהג הטבעי באורך הזמן. ובהיות הענין כן, והיה מבואר שאי אפשר שישתנה על המנהג הטבעי סדר תנועת הגרמים השמימיים ושאר הענינים הנמצאים בהם, הוא מבואר שאי אפשר שיפול בכמו אלו הענינים מופת. ובכאן התבאר באיזה מהדברים יתכן שיהיה מופת, ובאיזה מהם לא יתכן...

Abarbanel Bereshit 3:1אברבנאל בראשית ג׳:א׳

והנחש היה ערום וגו׳ עד ויעשו להם חגורות. שלשה המה מהדעות נפלאו ממני בענין ספור הנחש ודבריו. דעת האומרים שבתחלת הבריאה היה הנחש בעל שכל ודבור והולך בקימה זקופה ושבחטאו הוסר ממנו שכלו ודבורו ונקצצו רגליו כי זהו כלו הכחשת טבעי הדברים ומהויותיהם ולא נזכר זה בתוך קללותיו בהיותה העצימה מכלם. ודעת האומר שהנחש המדבר היה השטן שנראה לאדם בצורת הנחש כמו שכתב הגאון רב סעדיה וזולתו כי הם באמת מחשבות אין שאין בהם ממש. והדעת הג׳ מהרב המורה והמחזיקים בבריתו שפשט הכתוב הזה אינו כלום אבל שהוא רמז מן החכמה הטבעית והאלהית. כי כבר הודעתיך שאין ראוי להכחיש ספור אחד בכללו שיעידו עליו פשוטי כתובי התורה. ולכן דעתי בענין הנחש ותובן הספור הזה אגיד לך פה שהוא יסוד הפרשה הזאת ואמתתה והוא שהנחש לא דבר כלל אל האשה ולא האשה אליו כי לא איש דברים הוא ולזה לא אמר הכתוב בענינו ויפתח ה׳ את פי הנחש כמו שאמר באתון בלעם ששם בעבור שהיה דבור האתון כפשוטו ועל דרך פלא נאמר ויפתח ה׳ את פי האתון אבל בנחש לא אמר שפתח את פיו לפי שלא דבר כלל לא בדרך טבע ולא בדרך נס אבל היה הענין שהיא ראתה את הנחש שהיה עולה בעץ הדעת ואוכל מפירותיו פעם אחר פעם ולא היה מת ולא ניזוק בדבר מה והאשה חשבה בזה וחקרה בעצמה כאלו היתה מדברת עם הנחש וכי הוא בעלותו בעץ ובאכלו מפריו היה אומר אליה לא מות תמותון.

Abarbanel Bereshit 19:23אברבנאל בראשית י״ט:כ״ג

השמש יצא על הארץ וגו׳ עד ויסע משם אברהם. הנה הגבילה התורה הזמן אשר בא לוט בצוער באמרה שהיה כשהשמש יצא על הארץ לסבות. ראשונה להודיע שהיתה צוער קרובה לסדום וכמ״ש לוט הנה נא העיר הזאת קרובה ולכן בהיות שיצא מסדום בכמו השחר עלה הנה כשהשמש יצא על הארץ כבר היה בצוער. ושנית להודיע שעם היות שאמר הכתוב וה׳ המטיר על סדום וגו׳ הנה לא היה כענין המטר ולכן לא נתקדרו השמים בעבים ולכן בצאת השמש בגבורתו והיום צח הוריד השם גפרית ואש כי נתהוו בחלק העליון מהאויר כדמות הברד כמ״ש ואש מתלקחת בתוך הברד ולכן ירד כמו שירד המטר גפרית ואש וכדי שלא נחשוב כמו שחשב הרלב״ג שהגפרית והאש נתהוו בבטן הארץ אמר הכתוב מאת ה׳ מן השמים שמלמעלה ירד האש והגפרית מבלי סבה טבעית כי היה זה מכלל הנפלאות העצומים. ואמר ויהפוך את הערים להגיד שבמקום שהיה הככר ההוא דשן ורענן כגן ה׳ כארץ מצרים נעתק מההפך אל ההפך והיה כלו שרוף ונגוב כנציב מלח ולזה יזכירו הכתובים תמיד בענין סדום ועמורה הפכה. כמהפכת סדום ועמורה ההפוכה כמו רגע. ואמנם אמרו ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח נשתבש הרלב״ג ופירש שאינו חוזר ותהי נציב מלח לאשתו של לוט כי אם אל סדום שנעשתה נציב מלח אבל אשתו של לוט מתה מעצמה כי ענין הבנות יורה עליו והנה הביאו לדעת הזה באמרו שלמה יעשה השם הנס הזה לאשתו של לוט. והוא באמת דעת כוזב כי הנה לא היה הנס ההוא לטוב כ״א מכה שאם ירד עליה אש וגפרית כפי המנהג הטבעי תמות. ואם לא נאמר כן מה תהא גזרת הכתוב ותבט אשתו מאחריו כי היה לו לומר ומתה ויהיה ענין אחר ותהי נציב מלח אלא שאין הענין כמ״ש כי אם שאשתו של לוט הביטה מאחריו ר״ל מאחרי לוט בעלה כי אחרי שהוא יצא מסדום וצוה לו המלאך המלט על נפשך אל תביט אחריך שענינו כמו שפירשתי שלא יחוש לנכסיו ולרכושו הנה היא לא עשתה כן אבל הביטה מאחריו כלומר שהתעסק׳ להציל הצאן והבקר ושאר הנכסים הפך מה שצוה לוט ולכן בהיותה משתדלת על זה לא הלכה עם בעלה והדביקה הרעה ותהי נציב מלח כשאר העיר. ואמנם אמרו וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם וגומר וישקף על פני סדום וגו׳. כתב הר״ן שאברהם חשב שבבא המלאכים סדומה יחתו אנשי העיר מפניהם וישובו אל ה׳ כי לזה לבשו צורה מלאכיית בבואם שם. ולהיות אברהם מסופק איך נפל משפט סדום השכים בבקר ללכת אל המקום אשר עמד שם וידע וראה כי כבר ירד רע מן השמים על הערים ההם וכבר נמצא בדברי הרמב״ן קרוב לזה וכתב עוד בפירוש ויהי בשחת אלהים את ערי הככר שענינו שעם היות שלא הועילה תפלת אברהם למלט סדום ועמורה כי כבר השקיף וראה הכל נשחת עכ״ז הועילה תפלתו וזכותו כי נמלט לוט בעדו לא שמצד עצמו היה ראוי לכך אבל ענין הפסוקים הוקשה לי עכ״פ לפי שהיה לו לומר וילך אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳ לא שיאמר וישכם אל המקום כ״ש כי למה הלך אל המקום ההוא ואולי לא היה גבוה לראות משם את ארץ הככר. ויותר קרוב היה שישאל אברהם לבורא ית׳ איך נפל דבר ולכן יותר ראוי לפרש שאמרו וישכם אברהם בבקר אל המקום ענינו ששב בבקר כשהקיץ משנתו אל מדרגתו ודבקותו בהתבודדות אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳ כי המקום יאמר על המדרגה כמו שפירשתי למעלה ובהיותו באותו דבקות והתבודדות השקוף ושוטטה מחשבתו על סדום ועמורה ועל כל פני הארץ הככר וראה בנבואתו והנה עלה קטור הארץ כקטור הכבשן כי הנה הנביא יראה כל התמונות בו ית׳ כמו המראה בהיותו נכחה. ואז ראה ג״כ בהתבודדותו ונבואתו שבשחת אלהים את ערי הככר זכר את לוט ובזכותו שלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהם לוט. ומזה תדע שהפסוק הזה ויהי בשחת אלהים וגו׳ אינו ספור כ״א היה כן יקשה מאד ענינו לפי שכבר נזכרה הצלת לוט אבל הוא נקשר עם הפסוק הקודם וישקף על פני סדום ועמורה והכוונה שכאשר השכים בבקר אל מדרגת התבודדותו השיג וראה שסדום ובנותיה נשחתו ושבעת ההשחתה הציל את לוט בזכותו ואז שקט לבו כי לולי זה היה מצטער מאד על אבדת אחיו בראותו הפכת סדום והיה מתפלל עליו אל האלהים או היה שולח מלאכים לדעת שלומו או מקונן על אבדתו אלא שהענין כלו כמו שפרשתי ואל יקשה עליך אמרו ויזכור אלהים את אברהם והוא היה הרואה כי כן כתיב נשי למך האזנה אמרתי והתבונן אמרו בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט שהוא להודיע שהיה ראוי לוט להיות נענש עמהם אחרי שנפרד מאברה׳ ונתחבר עם הרשעים אלא שזכר השם את אברהם ובזכותו נצול והותרה עם מה שפרשתי בזה השאלה הכ״ט. וזכר הכתוב שעלה לוט מצוער וישב בהר הוא ושתי בנותיו עמו להגיד שהיה מפחד כ״כ שחשב שגם צוער תתהפך להיותה מערי הככר שנגזרה עליה הגזרה ועם היות שהמלאך נשא פניו בענינה חשב שהיה זה לשעתו עד שימלט ההרה ולכן ירא לשבת בצוער וישב בהר וגם ירא לשבת בהר ההוא נגד השמש פן ירד עליו גפרית ואש ולכן ישב במערה להשגב בה. והנה לא הלך לוט אצל אברהם בדעתו ששם נפשו בכפו למלטו מיד ארבעת המלכים לפי שבוש מאברהם שעזב חברתו והלך לשבת בערי הככר ולכן כאדם קץ בחייו נתבייש ללכת אצל אברהם עני ודל ובחר לשבת במערה ופתה את בנותיו לאמר שצוער שיצאו ממנה נהפכה שהיא לא נמלטה אלא בעדו כדי שיתישב בה אבל בצאתו משם נהפכה ג״כ וגם שכל העולם נפסד עם סדום ובנותיה כי היה ההפסד כללי כמבול והפחידן שלא יביטו לארץ פן תמותון כאמן. והמה היו כיונות פותות אין לב והאמינו לדבריו לחולשת דעתן ולזה אמרה הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ כי חשבו כי צוער גם היא נהפכה ושכן נהפך העולם כלו ולא עשו אם כן מה שעשו מפני צניעותן כמו שכתב הרמב״ן אלא שחשבו שהיה העולם חרב. ואפשר לפרש ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ שמפני שראו נבלת הסדומיים חשבו שכל העולם כלו כן והוא אמרם לבא עלינו כדרך כל הארץ לכך הסכימו להשקות את אביהן יין ולשכב עמו לחיות ממנו זרע. וכבר שבחו הפועל הזה במסכת נזיר ובמסכת הוריות עם היותו מגונה. ואמרו (נזיר דף כ״ג) לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשכר לילה אחת שהקדימה בכירה לצעירה זכתה וקדמתה ד׳ דורות למלכות. ואין ספק שמעת הריונם עד עת לידתם ידעו האמת מאנשי העולם לכן כל אחת קראה בנה מורה על אמת׳ הענין להנצל מלעז הזנות כי הבכיר׳ מואב כלומר מאביה והצעיר׳ העלימה יותר הענין וקראתו בן עמי וכבר יורה הכתוב שלוט אעפ״י שלא הרגיש בשכיבת הבכירה הרגש שלם כבר הרגיש בה הרגש מה ולכן נקוד על ובקומה. אבל הצעירה עשאתו כ״כ בצנעה שלוט לא ידע בשכבה ובקומה ומפני זה הבכירה לא חששה אל גנות אביה וקראה בנה מואב כדי שנדע שלא התעתה רוח זנונים אלא מה שחשבה מהפסד אנשי העולם אבל הצעירה להיותה יותר צנועה בענין היתה ג״כ בקריאה שם בנה כמו שביארתי וכמו שכתב רש״י בפירושו. ונכתב הספור הזה להודיע קורבת שתי האומות האלה עמון ומואב עם ישראל ושעל כן צוה ית׳ לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגומר וגם לשנדע שרש שתי נשים יקרות שבאו מהם והותרה בזה השאלה הל׳:

Abarbanel Shemot 7:14אברבנאל שמות ז׳:י״ד

ואומר שעשרת המכות אשר הכה הקדוש ב״ה בהם את מצרים היה בהם סדר טבעי וסדר השגחיי אם סדר טבעי בב׳ בחינות. האחד לפי שבאו כפי היסודות הכבדים הקרובים אלינו חמש מכות הראשונות ואחרי כך חמש מכות האחרות ביסודות הקלים ולזה היתה המכה הראשונה ההפך המים לדם ובזה היה למצריים צער גדול כי הנה שתיית המים הכרחית להשקיט תגבורת החום אשר מבפנים וכדי לדקדק המזון ולהעבירו בגוף במעברים הצרים ובהתהפכות המים לדם לא יוכלו המצריים לשתות מים וגם הבעלי חיים הנולדים במים שהיו מזון הכרחי בשצרים כמו שאמר (במדבר יא) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים וגו׳ מתו ולא די מתו הבעלי חיים המועילים במזונם אבל עתקו גם גברו חיל הצפרדעים וירבו ויעצמו במאד מאד שהיו מזיקים ומצערים את המצריים הרי שתי המכות האלה רוצה לומר דם וצפרדע היו ביסוד המים ואחריהם באו ביסוד הארץ שלש מכות והם הכנים שכל עפר הארץ היה כנים והערוב שהם כלל השרצים המזיקים שהביא הקב״ה בתוך מצרים. והדבר שהוא בהפך רצוני שהבעלי חיים המועילים הבייתים הצריכים לחיי האדם מתו בדבר. הנה התבאר שחמש מכות הראשונות היו ביסודות הכבדים מים וארץ. ואחריהם הביא ביסודות הקלים אויר ואש חמש מכות אחרות והם השחין שנעשה באש מפיח הכבשן שנאמר (שמות י׳) ויזרוק אותו משה השמימה ויהי שחין וגו׳ והברד שהיה גם כן ביסוד האש כ״ש ויט משה את מטהו על השמים וה׳ נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה. והארבה שהיה מהבעלי חיים המעופפים באויר כמו שיתבאר. והחשך, שהיתה ג״כ מכה באויר שבהיותו זך וספיריי בטבעו נתחדש בו עובי כפול ומכופל באופן שלא יוכל ניצוץ השמש לעבור על הארץ וכן הביא מכת בכורות באויר מעופש מכלה רוחם וכחם פתע פתאום ובזה האופן היו חמשת המכות האחרונות בשני היסודות הקלים ונשמר א״כ הסדר הטבעי בעשרת המכות האלה באופן האחד והאופן השני מהסדר הטבעי שבא בהן, הוא, שהנה קדמה מכת הדם והיתה ראשונה לכל המכות לפי שהיא סבבה מכת הצפרדעים כי מעפוש מי היאור מנבלות הדגה ובאשתם שרץ היאור צפרדעים לרב והם לברוח משם יצאו אל היבשה ונכנסו בבתים במצרים ובסבת עפוש הדם ועפוש הצפרדעים שמתו בארץ ויצברו אותם חמרים חמרים נתעפש העפר והיה לכנים ובהיות העפוש כללי בכל עפר הארץ נתעפשה הארץ עצמה והוציאה מיני שקצים ורמשים ותולעים וחיות רעות הנקראים ערוב ובסבת כל העפושים ההמה נפסד עשב השדה וצמח האדמה ונתחדש הדבר במקנה בבקר ובצאן ובסוסים ובגמלים כי נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים צפרדעים וכנים וגם הערוב שבלי ספק בני אדם המיתו הרבה מהם היו מסבבים הדבר בייחוד בבעלי חיים הבייתיים הסמוכים למקומות העפוש כמו שנבלות האדם מסבבות הדבר בבני אדם אבל גם באותו העפוש חלו האנשים משחין פורח אבעבועות כי אם היות שעפוש נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים לא הספיק להביא דבר ומגפה באדם הנה סבבו השחין הרע שהוא חוזר ופורח אחרי שיבאש והוא כמו השחין הכולל שהתחיל בזמנו קוראים אותו חולי אבעבועות אשר הוא הפסד כללי בליחות מבלי הפסד הרוחות ולכן סבב השחין ולא הדבר. ומהם היתה מסבה שלא יתחדש הדבר אז בבני אדם כדי שפרעה יוכל לסבול המכות כולן עד העשירית האחרונה שהיא מכת הדבר בבכורות. וכבר ביאר לו יתברך זה באמרו מיד אחרי מכת השחין כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי וגומר רוצה לומר שעתה כמו ששלח בו השחין היה שולח בו הדבר אלא שלא רצה לעשות זו כדי שיוכל פרעה להמתין ולקבל כל המכות. והנה בסבת האידים והעשנים העולים מעפוש הארץ לעליוני האויר נתהוה הברד ולזה היה בו מטר מפני האדים המעופשים ואש מתלקחת מפני עשנים הנבאשים. והקולות היו מפני הסתבכות העשנים היבשים בתוך האידים הלחים והתנועעם לצאת מהם ולעלות בקלותם למעלה בטבעם שזה הוא סבת הרעמים והלפידים בתוך המטר והברד כפי מה שהתבאר בחכמה הטבעית וגם בסבת רדת הברד והאבנים עושים הברקים המלהיבים. ואחרי המטר והברד הרב נושבות הרוחות הזכות אשר בהם ישובו המים ויזדכך האויר מעכירותו וכן היה במבול כמו שכתוב ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים. והרוחות האלה השוות והזכות באות ממזרח ולזה בא אחרי הברד מכת הארבה בכח הרוח ההוא והוסר גם כן בכח הרוח ההפכי שהוא רוח ים שנשא את הארבה ממצרים והלאה לצד מזרחי דרומי דרך נשיבתו שהוא פאת ים סוף כי אז תשש רוח הקדים ונחלש חוזקו מפני תוספת חום המחוז ההוא על מקום מקורו. ויתכן שהרוח ים התחיל לנשב בערב בכל הלילה וכבוא הבקר והגיעו לים סוף נחלש אם מפני חום ים סוף ואם מפני רוח מזרחי שנשב בבקר ובבוא שתי הרוחות יחד זה כנגד זה לא יכול הארבה ללכת אנה אנה. וכאשר רוח קדים לא יכול להוליך הארבה להלאה ורוח ים היה חזק תקעו בים סוף באשר הוא שם. ומפני שרוח ים הוא לח מאד ללחות מקורו גם למערביותו כי הרוח המערבי לח במצרים מכל הרוחות לכן בהיות חזק מאד העלה אידים עבים על כל גבול מצרים ולא נהפכו למטר כי טבע מחוז מצרים וחומו מונע העננים מהמטיר ונשארו עליו בעובי גדול ומכופל והיה חשך במצרים שלשה ימים רצופים ולא עברו משם להלאה לפי שאותו רוח ים החזק לא עבר מים סוף לסבות שאמרנו הרי לך גם כן איך נתחדש החשך במצרים שלשה ימים עם אפלה עבה שנעשה בסבת רבוי העננים הימיים המחשיכים את האויר שהביא רוח הים שנשא את הארבה. ואמנם מכת בכורות הנה היה המכין אליה החשך כי האויר העכור העב הוא הסבה היותר חזקה בדבר כמו שכתבו הרופאים. הנה התבאר גם בזה האופן הב׳ שבאו המכות בסדר טבעי כפי הסבות והמסובבים האלה: ואמנם סדר ההשגחה האלהית שראינו במכות מצרים הוא שבאו מדה כנגד מדה על המצריים כפי מה שעשו לישראל מהרעות והצרות שהיו עשרה מינים מהרעות. האחת מיתת בניהם במי היאור כמו שאמר (שמות א׳ כ״ב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכאלו היה יאור מצרים מלא דם בניהם. וכנגד הרעה הזאת באה מכת היאור בדם והדגה אשר ביאור מתה לרמוז שדם יחשב ליאור ההוא דם שפך וכמו שהילדים היו מתים בתוכו כך הדגה אשר ביאור מתה. המכה הב׳ היתה הצפרדעים כנגד צעקת בנות ישראל ודמעתן על לחיין על הריגת בניהן ביאור בהספדן על שהיה היאור מכלה את פרי בטניהן וכנגד זה באו הצפרדעים שהם הצועקים לדעת המפרשים כצעקת ויללת בנות ישראל ויצאו מן היאור כי משם יצאה צעקה ויללה. המכה השלישית היו הכנים בעפר הארץ לפי שהמצריים מררו את חיי בני ישראל בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה ובעבור שנתנו עמלם ועוניי׳ בעפר האדמה צוה השם להכות את עפר הארץ שהוא היה עמל וכעס לישראל ולזה נהפך לכנים שהיו למצרים כצנינים בצדם. המכה הד׳ הערוב שהיה נכנס בבתי המצריים ונושך וטורף וחומם את בניהם והיה זה לפי שכל אחד מהמצריים היה משעבד לישראל כרצונו ונכנס בבתים ולוקח בניהם ובנותיהם לעבודתו כמו שכתב הרמב״ן וכנגד הרעה הזאת בא הערוב אל בתיהם ועושה כרצונו כאשר היו עושים המצריים בבתי בני ישראל. המכה הה׳ היתה הדבר אשר בא במקנה והיה זה לפי שהמצריים היו גוזלים בקרם וצאנם ומקניהם של ישראל ואין אומר השב גם כי מפני טורח עבודתם עניים ולחצם לא יוכלו בני ישראל לרעות את מקניהם ולכן בתגמול זה מתו מקנה המצריים בדבר וממקנה בני ישראל לא מת אחד. המכה הו׳ השחין והיה זה לפי שהמצריים היו מחרפים ומגדפים את בני ישראל סורו טמא קראו למו וכמו שאמר (בראשית מ״ג ל״א) כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם לכן היה עונשם שהיו כלם מוכי שחין וטמא טמא יקרא כל אחד מהם גם כי הם בעבודתם היו מטרידים ומונעים את ישראל מלהזדווג לנשיהם ולכך נענשו שיהיו מוכי שחין שהאשה נפרשת מבעלה כשהוא כן והיו להם אבעבועות המצורעים. המכה הז׳ היתה הברד לפי שהיו המצריים מכים את ישראל באבן או באגרוף והיו נותנים עליהם בקולם קול ענות בחרופים וגדופים לכן הביא עליהם הברד אבנים מן השמים קולות וברקים מבהלים ומצערים אותם להומם ולאבדם. המכה הח׳ היא הארבה לפי שישראל כל אחד מהם עובדי אדמה למצוא אוכל לנפשם והמצריים היו גוזלים תבואותיהם אשר בשדה לכן הביא עליהם הארבה שאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ. המכה הט׳ היה החשך לפי שבהיות ישראל בגלות מצרים היו בחשך אפלה כי הגלות נמשל לחשך כמו שאמר (איכה ג׳ ו׳) במחשכים הושיבני כמתי עולם ובהפך הגאולה שנקראת אור כמו שאמר (ישעי׳ ט׳) העם ההולכים בחשך ראו אור גדול ולתגמול הגלות שעשו להם נידונו הם בחשך (שמות י׳ כ״ג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. המכה הי׳ היתה מכת בכורות לפי שישראל נקראו בני אל חי ואמר בני בכורי ישראל ולפי שהמצריים הרעו להם בכלל באה מכת בכוריהם שהיא כוללת בערך הרעה הכוללת שעשו להם בשעבודם. הרי לך סדר השגחיי במכות האלה ע״פ הרעות שהרעו לישראל מדה כנגד מדה. ויש גם כן בזה דרך אחר השגחיי והוא שהקב״ה ברצותו להעניש את המצריים על מה שעשו לישראל הענישם בדברים הצריכים לחיותם ומזונותיהם. וראשונה במים שהוא המשקה היותר הכרחי. ושנית במיתת הדגה שהיו אוכלים ממנה ושריצת הצפרדעים במקום הדגים שהיו מצערים ונוגפים אותם ולפי שגם מלבושיהם לא יועילו להם באה מכת הכנים שהיו מצערים את בשרם ומקלים את כבודם. ולפי שהיו להם בבתיהם מזונות מה לאכול בא הערוב שהיה מפסיד הכל ולפי שהיו אוכלים מהבשר לחסרון הדגה בא הדבר במקנה על שלהעדר המזונות הטובים היו כלם מוכי שחין ולפי שלא יהיו נזונים מפרי העצים בא הברד וכדי שלא יזונו מהחטה ועשב הארץ בא הארבה שאכל את כל עשב השדה וכדי שלא ילכו מפה ומפה לבקש לאכול בא החשך שלא קם איש ממקומו וכדי שיראו רעתם מכופלת באה מכת בכורות שמתו בניהם הזכרים הגדולים לעיניהם פתע פתאום ובזה הדרך כללו המכות מהרעות והצרות כל מה שיוכל. ואחרי אשר ביארתי לך כל זה אבוא לבאר הדרושים השלשה אשר זכרתי. ואומר כי הנה המכה הראשונה מהעשרה מכות. ההפך מי היאור לדם אם כפי הסדר הטבעי מהנחת היסודות וסדרם. ואם לפי שממכת הדם נמשכו שאר המכות כמו שביארתי. והיותר עצמות שבסבות היא מפני שהיא היתה רמז ועונש על הריגת בני ישראל שכנגד הרעה ההיא באה המכה הראשונה מהדם והמכה האחרונה מקריעת ים סוף וטביעת המצריים בו וכמו שאמר יתרו (שמות י״ח י״א) כי בדבר אשר זדו עליהם וכמו שפירשו השלם אונקלוס כי להיות הריגת הבנים הגדולה שברעות שקבלו במצרים נרמזה במכה הראשונה ונשלמה באחרונה והיתה היא אם כן תחלת המחשבה וסוף המעשה. וזאת היא תשובת הדרוש הראשון. האמנם לפי שהרעה והצרה ההיא היה הפועל הגדול בה הוא פרעה מלך מצרים שצוה לעשותו שנאמר (שמות א׳ כ״ב) ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו והכלים העושים במלאכה ההיא היו המצריים ויאור מצרים היה מורה על המלך כמו שאמר (יחזקאל כ״ט ג׳) לי יאורי ואני עשיתני לכן נעשתה המכה ההיא קצתה ע״י משה רבינו לפני פרעה על שפת יאורו כנגד הרעה אשר עשה הוא בצואתו. וקצתה ע״י אהרן במימי מצרים לרמוז אל המצריים שעשו גם כן כמעשה ההוא. וכאלו לכבוד המלכות עשה משה הראוי לענשו של פרעה כי לא היה ראוי שילקה המלך כי אם ע״י בחיר ה׳ משה ואהרן עשה ענין המצריים לסבה שאבאר במכת הצפרדעים בע״ה ויש עוד לי בזה סבה שנית והיא שעונש הרעה והצרה ההיא רצה הקב״ה שיהיה תחלתו ביאור מצרים וסופו בים סוף ולזה היה ראוי ששניהם יהיו על ידי משה כי כמו שקריעת ים סוף ושוב המים על פרעה ועל פרשיו נעשה ע״י משה ובמטהו ככה לקות יאור מצרים להיות לזה הרמז וההערה בעצמה היה ראוי שיהיה ע״י משה. וזו היא תשובת הדרוש השני. ומפני שלקות היאור היה ממין קריעת ים סוף וטביעת המצריים כי לקות היאור ומיתת הדגה הורה על יציאת מצרים ומכת בכורות וקריעת ים סוף הורה על גמר הנקמה לכן היה מהחכמה האלהית שימלאו שבעת ימים אחרי הכות ה׳ את היאור כשבאו הצפרדעים לרמוז על קריעת ים סוף שתהיה שבעה ימים אחרי יציאת מצרים וכמו שאחרי שבעת ימים שהכה השם את היאור באה צעקת הצפרדעים ככה אחרי שבעת ימים שיצאו ישראל ממצרים שנרמז בלקות יאורם ומיתת הדגה באה צעקת הנשים המצריות על מות בעליהן בים סוף. ולרמוז ולהעיר על הדבר הזה נזכרו שבעת ימים בנס היאור ולא במכה אחרת. וזאת היא תשובת הדרוש השלישי:

Abarbanel Commentary on Moreh Nevukhim 2 42אברבנאל פירוש מורה נבוכים ב' מ"ב

והנה ר' חייא ראה שבהיות אדני שבזה הפסוק קדש נפסקה אז הנבואה שבאה אליו בפסוק וירא אליו ה' ואמר ר' חייא שאין הדבר כן אלא ששם אדני הוא חול נאמר לגדול שבהם, ויתחייב מזה שיסבור ר' חייא שהיתה הנבואה נמשכת ולא נפסקה שאם היתה נפסקת איך לא היה אברהם שואל רשות ממנו ית'? ובהיות בתוך נבואתו איך ילך להכניס את האורחים ויעזוב דבר הש"י? וכדי בזיון וקצף, כ"ש שמצינו אחר זה שאמר הכתוב וה' אמר המכסה אני מאברהם ובאה אליו הנבואה מבלי התחלת דבור כאלו היא נמשכת מהראשונה ובלתי נפסקת, וזה דרך המראה שנראה לו באלוני ממרא לא לבקר את החולה כדברי רבי חמא בר חנינא, לפי שלא מצא דבור באותה (הנבואה) כי הנה הדבור שבא בה הוא ענין סדום, וכבר יורו על אמתת הדעת הזה פסוקי הפרשה, כי הנה אמר בעניין סדום ויאמר ה' צעקת סדום ולא אמר ויאמר ה' אל אברהם, לפי שהיה הדבור נמשך כאלו לא פסקה הנבואה הראשונה, ואמר ג"כ ואברהם עודנו עומד לפני ה' ויגש אברהם, שיורה שלא נפסקה נבואתו שהתחילה בו וירא אליו ה' באלוני ממרא, ואמר בסוף הספור וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' וישקף, והוא המורה שהיתה הנבואה כלו מדובקת מן וירא אליו ה' עד אותו מקום... הקושיא השני' אמר והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות ולא עשה אברהם בן בקר ולא צחקה שרה רק הכל במראה הנבואה, וא"כ בא החלום ברוב עניין כחלומות השקר כי מה תועלת להראות בו כל זה ע"כ. ר"ל שלא היו א"כ המעשים ההם בפעל ואם יאמר שכן הוא הענין שלא היה בפעל כי אם במראה, יקשה למה באו במראה הנבואה דברים מבלי צורך כאלו כמו שיקרה בחלומות השקר כאמרם ז"ל אין חלום בלא דברים בטלים. ואני משיב על זה שהיה תועלת בהראות לו כל זה במראה להודיע שכן היה מנהגו של הימים לעשות לאורחי' הבאים עליו, ולכן נראו הדברים כמו שהיו בהקיץ, וכמוהו בדברי יחזקאל (ח' ה') ותבא אותי ירושלים ואשא עיני דרך הצפונה, וכאלה רבים בנבואות שיספרו פרטי המעשים כאשר הם בהקיץ, גם היה צורך ספור הדברים ההם במראה, אם להוכיח על צחוק שרה ואברהם, ואם להודיעו משפט סדום ובנותיה, ושכל מה שבא עליהם היה ברשעם ולבלתי היות צדיקים בתוכם, גם להודיע שסבת היותו זוכה לבנים היה נדיבותו והטבתו לזרים, וגם כן שכמשתה הזה יעשה ביום הגמל את יצחק וכמו שז"ל בב"ר על כן תעשה כאשר דברת, וגם להראות לו למה יזכר לגלות לו הש"י ענין סדום ובנותיה שהיה זה לפי שהיה אברהם אב לנכדים ומכניסם בביתו מאכיל אותם ומשקה אותם ולכן הודיעו צערם, וא"כ נודה להרמב"ן שלא לשה שרה ולא עשה אברהם בן בקר ולא צחקה שרה, אבל נאמר שלא היה מפני זה המראה בחלומות השקר, לפי שהיה צורך בכל מה שהראה לו בזה, וכבר דרשו חז"ל דברים אחרים על מה שראה אברהם בזה ומה שעשה, ויחשוב הרמב"ן כי מה שהוא במראה הנבואה הוא בדוי ומדומה ומה שהוא במציאות גשמי הוא יותר נכבד, וזה הפך האמת היא כי מה שיראה לשכל בנבואה הוא יותר נכבד ממה שהוא נראה לחוש, והתימ' מהרמב"ן איך יאמר שהוא אסור לשמעו, והנה היא דעת ר' חייא הגדול ואיך יגנה אותו?... הקושיא הששי' באומר ז"ל ואם יעלה לוט למעלת מראה הנבואה, איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, או מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו ע"כ? ויש משיבים על זה כי כל מה שהוא אמצעי בדבר מה יהיה כח או רצון או מעיר טבעי או בלתי טבעי יקרא מלאך, כמו שכתב הרב המורה פ"ו ח"ב ושהמלאכים שנזכרו בלוט היו התעוררותו לצאת מסדום מפני רשעת העם ויהיו המלאכים האלה כמלאך שזכרו חז"ל שנראה ליוסף והנה תועה, וכמלאך שנראה למנוח ולאשתו או כמלאכים שזכרו חז"ל שפגעו בהם עשו וסיעתו כשאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי, ושלהעיר על זה כתב הרב המורה בזה הפרק עצמו, וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה, וממה שזכרנו בשתוף שם מלאך תדע שהגר המצרית אינה נביאה ולא מנוח ואשתו נביאים כמו שתראו מדבריו שמה. ואני משיב על זה שהרב המורה לא יעלה את לוט למראה הנבואה, ולא יאמר שהוא ראה דבר מזה, וכ"ש אנשי סדום שלדעתו לא ראו כלל ולא היו נביאים, אבל שהספור כלו היה מראה הנבואה לאברהם שהראהו השם בנבואתו כאלו המלאכים באים אל סדום ושהביאם לוט אל ביתו ואנשי העיר נסבו על הבית, וכל שאר הספור שהראהו ה' להודיעו שהיו אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד וחייבים כלייה ולוט היה צדיק תמים בלתי נתפש בעונם, ולכן היה ראוי שינצל מן הכלייה, כי המראה כלה לדעת הרב מדובקת ונקשרת מן וירא אליו ה' עד ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח, שראה אברהם ג"כ שאשתו של לוט היתה חייבת ג"כ ותוכלל בתוך ההפכה. הקושיא השביעי' באמרו ואם הכל מראות נבואתו של לוט היה ויאיצו המלאכים קום קח את אשתך ויאמר המלט על נפשך הנה נשאתי פניך וכל הפרשה כלה מראה, וישאר לוט בסדום? ואני משיב על זה שלדעת הרב הכל מראות נבואתו של אברהם לא של לוט, כי לוט לא ראה מראה כלל, כי אם אברהם והפסוקים שזכר הרמב"ן מן ויאיצו המלאכים המלט על נפשך וכל הפרשה, אין ספק שלדעת הרב המורה הכל היה במראה הנבואה, אבל לא יתחייב מזה שישאר לוט בסדום, ולא שיהיו המעשים נעשים מאליהם, אבל היה דעת הרב המורה שהקב"ה הראה כל זה לאברהם במראה הנבואה באותו משל מהמלאכים ואנשי סדום וחתניו, ושהפך את הערים כמו שסופר, אמנם בפעל לא קרה הענין כן, אלא שהקב"ה בחטאת סדום ובנותיה, השחית את הערים ההם באש וגפרית ורוח זלעפות אשר ירד עליהם מן השמים, ומפני זכות אברהם וצדקת לוט העיר לבבו לצאת משם ויצא. וכבר יקשה על זה אומר וילך השם כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו, ואח"כ כתוב ויבאו המלאכים סדומה בערב וכל הספור שמורה שנפסקה נבואתו ואח"כ ספר ביאת המלאכים לסדום וכל המעשה שהיה אחרי הפסק המראה, כי הנה הרב המורה יחשוב שגם הפסוק ההוא הוא מכלל הנבואה שנדמה לו שהלך השם והקיץ מנבואתו, והיה כך וכך, אבל הכל היה במראה. והנה יורה על דעת הרב המורה סגנון הפסוקים והוא שאתה תמצא שאחרי ספור המלאכים וההפכה כלה נאמר וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' וישקף על פני סדום ועמורה ועל כל פני ארץ הככר וירא והנה עלה קטור הארץ כקטור הכבשן, ואחר זה בא פסוק אחר והוא ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהם לוט. וזה הפסוק מורה על אמתת דעת הרב כמו שביארתי ר"ל שבראשונה הגיד המראה ובפסוק הזה הגיד איך נעשה הדבר בפעל, ואם לא יפורש יהיה הפסוק הזה לבטלה בלי ספק שכבר סופר למעלה השחתת הערים והצלת לוט ואין לומר שנא' זה על צוער כי הנה אמר בהפוך אלהים את ערי הככר בלשון רבים, ועוד כי אחר זה אמר ויעל לוט מצוער כי ירא לשבת בצוער והנה לא נהפכה, אבל ירא לשבת שם מפני היותה שכנה לסדום ובנותיה, והנה אמר הכתוב וישלח את לוט מתוך ההפכה א"כ אינו רומז לצוער, ואעפ"י שנא' שבזכות אברהם נצול לוט, הנה אמר וישלח את לוט הוא מותר, וגם הפסוק היה ראוי שיושם למעלה, אלא פירושו שהעיר לבו לצאת משם, ולכן יחויב כמ"ש הרב שיבקש במשל לכל פרטי המשל, ואין בהם סתירה והריסה לשום שורש משרשי התורה ולא חסרון לאברהם, אבל מעלה ושלמות לו, כי ראיית מלאכים במראה הנבואה יותר מעלה מראיית אנשים בחוש בהקיץ. הנה התבאר שדעת הרב המורה יש לו מקום כפי סגנון הכתובים, ושלא יתחייב ממנו שישאר לוט בסדום, ולא שיהיו המעשים נעשים מאליהם, ואינם דברים סותרים הכתוב, ואינו אסור לשומעם, כמו שכתב הרמב"ן. ואמנם במה שכתב הרמב"ן שאין הדבר כמו שהרב המורה גודר שכל נביא זולת מרע"ה תבואהו הנבואה על ידי מלאך, מי יתן החרש יחריש, כי הנה גלה בזה שלא הבין כוונת הרב המורה, כי הרב לא יאמר זה על המלאך שכל נבדל, אבל יכנה בשם מלאך הכח המדמה, וכמו שפי' בהרבה מפרקי ספרו, ולדעתו זה מאמרם ז"ל כל הנביאים התנבאו באספקלריא שאינה מאירה ומרע"ה באספקלריא המאירה, כי השתמש בנבואה לשכלו מבלי דמיון ולא כח גשמי, ולכן לא בא בדבריו משל וחדה. הנה א"כ צדקו דברי הרב המורה, והתרתי קושיותיו והסירותי תלונותיו מעל הרב המורה... אמנם מהו האמת כפי זאת הפרשה ראיית אלוני ממרא האם היתה במראה הנבואה כדברי הרמב"ם או בהקיץ בפעל כדברי הרמב"ן? רואה אני דעת חכמים ז"ל שהוא האמת כפי הפשע ר"ל שהיו הדברים כלם בהקיץ, והנה יש אצלי ראיה מכרחת על זה בכתובים והיא אמרו וילך י"י כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו, שבזה יורה שאף שנודה שכל מה שנזכר עד כאן היה במראה הנבואה אין ספק שמכאן ואילך ביאת המלאכים סדומה ומעשיהם שם עם אנשי העיר ועם לוט, לא היה מכלל מראת אברהם הנזכרת, כיון שהכתוב מעיד שכלה הש"י לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו, ואין לנו ג"כ מכלל המראה כי ענין הכתוב ומלותיו לא יסבלהו, וגם אין לומר שהיתה זאת מראה אחרת ללוט, שא"כ היה ראוי לומר בתחלתה וירא אלהים אל לוט כמו שנאמר באברהם, אף כי לוט לא היה נביא וכ"ש אנשי סדום שלא היו נביאים כדברי הרמב"ן.

Abarbanel Bemidbar 22:22אברבנאל במדבר כ״ב:כ״ב

ולפי שהרגיש בלעם שעכ״ז היה מהמלאך תואנה לערער על הליכתו לכן אמר אם רע בעיניך אשובה לי כי ידעתי כי הוא עקר בואך הנה לא להוכיחני על עברי עם האתון לפניך. והמלאך הודיעו שלא בא למנוע ממנו ההליכה אלא להשריש בלבו שעל כל פנים ברצונו ועל כרחו ידבר מה שירצה האלהים כאשר דברה האתון מה שלא היה בטבעה ושלכן לא ישתדל בדבר אחר כי לא יעלה בידו כי הנה יקרהו כמו שקרה עם האתון בהעברתו לפניו וזהו לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר ואין זה צווי אלא הודעה שהודיעו שכן יהיה בלי ספק. והותרו במה שפירשתי השאלות הי״ג והי״ד והט״ו וה״ו. וחז״ל אמרו שהאתון כשדברה מתה וראוי להיות כן כי הנה כשדברה בהכרח נחלף מזגה ונפסד טבעה החמורי ונתחדש בה מזג נאות לדבור ולא נשארה עוד חמור

Minchah Belulah Devarim 2:28מנחה בלולה דברים ב׳:כ״ח

אכל בכסף - אולי במקום הישוב לא היה יורד המן דהרי כתיב עד בואם אל ארץ נושבת.

Shadal Shemot 7:11שד״ל שמות ז׳:י״א

והנה בענין מעשה החרטומים ר׳ חייא בר אבא (סנהדרין ס״ז:ב׳) אמר בלטיהם אלו מעשה שדים, בלהטיהם אלו מעשה כשפים, וכן קצת מן המפרשים הסכימו שבאמת עשו החרטומים מעשה למעלה מן הטבע ע״י כשפים, וראב״ע כתב שלא היה אלא אחיזת עינים, כן דעת י׳ ד׳ מיכאעליס כי החרטומים לקחו נחשים נרדמים ובלתי מתנועעים ונראים כמקלות וע״י השלכתם ארצה נעורו ונראים כתנינים, ועדיין יש במצרים אנשים הבקיאים במלאכה זאת, ובפרט במין Vipera הנקראת haje, כמו שהביא Cahen. ודעת Eichhorn (De Aegypti anno mirabili)‎ כי גם מעשי משה כך היו באחיזת עינים, וראז׳{נמילר} השיב: <ltr>Verum uti vix credibile est, Mosen sibi persuadisse, se ejusmodi artificio, satis in illis terris communi, posse regi ejusque ministris imponere, ita nec veri est simile, illum, in aula educatum omnique doctrina Aegyptiarum imbutum, ignorasse, Magis istam artem cognitam esse.</ltr>

Shadal Shemot 7:20שד״ל שמות ז׳:כ׳

ויהפכו כל המים אשר ביאר לדם – דעת אייכהארן, ואחרים אחריו, כי הדם וכל שאר המכות הם ענינים טבעיים ההווים במצרים בכל שנה ושנה, ושאמנם כוונת משה היתה שיבין פרעה כי ה׳ אלהי העברים הוא הפועל הענינים ההם וכי הוא המושל בכל הארץ; והנה ידוע כי מימי נילוס אחר שגבהו ורבו על אדמת מצרים בתמוז נראים כאדומים ועָבִים (אם מאדמימות אדמת כוש שהם באים משם, ואם מרוב השרצים שבהם שמאדימים המים גם בשאר ארצות וגורמים להמון העם להאמין בירידת דם מן השמים, עיין Encyclopedie ערך Pluie prodigieuse) ויעלה באשם, גם רעים הם לשותיהם, והנה אייכהארן אומר כי משה ואהרן לא השיבו מימי היאור כלם אדומים כרגע בנטיית המטה, אלא האדימו בתחבולה כלי אחד שֶמִלְאו ממימי היאור, וכוונתם כי האל אשר לִמְדָם להאדים המים אשר בכלי הוא האל אשר הוא סבה לאדמימות מימי היאור, והוא האומר לפרעה שישלח את עמו. ויפה השיב על זה ראז׳{נמילר} כי ענין הלקיחה ממימי היאור ושפיכתם אל היבשה לא היה אלא לעיני ישראל (ד׳:ט׳), אבל עכשו לעיני פרעה לא היה הדבר כן, כי לא לקחו ממימי היאור, אך נטה ידו על היאור ומיד כל המים אשר ביאור נהפכו לדם; מלבד כי לא יתכן שיחשוב משה להטות לב המלך אליו ע״י ענינים טבעיים ההווים בכל שנה, אם לא היה עושה לפניו איזה מופת היוצא מנוהג שבעולם. והנה ידוע כי גם במעשה הנפלאות האל אוהב לשמור דרכי הטבע במקצת, וכן במכות מצרים יתכן לפי דעתי שמִדֶרך ארץ מצרים להיות בה כיוצא במכות האלה בצד מה, קצתן בשנה זו וקצתן בשנה אחרת, אפס כי בשנה ההיא נתקבצו ובאו כולן, וגם נתחדש בכל אחת מהן איזה ענין שלא היה מדרך הטבע. וכן כאן במכת הדם אנו רואים שנתחדש באדמימות המים ההם איזה ענין לרוע, עד שמתה הדגה שבהם, מה שלא מצאנו בדברי עוברי ארחות ימים וזו ראיה כי באוש המים והפסדם היה חזק הרבה יותר משאר שנים והיה יוצא מן המנהג הטבעי, וכאלו נהפכו המים לדם ממש.

Shadal Shemot 7:27שד״ל שמות ז׳:כ״ז

את כל גבולך – ולא ארץ גשן שלא היתה מגבול מצרים ממש, וכן למטה י׳:ד׳ (מוהר״ר משה עהרענרייך), בצפרדעים – ידוע כי אחרי שוב נילוס אחור, אחר אשר הרוה את ארץ מצרים, נולדים בטיט הנשאר מיני שרצים הרבה, וכתב בושארט כי היה הנס, א) כי נתרבה כ״כ מין הצפרדעים בפרט, ב) כי באו ברגע שאמר משה, ג) כי עזבו המים אשר שם משכנם ובאו ביבשה ובבתים, ד) כי נכרתו כאשר אמר משה למועד אשר קבע לו פרעה. ואייכהארן מצטער ומתרעם כי שום א׳ מעוברי ארחות ימים אשר כתבו בעניני ארץ מצרים לא השגיח על הצפרדעים, ולא הודיענו דבר זה שבכל שנה ושנה הם מתרבים ובאים ביבשה. ראה עד היכן הגיעה עזות פנים של הכופר הזה, שהוא אומר כי רבוי הצפרדעים ובואם בבתים הוא ענין טבעי במצרים, הנוהג בכל שנה ושנה, אעפ״י שלא היה אדם שהעיד או הזכיר דבר מזה.

Shadal Shemot 8:3שד״ל שמות ח׳:ג׳

ויעשו כן החרטומים בלטיהם – לקחו כלי מלא מים שהיו בהם ביצי צפרדע, ובלטיהם (בחכמת הטבע) מִהרו יצִיאת הצפרדעים מן הבצים.

Shadal Shemot 9:3שד״ל שמות ט׳:ג׳

דבר כבד מאד – אייכהארן אומר כי רבוי השרצים (כנים וערוב) גרמו הדבר כי ביצי השרצים מתפזרים באויר ונופלים עם הטל על צמח השדה, והבהמות באכלן את הירק חולות ומתות, והוא אומר ג״כ כי מקנה ישראל לא מת, מפני שישראל היו רועי צאן מימי קדם, והיו בקיאים בדרכי רפואות הבהמות; ואני לא אכחיש היות בזה חלק טבעי, אלא שנתלוה עמו חלק נִסִי ויוצא ממנהגו של עולם; והנה רבוי הכנים והערוב ושלא נתפשט הערוב בארץ גושן, היה דרך נס, והוא עצמו אולי היה סבה שלא מת מקנה ישראל.

Shadal Shemot 10:4שד״ל שמות י׳:ד׳

ארבה – מכה זו אינה מצויה במצרים אלא לעתים רחוקות. ואייכהארן אמר כי להיות שהארבה נוסע בסדר כאנשי צבא, החלוץ לפניו והמאסף אחריו, משה ראה החלוץ והבין כי מחר יבוא הארבה; ויפה השיב ראז׳{נמילר} כי לא יתכן שמשה לבדו בכל מצרים ראה זה, ושאר המצרים לא ראו, שאם ראו היו מבינים שאין כאן מעשה נסים.

Shadal Shemot 10:15שד״ל שמות י׳:ט״ו

ותחשך הארץ – כיוצא בזה ראה <en>Forskal</en> במצרים בשנת 1761, וז״ל <en>Dum agmine facto alte volabant, aër e longinquo fumi speciem monstrabat</en>.

Shadal Shemot 10:21שד״ל שמות י׳:כ״א

וימש חשך – יש שפירשו כמו וְיַאֲמֵש, ואמש ל׳ לילה וחשך, ואין טעם לומר ויחשיך חשך; ואחרים פירשו משרש משש, והוא הנכון, אלא שאמרו שנעשה האויר עב עד שימששו אותו. והנכון שהיא מליצה כמליצת ימששו חשך ולא אור (איוב י״ב:כ״ה) שטעמו ימששו בחשך, אף כאן ויהי חשך עד שימששו בחשך כאשר ימשש העור, וכן בתרגום ירושלמי ויהון ממשמשין בחשוכא (וכן מצאתי אח״כ לקלער׳{יקוס}). ואייכהארן יִחֵס המכה הזאת לרוח חזק חם ומזיק הנקרא בערבי Samum, ובטורקי Samiel הנושב במצרים מפסח עד עצרת באותם חמשים יום הנקראים אצלם עדיין חַמְשִין, ואז בני אדם מוכרחים לישב בביתם ולא יצאו החוצה; וכל זה איננו שוה לאייכהארן כי אמנם אין מדרך הרוח ההוא שימשך ממנו חשך גמור עד שלא יראה איש את אחיו בתוך ביתו. אמנם מצאנו שאירע במצרים לפעמים חשך גדול, אבל היה תמיד בסבת רוח סערה וסופה גדולה, וכאן לא נזכר דבר מזה.

Shadal Shemot 14:21-22שד״ל שמות י״ד:כ״א-כ״ב

(כא) ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה וגו׳ – קריעת ים סוף לפי שהיא מסופרת בתורה היתה מעשה נסים מעורב עם הענינים הטבעיים, שהרי אם לא היה האל רוצה להשתמש כלל בכוחות הטבע, רוח קדים עזה למה? והכתוב אמר בפירוש כי ה׳ הוליך את הים ברוח עזה, וכ״כ רשב״ם: כדרך ארץ עשה הקב״ה שהרוח מייבש ומקריש את הנהרות, על כן בכוונה לפרש איך היה הדבר, קלעריקוס (ואחריו רבים) אמרו כי בני ישראל עברו בים סוף לצד קצהו הצפוני לצד Suez ופי החירות (וכן היא קבלת הישמעאלים) ועברו בו בשעה שהוא חוזר לאחור ומימיו חסרים (refluxus), אמנם בנטות משה את ידו על הים שלח ה׳ את הרוח העזה ונשבה מצפון לדרום ועכבה את המים מלמהר לשוב למקומם, באופן שנמשך החסרון שעות הרבה יותר מן השיעור הנהוג; ואמרו כן מפני שאם היה כח הרוח לבדו מייבש הים לא יובן איך יוכלו בני אדם לעבור בו ולא תשאם הרוח. ודוגמת זה הביא קלעריקוס שאירע בהולנדא בשנת 1672, שהיו האנגליים במלחמה עם ההולנדיים ונשבה רוח חזקה והמשיכה חסרון מי הים עד י״ב שעות, ולא יכלו האנגליים לבוא היבשה, ותהי תשועה גדולה לאנשי הולאנדא, והוא קלעריקוס וההולכים אחריו אומרים כי אין רוח קדים זה מזרחי ממש, אלא צפוני, ושאמנם להיות רוח הקדים במקומות ההם עז וקשה, היו קוראים כל רוח קשה בשם רוח קדים, כמו ברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהלים מ״ח:ז׳), רוח הקדים שברך בלב ימים (יחזקאל כ״ז:כ״ו), ברוח קדים אפיצם לפני אויב (ירמיה י״ח:י״ז), הגה ברוחו הקשה ביום קדים (ישעיה כ״ז:ח׳), ישאהו קדים וילך (איוב כ״ז:כ״א). אמנם החכם יאסט (Allg. Geschichte I. 92. 92.) אומר כי לא היה בקריעת ים סוף מבוא כלל לחזרת מי הים לאחור כמנהג הטבעי אלא שהיה הענין כלו ע״י רוח סערה גדולה וחזקה מאד, ומה שיקשה איך יוכלו בני ישראל לעבור בים בזמן הסערה, הוא אומר כי הסערה היתה ביום הקודם ובלילה שלפניו, ושמה את הים לחרבה, ומשה העביר ישראל בים אחר עבור זעם הסערה וקודם שישובו המים למקומם; והוא מפרש ויולך ה׳ את הים וכבר הוליך. יהיה איך שיהיה, אין ספק שהיה הענין במעשה נסים מעורב עם דרכי הטבע, וכבר הוכיח החכם Niebuhr אשר היה שם בשנת 1762 (Description de l'Arabie) כי לא יתכן כלל לומר שהיה הענין כלו בדרך טבעי, כי אעפ״י שהוא עצמו עבר בים סוף אצל Suez על הגמל, והערביים אשר עמו הלכו בו ברגליהם והיו המים מגיעים רק עד ברכיהם, הנה לא יתכן זה לעם רב כישראל, והשיירות ההולכות מן קהירא להר סיני מעולם לא עברו בים סוף אעפ״י שאם היה זה אפשר היתה בזה תועלת גדולה להם; מלבד כי ידוע הוא כי זה ג׳ אלפי שנים היה הים עמוק ורחב ממה שהוא עתה, וקרקע הים היה נעשה במשך הדורות ע״י החול הנוסף בו גבוה הרבה ממה שהיה מקדם. ולענין מה שהקשו קצת איך יכלו בני ישראל לעבור בים סוף אחרי אשר בקרקעיתו הרבה קָארַאללען {אלמוגים} גם לזה כבר השיב החכם ניעבוהר הנזכר כי אין זה כלל בקצה ים סוף לצד Suez, כי שם הקרקע כלו חול ונוח לעבור בו; וכן העיד החכם הנ״ל כי גם הסוף (alga) הגָדֵל לרוב בים סוף איננו גדל כלל בקצהו הנזכר; ודע כי ענין יְבשֶת מי ים סוף נשאר בקבלה גם אצל גויי הארץ כי כן ‎(Diodorus Siculus (Bibliotheca 3. 39)‎ הזכיר כי אנשי אומה אחת המתפרנסת מדגים (Ictiofagi) היושבת אצל ים סוף היה להם קבלה מאבותם כי פעם אחת נעשה כל הים ההוא לחרבה, ורנה״ו {= רנ״ה וייזל} ע״ה לפי מה שמצא בס׳ החכמה המיוחס בשקר לשלמה המלך העמיס על ספור התורה אותות ומופתים שלא לצורך, ואמר כי קרקע הים התנשא והגביה עצמו למעלה, ומי הים נבקעו ונערמו משני צדי הדרך החדש ההוא וקמו כמו נד עד שעברו ישראל, ובבוא המצרים נפל פתאום קרקע הים למטה והמים נפלו וכסו את המצרים; ע׳ בפירוש ידידי החכם יש״ר {ר׳ י״ש ריגייו שמות י״ד:כ״א} וע׳ בפי׳ ראב״ע (למטה כ״ז) דעת חוי שהיה אומר כי הכל היה ע״ד {=על דרך} הטבע, ותשובות ראב״ע על חלומותיו. ויולך ה׳ את הים – כמו ונלך את כל המדבר {דברים א׳:י״ט}, ידע לכתך את המדבר (שם ב׳:ז׳), לאורו אלך חשך (איוב כ״ט:ג׳), אשר הלך חשכים (ישעיה נ׳:י׳), והנה ויולך ה׳ את הים ברוח קדים אינו אלא כאילו כתוב ויולך ה׳ בים רוח קדים, הרוח הוא שהלך, לא הים, והאל הוליך את הרוח כמו למעלה (י׳:י״ג) וה׳ נהג רוח קדים בארץ (כ״א אייר תרי״ט). (כב) והמים להם חומה וגו׳ – לדעת ראב״ע נקרשו המים ואחר שעברו ישראל נמסו וכמו שכתוב למטה (ט״ו:ח׳) נערמו מים נצבו כמו נד, והנכון כדברי רלב״ג ודון יצחק לא שהיו המים גבוהים מימין ומשמאל, אלא שהרוח העתיקם שם, והיה מונע אותם מהיותם נגרים, כמו שנראה בגלי הים הנאספים על שפתו בעת זעפו, ונעשה אז הדרך אשר עברו בו בים כמו גשר ההולך מצד אל צד ומשני הצדדים נערמו המים ולא יכלו לעבור ולשטוף הנתיבה, עכ״ד דון יצחק; ומליצת להם חומה ענינה שהיו המים סביבותם מימין ומשמאל, לא שהיו כחומה ממש וכמו נד, אעפ״י שדרך מליצת השיר אמר {שמות ט״ו:ח׳} נצבו כמו נד, וכן הביא קלער׳{יקוס} ראיה ממליצת נחום (ג׳:ח׳) היושבה ביאורים מים סביב לה אשר חיל ים מים חומתה.

Shadal Bemidbar 22:2שד״ל במדבר כ״ב:ב׳

ו׳: האתון דברה אם לא? לא יבצר מהאל לעשות שתדבר, אבל לא היה אפשר שלא יחרד בלעם ושני נעריו חרדה גדולה עד מות, ולא היה אפשר שיהיה בו כח להשיב לה דבר, על כן יתכן שלא דברה כדבור של בני אדם, כי ותדבר אין כתוב כאן, אבל השמיעה בפיה קול יללה שהיה מובן ממנו מה עשיתי לך כי הכיתני, והוא בכעסו השיב לעומתה ואמר כאדם הצועק לבהמתו כי התעללת בי וכו׳, והיא חזרה וצעקה כאילו תאמר הלא אנכי אתנך וכו׳, אז נכמרו רחמיו עליה ואמר לא, כלומר אין דרך הבהמה הזאת להתעלל בי, והנה אמת כי ה׳ פתח את פי האתון, כי נָעֲרָה באופן משונה מעט ממנהגה, אך לא היה הנס כל כך עד שיבהל בלעם. והנה ה׳ שפתי תפתח {תהלים נ״א:י״ז} אין ענינו דבור חוץ מן הטבע; גם קרוב הדבר שבלעם היה מתפאר בהבנת קולות העופות והחיות, ע״כ כששמע קולה פתר דבריה והשיב עליהם, על כן לא נבהלו נעריו, כי זה היה דרכו, אלא שהפעם הזאת היה שם נס אמתי, אבל היה נס נסתר ולא הרגישו בו ולא חרדו לא הם ולא בלעם. ועוד אם דברה, איך לא הצטדקה ולא אמרה לו שיש שם דבר המפחידה מללכת?

Shadal Devarim 8:4שד״ל דברים ח׳:ד׳

שמלתך לא בלתה מעליך – לא חסרת חליפות שמלות עד שתבלה שמלתך על בשרך מבלי להחליפה, וכן רגלך לא בצקה מבלי מנעלים, כי ה׳ זימן לך כל צרכך (קליר׳{יקוס}). לפי זה תבת מעליך מדוייקת, כי לא היה שלא בלו השמלות דרך נס, אבל לא בלו בהיותן על בשרם, עד שיצטרכו ללבוש בלואים, והנה מעליך פירושו בהיותן עליך, כמו עורי שחר מעלי {איוב ל׳:ל׳}, בעודו עלי. בצקה – אין ענינו נפיחה, כי הבצק נקרא כך קודם שיחמץ (את בצקו טרם יחמץ {שמות י״ב:ל״ד}), אבל הוא callo שדומה לבצק שנתקשה, והנה רגלך לא בצקה דומה למה שכתוב במקום אחר (למטה כ״ט:ד׳) ונעלך לא בלתה מעל רגלך שהיו לך נעלים להחליף, ולא הוצרכת לילך יחף באופן שיבצקו רגליך. והנה הענין מפורש בנחמיה (ט׳:כ״א) וארבעים שנה כלכלתם במדבר לא חסרו שלמותיהם לא בלו ורגליהם לא בצקו, לא אמר שהיה בזה נס, אלא שלא חסרו דבר כי ה׳ סִפֵק צרכיהם.

Shadal Yeshayahu 40:3שד״ל ישעיהו מ׳:ג׳

קול קורא – אני שומע קול שקורא, וכן במקומות הרבה במקרא צריך להוסיף מלות אני שומע קודם מלת קול, או מלת קול היא עצמה במקום מלות אני שומע, כמו קול דמי אחיך צועקים אלי {בראשית ד׳:י׳}, אני שומע דמי אחיך שצועקים אלי, וכן קול צופיך נשאו קול (למטה נ״ב:ח׳), קול נגידים נחבאו (איוב כ״ט:י׳), וכן קול ה׳ על המים וחבריו שבמזמור כ״ט {תהלים כ״ט}, בכלם מלת קול ענינה אני שומע, כגון קול ה׳ שובר ארזים טעמו אני שומע את האל שהוא שובר ארזים, והעד: וישבר ה׳ את ארזי הלבנון, לא וישבר קול ה׳, אף כאן הנביא אומר נדמה לי כאלו יש מי שקורא וגו׳. פנו דרך ה׳ – פנו הדרך אשר בו יבא ה׳ עם עַמו הבאים מן הגלות. הנביא מצייר את ישראל חוזרים מבבל לארץ ישראל וה׳ בראשם, על דרך הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם (שמות י״ב:נ״א) עיין שם פירושי. והכוונה באמרו כאן פנו דרך ה׳ – שלא יהיה דבר שיעכבם ויעמוד לפניהם לבלתי ישובו על אדמתם בשלום, וכמו שמפרש דרך שיר: כל גיא ינשא וגו׳.

Malbim Shemot 7:25מלבי״ם שמות ז׳:כ״ה

וימלא שבעת ימים. במכה זו לא בקש ממשה להסיר המכה, כי לא התרה בו על תנאי שישלח את העם ותסור המכה כנ״ל, והנה הרי״א חפש לתת להמכות סדר טבעי, ויאמר שמכת הדם סבבה מכת הצפרדעים, כי מעפושי היאור ע״י נבלות הדגים ובאשתם שרץ היאור צפרדעים לרוב והם לברוח משם יצאו אל היבשה ונכנסו בבתי מצרים, ובסבת עפוש הדם והצפרדעים שצברו אותם חמרים חמרים נתעפש העפר והיה לכנים עיי״ש, ולא ידעתי למה יקטין את הנסים ויתן להם שלשלת טבעי, ולהוציא מסברות אלה אמר הכתוב כי נמלא שבעת ימים אחרי הכות ה׳ את היאור וכבר נתרפא היאור ולא היו בו צפרדעים, ואח״כ שרץ היאור צפרדעים ע״פ ה׳ לא מסבה טבעיית, אולם הסבה ההשגחיית שנתן בזה היא נכונה שהיה עונש על הריגת ילדי ישראל שנטבעו ביאור מצרים ודמי הילדים הפך המים לדם, ועל צעקת האומללים יצאו הצפרדעים ונדמה להמצרים שהילדים המתים עולים מן היאור בדמות צפרדעים צועקים ומיללים ומשחיתים אותם מדה במדה, עד שבבואם שנית אל המים מי סוף טבעו גם הם כמ״ש על בדבר אשר זדו עליהם:

Hoil Moshe Bemidbar 11:29הואיל משה במדבר י״א:כ״ט

ולא נ״ל לפי שכבר אכלו שלו פעם אחת במדבר סיני לא בדרך נס (עמ״ש בפרשת בשלח), אבל הרוח השיב פני השלו (שהוא ממיני העוף הנודדים בחורף לאיקלימים החמים וחוזרים באביב לארצות הצפון) למחנה ישראל, ושם נפלו יגעות ונלאות מחמת הרוח החובטת אותן, וכה״א ורוח נסע מאת ה׳ ויגז שלוים מן הים, ר״ל שבאו מצד ים סוף כאלו יצאו ממנו, ובאמת באו ממצרים וכוש ונפלו זו על זו על הארץ עד שגבו אמתים על פניה, או כדברי שד״ל עפו בשפל אמתים סמוך לשטח האדמה באופן שהיו נצודים בידים; וכן היה זה שנים לא כביר בסביבות עיר רומי שנפלה השלו (Quaglie, Wachteln) מחמת רוח עזה וברבוי כ״כ עד שהיו נמכרות שתי שלוים בפרוטת נחשת (Baiocoo), וכן זוכרני שבהיותי נער הביא הרוח לטריאסטי בלילה ממין העוף הנקרא (Gru, Kranich) וחבט אותם על הגגות ונשארו שם מקרקרים עד אור הבקר ששקטה הרוח וגזו חיש לדרכם.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 7:18ר׳ דוד צבי הופמן שמות ז׳:י״ח

תמות ובאש היאר – תיאור מפורט זה של מכת הדם נחוץ משום שהפיכת מימי הנילוס לאדומים הייתה תופעה שכיחה, שלא הייתה מלווה תוצאות שליליות. שכן, בימי שפל היאור הופכים מימיו ירוקים וממילא גם מימי תעלותיו ירוקים, יש להם ריח רקב מסריח, תולעים שורצות בהם ושתייתם מזיקה לבריאות האדם, אף כי לא לדגים. אחר זמן קצר מתבהרים המים, מקבלים צבע אדום, ואז הם שוב ראויים לשתיה. אודם זה נשאר במימי היאור במשך כל תקופת השטפונות, והמצרים אכן קוראים להם אז מים אדומים. בעוד שבדרך כלל קיבלו אפוא את התאדמות המים בשמחה, תהיה זו הפעם שונה בתכלית, כי המים ייהפכו לדם ממש, ושתייתם תהיה מזיקה.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 8:2ר׳ דוד צבי הופמן שמות ח׳:ב׳

ותעל הצפרדע – שם קיבוצי בלשון נקבה. נוסעים מספרים שאחרי שטפונות הנילוס מכסות הצפרדעים את הקרקע בהמוניהן, אלא שציפורים מסוימות משמידות אותן, ואלו כאן עולות הצפרדעים מן היאור והופכות למכת-מדינה מטרידה.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 9:5ר׳ דוד צבי הופמן שמות ט׳:ה׳

לאמר – גם במכה הקודמת קבע ה׳ את מועד התרחשותו למחרת היום, וכן בברד ובארבה, אבל לא כן בדם ובצפרדע. באותן המכות שהיו יכולות להיות תופעות שבדרך הטבע, בהן היה צריך לקבוע מועד לא-מיידי, כדי שפרעה יכיר, כי אמנם מכות שנשלחות על ידי ה׳ הן. כי אילו נקבע מועד התרחשות המכה לאותו יום עצמו, יכול פרעה לחשוב, שכבר הבחין משה בנחיל ערוב המתקרב, או כבר הבחין בתסמוני הדבר בבהמות; ובדומה בברד ובארבה. על ידי קביעת המועד למחר הוצאה כל תופעה טבעית מכלל חשבון. ואולם בדם וצפרדע, שהם כשלעצמם מכות על-טבעיות, לא היה צורך בקביעת מועד התרחשותן מראש.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 9:8-10ר׳ דוד צבי הופמן שמות ט׳:ח׳-י׳

פיח כבשן – מכיוון שהמכה היא מעין דלקת (שחין מלשון ״שחן״ – להיות חם, להידלק), הרי שהחומר שלה צריך להילקח מן הכבשן, מתנור-הסיד החם. וזרקו... השמימה – אלא שתחילה צריך החומר לקבל את כוחו המשחית למעלה, שם יתהווה ממנו גשם-עפר שירד מן השמים, יתפזר על כל ארץ מצרים ויכה את הכל, אדם ובהמה, במחלה רעה. ייתכן שמדובר כאן במחלה המצויה במצרים גם לעת אחרת, והיא ״חום-הנילוס״ השכיחה שם, ושעל סיבותיה מספרים נוסעים סברות שונות. כאן היה הנס בכך, שהמחלה פרצה מיד, כתוצאה מפעילותו של משה.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 10:22ר׳ דוד צבי הופמן שמות י׳:כ״ב

חשך-אפלה – חיבורם יחד של שני שמות נרדפים בא לחזק את המושג. הפרשנים החדשים מסכימים, שלנס הזה היה יסוד טבעי. והרי זה השרב, רוח החמסין (=חמישים) הנושבת במצרים מדי שנה במשך כחמישים יום, בין החודשים מרס ומאי. ואין רוח זו נושבת ברציפות אלא בתקופות של יומיים-שלשה, שביניהן יש הפסקות. והנה הפך ה׳ רוח זו ל״חשך-אפלה״, ועם זאת קרה הנס, שלבני ישראל היה אור במושבותם. לפי תיאוריהם של נוסעים הרי זו רוח חזקה, חמה מאוד, ומחמת הכמויות הגדולות של אבק דק שהיא מביאה עמה, היא מחשיכה את האוויר, חודרת אפילו דרך חלונות סגורים, כך שאדם ובהמה בורחים מפניה למקומות מבטחים.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 16:13ר׳ דוד צבי הופמן שמות ט״ז:י״ג

ותעל – עלה לאוויר, כמו למעלה י, יב. השלו – שם קיבוצי, כמו ״הצפרדע״ (למעלה ח, ב) לפי רוב המפרשים מדובר בעוף הנקרא Wachtel, ועיין יומא עה ע״ב. לפי תיאוריהם של נוסעים נד השליו באביב בכמויות אדירות מפנים-אפריקה אל הצפון. שכבת – מן הערבית ״סכב״ (sakaba = לשפוך, ומכאן: ״שכבת-זרע״), דהיינו השתפכות הטל, וזה היה ״סביבות המחנה״. מן הראוי לציין הוא שהשליו בא להם אל תוך המחנה, שם יכלו לקחתו בלא טורח כלשהו, בעוד שאת הלחם הוצרכו להביא מחוצה לו. לדעת רמב״ן ע״א, ״היה השליו עמהם מן היום ההוא והלאה כמו המן... כי מה יתן להם ומה יוסיף להם בשר ליום אחד או שניים״. אך אפשר ליישב דעה זו רק בדוחק. לפי פשוטם של דברים היה להם שליו כמזון-בשר רק פעם אחת והוא ניתן להם לפני שניתן המן, משום שהמן היה צריך לרדת להם מן השמים רק בלילה, כדי שימצאוהו למחרת בבוקר. ואולי היה צריך הנס הגדול הזה להתרחש דווקא בלילה, בסתר, ומשום כך גם מחוץ למחנה, כדי להיות סמל למזון שה׳ מעניק לו לאדם, דבר שהוא כשלעצמו צריך להיחשב כנס נסתר.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 16:36ר׳ דוד צבי הופמן שמות ט״ז:ל״ו

והעמר – מכיוון שבכל התורה בא לציון עשירית האיפה הביטוי ׳עישרון׳, וזהו אפוא שמה הרגיל של מידה זו, יש להניח ש״עומר״ הוא כלי-בית שאף שימש למידה, והוא הכיל בדרך כלל עשירית האיפה. עתה לא נותר לנו לעסוק אלא ביחס בין המן שבמקרא למן של היום. כבר יוסף בן מתתיהו מעיר, ש״עוד כיום מרווה את כל המקום ההוא גשם דומה לזה ששלח אלקים אז כדי להחיות (את העברים) ולעשות חסד עם משה״. ראב״ע (לפסוק יג) כותב: ״ירקב שם חוי שאמר, כי המן הוא הנקרא בלשון פרס ׳תרנגבין׳ ובלשון ערבי מ״ן ובלשון לעז מנ״א״ וכו׳, כלומר אותו הכופר חוי אלבכי, בן זמנו של רב סעדיה גאון, כבר ניצל את קיומו של המן הטבעי כדי להכחיש את הנס המקראי. בזמן החדש הרבו נוסעים לספר על המן העכשווי – זהו המיץ המתוק של האשל. העץ מזיע בלילות הקיץ ועל קליפתו מתהווים גרגרים עגולים לבנים אשר אמנם נמסים בחום השמש. בחודש יולי אוספים הערבים את הגרגרים ומשתמשים בהם כבדבש, ואכן כך הוא טעמם. יש המסבירים את התהוותו של מן זה על ידי עקיצתו של חרק בענפי האשל, אך אין זה הסבר מוסכם. מן זה מצוי בקרבת סיני, אך גם בחלקו הצפוני של המדבר, וגם בפרס ומדי. והנה, גם אם בעניינים מסוימים דומה מן זה למן המקראי, הרי השוני שבין השניים והנפלא שבמן המקראי בולטים כל כך, שכל מאמין בתורת משה יאמין בנס זה, וכפי שכבר ציין ראב״ע לפי המקרא: (א) המן ירד מן השמים יחד עם הטל; (ב) הוא ירד בכמות אשר הספיקה כדי עומר לכל אחד מתוך ציבור של כשני מיליון אנשים מדי יום ביומו, בעוד שכיום אוספים בכל חצי-האי-סיני לא יותר מ-300 ק״ג; (ג) כל אחד לקט עומר אחד; (ד) דווקא בשבת לא ירד; (ה) ביום שישי קיבל כל אחד מנה כפולה; (ו) ביתר הימים התליע הנותר למחרת, בעוד שבשבת הוא נשמר; (ז) טחנו אותו בריחיים וכתשוהו ואפו ממנו עוגות (במדבר יא, ח), דברים שאי-אפשר לעשות במן של היום; (ח) הוא הזין כמו לחם, בעוד שזה של היום איהו מזין. היחס בין המן הנסי והמן הטבעי הוא אפוא כמו היחס בין נס קריעת הים ותופעת גאות ושפל, תופעות טבע דומות, אך אי-אפשר להכחיש את הנס.

U. Cassuto Shemot 7:17מ״ד קאסוטו שמות ז׳:י״ז

אין הכוונה שהמים ייעשו דם ממש, אלא שייעשו דומים לדם בצבעם ובמראיתם. זו תופעה המתהווה לפעמים בנילוס: מחמת רוב פטריות דקות מן הדקות ויתר צמחים אדומים או חרקים זעירים בעלי צבע אדום נעשים מימיו אדומים ובלתי ראויים לשתייה. כך גם יתר המכות אינן ממש סטיות מדרך הטבע, אלא מובאות הן מתוך שימוש בתופעות טבעיות ברגע המתאים למטרה ובממדים גדולים בהרבה מן הרגיל, עד כדי שייראה בבירור שיש בהן כוונה מיוחדת.

U. Cassuto Shemot 7:27מ״ד קאסוטו שמות ז׳:כ״ז

גם עניין הצפרדעים מתאים למציאות הרגילה במצרים. בכל שנה ושנה, אחר השטפון של מי הנילוס, רב עד מאד מספר הצפרדעים במים ההולכים ונסוגים. גם כאן אפוא הכוונה למכת מדינה, שבאה באותה השנה בממדים יוצאים מן הכלל וברגע המתאים למטרה.

U. Cassuto Shemot 9:9מ״ד קאסוטו שמות ט׳:ט׳

השחין הוא במצרים מכת מדינה (דברים כ"ח:כ"ז: שחין מצרים), מחלה מתפשטת על כל הגוף.

U. Cassuto Shemot 10:14מ״ד קאסוטו שמות י׳:י״ד

אף על פי שהארבה הוא מכת מדינה במצרים, הפעם היה הרבה יותר כבד ממה שרגיל.

U. Cassuto Shemot 14:21-22מ״ד קאסוטו שמות י״ד:כ״א-כ״ב

כדי להבין למה התכוון הכתוב בתיאור קריעת ים סוף, עלינו לשים לב אל טבע המקום. שכיחה בסביבות סואץ תופעה זו, שבשעות גאותו של הים האדום נכנסים מימיו לתוך החול, מתחת פני הקרקע, ופתאום מתחילים המים מבצבצים ועולים מתוך החול שהיה יבש עד אז; במשך זמן קצר נהפך החול לבוץ, ועוד ממשיכים המים לעלות, ולבסוף מתהווה שכבה גבוהה של מים ממעל לחול, וכל השטח מתכסה מים. כך אירע פעם לנפוליון הראשון, שערך סיור באותה סביבה, ובהליכתו עבר בקלות על היבשה, ואולם בחזרתו מצא את המקום מלא מים, והגיע לידי סכנה. וכך אירע שם גם לתיירים בימינו, שהוכרחו לחזור בתוך סירה על המים המכסים את המקום שהלכו בו ברגליהם לפני שעות ספורות. וההיפך מזה קורה לפעמים בשעות השפל שם הים האדום; המים שהיו מכסים את החול יורדים ומתמעטים ולבסוף נעלמים, ובמקום שהיה לפני שעות אחדות מכוסה מים נראית פתאום יבשה. והנה בהיקף אותה הימה, שכפי מה שראינו למעלה יש לזהותה בים סוף של סיפורנו, יש מקום עשוי במיוחד להראות תופעות כאלה או מעין אלה בממדים גדולים הרבה. בין השליש הדרומי של הימה ובין שני השלישים שבצפון מצטמצמת הימה לרחבה ונעשית צרה, ובאותו המצר אין המים עמוקים כעמקם בחלק הדרומי ובחלק הצפוני, והקרקעית שמתחתם מוצקה יותר. על רקע טבעי זה אפשר להבין יפה את תיאור הכתוב. אין ברצוני כלל וכלל להגיע לידי רציונאליזאציה של הסיפור המקראי. הסיפור מתכוון בבירור להגיד מעשה פלאים, ומי שיבוא וינסה להסביר את כל תכנו בדרך רציונאלית, לא יתן בזה פירוש של הכתוב, אלא יביע את רעיונתיו הוא במקום הרעיונות הבאים לידי ביטוי במקרא. אבל כדאי להשתדל להבין כיצד מתאר הכתוב שלפנינו את מעשה הפלאים שהוא מספר, ומהו הרקע הטבעי של הפלא המסופר, שהרי ברור שאין כוונת הכתוב לשינוי סדרי בראשית, אלא לשימוש נפלא בסדרי בראשית עצמם. הפלא הוא בזה, שדווקא ברגע שהיה הדבר נחוץ, דווקא באופן שהיה הדבר מועיל להשגת המטרה הדרושה, ודווקא בממדים יוצאים מגדר הרגיל, אירעו לפי רצונו של ה' תופעות שגרמו לתשועת ישראל. שפל הים האדום במידה יוצאת מן הכלל עלול היה להביא השפלה רבה של מי ים סוף, ורוח הקדים שנשבה בחזקה כל הלילה יכולה היתה להוביש את המים המועטים שנשארו במקום הצר של הימה, על הקרקעית הגבוהה ביותר והמוצקה ביותר שבאותו המצר. מצפון ומדרום למצר היו נשארים מי ים סוף, אבל באמצע היה מעבר.