Purpose of Shemittah/5

EN/HEע/E

Purpose of Shemittah

Sources

Shemot 23:9-12שמות כ״ג:ט׳-י״ב

(ט) וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. (יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ. (יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר.

Vayikra 25:1-12ויקרא כ״ה:א׳-י״ב

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַי"י. (ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. (ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַי"י שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. (ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. (ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאׇכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. (ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כׇל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.          (ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. (ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכׇל אַרְצְכֶם. (י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. (יא) יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. (יב) כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

Vayikra 25:20-24ויקרא כ״ה:כ׳-כ״ד

(כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. (כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. (כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן. (כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. (כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.

Vayikra 26:27-46ויקרא כ״ו:כ״ז-מ״ו

(כז) וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי. (כח) וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. (כט) וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ. (ל) וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם. (לא) וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חׇרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. (לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. (לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חׇרְבָּה. (לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הׇשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. (לה) כׇּל יְמֵי הׇשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. (לו) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף. (לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. (לח) וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם. (לט) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֺנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֺנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ. (מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֺנָם וְאֶת עֲוֺן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. (מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֺנָם. (מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. (מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בׇּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֺנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם. (מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי י"י אֱלֹהֵיהֶם. (מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי י"י. (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן י"י בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.

Devarim 15:1-11דברים ט״ו:א׳-י״א

(א) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. (ב) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כׇּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַי"י. (ג) אֶת הַנׇּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. (ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ י"י בָּאָרֶץ אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. (ה) רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל י"י אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. (ו) כִּי י"י אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ.                (ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל י"י וְהָיָה בְךָ חֵטְא. (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ י"י אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. (יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.

Devarim 31:10-13דברים ל״א:י׳-י״ג

(י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. (יא) בְּבוֹא כׇל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי י"י אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּאׇזְנֵיהֶם. (יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת י"י אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. (יג) וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת י"י אֱלֹהֵיכֶם כׇּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

Yirmeyahu 34:8-22ירמיהו ל״ד:ח׳-כ״ב

(ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת י"י אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כׇּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַ‍ִם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר. (ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חׇפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבׇד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ. (י) וַיִּשְׁמְעוּ כׇל הַשָּׂרִים וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חׇפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבׇד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ. (יא) וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חׇפְשִׁים [וַיִּכְבְּשׁוּם] (ויכבישום) לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. (יב) וַיְהִי דְבַר י"י אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת י"י לֵאמֹר. (יג) כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר. (יד) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חׇפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אׇזְנָם. (טו) וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו. (טז) וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חׇפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. (יז) לָכֵן כֹּה אָמַר י"י אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם י"י אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם [לְזַעֲוָה] (לזועה) לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. (יח) וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו. (יט) שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל. (כ) וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ. (כא) וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם. (כב) הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם י"י וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב.

Divrei HaYamim II 36:20-21דברי הימים ב׳ ל״ו:כ׳-כ״א

(כ) וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס. (כא) לְמַלֹּאות דְּבַר י"י בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כׇּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה.

Philo The Special Laws IV 215פילון על החוקים לפרטיהם ד': רט"ו

(215) "But you seem rashly to forget those precepts of general advantage which I enjoined you to observe. For, at all events, if you had recollected the commandment concerning the seventh year, in which I commanded you to allow the land to remain fallow and sacred, without being exhausted by any agricultural operation of any kind, by reason of the labours which it has been going through for the six preceding years, and which is has undergone, producing its crops at the appointed seasons of the year in accordance with the ordinances of nature; you would not now be introducing innovations, and giving vent to all your covetous desires, be seeking for unprecedented crops, sowing a land fit for the growth of trees, and especially one planted with vines, in order by two crops every year, both being founded in iniquity, to increase your substance out of undue avarice, amassing money by lawless desires."

Sifra Vayikra 25:4ספרא ויקרא כ״ה:ד׳

״שַׁבָּת לַיי״ – כַּשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבַּת בְּרֵאשִׁית ״שַׁבָּת לַיי״ (שמות כ׳:ח׳), כָּךְ נֶאֱמַר בַּשְּׁבִיעִית ״שַׁבָּת לַיי״.

Sifra Vayikra 26:34ספרא ויקרא כ״ו:ל״ד

אז תרצה הארץ את שבתותיה – אני אמרתי לכם שתהו זורעים שש ומשמטים לי אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי היא ואתם לא עשיתם כן אלא עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מאליה כל שמיטים שהיא חייבת לי, שנאמר: אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, כל ימי השמה תשבות.

Bavli Yoma 9bבבלי יומא ט׳:

§ The Tosefta continues with a discussion of the sins of the Jewish people over the generations: Due to what reason was the First Temple destroyed? It was destroyed due to the fact that there were three matters that existed in the First Temple: Idol worship, forbidden sexual relations, and bloodshed. Idol worship, as it is written: “The bed is too short for stretching [mehistare’a], and the cover is too narrow for gathering” (Isaiah 28:20). What is the meaning of: “The bed is too short for stretching?” Rabbi Yonatan said: This bed is too short for two counterparts [re’im] to dominate [mehistarer]. Mehistare’a is a contraction of mehistarer re’im. It is inconceivable that there would be in one Temple both service of God and worship of the idol placed there by King Manasseh. What is the meaning of: And the cover [vehamasseikha] is too narrow [tzara] for gathering [kehitkannes]? Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that when Rabbi Yonatan reached this verse, he wept and said: For He about Whom it is written: “He gathers [kones] waters of the sea together as a heap” (Psalms 33:7), the idol [masseikha] became a rival [tzara]? In the homiletic interpretation, masseikha is interpreted as idol and tzara is interpreted as rival, as in the term used to describe the relationship between two women married to the same husband, isha tzara. With regard to forbidden sexual relations, it is written: “The Lord says because the daughters of Zion are haughty and walk with outstretched necks and wanton eyes, walking and mincing as they go and making a tinkling with their feet” (Isaiah 3:16). Because the daughters of Zion are haughty, indicates a tall woman walking alongside a short one so that the tall woman would stand out. And walk with outstretched necks, indicates that they would walk with upright stature and carry themselves in an immodest way. And wanton eyes, indicates that they would fill their eyes with blue eye shadow in order to draw attention to their eyes. Walking and mincing as they go, indicates that they would walk in small steps, heel to toe, so onlookers would notice them. Making a tinkling [te’akasna] with their feet, Rabbi Yitzḥak said: This teaches that they would bring myrrh and balsam and place them in their shoes and would walk in the marketplaces of Jerusalem. And once they approached a place where young Jewish men were congregated, they would stamp their feet on the ground and splash the perfume toward them and instill the evil inclination into them like venom of a viper [ke’eres bikhos]. With regard to bloodshed it is written: “Moreover, Manasseh shed innocent blood very much, until he had filled Jerusalem from one end to another” (II Kings 21:16).

מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג׳ דברים שהיו בו ע״ז וגלוי עריות ושפיכות דמים ע״ז דכתיב {ישעיהו כ״ח:כ׳} כי קצר המצע מהשתרע. מאי קצר המצע מהשתרע א״ר יונתן קצר מצע זה מהשתרר עליו שני רעים כאחד. {ישעיהו כ״ח:כ׳} והמסכה צרה כהתכנס א״ר שמואל בר נחמני כי מטי רבי יונתן להאי קרא בכי אמר מאן דכתיב ביה {תהלים ל״ג:ז׳} כונס כנד מי הים נעשית לו מסכה צרה. גלוי עריות דכתיב {ישעיהו ג׳:ט״ז} ויאמר ה׳ יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה יען כי גבהו בנות ציון שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה ותלכנה נטויות גרון שהיו מהלכות בקומה זקופה ומשקרות עינים דהוו מליין כוחלא עיניהן הלוך וטפוף תלכנה שהיו מהלכות עקב בצד גודל וברגליהן תעכסנה א״ר יצחק שהיו מביאות מור ואפרסמון ומניחות במנעליהן וכשמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות ומתיזות עליהן ומכניסין בהן יצה״ר כארס בכעוס. שפיכות דמים דכתיב {מלכים ב כ״א:ט״ז} וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא את ירושלם פה לפה.

Bavli Sanhedrin 39aבבלי סנהדרין ל״ט.

אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא והן לא עשו כן אלא חטאו וגלו.

Rashi Vayikra 25:2,6רש״י ויקרא כ״ה:ב׳,ו׳

(2) שבת לה' [THEN SHALL THE LAND KEEP) A REST ‎'לה‎ — This means a rest in honor of the Lord (not a rest for the Lord, as in v. 4: שבת שבתון יהיה לארץ, "there shall be a strict Sabbath for the land", i.e. for the land to rest) in the same sense as these words are used in the case of the weekly Sabbath (lit., the Sabbath of Creation) (Exodus 20:10) where 'שבת לה‎ cannot mean "a day for God to rest". (6) 'והיתה שבת הארץ וגו‎‎‎‎ AND THE SABBATH OF THE LAND SHALL BE [FOOD FOR YOU] — Although I have forbidden them (the fruits of the sabbatical year) to you by stating "thou shalt not harvest etc.", I do not mean to forbid them to you as food or to be used for any other beneficial purpose but what I meant was that you should not comport yourself in respect of them as the exclusive owner but all must be equal as regards it (the Sabbatical year's produce) — you and your hired servant and your sojourner. שבת הארץ לכם לאכלה THE שבת OF THE LAND [SHALL BE] FOR FOOD FOR YOU – Since Scripture does not state והיתה תבואת הארץ לכם לאכלה‏ but‎‎ והיתה שבת הארץ לכם לאכלה it intimates: Only that which has been treated according to the Sabbatical law (שבות) and been declared free to all may you eat, but not that which has been kept by you. לך ולעבדך ולאמתך [AND THE SABBATH OF THE LAND SHALL BE FOOD FOR YOU]; FOR THEE, FOR THY SERVANT, AND FOR THY MAID SERVANT – Because it states (Exodus 23:11) "[but in the seventh year thou shalt let it rest and lie still]; that the needy of thy people may eat", one might think that they (the fruits of the Sabbatical year) are forbidden as food for the rich (and thus also for the owner of the field and his household), Scripture therefore states here: "[it shall be for food for thee,] for thy servant, and for thy maid servant" — thus you have the mention of the owners (the rich) here as well as of the servants and the maid servants — the poor (Sifra). ולשכירך ולתושבך AND FOR THY HIRED SERVANT, AND FOR THY SOJOURNER – Even non-Jews (Sifra).

(ב) שבת לי"י – כשם שנאמר בשבת בראשית. (ו) והיתה שבת הארץ וגומ' – אף על פי שאסרתים עליך לא באכילה ובהנאה אסרתים לך, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית והכל יהו שוין בה אתה ושכירך ותושבך. שבת הארץ לכם לאכלה – מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור. לך ולעבדך ולאמתך – לפי שנאמר ואכלו אביוני עמך (שמות כ"ג:י"א) יכול יהו אסורין באכילה לעשירים תלמוד לומר לך ולעבדך ולאמתך הרי בעלי עבדים ושפחות אמורים כאן. ולשכירך ולתושבך – אף הגוים.

Rashbam Vayikra 11:3רשב״ם ויקרא י״א:ג׳

מפרסת פרסה THAT GROWS HOOFS: With one nail, like a shoe; not a number of nails on the individual toes, like a hare or a rock-badger. ושסעת שסע WITH CLEFTS: The hoof must be split in two; not one undivided hoof, like that of a horse or a donkey. Following the plain meaning of Scripture and as a [useful] rebuttal of the heretics, [it may be argued that] all the animals (domesticated and not domesticated), birds, fish, locusts and insects which God forbade to the Israelites [were forbidden] because they are repulsive. They damage and heat up the body. That is why they are called impure. Outstanding physicians also concur with this explanation. [It is] also [to be found] in the Talmud, "When non-Jews eat disgusting things and insects, their bodies heat up." מעלת גרה CHEWS THE CUD: After it eats, it regurgitates its food into its throat (גרגרת).

מפרסת פרסה – ציפורן אחד כעין מנעל, ולא ציפורנים בכל אצבע, כארנבת ושפן. ושסעת שסע – מובדלת הפרסה לשנים, ולא פרסה אחת שלימה כסוס וחמור. ולפי פשוטו של מקרא ותשובת המינים: כל הבהמות והחיות והעופות והדגים ומיני ארבה ושרצים שאסר הקדוש ברוך הוא לישראל, מאוסים הם, ומקלקלים ומחממים את הגוף, ולפיכך נקראו טמאים. ואף רופאים מובהקים אומרים כן, ואף בתלמוד (בבלי שבת פ"ו:, ע"ז ל"א:, נדה ל"ד:): גוים שאוכלים {שקצים} ורמסים, חביל גופייהו. מעלת גרה – מעלת את מאכלה בגרגרת לאחר אכילתה.

Rashbam Vayikra 26:46רשב״ם ויקרא כ״ו:מ״ו

בהר סיני ביד משה [THESE ARE THE LAWS ESTABLISHED] THROUGH MOSES ON MOUNT SINAI: [This unit of text, chapters 25 and 26, concludes with a reference to Mount Sinai,] just as the unit about the sabbatical year began with the words (25:1) "The LORD spoke to Moses on Mount Sinai." [Chapters 25 and 26 should be seen as one unit of text;] the "chastisements" [of 26:14–43] at the end [of the unit] are for [failure to observe] the laws of the sabbatical. So it is written (26:35), "Throughout the time that it is desolate it shall observe the rest [that it did not observe in your sabbath years]." And all of the commandments of the Torah portion Behar Sinai (25:1–26:2) are concerned with the laws of the sabbatical year and the Jubilee, and [the related issues of] setting slaves free and returning land [to its original owners in the Jubilee]. That is why the chastisements for transgressions of the sabbatical laws were delivered here "at Mount Sinai" [just as the laws about the sabbatical were delivered "at Mount Sinai" (25:1); the laws and the chastisements were delivered] all at once.

בהר סיני ביד משה – שכן התחילה פרשת שמיטה: וידבר י"י אל משה בהר סיני (ויקרא כ"ה:א'). וגם גמר התוכיחות האלה בשביל השמיטה הם, כדכתיב: כל ימי השמה תשבות (ויקרא כ"ו:ל"ה). כי כל מצות של פרשת בהר סיני בשמיטות ויובלות מדבר, ושליחות עבדים וחזרת קרקעות. לכך נאמרו כאן התוכיחות של עבירות השמיטות בהר סיני, הכל בפעם אחת.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 20:7אבן עזרא שמות פירוש שני כ׳:ז׳

זכור – טעם לקדשו, הוא הכתוב אחריו ששת ימים תעבד (שמות כ':ח'). וככה פירושו ויקדשהו (שמות כ':י'), שהשם שבת בו מכל מלאכתו. וטעם, להיותו דבק עם ברך, כאשר הוא כתוב בפרשת ויכלו, כי השם קדש זה היום וזמנו לקבל הנפש תוספת חכמה יותר מכל הימים, על כן כתוב ברך י"י. וכבר פירשתי זה במזמור שיר ליום השבת. ראינו כי שנת השמיטה דומה לשבת, כי גם היא שביעית בשנים, וצוה השם שיקראו התורה בתחלת השנה נגד האנשים והנשים והטף, ואמר הטעם למען ישמעו ולמען ילמדו... ושמרו (דברים ל"א:י"ב). והנה השבת נתנה להבין מעשה השם ולהגות בתורתו. וככה כתוב, כי שמחתני י"י בפעלך (תהלים צ"ב:ה'), כי כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה ראוי להתבודד וישבות בעבור כבוד השם, ולא יתעסק אפילו לשוח בעסקיו שעברו, או מה יועץ לעשות. וככה אמר הנביא ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נ"ח:י"ג). ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים, כמו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב ד':כ"ג). וכבר הזכרתי, כי טעם כל עושה מלאכה בשבת הוא מכחש במעשה בראשית, רק איננו מכחש השם הנכבד. והנה אין ספק כי מלת לא תעשה כוללת כל מי שהוא בן מצוה על כן טעם בנך ובתך הקטנים שביתתן עליך, ואתה חייב לשמרם שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשות. וככה ועבדך ואמתך שהוא ברשותך, אתה חייב שתשמרהו ולא תניחהו שיעבוד לאחר. ואם לאו, אתה עובר על מצות למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (דברים ה':י"ג). כאשר פירש משה אדוננו על הדרך שהזכרתי. ועל זה התנאי ידור הגר בשעריך, שלא יעשה מלאכה בשבת וביום הכפורים, על כן נכתב בשנייה הגר. וככה בעריות, על זה התנאי ידור שישמור העריות. וככה באכילת הדם. וראינו בירמיהו שהחמיר במצות שבת, ואמר מפורש אף על פי שנגזרה גזרה על ירושלים שתחרב, אם ישובו ישראל לשמור את השבת כאשר צוו, לא יגלו ממקומם, ויעמדו בירושלים כסאות מלכות בית דוד (ירמיהו י"ז:כ"א-כ"ז).

Ibn Ezra Shemot First Commentary 31:13אבן עזרא שמות פירוש ראשון ל״א:י״ג

ויאמר הגאון, כי טעם כי אות היא – שלא יודע הישראלי כי אם בשמירת השבת, אם היה בעיר לסגור חנות הסחורה, ואם בדרך שלא ילך. וטעמו הוא שתדעו שאתם מקודשים לי. וזה רמז שחייב אדם בכל שבת ללמוד דברי התורה. וכן, מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב ד':כ"ג). כי בשבת היו הולכין אנשים ונשים לנביאים ולחכמים לשמוע דברי תורה. והעד הנאמן שנת השמטה, שהיא כמו השבת. ואמר הכתוב, שתקרא התורה נגד כל ישראל בשנת השמטה בחג הסוכות שהוא בראש השנה. ואמר למען ישמעו ולמען ילמדו.

Ibn Ezra Vayikra 13:45אבן עזרא ויקרא י״ג:מ״ה

יעטה – בבגדו, מגזרת עוטה אור (תהלים ק"ד:ב'), והטעם, שלא יזיק ברוח פיו.

Ibn Ezra Devarim 31:10אבן עזרא דברים ל״א:י׳

מקץ שבע שנים – תחלת השנה.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 21:2ר׳ יוסף בכור שור שמות כ״א:ב׳

ובשביעית – שאינו חורש וזורע וקוצר ובוצר, אינו צריך עבודה כל כך.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 25:2ר׳ יוסף בכור שור ויקרא כ״ה:ב׳

שבת לה' – שתהא ניכר שהוא של הקב"ה כמו שפירשו רבותינו (בבלי סנהדרין ל"ט.), מאי טעמא דשביעתא, זרעו שש ושבתו שביעית כדי שתדעו שהארץ שלי הוא, וכן הוא אומר כי לי הארץ (ויקרא כ"ה:כ"ג).

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 31:10ר׳ יוסף בכור שור דברים ל״א:י׳

במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל – בשמיטה באים כל ישראל לרגל, לפי שאינם חורשים וזורעים, ואין להם פירות בשדה לשמור, ואין להם לקצור ולא ליבצור, ויבואו כולם, שהם פנויים, וישמעו את התורה.

Rambam Moreh Nevukhim 3:39רמב״ם מורה נבוכים ג׳:ל״ט

המצוות שבקבוצה הרביעית הן הכלולות בספר זרעים שבחיבורנו, למעט הכלאיים. וכן (כלול בקבוצה זאת) דין ערכים וחרמים, וכן המצוות שמנינו בהלכות מלוה ולווה, ואלה שמנינו בהלכות עבדים. כאשר תתבונן במצוות אלה כולן אחת אחת, תמצא שתועלתן גלויה - (כי הן מעוררות) לרחם על החלשים והמסכנים, לחזק את העניים בדרכים שונות, לא להצר לנצרך, ולא להכאיב ללבו של אדם שמצבו חלש. עניינן של מתנות עניים ברור. כן הובהר הטעם של התרומות והמעשרות : כי אין לו חלק ונחלה עמך (דברים י"ד). יודע אתה שהטעם לכך הוא שיהיה השבט הזה כולו מתייחד לעבודת ה' ולחוכמת התורה, ולא יעסוק בחרישה ולא בקצירה, אלא כל-כולו לאל, כמו שאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (דברים ל"ג). ומוצא אתה שבכמה מקומות לשון התורה הוא: הלוי והגר והיתום והאלמנה (שם, ט"ז), כי הוא מונה אותו תמיד בכלל העניים שהרי אין לו קניין. גם את מעשר שני הוא ציווה להוציא על מזון בלבד בירושלים כדי שזה יעורר בהכרח למתן צדקה שהרי אי-אפשר להחליפו אלא באכל, ויהיה קל לאדם להקנותו מעט מעט. זה מחייב להתכנס במקום אחד כדי שהאחווה והאהבה בין האנשים תתחזקנה מאוד. נטע רבעי, אף שיש בו ריח עבודה זרה בגלל הקשר שלו בעורלה, כמו שהזכרנו, עניינו כעניין התרומה והחלה והביכורים וראשית הגז, כי כל הראשיות נועדו לאל כדי שתושרש מידת הנדיבות ותמעט הרעבתנות לאכול ולהרוויח. אותה משמעות עצמה יש ללקיחת הכוהן את הזרוע, הלחיים והקיבה, מפני שלחיים הם ראשית גופו של בעל-החיים, והזרוע הוא הימין וראשית מה שמסתעף מן הגוף, וקיבה היא ראשית הקרביים כולם. במקרא ביכורים יש גם מידת הענווה, כי הוא אשר נוטל את הסל על כתפיו. יש בזה הודאה בחסד ובטוב שהאל מעניק, כדי שהאדם ידע שחלק מעבודת ה' הוא שיזכיר את מצבי מצוקתו בשעה שירווח לו. מטרה זאת מודגשת הרבה בתורה: וזכרת כי עבד היית [בארץ מצרים] (דברים ה'), מפני שחוששים מן התכונות המפורסמות אצל כל מי שחונך ברווחה, כלומר, היוהרה, זחיחות הדעת והזנחת הדעות הנכונות: פן תאכל ושבעת ובתים [טבים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירבין, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים... ואמרת בלבבך: כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה] (שם, ח', - ). והוא אמר: וישמן ישרון ויבעט [שמנת, עבית, כשית, ויטש אלוה עשהו, וינבל צור ישעתו] (שם, ל"ב). בגלל חשש זה ציווה על מקרא ביכורים בכל שנה לפניו יתעלה ובנוכחות שכינתו. אתה גם יודע שהתורה מדגישה שיש לזכור תמיד את המכות שניחתו על המצרים: למען תזכר את יום צאתך [כל ימי חייך] (דברים ט"ז). והוא אמר: ולמען תספר באזני בנך [ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם. וידעתם כי אני ה'] (שמות י'). וכן ראוי, כי אלה סיפורים המאמתים את הנבואה ואת השכר והעונש. לכן כל מצוה הגורמת לזכור את אחד הנסים, או להנציח אמונה זאת, תועלתה ידועה. על בכור אדם ובכור בהמה נאמר במפורש: ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו [ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים, מבכר אדם ועד בכור בהמה], על כן אני זבח לה' [כל פטר רחם הזכרים, וכל בכור בני אפדה] (שמות י"ג). ברור מאוד מדוע זה בבקר ובצאן וחמור דווקא, מפני שאלה הן חיות הבית שמגדלים אותן, והן מצויות ברוב המקומות, במיוחד בארץ ישראל ובמיוחד אצל ישראל, שהרי אנו כולנו רועים מדור לדור: רועי צאן היו עבדיך וגו'. אבל סוסים וגמלים לרוב אינם מצויים אצל רועים ולא בכל מקום. אם תשים לב לפשיטה על מדין, לא תמצא בה בעלי-חיים מלבד בקר וצאן וחמור, כי מין החמור היה הכרחי לכל האנשים ובמיוחד למי שהיתה לו עבודה בשדה : ויהי לי שור וחמור (בראשית ל"ב). ואילו גמלים וסוסים לא נמצאו לרוב אלא אצל יחידים בחלק מן המקומות. (הטעם למצוות) עריפת פטר חמור הוא שזו מעוררת בהכרח לפדות אותו. לכן נאמר: מצוות פדיה קודמת למצוות עריפה. כל המצוות שמנינו בהלכות שמיטה ויובל - (טעם) חלקן רחמים ונדיבות כלפי כל בני-אדם, ככתוב: ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה [כן תעשה לכרמך, לזיתך] (שמות כ"ג), כדי שהאדמה תפרה ותתחזק בהוברתה, ו(טעם) חלקן חמלה על העבדים והעניים. אני מתכוון להשמטת כספים ולהשמטת עבדים. ו(טעם) חלקן דאגה לתקינות הפרנסה בתמידות, בכך שתהא הארץ כולה (נחלות) בלתי-ניתנות-להעברה, שלא תיתכן לגביהן מכירה מוחלטת: והארץ לא תמכר לצמתת (ויקרא כ"ה), כך שהקרן של רכושו של אדם שמורה לו וליורשיו, ו(הקונה) יאסוף את יבולה ולא יותר. גמרנו אפוא לתת טעמים לכל מה שנכלל בספר זרעים שבחיבורנו, למעט כלאי בהמה. הטעם לכך עתיד להתברר. כמו כן המצוות שמנינו בהלכות ערכים וחרמים כולן נוהגות כדרך הצדקות. חלקן לכהנים וחלקן לבדק הבית. גם בכל אלה מושגת מידת הנדיבות ושממונו ייקל בעיניו (כשמדובר) בחובתו לאל, ולא יקפוץ ידו. שהרי רוב הקלקולים הקורים בערים בין האנשים הם מפאת התאווה לרכוש ולהוסיף רכוש והרעבתנות לרווחים. כן כל המצוות שמנינו בהלכות מלווה ולווה, אם תתבונן בהן אחת אחת, תמצא שכולן חסד, רחמים וחמלה כלפי החלשים, ושלא להשבית אביזרים הכרחיים לתזונה. כוונתי: לא יחבל רחים ורכב (דברים כ"ד). כן כל המצוות שמנינו בהלכות עבדים כולן רחמים וחמלה כלפי החלש. ומן הרחמים הגדולים יציאתו של עבד כנעני חופשי כאשר מחסרים לו איבר. אין לצרף בו עבדות ונכות, אפילו בהפלת שן, כל שכן (איברים) אחרים. גם לא הותר להכותו אלא בשוט או במקל וכיוצא בהם, כמו שהבהרנו במשנה תורה. יתר על כן, אם אינו מרפה מלהכותו עד שהוא הורג אותו, הורגים אותו על זאת כמו (את מי שרצח) שאר בני-אדם. ודברו לא תסגיר עבד אל אדניו (דברים כ"ג) : נוסף לרחמים שבזאת, יש במצוות אלה תועלת גדולה, והיא שנסגל לעצמנו מידה נעלה זאת, כלומר שנעניק חסות למי שמבקש לחסות בנו, נגן עליו ולא נמסור אותו למי שברח מלפניו. ולא די שתעניק חסות למי שמבקש לחסות בך, אלא מוטלת עליך חובה כלפיו לדאוג לצרכיו, להשפיע עליו רוב טוב, ולא להכאיב ללבו באף מלה. זה דברו יתעלה עמך ישב בקרבך [במקום אשר יבחר] באחד שעריך, בטוב לו; לא תוננו (שם, שם). דין זה נקבע באשר לפחות שבבני-אדם, הנמוך ביותר בדרגה, והוא העבד. על אחת כמה וכמה אם אדם מכובד מבקש את חסותך, מה רב מה שמוטל עליך לעשות למענו! לעומת זאת, כאשר תוקפן עושק מבקש את חסותנו, אין לתת לו חסות ואין לרחם עליו, ובשום פנים אין לוותר לו על חובה מחובותיו, אף אם הוא מבקש חסות מהאדם הנכבד וגדול המעלה ביותר, שנאמר: מעם מזבחי תקחנו למות (שמות כ"א). והרי זה ביקש את חסותו של האל יתעלה ונאחז במה שמיוחס לשמו, והוא לא העניק לו חסות, אלא ציווה למסרו לידי בעל הזכות שמלפניו הוא ברח. כל שכן המבקש חסות מבן-אדם, לא ראוי לאותו אדם לרחם עליו ולא להעניק לו חסות, מפני שהרחמים כלפי התוקפנים המשחיתים הם אכזריות כלפי הבריות כולם. אלה הן בלי ספק המידות הבינוניות אשר הן מכלל חקים ומשפטים צדיקים (דברים ד'), ואינן מידותיהם של הערבים שלפני האסלאם, שחשבו למעלות טובות שעליהן זוכה אדם לשבח שיהיה עז-רוח ומקנא למי שמזדמן, בין אם הוא עושק או עשוק, כמו שזה מפורסם בסיפוריהם ושיריהם. טעמה של כל מצוה הכלולה בקבוצה זאת ברור אפוא ותועלתה מחורת.

Rambam Moreh Nevukhim 3:45רמב״ם מורה נבוכים ג׳:מ״ה

מכיוון שבמקום הקדוש שוחטים כל יום בהמות רבות, חותכים ושורפים בשר ורוחצים קרביים - לו היו משאירים אותו במצב זה, היה ריחו בלי ספק ריח בתי-המטבחיים. לכן ציווה על הקטרת הקטורת בו פעמיים בכל יום בבוקר ובין הערביים, למען ייטב ריחו וריח בגדי כל המשרתים בו. אתה יודע את דברם (של חז"ל): מיריחו היו מריחין את ריח הקטורת. אף זה מקיים את יראת המקדש. אילו לא היה לו ריח טוב, כל שכן אילו היה ההיפך מזה, היתה התוצאה היפך הכיבוד, כי הנפש מתרווחת מאוד מריחות טובים ונמשכת אליהם, ומתכווצת מריחות רעים ובורחת מהם.

Rambam Moreh Nevukhim 3:48רמב״ם מורה נבוכים ג׳:מ״ח

אומר אפוא שכל המאכלים שאסרה עלינו התורה הם מזון מגונה. אין בין מה שנאסר עלינו מה שמביא לדמות-דמיון-שווא שאין בו נזק מלבד החזיר והחלב. ואין הדבר כך, כי החזיר לח יותר ממה שראוי והפסולת שלו מרובה. התורה מואסת בו בעיקר בגלל לכלוכו הרב והיותו ניזון מלכלוכים. יודע אתה כמה מונעת התורה ראיית זוהמה אפילו בבקעה, במחנה, כל שכן בתוך הערים. ולו היו נוטלים חזירים כמזון, היו השווקים, ואף הבתים, מלוכלכים יותר מבית-הכסא כמו שאתה רואה את ארצות הפרנקים עכשיו. יודע אתה את דברם (של החכמים) ז"ל: פי חזיר כצואה עוברת דמי. כן חלבי הבטן משביעים ומשבשים את העיכול ויוצרים דם קר וצמיג וראוי היה להם שיישרפו. הדם והנבלה אף הם קשים לעיכול ומזון גרוע. וידוע שהטרפה תחילת נבלה היא.

Ramban Vayikra 25:2רמב״ן ויקרא כ״ה:ב׳

שבת לה' – לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית לשון רש"י ורבותינו לא כך נתכוונו במדרשם כי כל השבתות גם המועדים לשם ה' הן ולא יאמר באחד מהם "לה'" אבל אמר (לעיל כג כד) "יהיה לכם שבתון" ואמר ביום הכפורים (שם לב) "שבת שבתון הוא לכם" ולשון הברייתא בתורת כהנים (פרק א ב) שבת לה' כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לה' אבל פירוש "שבת לה' אלהיך" האמור בשבת בראשית (שמות כ י) כי בו שבת וינפש ועל כן לא תעשה כל מלאכה ולכך אמרו כי כן נאמר בשמיטה כי היא שביעית בשנים והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה כבר רמז לנו ר"א שכתב וטעם שבת לה' כיום השבת וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך ואם תזכה תתבונן כבר כתבתי בסדר בראשית (בראשית ב ג) כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם ויום השביעי שבת לה' אלהיך (שמות כ ו) כי בו יהיה שבת לשם הגדול כמו ששנינו (תמיד פ"ז מ"ד) בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות (לעיל יח כח) שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה (להלן כו לד) והחזיר הענין פעמים רבות כל ימי השמה תשבות (שם שם לה) ונאמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה (שם שם מג) וכן שנינו (אבות פ"ה מ"ט) גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא וכן החמיר הנביא וגזר גלות על שלוח עבדים בשנה השביעית שנאמר (ירמיה לד יג יד) אנכי כרתי ברית את אבותיכם וגו' מקץ שבע שנים וגו' כי גם בעבד שביעית כיובל כו' והיובל יודע עוד מבראשית עד ויכולו כי ישובו ביובל הכל איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו כי הוא מוסד המאמין יחריש וזהו שנאמר ושבתה הארץ שבת (כאן) וקראתם דרור בארץ (פסוק י) כי היא ארץ החיים הנרמזת בפסוק הראשון (בראשית א א) שבה נאמר והארץ אזכור (להלן כו מב) וכבר זכרתי זה פעמים ושמא לזה רמזו רבותינו (ר"ה כא) באמרם חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד כי כל שמיטה שער בית אחד והנה הודיעוהו כל ההויה מתחילה ועד סוף חוץ מן היובל קדש.

Sefer HaChinnukh Mitzvah 84 (69)ספר החינוך מצוה פ״ד (ס״ט)

משרשי המצוה, לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו ענין חדוש העולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ [שמות כ', י"א], וביום השביעי שלא ברא דבר הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיונינו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פנותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא יתפרד הענין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מוציאין ימי השבוע בששת ימי עבודה ויום מנוחה. ולכן ציוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה. וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם. ועוד יש תועלת נמצא בדבר לקנות בזה מדת הותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה האדם שיוסיף האדם בטחון בשם ברוך הוא, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת, ומלומד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה ולא מיעוט הבטחון.

Sefer HaChinnukh Mitzvah 330ספר החינוך מצוה ש״ל (שכ״ו)

משרשי המצוה על צד הפשט, שרצה השם להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחילה, כי לו הארץ, כמו שכתוב [שם, שם כ"ג] כי לי הארץ. ועם מצוה זו של ספירה שנה שנה ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע חבירם ולא יחמדוה בלבם, בדעתם כי הכל שב לאשר חפץ האל שתהיה לו. וענין זה של יובל דומה קצת למה שנהוג לעשות במלכותא דארעא, שלוקחין אדנות מזמן לזמן מערי הבצורות אשר לשריהם, להזכיר להם יראת האדון. וכן הדבר הזה, שרצה השם שישוב כל קרקע לאשר לו אחוזת הארץ ממנו ברוך הוא, וכן כל עבד איש יצא מתחת ידו ויהיה ברשות בוראו. ואולם מלכי ארץ יעשו כן ליראתם פן ימרדו השרים בהם, והאל ברוך הוא צוה לעמו כן לזכותם ולהיטיב להם, כי השם חפץ להיטיב להם בטובו הגדול.

MS Munich 50 (p.7b) Bereshit 2:3כ״י מינכן 50 (דף 7ב) בראשית ב׳:ג׳

וי"מ: ויברך אלהים את יום השביעי – אעפ"י שבטלין ממלאכה ואין מרויחין באותו יום לא יהיה חסר בשביל זה. והכי משמע בעשרת הדברות, כתיב: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת לי"י אלהיך כו' על כן ברך י"י את יום השביעי ויקדשהו – בשביל שצויתיך לשבות בו ברכתיו שלא תחסר ממונך.  וכן אתה אומר: וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וכו', כתיב: וציויתי את ברכתי. הא למדת שהקב"ה שולח ברכה למי שמבטל מלאכתו עבורו.

Tzeror HaMor Vayikra 25צרור המור ויקרא כ״ה

וכי תאמרו מה נאכל וצויתי את ברכתי לכם. ענין השמטה והיובל יש להם סודות עמוקים ודברים שהם כבשונו של עולם. ולפי הנגלה הוא שורש כל התורה כולה ויסוד העולם כולו. כי העולם א"א להתקיים אלא עניים עם עשירים. ובענין השמיטה והיובל רצה השי"ת שיהיו שוים עניים ועשירים. כדכתיב לך ולעבדך וכתיב ואכלו אביוני עמך. וידוע כי העני כל ימיו מכאובים וכעס ענינו. כי אין לו מה לאכול ובכל עת ובכל עונה עיניו נשואות לשמים וחייו תלויים לו מנגד. ובבקר יאמר מי יתן ערב מפחד לבבו ועניותו. והעשיר כל ימיו בשמחה וטוב לב משתה תמיד. בענין שבעושרו וברוב לבבו שוכח העני ואינו יודע במכאוביו. ולכן רצתה התורה להביא שנת השמיטה והיובל שיהיו ב' שנים רצופים קדושות. באופן שאפילו העשיר נושא עיניו לשמים. אחר אין זורעים וקוצרים ואומר מה אוכל ומה אשתה. כדי שידע ויזכר צער העני שכל ימיו ושנותיו בצער ובדאגה. ואחר שהעשיר בשנים או בשלשה שנים נושא עיניו לשמים. ואומר מה אעשה לאנשי ביתי כי אין לי לזרוע ולקצור. מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים מדוחק עניות. באופן שכשהעשיר יראה עצמו בעושרו. יזכור הימים שעברו עליו מהשמיטה והיובל. ויאמר אני בשתי שנים של שמיטה ויובל לא הייתי יודע מה לעשות לאנשי ביתי. והייתי בצרה וצוקה ובצער ובדאגה והייתי אומר מה אוכל ומה אשתה. מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים ולא ראה בטובה. ועיניו נשואות לשמים ולבריות כי עולליו שאלו לחם פורש אין להם. בענין שבזה יזכור העני וירחם עליו. וז"ש בכאן וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו וצויתי את ברכתי לכם ועשת את התבואה לשלש השנים. בענין שזהו יסוד התורה והעולם. כאומרו אמרתי עולם חסד יבנה.

Akeidat Yitzchak Vayikra 69עקדת יצחק ויקרא ס״ט

ואני הנה ראיתי כי זה הוא הענין המכוון בכל מה שהפליגה התורה לצוות ולזרז בענין שמטת הארץ כלליה ופרטיה שעקרו הוא בפרשה הזאת הנכבדת וסעיפיה וסנסניה יוצאים אל הרבה מקומות זולתה. בפרשת משפטים והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו'. בכי תשא בחריש ובקציר תשבות. במשנה תורה (דברי' ט"ו) וזה דבר השמטה וגו'. והנה באמת כפל הצואות ורבוי האזהרו' וארך הדברי' בדבר יעידו על עוצם התועלת המכוון מהם למצווים. ועוד הוא גלוי דעת והערה נפלאה וזה שהחמירה התורה במצוה הזאת והפליגה ליעד עליה העונשין הרבים והעצומים והגליות כמו שנאמר בפרשת הברית (ויקרא כ"ו) אז תרצה הארץ את שבתותי' וגו'. כל ימי השמה תשבת וגו' ונאמר (שם) וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה וגו' כמו שיתבאר שם ב"ה וזהו ענין מבואר מגלות בבל. וחז"ל אמרו (אבות פ"ה) גלות בא לעולם על שמטת הארץ ויש לתמוה למה תהיה כזאת על חטא זה. המקנא הש"י לארצו על העבודה יותר מדאי והלא הנותן מתנת אחוזת נחלה לזולתו בעין יפה הוא נותן לעשות בה כרצונו. ואם השביתה ההיא תהיה לצורך עבודת האדמה כמנהג עובדיה שמשביתין אותה קצת שנים כדי שתחליף כח להוסיף על תבואתה די להם בשיודעים סוד עבודתה אם ישמעו ואם יחדלו מיעוט פירותיה יהיו עונשם ולמה יגלו מעליה בעונש זה... הלא נפקח עינים לראות כמה פעמים נצטוינו בתורה האלהית למנות ששת ימים ולשבות אחד. עוד צוה למנות בכל שנה שבעה סבובים מאלו ולעשות הקף אחד מהם משבעה שבועות כמוזכר בפרשה שעברה. והנה כמו שנצטוינו על זה הסבוב הקטן והקף שבעה סבוביו הנמנין בתנועה היומית יצוה ג"כ למנות מספר אחד מהתנועה השמשית הנשלמת בשנה אחת ושיעשו ממנה סבוב אחד גדול של שבעה תנועות והוא הנזכר בתחלת הפרשה שנאמר שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו'. וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים וגו'. והנה המספר הראשון שנצטוינו למנות ימינו בסבוב א' והקף שבעה סיבוביו הוא מבואר שהוא לרמוז ולהישיר אל מה שחוייב לנו ידיעתו מאמתת הבורא יתעלה בעצמותו וחיוב קיום מצותיו וחקותיו אשר בתורתו. כי הנה ענין עבודת הששה ימים ושביתת השביעי הוא עדות נאמנה שהעולם נברא ברצון הבורא אחר שהיה נעדר מציאותו מה שנעלם מעיני הרבה מהמעיינים כמו שכתבנו בפרשת ויכלו שער ד' עיין עליו. והנה זה יהיה אות ומופת מוחלט לאמתת מציאותו כי כל המודה בחדוש על זה האופן אין צריך עוד מופת לאמתת מציאותו כמו שכ' הרב המורה פרק ב' חלק שני כי המחודש יורה הוראה אמתית על אמתת מחדשו. וזו תראה כוונת מאמר (שמות ל"א) ביני ובין בני ישראל אות היא וגו'. כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ירצה כי בינו ובינינו ובין כל מאמיני החדוש אין צריך עוד אות ומופת למציאותו אלא כי ששת ימים וגו'. והרי זאת היא האמונה הראשונה המחוייבת לכל בעל דת מפאת עצמו ית'. שנייה לה שזה האלוה הנמצא יש רצון וכעס לפניו כביכול. והושפעו מאתו הישרות נכונות עליהם יחיו האנשים כמו שתכלול אותם התורה האלהית אשר נתנה להם לסוף השבעה הסבובים הקטנים ההם הנמנים ממחרת השבת שהוא י"ט של פסח כי לא הוכשרו עד מלאת אותם הסבובים כמו שנתבאר בפרק ד' מהשער הס"ז. וזה הענין השני נמשך אל הראשון והם ממין אחד כמו שהמספרים הם ממין אחד כי מי שיודה שיש אלוה מצוי חוייב לקבל מצותיו בלי ספק וכמו שאמר (קהלת י"ב) את האלהים ירא ואת מצותיו שמור. אמנם המספרים השניים הלקוחים מהתנועה השניית הוא מה שיעורר אותנו אל מה שהוכרחנו לדעתו ולהכירו בעצמנו ובאופני עניני עסקינו ודרכי תנועותינו בכל מעשינו בימי הבלנו. השקפתם יועילו לנו לצאת מאפלת מחשבותינו ומשעבוד עבודתינו. וזה כי במספר שבע שני העבודה ושביתת השביעיות העיר את לבנו והשמיע לאזנינו כי לא שולחנו הנה להיות עבדים נמכרים לאדמה כי אם לתכלית אחר נכבד ונפלא ממנו ושלא נתכון בעבודתה רק לכדי צורך אוכל נפש ושאר הספוקים בעוד שאנו משתדלים בהשגת התכלית ההוא העליון כמו שכתבנו בפרק שביעי מהשער הנזכר וזאת היא כוונת מתנת הארץ הזאת אל זאת האומה כמו שאמרנו ראשונה. והוא מה שביארו יפה באומרו כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים וגו'. ובשנה השביעית וגו'. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו'. הכוונה שכניסתן לארץ אינה להשתעבד לה ולעבודתה להוציא תועלותיה ולאצור פירותיה לקבוץ אותם על יד כדי להתעשר בהם כמו שהיא כוונת שאר העמים בארצותם כמו שאמר (בראשית ל"ד) וישבו בארץ ויסחרו אותה והארץ הנה רחבת ידים לפניהם. רק הכוונה כדי שיעמדו על עצמן וידרשו שלמותם כפי רצון בוראם ובין כך יסתפקו מאשר יצטרכו לכדי חיותם ולא יחסר כלליהם כמו שנזכר בפרשת המן. ולקיים ולחזק זה הענין ההכרחי להם נכתב ונמסר בידם לסימן גדול שיעבדו אותה שש שנים וישמטוה בשביעית כדי שיודע להם כי לא בכח עבודת האדמה יגבר איש. אבל שעבודתם הוא דבר ששובתין ממנה לשם יי' כמו שפירש ואמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו'. ירצה שענין שבת הארץ וטעמו הוא כדי שיודע לך שאין המכוון לך מעבודתה ומכל שאר עסקיך רק מה שיצטרך לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך שהם אביוני העם כמו שפירש במקום אחר (שמות כ"ג) ואכלו אביוני עמך והיותר מזה ראוי להחרימו ולתתו מאכל לבהמת השדה ולחית הארץ כמו שנאמר (שם) ויתרם תאכל חית השדה וכן אמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך וגו'. ולזה צוה בדבר השמטה (דברים ט"ו) שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, כי קרא שמטה ליי'. והכלל כי ברבות הטובה רבו אוכליה ואין לבעליה בה זולתי הצורך ההכרחי אשר לא יחסר בשום זמן כמו שיבא והנה כאשר נתן הסימן הנפלא הזה בכל עסקינו ואופני השתדליותינו סמך לו מאמר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו'.

Abarbanel Vayikra 25:2-7אברבנאל ויקרא כ״ה:ב׳-ז׳

והנה הרב המורה כתב שהיה הטעם בשמטה לשבות הארץ כדי שתוסיף תת כחה לזורע. ואין הדבר כן באמת כי אם חששה התורה שיחלש כח האדמה כפי טבעה בתמידות העבודה ולכן תצטרך לשבות יקשה מאד למה בשנה הששית תעשה תבואה לשלש השנים והם השנה השביעית מהשמטה והשנה הנמשכת אליה מהיובל והשנה שתבא אחריו והם שלשת השנים ואם היתה הסבה כאשר אמר הרב לא היה יתברך מחייב גלות לעמו על בטול השמיטות אבל יהיה עונש העובר על זה שתהיה ארורה האדמה שלו בעבורו וחלושה לא תוסיף תת כחה. אבל תכלית המצוה הזאת ועניניה מצות היובל וענינו אבאר בשלש דרכים. הדרך הא' הוא דרך פשוטי התורה. והדרך השני הוא כפי עצת חיי האדם. והדרך הג' הוא דרך אמתת המציאות. והנני מבאר הדרכים אחד לאחד. הדרך הא' שהוא כפי פשוטי התורה וענינו כי הנה שני חסדים גדולים עשה הקדוש ברוך הוא בעולמו הא' הוא החדוש הכולל ובריאת ההווים שנתן לכל דבר טבעו. והב' הוא התורה האלהית שנתן לעמו כדי להשלימם בשלמות הנפשיי. וצוה יתברך שיעשו ישראל בעבודת הארץ ובשנים שני דברים מזכירים ורומזים לזה. הא' הוא השמיטה שתרמוז לבריאה הכוללת שששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת ולהיות השמיטה תורה על שבת בראשית נקראת בשם שבת בערך הארץ. כי כמו שהיה יום השבת בערך ישראל מורה על זה בימי השבוע כן תהיה השמטה בערך הארץ ועבודתה בשנים מורה על שבת בראשית. וזהו אמרו שבת שבתון שבת לה' ונקרא גם כן שבת הארץ לפי שתורה בשביתת השנה השביעית על היום הז' שבמעשה בראשית כי בו שבת השם מכל מלאכתו לכך באו בשמטה שבעה לשונות של שביתה לרמוז לז' שמיטות שהיו ביובל אחד.

Keli Yekar Vayikra 25:2כלי יקר ויקרא כ״ה:ב׳

ושבתה הארץ שבת לה' – בטעם מצוה זו יש דיעות חלוקות כי רבים אומרים שהטעם הוא שתשבות הארץ כדי שתוסיף תת כחה לזרוע, ולדעה זו נטה הרב המורה, ורבים חולקים עליו ואמרו שאם חששה התורה לזה שלא תחלש האדמה למה יתחייבו גלות על שמיטת הארץ יהיה ענשם שלא תוסיף הארץ תת כחה להם, ועוד שאין זה שבת לה' כי אם לצורך הארץ, ומהו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה מה תרויח בזה שיגלו ממנה ישראל וישבו עליה הגוים אשר לעולם בה יעבודו ואיך תשבות הארץ בהשמה מהם, ובעקידה נתן טעם אחר ואמר שתכלית מצוה זו לזכר חידוש העולם ולזכור ימות עולם וסוף ימי חלדו, וכן כתב מהרי"א והוסיף עוד נופך משלו וגם זה רחוק מכליותי כי הוא דומה ליהודה ועוד לקרא כי יום השבת התמידי בכל שבוע בא לזכר חידוש העולם ואם הוא לא יועיל מה יושיענו זה הבא לעיתים רחוקים וכדי ליישב כמה דקדוקים בלשון הפר', אומר אני שטעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה, והבטחון בה' כי חשש הקב"ה פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה' ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם ה' מן המנהג הטבעי לגמרי כי בשש שנים דרך האומות לעשות שני שנים זרע ושנה אחת בור כדי שלא להכחיש חילה, והקב"ה אמר שש שנים תזרע שדך. מידי שנה בשנה ואני מבטיחך להוסיף כחה שלא תכחיש. ועוד נס בתוך נס שאחר שזרעתה שש שנים אם בשנה הששית לא יכחיש חילה הנה לכל הפחות לא יוסיף לה זה כח, ואמר ה' אדרבה שבשנה הששית יוסיף לה כח כל כך עד שנאמר וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ואם היה הנס שתעשה התבואה לג' שנים הרי זה מעשה ניסים, אבל ושלישים על כלו. שהתבואה שתעשה בשנה הששית אף אם לא יהיה בה כי אם שעור אכילה לשנה אחת מ"מ ישלח ה' את הברכה באסמיהם שיאכל קמעא ומתברך במעיו עד שתספיק התבואה לשלש שנים, מדקאמר ועשת את התבואה בה"א הידיעה, והיה לו לומר ועשת תבואה לשלש שנים. אלא שרמז בה"א הידיעה שאותה התבואה שהיא רגילה לעשות מידי שנה בשנה כן תעשה גם בשנה הששית, ויוסף ה' כח בארץ עד שאותה התבואה תספיק לשלש שנים וזה ודאי נס נגלה וגדול מכולם, ועל ידי כל המופתים הללו אשר שמתי בידך תדע כי לי כל הארץ. ועל ידי זה יהיו עיניך נשואות אל ה', כמו שמצינו בירידת המן ליומו כדי שיהיו עיניהם נשואות אל ה' תמיד ויבטחו בו תמיד, כך ענין השמיטה שלא יעבדו האדמה כל שנה שביעית אין זרע ואין קציר ויסמכו על הנס. וזה טעם נכון וברור יותר מכל מה שדברו בו המפרשים. ולפי זה דין הוא שיתחייבו גלות בעון השמיטה, מצד חסרון האמונה שבהם כי לא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו (תהלים עחכב) שיעשה להם נס כזה בעשיית התבואה לשלש שנים וכמ"ש (ירמיה ה.א) שוטטו בחצות ירושלם ודעו וראו אם יש איש מבקש אמונה ואסלח לה. גם הארץ עצמה תקפיד על זה מאד כי רצונה שיתגלגל זכות זה על ידה לחזק האמונה בה' על ידה, ועוד שעל ידי זה יאמינו כי כולם אינן רק אריסים בקרקע והקב"ה בעל השדה ובדבר זה הארץ חפיצה שיהיה הקב"ה בעצמו בעלה ואדונה כי לו ית' הארץ. ובביטול השמיטות שיחזיקו המה כבעלים בארץ ראוי הוא שתקפיד הארץ על זה לכך נאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה. אבל העכו"ם לא תקפיד אם ינהגו בה מנהג הטבעי כי בלאו הכי כל הנהגתם על פי הטבע ואין בהם אמונה. ואחר הצעה זו נבא לביאור הפסוקים כי המה מסכימים לכוונה זו האמיתית אשר אין ספק בה.

Shadal Vayikra 25:2שד״ל ויקרא כ״ה:ב׳

ושבתה הארץ שבת לה' – מצוות שנת השמיטה דומה למצוות השבת, כי כמו שמצוות השבת היא לחזק בלב העם אמונת היותם גוי קדוש, כן מצוותה שמיטה תביא בלבם האמונה כי גם אדמתם אדמת קודש, אחרי שהיא שובתת בשנה הזו כשביתת האל ביום השביעי (ועיין דברי דון יצחק בנחלת אבות פרק ה' משנת גלות בא לעולם, כי נעמו), וכמו שבמדבר היה ה' נותן להם ביום השישי לחם יומיים, כן בהיותם על אדמתם היה מצווה להם את ברכתו בשנה השישית, שתהיה תבואתה מספקת גם לשנת השמיטה. ואמנם קדושת הארץ היתה סיבה חזקה להרחיק את העם מלמטמאה ומלחללה במעשים מתועבים. וגם בהכרח כשתשבות האדמה ינוחו קצת מעבודתם גם העבדים והבהמות, וזה דומה למנוחת העבד והבהמה ביום השבת. והיות תבואת השנה ההיא הפקר, הוא חמלה על העניים והוא משווה העשיר והעני ומשפיל גאוות העשיר ומזכיר אותו כי כל בני אדם שווים הם. וכן שמיטת הכספים היא חמלה וחנינה לעניים. וכמו שהעם מלבד שביתתם ביום השביעי, ניתנו להם חגים אחרים לשבות בהם ולשמוח לשם ה', ככה אדמת הקודש מלבד שנת השמיטה ניתנה לה שנת היובל. והיובל משווה העשיר לעני כמו השמיטה וכמו השבת, מצד השביתה מעבודת האדמה, ומצד הפקר התבואות; ונוסף בו חזרת הקרקעות לבעליהם ויציאת העבדים חפשי, והיא חמלה גדולה על העניים וחיזוק גדול לשווי בני המדינה. והתבונן כי כמו שהיובל הוא אחד לשבע שמיטות, כן המועדים הם אחד משבעה במספר שבתות השנה, כי שבתות השנה הם יותר מארבעים ותשע, אך לא יגיעו לשש וחמישים, ומקראי קודש הם שבעה ימים, והם יום ראשון ושביעי של פסח, יום אחד של שבועות, אחד של ראש השנה, אחד של יום הכיפורים, ראשון של סכות, ושמיני חג עצרת, הרי שבעה ימים.

R. S.R. Hirsch Shemot 23:10-11רש״ר הירש שמות כ״ג:י׳-י״א

(י-יא) שמיטה – במשך ״שש שנים תזרע את ארצך״ ותנהג בה כבשלך, אך בשנה השביעית ״תשמטנה״ – היינו [באופן מילולי]: תניח לאדמה להישמט מידך. אל תחרוש בה ואל תזרע אותה. ״ונטשת״ – עליך לנטוש את כל מה שגדל בה; הנח אותה לעצמה; אל תנהג בה כבשלך. ״ואכלו אביוני עמך״, העניים שבקרב עמך, אשר בכל זמן אחר תלויים ברצונך הטוב, מותר להם עתה ליהנות מיבול ארצך מבלי שיהיה עליהם ליטול מקודם את רשותך. ״ויתרם״, כל מה שיותירו, ״תאכל חית השדה״. פרטי מצוה זו באים בספר ויקרא (פרק כה). שם למדנו שגם בעל השדה עצמו – ביחד עם העניים והחיות – רשאי לאכול מגידולי שדהו שצמחו מעצמם בשנה השביעית. אולם כל מין של פירות שביעית נאכל רק כל זמן שיש במינו לחיה בשדה. ״כלה לחיה אשר בשדה״, ברגע שמין מסוים אינו מצוי עוד לחיות בשדה, פוסק ההיתר להחזיק פירות מאותו מין בתוך הבית. זמן זה נקרא זמן ה״ביעור״. אף בשעה שפירות שביעית מותרים, ישנן הגבלות על הדרך בה אפשר להשתמש בהם (עיין פירוש, ויקרא כה, ו–ז). בשמירת מצות שמיטה, מכריזה אומה שלמה בפני העולם שארצה שייכת לה׳, ושהוא האדון האחד היחיד והאמיתי של הארץ. בשנה השביעית נמנעת האומה מלממש את זכות בעלותה על הקרקע, ומחזירה בענווה את ארצה לאדון כל הארץ; ובעשותה כן, מכירים בני העם שהם גרים ותושבים בארצם שלהם, ודרים בה רק בחסדו של הבעלים האמיתי. או אז נמסה אותה הגאוה, המביאה את בני האדם הבטוחים על אדמתם להעשות אכזריים וקשיי לב בהתנהגותם כלפי חסרי הקרקע, ומפנה את מקומה לאהבה וחסד כלפי הזר והאביון. וגם חיות השדה, בתור יצורים שנבראו על ידי ה׳, נחשבות כבעלות זכויות בארצו של ה׳, עליה כולם צריכים לשבת יחדיו.

R. D"Z Hoffmann Vayikra 25:1-2ר׳ ד״צ הופמן ויקרא כ״ה:א׳-ב׳

ושבתה הארץ – בסנהדרין ל"ט, א' העירו חז"ל: "אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא." בעלות ה' על הארץ המרומזת כאן על ידי שנת השבת, אינה, כנראה, אותו דבר שהיובל רוצה להביע בפסוק כ"ג. כי זה האחרון מתכוון לחנך את האדם להיות ענוותן, שלא ירום לבבו בשל רכוש הקרקע שלו, ואילו חוק שנת השבתון ישוה לנגד עיני ישראל את קדושת הארץ, היינו שהארץ, שהיא שייכת לה' ועומדת תחת השגחתו המיוחדת של ה', דורשת מאת תושביה חיים קדושים ואינה סובלת אוכלוסיה מושחתת, ומקיאה אותה (לעיל י"ח, כ"ה, השוה רמב"ן שם). ומתוך כך מבינים שהזלזול בשנת השמיטה גרם לגלות ישראל מארצו (כ"ו, ל"ד).

Ze'ev Jabotinsky, Writings, Vol. 9, pp. 173-180זאב ז׳בוטינסקי, כתבים, חלק ט׳, אומה וחברה, עמ׳ 180-173

הסייג השני, או ביתר דיוק: הסם - שכנגד, למשטר החופש הכלכלי, הוא היובל. דומה, גרזן ענקי חולף כסופה מפרק לפרק מעל ליער אנוש, וכורת כל אותן הצמרות שגבהו מן הרמה הממוצעת; בטלים החובות, אדם שנתרושש מחזירים לו את רכושו, המשועבד נעשה בן חורין; שוב מתכונן שיווי משקל; התחילו במשחק מראשיתו, עד להפיכה חדשה... לו הייתי מלך, מחדש הייתי את פני ממלכתי על פי תורת היובל, ולא על פי תורת הסוציאליזם.