Purpose of Akeidat Yitzchak/5

EN/HEע/E

Purpose of Akeidat Yitzchak

Sources

Bereshit 12:2-3בראשית י״ב:ב׳-ג׳

(2) And I will make of thee a great nation, and I will bless thee, and make thy name great; and be thou a blessing. (3) And I will bless them that bless thee, and him that curseth thee will I curse; and in thee shall all the families of the earth be blessed.'

(ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. (ג) וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

Bereshit 15:5בראשית ט״ו:ה׳

And He brought him forth abroad, and said: 'Look now toward heaven, and count the stars, if thou be able to count them'; and He said unto him: 'So shall thy seed be.'

וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.

Bereshit 17:4-6בראשית י״ז:ד׳-ו׳

(4) 'As for Me, behold, My covenant is with thee, and thou shalt be the father of a multitude of nations. (5) Neither shall thy name any more be called Abram, but thy name shall be Abraham; for the father of a multitude of nations have I made thee. (6) And I will make thee exceeding fruitful, and I will make nations of thee, and kings shall come out of thee.

(ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. (ה) וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. (ו) וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ.

Bereshit 18:18בראשית י״ח:י״ח

seeing that Abraham shall surely become a great and mighty nation, and all the nations of the earth shall be blessed in him?

וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

Bereshit 20:11בראשית כ׳:י״א

Abraham said, “Because I thought, ‘Surely the fear of God is not in this place. They will kill me for my wife’s sake.’

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי.

Bereshit 21:22-32בראשית כ״א:כ״ב-ל״ב

(22) And it came to pass at that time, that Abimelech and Phicol the captain of his host spoke unto Abraham, saying: 'God is with thee in all that thou doest. (23) Now therefore swear unto me here by God that thou wilt not deal falsely with me, nor with my son, nor with my son's son; but according to the kindness that I have done unto thee, thou shalt do unto me, and to the land wherein thou hast sojourned.' (24) And Abraham said: 'I will swear.' (25) And Abraham reproved Abimelech because of the well of water, which Abimelech's servants had violently taken away. (26) And Abimelech said: 'I know not who hath done this thing; neither didst thou tell me, neither yet heard I of it, but to-day.' (27) And Abraham took sheep and oxen, and gave them unto Abimelech; and they two made a covenant. (28) And Abraham set seven ewe-lambs of the flock by themselves. (29) And Abimelech said unto Abraham: 'What mean these seven ewe-lambs which thou hast set by themselves?' (30) And he said: 'Verily, these seven ewe-lambs shalt thou take of my hand, that it may be a witness unto me, that I have digged this well.' (31) Wherefore that place was called Beer-sheba; because there they swore both of them. (32) So they made a covenant at Beer-sheba; and Abimelech rose up, and Phicol the captain of his host, and they returned into the land of the Philistines.

(כב) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. (כג) וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. (כד) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ. (כה) וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ. (כו) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם. (כז) וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית. (כח) וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן. (כט) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. (ל) וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת. (לא) עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם. (לב) וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקׇם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים.

Bereshit 22:1-19בראשית כ״ב:א׳-י״ט

(1) And it came to pass after these things, that God did prove Abraham, and said unto him: 'Abraham'; and he said: 'Here am I.' (2) And He said: 'Take now thy son, thine only son, whom thou lovest, even Isaac, and get thee into the land of Moriah; and offer him there for a burnt-offering upon one of the mountains which I will tell thee of.' (3) And Abraham rose early in the morning, and saddled his ass, and took two of his young men with him, and Isaac his son; and he cleaved the wood for the burnt-offering, and rose up, and went unto the place of which God had told him. (4) On the third day Abraham lifted up his eyes, and saw the place afar off. (5) And Abraham said unto his young men: 'Abide ye here with the ass, and I and the lad will go yonder; and we will worship, and come back to you.' (6) And Abraham took the wood of the burnt-offering, and laid it upon Isaac his son; and he took in his hand the fire and the knife; and they went both of them together. (7) And Isaac spoke unto Abraham his father, and said: 'My father.' And he said: 'Here am I, my son.' And he said: 'Behold the fire and the wood; but where is the lamb for a burnt-offering?' (8) And Abraham said: 'God will provide Himself the lamb for a burnt-offering, my son.' So they went both of them together. (9) And they came to the place which God had told him of; and Abraham built the altar there, and laid the wood in order, and bound Isaac his son, and laid him on the altar, upon the wood. (10) And Abraham stretched forth his hand, and took the knife to slay his son. (11) And the angel of the Lord called unto him out of heaven, and said: 'Abraham, Abraham.' And he said: 'Here am I.' (12) And he said: 'Lay not thy hand upon the lad, neither do thou any thing unto him; for now I know that thou art a God-fearing man, seeing thou hast not withheld thy son, thine only son, from Me.' (13) And Abraham lifted up his eyes, and looked, and behold behind him a ram caught in the thicket by his horns. And Abraham went and took the ram, and offered him up for a burnt-offering in the stead of his son. (14) And Abraham called the name of that place Adonai jireh; as it is said to this day: 'In the mount where the Lord is seen.' (15) And the angel of the Lord called unto Abraham a second time out of heaven, (16) and said: 'By Myself have I sworn, saith the Lord, because thou hast done this thing, and hast not withheld thy son, thine only son, (17) that in blessing I will bless thee, and in multiplying I will multiply thy seed as the stars of the heaven, and as the sand which is upon the seashore; and thy seed shall possess the gate of his enemies; (18) and in thy seed shall all the nations of the earth be blessed; because thou hast hearkened to My voice.' (19) So Abraham returned unto his young men, and they rose up and went together to Beersheba; and Abraham dwelt at Beersheba.

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. (ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. (ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. (ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. (ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. (ו) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. (ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. (ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. (ט) וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. (י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. (יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ י"י מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. (יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. (יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. (יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא י"י יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר י"י יֵרָאֶה. (טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ י"י אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם. (טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם י"י כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. (יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. (יח) וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. (יט) וַיָּשׇׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע.

Shemot 1:17שמות א׳:י״ז

But the midwives feared God, and didn’t do what the king of Egypt commanded them, but saved the baby boys alive.

וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים.

Shemot 15:25שמות ט״ו:כ״ה

And he cried unto the Lord; and the Lord showed him a tree, and he cast it into the waters, and the waters were made sweet. There He made for them a statute and an ordinance, and there He proved them;

וַיִּצְעַק אֶל י"י וַיּוֹרֵהוּ י"י עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.

Shemot 16:4שמות ט״ז:ד׳

Then said the Lord unto Moses: 'Behold, I will cause to rain bread from heaven for you; and the people shall go out and gather a day's portion every day, that I may prove them, whether they will walk in My law, or not.

וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא.

Shemot 17:7שמות י״ז:ז׳

And the name of the place was called Massah, and Meribah, because of the striving of the children of Israel, and because they tried the Lord, saying: 'Is the Lord among us, or not?'

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת י"י לֵאמֹר הֲיֵשׁ י"י בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.

Shemot 20:16שמות כ׳:ט״ז

And Moses said unto the people: 'Fear not; for God is come to prove you, and that His fear may be before you, that ye sin not.'

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ.

Vayikra 18:21ויקרא י״ח:כ״א

And thou shalt not give any of thy seed to set them apart to Molech, neither shalt thou profane the name of thy God: I am the Lord.

וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי י"י.

Vayikra 19:32ויקרא י״ט:ל״ב

“‘You shall rise up before the gray head, and honor the face of an old man, and you shall fear your God. I am Hashem.

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי י״י.

Vayikra 25:17ויקרא כ״ה:י״ז

You shall not wrong one another; but you shall fear your God: for I am Hashem your God.

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי י״י אֱלֹהֵיכֶם.

Devarim 8:2דברים ח׳:ב׳

And thou shalt remember all the way which the Lord thy God hath led thee these forty years in the wilderness, that He might afflict thee, to prove thee, to know what was in thy heart, whether thou wouldest keep His commandments, or no.

וְזָכַרְתָּ אֶת כׇּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ י"י אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֺתָו אִם לֹא.

Devarim 12:31דברים י״ב:ל״א

Thou shalt not do so unto the Lord thy God; for every abomination to the Lord, which He hateth, have they done unto their gods; for even their sons and their daughters do they burn in the fire to their gods.

לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַי"י אֱלֹהֶיךָ כִּי כׇל תּוֹעֲבַת י"י אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.

Devarim 25:18דברים כ״ה:י״ח

how he met you by the way, and struck the hindmost of you, all who were feeble behind you, when you were faint and weary; and he didn’t fear God.

אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.

Shemuel I 17:39שמואל א י״ז:ל״ט

And David girded his sword upon his apparel, and he essayed to go [, but could not]; for he had not tried it. And David said unto Saul: 'I cannot go with these; for I have not tried them.' And David put them off him.

וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו.

Tehillim 95:9תהלים צ״ה:ט׳

When your fathers tried Me, Proved Me, even though they saw My work.

אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פׇעֳלִי.

Iyyov 4:2איוב ד׳:ב׳

If one venture a word unto thee, wilt thou be weary? But who can withhold himself from speaking?

הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה וַעְצֹר בְּמִלִּין מִי יוּכָל.

Jubilees 17:19-25יובלים י״ז:י״ט-כ״ה

(יט) ויהי בשבוע השביעי בשנה הראשונה בחודש הראשון ליובל ההוא בשנים עשר יום בחודש הזה נדברו בשמים דברים אחדים על אודות אברהם. (כ) ויאמרו כי נאמנה רוחו בכל אשר ידבר ה׳ אתו, וכי יאהב אותו ונכון לבו בכל פגע. (כא) ויבוא השר משטמה ויאמר לפני האלוהים, הנה אברהם אוהב ומוקיר את בנו יצחק מכל. (כב) אמור אליו להקריב אותו לעולה על המזבח, וראה תראה אם יעשה את הדבר הזה, למען תדע אם נאמנה רוחו בכל אשר תנסהו. (כג) ואלוהים ידע כי נאמנה רוח אברהם בכל הפגעים אשר הביא עליו, כי נסה אותו בעושר המלכים ואחרי כן באשתו בהלקחה ממנו. (כד) ואחרי כן בישמעאל והגר אמתו בשלחו אותם, ובכל אשר נסהו מצא את לבבו נאמן לפניו. (כה) ולא המרה את רוחו ולא אחר לעשותו כי היה נאמן ואת ה׳ אהב.

Jubilees 18יובלים י״ח

(א) ויאמר ה׳ אל אברהם לאמור: אברהם, ויאמר הנני. (ב) ויאמר אליו קח את בנך האהוב את יצחק, ולך לך אל הר גבוה והעלהו על אחד ההרים אשר אומר אליך. (ג) וישכם משם בבוקר, ויחבוש את אתונו, ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עולה, וילך אל המקום בשלושה ימים וירא את המקום מרחוק. (ד) ויבוא אל באר מים, ויאמר אל נעריו שבו לכם פה עם האתון, ואני והילד נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם. (ה) ויקח את עצי העולה וישם על שכם יצחק בנו, ויקח בידו את האש ואת המאכלת, וילכו שניהם יחדו עד המקום ההוא. (ו) ויאמר יצחק אל אביו, ויאמר: אבי, ויאמר: הנני בני. ויאמר: הנה המאכלת והעצים, ואיה השה לעולה, אבי. (ז) ויאמר: אלוהים יראה לו שה לעולה בני. ויבוא עד מקום הר האלוהים. (ח) ויבן מזבח ויערוך את העצים על המזבח, וישא את יצחק בנו וישימהו על העצים ממעל למזבח. (ט) וישלח את ידו לקחת את המאכלת לשחוט את יצחק בנו. (י) ואנוכי עומד לפניו ולפני השר משטמה, ויאמר ה׳: אמור אליו לבל ישלח ידו אל הילד ואל יעש לו מאומה, כי ידעתי כי ירא אלוהים הוא. (יא) ואקרא אליו מן השמים ואומר אליו: אברהם אברהם, ויחרד ויאמר הנני. (יב) ויאמר אליו: אל תשלח ידך אל הילד ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, ולא חשכת את בנך את בכורך ממני. (יג) וכלימה כסתה את פני משטמה השר. (יד) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל נאחז בקרניו, וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. (טו) ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ ראהו, אשר יאמר ה׳ ראהו הוא הר ציון. (טז) ויקרא ה׳ אל אברהם שנית בשם מן השמים, כאשר צוני לדבר אליו בשם ה׳. (יז) ויאמר בראשי נשבעתי נאום ה׳, כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת ממני את בנך את בכורך אשר אהבת. (יח) כי ברך אברכך באמת והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים ויירש זרעך את שער אויביו. (יט) והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקולי, והראית לכל כי נאמן אתה לי בכל אשר צויתיך לך לשלום. (כ) וילך אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע, וישב אברהם אצל הבאר שבעה. (כא) ויעש את החג הזה מימים ימימה בשמחה שבעה ימים, ויקרא לו חג ה׳ כפי שבעת הימים אשר הלך שמה וישב בשלום. (כב) ובכן נועד ונכתב על לוחות השמים לישראל ולזרעו לעשות את החג הזה שבעה ימים בשמחה.

Josephus Antiquities of the Jews 1:13יוספוס קדמוניות היהודים א׳:י״ג

CONCERNING ISAAC THE LEGITIMATE SON OF ABRAHAM. (1) Now Abraham greatly loved Isaac, as being his only begotten and given to him at the borders of old age, by the favor of God. The child also endeared himself to his parents still more, by the exercise of every virtue, and adhering to his duty to his parents, and being zealous in the worship of God. Abraham also placed his own happiness in this prospect, that, when he should die, he should leave this his son in a safe and secure condition; which accordingly he obtained by the will of God: who being desirous to make an experiment of Abraham's religious disposition towards himself, appeared to him, and enumerated all the blessings he had bestowed on him; how he had made him superior to his enemies; and that his son Isaac, who was the principal part of his present happiness, was derived from him; and he said that he required this son of his as a sacrifice and holy oblation. Accordingly he commanded him to carry him to the mountain Moriah, and to build an altar, and offer him for a burnt-offering upon it for that this would best manifest his religious disposition towards him, if he preferred what was pleasing to God, before the preservation of his own son. (2) Now Abraham thought that it was not right to disobey God in any thing, but that he was obliged to serve him in every circumstance of life, since all creatures that live enjoy their life by his providence, and the kindness he bestows on them. Accordingly he concealed this command of God, and his own intentions about the slaughter of his son, from his wife, as also from every one of his servants, otherwise he should have been hindered from his obedience to God; and he took Isaac, together with two of his servants, and laying what things were necessary for a sacrifice upon an ass, he went away to the mountain. Now the two servants went along with him two days; but on the third day, as soon as he saw the mountain, he left those servants that were with him till then in the plain, and, having his son alone with him, he came to the mountain. It was that mountain upon which king David afterwards built the temple. Now they had brought with them every thing necessary for a sacrifice, excepting the animal that was to be offered only. Now Isaac was twenty-five years old. And as he was building the altar, he asked his father what he was about to offer, since there was no animal there for an oblation : - to which it was answered, "That God would provide himself an oblation, he being able to make a plentiful provision for men out of what they have not, and to deprive others of what they already have, when they put too much trust therein; that therefore, if God pleased to be present and propitious at this sacrifice, he would provide himself an oblation." (3) As soon as the altar was prepared, and Abraham had laid on the wood, and all things were entirely ready, he said to his son, "O son, I poured out a vast number of prayers that I might have thee for my son; when thou wast come into the world, there was nothing that could contribute to thy support for which I was not greatly solicitous, nor any thing wherein I thought myself happier than to see thee grown up to man's estate, and that I might leave thee at my death the successor to my dominion; but since it was by God's will that I became thy father, and it is now his will that I relinquish thee, bear this consecration to God with a generous mind; for I resign thee up to God who has thought fit now to require this testimony of honor to himself, on account of the favors he hath conferred on me, in being to me a supporter and defender. Accordingly thou, my son, wilt now die, not in any common way of going out of the world, but sent to God, the Father of all men, beforehand, by thy own father, in the nature of a sacrifice. I suppose he thinks thee worthy to get clear of this world neither by disease, neither by war, nor by any other severe way, by which death usually comes upon men, but so that he will receive thy soul with prayers and holy offices of religion, and will place thee near to himself, and thou wilt there be to me a succorer and supporter in my old age; on which account I principally brought thee up, and thou wilt thereby procure me God for my Comforter instead of thyself." (4) Now Isaac was of such a generous disposition as became the son of such a father, and was pleased with this discourse; and said, "That he was not worthy to be born at first, if he should reject the determination of God and of his father, and should not resign himself up readily to both their pleasures; since it would have been unjust if he had not obeyed, even if his father alone had so resolved." So he went immediately to the altar to be sacrificed. And the deed had been done if God had not opposed it; for he called loudly to Abraham by his name, and forbade him to slay his son; and said, "It was not out of a desire of human blood that he was commanded to slay his son, nor was he willing that he should be taken away from him whom he had made his father, but to try the temper of his mind, whether he would be obedient to such a command. Since therefore he now was satisfied as to that his alacrity, and the surprising readiness he showed in this his piety, he was delighted in having bestowed such blessings upon him; and that he would not be wanting in all sort of concern about him, and in bestowing other children upon him; and that his son should live to a very great age; that he should live a happy life, and bequeath a large principality to his children, who should be good and legitimate." He foretold also, that his family should increase into many nations and that those patriarchs should leave behind them an everlasting name; that they should obtain the possession of the land of Canaan, and be envied by all men. When God had said this, he produced to them a ram, which did not appear before, for the sacrifice. So Abraham and Isaac receiving each other unexpectedly, and having obtained the promises of such great blessings, embraced one another; and when they had sacrificed, they returned to Sarah, and lived happily together, God affording them his assistance in all things they desired.

Philo, On Abraham

XXXIV. But why, say they, ought one to praise Abraham as the attempter of a wholly novel kind of conduct, when it is only what private men and kings, and even whole nations do at appropriate seasons? (184) But I will make the following reply to the envy and ill-temper of these men. Of those who sacrifice their children, some do so out of habit, as they say some of the barbarians do; others do it because they are unable by any other means to place on a good footing some desperate and important dangers threatening their cities and countries. And of these men, some have given up their children because they have been constrained by those more powerful than themselves: and others, out of a thirst for glory, and honour, and for renown at the present moment, and celebrity in all future ages. (185) Now those who sacrifice their children out of deference to custom, perform, in my opinion, no great exploit; for an inveterate custom is often as powerful as nature itself; so that it diminishes the terrible impression made by the action to be done, and makes even the most miserable and intolerable evils light to bear. (186) Again: surely, they who offer up their children out of fear deserve no praise; for praise is only given to voluntary good actions, but what is involuntary, is ascribed to other causes than the immediate actors--to the occasion, or to chance, or to compulsion from men. (187) Again, if any one, out of a desire for glory, abandons his son or his daughter; he would justly be blamed rather than praised; seeking acquire honour by the death of his dearest relations, while, even if he had glory, he ought rather to have risked the loss of it to secure the safety of his children. (188) We must investigate, therefore, whether Abraham was under the influence of any one of the aforesaid motives, custom, or love of glory, or fear, when he was about to sacrifice his son. Now Babylon and Mesopotamia, and the nation of the Chaldaeans, do not receive the custom of sacrificing their children; and these are the countries in which Abraham had been brought up and had lived most of his time; so that we cannot imagine that his sense of the misfortune that he was commanded to inflict upon himself was blunted by the frequency of such events. (189) Again, there was no fear from men which pressed upon him, for no one knew of this oracular command which had been given to him alone, nor was there any common calamity pressing upon the land in which he was living, such as could only be remedied by the destruction of his most excellent son. (190) May it not have been, however, from a desire to obtain praise from the multitude that he proceeded to this action? But what praise could be obtained in the desert, when there was no one likely to be present who could possibly say anything in his favour, and when even his two servants were left at a distance on purpose that he might not seem to be hunting after praise, or to be making a display by bringing witnesses with him to see the greatness of his devotion? XXXV. (191) Therefore putting a barrier on their unbridled and evil-speaking mouths, let them moderate that envy in themselves which hates everything that is good, and let them forbear to attack the virtues of men who have lived excellently, which they ought rather to reward and decorate with panegyric. And that this action of Abraham's was in reality one deserving of praise and of all love, it is easy to see from many circumstances. (192) In the first place, then, he laboured above all men to obey God, which is thought an excellent thing, and an especial object for all men's desire, by all right-minded persons, to such a degree, that he never omitted to perform anything which God commanded him, not even if it was full of arrogance and ingloriousness, or even of positive pain and misery; for which reason he also bore, in a most noble manner, and with the most unshaken fortitude, the command given to him respecting his son. (193) In the second place, though it was not the custom in the land in which he as living, as perhaps it is among some nations, to offer human sacrifices, and custom, by its frequency, often removes the horror felt at the first appearance of evils, he himself was about to be the first to set the example of a novel and most extraordinary deed, which I do not think that any human being would have brought himself to submit to, even if his soul had been made of iron or of adamant; for as some one has said, -- "Tis a hard task with nature to contend." (194) In the second place, after he had become the father of this his only legitimate son, he, from the moment of his birth, cherished towards him all the genuine feelings of affection, which exceeds all modest love, and all the ties of friendship which have ever been celebrated in the world. (195) There was added also, this most forcible charm of all, that he had become the father of this son not in the prime of his life, but in his old age. For parents become to a certain degree insane in their affection for their children of their old age, either from the circumstance of their having been wishing for their birth a long time, or else because they have no longer any hope that they shall have any more; nature having taken her stand there as at the extreme and furthest limit. (196) Now there is nothing unnatural or extraordinary in devoting one child to God out of a numerous family, as a sort of first fruits of all one's children, while one still has pleasure in those who remain alive, who are no small comfort and alleviation of the grief felt for the one who is sacrificed. But the man who gives the only beloved son that he is possessed of performs an action beyond all powers of language to praise, as he is giving nothing to his own natural affection, but inclining with his whole will and heart to show his devotion to God. (197) Accordingly this is an extraordinary and almost unprecedented action which was done by Abraham. For other men, even if they have yielded up their children to be sacrificed on behalf of the safety of their native land or of their armies, have either remained at home themselves, or have kept at a distance from the altar of sacrifice; or at least, if they have been present they have averted their eyes, and left others to strike the blow which they have not endured to witness. (198) But this man, like a priest of sacrifice himself, did himself begin to perform the sacred rite, although he was a most affectionate father of a son who was in all respects most excellent. And, perhaps, according to the usual law and custom of burnt offerings he was intending to solemnise the rite by dividing his son limb by limb. And so he did not divide his feelings and allot one part of his regard to his son and another part to piety to God: but he devoted the whole soul, entire and undivided, to holiness; thinking but little of the kindred blood which flowed in the victim. (199) Now of all the circumstances which we have enumerated what is there which others have in common with Abraham? What is there which is not peculiar to him, and excellent beyond all power of language to praise? So that every one who is not struck by nature envious and a lover of evil must be struck with amazement and admiration for his excessive piety, even if he should not call at once to mind all the particulars on which I have been dwelling, but only some one of the whole number; for the conception of any one of these particulars is sufficient by a brief and faint outline to display the greatness and loftiness of the father's soul; though there is nothing petty in the action of the wise man.

Pseudo-Philo 32:1-3פסבדו-פילון ל״ב:א׳-ג׳

(1) Then Debbora and Barach the son of Abino and all the people together sang an hymn unto the Lord in that day, saying: Behold, from on high hath the Lord shewn unto us his glory, even as he did aforetime when he sent forth his voice to confound the tongues of men. And he chose out our nation, and took Abraham our father out of the fire, and chose him before all his brethren, and kept him from the fire and delivered him from the bricks of the building of the tower, and gave him a son in the latter days of his old age, and brought him out of the barren womb, and all the angels were jealous against him, and the orderers of the hosts envied him (Jud. 5:1). (2) And it came to pass, when they were jealous against him, God said unto him: Slay for me the fruit of thy belly and offer for my sake that which I gave thee. And Abraham did not gainsay him and set forth immediately. And as he went forth he said to his son: Lo, now, my son, I offer thee for a burnt offering and deliver thee into his hands who gave thee unto me. (3) And the son said to his father: Hear me, father. If a lamb of the flock is accepted for an offering to the Lord for an odour of sweetness, and if for the iniquities of men sheep are appointed to the slaughter, but man is set to inherit the world, how then sayest thou now unto me: Come and inherit a life secure, and a time that cannot be measured? What and if I had not been born in the world to be offered a sacrifice unto him that made me? And it shall be my blessedness beyond all men, for there shall be no other such thing; and in me shall the generations be instructed, and by me the peoples shall understand that the Lord hath accounted the soul of a man worthy to be a sacrifice unto him.

Bavli Shabbat 30bבבלי שבת ל׳:

Similarly, “So I commended mirth,” that is the joy of a mitzva. “And of mirth: What does it accomplish?” that is joy that is not the joy of a mitzva. The praise of joy mentioned here is to teach you that the Divine Presence rests upon an individual neither from an atmosphere of sadness, nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of idle conversation, nor from an atmosphere of idle chatter, but rather from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva. As it was stated with regard to Elisha that after he became angry at the king of Israel, his prophetic spirit left him until he requested: “But now bring me a minstrel; and it came to pass, when the minstrel played, that the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3:15). Rav Yehuda said: And, so too, one should be joyful before stating a matter of halakha. Rava said: And, so too, one should be joyful before going to sleep in order to have a good dream.

ושבחתי אני את השמחה שמחה של מצוה ולשמחה מה זה עושה זו שמחה שאינה של מצוה ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר {מלכים ב ג׳:ט״ו} ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳ אמר רב יהודה וכן לדבר הלכה אמר רבא וכן לחלום טוב.

Bavli Taanit 4aבבלי תענית ד׳.

א״ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שלשה שאלו שלא כהוגן לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי אליעזר עבד אברהם דכתיב {בראשית כ״ד:י״ד} והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגו׳ יכול אפי׳ חיגרת אפי׳ סומא השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה שאול בן קיש דכתיב {שמואל א י״ז:כ״ה} והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפי׳ עבד אפילו ממזר השיבו כהוגן ונזדמן לו דוד יפתח הגלעדי דכתיב {שופטים י״א:ל״א} והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו׳ יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן נזדמנה לו בתו והיינו דקאמר להו נביא לישראל {ירמיהו ח׳:כ״ב} הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם וכתיב {ירמיהו י״ט:ה׳} אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר {מלכים ב ג׳:כ״ז} ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם.

Bavli Sanhedrin 89bבבלי סנהדרין פ״ט:

Apropos the binding of Isaac, the Gemara elaborates: It is written: “And it came to pass after these matters [hadevarim] that God tried Abraham” (Genesis 22:1). The Gemara asks: After what matters? How does the binding of Isaac relate to the preceding events? Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: This means after the statement [devarav] of Satan, as it is written: “And the child grew, and was weaned, and Abraham prepared a great feast on the day that Isaac was weaned” (Genesis 21:8). Satan said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, this old man, you favored him with a product of the womb, i.e., a child, at one hundred years of age. From the entire feast that he prepared, did he not have even one dove or one pigeon to sacrifice before You as a thanks-offering? God said to Satan: Did Abraham prepare the feast for any reason but for his son? If I say to him: Sacrifice your son before Me, he would immediately slaughter him. Immediately, after these matters, the verse states: “And God tried Abraham.” The Torah continues: “And He said: Take, please [na], your son” (Genesis 22:2). Rabbi Shimon bar Abba says: The word na is nothing other than an expression of entreaty. Why did God request rather than command that Abraham take his son? The Gemara cites a parable of a flesh-and-blood king who confronted many wars. And he had one warrior fighting for him, and he overcame his enemies. Over time, there was a fierce war confronting him. The king said to his warrior: I entreat you, stand firm for me in this war, so that others will not say: There is no substance in the first victories, and you are not a true warrior. Likewise, the Holy One, Blessed be He, also said to Abraham: I have tried you with several ordeals, and you have withstood them all. Now, stand firm in this ordeal for Me, so that others will not say: There is no substance in the first ordeals. God said to Abraham: “Please take your son, your only, whom you love, Isaac” (Genesis 22:2). When God said: “Your son,” Abraham said: I have two sons. When God said: “Your only,” Abraham said: This son is an only son to his mother, and that son is an only son to his mother. When God said: “Whom you love,” Abraham said: I love both of them. Then God said: “Isaac.” And why did God prolong His command to that extent? Why did He not say Isaac’s name from the outset? God did so, so that Abraham’s mind would not be confused by the trauma. Satan preceded Abraham to the path that he took to bind his son and said to him: “If one ventures a word to you, will you be weary…you have instructed many, and you have strengthened the weak hands. Your words have upheld him that was falling…but now it comes upon you, and you are weary” (Job 4:2–5). Do you now regret what you are doing? Abraham said to him in response: “And I will walk with my integrity” (Psalms 26:11). Satan said to Abraham: “Is not your fear of God your foolishness?” (Job 4:6). In other words, your fear will culminate in the slaughter of your son. Abraham said to him: “Remember, please, whoever perished, being innocent” (Job 4:7). God is righteous and His pronouncements are just. Once Satan saw that Abraham was not heeding him, he said to him: “Now a word was secretly brought to me, and my ear received a whisper thereof” (Job 4:12). This is what I heard from behind the heavenly curtain [pargod], which demarcates between God and the ministering angels: The sheep is to be sacrificed as a burnt-offering, and Isaac is not to be sacrificed as a burnt-offering. Abraham said to him: Perhaps that is so. However, this is the punishment of the liar, that even if he speaks the truth, others do not listen to him. Therefore, I do not believe you and will fulfill that which I was commanded to perform. The Gemara cites an alternative explanation of the verse: “And it came to pass after these matters that God tried Abraham” (Genesis 22:1). Rabbi Levi says: This means after the statement of Ishmael to Isaac, during an exchange between them described in the verse: “And Sarah saw the son of Hagar…mocking” (Genesis 21:9). Ishmael said to Isaac: I am greater than you in the fulfillment of mitzvot, as you were circumcised at the age of eight days, without your knowledge and without your consent, and I was circumcised at the age of thirteen years, with both my knowledge and my consent. Isaac said to Ishmael: And do you provoke me with one organ? If the Holy One, Blessed be He, were to say to me: Sacrifice yourself before Me, I would sacrifice myself. Immediately, God tried Abraham, to confirm that Isaac was sincere in his offer to give his life.

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם (אחר מאי) א״ר יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא אחר דבריו של שטן דכתיב {בראשית כ״א:ח׳} ויגדל הילד ויגמל וגו׳ אמר שטן לפני הקב״ה רבונו של עולם זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו מיד והאלהים נסה את אברהם ויאמר קח נא את בנך אמר רבי שמעון בר אבא אין נא אלא לשון בקשה משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה והיה לו גבור אחד ונצחן לימים עמדה עליו מלחמה חזקה אמר לו בבקשה ממך עמוד לי במלחמה זו שלא יאמרו ראשונות אין בהם ממש אף הקב״ה אמר לאברהם ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכלן עכשיו עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים את בנך ב׳ בנים יש לי את יחידך זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו אשר אהבת תרוייהו רחימנא להו את יצחק וכל כך למה כדי שלא תטרף דעתו עליו קדמו שטן לדרך אמר לו {איוב ד׳:ב׳} הנסה דבר אליך תלאה הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק כושל יקימון מליך כי עתה תבא אליך ותלא אמר לו {תהילים כ״ו:י״א} אני בתומי אלך אמר לו הלא יראתך כסלתך אמר לו זכר נא מי הוא נקי אבד כיון דחזא דלא קא שמיע ליה אמר ליה ואלי דבר יגונב כך שמעתי מאחורי הפרגוד השה לעולה ואין יצחק לעולה אמר לו כך עונשו של בדאי שאפילו אמר אמת אין שומעין לו ר׳ לוי אמר אחר דבריו של ישמעאל ליצחק אמר לו ישמעאל ליצחק אני גדול ממך במצות שאתה מלת בן שמנת ימים ואני בן שלש עשרה שנה אמר לו ובאבר אחד אתה מגרה בי אם אומר לי הקב״ה זבח עצמך לפני אני זובח מיד והאלהים נסה את אברהם

Bereshit Rabbah 55:1-6בראשית רבה נ״ה:א׳-ו׳

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (בראשית כב, א), כְּתִיב (תהלים ס, ו): נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קשֶׁט סֶלָּה, נִסָּיוֹן אַחַר נִסָּיוֹן, וְגִדּוּלִין אַחַר גִּדּוּלִין, בִּשְׁבִיל לְנַסּוֹתָן בָּעוֹלָם, בִּשְׁבִיל לְגַדְּלָן בָּעוֹלָם, כַּנֵּס הַזֶּה שֶׁל סְפִינָה. וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִפְּנֵי קשֶׁט, בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְקַשֵּׁט מִדַּת הַדִּין בָּעוֹלָם, שֶׁאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם לְמִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַעֲשִׁיר מַעֲשִׁיר, לְמִי שֶׁהוּא רוֹצֶה מַעֲנִי, וּלְמִי שֶׁהוּא רוֹצֶה הוּא עוֹשֶׂה מֶלֶךְ, אַבְרָהָם כְּשֶׁרָצָה עֲשָׂאוֹ מֶלֶךְ, כְּשֶׁרָצָה עֲשָׂאוֹ עָשִׁיר, יָכוֹל אַתְּ לַהֲשִׁיבוֹ וְלוֹמַר לוֹ יָכוֹל אַתְּ לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְהוּא אוֹמֵר מֶה עָשָׂה, וְאַתְּ אוֹמֵר לוֹ (בראשית כא, ה): וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ, וְאַחַר כָּל הַצַּעַר הַזֶּה נֶאֱמַר לוֹ (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ וְלֹא עִכֵּב, הֲרֵי נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵס לְהִתְנוֹסֵס. (ב) ה׳ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ (תהלים יא, ה), אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן הַפִּשְׁתָּנִי הַזֶּה כְּשֶׁפִּשְׁתָּנוֹ לוֹקֶה אֵינוֹ מַקִּישׁ עָלָיו בְּיוֹתֵר מִפְּנֵי שֶׁהִיא פּוֹקַעַת, וּכְשֶׁפִּשְׁתָּנוֹ יָפֶה הוּא מַקִּישׁ עָלָיו בְּיוֹתֵר, לָמָּה שֶׁהִיא מִשְׁתַּבַּחַת וְהוֹלֶכֶת. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים, לָמָּה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לַעֲמֹד, דִּכְתִיב (ישעיה נז, כ): וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ, וְאֶת מִי מְנַסֶּה אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ צַדִּיק יִבְחָן, (בראשית לט, ז): וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָֹּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו וגו׳. וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן הַיּוֹצֵר הַזֶּה כְּשֶׁהוּא בּוֹדֵק אֶת הַכִּבְשָׁן שֶׁלּוֹ אֵינוֹ בּוֹדֵק אֶת הַכֵּלִים הַמְרֹעָעִים, לָמָּה שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לְהָקִישׁ עָלָיו אַחַת עַד שֶׁהוּא שׁוֹבְרוֹ, וּמַה הוּא בּוֹדֵק בְּקַנְקַנִים בְּרוּרִים, שֶׁאֲפִלּוּ הוּא מַקִּישׁ עָלָיו כַּמָּה פְּעָמִים אֵינוֹ שׁוֹבְרוֹ, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים אֶלָּא אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ צַדִּיק יִבְחָן. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה לוֹ שְׁתֵּי פָּרוֹת אַחַת כֹּחָהּ יָפֶה וְאַחַת כֹּחָהּ רָע, עַל מִי הוּא נוֹתֵן אֶת הָעֹל לֹא עַל אוֹתָהּ שֶׁכֹּחָהּ יָפֶה, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶלָּא הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ צַדִּיק יִבְחָן. (ג) דָּבָר אַחֵר, ה׳ צַדִּיק יִבְחָן, זֶה אַבְרָהָם, וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. רַבִּי אָבוּן פָּתַח (קהלת ח, ד): בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה, אָמַר רַבִּי אָבִין לְרַב שֶׁהָיָה מְצַוֶּה לְתַלְמִידוֹ וְאוֹמֵר לוֹ (דברים טז, יט): לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, וְהוּא מַטֶּה מִשְׁפָּט. (דברים טז, יט): לֹא תַכִּיר פָּנִים, וְהוּא מַכִּיר פָּנִים. (דברים טז, יט): לֹא תִקַּח שֹׁחַד, וְהוּא לוֹקֵחַ שֹׁחַד. לֹא תַלְוֶה בְּרִבִּית, וְהוּא מַלְוֶה בְּרִבִּית. אָמַר לוֹ תַּלְמִידוֹ רַבִּי אַתָּה אוֹמֵר לִי לֹא תַלְוֶה בְּרִבִּית וְאַתְּ מַלְוֶה בְּרִבִּית, לָךְ שְׁרֵי וְלִי אֲסִירָא. אָמַר לוֹ אֲנִי אוֹמֵר לְךָ אַל תַּלְוֶה בְּרִבִּית לְיִשְׂרָאֵל, אֲבָל תַּלְוֶה בְּרִבִּית לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, דִּכְתִיב (דברים כג, כא): לַנָּכְרִי תַשִׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ. כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ (ויקרא יט, יח): לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר, וְאַתְּ נוֹקֵם וְנוֹטֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (נחום א, ב): נֹקֵם ה׳ וּבַעַל חֵמָה, נוֹקֵם הוּא לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי כָּתַבְתִּי בַּתּוֹרָה: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, אֲבָל נוֹקֵם וְנוֹטֵר אֲנִי לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, (במדבר לא, ב): נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּתִיב (דברים ו, טז): לֹא תְנַסּוּ אֶת ה׳, וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. (ד) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אַחַר הִרְהוּרֵי דְבָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, מִי הִרְהֵר אַבְרָהָם הִרְהֵר וְאָמַר שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי אֶת הַכֹּל וְלֹא הִפְרַשְׁתִּי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא פַּר אֶחָד וְלֹא אַיִל אֶחָד. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מְנָת שֶׁנֹּאמַר לְךָ שֶׁתַּקְרִיב אֶת בִּנְךָ וְלֹא תְעַכֵּב, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר, אֱלֹהִים וְהָאֱלֹהִים, הוּא וּבֵית דִּינוֹ, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָמְרוּ, אַבְרָהָם זֶה שָׂמַח וְשִׂמַּח אֶת הַכֹּל וְלֹא הִפְרִישׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא פַּר אֶחָד וְלֹא אַיִל אֶחָד. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מְנָת שֶׁנֹּאמַר לוֹ שֶׁיַּקְרִיב אֶת בְּנוֹ וְלֹא יְעַכֵּב. יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל הָיוּ מִדַּיְּנִים זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר אֲנִי חָבִיב מִמְךָ שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְזֶה אָמַר חָבִיב אֲנִי מִמְךָ שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁמוֹנָה יָמִים. אָמַר לֵיהּ יִשְׁמָעֵאל אֲנִי חָבִיב מִמְךָ, לָמָּה שֶׁהָיָה סִפֵּק בְּיָדִי לִמְחוֹת וְלֹא מָחִיתִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר יִצְחָק הַלְּוַאי הָיָה נִגְלָה עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר לִי שֶׁאֶחְתֹּךְ אֶחָד מֵאֵבָרַי וְלֹא אֲעַכֵּב, מִיָּד וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. [נֻסַּח אַחֵר: אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל, אֲנִי חָבִיב מִמְךָ שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֲבָל אַתָּה נִמַּלְתָּ בְּקָטְנְךָ וְאִי אֶפְשָׁר לִמְחוֹת. אָמַר לוֹ יִצְחָק כָּל מַה שֶּׁהִלְוֵיתָ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלשָׁה טִפִּים דַּם הֵם, אֶלָּא הֲרֵינִי עַכְשָׁו בֶּן שְׁלשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנָה אִלּוּ מְבַקֵּשׁ לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִשָּׁחֵט אֵינִי מְעַכֵּב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי הַשָּׁעָה, מִיָּד וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.] (ה) בַּמָּה אֲקַדֵּם ה׳ אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם (מיכה ו, ו ז), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר אַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים אֲמוּרִין בְּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב, שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה וְהֶעֱלָה אֶת בְּנוֹ לְעוֹלָה, אֲבָל אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּיִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּמָּה אֲקַדֵּם ה׳ אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם וגו׳ הֲיִרְצֶה ה׳ בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי, בְּיִצְחָק אַף עַל פִּי שֶׁלֹא נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה קִבְּלוֹ כְּגוֹמֵר מַעֲשֶׂה, וּבְמֵישַׁע לֹא נִתְקַבֵּל לְפָנָיו. (ו) וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר גִּדְּלוֹ כַּנֵּס הַזֶּה שֶׁל סְפִינָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר נִסָּה אוֹתוֹ בְּוַדַּאי שֶׁלֹא יִהְיוּ אוֹמְרִין הֲמָמוֹ עִרְבְּבוֹ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת. וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת דִּמָּה משֶׁה עַצְמוֹ לְאַבְרָהָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (משלי כה, ו): אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד, אַבְרָהָם אָמַר הִנֵּנִי, הִנֵּנִי לִכְהֻנָּה, הִנֵּנִי לְמַלְכוּת, זָכָה לִכְהֻנָּה וְזָכָה לְמַלְכוּת. זָכָה לִכְהֻנָּה (תהלים קי, ד): נִשְׁבַּע ה׳ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם. לְמַלְכוּת (בראשית כג, ו): נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה. משֶׁה אָמַר (שמות ג, ד): הִנֵּנִי, הִנֵּנִי לִכְהֻנָה, הִנֵּנִי לְמַלְכוּת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות ג, ה): אַל תִּקְרַב הֲלֹם, אֵין קְרַב אֶלָּא כְּהֻנָּה, הֵיאךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר א, נא): וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת, וְאֵין הֲלֹם, אֶלָּא מַלְכוּת, הֵיאךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמואל ב ז, יח): כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם.

Bereshit Rabbah 56:4בראשית רבה נ״ו:ד׳

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי (בראשית כב, ז), בָּא לוֹ סמא״ל אֵצֶל אָבִינוּ אַבְרָהָם אֲמַר לֵיהּ סָבָא סָבָא אוֹבַדְתְּ לִבֶּךָ, בֵּן שֶׁנִּתַּן לְךָ לְמֵאָה שָׁנָה אַתָּה הוֹלֵךְ לְשָׁחֲטוֹ, אָמַר לוֹ עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ וְאִם מְנַסֶּה אוֹתְךָ יוֹתֵר מִכֵּן אַתְּ יָכוֹל לַעֲמֹד, (איוב ד, ב): הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִלְאֶה, אָמַר לוֹ וְיָתֵר עַל דֵּין. אָמַר לוֹ לְמָחָר אוֹמֵר לְךָ שׁוֹפֵךְ דָּם אַתְּ חַיָּב שֶׁשָּׁפַכְתָּ דָּמוֹ שֶׁל בִּנְךָ, אָמַר לוֹ, עַל מְנָת כֵּן. וְכֵיוָן שֶׁלֹא הוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם בָּא לוֹ אֵצֶל יִצְחָק, אָמַר לוֹ בְּרָא דַּעֲלוּבְתָּא, הוֹלֵךְ הוּא לְשָׁחָטֶךָ, אָמַר לוֹ עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ אִם כֵּן כָּל אוֹתָן הַפָּרְגָזִיּוֹת שֶׁעָשָׂת אִמְּךָ לְיִשְׁמָעֵאל שְׂנָאֵיהּ דְּבֵיתָה יְרוּתָא, וְאַתָּה אֵינְךָ מַכְנִיס בְּלִבֶּךָ. כַּד לָא תֵיעוּל מִילָא תֵיעוּל פַּלְגָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו אָבִי, לָמָּה אָבִי אָבִי שְׁתֵּי פְּעָמִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלֵּא עָלָיו רַחֲמִים. (בראשית כב, ז): וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵֵשׁ וְהָעֵצִים, אָמַר לוֹ יְצֵף לְהַהוּא גַּבְרָא דְּיִגְעַר בֵּיהּ, מִכָּל מָקוֹם אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶֹּׂה בְּנִי, וְאִם לָאו אַתָּה הַשֶֹּׂה לְעֹלָה בְּנִי, (בראשית כב, ח): וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, זֶה לַעֲקֹד וְזֶה לִעָקֵד, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לִשָּׁחֵט.

Bereshit Rabbah 56:7-8בראשית רבה נ״ו:ז׳-ח׳

(ז) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה׳ מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם (בראשית כב, יא), תָּנֵי רַבִּי חִיָּא לְשׁוֹן חִבָּה לְשׁוֹן זֵרוּז. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אָמַר לוֹ וְלַדּוֹרוֹת, אֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּאַבְרָהָם, וְאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּיַעֲקֹב, וְאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּמשֶׁה, וְאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כִּשְׁמוּאֵל. (בראשית כב, יב): וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ, וְסַכִּין הֵיכָן הָיָה, נָשְׁרוּ שָׁלשׁ דְּמָעוֹת מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְשִׁחֵת הַסַּכִּין. אָמַר לוֹ אֲחַנְקֶנּוּ, אָמַר לוֹ אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר. אָמַר לוֹ אוֹצִיא מִמֶּנּוּ טִפַּת דָּם. אָמַר לוֹ אַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, אַל תַּעֲשׂ לוֹ מוּמָה. כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, הוֹדַעְתִּי לַכֹּל שֶׁאַתְּ אוֹהֲבֵנִי וְלֹא חָשַׂכְתָּ וגו׳, שֶׁלֹא תֹאמַר כָּל הֶחֳלָאִים שֶׁחוּץ לַגּוּף אֵינָן חֳלָאִים, אֶלָּא מַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִלּוּ אָמַרְתִּי לְךָ הַקְרֵב עַצְמְךָ לִי וְלֹא עִכַּבְתָּ. (ח) דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ אַבְרָהָם לַעֲקֹד יִצְחָק בְּנוֹ, אָמַר לוֹ אַבָּא בָּחוּר אֲנִי וְחוֹשֵׁשַׁנִי שֶׁמָּא יִזְדַּעֲזַע גּוּפִי מִפַּחֲדָהּ שֶׁל סַכִּין וַאֲצַעֲרֶךָ, וְשֶׁמָּא תִּפָּסֵל הַשְּׁחִיטָה וְלֹא תַעֲלֶה לְךָ לְקָרְבָּן, אֶלָּא כָּפְתֵנִי יָפֶה יָפֶה, מִיָּד וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק, כְּלוּם יָכוֹל אָדָם לִכְפּוֹת בֶּן שְׁלשִׁים וָשֶׁבַע [נסח אחר: בן עשרים ושש שנה] אֶלָּא לְדַעְתּוֹ. מִיָּד וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ, הוּא שׁוֹלֵחַ יָד לִטֹּל אֶת הַסַּכִּין וְעֵינָיו מוֹרִידוֹת דְמָעוֹת וְנוֹפְלוֹת דְּמָעוֹת לְעֵינָיו שֶׁל יִצְחָק מֵרַחֲמָנוּתוֹ שֶׁל אַבָּא, וְאַף עַל פִּי כֵן הַלֵּב שָׂמֵחַ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן יוֹצְרוֹ, וְהָיוּ הַמַּלְאָכִים מִתְקַבְּצִין כִּתּוֹת כִּתּוֹת מִלְּמַעְלָן, מָה הֲווֹן צָוְחִין (ישעיה לג, ח): נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח הֵפֵר בְּרִית מָאַס עָרִים, אֵין רְצוֹנוֹ בִּירוּשָׁלַיִם וּבְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהוֹרִישׁ לְבָנָיו שֶׁל יִצְחָק. (ישעיה לג, ח): לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ, לֹא עָמְדָה זְכוּת לְאַבְרָהָם לֵית לְכָל בְּרִיָה חֲשִׁיבוּת קֳדָמוֹי. אָמַר רַבִּי אַחָא הִתְחִיל אַבְרָהָם תָּמֵהַּ, אֵין הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אֶלָּא דְבָרִים שֶׁל תֵּמַהּ, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ (בראשית כא, יב): כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, חָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ, וְעַכְשָׁיו אַתְּ אָמַר לִי (בראשית כב, יב): אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, אֶתְמְהָא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַבְרָהָם (תהלים פט, לה): לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה. כְּשֶׁאָמַרְתִּי לְךָ קַח נָא אֶת בִּנְךָ, לֹא אָמַרְתִּי שְׁחָטֵהוּ, אֶלָּא וְהַעֲלֵהוּ, לְשֵׁם חִבָּה אָמַרְתִּי לָךְ, אֲסִקְתֵּיהּ וְקִיַּמְתָּ דְּבָרַי, וְעַתָּה אַחֲתִינֵיהּ. [נסח אחר: משלו משל למלך שאמר לאוהבו העלה את בנך על שלחני, הביאו אותו אוהבו וסכינו בידו, אמר המלך וכי העלהו לאכלו אמרתי לך, העלהו אמרתי לך מפני חבתו. הדא הוא דכתיב (ירמיה יט, ה): ולא עלתה על לבי, זה יצחק. ]

Tanchuma 4תנחומא ד׳

קְדָמוֹ הַשָּׂטָן בַּדֶּרֶךְ וְנִדְמֶה לוֹ כִּדְמוּת זָקֵן. אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לוֹ: לְהִתְפַּלֵּל. אָמַר לוֹ: וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל? לָמָּה אֵשׁ וּמַאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ וְעֵצִים עַל כְּתֵפוֹ? אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא נִשְׁהֶא יוֹם אוֹ יוֹמַיִם וְנִשְׁחַט וְנֹאפֶה וְנֹאכַל. אָמַר לוֹ: זָקֵן, לֹא שָׁם הָיִיתִי כְּשֶׁאָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קַח נָא אֶת בִּנְךָ, וְזָקֵן כְּמוֹתְךָ יֵלֵךְ וִיאַבֵּד בֵּן שֶׁנִּתַּן לוֹ לְמֵאָה שָׁנָה. לֹא שָׁמַעְתָּ הַמָּשָׁל, מַה שֶּׁהָיָה בְיָדוֹ אִבְּדוֹ וּמְבַקֵשׁ מֵאֲחֵרִים. וְאִם תֹּאמַר יִהְיֶה לְךָ בֵּן אַחֵר, תִּשְׁמַע מִן הַמַּשְׂטִין וּתְאַבֵּד נְשָׁמָה שֶׁתִּתְחַיֵּב עָלֶיהָ בַּדִּין. אָמַר לוֹ: לֹא מַשְׂטִין הָיָה אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ הָיָה, לֹא אֶשְׁמַע מִמְּךָ. הָלַךְ מֵעָלָיו וְנִדְמָה לְבָחוּר וְעָמַד עַל יְמִינוֹ שֶׁל יִצְחָק. אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לוֹ: לִלְמֹד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: בְּחַיֶּיךָ אוֹ בְּמִיתָתְךָ. אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ אָדָם שֶׁיִּלְמֹד אַחַר מִיתָה? אָמַר לוֹ: עָלוּב בַּר עֲלוּבָה, כַּמָּה תַעֲנִיּוֹת נִתְעַנֵּית אִמְּךָ עַד שֶׁלֹּא נוֹלַדְתָּ, וְהַזָּקֵן הַזֶּה הִשְׁתַּטָּה וְהוּא הוֹלֵךְ לְשָׁחֳטֶךָ. אָמַר: אַף עַל פִּי כֵן לֹא אֶעֱבֹר עַל דַּעַת יוֹצְרִי וְעַל צִוּוּי אָבִי. חָזַר וְאָמַר לְאָבִיו: אָבִי, רְאֵה מָה אוֹמֵר לִי זֶה. אָמַר לוֹ: אַל תַּשְׁגִּיחַ עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ בָּא אֶלָּא לְיָעֵף לָנוּ. מִיָּד וַיֹּאמֶר יִצְחָק וְגוֹ׳

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 22:1-2ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית כ״ב:א׳-ב׳

(א) והאלהים נסה את אברהם – כתוב "י"י צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו" פירושו: את הצדיקים אלהים מעמיד בנסיון אבל את הרשעים ואוהבי החמס הוא שונא ומרחיק. וחובה עלינו לדעת שנסיון זה שאמר הכתוב כי ה' מנסה בו את הצדיקים אינו הנסיון הכללי שהוא בשער העבודה והמרי. כי הנסיון ההוא חל על כל בני אדם ואילו הנסיון הזה הוא נסיון שני, והוא למעלה מן הראשון. כשאדם מקיים את רצון הבורא בדברים שהכל חייבים בהם הוא כדאי לכך שיעמידוהו לפני שערים נוספים משערי עבודת האל ושיזכוהו לתוספת שכר. ואל יאמר אדם שיש בנסיון כזה: עוול מצד המנסה למנוסה או קיפוח זכות הוא למי שנשלל ממנו נסיון כזה, כי הראשון מובטח לו ששכרו יהיה כפול, ושאינו מתנסה נשאר במדרגה נמוכה, מה שמגיע לו לפי מעשיו. כי מאחר שלא קיים את מה שנצטווה בו, אין זה מן החכמה להטיל עליו צוויים נוספים. ולא עוד אלא שזה לטובתו, כי הוא יתב' יודע שאותו אדם לא יקיים את המצוה הנוספת שתוטל עליו ויגדל חטאו. ולפיכך אמר י"י צדיק יבחן. ונאמר, מפני מה תאר את הצדיק במלה אחת – צדיק, ואת החוטא בשתי תכונות – רשע ואוהב חמס. ונשיב, הצדיק שמעמידים אותו בנסיון השני: הוא השלם בצדקתו, במחשבה ובמעשה, ואילו החוטא, שאין מנסים אותו בנסיונות נוספים: הוא מחוץ (לזכות זו) גם כשהוא רע באחד משני האופנים, בפועל או במחשבה. לפיכך אמר: ורשע, במעשה, ואוהב חמס, במחשבה, לא דא ולא הא מתנסה. וכן הדבר באברהם, כדאי היה שיעמידוהו בנסיון נוסף, לאחר שעמד בעשרה נסיונות, ולפיכך פתח הכתוב את הנסיון הזה בויהי אחר הדברים', כלומר אחר כל הנסיונות הקודמים. והאלהים נסה – הודיענו שהיה זה מן החכמה לנסות את אברהם בזה. וארבע מעלות נתגלו על ידי כך: א. הא' לשי"ת, להודיע לבני אדם שאין הוא בוחר בידיד על לא דבר, אלא לאחר (שהנבחר) עבדו בשלמות. וכדי שלא יאמר אדם על עצמו, אלמלי בחר השם בי הייתי כאברהם. ולכשיראה את נסיונותיו של אברהם. ידע שאין הוא כמותו ובצדק ובמשפט בחרו האל. ב. והמעלה הב' לאברהם, בן שניתן לו בהיותו בן מאה ,עקד אותו ובקש להקריבו כדי לעשות רצון בוראו, ובזכות זה ירבה שכרו. ג. .והשלישית, לשרה, בן שניתן לה לעת זקנתה, הקדישתו לרצון השי"ת. כי כל שעשה אברהם, לא עשה אלא לדעתה, כאמור, כל אשר תאמר אליך וג'. הרי, שידעה שרה שהוביל את יצחק אל ההר על מנת לשחטו ולא עכבתו מתוך רצון לקיים את רצון הבורא, וזה למרות שהיה יחידה ואהובה, וניתן לה אחרי מלאת לה תשעים שנה. ד. והרביעית, ליצחק, כדי שלא יעלה על לב אדם שישמעאל מסר את נפשו לה' יותר מיצחק, באשר נימול בהיותו בן י"ג, מבין כאב ומוכשר לעכב, בעוד שיצחק נימול כשהוא בן שמונה ימים ולא הבין כאב ולא יכול למנוע, העמד יצחק בנסיון גדול משל ישמעאל: הלה (נתנסה) בכאב, וזה מסר את נפשו להריגה. ואם ישאל אדם בענין הנסיון, לשם מה הוא נאמר, הוא בא לשני פנים: א. להודיע (את טיב המתנסה) לעולם, ב. ולשם הגדלת שכרו. ויאמר אליו אברהם – פתח בקריאה ובתשובה עליה, ולא עשה כך כשנתגלה לו קודם לכן, מפני שהציווי החיובי והשלילי צריכים קיום והחיזוק, שיהיה המצווה שומע לקריאה ויכין את נפשו לשמוע את הצו ויקבלנו בנחת ובשלוה. (ב) קח נא – ארבעה דברים נאמרו לו: א. בן ב. ויחיד ג. ואהוב ד. ויצחק כדי להראות עד היכן הגיעה צייתנותו של אברהם; מי שיש לו כמה בנים והוא מוסר אחד מהם לאלהים, הרי הוא עובד בזה את השם, (ולזה רמז) באמרו: בנך, קל וחומר, מי שיש לו רק בן אחד, יחיד לאמו, ולכן אמר: יחידך. ובפרט, כשהוא אהוב עליו ביותר, ולכן אמר: אשר אהבת. ואיך, אם אותו בן מיועד לגדולה ולנבואה, ולכן הוסיף: את יצחק. וכל ארבעת הדברים האלה התקבצו בנסיון של אברהם, ואעפ"כ קיים את רצון הבורא. ואם ישאל אדם, איד אפשר שיצווה להקריבו לאחר שהבטיח לו הבטחות ואמר לו: כי ביצחק יקרא לך זרע, והרי זה מורה שהבטחות (ה') יכולות להיבטל? נאמר לו, לא כי, כי יכול היה להתיותו אחרי מותו ולקיים בו את כל ההבטחות. והמחזיקים בשיטת ה'נסך' (ביטול המצוות) טוענים: אם אפשר שיצוה האל לשחוט את הבן, ולמנוע אותו מזה אחרי כן, הרי יתכן גם שיתן את מצוות התורה, ואחר כך יצוה שלא לעשותן, ואם אפשר שיבטיח הבטחות אודות יצחק, ויבטלן לאחר זמן, הרי לא ימנע גם שיבטל את הבטחותיו (ע"י נביאיו)? וכבר השיבו על זה ארבע תשובות(?):... א. מהן, מי שאמר שעולה זו אין פירושה קרבן אלא העלאה סתם. ואם ישאלו: אדם שאמרו לו להעלות את בנו על ההר, האם זה מדרכו לקחת אש ועצים ולהרכיבם על שכם בנו, ולאחוז מאכלת כדי לשחטו? אמרו, היות ומלת עולה סובלת שני פירושים: 1. העלאה 2. וקרבן צריך היה אברהם להתכונן לדבר הקשה ביותר ולהסתמך על כך שאם כוונת (הציווי) אחרת, אלהים יראני. ומאחר שהכוונה היתה העלאה גרידא, נאמר לו: אל תשלח ידך וג'. ונגד תשובה זו טענו (בעלי הנסך): אם אתם סוברים שאפשר היה שאברהם ילך לו מעם ה' מבלי לדעת מהו שנצטווה בו, הרי יתכן שיקרה כזאת גם לנביאים אחרים ושיאמרו לכם בשם ה' דברים שלא נתחוורו להם, לאחר שפנו מאת ה' מפוקפקים (בכוונת) דבריו, כמו שפקפק אברהם ולא ידע את כוונת דברי ה'. 1. הנה, טענה זו אינה מוכרחת לגבי הנביאים, כי הסיבה לכך אצל אברהם היתה מה שלא רצה אלהים לגלות לו את הכוונה האמתית של הנסיון, כאמור בראשונה, והאלהים נסה את אברהם, ואלמלי פירש לו שאין זו אלא העלאה סתם, הרי בטל הנסיון. ב. הב', (תשובת מי) ששם את הצווי (לאברהם) כתנאי ואמר: אלהים אמר לאברהם, קח וקרב את בנך על ההר, אם אצוה לך (שם) לעשות כך, ופירש מלת אשר (אומר אליך): אם אומר לך, דוגמת אשר נשיא יחטא, אשר תשמעו. וכיון שהציווי היה מתחילתו בתנאי, הכין אברהם את עצמו לאפשרות שיאמר לו שהדבר שנאמר לו להתכונן אליו במקומו עומד. ג. והאופן הג' יש סוברים שבראשית הנסיון מלה נסתרת ודבר ה' והעלהו אינו מוסב על יצחק אלא על האיל, ומלת איל נסתרת (בציווי) כי (רצה אלהים) להשאיר את הדבר בכינוי ובהעלמה כדי שיחשוב אברהם שהכוונה ליצחק, וישלם הנסיון. וראייתם לכך, כשנאמר לאברהם לא לשלוח יד ביצחק, נתברר לו שהכוונה לא היתה, ליצחק והתחיל לחשוב מהו שנצטוה בו, ולמי היתה הכוונה, וכשראה את האיל ידע מיד שאליו היתה, הכוונה ולקחו והקריבו תמורת בנו, ככתוב וישא עיניו וג' ד. והאופן הד', ביטול מצוה, אפשרי במקום שלא הותנה שאין המצוה, בטלה לעולם, אבל במקום שהיה תנאי שהמצוה, לא תבטל אי אפשר שתבטל. וכשנאמר לאברהם לשחוט את יצחק, לא היה בזה תנאי שהציווי לא יבטל, ואפשר היה לצוותו אחר כך שלא לשחטו, כי הציווי הראשון היה טוב (רק) בזמנו. אבל מצוות התורה אינן כך, כי תנאי התנה הקב"ה: לעולם לא אבטלן, ומי שיבוא לבטלן אל תשמעו לו, כי כל עוד יעמדו השמים על הארץ המצוות לא תבטלנה, ולאחר תנאי כזה אין ביטול. וגם ההבטחות לעתיד הן כמצוות התורה, השם שהוא נאמן בהבטחתו לעולם לא יתן שתבטלנה. ולא... הידיעה שלא נתכוון לה הבורא.

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeiot 5:2-3ר׳ סעדיה גאון האמונות והדעות ה׳:ב׳-ג׳

(פרק ב) ואומר נקרא צדיק מי שרוב מעשיו זכיות, ורשע מי ‏שרוב מעשיו חובות. והענין הזה דומה לדברים הטבעיים. והוא שהחכמים קורין לדבר חם, כאשר ‏יהיה החום בו יותר מן הקור, וקורין לדבר קר, כאשר יהיה הקור יותר מן החום. וקורין לגוף בריא ‏כשהבריאות בו יותר, וחולה, כשהחולי בו יותר. ועל הדרך הזה באו השמות הנבואיים, שקורין ‏האדם צדיק כשיהיו רוב מעשיו צדק. כאשר קראו יהושפט וחזקיהו צדיקים אע"פ שהיה במקצת ‏מעשיהם חטא, כאשר נאמר ליהושפט (ד"ה ב' י"ט ל') הלרשע לעזור ולשונאי יי' תאהב ובזאת עליך ‏קצף. ונאמר לחזקיה ולא כגמול עליו השיב חזקיהו (שם ל"ב כ"ה) וכמו שקראו יהוא רשע, והוא בטל ‏את הבעל, וקראו צדקיהו רשע, וכבר הציל ירמיהו. וממה שזכר אותו החכם בשער הזה, לגמול ‏בעולם הזה עבדיו על המעט ממעשיהם, עד שישאר להם הרוב לעולם האחר, כי לא יתכן להעתיקם ‏בעולם ההוא ממדרגה אל מדרגה, כי כל אחד מהגמולים עומד תמיד במה שהוא בו, כאשר אמר ‏‏(דניאל י"ב ב') לחיי עולם ולדראון עולם. ושם הגמול על המעט בעולם הזה, כאשר בכלל הזכיות שהם ‏לזמן הרחוק, והמעט מן הזכיות לעולם הזה, כאשר אמר (דברי' ז' ט') וידעת כי יי' אלהיך הוא ‏האלהים שומר הברית והחסד וגו' ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. ומחלק הענין הזה, כי משה ‏ואהרן חטאו חטא אחד, וענש אותם עליו בעולם הזה, כמ"ש (במדבר כ' י"ב) יען לא האמנתם בי ‏להקדישני וכו' לכן לא תביאו וגו'. ושאביה בן ירבעם עשה טובה אחת, וגמל אותו עליה בעולם הזה ‏כמ"ש (מלכים א' י"ד ג') כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב. ועל השרש הזה ‏אפשר שיהיה לצדיק חטאים רבים, חוייב שיהיה בעבורם כל ימי חייו נגש ונענה, ואפשר שיהיה ‏לחוטא זכיות רבות, ראוי שיהיה בעבורם רוב ימיו בטוב. ובזה אמרו רבותי' ז"ל (קדושין ר"ע) כל ‏שזכיותיו מרובין לו מעונותיו מריעין לו, ודומה כמי ששרף את התורה כלה, וכל שעונותיו מרובין ‏מזכיותיו מטיבין לו, ודומה כמי שקיים את התורה כלה... (פרק ג) ואחר כן אומר, כי אני מוצא יסורי הצדיקים בעולם הזה על שני דרכים, אחד מהם על חטאים ‏מעטים, כאשר הקדמתי לבאר. והשני התחלת רעה יביאה הבורא עליהם, כשידע מהם שהם ‏סובלים אותה, ואחר כן יגמלם עליה טובה, כמ"ש (תהלים י"א ה') יי' צדיק יבחן. ולא נהג לעשות כן ‏עם מי שאינו סובל, מפני שאין בו תועלת. אבל, התועלת בסבל הצדיקים, כדי שידעו בני האדם, כי ‏לא בחרם האלהים לחנם. וכאשר ידעת מענין איוב וסבלו. אלא אם יהיה האדם נענש ביסוריו, וישאל ‏מאלהיו להודיעו על מה הביאם עליו? נהג להודיעו, כאשר אמר (ירמיה ה' י"ט) והיה כי תאמרו ‏תחת מה עשה יי' אלהינו לנו את כל אלה וגו'. ובזה תקון מפני שמביאו לסור מחטאתיו. וכאשר יהיה ‏האדם נבחן ביסוריו, וישאל מאלהיו להודיעו למה הביאם עליו? נהג שלא להודיעו, כאשר אמר משה ‏רבינו (במדבר י"א י"א) למה הרעות לעבדך? ולא באר לו. ואמר איוב, (איוב י' ב') הודיעני על מה ‏תריבני? ולא באר לו. ובזה עוד תקון כדי שלא יהיה סבל הצדיק נקל אצל בני אדם, ויאמר לא סבל ‏כי אם בעבור שידע כי גמולו יהיה גדול. ואומר עוד כי אפילו השלם יתכן שמריעין לו לגמול אותו, כי ‏אני מוצא העוללים מריעים להם, ואין ספק אצלי בגמולם. ויהיה היסורין שמביא עליהם הבורא לטוב ‏להם, כמו מוסר אביהם להם להכותם ולאסרם, כדי למנוע מהם ההזק, וכאש ישקם הרפואות ‏המרות הנמאסות להסיר מחלותם. וכמי שאמר (דברים ח' ה') כי כאשר ייסר איש את בנו יי' אלהיך ‏מיסרך. ואמר עוד בכמו זה, (משלי ג' י"ג) כי את אשר יאהב יי' יוכיח וגומר ואם יאמר אומר הוא יכול ‏להיטיב להם בשעור הגמול הזה מבלתי יסורין נשיבהו בתשובתינו הראשונה אשר אמרנו, כי נטה ‏בנו אל החלק הגדול כי ההשבה על דרך הגמול יותר גדולה ממה שעל דרך החסד. ואחר כן אומר, כי טובת הכופרים לעולם הזה והארכתם, היא על שבעה דרכים. יש מהם מי שידע ‏הבורא ממנו שעתיד לשוב, והוא מאריך לו כדי שתשלם תשובתו, כאשר מצאנוהו שהאריך למנשה ‏כ"ב שנה עד שחזר בתשובה ל"ג שנה אעפ"י שתשובתו לא נשלמה לו. ומהם מי שהאריך לו כדי ‏שיצא ממנו בן צדיק, כאשר האריך לאחז ויצא ממנו חזקיהו, וכאשר האריך לאמון ויצא ממנו יאשיהו. ‏ומהם מי שמאריך לו להנקם בו מאנשים רשעים ממנו, כאשר אמר על אשור (ישעיה י' ו') בגוי חנף ‏אשלחנו וגו'. ומהם מי שמאריך בעבור בקשת צדיק, על דבר שיהיה בו תקנתו כמו שאמר ללוט ‏‏(בראשית י"ט כ"א) הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי וגו'. ומהם מי שמאריך לו להכביד ‏עליו העונש, כאשר הציל פרעה מעשר המכות עד שהטביעו בים, כאשר אמר (תהלים קל"ו ט"ו) ‏ונער פרעה וחילו בים סוף. ועל הענינים האלה שאל ירמיהו אלהיו על האנשים הרשעים, להודיעו ‏על איזה דרך הוא מאריך להם, לא שהיה הדבר רע בעיניו כשאמר (ירמיה י"ב א') מדוע דרך ‏רשעים צלחה וגומר. והודיעו כי הוא על הפנים האחרונים, כדי לענשם ענש חזק, כאשר אמר בפרשה ‏שאחריה (שם ז') עד מתי האבל הארץ וגו'.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 22:1ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״ב:א׳

ויהי אחר הדברים האלה וג׳ – [כלומר] אחר גירושי ישמעאל ובחירת יצחק בחינוך ותוספת החיבה וההוקרה וברית אבימלך וקיום הבטחון והשמחה בתקוה; ואמרו כי יצחק ע״ה היה אז בן שבע ושלושים שנה וזמן העקידה מחובר לזמן פטירת שרה [ע״ה] וזו היא שיטת החכמים ז״ל בבראשית רבה פירשו כי יצחק ציית וסבל והכין את עצמו; אבל אבא מרי ז״ל קבלתי ממנו שהוא היה מרחיק את זה הרבה והיה אומר שאילו היה הדבר כך היה באמת ציות יצחק במעשה זה גדול מציות אברהם והיתה ההבטחה והשכר וגמול ליצחק יתירה (על ההבטחה לאברהם) ואין [ראיה על] זה במקרא. ויאמר אליו וג׳ – הבן מסוד תשובתו ע״ה הנני שהיה מוכן בשעת הקריאה הכנה מורה על השגה שהיתה בו קודם הקריאה והגיע הדמיון שהיא השגה נבואית קשורה בהשגה שהיתה בו קודם. ו(ענינים) אלה נסתרות וסודות שאין אנחנו רואים אלא שמץ מהם; ומה רב החילוק בין מאמרו הנני ומאמר זקנו אדם ואירא כי עירם אנכי ואחבא.

R. Yonah ibn Janach, Sefer HaRikmah Gate 6ר׳ יונה אבן ג׳נאח ספר הרקמה שער ו׳

ותהיה הלמד בענין התמורה והחלף, במקום אמרך 'תחת'... וכמו הלמד הזאת בעיני למ"ד: והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך. כי אני חושב שהאל יתברך ויתעלה כאשר רצה להראות לברואים סֵבל אברהם ע"ה ולגמלו על סבלו, דִבר אליו בדבור משתתף לשני ענינים: אחד מהם מה שיבינוהו ההמון, והשני מה שיבינוהו היחידים, הוא מה שאמר לו: והעלהו שם לעולה – ענינו ההמוני, הוא הנראה מפשט הכתוב, ר"ל: והקריבהו קרבן. ותהיה הלמד על הדרך הזה הלמד הבאה על הפעולים, והיא כמו למ"ד: ויעלהו לעלה תחת בנו. אבל ענינו היחידי הוא שיהיה ענינו: והעלהו שם על אחד ההרים תחת עולה – כלומר שארצה ממך העלותו אלי אל ההר, כרצותי קרבן שתקריבהו לי. וקדם לדעת אברהם הענין ההמוני; וכבר קדמה דעת האלהים יתברך, כי <זה> הענין ההמוני הוא אשר יקדים אליו, אבל רצה להראות בני אדם סבלו ולגמלו עליו. וכאשר הגיע אברהם הענין שרצהו האלהים ממנו והוא: העלותו בנו אל ההר, קראו יתברך מן השמים, רב לך אברהם, הרפה מן הנער. זאת היא, יצליחך האלהים, דעתי בו. והוא ענין נאה דק ומופלא, לא הרגיש בו זולתי, נאות לחכמה, מסכים למה שנוהג בו הלשון, ידחה בו מעלינו ערבוב מי שמחייב אותנו בו המרת התורה. ויש אצלי בו עוד ענין אחר נאה, והוא שאומר, כי מן הצווי מה שאינו גזירה גמורה וחתימה, אך הרצון בו להתגולל לדבר ההוא בלבד, לא שיהיה הרצון בו לגמרו ולהשלימו, ואם יהיה לשונו לשון חתימה וגזר דין על מה שהוא נוהג בלשון, ולא יודע הסוד הזה מהמלות, רק שיהיה בהערה מן המצַוה, או בבחינה מן המצֻוה. והדומה לזה, מה שאמר האלהים לירמיהו על בני יונדב בן רכב: והשקית אותם יין, אשר אין ענינו מבלי ספק: והַשקם, אך ענינו: והראה עליהם לשתותו. ויהיה ענין: והעלהו שם לעלה, על הדרך הזה: התגולל לדבר הזה, כלומר, החל עשותו. אלא שהוא ענין נסתר לא הרגיש בו אברהם עליו השלום, אבל הרגיש בענינו הנגלה, והיה רצון הבורא יתעלה בו מה שזכרנו בפנים הראשונים, מהראות סבל אברהם ושכרו עליו.

Rashi Bereshit 22:1-2, 6, 8, 12רש״י בראשית כ״ב:א׳-ב׳, ו׳,ח׳,י״ב

(1) אחר הדברים האלה AFTER THESE THINGS [or, WORDS] – Some of our Rabbis say (Sanhedrin 89b) that it means after the words of Satan who denounced Abraham saying, "Of all the banquets which Abraham prepared not a single bullock nor a single ram did he bring as a sacrifice to You '. God replied to him, "Does he do anything at all except for his son's sake? Yet if I were to bid him, "Sacrifice him to Me", he would not refuse". Others say that it means "after the words of Ishmael" who boasted to Isaac that he had been circumcised when he was thirteen years old without resisting. Isaac replied to him, "You think to intimidate me by mentioning the loss of one part of the body! If the Holy One, blessed be He, were to tell me, "Sacrifice yourself to Me" I would not refuse" (cf. Genesis Rabbah 55 and Sanhedrin 89b). הנני HERE AM I – Such is the answer of the pious: it is an expression of meekness and readiness (Tanchuma). (2) והעלהו AND OFFER HIM (literally, bring him up) – He did not say, "Slay him", because the Holy One, blessed be He, did not desire that he should slay him, but he told him to bring him up to the mountain to prepare him as a burnt offering. So when he had taken him up, God said to him, "Bring him down". (6) וילכו שניהם יחדיו AND THEY WENT BOTH OF THEM TOGETHER – Abraham who was aware that he was going to slay his son walked along with the same willingness and joy as Isaac who had no idea of the matter. (8) יראה לו השה – this means as much as: He will look out for and choose a lamb for Himself, and if there will be no lamb for a burnt offering, then, בני MY SON will be the offering. Although Isaac then understood that he was travelling on to be slain, yet. וילכו שניהם יחדיו THEY WENT BOTH OF THEM TOGETHER – with the same ready heart. (9) ויעקד AND HE BOUND his hands and feet behind him. Hands and feet tied together is what is meant by עקידה "binding". It is associated in meaning with עקודים in (Genesis 30:35) "[she-goats] that were streaked" — whose ankles were streaked white so that the place where they are bound could be plainly seen. (12) אל תשלח LAY NOT THINE HAND [UPON THE LAD] – to slay him. Then he (Abraham) said to God, "If this be so, I have come here for nothing; let me at least inflict a wound on him and draw some blood from him". God replied, "Neither do thou anything (מאומה) to him" — inflict no blemish (מום) on him (ib). כי עתה ידעתי FOR NOW I KNOW – R. Aba said: Abraham said to God, "I will lay my complaint before you. Yesterday (on an earlier occasion) you told me, (21:12) "In Isaac shall seed be called to thee", and then again you said, (v. 2) "Take now thy son". Now you tell me, "Lay not thy hand upon the lad"! The Holy One, blessed be He, said to him, in the words of Psalms 99:35, "My covenant will I not profane, nor alter that which is gone out of My lips". When I told you, "Take thy son", I was not altering that which went out from My lips, namely, My promise that you would have descendants through Isaac. I did not tell you "Slay him" but bring him up to the mountain. You have brought him up — take him down again" (Gen R. ib.). כי עתה ידעתי FOR NOW I KNOW – From now I have a reply to give to Satan and to the nations who wonder at the love I bear you: I have an opening of the mouth (i.e. I have an excuse, a reason to give them) now that they see that you are a God-fearing man.

(א) אחר הדברים – אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד איל אחד, אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו אילו הייתי אומר לו זבחהו לפניי לא היה מעכב, ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל שהיה מתפאר על יצחק שהוא מל בן י״ג שנה ולא מיחה, אמר ובאבר אחד אתה מייראיני, אילו אמר לי הקב״ה זבח עצמך לא הייתי מעכב. הנני – כך היא ענייה של חסידים לשון ענוה הוא לשון זימון. והאלהים נסה, י״י צדיק יבחן, א״ר יוחנן הפשתני הזה כו׳. (ב) והעלהו – לא אמר לו: שחטהו לפי שלא היה חפץ הקב״ה לשחטו, אלא יעלהו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו אמר לו: הורידהו. (ו) יחדו – אברהם שהיה יודע שהיה הולך לשחוט בנו, היה הולך ברצון ובשמחה, כיצחק שלא היה מרגיש, בדבר. (ח) אלהים יראה לו השה – ויבחר לו השה, ואם אין שה בני, ואף על פי כן יחדו בלב שלם. (יב) אל תשלח – לשחוט. אמר: אלא לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה, ואוציא מעט דם. אמר לו: אל תעש לו מאומה. כי עתה ידעתי – מעתה יש לי מה אשיב לשטן ולאומות התמיהים מה היא חבתי אצלך ידעתי לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא אלהים אתה.

Lekach Tov Bereshit 22:2לקח טוב בראשית כ״ב:ב׳

ויאמר קח נא. אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו בבקשה ממך עמוד בנסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים:

Lekach Tov Bereshit 22:12לקח טוב בראשית כ״ב:י״ב

כי עתה ידעתי. ידעתי לכל שאתה אוהבני: ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. כאילו הקרבת את עצמך לפני:

Rashbam Bereshit 22:1רשב״ם בראשית כ״ב:א׳

Vayhi AFTER THESE EVENTS: The phrase, "after these events (׳ahar ha-devarim ha-'elleh)," always connects events to the preceding chapter. "After ('ahar) these events" (Gen. 15.1) that Abraham killed the kings (14.15), God said to him (15.2), "Abram, do not be afraid" of those nations. "After ('ahare) these events" (22.20), that Isaac was born (21.2), "Abraham was told" further that "Bethuel begot Rebekah" (22.20-23). "After ('ahar) these events" (Est. 3.1), that Mordecai informed on Bigtan and Teresh (Est. 2.22), "King Ahasueres elevated Haman" (Est. 3.1), who wanted to kill Mordecai; Mordecai benefited from his having saved the king's life and Haman was [eventually] hanged. Here, also, "After these events," that Abraham made a pact – obligating himself, his children and his grandchildren – with Abimelech and gave him the seven ewes of the flock; and God became angry about this, since the land of the Philistines is included in the Israelite borders, within which God commanded, "You shall not let a soul stay alive" (Dt. 20.16), and in Joshua (15.45-7) lots were cast over the cities of the five Philistine lords; accordingly, God tested (nissah) Abraham," i.e. He provoked him and caused him pain. [Nissah means to provoke,] as it is written (Job 4.2), "Since He provoked you with suffering (hanissah) you are unable;" [and it is written,] (Ex. 17.7) "because they provoked (nassotam) the LORD [ – hence the name] Massah and Meribah [Provocation and Quarrelsomeness];" [and it is written,] (Ps. 26.2) "Test me, O LORD, and provoke me (venasseni)." In other words, God said to Abraham, "You took pride in the son that I granted you, making a pact between yourselves and their children, now go and offer him as a burnt offering and let it be seen what good your making a pact accomplished!" Later I found a similar interpretation in Midrash Samuel: "The ark of the LORD remained in the territory of the Philistines seven months" (I Sam. 6.1). It is written (Gen 21.30), "Accept these seven ewes from my hand." God said to him, "You gave him seven ewes, I swear that his descendants will wage seven successful wars against your descendants"; another interpretation, "I swear that his descendants will kill the following seven righteous men from among your descendants: Samson, Hofni, Phineas, Saul and his three sons"; another interpretation, "I swear that his descendants will destroy seven sanctuaries: the Tent of Assembly, Gilgal, Nob, Shiloh, Gibeon and the two temples"; another interpretation, "The ark will remain in Philistine territory for seven months." Nissah is equivalent to contraria in the vernacular.

ויהי אחר הדברים האלה – כל מקום שנא' אחר הדברים האלה מחובר על הפרשה שלמעלה. אחר הדברים האלה (בראשית ט"ו:א'), שהרג אברהם את המלכים אמר לו הקב"ה, אל תירא אברם, מן האומות. ויהי אחר הדברים האלה (בראשית כ"ב:כ'), שנולד יצחק, ויוגד לאברהם לאמר עוד ובתואל ילד את רבקה (בראשית כ"ב:כ"ג). וכן אחר הדברים האלה (אסתר ג':א') שהגיד מרדכי על בגתן ותרש, גדל המלך אחשורוש את המן שרצה להרוג את מרדכי, והועיל לו מה שהציל את המלך ונתלה המן. אף כאן, אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו של {אבימלך}, ונתן לו שבע כבשות הצאן, וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלשתים {נתן לו לזרעו, כדכתו' ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים,} וגם ביהושע מטילין על ערי חמשת סרני פלשתים גורל בכלל גבול ישראל (יהושע י"ג:ג', ט"ו:מ"ה-מ"ז), והקב"ה ציוה עליהם לא תחיה כל נשמה (דברים כ':ט"ז). לכן: והאלהים נסה את אברהם – קינתרו וציערו כדכתיב: הנסה דבר אליך תלאה (איוב ד':ב'), על נסותם את י"י (שמות י"ז:ז'), מסה ומריבה, בחנני י"י ונסני (תהלים כ"ו:ב'). כלומר, נתגאיתה בבן שנתתיך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם, ועתה לך והעלהו לעולה, ויראה מה הועילה כריתות ברית שלך. {ניסה – לשון תרגום והנם זועפים (בראשית מ':ו'), נסיסין.} וכן מצאתי אחרי כן במדרש של שמואל (י"ב) ויהי ארון י"י בשדה פלשתים שבעה חדשים. כת' את שבע כבשות תקח מידי. אמר לו הקב"ה: אתה נתתה לו שבע כבשות, חייך שבניו עושים שבע מלחמות עם בניך ונוצחין אותן. ד"א, חייך שבניו הורגים שבע צדיקים מבניך, ואילו הן: שמשון, חפני, ופנחס, שאול ושלשה בניו. ד"א, חייך שבניו מחריבים שבע משכנות, ואילו הן: אוהל מועד, וגלגל, נוב, ושילה, {וגבעון,} ובית עולמים {תרין}. ד"א, שארון מחזיר בשדה פלשתים שבעה חדשים. נסה – קונטרארי"אה.

Rashbam Bereshit 22:12רשב״ם בראשית כ״ב:י״ב

Ki FOR NOW I KNOW: In other words, now I see and it has become public knowledge for the whole world THAT YOU FEAR GOD.

כי עתה ידעתי – כלומר עתה אני רואה ונתפרסם לכל העולם כי ירא אלהים אתה.

Rashbam Shemot 16:4רשב״ם שמות ט״ז:ד׳

ויצא THE PEOPLE SHALL GO OUT AND GATHER EACH DAY THAT DAY'S PORTION: Even if they attempt to gather more, once they arrive home they will find that they have only THAT DAY'S PORTION, as it is written (vs. 18) "When they measured it by the `omer, [he who had gathered much had no excess ...] they had gathered as much as they needed to eat." למען אנסנו THAT I MAY TEST THEM: "Since every day their eyes are turned to Me for their sustenance, as a result they will believe in Me and follow My laws." This idea is explained explicitly in the Torah portion Vehayah `eqev, on the verse (Deut. 8:3) "He subjected you to the hardship of hunger ...."

ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו – אף אם יתכוונו ללקוט הרבה לא ימצאו בבתים אלא דבר {יום} ביומו, כדכתיב: וימודו בעומר וגו׳ איש לפי אכלו לקטו. למען אנסנו – מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי, מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורותי, כמו שמפורש בפרשת והיה עקב: ויענך וירעיבך {וגו׳} (דברים ח׳:ג׳).

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 22:1אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ב:א׳

והאלהים נסה את אברהם – יש אומ' כי הסמ"ך תחת שי"ן, והה"א תחת אל"ף, וטעם כל הפרשה יכחישם. רק נסה כמשמעו. ואנשי שקול הדעת אמרו, כי הדעות שתים, האחד דעת העתיד בטרם היותו, והשנית דעת היש הנמצא, וזה פי' נסה. גם עתה ידעתי (בראשית כ"ב:י"ב). ויאמר הגאון שמלת נסה להראות צדקתו לבני אדם, גם מלת ידעתי (בראשית כ"ב:י"ב) כטעם הודעתי. והלא ידע זה הגאון, כי בעת שעקד את בנו לא היו שם אפי' נעריו. ואחרים אמרו כי פי' והעלהו שם לעולה שיעלהו אל ההר, וזאת תחשב לו לעלה. ואברהם לא ידע סוד הנבואה, וימהר לשחוט את בנו, והשם אמר לו לא בקשתי זאת. ואחרים אמרו הראה שתעלהו לעלה, וכמוהו והשקית אותם יין (ירמיהו ל"ה:ב'). והוצרכו אלה הקדמונים לפירושים האלה, כי יאמרו לא יתכן אחר שיצוה השם מצוה שיאמר אחר כן לא תעשה. והנה לא שמו לב על הבכורים שהחליפם בלוים אחר שנה. ואחר שהכתוב אומר בתחלה נסה את אברהם סרו כל אלה הטענות. והשם נסהו כן שיקבל שכר. וטעם כי עתה ידעתי (בראשית כ"ב:י"ב), כמו ואם לא אדעה (בראשית י"ח:כ"א). ועוד אפרש סודו בפסוק ידעתיך בשם (שמות ל"ג:י"ב). אם יעזרני יודע הנסתרות.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 22:1-2, 12ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״ב:א׳-ב׳, י״ב

(א) אחר הדברים האלה – שנעשה אברהם שר וגדול והמלכים כורתים עמו ברית. נסה את אברהם – הביאו לידי נסיון, שלא יוכל שטן ומקטרג ובעל הדין לומר עליו: [ה]חנם ירא אברהם, הלא סך בעדו ובעד כל אשר לו, וגם המלכים כורתים עמו ברית, כדרך שאמר על איוב (איוב א׳:ט׳-י׳). וביקש ממנו דבר החביב עליו יותר מגופו וממונו. וכיון שלא מנעו, ולא נתרעם לומר: הלא אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כ״א:י״ב), ועכשיו אתה אומר לשחטו ולשרפו. ולא דיי אם היה נשחט על ידי אחרים, שנתתו לי להקהות בו את שיניי, אלא שאתה אומר לי לשחטו בידי. וכיון שכל זה לא חשב כלום, אלא סמך על מצוותו של הקב״ה. (ב) והעלהו שם לעולה – סתם הקב״ה את דבריו, וחשב אברהם כי צוה עליו לשחטו ולהקטירו כליל, ולפיכך הוליך עמו אש ועצים ומאכלת. והוא לא צוה רק להעלותו על גבי המזבח, ומשהעלהו גמר ועשה מצוותו של הקב״ה. (א) [ויש מפרש: נסה – הגביהו ונשאו והודיעו לעולם כמה הוא אדם חשוב, כמו: נסה עלינו אור פניך (תהלים ד׳:ז׳), וכמו: ונשא נס (ישעיהו י״א:י״ב), כי נס דבר גדול הוא. הג׳.] (יב) אל תשלח ידך אל הנער – כי כבר עשית את המצוה, כי לא צוה לך רק להעלותו, ואתה העלית אותו מעל לעצים. כי עתה ידעתי – דרך הוא לדבר בלשון בני אדם, כי מתחילה יודע לבות בני אדם, כלומר: עשיתי עצמי כאילו לא ידעתי ועתה ידעתי, להודיע לכל, ולא יוכל שום קטרג לקטרג עליך עוד.

Rambam Moreh Nevukhim 3:24רמב״ם מורה נבוכים ג׳:כ״ד

THE doctrine of trials is open to great objections: it is in fact more exposed to objections than any other thing taught in Scripture. It is mentioned in Scripture six times, as I will show in this chapter. People have generally the notion that trials consist in afflictions and mishaps sent by God to man, not as punishments for past sins, but as giving opportunity for great reward. This principle is not mentioned in Scripture in plain language, and it is only in one of the six places referred to that the literal meaning conveys this notion. I will explain the meaning of that passage later on. The principle taught in Scripture is exactly the reverse; for it is said: "He is a God of faithfulness, and there is no iniquity in him" (Deut. 32:4). The teaching of our Sages, although some of them approve this general belief (concerning trials], is on the whole against it. For they say, "There is no death without sin, and no affliction without transgression." (See p. 285.) Every intelligent religious person should have this faith, and should not ascribe any wrong to God, who is far from it; he must not assume that a person is innocent and perfect and does not deserve what has befallen him. The trials mentioned in Scripture in the [six] passages, seem to have been tests and experiments by which God desired to learn the intensity of the faith and the devotion of a man or a nation. [If this were the case] it would be very difficult to comprehend the object of the trials, and yet the sacrifice of Isaac seems to be a case of this kind, as none witnessed it, but God and the two concerned [Abraham and Isaac]. Thus God says to Abraham, "For now I know that thou fearest God," etc. (Gen. 22:12). In another passage it is said: "For the Lord your God proveth you to know whether ye love," etc. (Deut. 13:4). Again, "And to prove thee to know what was in thine heart," etc. (ibid. 8:2). I will now remove all the difficulties. The sole object of all the trials mentioned in Scripture is to teach man what he ought to do or believe; so that the event which forms the actual trial is not the end desired: it is but an example for our instruction and guidance. Hence the words "to know (la-da‘at) whether ye love," etc., do not mean that God desires to know whether they loved God; for He already knows it; but la-da‘at, "to know," has here the same meaning as in the phrase "to know (la-da‘at) that I am the Lord that sanctifieth you" (Exod. 31:13), i.e., that all nations shall know that I am the Lord who sanctifieth you. In a similar manner Scripture says:--If a man should rise, pretend to be a prophet, and show you his signs by which he desired to convince you that his words are true, know that God intends thereby to prove to the nations how firmly you believe in the truth of God's word, and how well you have comprehended the true Essence of God; that you cannot be misled by any tempter to corrupt your faith in God. Your religion will then afford a guidance to all who seek the truth, and of all religions man will choose that which is so firmly established that it is not shaken by the performance of a miracle. For a miracle cannot prove that which is impossible; it is useful only as a confirmation of that which is possible, as we have explained in our Mishneh-torah. (Yesode ha-torah vii. f. 8:3.) Having shown that the term "to know" means "that all people may know," we apply this interpretation to the following words said in reference to the manna: "To humble thee, and to prove thee, to know what was in thine heart, whether thou wouldst keep his commandments, or not" (Deut. 8:2). All nations shall know, it shall be published throughout the world, that those who devote themselves to the service of God are supported beyond their expectation. In the same sense it was said when the manna commenced to come down, "that I may prove them whether they will walk in my law or no" (Exod. 16:4); i.e., let every one who desires try and see whether it is useful and sufficient to devote himself to the service of God. It is, however, said a third time in reference to the manna: "Who fed thee in the wilderness with manna, which thy fathers knew not, that he might humble thee, and that he might prove thee, to do thee good at thy latter end" (Deut. 8:16). This might induce us to think that God sometimes afflicts man for the purpose of increasing his reward. But in truth this is not the case. We may rather assume one of the two following explanations: either this passage expresses the same idea as is expressed in the first and second passages, viz., to show [to all people] whether faith in God is sufficient to secure man's maintenance and his relief from care and trouble, or not. Or the Hebrew term le-nassoteka means "to accustom thee"; the word is used in this sense in the following passage: "She has not accustomed (nisseta) the sole of her foot to set it upon the ground" (ibid. 28:56). The meaning of the above passage would then be: "God has first trained you in the hardships of the wilderness, in order to increase your welfare when you enter the land of Canaan." It is indeed a fact that the transition from trouble to ease gives more pleasure than continual case. It is also known that the Israelites would not have been able to conquer the land and fight with its inhabitants, if they had not previously undergone the trouble and hardship of the wilderness. Scripture says in reference to this: "For God said, Lest peradventure the people repent when they see war, and they return to Egypt. But God led the people about, through the way of the wilderness of the Red Sea; and the children of Israel went up harnessed out of the land of Egypt" (Exod. 13:17, 18). Ease destroys bravery, whilst trouble and care for food create strength; and this was [also for the Israelites] the good that ultimately came out of their wanderings in the wilderness. The passage, "For God is come to prove you, and that his fear may be before your faces, that ye sin not" (ibid. 20:20), expresses the same idea as is expressed in Deuteronomy (xiii. 4) in reference to a person who prophesies in the name of idols, namely in the words: "For the Lord your God proveth you to know whether ye love the Lord." We have already explained the meaning of the latter passage. In the same sense Moses said to the Israelites when they stood round Mount Sinai: "Do not fear; the object of this great sight which you perceived is that you should see the truth with your own eyes. When the Lord your God, in order to show your faithfulness to Him, will prove you by a false prophet, who will tell you the reverse of what you have heard, you will remain firm and your steps will not slide. If I had come as a messenger as you desired, and had told you that which had been said unto me and which you had not heard, you would perhaps consider as true what another might tell you in opposition to that which you heard from me. But it is different now, as you have heard it in the midst of the great sight." The account of Abraham our father binding his son, includes two great ideas or principles of our faith. First, it shows us the extent and limit of the fear of God. Abraham is commanded to perform a certain act, which is not equalled by any surrender of property or by any sacrifice of life, for it surpasses everything that can be done, and belongs to the class of actions which are believed to be contrary to human feelings. He had been without child, and had been longing for a child; he had great riches, and was expecting that a nation should spring from his seed. After all hope of a son had already been given up, a son was born unto him. How great must have been his delight in the child! how intensely must he have loved him! And yet because he feared God, and loved to do what God commanded, he thought little of that beloved child, and set aside all his hopes concerning him, and consented to kill him after a journey of three days. If the act by which he showed his readiness to kill his son had taken place immediately when he received the commandment, it might have been the result of confusion and not of consideration. But the fact that he performed it three days after he had received the commandment, proves the presence of thought, proper consideration, and careful examination of what is due to the Divine command and what is in accordance with the love and fear of God. There is no necessity to look for the presence of any other idea or of anything that might have affected his emotions. For Abraham did not hasten to kill Isaac out of fear that God might slay him or make him poor, but solely because it is man's duty to love and to fear God, even without hope of reward or fear of punishment. We have repeatedly explained this. The angel, therefore, says to him, "For now I know," etc. (ibid. ver. 12), that is, from this action, for which you deserve to be truly called a God-fearing man, all people shall learn how far we must go in the fear of God. This idea is confirmed in Scripture: it is distinctly stated that one sole thing, fear of God, is the object of the whole Law with its affirmative and negative precepts, its promises and its historical examples, for it is said, "If thou wilt not observe to do all the words of this Law that are written in this book, that thou mayest fear this glorious and fearful name, the Lord thy God," etc. (Deut. 28:58). This is one of the two purposes of the ‘akedah (sacrifice or binding of Isaac). The second purpose is to show how the prophets believed in the truth of that which came to them from God by way of inspiration. We shall not think that what the prophets heard or saw in allegorical figures may at times have included incorrect or doubtful elements, since the Divine communication was made to them, as we have shown, in a dream or a vision and through the imaginative faculty. Scripture thus tells us that whatever the Prophet perceives in a prophetic vision, he considers as true and correct and not open to any doubt; it is in his eyes like all other things perceived by the senses or by the intellect. This is proved by the consent of Abraham to slay "his only son whom he loved," as he was commanded, although the commandment was received in a dream or a vision. If the Prophets had any doubt or suspicion as regards the truth of what they saw in a prophetic dream or perceived in a prophetic vision, they would not have consented to do what is unnatural, and Abraham would not have found in his soul strength enough to perform that act, if he had any doubt [as regards the truth of the commandment]. It was just the right thing that this lesson derived from the ‘akedah ("sacrifice") should be taught through Abraham and a man like Isaac. For Abraham was the first to teach the Unity of God, to establish the faith (in Him], to cause it to remain among coming generations, and to win his fellow-men for his doctrine; as Scripture says of him: "I know him, that he will command," etc. (Gen. 8:19). In the same manner as he was followed by others in his true and valuable opinions when they were heard from him, so also the principles should be accepted that may be learnt from his actions; especially from the act by which he confirmed the principle of the truth of prophecy, and showed how far we must go in the fear and the love of God. This is the way how we have to understand the accounts of trials; we must not think that God desires to examine us and to try us in order to know what He did not know before. Far is this from Him; He is far above that which ignorant and foolish people imagine concerning Him, in the evil of their thoughts. Note this.

עניין הנִסָּיוֹן אף הוא מוקשה מאוד. הוא מן הקושיות הגדולות ביותר בתורה. התורה הזכירה אותו בשישה מקומות, כמו שאבהיר לך בפרק זה. מה שמפורסם אצל האנשים בדבר הנסיון הוא שהאל מנחית פגעים על אדם מבלי שחטא קודם-לכן, כדי ששׂכרו יגדל. זה עיקר שלא הוזכר כלל בלשון גלויה בתורה. אין בתורה אלא מקום אחד מששת המקומות שפשטוֹ יגרום לדמוֹת עניין זה. ואני אסביר את משמעותו. העיקר התורתי, שהוא הפך הדעה הזאת, הוא דברו אֵל אמונה ואין עָוֶל (דברים ל״ב:ד׳). גם לא כל החכמים סברו כדעה המונית זאת. שהרי אמרו: אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עָוֹן. זאת היא הדעה אשר ראוי שיחזיק בה כל בן-תורה בעל שׂכל, ולא ייחס עֹשֶק לאל - הוא נעלה על זאת - כדי להאמין שראובן חף מחטא ושלם, ושאין הוא ראוי למה שפגע בו. על דרך הפשט הנסיונות הנזכרים בתורה במקומות אלה באים בתור מבחן וניסוי כדי שתיוודע מידת אמונתו של אותו פרט, או אותה אומה, או מידת ציותו. עניין זה הוא הקושי הגדול, ובמיוחד פרשת העקידה, אשר אין יודע אותה אלא האל ושניהם. ונאמר לו: כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ״ב:י״ב). וכן דברו כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם לדעת היִשכם אֹהבים את ה׳ [אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם] (דברים י״ג:ד׳). וכן דברו [למען ענֹתך לנסֹתך] לדעת את אשר בלבבך [התשמֹר מצְוֹתיו אם לא] (שם, ח׳:ב׳). והנה אני אפתור לך את כל הקשיים האלה. דע שכּל נסיון המופיע בתורה מטרתו ומשמעותו רק שידעו האנשים מה ראוי להם לעשׂות, או מה הם חייבים להאמין. לכן משמעות הנסיון היא, כאילו, שייעשׂה מעשׂה מסוים שאין הכוונה לאותו מעשׂה כפרט, אלא הכוונה שיהיה דוגמה שיחקו אותה וילכו בעקבותיה. מכאן שדברו לדעת היִשכם אֹהבים (שם, י״ג:ד׳) אין פירושו שיֵדע האל זאת, שהרי הוא כבר יודע. אלא זה כמו דברו לדעת כי אני ה׳ מקדִשכם (שמות ל״א:י״ג) שמשמעותו ״שתדענה האומות״. כן אמר שכאשר יקום טוען לנבואה ותראו שהטעיותיו גורמות (לכם) לדמות (שדבריו) נכונים, דעו שבדבר זה רצה האל להודיע לאומות את מידת ודאותכם בתורתו יתעלה והשׂגתכם את אמיתתו, ושאין אתם מְרוּמים על-ידי מרמה של רמאי, ואין אמונתכם באל מתערערת, כדי שיסמוך על זאת כל מבקש אמת ויבקש אמונות שתהיינה יציבות במידה כזאת שלא ישׂים לבו אל מי שמבצע נס, כי הוא קורא (להאמין) בנמנעות. עשׂיית נס מועילה רק למי שטוען לדבר אפשרי, כפי שהבהרנו במשנה תורה. היות שהתברר שמשמעות לדעת כאן (שמות ל״א:י״ג) ״כדי שהאנשים ידעו״, תהיה כמו כן משמעות דברו על אודות המן (דברים ח׳:ג׳): למען ענֹתך לנסֹתך לדעת את אשר בלבבך התשמֹר מצְוֹתיו אם לא (שם, שם, ב) ״כדי שתדענה זאת האומות״. כן מפורסם שמי שמתמסר כליל לעבודתו יתעלה, יפרנסנו ממקום שלא העלה על דעתו. באותה משמעות נאמר על המן בירידתו הראשונה: למען אנסנו הילך בתורתי אם לא (שמות ט״ז:ד׳), כלומר, כדי שכּל הלומד לקח ילמד מכך לקח ויראה אם ההתמסרות השלמה לעבודתו מועילה ומספיקה או אינה מספיקה. דברו על המן גם כן בפעם השלישית: המאכִלך מן במדבר אשר לא ידעון אבֹתיך, למען ענֹתך ולמען נסֹתך להיטִבך באחריתך (דברים ח׳:ט״ז) גורם לדמות שלעתים האל מטריח אדם כדי שירבה שׂכרו, אך לאמיתו של דבר אין זה כך. אלא משמעות הדבר היא אחת משתי משמעויות. האחת היא המשמעות החוזרת ונשנית באשר למן בדיבור הראשון. המשמעות השנייה היא: ״למען ייוודע אם ההתמסרות השלמה לאל מספקת לפרנסה ומניחה מן היגיעה והעמל או לא״. או שתהיה משמעות נסותך ״להרגילך״ מדבריו לא נִסְּתָה כף רגלה [הצג על הארץ מהתענג ומרֹך] (שם, כ״ח:נ״ו). כמוהו כאומר, שהוא יתעלה הקדים להרגילכם לסֵבֶל במדבר כדי שירבה העונג שלכם בהיכנסכם לארץ. וזה נכון כי היציאה מן היגיעה אל המנוחה מענגת יותר מן המנוחה המתמדת. וידוע שלולא סבלם ויגיעתם במדבר לא היו מסוגלים לכבוש את הארץ ולא להילחם. התורה אמרה זאת מפורשות: כי אמר אלהים פן יִנָּחֵם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה, ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף (שמות י״ג:י״ז-י״ח), מפני שהנוֹחוּת מרחיקה את אומץ הלב, וחיים של מצוקה ויגיעה מחייבים אומץ-לב. זאת היא הטובה המופיעה בפרשה זאת באחריתם. דברו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים (שם, כ׳:י״ז) הוא עצם העניין האמור במשנה תורה על מתנבא בשם עבודה זרה: כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם (דברים י״ג:ד׳), אשר כבר הבהרנו את משמעותו. כן כאן במעמד הר סיני אמר להם: ״אל תפחדו! המעמד הגדול הזה אשר ראיתם היה רק כדי שתימצא לכם הוודאות על סמך ראיית העין כך שכאשר ינסה ה׳ אלהיכם אתכם בנביא שקר הקורא לסתור את אשר שמעתם, כדי שתתפרסם מידת אמונתכם, תהיו יציבים ולא תמעדנה רגליכם. ואילו באתי אליכם כנביא שלוח, כמו שטענתם, והייתי אומר לכם את מה שנאמר לי מבלי ששמעתם זאת, היה אפשר שתדמו שנכונים דברי זולתי, כאשר יביא לכם היפך מה שהודעתיכם, לולא שמעתם אותו במעמד זה״. פרשת אברהם בעקידה כוללת שני עניינים גדולים שהם מיסודות התורה. העניין האחד הוא להודיענו את קצה גבול האהבה לאל יתעלה והיראה מפניו, עד איזה גבול הן מגיעות. לכן נצטווה בפרשה זאת, אשר לא ישתוו אליה מסירת ממון ולא מסירת נפש, אלא זה מעל ומעבר לכל מה שאפשר שיארע במציאות, דבר שאין לדמות שטבע האדם ייענה לו. והוא שאיש עקר המשתוקק ביותר לילד, אדם בעל עושר רב, נשׂוא-פנים, המבקש שמצאצאיו תתהווה אומה, ובא לו הילד לאחר ייאוש - מה רבה תהיה דבקותו בו ואהבתו אליו! אבל מיראתו אותו יתעלה ואהבתו לציית לציוויו הוא מקל בערך הילד האהוב הזה, משליך את כל אשר קיווה לו, וממהר לשחוט אותו כעבור כמה ימים. כי לו עשׂה זאת מייד בשעת מתן הצו, היה זה מעשׂה של תדהמה ובלבול בלי מיצוי ההתבוננות. ואילו כאשר עשׂה זאת כעבור כמה ימים אחרי מתן הצו אליו היה זה מעשׂה מתוך מחשבה ושיקול-דעת אמיתי והתבוננות במה שמתחייב ממצוותו יתעלה לאמיתה ומאהבתו ויראתו, ולא ראוי לטעון למצב אחר ולא להשפעת שום היפעלות. כי אברהם אבינו לא מיהר לשחוט את יצחק מתוך פחד מן האל פן יהרגנו או ירושש אותו, אלא אך ורק בגלל אהבתו יתעלה ויראתו המוטלים על בני-האדם לא בשל ציפייה לשׂכר ולא מתוך פחד מפני עונש, כמו שהסברנו בכמה מקומות. לכן אמר לו המלאך: כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ״ב:י״ב), כלומר: ״במעשׂה הזה אשר בגללו יֵאָמֵר עליך ירא אלהים ידעו כל בני-אדם מה הוא קצה גבול יראת ה׳״. דע שהוא הדגיש את העניין הזה בתורה והבהיר אותו, וציין שתכלית כל התורה כולה, לרבות הציוויים, האיסורים, ההבטחות והסיפורים הכלולים בה, היא דבר אחד, היראה ממנו יתעלה. והוא דברו: אם לא תשמֹר לעשֹות את כל דברי התורה הזאת הכתֻבים בספר הזה, ליראה את השם הנכבד והנורא הזה [את ה׳ אלהיך] (דברים כ״ח:נ״ח). זה אחד משני העניינים להם היתה הכוונה בעקידה. העניין השני הוא להודיענו שהנביאים מקבלים כאמת את מה שבא אליהם בהתגלות, שלא יחשוב מישהו שמכיוון שזה בחלום ובמראה, כמו שהבהרנו, ובאמצעות הכוח המדמה, יש שלא יהיה מה שהם שומעים או מה שמוצג להם ודאי (להם) או שיתערב בו דמיון-שווא כלשהו. לכן רצה להודיענו שכּל מה שרואה הנביא במראה הנבואה הוא אמת ודאית בעיני הנביא. בשום אופן לא יטיל ספק במשהו ממנו. דינו בעיניו כדין הדברים המציאותיים כולם המושׂגים בחוש או בשׂכל. הראיה לכך היא שהוא פנה לשחוט את בנו יחידו אשר אהב כמו שנצטווה, אף-על-פי שציווי זה היה בחלום או במראה. אילו הנביאים היו מסופקים בחלום הנבואי, או שהיה להם ספק באשר למה שהם משׂיגים במראה הנבואה, לא היו פונים לעשׂות מה שהטבעים סולדים ממנו, ונפשו (של אברהם) לא היתה נענית לעשׂות את המעשׂה רב-הסכנה הזה מִסָּפֵק. ובאמת ראוי היה שתהיה פרשה זאת, כלומר העקידה, על-ידי אברהם וכלפי מישהו כמו יצחק, שהרי אברהם אבינו הוא שהתחיל להודיע את הייחוד, לאמת את הנבואה, להנציח דעה זאת ולמשוך את האנשים אליה. נאמר: כי ידעתיו למען אשר יְצַוֶּה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשֹות צדקה ומשפט (בראשית י״ח:י״ט). וכשם שהלכו בעקבות דעותיו הנכונות המועילות המושמעות משמו, כן חייבים ללכת בעקבות הדעות הלקוחות ממעשׂיו, ובמיוחד המעשׂה הזה שבו אימת את עקרון אמיתות הנבואה, והודיע לנו בו עד היכן מגיע שׂיאה של יראת ה׳ ואהבתו. כך יש להבין את משמעויות הנִסיונות, ולא שהאל יתעלה רוצה לבחון איש ולנסותו כדי שיֵדע מה שלא יָדע לפני-כן. הוא נעלה אף נעלה על מה שמדמים הבורים הטיפשים במחשבתם הרעה. דע זאת אפוא!

Radak Bereshit 22:1רד״ק בראשית כ״ב:א׳

ויהי אחר הדברים האלה, after what happened to Avraham with Avimelech and as a result of his pact he had resided among the Philistines for many years, so that he had decided to migrate to Beer Sheva. At that point he received the instruction from God concerning his only son (by Sarah). It is very difficult to explain the matter of God’ “testing” someone, seeing that God knows in advance what the result of such a test is going to be. What then is the point of such a test? If the point was to demonstrate to the world at large that Avraham successfully passed such a test, how could this be accomplished in a setting where only Avraham and Yitzchok were present? He had even left the lads who had accompanied him behind so that there were no witnesses whatsoever to his carrying out a command which he had not even told Yitzchok about until the last possible moment! Even if Avraham had told someone what had transpired on the mountain, who would have believed him? The truth is that the purpose of the trial was to demonstrate to the world Avraham’s love for God. It was not meant to demonstrate anything to the generation during which Avraham lived, but to prove this to subsequent generations of people who believed in the Torah which was handed down to us by Moses at the command of God Himself. All that is written in the Torah is meant to teach the extent to which we are expected to demonstrate our love for God if and when the occasion arises. We know that Avraham loved Yitzchok more than he loved himself, seeing that he was already old and did not expect anymore out of life. If Yitzchok were to die at that time before he had married and raised a family, he would not have enjoyed any true satisfaction in his life on earth. This thought must have been very upsetting for his father Avraham. If he was nonetheless prepared to carry out God’s command without hesitation this was indeed a feat that all his descendants would marvel at. The fact that Avraham, who had prayed to God for sinners to be given a reprieve, did not even pray to God to spare the life of Yitzchok until he had at least married and started to raise a family, is meant to be an inspiration to all of us. Moreover, God Himself had provided Avraham with arguments which would have entitled him to at least defer sacrificing Yitzchok since he had told him that he, Avraham, would be known in history through Yitzchok. How could such a promise be fulfilled if Yitzchok were to die now? This story became the powerful message which Yitzchok transmitted to his son Yaakov, and which Yaakov transmitted to his sons. After the Torah was committed to writing the story became famous throughout the world, some people believing it, others not. Nowadays, after primitive paganism has ceased to exist in most of civilised society, most of mankind believes the story recorded in the Bible without hesitation. If large sections of mankind express some doubts about what is written in the Torah this concerns only whether everything written in the Torah as fact needs to be understood as historical, literal truth, or if many stories are to be understood as allegorical, but conveying the same ethical and moral messages. Similarly, these doubters believe that many of the practical commandments in the Torah were not meant to be fulfilled literally, but were examples demonstrating God’s attitude to certain problems confronting man. The very fact that the majority of mankind does believe that Avraham did what the Torah writes he did, is proof that Avraham had lived the kind of life which inspired man to believe that one can love God more than anything else in the universe. ויאמר אליו אברהם, the vision took place at night, seeing that immediately afterwards the Torah reports Avraham as rising early in the morning.

ויהי אחר הדברים האלה – אחר מה שקרה לאברהם עם אבימלך וארכו לו שם הימים ובא לו לבאר שבע לגור שם היה הדבר הזה שנסה אלהים את אברהם בדבר בנו יחידו, וענין הנסיון קשה מאד לספרו על האל, כי הוא חוקר לב ומבין כליות וידע כי אברהם יעשה מצותו, ואם להודיע לבני עולם, הנה לא היה שם בעת העקדה אלא אברהם ובנו יצחק, כי אפילו נעריו שהלכו עמו לא ידעו בזה הדבר, ומי הודיע דבר זה לעולם, ואפילו היה הוא מספר מי מאמין לו; והאמת כי הנסיון הזה להראות לבני עולם אהבת אברהם השלמה, ולא נעשה לאותם הדורות אלא לדורות הבאים המאמינים בתורה שכתב משה רבינו מפי האל ובספוריה שיראו עד היכן הגיע אהבת אברהם לאל; וילמדו ממנה לאהבה את ה' בכל לבבם ובכל נפשם, כי אברהם היה אוהב את יצחק יותר מנפשו כי הוא היה זקן, ואם ימות הוא, ימות בטבעו בשיבה טובה זקן ושבע ימים אבל בנו היה נער ועדיין לא היה לו אשה ובנים ולא נהנה מן העולם, ואם ימות הוא יהיה הדבר קשה לאברהם מאד. ועוד שהיה לו בן זקונים, וכשאמר לו האל שיעלהו שם לעולה היתה כל אהבה והחבה כאין בעיניו, ולא שאל ולא נסה, הלא אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע, אלא כיון שאמר לו האל עשה כך, מיד השכים ומהר לעשות רצון האל, ולא חשב שום אהבה כנגד אהבתו, ובאמת קודם שנכתבה התורה וספוריה היה הדבר הגדול הזה מסור לזרע אברהם יצחק ויעקב כי יצחק מסר ליעקב ויעקב לבניו, ואחר שנכתבה התורה לבני יעקב נתפרסם הדבר בעולם יש מאמינים ויש שאינם מאמינים. והיום כמה שנים מיום שבטלה עבודת הצלמים והאלילים מאמינים רוב העולם בתורת משה רבינו ובספוריה, אלא שחולקים עלינו על המצות, שאומרים כי דרך משל נאמרו. ובהאמין רוב בני העולם הספור הגדול הזה הוא עדות גדולה על אברהם אבינו שהיה אוהב האל אהבה שלמה ותמה וראוי לאדם ללמוד הימנו דרך אהבתו. ויאמר אליו אברהם – במראת הלילה אמר לו, שהרי אמר "וישכם אברהם בבקר".

Radak Bereshit 22:12רד״ק בראשית כ״ב:י״ב

ויאמר...ואל תעש לו מאומה, again God repeated what He had said in different words, in order to lend additional emphasis to His warning not to touch Yitzchok. כי עתה ידעתי, if we were to explain this word as derived from the root ידע in the kal conjugation and we follow the path we outlined in verse 1 that God wanted Avraham to translate his potential into an actual, in verse 1 of this chapter, the problem is that we never find the root ידע in a transitive mode; therefore I suggest that the meaning of ידעתי is similar to Exodus 33,12 ידעתיך בשם, or Exodus 33,17 ואדעך בשם. This allusion is sufficient for the initiated. (author’s words). כי ירא אלוקים אתה. The word יראה, “fear,” mentioned here is none other than a form of אהבה, love, seeing that the fear was not something physical, concern for his body, but concern that he soul should not suffer irretrievable damage. Avraham was prepared to sacrifice his son to demonstrate that his love for abstract, invisible God was greater than his love for his physical, mortal son. He wanted to ensure that neither of them would forfeit their lives in the world to come.

ואל תעש לו מאומה – כפל לו הענין במלות שונות לרוב האזהרה. כי עתה ידעתי – אם נפרש כמו הודעתי על ענין שפירשנו בדבר הנסיון, הנה לא מצאנו פועל ידע מן הקל יוצא, ולפי דעתי פירושו כמו ידעתיך בשם (שמות ל"ג:י"ב) ופירושו כי שב החלק כל, ודי בזה למבינים, כי אין לבארו יותר מזה. כי ירא אלהים אתה – היראה הזאת היא אהבה, כי לא היתה יראת גופו אלא יראת נפשו שלא תאבד שהיה מוסר נפש בנו, שהיה אוהב יותר מנפשו, תחת נפשו שלא תאבד מהעולם הבא, שהיא האהבה לאל והדבקות בו.

Chizkuni Bereshit 22:1חזקוני בראשית כ״ב:א׳

ויהי אחר הדברים האלה, "it was after these events;" according to Rashi, the "events" refer to the banquet arranged on the occasion of Yitzchok's being weaned; Satan accused Avraham of not having offered a single sacrifice to God on that occasion. God replied that he would have been willing to offer even his own son as such an offering if asked. A different interpretation of the words: הדברים האלה, "these words;" Yishmael had boasted to Yitzchok that he had voluntarily undergone circumcision at an age when it was most painful, to which Ytzchok had replied that he, Yishmael, had endured pain only on one organ, whereas he, Yitzchok, would be prepared to undergo such pain on his whole body, i.e. he would eve.g.ve his life for God. The reason why Rashi chose the first interpretation is that the word אחר normally refers to an event that had immediately preceded the subject raised, whereas here the call for the binding of Yitzchok would then have occurred many years earlier. According to a statement by Rav Hunna in B'reshit Rabbah 44,6, the word for "after" that the Torah should have used should then have been "אחרי."A third interpretation of the words: ויהי אחר הדברים האלה is that they refer to the treaty concluded between Avraham and Avimelech, when Avraham had voluntarily postponed the fulfillment of God's promise to him without having first obtained God's permission to do so. [It is a historical fact that sovereignty over the land of the Philistines was achieved by the Israelites only about 100 years prior to the destruction of the first Temple, (under King Yoshiyahu), over 800 years after Joshua conquered the rest of the Holy Land. This was part of the punishment for the Israelites not having carried out God's command not to allow a single soul of the then residents to remain alive (if they did not emigrate). (Deuteronomy 20,16). [In other words, although Avraham was the first to cause of the fulfillment of God's promise to be delayed, he was not the last Israelite to do so. Ed.] Another interpretation, one which places the emphasis on the words נסה את אברהם, "He tested Avraham."Avraham was not tested in order for God to convince Himself of his willingness to offer up his beloved son, seeing that such matters are known to Him, Who is omniscient; he was tested by the attribute of Justice which had dared question the degree of loyalty he could summon when so tested. Passing this test successfully would convince the people around him of the absolute obedience to any command God would issue to him. There was no way the nations of the world could challenge his faith thereafter.

ויהי אחר הדברים האלה – פרש״י אחר דבריו של שטן וכו׳ וי״א אחר דבריו של ישמעאל. מה שפרש״י כך היינו משום דאמרינן בעלמא כל מקום שנאמר אחר סמוך, והכא לא מצינן למימר הכי כמו שפירש רש״י כאן. ואותה שנה קדמה לעקדת יצחק שתים עשרה שנה. וי״מ אחר הדברים האלה – שכרת אברהם ברית עם אבימלך לו ולנינו ולנכדו שלא ברשות הקב״ה וארץ פלשתים נתנה לו ולזרעו כדכתיב ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים, וגם ביהושע כל ערי חמשת סרני פלשתים מנויות בכל גבול ארץ ישראל והקב״ה ציוה עליהם לא תחיה כל נשמה לפיכך והאלהים נסה את אברהם קינתרו וציערו לשון על נסותם את ה׳ מסה ומריבה, והנם זועפים מתורגם נסיסים בנס וקצף דדניאל כלומר נתגאית בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם ועתה לך והעלהו לעולה ותראה מה הועילה כריתת הברית. דבר אחר נסה את אברהם – לשון נסיון ולא נסהו בשבילו שהכל גלוי וידוע לפניו מה שהיה והוה ועתיד להיות אלא הביאו לידי נסיון לפני מדת הדין שהיתה מקטרגת לפניו עליו ולהודיע לבריות כמה נדבו לבו לעשות רצון בוראו ולא יוכלו לקטרג עליו.

Chizkuni Bereshit 22:12חזקוני בראשית כ״ב:י״ב

עתה ידעתי, "now I know for a fact, etc;" did God not already know? Actually the meaning is: "now I am able to make My knowledge public to all." We have a similar formulation in Exodus 32,12, where God said to Moses: ידעתיך בשם, "I have made your name well known." The appropriate translation would be: "I have made you so famous that no one can dispute it."

עתה ידעתי – הכל גלוי לפניו אלא פירש עתה הודעתי כמו ידעתיך בשם שתרגום שלהם לשון גדול שם.

Ramban Bereshit 22:1רמב״ן בראשית כ״ב:א׳

והאלקים נסה את אברהם – ענין הנסיון הוא לדעתי בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה יקרא "נסיון" מצד המנוסה אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד דע כי השם צדיק יבחן (תהלים י"א:ה') כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה.

Ramban Bereshit 22:12רמב״ן בראשית כ״ב:י״ב

כי עתה ידעתי – מתחילה היתה יראתו בכח לא יצא לפועל במעשה הגדול הזה ועתה נודעה במעשה והיה זכותו שלם ותהי משכורתו שלימה מעם ה' אלהי ישראל ודעת הפרשה ש"האלהים" הוא המנסה ומצוה בעקידה ו"מלאך ה'" הוא המונע והמבטיח יתברר בפסוק המלאך הגואל אותי (להלן מ"ח:ט"ז).

Ramban Bereshit 22:16רמב״ן בראשית כ״ב:ט״ז

יען אשר עשית את הדבר הזה – גם מתחילה (לעיל יג טז ט"ו:ה') הבטיחו כי ירבה את זרעו ככוכבי השמים וכעפר הארץ אבל עתה הוסיף לו יען אשר עשית המעשה הגדול הזה שנשבע בשמו הגדול ושיירש זרעו את שער אויביו והנה הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו או שיפול ביד אויביו ולא יקום והנה זו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו.

Tur Long Commentary Bereshit 22:1טור הפירוש הארוך בראשית כ״ב:א׳

והאלהים נסה. פי׳ הרמב״ן ענין הנסיון בעבור היות מעשה האדם רשותו מוחלטת בידו אם ירצה יעשה ואם ירצה לא יעשה ונקרא נסיון מצד המנוסה אבל המנסה ית׳ יצוה לו להוציא הדבר מכח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב לבד ודע כי השם צדיק יבחן כי יודע שהצדיק יעשה רצונו ורוצה להצדיקו יותר ולא יבחן לרשעים שלא ישמעו לנסיונו. ורשב״ם פי׳ נסה לשון קנתור כמו מה תנסו את ה׳ שהקפיד הקב״ה על שכרת ברית לאבימלך ואמר לו אני נתתי לך זרע לק׳ שנה ואתה כרת ברית עמו עם זרע כנען הארור לא יעמוד בריתך אלא העלהו לעולה והוא לא נתכוון אלא להקניטו שלא אמר לו שחטהו אלא העלהו אלא שאברהם לא הבין ורצה לשוחטו. וי״מ נסה לשון גודל שגדלו בזה בפי כל כמו נשאו:

R. Yosef ibn Kaspi Tirat Kesef 1:30ר׳ יוסף אבן כספי טירת כסף א׳:ל׳

גם כן ראוי עלי לבאר בכאן סוג אחד כולל כללים רבים, והוא עניין הנסיון שנזכר בתורה ובשאר ספרי המקרא, וככר ידוע כי המורה ז"ל דבר עליו (מורה נבוכים ג':כ"ד), התחיל בו; עניין הנסיון ג"כ מסופק מאד והוא הגדול שבמסופקי התורה. וגם החכם אבן עזרא זכר פירושי הקודמים ופירושיו (בראשית כ"ב:א'), עד שכלם נלאו למצוא הדרך. ואני תמה ע"ז וחרד חרדה גדולה על חסרוני, כי  חי האמת אין לי בזה מבוכה כלל, אבל הוא אצלי דבר מבואר בעצמו ממה שבאר לנו המורה ז"ל פרק נ"ד מ"א (מורה נבוכים א':נ"ד) על "רחום" וחבריו, והוא מה שאמר שכיוצא בפעולה ההיא לא תבא מן האדם כי אם אחר ההתפעלות והֶמת הרחמים, וכן כל הדומה לזה בכל ההשאלות הנופלות על השם ית', שסוגם דברה תורה כלשון בני אדם, ולמה היה נשגב בעיני המפרשים הקודמים בנפול לשון נסיון על השם ית', יותר מלשון ויתעצב וינחם, וכן וינפש, כמו שבא על דוד (שמואל ב ט"ז:י"ד) בברהו מפני אבשלום כי היו עיפים, כי טעם וינפש קבלת נפש, כמו ותשב רוחו אליו (שמואל א ל':י"ב) ואין השאלה בשם גדולה מזאת. ועתה שמע דברי, דע כי שם הנסיון ושם הבחינה שמות נרדפים הם כאמרו בחנני ה' ונסני וג' (תהלים כ"ו:ב'). אמנם זאת הבחינה אשר בנסיון גדרוה הפלוסיפים בשהיא מורכבת מן הידיעה אשר בחוש ומן הידיעה אשר בשכל, רצוני זכרון המושג בחוש כמו שהתבאר במקומו, א"כ אמרנו: נסה כאמרנו ראה וידע, כאמרו וינסם ימים עשרה (דניאל א':י"ד), א"כ אין הבדל בין והאלהים נסה ובין אמרנו והאלהים בחן, שכתוב על השם שהוא בוחן כליות ולב (ירמיה י"א:כ'), או בין אמרנו והאלהים ראה וידע, כמ"ש וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים (שמות ב':כ"ה), ודי מה שכתוב או הנסה אלהים לבא לקחת וג' (דברים ד':ל"ד), ואע"פ שעזבו המורה. ולכן נכון שאע"פ שהשם ידע ידיעת שכל טרם זה המעשה שאברהם היה ירא י"י, הנה רצה עתה לדעת זה ידיעת נסיון, וכ"ז בדרך דברה תורה כלשון ב"א, כי אפשר שאנחנו על דרך משל נדע בשכל בהיקש משאי, שהירוק יטיב הראות. ונרצה אח"כ לדעת זה ידיעת נסיון כשנצבע כתלנו בצבע ירוק ונשיג בחוש שייטיב ראותנו, ואז נאמר אנחנו הנה נא ידענו כי הירוק מטיב הראות, ויהיה כונתנו שידענו זה עתה זה המין מן הידיעה, רצוני המנוסית. וכן אמר השם: עתה ידעתי כי ירא וג' (בראשית כ"ב:י"ב). ועוד, כי אין אמרנו עתה ידעתי או הנה נא ידעתי מחייב שלא היה יודע זה לפני כן, והנה כתוב הנה נא לי שתי בנות (בראשית י"ט:ז'), וכן הנה נא ידעתי (בראשית י"ב:י"א), כמו שאפרש במקומו.

R. Yosef ibn Kaspi, Gavia Kesef, p. 30-31ר׳ יוסף אבן כספי, גביע כסף, עמ׳ 30-31

והתועלת השלישית זולת התועלת שזכר המורה הוא יקר מאד, והוא העקר היותר גדול אשר לתכלית זה הנכתב, והוא המניעה מעשות זה כשקרוב אל המעשה. ולכן התנצל הכתוב כשצוה ית' לעשות זה כי זה דרך נסיון לבד, וחלילה שיצוה יחס על מנת לקיים. והכוונה בזה לשרש ולעקר ולרפות מלבות העם ההוא החל הנאמן שהיה להם, כי המהדרין מן המהדרין יעשו עולות מבניהם לאלוהיהם. ועוד שאע"פ שמצד העונש התיר להם נותן התורה לעשות כן לשם אלוקינו משאר בעלי חיים, חלילה שיעשו כן ממין החי המדבר. ואף לא ההבערה באש.

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 22:1-11רלב״ג בראשית ביאור המילות כ״ב:א׳-י״א

ביאור המלות (א) נִסָּה – הוא מענין נסיון. וענין זה הנסיון היה - לפי דעתי - שבָּאַתְהוּ הנבואה בלשון מסופק; והוא, שכבר אמר לו ה׳ יתעלה על יצחק ׳והעלהו שם לעֹלה׳ (ב), וזה המאמר יתכן שיובן שיזבח אותו ויעשה ממנו עולה, או שיעלהו שם לעשות עולה כדי שיתחנך יצחק בעבודת ה׳ יתעלה. וניסהו ה׳ יתעלה אם יקשה בעיניו לעשות שום דבר שיצוהו עליו ה׳ יתעלה, עד שיהיה סיבה אל שיבין מזה המאמר זולת מה שיובן ממנו בתחילת העיון — רוצה לומר שיבין ממנו שיעלה שם עולה אחרת, לא שיזבח בנו. וענין הנסיון הזה הוא מבואר לפי מה שביארנו מענין ידיעת ה׳ אלו הדברים, בשלישי מספר מלחמות ה׳ (פרקים ד-ו); וזה, כי ה׳ יתעלה יודע מה שראוי שיעשהו האדם לפי מה שסודר לו מפאת העליונים; אבל בחירתו היא מושלת על זה הסידור, ולזה הוא מבואר שאין כל מה שיעשהו האדם לפי מה שסודר לו מהפעולות מפאת העליונים, אבל הוא אפשר שיעשה הפעולות ההם ושלא יעשם, ובזה תתקיים התורה, ויתקיים טבע האפשר הנמצא בדברים, ויתקיים שיֵּדע ה׳ יתעלה אלו הדברים השפלים, כמו שביארנו שם. (ח) אלהים יִראה לו השה לעֹלה בני – אמר זה בְּדרך תפילה שיראה ה׳ שיהיה לו השׂה שם לעולה, לא בנו. ואמנם אמר זה, לפי שכבר אפשר שיובן זה ממה שאמר אליו ה׳ יתעלה, אלא שהוא יעשה מה שיֵּרָאֶה מהמאמר ההוא לפי הנהוג, לכבוד ה׳ יתעלה, אם לא יבוא לו ממנו ביאור אחֵר בזה המאמר, יאמר לו שהוא רואה זאת הכוונה במה שאמר לו ׳והעלהו שם לעֹלה׳ (ב). והנה ׳יִרְאֶה׳ מענין הבנה, כמו אומרו: ׳ולבי ראה הרבה חכמה ודעת׳ (קהלת א, טז). והנה הרצון בזה: מי יתן שיהיה המובן אצל ה׳ יתעלה מזה המאמר שיהיה השה לעולה שם, לא בנו. ואם סִפֵּק מְסַפֵּק איך האמין אברהם שיצוהו ה׳ יתעלה לזבוח יצחק, וכבר ייעד לו עליו: ׳כי ביצחק יִקָּרֵא לך זָרַע׳ (כא, יב); אמרנו לו שהוא מבואר לפי מה שזכרנו, שהייעודים אשר לא יקושר בהם זמן לא יתקיימו אם לא יהיו האנשים אשר עליהם היו הייעודים ראויים לייעודים ההם. וכבר נשלים הביאור בזה בגזרת ה׳ בפרשת וישלח יעקב (ח״א באה״פ לב, ח). ובהיות הענין כן, הנה היה אפשר שכבר חטא יצחק לה׳ יתעלה בְּדרך שלא יהיה ראוי לזה הייעוד, ולזה האמין אברהם שיצוהו ה׳ יתעלה לזבוח יצחק לעולה. (יא) ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים – הנה לגודל מעלת אברהם בנבואה בָּאַתְהוּ הנבואה בהקיץ, ולהציל בנו מהמוות. וזה לאות שכבר היה זובח בנו בשמחה לכבוד ה׳ יתעלה, שאם היה דואג על זה הפועַל - לא יתכן שתבואהו הנבואה, כל שכן שתבוא לו בהקיץ, כי היגון והצער הוא ממה שימְנע הגעת הנבואה, ולזה אמר אלישע ׳ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳׳ (מל״ב ג, טו).

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 22:1-5, 7-8, 10-13רלב״ג בראשית ביאור הפרשה כ״ב: א׳-ה׳, ז׳-ח׳, י׳-י״ג

חלק ד: ויהי אחר הדברים האלה וגו׳ (כב, א) עד סוף הפרשה ביאור דברי הסיפור (א-ב) זכר שאחר הדברים האלה ניסה ה׳ יתעלה את אברהם אם יקל בעיניו לעשות איזה דבר שיצוהו ה׳ יתעלה, ואמר אליו שיקח בנו יחידו אשר אהב, את יצחק, וילך אל ארץ המוריה, ויעלהו שם לעולה על אחד מהרי המוריה אשר יאמר לו ה׳ יתעלה. והיתה כוונתו בזה המאמר שיעלהו שם בעבור שיעשה שם עולה, רוצה לומר שיראה יצחק שָׁם הקרבת העולה לה׳ יתעלה, כדי שיתחנך בעבודתו, ויגיע לשלמות באופן שיאות שיהיה ממנו הזרע הנבחר שייעד ה׳ יתעלה לאברהם. ולפי שהמובן ראשונה מזה המאמר הוא שיעלה יצחק שם לעולה בשיזבחהו ושישרפהו, הנה נִשְׁלַם לה׳ יתעלה נסיון אברהם בזאת הנבואה אם יקל בעיניו לעשות איזה דבר שיזדמן לכבוד ה׳ יתעלה. וזה, שאם יקל זה בעיניו - לא יחזור להבין מזה המאמר זולת מה שיובן ממנו בתחילת העיון. ואם יִקשה זה בעיניו - יבקש לזה המאמר כוונה אחרת זולת מה שיובן ממנו בתחילת העיון. (ג) והנה הבין אברהם זאת הנבואה לפי מה שיובן ממנה בתחילת העיון, ועם כל זה נזדרז בחריצות גדול לעשות מה שצֻוָּה לפי מחשבתו; ולזה השכים בבקר וחבש את חמורו לשאת עצי עולה, ונהג עימו שני נעריו, ואת יצחק בנו, ובקע עצי עולה ושׂמם על החמור, וקם ללכת אל המקום אשר אמר לו ה׳ יתעלה. (ה) והנה לא רצה אברהם להודיע זה הסוד לנעריו, כי לא נתברר לו עדיין מה יהיה אחרית דבר. (ז) ושאל יצחק את אביו איפה השה שיעלה שם לעולה, לפי שכבר ראה שהביא עימו האש והעצים, ולזה הבין שרצון אברהם היה להעלות שם עולה — וזה לאות שכבר היה רגיל אברהם בהעלאת העולות, ושכבר ראה זה יצחק ממנו. (ח) ואמר אליו אברהם: מי יתן בני ויבין ה׳ יתעלה ממה שאמר אלי שיהיה השה לעולה. ואמנם אמר זה, לפי שכבר הבין אברהם מזה המאמר שיזבח את בנו ויעשהו עולה, ולא יֵצֵא מזאת ההנחה אם לא יבאר לו ה׳ יתעלה שאין רצונו בזה המאמר מה שהבין בו אברהם. (י) ושלח אברהם את ידו ולקח את המאכלת לשחוט את בנו, ולא השיג אברהם מזה שום דאגה וצער, אבל היה עושה מצות ה׳ יתעלה בטוב לבב, (יא-יב) עד שכבר הגיעתהו אז הנבואה בהקיץ, ואמר אליו מלאך ה׳ שלא ישלח ידו אל הנער, כי לא כֻּוַּן זה במה שאמר אליו ה׳ יתעלה. והנה לא ביאר לו זה ה׳ יתעלה מתחילת הענין, לנסותו אם יקל בעיניו לתת לו בנו יחידו; ואולם עתה נשלם דבר הנסיון, וידע ה׳ יתעלה כי ירא אלהים הוא, עד שלא חשׂך בנו יחידו ממנו, אבל היה רצונו לתת לו בשמחה ובטוב לבב. (יג) ואחר שנתברר לאברהם שרצון ה׳ יתעלה היה שיעלה שם יצחק להעלות שם עולה כדי שיתחנך בעבודת ה׳ יתעלה, נשא את עיניו אם יראה שום בעל חיים נאות לעשות ממנו העולה, וראה בעל חיים אחד רץ, ואחר שנסתבך באילן בקרניו נתבאר לו שהוא איל, והלך אברהם ולקח אותו, והעלהו עולה תמורת מה שהיה חושב לעשות מבנו. (טו-יח) ואחר זה קרא מלאך ה׳ אל אברהם שנית מן השמים, ואמר אליו שכבר נשבע ה׳ יתעלה לתת לו שכר על מה שעשה מזה — רוצה לומר שלא חשׂך את בנו יחידו ממנו — והוא, שזה יהיה סיבה שיברכהו ויַרבה זרעו ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, ושיירש זרעו את שער אויביו — וזה, כי זה יהיה סיבה אל שהוא יְלַמֵּד יצחק שיעור מה שראוי שיעשה האדם לכבוד ה׳ יתעלה, ומפני זה השתוקק להשיגו לפי מה שאפשר, לשערו שאהבתו היא בזאת המדרגה הנפלאה ליודעיו אשר יקלו בכל דבר זולתו. ולזה היה ראוי שיהיה הטוב המגיע מפני אהבת ה׳ יתעלה למעלה מכל הטובות, ובזה נשתלשל השלמות לאבות עד שהיו ראויים שיהיה מהם זה הזרע הנבחר שיהיה ה׳ יתעלה לו לאלהים ויירש את שער אויביו, והתברכו בו כל גויי הארץ.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 32:8רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ל״ב:ח׳

(ח) ויירא מאד יעקב שיגיע לו ההיזק מעשו, ויצר לו מאד. ואף על פי שכבר הבטיחוֹ ה׳ יתעלה שישמרהו בכל אשר ילך (כח, טו), הנה ירא יעקב שמא אינו ראוי לכמו זאת ההשגחה הנפלאה, ויעדר ממנו — מפני זה — זה הייעוד הטוב. וזה, שהייעוד הטוב אינו חוזר כשאין בו תנאי בעצמוּת, ואולם כשיהיה בו תנאי — יסור הייעוד בסוּר התנאי; כמו הענין בברכות התורה למקיימים מצוותיה. וכבר תמצא שאמר ירמיה: ׳רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד, ושב הגוי ההוא מֵרעתו אשר דברתי עליו — ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע, ועשה הרע בעיני לבלתי שְׁמֹעַ בקולי — ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו׳ (ירמיהו יח זִי) — הנה ביאר לך שהייעוד הטוב והייעוד הרע חוזרים בשינוי המקבלים מטוב לרע או מרע לטוב. ולפעמים יהיה הייעוד הטוב באופן שיחוייב שיהיה עימו תנאי, ואם לא נזכר, והוא כשייעד ה׳ יתעלה בטוב מתמיד בכל מקום ובכל זמן, כי זה יחוייב ממנו שיהיה שם תנאי, והוא: שיהיה המקבל באופן שתדבק בו ההשגחה האלהית. כי אי אפשר שיגיע כמו זה הטוב התמידיי בזולת זה האופן, כמו שזכרנו במה שקדם. וכבר ביארנו זה כולו בשלמוּת במאמר הששי מספר מלחמות ה׳ (חלק ב פרק יג), ושם ביארנו שהייעוד הרע יש בו תנאי, ואם לא נזכר; והיתרנו שם כל הספקות הנופלות בזה. וכאשר שיער יעקב זה, ירא שמא יגרום החטא, ויִמָּנַע ממנו זה הטוב מפני היותו בלתי ראוי שתדבק בו ההשגחה בכמו זה האופן הנפלא. והיה לו עוד לירא שישחת זרעו לסיבה שנית; וזה, כי זה היה אפשר בזולת ביטול זה הייעוד, כי כבר אפשר שיקיים לו ה׳ יתעלה זרע אחר. (ח-ט) ולזה השתדל יעקב להציל מה שיוכל, וחילק העם אשר אתו וקניניו לשני מחנות, שאם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו — אולי תתקרר דעתו וינצל השני.

Ralbag Bereshit Toalot 22רלב״ג בראשית תועלות כ״ב

והנה התועלות המגיעים מזה הסיפור הם שמונה: התועלת הראשון הוא בדעות, והוא להודיע לנו שאהבת ה׳ יתעלה יותר חשוקה לשלימי הדעות מכל הטובות הנשארות, עד שכבר יבוזו מפני האהבה ההיא בכל שאר הטובות. הלא תראה שאברהם השלם, היה קל בעיניו לזבוח בנו יחידו — אשר נולד לו לעת זקנתו — לכבוד ה׳, ולמלֹאת מצותו, עד שלא התעורר לבקש כוונה אחרת למאמר ה׳ יתעלה שיעלה יצחק בנו על ההר ההוא לעולה, זולת מה שיובן מזה המאמר בתחילת העיון. וזה ממה שיביא לבני האדם תשוקה נפלאה להשיג ה׳ יתעלה לפי מה שאפשר, עד שישיגו זה הטוב הנפלא שהוא למעלה מכל הטובות, עד שכבר יבוז בהם מי שידבק בה׳ יתעלה, כדי שיִּשְׁלַם לו הטוב המגיע מפני הדבקות בה׳ יתעלה וההליכה בדרכיו. (יב) התועלת הששי הוא בדעות, והוא להודיע שמה שיעשהו האדם, אפשר שיהיה זולת מה שתהיה הידיעה ממנו לה׳ יתעלה, כמו שזכרנו במה שקדם. ולזה היה ענין הנסיון; ולזה גם כן אמר לאברהם ׳עתה ידעתי׳ (יב). וכבר ביארנו אמיתת זה הענין בשלמות בספר מלחמות ה׳ (מאמר שלישי). (טז-יח) התועלת השביעי, הוא להודיענו שכבר נשבע ה׳ יתעלה לאברהם שיהיה לו מיצחק זרע שלם יירש שער אויביו, וסיפר לנו סיבת זאת השבועה — והוא הנסיון אשר ניסה ה׳ יתעלה לאברהם, כי כבר נמשך מזה שהבין אברהם ממאמר ה׳ יתעלה שיעשה עולה מיצחק בנו, והיה זה סיבה להגיע יצחק אל גבול השלמות, כמו שביארנו במה שקדם.

Ran Bereshit 22:1ר״ן בראשית כ״ב:א׳

וענין הנסיון מסופק מאד, אמר בו הרמב״ם ז״ל כי עניינו להודיע לבני האדם כולם השיעור שיכנס בו עובד לאהבתו, כדי שיקח ממנו משל כדוגמא. והרמב״ן ז״ל אמר שיקרא נסיון מצד המנוסה כי עם היות השי״ת יודע לבבו, צוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב לבד. ואני מוסיף בו דברים והוא כדי שיתחזק אמונה בנפש המנוסה, עד שיהיה יותר חזק בעבודת השי״ת. כי אין ספק שכל מענה חזק יוליד תכונה בנפש מתיחסת אליו, כי כמו שפועל הגבורה יוליד בנפש הגבור תכונת גבורה, ויהיה אחר כך יותר מיכן למה שיצטרך אליו הגבור, וכל שכן כשיכניס עצמו בענין גדול החכמה, כן תכונת עבודת השי״ת, תולד בנפש כשיכנוס עצמו לדבר הקשה מצד עבודתו.

Sefer HaIkkarim 4:13ספר העיקרים ד׳

והרביעית היא שלפעמים יגיעו אל הצדיק רעות לטוב לו, והן הנקראים יסורין של אהבה, ונקראין גם כן נסיון, וזה על שלשה פנים: האחד הן יסורין הבאין על הצדיק הגמור העובד השם מאהבה גמורה, שמאהבת השם אותו מביא עליו יסורין למרק אי זו טומאה או זוהמת החטא שבנפשו, וזה שהאדם אי אפשר לו שלא יחטא לפעמים בעבירות קלות שאינו חייב עליהן קרבן,... והאופן השני מן היסורין הבאין כפי הסבה הרביעית הוא לפי דעת הקדום המפורסם באומה, והוא דעת הגאונים ז"ל שאומרים שכבר יגיעו אל האדם יסורין בלי עון כלל והן הנקראין יסורין של אהבה לפי שאינן באים על חטא כלל, ונקראין גם כן נסיון. וזה שלפעמים מביא הקדוש ברוך הוא יסורין על הצדיק לנסותו אם הוא עובד השם מאהבה גמורה, כמו שכתוב כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת וגו' (דברים י"ג ד'), או אם הוא עובד השם מאהבת שכר ויראת עונש... ועל כן כשהקדוש ברוך הוא מביא יסורין מזה המין על הצדיק נקראין יסורין של אהבה, לפי שעל ידם מתברר לבני אדם האומרים על הצדיקים המצליחים שאינן עובדים מאהבה, שמתוך כך יכירו הכל וידעו שהצדיקים ההם עובדים השם מתוך הצער כמו מתוך השלוה.... והאופן הג' מן היסורין הן הנקראין יסורין של אהבה באמת, והן היסורין הבאין על האדם לא למרק חטא, שאין בידו עון אשר חטא כלל, שכבר קבל המירוק הראוי לו, ולא לנסותו שכבר נוסה אבל שמחסד השם ואהבתו אותו מביא עליו יסורין, ולא בדברים הגלויים והידועים לבני אדם בלבד, אבל גם בדברים שאינם ידועים לבני אדם, כעקדה שהיתה באחד ההרים במקום שאין שם רואים אלא השם, וזה כדי להרבות שכרו, שיהיה לו שכר מעשה טוב ולא שכר מחשבה טובה בלבד. ואם תשאל ותאמר על האופן השני אחר שהשם יתברך יודע אם יעמוד בנסיונו אם לאו, וכן על אופן הג' אחר שהשם יתברך יודע שהצדיק הזה עובד ה' מאהבה גמורה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו כמו שכבר נוסה בזה, מה צורך אל היסורין הללו, התשובה בזה שאין ראוי שיהיה שכר הסובל הטורח והעמל בפעל לאהבתו של מקום שוה למי שאינו סובל אותו בפעל, ועל כיוצא בזה נאמר אל יתהלל חוגר כמפתח (מלכים א' כ' י"א), שאין ראוי שיתהלל מי שלא עשה הגבורה בפעל, אף על פי שהוא מוכן לעשותה והוא חגור כלי מלחמה, כמי שכבר פעל ועשה הגבורה בפעל, והוא המפתח מעליו כלי המלחמה. ועל כן פעמים הרבה מביא הקדוש ברוך הוא יסורין על הצדיק להרגילו שיסכים המעשה הטוב עם המחשבה הטובה ויהיה ראוי לשכר יותר גדול, שמתוך המעשה יתחזק לבו באהבת השם, לפי שכל פעל יקנה בנפש תכונה חזקה יותר משהיא נקנית בזולת מעשה, וזוכה בזה לשכר מעשה הטוב עם הכונה הטובה לא לשכר כונה טובה בלבד... וזה המין מן היסורין הן עיקר יסורין של אהבה שהזכירו הגאונים ז"ל, והן שהקדוש ברוך הוא מצד אהבתו את הצדיק מביא יסורין עליו להרבות שכרו, כלומר כדי שיסבול בפעל הטורח והעמל לאהבתו של הקדוש ברוך הוא, כדי שיהיה לו שכר מעשה טוב לא שכר מחשבה טובה בלבד, ואלו היסורין אינן ממין היסורין שבאו על איוב, ולא מן הנסיון שבא על חזקיה, שנאמר בו וכן במליצי שרי בבל המשלחים עליו לדרוש המופת אשר היה בארץ עזבו האלהים לנסותו לדעת כל בלבבו, ונכשל בזה כמו שהעיד הכתוב. ולא כגמול עליו השיב יחזקיהו כי גבה לבו וגו', שאותן היסורין והנסיון היו מאופן השני בלבד, אבל אלו היסורין הבאין על דרך האופן הג' אינן באין אלא על הצדיקים הגמורים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה ה' צדיק יבחן (תהלים י"א ה'), היוצר הזה כשהוא בודק את כבשונו אינו בודק בקנקנים מרועעים שאינו מספיק להקיש עליו עד שהוא שוברו, ובמי הוא בודק בקנקנים יפים שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינן נשברים, הדא הוא דכתיב והאלהים נסה את אברהם (בראשית כ"ב א')...

Abarbanel Bereshit 22:3אברבנאל בראשית כ״ב:ג׳

הנה אין ספק שמתחלה לא היה רצון השם שאברהם ישחוט את בנו אבל צוה אותו והעלהו שם לעולה כיון בו דבר אחר. וכתב הרב יונה המדקדק בס׳ הרקמה שהתחכם הש״י לנסות את אברהם מבלי שישנה את מאמרו בשני התחכמיות האחד מצד הצווי שלפעמים יבא לשיתגולל עליו העשיה לא שיעשהו עכ״פ והוא כמו והשקית את בית הרכבים יין ויהיה לפי זה אמרו והעלהו שם לעולה התגולל והתעסק בהעלותו לעולה לא שיעשהו בפועל כי זה היה הנסיון שרצה השם לעשות לא מה שהבין ממנו אברהם. והב׳ אמרו לעולה לפי שהלמ״ד תשמש מקום תחת כמו ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר והיתה כוונתו ית׳ שיעלהו אל אחד ההרים תחת העולה כי יהיה חשוב לפניו כקרבן עולה. ורצה הש״י שיבין אברהם והעלהו שם לעולה שהיא למ״ד מורה על הפעול והיא לא היתה כן אלא במקום תחת. והרלב״ג כתב שלמ״ד לעולה תשמש במקום בעבור ושהיתה הכוונה האלהית שיקח את בנו ויוליכהו עמו שמה להתחנן בעבודת האלהות ולראות העלאת העולה ועל זה אמר והעלהו שם לעולה ר״ל שיעלהו באותו הר בעבור העולה שיעשה שם כדי שילמד לעשות׳ כן. ואברהם הבין שהמצוה שיעשה ממנו העולה וזה היה הנסיון אם יבינהו כפשוטו הראשון או אם יבקש עליו פירוש וכאשר אברהם לקח את המאכלת לשחוט את בנו הודיעו המלאך שלא הבין כוונתו האלהית כי לא היתה לעשות עולה מיצחק כי אם לחנכו בעבודת הש״י ואז צפה אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. ואין דבריו נכונים בעיני וקרוב לדברי הרב יונה הוא מה שנראה לי בזה וענינו שהכוונה האלהית היתה שאברהם יחשוב בלבו שהיה רצון השם שהוא יעשה את יצחק עולה כליל לפניו כדי שאברהם יסכים על זה בכל לבבו ובכל נפשו מיראתו מלעבור על מצות אלהיו ובזה יעקוד את יצחק ע״ג המזבח וישלח את ידו לשחטו ברצוי מופלג ובזה אע״פ שבפעל לא תעבור השחיטה בעבור הפועל ההוא ירצה לפניו ית׳ כאלו נקרב עולה וגופה כליל לה׳ ובעבור זה ישאר יצחק מיוחד לגבוה והוא וזרעו מיוחדים להשגחתו ית׳ בלתי מסורים להנהגת הגרמים השממיים ושאר הכחות וכדי שאברהם לא ידע כונתו האמתית דבר לו דברים סובלים שני פרושים ואברהם יבין האחד והקב״ה יכוון באחר. והנה מאמר והעלהו שם לעולה אפשר שיובן למ״ד לעולה שהיה מורה על הפעול כדברי הר׳ יונה וכן הבינו אברהם. אבל הקב״ה שלא היתה כונתו אלא שהלמ״ד היא תשמש במקום כ״ף כמו להעלו׳ עולו׳ על מזבח ה׳ תמיד לבקר ולערב ולכל הכתוב בתורת ה׳. ויהיה כח המאמר שיעלה יצחק כעולה לא ישחטהו ויהרגהו כלל. או יהיה פירושו שאמר לו ראשונה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים וביאר למי יעלה לעולה באמרו אשר אומר אליך כלומר ותעלה שם לעולה הדבר אשר אומר אליך רומז אל האיל. והוא כמו ותפתח ותראהו את הילד ולפי זה לא יחזור אשר אומר אליך למה שאמר אל אחד ההרים אלא על כנוי והעלהו וכבר יורה שהש״י לא הודיעו לאברהם באיזה הר יעלה עולתו לפי שהיה בידו להעלות עולתו באחד ההרים שבארץ המוריה כרצונו. הנה אם כן לא צוה השם את אברהם שישחוט את בנו ולכן לא שינה את דברו באמרו ואל תעש לו מאומה כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם ולכן צדקו חז״ל באמרם ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם ושאר המאמרים אשר זכרתי ואין להקשות איך טעה אברהם ולא הבין דבר השם כי מאת ה׳ היתה זאת וכמאמר הנב א וה׳ העלים ממני ולא הגיד לי והותרו בזה השאלה הי״ד והט״ו. ויש מי שפירש שהשם צוה לאברהם לעשות את יצחק בנו עולה לא להיות הכוונה אלהית כן אלא כדי שישתדל הצדיק במעשה הנור׳ ההוא ובזה יגיע תועלת גדול ליצחק בהגיעו עד שערי מות והכניע חמרו והתיחדו הוא וזרעו להתיחדו ית׳ ובזה יחשוב הפועל הזה לצדקה לאברהם ואם היה יודע אברהם ויצחק אמתת הכוונה האלהית לא היתה נחשבת לאברהם העקדה לשלמות ולא ליצחק לקרבן עולה ולא יושג התכלית המכוון להוציא את יצחק וזרעו מממשלת הכחות השמיימיים והטבע הכולל וכאלו רצה הקב״ה להטעות את אברהם במחשבתו ולהעלים ממנו אמתת כוונתו מפני התועלת שהיה נמשך מזה אבל הכונה האלהי׳ לא נשתנתה בשום צד כי קודם העקדה ובעת העקדה תמיד היה רצון האל שלא ישחט אברהם את יצחק וגם זה דרך נאות ונכון הוא. וכאשר ראה ית׳ כי לא ישקוט האיש כי אם כלה מעשיו ושלא היה הדבר תלוי אלא בהולכת הסכין שלח לו מלאכו וקראו מן השמים בקול גדול ומוחש ואמר לו אברהם אברהם והוא משיבו הנני כי חשב שהיה הדבור על ענין העולה לזרזו בשעת המעשה ולזה השיבו הנני כלומר הנני עושה מצותך ועומד בנקודה האחרונה של אותו פועל ולזה ענהו המלאך אל תחשוב שבאתי לזרזך על תשלום המעשה אבל באתי למנעך ממנו וזהו ואל תעש לו מאומה. ואמנם אמרו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה צריך אל ביאור ומה שנראה לי הוא בא׳ מב׳ אופנים. האחד שאברהם לא היה יודע תכלית זה הפועל ולמה יסכים השם שהאב הרחמן יהרוג את בנו בידו אחרי שבזה מהאכזריות שעור רב משני צדדים מצד היות האדם נברא בצלם אלהים וכ״ש הנולד בדרך נס שישחט וישפך דמו כמים. ואם מצד ההורג שיהיה אביו אשר הולידו למאה שנה ואמו בת צ׳ שנה. והנה אברהם הסכים לעשות זה הפועל המצוה אליו עם כל זרותו ולא הרהר אחר מצות הש׳ לחקור ולידע למה זה ועל מה זה לפי שמדר׳ העובד האמתי שלא יבקש טעם למצות אדוניו זולת רצונו שהוא רוצה בכך ואמנם היה מחוייב זה בש״י להיותו נורא על כל בתכלית מה שאפשר ולהיות יראת הדבר ראויה שתהיה כפי מעלת הדבר אשר ממנו תהיה היראה הנה ראוי שתהיה מצות הש״י בתכלית מה שאפשר וכשהוא כן אין כח בשום דבר בעולם למנוע מעשות מה שתגזור לעשות אותה כי אלו היה דבר יכול לנגד ולמנוע אותה לא תהיה אותה היראה בתכלית מה שאפשר אחר שיש דבר בעולם יותר חזק מן היראה מנגד לה ולכן היה מן ההכרח שהירא אלהים האמיתי לא יהרהר אחר מדותיו כלל ואם יאמר לו הש״י לעשות דבר שהוא זר לשכל מאד יעשהו עכ״פ מצד היראה שיש לו מאת הש״י שאין ראוי לעבור על מצותיו ומזה הצד שהיה פעל העקד׳ זר אצל השכל שישחוט האב הזקן את הבן היחיד אשר לו הסכים אברהם עכ״פ לשחטו מאין פנות אם הדבר ראוי או בלתי ראוי ולכן נבחן מזה הפעל היותו ירא אלהים. והנה להיות מעלת היראה אמתית תכלית כל התורה ותכלית מה שאפשר לאדם להשיגו מן השלמות כאמרו ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה היה אברהם משתוקק להשלים הפועל הנפלא מעולת יצחק כדי להגיע אל זאת המדרגה ממעלת היראה האמתית ולזה אמר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער כי עתה ידעתי כלומר אתה חושב שתכלית זה הפעל הוא לנסותך אם אתה ירא אלהים יראה אמתית ר״ל שתעשה דבר זר לשכל מצד יראה ולכן אתה רוצה להשלים הפועל לשיתברר היותך ירא אלהים לא תעשה כן ולא תגמור הפועל כי אין הכוונה בו הנסיון ההוא כי כבר ידעתי ועתה אני יודע בכל הזמנים שוה כי ירא אלהים אתה ולזה אמר מלת עתה שמורה על הווה וידעתי שמורה על העבר כלומר בכל עת אני יודע וידעתי כי ירא אלהים אתה ולכן אין צריך שתעשה דבר זר לשכל מצד יראתי וזהו ולא חשכת את בנך את יחידך ר״ל ידעתי שלא מנעת בלבך בנך עם היותו יחידך ממני מצד שאני המצוה. וזהו הדרך הראשון. והאופן הב׳ הוא שהדברים האלה היו מהמלאך שדבר אל אברהם בשם האל ית׳ אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה ואמנם אמרו עוד כי עתה ידעתי וגו׳ הם דברי המלאך שהוא מעצמו אמרם לא בשם האל ולכן לא אמר נאם ה׳ כמו שאמרו בדבור השני. ולפי שיש במלאכי׳ חדוש ידיעה כמו שיקבלו מהשפעה מפאת סבתם לכן צדק באמרו עתה ידעתי כי נתחדשה אז הידיעה ההיא ויהיה פירוש הכתוב כי אני המלאך עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה בהפלג׳ עצומה בהיות כי עד עתה היית כן בכח ולכן לא חשכת את בנך את יחידך מלהעלותו עולה ואמרו ממני חזר ליראה. יאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ממני, כלומר יותר ממני אחרי אשר לא חשכת את בנך את יחידך ואמר זה לפי שהמלאכים יקראו יראי אלהים כמו שאמר אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו. והראי׳ על פי׳ מלת ממני ושאינה חוזר׳ ללא חשכת כי הנה למטה אמר במאמר השני יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך ולא אמר שם ממני לפי שפירושו הוא כמו שפירשתי והיה נאות לאמרו כן אצל היראה ולא בדבור השני. והנה אמר כי ירא אלהים אתה לפי שהירא׳ השלימ׳ שהיא לשמ׳ ענינ׳ וענין האהב׳ אחד הוא. ואברהם מיראתו מאלהיו לא הרהר אחר מדותיו וכפי כל א׳ מהדרכים האלו הותר׳ השאל׳ הי״ו .

Sforno Bereshit 22:1-12ספורנו בראשית כ״ב:א׳-י״ב

(1) נסה את אברהם, to demonstrate that Avraham’s love for God as well as his fear of God was not merely potential but actual, much as God goodness is not merely potential but actual. The purpose of man’s existence is to emulate the virtues of God, and by means of this “test” Avraham had an opportunity to demonstrate this. When God created man He had set Himself the objective of “let us make man in Our image etc.,” i.e. as much like Divine beings as is it possible for a creature to be . (Genesis 1,26) (3) וילך אל המקום, to the land of Moriah. (4) וישא אברהם את עיניו וירא את המקום, the place for offering the sacrifice on the mountain of Moriah. מרחוק, he was granted additional eyesight to espy this place from a greater distance than he would normally have been able to see. (5) שבו לכם פה, so that they should not be able to interfere with what he was about to do. (12) עתה ידעתי, “now I, the angel, realise that God Who has elevated you Avraham as being on a loftier niveau than angels is justified.” This concept has been paraphrased by our sages in Sanhedrin 93 i.e. that “the righteous occupy a higher moral niveau than the ministering angels.” ממני, “you are more God fearing than I am (the angel speaking). I was under the impression that as an angel I ought to possess more fear of the Lord than Avraham. God was aware that I was wrong. Now it has been demonstrated to me that Avraham was not only superior to me potentially, but that he has proven in actual fact.”

(א) נִסָּה אֶת אַבְרָהָם – כִּוֵּן שֶׁיִּהְיֶה בְּפֹעַל אוֹהֵב וְיָרֵא כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּכֹחַ. וּבָזֶה יִדְמֶה יוֹתֵר לְבוֹרְאוֹ שֶׁהוּא טוֹב לָעוֹלָם בְּפֹעַל. כִּי אָמְנָם הַכַּוָּנָה בִּמְצִיאוּת הָאָדָם הָיְתָה שֶׁיִּדְמֶה לְבוֹרְאוֹ כְּפִי הָאֶפְשָׁר, כַּאֲשֶׁר הֵעִיד בְּאָמְרוֹ ״נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ״ (לעיל א׳:כ״ו). (ג) וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם – אֶל אֶרֶץ הַמּוֹרִיָּה (פסוק ב׳). (ד) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם – מְקוֹם הַזֶּבַח בְּהַר הַמּוֹרִיָּה. מֵרָחֹק – שָׁלְטָה בּוֹ עֵינוֹ לִרְאוֹת מָקוֹם מֵרָחוֹק בִּרְצוֹן הָאֵל יִתְבָּרַךְ, כְּעִנְיַן ״וַיַּרְאֵהוּ ה׳ אֶת כָּל הָאָרֶץ ״ (דברים ל״ד:א׳), וְהֵבִין שֶׁאוֹתוֹ הַמָּקוֹם הָיָה מְקוֹם הַזֶּבַח. (ה) שְׁבוּ לָכֶם פֹּה – כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמְחוּ בּוֹ, וְשֶׁלֹּא יַטְרִידוּהוּ בַּעֲשׂוֹתוֹ הַזֶּבַח. (יב) עַתָּה יָדַעְתִּי – יָדַעְתִּי אֲנִי הַמַּלְאָךְ שֶׁבְּדִין יַגְדִּילְךָ הָאֵל עַל מַלְאָכָיו, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: גְּדוֹלִים צַדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת (סנהדרין צ״ג.). מִמֶּנִּי – שֶׁאַתָּה יְרֵא אֱלֹהִים יוֹתֵר מִמֶּנִּי שֶׁאֲנִי מַלְאָךְ, וְרָאוּי לְמַעֲלָה יוֹתֵר מִמֶּנִּי, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: גְּדוֹלִים צַדִּיקִים וְכוּ׳, שֶׁאַתָּה בְּפֹעַל יְרֵא אֱלֹהִים, כְּמוֹ שֶׁהָיָה הָאֵל יוֹדֵעַ קֹדֶם לָכֵן שֶׁהָיִיתָ יְרֵא אֱלֹהִים בְּכֹחַ, וְתִפֹּל יְדִיעָתוֹ הַפּוֹעֶלֶת עַל הַנִּמְצָא בְּפֹעַל.

Keli Yekar Bereshit 22:12כלי יקר בראשית כ״ב:י״ב

עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה – אין כל לשון עתה ממעט הזמן הקודם לו, שהרי מצינו (עקב ייב) ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה, וכי קודם זה לא שאל ממנו היראה אלא שהוא כאלו אמר והנה ישראל. כך עתה ידעתי כאלו אמר הנה ידעתי. ויש אומרים, ידעתי כמו הודעתי כי תכלית נסיון זה היה כדי להרים דגל נס להראות העמים יופי מעשיו ויהיה מאמר והאלהים נסה לשון הרמת נס הנראה לכל אדם כי טובה תוכחת מגולה הבאה מאהבה מסותרת (משלי כז.ה) כשאהבה גדולה והיא נסתרה הקב"ה שולח עליו תוכחת מגולה, וע"י שיקבלה מאהבה תגלה ותראה אהבתו לעין כל. והנה בענין ידיעת ה' כל דבר טרם היותו, ושישאר האדם על בחירתו, נבוכו רבים בחקירה זו, ורוב החוקרים יצאו ללקוט ולא מצאו, דרך מספיק להיתר ספק זה, כי נראין מכחישין זה את זה, והוא דרוש עמוק מי ימצאנו, ועליו פירש הרמב"ם ארז"ל (אבות ג.טו) הכל צפוי והרשות נתונה כי אע"פ שהכל צפוי לפניו ית' מ"מ הרשות נתונה לאדם ונשאר על בחירתו.

Or HaChayyim Bereshit 22:2אור החיים בראשית כ״ב:ב׳

קח נא – פי׳ תיכף ומיד בלא שאלת זמן ואף זה מהנסיון שלא ישאול ממנו זמן כמעשה בת יפתח (שופטים יא) שרצה אביה להעלותה עולה ושאלה ממנו ב׳ חדשים וגו׳. עוד רמז לו שיקח את שרה בדברים להתרצות אליו להוליכו עמו, וכן אמרו ז״ל (תנחומא) כי כל אותו הלילה היה אברהם מפייס לשרה להסכים עמו שיוליכנו ללמדו תורה עד אור הבוקר. עוד ירמוז על יצחק שיקחהו בדברי רצוי שהרי לא נתנסה כל ימיו וצוה ה׳ שיקחהו בדברי טעם ולהכנים בלבו מעלת הדבר אם יקרב עולה לה׳. את בנך וגו׳ – כאן רמז לג׳ אהבות שחייבה תורה לכל איש ישראל לאהוב הבורא ברוך הוא בכל לב ובכל נפש ובכל מאוד (דברים ו, ה) בכל לב אין לך דבר שחביב בלב אדם כאהבת הבנים והוא אומרו את בנך – וכנגד בכל נפשך אמר את יחידך וכיון שאין לו אלא הוא הוא הנפש כי מי שאין לו בנים חשוב כמת. וכנגד ובכל מאודך אמר אשר אהבת פי׳ אותו אהבת יותר מכל קנייניך וכל קנייניו כנגדו אין ואף על פי כן העלהו לי וגו׳. ונתכוון ה׳ לפרט כל זה להודיעו שהגם שישנו אצלו בכל ההדרגות אף על פי כן חפץ ה׳ שיקריבהו לו לעולה.

Shadal Bereshit 22:1שד״ל בראשית כ״ב:א׳

והאלהים נסה את אברהם – יודע היה הקב"ה שאין אברהם נסוג אחור משמור מצותיו לכל אשר יצוהו, וצוהו על העקידה כדי שיקבל שכר על המעשה הנורא הזה, כי אין שכר העובד במחשבה בלבד כשכר העובד בפועל – זאת דעת רמב"ן ור' יוסף אלבו (עקרים, מאמר ד' פי"ג), ואין ספק כי מלבד השכר הצפון, הנה המעשה עצמו, שבו קרא עצמו ירא אלהים באמת ולא חשך את בנו יחידו ממנו, ומוצא הדבר כי בנו לא מת, כל זה גרם לאברהם שמחה וששון מתוק לנפש אין ערוך אליו. ודעת רמבמ"ן כי הכוונה בנסיון לחזק ולאמץ את לב המנוסה במדה מן המדות עד שתשוב קנין ותכונה בנפשו, כי החלק המעשיי לא יושלם בידיעת המדות הטובות והבנתם בלבד, כי אם בהוסיף עליהם התמדת הפעולות הנמשכות מהם וההרגל בהם, עד שתתחזק המדה בלב העושה וכו'. ולפי דעתי הואיל ובחר ה' באברהם למען יהיה אב לעם סגולה מאמיני היחוד, והואיל ושאר העמים עובדי אלילים גם את בניהם ואת בנותיהם היו שורפים באש לאלהיהם, והואיל ומעשים כאלה תועבה הם לפניו ית' ולא היה בדעתו לצוות לעמו שיעשו כאלה, אבל בהפך צוה לבלתי עשות אחת מהנה, הנה ראה ה' כי העדר הקרבנות ההם יהיה נחשב לגנות ומום גדול לתורתו ולמחזיקים בה, כי יאמרו הגוים לישראל איה אהבתכם לאלהיכם? וגם ישראל עצמם אולי תהיה דתם נְמִבְזָה בעיניהם מפני החסרון הזה. לפיכך הקדים וניסה את אברהם (אשר כבר ידע את לבבו וידע שיעמוד בנסיון), למען יכירו וידעו גם ישראל וגם האומות כי עבדי ה' הנאמנים לו לא יכבד עליהם לעשות גם זה וגם יותר מזה (כאשר הוא זביחת בן יחיד הנולד לזקוני אביו ואמו) אם היה ה' שואל מעמם לעשותו, אלא שאלהי אמת לא יחפוץ בקרבנות כאלה ותעב יתעבם. והנסיון הזה אשר הוא כבוד האמונה ותפארת המאמינים בחר ה' לעשותו באברהם אב המאמינים, כדי שלא תישאר אמונת האמת בחזקת פחיתות ובחסרון הודה והדרה אפילו דור אחד. ונמצא לאחד הקדמונים, סנכוניאנטון, זכרון למעשה זה, אמנם מעורב בשבושים הרבה, וזה לשונו בלשון רומי: ‪Cronus ergo, quem Phoenices Israelem vocant, regioni cum imperitaret, atque ex indigena Nympha Anobret dicta, filium unigenitum haberet, quem propterea Ichud vocabant (יָחִיד), quomodo unigenitus etiam num a Phoenicibus appellatur, cum regioni maxima ex bello imminerent pericula, regio habitu filium ornatum in ara, quam erexerat, mactavit. ולדעת Bruns כי אברהם עלה בדעתו להקריב בנו לאלהיו, מפני שראה הכנענים זובחים את בניהם ואת בנותיהם. ודעת De-Vette כי כל הספור משל להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו לאלהיו. ודעת Eichhorn כי הצווי היה בחלום, ואולי כן הוא, אבל היה חלום של נבואה מאת ה'. ויאמר אליו – אין ספק כי המלות האלה צריכות להנקד בדרגא תביר, וכן הוא בחומש כ"י על קלף שבידי ובחומש כ"י על קלף ביד ידידי אלמנצי ע"ה ובחומש כ"י בעיר ערפורט, ובחומש כ"י על קלף שנת רמ"ז כתיבת ר' יצחק פישאנטי ביד ידידי משה סואבי, וכן מצאתי במחזור דפוס שונצין, אמנם במחזור שאלוניקי פסחו על שתי הסעיפים ונקדו הזקף למעלה והתביר למטה.

R. S.R. Hirsch Bereshit 22:11-12רש״ר הירש בראשית כ״ב:י״א-י״ב

(יא-יב) ויקרא אליו מלאך ה׳ וגו׳ – לעיל בפסוק א, ענה אברהם ״הנני״, מיד לאחר שקראו בשמו פעם אחת. כאן עונה אברהם רק לאחר שקראו בפעם השנייה, שכן הוא שקוע כל כולו בקיום רצון ה׳, ואינו שם לב לשום דבר אחר. הלא דבר הוא שכאן שלח ה׳ את דברו ביד מלאך; בעוד שבכל מקום אחר, במשך חיי אברהם, ה׳ בעצמו דיבר עם אברהם. אכן כאן, כדי לעצור את מילוי הציווי, היה די בשליחת מלאך. דבר זה, שהוא יוצא מן הכלל, מגלה לנו טפח מהמאבק הפנימי העמוק שאברהם נתנסה בו. אילו מלאך היה מעמיד בפניו ציווי להקריב את בנו כקרבן, לא היה אברהם מאמין לו; הלא הסתירה בין ציווי זה לבין הגילויים שגילה לו ה׳ עד כה – הן גילויים באופן כללי והן בנוגע ליצחק בפרט – צועקת עד לב השמים. אך לשֵם חזרה מציווי העקידה, היה די בשליחת מלאך. לא היה נדרש כל גילוי יוצא מן הכלל כדי להבהיר את הסיבה לחזרה הזאת, ולשם הסברת כל ציווי העקידה כנסיון המראה שהיות האדם מוכן לעמוד בנסיון שקולה כעמידה בו. חזרה זו התאימה בהתאמה מלאה לכל דבר אחר שאברהם ידע על ה׳. לדעתנו חשוב להדגיש ענין זה באופן מיוחד, מאחר שבשמה של ״חכמת ישראל״, יוחסו תפיסות משובשות ודברי שטות אף לנקודה זו – הנקודה הנשגבת והזוהרת ביותר של העקידה, פסגת הגבורה היהודית ואומץ הלב המוסרי האנושי. עשו מאמץ להפוך אמת לשקר, דבר להיפוכו. לדבריהם, גדלותו של אברהם לא הייתה מונחת בכך שהיה מוכן לשחוט את בנו על פי ציווי ה׳, אלא בכך ששם לבו לקריאת המלאך שציווה אותו שלא לשחוט את בנו. גדלותו הייתה מונחת בכך שהכיר לדעת, ברגע האחרון, שאין לאלקים כל הנאה מקרבנות אדם. ודווקא בזה נעשה אברהם למתקן־הדת הגדול של זמנו. הוא היה הראשון לבטל קרבנות אדם ולהביא במקומם קרבנות בהמה. ואנו, כמובן, הגדלנו עשות מאברהם, והוכחנו גדלות רוח יותר נשגבה מאשר נראתה אצלו, שהרי ביטלנו את הקרבנות מכל וכל! ודאי שכל נסיון להוכיח דבר שכזה ממעשה העקידה, הוא הבל ורעות רוח. יצחק שאל את אביו, כאשר עדיין היו בדרכם: ״איה השה לעולה?״ נמצאנו למדים, שיצחק כבר היה מורגל פעמים רבות שאביו אינו פרא המקריב קרבנות אדם כמנחה לפסל שלו. והרי הכתוב אומר בבהירות שאין למעלה הימנה, ובמילים שאינן משתמעות לשני פנים: ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני״. דברים ברורים וחד־משמעיים נאמרו כאן: הקב״ה ראה את גדולת אברהם בזה שהיה מוכן ומזומן לשחוט לפניו אף את בנו היחיד, ולא במה שנמנע מלעשות כן! עד עצם היום הזה, עיני כל ישראל נשואות דווקא אל ״עקידת יצחק״, אותה הם מציינים בהתלהבות כדוגמא העליונה של יראת ה׳. אמנם התפיסות המשובשות ודברי ההבל שהזכרנו נאמרים בשם ״חכמת ישראל״, אשר אצלה, יראת ה׳ אין פירושה אלא ״כניעה של כלב״. אולם באמת, יראת ה׳ אינה אלא המידה המפעילה את חירותו המוסרית של האדם וכח תבונתו, על ידי שעבוד תבונתו ורצונו באופן חפשי ומוחלט, אל תבונתם ורצונם של הדעת והאהבה העליונים.

Malbim Bereshit 22:1-2מלבי״ם בראשית כ״ב:א׳-ב׳

(א) שאלות: מה ענין הנסיון בכללו שהרבו חכמי לב בזה כמה פליאות. למה לא אמר בשום א׳ מעשרה נסיונות שהאלהים נסה את אברהם רק בנסיון זה. למה האריך את בנך את יחידך אשר אהבת ודי לאמר את יצחק. מ״ש אשר אומר אליך ולא מצאנו שאמר לו איזה הר רק אברהם בעצמו ראה את המקום מרחוק, וחז״ל אמרו אשר לא עלתה על לבי זה עקדת יצחק והלא אמר והעלהו שם לעולה. למה ספר שחבש חמורו ולקח נעריו ובקע עצי עולה. למה צוה להנערים לשבת פה וטוב שדבר גדול כזה יהיה בקהל רב לקדש את השם. ויהי אחר הדברים האלה – מוסב על כל הדברים שספר מענין אברהם שכולם היו נסיונות, שיש הבדל בין נסיון לבחינה, הבחינה היא שבוחן אם נמצא בדבר מה, מה שיחויב שימצא בו מצד טבעו, למשל הבוחן את הזהב אם הוא זהב ולא סיג, והמנסה ינסה אם נמצא בדבר כח מה שאינו ידוע בטבעו, למשל אם יש בזהב כח המשיכה וכדומה, וכן הבחינה באדם הוא, אם הוא שלם עם ה׳ כפי טבע רוב בני אדם. ונסיון הוא אם יעמוד בצדקתו בדברים שהם למעלה מטבע הבשר, והנסיון אין לו שיעור שאברהם נתנסה בעשר נסיונות, שכל נסיון הוא למעלה מהקודם אליו, וכמ״ש במדרש נתתי ליראיך נס להתנוסס נסיון אחר נסיון, דגלין אחר דגלין בשביל נסותם בשביל גדלם כנס הזה של ספינה, שלפ״ז יפורש בצד אחד אחרי הדברים והאלהים כבר נסה את אברהם בתשעה נסיונות, אז ויאמר אליו, זה הנסיון האחרון שהוא למעלה מכל ציור בטבע האדם, ובפשוט יאמר והאלהים נסה, על נסיון זה האחרון לבד, שלא היה הצווי רק משום נסיון לא לעשות המעשה ההוא, שאחרי הדברים הקודמים שבהם עלה אברהם בנסיונותיו מדרגה אחר מדרגה, בא לנסותו בנסיון היותר גדול, שבו נתראה איך גדלה יראת ה׳ ואהבתו אצלו בתכלית מה שאפשר לצייר, והנה הנסיון יהיה, או לצורך המנסה או לצורך המנוסה או לצורך הרואים, ופה היו שלשתם יחד, כמ״ש במד׳ ע״ז שלשה משלים. א] מי שיודע שפשתנו יפה מקיש עליו, שהוא לצורך המנוסה להשביחו ותקנו. ב] משל לפרה שכחה יפה שנותן עליה העול, שהיא לצורך המנסה ועבודתו. ג] משל מי שקנקניו יפים מקיש עליהם הוא לצורך הקונים והרואים שיראו שהסחורה טובה, שמה שחקרו על צד שהוא לצורך המנסה, שהלא ה׳ יודע הכל ומה צורך לו לנסיון, אינה שאלה, שע״ז אמר ה׳ חקרתני ותדע, ר״ל אתה ידעת את האדם בשני מיני ידיעות אשר לפי השגת האדם יש סתירה ביניהם ובכ״ז נמצאו שתיהן אצלך. א] מצד הידיעה הקדומה שיודע את העתיד בידיעה חלוטה, ועז״א ותדע מכבר. ב] שעם כ״ז האדם חפשי במעשיו עד שמצד החפשיות חקרתני עתה לדעת את אשר בחרתי בבחירתי, הגם שתדע זה מכבר נמצא בידיעתך הידיעה הקדומה עם שתשאיר אחריו טבע האפשר, שזה ענין מופלא ונעלם מהשגת האדם, ומצאנו שהכתובים ישמשו בלשון כאלו יש חדוש ידיעה, כי ענין זה מקושר עם שאלת הידיעה והבחירה, שכלל בידינו שהכל צפוי והרשות נתונה, ואין אנו יודעים ענין ידיעתו כמו שאין אנו יודעים את עצמותו, כי ידיעתו היא עצמותו, והכתובים ידברו לפי הבנתנו שאנו משערים הידיעה כפי הידיעה שלנו, ויאמר, כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ואם לא אדעה, וירא וידע אלהים, שיסביר הדבר לשבר את האוזן שהאדם חפשי ובעת שיבחר אז תתחדש הידיעה, והמקובלים יאמרו כי הידיעה הקדומה הוא רק בא״ס, ושם לא נמצא דין ורחמים ושום מדה, אולם מהנאצלים שהם המדות ששם יתחיל הדין והשכר והעונש, שם אין שום ידיעה קדומה, ונכון אמרו כי עתה ידעתי, והידיעה אשר בא״ס נעלם מכל שכל, ולא נמצא ממנו דבר בתנ״ך, והמדות וההנהגה האלהית באצילות שמהם ידברו הכתובים, מתנהגת לפי הידיעה הנודעה אצלנו, וע״ז אמר במד׳ כי עתה ידעתי הודעתי, ר״ל לפי הידיעה שהודעתי לבאי עולם, לא לפי הידיעה שנמצא בא״ס. ועוד יתבאר בדבריו איך היה לצורך המנוסה והרואים. ויאמר אליו אברהם – בכל הקריאות כפל השם אברהם אברהם, יעקב יעקב, ופי׳ בת״כ שהוא לשון חבה לשון זירוז, ר״ל קריאת השם הוא לשון חבה וכפל הקריאה הוא לזרז, ופה לא רצה לזרזו כמ״ש במד׳ שלא יאמרו הממו וערבבו, וע״כ אמר רק אברהם, ועוד יש טעם כי כפילת הקריאה באו אל שני חלקיו, אל הגוף ואל הנפש, שתחלה קרא אל הגוף שיתפשט מחומריותו ויוכן אל הנבואה, ואז יקרא אל חלק השמים ממעל שהיא הנפש, אבל קריאה זו היה לצורך מעשה, שמי שעדיין לא התפשט מן החומר לגמרי, לא יצוייר שיעשה כזאת, ולכן קרא רק פעם אחת אל הנפש, שכבר התפשט החומר מעליה ותלבש מחלצות, ואברהם השיב הנני שמוכן ומזומן על אופן זה. (ב) ויאמר קח נא את בנך – הנה עקר הנסיון היה אם גדלה בלבו אהבת ה׳, באופן שכל האהבות שי״ל יהיו בטלים נגד אהבה זו, וכל שהדבר נאהב אצלו יותר והוא מקריבו לה׳ וכל שישים יותר על לבו מעלות יצחק ואהבתו אליו ובכ״ז יבוטלו כל רגשות האהבה העזה שיש לו אל בנו יחידו נגד האהבה היותר גדולה רשפי אש שלהבת יה אהבת הבורא כן יבחן אהבתו לאלהיו, וע״כ צוהו שבעת יקחהו לקרבן לא ישכח מלבו שהוא בנו, רק קח נא את בנךולא יסיח מדעתו שהוא יחידו ויחשוב הלא עדיין י״ל בן שני שהוא ישמעאל, ועז״א את יחידך, ולא יסיח מדעתו שהוא אוהבו ונפשו קשורה בנפשו, עז״א אשר אהבת, ולא יסיח מדעתו מעלותיו שהוא בן חכם וצדיק, עז״א את יצחק, שבעת תקריבהו, תזכור היטב כל אלה המעלות שי״ל, ובכ״ז תקריבהו בשמחה ותשמח כי יש לך קרבן מובחר קדוש מרחם משחר יחיד ונאהב לתתו מנחה לה׳ שאהבתו שקולה כנגד כל האהבות, כמשל מי שנותן כלי יקרה מתנה למלך, שכל שיצייר בלבו יותר יקרת הכלי, כן תגדל שמחתו שכבד את המלך במנחה יקרה כזאת. והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אמר אליך, כבר אמרו אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי זה עקדת יצחק. והלא צוהו והעלהו שם לעולה, וגם איך צוה וחזר בו, אמנם אם היה אברהם מדקדק היטב, היה מבין שלא כוון ה׳ כלל שיצחק יהיה עולה, כי לפי הפשט שיעלה את יצחק לעולה על אחד ההרים שיאמר אליו איזה הר, יקשה הלא לא בא לכלל אמירה שניה מאת ה׳ שיודיעהו את ההר, רק כתיב וירא את המקום מרחוק, מבואר שהיה מכיר את ההר, כי פה אמר אל ארץ המוריה, ובד״ה אומר בהר המוריה, מבואר שהר אחד היה שם שנקרא הר המוריה שגדל שם המור, או מיתר טעמים שנמצא בדברי חז״ל ומפ׳, וכל הארץ נקרא ארץ המוריה מפני ההר הזה, ר״ל ארץ שנמצא בו הר המוריה, וכיון שאמר לו על אחד ההרים, כבר הודיעו מי הוא ההר, שכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין אחד שבא בסמיכות אל ה״א הידיעה, שאז יבוא אל האחד הנודע, כמו כמעט שכב אחד העם זה המלך, וכן אחד ההרים היינו ההר הנודע, שאל״כ הי״ל אחד מההרים [כמ״ש בחבורי התו״ה תזריע סי׳ מ״ג], א״כ ידע שהוא הר המוריה שכל הארץ נקראת ע״ש. וע״כ כתיב וירא את המקום מרחוק שהכיר את המקום מעצמו, ואף לחז״ל שראה ענן קשור על ההר לא היה לו לומר אשר אומר אליך רק על אחד ההרים אשר אראך, כיון שלא באה אמירה מיוחדת ע״ז, וכן אמר ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים, שע״כ פירושו שבמ״ש לו אחד ההרים היינו ההר המיוחד, אמר לו המקום וציין אותו בסימניו, ומזה מוכרח שמ״ש אשר אומר אליך, אינו מוסב על ההר רק על והעלהו שם, ר״ל העלה את מי שאומר אליך דהיינו את האיל, שע״ז באה אמירה שניה אל תשלח ידך אל הנער, ובא הכנוי עם הפעול, כמו הנני מאכילם את העם הזה לענה, ותראהו את הילד, וכן רבים כמ״ש באילת השחר כלל ר״י, ועוד התבאר אצלי בס׳ התו״ה (מצורע סי׳ ס״א) שלא השתמש בספר התורה על הקרבת העולה בשום מקום בלשון העלאה רק אם מדבר בבמה או בפעם הראשון שחנכו המזבח, אבל בהקרבה על מזבח שבמקדש, יזכיר תמיד לשון עשיה או הקרבה או הקטרה, ומזה הוכיחו חז״ל שמש״ש והעלה הכהן את העולה, מדבר בעולה שנשחטה שלא לשמה, שעיקר הרבותא שיעלה אותה, שאם הוא כבר על המזבח אין זה חידוש דכל הפסולים אם עלו לא ירדו, וכיון שפה כתוב ויבן שם אברהם את המזבח שהוא מזבח הידוע שבירושלים שעליו הקריב אדם הראשון וקין והבל ונח כמ״ש חז״ל, ולא היה לא במה ולא פעם הראשון שהקריבו עליו, לא יצדק עליו לשון עליה, והיל״ל והקריבהו או ועשהו שם לעולה, ומזה הי״ל להבין שהכוונה רק שיעלה אותו ואל יעש לו מאומה, וכן גם במקום שבא לשון העלאה בעולה לא בא בשום מקום בלמ״ד, רק אשר יעלה עולה בלא למ״ד, כי הלמ״ד מורה על ההקדש לבד לא על גוף המעשה, ומכ״ז הי״ל לדעת האמת, רק שה׳ אמר לו לשון שיטעה בו שיצחק עצמו יוקרב לעולה, ומרוב אהבתו לאלהים ומרוב חשקו לקיים מצותיו ומרוב שמחתו שזכה שבנו יהיה עולה לה׳ לריח ניחוח, לא חקר כלל ולא העמיק בדברים, ורץ כצבי למהר לעשות מצותיו, עד שהוצרך המלאך לעכבו. (יג) וישא אברהם – הנה עתה התחיל אברהם לחקור על דברי ה׳ שאמר והעלהו שם לעולה ואיך יצוה עתה בהפך ונצח ישראל לא ינחם. והבין האמת שמ״ש אשר אומר אליך מוסב על והעלהו, העלה את אשר אומר אליך להעלותו, ובהיותו משוטט במחשבתו את מי יצוה ה׳ להעלות, ראה פתאום והנה איל שלא היה שם מקודם, ואחר, ר״ל תיכף אחר זה ראה שהאיל נאחז בקרניו בסבך של האילנות וידע שהאיל הוא הנשלח לקרבן תמורת יצחק ועליו כוון במ״ש אשר אומר אליך, לכן העלהו לעולה תחת בנו – והנה עיקר ענין העקדה ומ״ש בתד״א דכל מי שאומר ושחט אותו על ירך המזבח צפונה הקב״ה זוכר עקדת יצחק, ומה שקבע בש״ע לומר בכל יום פ׳ העקדה קודם פרשת הקרבנות, בארתי בחבורי ארצות החיים סי׳ אל״ף באורך, כי לפי הראוי היה שהאדם יקריב א״ע לקרבן אשה לה׳, רק ה׳ ברחמיו מקבל גוף הבהמה תמורת גוף האדם, אחר שמצד הגוף אין הבדל בין גוף האדם לגוף הבהמה, אבל הלא באדם נמצא נפש המשכלת שלא נמצא תמורתו בגוף הבהמה, וע״ז השם מקבל מחשבת המקריב שחושב בעת הקרבת הקרבן כאלו אני נשחט כאלו אני נקרב והשם מקבל מחשבה זו כמעשה, כי המחשבה היא פועל הנפש, ומה שנוגע להגוף יקבל גוף הבהמה תחת גוף האדם. וע״ז אמרו בחגיגה זבול בו מזבח בנוי ומיכאל עומד ומקריב עליו קרבן, וכתבו התוס׳ במד׳ יש שמיכאל עומד ומקריב נשמותיהם של צדיקים ע״ג המזבח, ר״ל שהקרבת גוף הבהמה תחת גוף האדם יקריב הכהן על מזבח של מטה, אבל מי מקריב את הנשמה שהיא נקרבת ע״י המחשבה של מסירת נפש, ע״ז מזבח בנוי למעלה ומיכאל כהן שם ומקריב נשמותיהם על גבי המזבח. וזה היה ענין העקדה, שבעת העלה את יצחק ע״ג המזבח ויצחק מסר א״ע להשחט על כבוד שמו, היה מחשבה זו כמעשה, ומיכאל הקריב נשמתו ע״ג המזבח של מעלה. (ויש לרמז במ״ש ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח אשר הוא ממעל לעצים, ר״ל שאז שם אותו לקרבן על מזבח של מעלה שהוא ממעל לעצים, וכן אמר במד׳ תנחומא מהו ממעל שעשה המזבח מכוון כנגד כסא הכבוד שנא׳ שרפים עומדים ממעל לו, ר״ל שיש הבדל בין מעל ובין ממעל, מעל הוא על גב הדבר וממעל הוא למעלה מן גב הדבר והיל״ל מעל העצים ומ״ש ממעל לעצים מורה שהמזבח הוא למעלה למעלה). וה׳ צוהו על העקדה שיהיה זה הכנה לזרעו שיצטוו על הקרבנות וה׳ יקבל מחשבה זו של מסירת נפש כמעשה ממש, לכן הקדים זה ביצחק שהוא השרש לכל זרע ישראל שהוא הקריב א״א בפועל, ומאז כשאחד מבניו ימסור נפשו במחשבה יזכור עקדת יצחק ששם הי׳ גם נשמת זרעו בכח, ויקבל זה כמעשה ממש, וז״ש. (יד) ויקרא אברהם שם המקום, שאז השיג אברהם את הענין הזה, שלעתיד יהיה שם מזבח בנוי, ואת אשר נעשה בעקדת יצחק יראה ה׳ תמיד בכל קרבן שיביאו, שיהיה האיל כאיל יצחק ומסירת נפש במחשבה כמסירת נפש של יצחק, ועז״א אשר יאמר היום, שזה הנאמר גם היום שבהר ה׳ יראה תמיד אפרו של יצחק כאלו נשרף עולה כליל: אמנם מדברי חז״ל נראה שאברהם לא הוריד את יצחק מן המזבח תיכף, וכמ״ש בפסיקתא הובא בילקוט שאברהם אמר למלאך מי אתה א״ל מלאך, א״ל כשאמר לי הקב״ה לשחטו בעצמו אמר לי, ועכשיו אני מבקש שהוא יאמר לי, מיד פתח הקב״ה את הרקיע ואמר בי נשבעתי. ר״ל שכל דבר ששמע הנביא מפי הקב״ה בעצמו אין לו לשמוע כשיאמר לו נביא שנצטוה בהפך עד שישמע מפי ה׳ בעצמו, שלכן נענש הנביא בבית אל אף שאמר לו אף אני נביא כמוך, ושכיון ששמע האזהרה מפי ה׳ בעצמו אין לו לקבל פקודה אחרת עד יאמר לו ה׳ בעצמו, וכן אברהם ששמע מפי ה׳ בעצמו שיעלהו לעולה, לא רצה להורידו עד שישמע מן ה׳ בעצמו, ועל כן המתין על דבור ה׳ ולא הורידו מן המזבח, וכאשר ראה את האיל, לקח אותו והקריבו תחת בנו, ר״ל שבנו לא ירד מן המזבח והיה מונח במקומו רק אברהם הקריב את האיל למטה, ומלת תחת ישמש ג״כ על המקום כמו והשענו תחת העץ, וקרא שם המקום ה׳ יראה, ר״ל ה׳ בעצמו יבחר מי יהיה הקרבן העקרי אם בני שהוא על המזבח למעלה אם האיל הקרב למטה, והוסיף שאשר יאמר היום בהר ה׳ יראה, שמזה נשאר שם המקום עד היום ששם יראה ה׳ בעצמו בבית הבחירה, לא ע״י מלאך ושליח רק בכבודו ובעצמו. (טו) ויקרא ויאמר בי נשבעתי – נגד מה שאברהם לא רצה להוריד אותו מן המזבח עד שישמע הדבור מפי ה׳ בעצמו, א״ל בי נשבעתי נאם ה׳, ושעורונשבעתי, בי נאם ה׳, אני נשבע לך שאיני שליח שאין אדוניו אתו, רק בי נמצא נאם ה׳, הדבור שדברתי לך הוא דבור של ה׳ בעצמו שהוא הדובר בי, ויען אשר עשית את הדבר הזה, הודיע שבמעשה זה שלא רצה עתה להורידו מעל המזבח נשלם הנסיון ונגלה צדקתו ביתר שאת ויתר עז, למשל מלך אחד בא אל בית אוהבו ביום השלג והמלך נצטנן מן הקור ולא היה לאוהבו עצים לבער להחם את המלך ולקח כלים יקרים שהיו לו ויבקיעם לעצי מוקדה להחם את המלך, ופעם אחר בא אצל אוהבו השני ביום השלג והוא היה לו עצים לבער, רק אמר שלכבוד המלך לא אעשה המוקד מעצים פשוטים, ולקח כלים יקרים שלו ויעשה מהם מוקד לחמם, מבואר כי גדול ונעלה מאד מעשה השני על מעשה הראשון, שהראשון שלא היה לו עצים היה מוכרח להשחית כליו להציל את המלך מצנת שלג וקור, אבל זה השני שהיה לו עצים הוא הראה גודל אהבתו איך יקר כבוד המלך בעיניו וכל הון ביתו יתן באהבת המלך. כן הדבר הזה, שבפעם הראשון שאמר לו ה׳ קח את בנך והעלהו שם לעולה שחשב אברהם שה׳ אינו רוצה בעולות אילים רק בבנו שיהיה לעולה, א״כ היה מוכרח להעלות את בנו, אחר שה׳ רוצה קרבן ואינו מקבל דבר אחר רק נפש בנו. אבל בפעם הזאת שהזמינו לפניו את האיל להקריב אותו לקרבן, הלא ראה שה׳ מקבל גם בהמה לקרבן ואינו נחוץ שיקריב דוקא את בנו יחידו, ובכ״ז מרוב אהבתו אל ה׳ לא רצה להורידו כי חשב בלבו שלכבוד המלך העליון רוצה להביא את בנו היקר מכל הון. אך בזה הראה את גודל אהבתו. וז״ש יען אשר עשית את הדבר הזה, ר״ל מה שהקרבת את האיל שבזה הראית לדעת שה׳ מקבל גם קרבן איל וא״צ לבנך דוקא, ובכ״ז ולא חשכת את בנך את יחידך, ורצית שהוא דוקא יעלה לעולה לכבודי, לכן כי ברך אברכך. (יז) כי ברך אברכך, תוספות המקור על הפעל מורה התמדת הברכה, שבכל עת יברכהו בברכות חדשות וכןהרבה ארבה, וכבר בארתי שקודם העקדה היה הסדור השמיימי מתנגד על קיום זרע יצחק והוצרכו לנס תמיד, שהנס לא יתמיד רק עם טוב המעשים, ואחר העקדה יתברך ויתרבה גם כפי הטבע, ועז״אככוכבי השמים, וגם שהרבוי כולל גם הגדולה שיהיו בבניך צדיקים שכל אחד יהיה עולם מלא בפ״ע כמו שכל כוכב עולם בפ״ע, וגם יהיה רבוי הכמות כחול, ואמר כחול אשר על שפת הים, שהוא השם גבול לים כמ״ש אשר שמתי חול גבול לים סביב והמו גליו ולא יעברנהו, כן המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון לא יוכלו לעבור הגבול הזה ולכלות את ישראל, ולבסוף יתגברו עליהם. וירש זרעך את שער איביו, וכתב הרי״א שמפני שע״י העקדה היה מפסיד ברכת הזרע, אמר והרבה ארבה את זרעך, שנית היה מפסיד ירושת הארץ אמר וירש זרעך, שלישית היו האומות מקללים אותו שרצח את בנו יחידו, אמר והתברכו בזרעך, וכ״ז יהיה לך לשכר על ששמעת בקולי בכל העשרה נסיונות. (יט) וישב אברהם – לפי הפשט ישב אברהם בעת ההיא בבאר שבע שהיתה שייכה אז לארץ פלשתים כדעת רש״י, והגם שאח״כ היתה בנחלת שמעון, אז משלו פלשתים שם כי הוא קרוב לארץ פלשתים, ושרה ישבה בעת ההיא בחברון, ובשוב אברהם מן העקדה שלח את יצחק לחברון לבשר לאמו כי חי הוא ועמד בנסיון, וע״כ כתיב וישב אברהם לבדו, והם הלכו לבאר שבע ויצחק הלך לחברון, וע״כ לא נזכר שיצחק בא לספוד לשרה כי היה שם בחברון. (כ) ויהי אחרי – גם מלכה לא נפקדה בבנים ונפקדה לעת זקנותה בזכות אברהם, ונודע לאברהם שיוכל לקחת אשה לבנו ממשפחתו, ועקר הספור בשביל רבקה ואגב יודיע משפחתה, ושנולד לנחור י״ב בנים, כמו שנולדו ליעקב שמונה בני גבירה וד׳ בני פילגשים, בענין שגם משפחת אברהם נתברכו בזכותו.

R. David Zvi Hoffmann Bereshit 22 Introductionר׳ דוד צבי הופמן בראשית כ״ב הקדמה

יב. עקידת יצחק על הר המוריה (פרק כ״ב:א׳-י״ט) כבר עמד אברהם בנסיונות רבים וכבר יצא כמנצח ממאבקים רבים, והנה עתה מוטל עליו להתנסות בנסיון העליון ולהשיג את הנצחון היקר ביותר, הנצחון על עצמו. אותו בן אשר לו צפה תוך אמונה רבה במשך עשרים וחמש שנים, אותו בן אשר אליו קשורות היו כל ההבטחות הנפלאות של ברכה ושל אושר, אותו בן נדרש עתה קרבן על ידי ה׳. ועליו על אברהם היה לציית במלוא הנכונות לציווי זה, בלא הרהורים אחריו. ״גברי כח עשי דברו״ — להוכיח עצמו כגיבור כוח כזה במילוי מצוותו ית׳, כזאת טרם יזדמן לו לאברהם עד כה. ועתה צריך היה להתגלות, אם אמנם כוחו המוסרי כה גדול, אמונתו כה חזקה, רצונו לעבוד את ה׳ בלי כל חשבונות כה כביר הוא, עד שיוכל לעשות מעשה כזה, שהוא יותר מאשר הקרבה עצמית. ואברהם עמד בנסיון זה ונתן בכך את הדוגמה המופלאה, כיצד לקיים את מצוותיו ית׳. ובנו, העד והעוזר למעשה זה, נתקדש בו כעולה תמימה, כמסור כולו בידי הקב״ה, ועל כל זרע אברהם אחריו לשאוף לעשות כמעשה אבותיהם. והנה, העלו את השאלה, כיצד זה יכול הקב״ה לדרוש קרבן אדם, ולו לשם נסיון בלבד, כאשר הכתוב עצמו מזהיר ביותר מפני קרבן כזה ומכנה אותו ״תועבת ה׳ אשר שנא״ (דברים י״ב:ל״א). שאלה זו מוצאת תשובתה בתולדות עם ישראל. רבות התקופות בתולדות ישראל, שבהן היהודי לא רק נכון היה להקריב את עצמו ואת בניו יקיריו לאלהיו, אלא שאמנם עשה כן, ואלה הן ימי הזוהר בתולדות עמנו, בהם הוכיחה עצמה עזה מן המות אהבת ישראל את אלהיו. הנה המיתו אבות רחמנים ואמהות ענוגות את בניהם בידיהם שלהם, למען לא יפנו עורף לאלהים אמת. מדוע זה יעריכו קרבנות אלה כמעשה גבורה שראויים להתפאר בהם, בעוד אשר שוללים קרבנות האדם האליליים שבזמן העתיק, והם תועבה בעיניו ית׳, והוא שנא כאלה? התשובה המתבקשת היא, שקרבנות אלה — הב״ה ציווה אותם, ואילו האחרים — אסר עלינו. אך אין בתשובה זו אלא משום העברת השאלה לתחום אחר, שהרי מן הדין להסביר, מדוע מצווה ה׳ קרבנות אלה ושנא אחרים? אלא, שלא כאלילי הגויים, המקנאים באושרו של האדם עד שיתבעו ממנו קרבן גדול כדי להניח לו אושרו — אלהי ישראל. אין הוא ית׳ דורש אלא שהאדם יעבוד אותו, לא לתועלתו ית׳ אלא לתועלת האדם עצמו. אבל עבודה זו הוא ית׳ דורש אותה באופן מוחלט וללא תנאי, ואם יוכל אדם לעבדו במותו שלו או במות אהובו, הרי הוא צריך להיות נכון לעשות כן. רק הקרבתו הסתמית של האדם, אין בה משום עבודת ה׳. אדרבה, הרי בה רק יושמדו חיים מלאי תקוה, חיים שצריכים היו להיות עומדים בסימן עבודתו. ורק במקום שיש בקרבן האדם משום עבודת ה׳ באמת, רק שם קרבן האדם, או נכון יותר — מסירות נפשו, חובה על כל יהודי. אמת זו צריכה היתה להתגלות על ידי אברהם אבינו במעשה העקידה. היטב ידע אברהם, שאין ה׳ רוצה בקרבן אדם. גם עד כה לא הקריב אלא מן הבהמה. וכך גם שואל יצחק — ״ואיה השה לעלה?״, מבלי להעלות על הדעת, שקרבן אחר מאשר קרבן בהמה צריך להיקרב. ועל אברהם היה להראות, שחייב אדם להיות נכון להקריב את חייו, ואפילו מה שיקר לו עוד יותר — חיי בנו, כאשר ה׳ דורש זאת. בוודאי שאפילו לכתחילה לא רצה ה׳ גם במקרה זה בהמתת יצחק למעשה, אבל הוא רצה בנכונות לעשות כן, וכדי להראות נכונות זו, צריך היה לצוות באופן כזה, שאמנם יבין אברהם, כי הקרבה באמת נדרשת ממנו. רק ברגע המכריע, ברגע האחרון ממש, היה איפוא מקום להכריז, שדי לו לקב״ה בנכונות להקרבה. ועם זאת נמצינו למדים, שעל האדם מישראל להיות נכון להקריב עצמו גם למעשה, כאשר הזמן והתנאים דורשים מסירות הנפש למענו ית׳. ויש משום חשיבות מרובה בסיפור העקידה גם לגבי משמעות קרבן הבהמה. כיון שנמנעה הקרבתו של יצחק, ראה אברהם איל — ״ויעלהו לעלה תחת בנו״. פסוק זה מראה לנו בעליל, כי על קרבן הבהמה לסמל את מסירות האדם למען אלהיו. מה שמתואר באופן סמלי, לא נעשה אלא כדי שיהיו גם תוצאות למעשה. מסירותו השלמה של האדם לאלהיו צריכה להיות קיימת תמיד, כאשר ה׳ דורש אותה. ומשום כך קבעה התורה כבהמות ראויות לקרבן את אלה, הראויות ביותר לסמל את אישיות האדם, ובכל קרבן מן החי מכריז המקריב על נכונות למסור — בעת הצורך — גם עצמו והאהוב עליו ביותר לו ית׳. משמעות זו מתבלטת במיוחד בקרבן העולה, שנשרף כל כולו על גבי מזבח ה׳. לכן היה קרב כבש לעולה יום יום, מדי בוקר וערב, בשם כל עם ישראל, להביע באופן סמלי את מסירותו של העם לאלהיו. כבש הוא ישראל בסמל זה, כבש זה שה׳ הוא רועהו, כבש אשר רק ה׳ מגן בעדו, שרק הוא ית׳ שומר עליו מכל פגע.

Meshekh Chokhmah Bereshit 22משך חכמה בראשית כ״ב

ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ יראה, הענין דאמרו ז״ל בישראל מחשבה טובה מצטרפת למעשה מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה ובאומות אינו כן רק מחשבה רעה מצרף למעשה ומחשבה טובה אינה מצטרפת למעשה והא הקב״ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו ולמה העמיד הקב״ה נביאים לאו״ה כדי שלא יאמרו אילו העמדת לנו נביאים כו׳. אך הביאור כי בהמסרו יצחק את נפשו על קידוש שמו יתברך ומאז והלאה הוקבע לטבע קיים באומה הישראלית להימשך אחרי רצון ההשגחה מעומק הלב ולמסור נפשם ורוחם ומאודם על קדוש שמו יתברך כאשר עשו אבותינו באלף החמישי ובשישי כידוע, עד כי כעת יוקשה אל נפש הישראלי מה זה נסיון להאשל הגדול צור מחצבתינו אברהם ויצחק מבואר.

Aish Kodesh, p. 68אש קודש, עמ׳ 68

והנה אומות העולם, גם הטובים שבהם, חושבים שהאמת הוא דבר עצם לעצמו, וה' ציווה על האמת מפני שהאמת לעצמו אמת... מה שאין כן ישראל אומרים 'אתה אלוהים אמת', הוא יתברך אמת, ואין אמת זולתו, וכל אמת שנמצא בעולם הוא רק מפני שכן ציווה ה' ורצה, וכיוון שהוא יתברך אמת, לכן גם זה אמת. ואסור לגזול מפני שה' האמת כן ציווה. ובשביל ציווי של ה' האמיתי, מעשה זה גם אמת. וכשה' ציווה ההיפך, שהפקר בי"ד הפקר, אז זה נעשה אמת, שהונו של זה הפקר. כשציווה לאברהם אבינו שיעקוד את יצחק בנו, היה זה האמת לעקדו, ובאם לא אמר לו אחר כך 'אל תעש לו מאומה', היה זה האמת לשחטו.