Pinechas – Action and Reward/5

EN/HEע/E

Pinechas – Action and Reward

Sources

Bemidbar 25במדבר כ״ה

(א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. (ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. (ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל. (ד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כׇּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל. (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. (ו) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ז) וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקׇם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. (ח) וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ט) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף. (י) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יא) פִּינְחָס‏ בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. (יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם‏. (יג) וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (יד) וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. (טו) וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כׇּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא. (טז) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. (יח) כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כׇּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר.

Yechezkel 36:17-18, 25יחזקאל ל״ו:י״ז-י״ח, כ״ה

(יז) בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. (יח) וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ. (כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם.

Tehillim 106:28-32תהלים ק״ו:כ״ח-ל״א

(כח) וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים. (כט) וַיַּכְעִיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם וַתִּפְרׇץ בָּם מַגֵּפָה. (ל) וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. (לא) וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם.

Philo, On the Life of Moses I:LVפילון על חיי משה א׳:נ״ה

(300) This, then, was the advice which Balaam gave to Balak. And he, thinking that what he said to him did not want sense, repealed the law against adulteries, and having abrogated all the enactments which had been established against seduction and harlotry, as if they had never been enacted at all, exhorted the women to admit to their favours, without any restraint, every man whom they chose. (301) Accordingly, when licence was thus given, they brought over a multitude of young men, having already long before this seduced their minds, and having by their tricks and allurements perverted them to impiety; until Phinehas, the son of the chief priest, being exceedingly indignant at all that was taking place (for it appeared to him to be a most scandalous thing for his countrymen to give up at one time both their bodies and souls--their bodies to pleasure, and their souls to transgression of the law, and to works of wickedness), undertook a bold and impetuous action, such as was becoming to a young, and grave, and virtuous man. (302) For when he saw a man of his nation sacrificing with and then entering into the tent of a harlot, and that too without casting his eyes down on the ground and seeking to avoid the notice of the multitude, but making a display of his licentiousness with shameless boldness, and giving himself airs as if he were about to engage in a creditable action, and one deserving of smiles--Phinehas, I say, being very indignant and being filled with a just anger, ran in, and while they were still lying on the bed, slew both the lover and the harlot, cutting them in two pieces in the middle, because they thus indulged in illicit connections. (303) When some persons of those who admired temperance, and chastity, and piety, saw this example, they, at the command of Moses, imitated it, and slew all their own relations and friends, even to a man, who had sacrificed to idols made with hands, and thus they effaced the stain which was defiling the nation by this implacable revenge which they thus wreaked on those who had set the example of wrong doing, and so saved the rest, who made a clear defence of themselves, demonstrating their own piety, showing no compassion on any one of those who were justly condemned to death, and not passing over their offences out of pity, but looking upon those who slew them as pure from all sin. Therefore they did not allow any escape whatever to those who sinned in this way, and such conduct is the truest praise; (304) and they say that twenty-four thousand men were slain in one day, the common pollution, which was defiling the whole army, being thus at once got rid of. And when the works of purification were thus accomplished, Moses began to seek how he might give an honour worthy of him who had displayed such permanent excellence to the son of the chief priest, who was the first who hastened to inflict chastisement on the offenders. But God was beforehand with him, giving to Phinehas, by means of his holy word, the greatest of all good things, namely, peace, which no man is able to bestow; and also, in addition to this peace, he gave him the perpetual possession of the priesthood, an inheritance to his family, which could not be taken from it.

Josephus Antiquities 4:6:9-12יוספוס קדמוניות היהודים ד׳:ו׳:ט׳-י״ב

9. Now the young men were induced by the fondness they had for these women to think they spake very well; so they gave themselves up to what they persuaded them, and transgressed their own laws, and supposing there were many gods, and resolving that they would sacrifice to them according to the laws of that country which ordained them, they both were delighted with their strange food, and went on to do everything that the women would have them do, though in contradiction to their own laws; so far indeed that this transgression was already gone through the whole army of the young men, and they fell into a sedition that was much worse than the former, and into danger of the entire abolition of their own institutions; for when once the youth had tasted of these strange customs, they went with insatiable inclinations into them; and even where some of the principal men were illustrious on account of the virtues of their fathers, they also were corrupted together with the rest. 10. Even Zimri, the head of the tribe of Simeon accompanied with Cozbi, a Midianitish women, who was the daughter of Sur, a man of authority in that country; and being desired by his wife to disregard the laws of Moses, and to follow those she was used to, he complied with her, and this both by sacrificing after a manner different from his own, and by taking a stranger to wife. When things were thus, Moses was afraid that matters should grow worse, and called the people to a congregation, but then accused nobody by name, as unwilling to drive those into despair who, by lying concealed, might come to repentance; but he said that they did not do what was either worthy of themselves, or of their fathers, by preferring pleasure to God, and to the living according to his will; that it was fit they should change their courses while their affairs were still in a good state, and think that to be true fortitude which offers not violence to their laws, but that which resists their lusts. And besides that, he said it was not a reasonable thing, when they had lived soberly in the wilderness, to act madly now when they were in prosperity; and that they ought not to lose, now they have abundance, what they had gained when they had little: - and so did he endeavor, by saying this, to correct the young inert, and to bring them to repentance for what they had done. 11. But Zimri arose up after him, and said, "Yes, indeed, Moses, thou art at liberty to make use of such laws as thou art so fond of, and hast, by accustoming thyself to them, made them firm; otherwise, if things had not been thus, thou hadst often been punished before now, and hadst known that the Hebrews are not easily put upon; but thou shalt not have me one of thy followers in thy tyrannical commands, for thou dost nothing else hitherto, but, under pretense of laws, and of God, wickedly impose on us slavery, and gain dominion to thyself, while thou deprivest us of the sweetness of life, which consists in acting according to our own wills, and is the right of free-men, and of those that have no lord over them. Nay, indeed, this man is harder upon the Hebrews then were the Egyptians themselves, as pretending to punish, according to his laws, every one's acting what is most agreeable to himself; but thou thyself better deservest to suffer punishment, who presumest to abolish what every one acknowledges to be what is good for him, and aimest to make thy single opinion to have more force than that of all the rest; and what I now do, and think to be right, I shall not hereafter deny to be according to my own sentiments. I have married, as thou sayest rightly, a strange woman, and thou hearest what I do from myself as from one that is free, for truly I did not intend to conceal myself. I also own that I sacrificed to those gods to whom you do not think it fit to sacrifice; and I think it right to come at truth by inquiring of many people, and not like one that lives under tyranny, to suffer the whole hope of my life to depend upon one man; nor shall any one find cause to rejoice who declares himself to have more authority over my actions than myself." 12. Now when Zimri had said these things, about what he and some others had wickedly done, the people held their peace, both out of fear of what might come upon them, and because they saw that their legislator was not willing to bring his insolence before the public any further, or openly to contend with him; for he avoided that, lest many should imitate the impudence of his language, and thereby disturb the multitude. Upon this the assembly was dissolved. However, the mischievous attempt had proceeded further, if Zimri had not been first slain, which came to pass on the following occasion: - Phineas, a man in other respects better than the rest of the young men, and also one that surpassed his contemporaries in the dignity of his father, (for he was the son of Eleazar the high priest, and the grandson of [Aaron] Moses's brother,) who was greatly troubled at what was done by Zimri, he resolved in earnest to inflict punishment on him, before his unworthy behavior should grow stronger by impunity, and in order to prevent this transgression from proceeding further, which would happen if the ringleaders were not punished. He was of so great magnanimity, both in strength of mind and body, that when he undertook any very dangerous attempt, he did not leave it off till he overcame it, and got an entire victory. So he came into Zimri's tent, and slew him with his javelin, and with it he slew Cozbi also, Upon which all those young men that had a regard to virtue, and aimed to do a glorious action, imitated Phineas's boldness, and slew those that were found to be guilty of the same crime with Zimri. Accordingly many of those that had transgressed perished by the magnanimous valor of these young men; and the rest all perished by a plague, which distemper God himself inflicted upon them; so that all those their kindred, who, instead of hindering them from such wicked actions, as they ought to have done, had persuaded them to go on, were esteemed by God as partners in their wickedness, and died. Accordingly there perished out of the army no fewer than fourteen [twenty-four] thousand at this time.

Sifre Bemidbar 131ספרי במדבר קל״א

באותה שעה ויחר אף ה' בישראל: ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש [אמר לו הושב ראשי העם] דיינים ויהיו צולבים את החטאים נגד השמש. ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור בא לו שבטו של שמעון אצל זמרי אמר לו הרי אתה יושב שליוה ואנו נדונים בהריגה עמד וכינס עשרים וארבעה אלף משבטו ובא לו אצל כזבי אמר לה השמיעי לי אמרה לו איני נשמעת אלא לגדול שבכם שהוא כיוצא במשה רבך אמר לה אף אני רב השבט ולא עוד אלא ששבטי גדול משבטו שאני לשני והוא לשלישי. אחזה בידו והעבירה באמצע כל ישראל שנאמר והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אהל מועד נענה פנחס באותה שעה ואמר אין אדם כאן שיהרגו ויהרג היכן הם אריות גור אריה יהודה (בראשית מט ט) דן גור אריה (דברים לג כב) התחיל צווח כיון שראה שהיו הכל שותקים עמד מתוך סנהדרי שלו ושמט את הרומח והניחה בפונדתו והיה מסתמך במקלו והולך אמרו לו פינחס להיכן אתה הולך אמר להם אין לוי גדול משמעון בכל מקום [מצינו ששמעון גדול מלוי] אמרו הניחו לו ויכנס התירו פרושים את הדבר כיון שנכנס עשה לו המקום ששה נסים. נס ראשון שדרכן לפרוש זה מזה ודבקן המלאך זה בזה. נס שני שסתם המלאך את פיהם ולא היו יכולים לדבר. נס שלישי שכיון הרומח לתוך זכרות שלו ולתוך נקבות שלה והיו הכל רואים את זכרות שלו בקיבה שלה בשביל הנוקרנין שלא יהו אומרים [לא היתה שם טומאה] אף הוא נכנס לעשות צרכיו. נס רביעי שלא נשמטו מן הרומח אלא עמדו במקומם. נס חמישי שהגביה המלאך פתח שקוף כדי שיראו על כתיפו. נס ששי שהיה המלאך מחבל לפניו ויוצא כיון שיצא וראה פנחס את המלאך שהיה מחבל בעם יותר מדאי השליכן לארץ ועמד ופלל שנא' ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה (תהלים קו ל). ועוד ששה נסים אחרים נעשו לו, נס שביעי שנארך חנית של רומח עד שנכנס בשני גולמים ויצא למעלה. נס שמיני שנתחזק זרועו של פינחס. נס תשיעי שלא נשבר הרומח. נס עשירי שלא ירד מדמם על פנחס שלא יטמא. נס אחד עשר [שלא מתו והן בידו שלא יטמא. נס שנים עשר] שדרך העליון להיות תחתון על הרומח ונעשה נס ונהפך זמרי על כזבי כשעת מעשה וראום כל ישראל וחייבום מיתה בא לו שבטו של שמעון אצל שבטו של לוי אמר לו וכי בן בתו של פוטי הזה מבקש לעקור שבט אחד מישראל וכי אין אנו יודעים בן מי הוא כיון שראה המקום שהכל מזלזלים בו התחיל מייחסו לשבח שנא' פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל כהן בן כהן קנאי בן קנאי משיב חימה בן משיב חימה השיב את חמתי מעל בני ישראל. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, מלמד שעמדו ממנו בבנין ראשון שמונה עשר כהנים גדולים [אבל בבנין אחרון עמדו ממנו שמנים כהנים] ובשביל שהיו שוכרין אותה בדמים התחילו שנותיהם מתקצרות. מעשה באחד ששלח ביד בנו שתי מדות של כסף מלאות כסף ומחוקיהם כסף שוב מעשה באחד ששילח ביד בנו שתי מדות של זהב מלאות זהב ומחוקיהם זהב אמרו כפה סייח את המנורה. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, אלו עשרים וארבע מתנות כהונה שניתנו להם לכהנים: תחת אשר קנא לאלהיו, תחת אשר הערה למות נפשו (ישעיה נג יב): ויכפר על בני ישראל, לכפר לא נאמר כאן אלא ויכפר על בני ישראל שעד עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים.

Yerushalmi Sanhedrin 9:7ירושלמי סנהדרין ט׳:ז׳

מתני' הגונב את הקסווא והמקלל בקסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בהן כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב"ד אלא פירחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין את מוחו בגיזירין זר ששימש במקדש ר' עקיבה אומר בחנק וחכמים אומרים בידי שמים. גמ'... הבועל ארמית – תני רבי ישמעאל זה שהוא נושא נכרית ומוליד בנים מעמיד אויבים ממנה למקום. כתיב וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן. תני שלא ברצון חכמים, ופינחס שלא ברצון חכמים. א"ר יודה בר פזי ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגומר.

Yerushalmi Sanhedrin 10:2ירושלמי סנהדרין י׳:ב׳

כתיב [במדבר כה ג ד] ויחר אף ה' בישראל ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש. אמר לו הושב את ראשיהם דיינים עליהם ויהיו הורגים בחטאים נגד השמש הדא הוא דכתיב [שם ה] ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. כמה הם שופטי ישראל שבע ריבוי ושמונת אלפים ושש מאות. שרי אלפים שש מאות שרי מאות ששת אלפים שרי חמשים שנים עשר אלף שרי עשרות ששים אלף נמצאו שופטי ישראל שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות. אמר לון כל חד מינכון יקטול תריי נמצאו הרוגין חמש עשרה רבוא ושבעת אלפים ומאתים. [שם ו] והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדיינית לעיני משה. מהו לעיני משה כאינש דמר הא גו עינך משה אמר לון אין צפורך מדינית ואין טלפיה סדוקות זו טהורה וזו טמאה. והיה שם פינחס אמר אין כאן אדם שיהרגנו ויהרג על ידיו. איכן הם העריות [בראשית מט ט] גור אריה יהודה [דברים לג כב] דן גור אריה [בראשית מט כז] בנימין זאב יטרף כיון שראה פינחס שאין אדם מישראל עושה כלום מיד עמד פינחס מתוך סנהדרין שלו ולקח את הרומח בידו ונתן את הברזל תחת פסיקייא שלו. התחיל מסתמך על עץ שלה עד שהגיע לפתחו כיון שהגיע לפיתחו אמר לו מאיין ולאיין פינחס. אמר להן אין אתם מודין לי ששבטו של לוי אצל שבטו של שמעון בכל מקום אמרו הניחו לו שמא התירו פרושים את הדבר. כיון שנכנס עשה לו הקדוש ברוך הוא ששה ניסים הנס הראשון דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך זה לזה הנס השני כיון את הרומח כנגד הקיבה שלה כדי שתהא זכרותו נראית מתוך קיבה שלה מפני הנוקרנין שלא יהו אומרין אף הוא בין כתיפיו נכנס עמהן ועשה את צרכיו הנס השלישי סתם המלאך את פיהן ולא היו יכולין לצווח הנס הרביעי לא נשמטו מן הזיין אלא עמדו במקומן הנס החמישי הגביה לו המלאך את השקוף כדי שיצאו שניהן בן כתיפיו הנס הששי כיון שיצא וראה את הנגף שהוא מחבל בעם מה עשה השליכן לארץ ועמד ונתפלל הדא הוא דכתיב [תהילים קו ל] ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה.

Bavli Sanhedrin 35aבבלי סנהדרין לה.

וכתיב (במדבר כ"ה) ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם. אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו? אמר רב יהודה אמר רב: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: חלק להם בתי דינין. מאי טעמא? אילימא משום שאין דנין שנים ביום אחד - והאמר רב חסדא: לא שנו אלא בשתי מיתות, אבל במיתה אחת - דנין! - אלא כדי שישוב חרון אף מישראל.

Bavli Sanhedrin 82aבבלי סנהדרין פב.

כי אתא רב דימי אמר: בית דינו של חשמונאי גזרו: הבא על הנכרית חייב עליה משום נדה, שפחה, גויה, אשת איש. כי אתא רבין אמר: משום נשג"ז נדה, שפחה, גויה, זונה. אבל משום אישות - לית להו. ואידך: נשייהו ודאי לא מיפקרי. אמר רב חסדא: הבא לימלך - אין מורין לו. איתמר נמי, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך - אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא. (במדבר כ"ה) ויאמר משה אל שפטי ישראל וגו' הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו: הן דנין דיני נפשות, ואתה יושב ושותק? מה עשה - עמד וקיבץ עשרים וארבעה אלף מישראל, והלך אצל כזבי, אמר לה: השמיעי לי! - אמרה לו: בת מלך אני, וכן צוה לי אבי: לא תשמעי אלא לגדול שבהם. אמר לה: אף הוא נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו, שהוא שני לבטן והוא שלישי לבטן. תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב (במדבר כ"ה) והמה בכים פתח אהל מועד. וכתיב, (במדבר כ"ה) וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה? - אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! - אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא. ושמואל אמר: ראה (משלי כ"א) שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' - כל מקום שיש חילול השם - אין חולקין כבוד לרב. רבי יצחק אמר רבי אליעזר: ראה שבא מלאך והשחית בעם. (במדבר כ"ה) ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו - מיכן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש. שלף שננה, והניחה באונקלו, והיה נשען והולך על מקלו, וכיון שהגיע אצל שבטו של שמעון אמר: היכן מצינו ששבטו של לוי גדול משל שמעון? אמרו: הניחו לו, אף הוא לעשות צרכיו נכנס, התירו פרושין את הדבר. אמר רבי יוחנן: ששה נסים נעשו לו לפנחס: אחד - שהיה לו לזמרי לפרוש ולא פירש, ואחד - שהיה לו לדבר ולא דבר, ואחד - שכוון בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה, ואחד - שלא נשמטו מן הרומח, ואחד - שבא מלאך והגביה את המשקוף, ואחד - שבא מלאך והשחית בעם. בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו: רבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל? שנאמר (במדבר כ"ה) ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף, והיינו דכתיב (תהלים ק"ו) ויעמד פינחס ויפלל, אמר רבי אלעזר: ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא. התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל! בא הכתוב ויחסו: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום, שנאמר (במדבר כ"ה) לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 25:4-13תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר כ״ה:ד׳-י״ג

(4) And the Lord said to Mosheh, Take all the chiefs of the people, and appoint them for judges, and let them give judgment to put to death the people who have gone astray after Peor, and hang them before the word of the Lord upon the wood over against the morning sun, and at the departure of the sun take them down and bury them, and turn away the strong anger of the Lord from Israel. (5) And Mosheh said to the judges of Israel, Slay every one a man of his tribe of those who have joined themselves to the idol of Peor. (6) And, behold, a man of the sons of Israel came, holding a Midianitess, and brought her to his brethren, in the sight of Mosheh and all the congregation of the children of Israel. He answered and said to Mosheh, What is it (that is wrong) to have company with her? If thou sayest, It is forbidden, didst thou not thyself take a Midianitess, the daughter of Jethro? When Mosheh heard, he trembled and swooned. But they wept, and cried, Listen! And they stood at the door of the tabernacle of ordinance. (7) And Phinehas bar Elazar bar Aharon, the priest, saw, and, remembering the ordination, answered, and said: He who ought to kill, let him kill! Where are the lions of the tribe of Jehudah? When they saw, they were quiet. And he arose from among his Sanhedrin, and took a lance in his hand. (8) Twelve miracles were wrought for Phinehas at the time that he went in after the man of Israel with the Midianitha. The first sign was, He would have parted them, but could not. 2. Their mouth was closed, that they could not cry out; for, had they cried out, they would have been rescued. 3. He drave the lance through both of them. 4. The lance remained fixed in the wound. 5. When he bare them aloft, the lintel was uplifted for him until he had gone forth. 6. He carried them through the whole camp, six miles, without fatigue. 7. He held them up by his right arm, in sight of their kindred, who had no power to hurt him. 8. The lance was made strong, so as not to be broken with the load. 9. The iron transpierced them, but was not withdrawn. 10. An angel came and made bare their corpses in sight of the people. 11. They lingered alive till they had been carried through the entire camp, lest the priest in the tabernacle should be defiled by the dead. 12. Their blood thickened so as not to flow upon him; but when he had borne them through the camp, it broke forth, and they died. Answering, he said before the Lord of the world, Can it be that, on account of these, twenty and four thousands of Israel shall die? Immediately the compassions of Heaven were moved, and the plague was stayed from the children of Israel. (9) And the number who died by the pestilence was twenty and four thousand. (10) And the Lord spake with Mosheh, saying: (11) Phinehas the zealous, the son of Elazar bar Aharon, the priest, hath turned away mine anger from the children of Israel, in that, when zealous with My zeal, he hath slain the sinners who were among them; and for his sake I have not destroyed the children of Israel in My indignation. (12) Swearing by My Name, I say to him, Behold, I decree to him My covenant of peace, and will make him an angel of the covenant, that he may ever live, to announce the Redemption at the end of the days. And because they defamed him, saying, Is he not the son of Phuti, the Midianite? behold; I will make him to possess the high priesthood; and because he took the lance with his arm, and struck the Midianitess in her body, and prayed with his mouth for the people of the house of Israel, the priests shall be held worthy of the three gifts of the shoulder, the cheek-bone, and the inwards; (13) and it shall be to him, and to his sons after him, an everlasting covenant of consecration, because he was zealous for the Lord, and propitiated for the children of Israel.

(ד) ואמר ייי למשה סב ית כל רישי עמא ומני יתהון דיינין וידונון דינין דקטולין ית עמא דטעו בתר פעור ותצלוב יתהון קדם מימרא דייי על קיסא קבל שמשא בקריצתא ועם מטמוע שימשא תחית יתהון ותקברינון ויתוב תקוף רוגזא דייי מישראל. (ה) ואמר משה לדיינא ישראל קטולו אינש גבר שיבטיה דאדבקו בטעוות פעור. (ו) והא גבר מבני ישראל אתא ואחד בבלוריתא דמדינתא וקריב יתיה לות אחוי למחמי משה ולמחמי כל כנישתא דבני ישראל עני וכן אמר למשה אן מה דא למקרב לגבה ואין אמר אנת דאסירא היא הלא אנת נסיבת ית מדייניתא ברת יתרו וכדי שמע משה רתח ואישתלי ואינון בכן וקריין שמע וקיימין בתרע משכן זימנא. (ז) וחמא כן פנחס בר אלעזר בר אהרן כהנא ואידכר הילכתא עני ואמר מאן דיקטול וקטיל האן הינון אריוותא דשיבט יהודה כיוון דחמנון שתקין קם מיגו סנדרי דיליה ונסיב רומחא בידיה. (ח) תריסירי ניסין איתעבידו לפנחס בזמן דעל בתר גברא בר ישראל לות חוצא נס קדמאי דהוה ליה למפרש יתהון ולא פרש נס תניין דאסתתם פומהון ולא צווחין דאילו הוון צווחין הוון משתיזבין נס תליתאי דכווין ברומחא וברזינון כחדא ית גברא בר ישראל בבית גיבריה וית מדייניתא בבית בהתת תורפה נס רביעאי דקם רומחא באתר בירוזא ולא אשתמיט נס חמישאי כד סובר יתהון אזדקף שיקפא עיל מיניה עד דנפק נס שתיתאי סובר יתהון בכל משיריתא דישראל דהוה שיתא פרסי ולא ואשתלהי נס שביעאי זקפינון בדרע ימיניה למחמי כולהון קריבוי ולא הוו יכלין להנזקותיה נס תמינאי דאתעשן אע רומחא ולא איתבר מן מטולא נס תשיעאי דאתנגיד פרזלא כשיעור תרויהון ולא אשתליפו מיניה נס עשיראי אתא מלאכא והפך איתתא מלרע וגברא מלעיל דיחמון כל בית ישראל ית חיסודהון נס חדיסיראי דאתנטרו כד חיין עד זמן דהליך יתהון בכל משירייתא מן בגלל דלא יסתאב כהנא באוהלא דמיתא נס תריסיראי דאתקריש אדמהון ולא נפל עילוייה כיוון דאוביל יתהון במשריתא חבט שדנהי ומיתו עני ואמר קדם ריבון עלמא אפשר דמטול איליין ימותון עשרין וארבע אלפין מישראל ומן יד אתגוללו רחמי שמיא ואתכליית מותנא מעילוי בני ישראל. (ט) והוו סכום דמיתו במותנא עשרין וארבע אלפין. (י) ומליל ייי עם משה למימר. (יא) פנחס קנאה בר אלעזר בר אהרן כהנא אתיב ית ריתחי מעל בני ישראל בזמן דקני ית קנאתי וקטל חייבא דביניהון ואמטוליה לא שיציית ית בני ישראל בקינאתי. (יב) בשבועא אימר ליה מן שמי האנא גזר ליה ית קיימי שלם ואעבדיניה מלאך קיים ויחי לעלם למבשרא גאולתא בסוף יומיא. (יג) וחולף דחסדוהי למימר הלא בר פוטי מדינאה הוא הא אנא מייחס(י)נ(י)ה לכהונתא רבתא וחולף דאחד רומחא בדרעיה ומחא למדייניתא לבית בהתת קיבתה וצלי בפמיה על עמא בית ישראל יזכון כהניא לתלת מתנן דרועא ולועא וקיבתה ותהי ליה ולבנוי בתרוי קיים רבות עלם חולף דקני לאלקיה וכפר על בני ישראל.

Tanchuma Balak 19תנחומא בלק י״ט

ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם וגו' רבי יודן אמר ראשי העם תלה על שלא מיחו בבני אדם המיוחדין כשמש, רבי נחמיה אומר לא תלה אלא א"ל הקדוש ברוך הוא למשה הושיב להם ראשי הסנהדראות ויהיו דנין כל מי שהלך לפעור, א"ל ומי מודיעו, א"ל הקדוש ברוך הוא אני מפרסמן כל מי שטעה הענן נקלף מעליו והשמש זורחת עליו בתוך הקהל ויהיו הכל יודעים מי שטעה ויתלו אותו, תדע לך שהוא כן שנאמר ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו'.

Rashi Bemidbar 25:3-13רש״י במדבר כ״ה:ג׳-י״ג

(3) פעור – It was so named because they bared (פער) their anus and relieved themselves before it: this was its ceremonial rite (Sanhedrin 60b). ויחר אף ה' בישראל AND THE ANGER OF THE LORD WAS KINDLED AGAINST ISRAEL – he sent a plague among them (cf. v. 8). (4) ויחר אף ה' בישראל AND THE ANGER OF THE LORD WAS KINDLED AGAINST ISRAEL – he sent a plague amongst them (cf. v. 8). קח את כל ראשי העם TAKE ALL THE HEADS OF THE PEOPLE, to judge those who worshipped Peor (Sanhedrin 35a), והוקע אותם AND HANG THEM – those who worshipped it (not the heads of the people). והוקע — This is "hanging", just as we find in the case of Saul's sons, (II Samuel XXL 6) "And we will kill them by הוקעה unto the Lord", and there (II Samuel vv. 12—13) hanging is distinctly mentioned (Sanhedrin 34b). It is true that idolatry (the sin committed here) is punishable by stoning, but all who were stoned were also hanged (Sanhedrin 45b). נגד השמש AGAINST THE SUN – i.e., in the sight of everyone. A Midrashic statement is: the sun made known who were the sinners, for the cloud rolled itself up from in front of him (the sinner) so that the sun shone upon him (Tanchuma). (5) הרגו איש אנשיו KILL EVERYONE HIS MEN – Each one of the judges of Israel killed two men (אנשיו is plural), and the judges of Israel were eighty-eight thousand in number, as it is related in Sanhedrin (cf. Sanhedrin 18a). (6) והנה איש וגו' AND BEHOLD, ONE [OF THE CHILDREN OF ISRAEL CAME] The tribe of Simeon gathered to Zimri who was their prince, saying to him. "We are sentenced to death and you remain quiet!?", — as it is related in the chapter beginning אלו הן הנשרפין (Sanhedrin 82a). את המדינית THE MIDIANITISH WOMAN – Kozbi the daughter of Zur. לעיני משה BEFORE THE EYES OF MOSES – They said to him: "Moses, is this Midianite woman forbidden or permissible as a wife. If you say she is forbidden, then who made Jethro's daughter, a Midianite woman, permissible to you, etc." as is related there (Sanhedrin 82a). והמה בכים AND THEY WERE WEEPING – the law (decision on this matter) escaped him and therefore they all burst out into weeping (Sanhedrin 82a). — In the case of the golden calf Moses successfully resisted six hundred thousand men, as it is said, (Exodus 32:20) "And he ground it to powder [and he made the children of Israel drink of it]", and here his hands were weak (he did not know what to do)?! But this was intentionally caused by God in order that Phineas might come and receive that which was meant for him (Tanchuma). (7) וירא פנחס AND PHINEAS SAW – He saw what was being done and he was thereby reminded of the law on this subject (Sanhedrin 82a). He said to Moses, "I have received a tradition from you: he who has intercourse with an Aramean (heathen) woman, zealous people may attack him". He replied to him: "Let him who reads the letter be the agent for executing it"; — straightway, ויקח רמח בידו HE TOOK A JAVELIN IN HIS HAND, etc. (Sanhedrin 82a). (8) אל הקבה means TO THE TENT. אל קבתה means IN HER STOMACH, similar to (Deut 18:3): "And the two cheeks and the maw (והקיבה)". He miraculously struck exactly at Zimri's male and her female parts so that everyone could plainly perceive that he had not killed them without just cause. Many other miracles, too, were wrought for him, as is related there (Sanhedrin 82b). (11) פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן PHINEAS THE SON OF ELEAZAR THE SON OF AARON THE PRIEST – Because the tribes spoke disparagingly of him, saying, "Have you seen this grandson of Puti the father of whose mother used to fatten (פטם) calves for idolatrous sacrifices (see Exodus 6:25 that Eleazar his father had married a daughter of Putiel who is identified with Jethro; see Rashi on that verse and Exodus 18:1), and he has dared to slay a prince of one of Israel's tribes!", therefore Scripture comes and connects his genealogy with Aaron (Sanhedrin 83b). בקנאו את קנאתי means "when he executed my vengeance" (more lit., when he avenged my avenging) — when he displayed the anger that I should have displayed. The expression קנאה always denote.g.owing with anger to execute vengeance for a thing; in O. F. emportment (cf. Rashi on 11:29). (12) את בריתי שלום [I GIVE TO HIM] MY COVENANT – PEACE — This means: I give him my covenant that it should be to him as a covenant of peace; just like a man who shows gratitude and friendliness to one who has done him a kindness. So here, too, the Holy One, blessed be He, expressed to him His peaceful feelings towards him. (13) והיתה לו AND IT SHALL BE UNTO HIM – this covenant of Mine shall be unto him — ‎ברית כהנת עולם A COVENANT OF AN EVERLASTING PRIESTHOOD — for although the priesthood had already bee.g.ven to Aaron's descendants (cf. Exodus 28:40-41), it was given only to Aaron and his sons who had been anointed together with him and to their offspring whom they might beget after they had been anointed. But Phineas who had been born prior to that and had not been anointed, had not as yet attained the status of priesthood until now. So, too, do we read in Zevachim (101b): Phineas did not become a priest until he had slain Zimri. לאלהיו means [HE WAS ZEALOUS] FOR THE SAKE OF HIS GOD, just as, (Numbers 11:29) "Are you zealous for My sake (לי)?" and (Zechariah 8:2) "I am zealous לציון", i.e., for Zion's sake.

(ג) פעור – על שם שפוערין לפניו פי טבעת ומוציאים רעי וזו היא עבודתו. ויחר אף י"י בישראל – שלח בם מגפה. (ד) קח את כל ראשי העם – לשפוט את העובדים לפעור. והוקע אותם – את העובדים, והוקע היא תלייה כמו שמצינו בבני שאול והוקענום לי"י (שמואל ב כ"א:ו') ושם תלייה מפורשת עבודה זרה בסקילה וכל הנסקלין נתלין. נגד השמש – לעין כל, ומדרש הגדה השמש מודיע את החוטאים הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו. (ה) (ו) והנה איש ישראל בא – נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי שהיה נשיא שלהם אמרו לו אנו נידונין במיתה ואתה יושב וכו', כדאית' באילו הן הנשר', במסכת סנהדרין (בבלי סנהדרין פ"ב.). את המדינית – כזבי בת צור. בא לפני משה, אמר לו משה זו אסורה או מותרת ואם תאמר זו אסו' בת יתרו מי התירה לך כו' כדאיתה התם. והמה בוכים – נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכייה, בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא שנאמר: ויטחן אשר דק (שמות ל"ב:כ') וכאן רפו ידיו אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו. (ז) וירא פינחס – ראה מעשה וניזכר הלכה אמר לך לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמאית קנאים פוגעים. (ח) אל הקבה – אל האהל. אל קבתה – כמו והקבה, כיון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה וראו כולם שלא לחנם הרגו והרבה ניסים נעשו לו וכו' כדאית' התם (בבלי סנהדרין פב.). חסלת בלק. (יא) פינחס בן אלעזר – לפי שהיו שבטים מבזין אותו הראיתם בן פוטי זה בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה יהרוג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. בקנאו את קנאתי – בנקמו את נקמתי, בקיצפו את הקצף שהיה לי לקצוף כל לשון קנאה המתחרה לנקום נקמת דבר, אֶינְפְרֵינִימֵנְטְ בלעז. (יב) את בריתי שלום – שתהא לו לברי' שלום, כאדם המחזיק הנאות וטובה למי שעושה עמו טובה, אף כאן פרש לו הקב"ה שלומותיו. (יג) והיתה לו – בריתי זאת. ברית כהנת עולם – שאף על פי שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן לא ניתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחן אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה עד כאן, וכן שנינו בזבחים (בבלי זבחים ק"א:) לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזימרי. לאלהיו – בשביל אלהיו, כמו המקנא אתה לי (במדבר י"א:כ"ט), וקנאתי לציון (זכריה ח':ב'), בשביל ציון.

Ibn Ezra Bemidbar 25:4-13אבן עזרא במדבר כ״ה:ד׳-י״ג

(ד) והוקע אותם – הטעם, הנצמדים. והעד שהוא כתוב, ויאמר משה אל שפטי ישראל (במדבר כ"ה:ה'). והוקע – כמו ויקיעם בהר (שמואל ב כ"א:ט'), כדברי המתרגם ארמית. והעד, נגד השמש – והטעם, בפרהסיא, כמו לעיני השמש הזאת (שמואל ב י"ב:י"א). [ומלת והוקע – נפתח הקו"ף בעבור אות הגרון שהוא העי"ן. והיה ראוי להיותו כמו והולך מהרה.] (ה) הרגו איש – את אנשיו. הטעם, מאיזה שבט יהיו. וידוע כי הרגו, ואם לא הזכיר הכתוב. (ו) ויקרב אל אחיו – נתנה למשפחתו. והמה בוכים – משה ואהרן מתפללים לשם. (ז) וטעם וירא פינחס – כאשר ראה כן פינחס קם מתוך העדה שהיתה בחצר אהל מועד. ויש בכאן שאלה. ויתכן להשיב שכבר נצמד זמרי בעדים. (ח) אל הקבה – כמו האהל, וכן קרוב בלשון קדר, ואם יש מעט הפרש בין צורות האהל והקבה. וידקר – כמו ודקרני בה (שמואל א ל"א:ד'). אל קבתה – בקבה שהיתה שם עם אחי זמרי. ויש אומ', כי קבתה – מגזרת הזרוע והלחיים והקבה. גם יש דרך דרש, שנעשו עשרה נסים לפינחס, רק הכתוב לא הזכירם. חסלת פרשת וירא בלק. פרשת פינחס (יא) בקנאו – קל הנו"ן להקל על הלשון. והטעם, כי הוא קנא מקומי. וכתוב על השם כי הוא אל קנא בע"ז (שמות כ':ד'), ולולי הוא שקונא, הייתי מכלה את ישראל בדבר בקנאתי. (יב) את בריתי שלום – טעמו, את בריתי ברית שלום, כמו כסאך אלהים (תהלים מ"ה:ז'), ורבים כן. והטעם שלא יגור מאחי זמרי, כי הוא נשיא בית אב. ושכרו שתהיה לו ולזרעו ברית כהנת עולם ונצח, כי הכהנים הגדולים היו מבני פינחס. ויתכן שהיו בנים אחרים לאלעזר. (יג) ומלת אחריו – לאות שמת, ואיננו אליהו כלל. וכבר פירשתי נגיד היה עליהם, והיה בימי פלגש בגבעה. אשר קנא לאלהיו – מאהבתו את השם, גם עשה הטובה לישראל, ודרך דרש האב כפר ובניו יכפרו.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 25:6,11-13ר׳ יוסף בכור שור במדבר כ״ה:ו׳,י״א-י״ג

(ו) [ויקרב אל אחיו את המדינית – האחרים הנכשלים היו {הולכים} אל הקובות של אותם זונות, והוא הביאה בתוך המחנה והקריבה בתוך אחיו, ונעשה אהלו קובה של זונה, והעיז פניו בפרהסיא, ושם הרגו פנחס. הגה"ה.] (יא) פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי – אין לישראל לישנאותו על שהרג זמרי כי טובה גדולה עשה להם, שהשיב חמתי מעליהם ולא כליתם. (יב) ואם ישנאו אותו אין בכך כלום, כי: הנני נותן לו את בריתי שלום – אין לו לירא כלום, לא מקרובי זמרי שהיה נשיא, ולא מקרובי כזבי שהיתה בת מלך. (יג) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית {כהנת עולם} – שהיה משוח מלחמה מכאן ולהבא, כי תחילת גבורתו היתה לשמים, ומשם ואילך היה משוח מלחמה, כי הוליך הצבא על מדין (במדבר ל"א:ו'). ויכפר על בני ישראל – ומאחר שנעשה כפרה זו, ראוי הוא לכהונה, ולעשות כפרות אחרות.

Chizkuni Bemidbar 25:6-13חזקוני במדבר כ״ה: ו׳-י״ג

(ו) ויקרב אל אחיו את המדינית לשון הפעיל מענין שכיבה כמו ואבימלך לא קרב אליה ואקרב אל הנביאה. והמה בכים על שאמר משה הרגו איש אנשיו והוקשה להם להרוג את קרוביהם. (ז) וירא פנחס ראה שאין אדם חש על מצות משה. (ח) וידקר את שניהם ואם נטמא בהם אין בכך כלום שהרי אמרו רבותינו ז"ל לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי. אל קבתה אל נקובתה מגזרת ויקוב חור בדלתו שהנו"ן נופלת. (יא) פינחס בן אלעזר השיב את חמתי כדכתיב ותעצר המגפה לפיכך אין להם לישראל לשנאותו אם הרג נשיא שבט אחד מנשיאיהם. (יב) את בריתי שלום אין לו לירא מקרובי זמרי וכזבי. את בריתי שלום מקרא חסר והרי כאלו כתב את בריתי ברית שלום דוגמא כסאך אלקים שהוא כמו כסאך כסא אלקים, וכן הארון הברית שהוא כמו הארון ארון הברית ועוד הרבה. ד"א בריתי שלום דואג היה פן יפסיד כהונתו דאמרי' כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא הואיל והרציחה לשם שמים היתה כמו שמפרש והולך. (יג) ברית כהנת עולם כל כהנים גדולים שהיו במקדש אפילו בתחלת בית שני היו מפנחס כדכתיב בדברי הימים ואלעזר הוליד את פנחס וגו'.

Ramban Bemidbar 25:5רמב״ן במדבר כ״ה:ה׳

הרגו איש אנשיו - כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שבעה רבוא ושמונת אלפים כדאיתא בסנהדרין (יח א), לשון רש"י. ולא הבינותי זה, שיהיו הנצמדים שנדונו רבים מט"ו רבוא, רובע ישראל, וחלילה. ואין דיני נפשות בדיין אחד אלא בסנהדרין של עשרים ושלשה, ועדיין יהיו מרובין ואין החסרון בחומש הפקודים (במדבר כו נא) כל כך, וכל הנצמדים מתו דכתיב (דברים ד ג) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך. אבל פירוש "איש אנשיו", שיהרגו השופטים כל הנצמדים, כל ב"ד וב"ד ידון את שבטו ואת אלפו, כדכתיב (שם א טו) ואקח את ראשי שבטיכם ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושוטרים לשבטיכם. אחר כך מצאתי בגמרא ירושלמי בפרק חלק (סנהדרין פ"י ה"ב) כך, וכמה הם שופטי ישראל, שבע רבוא ושמונת אלפים ושש מאות, אמר להן כל חד מנכון יקטלון תרין, נמצאו ההרוגים חמש עשרה רבוא ושבעת אלפים ומאתים. אם כן נאמר לדעתם שנתרבו ישראל בין מנין למנין הרבה מאד. והנכון בעיני בענין הפרשה, כי מתחלה נאמר (בפסוק ג) ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. והשם ברחמיו אמר למשה, שישפטו השופטים ויתלו הנצמדים ולא יספה האף צדיק עם רשע, ומשה צוה כן לשופטים. וכאשר נאספו כל העדה פתח אהל מועד לעשות כדבר משה ועוד הנגף הווה בהם, והנה העז השמעוני הזה ויקרב אל אחיו את המדינית למרוד במשה ובשופטים ולעשות כן בפרהסיא, כי נשיא וגדול היה ורבים עוזרים לו, או כמו שאמרו רבותינו (סנהדרין פב א) שאמרו לו שבטו אנו נדונין מיתה ואתה שותק. והנה התחילו משה והשופטים לבכות, ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. ולא נדון אחד מכל העם ביד השופטים, כי השם אמר (פסוק ד) והוקע אותם וישוב חרון אף ה' מישראל, וכבר שב אפו, ולכך לא הזכיר הכתוב "ויעשו כן שופטי ישראל". ויתכן שתהיה כוונת האגדה הנזכרת, לומר שיהיו ההרוגים לפי המצוה יותר מחמש עשרה רבוא, לומר שהיו החוטאים רבים, אבל חסך עליהם ענין פנחס. והנה נשארו מן הנצמדים והקב"ה השמידם אחר כן טרם עברם את הירדן, זהו שכתוב (דברים ד ג ד) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.

Ramban Bemidbar 25:12-13רמב״ן במדבר כ״ה:י״ב-י״ג

הודיע הקדוש ברוך הוא למשה שישלם שכר טוב לפנחס על קנאתו אשר קנא לאלהיו, ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם, ולא מתו כולם במגפה. וצוהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם, וזה טעם לכן אמור - שיגיד זה בישראל. ולא אמר הכתוב "והיתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם" כמו שאמר (שמות מ טו) באהרן, אבל אמר "ברית כהונת עולם" ואמר "את בריתי שלום" שיתן לו ברית עם השלום דבק בו, ובאהרן נאמר לכבוד ולתפארת (שמות כח ב), ולכך אמר אשר קנא לאלהיו - והמשכיל יבין.

Ralbag Bemidbar 25:3-13רלב״ג במדבר כ״ה:ג׳-י״ג

(ג) ויצמד ישראל לבעל פעור – רוצה לומר נתחבר לעובדי בעל פעור, כטעם אומרו 'ובעל בת אל נכר' (מלאכי ב, יא). (ד) והוקע אותם לה' נגד השמש – הוא כענין אומרו 'והוקענום לה'' (שמואל ב כא, ו). והרצון בזה: קח את כל ראשי העם, והם השופטים שהיו שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות, שיעשו אלו המשפטים מהעובדים, והוקע את החוטאים לה' לעיני הכל, כדי שיִוָּסרו השאר. ודבר ההוקעה הוא ההריגה וההמתה, אם בתלייה או בזולת זה. (ה) הִרגו איש אנשיו – רוצה לומר האנשים העובדים אשר תחת הנהגתו. (ו) והנה איש מבני ישראל בא – הוא היה נשיא שבט שמעון, כמו שזכר. ויַקרב אל אחיו את המדינית – רוצה לומר שהביאהּ במחנה ישראל בפרהסיא, שהיו רואים זה משה וכל העדה, והביאהּ לאהלו לשכב עמה, והיה זה בעת שהיו ישראל מתים במגפה והיו מומתים על יד השופטים, ולזה היו בוכים פתח אהל מועד. ונכון הוא מה שאמרו ז"ל שזמרי היה מריב עם משה בעבור שלקח בת יתרו, והוא מצוה עתה להרוג הנזקק לבת אל נכר, ולזה הביאהּ לעיני משה במחנה ישראל. (ז-ט) וירא פינחס בן אלעזר וגו' – למדנו מזה שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אך בתנאי שיהיה זה בשעת מעשה, כמו שמצאנו בפינחס שדקר את שניהם בשעת מעשה באופן שהיה עדות שהוא היה שוכב עמה אז. ולזה סיפר שבדוקרו איש ישראל דקר עמו האשה בדרך שנכנס הרומח במעיה. והנה בזה הפועל נעצרה המגפה מעל בני ישראל. ויִדמה שהמתים בזאת המגפה היו כולם משבט שמעון, כי תמצא במספרם בפרשת פינחס שהוא יותר חסר מאד ממה שהיה בפרשת במדבר סיני מאי־זה שיהיה משאר השבטים; ולזה הסכימו רבותינו ז"ל כי אלו היו משבטו של שמעון. ובכאן נשלם ביאור זאת הפרשה. וקודם שנזכור התועלות המגיעות ממנה נזכיר ספק אחד בענין זאת הפרשה, והוא: איך נזכרה נבואת בלעם וסיפור דברי בלק עימו — בתורה? כל שכן שיתחזק זה הספק מצד מה שמצאנו שכבר היה בלעם קוסם! ונֹאמר שכבר נזכרה זאת הפרשה בזה המקום מצד התועלות המגיעות ממנה, כי כבר יתבאר ממנה עוצם השגחת ה' יתעלה על ישראל, כמו שביארנו. ולזה אמר הנביא: 'עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אֹתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל' (מיכה ו, ה). ובה גם כן תועלת להודיע מה היתה הסיבה בזניית ישראל אחר העריות ואחר עבודה זרה, ולמה נצטוו ישראל להרוג את המדינים. וראוי שתדע שאלו הסיפורים מבלק ובלעם ידעם כולם משה רבינו ע"ה מפי הגבורה, ולא נודעו לו על צד הפרסום, כי בזולת זה לא היה ראוי שיִכָּתבו בתורה. הנה כמו שהגיד משה מפי הגבורה דבר הסיפורים שבאו בספר בראשית, כן הגיד זה הסיפור אשר בזה המקום מפי הגבורה. ומזה האופן נתאחדו הסיפורים עם המצוות בתורה, לפי שהם כולם מכוונים להביא אל השלמות האנושי — הנמשכים לדברי התורה. ואל זה כיוונו ז"ל באומרם שמשה כתב פרשת בלעם. (יב) את בריתי שלום – רוצה לומר שכמו ש‏ם שלום בין ישראל ובין ה' יתעלה, כן יהיה לו ברית שלום. (יג) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם – רוצה לומר שלא תיפסק הכהונה ממנו ומזרעו לעולם. וזאת הברכה היא להשאיר זרעו תמיד, שבזולת זה לא תהיה בכאן ברכה, כי כל הבאים מזרע אהרן הם כהנים. ואפשר שירמוז בזה לכהונה גדולה, והוא היותר נכון; ואמר שתהיה לו, להבטיחו שלא ימות קודם אלעזר אביו, ויהיה הוא כהן גדול אחר אביו, וזרעו אחריו יהיו כהנים גדולים, לא תיפסק זאת הכהונה מהם. והנה ידענו כי פינחס היה כהן גדול, ומזרעו היו כהנים גדולים רבים כמו שנתבאר מספר דברי הימים. ואין לְסַפֵּק על זה מה שמצאנו שהיו כהנים גדולים מבני איתמר; וזה, כי אלו היעודים הכוללים ומקיפים בכל הזמן, יש בהם תנאי בהכרח, ולזה אפשר שסר זה היעוד עת־מה בסור התנאי, כמו שסרה קצת המלכות מזרע שלמה בן דוד בסור התנאי. תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל – רוצה לומר כי תחת אשר קינא לאלהיו ושמר ישראל מהכליון יהיה לו ברית שלום, ותחת אשר כיפר על בני ישראל נתן לו ולזרעו שיהיה מכפר על בני ישראל, ולזה נתן לו הכהונה־גדולה, כי הכהן הגדול יכפר על בני ישראל אחת בשנה כמו שנתבאר בפרשת אחרי מות.

Ralbag Bemidbar Toalot 25:13-16רלב״ג במדבר תועלות כ״ה:י״ג-ט״ז

התועלת השלושה עשר הוא להודיע כי כאשר התחיל לצמוח רע־מה, ראוי להשתדל להסירו תכף בלי שום עצלה, כדי שלא יצמח יותר. ולזה ציוה ה' יתעלה למשה שיַרבה השופטים לישראל להרוג תכף כל הנצמדים לבעל פעור, כדי שישוב חרון אפו מישראל. וציוה לעשות זה לעיני השמש, כדי שיִוָּסרו כל ישראל, ויסור זה הרע מהם לגמרי. התועלת הארבעה עשר הוא להודיע רוע תכונת זמרי, שעם ראותו הֵהָרֵג כל הנצמדים לבעל פעור, והיות המגפה בעם ה' על זאת העבירה, לא נמנע מֵהחזיק בה עד שבפרהסיא הביא המדינית במחנה ישראל והביאהּ לאהלו להזקק לה תכף, אם לרוב רתיחת טבעו והתגבר יצרו הרע עליו, אם שכִּוֵּן להכעיס ולמרות דבר ה' יתעלה. התועלת החמישה עשר הוא להודיע שהבועל בת אל נכר מותר להורגו בשעת מעשה. ולזה סיפר שפינחס דקר את שניהם בשעת מעשה, באופן שנתבאר לכל שהם היו נזקקים אז זה לזה. התועלת הששה עשר הוא להודיע שכל מקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב, אבל כל הקודם להסיר הכושל זכה. ולזה תמצא שעם היות משה רבינו בזאת המדרגה הנפלאה שהיה בה — מהמעלה והשלמות, הנה לא לקח פינחס רשות ממנו על זה המעשה, אבל התעורר מעצמו לבער הרע בזריזות רב, וישם נפשו להרוג נשיא שבט מישראל, לקנאתו לאלהיו. וכבר היה לו מזה גמול טוב מה' יתעלה, שנתן בריתו אתו החיים והשלום, וזכה להיות מזרעו כהנים גדולים רבים. והנה מצאנו לו מאורך החיים שכבר היה חי בימי פלגש בגבעה; אמר: 'ופינחס בן אלעזר בן אהרן עֹמד לפניו בימים ההם' (שופטים כ, כח). גם היה חי בימי דוד; אמר: 'ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו' (דהי"א ט, כ). והנה אמרו רבותינו ז"ל שעדיין הוא חי, ויחיה עד תחיית המתים; ולזה הסכימו שפינחס זה אליהו, כי נמצא לו אורך חיים נפלא, כמו שאמר מלאכי: 'הנה אנכי שׂלח לכם את אליה הנביא וגו'' (מלאכי ג, כג). והנראה בעינינו שהענין הוא כן, כמו שנזכור הטעם בביאור מלכים בגזרת ה'.

Ralbag Bemidbar Toalot 25:1רלב״ג במדבר תועלות כ״ה:א׳

התועלת הראשון הוא להודיע כי ה' יתעלה ישלם לעושה הטוב כטובתו. ולזה היה ברית שלום לפינחס תחת שומו שלום בין ישראל ובין ה' יתעלה, והיתה לו הכהונה הגדולה לו ולזרעו לכפר על בני ישראל תחת אשר כיפר על בני ישראל בזה המעשה.

Abarbanel Bemidbar 25:1אברבנאל במדבר כ״ה:א׳

ואמנם אמר השם למשה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש המתרגם פירשו שיקח את כל ראשי העם אותם שחטאו והיו חייבים בדבר ההוא ויתלה אותם על עץ בפרהסיא. וחכמי הקראים אמרו קח את כל ראשי העם שיקח עמו הראשים כדי לעשות משפט בנצמדים. ופרשו והוקע אותם מוסב לנצמדים. והטעם שיחפור בארץ ויכניסם שם עד חצי גופם וכן היו המוקעים בני רצפה. והנכון בעיני הוא שהאל יתברך בראותו הפשע הגדול הזה שנעשה בישראל בפרהסיא וששרי העם ושוטריו לא היו מוחים בדבר ולא מוכיחי' ומענישי' את החטאים בנפשותם. אמר למשה ראוי הוא לעשות על זה משפט גדול לא לבד לנצמדים לבעל פעור אבל על כל שרי ישראל שנעשה בתוכם ולעיניהם ואין איש שם על לב. וכאלו בדרך עצה אמר למשה אם תרצה להציל את ישראל מן הכליה המוחלטת קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש רוצה לומר שיתקע את החרב בבטנם ויהרגם בפרסום כמו שהם חטאו בפרסום. וכאשר תעשה זה בשרים ישוב חרון אף ה' מישראל ולא יעניש ויכלה את כל העדה כרגע. וכאשר הבין משה כוונת השם לא היה לו להרוג את ראשי העם להיותם נצמדים לבעל פעור אלא מפני שלא עשו משפט בחטאי' ובמורדים אמר אל הראשים ההם הרגו איש אנשיו ממשפחתו ויתר משרתיו הנצמדים לבעל פעור ולא תהיו עוד מתרשלים בדבר המשפט פן עליכם יהיה הזעם. הנה התבאר שמרע"ה לא עבר על הצווי האלהי. ומה הוא והוקע אותם. כי משם לקח פנחס להרוג את זה בחנית. והותרה השאלה הכ"ה. והנה חז"ל זכרו רבים שנהרגו על זה. אבל הרב רבי משה בר נחמן כתב ע"ד הפשט שראשי העם נקבצו פתח אהל מועד ונזדרזו לקיים מצוות ה' באנשיהם. ובזה בא זמרי עם המדינית ובא פנחס אחריהם ודקרם ותעצר המגפה. והשופטים לא דנו עוד שום חוטא כי חשך ממות נפשם ענין פנחס ונשארו מן הנצמדי' רבים שנשמדו אחר כך טרם עברם את הירדן וכמו שאמר כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום ונכון הוא. ואמר והנה איש מבני ישראל בא וגומר להגיד שכן עשו כל הראשים משפט באנשיהם חוץ מאחד שלא עשה משפט באנשיו. אבל הוא בעצמו בא ויקרב מדינית אחת לפני אחיו ולפני משה ולפני כל העדה בהיות כלם בוכים פתח אהל מועד. ומתפללים לשם יתברך שלא ישפוך עליהם חרון אפו. והפרוץ ההוא לא נרתע מבכית העם ולא ירא אלהים ולא כסתה כלימה פניו ממשה רבינו ומיתר השרים שהיו מבערים את הרע מקרבם. ובאותו פרסום ופומבי גדול בעל את המדינית בהיותו הוא נשיא בית אב לשבט שמעון והיה מתיר לכל אנשי שבטו לעשות כן. וכאשר ראה זה פנחס עם היותו בלתי מלומד למלחמה כי לא נסה ללכת באלה לא המתין שהיה בן אלעזר בן אהרן הכהן אבל קם מתוך העדה הבוכים פתח אהל מועד ויקח רומח בידו כי קנא לה' בכל איברי גופו שהם רמ"ח איברים התעורר ובא אחר איש ישראל אל הקבה שהוא האהל הנמתח כקובה וידקור הרומח בבטן שניהם רוצה לומר של איש ישראל ושל האשה המדינית אל קבתה שהוא בטנה ואצטומכתה כי כן צוה השם והוקע אותם. וידמה שבשעת המשגל בא עליהם וידקור את שניהם בפעם אחת בדקירה אחת. ובפעל הזה המגפה נעצרה מישראל שכבר היו מתים בה כ"ד אלף ורובם היו משבט שמעון כי פלס ומאזני משפט לה' וכל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור כמו שאמר משה השמידו ה' אלהיך. והדבקים באלהיהם נשארו חיים כי לא היתה המגפה ההיא חולי מתדבק אלא עונש ישר ומשפט אלהי.

Abarbanel Bemidbar 25:12 Questionsאברבנאל במדבר כ״ה:י״א שאלות

השאלה הא' מהו השכר שנתן הקדוש ברוך הוא לפנחס על השיב את חמתו מעל בני ישראל וקנא את קנאתו כי אמרו הנני נותן לו את בריתי שלום מאחר שהוא לא חטא בידוע שיעשה שלום לו שלום יעשה לו. גם הכהונה שאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם כבר ניתנה לזרעו של אהרן לעד ומהו אם כן השכר שנתן לפנחס חלף עבודתו?

Abarbanel Bemidbar 25:12אברבנאל במדבר כ״ה:י״א

פנחס בן אלעזר עד ויהי אחרי המגפה. הנה שם פנחס הוא לשון מצרי תתפנחס וזכר הכתוב שפנחס זה עם היותו בן אלעזר בן אהרן שלא היו מלומדים בכך לא בחרב ולא בחנית עשה מעשה משובח מאד והוא שהשיב את חמתי מעל בני ישראל כי יצא הקצף מלפני עליהם בדבר פעור ולא היה מי שישיבהו לאחור כי אם פנחס שהוא השיב את חמתי. והענין שהיתה המגפה גדולה בעם מעותדת לכלות את כל ישראל לולי שפנחס קנא את קנאתי רוצה לומר הקנאה שהיה לי לקנא ואמר בתוכם להגיד שבתוך העדה הרבה ההיא הרג שר גדול בישראל לא ירא מהם מהמונם ולפי שהיו רבים מישראל אומרים שהיה פנחס בסכנה עצומ' עם בני שמעון וקרובי זמרי שיעמדו עליו ויהרגוהו ויצטרך פנחס מפני זה לבקש אנשי' שילכו סביבו לשמרו מאויביו. גם אומרים שפנחס להיותו הורג נפש ונוגע בחלל היה פסול לעבודת המקדש ולא יקרב במזבח ה' כי דמים שפך הנה מפני זה צוה השם למשה שיאמר לכל אדם ויפרסם בתוך בני ישראל שני דברים. הא' שהשם יתברך היה נותן לפנחס את בריתו שלום ולא ירא בקרוב עליו מרעים כי מי ערב את לבו לגשת אליו להשחיתו בהיות ברית ה' סביבו לחלצו. והב' שלא יהיה פנחס מפני זה פסול לעבודת המקדש אבל בהפך שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם רוצה לומר שיהיו תמיד כהני ה' וכהנים גדולים ומאריכי' ימים הפך מה שנשבע לבית עלי. ואפשר שהיה אליהו הנביא מזרעו של פנחס כי גם בקנאתו נדמה אליו. הנה אם כן היה שכר פנחס מתיחס לענינו. אם בבשורת השלום ואם בבטחון הכהונה. ולכך אמר תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל רוצה לומר הכהונה הראויה אליו אם בבחינת הקדוש ברוך הוא תחת אשר קנא לאלהיו והקנאה ההיא היתה עבודה משובחת לפניו יתברך ולכך ראוי שיהיה כהן לאל עליון וקדוש לאלהיו. ואם בבחינת ישראל גם כן כי הוא כפר על בני ישראל וכיון שכפר עליהם ביום ההוא ראוי שתמיד יהיה כהן מכפר עליהם בעבודת המקדש. ויש אומרים שהיה היעוד הזה שלא תפסק הכהונה הגדולה מזרעו וכן היה שהכהונה הגדולה תמיד היתה משלשלת פנחס. ואף על פי שמבני איתמר מצאנו כהנים גדולים כמו עלי ויהוידע הנה לא היו אלא פקידים לכהן גדול. ה' נתנך כהן תחת יהוידע להיות פקידו ומזמן שנבנה בית עולמים היתה הכהונה לצדוק שהיה מזרע פנחס עד סוף כל הדורות. ויהיה אם כן אמרו ברית כהונת עולם על הכהונה הגדולה מיום שנבנה בית המקדש. ולפי שהיה כל זה גלוי לכל העמים לא צוה השם למשה שיאמר זה לפנחס בלבד אבל אמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. כלומר לכן אמור ופרסם לכל בני אדם ענין פנחס שהנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. ואמנם אמרו אחר זה ושם איש ישראל המוכה וגו' אפשר לפרש שספר הכתוב עוצם גבורתו שהרג נשיא מאחד שבטי ישראל ובת נשיא מדין כי המדינית שנהרגה עם זמרי היתה בת צור שהיה ראש אומות בית אב במדין הוא רוצה לומר שעדין הוא חי וראש לחמשת מלכי מדין והיותר נכון אצלי הוא שמפני שאמר יתברך הנני נותן לו את בריתי שלום הוצרך לפרש עם מי יהיה לו השלום ולכך פירש ושם איש ישראל המוכה וגו'. ולכן תאמר לשמעונים שלום אמר ה' לפנחס כי הם גואלי הדם ועמהם יהיה שלומו אבל למדינים אין צריך שתאמר דרכי השלום אבל בהפך ולזה בא הדבור צרור את המדינים כי מפני שנאמר לישראל אל תצר את מואב וכן בבני עמון אל תצורם והמדיני' יהיו ביניהם הוצרך שלא יהיו הם בכלל אל תצורם אבל צרור את המדיני' כלו' שים חיל על ערי מדין ללכוד ערי מדין והוא מלשון וצרת עליה. ואמר עוד והכיתם אותם פירושו ועוד תשוב להכות אות' אנשי' ונשי' וטף והודיע בזה כי תכלית מלחמה מדין יהיה להשמיד ולהרוג ולאבד ולא לקחת ארצם כארצות שבעה עממים הנה א"כ לא היתה כונת הדבור הזה שילכו להלחם עם מדין כי זה יבא זכרונו בסדר מטות ומסעי אבל הוא להודיע שיהיה להם איבה ושנאה גדולה עם מדין כי עוד יבואו אחר זה להכותם וביאר הסבה בזה באומרו כי צוררים הם לכם ר"ל עם השמעונים שלום טובה וברכה אבל לא עם מדין אלא שנאה רבה לפי שהם התחילו בשנאה בנכליהם שהתנכלו להמית אתכם על דבר פעור בדבר בלעם. וגם הם שונאים אתכם על דבר כזבי בת צור נשיא מדין אחותם שהיתה מוכה עם זמרי. וכיון שהם שונאים לכם מאלו הבחינות ראוי הוא לכם שתצורו עליהם לתת להם צרה וצוקה. והותרה השאלה הא' והב'.

Sforno Bemidbar 25:4,8,11-13ספורנו במדבר כ״ה:ד׳, ח׳, י״א-י״ג

(ד) נגד השמש. שיראו העם את הריגת עובדי ע"ז ולא ימחו ובזה יכופר להם על שלא מיחו בפושעים. (ח) ותעצר המגפה. שכבר גזר האל יתעלה כאמרו וכל מנאצי לא יראוה (לעיל יד, כג). (יא) בקנאו את קנאתי בתוכם. שעשה נקמתי לעיני כולם כדי שבראותם זה ולא ימחו יכופר על אשר לא מיחו בפושעים ובזה השיב את חמתי מעליהם. (יב) את בריתי שלום. ממלאך המות כענין עושה שלום במרומיו (איוב כה, ב) כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים וזה אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פלגש בגבעה שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע ושאר הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע (שופטים ב, ז) וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמון בשבת בני ישראל בחשבון ובבנותיה כו' שלש מאות שנה (שופטים יא, כו) וכבר ספרו ז"ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פינחס והוא עדיין חי וקיים. (יג) תחת אשר קנא לאלהיו. ומאחר שהוא רב את ריבי אצילהו מריב כל התנגדות ויהיה לו השלום. ויכפר על בני ישראל. בעשותו הנקמה לעיני כולם כדי שיכופר להם על שלא מיחו בפושעים ולכן הוא ראוי לכהונת עולם אשר בה יכפר בעדם.

Ma'asei Hashem, Ma'asei Torah 35מעשי ה׳, מעשי תורה ל״ה

קח את ראשי העם והוקע אותם. פירש רש"י קח את ראשי העם לשפוט את העובדים. וכן תירגם אונקלוס. אבל יתכן עוד שיאמר שיקח את ראשי העם מאשר חטאו ותעשה בהם דין, ושזה כל שאר העם ישמעו וייראו כשיראו שהגדולים שבהם נידונים, ולכך קם זמרי שהיה נשיא כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין פב, א) שבא אצל משה, כי היתה כוונתו להעיז ולמרוד בשרירות כאומר נשיא אני ומי יעשה לי דבר. וכבר אמרו רז"ל (סנהדרין שם) שנעלמה הלכה מעיני משה ולכך היו בוכים, ודרשו כן ממה שנאמר ענין הבכיה אחר מעשה זמרי, אבל לפי הפשט היו בוכים על החרון אף שהיה בישראל. ומה שעשה זמרי יראה ג"כ לפי הפשט שנראה אליו שלא נאסרה ארמית רק כדי שלא ימשך לעבוד עבודת אלילים שלה ולאכול מזבחיהן, ולכך הביאה לעיני כל ישראל, שכיון שראה שמשה לא אמר הרגו המנאפים רק הנצמדים לבעל פעור, הורה היתר זה, ולא ידע שקנאים פוגעים בו אף על פי שאין בית דין הורגין אותו. והנה כאן ובמעשה קרח נאמר (במדבר יז, יד) ויהיו המתים במגפה, אמנם כאשר מנה דוד את ישראל נאמר (שמואל ב כד, טו) וימת וגו' שבעים אלף, והטעם שבקרח לא מתו רק אותם שנגזר עליהם מיתה, כמו שביארנו פרק כ"ה במה שנאמר (במדבר יז, יג) ויעמוד בין המתים ובין החיים, לכן אמר ויהיו המתים ולא אמר וימת כמו שנאמר בדוד, וגם הנצמדים לבעל פעור קראם מתים, שהרשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות יח, ב). וכבר אמרו רז"ל (סנהדרין פב, א) שפנחס בדין עשה כן, שקנאים פוגעים בו, ואם כן הוא יש לשאול מה היה המעשה של פנחס יתר שאת, כבר היה קנאי כשאר הקנאים. עוד יפלא אומרו שני פעמים בני ישראל, שכך נאמר השיב את חמתי מעל בני ישראל ולא כליתי את בני ישראל. ויתכן שאמר כן להיות שם שני מיני חוטאים, מין אחד הם היו החוטאים בניאוף ופעור, ומין אחד שלא היו מוחים בידם, ובקנאו תוך בני ישראל נתכפר לבלתי מוחים, ובעשותו הפועל נתכפר לחוטאים ששבו מפשעם, ולגבי המנאפים שייך קנאה, ולגבי הבלתי מוחים שייך חימה, על כן נאמר השיב את חמתי מעל הבלתי מוחים, ולא כליתי כל המנאפים והנצמדים, והוא שנאמר פרשת ואתחנן (דברים ד, ג) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך, שאחר כך אחד אחד השמידם לא בפעם אחת כשחטאו.

Shadal Bemidbar 25:6,13שד״ל במדבר כ״ה:ו׳,י״ג

[ו] ויקרב אל אחיו את המדינית: להתפאר בה ולהראות להם מי האשה אשר מצא לו, שהיא בת נשיא מדין, ואחר שהקריבה לפני אחיו, חזר עמה לאחוריו אל הקבה להשתעשע עמה. והנה הקבה היתה של האשה המדינית, וזה טעם ואת האשה אל קבתה (לדעתי ונגד הטעמים); וסיפר הכתוב זה להגיד שבחו של פינחס, שלא נתירא מבוא בין המדינים להרוג בת נשיאם. והנה קודם שיתחילו השופטים לדון ולהרוג, בא זמרי, ופינחס הרגו, ומיד נעצרה המגפה, והשופטים לא הוצרכו עוד לעשות משפטם, כי לא נאמר קח את כל ראשי העם, אלא למען ישוב חרון אף ה' מישראל, וכבר שב על ידי פינחס. [יג] ברית כהונת עולם: לפי הפשט הכוונה כדעת ראב"ע ורלב"ג שהכהנים הגדולים יהיו מזרעו, ועיין רלב"ג.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 25:3-13רש״ר הירש במדבר כ״ה:ג׳-י״ג

קח את כל ראשי העם – אלה הם ״שפטי ישראל״ הנזכרים בפסוק הבא. ״קח״ וגו׳ האמור כאן דומה לאמור לעיל (א, יז): ״ויקח משה ואהרן את האנשים״ וגו׳; שם צורפו אנשים שניקבו בשמות, על ידי משה ואהרן, כדי לסייע במילוי תפקיד ציבורי שמשה ואהרן נצטוו לעשותו. וכמו כן כאן, משה, כגדול חכמי התורה, שהוא עצמו ככל הסנהדרין – ״משה במקום שבעים וחד קאי״ (סנהדרין טז:) – ייקח ויצרף את כל ״ראשי העם״, ה״שרי אלפים״ וכו׳ שנתמנו להיות דיינים (דברים א, טו–טז), לסייע בידו בעשיית דין. הם יטילו על כל העובדים לפעור את עונש הסקילה שנקבע לעובד עבודה זרה. במקרה של מגדף ועובד עבודה זרה, יש בעונש זה גם תלייה לזמן־מסוים לאחר המוות (עיין סנהדרין מו:; פירוש, ויקרא כ, ב). והוקע אותם – חלק גדול מן העם נעשה פרוץ בעריות ונצמד לעבודת האליל. בשעה שכזו, ישנה משמעות עמוקה לכך שה׳ אומר למשה בפשטות ״אותם״ ללא פירוט נוסף. ״אותם״ מוסב על אותם אנשים שעיקר דעתו של משה הייתה נתונה אליהם באותה שעה, אלה שהיה עסוק אתם: החייבים שהביאו את העם לירידה הגדולה הזאת.... (ה) ויאמר וגו׳ אל שפטי ישראל עיין פירוש פסוק ד. אנשיו – בנוסף לסנהדרי גדולה של שבעים ואחד, הייתה בכל עיר גדולה סנהדרי קטנה של עשרים ושלושה, הדנה בדיני עונשין. וכמו כן, כשהיו ישראל במדבר, נחלקו העם באופן קבוע לקבוצות מסוימות המסורות לשיפוטם של בתי דינים מסוימים (עיין שמות יח, כא–כב ופירוש שם). או, על פי האמור בסנהדרין (לה.), ״חלק להם בתי דינין״: לצורך השעה חילק משה את העם לקבוצות, וכל קבוצה נמסרה לבית דין משלה. אשר על כן, ״ואנשיו״ וגו׳ הם כנראה החוטאים הנמצאים בקבוצה שנמסרה לאותו דיין. על כל בית דין להמית אותם אנשים מן העם שניתנו תחת שיפוטו שחטאו בעבודת פעור. איש פירושו כנראה, לא דיין פרטי אלא אב בית דין, הוא וחבריו היושבים עמו בדין. (ו) והנה – לפני שהוציאו ציווי זה לפועל, בעוד שופטי האומה נאספו סביב משה. איש מבני ישראל – מפסוק יד למדנו שהוא היה אחד מנשיאי השבטים. ואף על פי כן, כאן הוא מתואר באופן סתמי כ״איש מבני ישראל״, זאת כנראה כדי לדון במעשהו אך ורק מנקודת המבט של ״איש ישראל״. העובדה שהוא היה נשיא, ולכן היה צריך לשמש כמופת לטהרה מוסרית, בוודאי שהוסיפה לחומרת העבירה. ומעשה פינחס נראה נשגב הרבה יותר, בהתחשב בכך שהאיש שממנו נקם את נקמת התורה היה גדול ממנו בדרגת חשיבותו. לפיכך מתאים שהתורה מספרת לנו בפסוקים יד–טו את דרגת חשיבותם, הן של האיש והן של האישה. אף על פי כן, חומרת העבירה שנעשתה כאן אינה תלויה בכך שהעבריין היה נשיא. מה שעושה את המעשה ראוי לגינוי כל כך, הוא שהדבר נעשה על ידי ״איש ישראל״. ״איש מבני ישראל״ עם ״המדינית״, בז לאלוקיו, לתורת ה׳, ולישראל; ולכן נתחייב עונש בידי הקנאים, אשר הקנאה למען ה׳, למען התורה, ולמען ישראל מעוררת אותם לפעולה: ״הבועל את הארמית קנאין פוגעין בו״ (עיין סנהדרין פב. ורש״י ד״ה העדה). ויקרב – הוא הביא אותה לשם על מנת ללעוג להם בכך. עדת בני ישראל – וכן גם ״מתוך העדה״ (פסוק ז) – היא אסיפת הדיינים שנקראו על ידי משה (עיין סנהדרין פב.). והמה בכים – המראה שראו כל כך כאב להם, עד ששבר את לבם ולא יכלו לאמץ כוח או לאזור את מתניהם לפעול כאיש. (ז) מתוך העדה – מן הסתם היה מהשופטים שנאספו סביב משה. רמח קרוב ל״רמה״, לירות חץ; כך: ״נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי־קָשֶׁת״ (תהילים עח, ט). ״רמח״ הוא כידון. (ח) הקבה – ״קבה״ נגזר משורש ״קבב״: לעשות חלל בתוך דבר (עיין פירוש לעיל כב, יא); ובהרחבה מתקבל ״קֻבָּה״, תא קטן של אוהל. לפי הגמרא במנחות (לא:), הוא צר מלמעלה ורחב מלמטה. המילה נשתמרה עדיין במילה הגרמנית ״אַלְקוֹבֶן״ [גומחה]. קֳבָתָהּ נגזרת משורש ״קוב״, הקרוב ל״קבב״. משורש זה מתקבל גם ״קֵבָה״: האצטומכא, חלל הבטן. (יא) פינחס פינחס – ביו״ד זעירא. ייתכן ששמו המקורי היה ״פנחס״, אך לאחר מעשה גבורתו נתווספה יו״׳ד לשמו, ומאז והלאה הוא נקרא ״פי נחס״ – ״נחס״ היינו ״נחץ״ (עיין שמואל א׳ כא, ט) – כדי לבאר ש״פי [היינו פי ה׳] נחץ [דחף] אותו לכך״, הוא היה ״נחוץ״ [נדחף] למעשה על ידי פי ה׳. שכן הקנאות לדבר ה׳ היא לבדה הייתה הסיבה למעשהו: ״בקנאו את קנאתי״. ״קנא״ – עיין פירוש, בראשית כו, יד; שמות כ, ה. בְּקַנְאוֹ הוא בבניין פיעל, אך ללא הדגש בנו״ן, כך שבניקודו הוא דומה לבניין קל. ״קַנֵּא״ בבניין פיעל פירושו: לתבוע את דינו של דבר שאדם קיבל על עצמו לדאוג לקיומו. ״קָנָא״ בבניין קל מבטא בעיקר הלך רוח פנימי: אדם מקבל בלבו לעמוד לימינו של פלוני ולראות את עניינו כאילו הוא שלו. ניקוד זה של בניין קל מרמז כאן, שמעשה פינחס לא היה רק הצגה כלפי חוץ, אלא נבע מרגש פנימי עמוק, שכן הבגידה בדבר ה׳ הייתה לו כבגידה בעניינו שלו. בקנאו וגו׳ בתוכם ולא כליתי וגו׳ – פינחס תבע את זכויותי, וכפה את קיומן בקרב העם, ובכך הציל את האומה כולה מהכליה שהייתה פוקדת אותה אילו נאלצתי לתבוע את זכויותי בעצמי. חברה שאין בה מי שמוסר נפשו למען דבר ה׳, הרי היא אבודה לה׳, ובכך אבודה גם לעצמה ולעתידה; שכן נשתכחו ממנה זכויותיו של ה׳ עליה (השווה פירוש, שמות לב, יד). הדבר נכון במיוחד לגבי חברה יהודית, בישראל, אשר עצם קיומה תלוי בתיבת ״לי״, שאותה אמר ה׳ על ישראל, ובכך הקדיש כל אחד ואחד מישראל, ואת כל בחינות קיומו של ישראל, להיות שלו. לנצח נצחים יתבע ה׳ את זכות קניינו בישראל. ישראל הוא ״של ה׳״ – או שהוא חדל מלהתקיים. פינחס לא היה אלא אדם אחד, והמעשה אשר עשה לא היה אלא מעשה אחד של איש חיל; ואף על פי שהיה יחיד בקרב עמו – הציל את כל האומה. (יב) לכן אמר וגו׳ – לא ״אמר לו״ או ״אליו״, אלא הכרז זאת בדרך כלל, כדי שכולם יידעו וישיבו אל לבם: ״הנני נתן לו את בריתי שלום״! בספר ויקרא (כו, מב; עיין פירוש שם) מצאנו ברית הקרויה ״יעקב״, ברית הקרויה ״יצחק״, וברית הקרויה ״אברהם״; נמצא שכל בחינה הכלולה במושג ״יעקב״, ״יצחק״ ו״אברהם״ קרויה ״ברית״, והיא הבטחה מוחלטת של ה׳. ובדומה לכך, בפסוקנו אנו מוצאים ברית הקרויה ״שלום״. נמצא שהיווצרות ההרמוניה המושלמת ביותר של כל המצבים עלי אדמות, בין זה לזה ובינם לבין ה׳, היא ״ברית״, והיא הבטחה מוחלטת של ה׳; ה׳ שם לו למטרה להביא לקיום הבטחתו, והעולם יכול להיות סמוך ובטוח שלבסוף ההבטחה תתקיים (עיין פירוש, בראשית ו, יח). כאן הפקיד ה׳ את קיום ההרמוניה העליונה של השלום דווקא בידי אותה רוח ואותה פעילות, אשר אנשים חסרי מחשבה – הדואגים לעטוף את חוסר־המעש והזנחת החובה שלהם באיצטלא של ״אהבת השלום״ – רגילים להוקיע ולגנות כ״הפרעת השלום״. שלום הוא דבר יקר, שהאדם מחויב להקריב למענו את הכל, את כל זכויותיו וקנייניו; אך לעולם אסור להקריב עבורו את זכויותיהם של האחרים, ואת מה שה׳ הכריז עליו שהוא הטוב והאמת. שלום אמיתי בין אנשים ייתכן רק אם כולם בשלום עם ה׳. המעז להיאבק באויבֵי מה שהוא הטוב והאמת בעיני ה׳, הרי שעל ידי עצם מאבק זה הוא אחד הלוחמים למען ״ברית השלום״ בארץ. לעומת זאת, מי ש״מוותר על כל נכסיו״ ללא מחאה, למען מה שנראה בדמיונו כשלום עם הבריות, ומאפשר להן לעורר מדנים עם ה׳, הרי שעל ידי עצם אהבתו את השלום הוא פועל בשותפות עם אויבי ״ברית השלום״ בארץ. מה שהציל את העם לא היה חוסר האכפתיות של ההמונים, ואף לא דמעות הצער שזלגו מעיני אותם שעמדו מנגד בפתח אוהל מועד. היה זה מעשהו האמיץ של פינחס שהציל את העם והשיב לו את השלום עם ה׳ ותורתו, ובכך השיב את היסוד לשלום אמיתי. ה׳ קרא לברית שהופקדה באופן כללי בידי הלויים, ״חיים ושלום״: ״בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם־לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא״ (מלאכי ב, ה). כלומר: הפקדתי בידיו את הברית הזאת, משום שהיראה שהייתה לו הייתה יראה אך ורק ממני, והוא הרכין את ראשו בראש ובראשונה לפני שמי. אולם הוי״ו של ״שלום״ היא ״וי״ו קטיעא״ – לרוב הדעות, היינו וי״ו שבורה. שכן הברית של פינחס היא שלום שהושב לשלמותו. במקום שנדרשת קנאותו של פינחס, השלום נשבר. ומאבקו של פינחס מכוון להשבת השלום האמיתי; הוא נלחם כדי שה״שלום״ שוב יהיה ״שלם״. ההלכה (קידושין סו:) מצרפת לכך את הדין שכהן בעל מום שעבד, עבודתו פסולה. שכן נאמר כאן על פינחס בהיכנסו לכהונה: ״׳הנני נתן לו את בריתי שלום׳ כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, והא ׳שלום׳ כתיב, א״ר נחמן וי״ו דשלום קטיעה היא״. החפץ להשיב את השלום שנשבר עם ה׳ – וזה מה שמסמלת כל עבודה – חייב בעצמו להיות שלם. (יג) והיתה לו וגו׳ – כאשר נולד פינחס, אביו אלעזר היה עדיין זר. משום כך, עד כה לא הגיע עדיין פינחס לכלל כהונה. אולם כדרך ששבט לוי הגיע למעמד לוייה על ידי מעשיו בחטא העגל ואחר כך נבחר במפורש למשרה זו, כן היה גם כאן: במעשה הצלתו פעל פינחס ככהן המכין את הדרך לעם (עיין פירוש, בראשית יד, יח); הוא קיים הלכה למעשה את ההתמסרות המכפרת הנעשית באופן סמלי על ידי עבודת הכהן במקדש. משום כך נתעלה למעמד כהן לאחר מעשה זה. ברית כהונת עולם שניתנה כאן לו ולזרעו אחריו, התבטאה בכך שכל הכהנים הגדולים היו צאצאי פינחס (עיין דברי הימים א׳ ה, כט–מא), וגם הכהנים הגדולים של בית שני היו, לפי הספרי (שם), מצאצאי פינחס (עיין תוספות יומא ט. ד״ה ולא). פינחס עצמו זכה לאריכות ימים מופלגת. עוד בזמן פילגש בגבעה (שופטים כ, כח) אנו מוצאים את ״פינחס בן אלעזר בן אהרן״ משמש ככהן גדול לפני ארון ברית ה׳. יתירה מכך, לפי דעה אחת, פינחס הוא אליהו (ילקוט שמעוני שם), אשר קנאתו לדבר ה׳ הייתה ספוגה ברוחו של פינחס. לעתיד לבוא, אליהו ירפא את שבר עמו, שיהיה מפולג על ידי פער הדורות, ובכך יסלול את הדרך למימוש ״ברית השלום״ בארץ. שכן העתיד יהיה מנותק מן העבר, ותפקידו של אליהו יהיה לגשר על פער הדורות על ידי השבת רוח חורב של תורת ה׳. כנאמר בדברה האחרון של הנבואה: ״זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה׳ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, וְהֵשִׁיב לֵב־אָבוֹת עַל־בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל־אֲבוֹתָם פֶּן־אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת־הָאָרֶץ חֵרֶם״ (מלאכי ג, כב–כד).

Netziv Bemidbar 25:7,12-13נצי״ב במדבר כ״ה:ז׳,י״ב-י״ג

(ז) וירא וגו'. חילול ש"ש מה שהגיע פתח א"מ ע"כ נתאזר עוז למסור נפשו ע"ז. דאי משום ביאת מואבית לחוד לא היה מחויב לעמוד בסכ"נ רק קנאים רבים פוגעין בו במקום שאין להם לירא מיחיד משא"כ במקום סכנה. אך קנאת כבוד ה' הביאהו לידי כך למסור נפשו על זה. (יב) את בריתי שלום – בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה ברכו במדת השלום. שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו. היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אח"כ אבל באשר היה לש"ש מש"ה באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום. ולא יהא זה הענין לפוקת לב. וע' כיב"ז בס' דברים י"ג י"ח ברוצחי עיר הנדחת. (יג) והיתה לו וגו' – בשכר שהגין על ישראל. ניתן לו ברית כהנת עולם לכפר על בני ישראל לדור דור. ופי' כהנת עולם כה"ג וכיב"ז לעיל ג' נ"ד יע"ש דכהן הדיוט אינו עומד תמיד לפני ה' כי אם במשמרו ובית אב שלו. או ברגלים. משא"כ כה"ג עומד תמיד ומכהן. תחת אשר קנא לאלהיו – ברית השלום מגיע לו. לא רק מחמת שהשיב את חמתי בקנאו. ואם לא הגיע לחמת ה' לא היה מגיע לו ברכת השלום. לא כן אלא תחת אשר קנא לאלהיו היה קצפו ורגזו אך לש"ש ע"כ באה לו ברכת השלום. ויכפר על בני ישראל – ברכת כהנה לא אך משום שלא כליתי את בני ישראל. ואם לא הגיע לעונש עז כזה לא היה מגיע לו זה השכר. לא כן אלא בשביל ויכפר על בני ישראל מגיע לו שיכפר עוד עליהם. דמי שמוסר נפשו על המצוה מסייעין לו מן השמים אח"כ. והודיע זה הכתוב כדי ללמדנו דעת לימים יוצרו.

Hoil Moshe Bemidbar 25:4,6,12-13הואיל משה כ״ה:ד׳, ו׳, י״ב-י״ג

(ד) קח את כל ראשי העם – נכון ג"כ הפירוש הנהוג קח את כל ראשי העם ודון דין והוקע החוטאים, אבל מצאנו בפסוקים הקודמים שקורא לחוטאים בשם העם, וכן אמרו רז"ל אין העם אלא רשעים (הביאו רש"י בשם ספרי על פסוק ויהי העם כמתאוננים בפר' בהעלותך) וקרוב למה שכתבתי אני למעלה (כ"ג ט') על שם עם. ואם מצאנו ויירא העם את ה' (פר' בשלח) לפי דרש חז"ל ר"ל שאפילו הפחותים שבהם בראותם קריעת ים סוף יראו את ה'. א"כ ראשי העם אולי הם המתחילים בעבירה, והעושים אותה זדון כזמרי, ובכן כינוי אותם מוסב לראשי העם עצמם. (ו) והמה בוכים – כי ראו שלא שמעו השופטים לקולם ושאו פנים לחוטאים כי רבים ונכבדים היו. (יב) בקנאו את קנאתי – לא היה בשופטי ישראל איש מקנא לשמי בנשאם פנים לעוברי עבירה, ע"כ קנאתי אני לשמי ושלחתי המגפה, עד כי קנא הוא לשמי וחדלתי אני מקנאתי והמגפה נעצרה. (יג) ולזרעו אחריו – כבר הבטיח ה' לאהרן פעם ושתים שתהיה הכהונה לו ולזרעו אחריו לדורותם, א"כ מה הוסיף לפינחס חלף קנאתו? אם תשאלני זה, אשאלך גם אני, ומה ברכה הוסיף האל ית"ש לאברהם אחר עקדו את יצחק, הלא חזר והבטיחו על הברכות שברכו כבר! אבל כונתו לולא הבטחתיך כבר על כל הברכות האלה, צדקתך זאת דיה להביאן עליך; וכן כאן הכהונה תהיה לך ולזרעך אחריך לא בלבד בזכות אהרן אבי אביך, כי גם בעבור זכותך, כי ראוי אתה לה חלף קנאתך שקנאת לי.