Prohibition of Blood/5

EN/HEע/E

Prohibition of Blood

Sources

Bereshit 9:1-6בראשית ט׳:א׳-ו׳

(1) God blessed Noah and his sons, and said to them, “Be fruitful, and multiply, and replenish the earth. (2) The fear of you and the dread of you will be on every animal of the earth, and on every bird of the sky. Everything that the ground teems with, and all the fish of the sea are delivered into your hand. (3) Every moving thing that lives will be food for you. As the green herb, I have given everything to you. (4) But flesh with its life, its blood, you shall not eat. (5) I will surely require your blood of your lives. At the hand of every animal I will require it. At the hand of man, even at the hand of every man’s brother, I will require the life of man. (6) Whoever sheds man’s blood, his blood will be shed by man, for God made man in his own image.

(א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. (ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כׇּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כׇּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכׇל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. (ג) כׇּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאׇכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. (ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. (ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כׇּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. (ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

Vayikra 3ויקרא ג׳

(1) “‘If his offering is a sacrifice of peace offerings; if he offers it from the herd, whether male or female, he shall offer it without blemish before Hashem. (2) He shall lay his hand on the head of his offering, and kill it at the door of the Tent of Meeting: and Aaron’s sons, the priests shall sprinkle the blood around on the altar. (3) He shall offer of the sacrifice of peace offerings an offering made by fire to Hashem; the fat that covers the innards, and all the fat that is on the innards, (4) and the two kidneys, and the fat that is on them, which is by the loins, and the cover on the liver, with the kidneys, he shall take away. (5) Aaron’s sons shall burn it on the altar on the burnt offering, which is on the wood that is on the fire: it is an offering made by fire, of a pleasant aroma to Hashem. (6) “‘If his offering for a sacrifice of peace offerings to Hashem is from the flock; male or female, he shall offer it without blemish. (7) If he offers a lamb for his offering, then he shall offer it before Hashem; (8) and he shall lay his hand on the head of his offering, and kill it before the Tent of Meeting: and Aaron’s sons shall sprinkle its blood around on the altar. (9) He shall offer from the sacrifice of peace offerings an offering made by fire to Hashem; its fat, the entire tail fat, he shall take away close to the backbone; and the fat that covers the inwards, and all the fat that is on the inwards, (10) and the two kidneys, and the fat that is on them, which is by the loins, and the cover on the liver, with the kidneys, he shall take away. (11) The priest shall burn it on the altar: it is the food of the offering made by fire to Hashem. (12) “‘If his offering is a goat, then he shall offer it before Hashem: (13) and he shall lay his hand on its head, and kill it before the Tent of Meeting; and the sons of Aaron shall sprinkle its blood around on the altar. (14) He shall offer from it as his offering, an offering made by fire to Hashem; the fat that covers the innards, and all the fat that is on the innards, (15) and the two kidneys, and the fat that is on them, which is by the loins, and the cover on the liver, with the kidneys, he shall take away. (16) The priest shall burn them on the altar: it is the food of the offering made by fire, for a pleasant aroma; all the fat is Hashem’s. (17) “‘It shall be a perpetual statute throughout your generations in all your dwellings, that you shall eat neither fat nor blood.’”

(א) וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קׇרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי י״י. (ב) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קׇרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (ג) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַי״י אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כׇּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. (ד) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה. (ה) וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה אֲשֶׁר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַי״י. (ו) וְאִם מִן הַצֹּאן קׇרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַי״י זָכָר אוֹ נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. (ז) אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב אֶת קׇרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי י״י. (ח) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קׇרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (ט) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַי״י חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כׇּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. (י) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה. (יא) וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַי״י. (יב) וְאִם עֵז קׇרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי י״י. (יג) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קׇרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַי״י אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כׇּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. (טו) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה. (טז) וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כׇּל חֵלֶב לַי״י. (יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כׇּל חֵלֶב וְכׇל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ.

Vayikra 7:23-27ויקרא ז׳:כ״ג-כ״ז

(23) “Speak to the children of Israel, saying, ‘You shall eat no fat, of bull, or sheep, or goat. (24) The fat of that which dies of itself, and the fat of that which is torn of animals, may be used for any other service, but you shall in no way eat of it. (25) For whoever eats the fat of the animal, of which men offer an offering made by fire to Hashem, even the soul who eats it shall be cut off from his people. (26) You shall not eat any blood, whether it is of bird or of animal, in any of your dwellings. (27) Whoever it is who eats any blood, that soul shall be cut off from his people.’”

(כג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כׇּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ. (כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכׇל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ. (כה) כִּי כׇּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַי״י וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ. (כו) וְכׇל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה. (כז) כׇּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כׇּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

Vayikra 17:1-14ויקרא י״ז:א׳-י״ד

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “Speak to Aaron, and to his sons, and to all the children of Israel, and say to them: ‘This is the thing which Hashem has commanded, (3) Whatever man there is of the house of Israel, who kills a bull, or lamb, or goat, in the camp, or who kills it outside the camp, (4) and hasn’t brought it to the door of the Tent of Meeting, to offer it as an offering to Hashem before the tabernacle of Hashem: blood shall be imputed to that man. He has shed blood; and that man shall be cut off from among his people. (5) This is to the end that the children of Israel may bring their sacrifices, which they sacrifice in the open field, that they may bring them to Hashem, to the door of the Tent of Meeting, to the priest, and sacrifice them for sacrifices of peace offerings to Hashem. (6) The priest shall sprinkle the blood on the altar of Hashem at the door of the Tent of Meeting, and burn the fat for a pleasant aroma to Hashem. (7) They shall no more sacrifice their sacrifices to the goat idols, after which they play the prostitute. This shall be a statute forever to them throughout their generations.’ (8) “You shall say to them, ‘Any man there is of the house of Israel, or of the strangers who live as foreigners among them, who offers a burnt offering or sacrifice, (9) and doesn’t bring it to the door of the Tent of Meeting, to sacrifice it to Hashem; that man shall be cut off from his people. (10) “‘Any man of the house of Israel, or of the strangers who live as foreigners among them, who eats any kind of blood, I will set my face against that soul who eats blood, and will cut him off from among his people. (11) For the life of the flesh is in the blood; and I have given it to you on the altar to make atonement for your souls: for it is the blood that makes atonement by reason of the life. (12) Therefore I have said to the children of Israel, “No person among you shall eat blood, neither shall any stranger who lives as a foreigner among you eat blood.” (13) “‘Whatever man there is of the children of Israel, or of the strangers who live as foreigners among them, who takes in hunting any animal or bird that may be eaten; he shall pour out its blood, and cover it with dust. (14) For as to the life of all flesh, its blood is with its life: therefore I said to the children of Israel, “You shall not eat the blood of any kind of flesh; for the life of all flesh is its blood. Whoever eats it shall be cut off.”

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י״י לֵאמֹר. (ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קׇרְבָּן לַי״י לִפְנֵי מִשְׁכַּן י״י דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. (ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַי״י אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַי״י אוֹתָם. (ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח י״י פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַי״י. (ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם. (ח) וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח. (ט) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַי״י וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו. (י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כׇּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. (יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. (יב) עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כׇּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם. (יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. (יד) כִּי נֶפֶשׁ כׇּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כׇּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כׇּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כׇּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.

Vayikra 19:26ויקרא י״ט:כ״ו

“‘You shall not eat any meat with the blood still in it; neither shall you use enchantments, nor practice sorcery.

לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ.

Devarim 12:16-25דברים י״ב:ט״ז-כ״ה

(16) Only you shall not eat the blood; you shall pour it out on the earth as water. (17) You may not eat within your gates the tithe of your grain, or of your new wine, or of your oil, or the firstborn of your herd or of your flock, nor any of your vows which you vow, nor your freewill offerings, nor the wave offering of your hand; (18) but you shall eat them before Hashem your God in the place which Hashem your God shall choose, you, and your son, and your daughter, and your male servant, and your female servant, and the Levite who is within your gates: and you shall rejoice before Hashem your God in all that you put your hand to. (19) Take heed to yourself that you don’t forsake the Levite as long as you live in your land. (20) When Hashem your God shall enlarge your border, as he has promised you, and you shall say, “I want to eat meat,” because your soul desires to eat meat; you may eat meat, after all the desire of your soul. (21) If the place which Hashem your God shall choose, to put his name there, is too far from you, then you shall kill of your herd and of your flock, which Hashem has given you, as I have commanded you; and you may eat within your gates, after all the desire of your soul. (22) Even as the gazelle and as the hart is eaten, so you shall eat of it: the unclean and the clean may eat of it alike. (23) Only be sure that you don’t eat the blood: for the blood is the life; and you shall not eat the life with the flesh. (24) You shall not eat it; you shall pour it out on the earth as water. (25) You shall not eat it; that it may go well with you, and with your children after you, when you shall do that which is right in the eyes of Hashem.

(טז) רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם. (יז) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכׇל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. (יח) כִּי אִם לִפְנֵי י״י אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י״י אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי י״י אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. (יט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כׇּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ. (כ) כִּי יַרְחִיב י״י אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכׇל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. (כא) כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י״י אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן י״י לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ. (כב) אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ. (כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. (כד) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם. (כה) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי י״י.

Devarim 15:19-23דברים ט״ו:י״ט-כ״ג

(19) All the firstborn males that are born of your herd and of your flock you shall sanctify to Hashem your God: you shall do no work with the firstborn of your herd, nor shear the firstborn of your flock. (20) You shall eat it before Hashem your God year by year in the place which Hashem shall choose, you and your household. (21) If it has any blemish, is lame or blind, or has any defect whatever, you shall not sacrifice it to Hashem your God. (22) You shall eat it within your gates: the unclean and the clean shall eat it alike, as the gazelle, and as the hart. (23) Only you shall not eat its blood; you shall pour it out on the ground as water.

(יט) כׇּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַי״י אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ. (כ) לִפְנֵי י״י אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י״י אַתָּה וּבֵיתֶךָ. (כא) וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַי״י אֱלֹהֶיךָ. (כב) בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. (כג) רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.

Yechezkel 33:25יחזקאל ל״ג:כ״ה

Wherefore say unto them: Thus saith the Lord God. Ye eat with the blood, and lift up your eyes unto your idols, and shed blood; and shall ye possess the land?

לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ.

Enoch 7ספר חנוך ז׳

(1) It happened after the sons of men had multiplied in those days, that daughters were born to them, elegant and beautiful. (2) And when the angels, the sons of heaven, beheld them, they became enamoured of them, saying to each other, Come, let us select for ourselves wives from the progeny of men, and let us beget children. (3) Then their leader Samyaza said to them; I fear that you may perhaps be indisposed to the performance of this enterprise; (4) And that I alone shall suffer for so grievous a crime. (5) But they answered him and said; We all swear; (6) And bind ourselves by mutual execrations, that we will not change our intention, but execute our projected undertaking. (7) Then they swore all together, and all bound themselves by mutual execrations. Their whole number was two hundred, who descended upon Ardis, which is the top of mount Armon. (8) That mountain therefore was called Armon, because they had sworn upon it, and bound themselves by mutual execrations. (9) These are the names of their chiefs: Samyaza, who was their leader, Urakabarameel, Akibeel, Tamiel, Ramuel, Danel, Azkeel, Saraknyal, Asael, Armers, Batraal, Anane, Zavebe, Samsaveel, Ertael, Turel, Yomyael, Arazyal. These were the prefects of the two hundred angels, and the remainder were all with them. (10) Then they took wives, each choosing for himself; whom they began to approach, and with whom they cohabited; teaching them sorcery, incantations, and the dividing of roots and trees. (11) And the women conceiving brought forth giants, (12) Whose stature was each three hundred cubits. These devoured all [which] the labor of men [produced;] until it became impossible to feed them; (13) When they turned themselves against men, in order to devour them; (14) And began to injure birds, beasts, reptiles, and fishes, to eat their flesh one after another, and to drink their blood. (15) Then the earth reproved the unrighteous.

Enoch 7:9-15ספר חנוך ז׳:ט׳-ט״ו

(9) These are the names of their chiefs: Samyaza, who was their leader, Urakabarameel, Akibeel, Tamiel, Ramuel, Danel, Azkeel, Saraknyal, Asael, Armers, Batraal, Anane, Zavebe, Samsaveel, Ertael, Turel, Yomyael, Arazyal. These were the prefects of the two hundred angels, and the remainder were all with them. (10) Then they took wives, each choosing for himself; whom they began to approach, and with whom they cohabited; teaching them sorcery, incantations, and the dividing of roots and trees. (11) And the women conceiving brought forth giants, (12) Whose stature was each three hundred cubits. These devoured all [which] the labor of men [produced;] until it became impossible to feed them; (13) When they turned themselves against men, in order to devour them; (14) And began to injure birds, beasts, reptiles, and fishes, to eat their flesh one after another, and to drink their blood. (15) Then the earth reproved the unrighteous.

Damascus Documentברית דמשק

ובניהם במצרים הלכו בשרירות לבם להועץ על מצות א-ל ולעשות איש הישר בעיניו: ויאכלו את הדם: ויכרת זכורם [כאשר דבר להם] ב[מדבר] קדש עלו ורשו את הארץ.... והדגים אל יאכלו כי אם נקרעו ונשפך [ד]מם...

Jubilees 6:1-21יובלים ו׳:א׳-כ״א

(1) And on the new moon of the third month he went forth from the ark, and built an altar on that mountain. (2) And he made atonement for the earth, and took a kid and made atonement by its blood for all the guilt of the earth; for everything that had been on it had been destroyed, save those that were in the ark with Noah. (3) And he placed the fat thereof on the altar, and he took an ox, and a goat, and a sheep and kids, and salt, and a turtle-dove, and the young of a dove, (4) and placed a burnt sacrifice on the altar, and poured thereon an offering mingled with oil, and sprinkled wine and strewed frankincense over everything, and caused a goodly savour to arise, acceptable before the Lord. (5) And the Lord smelt the goodly savour, and He made a covenant with him that there should not be any more a flood to destroy the earth; (6) that all the days of the earth seed-time and harvest should never cease; cold and heat, and summer and winter, and day and night should not change their order, nor cease for ever. (7) "And you, increase ye and multiply upon the earth, and become many upon it, and be a blessing upon it. (8) The fear of you and the dread of you I shall inspire in everything that is on earth and in the sea. (9) And behold I have given unto you all beasts, and all winged things, and everything that moveth on the earth, and the fish in the waters, and all things for food; as the green herbs, I have given you all things to eat. (10) But flesh, with the life thereof, with the blood, ye shall not eat; for the life of all flesh is in the blood, lest your blood of your lives be required. (11) At the hand of every man, at the hand of every (beast), shall I require the blood of man. (12) Whoso sheddeth man's blood by man shall his blood be shed; for in the image of God made He man. (13) And you, increase ye, and multiply on the earth." (14) And Noah and his sons swore that they would not eat any blood that was in any flesh, (15) and he made a covenant before the Lord God for ever throughout all the generations of the earth in this month. (16) On this account He spake to thee that thou shouldst make a covenant with the children of Israel in this month upon the mountain with an oath, and that thou shouldst sprinkle blood upon them because of all the words of the covenant, which the Lord made with them for ever. (17) And this testimony is written concerning you that you should observe it continually, so that you should not eat on any day any blood of beasts or birds or cattle during all the days of the earth, (18) and the man who eateth the blood of beast or of cattle or of birds during all the days of the earth, he and his seed shall be rooted out of the land. (19) And do thou command the children of Israel to eat no blood, so that their names and their seed may be before the Lord our God continually. (20) And for this law there is no limit of days, for it is for ever. They shall observe it throughout their generations, so that they may continue supplicating on your behalf with blood before the altar; (21) every day and at the time of morning and evening they shall seek forgiveness on your behalf perpetually before the Lord that they may keep it and not be rooted out.

(א) ובראש החודש השלישי יצא מן התיבה ויבן מזבח על ההר הזה ויירא על הארץ. (ב) ויקח שעיר עזים רך ויכפר בדמו על כל אשמת הארץ כי נמחה כל היקום אשר היה עליה לבד מאשר היו את נוח בתיבה. (ג) וישם את חלבו על המזבח ויקח פר ואיל וכבש ושעירי עזים ומלח ותור ובני יונה. (ד) ויעל אשֶה על המזבח ויבא גם מנחות אפויות בשמן ויזרק את הדם והיין וישם על הכל לבונה ויעל ריח ניחוח לרצון לפני ה. (ה) וירח ה׳ את ריח הניחוח ויכרות אתו ברית לבל יהיה עוד מבול לשחת הארץ. (ו) עוד כל ימי הארץ זרע וקציר לא ישבתו קור וחום קיץ וחורף יום ולילה לא ישנו את סדרם ולא ישבתו לעולמים. (ז) ואתם פרו ורבו על הארץ ומלאו אותה והיו לברכה עליה. (ח) מוראכם וחתכם אתן על כל אשר על הארץ ואשר בים. (ט) והנה נתתי לכם כל חית הארץ וכל בהמה וכל אשר יעופף וכל הרמש הרומש על הארץ ודגי המים ואת כל לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל לאכלה. (י) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו כי נפש כל בשר הדם ולא ידרש דמכם לנפשכם. (יא) מיד כל אדם מיד איש אדרוש דם אדם. (יב) שופך דם אדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם. (יג) ואתם פרו ורבו ומלאו את הארץ. (יד) ובניו נשבעו לבלתי אכול דם כל בשר. (טו) ויקם לברית לפני ה׳ אלהים לעולם לכל דורות הארץ בחודש הזה. (טז) לכן דבר אותך כי תקים גם אתה ברית את בני ישראל בחודש הזה על ההר והבאת אותם באלה ותזרוק דם עליהם על כל דברי הברית אשר כרת ה׳ עמהם לדורות עולם. (יז) וזאת העדות הכתובה לפניהם למען תשמרו אותה כל הימים לבל תאכלו לעולם את דם נפש כל חי. (יח) והאיש אשר יאכל דם חיה ובהמה ועוף כל ימי הארץ ונכרת הוא וזרעו מן הארץ. (יט) ויצו את בני ישראל לבלתי אכול כל דם למען יעמדו הם וזרעם לפני ה׳ אלהינו לנצח. (כ) והחוק הזה לא ימוש לעולמים ושמרו אותו לדורות עולם לכפר תמיד על נפשותיכם בדם על המזבח. (כא) מדי יום ביומו בבוקר ובערב יכפרו עליהם לפני ה׳ ושמרו אותו ולא יכרתו.

Jubilees 7:24-45יובלים ז׳:כ״ד-מ״ה

(24) and he exhorted his sons to observe righteousness, and to cover the shame of their flesh, and to bless their Creator, and honour father and mother, and love their neighbour, and guard their souls from fornication and uncleanness and all iniquity. (25) For owing to these three things came the flood upon the earth, namely, (26) owing to the fornication wherein the Watchers against the law of their ordinances went a whoring after the daughters of men, and took themselves wives of all which they chose: and they made the beginning of uncleanness. (27) And they begat sons the Nâphîdîm, and they were all unlike, and they devoured one another: and the Giants slew the Nâphîl, and the Nâphîl slew the Eljô, and the Eljô mankind, and one man another. (28) And every one sold himself to work iniquity and to shed much blood, and the earth was filled with iniquity. (29) And after this they sinned against the beasts and birds, and all that moveth and walketh on the earth: and much blood was shed on the earth, (30) and every imagination and desire of men imagined vanity and evil continually. (31) And the Lord destroyed everything from off the face of the earth; because of the wickedness of their deeds, and because of the blood which they had shed in the midst of the earth He destroyed everything. (32) "And we were left, I and you, my sons, and everything that entered with us into the ark, (33) and behold I see your works before me that ye do not walk in righteousness; for in the path of destruction ye have begun to walk, (34) and ye are parting one from another, and are envious one of another, and (so it cometh) that ye are not in harmony, my sons, each with his brother. (35) For I see, and behold the demons have begun (their) seductions against you and against your children, (36) and now I fear on your behalf, that after my death ye will shed the blood of men upon the earth, and that ye, too, will be destroyed from the face of the earth. (37) For whoso sheddeth man's blood, and whoso eateth the blood of any flesh, will all be destroyed from the earth. (38) And there will not be left any man that eateth blood. Or that sheddeth the blood of man on the earth, Nor will there be left to him any seed or descendants living under heaven; (39) For into Sheol will they go, And into the place of condemnation will they descend. (40) And into the darkness of the deep will they all be removed by a violent death. There shall be no blood seen upon you of all (41) the blood there shall be all the days in which ye have killed any beasts or cattle or whatever flieth upon the earth, and work ye a good work to your souls by covering that which hath been shed on the face of the earth. (42) And ye shall not be like him who eateth with blood, but guard yourselves that none may eat blood before you: (43) cover the blood, for thus have I been commanded to testify to you and your children, together with all flesh. (44) And suffer not the soul to be eaten with the flesh, that your blood, which is your life, may not be required at the hand of any flesh that sheddeth (it) on the earth. (45) For the earth will not be clean from the blood which hath been shed upon it; for (only) through the blood of him that shed it will the earth be purified throughout all its generations.

(כד) ויעד בבניו לעשות צדק ולכסות בשר ערוותם ולברך את בוראם ולכבד את האב ואת האם לאהוב איש את רעהו ולשמור את נפשותיהם מכל זנונים וטומאה ומכל עוולה. (כה) כי בגלל שלושת הדברים האלה בא המבול על הארץ. (כו) בגלל הזנונים אשר זנו השומרים למרות חוקי משפטם אחרי בנות האדם ולקחו להם נשים מכל אשר בחרו המה עשו ראשית הטומאה. (כז) ובניהם הנפילים וכל אחיהם חלק לבם ויאכל איש את רעהו הענק המית את הנפיל והנפיל המית את העליון והעליון המית את בני האדם ואדם את רעהו. (כח) וכל איש היה [נכון] לעשות אוון ולשפוך דם נקי ותמלא הארץ חמס. (כט) ובדרכיהם הלכו כל חית הארץ ועוף השמים וכל השרץ והרמש על הארץ ודם רב נשפך על הארץ. (ל) וכל יצר מחשבות האנשים היה אפס ורע כל היום. (לא) וימח ה׳ את כל היקום מעל פני האדמה מפני רוע מעלליהם ומפני הדם אשר שפכו על הארץ השמיד את כל היקום. (לב) ואני ואתם בני וכל אשר בא אתנו אל התיבה נשארנו. (לג) והנה אנכי רואה כיום את מעשיכם כי לא תתהלכו בצדקה כי אם החילותם ללכת בדרך שחת. (לד) ולהיפרד איש מרעהו ולקנא איש בעמיתו וכי לא תשבו בשלום בני איש את אחיו. (לה) כי אראה איך הרוחות הרעות החלו להוליככם תועה אתכם ואת בניכם. (לו) ועתה אדאג לכם פן אחרי מותי תשפכו דם אדם על הארץ ותימחו גם אתם מעל פני האדמה. (לז) כי כל שופך דם אדם וכל אוכל דם כל בשר ישמד מקרב כל מן הארץ. (לח) ולא ישאר איש האוכל דם והשופך דם על הארץ לא נין ולא נכד לו תחת השמים. (לט) כי אם בגיא צלמות ילכו למו ואל בור שחת ירדו. (מ) בחשכת התהום יטבעו כולם במגפה רעה איש איש אשר לא יקריב מכל דם לכפר בעדכם. (מא) וזה הדבר מדי תשחטו חיה או בהמה או כל אשר יעופף על הארץ עשו לכם פעולת צדקה בדם בכל מקום אשר ישפך על הארץ. (מב) ואיש מכם לא יאכל [בשר] בדם אל תתנו לאכול דם לפניכם. (מג) כסו את הדם בעפר כי כן צוויתי אעידהו לכם ולבניכם ולכל בשר. (מד) ואל תאכלו הנפש עם הבשר פן לא ידרש דמכם לנפשכם מכל בשר השופך אותו על הארץ. (מה) כי לא יכופר לארץ את הדם אשר נשפך עליה כי אם בדם שופכו תטהר הארץ לכל דורותיה.

Jubilees 11:1-3יובלים י״א:א׳-ג׳

(1) And in the thirty-fifth jubilee, in the third week, in the first year thereof, Reu took to himself a wife, and her name was ’Ôrâ, the daughter of ’Ûr, the son of Kêsêd, (2) and she bare him a son, and he called his name Sêrôḫ, in the seventh year of this week in this jubilee. (3) And the sons of Noah began to war on each other, to take captive and to slay each other, and to shed the blood of men on the earth, and to eat blood,

(א) וביובל החמשה ושלושים בשבוע השלישי בשנה הראשונה בו לקח רעו אשה ושמה ערה בת בן כשד. (ב) ותלד לו בן ויקרא את שמו שרוג בשנה השביעית לשבוע ההוא וליובל ההוא. (ג) ובני נוח החלו להלחם איש באחיו לשבות שבי ולהמית ולשפוך דם אדם על הארץ ולאכול דם.

Jubilees 21:1-25יובלים כ״א:א׳-כ״ה

(1) And in the sixth year of the seventh week of this jubilee Abraham called Isaac his son, and commanded him, saying: (2) "I am become old, and. know not the day of my death, and am full of my days. (3) And behold, I am one hundred and seventy-five years old, and throughout all the days of my life I have remembered the Lord, and sought with all my heart to do His will, and to walk uprightly in all His ways. (4) My soul hath hated idols, (and I have despised those that served them, and I have given my heart and spirit) that I might observe to do the will of Him who created me. (5) For He is the living God, and He is holy and faithful, and He is righteous beyond all, and there is with Him no accepting of (men's) persons and no accepting of gifts; for God is righteous, and executeth judgment on all those who transgress His commandments and despise His covenant. (6) And do thou, my son, observe His commandments and His ordinances and His judgments, and walk not after the abominations and after the graven images and after the molten images. And eat no blood at all of animals or cattle, or of any bird which flieth in the heaven. (7) And if thou dost slay a victim as an acceptable peace-offering, slay ye it, and pour out its blood upon the altar, and all the fat of the offering offer on the altar with fine flour (and the meat-offering) mingled with oil, with its drink-offering (8) --offer them all together on the altar of burnt-offering; it is a sweet savour before the Lord. (9) And thou wilt offer the fat of the sacrifice of thank-offerings on the fire which is upon the altar, and the fat which is on the belly, and all the fat on the inwards (10) and the two kidneys, and all the fat that is upon them, and upon the loins and liver thou shalt remove together with the kidneys. (11) And offer all these for a sweet savour acceptable before the Lord, with its meat-offering and with its drink-offering, for a sweet savour, the bread of the offering unto the Lord, (12) And eat its meat on that day and on the second day, and let not the sun on the second day go down upon it till it is eaten, (13) and let nothing be left over for the third day; for it is not acceptable [for it is not approved] and let it no longer be eaten, (14) and all who eat thereof will bring sin upon themselves; for thus I have found it written in the books of my forefathers, and in the words of Enoch, and in the words of Noah. (15) And on all thy oblations thou shalt strew salt, and let not the salt of the covenant be lacking in all thy oblations before the Lord. (16) And as regards the wood of the sacrifices, beware lest thou bring (other) wood for the altar in addition to these: cypress, dêfrân, sagâd, pine, fir, cedar, savin, palm, olive, myrrh, laurel, and citron, juniper, and balsam. (17) And of these kinds of wood lay upon the altar under the sacrifice, such as have been tested as to their appearance, and do not lay (thereon) any split or dark wood, (18) (but) hard and clean, without fault, a sound and new growth; and do not lay (thereon) old wood, [for its fragrance is gone] for there is no longer fragrance in it as before. (19) Besides these kinds of wood there is none other that thou shalt place (on the altar), for the fragrance is dispersed, and the smell of its fragrance goeth not up to heaven. (20) Observe this commandment and do it, my son, that thou mayst be upright in all thy deeds. (21) And at all times be clean in thy body, and wash thyself with water before thou approachest to offer on the altar, and wash thy hands and thy feet before thou drawest near to the altar; (22) and when thou art done sacrificing, wash again thy hands and thy feet. And let no blood appear upon you nor upon your clothes; (23) be on thy guard, my son, against blood, be on thy guard exceedingly; cover it with dust. And do not eat any blood, for it is the soul; eat no blood whatever. (24) And take no gifts for the blood of man, lest it be shed with impunity, without judgment; for it is the blood that is shed that causeth the earth to sin, and the earth cannot be cleansed from the blood of man save by the blood of him who shed it. (25) And take no present or gift for the blood of man: blood for blood,

(א) ובשנה השישית לשבוע השביעי ליובל ההוא קרא אברהם אל יצחק בנו ויצוהו לאמור. (ב) הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי כי שבע ימים אנוכי. (ג) והנני בן מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים ובכל ימי חיי זכרתי את ה׳ ובקשתי בכל לבבי לעשות רצון אלוהי ולהתהלך בתומי בכל דרכיו. (ד) אלילים שנאה נפשי למען שתי את לבי לעשות חפץ בוראי כי אלוהים חיים הוא וקדוש ונאמן וצדיק בכל ואין עול בו לא ישא פנים ולא יקח שוחד. (ה) כי אלוהי צדק הוא פוקד עוון כל העוברים על מצוותיו והמפירים את בריתו. (ו) וגם אתה בני שמור מצוותיו חוקתו ומשפטו ואל תלכו אחרי הטמאים והפסילים והמסכות ואל תאכלו דם מחיה ועד בהמה ועד צפור כל כנף אשר יעופף בשמים. (ז) וכי תשחט זבח שלמים לרצונו תזבחהו שחטהו ואת דמו שפוך על המזבח עם סולת ומנחה בלולה בשמן על נסכים. (ח) הקריבה את הכל יחד על מזבח העולה לריח ניחוח לה. (ט) כחלב זבח התודה תקטיר אותם על אש המזבח החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב. (י) ואת שתי הכליות ואת כל החלב אשר עליהן ואשר על הכסלים ואת הכבד על הכליות הכרוכות בו. (יא) והקרבת את הכל לריח ניחוח לרצון לפני ה׳ על מנחתם ונסכיהם כמשפט לריח ניחוח לחם אשה לה. (יב) אך את הבשר תאכל ביום קרבנו וממחרת ולא תבוא עליו השמש ביום השני בטרם יאכל. (יג) ולא יניח ממנו עד היום השלישי כי לא לרצון הוא פיגול יהיה ולא יאכל עוד. (יד) כל האוכלים ממנו עוונם ישאו כי כן מצאתי כתוב בספר אבותי הראשונים בדברי חנוך ונח. (טו) על קרבן מנחותיך תקריב מלח ולא תשבית ברית מלח מעל כל מנחותיך לפני ה. (טז) ובעצי העולה תשמר מקחת עצים אחרים לעולה מלבד עצי שקמה ועצי שטים ומקל שקד וגופר (כופר) ואלון וארז וברוש ואתרוג ועץ שמן והדס ודפנא וארז ערבה ובושם. (יז) מאת מיני עץ האלה תערוך תחת האש על המזבח אחרי אשר בחנת מראהו ולא תשים עליו כל עץ נבקע ושחור מראה. (יח) עץ קשה ותמים דשן ורענן יהיה ולא עץ יבש כי ריחו נמר ולא עמד טעמו בו. (יט) מלבד העצים האלה לא תשים עץ אחר כי אין ריח בו והעלית ריח ניחוחו השמימה. (כ) שמור בני את המצוה הזאת לעשותה למען תעשה הישר בכל משלח ידך. (כא) בכל עת יהיה בשרך טהור ורחצת במים בטרם תגש להקריב על המזבח ורחצת ידים ורגלים בטרם תקרב אל המזבח. (כב) והיה ככלותך להקריב את האשה תרחץ שנית ידיך ורגליך ולא יראה כתם דם בכם ובבגדיכם. (כג) השמר מאוד בני השמר מאוד בדם קבור תקברנו בארץ ולא תאכל דם כי הוא הנפש לא תאכל כל דם. (כד) ולא תקח כופר על דם אדם לבל ינקה שופכו חינם כי הדם הזה הנשפך יחניף את הארץ ולא תטהר מן הדם כי אם בדם שופכו. (כה) ולא תקח כופר ושוחד לדם אדם דם תחת דם.

Josephus Antiquities of the Jews 1:3:8יוספוס קדמוניות היהודים א׳:ג׳:ח׳

[099] When Noah had made these prayers, God loved him for his righteousness, and granted all his prayers, saying that it was not He who had brought destruction on the world, but those who had suffered this just vengeance. [100] He would not have brought men into the world had he meant to destroy them, since it would show greater wisdom not to have given them life at all than to destroy them, after it was given. "But their outrages to my sanctity and goodness," he said, "forced me to inflict this punishment on them. [101] However in future I will not so angrily punish their misdeeds, especially due to your prayers. If at any time I send unusually bad weather, do not fear the size of the downpours, for the water shall never again swamp the earth. [102] You are to refrain from shedding human blood and from murder and punish those who do any such thing. I allow you to use all other animals to satisfy your needs and appetites, for I have made you masters of all that walk on the land and swim in the waters and fly in the air, except for their blood, for in it is the life. [103] And by my bow (meaning the rainbow, which they call the bow of God) I will give you a sign that I have set aside my anger. When God had said and promised this, he went away.

וישע ה׳ אל נח ואל קרבנו, וישמע בקול תפלתו, ויבטיחהו למלאות את שאלתו, כי מצא חן בעיניו בגלל צדקתו ותֹם לבבו. גם גלה את אזנו כי הוא לא יחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה, ולא ברצונו הביא את המבול לשחת כל בשר, רק בני האדם בחמס ידיהם ורע מעלליהם הֵסַבּוּ בנפשותם וכגמול ידם נעשה להם. ולו חפץ להשיב אנוש עד דכא ולכלותם מעל פני האדמה בשנאתו אותם, כי אז לא ברא אותם, כי טוב לבלתי תת חיים להאדם מאשר לשוב ולקחת ממנו מהר את החיים אשר נתן לו. אך יען כי נאץ נאצוני האנשים ההם, הוסיף ה׳ דבר אל נח, ויכעיסוני ברעתם וזדונם, הִמריצוני לעשות בהם שפטים ולהשיב גמול להם. אולם מעתה ועד עולם לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ואני רחום וחנון, ורחמי על כל מעשי, גם נעתרתי אל תפלתך אשר התפללת בעד בני האדם, ולמענך למענך לא אשוב עוד להשחיתם. ואם אביא לפעמים סער מתחולל וגשם שוטף על הארץ, אל יפֹּל לב האדם, כי לא אביא עוד מבול למחות את כל היקום מתחת השמים. אך אתם אל תוסיפו לשפוך עוד דמי אדם, ואם יזיד אנוש לשפוך דם אדם, גם דמו ישפך. ולעומת זאת אתיר את ידכם לשפוך דמי חיה בהמה ועוף ולאכול את בשרם, וכל רמש אשר הוא חי נתתי לכם לאכלה, כירק עשב לפנים נתתי לכם עתה את כל, אפס כי לא תאכלו עם בשרם גם את דמם, כי הדם הוא הנפש בכל בעלי החיים. ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ודגי הים, כי כל שַׁתִּי תחת רגליכם. ולאות ברית ביני וביניכם לבל יכרת כל בשר עוד ממי המבול, נתתי את קשתי בענן (הקשת היא בעיני היהודים כלי נשק האלהים וקשת גבורתו), והיה בענני ענן עם סער ומטר סוחף על הארץ, ונראתה הקשת בענן, וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה, ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. אחרי הדברים האלה, נעלה כבוד ה׳ מעל נח.

Josephus Antiquities of the Jews 3:11:2יוספוס קדמוניות היהודים ג׳:י״א:ב׳

[259] He also decided about which animals may be used for food and which they must not use. When occasion arises later in this work, this will be further explained, as well as the reasons which moved him to allot some as our food while bidding us abstain from others. [260] He entirely forbade us to use blood as food, reckoning it to hold the soul and spirit. He also forbade us to eat the flesh of any animal that dies of itself, and the membrane and the fat of goats and sheep and bulls.

Sifre Devarim 12:20ספרי דברים י״ב:כ׳

Piska 75 "When the Lord your G-d broadens your boundaries": Observe the mitzvah prescribed herein, in whose merit the Lord shall broaden your boundaries. "as He spoke to you": (that He would give you the lands of) "the Keini, the Kenizi, and the Kadmoni." Rebbi says: These have already been stated (viz. Bereshith 15:19). What is being spoken of now? (Ezekiel 48:1-7) "from the eastern side to the west — Dan, one (portion), etc." "and you will say: I shall eat flesh, for your soul will desire to eat flesh": R. Yishmael says: We are hereby apprised that "flesh of desire" was forbidden to Israel in the desert, and when they came to Eretz Yisrael it was permitted to them. R. Akiva says: Scripture comes to teach only the mitzvoth stated here, to forbid to them flesh of "stabbing" (nechirah [as opposed to shechitah, ritual slaughter]), and when they entered the land it was forbidden to them. R. Elazar b. Azaryah says: Scripture comes to teach you derech eretz (proper deportment), that one should eat flesh only out of desire. I might think that he could buy meat in the marketplace and eat it; it is, therefore, written (Ibid. 21) "then you shall slaughter of your cattle and of your flocks" — One is not to eat flesh unless he has cattle and flocks (of his own). I might think that he is to slaughter all of his flocks and all of his cattle; it is, therefore, written "of your cattle," and not "all of your cattle"; "of your flocks," and not "all of your flocks." "as He commanded you": Just as offerings (are slaughtered) by shechitah, so, chullin ("mundane" animals), by shechitah. — But perhaps, just as offerings in the "place" (of the Temple — the azarah, the Temple court), so, chullin in the "place"; it is, therefore, written (Ibid.) "When there is distant from you the place … then you shall slaughter." When the place is distant, you slaughter (chullin), and you do not slaughter (chullin) when the place is near — to exclude chullin from being slaughtered in the azarah. This tells me only of unblemished animals (that they may not be slaughtered in the azarah [lest they be confused with offerings]). Whence do I derive (the same for) blemished animals? From (Vayikra 3:2) "and he shall slaughter it" (implying an offering only [and not chullin of any kind]) at the entrance of the tent of meeting" (i.e., the azarah.) Whence do I derive (the same for) animals and birds, (which cannot be confused with offerings)? From (Ibid. 8) "and he shall slaughter it (a sheep) before the tent of meeting" — it, and not animals and birds. If (you might think,) just as (the eating of) offerings is time constrained (i.e., peace-offerings may be eaten only for two days and one night) so chullin is time constrained; it is, therefore, written (Ibid. 21) "with all the desire of your soul" (connoting whenever you wish). If (you might think,) just as (the eating of) offerings is confined within certain bounds, so, chullin; it is, therefore, written (Ibid. 22) "the unclean one … may eat it." This tells me only of the unclean one. Whence do I derive (the same for) the clean one? From "the unclean one and the clean one." "together may eat it" We are hereby apprised that both of them may eat it from one dish. I might think that terumah, too, may be eaten from the same dish; it is, therefore, written "may eat it (chullin)." This may be eaten from the same dish, but not terumah. I might think that they (chullin) are subject to (the giving of) breast and thigh (to the Cohein); it is, therefore, written (Ibid.) "as the deer," (whose breast and thigh are not given to the Cohein). I would then exclude it from breast and thigh, (which do not go to the altar, but to the Cohein); but I would not exclude it from yothereth (the large lobe of the liver) and the two kidneys, (which are sacrificed on the altar in offerings [and they would be forbidden to eat in chullin]); it is, therefore, written "as the hart" (i.e., just as (it is permitted to eat the two kidneys and yothereth of the hart, so, is it permitted to eat those of chullin.) If so, (why not say) just as all of hart (including its fats) is permitted, so, all of chullin! It is, therefore written "Only as the deer and the hart are to be eaten" (to exclude fats and blood [in chullin], which are not to be eaten.) R. Elazar Hakappar says: Now what did we learn from deer and hart? It came (ostensibly) to teach, but it (in the end) it was found to be taught, viz.: Just as a beast (must be slaughtered) through shechitah, so, an animal (e.g., deer and hart), through shechitah, (but a bird [must be slaughtered through shechitah] only by ordinance of the scribes). Rebbi says: "as He commanded you" (Ibid. 21) apprises us that Moses was commanded as to gullet and windpipe (as being the loci of shechitah) and as to the (cutting of) the major portion of one (of these being the criterion for shechitah) in a bird and of both, in a beast.

(כ-כא) פיסקא עה כי ירחיב י״י אלהיך את גבולך – עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה ירחיב י״י את גבולך. כאשר דבר לך – ומה דבר לך? את ארץ קיני וקניזי וקדמוני. רבי אומר: כבר אלו אמורים. ומה דבר לך? מפאת קדים עד פאת ים, דן אחד, יהודה אחד, אשר אחד. ואמרה אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר – רבי שמעון אומר: מגיד שבשר תאוה נאסר להם לישראל במדבר, ומשבאו לארץ התירו להם. רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב ללמד אלא מצוות האמורות כאן. רבי אלעזר בן עזריה אומר: לא בא הכתוב ללמד אלא דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון. יכול יקח בשר מן השוק ויאכל? תלמוד לומר: וזבחת מבקרך ומצאנך, הא אין אדם אוכל בשר עד שיהו לו בקר וצאן. יכול יזבח כל צאנו וכל בקרו? תלמוד לומר: מבקרך ולא כל בקרך, מצאנך ולא כל צאנך.

Sifre Devarim 12:23ספרי דברים י״ב:כ״ג

Piska 76 "Only strengthen yourself not to eat the blood": R. Yehudah says: We are hereby taught that they were "steeped" in blood before the giving of the Torah. I might think, (that they were steeped in blood) even after they received it; it is, therefore, written "only" (a term of limitation). Once they received it, they observed it with joy. [Rabban Gamliel says: It states "Only strengthen yourself not to eat the blood". If Scripture exhorted us so concerning the "lightest" mitzvah of the Torah, (not to eat) blood, how much more so are we thus exhorted concerning the other mitzvoth of the Torah!] R. Shimon b. Gamliel says: Every mitzvah that Israel accepted with joy at Mount Sinai they still observe with joy, and every mitzvah that they did not accept with joy they do not observe with joy. R. Shimon b. Eliezer says: Every mitzvah for which Israel gave their lives at a time of shmad (enforced conversion) they adhere to strongly, and every mitzvah for which they did not give their lives at a time of shmad is still "weak" in their hands. [R. Shimon Berebbi says: We can say of all the mitzvoth of the Torah: If Scripture exhorted us so concerning the "lightest" mitzvah of the Torah, (not to eat) blood, how much more so are we thus exhorted concerning the other mitzvoth of the Torah!] "for the blood is the soul": This is the rationale for the mitzvah. "and you shall not eat the soul with the flesh": This is eiver min hechai (a limb torn from a living animal). (Why is a verse needed for this?) Does it not follow a fortiori? Viz.: If (eating) meat with milk, which is permitted to a Noachide is forbidden to an Israelite, then eiver min hechai, which is forbidden to a Noachide, how much more so should it be forbidden to an Israelite! — (No,) this is refuted by yefath toar (a woman of beautiful form [viz. Ibid. 21:11-12]) and all like it, being forbidden to a Noachide, yet permitted to an Israelite. Do not wonder, then, if eiver min hechai, even though it is forbidden to a Noachide, would be permitted to an Israelite. It must, therefore, be written "and you shall not eat the soul with the flesh" — This is eiver min hechai. R. Chanina b. Gamliel says: This is blood from a living animal.

פיסקא עו רק חזק לבלתי אכל הדם – רבי יהודה אומר: מגיד שהיו שטופים בדם קודם מתן תורה. יכול אף משקבלו אותה בשמחה מהר סיני? [תלמוד לומר רק חזק]. אמר רבי שמעון בן עזאי: והרי ג׳ מצוות עשה בתורה כיוצא בזו, לומר מה דם שאין בכל המצוות קל ממנו הזהירך הכתוב עליו שאר כל מצוות על אחת כמה וכמה. רבי אומר: כל מצוה שקבלו אותה ישראל בשמחה מהר סיני עדין עושים אותה בשמחה, וכל מצוה שלא קבלו אותה בשמחה אין עושים אותה בשמחה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה בשעת השמד נוהגים אותה בפרהסיא, וכל מצוה שלא מסרו ישראל נפשם עליה בשעת השמד עדין היא מרופה בידם. כי הדם הוא הנפש – להגיד מה גרם. ולא תאכל הנפש עם הבשר – זה אבר מן החי. והלא דין הוא, ומה בשר בחלב שמותר לבני נח אסור לישראל, אבר מן החי שאסור לבני נח אינו דין שיהא אסור לישראל. יפת תואר וכל הדומים לה יוכיחו שאסור לבני נח ומותר לישראל. אף אתה אל תתמה על אבר מן החי שאף על פי שאסור לבני נח שיהא מותר לישראל. תלמוד לומר: לא תאכל הנפש עם הבשר, זה אבר מן החי. רבי חנינא בן גמליאל אומר: זה הדם מן החי.

Peshitta Vayikra 19:26פשיטתא ויקרא י״ט

You shall not eat blood; you shall not practice divination with birds, nor shall you consult an oracle.

Bavli Sanhedrin 59aבבלי סנהדרין נ״ט.

§ The baraita that lists the Noahide mitzvot (56a) teaches that Rabbi Ḥanina ben Gamliel says: The descendants of Noah are also commanded concerning the prohibition against consuming the blood from a living animal. The Sages taught in a baraita: With regard to the verse: “Only flesh with its life, which is its blood, you shall not eat” (Genesis 9:4), this is the prohibition against eating a limb from a living animal. Rabbi Ḥanina ben Gamliel says: The blood from a living animal is also prohibited in this verse. The Gemara asks: What is the reasoning behind the opinion of Rabbi Ḥanina ben Gamliel? The Gemara answers: He reads into the verse: Flesh with its life you shall not eat; blood with its life you shall not eat. The Gemara asks: And how do the Rabbis explain the mention of blood in this verse? After all, in their opinion, blood from a living animal is not forbidden. The Gemara answers: That comes to permit eating limbs from living creeping animals. The verse indicates that the prohibition does not apply to creeping animals, whose blood is not considered separate from their flesh (see 59b). The baraita continues: Similarly, you can say that according to the opinion of Rabbi Ḥanina, blood from a living animal is also forbidden to the Jewish people in particular; as it is stated: “Only be steadfast in not eating blood, as the blood is the life, and you shall not eat the life with the flesh” (Deuteronomy 12:23). With regard to the statements: “Only be steadfast in not eating blood,” this is a limb from a living animal; “as the blood is the life,” this is blood from a living animal. The Gemara asks: And how do the Rabbis, who hold that there is no specific prohibition with regard to blood from a living animal, interpret this verse? The Gemara answers: That verse comes to teach the prohibition against consuming blood spilled in the process of bloodletting, as this is blood through which the soul departs (see Karetot 20b). The Gemara asks: According to Rabbi Ḥanina ben Gamliel, why do I need the Torah to write this halakha with regard to descendants of Noah, and why do I need the Torah to repeat it at Sinai with regard to Jews? Aren’t Jews also descendants of Noah? The Gemara answers that it is to be understood in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina; as Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: Any mitzva that was first stated with regard to the descendants of Noah and was repeated at Sinai was stated for this group and for that group, i.e., it applies to both gentiles and Jews.

ר׳ חנינא בן גמליאל אומר אף הדם מן החי. ת״ר {בראשית ט׳:ד׳} אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו זה אבר מן החי רבי חנינא בן גמליאל אומר אף הדם מן החי. מ״ט דרבי חנינא בן גמליאל קרי ביה בשר בנפשו לא תאכל דמו בנפשו לא תאכל ורבנן ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. כיוצא בדבר אתה אומר {דברים י״ב:כ״ג} רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש וגו׳ (רק חזק לבלתי אכל הדם זה אבר מן החי כי הדם הוא הנפש זה דם מן החי). ורבנן ההוא לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו הוא דאתא. למה לי למיכתב לבני נח ולמה לי למשני בסיני. כדר׳ יוסי בר׳ חנינא דא״ר יוסי בר׳ חנינא כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה

Bavli Sanhedrin 63aבבלי סנהדרין ס״ג.

As this principle is taught in a baraita: From where is it derived that one who eats from an animal before its soul departs is in transgression of a prohibition? The verse states: “You shall not eat with the blood” (Leviticus 19:26), meaning, you shall not eat from the animal while its soul, which is referred to in the Torah as blood, is still within it. The baraita adds: Another matter is derived from the verse “You shall not eat with the blood”: You shall not eat the meat of an offering while its blood is still in the bowl, as it has not yet been sprinkled on the altar. The meat of an offering may be eaten by the priests only after its blood is sprinkled. The baraita continues: Rabbi Dosa says: From where is it derived that although in general, after a deceased person is buried, the mourners are provided by others with a meal, others do not provide the mourners with a meal after the burial of those executed by the court? The verse states: “You shall not eat with the blood,” which is interpreted to mean: You shall not eat a mourners’ meal after the burial of one who was executed. Rabbi Akiva says: From where is it derived with regard to a Sanhedrin that killed a soul, i.e., that sentenced a person to death, that the judges may not taste anything that entire day that they sentenced him? The verse states: “You shall not eat with the blood.” Rabbi Yoḥanan says: From where is the prohibition against the behavior of a stubborn and rebellious son derived? While the Torah states the punishment given to a stubborn and rebellious son, the prohibition against his actions, namely, stealing money from his parents in order to eat a gluttonous meal of meat and wine in the company of lowly men, is not explicit. The verse states: “You shall not eat with the blood,” which is interpreted to mean that one may not eat in a manner that is punishable by death. This concludes the baraita.

דתניא מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה תלמוד לומר {ויקרא י״ט:כ״ו} לא תאכלו על הדם. דבר אחר לא תאכלו על הדם לא תאכלו בשר ועדיין דם במזרק. רבי דוסא אומר מניין שאין מברין על הרוגי ב״ד ת״ל לא תאכלו על הדם. ר׳ עקיבא אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום ת״ל לא תאכלו על הדם. (אמר רבי יוחנן) אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת״ל לא תאכלו על הדם.

Bavli Chulin 16b-17aבבלי חולין ט״ז:-י״ז.

§ The mishna teaches: All slaughter [hakkol shoḥatin] and one may always slaughter. The Gemara interprets the phrase: All slaughter [hakkol shoḥatin], to mean all animals are included in the mitzva of slaughter, and even a bird. With regard to the statement: One may always slaughter, who is the tanna who taught this halakha? Rabba said: It is Rabbi Yishmael, as it is taught in a baraita with regard to the verse: “When the Lord your God shall expand your border, as He has promised you, and you shall say: I will eat flesh…you may eat flesh with all the desire of your soul” (Deuteronomy 12:20), Rabbi Yishmael says: The verse comes only to permit consumption of the non-sacrificial meat of desire to the Jewish people. As, at the outset, the meat of desire was forbidden to them, and anyone who wanted to eat meat would sacrifice the animal as an offering. After the priest sprinkled the blood, it was permitted for one to eat the meat. When they entered into Eretz Yisrael, the meat of desire was permitted for them, and they could slaughter and eat meat wherever they chose. Rabba added: And now that the Jewish people were exiled, might one have thought that they return to their initial prohibition? Therefore, we learned in the mishna: One may always slaughter non-sacrificial meat. Rav Yosef objects to this. If so, this phrase: One may always slaughter, is inappropriate; the tanna should have taught: One may always slaughter and eat, as the matter of permission primarily relates to eating the meat, not to slaughtering the animal. And furthermore, initially, what is the reason that the meat of desire was forbidden? It was because in the wilderness, they were proximate to the Tabernacle and could partake of sacrificial meat from the table of God. And ultimately, what is the reason that the meat of desire was permitted? The reason was that in Eretz Yisrael they were distant from the Tabernacle. {17a} And, if so, all the more so now, in exile, when they are even more distant from the Temple, the meat of desire should be permitted. Consequently, it is unnecessary for the mishna to teach this halakha. Rather, Rav Yosef said: The tanna who teaches this halakha is Rabbi Akiva, as it is taught in a baraita with regard to the verse: “If the place that the Lord your God shall choose to put His name there be too far from you, then you shall slaughter of your herd and of your flock” (Deuteronomy 12:21), Rabbi Akiva says: The verse comes only to prohibit for them consumption of meat of an animal killed by means of stabbing rather than valid slaughter, as, initially, the meat of stabbing was permitted for them. When they entered into Eretz Yisrael, the meat of stabbing was forbidden to them, and it was permitted to eat the meat of an animal only after valid slaughter. Rav Yosef added: And now that the Jewish people were exiled, might one have thought that stabbed animals are restored to their initial permitted state? Therefore, we learned in the mishna: One must always slaughter the animal to eat its meat. The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara answers that Rabbi Akiva holds: The meat of desire was not forbidden at all, and Rabbi Yishmael holds: The meat of stabbing was not permitted at all. The Gemara asks a series of questions: Granted, according to Rabbi Yishmael, who holds that the meat of stabbing was forbidden in the wilderness, that is the meaning of that which is written with regard to the burnt offerings sacrificed in the Tabernacle: “And he shall slaughter the young bull” (Leviticus 1:5). But according to Rabbi Akiva, what is the meaning of: “And he shall slaughter”? Why would he slaughter it if stabbing is permitted? The Gemara answers: Sacrificial animals are different, as slaughter is required in that case. By contrast, there was no obligation to slaughter non-sacrificial animals to eat their meat. Granted, according to Rabbi Yishmael, who holds that the meat of stabbing was forbidden in the wilderness, that is the meaning of that which is written: “Will flocks and herds be slaughtered for them” (Numbers 11:22), indicating that they slaughtered the animals in the wilderness. But according to Rabbi Akiva, what is the meaning of: “Will flocks and herds be slaughtered for them”? Ostensibly, the words: Be stabbed for them, should have been written. The Gemara answers: In the wilderness, their stabbing is their slaughter. Granted, according to Rabbi Yishmael, that is the meaning of that which we learned in a mishna (85a) with regard to the mitzva of covering the blood of an undomesticated animal or a bird: One who slaughters an undomesticated animal and the slaughter is not valid and it became an unslaughtered carcass by his hand, and one who stabs an animal, and one who rips the simanim from their place before cutting them, invalidating the slaughter, is exempt from covering the blood. One must cover the blood of only an animal whose slaughter was valid. But according to Rabbi Akiva, why is one exempt from covering the blood of an animal that was stabbed, since in his opinion when they were commanded to cover blood, animals that were stabbed were permitted? The Gemara answers: Since the meat of stabbing was forbidden, it was forbidden, and the halakhic status of stabbing is no longer that of slaughtering. Granted, according to Rabbi Akiva, who says that the meat of desire was not forbidden at all, that is the meaning of that which is written before they entered Eretz Yisrael: “However, as the gazelle and as the deer is eaten, so shall you eat of it, the pure and the impure may eat of it alike” (Deuteronomy 12:22). This means that just as it is permitted to eat the meat of a gazelle and a deer in the wilderness in a state of ritual impurity, so may you eat them when you enter Eretz Yisrael, although at that point it will be prohibited to stab them and eat their meat, as their meat will be permitted only through slaughter. But according to Rabbi Yishmael, who holds that the meat of desire was forbidden in the wilderness, were the gazelle and the deer themselves permitted in the wilderness? They are not brought as offerings. The Gemara answers: When the Merciful One rendered the meat of desire forbidden, that was specifically the meat of a domesticated animal that is fit for sacrifice. But the Merciful One did not render forbidden undomesticated animals that are not fit for sacrifice. § Rabbi Yirmeya raises a dilemma according to the opinion of Rabbi Akiva, who says that the meat of stabbing was permitted in the wilderness: With regard to the limbs of the meat of stabbing that the Jewish people took with them into Eretz Yisrael, what is their halakhic status? The Gemara asks: When? With regard to what period does Rabbi Yirmeya raise his dilemma? If we say that the dilemma is with regard to the seven years during which they conquered the land, now, non-kosher items were permitted for them during that period, as it is written: “And it shall be, when the Lord your God shall bring you into the land that He swore to your fathers, and houses full of all good things…and you shall eat and be satisfied” (Deuteronomy 6:10–11), and Rabbi Yirmeya bar Abba says that Rav says: Cuts of pig meat [kotlei daḥazirei] that they found in the houses were permitted for them; is it necessary to say that the meat from the stabbing of a kosher animal was permitted? Rather, Rabbi Yirmeya’s dilemma is with regard to the period thereafter. And if you wish, say instead: Actually, his dilemma is with regard to the seven years during which they conquered the land, as perhaps when the forbidden food was permitted for them, it was specifically food from the spoils of gentiles, but their own forbidden food was not permitted. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

הכל שוחטין ולעולם שוחטין.: הכל שוחטין הכל בשחיטה ואפילו עוף. לעולם שוחטין מאן תנא אמר רבה רבי ישמעאל היא דתניא {דברים י״ב:כ׳} כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו׳ ר׳ ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה. שבתחלה נאסר להם בשר תאוה משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה. ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין. מתקיף לה רב יוסף האי לעולם שוחטין לעולם שוחטין ואוכלין מבעי ליה ועוד מעיקרא מאי טעמא איתסר משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מאי טעמא אישתרו דהוו מרחקי ממשכן {17a} וכ״ש השתא דארחיקו להו טפי. אלא אמר רב יוסף רבי עקיבא היא דתניא {דברים י״ב:כ״א} כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך ר׳ עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה שבתחלה הותר להן בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה. ועכשיו שגלו יכול יחזרו להתירן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין.: במאי קמיפלגי רבי עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר כלל ר׳ ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל. בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב {ויקרא א׳:ה׳} ושחט את בן הבקר אלא לרבי עקיבא מאי ושחט קדשים שאני. בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב {במדבר י״א:כ״ב} הצאן ובקר ישחט להם אלא לר׳ עקיבא מאי הצאן ובקר ישחט להם ינחר להם מיבעי ליה נחירה שלהן זו היא שחיטתן. בשלמא לר׳ ישמעאל היינו דתנן השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות אלא לר׳ עקיבא אמאי פטור מלכסות. הואיל ואיתסר איתסר. בשלמא לר׳ עקיבא דאמר בשר תאוה לא איתסר כלל היינו דכתיב {דברים י״ב:כ״ב} אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופיה מי הוי שרי. כי אסר רחמנא בהמה דחזיא להקרבה אבל חיה דלא חזיא להקרבה לא אסר רחמנא. בעי רבי ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו. אימת אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אישתרי להו דכתיב {דברים ו׳:י״א} ובתים מלאים כל טוב ואמר ר׳ ירמיה בר אבא אמר רב כתלי דחזירי בשר נחירה מבעיא. אלא לאחר מכאן ואיבעית אימא לעולם בשבע שכבשו כי אשתרי להו שלל של גוים דידהו לא אישתרי תיקו.

Rashi Bereshit 9:4רש״י בראשית ט׳:ד׳

בשר בנפשו FLESH WITH THE SOUL THEREOF [SHALL YE NOT EAT] – He here prohibited to them אבר מן החי the eating of a limb cut from a living animal, that is to say that בשר בנפשו (literally, flesh together with its life) means so long as its life is in it you shall not eat the flesh. בנפשו דמו (literally, its blood together with its life) means whilst its (the animal's) life is still in it (the blood). Consequently בשר בנפשו לא תאכלו FLESH SO LONG AS THERE IS LIFE IN IT SHALL YE NOT EAT forms the prohibition of אבר מן החי the eating of a limb cut from a living animal. And connecting בנפשו with דמו we obtain the reading also בנפשו דמו לא תאכלו ITS BLOOD TOGETHER WITH ITS LIFE SHALL YE NOT EAT which forms the prohibition of partaking of blood of a living animal (Sanhedrin 59a)

בנפשו דמו – אסר להם אבר מן החי, כל זמן שנפשו בדמו לא תאכלו הבשר. בנפשו דמו – בעוד נפשו דמו בו. בשר בנפשו לא תאכלו – הרי אבר מן החי, ואף דמו לא תאכלו – הרי דם מן החי.

Rashbam Vayikra 7:25-27רשב״ם ויקרא ז׳:כ״ה-כ״ז

(25) מן הבהמה אשר יקריב [ANYONE WHO EATS OF THE FAT] OF AN ANIMAL FROM WHICH THERE MAY BE MADE: from that species of animal, AN OFFERING TO THE LORD, even if [the meat of that animal is] ḥullin [= non-sacrificial meat]. (26) בכל מושבותיכם [YOU MUST NOT CONSUME ANY BLOOD] IN ANY OF YOUR SETTLEMENTS: Even though they [the animals being eaten] outside of Jerusalem are certainly ḥullin [= non-sacrificial meat].

(כה) מן הבהמה אשר יקריבו – ממין אותה הבהמה קרבן לי״י, ואפילו חולין. (כו) בכל מושבותיכם – אף על פי שוודאי הן חולין בגבולין.

Rashbam Vayikra 17:13רשב״ם ויקרא י״ז:י״ג

וכסהו בעפר [HE SHALL POUR OUT ITS BLOOD] AND COVER IT WITH DIRT: So that it will no longer be edible.

וכסהו בעפר – כי אז לא יהא ראוי לאכילה.

Ibn Ezra Vayikra 3:17אבן עזרא ויקרא ג׳:י״ז

ואחר שהחלב והדם לגבוה הם אסורים לכם. ובפרשה השנית אאריך לבאר חוקת עולם (ראב״ע ויקרא ז׳:כ״ג-כ״ז).

Ibn Ezra Devarim 12:25אבן עזרא דברים י״ב:כ״ה

that it may be good for you One should not incorporate the soul of a beast, and thereby adulterate one's own soul. Since both the soul, and the form of the body, are formed in the image of the father, Scripture accordingly continues your children after you.

למען ייטב לך – שלא יאכל נפש בהמה, שתשבש נפשו. גם הנפש והצורה בדמות האב, על כן, ולבניך אחריך (דברים י״ב:כ״ה).

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 9:4אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ט׳:ד׳

אך בשר בנפשו – כן טעמו: אך בשר עם נפשו שהוא דמו לא תאכלו, כטעם: לא תאכל הנפש עם הבשר (דברים י״ב:כ״ג), כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא י״ז:י״ד). וזאת הנפש המתנועעת והמרגשת היא גוף.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 9:4אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ט׳:ד׳

אך בשר בנפשו – כן טעמו: אך בשר עם נפשו שהוא דמו לא תאכלו, כטעם: לא תאכל הנפש עם הבשר (דברים י״ב:כ״ג), כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא י״ז:י״ד). וזאת הנפש המתנועעת והמרגשת היא גוף.

Ibn Ezra Bereshit Second Commentary 9:4אבן עזרא בראשית פירוש שני ט׳:ד׳

ופשט: אך בשר בנפשו דמו – שאסר הדם, וכן כתוב: כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא י״ז:י״ד), ועוד אפרשנו. גם אבר מן החי אסור, ושמו קדמונינו זה הכתוב לזכר.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 9:4ר׳ יוסף בכור שור בראשית ט׳:ד׳

אך בשר בנפשו BUT FLESH WITH ITS SOUL: I.e. [with] its blood, YOU MUST NOT EAT. [We know that “blood” and “soul” are equivalent,] for it is written (Deut 12:23) “The blood is the soul.” Here also we should understand “As long as the flesh has its ‘soul’ within, do not eat it.” The verse then forbids eating a limb [torn from] a living animal. Rather a person should first slaughter the animal in order to let the blood drain and let the animal die, and then eat it.

אך בשר בנפשו – שזהו דמו. לא תאכלו – כדכתיב: כי הדם הוא הנפש (דברים י״ב:כ״ג). וכאן נמי, כל זמן שנפשו בו לא תאכלו, וזהו אבר מן החי. אלא ינחר כדי להוציא הדם ול[ה]מיתה ויאכל.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 7:23ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ז׳:כ״ג

כל חלב – אבל חלב חיה מותר, אבל דם אסור מן הבהמה, חיה, ועוף. לפי שדם בהמה ראוי למזבח, ודם חיה ועוף טעון כסוי.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 17:11ר׳ יוסף בכור שור ויקרא י״ז:י״א

כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו – כלומר: מפני שני טעמים אני אוסרו: אחת שהוא נפש ואין הגון לאוכלו, ועוד שאני נתתיו {לכם על המזבח}. נמצא בבהמה הנקרבת שני טעמים, ובחיה ובעוף מפני שהוא נפש. ולכך הדם הוא אסור מכל בהמה, חיה, ועוף, אבל איסור חלב אינו אלא מפני שהוא נקרב, ולכך אינו נוהג אלא בנקרבת. ושניהם איסור קדושה שקדושתן אוסרתן, ולא כשאר איסורין שהם משוקצים וטמאים. ולפיכך בהמה נקרבת – דבר ידוע שדמה אסור, שהרי דמה ראוי ליזרק על גבי המזבח, ואינו צריך היכר אחר, וכתיב: על הארץ תשפכנו (דברים י״ב:ט״ז). אבל אותו של חיה ועוף שאינו נזרק – הטעינו הכתוב כיסוי, להיות היכר שהוא אסור. והכופרים שאומרים אין כיסוי הדם מצוה, ראוי להפשיט עורם מעליהם, והוא הוא המגלה פנים בתורה שלא כהלכה. יש מהם אומרים אם צריך לנקות חצירו יכסהו בעפר – וכי הכתוב מלמדם לנקות חצירות? ומי לימדם לנקות רפת בקר שלהם וגללי צאת אדם, יקחו אותם בידיהם ויוציאם לחוץ, כי דבריהם דברי צדוקים. ויש מהם אומרים לפי שאמר למעלה שיש עונש בדם המוקדשין אם לא יביאנו לאהל מועד, אמר בזה שאין בהם עונש: וכסהו בעפר (ויקרא י״ז:י״ג), כמו ארץ אל תכסי דמי (איוב ט״ז:י״ח), {וכמו} נתתי {את} דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות (יחזקאל כ״ד:ח׳), שיראו ויענשו. אבל בזה, וכסהו בעפר, לא יענש עליו. אם כן, יאמר על הארץ ישפכנו, אי נמי וכסהו ארץ, עפר למה הזכיר? ועוד מאי בעפר, עפר היה לו לומר? ועוד למה נקט חיה ועוף, יאמר בבהמות חולין, וכל שכן באילו שאינן ראויין כלל להקרבה? ועוד שאין לשון כיסוי שייך אלא בעון הנמחל, כמו אשרי נשוי פשע כסוי חטאה (תהלים ל״ב:א׳), אבל כיון שאין שם עון וטנופת, מה יכסה בעפר? ודבריהם חולין אפילו להזכיר, וספריהם ראוין לישרף.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 19:19ר׳ יוסף בכור שור ויקרא י״ט:י״ט

ובגד כלאים – של צמר ופשתים, כדמפרש במקום אחר, דכתיב: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו (דברים כ״ב:י״א). ואינו אוסר שני מינים רק צמר ופשתים, כמו שפירשו רבותינו (בבלי שבת כ״ו:): דתנא דבי ר׳ ישמעאל: כיון שנאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים, אף כל צמר ופשתים. וטעמא לפי שבגדי כהונה היו של כלאים של צמר ופשתים, כדאמרינן (בבלי יבמות ד׳:): מדשש כיתנא תכלת עמרא. ואסור להדיוט להשתמש בהם, דומיא דחלב ודם שנאסרו מפני שנקרבים על גבי המזבח. וכן בשמן המשחה דכתיב: ובמתכונתו לא תעשו כמהו (שמות ל׳:ל״ב), ובקטורת דכתיב: איש אשר ירקח כמוהו {וגו׳} ונכרת (שמות ל׳:ל״ג), דהוה ליה כמשמש בשרביטו של מלך ואסור, כמו שאסור להחליף חוקו. ואם תאמר: ליתסר תכלת עם ארגמן ותולעת שני? אינו צריך, כיון דנשתנה בדבר אחד שאין בו כלאים, שוב אינו צריך. כדאמרינן גבי שמן המשחה וקטורת: ובמתכונתו לא תעשו לכם, אלמא, כיון ששינה מתכונתו שוב אינו צריך. וגבי מנורה אמרו רבותינו (בבלי ר״ה כ״ד:): אבל עושה של {חמשה,} ששה, ושמנה קנים. וכן הקפיד הכתוב בבגדי אהרון שנעשו לדורות, אבל בבגדי כהנים הדיוטים ובבגדי לבן של יום הכפורים שאינם קבועים לדורות לא הקפיד הכתוב.

Moreh Nevukhim 3:46מורה נבוכים ג׳:מ״ו

Although blood was very unclean in the eyes of the Sabeans, they nevertheless partook of it, because they thought it was the food of the spirits; by eating it man has something in common with the spirits, which join him and tell him future events, according to the notion which people generally have of spirits. There were, however, people who objected to eating blood, as a thing naturally disliked by man; they killed a beast, received the blood in a vessel or in a pot, and ate of the flesh of that beast, whilst sitting round the blood. They imagined that in this manner the spirits would come to partake of the blood which was their food, whilst the idolaters were eating the flesh: that love, brotherhood, and friendship with the spirits were established, because they dined with the latter at one place and at the same time; that the spirits would appear to them in dreams, inform them of coming events, and be favourable to them. Such ideas people liked and accepted in those days; they were general, and their correctness was not doubted by any one of the common people. The Law, which is perfect in the eyes of those who know it, and seeks to cure mankind of these lasting diseases, forbade the eating of blood, and emphasized the prohibition exactly in the same terms as it emphasizes idolatry: "I will set my face against that soul that eateth blood" (Lev. 17:10). The same language is employed in reference to him "who giveth of his seed unto Molech"; "then I will set my face against that man" (ibid. 20:5). There is, besides idolatry and eating blood, no other sin in reference to which these words are used. For the eating of blood leads to a kind of idolatry, to the worship of spirits. Our Law declared the blood as pure, and made it the means of purifying other objects by its touch. "And thou shalt take of the blood . . . and sprinkle it upon Aaron, and upon his garments, and upon his sons, and upon the garments of his sons with him. And he shall be hallowed, and his garments, and his sons," etc. (Exod. 29:21). Furthermore, the blood was sprinkled upon the altar, and in the whole service it was insisted upon pouring it out, and not upon collecting it. Comp. "And he shall pour out all the blood at the bottom of the altar" (Lev. 4:18); "And the blood of thy sacrifices shall be poured out upon the altar of the Lord thy God" (Deut. 12:27). Also the blood of those beasts that were killed for common use, and not for sacrifices, must be poured out, "Thou shalt pour it upon the earth as water" (ibid. ver. 24). We are not allowed to gather and have a meal round the blood, "You shall not eat round the blood" (Lev. 19:26). As the Israelites were inclined to continue their rebellious conduct, to follow the doctrines in which they had been brought up, and which were then general, and to assemble round the blood in order to eat there and to meet the spirits, God forbade the Israelites to eat ordinary meat during their stay in the wilderness: they could only partake of the meat of peace-offerings. The reason of this precept is distinctly stated, viz., that the blood shall be poured out upon the altar, and the people do not assemble round about. Comp. "To the end that the children of Israel may bring their sacrifices, which they offer in the open field, even that they may bring them unto the Lord. . . . And the priest shall sprinkle the blood upon the altar, . . . and they shall no more offer their sacrifices unto the spirits" (Lev. 17:5-7). Now there remained to provide for the slaughtering of the beasts of the field and birds, because those beasts were never sacrificed, and birds did never serve as peace-offerings (Lev. iii.). The commandment was therefore given that whenever a beast or a bird that may be eaten is killed, the blood thereof must be covered with earth (Lev. 17:13), in order that the people should not assemble round the blood for the purpose of eating there. The object was thus fully gained to break the connexion between these fools and their spirits. This belief flourished about the time of our Teacher Moses. People were attracted and misled by it. We find it in the Song of Moses (Deut. xxxii.): "They sacrificed unto spirits, not to God" (ibid. 17). According to the explanation of our Sages, the words lo eloha imply the following idea: They have not only not left off worshipping things in existence; they even worship imaginary things. This is expressed in Sifri as follows: "It is not enough for them to worship the sun, the moon, the stars; they even worship their babuah. The word babuah signifies "shadow." Let us now return to our subject. The prohibition of slaughtering cattle for common use applied only to the wilderness, because as regards the "spirits" it was then the general belief that they dwelt in deserts, that there they spoke and were visible, whilst in towns and in cultivated land they did not appear. In accordance with this belief those inhabitants of a town who wanted to perform any of those stupid practices, left the town and went to woods and waste places. The use of cattle for common food was therefore allowed when the Israelites entered Palestine. Besides, there were great hopes that the disease would become weakened, and the followers of the doctrines would decrease. Furthermore, it was almost impossible that every one who wanted to eat meat should come to Jerusalem. For these reasons the above restriction was limited to the stay of the Israelites in the wilderness.

ודע - כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאבה ועם זה היו אוכלים אותו מפני שהיו חושבים שהוא מזו השדים וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים. ויבואוהו ויודיעוהו העתידות כמו שידמו ההמון ממעשי השדים. והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה - והיו מדמים במעשה ההוא שהשדים יאכלו הדם אשר הוא מזונם והם יאכלו הבשר; ובזה תהיה האהבה והאחוה והרעות להם בעבור שאכלו כולם על שולחן אחד ובמושב אחד - ויבואו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם. אלו כולם דעות שהיו נמשכים אחריהם בזמנים ההם ובוחרים אותם והיו מפורסמות לא היה ספק לאחד מן ההמון באמיתתם. ובאה התורה השלמה ליודעיה - להסיר אלו החליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם; ועשתה חיזוק באיסורו כמו שעשתה ב׳עבודה זרה׳ בשוה - אמר ית׳ ״ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם וגו׳״ - כמו שאמר ב׳נותן מזרעו למולך׳ ״ונתתי את פני בנפש ההיא וגו׳״. ולא בא זה הלשון ב׳מצוה׳ שלישית מלבד ׳עבודה זרה׳ ו׳אכילת דם׳ - שאכילתו היתה מביאה למין ממיני ׳עבודה זרה׳ והיא עבודת השדים. וטיהרה הדם ושמה אותו מטהר מי שיגע בו ״והזית על אהרן ועל בגדיו וגו׳ וקדש הוא ובגדיו״. וצותה להזותו על ה׳מזבח׳ ושמה העבודה כולה - לשפכו שם לא לאספו - ואמר ״ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר״; ושם ישפך - כמו שאמר ״ואת כל הדם ישפוך״ ואמר ״ודם זבחיך ישפך על מזבח יי אלוקיך״. וציוה לשפוך דם כל בהמה שתשחט אף על פי שאינה ׳קרבן׳ - אמר ״על הארץ תשפכנו כמים״. ואחר כן הזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם ואמר ״לא תאכלו על הדם״. וכאשר התמיד מרים ונמשכו אחרי המפורסם אשר גדלו עליו מהתחבר אל השדים באכלם סביב הדם ציוה ית׳ שלא יאכל ׳בשר תאוה׳ ב׳מדבר׳ כלל אבל יהיה הכל ׳שלמים׳; ובאר לנו סיבתו כדי שישפך הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו - ואמר ״למען אשר יביאו בני ישראל וגו׳ ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו׳״. אבל נשאר ענין ׳החיה׳ וה׳עוף מפני שלא יבוא ׳קרבן׳ מ׳חיה׳ כלל ולא יקרב ׳עוף׳ ׳שלמים׳; וציוה ית׳ אחר זה שכל ׳חיה ועוף׳ שמותר לאכלם כשישחט יכוסה דמו בעפר - עד שלא יתקבצו עליו לאכול סביביו. ונשלמה הכונה ׳להפר האחוה׳ בין מי שאחזם שד באמת ובין שדיהם: ודע שזמן זאת האמונה היה קרוב לימי משה רבינו והיו בני אדם נמשכים אחריה מאד ונסתים בה - תמצא זה כתוב ב״שירת האזינו״ ״יזבחו לשדים לא אלוה אלוקים לא ידעום וגו׳״; וכבר בארו ה׳חכמים׳ ענין אמרו ׳לא אלוקי׳ - אמרו שהם לא פסקו מעבודת דברים נמצאים עד שעבדו דמיונות - לשון ״ספרי״ ״לא דין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם״ - ו׳בבואה׳ הוא שם הצל: ונשוב אל מה שאנחנו בו. - דע שלא נאסר ׳בשר תאוה׳ אלא ב׳מדבר׳ לבד. כי מן הדעות ההם המפורסמות - שהשדים שוכנים במדברות ושם ידברו ויראו ואמנם במדינות ובישוב אינם נראים - עד שמי שירצה מאנשי המדינות לעשות דבר מאלו השגעונות יצא מן המדינה ליערות ולמקומות שאינם מיושבים. ולזה הותר ׳בשר תאוה׳ אחר שנכנסו לארץ. ועוד שתגבורת החלי ההוא תמעט בלא ספק וימעטו הנמשכים אחר הדעות ההם גם כן. ועוד שהיה כבד מאד קרוב לנמנע ויבוא כל מי שירצה לאכול ׳בשר בהמה׳ ל׳ירושלים׳ ומפני אלו הטעמים לא אסר ׳בשר תאוה׳ אלא ב׳מדבר׳:

Moreh Nevukhim 3:48מורה נבוכים ג׳:מ״ח

THE precepts of the thirteenth class are those which we have enumerated in the "Laws concerning forbidden food" (Hilkot maakalot asurot), "Laws concerning killing animals for food" (Hilkot sheḥitah), and "Laws concerning vows and Nazaritism" (Hilkot nedarim u-nezirot). We have fully and very explicitly discussed the object of this class in this treatise, and in our Commentary on the Sayings of the Fathers. We will here add a few remarks in reviewing the single commandments which are mentioned there. I maintain that the food which is forbidden by the Law is unwholesome. ... The fat of the intestines makes us full, interrupts our digestion, and produces cold and thick blood; it is more fit for fuel [than for human food]. Blood (Lev. 17:12), and nebelah, i.e., the flesh of an animal that died of itself (Deut. 14:21), are indigestible, and injurious as food; Trefah, an animal in a diseased state (Exod. 22:30), is on the way of becoming a nebelah.

ה׳מצוות׳ אשר כלל אותם הכלל השלושה עשר הם אשר ספרנום ב״הלכות מאכלות אסורות״ וב״הלכות שחיטה״ וב״הלכות נדרים ונזירות״. וכבר בארנו בזה המאמר ובפרוש ״אבות״ תועלת זה הכלל באור גמור בדברים רחכבים מאד. ועוד נוסיף עליו באור בזכרון פרטי ה׳מצוות׳ המנויות שם: ואומר כי כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים - מזונם מגונה.... וכן חלב הקרב משביע ומפסיד העיכול ומוליך דם קר מדובק - ושריפתו היתה יותר ראויה מאכילתו. וכן הדם והנבלה קשים להתעכל ומזונם רע וידוע שה׳טרפה׳ ״תחילת נבלה היא״: ודע שאילו הסימנים - רצוני לומר העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות וסנפיר וקשקשת בדגים - אין מציאותם סיבת ההתר ולא העדרם סיבת האיסור ואמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המין המגונה:

Radak Yechezkel 33:25רד״ק יחזקאל ל״ג:כ״ה

לכן, על הדם תאכלו – ואני צויתי לכם לא תאכלו על הדם כי היא עבודת עכו״ם שהיתה חק מן הזובחים לשדים שאוכלים סביב הדם אחר שזבחו להם וזהו דבר הלמד מענינו לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו.

Chizkuni Vayikra 17:11-14חזקוני ויקרא י״ז:י״א-י״ד

(11) כי נפש הבשר בדם היא, "for the life of the flesh is in the blood;" the word היא has the vowel chirik under the first letter where it is spelled with the letter ו, and the last time it appears in this paragraph in verse 14, it is also read as if it had been spelled with a ו as if it had been written with the letter י i.e. feminine. The two times in between when the word appears it is read as masculine, and it is spelled both times with the letter ו as appropriate. בנפש יכפר, and it can therefore atone for someone else's life. (Ibn Ezra) (12) על כן אמרתי, "therefore I have said, etc;" this is a reference to Leviticus 3,17. (13) ציד חיה, "this is an allinclusive term, including all free roaming beasts." או עוף, "or fowl;" regardless if few or many; from this expression our sages derived that if one killed 100 or one beast or bird in one location the covering of their blood can be combined into a single operation. [They do not need to be interred in individual graves. Ed.] (Sifra) חיה או עוף, "four legged free roaming beasts or birds;" the two categories of creatures are lumped together to teach that they share a common denominator, i.e. this legislation applies to creatures that are not acceptable as potential sacrifices on the altar. By the same token, in order that we should not think that the blood of domesticated beasts that are permitted as food has not been forbidden, the Torah adds: וכסהו בעפר, "its blood is to be covered," as it is clear from that that it will not be fit to be eaten. (14) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" for the life of any flesh is all one with its blood;" the verse has been somewhat abbreviated, and should really have read בדמו נפשו, "its life is inextricably bound up with its blood." Another example of a similarly abbreviated verse would be Psalms 65,5: היכלך, apparently: "Your Sanctuary," but in reality: "the Sanctuary of Your holiness." ואמר לבני ישראל, this line must be understood as: ואמר הבר לבני ישראל, "as I have already said to the Children of Israel."

(יא) כי נפש הבשר בדם הוא – בחירק, קדמאה ובתראה קריין היא לשון נקבה ותרין מציעי הוא לשון זכר ככתיבתן, וסימן לדבר נקבה תסובב גבר. בנפש יכפר בשביל הנפש יכפר. (יב) על כן אמרתי – בפרשת ויקרא. (יג) ציד חיה – לרבות כל חיה כשרה. או עוף – בין מרובה בין מועט מכאן אמרו שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן שחט חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן. חיה או עוף – עוף דומיא דחיה מה חיה דאינה קרבה אף עוף דאינו קרב פרט לעוף הקרב לגבי מזבח שאין דמו טעון כסוי. וכסהו בעפר – כדי שלא יהא ראוי לאכילה. (יד) כי נפש כל בשר וגו׳ – שלא תאמר כדין אסר לנו דם קדשים שהרי ניתן על גבי המזבח לכפר שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר וכן דם בהמות חולין שהרי במינה בת כפרה היא אבל חיה ועוף שאין במינן דם ראוי לכפר לא אסר הכתוב לכך נאמר וכסהו בעפר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא – סרסהו בדמו נפשו דוגמא קדוש היכלך כמו היכל קדשך. ואמר – כבר לבני ישראל – בפרשה שלמעלה.

Ramban Bereshit 1:29רמב״ן בראשית א׳:כ״ט

הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע – לא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכל בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחדו כלם. כשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר: כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט׳:ג׳) – כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון התרתי לכם את כל. לשון רבינו שלמה. וכן פירש הרב במסכת סנהדרין (רש״י בבלי סנהדרין נ״ט). ולכל חית הארץ – לכם ולחיות נתתי העשבים ואת האילנות, את כל ירק עשב לאכלה. ואם כן, יהיה פירוש: את כל ירק עשב לאכלה – ואת כל ירק עשב. ואינו כן, אבל הכתוב נתן לאדם ולאשתו: כל עשב זורע זרע וכל פרי עץ, אבל לחית הארץ ולעוף השמים נתן: כל ירק עשב, לא פרי העץ ולא הזרעים, ואין מאכלם יחד כולם בשוה. אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו, והוא פשוטו של מקרא. והיה זה מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, ידמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזונותיהם ויברחו מן הצער והמיתה. והכתוב אומר: מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג׳:כ״א). וכאשר חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימחו במבול, ובעבור נח הציל מהם לקיום המינין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו. ועם כל זה לא נתן הרשות בנפש, ואסר להם אבר מן החי. והוסיף לנו במצות לאסור כל דם מפני שהוא מעמד לנפש, כדכתיב: כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא י״ז:י״ד), ואומר לבני ישראל: דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא (ויקרא י״ז:י״ד). כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה, לא הנפש עצמה, וזה טעם השחיטה, ומה שאמרו (בבלי ב״מ ל״ב): צער בעלי חיים דאוריתא, וזה ברכתנו שנברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה. ועוד אדבר בענין המצוה בדם בהגיעי שם (רמב״ן ויקרא י״ז:י״א-י״ד) אם גומר השם עלי. וטעם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה – שיאכלו זרועי העשב כגרגירי החטה והשעורה והקטנית וזולתם, ויאכלו כל פרי העץ, אבל העץ עצמו אינו להם לאכלה, וגם לא העשב, עד שנתקלל אדם ונאמר לו: ואכלת את עשב השדה (בראשית ג׳:י״ח).

Ramban Vayikra 1:9רמב״ן ויקרא א׳:ט׳

ואמר הרב במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:מ״ו) כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד, כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות, כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש. כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו, ובהם האריך, והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה, על נקלה יעשו שולחן י״י מגואל, שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח. וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים, כמו שאמר: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (ויקרא י״ז:ז׳), ועושי העגל זבחו לו. והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם. ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע, שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם. והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קרבן, וייטב בעיני י״י, ואמר בו: וירח י״י את ריח הניחוח (בראשית ח׳:כ״א), וממנו אמר אל לבו: לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (בראשית ח׳:כ״א). והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע י״י אל הבל ואל מנחתו (בראשית ד׳:ד׳), ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל. ובלעם אמר: את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כ״ג:ד׳), ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות ולא נצטוה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור. ולשון הקרבנות: את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (במדבר כ״ח:ב׳), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות עבודה זרה מדעת השוטים.

Ramban Vayikra 17:11רמב״ן ויקרא י״ז:י״א

כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח – משמעות הכתוב הזה שיאמר שיאסר לנו הדם מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו, והוא חלק השם, כטעם החלב. ואם נקשה למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב, נדחה את השואל שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו, אף על פי שלא עשה כן בחלב כי ניכר הוא. והרב כתב במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:מ״ו): כי היו הכשדים מואסים הדם ויחשבוהו להם לטומאה, אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים, ולהנבא מהם העתידות, והתורה תכוין לעולם להרוס בניני סכלותם בהפוך מחשבותיהם, ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להטהר בהזאות, ולזרקו על המזבח לכפרה. ולכך אמר: ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם (ויקרא י״ז:י׳), כמו שאמר בנותן מזרעו למולך (ויקרא כ׳:ו׳) – שהוא מביא למין ממיני עבודה זרה, כי לא נאמר כן במצוה אחרת. ואלו דברים מיושבים, אבל הכתובים לא יורו כן, שהם יאמרו תמיד בטעם האסור: כי נפש כל בשר דמו בנפשו (ויקרא י״ז: י״ד), כי נפש הבשר בדם הוא (ויקרא י״ז:י״א), והחזיר במשנה תורה: רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר (דברים י״ב:כ״ג). והראוי שנפרש בטעם איסורו: כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם, כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו, ואף ע״פ כן לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח, לא בעלי הנפש, כאשר בא בפרשת בראשית, שנאמר: הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו׳ (בראשית א׳:כ״ט). וכאשר היה במבול שנצולו בזכותו של נח והקריב מהם קרבן, והיה לרצון לו, התיר להם השחיטה, כמו שאמר: כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט׳:ג׳) – כי חיותם בעבור האדם. והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם בקרבים לפניו יתברך, לא שיאכלוהו, כי אין ראוי לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל, הנה כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה, ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה, ורוח אחד לכל (קהלת ג׳:י״ט). ועל הדרך שיראוהו חוקרי היונים מן השכל הפועל התנוצץ זיו וזוהר צח מאד ובהיר, וממנו יצא נצוץ נפש הבהמה, והנה היא נפש גמורה בצד מן הפנים, ולכך יש בה דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה, והיכר ברגילים ואהבה להם כאהבת הכלבים לבעליהן, והיכר מופלא באנשי בית בעליהם, וכן ליונים דעת והכרה מן הידוע. עוד, כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד, ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב, תהיה עובי וגסות בנפש האדם, ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל, כי הדם לא יצטרך עכול כשאר הנאכלים שישתנו בעכולם ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה, והכתוב אומר: מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג׳:כ״א). ולכך אמר: כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא י״ז:י״ד), כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם, ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת, אבל תהיה לה כפרה על המזבח לרצון לפני י״י. וזה טעם: על כן אמרתי לבני ישראל (ויקרא י״ז:י״ב) – בעבור שהדם הוא הנפש, ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש. ואני חמלתי על נפש האדם ונתתיו להם על המזבח שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפשו. ושנו בספרי (ספרי דברים י״ב:כ״ג): רק חזק לבלתי אכול הדם (דברים י״ב:כ״ג) – רבי יהודה אומר מגיד שהיו שטופים בדם וכו׳. כי הדם הוא הנפש – להגיד מה גרם, ולא תאכל הנפש עם הבשר – זה אבר מן החי. זה רמז וראיה למה שפירשנו. ולכך צוה עוד לכסות כל דם בחיה ובעוף כי לא יתקרב דמם על המזבח, כי גם בעופות לא יקרב מהם רק שני מינין בלבד, וגם הם אינם נשחטים. אבל בבהמות רוב המצויים נשחטים לשם הנכבד ודמם לכפר, ואין ראוי לכסותו. ולא חשש לכסות דם החולין בבהמה כי אין חולין במדבר, וגם אחרי כן על הרוב יצוה.

Ramban Vayikra 19:26רמב״ן ויקרא י״ט:כ״ו

לא תאכלו על הדם – להרבה פנים נדרש בסנהדרין (בבלי סנהדרין ס״ג). לשון רש״י. והעולה משם לפי הסוגיא שהם כולם מן התורה, שכלל הכתוב כל אכילת הדם בלאו אחד. ואם כן, מה שאמר הכתוב בשאול: הנה העם חוטאים לי״י לאכול על הדם (שמואל א י״ד:ל״ג) – שהיו חוטאים באחד מן השמות הנכללים בלאו הזה, כי היו אוכלים מן הבהמה קודם שתצא נפשה, זהו מה שאמר: ויעט העם אל השלל (שמואל א י״ד:ל״ב) – שהוא כעיט הדורס ואוכל, ויקחו צאן ובקר וגו׳ וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם (שמואל א י״ד:ל״ב) – מרוב השלל בבהמות, כשהיו שופכים דמם ארצה היו תולשים אבריהם ואוכלין קודם שימותו. ועל דרך הפשט: הוא מין ממיני הכשוף או הקסמים, כי הוא דבר למד מענינו. והיו שופכים הדם ומאספים אותו בגומא והשדים מתקבצים שם כפי דעתם, ואוכלין על שולחנם להגיד להם העתידות, וכאשר היו ישראל עם שאול במחנה ההוא היו מתפחדים מאד מן הפלשתים, ולא היה שאול עושה דבר בלתי שאלת אורים ותומים, כמו שנאמר: נקרבה הלום אל האלהים (שמואל א י״ד:ל״ו), והעם היו שואלים בשדים או בכשפים לדעת דרכם ומעשיהם, ואוכלים על הדם לעשות המעשה ההוא. ולכך אמר הכתוב: ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים לי״י לאכול על הדם ויאמר בגדתם (שמואל א י״ד:ל״ג) – לומר הנה השם עשה לכם תשועה גדולה היום ואתם שואלים ללא אלהים, בגידה היא זו. ועוד אפרש איסור מעונן ומנחש (רמב״ן דברים י״ח:ט׳).

Ramban Devarim 12:22רמב״ן דברים י״ב:כ״ב

אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו – הוא כמו שיפרש: הטמא והטהור יחדו, כי מפני שצוה במדבר שלא יאכלו בקר וצאן רק בזבחי שלמים, ומוזהר בהם: כי הנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לי״י וטומאתו עליו ונכרתה (ויקרא ז׳:כ׳), אמר בכאן שיאכל בכל אות נפשו בחולין, ושיאכלנו עם הטמא בקערה אחת, כאשר הם אוכלין במדבר הצבי והאיל שאינו קרב על המזבח. ואין הטעם בכצבי וכאיל – שיאכל חלב החולין כאשר יאכל חלב הצבי והאיל, כי לא יזכיר רק האיכות: כענין שאתם אוכלין הצבי והאיל תאכלו הבשר אשר תזבחו בכל מקום, ולא אמר: כל אשר יאכל בצבי ובאיל יאכל בו. ולכך יפרש בכל מקום: הטמא והטהור יחדו (יאכלנו) כצבי וכאיל (דברים ט״ו:כ״ב), ולא אמר בשום מקום: יאכלנו כצבי וכאיל בלבד, כדי שלא יהא גם החלב בכלל. וטעם אך – אזהרה מפני כי מתחלה היה אסור לאכול רק השלמים השחוטין במשכן, ועתה כשהתיר לשחוט ולאכול בשעריך ובכל אות נפשך יהיה במשמע שיאכל אפילו חולין וגם קדשים כאשר בראשונה שיקריבם שם בבמה, ועל כן אמר והזהיר: אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו – שלא תקריב ממנו לא חלב ולא דם, ולא תנהג בהם דרך קדשים, ולא תזהיר מהם הטמאים כלל. והוצרך להזכיר: רק הדם לא תאכלו (דברים י״ב:ט״ז) מפני [טעמים רבים כי מתחלה] (ש)אמר באיסור הדם: ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם (ויקרא י״ז:י״א), והיה במשמע הזה שהדם שאינו מכפר בבהמה לא יאסר, על כן הוצרך לאוסרו בביאור. אבל בחלב לא הזכיר כן באיסורו, ואין כל הקרב מן האימורין אסור, ולא כל שאינו קרב מותר כאשר כתבתי במקומו (רמב״ן ויקרא ג׳:ט׳). ועוד, כי כיון שצוה בכאן שנשחוט והזהיר שנאכל באיכות הצבי והאיל, היה במשמע שנכסה הדם כאשר צונו בצבי והאיל (ויקרא י״ז:י״ג), ועל כל פנים הוצרך להתיר שנשפוך הדם כמים בלא כסוי. וזה טעם: על הארץ (דברים י״ב:כ״ד), לא בארץ, שיכסנו בעפר. וכיון שהוצרך להזכיר היתר הדם, הקדים לבאר איסורו. ועוד, נתירא הכתוב שלא ידונו בדם בעבור כי במדבר בעת שהיו כל בקרם וצאנם שלמים היה הבשר אסור עד שיזרוק הדם על המזבח, כי כן הדין בקרבנות, והנה הדם בהם מעכב אכילת הבשר, וצוה מן הצבי והאיל בעבור שאינם קרבים שנכסה את דמם בעפר, וכן מן העוף, בעבור שאין העוף קרב לשלמים, וא״כ היה מחוייב בבקר ובצאן של בשר תאוה שנכסה אותו או שנאכלנו עם הבשר בנחירה, ולא יראה על פני השדה, כי ראוי היה שיהא מותר לאכלו בפני עצמו ממה שישפכנו על הארץ, שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. על כן אמר שיזבח הבקר והצאן, ולא יאכל הדם עם הבשר בנחירה או באבר מן החי, וישפוך הדם על הארץ, ולא יחוש לו, אבל לא יאכלנו לא בפני עצמו ולא עם הבשר. ומן הטעם הזה הוצרך להזכיר כן פעם אחרת בבכור בעל מום (דברים ט״ו:כ״ג) מפני שהיה הדם מתחילה למזבח, והוצרך עתה לומר כשהוא בעל מום שלא ינהגו קדושה בדמו, וגם לא היתר, אבל ישפכנו כמים ולא יאכלנו. והנראה בעיני בטעם הענין הזה כי מתחלה בהיותם במדבר ילל ישימון ושעירים ירקדו שם, והיו כולם יוצאי מצרים הרגילים בהם, אסר להראות הדם על פני השדה ולזבוח כלל, רק לפני משכן י״י, להרחיק אותם מן החטא ההוא. אבל בבואם לארץ, והוצרך להתיר בשר תאוה מפני ריחוק המקום, לא חשש אם ישפך בביתם דם הבקר והצאן על הארץ. אבל בדם החיה ועוף אשר יצוד בשדה וביער, והמנהג לשחטם שם ולהביאם שחוטין אל הבית, השאיר המצוה כאשר היתה לכסות דמם בעפר שלא יקריבנו לשעירים. ומדרש רבותינו (ספרי דברים י״ב:כ״ג) ברק חזק לבלתי אכל הדם (דברים י״ב:כ״ג), ולא תאכלנו למען ייטב לך (דברים י״ב:כ״ה), מדרש יפה ונאות ללשון הכתוב: שהיו להוטין אחריו מאד על כן הוצרך לכל האזהרות האלה, [וכל שכן שהוצרך להזכיר איסורו אף על פי שלא הזכיר איסור החלב. ובאמת שדבר רבותינו זה מספיק לטעם רבוי האזהרות שהכתוב מזהיר ממנו. אבל הלשון שאמר: רק חזק לבלתי אכל הדם, אינו מתישב לי בכל זה, כי מה חוזק ואומץ יש בהזהר מן הדם, והראוי שיאמר לחומרו: השמר לך לבלתי אכול הדם. ומצינו לשון חוזק במצות שאמר הקב״ה ליהושע: רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי (יהושע א׳:ז׳), וכן אמר יהושע לישראל: וחזקתם מאד לשמור ולעשות את כל הכתוב בספר תורת משה (יהושע כ״ג:ו׳). וזה במצות כולן, ולשמור ירמוז ללא תעשה, ולעשות ירמוז למצות עשה. אבל במצוה אחת לא נמצא כן, ומה צורך לחיזוק בשב ואל תעשה ממצות לא תעשה אחת. אבל נראה לי כי הזכיר בה חיזוק מפני הענין אשר ממנו: דבקו בדם במצרים, כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד, כמו שכתוב: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ויקרא י״ז:ז׳), וכתיב: יזבחו לשדים לא אלוה (דברים ל״ב:י״ז). והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם, כי היו מקבצים הדם לשדים והם אוכלים עליו וממנו, כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שולחן השדים ההם ומתחברים עמהם. וכבר הוזכר זה בספר מורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:מ״ו). ולא שיהיה זה עיקר טעם איסור הדם, כי הכתוב מפרש טעמו: כי הדם הוא הנפש, כאשר בסדר אחרי מות (ויקרא י״ז:י״א), אבל מזה היו שטופים בו ורודפין אחריו מאד. והנה היו מתנבאים בו ומגידים עתידות, ולכך בא הכתוב והזהיר שאם ישמע מאוכלי הדם דבר עתיד ובא האות והמופת אל יפתה לבבו, אבל יחזיק בתומתו ובאמונת י״י. ואל יאכל מן הדם בשום ענין, ואל יכסה המעשה ההוא, מדבריהם לא יירא ומפניהם לא יחת, כי הבל המה מעשה תעתועים, הזהיר בכאן כענין המוזהר בנביא השקר מפני הטעותיו.]

Ritva, Sefer HaZikaron 9ספר הזיכרון לריטב״א פרק ט׳

ואני אומר במחלה מרבי' ז"ל, כי הוא ז"ל כתב על דברי המורה ז"ל "[אלה דבריו], ובהם האריך" ע"כ, וכמדומה לי שלא הועיל למורה האריכות להבין כונתו, כי הנה רבינו ז"ל נראה שהבין מדבריו, שדעת המורה, שהקרבן בא להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, ויתבאר מלשונו במה שהשיב על המורה שרשעים וטפשי עולם הם המצרים והכשדים. ואני איני רואה בקצר דעתי, שיאמר המורה כן. והנה טעמו בטעם כלל הקרבן מפורש בספרו בחלק השלישי פל"ב. ...ולפי זה הלשון לא נשאר בלב שום ספק אחר זה המאמר, שלא בא הקרבן לדעת הרב המורה ז"ל אלא להוציא הטעות מלב אומתנו, שהיו ג"כ שטופין בעבודות ההם, ובעונותינו שרבו אפי' אחרי היותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש לא הטהרו אבותינו מן הטנוף ההוא. גם אדון הנביאים אמ' בביאור "[כי ידעתי] אחרי מותי כי השחת תשחיתון", וכן עשו ימים רבים בדורות ידועים פעמים אין מספר עד אשר הביאו הגלות, כאשר ידוע ומפורסם. ...ומן התימה הגדול, שיתעלם זה מעיני רבי' ז"ל, אלמלא קנאת רוחו לאל כאשר אמרתי. ומ"מ כשילקח דרך המורה, על פי אשר כתבתי והנראה מלשונו ז"ל, יסתלקו תשובות רבינו ז"ל, שאם המצרים, גם לדברי רבינו ז"ל, או הכשדים זבחו לשעירים, ועושי העגל זבחו לו, וגם האומות היו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם וכן לשמש בעלותה במזלות ידועות לא הקריבו מאלה המינים רק משאר בעלי חיים כאריות ודובים ובהמות מדבריות כמו שנמצא בטמטם, שזכר המורה ודבר הקרבן היה קדום מימי אנוש כמו שכתוב בחבורו בהלכות ע"ז. ונח הבא אחריו אם הקריב לשם לבדו באותן הדורות לא כבני דורו שזבחו לאל"ים אחרים, הנה הסכימה דעתו לדעת המקום, שצוה בזה אחר תורה, וכן נאמר בקרבנו "וירח ה' את ריח הניחוח", כדרך שנאמר אחר הצואה. וכבר כתב הרב ז"ל במורה בסוף ספרו, בענין ספורי התורה, שבאו כלם לתועלת הכרחי, אם לאמת דעת שהוא פנה מפנות התורה, או לתקן מעשה מן המעשים, אם כן אף קרבנו של נח לדעתו בא לפנה מפנות התורה, והיא הרחקת עבודה זרה, שהיא גדולה מאד ועצומה אצל המורה, כאשר גלה בכמה מקומות, ולכן לדעתו נדחה שבת בקרבנות, ואף לפי טעמו ז"ל. דבר קין והבל, אלמלא שנתעלם מרבינו ז"ל דעת המורה בדבר קין והבל היה עוצר בקולמוסו מלומר מה שאמר על הרב ז"ל. גם בלעם אחר מתן תורה היה, והקריב פר ואיל שלמד כן מאומתנו. גם הוא לא היה מצרי ולא כשדי ולא גר בתוכם כאומתנו, עד שיעשה כמותם. קצרו של דבר אין למורה תשובה לפי שטתו.

Ritva, Sefer HaZikaron 10ספר זכרון לריטב"א פרק י'

והאמנם כי קושיית רבינו ז"ל מן הכתובים קושיא חזקה, אך כאשר נתתי לבי בלשון שכתב רבי' ז"ל על שם המורה, מצאתי שנשמט לו מלשון המורה מה שהוא עקר הכל. והוא מה שהיו חושבים [הצאבה] שהדם הוא מזון השדים. ומפני שהנפש החיוני דבק בדם ולא בבשר, והדם חמר לו, לו נתיחד אצלם, לפי מחשבתם, שהוא מזון לשדים יותר משאר מזונות; כי הוא הנחשב להם בשדים שהם נפשיים, לא גופים עבים, ולזה ייחדו להם מה שהוא קרוב לו לנפש יותר. ולפיכך, לדעת המורה תלו כל הכתובים איסורו מצד הנפש, כי היא הסבה המביאה לידי מחשב זו. ונחשב לכפרה גם כן, וזה 'כי הדם הוא בנפש יכפר', 'נפש תחת נפש'. כן נראה דעת המורה לפי לשונו

Sefer HaChinukh 148ספר החינוך קמ״ח

That we not eat the blood of a [domesticated] beast, a [wild] animal or a bird: That we not eat the blood of a [domesticated] beast, a [wild] animal or a bird (Keritot 20b), as it is stated (Leviticus 7:26), "And any blood you shall not eat.' And it is stated in another place (Leviticus 3:17) - "from a bird or a beast" - and a [wild] animal is included in "beast" (Chullin 71a). And the prevention of blood is repeated in many places in the Torah. I have already written what I think on the level of the simple understanding about forbidden foods, in the prohibitions of the 'torn' [animals] (Sefer HaChinukh 73) and of forbidden fat (Sefer HaChinukh 147). But it is also possible to say about blood that besides the bad constitution [that it brings] - as it is of bad constitution - there would be in its eating a little acquisition of the trait of cruelty. As a man swallows from living beings, like him in the body, that thing in them that life is actually dependent upon and to which their spirit is connected. As it is well-known that beasts have spirits, which the wise men call a living spirit, meaning to say it is not an intelligent spirit. We can also see that their spirits have that aspect to guard from falling into one of the traps, and in a few other things. And Ramban, may his memory be blessed, wrote (Ramban on Leviticus 17:11) about the reason of blood, that it is well-known that that which is eaten returns to (dwells within) the body of the eater. And [so] if a man eats blood, there will be density and coarseness in the spirit of the man, just like the beast is dense and coarse. And he further wrote similar to that which I said, myself - that is not fitting for a spirit to eat a spirit. From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Keritot 21a) that one is not liable for excision on account of blood, with the blood of fish, locusts, disgusting animals and creeping animals, nor the blood of people. And therefore they said that the blood of fish and locusts is permissible, that it is permissible to eat their blood - and even if he put it into a vessel. And that is when it is recognizable to all that it is the blood of fish. And, like they said in the Gemara (Keritot 21b), that there be a few of the scales of the fish in the vessel. But the blood of forbidden fish is forbidden, since it is like the milk of an impure beast, which is forbidden from the principle that is in our hands - food that comes out of the impure is impure. As we see that the Torah forbade the egg of an ostrich, since it came out from the impure (ostrich). But the Sages forbade the blood of people because of appearances. And therefore they said (Keritot 22a), "Blood that is between the teeth, he should suck and swallow; and that is on the bread, he should scrape it off of it and eat the bread." And so [too] is the blood of eggs permitted - as I do not call it the blood of the fowl, and it is not from the meat, even if it has started to form. And such is the opinion of our teachers, the Masters of the Tosafot on Chullin 64b, s.v. vehu, and as is implied from the simple meaning of the bereita in Keritot 21a. This is the law of the Torah. But the Sages forbade an egg that has [been] formed, and supported the thing with the verse of "the swarming creature that swarms" (Leviticus 11:42). And hence they forbade the blood of eggs on account of the doubt - that [perhaps] it formed. But anything that does not have a doubt of formation, they only forbade on account of appearances. And so, [regarding] blood of eggs found in the white, one should throw out the blood and eat the rest. But there are those that are stringent when it is found on the union and outside of the union [of the egg], to forbid the whole egg. And [of] the blood that is forbidden by Torah writ, there is some the prohibition of which is with excision and some with a negative commandment. Lifeblood is with excision - as in the place that excision for blood comes in the Torah, there it is stated life (literally, spirit), as it is stated (Leviticus 17:11), "For the life of the flesh is in the blood." But the prohibition of that which is not lifeblood, but rather the blood of the limbs is only with a negative commandment - since about it is it stated (Leviticus 7:26), "And any blood you shall not eat." And therefore they, may their memory be blessed, elucidated and said (Keritot 22a) that we are liable for excision with the blood that comes out at the time of slaughter, stabbing or decapitation, so long as it has redness in it; with blood stored in the heart; and blood that is let, so long as it flows and comes out - as it too is lifeblood, and therefore we are liable for it. And specifically flowing - to exclude the dripping at the beginning of the letting and at its end, which is not lifeblood, such that we are not liable excision [for it]. And so [too,] the concentrated blood - meaning to say the blood that oozes a little at a time at the time of slaughter, after the pouring blood came out; and so [too,] the blood of the limbs, such as the blood of the spleen, the blood of the kidneys, the blood in the testicles and the blood that lodges in the heart at the time of slaughter - we are not liable excision for it, but rather lashes. And that is when he eats a kazayit of it. The blood that is absorbed in the rest of the meat, which is also called blood of the limbs; so long as it has not separated, it is permitted to eat the meat with [this] blood absorbed inside it. As this blood is considered like meat for us, so long as it has not separated from the meat. And therefore, they, may their memory be blessed, allowed [us] to eat raw meat without salting it; so long as it was properly rinsed, that there should not be actual blood on its surface. But at the time when the blood absorbed in the meat separates and goes out, we are liable for it with a negative commandment - as with the blood of the limbs that we enumerated above, which are with a negative commandment. And therefore, the Sages obligated one who wants to eat meat cooked in a pot to extract the blood from it [that it not] (that it) separate from it and go out into the broth in the cooking. And the only scheme they found to take it out was salt, as it draws the blood and dries it naturally. And its power is great and goes into the meat - and even with a very thick piece, it has the power to extract the blood from [its] thickness. And so is this thing well-known and tried - that if a man salts a piece of meat properly according to the measure that the Sages gave for salting, he will find the taste of the salt in all of the meat, even in a big piece of a fattened ox. And since the thing is clearly so and recognizable to the eye, it is permissible to put all meat that has been salted according to its measure in a pot - whether the water is boiling, lukewarm or cold. [This is so] since we see the meat after salting according to its measure, as if - for all purposes - all forbidden blood was drained from it. And even if after the salting, we see a little blood that comes out from it; it does not have the status of blood, but rather it is considered as red brine. And about that which is similar to it, it is said in the Gemara (Chullin 112b), "Rabbi x called this, 'the wine of meat' and permitted it." And there are a few limbs in the beast [with] much blood, which all of Israel is accustomed to extract the blood in them with the power of fire before they cook them in the pot, and they did not want to rely on salting alone for them - and these are the brain and the liver. They roast them a little on the fire and afterwards cook them - whether they wanted to cook them on their own or with other meat. And the custom of Israel is Torah. If he transgressed and cooked them with other meat after salting alone, it is all permissible - and [that is] so long as he did not plan to do so at the outset, so that the matter return to [be permitted] for him ex post facto after the cooking. As with regards to anyone who does this with prohibitions, we forbid it all for him, as if it were at the outset. And I read upon him, 'one who breaches a fence will be bitten by a snake.' And the order of salting is like this: He rinses the meat properly from the blood on it, and afterwards places medium salt upon it - not very thick, so that a little will cling, and not very fine (so that it not cling more than necessary - Venice edition). And he leaves it in its salt enough to walk a mil; and it is enough with that even for a thick ox. And after it sits in its salt this measure [of time] on a diagonal place upon which the blood can properly flow or on a vessel with holes, he takes the meat in his hands and raises it and shakes off the salt from upon it, and then rinses it properly with water in the vessel three or more times, until the salt is removed and the water that he rinses the meat with is clear. And if the meat stays in its salting more than the fitting measure for salting, we do not concern ourselves lest the meat went back and absorbed from the blood on the surface of the salt; as we say that after the meat expunged its forbidden blood, it expunges its brine - meaning to say the meat's liquid, and that is the moisture in the meat. And so long as the meat expunges this brine, it is not its nature to be be able to absorb blood, since blood is very smooth by nature and is only absorbed slowly - meaning to say, [only] all of the time that the meat is not expunging anything, not blood and not brine. And how long is this staying [with salt] that we can assume that the meat is still exuding brine? The rabbis said that it is up to twelve hours. If it stays more than this in its salt, it is forbidden to eat it until he peels the entire surface of the meat. And nonetheless it is sufficient with peeling, since we hold that salting is like the heating of a roast; and with a prohibited [food] that touches a roast, we hold [it is enough with] peeling, when there is not a prohibition that gushes - and blood does not gush. And if he did not want to peel the meat, it is permitted to eat it with roasting. As even though we say that salt does not have the power to extract the blood that comes to the meat from another place, the power of fire to extract it is stronger than salt. And therefore it is permitted to eat meat that sat in salt longer than is necessary, roasted without peeling; and with peeling, even in a pot, as we said. And the rest of the many laws of salting - such as fish and poultry that were salted one with the other; pure fish salted with impure fish; what is the law about ceramic vessels or wooden vessels that were salted in; what is the law of the salt itself that was [used] to salt; and the rest of the many details of salting are elucidated in Chullin in the chapter [entitled] Kol Habasar (see Tur, Yoreh Deah 69). And the laws of blood and the differences between lifeblood and blood of the limbs is also elucidated in the fifth chapter of Keritot. And [it] is practiced in every place and at all times by males and females. And one who transgresses it and ate a kazayit of lifeblood volitionally is liable for excision; inadvertently, he brings a fixed sin-offering. And if he ate kazayit of blood of the limbs volitionally, he is lashed; inadvertently, he is exempted.

שלא נאכל דם בהמה חיה ועוף – שלא נאכל דם בהמה חיה ועוף, (כריתות כ ב) שנאמר (ויקרא ז כו) וכל דם לא תאכלו. ונאמר במקום אחר (שם ג יז) לעוף ולבהמה, וחיה בכלל בהמה. (חולין עא א) ונכפלה המניעה בדם בהרבה מקומות בתורה. כבר כתבתי מה שאני חושב על צד הפשט באסורי המאכלות באזהרת טרפה (מצוה עג) וחלב (מצוה קמז). ואפשר לומר בדם עוד כי מלבד רע מזגו, שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קנין במדת אכזריות שיבלע האדם מבעלי חיים כמותו בגוף, אותו הדבר שבהן, שהחיות ממש תלוי עליו, ונפשם נקשרת בו, כי ידוע שיש לבהמות נפש, יכנוה החכמים נפש חיונית, כלומר שאינה שכלית. גם נראה אותם שיש לנפשותם בחינה להשמר מנפול באחד הפחתים ובקצת דברים אחרים. והרמב״ן זכרונו לברכה כתב (ויקרא יז יא) בטעם הדם, כי ידוע שהנאכל ישוב בגוף האוכל, ואם יאכל אדם הדם תהיה עבי וגסות בנפש האדם, כמו שנפש הבהמה עבה וגסה, וכתב עוד כעין זה שאמרתי אני אין ראוי שתאכל הנפש את הנפש.

Sefer HaChinukh 187ספר החינוך קפ״ז

The commandment of covering the blood: To cover the blood after slaughtering a [wild] animal or fowl, as it is stated (Leviticus 17:13), "who hunts game, an animal or a bird that is to be eaten, and spills its blood, he must cover it with dirt." It is from the roots of the commandment [that it is] because the soul is dependent upon the blood, as we said about the prohibition of blood (Sefer HaChinuch 148). And therefore it is fitting for us to cover the soul and to hide it from the eye of its seers, before we eat the meat. As we acquire a bit of cruelty in our souls when we eat the meat, and the soul is spilled in front of us. And with [domesticated] beasts, we were not commanded so, since the blood of beasts is given for a sacrifice of atonement for our souls, and it is impossible to cover [that]. And since it is so, the Torah did not want to differentiate for us between consecrated ones and non-sacred ones. And even while in the species of fowl, there are some of them that are offered on top of the altar, [they are] few. And the Torah never concerns itself with a lesser thing. And because of that, the Torah obligated us about covering the blood of all fowl. From the laws of the commandment is, for example, that which they, may their memory be blessed, said (Chullin 83b) that covering of the blood is practiced with every bird and with every animal - whether it was at hand or it was not at hand. "Who hunts" is only stated for what is common, etc. And it is practiced with non-sacred animals, but not with consecrated ones. And it is practiced with the koy, because it is a doubt whether it is a type of animal or beast; but we do not recite a blessing on its covering, due to the doubt. And blood that splattered and that is on the knife is obligated in covering when there is no blood besides it. But if there is any blood besides it, he does not need [to do so], as it is written, "he must cover it with dirt" - its understanding is even some of its blood (Chullin 83b). And the one who covers it must put dirt below and above [it]. And any dirt in the world that is fine enough that a potter does not need to pound it, is fitting to cover [it] (Chullin 28a). And likewise, we [may] cover with all that is called dirt - even though it is not actually dirt, such as shaved gold, which is called dirt (dust), as it is stated (Job 28:6), "and it has gold dirt." And one who saw his fellow slaughter but not cover is obligated to cover; as it is stated about this commandment (Leviticus 17:14), "and I say to the Children of Israel" - and they, may their memory be blessed, elucidated, "this commandment is to all of the Children of Israel (Chullin 86-87a). And the rest of its details are in Chullin in the chapter [entitled] Kisui Hadam (see Tur, Yoreh Deah 28). And [it] is practiced in every place and at all times by males and females. And one who transgresses it and does not cover the blood of an animal or a bird has violated a positive commandment.

מצות כסוי הדם – לכסות הדם אחר זביחת חיה או עוף. שנאמר (ויקרא י״ז:י״ג) אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. משרשי המצוה. לפי שהנפש תלויה בדם כמו שאמרנו באסור דם (מצוה קמח), ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר כי גם בה נקנה קצת אכזריות בנפשנו לאכל הבשר, והנפש נשפך לפנינו. ובבהמות לא נצטוינו כך, לפי שדם הבהמות ניתן לקרבן לכפרה על נפשותינו ואי אפשר לכסותו. ואחר שכן לא רצתה התורה לחלק לנו בין מקדשין לחלין. ואם גם במין העופות יש מהן קרב לגבי מזבח מועט הוא, ולדבר מועט לא תחוש התורה לעולם, ומפני כן חיבתנו בכסוי דם העופות בכלן. מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין פג, ב) שכסוי הדם נוהג בכל עוף ובכל חיה במזמן ובשאינו מזמן, ולא נאמר אשר יצוד אלא בהווה וכו׳. ונוהג בחלין אבל לא במקדשין, ונוהג בכוי מפני שהוא ספק אם מן חיה או בהמה ואין מברכין בכסויו מספק. ודם הנתז ושעל הסכין חיב לכסות בשאין דם אלא הוא, אבל יש דם כלל שלא הוא אינו צריך דכתיב ושפך את דמו וכסהו בעפר, פרושו ואפילו מקצת דמו (שפ פג ב). וצריך המכסה לתן עפר למטה ולמעלה וכל עפר בעולם שהוא דק בכדי שאין היוצר צריך לכתשו (שם כח, א) ראוי לכסות. וכן כל מה שנקרא עפר אף על פי שאינו עפר ממש, מכסין בו כגון זהב שחוק שנקרא עפר, שנאמר (איוב כח ו) ועפרות זהב לו. ומי שראה חברו ששחט ולא כסה חיב הוא לכסות, שנאמר במצוה זו (ויקרא י״ז:י״ד) ואמר לבני ישראל ודרשו זכרונם לברכה (שם פו, פז א) מצוה זו על כל בני ישראל. ויתר פרטיה בחלין בפרק כסוי הדם [י״ד סי׳ כ״ח]. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא כסה דם חיה ועוף בטל עשה.

Ralbag Vayikra 3:16-17רלב״ג ויקרא ג׳:ט״ז-י״ז

(טז) כל חלב לה׳ – רוצה לומר שהמכוון בהקטרת החלבים האלו הוא לתכלית שיהיה כל חלב לה׳ באופן שלא יאכלו בני ישראל אותו. והנה יתבאר במה שיבוא חלק הכהנים בזבח השלמים, והשאר היה נאכל לבעלים. (יז) חֻקת עולם לדֹרֹתיכם בכל מושבֹתיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו – מגיד שאין איסור חלב ודם נוהג בקרבנות לבד, אבל נאסר כל חלב וכל דם מהבהמות המותרות באכילה; כי בבהמה טמאה לא יתכן שתיפול זאת האזהרה, כי אין השאר ממנה מותר. ולזה הוא מבואר שאף על פי שהותר בשר תאוה אחר הכנס ישראל לארץ - רוצה לומר בזולת שיעשה ממנו זבח שלמים - הנה ינהג בבשר ההוא זה הדין. ולמדנו עוד עם זה שאין זאת המצוה תלויה בארץ, ולזה אמר בכל מושבֹתיכם, שלא יחשוב חושב שזה יהיה נוהג לבד בקרבנות; וזה, כי הקרבנות אינם נוהגים כי אם בארץ כמו שיתבאר במה שיבוא; ולזה יחוייב מאומרו בכל מושבֹתיכם שיהיה איסור חלב ודם נוהג בחולין כמו שהוא נוהג בקודשים. ולפי שסמך אזהרת החלב למה שאמר ׳כל חלב לה׳⁠ ⁠׳ (פסוק טז), למדנו שהחלבים שהם לה׳ הם הנאסרים לבד. ומזה המקום יתבאר שהחלב שבתוך הכליות ושבתוך הכסלים אינו אסור מן התורה, כי התורה לא זכרה בחלבים אשר לה׳ כי אם החלב אשר על הכליות ועל הכסלים, לא שבתוך הכליות ובתוך הכסלים. ולפי שלא זכר בקרבנות בדם מינים שונים כמו שזכר בחלבים, ואמר כל דם לא תאכלו, למדנו שכל אחד ממיני הדם הוא בלאו — לא הדם היוצא בשעת שחיטה לבד אשר היה נזרק על המזבח — כמו דם האיברים ודם התמצית ומה שידמה להם. ובכאן נשלם זכר הקרבנות שהם באים בנדר ונדבה. ואולם דיני שאר הקרבנות הנה נבארם אחר שיִשְׁלַם זכר הקרבנות כולם, כדי שלא נכפול המאמר בזה, ושם יתבארו בגזרת ה׳ התועלות המגיעות מהם, ומה מהם על הכונה הראשונה ומה מהם על הכונה השנית.

Ralbag Vayikra 17:11-14רלב״ג ויקרא י״ז:י״א-י״ד

(יא-יב) כי נפש הבשר בדם הִוא – רוצה לומר שהדם הוא הכלי לנפש להוביל בו החום היסודי והמזון לחלקי הגוף, ולזה ימות הבעל־חיים בהסתלק הדם; ולזאת הסיבה היתה ההערה בו על הנפש, כמו שביארנו בענין הקרבנות, והיה מכפר על הנפש בזה האופן. וכבר נתבאר במה שקדם שאיסור הדם אינו נוהג כי אם בבהמה ובעוף; ואולם דם שאר הבעלי־חיים לא יתחייבו עליו מזה הצד. (יג) ולפי שדם הבהמה והעוף אסור, והיתה החיה בלתי קרבה לה׳ יתעלה, ולא העוף באופן שיהיה ממנו שלמים, - חייבה התורה בחיה ובעוף הטהורים, כאשר נשחטם, שנכסה דמם בעפר, כדי שלא יבואו האנשים לאכול דמם. ואולם הבהמה לא הוצרכה בה התורה לזה, לפי שלא הותר לישראל בהתחלה לאכול בשר כי אם שלמים, וכבר היה קרֵב מהם החֵלב והדם לה׳ יתעלה. ואולם אחר שארך הזמן, וסרו מישראל המנהגים הפחותים אשר הסתבכו בהם בהיותם במצרים מאכילת הדם והחֵלב, אז הותר להם בשר תאוה, כמו שיתבאר במה שיבוא. והנה אמרה התורה ׳אשר יצוד ציד חיה או עוף׳, לפי שהנהוג בהם שיהיו ניצודין; והוא מבואר ממה שביארנו שכבר ינהג בהם זה הדין אף על פי שלא צד אותם הוא בעצמו, כאילו תאמר שנתנו לו במתנה או שקנאם. וראוי שנדע שלא ינהג זה הדין אלא בחיה ועוף הטהורים, שנאמר: ׳אשר יֵאָכֵל׳. ולפי שלא ביארה התורה איסור חֵלב בחיה ובעוף, כי אם בבהמה, במקום שזכרה איסור דם בבהמה ובעוף, רוצה לומר בפרשת צו, הנה למדנו מזה שאין איסור חֵלב נוהג בחיה ובעוף. וכבר יתבאר לך מעצם הענין שאין להם חֵלב, אבל הוא שומן ומטבע השומן. וראוי שנדע שלא ינהג כיסוי הדם כי אם בשחיטה המתרת לאכילה, שנאמר: ׳אשר יאכל׳. ובכלל, הנה כשלא יֻתַּר לאכול מהבשר בסיבת השחיטה, כל שכן שיתרחקו מאכילת הדם, ולזה לא יצטרכו לכיסוי הדם. עם שהוא אפשר גם כן שהיה ממנהגיהם הפחותים שיצודו חיה או עוף, להיותם מדבריים, ויחשבו שיהיו השדים מזה הצד יותר מתיחסים להם; ולזה היה ממנהגם שישפכו דמם במקום אחד בקרקע, והיו אוכלים הבשר סביב הדם ההוא, והיו חושבים שיבואו שם השדים לאכול הדם, כי הוא מזונם, לפי מחשבתם, ובזה האופן תִּשלם להם האהבה עם השדים ויודיעו להם העתידות; ולזה אמר: ׳לא תאכלו על הדם׳ (להלן יט, כו), ואחר כן אמר: ׳לא תנחשו ולא תעוננו׳ (שם), כמו שיתבאר במה שיבוא; וכבר זכר זה הרב המורה, רוצה לומר שכבר היה ממנהגיהם הפחותים לאכול על הדם לזאת הסיבה, כמו שראה זה בספריהם הקודמים; ולזה גם כן לא היה נוהג כיסוי הדם כי אם בחיה ובעוף; ולפי שהתכלית היה לאכול הבשר סביב הדם, לזאת הסיבה שזכרנו, הנה כשלא היה הבשר נאכל לא יתחייבו בכיסוי הדם. וראוי שנדע שצריך שיהיה עפר למטה ועפר למעלה, שנאמר: ׳ושפך את דמו וכסהו בעפר׳, רוצה לומר שישפוך את דמו בעפר ויכסהו בעפר. והנה בזה האופן גם כן תעמוד התורה כנגד הכוונה ההיא; וזה, שכאשר ישפך הדם לא יִמָּצֵא שם במורגש, אבל יהיה נבלע בעפר. והוא מבואר שכל מה שיִקָּרא ׳עפר׳ בלשון הקודש יתכן לכסות בו את הדם. (יד) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא – רוצה לומר שנפש הבשר וחיותו הוא באמצעות הכח אשר בנפשו להוות דמו, ולזה ייחדוֹ ה׳ יתעלה לכפר על הנפש. וכדי שיתיישב יותר בלב האנשים שהכפרה תִּשלם בזה, ראוי שיהיה ענינו מרוחק מהאכילה; כי אם יאכלוהו, לא יחשבו בו יתרון על הבשר בזה. ובכלל, הנה השתנות המזון אל הדם הוא מבואר שהוא מפועל הנפש, כי לא יִמָּצאו הדברים המזוניים נהפכים לדם עם הפסדם, אם לא כשיזון מהם הבעל־חיים; ולזה היה בזה מופת על מציאות הנפש, כי אין מדרך החום שימשך ממנו זה, אם לא היה חום נפשי. ולפי שאלו הדברים היו להעיר על מציאות הצורה, כמו שזכרנו במה שקדם, הנה הגדילה התורה ענין הדם בזה האופן.

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 9:4רלב״ג בראשית ביאור המילות ט׳:ד׳

אך בשר בנפשו דמו – אמרו רבותינו ז״ל בבראשית רבה (לד, יג), שזה אזהרה לבני נח שלא יאכלו אבר מן החי. ויהיה הרצון בו, שלא יאכלו הבשר אשר בנפשו דם הבשר ההוא, רוצה לומר שלא יאכלו בשר שלקוח מן הבעל־חיים בְּדרך שישאר כח בנפש הבעל־חיים להוות הדם אשר היה ראוי שיובילהו אל החלק ההוא מהבשר. ולזה ראוי שלא יקחו בשר לאכול מבעל־חיים בְּדרך שישאר הבעל־חיים ההוא חי. והוא פירוש נאה מאד בלשון זה הציווי.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 9:4רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ט׳:ד׳

ומנע מהם אבר מן החי, להיות בזה מרוע המנהג ומהנטייה אל התאוות מה שלא יֵעָלֵם; רצוני, שלרוב הזוללות לא יוכל להמתין שתֵּהָרֵג הבהמה ויקח ממנה האבר אחר כך.

Ralbag Vayikra Toalot 3:17רלב״ג ויקרא תועלות ג׳:י״ז

התועלת השנים עשר והשלושה עשר הוא במצוות, והוא מה שהזהיר שלא לאכול חֵלב ושלא לאכול דם. והנה יתבאר שזה החֵלב אשר הזהיר ממנו הוא החֵלב אשר לה׳, והם שלושת החלבים שזכר בקרבן השלמים, שהם החֵלב אשר על הקרב ושעל שתי הכליות ושעל הכסלים. כבר נתבאר זה בספרא. ולפי שהקרבן לא יהיה כי אם משור וכשב ועז, לא תנהג זאת האזהרה כי אם באלו המינים; ולזה אמרה התורה: ׳כל חֵלב שור וכשב ועז לא תאכלו׳ (ז, כג). וכבר נתבאר בפרשת צו (ז, כד) שהוא נוהג גם כן בנבלות וטרפות שלהם. כבר נתבאר זה כולו בראשון מכריתות. והוא מבואר שזאת המצוה נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, שנאמר: ׳בכל מושבֹתיכם׳ (ג, יז); ונוהגת בין בחולין בין במוקדשין; ואינה נוהגת בשליל, כי הוא ירך אמו עדיין, ולא ידבק בו גדר השור וכבש ועז עד שיכלו לו חודשיו. כבר נתבאר זה ברביעי ובשביעי מחולין. ואולם הדם נאסר בכללו, היה מן הבהמה או מן החיה או מן העוף, שנאמר: ׳וכל דם לא תאכלו בכל מושבֹתיכם, לעוף ולבהמה׳ (ז, כו), והנה החיה היא בכלל בהמה. ואולם דם דגים וחגבים ושקצים ורמשים, ודם האדם, אין חייבים עליהם משום דם. כבר נתבאר זה בחמישי מכריתות. ולא יתחייב כרת אלא בדם שהנפש יוצאה בו, שנאמר: ׳כי נפש הבשר בדם הִוא וגו׳⁠ ⁠׳ (יז, יא), והוא מבואר שהדם היוצא בשעת שחיטה, והדם הכנוס בלב, הוא דם שהנפש יוצאה בו. ואולם דם התמצית ודם האיברים, אף על פי שאין חייבין עליו כרת, לוקין עליו, שנאמר: ׳וכל דם לא תאכלו׳ (ג, יז; ז, כו). ובזה כולו אין הבדל בין דם השליל לדם השלם, רוצה לומר שבדם הנפש יתחייבו כרת אפילו בשליל; לפיכך הדם הנמצא כנוס בתוך לבו חייבין עליו כרת, ואולם שאר דמו הוא כדם האברים. כבר נתבאר זה ברביעי מחולין. והיה זה כן לפי שללב השליל פועַל נפשי, ולזה יקרא דמו דם הנפש, ואף על פי שכל העובר הוא ירך אמו. והנה התועלת המגיע מאלו האזהרות, אמנם באכילת הדם הוא ההתרחק מֵהתנהג בנימוסי עובדי עבודה זרה, שהיו אוכלים הדם והיו חושבים שהוא מזון השדים, ושכבר השתתפו עמהם כאשר אכלו הדם, ויבואו להם ויודיעום העתידות. וקצתם לא היו אוכלים הדם, אבל עושים חפירה ומקבלים הדם שם, או בכלי, וסביב הדם ההוא יאכלו הבשר, ויחשבו שישתתפו בזה עם השדים, כי הם אוכלים הבשר והשדים אוכלים הדם, ואוכלין יחד על שולחן אחד. ולזה צותה התורה שלא נאכל כל דם, ושלא נאכל על הדם, שנאמר: ׳לא תאכלו על הדם׳ (יט, כו). הנה זה הוא הטעם אשר זכר בזה הרב המורה. ואולם בחֵלב נָתַן סיבה להגדלת הקרבן; ולולא יראת העונש הגדול לא יפרדו ממנו, לרוב ההנאה המגעת באכילתו. והנה זאת הסיבה בעינה אפשר שתנתן בדם: כי מפני שנתנוֹ ה׳ יתעלה על המזבח לכפר, בזה האופן הנפלא שיֵרָאֶה בענין הקרבנות, מנע מלאוכלו, להגדיל ענינו, כדי שתִשלם להם האמונה בשהכפרה תשלם על ידי זריקת הדם; ולרוב ההנאה המגעת באכילתו שׂם העונש על אכילתו חמור מאד, כדי שיתרחקו ממנו האנשים. ולפי שכבר גדלו יוצאי מצרים באכילתם, חִיֵּב ה׳ יתעלה שלא יאכלו בשר במדבר אם לא יהיה שלמים, כדי שיקריבו החֵלב והדם ולא יאכלום. והנה במניעת החֵלב והדם אצלי תועלת אחר; והוא, שכבר התבאר בטבעיות כי כבר יפרד מהדם בקלות החלק האוירי והאשי, כשנפרד מהבעל־חיים, וישוב ארציי; ולזה ימצא בו הקירוש. וכן הענין בחֵלב. ומה שזה דרכו הוא בלתי נאות להיות מזון, וכל שכן למין האנושי. ולזה תמצא במינים שלא נאסר החֵלב, שאינו מתקרש בהם, כמו הענין בעוף ובחיה ובשליל. והנה הפליגה התורה לענוש באלו העבירות, כי לרוב התאוה על אכילתם לא ימנעו מאכילתם אם לא ליראת עונש גדול. והנה זכר איסור החֵלב והדם אחר זכרון קרבן השלמים בזאת הפרשה ובפרשת צו, כאילו העירתנו התורה שאחת מהכוונות בקרבן השלמים היתה להרחיקנו מאכילת החֵלב והדם. ולזה לא הותר לדור המדבר בשר אם לא יהיה שלמים, זולתי בשר חיה ועוף שאין להם חֵלב. והנה בדמם, לא יתכן שיהיו נכשלים, שכבר צותה התורה שנכסהו בעפר.

Akeidat Yitzchak Vayikra Peirush 17עקדת יצחק ויקרא פירוש י״ז

(ג) שער סד והנה אחרי כן הקפידה לתקון הכת החמרי שלא יהא שטוף אחר הפחיתיות הבהמיות ויפרד מעל הכח השכלי וחדל מעזוב לו בכל הפעולות המסודרות ממנו כאשר אמרנו ואמר ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם והכרתי אותה מקרב עמה וכבר כתבנו טעם זה כפי מה שכתב הרמב״ן ז״ל והוא מבואר בעצמו שהוצרכה זאת ההרחקה כדי שלא יגיעו דמים בדמים להרתיח החום הטבעי ביותר ולשתף אל מזגם טבע הנפש הבהמית עד שיקנו להם התאוות הנפסדות הבהמיות אשר יולדו להם לכל העכו״ם הבלתי נזהרים מזה כמו שיבא ויתחייב להם מזה הכרת והאבדן כמותם כמו שבאר בתכלית הביאור באומרו כי נפש כל בשר בדם הוא. כי נפש כל בשר דמו הוא. ובמשנה תורה (דברים י״ב) אמר רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש וגומר. ירצה החזק עצמך במה שתאכל מהבשר ולא תחזיק הנפש בדם כי הדם הוא הנפש ותפסיד מזגך בו [ב] ולסבה זו עצמה צוה שכל עוד שהיו ישראל במדבר יזרק דם כל בשר על גבי המזבח שאחר שהדם הוא הנפש ירמוז להם שחוייב כל אדם לשפוך את נפשו החיונית לפני ה׳ ולמסור אותה על כל דבר שיתקדש שמו בו כמו שאמרו (ברכות נ״ד.) ובכל נפשך ואפי׳ הוא נוטל את נפשך כמו שעשה דוד (ש״א י״ז) במלחמת הפלשתי אשר עליו אמר יהונתן (שם י״ט) וישם נפשו בכפו ויך את הפלשתי: ואמר יותם (שופטים ה׳) אשר נלחם אבי עליכם וישלך את נפשו מנגד. ויפתח אמר (שם י״ב) ואשימה נפשי בכפי ואעברה אל בני עמון. כל אלו וזולתם באופנים אחרים ובידי האנשים שבמלכיות כלם חוייבו לעשות כן בעד עמם ובעד עריהם ועל דבר כבוד שם אלהיהם. האמנה כי העושה כן לתקות דברים אחרים מהממון או הכבוד וזולתם להנאת עצמם או לעבודת זולתם הרי הוא מתחייב בעצמו כמו שאמר דוד (ש״ב כ״ג) חלילה לי י״י מעשותי זאת הדם האנשים ההולכים בנפשותם ולא אבה לשתותם וכבר אמר (שם) ולא אבה לשתותם ויסך אותם לה׳ ועשה זה כדי שיכפר להם בהם עונם שחטאו מעין ע״א: יראה שאם היו עושים להכרת היה מעשה הגון מכל מקום כוונה זו ביארה היטב באומרו כל נפש כל בשר בדם הוא ואני נתתיו על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם. [ג] ירצה לפי שנפש כל בשר היא בדמו כי הדם הוא מרכב הרוח החיוני שלזה הטעם נתתיו על המזבח בקרבנותיכם לכפר על נפשותיכם נפש תחת נפש הנה לסבה זו עצמה אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם שהדם הוא הנפש וכבר תאכלו נפש הבהמה ותתעצם בטבעכם להיות טבע נפסד נמשל לבהמות נדמו. [ד] ואולם מפני שהנפש והדם הם במדרגת המשקה והכלי אשר יחזיקהו שהדם תחזיק הנפש כמו שיחזיק הכלי המשקה אשר בתוכו. אמנם הנפש היא אשר תהוה הדם ותמציאנו כי היא התחלת הפעולות כלן כמו שעל דרך משל מציאות המשקה ימציא הכלי המחזיקו ויוציאנו למעשה עד שתהיה הנפש פועלת הדם והדם מחזקת הנפש ומעמידה כמו שהוא הענין בכל המזונות אלא שהדם הוא הכלי הקרוב אליה מאד לזה מה שנאמר פעם נפשו בדמו הוא להורות על מה שהדם הוא הכלי המחזיק הנפש ומעמידה. ופעם דמו בנפשו להורות שמציאות הדם והוייתו תלויים בנפש. ועל הקשר שניהם כזה הענין אמר כי הדם הוא הנפש עד שנמצא אומר (בראשית ד׳) קול דמי אחיך כלומר נפשות אחיך כתרגומו ואת דמו מידך אבקש (יחזקאל ג׳) דמו בראשו (יהושע ב׳) וזולתם. והנה מפני שהוא מבואר שהדם בבחינת היותו כלי לנפש הוא יותר חמור כי היזקו יותר חזק מפני שימשיך עצם הנפש עמו כמו שימשיך הכלי עמו הדבר אשר בתוכו. אמנם בבחינת היותו פועל הנפש הנה הזיקו יותר נקל כי הוא אינו עקר הנפש אבל הוא פועל מפעולותיה ואם הוא היותר קרוב ולזה נרא׳ שלהיות דם הבהמות יותר גס ויותר חזק ההיזק באלו הענינים אמר באיסורן כי נפש הבשר בדם הוא כלומר כי האוכל הדם כאלו אוכל הנפש אשר בתוכו ממש ויהיה הזיקו עצום, [ד] אמנם להיות דם חיה או עוף יותר דק וההיזק יותר חלוש אמר בו כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא וגומר. כלומר אף כי לא יהיה הדם כלי הנפש שתמשך עמו אלא שהיה הדם פועל הנפש מהפעולות היותר קרובות הוא מזיק כי על כן אמרתי לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו בין שיוקח הדם בבחינת כלי הנפש בין שיוקח בבחינת פועל מפעולותיה מ״מ אמרתי שהזיקה מצוי. כי נפש כל בשר דמו הוא והיא מסתבכת עמו וכל אוכליו יכרת. כי הכל חוזר לענין אחד ולכן לא שנא בהמה לא שנא חיה ועוף הכל אסור שעל כל פנים הוא דבר נמשך וקרוב אל נפשם וגורם ליציאת האדם מידי טבעו אל צד החיות הבלתי מדבר [ה] ויתכן כי מפני היות דם חיה או עוף יותר דקים וזכים וכבר יחשב התרו בלבות האנשים יותר מדם הבהמות לזה החמיר עליו כמה שצוה לכסותו מזולתו. ומזה הטעם עצמו אסר כל נבלה וטריפה שלא יבא בפיהם דבר טומאה המשקץ הטבע והמקלקל המזג וצוה בטבילה וכבוס בגדים והעניש אם יגע בטהרות זולת זה (ויקרא כ״ב):

Abarbanel Bereshit 9:1אברבנאל בראשית ט׳:א׳

ולפי שבהרגם הב״ח לאכילתם ילמדו מדת אכזריות אסר להם אבר מן החי שהוא אכזריות יותר גדול והוא אמרו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ובי״ת בנפשו תשמש במקום עם כמו ברכבו ובפרשיו בתופים ובמחולות יאמר הכתוב ובשר בהיות עם נפשו דמו לא תאכלו מהבשר ההוא והוא באמת פי׳ ישר אמתי והותרה השאלה הט׳.

Abarbanel Vayikra 3אברבנאל ויקרא ג׳

ואמנם למה בחר השם בחלב ובדם להקריב על מזבחו ולמה אסר אכילתם לישראל הנה כבר נאמרו בזה טעמים מתחלפים. האחד הוא דעת הרב המורה שהיו כומרי עובדי הכוכבים בימים הקדמונים אוכלים הדם משור וכשב ועז ובזה היו עובדים לתועבותיהם ומתחברים עם השדים וכבר אמתה התורה הטעם וזה בענין הדם אבל בענין החלב לא גלתה דבר מזה. והטעם הב׳ הוא מה שכתב הרלב״ג שכפי השרשים הטבעיים החלב והדם הם מזונות רעים מזיקים לפי שכבר יתפרד מהדם החלק האוירי האשיי שנפרד מהב״ח וישוב ארציי ושכן הענין בחלב אבל זה אין מקום לו כי הדם הוא מזון יותר טוב מהבשר וכ״ש מהעצמות ואיך לא אסרה התורה אותם ואסרה את הדם גם שהחלב לא תפול בו הטענה הזאת בשום פנים. והטענה הג׳ אמרו המקובלים דודי צח ואדום שאדום הוא מדת הדין והצח הוא מדת רחמים ולכך צוה יתברך להקריב לפניו מה שיורה על מדת רחמים והוא החלב ומה שיורה על מדת הדין והוא הדם. לרמוז שגם את זה לעומת זה עשה האלהים. והד׳ אמרו שהבריאות והיופי הוא סבות החטא וסבות הבריאות הוא הדם וסבות היופי הוא השומן ומי שדמו רותח הוא חוטא כמו הבחורים וכן השומן סבות החטא כמו שאמר הכתוב (דברים ל״ב ט״ו) וישמן ישורון ויבעט ולכך צוה השם שישרפו על מזבחו שני הדברים הגופניים והם המביאים האדם לחטא שהם הדם והשומן לרמוז שכן ראוי שיעשה האדם שישרוף ויבטל תאוותיו והדברים המביאים אותו לחטא. והטעם הה׳ מה שאמרו כת הדרשנים שהתענית הוא כקרבן שבו מתמעטים הדם והשומן וכאלו המתענה יקריב חלבו ודמו. וכן אמרו במסכת ברכות (ד׳ י״ז) רב ששת כד הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי גלוי וידוע לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו ועכשו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהר״מ ה׳ אלהי שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאלו הקרבתיהו לפניך על מזבחך ותרצני וגם זה טעם נכון הוא. ועוד טעם ששי אומר אני בזה עוד שהעונות נמשלו לאודם והסליחה נמשלה ללובן כמו שאמר הנביא (ישעיהו א׳ י״ח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. ולזה צוה יתברך שיגישו על מזבחו הדם לרמוז שהם מודים על חטאתם לפניו על דרך אודה עלי פשעי לה׳. ונאמר ואשמתנו גדלה עד לשמים ושיקריבו ג״כ החלב לרמוז לסליחה כאומר כי עמך הסליחה. הנה א״כ היו מקריבים הדם והחלב לרמוז שכמו שהחטאים נגשים לפניו כן הסליחה מלפניו תצא. הנה מפני הסבות האלה בחר השם בדם להזות ממנו במקדש ולהקריבו על המזבח ואסר אכילתו לכל איש ישראל. גם שהחלב נברא מהלבנה ומפני קורו ולחותו הוא בלתי נאות למזג האנושי והדם שיתילד ממנו ידמה לדם החזיר ומפני זה אסר אכילתו לישראל שראוי שיהיה עם חכם ונבון. ומלבד כל הטעמים האלה עוד תשוב ותראה בסדר אחרי מות ובסדר ראה אנכי טעמים אחרים יותר עצמיים ואמתיים באיסור הדם מפני שלמות הנפש ושווי המזג ושלמותו.

Abarbanel Vayikra 17אברבנאל ויקרא י״ז

ואמנם בטעם המצו׳ הזאת כבר הודעתיך בשאלות דרכי הרבנים שלמי אמוני ישראל הרב המיימוני והרב הנחמני ז״ל. ולפי דעתי שניהם נטו מדרך האמת והנכונ׳. לפי שהרב המור׳ יחשוב ששפיכת דם על פני השדה והאכיל׳ סביבו היא אזהר׳ אחת וכן אכילת הדם. שניהם לתכלית אחד נאסרו ולכן ישיגוהו הספקות שזכר הרב הנחמני שהתור׳ נתנ׳ באכילת הדם טעם מפאת הנפש לא מפאת השעירים. אמנם הרמב״ן ג״כ חשב ששחיטת חוץ והאכיל׳ על הדם וכן אכילת הדם ששניהם נאסרו כאן בפרש׳ היו דבר אחד ובטעם אחד נאסרו והוא מפאת הנפש כמו שזכר ויתחייב אליו ספק גדול לא יוכל להמלט ממנו והוא שהתור׳ ביאר׳ טעם האכיל׳ על הדם באמרו ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. ומפני זה נראה לי לחלק הפרש׳ ומצותי׳ כי בראשונ׳ צות׳ איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנ׳ או אשר ישחט מחוץ למחנ׳ ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה׳ וגו׳ ואין הכוונ׳ במצו׳ הזאת לאיסור אכילת הדם כי אם לאיסור שפיכתו במדבר או במקום שבני אדם יתקבצו סביבו. וזכר מיד טעם המצו׳ הזאת שהוא כדי שיזרוק הכהן את הדם על מזבח השם ולא ישאר הדם על הארץ והיה זה סבה שיתקבצו בני אדם סביבו וכמו שהזהיר על זה לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו. ומפני שהי׳ זה טעם המצוה הזאת נאמר כאן ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים רוצה לומר שהיו עובדים אותם כשהיו במצרים כי האכילה על הדם וההתקבץ סביבו הי׳ מעבודות השדים ודרכי הנחושים. ובמצו׳ הזאת צדקו דברי הרב המור׳ וטעמו בתור׳ אין לברוח ממנו. וכן תמצא שבסדר ראה אנכי אצל רק חזק לבלתי אכול הדם כתב הרב הנחמני שהיה איסור אכילת הדם מפני עבודת השעירים וזכרו בשם עצמו ולא זכרו בשם זולתו. ואחרי שהשלים הכתוב בזכרון המצוה הזאת זכר מצוה אחרת והוא שלא יאכל אדם כל דם והוא אמרו ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם וזהו צווי אחר. הנה אם כן הרב המורה נטה מדרך יושר בתתו לשתי המצות האלה טעם השעירים. לפי שהכתוב לא נתן הטעם ההוא אלא בשחיטת חוץ וההתקבץ על הדם. אבל אכילת הדם נאסרה מטעם אחר והוא הטעם שביארה התורה מפאת הנפש. והרב רבי משה בר נחמן הכחיש טעם עבודת השעירים בשתי המצות יחד וגם זה בלתי ראוי כי התור׳ נתנה הטעם ההוא במצוה הראשונ׳ ואיך יוכל הרב הנחמני להכחישו. ואמנם טעם כי נפש הבשר בדם הוא לא נתנה אותו התור׳ אלא לאיסור אכילת הדם שהוא המצו׳ השנית לא הראשונה. והנה התורה הבדיל׳ בין שתי המצות האלה ונתנה בכל אחת מהן טעם וסבה בפני עצמו. ואיך נוכל אנחנו לקבצם והיו לאחדים בידינו כי הנה איסור שחיטת חוץ הוא משום לא תאכלו על הדם ולא יתקבצו סביבו ולכך אסר׳ אותה התור׳ להרחיקם מעבודות השעירים. אמנם אכילת הדם לא אסרה התור׳ מאותו הטעם אלא מפאת הנפש וכמו שאבאר והותר׳ בזה השאל׳ הג׳.... והנה למה נאסר אכילת הדם כבר זכרתי בו טעמים בכדר ויקרא ועתה כפי ענין הפרשה הזאת ראוי לזכור בו עוד דברים ממה שכתבתי וג״כ ממה שלא כתבתי. והוא שג׳ סבות כוונה התור׳ באיסור הזה. האחד שהדם הוא מרכב הרוח החיוני ובו תשולח הנפש לכל האיברים להיות תולדתו ושלוחו מן הלב כמו שהתבאר בי״א מספר ב״ח שהורידים והשיירנים צומחים מן הלב וממנו ישתלח הכח החיוני והנפשיי והזן באמצעות הדם והרוח אשר בהם. והנה צוה שעל המזבח יקריב אדם את קרבנו ויהי׳ גוף הבהמ׳ ובשרה תחת גופו ובשרו של הבעל המקריב ויהי׳ דם הבהמ׳ מפאת הנפש החיונית הנשוא׳ בו תחת נפש האדם נפש תחת נפש כי לא יוכל האדם להקריב דבר ממושש מתיחס אל הנפש כי אם הדם כי כמו שראוי לאד׳ שישפוך את נפשו לפני ה׳ ולחמסה ע״ד כבוד שמו ככה ישפוך את הנפש הקרבן תחת נפשו על מזבח השם כי רוח מלפניו יעטוף וע״ז נאמר כאן כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכ׳ כי הדם הוא בנפש יכפר. והתבונן אמרו כי נפש הבשר שביאר הכתוב בזה שאין הכוונה בו על הנפש המשכלת אלא על הנפש החיונית שהיא נפש הבשר והיא נשואה בדם. ולכך צוה יתברך שיתקרב הדם על המזבח כדי שיכפר על הנפשות. ואמרו כי הדם הוא בנפש יכפר. ענינו כי הדם בעבור הנפש הנשוא׳ בו יכפר עליכם ולזה תמצא שבאה כל האזהר׳ הזאת בלשון נפש לפי שהי׳ האיסור הזה מפאת הנפש זעם היות נפש האדם שכלית ונבדלת במין מנפש הבהמ׳ הנה הית׳ נפש הבהמ׳ כפרה על נפש האדם מפני שתוף השם גם שיכפר דם הקרבן על נפש האדם החיונית במה שחטא׳ בתאוותיה החיונית וצריכ׳ סליח׳ וכפר׳ בקרבן והנשמ׳ השכלית תהי׳ כפרת׳ בתשוב׳ ויושר אמונותי׳ וזהו הטעם והסב׳ הראשונ׳. והטעם השני הוא שנאסר הדם באכיל׳ מצד עצמו לפי שהנזון ישוב לטבע המזון והיו לבשר אחד וכאשר יאכל אדם דם כל בשר אין ספק שיתחבר דם הנאכל עם דם האוכל האנושי והיו לאחדים ויתילד מזה עובי וגסות בדם האוכל ובנפשו הנשוא׳ בו ותשוב האנושי קרוב לטבע הדם הבהמי שהי׳ בבשר הנאכל כי הנה כל אשר יאכל האד׳ בשאר המזונות לא יעשה זה לפי שהם ישתנו בשנויים ועכולים רבים באצטו׳ ובכבד ובעורקים וידחו מהם מותרו׳ רבים עד שישוב המזון לטבע הנזון. אבל הדם להיותו כבר מבושל ומעוכל בשלמותו כב״ח כאשר יאכל אדם אותו יקחהו הטבע האנושי כמו שהוא ולא יעשה בו העכולים והשנויים שיעש׳ בבשר ובשאר המזונות וכאשר יאכל יקח הטבע אותו כמו שהוא מבלי עכול אחר ויתמזג דם האדם ויזון מדם הבהמ׳ ונפש האדם החיונית בתאוותי׳ תתאו׳ כנפש הבהמ׳ וזוהר השכל הנשפך עליה יחשך ויגעו דמים בדמים להרתיח החום הטבעי ביותר ולחבר אליו טבע הנפש הבהמית עד שיקנ׳ בזה האדם האוכל את הדם טבע בהמי ונפשו הנמשכת אחרי המזג תתאוה לתאות הבהמיות ומזה יתחייב אליהם ר״ל לאנשים האוכלי׳ את הדם שמרה תהי׳ באחרונ׳. והטעם בזה ביאר יתברך כאן באמרו ע״כ אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם ר״ל שלהיותם בני ישראל ששר עם אלהים ועם אנשים והוא ישורון ישר ונפשו מרוחק מהבהמו׳ כל נפש מכם השלמים באמונותיכם ובמדותיכם לא תאכל דם. ולא די שלבני ישראל השלמים אסרתי זה אבל גם הגר הגר בתוכם לא יאכל דם עד שהצד ציד שיבא מן השדה שלא יוכל להביאו אל פתח אהל מועד לפי שמביאין הציד אחר שמת צויתי שישפוך את דמו וכסהו בעפר כדי שלא יבא לאכלו. ונתן הטעם בזה באמרו כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. ואין פירש הכתוב שהנפש נושא לדם ולא שדמו במקום נפשו כמו שפירש״י (בראשית ט׳) וגם אין הנפש בכאן רמז לגוף כמו שפירש הרמב״ן. אבל פירושו שהדם הוא מתחבר לנפש ודבק עמו וכן כתב הראב״ע דמו בנפשו הוא דבק עם הנפש כי ידוע שהגידים היוצאים מפאת שמאל הלב מחולקים בחצי דם והרוח כדמות שמן זית עם האור וכו׳. ולדעתו בי״ת בנפשו במקום עם כמו וברכבו ובפרשיו. בתופים ובמחולות. יאמר כי נפש כל בשר דמו עם נפשו הוא ולכן אמרתי לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כדי שלא תתערב הנפש החיונית שבכם בנפש הבהמית כי עם היות שתיהן נפשות חיוניות כבר זכר החכם שאין החיות אשר באדם המוכן לקבל הכח השכלי כמו החיות אשר בשאר ב״ח שאינו מוכן לקבלו. ואפשר לומר שבי״ת דמו בנפשו כבי״ת הפעל כמו יתארהו בשרד ובמחוגה יתארהו. יאמר שהדם הוא ככלי לנפש הנשוא׳ בו והנפש היא מהוה את הדם כי היא פועלת העכול ומזאת הבחינ׳ יאמר דמו בנפשו הוא שהדם הוא מפועל הנפש וצדקו א״כ שני המאמרים האחד שהנפש בדם בהתיחסות הדבר לנושאו. והשני שהדם הוא בנפש כי הוא מפעולתה: והטעם הג׳ והוא כי הדם בב״ח הוא במקום הנפש בו כי אנחנו לא נראה את הנפש אשר בחי אבל נראה את הדם שהיא נשואה בו ואם יאכל אדם את הבשר ואת הדם הי׳ כאלו אכל את הב״ח כלו בגוף ונפש כמו שהוא וכבר נאסר לבני נח אבר מן החי ואם יאכל אדם הבש׳ והדם מן הבהמה יהי׳ כאלו אכל אבר ממנה וגופה וגם נפשה כאשר הוא בחיי׳ והוא דבר מגונ׳ מאד. ולבני נח נאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו שפירושו כמו שזכרתי שם עם נפשו שהוא דמו לא תאכלו. וגם הטעם הזה זכרו הכתוב כאן במה שאמר כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת ר״ל כי נפש כל בשר הוא דמו אחרי שהנפש נשואה בו. הנה א״כ יאמר ע״ד ההבערה והכללות שהוא הוא. ואפשר לפרש שיחסר בכתוב הזה בי״ת כמו כי ששת ימים עשה השם כאלו אמר כי נפש כל בשר בדמו הוא ולכן כל אוכליו יכרת ולא הי׳ זה לבד מזה הטעם הג׳. אלא מהתחברות שני טעמים אחרים עמו. ולכן זכר העונש בטעם הזה האחרון. ומאשר אמר הכתוב בכל שלשת הפעמים האלה נפש כל בשר ידענו שלא דבר הכתוב אלא בנפש החיונית לא בנאכל ולא באוכל. הנה התבארו שלשת הטעמים שזכר הכתוב כאן באיסור אכילת הדם. ולמה באו בזה שלש לשונות פעם יאמר שהנפש בדם ופעם יאמר שהדם בנפש יאמר כי הדם הוא הנפש וכלם אמתיים בבחינות מתחלפות והותר׳ בזה השאל׳ הז׳. וע״ז נאמר במשנה תור׳ רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר וכמו שיתבאר שם בע״ה. והנה הרמב״ן לא שער בזה כי אם טעם אחד וכתב שהיו הדם והנפש ד״א מעורבים זה בזה כענין המים ביין בתוך הכוס ואינו כן. ואחרי שהזהיר׳ תור׳ מאכילת הדם הזהיר׳ עוד מאכילת הבשר מהנבל׳ והטרפ׳ שהם דבר טומא׳ ויטמא אותם. ולכך צוה שהאוכל מהם יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב ואשר לא יעשה כך ונשא עונו ר״ל אם יאכל קדש או יכנס למקדש חייב על טומא׳ זו כשאר הטומאות וכבר פירשו חז״ל ונשא עונו על רחיצת גופו בכרת ועל כבוס בגדים במלקות

Abarbanel Devarim 12:20אברבנאל דברים י״ב:כ׳

ונעתק מזה לתת הסבה למה נאסר להם אם כן את הדם אחרי שנאסר באיסור הבשר. ועל זה אמר רק חזק לבלתי אכול את הדם וגומר. והנה הרב רבי משה בר נחמן כתב שזכר חוזק באיסור הדם לפי שהיו זובחים את זבחיהם לשעירים במדבר. והיו חושבים שהיתה עבודתם באכילת הדם כי היו מתקבצים שם השדים וכאלו הם קרואים לשדים ואוכלים כלם על שלחן אחד וכמו שאמר הרב המורה חלק ג׳ פרק מ״ו בכלל י״א מטעמי המצות. ולפי שבזה היו מתנבאים ומגידים העתידות לכן בא הכתוב להזהיר שאם ישמע מאוכל הדם דבר עתיד להיות ובא האות והמופת אל יפתה את לבו. אבל יחזיק בתומתו ובאמונת הש״י ואל יאכל מן הדם ומדבריהם לא יירא ומפניהם לא יחת ולזה באה פרשת הנביא שקר אחר זה. ועם כל יושר דבריו הנה הפסוק בלתי מתישב באמרו רק חזק לבלתי אכול הדם כי לא זכר דב׳ מעתידות. והפלא מהרב איך קבל בכאן טע׳ הרב המור׳ באיסור אכילת הדם שהוא מפני עבודת השעירי׳. ובפרשת אחרי מות דחה אותו: והנראה אלי עם העיון הטוב במה שבא בפרשת אחרי מות באיסור הדם וכאן. ששני הרבנים המימוני והנחמני זכרם לברכה. וכבוד תורתם במקמו מונח טעו אם הרב המימוני בטעם אשר נתן לאיסו׳ הדם בכללו ובאכילתו שהיה כדי להרחיק׳ מעבודת השעירים. ואם הרב הנחמני במה שדחה אותו בכללו ולא קבל טעם עבודת השעירים בדבר מן הדם. וזה לפי ששם באו בענין הדם שתי מצות מתחלפות. האחת איש איש מבית ושראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה׳ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת וגו׳. ואין הכונה במצוה הזאת לאסור אכילת הדם כי אם לאסור שפיכתו במדבר או במקום שיתקבצו סביבו. ולכן זכר הסבה במצוה הזאת שהיא כדי שיזרוק הכהן את הדם על מזבח ה׳. הנה אם כן הית׳ המצו׳ הראשונה הזאת שלא ישחוט חוץ מן המקדש בעבור שלא ישאר מן הדם על הארץ ויהיה זה סבה אל שיתקבצו בני אדם סביב וכמו שהזהיר על זה (פ׳ קדושים) לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו ונתן הסבה למה יאסור זה באמרו ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירי׳ כי האכיל׳ על הדם וההתקבץ סביבו הוא מעבודת השדים והעוננות והנחוש. ולכן אמר בשוחט במחנה או מחוץ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך. ולמה אמר בו דם שפך אם על דם הבעלי חיים ששחט. והרי הוא דבר מוחש וידוע ואיך יאמר עליו דם יחשב לאיש ההוא. ואם ששפך דם בני האדם ומי הוא האיש אשר הרגו. כי הנה לא היתה השחיטה כי אם לבעל חי הנשחט לא לאדם מה. אבל היה הענין שהוא בשחטו אותו בשר בשדה. סבב שבני אדם יתקבצו על אותו דם ויעבדו לשעירים ויתחייבו כליה וכרת על זה. והרי הוא כאילו הרגם והוציאם מן העולם בשנתן לפניהם מכשול כזה. ולכן אמר דם יחשב לו דם שפך. הנה בענין הזה לבד צדקו בדברי הרב המורה. איך יכחישם הרב הנחמני והכותב מאמת אותם באמרו ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. ואחרי המצוה הזאת זכר מצוה אחרת והיא שלא יאכל דם ועליה אמר איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם וזהו צווי אח׳. והנה הרב המורה בחלק ג׳ פרק מ״ו נתן בשני הדברים האלה ר״ל בשחיטת חוץ והתקבץ על הדם ובאכילת הדם טעם אחד מעבודת השעירים ואינו כן כי טעם השעירים לא נתנ׳ אותו התור׳ כי אם בענין הראשון לא בשני שיש בו טעם אחר שנאמר כי נפש הבשר בדם הוא וגו׳. והרמב״ן הכחיש טעם השעירים בשני הענינים יחד. וגם זה הנה הוא בלתי ראוי לפי שהתורה אמתה אותו בענין הראשון. ואיך יחשוב הרמב״ן שטעם כי נפש הבשר בדם היא כולל לשחיטת חוץ ולאכילת הדם. הנה הכתו׳ הבדיל בין שתי המצות ונתן הטעם בכל אחת מהם מתחלף. ואיך נוכל אנחנו לקבלם והיו. לאחדים בידינו כי הנה שחיטת חוץ והאכילה והתקבץ על הדם צותה התור׳ עליו מטעם עבודת השעירים שנזכר. ואמנם אכילת הדם עצמו לא נאסר מזה הטעם כי אם מהסבה שזכרה התורה שמה. ויצא לנו מזה כלו שלא כוונה התור׳ באמרה רק חזק לבלתי אכול הדם לענין השעירים כמו שכתב הרב נחמני: אבל הנראה אלי בטעם איסור הדם. הוא שנתנה התורה שמה בפרשת אחרי מות שלשה תנאים באיסורו. הא׳ מפני שהדם הוא מרכב הרוח החיוני ובו ישולח הנפש לכל האברים להיות תולדתו ושלוחו ההכרחי מן הלב כמו שזכר ראש הפלוסופים בי״א מספר ב״ח. אמר שהורידי׳ והשריגים צומחים מן הלב וממנו ישתלח הכח החיוני והנפשיי והזן באמצעות הדם והרוח אשר בו. והנה הש״י לוה שעל המזבח יקריב האדם קרבנו ויהיה גוף הבהמה ובשרה תחת גופו ובשרו. ויהיה דם הבהמה מפאת הנפש החיונית הנשואה בו תחת נפש האדם נפש תחת נפש. כי לא יוכל האדם להקריב דבר ממנו ממושש שיתיחס אל הנפש כי אם הדם. ועל זה נאמר שם כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר עליו. כי הדם הוא בנפש יכפר ר״ל כי נפש הבשר והיא הנפש החיונית היא נשואה בדם ולכך צויתי שיתקרב הדם על המזבח כדי שיכפר על נפשותיכ׳ לפני ה׳. וכמו שחוייב לכל אדם לשפוך את נפשו החיונית לפני הש״י ולמסור אותה על דבר כבוד שמו וכמו שאמרו (ברכות פרק ט׳) ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. ואמרו כי הדם הוא בנפש יכפר ביאורו הוא כי הדם יכפר בבחינת הנפש אשר היא נשואה בו וזהו אמרו בנפש יכפר בעבור הנפש הנשואה בו ובבחינתה יכפר על נפשותיכ׳. לזה תמצא שם שבא׳ המצוה ההיא בלשון נפש כל נפש מכם לא תאכל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם וגו׳. לפי שהיה האיסור ההוא מפאת הנפש אמנם בשחיטת חוץ לא אמר כי אם איש איש מבני ישראל ולא זכר בו שם נפש. ודע עם זה שעם היות הנפש הנשואה בדם היא הנפש החיונית ונפש האדם אשר עליה יכפר. היא השכלית הנה תכפר זו על זו מפני ההשתתפות אשר ישתתפו בו. או שיכפר הדם על נפש האד׳ החיונית במה שחטאה גם היא בתאותיה וצריכה סליח׳ וכפרה. והנפש השכלית תהיה כפרתה בתשובה ואמונה. והנה אם כן זכר בזה הטעם הראשון: ובטעם השני הוא לפי שהמזון ישוב לטבע הנזון ויהי׳ לבשר אחד. ואם יאכל אדם דם כל בשר והוא יתחבר בדמו ויהי׳ לאחדי׳ יוליד עובי וגסות אל נפש האדם. ותשוב קרוב אל טבע הנפש הבהמות כיון שהנפש נשואה בדם והנה הבשר אשר יאכל ישתנה בשנויים ועכולים רבים. אם באצטומכא ואם בכבד ואם באברים עד שישוב אל טבע הנזון אמנם הדם להיותו דבר מבושל יקחהו הטבע כמו שהוא ולא יצטרך אל עכולים ושנויים רבים כשאר הדברים הנאכלים ובלקחו הטבע אותו כמו שהוא מבלי עכול אחר יתמזג דם האדם בדם הבהמה ונפשו החיונית בתאוותיה תתעבה כנפש הבהמה. וזוהר השכל הנשפע אליה יחשך. כי דמים בדמים נגעו להרתיח החום הטבעי ביותר ולשתף אל מזגם טבע הנפש הבהמית עד שיקנו אליהם התאוות הנפסדות ומרה תהיה באחרונה והטעם הזה אמר שם גם כן באמרו כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו. ואין פירוש הכתוב שהנפש נושא לדם ולא שדמו במקום נפשו כמו שפירשתי. וגם אין הנפש בכאן רמז לגוף כמו שפירש הרמב״ן אבל פירושו הוא שהדם הוא מתחבר אל הנפש ודבק עמו. וכן כתב הראב״ע דמו בנפשו הוא. דבק עם הנפש. כי ידוע הוא שהגידים היוצאים מפאת שמאל הלב מחולקים בחצי הדם והרוח כדמות שמן זית עם האור וכו׳. ולדעתו ישמש בי״ת בנפשו במקום עם. וכאלו אמר כי נפש כל בשר דמו עם נפשו הוא ולכן אמרתי לבני ישראל זרע ישורון ברך ה׳ השוים וזכים במזגם ונפשותם שדם כל בשר לא יאכלו למען לא תתערב הנפש הבהמית עם הנפש האנושית כי עם היותם שתיהם חיוניות כבר זכר החכם שאין החיות אשר באדם המוכן לקבל הכח השכלי ככח החיות אשר בשאר הבעלי חיים שאינו מוכן לקבלו. ואפשר עוד לומר שהדם הוא הכלי לנפש הנשואה בו ולכן אמר כי נפש הבשר בדם הוא. והנפש היא המהוה לדם כי היא פועלת העכול. ומזה הצד אמר דמו בנפשו הוא שהדם הוא מפעל הנפש. ויצדקו אם כן שני המאמרים. אחד במדרגת הכלי והאחר במדרגת הפועל והצורה: והטעם השלישי הוא כי הדם הוא מקום הנפש בגוף החי. כי אנחנו לא נראה הנפש אבל נראה הדם שהיא בו נשואה. ואם יאכל אדם הבשר והדם יחשב כאלו אכל הבעל חי ההוא. כמו שהוא חי בגוף ובנפש. וכבר נאסר לבני נח אבר מן החי כבחולין כר׳ גיד הנשה ובפר׳ ד׳ מיתות ובכמה מקומות. ואם היה שיאכל האדם הבשר והדם והיה כאלו אכל אבר מן החי ושאכל הבעל חי עם נפשו כמו שהוא בחיים שהוא דבר מגונה מאד. ולבני נח נאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו רוצה לומר עם נפשו שהוא דמו לא תאכלו וגם הטעם השלישי הזה זכרה אותו התורה שמה באמרו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת ר״ל כי נפש כל בשר הוא דמו. כי אחרי שהנפש נשואה בו. הנה אם כי יאמר על דרך ההרחבה שהוא הוא. או יאמר שיחסר בי״ת בכתוב שהוא כאלו אמר כי נפש כל בשר בדמו הוא. ולכן כל אוכליו יכרת כמו שיכר׳ מתור׳ בני נח האוכל אבר מן החי ולכן זכר העונש בטעם הזה. ומאשר אמר בכל שלשת הפעמי׳ האלה נפש כל בשר ידענו שלא דבר הכתוב כי אם בנפש החיונית לא בנאכל ולא באוכל כי הנפש השכלית איננה בדם ולא מתחברת עמו. הנה לשלשה הטעמי׳ האלה אסר לנו האל יתברך אכילת הדם. ואמנם הרמב״ן לא שער בזה כי אם טעם אחד. ואמר שהיו הדם והנפש דבר אחד מעורבי׳ זה בזה. כענין היין המזוג במים ואינו כן: ואחרי שידענו טעמי איסור הדם במקומו שהוא משלשת הבחינות אשר זכרתי. תראה שאדון הנביאי׳ רמז בדבריו כאן לשלשתם ואם כי זכרם בקוצר רב לפי שנסמך על מה שזכר כבר מזה שם. כי הנה אמר רק חזק לבלתי אכול את הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. וזה מכוון כנגד הטעם האחרון אשר זכרתי. וענינו שמא תחשוב שהדם להיותו מאכל מעוכל לא יתעמל בו הטבע בגופך לשנותו לטבע הנזון שלכן יחדש בך חוזק ואומץ רב. דע נא וראה שאינו כן אבל בהפך שתהיה יותר חזק ואמיץ לבלתי אכול את הדם. ונתן הטעם האחר והוא שבדם הוא הנפש. או שהדם הוא מקום הנפש בגוף החי. ולכן באכלך אותו תהיה כאלו אכלת החי כמו שהוא בגוף ונפש וכענין אבר מן החי. ולכן אין ראוי שתאכל הנפש עם הבשר כי תהיה אם כן אוכל אבר מן החי והחי בנפשו כמו שהוא והיא דבר מגונה ואכזריות רבה. גם העיר על הטעם השני מהגסות והעובי אשר יוליד במזג האד׳ ונפשו במה שאמר לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים רוצה לומר כמו שהמי׳ להיותם יסוד פשוט אינם ראויי׳ להזנה כך הדם בלתי ראוי להזנתך. לא בבחינת הנפש אשר בו כי אם בבחינת הדם עצמו. וזהו אמרו לא תאכלנו רוצ׳ לומר מפאת עצמו. ועל הטעם האחר העיר באמרו לא תאכלנו למען ייטב לך. וההטבה היא שיכפר המזבח על נפשך כמו שאמר. ומה שהוא מחלק ה׳ ומתנת מזבחו אין ראוי שתאכלהו שלא ברשותו: ואפשר עוד לפרש בכתובי׳ האלה שאחרי שצוה רק חזק לבלתי אכול הדם מן הטעם שפירשתי נתן בזה שתי סבות. אחת מטבע המצוה בעצמה והשני מפאת המצוה. ולכן אמר בבחינת המצוה כי הדם הוא הנפש. ר״ל הדם הוא הנפש בכח. ואין ראוי שתאכל הנפש עם הבשר אבל שעל הארץ תשפכנו והיה זה להיותו מוליד גסות ועובי בטבע האדם ומזגו כמו שזכרתי. עוד נתן הסבה מפאת האלוה יתברך שצוה בו שראוי שיקיים מצותו. וזהו אמרו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה׳. ר״ל יהיה הדבר מה שיהיה מאחר שהוא הישר בעיני ה׳ ראוי לקיימו. הנה באר זה כלו אדון הנביאים למה התיר בשר תאוה ולמה אסר הדם. ולכך חתם דבריו באמרו הבשר תאוה אשר אמרתי יהיה חולין ותאכלו אותו בכל מקום. אבל לא תחשבו שכיון שיצא מן הכלל ללמד. לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. ושכן יהיו שאר הקדשים. אינו כן רק שאר קדשיך אשר יהיו לך ונדריך לא תוכל לאכלם בשעריך כאשר תאוה אבל תשא אותם ובאת אל המקום אשר יבחר ה׳. ואם היו עולות תעשה עולתיך הבשר והדם על מזבח ה׳ אלהיך להיותם כלם כליל לגבוה. ואם יהיו שאר הזבחים הנה אז דם זבחיך ישפך על מזבח ה׳ והבשר תאכל אחר זה ומזאת הבחינה רוצה לומר להשלמת המאמר בענין בשר תאוה אמר כאן רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך ואין בו הכפל דברים לפי שבא לצורך תשלום עניין הצוואה שזכר. הנה נתבארו הכתובים כלם והותר בזה הספק הז׳ למה זכר מצות בית הבחירה ה׳ פעמים. והספק השמיני למה נשנה התר בשר תאוה והדם כמו שפירשתי שלא נשנה אבל נאמר פעם אחת ואחר כך כתב סבתו. והספק הט׳ בתנאים שהתנה בכי ירחיב ה׳ וכי ירחק ממך המקום כי כבר אמרתי שלא היו אלה תנאים כי אם סבות. וגם הספק הי׳ מענין הדם במה שפירשתי הכתובים שבאו בפרשת אחרי מות וכאן על בוריים:

Tzeror HaMor Vayikra 17:3צרור המור ויקרא י״ז:ג׳

ולפי שישראל במצרים והגרים הנדבקים בהם היו רגילין בדם לזבוח על פני השדה ולאכלו. צוה בכאן איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם והכרתי אותו מקרב עמו. ונתן טעם לזה כי נפש כל בשר בדם הוא. ואחר שהיה נקרב ע״ג המזבח לגבוה אין ראוי שיאכלוהו. ולפי שהאדם צריך להיות נקי מה׳ ומישראל. ואולי שישחוט אדם חיה או עוף שהם נמצאים על פני השדה. והרואה הדם שפוך יאמר שלשם זביחה העלוהו שם. לז״א כי כל איש אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו שיכסהו בעפר. בענין שלא יחשדו אותם:

Sforno Vayikra 17:14ספורנו ויקרא י״ז:י״ד

כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, “for the life-force of all living creatures is its blood” (a reference to the way the author described such an almost invisible essence in the blood in his commentary on verse 7). בנפשו, including this invisible life-force contained therein. This is because the blood contains something almost intangible. Seeing this ingredient is the closest to anything completely intangible in this terrestrial universe, it is an ideal nutrient for the demons and for those who consort with them. The Torah says: ואומר לבני ישראל, although I have permitted the gentiles the consumption of such lifeblood, I have prohibited it to the Children of Israel already in Leviticus 7,26 seeing that the life essence of living creatures is contained in it while the animal was alive and it is liable to transfer some of these animalistic characteristics kind to the persons ingesting it as food. The Torah wants to protect the Jewish people from absorbing more animalistic tendencies than we already possess.

כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא – ״כי נפש״ בעל חי הוא ״דמו״. רוצה לומר האד הדמיי ״בנפשו״, עם הכח החיוני הנשוא בו. וזה כי אמנם הדם האדיי והדק שבו הוא נושא לכח החיוני, ובהיותו הדק שבגרמים הנפסדים הוא מזון לשדים בלי ספק ולמבקשים חברתם. ואמר לבני ישראל – ובלעדי זאת אף על פי שהתרתי לבני נח, אסרתיו לישראל למעלה בפרשת צו (ז׳:כ״ו), מפני שהיה נפש החי בחייו, ומשיב הנזון ממנו אל טבעו הבהמי.

Sforno Vayikra 19:26ספורנו ויקרא י״ט:כ״ו

לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעננו, all of these practices were commonplace also among the Israelites who were desperate to gain advance knowledge of what was in store for them individually. Such practices had to be eradicated if the people were to progress from an overall environment of spiritual morass, רוח טומאה, to spiritual bliss, רוח טהרה ונבואה, spiritual purity and prophetic spirit.

לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו – כל אלה היו דרכים אצלם בהגדת עתידות, בסורם מדרכי רוח טהרה ונבואה לדרכי רוח הטומאה. ובהיות מדרכי יראת האל וכבודו שלא נחלל גופות עמו אשר קדש לעבדו, אמר,

Sforno Devarim 12:23ספורנו דברים י״ב:כ״ג

רק חזק לבלתי אכול הדם, even though you hope that by eating the blood you will be able to divine the future as do the demons as our sages said in Chagigah 16 that upon eating blood one can hear the future in the same manner as do the ministering angels.”

רק חזק לבלתי אכל הדם – אף על פי שתקוה באכילתו חברת השדים שיגידו לך עתידות, כאמרם ז״ל: ׳שומעים מה שעתיד להיות כמלאכי השרת׳, לא תאכל הדם להתחבר להם.

Keli Yekar Vayikra 17:13כלי יקר ויקרא י״ז:י״ג

כי יצוד ציד חיה או עוף וגו׳ – עיקר טעם הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לידי אכילת דם, אבל בבהמות אין צורך בהיכר זה כי כבר הוא מזורז ועומד במה שרואה שניתן הדם על המזבח כמ״ש ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם ואין הפירוש שזה עיקר הטעם לאיסור הדם דא״כ למה אסר דם חיה ועוף אלא עיקר טעם האיסור הוא שלא יאכל הנפש עם הבשר, ונתן מופת על שהנפש כלול תוך הדם שהרי נתתיו על המזבח לכפר על נפשותיכם וכפרה זו ודאי נפש תמורת נפש ומזה תבין מדעתך טעם איסור הדם שהוא מצד הנפש שבו וזה טעם שוה בבהמה חיה ועוף, אך הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לאוכלו אבל בדם בהמה אינו צריך היכר כי די לו בזה מה שרואה שניתן הדם על המזבח וזה סימן לו כי הדם הוא הנפש, ועוד שאין נכון שיאכל העבד משלחן רבו אבל בדם חיה ועוף אין שום היכר ע״כ צוה לעשות היכר במקצתו על ידי כסוי. ואע״פ שתורים ובני יונה קרבים לגבי מזבח מ״מ בטלים המה במיעוטם כי רוב העופות אינן למזבח כמו הבהמות. ד״א לפי שבשר חיה ועוף אינן בנמצא, והם מחוסרי צידה ובאין לאדם על ידי טורח גדול או ביוקר ומצד היות הדבר חביב עליו ביותר יש לחוש פן יאכל הבשר עם הדם ע״כ צריך לעשות היכר ע״י כסוי ורז״ל (חולין פ״ד) אמרו מכאן שלמדך תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר כ״א בהזמנה זו וטעמו של דבר תמצא לקמן פר׳ ראה בפסוק כי ירחיב ה׳ את גבולך ואמרת אוכלה בשר וגו׳ ע״ש.

Or HaChayyim Vayikra 17:10אור החיים ויקרא י״ז:י׳

ואיש איש מבית ישראל אשר יאכל, "And any person from the house of Israel who will eat, etc." Torat Kohanim explains the repetition of the word איש in these words: "The word ישראל refers to the Israelites; the word גר refers to a proselyte; the letter ה before the word גר refers to the wife of the proselyte; the word בתוכם refers to women and slaves. In view of this, why did the Torah have to repeat the word איש? Rabbi Eleazar ben Rabbi Shimon answers that it is meant to include a baby of a Jewish mother fathered by a stranger or a slave." We need to know why the Torah had to write so many words to include all these details just as the Baraitha in Sukkah 28 asked concerning the word האזרח including the wives, etc. In that instance we find the following discussion [concerning who has to observe the commandment of fasting on the Day of Atonement, (Leviticus 23,27) a positive commandment applicable only at a certain time, something not normally applicable to women, Ed.]. "Rabbi Yehudah said in the name of Rav that the Torah compared men and women as being equal when it comes to the penalties for violations of Torah laws. As a result, the question arises why the Torah had to write words such as האזרח to restrict the law to adult males, or the words איש או אשה in Numbers 5,6 where clearly we speak of violation of a negative commandment, something that applies to women even if the Torah did not write the word אשה?" The answer given there is that the Torah included the application of the law even to the additional time before nightfall. Without the extra word I might have assumed that seeing neither men nor women are culpable for failure to observe that part of the fast, women would not even be obligated to observe it; therefore the Torah had to write a word indicating that observance is obligatory for women also. Using the approach underlying the discussion in the Talmud, we are entitled to ask here also why the Torah needed to write anything to include women? Who would have thought that women are relieved of the prohibition to eat blood? It is a negative commandment and it goes without saying that women are culpable if they violate it! Besides, why would we have made a difference between a baby born by a proselyte and one born by a natural-born Jewess that the Torah had to write something special to include such a woman? Furthermore, whom did the author of Torat Kohanim refer to when he spoke about a baby fathered by a proselyte so that the Torah had to specifically include such a child in its legislation by writing איש איש? If such a child reverts to paganism when he grows up, clearly the legislation does not apply to him. If, on the other hand, he grows up as a Jew, why would we need a word in the Torah in order to let us know that this legislation applies to him? In view of the fact that Torat Kohanim describes the child as an Israelite, it is clear that the assumption is that the child remained Jewish willingly. There is no reason why he should be inferior to a proselyte who was not even born as a Jew! The author of Korban Aharon writes that the correct wording in the Baraitha quoting Rabbi Eleazar ben Rabbi Shimon should be: מן הגוי ומן העבד. The lesson would be that although the father of such a child is or was a pagan or a slave who had not been forbidden to eat blood, the child is forbidden to eat blood as he is considered part of the people his mother belongs to. The child of any union between a male Gentile and female Jewess is considered Jewish as we know from Yevamot 23, where the Talmud bases this on Deut. 7,3-4 the word בנך referring to a grandchild whose father was a Gentile. Thus far Korban Aharon. I find it difficult to accept a distinction between the son of such a mixed union who has decided to opt out of Judaism and one who has not. Once the Torah designated such a son as Jewish he is Jewish in the full sense of the word. If the Torah spoke of a son who did not want to remain Jewish, he has thrown off all of Torah! The Torah certainly does not address such a person! If we are able to impose Torah law on such a youngster we are obligated to do so just as we do with any natural-born Israelite who defies Torah law. If he is not under our control, what point is there in the Torah writing laws concerning such a person? I believe that in order to understand what motivated the comments of Torat Kohanim and Korban Aharon it would help if we first examined the reason underlying the prohibition to eat blood which is the subject of our paragraph. Our sages have enlightened us in describing the souls of all Israelites as of a quality which is unmatched, when they interpreted Deut. 32,9 כי חלק ה' עמו, to mean that "His people are part of God Himself." They also added that although we live our lives in the "lower" world, physically distant from the "higher" celestial regions, we nonetheless retain a חוט של חסד, an umbilical cord of love which ties us to the celestial regions as demonstrated by the words יעקב חבל נחלתו, that "Jacob is the "rope" of His inheritance" (ibid.). The "soul" of an animal, on the other hand, is rooted in the "lower" world. It is related only to the spiritual forces of the lowest order, the קליפת נוגה. Whenever man -knowing it is forbidden-consumes the life-blood of an animal i.e. blood whose loss would result in the death of that animal (as opposed to blood of the capillaries), such eating is punishable by כרת, the premature death and/or extinction of the Jew eating such blood. The reason is very simple. By eating such blood and absorbing a lower category of animal soul thus diluting the "higher" soul God has equipped him with, one demonstrates his contempt for higher spiritual values, denying his דבקות, attachment, to one's celestial origin. The Torah writes: "I will set My face against the person (soul) who eats the blood and will cut him off from amongst his people." The Torah refers to what we have called the חוט החסד, the "thread (or rope) of love" which connects the Jewish soul to its celestial origin. All Jewish souls have a common celestial origin near the throne of God; this is why the Torah spoke of מקרב עמה, "from the midst of his people." Furthermore, it is a well known fact that though the Jewish people share a common root, they are different individually in their relative spiritual levels. This is the mystical dimension of Kohelet 5,7: כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, "for there is One higher than the high Who watches and there are high ones above them." Seeing this is so, one might reason that in view of the fact that this animal which is ritually fit to be eaten cannot therefore have a ritually impure "soul," (life-force) and that imbibing its soul could not be damaging to our souls. I would have reasoned that if consumption of blood is capable of contaminating Jewish souls at all, it can have such an effect only on the most superior of souls, i.e. that of the males. It would follow that the penalty decreed by the Torah is restricted to Jewish males. This is why the Torah had to write words which make it plain that women are no less culpable for infraction of this prohibition than are men. Once the Torah had to write words or letters to include people whom we would not normally have included in that legislation, it had to spell out all the ones included or I would have reasoned that the respective inclusion applied only to the particular "lower" category of person singled out by special reference. The Torah therefore had to demonstrate that though Jewish souls are not all of the same calibre, all are holy enough to jeopardise their holiness if the bodies they inhabit consume animal blood. You may also choose to pursue a different approach to our problem. You may argue that consumption of animal blood, i.e. the "soul" of such an animal could prove damaging only to the lowest categories of Jewish souls, and that therefore only those kinds of Jews should be prohibited from eating animal blood. A superior soul would be able to resist the subversive influence of such an animal's "soul" although it might not be totally immune to it. Such potential damage would certainly not be sufficient to rate the harsh כרת penalty. The Torah therefore carefully phrased the legislation in such a way that we cannot arrive at such faulty conclusions. By writing a series of expressions each one designed to include more and more categories of people in this legislation the Torah makes it clear that it applies to both people equipped with superior souls and those whose souls are on a lower level. Here is a list of different levels of sanctity. The highest level belongs to the Israelite males; the second highest level belongs to their wives seeing that a female soul is not on the same level of spirituality as is that of a male; the next lower level is the son of a union between a natural born Jewish father and a proselyte. Next in line of sanctity from birth is the son of a proselyte married to a natural-born Jewish woman. Next in line is the female proselyte, daughter of either of the two last mentioned unions. Below this is the son of a union between a male proselyte and a female proselyte. Next in line of sanctity from birth is the daughter born from a union between a male and a female proselyte. Finally, there is the level of the proselyte himself. All of the above-mentioned levels are alluded to in the Torah at some point or other. The first and highest category of sanctity from birth is spelled out in the Baraitha of Torat Kohanim when they interpret the word ישראל in our verse as a reference to a male, natural-born, Israelite. Proselytes are mentioned twice in that paragraph when the words הגר הגר are understood as referring to two separate types of proselytes. You will also find that in Sukkah 28 they interpret the letter ה of the word האזרח as including the wives of the proselytes. This teaches us that the letter ה in the word הגר is to be understood as a רבוי, an additional dimension of the word גר. This means that the words הגר הגר in our verse really include four different kinds of combinations of proselytes. You therefore have a total of 4 extra words or letters each including additional categories of proselytes. Perhaps the wording of the author of our paragraph in Torat Kohanim who wrote גר אלו גרים, instead of זה גר as we would have expected, reflects that what he had in mind are two different categories of proselytes as opposed to a multiplicity of proselytes all of the same category, whereas the letter ה in front of the first גר refers to the wives of the proselytes. When the author of Torat Kohanim went on to write that the word בתוכם refers to the wives and slaves, he meant natural-born Jewish wives and slaves whose status in Jewish halachah is the same as that of women. Do not query the need for these people to have been especially included in the legislation seeing we could have included them by applying a קל וחומר from the application of the legislation to proselytes, i.e. if even proselytes are included what possible reason could there be for not including natural-born Jewish women? After all, natural-born Jewish women possess souls that are intrinsically less holy than those of their husbands, and if so what need was there for the Torah to mention them as being included in the group of people to whom the כרת penalty applies if even their husbands are so vulnerable that they are liable to the כרת penalty if they eat blood? Remember that if it had not been for the inclusive word בתוכם which we used to include women in the prohibition to eat blood and the resultant penalty, we would not have used the letter ה in the word הגר to include two categories of proselytes as we have described. Altogether we are faced with six different "inclusive" words or letters. The Torah wrote איש איש i.e. 2 more "inclusive" words which the author of Torat Kohanim uses to include the child born of an Israelite woman from a union with either a proselyte of a slave i.e. a child containing Jewish seed albeit seed from a Jew who was not a natural-born Jew. This is why the Torah wrote the additional words מן הגר, "originating in a proselyte." The intention of the verse was to refer to a proselyte who had married a natural-born Jewess or vice versa. These last named two categories are derived from the words איש איש. Do not raise the objection that there was no need to write extra words or letters to include all these different levels of proselytes and the offspring of their unions seeing that even a total proselyte, i.e. one in whose veins not a drop of "Jewish" blood flows is subject to this legislation? If it had not been for the extra word איש which tells us that the proselytes mentioned in this verse were second generation proselytes, i.e. those whose father or mother or both had already been Jewish at the time they were conceived, I would not have known all this. Having written the extra word איש enabled the Torah to describe that there are different levels of proselytes, the most spiritually endowed being the ones in whose veins there flows some blood of a natural-born Jew. These are followed by the proselytes in which no such blood of natural-born Jews flows at all. You may ask whence do we know that a female child whose father was a proselyte and whose mother was a natural-born Jewess is subject to this legislation? Answer: if even a proselyte in whose veins no Jewish blood flows at all is included in the above legislation there was no need to add further רבויים, letters of an inclusive nature, to add such people to the groups of people covered by our verse. בנפש האכלת, against the person (soul) eating, etc. Torat Kohanim understands the word בנפש in the singular as teaching that God does not punish a community who collectively consume blood with the כרת penalty, as the sin does not have the power to destroy the holiness of a group of people. מקרב עמה, from amongst his people. According to Torat Kohanim the purpose is ועמה שלום, "and his people will be at peace." I am not sure what this is supposed to mean. If the people are guilty of that penalty because they are each responsible for the proper conduct of a fellow Jew, why should they not be punished? If, on the other hand, the Torah does not speak of people whose culpability originates in the הלכה of ערב, i.e. that each Jew is a sort of guarantor vis-a vis-God of a fellow Jew's behaviour, such as in instances when the sin was committed accidentally or unbeknown to the fellow Jew, why would the Torah have to even hint that such people are free from this penalty or any penalty at all? I believe that what Torat Kohanim had in mind was that when you cut off diseased branches from a tree you thereby improve what remains of the tree. The words מקרב עמה, from the midst of his people, mean that God decided to cut off this branch in order for the diseased branch not to infect the rest of the tree so that the tree itself remains healthy, שלם.

ונראה לומר בהקדם לדעת טעם איסור זה, כפי מה שהאירו חכמים את עינינו בפנימיות התורה, כי כל נפשות עם בני ישראל הם ממדריגה שאין למעלה ממנה בסוד (דברים לב ט) חלק ה׳ עמו. גם אמרו שהגם שהם בעולם התחתון ורחוקים ממקום גבוה אף על פי כן ישנם דבוקים בחוט של חסד עד מקום שורשה בסוד אומרו (שם) יעקב חבל נחלתו, ונפש הבהמה היא ממדריגה התחתונה אשר יתיחם מקומה אל קליפת נוגה והנה באכול אדם מדם בהמה שהנפש יוצאה בו שעליו בא עונש כרת קונה נפש הבהמיית מקומה בנפש אדם. והדיענו הכתוב כאן כי האוכל דם ומכניס נפש הפחותה בנפשו יגעל אותו שורש העליון לבל יהיה עוד נדבק בו. והוא מאמר ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם והכרתי אותה מקרב עמה פירוש שיכרות החוט הקשור בשרשו שהוא מקור כללות נפשות עם ה׳, והוא אומר מקרב עמה.

Or HaChayyim Vayikra 17:11אור החיים ויקרא י״ז:י״א

כי נפש הבשר בדם היא, for the life-force of all flesh is in its blood; why is the fact that the life-force is in the blood repeated twice in this verse? According to what I have written earlier this verse explains why the soul of the person eating blood is destroyed. The reason is that the blood contains the נפש, the essence of the animal it comes from. Consuming that life-force results in the soul- i.e. life-force of the person who consumed it becoming diluted with this spiritually inferior life-force. We still need to investigate why the Torah chose the expression נפש הבשר, "life-force of the flesh," instead of writing "the life-force is within the blood?" I believe God was anxious to answer a potential questioner that if the imbibing of the animal is so detrimental to the soul of a Jew, why did He not forbid the consumption of the flesh (meat) also? After all, the flesh too contained the life-force of the animal so that eating it would also cause irreparable harm to a Jewish soul? The Torah therefore repeats that it is only the blood in the flesh which contains the essence of the animal not the flesh itself. The essence of the animal is found in its blood, and not in the flesh. This is the meaning of נפש הבשר בדם היא. God did not make a human being in such a fashion. In the case of man, the life-force is not only in the blood but also in the flesh and the bones. Our sages refer to this life-force as הבלה, a certain moisture which survives in the bones of the righteous for many years after they have died. This is why they do not rot away. On the other hand, the wicked who are compared to animals are those who will not be resurrected when the time comes seeing that all their bones have dried out and have rotted away completely so that not an iota of their one-time life-force still exists. ואני נתתיו לכם, "As for Me, I have given to you, etc." The Torah is telling us that the proof of the fact that the blood of the animal contains its "soul," its life-force, is that God allowed us to offer up the blood of the animal on the altar as a means to obtain atonement for our inadvertent trespasses. The process may be called נפש תחת נפש, God accepts one "soul" in lieu of another soul, i.e. the soul (life-force) of the sinner. The verse also intends to warn us not to kill animals without an ulterior purpose. We are only allowed to take the life of an animal (the ones which are fit for consumption by Jews) to help us atone for our sins. The sequence of the words נתתיו לכם על המזבח are intended to demonstrate that the "gift" God has made us of the domesticated animals on earth carries with it some restrictions. We are not absolute owners of these animals to do with them whatever we please; rather they should serve to help us recapture our standing with the Almighty in the event that we became guilty of certain sins. We are taught in Sanhedrin 2 that if a domestic animal is guilty of an offence for which the Torah decreed that said animal has to die, such as initiating sexual intercourse with a human being, it is judged by a tribunal of no fewer than 23 judges, the same number required to judge a human being, someone who has killed a human being. It is not permitted to slaughter such an animal except when one wants to consume its meat. In Deut. 12,20 the Torah is on record as permitting man to indulge his craving for meat. In other words, the Torah had to write a special verse in order to permit us to eat meat which was not intended as sacrificial meat.

כי נפש הבשר וגו׳ – צריך לדעת נתינה טעם למה חוזר זה, ולפי מה שפירשתי למעלה הן הן הדברים שכתבנו שנותן הטעם למה תכרת נפש האוכלת, לצד שיש בדם הנפש והוא נותן בתוכו נפש הבהמית. אלא שעדיין יש לנו לחקור למה אמר נפש הבשר ולא אמר כי הנפש בדם. ונראה שנתחכם ה׳ להשיב לשואל למה לא אסר גם הבשר כי גם בו היה חיות הבהמה וכשאדם אוכלו יגרום הפגם בנפשו, לזה אמר וכי נפש הבהמי היתה בבשר, לא כן הוא, לא היתה אלא בדמו של בשר והדם הוא מחיה הבשר. ואין הנפש בבשר כל עיקר כאומרו נפש הבשר בדם היא הנפש ולא בבשר. ותכונה זו לא הכינה ה׳ בתכונת אדם כי האדם התפשטות חיונותו היא גם בבשר וגם בעצמות, ונקרא בדבריהם הבלה דגרמי שנשאר אחר כמה שנים בעצמות, ולזה אינם נרקבים הצדיקים, ויש רשעים שנמשלו כבהמות והן הנה שאינם עומדים בתחיית המתים לצד שיבשו עצמותם ונרקבו וכלתה הנפש והלכה לה כרוח הבהמה. ואני נתתיו וגו׳ – פירוש ותדע שהדם הוא הנפש שהרי אני נתתיו לכם וגו׳ לכפר על נפשותיכם נפש תחת נפש הרי כי הדם הוא הנפש. עוד יכוון הכתוב להזהיר על נפש הבהמה לבל המיתה, כי לא נתן ה׳ דם הבהמות לנו אלא לכפר על נפשותינו, והוא אומרו נתתיו לכם על המזבח לשלול זולת סיבה זו שאינו לנו במתנה לעשות כל אשר נחפוץ עשות בו. ותמצא (סנהדרין ב.) שדין הריגת בהמה צריך שיהיה על פי בית דין של כ״ג כמשפט אדם שהשוה הכתוב משפטם למשפט אדם, ולא הותרה בהמה לשחוט אלא לצרכי בשרה כי תאוה נפש אדם לאכול בשר שכן גמר קונה עולמו והקנה לנו דכתיב (ראה יב כ) כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות וגו׳.

Or HaChayyim Vayikra 17:13אור החיים ויקרא י״ז:י״ג

אשד יצוד ציד חיה או עוף, who hunts any beast or fowl, etc. We need to analyse why the Torah had to write this whole introduction instead of merely writing that if someone slaughters or otherwise kills a free-roaming animal or fowl he has to cover its blood with earth. Furthermore, if it is a decree without the Torah revealing its rationale, why does the Torah not merely write יכסהו, "he shall cover its blood with dust," instead of writing וכסהו, which implies that he had to fulfil another commandment prior to covering the blood of the creature in question. I believe that by writing the words אשר יצוד the Torah intended to forbid the hunting of any species that are impure, i.e. whose meat is forbidden for Jews to eat although it may be used in another context. I have discussed this in my book פרי תואר item 117 in accordance with the view of Maimonides in his treatise Maachalot Assurot chapter 8 where he writes that permission to hunt is dependent on one's intention to hunt those free-roaming animals which we are allowed to eat. The fact that amongst the herd of animals one hunts there are some which do not qualify as food for Jews does not pose an halachic problem to the hunter in such an instance. This is the true meaning of the expression כי יצוד אשר יאכל, i.e. the activity of hunting is permissible only when its object is to provide you with permissible food. The Torah continues with וכסהו, [the emphasis being on the conjunctive letter ו Ed.] to draw our attention to the preceding מצוה, namely not to engage in hunting animals for sport but only for food. The Torah writes that the permission to eat, i.e. אשר יאכל, is contingent on the covering of the blood of such animal by earth once it has been spilled i.e. ושפך את דמו. In Deut. 12,24 the Torah warns that blood of free-roaming animals must not be consumed either. This teaches that already in our verse the Torah was concerned with our not eating the blood even of free-roaming animals or fowl by writing כי נפש כל בשד, that the life-force of all flesh, not only that of pure domestic animals, is situated in its blood. As a result of what we have just described you find three distinct commandments in our verse. 1) Not to hunt impure animals for one's pleasure; 2) Not to eat the blood of either חיה or עוף; 3) To cover the blood of such animals instead of pouring it down the sink, etc. I believe we can also detect in the expression ושפך וכסהו an allusion to the need to cover only some of the blood with earth whereas the rest may be poured down the sink, compare Chulin 88.

אשר יצוד ציד וגו׳ – צריך לדעת לאיזה ענין הוצרך הכתוב לכתוב כל זה שלא היה לו לומר אלא איש אשר ישחט חיה או וגו׳ או אשר ישפוך דם וגו׳. עוד אם גזירת הדברים היא מצות הכיסוי היה לו לומר יכסהו בעפר כי אומרו וכסהו משמע שקדמה מצוה אחרת. ונראה כי באמרו אשר יצוד נתכוון לאסור צידת מין טמא לכתחלה, הגם שהתירו הכתוב בהנאה, וכמו שהעליתי בספרי פר״ת סי׳ קי״ז כדעת רמב״ם (מ״א פ״ח) שאין התר׳ לצודם אלא אם מתכוון לצוד טהורים ונזדמנו עמהם טמאים, והוא מאמר הכתוב כאן אשר יצוד וגו׳ תנאי הוא הדבר שאין מתיר לו לצוד אלא אשר יאכל ולא אשר לא יאכל ואמר וכסהו לצד שקדם מצוה אחרת שלא לצוד שלא יאכל יוצדק לומר וכסהו בתוספת ו׳, ואמר ושפך וגו׳ פירוש שאסור לאכלו כדרך שאמר במקום אחר (דברים יב טז) לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים, ולזה גמר אומר כאן ואמר כי נפש כל בשר וגומר ואומר וגו׳ הא למדת כי נתכוין במאמר ושפך לאסור אכילת דם חיה ועוף. נמצאת אומר ג׳ מצות נאמרו כאן, א׳ לא יצוד טמאים ליהנות מהם, ב׳ לא יאכל דם חיה ועוף, ג׳ מצות עשה לכסות דם חיה ועוף. עוד נראה שרמז באומרו ושפך וכסהו שאין צריך לכסות כל דמו אלא חלק בשפיכה וחלק בכיסוי (חולין פח.).

Shadal Vayikra 7:26שד״ל ויקרא ז׳:כ״ו

וכל דם וכו׳ לעוף ולבהמה – שלא נחשוב שאין איסור הדם אלא כאיסור החלב, שהוא במינים הקרבים על המזבח, לכך הוסיף לעוף ולבהמה, וחיה בכלל בהמה (רנ״ה {= רנ״ה וייזל}). {ואמר בכל מושבותיכם – כלו׳ גם מן החולין שלא יובאו למשכן ה׳ (אח״מ).}

Shadal Vayikra 17:13שד״ל ויקרא י״ז:י״ג

וכסהו בעפר – כדי שלא יניחוהו על הקרקע בשביל נפשות המתים שתבאנה לשתותו כמו שהיתה אמונת הגוים הקדמונים כנראה בהומירוס; וראז׳{נמילר} אומר דרך כבוד לדם, לבלתי ישתוהו החיות. ול״נ {= ולי נראה} כדי שלא ישאר דם ויחשוב מי שרואה אותו שהוא דם בני אדם ושנשפך דם נקי בארץ ישראל שהיא קדושה (שש״ם).

Shadal Devarim 12:23שד״ל דברים י״ב:כ״ג

רק חזק לבלתי אכל הדם – אחר שלא היו צריכים לזרוק הדם על המזבח, היה קרוב שיאמרו לשתותו או לאכלו, על כן סמך כאן איסור אכילתו. והנה אמרו בטעם איסורו כי הוא הנפש, נראה שמלמד כי עיקר איסורו הוא שלא ישתוהו בעודו חם ונוטף מן החי, כי זה מעשה אכזריות גדולה, ועדיין יש עמים השותים בתאוה דם אויביהם; ולהוסיף הרחקה לא אמר לא תשתה אותם, רק לא תאכלנו, אפילו לאחר שנקרש.

R. S.R. Hirsch Vayikra 3:17רש״ר הירש ויקרא ג׳:י״ז

חקת עולם וגו׳ – פרטי הדין בנוגע לחלב מבוארים להלן (ז, כג והלאה). כאן הכוונה היא רק להסמיך את איסור חלב ודם אל האמור בפסוק הקודם, ״כל חלב לה׳⁠ ⁠״. הכתוב רומז בכך לזה, שיש קשר בין איסור אכילת חומרים אלה לבין המצווה להקריבם על גבי המזבח (עיין להלן). בנוסף, מפרשים בתורת כהנים את פסוקנו כך: ״⁠ ⁠׳חקת עולם׳ – לבית עולמים; ׳לדרתיכם׳ – שינהג הדבר לדורות; ׳בכל מושבותיכם׳ – בארץ ובחוצה לארץ״. הווי אומר: אף על פי שהשימוש בחומרים אלה בקרבנות, מוגבל בזמן ובמקום, הרי שאיסור אכילת חלב ודם יעמוד בתוקפו ״לדרתיכם בכל מושבותיכם״ – הן בפני הבית והן שלא בפני הבית, הן בארץ והן בחוצה לארץ. האיסור נוהג גם אחר חורבן בית המקדש וגם בחוצה לארץ – על אף שעבודת המקדש אסורה שם (קידושין לז:, וצ״ע בכריתות ד:). לפי פירוש זה של התורת הכהנים, תיבות ״חקת עולם״ הם המשך הסיפא של הפסוק הקודם, ״כל חלב לה׳⁠ ⁠״. הווי אומר, שהמצווה להקריב כל חלב לה׳, אינה מוגבלת למשכן, אלא היא ״חקת עולם״ – היא נוהגת גם בבית עולמים, היינו בבית המקדש – מקום העבודה לעולם. להלכה זו קשורה ההלכה השנייה בפסוק: ״לדרתיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו״. הקשר בין שתי הלכות אלה הוא כך: כשם שבית המקדש קרוי ״בית עולמים״, כך גם הדינים הנוגעים לקרבנות והמצווה להקריבם ניתנו לנו כ״חקת עולם״; ולפיכך, כל הדינים הנובעים מהלכות אלה נוהגים אף הם לדורות. ועל אף שגלינו מארצנו וחרב מקדשנו, כל זה אינו אלא דבר ארעי. אנו מנועים מלקיים את ההלכות האלה באופן זמני בלבד; התנאים הנצרכים לקיומן חסרים לעת עתה. אך אין הדבר אומר שהלכות אלה והיוצא מהן נתבטלו. כשם שמצוות ״כבד את אביך״ לא נתבטלה באדם שאביו אינו עמו כרגע, וכשם שמצוות ״ולמדתם אותם את בניכם״ לא נתבטלה למי שעדיין לו נולדו לו בנים – כן הדבר גם בהלכות מקדש וקודשיו: הן עומדות בתוקפן ומוטלות עלינו גם היום. מעידים על כך דיני חלב ודם, הנוהגים ״לדרתיכם בכל מושבותיכם״. על ידי ההימנעות מאכילת דם וחלב, אנו מעידים על תקפותם הנצחית של דיני הקרבנות, מראים את בטחוננו שהעבודה עתידה לשוב אל המקדש, ומוחים באופן המועיל ביותר נגד כל ניסיון להצדיק מאמצים למה שמכונה ״תיקון ורפורמה״, באמתלא שדיני הקרבנות אינם מתאימים לדורנו וכבר בטלו לפני זמן רב. הקשר בין איסור אכילת חלב לדיני הקרבנות בולט במיוחד בכך, שאיסור זה חל רק על בהמות הראויות לקרבן (עיין להלן ז, כה); הוא נוהג בשור, בכבש ובעז בלבד, ולא בחיה ובעוף. איסור אכילת דם הוא שונה. על אף שאיסור זה, בדומה לאיסור חלב, נקשר כאן להקרבת הקרבנות, הרי שכרוך בו יותר מן המשתמע מהקשר זה. שכן בניגוד לאיסור חלב, הוא אינו מוגבל לבהמות הראויות לקרבן, אלא נוהג גם בחיה ובעוף, בכל בעלי החיים שדמם חם. אם כן על כרחנו יש טעם נוסף לאיסור אכילת דם, אשר אינו קשור לדיני הקרבנות. (עיין פירוש להלן יז, י–יב. השווה פירוש להלן ז, כו–כז; עיין פירוש, בראשית ט, ד–ה; עיין פירוש, דברים יב, כג). הרעיון המובע כאן בקישור איסור חלב ודם למצוות הקרבתם הוא כדלהלן: דם וחלב הם שני הקצוות של גוף בעל החיים. כל מהותו של בעל החיים מרוכזת בדם – ״כי הדם הוא הנפש״ (דברים יב, כג); ואילו חלב הוא התוצר הסופי של חייו האורגניים של בעל החיים – בעל החיים מייצר אותו לצרכי עצמו. (חֵלֶב הוא דם שנהפך לדבר אחר לשם מטרות אנוכיות, ואילו חָלָב הוא דם שנהפך לדבר אחר לשם מטרות חסד. שניהם צורות של שורש ״חלף״.) באופן סמלי, בקרבן בהמה, דם הבהמה יכול לייצג את מהותו של האדם, וחלב הבהמה יכול לייצג מטרות אנושיות. אך בפועל, מהות בעל החיים לעולם אינה יכולה להיהפך למהות בן אדם, ומטרות בעל החיים אַל להן להיות למטרות בני האדם. דווקא בגלל שחלב ודם בקרבנות מייצגים באופן סמלי בחינות באדם, אסור שייקלטו באדם בפועל, פן יעלה על לבנו הרעיון המשובש שטבע האדם וטבע בעלי החיים שווים הם.

R. S.R. Hirsch Vayikra 7:26רש״ר הירש ויקרא ז׳:כ״ו

(כו-כז) וכל דם לא תאכלו וגו׳ – על אף שאיסור דם – כמו איסור חלב – קשור (לעיל ג, יז) לדיני הקרבנות, אף על פי כן מרובה איסור דם על איסור חלב לעניין מיני הבהמות שהאיסור נוהג בהם. לשון ״בכל מושבתיכם״ מבהירה שאיסור דם – כמו איסור חלב – אינו מוגבל לקודשים בלבד. יתירה מכך, תיבות ״לעוף ולבהמה״ מרבות, שאיסור דם כולל כל בהמה וחיה וכל העוף. אולם דם היצורים הנחותים נחשב כבשרם. לפיכך מותר לאכול דם דגים וחגבים כשרים. אך האוכל דם כזה כשהוא מכונס (כגון בכלי), חייב משום מראית עין לציין את מקורו, כגון להשאיר קשקשי דגים לצד דם הדגים. איסור דם נזכר שוב בכל פרטיו, להלן (יז, י והלאה) ובספר דברים (יב, כג והלאה). חיוב כרת נוהג רק בדם הנפש – הווי אומר, ״דם שהנשמה יוצאת בה״ (כריתות כ:, עיין תוספות שם ד״ה דם הקזה, ולחם משנה הלכות מאכלות אסורות ו, ג). שאר הדם בבהמה אסור בלאו. בנוגע לטומאת נבילה, דין הדם כדין החלב – הווי אומר שדם נבילה אינו טמא (עיין עדויות ח, א). כן הוא לרמב״ם ולראב״ד, ויש שיטה אחרת עיין תוספות יום טוב שם. קודם לכן (לעיל ג, יז) ניסינו לבאר את הטעם לאיסור אכילת חלב ודם. היה נראה לנו שדם וחלב מסמלים את מהותו ותכליתו של הגוף החי. ניתן לומר כך: בגוף החי, הדם הוא הנפש; והנפש שולטת בכל שאר האיברים והחומרים, לצורך ייצור החלב. והנה, כל שאר האיברים והחומרים של הבהמה יכולים להתקבל ולהיקלט על ידי האדם; ובגוף האדם מושלת בהם נפש האדם ומשעבדת אותם למטרות אלוקיות. גם דם הבהמה יכול לשמש בקרבן בהמה לייצג באופן סמלי את נפש האדם; וחלב בהמה, שהוא ״אשה לה׳⁠ ⁠״, יכול לסמל את מסירת כל הישגי האדם לאש דת. אך לאמיתו של דבר, נפש הבהמה המיוצגת בדם לא תוכל לעולם להיות לנפש האדם; והמטרות הבהמיות – המיוצגות על ידי חלב הבהמה – לא תוכלנה לעולם להיקלט באדם. אלא ״כל חלב לה׳⁠ ⁠״ (לעיל ג, טז). כל מטרותיו של האדם, קדושות הן לה׳; אדם חייב להקדיש את עצמו אך ורק לעבודת ה׳, ללא כל פניות אנוכיות. נראה שהטעם לאיסור אכילת חלב ודם הוא גם הטעם לכך שהם טהורים מטומאת נבילה. ונבאר את דברינו: ברור שהדוגמא הראשונה במעלה לכל טומאה היא נבלת האדם, המייצגת את כניעת האדם לכוחות הכפייה הגופניים של הטבע. נבלת הבהמה, לעומת זאת, טמאה רק אם היא דומה לנבלת האדם. לפיכך נוהגת טומאת נבילה רק בבהמה וחיה, אשר גופם דומה לגוף אדם. ובבעלי החיים הנחותים, טמאים רק שמונה שרצים: ״החולד והעכבר״ וגו׳ (להלן יא, כט–ל). אך אין טומאה נוהגת בכל שאר היצורים – כגון דגים, דו-חיים [החיים הן במים והן ביבשה], חרקים ותולעים. אין גם טומאה בעופות, מלבד נבלת עוף טהור בבית הבליעה. בנוגע לאיברים ולחומרים של בהמה וחיה, התורה מכירה בדמיונם לאיברי וחומרי גוף האדם, ולכן קובעת להם טומאה מעין זו שנקבעה לנבלת האדם. אך לגבי דם בהמה וחיה, דוחה התורה כל השוואה כזו. דם אדם לא יכול להיות מיוצג בדם בעלי חיים הנמוך ממנו בדרגתו. ואכן, אילו נקבעה טומאה לדם נבילה, הייתה בזה סייעתא לאותו רעיון מוטעה שכל דיני טומאה וטהרה נועדו להפריכו. ובאשר לחֵלב, החֵלב הוא שכבה של שומן האגור בגוף כדי להשתמש בו לעת צורך; הוא מייצג את המטרות של בעל החיים. בתור שכזה, איסור החלב מוזכר רק בשור, בכבש ובעז, אשר ניתן להביאם כקרבנות. והנה, מה שנכון בכל השוואה בין דם בהמה לדם אדם, נכון גם בחלב: אין להעלות על הדעת אפילו לרגע קט, שיש דמיון בין החלב הזה לבין טבע האדם. לפיכך התורה אומרת לנו לנהוג בחלב ובדם, כבחמרים השונים בטבעם מן האדם ואינם מתאימים אליו כלל וכלל. דברים אלו מבארים לנו את פסוק כה, הנותן את הטעם לנאמר בפסוק כד. תיבות ״כי כל אכל חלב״ נותנות את הטעם לשתי ההלכות הקודמות: ״יעשה לכל מלאכה״ ו״ואכל לא תאכלהו״; שכן הטעם המונח ביסוד איסור אכילת חלב, הוא גם הטעם לטהרתו מטומאה. איסור אכילת חלב תלוי אך ורק במשמעותו הסמלית של החלב בקרבנות. אולם לא כן הדבר באיסור אכילת דם. הוא אינו נובע רק מיחס הדם לקרבנות, אלא תלוי גם בתכונתו הפיזית הממשית של הדם. משום כך הוא נוהג בכל מיני הבהמות והחיות, אף באותם שאינם כשרים לקרבנות. מאוחר יותר (להלן יז, י; דברים יב, כג) יהיה עלינו לעיין בבחינה זו של איסור דם. ומאחר שאיסור אכילת חלב הוא סמלי בלבד, הרי שהוא חל רק בגמר היווצרותה העצמאית של הבהמה; שכן רק אז הגיעו כל חומריה ואיבריה למשמעותם הייחודית כחלק מהיצור החי. לפיכך חלב שליל (עוּבר) מותר. אולם בחינתו הפיזית של איסור אכילת דם גורמת שאיסור זה יהיה נוהג גם בשלבים המוקדמים ביותר של היווצרות הבהמה.

R. S.R. Hirsch Vayikra 17:10-12רש״ר הירש ויקרא י״ז:י׳-י״ב

(י-יב) ואיש איש וגו׳ אשר יאכל כל דם וגו׳ – בפירושנו לבראשית (ט, ד) ביארנו את שינויי הלשונות – המשמשות כאן ובפסוק יד – לגבי היחס בין הדם לנפש. לשונות אלו מפריכות את ההשקפה החומרנית על יחס זה. עיין פירוש שם. גם כאן – כמו לעיל בהעלאת קודשים בחוץ – מודגש הגר. שכן איסור אכילת הדם מתחיל רק ביהדות, ואבר מן החי בלבד נאסר גם לבני נח. איסור אכילת דם נזכר לעיל פעמיים, ביחד אם איסור אכילת חלב, בעניין דיני הקרבנות (ג, יז; ז, כו–כז). כאן, איסור אכילת דם חוזר ונשנה לעצמו. בספר בראשית (ט, ד והלאה) נאסר אבר מן החי לבני נח, בהקשר לאיסור רציחה, והוא מופיע שם כאחד מן הרעיונות הנותנים ביטוי למעלת נפש האדם – לעומת נפש הבהמה. כמו כן, כאן נאמר לישראל (פסוק ד) ששחוטי חוץ דומים מהבחינה המושגית לרציחת אדם; שכן הם מייצגים את שעבוד האדם לאידיאלים בהמיים. סמוך לאחריו חוזר הכתוב על איסור אכילת דם, כדי לשלול כל כוונה לומר שנפש האדם שווה לנפש הבהמה. נפש הבשר בדם הִוא – הנפש שבגוף היא מצוי בלתי נראה; וכל מהותם של הבהמה כפרט העומד בפני עצמו ושל האדם כאישיות נפרדת, תלויים בנפש. נפש זו מיוצגת על ידי הדם, שכן הדם זורם סביב בכל הגוף כולו; ועל ידי הדם מנהיגה הנפש את העצבים והשרירים. הנפש היא הגורם המרגיש, המבחין, והרוצה, ואילו העצבים והשרירים אינם אלא כלי הפעולה. הדם, הנמצא בכל הגוף כולו, הוא השליח הנראה של הנפש, אשר גם היא מצויה בכל מקום בגוף ומושלת בגוף אך אי אפשר לראותה. נמצא שהדם הוא נציגה הנראה של הנפש; ולפיכך הוא מסמל בקרבנות את התרוממות הנפש והתמסרותה אל ה׳, ואת דבקותה האיתנה בה׳. ואני נתתיו לכם על המזבח – על גבי המזבח – לשם הסמליות של הקרבנות – ניתן לנו הדם, כדי שנשתמש בו לייצג את נפשותינו. וזהו מאמרו של הדם שם: בנפש יכפר – הווי אומר, רק על ידי נפשותינו נוכל לזכות בכפרה. כדרך שהכהן זורק את הדם על המזבח, או שקובע באצבעו את מקומו בפסגה; כן צריכות נפשותינו לרומם את דמנו אל ה׳, או לאחוז בו בחוזקה בפסגות הנישאות של ה׳. כך תתכפרנה עבירות העבר, וייפתח שער לעתיד חדש. אך ״בנפש יכפר״ לא יכול להתפרש: ״הוא מכפר בעד הנפש״. שכן כינוי הבי״ת בראש תיבה, כשהוא משמש עם ״כפר״, מתייחס לא למתכפר אלא לאמצעי הכפרה. כגון: ״הכהן אשר יכפר בו לו יהיה״ (לעיל ז, ז); ״איל הכפרים אשר יכפר בו עליו״ (במדבר ה, ח). מתיבות ״לכם״, ״לכפר״, ״הוא״, למדנו (בזבחים מו.) ״שאינו חייב בדם משום מעילה נותר וטומאה״ (עיין פירוש לעיל ה, טו). עצם טבעו של הדם, והקשר ההדוק שלו אל הנפש – העושים את דם הבהמה ראוי לסמל את הנפש האנושית – הם עצמם הסיבות האוסרות את הקליטה הממשית של דם אל תוך גוף האדם, שהוא הבחינה הגופנית של הנפש האנושית. איסור זה נובע כנראה, לא רק מהסכנה להכרת האדם – לבל יושפע מהסמליות של הקרבנות ויבוא להשוות נפש אדם לנפש בהמה – אלא גם מהסכנה הממשית לאופי הנפש האנושית. חומר האזהרה בפסוק י: ״ונתתי פני בנפש האכלת את הדם״, וכן החזרה הנמרצת על אותה אזהרה בספר דברים (יב, כג–כה): ״רק חזק לבלתי אכל הדם וגו׳ לא תאכלנו וגו׳ לא תאכלנו למען ייטב לך״ וגו׳, מורים שיש באכילת דם סכנה ממשית לנפש האדם: מי שניזון מדם בהמה עלול לאבד את יכולתו למלא את ייעודו כפי שצוּוה בתורה. אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם – הכל חייבים לדאוג לכך, שאיסור זה יישמר גם על ידי אחרים. לכן לומדת הגמרא (יבמות קיד.) מפסוקנו: ״להזהיר הגדולים על הקטנים״ (עיין פירוש לעיל יא, מב).

R. S.R. Hirsch Devarim 12:23רש״ר הירש דברים י״ב:כ״ג

רק חזק – אזהרה זו, הקודמת לאיסור אכילת דם, מעידה על החשיבות הגדולה שהתורה מייחסת לאיסור זה. בה בעת, היא מעידה על הסכנה שמהווה אכילת דם בעלי חיים לנפש האדם, והיא מורה על כך שאכילה זו מסכנת את קיום הייעוד המוסרי שהתורה דורשת מהאדם היהודי. כך גם מדייקים מכאן חז״ל (ספרי), שהעולם האלילי היה להוט אחר אכילת דם, אך לאחר שניתנה התורה בסיני התגברו ישראל על תאווה זו. איסור אכילת דם נאמר כבר בספר ויקרא בשלושה מקומות (ג, יז; ז, כו; יז, יב–יד; עיין פירוש שם); והוא נזכר גם לעיל (פסוק טז) בהקשר לפסולי המוקדשים. כאן ניתן ההיתר לאכול בשר חולין, ״בשר תאווה״, לאחר ההתיישבות בארץ, ושמירת ההלכות הנוגעות לאכילה זו נמסרה למצפונו של כל יחיד ויחיד. לכן יש צורך לחזור על אזהרת אכילת דם, כדי שהעם לא ייפול בחזרה לתאוות האליליות ולאמונות התפלות הקשורות למעשה זה, ואזהרה זו כלולה במשנה תורה, שהוא המדריך לתקופת פיזור העם בארץ. כי הדם הוא הנפש – עיין פירוש, בראשית ט, ד; ויקרא, יז, י–יב, על השינויים במבנה המשפט, הבאים למנוע כל טעות שהנפש והדם חד הם. לפי תורת ה׳, הדם הוא החומר אשר עם כל פעימת לב זורם וסובב בכל הגוף, והוא האמצעי שעל ידו מקיימת הנפש את שלטונה בכל הגוף. נמצא שהדם הוא הנושא העיקרי של הנפש. לפיכך התורה אומרת, שדם בעלי חיים, הנושא את נפש בעלי החיים, אסור לו שייכנס לתחום הנפש האנושית, המוקדש לייעודו המוסרי בן־החורין של האדם. ומאחר שהפסוקים הנזכרים כבר מבטיחים שיחס הנפש אל הדם יובן כראוי, לכן האזהרה האחרונה על אכילת דם אומרת בפשטות ״כי הדם הוא הנפש״, הדם הוא הנציג הגופני של הנפש, ואכילת דם בעלי חיים תביא לידי כך שנטיות והשפעות בהמיות תעבורנה מנפש בעל החיים אל גוף האדם. ולא תאכל הנפש עם הבשר – כשם שאסור לך לאכול את הדם שהוא הנציג הגופני של הנפש, כך אסור לך לאכול את הבשר בעת שהנפש עדיין מחוברת לגוף, והאבר שהיית אוכל עדיין נתון תחת השפעת הנפש. זהו איסור אבר מן החי. האיסור על אכילת אבר שנותק מן הגוף החי נאמר כבר לבני נח בספר בראשית (ט, ד), והוא חוזר ונשנה כאן כדי שינהג בבני נח לאחר שהתורה ניתנה לישראל בסיני, שכן הכלל הוא: ״כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני – לזה ולזה נאמרה; לבני נח ולא נשנית בסיני – לישראל נאמרה ולא לבני נח״ (סנהדרין נט.). מלשון הכתוב ״ובשר בשדה טרפה לא תאכלו״ (שמות כב, ל) למדנו איסור בשר מן החי (עיין פירוש שם), ואילו כאן עוסקים אנו באיסור אבר מן החי (עיין חולין קב:; עיין פירוש, ויקרא יא, לב, על ההבדל בין אבר מן החי לבשר מן החי לעניין טומאה).

Netziv Bereshit 9:4נצי״ב בראשית ט׳:ד׳

בנפשו דמו – משום איסור אבר מן החי היה די לומר ״אך בשר בנפשו״, כמו דכתיב בישראל ״לא תאכל הנפש עם הבשר״ (דברים יב,כג). משום הכי פירש רש״י ״דמו״ זה דם מן החי. אבל זה אינו כדעת חכמים בסנהדרין (נט,א), וכמו שהקשה הרמב״ן ז״ל. אבל תרגום יונתן ״בזמן דנפשיה ביה, או דתליש מן חיותא נכיסתא ועד דלא נפקא כולא נשמתא לא תיכלון״, ביאורו, אפילו שחוטה רק שהיא עוד מפרכסת, משום שעוד דמו בנפשו אסור.

Netziv Vayikra 17:11-14נצי״ב ויקרא י״ז:י״א-י״ד

(יא) כי נפש הבשר וגו׳ – אמר הכתוב טעם איסור אכילת דם בהמה ביתית משום דנפש בשר הבהמה בדם היא מש״ה ניתן לכפר על נפש ישראל שחטא בתאוה. שהדם הוא נפשו של אדם החוטא. ובאשר חלקו של המקום הוא כמו חלב הבהמה מש״ה אסור באכילה ואפילו חולין ובע״מ כמו בחלב. דכך עלה בטבע היצירה שיהא חלב ודם בהמה ביתית לגבוה. ע״כ אין טעון כסוי בעפר אפי׳ חולין ובע״מ. שלא משום בזיון הוא אסור באכילה כמו דם חיה ועוף שיבואר בסמוך. אלא משום שהוא חלק גבוה. וע׳ מש״כ בס׳ דברים ט״ו כ״ג עוד טעם. (יג) אשר יצוד ציד חיה וגו׳ – כלפי שביאר הכתוב בסמוך טעם איסור דם אלו הברואים משום בזיון נפש פראים אלו כאשר יבואר. מש״ה הקדים הכתוב בלשון אשר יצוד דעפ״י רוב חיה או עוף המה טעונים צידה והמה חפשים בלי עול וממילא כן הדין בשאינם טעונים צידה דמכ״מ כך נוצר טבע נפש חיה ועוף שיהיו פראים. ושינה הכתוב כאן לכתוב מבני ישראל ובכל הפ׳ כתיב מבית ישראל. היינו משום דבית ישראל משמע ג״כ נשים. ונשים לאו בנות צידה הן שאין דרכן בכלי זיין ע״כ כתיב בני ישראל. וכסהו בעפר – ללמדנו שמי שנפשו פראי ראוי לכך. וכדאיתא באבל רבתי פי״ב בבנו של רחב״ת שיצא לתרבות רעה ונהרג וקראת עליו אחותו ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. זהו משפטו של אדם פרא. (יד) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא – קאי בנפש האדם מש״ה אומר לב״י שלא יאכל דם חיה ועוף שהוא דם פראי כי נפש כל האדם דמו הוא. וימצא האוכלו טבעו פראית כמש״כ הרמב״ן ז״ל לפי דרכו. כי נפש כל בשר – היינו של חיה ועוף מה שהוא פראי. דמו היא – טבע דמו היא הנותנת לכך. ע״כ כל אוכליו יכרת – אפילו מי שגבר על טבעו ואין לחוש לכך מכ״מ אין נ״מ אלא כל אוכליו יכרת.

Netziv Devarim 12:23נצי״ב דברים י״ב:כ״ג

רק חזק וגו׳ – דבשעה שהיה קרב בבית המקדש לא נצרך להתחזק, שהרי היה הדם ביד הכהנים לזרוק ולשפוך ליסוד, אבל בחולין נצרך לחיזוק. כי הדם הוא הנפש – הוא טעם לפניו ולאחריו. דמשום הכי נצרך ׳חיזוק׳ בשביל שהוא הנפש ומחזק כח האדם, אבל הוא טעם גם כן דמשום הכי הוא אסור — ולא תאכל הנפש עם הבשר — שנפש הבהמית מגשמת את נפש האדם.

Hoil Moshe Vayikra 3:17הואיל משה ויקרא ג׳:י״ז

בכל מושבותיכם – לא נאסרו עליכם מפני שראוים למזבח, רק גם אם תרחקו ממקום מקדשי, ותטבחו טבח, חלב ודם לא תאכלו.

Hoil Moshe Vayikra 17:13הואיל משה ויקרא י״ז:י״ג

ושפך את דמו – נ״ל שמדבר בהוה, שהבהמה כל זמן שהיו בני ישראל במדבר היתה באה שלמים ודמה נזרק על המזבח, והחיה והעוף דמם נשפך על הארץ כי לא יעשה מהם זבח כי אם מעט בתורים ובני יונה הבאים עולה או חטאת. אבל כשבאו לארץ והותר להם בשר תאוה לשחוט חולין בעריהם היו מחויבים לכסות גם כן דם הבהמה שלא יראה על פני האדמה ולא יאכזר הלבבות בראיתו, כי ראית הדם תכאיב לב טוב.

R. David Zvi Hoffmann Bereshit 9:3ר׳ דוד צבי הופמן בראשית ט׳:ג׳

כל־רמש – כלומר, כל הרומש, כל בעלי החיים, וכמו לעיל (בראשית ז׳:כ״א) ״כל בשר הרמש״ וגו׳. כירק עשב – כמו העשב המותר לכל בעלי החיים, כך מותרים לאדם כל בעלי החיים. אך בשר וגו׳ – בדרך כלל מפרשים: אך בשר עם נפשו, דהיינו עם דמו, לא תאכלו, וזה אינו, לא רק משום שאין פירוש זה תואם את טעמי המקרא, אלא גם משום שלא מצינו תמורה ללא אות השימוש — ״דמו״ — כאשר שם העצם, שאותו היא באה לבאר, בא עם אות שימוש כלשהי. ואף על פי שמצינו בדברים (דברים י״ב:כ״ג), ״ולא־תאכל הנפש עם־הבשר״, כלומר הכתוב מחבר נפש עם בשר, ולכאורה היה ראוי לעשות כן גם בפסוקנו, הרי מצינו גם את הצירוף דם ונפש — ״דמו בנפשו״ (ויקרא י״ז:י״ד), ופירושו של זה איננו יכול להיות אלא — הדם מחובר־קשור אל הנפש, וכפי שנאמר שם גם במפורש (ויקרא י״ז:י״א) ״נפש הבשר בדם״. ולבסוף, אף נאמר (ויקרא י״ז:י״ד) ״נפש כל בשר דמו הוא״, לאמור הדם הוא — החיים. לפי אלה הרי מצינו, שמצד אחד נפש הריהי דם, אחר כך — נפש בדם, ומאידך — דם בנפש. ביאור הדברים הוא, שהדם הוא אורגן החיים, פונקציות החיים מתבצעות באמצעותו. רק לאחר שהוסר הדם, על ידי שחיטה או על ידי נחירה, מסתלקים גם החיים — נפשו של בעל החיים. בעודה בחיים, הרי דמה של הבהמה קשור־מחובר הוא לנפשה. וכיוון שהדם קשור אל נפש הבשר, בידי הנפש עדיין אורגן שבאמצעותו היא פעילה בו בבשר, הרי שזה אסור באכילה; שכן החיים דבר נשגב הם, לה׳ הם שייכים ואסור לאוכלם. רק לאחר שהנפש תוסר לחלוטין מן הבשר, כשאין לה עוד אפשרות להיות פעילה בתוכו, רק אז יותר באכילה. ומכאן — איסור אבר מן החי. ולא יכול היה הכתוב ללמדנו איסור זה בלשון קצרה, כגון בשר מן החי לא תאכלו, שכן, אף על פי שזוהי ההגדרה שבהלכה, בנקל אפשר היה לטעות ולהבין, שאין איסור אלא באכילת אבר מן החי חיים שלמים, ואילו כאשר הופרע אורגניזם החיים על ידי פציעה, ואי אפשר עוד לקרוא לזה חי — יהא מותר לאכול אבר ממנו. הניסוח המדוייק של הכתוב בא איפוא ללמדנו, כי אפילו שחט בה שני סימנים, כל זמן שהיא מפרכסת — אבר ובשר הפורשים ממנה אסורים משום אבר מן החי, שכן הנפש עדיין פעילה בה בבהמה, באמצעות הדם. ואין לומר שהכוונה לאסור עליו על נח לאכול דם, כי אז ודאי היה הכתוב אומר איסור זה בצורה פשוטה — כפי שאמנם נאמר מאוחר יותר.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 3:17ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ג׳:י״ז

בענין טעם האיסור של חלב ודם סובר הרמב״ם, כי הראשון נאסר מטעמי בריאות והאחרון משום האמונות התפילות של העכו״ם שקשורות בו. הירש אומר, שביסוד האיסור הזה מונח אותו הטעם אשר גרם לכל איסורי המאכלות, והיינו שרק חמרים כאלה מותר להכניס לתוך הגוף לשם התחדשותו המתמדת בתורת מכשיר הרוח, אשר עשויים להכינו לשמירת הרוח ולחיזוקו ואשר מאפשרים לו את השימוש במכשיר הזה במילוי תפקידו. כל המאכלים האסורים זה טיבם שמכבידים על הרוח או אפילו מעכבים להפנות אותו למטרות האלוהיות. ומכיון שאיסור דם וחלב נמצא בין דיני הקרבנות, הרי מוכח מזה בעליל שטעם איסור זה יש לו קשר לכוונת הקרבנות. ומלבד זה: בפסוקים שבהם נאסרו חלב ודם לא נמצאת אף פעם האזהרה שבאיסורי שאר המאכלים ״אל תשקצו את נפשותיכם, ונטמאתם בם״, ״לטמאה בה״ או ״אנשי קודש תהיון לי״. לכן אין ליחס לחלב ודם השפעה לרעה על בריאות הגוף, אלא יש לשער כי כאן יש לאיסור ערך סמלי, מה שמובע בפסוקים ״כל חלב לה׳⁠ ⁠״ ו״הדם בנפש יכפר״. את שהאדם מקדיש מן הקרבן לאשה ה׳ לא יאכל הוא עצמו מתוך יראת כבוד. והדם נועד לכפר בו את נפש האדם ומיצג באופן סמלי את הרוח, היינו את החלק האלוהי של האדם. ולכן בל ייכנס הדם לתוך גופו של האדם.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 17:11-14ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא י״ז:י״א-י״ד

(יא-יב) כי נפש וגו׳ – טעם איסור אכילת דם קשור באיסור שחיטת בעלי-חיים מחוץ למקדש שנזכר קודם-לכן. בל יישחט בעל־חיים אם לא יובא קרבן לה׳. בזה נועד הדם של בעלי־חיים למזבח, שם יכול הוא לשמש לכפרת בני־האדם החוטאים. נפש בעלי-חיים מסמלת שם את נפש האדם (ראה לעיל עמוד סה), ומה שמביא לבן־אדם כפרה ובא במקום נפש האדם על המזבח, אסור שיבוא אל קרבו של האדם. כשם שהרוח והגוף נפרדים באדם, באשר הראשונה נופחה על־ידי ה׳ והשני לוּקח מן האדמה, כך דם החיה, שנועד על-פי החוק האלוהי לסמל את נפש האדם, לא יובא כמאכל לתוך גופו של האדם כדי להיטמע כליל בתוכו (השוה לעיל עמ׳ קכג). ואני נתתיו – משום שהוא הנפש של בעל־החיים, הוא נועד לסמל את מסירותה של נפש האדם לה׳. הדם הוא וגו׳ – הדם מגשם כפרת הנפש: ״הדם הוא״, כלומר: עצם דם החי (השוה איוולד a 314). (יד) דמו בנפשו הוא – הוא הדם שקשור בנפש (השוה בראשית ט׳:ד׳). לא עצם חומר הדם הוא החיים; אלא הדם הוא נושא רוח החיים שבבעלי־חיים, הוא קשור קשר הדוק ברוח-החיים (השוה רמב״ן), ושניהם יחד (״דמו בנפשו״) הם נפש החי. הדם הוא מכשיר הנפש, באמצעותו היא מבצעת את פעולותיה (השוה גם איוולד עמ׳ 217 ואילך). יש צורך לחזור כאן על נימוק זה, משום שלעיל בפסוק יא מדובר רק על הבהמה, שדמה ראוי להקרבה, ולכן נאמר כאן בפירוש, כי כל דם, אף זה של חיה ועוף, אסור. ואחר שניתן הצו על כיסוי הדם של חיה ושל עוף, נאמר ״נפש כל בשר״ בדם, ולכן ״דם כל בשר לא תאכלו״; כי הנפש, אפילו זו של בעלי-חיים, לא תשמש מאכל. ומשום כך אותו הדם שאינו ראוי לדם קרבן על המזבח, יכוסה. ומכל־מקום אין חובה לכסות דם בהמות של חולין, אולי משום שיש אפשרות להשתמש בדם זה לצורך כפרת האדם, ועל־ידי זה נזכרים שהדם אסור באכילה; ואילו בבעלי־חיים שאינם ראויים להקרבה, הרי אין דבר שיזכיר את איסור אכילת דם. מצות כיסוי הדם בחיה ועוף תפקידה היה לפי זה לחזק את איסור הדם בבעלי-חיים אלה. וזה מסביר, מדוע מספיק כיסוי מקצת הדם (חולין פ״ח.). צריך רק לעורר את זכר האיסור של דם גם בבעלי-חיים אלה. כי נפש וגו׳ – מוסיף עוד, כי יש עונש כרת באכילת דם חיה ועוף, ממש כמו בדם בהמה. יכרת – לשון יחיד אצל הריבוי, ראה גזניוס 1 145; לדעת שטראק בקישור אל ״כל״.

R. David Zvi Hoffmann Devarim 12:23-25ר׳ דוד צבי הופמן דברים י״ב:כ״ג-כ״ה

(כג-כה) רק חזק – כל המפרשים תמהים, על שהכתוב חושב כי נחוץ חוזק שכזה לבלתי אכול הדם. התשובה הנכונה נאמרה כבר בספרי: שהיו שטופין בדם. הרמב״ן משער, כי אכילת הדם היתה קשורה בעבודת השעירים, והיו גם מגידים בה עתידות. על פי מה שהבטיחה התורה כשכר מצוה בפסוק כ״ה ״למען ייטב לך״, יש לפרש עוד בענין אחר. לשון ״למען ייטב לך״ נאמר בתורה, במצוה שיש בה מידת חסד ואנושיות. כן הוא בכיבוד אב ואם וכן בשילוח הקן יש לומר כי גם איסור דם הוא בכלל זה. לפני המבול היה אסור לחלוטין להמית ולאכול שום בעל חי. רק אחרי המבול הותרה אכילת בשר, אבל נאמר בענין זה (בראשית ט׳:ד׳): ״אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו״. אמנם על פי קבלת רבותינו לא נאסר במקרא זה אלא אבר מן החי ודם מן החי, אבל בכל אופן צריכים אנו לראות במצוה זו מידת החסד. בסיני הוזהרו ישראל שוב, שאסור לשפוך דם בהמה אלא אם כן הועלתה לגבוה. בויקרא י״ז:ד׳ נחשב דבר זה לשפיכות דם. אמנם התיר הכתוב לשחוט בהמה בתור קרבן, אבל בכל זאת יש לנהוג איסור בדם אשר בו הנפש, ואין לאכלו. איסור זה המשיך להתקיים גם אחרי כן, כאשר חזר והתיר הכתוב שחיטת חולין. אכילת הדם אשר בו הנפש יחד עם הבשר מביא את האדם לידי אכזריות. אף על פי שנתן הכתוב לאדם שלטון בלתי מוגבל על הבהמות על ידי חוק זה, מכל מקום עליו להמנע מאכילת חייה של הבהמה. אבל כיון שעצם השחיטה הותר בכל מקום, יש צורך בהתחזקות ובפרישה מיוחדת. נימוק אחר לאיסור דם ראה פירושנו לויקרא ג׳:י״ז. ולא תאכל הנפש עם הבשר – מכאן למדו רבותינו איסור ״אבר מן החי״, וכן משמעו של מקרא, שהרי האוכל אבר מן החי, אוכל את הנפש (החיים) עם הבשר. לא תאכלנו – האזהרה שבפסוק כ״ד נדרשת בריש כריתות על דם התמצית (הדם המתמצה, כלומר הנוזל בלי קילוח), והאזהרה שבפסוק כ״ה נדרשת על דם האיברים (הדם הנמצא בתוך האיברים אחרי שפירש ממקומו). (בספרי נדרשים הכתובים בענין אחר). למען ייטב לך ולבניך אחריך – הראב״ע מפרש כי אכילת הדם משבשת את נפש האדם, דבר המביא לידי תוצאות רעות גם לבניו, וזהו ״ולבניך אחריך״; אבל אין צורך לפרש כן, שהרי ״ולבניך אחריך״ נאמר גם במקומות אחרים (השוה ד׳:מ׳, ה׳:כ״ט, ולהלן פסוק כ״ח).