Purpose of Orlah/5

EN/HEע/E

Purpose of Orlah

Sources

Bereshit 17:24בראשית י״ז:כ״ד

Abraham was ninety-nine years old, when he was circumcised in the flesh of his foreskin.

וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ.

Bereshit 34:14בראשית ל״ד:י״ד

and said to them, “We cannot do this thing, to give our sister to one who is uncircumcised; for that is a reproach to us.

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עׇרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ.

Shemot 4:25שמות ד׳:כ״ה

Then Zipporah took a flint, and cut off the foreskin of her son, and cast it at his feet; and she said, “Surely you are a bridegroom of blood to me.”

וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עׇרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי.

Vayikra 12:3ויקרא י״ב:ג׳

In the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised.

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ.

Vayikra 19:20-30ויקרא י״ט:כ׳-ל׳

(20) “‘If a man lies carnally with a woman who is a slave girl, pledged to be married to another man, and not ransomed, or given her freedom; they shall be punished. They shall not be put to death, because she was not free. (21) He shall bring his trespass offering to Hashem, to the door of the Tent of Meeting, even a ram for a trespass offering. (22) The priest shall make atonement for him with the ram of the trespass offering before Hashem for his sin which he has committed: and the sin which he has committed shall be forgiven him. (23) “‘When you come into the land, and have planted all kinds of trees for food, then you shall count their fruit as forbidden. Three years shall they be forbidden to you. It shall not be eaten. (24) But in the fourth year all its fruit shall be holy, for giving praise to Hashem. (25) In the fifth year you shall eat its fruit, that it may yield its increase to you. I am Hashem your God. (26) “‘You shall not eat any meat with the blood still in it; neither shall you use enchantments, nor practice sorcery. (27) “‘You shall not cut the hair on the sides of your heads, neither shall you clip off the edge of your beard. (28) “‘You shall not make any cuttings in your flesh for the dead, nor tattoo any marks on you. I am Hashem. (29) “‘Don’t profane your daughter, to make her a prostitute; lest the land fall to prostitution, and the land become full of wickedness. (30) “‘You shall keep my Sabbaths, and reverence my sanctuary; I am Hashem.

(כ) וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה. (כא) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַי״י אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם. (כב) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי י״י עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. (כג) וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כׇּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. (כד) וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כׇּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַי״י. (כה) וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי י״י אֱלֹהֵיכֶם. (כו) לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ. (כז) לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ. (כח) וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי י״י. (כט) אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה. (ל) אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי י״י.

Josephus Antiquities of the Jews 4:8:19יוספוס קדמוניות היהודים ד ח׳:י״ט

He that plants a piece of land, the trees of which produce fruits before the fourth year, is not to bring thence any first-fruits to God, nor is he to make use of that fruit himself, for it is not produced in its proper season; for when nature has a force put upon her at an unseasonable time, the fruit is not proper for God, nor for the master's use; but let the owner gather all that is grown on the fourth car, for then it is in its proper season. And let him that has gathered it carry it to the holy city, and spend that, together with the tithe of his other fruits, in feasting with his friends, with the orphans, and the widows. But on the fifth year the fruit is his own, and he may use it as he pleases.

Mishna Maaser Sheni 5:1-4משנה מעשר שני ה׳:א׳-ד׳

(א) כֶּרֶם רְבָעִי, מְצַיְּנִין אוֹתוֹ בְּקוֹזְזוֹת אֲדָמָה, וְשֶׁל עָרְלָה בְּחַרְסִית, וְשֶׁל קְבָרוֹת בְּסִיד, וּמְמַחֶה וְשׁוֹפֵךְ. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּשְּׁבִיעִית. וְהַצְּנוּעִים מַנִּיחִין אֶת הַמָּעוֹת וְאוֹמְרִים, כָּל הַנִּלְקָט מִזֶּה, יְהֵא מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ. (ב) כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד לְכָל צָד. וְאֵיזוֹ הִיא תְחוּמָהּ, אֵילַת מִן הַדָּרוֹם וְעַקְרַבַּת מִן הַצָּפוֹן, לוֹד מִן הַמַּעֲרָב וְהַיַּרְדֵּן מִן הַמִּזְרָח. וּמִשֶּׁרַבּוּ הַפֵּרוֹת, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא נִפְדֶּה סָמוּךְ לַחוֹמָה. וּתְנַאי הָיָה הַדָּבָר, שֶׁאֵימָתַי שֶׁיִּרְצוּ, יַחֲזֹר הַדָּבָר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הָיָה הַתְּנַאי הַזֶּה. וּתְנַאי הָיָה, אֵימָתַי שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, יַחֲזֹר הַדָּבָר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה. (ג) כֶּרֶם רְבָעִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין לוֹ חֹמֶשׁ וְאֵין לוֹ בִעוּר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ פֶרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלְלוֹת, וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֻּלּוֹ לַגָּת. (ד) כֵּיצַד פּוֹדִין נֶטַע רְבָעִי, מַנִּיחַ אֶת הַסַּל עַל פִּי שְׁלֹשָׁה, וְאוֹמֵר, כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִפְדּוֹת לוֹ בְסֶלַע עַל מְנָת לְהוֹצִיא יְצִיאוֹת מִבֵּיתוֹ. וּמַנִּיחַ אֶת הַמָּעוֹת, וְאוֹמֵר, כָּל הַנִּלְקָט מִזֶּה, מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ בְּכָךְ וְכָךְ סַלִּים בְּסָלַע.

Rashi Vayikra 19:23-25רש״י ויקרא י״ט:כ״ג-כ״ה

(23) וערלתם ערלתו את פריו meant lit., ye shall close its closing (regard it as enclosed): the meaning being that it shall be, as it were, closed up and barred so that no benefit may be derived from it. שלש שנים יהיה לכם ערלים THREE YEARS IT SHALL BE AS UNCIRCUMCISED UNTO YOU – From when does one count its three years? From the time of its (the tree's) being planted (Sifra, Kedoshim, Section 3 3). One might think that if one has laid it (the fruit) by during these three years it shall become permitted for use after the three years, Scripture therefore states, יהיה which implies it shall remain in its former state of being (forbidden as it was during the entire three years). (24) יהיה כל פריו קדש [BUT IN THE FOURTH YEAR] THE FRUIT THEREOF SHALL BE HOLY, in the same way as the "second tithe" with reference to which, too, it is stated (Leviticus 27:30) "And all the tithe of the land… [belongeth to the Lord]; it is holy (קדש) unto the Lord". Now what is the law regarding the "second tithe"? It must not be eaten outside the walls of Jerusalem except after redemption! The same is the case with this (the fruit in the fourth year). And this very thing הלולים לה', is A PRAISE OF THE LORD, for he takes it there (to Jerusalem) to praise and to laud God in Heaven, as he does with the second tithe (cf. Berakhot 35a). (25) להוסיף לכם תבואתה [AND IN THE FIFTH YEAR SHALL YE EAT THE FRUIT THEREOF] THAT IT MAY YIELD UNTO YOU ITS INCREASE – This command (of ערלה and נטע רבעי, fruit of the fourth year) which you observe will result in its giving you its produce in larger quantities. Because as a reward for it (for the fulfilment of My command) I shall bless for you the fruit of the plantation. R. Akiba used to say: "The Torah says this because it has man's evil inclination in mind: that one should not say, "Behold, for four years I must take trouble with it for nothing!" Scripture therefore states that the result of your obedience will be that it will give you its produce in larger quantities (Sifra, Kedoshim, Section 3 9). 'אני ה‎‎‎ means, it is I, the Lord, Who gives you a promise about this (that your obedience to Me will bring a blessing on your harvest) and Who am faithful to keep My promise.

(כג) וערלתם ערלתו – ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו. שלש שנים לכם ערלים – מאימתי מונה לו? משעת נטיעתו. יכול אם הצניעו עד לאחר שלש שנים יהא מותר, תלמוד לומר: יהיה, בהוויתו יהא. (כד) יהיה כל פריו קודש – כמעשר שני שכתוב בו: כל מעשר הארץ וגו׳ קדש לי״י (ויקרא כ״ז:ל׳). מה מעשר אינו נאכל חוץ לחומת ירושלם אלא בפדיון, אף זה כן, ודבר זה הלולים לי״י הוא, שנושאו שם לשבח ולהלל לשמים. (כה) להוסיף לכם תבואתו – המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם את פירות הנטיעה. היה ר׳ עקיבא אומר: דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם, לכך נאמר: להוסיף לכם תבואתו. אני י״י – המבטיח על כך ונאמן לשמור הבטחתי.

Rashbam Vayikra 19:23רשב״ם ויקרא י״ט:כ״ג

וערלתם ערלתו YOU SHALL REGARD ITS FRUIT AS ‘ORLAH: I.e. as closed or shut up or removed. [Similarly one should understand the phrases] (Jer. 6:10), "their ears are blocked (ערלה)," or (Ezek. 44:9) "of closed (ערל) heart," or (Hab. 2:16) "Drink, you too, and be blocked off (והערל)."

וערלתם – לשון סתימה ואטימה והרחקה, ערלה אזנם (ירמיהו ו׳:י׳), ערל לב (יחזקאל מ״ד:ט׳), שתה גם אתה והערל (חבקוק ב׳:ט״ז).

Ibn Ezra Vayikra 19:23-25אבן עזרא ויקרא י״ט:כ״ג-כ״ה

(23) Having mentioned the sowing of crops [:19], and the sowing of a woman [:20] (who is analogous to the soil), Scripture proceeds to things that are planted, and discusses the forbidden fruits. It is well known that fruit which grows on trees less than three years old is harmful and contains no nutrition (just as fish that do not have fins and scales are harmful, and meat from birds of prey and from the non-kosher beasts is detrimental to the intelligence — verbum sat sapienti ). you will leave its fruit unused [literally: you shall regard the fruit as uncircumcised] You shall treat it as you treat a foreskin, which is harmful and serves no purpose (linguistically, a foreskin [Hebrew: 'orla] is an "impediment" of the flesh, like a speech impediment [Hebrew: 'orla], or a hearing impediment [Hebrew: 'orla]). unused Literally means to treat something as an 'orla; but the Aramaic translation is also worthy of note ["You shall put it aside for destruction"]. it will be forbidden as a consequence of having regarded it as uncircumcised. (24) praisegiving In order to praise God. This fruit must be eaten by the kohanim. (25) increase its produce This is a continuation of the previous verse: The fruit is designated for praisegiving, because He shall increase its produce. Although the two parts of the sentence are far removed from one another, there are other places in Scripture also where intervening phrases break the syntax of a connected idea. To pick one example out of many: "He must make restitution; if he has nothing wherewith to pay…" [Exodus 22:2] is a displaced continuation of the verse "he shall pay five oxen for every ox…" [Exodus 21:37]. I am God i.e., I am capable of increasing My blessing over your crops.

(כג) וטעם להזכיר ערלת הפרי: בעבור שהזכיר זרע השדה (ויקרא י״ט:י״ט), וזרע האשה (ויקרא י״ט:כ׳) שהיא כארץ, הזכיר גם הנטוע. וידוע, כי פרי הבא עד שלש שנים אין בו שום תועלת ומזיק, כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת, ויזיק לנפש החכמה בשר כל עוף דורס והבהמות הטמאות, והמשכיל יבין. וטעם וערלתם ערלתו – שהוא הפרי חשוב כערלה, שהיא מזקת ולא תועיל, כערלת שפה ואוזן וערלת בשר. וטעם וערלתם – עד שיהיה נחשב בעיניכם כדבר ערל, כי יפה הוא מתרגם בארמית. יהיה לכם ערלים – הוא פירוש וערלתם. (כד) קדש הלולים – להלל השם, והכהן יאכלנו. (כה) והטעם להוסיף לכם תבואתו – דבק עם: קדש הלולים (ויקרא י״ט:כ״ד), ואם הוא רחוק. וכן: שלם ישלם אם אין לו (שמות כ״ב:ב׳) דבק עם: חמשה בקר ישלם תחת השור (שמות כ״א:ל״ז), ורבים כמוהם. וטעם אני י״י אלהיכם – שאוסיף בתבואה ברכה.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 19:23-25ר׳ יוסף בכור שור ויקרא י״ט:כ״ג-כ״ה

(כג-כד) שלש שנים יהיה לכם ערלים – שלא תהנה מפריו, לפי שאין דרך ארץ שתהנה ממנו עד שתדרינו ממנו למקום, כי ראשית כל תבואות ראוי להדרין לפני המקום. ובשלש שנים ראשונים אינו טוען אלא דבר מועט, ואינו ראוי להביא לפני המקום, ואתה אין אתה רשאי להקדים לי, כמו שמביאין עומר לפני המקום קודם שיאכלו חדש, וביכורים מפירות האילן. והכא נמי, בשנה הרביעית שהוא טוען דבר הראוי, הרי הוא קודש להביא לירושלים כמו מעשר שני, או לפדותו להביא דמיו כמו ממעשר דילפינן קודש קודש ממעשר (ספרא ויקרא י״ט:כ״ד). משם ואילך, הפירות שלך. (כה) אני ה׳ אלהיכם – ואין אתם רשאין להקדים לי. ובשנה החמישית {תאכלו את פריו} להוסיף {לכם} תבואתו – כלומר: מה שאמרתי לכם עד כאן להוסיף תבואות לכם, שתעכבו עד שתוסיף בתבואה שתהיה ראויה לבא לפני, כמו שפירשתי (ר״י בכור שור ויקרא י״ט:כ״ג-כ״ד). אני ה׳ – ואין ראוי להדרין לפני כי אם דבר מקובל. אי נמי: אל יקשה לך אם תאבד ג׳ שנים, כי בכך תהא תוספת וברכה בתבואה.

Rambam Moreh Nevukhim 3 37רמב״ם מורה נבוכים ג ל״ז

THE precepts of the second class are those which we have enumerated in the section "On idolatry." It is doubtless that they all tend to save man from the error of idolatry and the evil practices connected with it; e.g., observing the times, enchantment, witchcraft, incantation, consulting with familiar spirits, and the like. When you read the books which I mentioned to you. you will find that witchcraft, which will be described to you, is part of the customs of the Sabeans, Kasdim, Chaldeans, and to a higher degree of the Egyptians and Canaanites. They caused others to believe, or they themselves believed, that by means of these arts they would perform wonderful things in reference to an individual person, or to the inhabitants of a whole country, although no analogy and no reasoning can discover any relation between these performances of the witches and the promised result. Thus they are careful to collect certain plants at a particular time, and to take a definite number of certain objects. There are many things comprised by witchcraft; they may be divided into three classes: first, witchcraft connected with objects in Nature, viz., plants, animals, or minerals. Secondly, witchcraft dependent for its performance on a certain time; and thirdly, witchcraft dependent on the performance of certain acts of man, such as dancing, clapping, laughing, jumping with one leg, lying on the ground with the face upward, burning a thing, fumigating with a certain material, or speaking intelligible or unintelligible words. These are the various kinds of witchcraft. In some cases all these various performances are required. Thus the witches sometimes order: take a leaf of a certain plant, when the moon is seen in a certain degree [of the Zodiac] in the east point or in one of the other cardinal points [of the horizon], also a certain quantity of the horn, the sweat, the hair and the blood of a certain animal when the sun is, e.g., in the middle of the sky, or in some other definite place; and a portion of a certain mineral or minerals, melted at a certain conjunction of sun and moon, and at a definite position of the stars; speak then, and say certain words, and fumigate with those leaves or similar ones to that molten image, and such and such a thing will happen. In other instances of witchcraft it is assumed that one of the above performances suffices. In most cases the condition is added that women must perform these actions. Thus it is stated in reference to the means of obtaining rain, that ten virgins dressed with diadems and red garments should dance, push each other, moving backwards and forwards, and make signs to the sun: the result of this long process was believed [by the idolaters] to be a downpour of rain. It is further stated that if four women lay on their back, with their feet spread and lifted up, said certain words and did certain things whilst in this disgraceful position, hail would discontinue coming down in that place. The number of these stupid and mad things is great; in all of them without exception women are required to be the agent. Witchcraft is intimately connected with astrology; those that practise it assign each plant, animal, or mineral to a certain star, and believe that the above processes of witchcraft are different forms of worship offered to that star, which is pleased with that act, word, or offering of incense, and fulfils their wishes. After this remark, which you will understand when you have read such of their works as are at present extant, and have been mentioned by me, hear what I will tell you. It is the object and centre of the whole Law to abolish idolatry and utterly uproot it, and to overthrow the opinion that any of the stars could interfere for good or evil in human matters, because it leads to the worship of stars. It was therefore necessary to slay all witches as being undoubtedly idolaters, because every witch is an idolater: they only have their own strange ways of worship, which are different from the common mode of worship offered to those deities. But in all performances of witchcraft it is laid down as a rule that women should be employed in the chief operation; and therefore the Law says, "Thou shalt not suffer a witch to live" (Exod. 22:17). Another reason is the natural reluctance of people to slay women. This is also the cause why in the law of idolatry it is said "man or woman" (Deut. 17:2), and again repeated a second time, "the man or the woman" (ibid. ver. 5)--a phrase which does not occur in the law about the breaking of Sabbath, or in any other law; for great sympathy is naturally shown to women. Now the witches believed that they produced a certain result by their witchcraft; that they were able through the above-mentioned actions to drive such dangerous animals as lions, serpents, and the like out of the cities, and to remove various kinds of damage from the products of the earth. Thus they imagine that they are able by certain acts to prevent hail from coming down, and by certain other acts to kill the worms in the vineyards, whereby the latter are protected from injury; in fact, the killing of the worms in vineyards, and other superstitions mentioned in the Nabatean Agriculture, are fully described by the Sabeans. They likewise imagine that they know certain acts by which they can prevent the dropping of leaves from the trees and the untimely falling of their fruit. On account of these ideas, which were general in those days, the Law declares in "the words of the covenant" as follows: The same idolatry and superstitious performances which, in your belief, keep certain misfortunes far from you, will cause those very misfortunes to befall you. "I will also send wild beasts among you" (Lev. 26:22), "I will also send the teeth of wild beasts upon them, with the poison of those that creep in dust" (Deut. 32:24)." The fruit of thy land, and all thy labours, shall a nation, which thou knowest not, eat up" (ibid. 28:33). "Thou shalt plant vineyards and dress them, but shalt neither drink of the wine nor gather the grapes, etc. Thou shalt have olive trees throughout all thy coasts, but thou shalt not anoint thyself with the oil" (Deut. 28:39, 40). In short, in spite of the schemes of idolaters to support and firmly establish their doctrine, and to make people believe that by idolatry certain misfortunes could be averted and certain benefits gained, worship of idols will, on the contrary, as is stated in "the words of the covenant," prevent the advantages and bring the troubles. The reader will now understand why, of all kinds of curses and blessings, those mentioned in "the words of the covenant" have been selected by the Law, and particularly pointed out. Note also the greatness of the benefit [of these laws). In order that we may keep far from all kinds of witchcraft, we are warned not to adopt any of the practices of the idolaters, even such as are connected with agriculture, the keeping of cattle, and similar work. [The Law prohibits] everything that the idolaters, according to their doctrine, and contrary to reason, consider as being useful and acting in the manner of certain mysterious forces. Comp. "Neither shall ye walk in their ordinances" (Lev. 18:3). "And ye shall not walk in the manners of the nation which I cast out before you" (ibid. 20:23). Our Sages call such acts "the ways of the Amorite"; they are kinds of witchcraft, because they are not arrived at by reason, but are similar to the performances of witchcraft, which is necessarily connected with the influences of the stars; thus ["the manners of the nations"] lead people to extol, worship, and praise the stare. Our Sages say distinctly, "whatever is used as medicine" does not come under the law of "the ways of the Amorite"; for they hold that only such cures as are recommended by reason are permitted, and other cures are prohibited. When, therefore, the dictum was quoted: a tree that casts off its fruit may be laden with stone or dyed with red colour, the following objection was raised: The loading of the tree with stones may be justified on the plea that it serves to weaken the strength of the tree, but why should it be permitted to dye the tree with red colour? This question shows that the dyeing of the tree with red colour, and all similar things which are not explained by analogy from nature, are prohibited as "ways of the Amorite." For the same reason our Sages said, "The uterus of animals which have been selected for the Sanctuary must be buried; it must not be suspended from a tree, and not buried in the cross-road, because this is one of 'the ways of the Amorite.'" Hence you may learn how to treat similar cases. It is not inconsistent that a nail of the gallows and the tooth of a fox have been permitted to be used as cures: for these things have been considered in those days as facts established by experiment. They served as cures, in the same manner as the hanging of the peony over a person subject to epileptic fits, or the application of a dog's refuse to the swellings of the throat, and of the vapours of vinegar and marcasite to the swelling of hard tumours. For the Law permits as medicine everything that has been verified by experiment, although it cannot be explained by analogy. The above-named cures are permitted in the same way as the application of purgatives. Learn, reader, these noteworthy lessons from this my work, and keep them; "for they are a diadem of grace for thy head" (Prov. iv.). We have explained in our large work that it is prohibited to round the corners of the head, and to mar the corners of the beard, because it was the custom of idolatrous priests. For the same reason, the wearing of garments made of linen and wool is prohibited: the heathen priests adorned themselves with garments containing vegetable and animal material, whilst they held in their hand a seal made of a mineral. This you find written in their books. The same is also the reason of the precept, "The woman shall not wear that which pertaineth unto a man" (Deut. 22:5). You find it in the book Tomtom, that a male person should wear coloured woman's dress when he stands before Venus, and a female, when standing before Mars, should wear a buckler and other armour. I think that this precept has also another reason; namely, that the interchange of dress creates lust and leads to immorality. It is easily understood why it is prohibited to derive any benefit whatever from an idol. For sometimes a person buys it with the intention to break it, but keeps it, and it becomes a snare to him. Even if he broke it, recast it, and sold it to a heathen, he must not use the money which he received in exchange for the idol: because people frequently mistake accidental circumstances for essential causes: thus most people say of a certain person that he has become rich and wealthy after having dwelt in a certain house, or bought a certain animal or vessel; and that these things were a blessing to him. In the same way a person may be successful and make a good profit on the business in which he employed the money received for the idol; he might then think that the idol was the cause of his success, and that the blessing of the money received for it brought him the profit; he would then believe in the idol: a belief which is just the reverse of the chief object of the Law, as is clearly seen in every word of it. For this same reason, we are forbidden to turn to our use the covering of the idol, its offerings and vessels. We are thus guarded against the idea [of ascribing our success to idols]. In those days the belief in the stars was very strong; it was generally assumed that life and death, good and evil, depended on the stars. The Law employed therefore strong means, as covenant, witnesses, great oaths, and the abovementioned [blessings and] curses, in order to overthrow that belief. We are thus commanded to abstain from taking any portion of the idol, and deriving any benefit from it: and God tells us that if money received for idols be mixed with any person's property, it will bring loss and ruin to that property. This warning is contained in the words: "Neither shalt thou bring an abomination into thine house, lest thou be a cursed thing like it" (Deut. 7:26). How much more wrong must it he to believe that there is a blessing in idols. When you examine all the precepts that relate to idolatry, you will find that their reason is obvious, and that they serve to make us abandon this evil belief, and keep at the greatest possible distance from it. We must also point out that originators of false, baseless, and useless principles scheme and plan for the firm establishment of their faith; and tell their fellow-men that a certain plague will befall those who will not perform the act by which that faith is supported and confirmed for ever; this plague may one day accidentally befall a person, who will then direct his attention to the performance of that act, and adopt idolatry. It being well known that people are naturally most in fear and dread of the loss of their property and their children, the worshippers of fire spread the tale, that if any one did not pass his son and daughter through the fire, he will lose his children by death. There is no doubt that on account of this absurd menace every one at once obeyed, out of pity and sympathy for the child; especially as it was a trifling and a light thing that was demanded, in passing the child over the fire. We must further take into account that the care of young children is intrusted to women, who are generally weak-minded, and ready to believe everything, as is well known. The Law makes, therefore, an earnest stand against this practice, and uses in reference to it stronger terms than in any other kind of idolatry; namely, "he defileth my sanctuary, and profaneth my holy name" (Lev. 20:3). The true prophet then declares in the name of God that the very act which is performed for the purpose of keeping the child alive, will bring death upon him who performs it, and destruction upon his seed. Comp. "And I will set my face against that man and against his family," etc. (ibid. 20:5). Know that traces of this practice have survived even to the present day, because it was widespread in the world. You can see how midwives take a young child wrapped in its swaddling-clothes, and after having placed incense of a disagreeable smell on the fire, swing the child in the smoke over that fire. This is certainly a kind of passing children through the fire, and we must not do it. Reflect on the evil cunning of the author of this doctrine; how people continued to adhere to this doctrine, and how, in spite of the opposition of the Law during thousands of years, its name is not blotted out, and its traces are still in existence. Idolaters have acted similarly in reference to property. They made it a law that a certain tree, the asherah, should be worshipped, and that of its fruit one part should be offered, and the rest consumed in the temple of the idol: this is stated in the regulations concerning the asherah. In the same manner, they made it a rule, that the first-fruit of every fruit-tree should be partly offered as a sacrifice and partly consumed in the idol's temple. It was also a widespread belief that if the first-fruit of any tree was not treated in this manner, the tree would dry up, its fruit would be cast off, its increase would be diminished, or some disease would come over it; just as they spread the belief that every child, that was not passed through the fire, must die. People in their anxiety for their property obeyed also this precept unhesitatingly. The Law, in opposition to this doctrine, commanded us to burn the produce of fruit-trees the first three years; for some trees bear fruit after one year, whilst some begin to yield fruit after two, and others after three years. The law is based upon the nature of trees grown in an ordinary way, namely, in one of the three well-known methods: planting, propagation, and inoculation (neti‘ah, habrakah, and harcabah). The Law does not take notice of the case that a kernel or stone is sown; for the ordinances of the Law are based on the usual condition of things, and as a rule a young tree in Palestine bears fruit for the first time not later than the third year after it has been planted. According to the divine promise, the waste and destruction of this first-fruit of the tree will be followed by years of plenty of fruit; for it is said, "that it may increase unto you the fruit thereof" (Lev. 19:25). The fruit of the fourth year we are commanded to eat before God, instead of [the heathen custom of] eating 'orlah,' "the fruit of the preceding years," in the temples of the idols, as has been described by us. It is further mentioned in the Nabatean Agriculture that the ancient idolaters caused certain things named in that work to rot, waited till the sun stood in a certain degree [of the ecliptic], and then they performed many acts of witchcraft. They believed that that substance should be kept ready by every one, and when a fruit-tree is planted, a portion of that rotten substance should be scattered round the tree or under it; the tree would then grow quicker and produce more fruit than is generally the case. They say that this process is very extraordinary; it acts like a talisman, and is more efficient than any kind of witchcraft in accelerating the productiveness of fruit-trees. I have already shown and explained to you how the Law opposes all kinds of witchcraft. The Law, therefore, prohibits us to use the fruit yielded by a tree in the first three years after it has been planted, so that there should be no opportunity for accelerating, according to their imagination, the productiveness of any tree. After three years most fruit-trees in Palestine yield fruit by the ordinary course of nature, without the application of those magical performances which were very general in those days. Note this remarkable fact. Another belief which was very common in those days, and survived the Sabeans, is this: When a tree is grafted into another in the time of a certain conjunction of sun and moon, and is fumigated with certain substances whilst a formula is uttered, that tree will produce a thing that will be found exceedingly useful. More general than anything mentioned by the heathen writers was the ceremony of grafting an olive branch upon a citron tree, as described in the beginning of the Nabatean Agriculture. I am of opinion that the book of medicines which Hezekiah put away (B: T. Pes. 56a) was undoubtedly of this kind. They also said that when one species is grafted upon another, the branch which is to be grafted must be in the hand of a beautiful damsel, whilst a male person has disgraceful and unnatural sexual intercourse with her; during that intercourse the woman grafts the branch into the tree. There is no doubt that this ceremony was general, and that nobody refused to perform it, especially as the pleasure of love was added to the (supposed) future results of the grafting. The Law, therefore, prohibits us to mix different species together, i.e., to graft one tree into another, because we, must keep away from the opinions of idolaters and the abominations of their unnatural sexual intercourse. In order to guard against the grafting of trees, we are forbidden to sow any two kinds of seed together or near each other. When you study the traditional explanation of this precept, you will find that the prohibition of grafting, the principal element in this commandment, holds good for all countries, and is punishable by forty stripes: but the sowing of seeds one near the other is only prohibited in Palestine. In the Nabatean Agriculture it is further distinctly stated that it was the custom of the people in those days to sow barley and stones of grapes together, in the belief that the vineyard could only prosper in this way. Therefore the Law prohibits us to use seed that has grown in a vineyard, and commands us to bum both the barley and the produce of the vineyard. For the practices of the heathen, which they considered as of a magic and talismanic character, even if not containing any idolatrous element, are prohibited, as we have stated above (p. 334) in reference to the dictum of our Sages, "We must not hang upon a tree the fœtus of an animal belonging to the Sanctuary." The Law prohibits all heathen customs, called by our Sages "the ways of the Amorite," because they are connected with idolatry. On considering the customs of the heathen in their worship, you will find that in certain kinds of worship they turn toward stars, in others to the two great luminaries; frequently they choose the rise of signs in the Zodiac for sowing and fumigating; and as to the circuits made by those who plant or sow, some complete five circles, corresponding to the five planets, with the exclusion of the two luminaries: others go seven times round, according to the number of the planets, when including sun and moon. They believe that all these practices are magic charms of great efficiency in agriculture. Thus those practices lead to the worship of stars: and therefore all practices of those nations have been prohibited, in the words, "Ye shall not walk in the manners of the nation which I cast out before you" (Lev. 20:23). Those practices which were more general and common, or were distinctly connected with idolatry, are particularly pointed out as prohibited; e.g., eating the fruit of a tree during the first three years, intermixing of species and the mixed species sown in a vineyard. I am surprised as the dictum of Rabbi Joshiyah, which has been adopted as legally binding, in reference to the mixed seed in a vineyard, viz., that the law is only transgressed when wheat, barley, and the stone of a grape are sown simultaneously. He must undoubtedly have seen the source of that kind of the ways of the Amorite. It must now be clear to you, and no room can be left for any doubt, that the prohibition of wearing garments of wool and linen, of using the fruit of a tree in the first three years, and of mixing divers species, are directed against idolatry, and that the prohibition against adopting heathen manners serves to remove anything which leads to idolatry, as has been shown by us.

וכן שמו לחוק שראשית פרי כל אילן שפריו נאכל יעשה בו כן - רצוני לומר; שיקריבו קצתו ויאכלו קצתו בבית ׳עבודה זרה׳. ופרסמו גם כן שאי זה אילן שלא יעשה כן בראשית פריו ייבש האילן ההוא או ישל פריו או תמעט תבואתו או תארע לו מכה - כמו שפרסמו שכל ולד שלא יעבירו אותו באש ימות; ולפחד בני אדם על ממונם מהרו גם כן לזה. ועמדה התורה כנגד זה הדעת ואמר ית׳ בשרפת כל מה שיוציא האילן העושה פרי לשלושת השנים - כי קצתם יתנו פרי אחר שנה וקצתם יתנו תחילת תבואתם אחר שנתים וקצתם אחר שלש וזהו הרוב למי שיטע כדרך שבני אדם נוטעים באחד מן השלושה דרכים המפורסמים והם ״נטיעה והברכה והרכבה״; ולא תביט למי שיזרע גרעין או עצם - שהתורה לא תתלה החוקים אלא בדרכים שהם על הרוב ורוב מה שתאחר ה׳נטיעה׳ תחילת תבואתה ׳בארץ ישראל׳ הוא לשלש שנים. ויעד לנו ית׳ אשר באבד זאת התבואה הראשונה והשחתתה תרבה תבואת האילן - אמר ״להוסיף לכם תבואתו״. וצוה באכילת ׳נטע רבעי׳ ״לפני יי״ תחת שהיו אוכלים ׳ערלה׳ בבית ׳עבודה זרה׳ - כמו שבארנו: וממה שזכרוהו גם כן עובדי ׳עבודה זרה׳ הקדמונים בעבודה הנבטיה שהם היו מעפשים דברים שזכרום וישמרו בהם בוא השמש במעלה ידועה ומעשי כישוף רבים וחשבו שהדבר ההוא יהיה מזומן ביד כל אחד וכשיטע אדם אילן עושה פרי יזרה סביבו או במקומו מן הדבר ההוא המעופש - וימהר להצמיח האילן ולתת פריו מהרה יותר מן הנהוג. וזכרו שזה - ענין נפלא מאד ונוהג מנהג הטליסמאות ושהוא - ענין יותר נפלא מכל מיני הכישוף כולם במהר יציאת פרי כל עץ עושה פרי. וכבר בארתי לך והודעתיך בריחת התורה ממעשי הכישוף כולם ולזה אסרה התורה כל פרי שיתן האילן בשלש שנים מיום נטיעתו ואין צריך אם כן למהר נתינת פרים לפי מה שהיו חושבים - ואחר שלש שנים יוציאו רוב העילנות הנותנים פרי - פרים בארץ ישראל לפי מנהג טבעם ולא יצטרך למעשה הכישוף ההוא המפורסם אצלם אז.

Chizkuni Vayikra 19:23חזקוני ויקרא י״ט:כ״ג

וכי תבואו אל הארץ, "when you will come into the land;" after the Torah had discussed "seed" in connection with both the woman and the earth, it now discusses seed of a tree that has been planted. ונטעתם, "when you will plant;" this expression teaches that the laws about orlah do not apply to branches only grafted onto a tree, nor do they apply to trees that grew as a result of someone having discarded a kernel or seed that had been dropped onto the earth unintentionally and had taken root. When this tree had grown in a region that is inhabited by people, it is considered as if it been planed intentionally, and is subject to the rules following. (Jerusalem Talmud, tractate Orlah 1,1) כל עץ מאכל, "every fruitbearing tree." This excludes trees that bear no fruit, and trees planted as potential firewood or building material. (Sifra) The various shrubs that grow wild and provide us with their berries are also excluded from this legislation. שלש שנים יהיו לכם ערלים, "for a period of three years they will be for you as if "uncircumcised;" (forbidden) anything that matured during these years from these trees after they had been planted may not be stored and eaten even after the three years have expired. It would be bad manners if they would be eaten before the firstling fruit had been offered as an offering to God in the Temple first. [It would be equally bad manners to bring such an offering only several years after that fruit had ripened, even if it could have been preserved in prime condition. The laws governing such firstling fruit limit their being offered in the Temple later than by Chanukah following their being harvested. Ed.] Seeing that the fruit grown during that period is not of prime quality, it would be insulting to offer it to God. לכם, "for you (plural mode);" this is to include fruit trees grown for the benefit of the community as opposed to fruit grown for the benefit of the individual owner (Sifra).

וכי תבאו – אחר שהזכיר זרע השדה וזרע האשה שהיא כעין הארץ הזכיר גם את הנטוע. ונטעתם – אפילו עץ זקן. ונטעתם – פרט למבריך ולמרכיב ולעולה מאליו במדבר, אבל עולה מאליו בישוב חייב. כל עץ מאכל – פרט לאילני סרק ולנוטע לסייג ולקורות ולעצים. מכאן יש לפסוק על התותים ועל הנרוזילי״ש והפרונילי״ש הגדלים בסייג השדות והכרמים והקרקעות שאין בהם משום ערלה. שלש שנים יהיה לכם ערלים – אין דרך ארץ שיתהנו ממנו עד שתביאו ממנו קרבן להקב״ה שהרי ראוי להקריב לפניו ראשית כל התבואות ובשלש השנים הראשונים לנטיעתו אינו מביא דבר נאה ומתקבל לעשות קרבן להקב״ה לפי שעדיין לא נשרש ולא ניתושב קודם לכך. לכם להביא את הנטוע לרבים.

Ramban Vayikra 19:23-25רמב״ן ויקרא י״ט:כ״ג-כ״ה

(כג) וערלתם ערלתו את פריו –ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתר מליהנות בו. לשון רש״י. ויפה פירש. ואם כן, יהיה: ערל לב (יחזקאל מ״ד:ט׳) – סגור לב, כמו שנאמר: ואקרע סגור לבם (הושע י״ג:ח׳), וכן: ערלה אזנם (ירמיהו ו׳:י׳) – שהיא סגורה ואטומה, אין הקול נכנס בה, וערל שפתים (שמות ו׳:י״ב) ¬– סגור שפתים, כי העלגות אוטם וסגירות בגידי הלשון, ופעמים בגידי השפתים שלא יפתחו כראוי, והדבור יקרא פתיחה: פתח פיך לאלם (משלי ל״א:ח׳), פתח איוב את פיהו (איוב ג׳:א׳), ומפתח שפתי מישרים (משלי ח׳:ו׳), משוכבת חיקך שמור פתחי פיך (מיכה ז׳:ה׳). והזכיר הכתוב אטימות בפרי הבא בתוך שלש שנים, לאסרו בהנאה. ולא יאמר כן בשאר אסורי הנאה, כי ביאת הפרי בתחילתו יקרא פתיחה, כמו שאמר: פתח הסמדר (שיר השירים ז׳:י״ג). ולכך אמר: שלש שנים יהיה לכם ערלים, כאילו הפירות סגורים באילנות, לא הוציאו פרח ולא פתחו סמדר. וטעם המצוה הזאת, לכבד את י״י מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם, ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לי״י, והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים, ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית, ולכך נמתין לכולן, ולא נטעום מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לפני השם, ושם יאכלוהו ויהללו את שם י״י. והמצוה הזאת דומה למצות הבכורים. ואמת הדבר עוד כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאד מזיק לגוף, ואיננו טוב לאכלה, כדג שאין לו קשקשת והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף. והרב נתן גם בזה טעם במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:ל״ז) כטעמו ברוב המצות, כי היו לחרטומים ולמכשפים בזמן ההוא מיני כשוף, יעשו אותם בעת נטיעת האילנות ויחשבו כי בהם ימהר האילן להוציא פריו קודם זמנו הידוע במנהגו של עולם, ובבואו יקריבו את הפרי לפני העבודה זרה שעשו בשמה הכשוף ההוא, ולכך צותה התורה באסור הפרי הבא קודם שלש שנים, שלא יבאו לעשות המעשים הרעים ההם, כי רובי האילנות יביאו פירות בשנה הרביעית ושנאכלהו לפני השם היפך אכלם אותו לפני עבודה זרה.

Sefer HaChinukh 247ספר החינוך רמ״ז

The commandment of the fourth year plant: That the fourth year plant be completely holy - the explanation [of which] is that all fruits that come out of the tree in the fourth year from its planting are holy; meaning to say, that they are eaten by the owners in Jerusalem, like the second tithe, and that is their holiness - as it is stated (Leviticus 19:23-24), "and you shall plant any food tree[...] And in the fourth year all of its fruit shall be holy, for praising to the Lord." And the explanation comes about it that it is for the owners - and the explanation of praising is that the owners should eat it in Jerusalem, and that is rejoicing. And the Sages called it the fourth year plant, in every place. And in Sifrei Bamidbar 6:1, it expounds that the fourth year plant is for the owners, from that which is written (Numbers 5:10), "And a man's consecrated things shall be his." As they said there, "'A man's consecrated things, etc.' - it pulled back all of the consecrated things and gave them to the priests; and there is nothing remaining for them except for the thanksgiving-offering, the peace offering, the Pesach offering, the animal tithe, the second tithe and the fourth year plant, which are for the owners. It is from the roots of the commandment that God wanted man to be inspired to praise God, blessed be He, with the beginning of the best fruits of his trees; so that the pleasantness of God, may He be blessed, and His blessing rest upon him, and [that] his fruits be blessed. Because the Good God wants the good of His creatures; therefore He commanded us to bring them up and to eat them in the place He chose long ago for His service, blessed be He - for there has He commanded blessing. And the best of the fruits of the tree come out in the fourth year. And there is another benefit to man that he is commanded to eat some of his fruits - such as this and the second tithe and also the animal tithe - in that place; because through this, his dwelling or the dwelling of some of his sons will be fixed in that place, to study Torah there. Since the teachers of Torah and the center of wisdom is there, and as we will write on the commandment of the second tithe (Sefer HaChinukh 473), with God's help. And Ramban, may his memory be blessed, wrote about the reason for the commandment in his commentaries (Ramban on Leviticus 19:23) [that it is] to honor God, may He be blessed, from the beginning of all our produce, and not to eat from them until we bring all of the fruits of one year [as] 'praising to the Lord.' And behold, within the first three years, the fruit is not fit to offer, since it is meager; and also because [the tree] does not give taste or a good fragrance into its fruit [then]; also because most trees do not put out fruit at all until the fourth year from their planting - and so we wait for them all. And this commandment is similar to the first-fruits. And he also wrote that the truth of the thing is also that the fruit at the beginning of its planting until the fourth year is full of moisture that is very clingy, [which] injures the body and [so] is not good to eat; like the fish that have no scales, and the [other] foods prohibited by the Torah, which are bad also for the body. From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Berakhot 35a) that one who wants to redeem the fourth year plant, redeems it like the second tithe, which [can be] redeemed - meaning to say, that he redeems it with money and brings [that] up to Jerusalem. And if he redeems it himself, he adds a fifth. As so is the law with the second tithe, from that which it is written about it (Leviticus 27:31), "And if a man surely redeems his tithes." But one who redeems the second tithe for others, does not add a fifth. And he does not redeem [the fourth year plant] until it reaches the season of the tithe; as it is stated about it (Leviticus 19:25), "to increase its produce for yourselves" - and they, may their memory be blessed, expounded (Sifra, Kedoshim, Section 3:10), "Until it becomes produce" - meaning to say that it reaches the season of the tithe, and that is a third of its ripeness. And according to Rambam (Mishneh Torah, Laws of Second Tithes and Fourth Year's Fruit 9:2), may his memory be blessed, we do not redeem it when it is attached [to the tree], like the tithe. But others explain (Rash on Orlah 5:5) that we redeem it even attached. And it is called money of the Higher Realm, like the tithe. And therefore it cannot be acquired as a gift - unless he gave it when it is still unripe fruit, as the obligation has not yet rested upon it, as we said. And its law in the other things - such as eating, drinking and anointment - is like the tithe. And on the commandment of the second tithe in Parshat Reeh Anochi (Sefer HaChinukh 473), we will write more about it at length with God's help. And one who redeems a fourth year vineyard - [if] he wants he redeems it [as] grapes, [and if] he wants, he redeems it [as] wine; and so [too,] olives. But with other fruits, he redeems them before they change from their natural state. And the redemption is that he say, "These fruits are desanctified upon this money" - and behold, they are desanctified with this. And he [then] brings up the money and consumes [that which is purchased with it] in Jerusalem. And Shmuel said in the Gemara (Kiddushin 11b) that consecrated things worth a maneh (a hundred large coins) that is desanctified upon the value of a perutah (the smallest coin) is desanctified (is effective) - but not less than the value of a small coin, as it does not have the legal status of money, for any [purpose]. And the same is the law for the fruits of the fourth year. And a fourth year vineyard does not have [the law of] forgotten [grapes] and the corner (Mishnah Maasrot 5:3), nor fallen grapes and bunchless grapes. And we do not separate the priestly tithe and the [other] tithes from it, but rather it all goes up to Jerusalem, or he redeems it and brings up the money and consumes it in Jerusalem. And the law of that which they, may their memory be blessed, said from when do we count the new year for fourth year plant, and so [too,] (Talmud Yerushalmi Orlah 1:1) that everything that is obligated in orlah is obligated in the fourth year. And in the commandment of orlah (Sefer HaChinukh 246), we will write about this at length, with God's help - and we will write which tree is obligated in it, and what [part] of the tree. And from it, we will learn to the fourth year. And the rest of all of its details are elucidated in the last chapter of Maaser Sheni (see Mishneh Torah, Laws of Second Tithes and Fourth Year's Fruit 9). And this commandment is practiced at the time of the [Temple] in the Land by males and females, but not outside the Land. And so wrote Rambam, may his memory be blessed (Mishneh Torah, Laws of Second Tithes and Fourth Year's Fruit 9:1): "In the same way as there is no second tithe in Syria, so is there no fourth year plant in Syria." To here [are his words]. And all the more so outside of the Land. But there are some of our rabbis who instructed (see Tosafot s.v. ouleman on Berakhot 35a) us today that the obligation of this commandment is even now in the Land; and [that] even outside the Land, fourth year vineyard is practiced rabbinically. And according to this, every man should now redeem the fruits of his fourth year vineyard upon the worth of a small coin or more. They also said that we recite a blessing over the redemption and, afterwards, we throw the redemption into the Dead Sea - meaning to say a desolate place - so that no creature benefit from it, as it is [still] holy today, rabbinically. And afterwards he eats the fruit of his vineyard. But fourth year plants are not practiced at all outside the Land, even rabbinically. And one who transgresses this commandment and does not bring up the fruits or their redemption to Jerusalem at the time of the [Temple] - or does not redeem it in the Land, according to the opinion of some commentators, even today - has violated this positive commandment, and has not desired blessing. And one who fulfills it will be blessed.

מצות נטע רבעי – להיות נטע רבעי כלו קדש. פרוש כל פרות היוצאים באילן בשנה הרביעית לנטיעתו, הם קדש. כלומר, שהם נאכלים לבעלים כמו מעשר שני בירושלים, וזו היא קדשתן, שנאמר (ויקרא יט כג כד) ונטעתם כל עץ מאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי. ובא הפרוש שהם לבעלים, ופרוש הלולים הוא שיאכלוהו הבעלים בירושלים, וזהו ההלול, וזהו יקראו חכמים בכל מקום נטע רבעי. ובספרי (נשא ו) דורש, שנטע רבעי הוא לבעלים, מדכתיב (במדבר ה י) ואיש את קדשיו לו יהיה שאמרו שם איש את קדשיו וגו׳, משך כל הקדשים ונתנם לכהנים ולא שיר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהו לבעלים. משרשי המצוה. שרצה האל להיות האדם מתעורר להלל השם ברוך הוא בתחלת מבחר פרות אילנותיו, כדי שינוח עליו נעם השם יתברך וברכתו ויתברכו פרותיו, כי האל הטוב חפץ בטוב בריותיו, לכן צונו להעלותן ולאכל אותן במקום שבחר מימי קדם לעבודתו ברוך הוא, כי שם צוה יי את הברכה. ומבחר פירות האילן הם היוצאים בשנה הרביעית. ועוד יש תועלת לאדם בהיותו מצוה לאכל במקום ההוא קצת פרותיו, כגון זה ומעשר שני וגם מעשר בהמה, כי מתוך כך, יקבע מושבו או מושב קצת מבניו באותו המקום ללמד תורה שם, כי שם מורי התורה ועקר החכמה, וכמו שנכתב במצות מעשר שני (מצוה תעג) בעזרת השם. והרמב״ן זכרונו לברכה (קדושים יט כג) כתב בטעם מצוה זו בפרושיו, כדי לכבד השם יתברך מראשית כל תבואתנו ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי בשנה אחת הלולים ליי. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו, לפי שהוא מועט, גם שאין נותן בפריו טעם או ריח טוב, גם כי רב האילנות לא יוציאו פרות כלל עד שנה רביעית לנטיעתן, ולכך נמתין לכלן. והמצוה הזאת דומה לבכורים. ועוד כתב כי אמת הדבר עוד, שהפרי בתחלת נטיעתו עד השנה הרביעית, רב הלחות דבק מאד, מזיק לגוף ואיננו טוב לאכילה, כדג שאין לו קשקשת, והמאכלים הנאסרים בתורה שהם רעים גם לגוף. מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לה, א) שהרוצה לפדות נטע רבעי, פודהו כמו מעשר שני שהוא נפדה. כלומר, שפודה הפרות בכסף ומעלה הכסף לירושלים. ואם פודהו לעצמו, מוסיף חמש, שכן הוא הדין במעשר שני מדכתיב ביה (ויקרא כז לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו. אבל הפודה מעשר שני לאחרים, אין מוסיף חמש. ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשר, שנאמר בו (שם יט כה) להוסיף לכם תבואתו. ודרשו זכרונם לברכה (ספרא קדושים ג ו) עד שיעשה תבואה, כלומר, שהגיע לעונת מעשר, והוא שליש בשולו. ואין פודין אותו במחבר כמו מעשר, לדעת הרמב״ם זכרונו לברכה (מעשר שני פ״ט ה״ב). ואחרים פרשו (ר״ש ערלה ה ה) דאפילו במחבר פודין אותו. והוא נקרא ממון גבוה כמו מעשר, ולפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם כן נתנו בעודו בסר שעדין לא חל עליו החיוב, כמו שאמרנו. ודינו בשאר הדברים כגון אכילה, שתיה וסיכה כמעשר. ובמצות מעשר שני בפרשת ראה אנכי נאריך עוד בזה בעזרת השם. והפודה כרם רבעי, רצה פודהו ענבים, רצה פודהו יין, וכן הזיתים, אבל שאר הפרות, פודה אותן קדם שישתנו מבריתן. והפדיון הוא שאומר פרות אלו יהיו מחללין על כסף זה, והרי הן מחללין בכך, ומעלה הכסף ואוכלו בירושלים. ואמר שמואל בגמרא (קידושין יא ב), שהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחלל, אבל לא בפחות משוה פרוטה, שאין לו דין כסף לשום דבר. והוא הדין לפרות רבעי. וכרם רבעי אין לו שכחה ופאה (מעשרות ה, ג) ולא פרט ועוללות, ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות אלא כלו עולה לירושלים או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים. ודין מה שאמרו זכרונם לברכה (ר״ה ט, ב) מאימתי מונין ראש השנה לרבעי, וכן מה שאמרו (ירושלמי ערלה פ״א ה״א) שכל שהוא חיב בערלה חיב ברבעי. ובמצות ערלה (מצוה רמו) נאריך בזה בעזרת השם, ונכתב איזה אילן חיב בה ואי זה דבר שבאילן, וממנה נלמד לרבעי. ויתר כל פרטיה, מבארים בפרק אחרון ממעשר שני [הלכות מעשר שני ונטע רבעי פ״ט]. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בארץ בזכרים ונקבות, אבל לא בחוצה לארץ. וכן כתב הרמב״ם זכרונו לברכה כשם שאין מעשר שני בסוריא, כך אין נטע רבעי בסוריא, עד כאן. וכל שכן בחוצה לארץ. ויש מרבותינו (ברכות לה א תוס׳ ד״ה ולמאן) שהורונו, היום שחיוב מצוה זו היא אפילו עכשו בארץ, ואפילו בחוצה לארץ נוהג כרם רבעי מדרבנן, ולפי זה צריך כל אדם עכשו לפדות פרות כרם רבעי שלו על שוה פרוטה או יותר. גם אמרו, שמברכין על הפדיה ואחר כך משליך הפדיון לים המלח, כלומר למקום האבד, כדי שלא יהנה בו בריה לפי שהוא קדוש היום מדרבנן, ואחר כך אוכל פרות כרמו. אבל נטע רבעי אינו נוהג כלל בחוצה לארץ אפילו מדרבנן. והעובר על מצוה זו ולא העלה הפרות לירושלים או פדיונן בזמן הבית, או שלא פדאן בארץ כדעת קצת המפרשים אפילו עכשו בטל עשה זה, ולא חפץ בברכה, ומקימה יהיה ברוך.

Ralbag Vayikra 19:23-25רלב״ג ויקרא י״ט:כ״ג-כ״ה

(כג) וכי תבֹאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו – למדנו מזה שהנוטע אילן מאכל בארץ ישראל יֵאָסֵר פריו שלוש שנים מיום שנטעוֹ. והנה קראו ׳ערלה׳, להורות שהוא מוֹתר אין בו תועלת, כמו הענין בערלת הבשר. וטעם זה הוא כי בהתחלה לא יתכן לרוב האילנות שיתנו פִּרְיָם באופן שיִשלם החום היסודי בו, כי לכח הזן בהם טרדה במה שיצטרך לו מהמזון לגידול גופם, ולזה לא יתחזק על שיהיה שם מהמזון מוֹתר מצומק ומבושל, יעשה ממנו הפרי; וכבר תראה זה בביאור ביין ענבי הגפן הילדה, שהוא חלוש החום היסודי מאד; ולפי שרצתה התורה שיהיה ראשית פריו קודש הלולים לה׳ - להעיר כי ה׳ יתעלה הוא הפועל באמת בכל הפעולות הטבעיות ומאתו הכל - חוייב שימתין זה עד השנה הרביעית שיהיה נבחר מה שיהיה לה׳. שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יֵאָכֵל – ראוי שתדע שהאכילה היא אחד ממיני ההנאה; ולזה נלמד ממנה שפרי זאת הנטיעה אסור בהנאה שלש שנים. ולפי שאמר: ׳ונטעתם כל עץ מאכל׳, למדנו שאם נטעוֹ לא למאכל - פטור מן הערלה. והוא מבואר שנטיעת יחור מהאילן או זריעת זרע האילן הוא אחד לזה הענין, וזה מבואר מהמקומות הכוללים. והנה הפרי הוא כולל הקליפין והגרעינין אשר הם עמו, וזה מבואר מצד הוראת הגדר. (כד) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קֹדש הלולים לה׳ – רוצה לומר שיהללו עליו לה׳ על הטובה אשר השפיע להם; וזה אמנם הוא להעיר שכל הטובות הם מאתו יתעלה. ולפי שהוא קודש, למדנו שיחוייב לאוכלו בירושלים לפנים מן החומה, כמו הענין בשאר הקודשים, כמו שיתבאר; ואמנם קודשי הקודשים היו נאכלין לפנים מן הקלעים, כמו שהתבאר. ויתבאר שנטע רבעי פירותיו לבעלים, ממה שנאמר בפרשת נשא: ׳ואיש את קדשיו לו יהיו׳ (במדבר ה, י). ומזה יתבאר גם כן שמעשר בהמה הוא לבעלים, שנאמר בו: ׳קֹדש לה׳׳ (ויקרא כז, לב). ובכלל, הנה אם היה זה הקודש לכהן - לא שתקה התורה מזה; ולפי שלא זכרה בזה דבר, הנה הוא מבואר שאלו הפירות הן לבעליהן. ולפי שאמר ׳כל פריו׳ למדנו שאין בהם לעניים דבר, ולא לכהנים וללויים. (כה) ובשנה החמישִת תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו – אמרה תורה זה, שלא יכבד עלינו מה שמנעה התורה פירות השלוש שנים; גם פירות השנה הרביעית לא התירה לאוכלם כי אם במקום אשר יבחר ה׳, כמו שקדם; כי זה יהיה סיבה שתדבק השגחת ה׳ יתעלה בנו, ויוסיף לנו מפני זה תבואת הצמחים, עם מה שישפיע לנו משאר הטובות, ומהטובות האנושיות, כמו שביארנו בספר מלחמות ה׳. ואפשר עם זה שיהיה זה לתועלת שזכר הרב המורה, להרחיק מעבודות עבודה זרה הקודמות, שהיו עושים פעולות מגונות למהר נתינת האילן פריו ולהוסיף תבואתו; והתורה הערימה לעמוד כנגד הדעות הנפסדות ההם לפי מה שאפשר, לנקותנו מטומאתם.

Akeidat Yitzchak Vayikra Peirush 11עקדת יצחק ויקרא פירוש י״א

זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו׳... יזהיר על הבדל המאכלים הטהורים מהטמאים מכל החי מכל בשר ובטהורות בין הכשרות לפסולות ולכל שאר טומאות וטהרות מהנבלות והשרצים ושאר מגעות האנשים לכל דבר אשר יטמא לו כמו שישלים הדבור בפרשיות הבאות כי כל זה מה שיועיל תועלת נמרץ משני פנים. האחד מה שזכרוהו חכמים באומרם (ויקרא רבות פ׳ י״ג) לא נתנו המצות אלא לצרף בהם הבריות והצירוף הוא שיחיה האדם חיי הזהירות והפרישות וקבלת עול מלכות שמים בצמצם עצמו בהרבה דברים שנפשו מתאוה להם ושאר האומות הם מורגלות בהם וזה משום מצוה או מניעה אלהית. הם ממש חיי הבחירה שעליהם אמרו (ילקוט בראשית רמז י״ד) אם יחיה ימות ואם ימות יחיה כי הוא מחוייב שיטול האדם בעולמו הנצחי מה שנעזב מההנאה והתענוג בעולם הזה מענינים ההם לתקות ההנאה הנפשיית העתידה... מכל מקום למדנו כמה יועיל לאדם לחיות חיים מצומצמים ומשוערים אשר יזהר בהם מפאת המצוה והמזהיר עליו שאי אפשר לו לעבור על דברו. ומזה הענין אמרו חז״ל (תו״כ קדושים פ׳ ט׳ סי׳ י״ב) שמא יאמר אדם אי איפשי בבשר חזיר ולבישת כלאים וכו׳. אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. לפי שהמצות השמעיות אין שום טעם שתפול נפש האדם עליהם להתרחק מהאיסור כמו שהוא הענין בפעולות המגונות המפורסמות שעליהם אמר הכתוב (משלי כ״א) נפש רשע אותה רע גם (שם) שמחה לצדיק עשות משפט כמו שכתב הרב המורה בפרק מ״ח חלק ג׳. ולזה אם יתרחק האדם מהאיסורין אשר מזה המין באות נפשו ומפאת טבעו הנה אם ענוש לא יענש בעשייתן אבל שכר לא יהיה לו עליהם מטעם קבלתו בהם עול תורה ומצוה... וכל זה הוא ענין נכבד מאד מסכים למה שרצינו אליו בזה התועלת הראשון מהגבלת החיים בענין המאכלות.

Abarbanel Vayikra 19:23אברבנאל ויקרא י״ט:כ״ג

וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל עד ענין המולך. הנראה בטעם איסור הערלה הוא מה שכתב הרב המורה בפל״ז ח״ג שצוה בה יתברך להרחיקנו מעכו״ם שהיתה מעבודתה בימים הקדמונים לעשות דברים ידועים אצלם בעת נטיעת האילנות ויחשבו שמפני זה ימהר לבא הפרי קודם זמנו וכדי להרחיקם מהדמיונות ההמה צוה יתברך שלא יאכלו את פריו שלש שנים באופן שלא יתעסק אדם לעשות הדברים המדומים ההם למהר ביאת הפרי אחרי שלא יאכל ממנו. וצוה שבשנה הרביעית קדש הלולים לה׳ שבמקום שהיו אוכלים אותו בבית עכו״ם עתה יאכלוהו במקום קדוש בירושלם. ולהיות טעם המצוה הזאת להרחיקם מעכו״ם היתה נהוגה בארץ ובחוצה לארץ. ואתה תדע שמצות הקרקע הן מג׳ מינים כפי תכליותיהם. הא׳ מפני הקרקע שצוה יתברך שישבות כמצות השמיטה והיובל. והב׳ להיותם מזון לכהנים משרתי ה׳ כתרומה והמעשר והבכורים. והג׳ הוא להרחקת עכו״ם כמו הכלאים והערלה ודומיהם. והנה שני המינים הראשונים היו תלוים בארץ כי המה חובת קרקע המקודש ההוא. ומזון הלוים והכהנים עובדי המקדש. אבל המין הג׳ שהוא להרחיק העכו״ם היה נוהג בארץ ובחוצה לארץ האמנם אמר בתחלת זאת המצוה וכי תבואו אל הארץ לא להיותה תלויה בה אלא לומר להם היום אתם במדבר הזה לא מקום עץ ואילן ונפשכם יבשה אין כל. ומפני זה כאשר תבואו אל הארץ אני ידעתי שתשתדלו מאד לנטוע כל עץ מאכל רוצה לומר אילנות מכל הפירות לאכול ולשמוח מהם. אבל כדי שברבות התאוה לא תעשו כמעשה ארץ כנען הזונים אחר עכו״ם לעשות מעשים למהר הפירות קודם עתם. לכן אנכי מצוה אתכם ששלש שנים יהיו לכם ערלים רוצה לומר שתעשו מפריו ערלה ודבר מותרי אטום וחתום שלא תאכלו אותו פרי אותם שלש שנים. ואמרו וערלתם ערלתו רוצה לומר הניחו את ערלתו כמות שהיא ולא תאכלוה. כי לשון ערלה היא לשון כסוי ומותר כאלו הפרי ההוא מכוסה באילן ובלתי יוצא ממנו וזאת היא תשובת השאלה הה׳. וגם בשנה הרביעית לא תאכלו אותו הפרי בשערים אבל כהני השם יאכלו אותו בירושלם והם יהללו וישבחו לאל הנותן לכם כל טוב וזהו קדש הלולים. אמנם בשנה הה׳ תאכלו את פריו רוצה לומר בשעריכם תאכלו אתם את הפרי ההוא ונתן הטעם באמרו להוסיף לכם תבואתו אני ה׳ אלהיכם רוצה לומר וכל זה תעשו כן כדי שיוסיף לכם תבואתו של אותו עץ ואילן אני ה׳ אלהיכם המשפיע האמתי ולא תצטרכו לשפע עכו״ם ולפי שהיו העכו״ם מקדם עושים מעשים כפי דרכי עכו״ם למהר ביאת פרי הארץ אם בשפוך דם על שרשי האילן. ואם לנטוע העץ בשעה ידועה כפי סדור הכוכבים ומצבם וכפי מהלך הלבנה. אם להקיף פאת ראש הנוטע והשחתת זקנו שהיה זה גם כן מדרכי כומרי עכו״ם כמו שזכר הרב המורה. ובעת נטיעת האילנות היו נוטעים אותם באותו אופן. ואם להתגודדם בחרבות וברמחים ועשותם השרט בבשרם כי היה זה מיוחד אצלם להוריד שם החום היסודי הפועל בהויה וכמו שראינו בנביאי הבעל שכדי להוריד האש על המזבח היו מתגודדים בחרבות וברמחים כמשפטם. וגם כן היה מנהגם בהרכבה האילן לעשותו על ידי נערה יפה בעת הנטיעה וכמו שזכר הרב המורה במקום הנזכר. והעיד הרב שמצא כל זה בספרי אותן העבודות הקדומות הנה מפני זה הזהירה תורה אחרי מצות הערלה מאותן העבודות שהיו רגילים הכנענים לעשותן למהר תולדת הפרי.

R. Moshe Alshikh Devarim 14:23ר׳ משה אלשיך דברים י״ד:כ״ג

ואכלת לפני ה׳ כו׳ – הנה אמר למען תלמד לירא׳ כו׳ יקשה כי אין מהאכילה ושתיה ושמחה יתירה ללמד ליראה. ואילו אמר לעבוד היינו אומרים שע״י התעכבם בירושלים רוב השנה לאכול מעשר שני יהיו פנויים ממלאכת בתיהם ויעסקו בתורה אך אומרו ליראה הוא בלתי מתיישב. ואפשר כי האלהים עשה שיראו מלפניו כי לבל יבעטו ברוב טובה ויראו בעיניהם כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ההוא וימנעו מליראה את ה׳ ע״כ מה עשה הקב״ה צוה אותם יוליכו עמהם מעשר מכל אשר להם לפני ה׳ כאלו נותנים מנת המלך. וכן המעשר ההוא קודש לה׳ ומשלחן גבוה הם אוכלים כנודע שאינו נחשב להם כממון עצמן כמעשר ראשון ללוי שהרי בן לוי שקידש אשה במעשר ראשון (מקודשת) וישראל במעשר שני שלו אינה מקודשת כי לה׳ הוא ומשולחן גבוה הוא אוכל. ולא הורשה כי אם לאכול ולשתות לבד נמצא בזה החי יתן אל לבו כי עבד מלכו של עולם הוא ומשלו הוא אוכל ובזה לא ימוש מליראה את ה׳ תמיד וזהו ולמען תלמד ליראה. וע״פ הדרך זה יתכן רמז באומר לפני ה׳ לומר שתאכל בתת לבך שאתה לפני ה׳ שתהיה במורא גדול וזהו למען תלמד ליראה כו׳. שאם תהיה בקלות ראש גם שתתן לבך שהכל שלו ית׳ ומשולחן שלו אתה אוכל לא תלמד ליראה כו׳. עוד כיון באומר ואכלת כו׳ כי הנה אין דרך המלך בפלטון אשר הוא גר שם שיערבו את לבם לבא שם עבדיו לרמוס חצריו לא יום אחד ולא יומים כ״א חדש או שנים לזבוח צאן ובקר ולאכול ולשתות ככל אשר יעשה איש בביתו ובחומותיו. אומר כי אין הקב״ה מקפיד בבא כל ישראל לאכול לפני ה׳ במקום אשר בחר בו ולהביא מעשר דגן תירוש ויצהר וצאן ובקר כמעט רוב השנה לא יחוש. במה שיבא תועלת שע״י ילמדו ליראה אותו וזהו ואכלת כו׳ גם שיראה שאינו לפי כבודו ית׳ אינו חושש למען תלמד כו׳ כי בתועלת זה לא נחוש על האכילה שם:

Keli Yekar Vayikra 19:23כלי יקר ויקרא י״ט:כ״ג

שלש שנים יהיה לכם ערלים – הרבה מפרשים אמרו בטעם מצוה זו לפי שהיה חק לאמוריים לעשות תחבולות למהר פרי האילן קודם זמנו וכן כתב הרמב״ם בספר מורה נבוכים ואשר נראה קרוב למושכל לומר שמצוה זו היא כדי לעשות זכרון למעשה בראשית כי כולם נבראו ביום ראשון, וכל אחד הוציא ביומו וכן כל צמח האדמה היו מכוסים עד יום ג׳, ואע״פ שצמחו בג׳ מ״מ לא נראו עד יום ד׳ שבו נתלו המאורות המבשלים כל הפירות כי כולם תלוין בשמש וירח כמ״ש (דברים ל״ג:י״ד) ממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים. נמצא שהיו מכוסים ובלתי נראין לאכילה עד יום ד׳ ע״כ צוה לעשות זכרון למעשה בראשית שיהיו מכוסים ואטומים שלש שנים כי הערלה ענינה כסוי ואטימה. וביום הרביעי אע״פ שנגמר בשולם מ״מ לא היה עדיין בעולם שום בעל חי ולא היה כאן שום פה לאכלם, כאילו לא היה מציאתם ביום רביעי כי אם להודות ולהלל בוראו אשר בראם על כן נאמר כאן לזכרון מעשה בראשית ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה׳. וביום החמישי נבראו קצת מן הבעלי חיים אשר היו צריכין אל מאכל הצמחים ע״כ נאמר ובשנה החמישית תאכלו את פריו. ולא נאמר כל פריו כדרך שנאמר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש. להורות שלא יאכל כל פריו אלא יתן מכולם גם לעני ולגר לפי שהזכיר לקט שכחה ופאה בתבואה ולא באילנות וארז״ל (ירושלמי פאה פ״א ה״ד) אילנות מנין ת״ל שדך, ע״כ לא נאמר כל. ועל מדת הצדקה אמר להוסיף לכם תבואתו כי יש מפזר ונוסף עוד (משלי י״א:כ״ד) ולפי שיש מבקשים על זה ערב ובטחון על כן אמר אני ה׳ אלהיכם נאמן ליפרע.

R. S.R. Hirsch Vayikra 19:23-25רש״ר הירש ויקרא י״ט:כ״ג-כ״ה

(כג) וכי תבאו אל הארץ – לא רק לאחר הכיבוש אלא מיד משנכנסו לארץ (ערלה א, ב) – הווי אומר, ברגע שהמן פסק, וישראל אכלו מיבול הארץ – חלה מצוות ערלה. ״וכי תבאו אל הארץ״ מגביל את חלות המצווה מבחינת הזמן, אך לא מבחינת המקום. ההלכה מלמדתנו (קידושין לז.), שלמרות שערלה היא מצווה התלויה בארץ, אף על פי כן היא נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. גם אילן שניטע על ידי נכרי או שצמח מעצמו, נוהג בו דין ערלה (ערלה א, ב). ונטעתם כל עץ מאכל – ערלה נוהגת רק באילנות שניטעו לשם פירות למאכל; אך אם נטעו אילנות לשמש כגדר או לעצים (״הנוטע לסייג ולקורות״), הרי הם פטורים מדין ערלה (שם א, א). וערלתם את ערלתו וגו׳ – קודם לכן, בפירושנו לבראשית (יז, י) הראינו, שהשם ״ערל״ פירושו: ״להיות מנוע מלהשתמש בדבר־מה, העומד בדרך כלל תחת שליטת האדם״. עלינו לשים לב ש״ערל״ מבטא זאת בשתי דרכים: א. אדם קרוי ״ערל״ אם הוא מנוע מלהשתמש בדבר־מה הנמצא תחת שליטתו. כך: ״ערל לב״, ״ערל אוזן״, ״ערל שפתים״; וכך גם מצב של אי־יכולת מוחלטת: ״הֶעָרֵל״. ב. ״ערל״ משמש גם כשם־תואר המתאר חפץ; ו״ערלה״ היא שם־עצם, המציין חפץ אשר השימוש בו מנוע עתה מן האדם, אף שבדרך כלל הוא עומד לרשותו. כך: ״לבבם הערל״ (להלן כו, מא), ״הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם״ (ירמיהו ו, י) ו״בשר ערלתו״ בפרשת המילה (בראשית יז, יד). בפסוקנו, משמש ״ערל״ בשתי הדרכים, והדבר מסביר את המבנה הדקדוקי ״יהיה לכם ערלים״. שכן הפרי ומעמד האילן קרויים ״ערלה״ – כל עוד נאסר על הבעלים להשתמש בהם בדרך הרגילה; והאדם המנוע מלהשתמש בהם קרוי ״עָרֵל״, והיותו מנוע מובע על ידי הפועל ״ערֹל״. לפי זה, ״וערלתם״ פירושו: ״תהיו מוגבלים בשימושו הרגיל״; ״ערלתו״ פירושו: ״במהלך התקופה המוציאה אותו משימוש״; ואיסור זה אינו נוהג בכל האילן אלא רק בפירותיו, ״את פריו״. שלש שנים יהיה לכם ערלים – ברור ש״ערלים״ מוסב על ״לכם״: הפרי או האילן – ״יהיה״ יכול להתייחס לכל אחד מהם – יהיה בבעלותכם רק כ״ערלים״. הווי אומר, שהפרי או האילן נשאר שלכם, ואין לשום אדם אחר זכות בו; אלא תהיו ״ערלים״ לגביו – תוגבלו מלהשתמש בו – ופריו ״לא יאכל״. לא יאכל – איסור אכילה כולל תמיד גם איסור הנאה, אלא אם כן ההנאה הותרה במפורש כמו בנבילה (עיין דברים יד, כא), טריפה (עיין שמות כב, ל) ועוד. (זו דעת ר׳ אבהו במסכת פסחים [כא:]; אולם לדעת חזקיה רק לשון ״לא יֵאָכֵל״ כולל איסור הנאה.) כאן טמון איסור הנאה בעצם מושג הערלה; ומהחזרה על שם זה – ״וערלתם״ ״ערלתו״ ״ערלים״ – למדנו (פסחים כב:) שאיסור ההנאה מתרחב גם לצביעה והדלקה. לשון ״את פריו״ מורה על הפירות במובן רחב יותר, והיא כוללת ״את הטפל לפריו״. לפיכך, גרעינים, קליפי ערלה, וכל דבר שהוא בבחינת ״שומר״ לפרי (כיסוי מגן הנצרך לשמירת הפרי), נכללים כולם באיסור הנאה (ברכות לו:). (כד) קדש הלולים – הפרי אינו ״קדש לה׳⁠ ⁠״ באופן מוחלט, אלא דינו כדין מעשר שני (עיין להלן כז, ל–לא): הוא ״ממון גבוה״ (קידושין נד:) רק לעניין זה, שההנאה ממנו צריכה להביא לידי ״הלולים לה׳⁠ ⁠״. הווי אומר, שהפרי יקרין בחזרה זוהר אור, והאוכל ממנו יתבונן בה׳ (השווה פירוש, שמות טו, יא). בהנאתו מהפירות עליו לתת הודיה לה׳, נותן התורה. שכן בהשגחת ה׳ מניב האילן את פרותיו, ועל רצון ה׳ להיעשות גם בהנאה מהפירות. נמצא, שייעוד פרי השנה הרביעית – ״נטע רבעי״ – הוא להיות ״הלולים לה׳⁠ ⁠״. ייעוד זה מתקיים על ידי המצוות שנאמרו בו: מעלים את הפרי אל עיר ה׳ של מקדש התורה – כפי שעושים במעשר שני (עיין דברים יד, כב–כו) – ושם הוא נאכל, בסביבות המקדש. ניתן גם לפדות את הפירות בתוספת חומש (עיין להלן כז, לא), ובדרך זו נתפסת קדושת הפרי בכסף הפדיון. לאחר מכן מעלים את הכסף לירושלים, ומוציאים אותו לקניית מאכלים שייאכלו בסביבות המקדש. העלאת הפרי או כסף פדיונו אל עיר ה׳ של מקדש התורה מורה על כך, שתוצרת הטבע והצלחת מאמצי האדם, אינם פועל יוצא גרידא הנובע מאליו מחוקי הטבע ומניצולם על ידי האדם. אלא הם תלויים בהשגחת ה׳ וברכתו – ובהכנעת האדם לרצון ה׳; והמקדש הלאומי בירושלים הוא המקום לגילוי רצון ה׳. כלשון המשורר בשירתו, שירת האומה הישראלית: ״כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה׳ אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם״ (תהילים קלג, ג). הווי אומר: אף המדרון המרוחק ביותר בהרי לבנון, נמנה בין הררי ציון; והטל המרווה את הר חרמון נחשב כיורד על הררי ציון; מאחר ששם – בציון – ה׳ מצווה על הברכה, שממנה תוצאות חיים לעולמי עד. אותה מחשבה באה לידי ביטוי בכל פרי ופרי המובא לציון ממזרח וממערב, מצפון ומדרום. ומקדָש התורה מקדֵש, לא רק את מעשי האדם בחיים אלא גם את הנאתו בחיים. המקדש מרומם גם את שמחת האכילה לפסגות מעשה מוסרי של עבודת ה׳. דבר זה מתבטא בשמחת אכילת הפירות – בסביבות המקדש. אנו רואים אפוא, שקדושת נטע רבעי אינה תלויה בגוף הפרי; אלא היא קדושה לשם ״הלולים״. כל עצמו של דין נטע רבעי אינו אלא ״קדש הלולים״ – ביטוי של הכנעה ומסירות לה׳. כפי שנאמר בפרשת מעשר שני: ״למען תלמד ליראה את ה׳ אלקיך כל הימים״ (דברים יד, כג) – בימי ההנאה כבימי העמל והטורח. אופי זה של קדושת הילולים בא לידי ביטוי בייחוד בכך, שמותר – ואם לא ניתן להעלות את הפירות לירושלים, זוהי אף חובה – לפדות את הפירות (״חילול״): מותר לאכול את הפירות בכל מקום כחולין, בתנאי שמעלים את ערך פדיונם לירושלים ואוכלים אותו שם בשמחה לפני ה׳. כל עצם ה״חילול״ הוא ״הילול״. ה״מחלל״ מכריז בכך שהפירות באו מה׳, הנותן אותם לאדם כדי שישתמש בהם בעבודת ה׳ (עיין רשב״א בשם הראב״ד לברכות לה.). כשם שחילול הוא ״הילול״ במעשה, כך ברכות הנהנין הן ״הילול״ במילים. לדעת ר׳ עקיבא (ברכות לה.), חז״ל תיקנו את ברכות הנהנין על יסוד פסוקנו; מאחר שהן דומות לחילול=הילולים הנזכר כאן. המברך מביא את המאכל לפני ה׳ קודם שיאכל ממנו; ובעשותו כן הוא נכנע אל ה׳ הבורא (״בורא״, בלשון נסתר [עיין פירוש, דברים ח, י], שכן תחילה הוא חייב להעלות את הפרי אל ה״שוכן בציון״). ובאומרו ״ברוך״ וכו׳, הוא גומר בלבו לא לעזוב את פני ה׳ בעת האכילה, אלא ליהנות מהאוכל לפני ה׳ (לפיכך, ״ברוך אתה״). גם כאשר הוא אוכל, יעבוד את ה׳ ויקדם את מטרותיו הקדושות, וזה מה שבא לידי ביטוי בתיבת ״ברוך״. ואכן ר׳ אבהו מכנה אמירת ברכה: ״פדיונו של עולם ומלואו״ (ירושלמי ברכות ו, א). דין ערלה ונטע רבעי נסמך כאן לדין שפחה חרופה; ושני אלה, ביחד עם דין כלאיים שקדם להם, יוצרים קבוצה אחת של הלכות. מה שחל על הדחף בענייני האישות, המיוצג בשפחה חרופה, חל גם על הדחף הקשור אליו של האכילה: אופיו המוסרי של האדם – המודגש בדין שעטנז – חייב להישמר. היהודי ממתין שלוש שנים לאחר נטיעת אילן למאכל. במשך שלוש שנים הוא מושך ידו מהנאת הפירות – ומוותר כלפי ה׳ על זכות הבעלות שלו. הימנעות זו מחנכת אותו לשליטה עצמית, שהיא התנאי ההכרחי למוסריות ההנאה: ״נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ודבועלי נדות״ (ביצה כה:); ערלה ונטע רבעי מלמדים אותו לשחרר עצמו מכבלי התאווה הבהמית ולהגיע לחירות מוסרית. שכן גם בשעת הנאת החושים יזכור את ה׳ ויעבוד אותו בשמחה; וממילא, גם בשעת הנאתו החושנית יישאר קרוב אל ה׳ וראוי לשם ״אדם״.

Netziv Vayikra 19:24נצי״ב ויקרא י״ט:כ״ד

קדש הלולים לה׳ – האף שדינו כמע״ש כידוע מכ״מ ביאר הכתוב שתכליתו של מצוה זו אינו כתכלית מע״ש. דבמע״ש כתיב למען תלמד ליראה וגו׳ וביארו חז״ל בספרי פרשת ראה לא ניתן מע״ש אלא בשביל תלמוד ויראה כמו שיבואר שם ברצות ה׳ משא״כ רבעי תכליתו שיהי׳ הלולים לה׳. היינו שיברכו את ה׳. לפני ה׳ בירושלים מקור הברכה. וזה יהי לתועלת להוסיף תבואתו מאז והלאה. ולמדין מזה שהברכה מוספת השפעה בגידולי ארץ. ומכאן למדו חז״ל לא ליהנות לעולם בלי ברכה כדי שיהא השפעה בגידולי ארץ. וכמש״כ בבראשית ב׳ ה׳ מן אגדה דברכות דל״ה כל הנהנה מן עוה״ז בלי ברכה גוזל את הקב״ה וכנ״י כו׳ ע״ש. [הרחב דבר: ועמדנו בזה על מה שהסמיכו חז״ל ברכת הנהנין מזה המקרא דכתיב ביחוד בפירות רבעי כדאי׳ ר״פ כ״מ. דכמו שהסמיכו תפלה שלש פעמים במקום תמידים בזמן הבית. והיינו דגם בזמן הבית שהקריבו תמידים היו הכהנים ואנשי המעמד מתפללין על הקרבן כמש״כ בס׳ בראשית כ״ד כ״ו בשם הירו׳ תענית פ״ד וכל הקהל משתחוים אלו ישראל יע״ש. והיה אז מועלת תפלת יחידים אלו בשביל כל ישראל. ועתה כשאין הקרבן להעלות תפלת היחידים הצריכו תפלת כל ישראל. וכולי האי ואולי. כך בזמן הבית היו מברכין ברכת הנהנין על רבעי. והי׳ מועיל על כל ימי העץ על הארץ. ועתה כשאין רבעי הצריכו מזה לברך על כל הנאת אכילה. הרי אסמכתא זו אם שאינו מפורש בכתוב. מכ״מ מבוארת יפה שהיא דעת ה׳.]

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 19:23-25ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא י״ט:כ״ג-כ״ה

(כג-כה) כאן מתחילה פרשה חדשה, וכשם שהפרשה הקודמת פותחת בכבוד ה׳ ובחוקי קרבנות, כן גם כאן בפרשה השניה הועמד חוק קרבן בראש, והוא קרבן חדש במינו שעד כאן לא דובר עליו. התנובה הראשונה הסדירה של עצי פרי תוקדש לה׳. כשיבוא עם ישראל אל ארצו ויוסיף על תבואתו על-ידי נטיעה משלו מדי שנה בשנה, יביע במעשה, שהתוספת הזאת לא באה לו על־ידי עוצם ידו אלא עקב ברכת ה׳; ומשום כך יהיה הפרי הראשון שראוי לאכילה ״קודש הלולים״ ומכיון שהפרי קודם תום שלוש שנים אינו ראוי לקרבן לה׳, יש לנהוג בו איסור אכילה. כך הוא ביאורו של הרמב״ן. ברם צריך להניח שיש לאיסור ערלה כשהוא לעצמו נימוק שאינו תלוי בנטע רבעי. זה יוצא גם מתוך ביטוי המצוה המודגש ״וערלתם ערלתו וגו׳⁠ ⁠״; אפילו אם נתעלם מן העובדה שלפי דעה אחת נוהג דין ״נטע רבעי״ רק בכרם. עץ הפרי הוא בריה חשובה במיוחד של ה׳. על האדם להתבונן בו ברגש של יראת־כבוד לה׳. מכאן האיסור ״לא תשחית את עצה״ בדברים כ, יט. בטרם ישיג בן אדם את הזכות לראות את עצמו כבעל של עץ ופירותיו, הרי עליו קודם להנזר משך שלוש שנים מהנאתו, כדי להראות על־ידי התאפקות זו שהוא עומד על רמת המוסר האנושי, שראוי להיות מושל הטבע ובעליה של בריה כה חשובה. בתפיסה זו מקומו של החוק באמת בין חוקי הקדושה בפרשת קדושים. על־ידי שמירת חוק הערלה עלינו לטפח את הקדושה או את הפרישות, כדי שבנטע רבעי שקיבלנו אחרי קיום מצות הקדושה נתקרב אל השכינה. וכי תבאו – במסעות המדבר לא היתה אפשרות לקיים את המצוה הזאת: בכל־זאת אסורה הערלה לפי הלכה למשה מסיני גם בחוצה לארץ. רק ספק ערלה מותר בחוצה לארץ (קדושין לח, ב). עץ מאכל – ואילו באילן לסייג ולקורות אינו נוהג איסור ערלה (משנת ערלה א, א). ״וערלתם״. ״ערל״, שם־עצם מ״ערלה״ הסגור והסתום שהוצא מכלל שימוש, נקרא גם ״ערל״ (כגון: ״ערלה אזנם״, ירמיה ו, י). את פריו – הפרי וקליפתו (״את הטפל לפריו״ ברכות לו, ב). ״פרי״ אגב ״את״, היינו פרי במובן המורחב, כלומר גם הקליפה (כמו־כן מרבה ״את בשרו״ בשמות כא, כח גם את העור, פסחים כב, ב). וערלתם... ערלים – ההישנות מלמדת שאף בהנאה אסור (השוה פסחים שם). יהיה לכם ערלים – לשון רבים בגלל ״כל עץ״ או, יותר נכון, בגלל ״פרי״ שהוא כולל (לדעת הירש ״ערלים״ נמשך אל ״לכם״, השוה ״ערל שפתים״). ואפשר ש״ערלים״, מקביל ל״הלולים״. חוק עמורבי (סעיף 60) מצוה: אם מישהו מוסר את הגן שלו לגנן, וזה מעבד אותו ומטפל בו משך ארבע שנים, יחלקו הבעל והגנן בשנה החמישית כך, שהבעל יבחר את החלק שלו ויטול לעצמו. חוק זה הושווה עם הדין שלפנינו (עיין ד. ה. מילר, חוקי עמורבי ותורת משה, עמ׳ 101). אולם אין להניח שאצלנו כאן אותו היסוד שיש שם. קדש הלולים – מתוך הביטוי ״הלולים״ מסיק אחד התנאים שהחוק הזה (רבעי) נוהג רק בגפן. השוה ברכות לה, א ותוספות שם ד״ה ״ולמאן״. סיוע לדבר זה יש למצוא בספר שופטים ט, כז (״ויבצרו את כרמיהם – ויעשו הלולים״), שמשם יוצא כי מנהג ישן היה בישראל לערוך אחר הבציר חג תודה (שנקרא ״הלולים״). מתמיהים דברי תרגום יונתן, שמתוך הנוסח שלו ״מתפרק מן כהנא״ ניכר, שכשומרוני, חושב גם הוא, שנטע רבעי שייך לכהנים ושאפשר לפדותן מהם. אולם דעה זו היא טעות גמורה (מה שגייגר בספרו אורשריפט 181, סבור היה למצוא בברייתא ירושלמי, אינו מוכיח כלום, כפי שכבר הוכיח פינלס בספרו ״דרכה של תורה״ עמוד קעו ואילך). ברור ש״קודש״ כאן יש לו אותו מובן כמו במעשר שני; השוה דברים יד, כב ואילך. סיוע חשוב לכך נותן לנו הכתוב בישעיה סב, ח-ט: ״ואם ישתו בני נכר תירושך... כי מאספיו יאכלהו והללו... ומקבציו ישתהו בחצרות קדשי״. אין ספק כי לנגד עיני הנביא היתה פרשתנו כאן, שהוא הבין אותה לפי הקבלה המוסמכת. להוסיף לכם תבואתו – מוסב אל הפסוקים כג-כד, השוה תרגום יונתן וספרא. אני ה׳ – ה׳ מבטיח לנו זאת.