Purpose of the Captive Woman Protocol/5

EN/HEע/E

Purpose of the Captive Woman Protocol

Sources

Bereshit 35:2בראשית ל״ה:ב׳

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם.

Bereshit 41:14בראשית מ״א:י״ד

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה.

Vayikra 10:6ויקרא י׳:ו׳

Moses said to Aaron, and to Eleazar and to Ithamar, his sons, “Don’t let the hair of your heads go loose, neither tear your clothes; that you don’t die, and that he not be angry with all the congregation: but let your brothers, the whole house of Israel, bewail the burning which Hashem has kindled.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כׇּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף י״י.

Vayikra 14:8ויקרא י״ד:ח׳

וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים.

Bemidbar 8:6-7במדבר ח׳:ו׳-ז׳

(ו) קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם. (ז) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ.

Devarim 21:10-14דברים כ״א :י׳-י״ד

(י) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. (יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. (יב) וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. (יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. (יד) וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.

Shemuel II 19:25שמואל ב׳ י״ט:כ״ה

וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס לְמִן הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּא בְשָׁלוֹם.

Melakhim II 9:30מלכים ב׳ ט׳:ל׳

וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן.

Yirmeyahu 7:29ירמיהו ז׳:כ״ט

גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי וּשְׂאִי עַל שְׁפָיִם קִינָה כִּי מָאַס ה' וַיִּטֹּשׁ אֶת דּוֹר עֶבְרָתוֹ.

Yirmeyahu 17:1ירמיהו י״ז:א׳

The sin of Judah is written With a pen of iron, and with the point of a diamond; It is graven upon the tablet of their heart, And upon the horns of your altars.

חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם.

Iyyov 1:20איוב א׳:כ׳

וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.

Daniel 4:30דניאל ד׳:ל׳

בַּהּ שַׁעֲתָא מִלְּתָא סָפַת עַל נְבוּכַדְנֶצַּר וּמִן אֲנָשָׁא טְרִיד וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין יֵאכֻל וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע עַד דִּי שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה וְטִפְרוֹהִי כְצִפְּרִין.

Temple Scroll Column 63מגילת המקדש טור ס״ג

כי תצא למלחמה על אויביכה ונתתי אותמה בידכה ושביתה את שביו וראיתה בשביה אשה יפת תואר וחשקתה בה ולקחתה לכה לאשה והביאותה אל תוך ביתכה וגלחתה את ראושה ועשיתה את צפורנ^י^ה והסירותה את שלמות שביה מעליה וישבה בביתכה ובכתה את אביה ואת אמה חודש ימים אחר תבוא אליה ^ו^בעלתה והיתה לכה ^ל^אשה ולוא תגע לכה בטהרה עד שבע שנים וזבח שלמים לוא תואכל עד יעבורו שבע שנים אחר תואכל

Philo On the Virtues 110-115

(110) Moreover, if, after having taken prisoners in a sally, you should entertain a desire for a beautiful woman amongst them, do not satiate your passion, treating her as a captive, but act with gentleness, and pity her change of fortune, and alleviate her calamity, regulating everything for the best; (111) and you will alleviate her sufferings if you cut the hair of her head, and trim her nails, and take off from her the garment which she wore when she was taken prisoner, and leave her alone for thirty days, during which period you shall permit her with impunity to mourn and bewail her father and her mother, and her other relations, from whom she has been separated by their death, or by their being subjected to the calamity of slavery which is worse than death. (112) And, after that period, you shall cohabit with her as with a legitimate wedded wife; for it is right that one who is about to ascend the bed of her husband, nor for hire, like a harlot who makes a traffic of the flower of her beauty, but either out of love for him who has espoused her, or for the sake of the procreation of children, should be thought worthy of the ordinances which belong to a legitimate marriage. (113) On which account the lawgiver has given all his laws with great beauty. For, in the first place, he had not permitted appetite to proceed onwards in its unbridled course, with stiff-necked obstinacy, but he has checked its vehement impetuosity, compelling it to rest for thirty days. And in the second place he has tested love, trying whether it is a frantic passion, easily satisfied, and, in fact, wholly originating in desire, or whether it has any share in that most pure essence of well-tempered reason, for reason will bridle the desire, not allowing it to proceed to any acts of insolence, but compelling it to abide the appointed period of a month of probation. (114) And, in the third place, he shows his compassion for the captive, if she is a virgin, because it is not her parents who are now giving her in marriage, arranging for her a most desirable connection; and if she is a widow, because she, being deprived of her first husband, is about how to make experiment of another, and this too while he still holds over her the power of a master, even though he studies to exhibit equality; for that which is subject to a master must always be apprehensive of his power, even though he may be very merciful. (115) But if any one, being filled with desire, and being afterwards sated with enjoyment, no longer chooses to continue his cohabitation with his captive, then the lawgiver does not so much punish him as admonish him and correct him, with a view to the improvement of his disposition, for he commands him in such a case not to sell her, nor to retain her any longer as a slave, but to give her liberty freely, and to allow her to depart from him house with impunity, in order that she may not be exposed to some intolerable suffering when any other woman is introduced into the house, by their both quarrelling, as is often the case, out of jealousy, the master being at the same time brought into subjection to more recent charms, and despising those by which he was previously allured.

Josephus Antiquities 4:8:23

But now, if any man take captive, either a virgin, or one that hath been married, and has a mind to marry her, let him not be allowed to bring her to bed to him, or to live with her as his wife, before she hath her head shaven, and hath put on her mourning habit, and lamented her relations and friends that were slain in the battle, that by this means she may give vent to her sorrow for them, and after that may betake herself to feasting and matrimony; for it is good for him that takes a woman, in order to have children by her, to be complaisant to her inclinations, and not merely to pursue his own pleasure, while he hath no regard to what is agreeable to her. But when thirty days are past, as the time of mourning, for so many are sufficient to prudent persons for lamenting the dearest friends, then let them proceed to the marriage; but in case when he hath satisfied his lust, he be too proud to retain her for his wife, let him not have it in his power to make her a slave, but let her go away whither she pleases, and have that privilege of a free woman.

Sifre Devarim 212ספרי דברים רי״ב

והבאתה אל תוך ביתך, ולא לבית אחר. וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה, רבי אליעזר אומר תקוץ רבי עקיבה אומר תגדל אמר רבי אליעזר נאמרה עשיה בראש ונאמרה עשיה בצפרנים מה עשיה האמורה בראש העברה אף עשיה האמורה בצפרנים העברה רבי עקיבה אומר נאמרה עשיה בראש ונאמרה עשיה בצפרנים מה עשיה האמורה בראש ניוול אף עשיה האמורה בצפרנים ניוול וראיה לדברי רבי אליעזר (ש"ב יט כה) ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך לא עשה רגליו ולא עשה שפמו.

Sifre Devarim 213ספרי דברים רי״ג

והסירה את שמלת שביה מעליה, מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בגדי אלמנות שהגוים ארורים הם בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים אחריהן. וישבה בביתך, בבית שמשתמש בו נתקל בה ונכנס נתקל בה ויוצא דומה לקרויה ורואה בניוולה. ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, אביה ואמה ממש דברי רבי אליעזר. רבי עקיבה אומר אין אביה ואמה אלא עבודה זרה שנאמר (ירמיהו ב כז) אומרים לעץ אבי אתה. ירח ימים, שלשים יום. דבר אחר ירח אחד ימים שנים הרי שלשה חדשים כדי בגדי נויה שהיו עליה וחמדה ותיקון הוולד כדברי רבי עקיבה בין זרע ראשון לזרע שני רבי אליעזר אומר ירח ימים כמשמעו וכל כך למה שתהא בת ישראל שמחה וזו בוכה בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת. ואחר כן תבא אליה ובעלת, הא אם לא עשה בה את כל המעשים האלו ובא עליה הרי זו בעילת זנות.

Sifre Devarim 214ספרי דברים רי״ד

(יד) והיה אם לא חפצת בה, הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה. ושלחת לנפשה, ולא לבית אלהיה. ושלחתה בגט כדברי רבי יונתן ואם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא קל וחומר לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות. ומכור לא תמכרנה בכסף, אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף מנין שלא יתננה במתנה ולא יעשה בה טובה תלמוד לומר ומכור לא תמכרנה בכסף. לא תתעמר בה, שלא תשתמש בה. דבר אחר לא תתעמר בה כדברי רבי יונתן. דבר אחר הרי זו אזהרה לבית דין. תחת אשר עניתה, אפילו לאחר מעשה יחידי.

Midrash Tannaim Devarim 21:14מדרש תנאים דברים כ״א:י״ד

והיה אם לא חפצה בה הכת' מבשרך שאתה עתיד לשנותה: ושלחתה לנפשה ולא לבית אלהיה: ד"א ושלחתה לנפשה שאם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא אם כך חס המקום על בנות גוים הטמאות קל וחומר על בנות ישראל הקדושות: ומכור לא תמ' בכ' אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף מנ' שלא יתננה במתנה שלא יעשה בה טובה ת"ל ומכור לא תמכרנה: לא תתעמר בה שלא תשתמש בה: תחת אשר עני' אפלו לאחר מעשה יחידי: לא תתעמר בה תחת אשר עניתה לא תתעמר בה אחר כל המעשים הכת' מדבר אתה אומר אחר כל המעשים הכת' מדבר או אינו מדבר אלא לאחר בעילה אלא אם אמרת כן הרי היא אשתו לכל דבר הא [מה] ת"ל לא תתעמר בה תחת אשר עניתה אחר כל המעשים הכת' מדבר דברי ר' יאשיה: ר' יונתן אומר אחר הבעילה הכת' מדבר או אינו מדבר אלא לאחר כל המעשים ת"ל (בר' לד ב) ויקח אתה וישכב אתה ויענה הרי אתה דן נאמר כאן ענוי ונאמר להלן ענוי מה ענוי שנ' להלן אחר הבעילה הכת' מדבר אף ענוי שנ' כאן אחר בעילה הכת' מדבר: ד"א לא תתעמר בה הרי זו אזהרה לבית דין.

Yerushalmi Makkot 2:6ירושלמי מכות ב׳:ו׳

רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן תרתין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן אתון אמרין בשם רב יפת תואר לא התירו בה אלא בעילה ראשונה בלבד ואני אומר ולא בעילה ראשונה ולא בעילה אחרונה אלא לאחר כל המעשים ואחר כן תבוא עליה ובעלתה אחר כל המעשים.

Bavli Yevamot 48aבבלי יבמות מ״ח.

תנו רבנן: (דברים כ"א) וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה - רבי אליעזר אומר: תקוץ, רבי עקיבא אומר: תגדיל. אמר רבי אליעזר: נאמרה עשיה בראש ונאמרה עשיה בצפרנים, מה להלן העברה, אף כאן העברה; רבי עקיבא אומר: נאמר עשיה בראש ונאמר עשיה בצפרנים, מה להלן ניוול, אף כאן ניוול. וראיה לדברי רבי אליעזר: (שמואל ב' י"ט) ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו, מאי עשיה? העברה. ת"ר: (דברים כ"א) ובכתה את אביה ואת אמה - ר' אליעזר אומר: אביה - אביה ממש, אמה - אמה ממש; ר"ע אומר: אביה ואמה - זו עבודת כוכבים, וכן הוא אומר: (ירמיהו ב') אומרים לעץ אבי אתה וגו'. ירח ימים - ירח שלשים יום; ר"ש בן אלעזר אומר: תשעים יום, ירח - שלשים, ימים - שלשים, ואחר כן שלשים. מתקיף לה רבינא אימא: ירח - שלשים, ימים - שלשים, ואחר כן כי הני! קשיא.

Bavli Kiddushin 21bבבלי קידושין כ״א:

איבעיא להו: כהן, מהו ביפת תואר? חידוש הוא, לא שנא כהן ולא שנא ישראל, או דילמא שאני כהנים, הואיל וריבה בהן מצות יתרות? רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור. בביאה ראשונה - דכ"ע לא פליגי דשרי, דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כי פליגי - בביאה שניה, רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור; רב אמר מותר, הואיל ואישתריא אישתרי; ושמואל אמר אסור, דהא הויא לה גיורת, וגיורת לכהן לא חזיא. א"ד: בביאה שניה - כ"ע לא פליגי דאסירא, דהויא לה גיורת, כי פליגי - בביאה ראשונה, רב אמר: מותר, דהא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע; ושמואל אמר: אסור, כל היכא דקרינא ביה (דברים כא) והבאתה אל תוך ביתך, קרינא ביה וראית בשביה, כל היכא דלא קרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך, לא קרינא ביה וראית בשביה. ת"ר: וראית בשביה - בשעת שביה, אשת - ואפילו אשת איש, יפת תואר - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות, (דברים כא) וחשקת - אף על פי שאינה נאה, בה - ולא בה ובחברתה, ולקחת - ליקוחין יש לך בה, לך לאשה - שלא יקח שתי נשים, אחת לו ואחת לאביו, אחת לו ואחת לבנו, (דברים כא) והבאתה - מלמד שלא ילחצנה במלחמה.

Bavli Sanhedrin 21aבבלי סנהדרין כ״א.

אמר רב יהודה אמר רב: ארבע מאות ילדים היו לו לדוד, וכולן בני יפת תואר היו, ומגדלי בלוריות היו, וכולן יושבין בקרונות של זהב, ומהלכין בראשי גייסות היו, והם היו בעלי אגרופין של בית דוד. ואמר רב יהודה אמר רב: תמר בת יפת תואר היתה, שנאמר (שמואל ב' י"ג) ועתה דבר – נא (על) [אל] המלך כי לא ימנעני ממך. ואי סלקא דעתך בת נישואין הואי – אחתיה מי הוה שריא ליה? אלא שמע מינה בת יפת תואר היתה.

Bavli Sanhedrin 107aבבלי סנהדרין ק״ז.

ואמר רב יהודה אמר רב בקש דוד לעבוד עבודה זרה שנאמר (שמואל ב' ט"ו) ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים ואין ראש אלא עבודה זרה שנאמר (דניאל ב') והוא צלמא רישיה די דהב טב (שמואל ב' ט"ו) והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו ואדמה על ראשו אמר לו לדוד יאמרו מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה אמר לו מלך שכמותי יהרגנו בנו מוטב יעבוד עבודה זרה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא אמר מאי טעמא קנסיבת יפת תואר אמר ליה יפת תואר רחמנא שרייה אמר ליה לא דרשת סמוכין דסמיך ליה (דברים כ"א) כי יהיה לאיש בן סורר ומורה כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה.

Bavli Chulin 109bבבלי חולין ק״ט:

אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי, כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא - שרא לן כבדא, נדה - דם טוהר, חלב בהמה - חלב חיה, חזיר - מוחא דשיבוטא, גירותא - לישנא דכוורא, אשת איש - גרושה בחיי בעלה, אשת אח - יבמה, כותית - יפת תאר, בעינן למיכל בשרא בחלבא אמר להו רב נחמן לטבחי זויקו לה כחלי.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Devarim 21:10-14תרגום ירושלמי (יונתן) דברים כ״א:י׳-י״ד

(10) When you go out to war against your enemies, and the Lord your God shall deliver them into your hands, and you take some of them captive: (11) if you see in the captivity a woman of fair countenance, and you approve of her, and would take her to you to wife; (12) then thou shalt take her into thy house, and let her cut off the hair of her head, pare her nails, (13) and put off the dress of her captivity, and, dipping herself, become a proselyte in thy house, and weep on account of the idols of the house of her father and mother. And thou shalt wait three months to know whether she be with child; and afterwards thou mayest go to her, endow her, and make her thy wife. (14) But if thou hast no pleasure in her, then thou mayest send her away, only with a writing of divorce: but thou shalt in no wise sell her for money, nor make merchandise of her, after thou hast had intercourse with her.

(י) ארום תיפקון לסדרי קרבא על בעלי דבביכון וימסרינון ייי אלקכון בידכון ותישבי שיבייתא מנהון. (יא) ותיחמון בשבייתא איתא שפירת ריווי ותתיירעון בה ותסבינא לכון לאינתו. (יב) ותעליניה לגו ביתך ותספר ית מזייא דרישא ותיצמי ית טופרייהא. (יג) ותשני ית כסות שבייתא מינה ותטבלינה ותגיירינה בביתך ותיבכי על טעוות בית איבה ואימה ותשהי תלת ירחין די תידע אין היא מעברא ומן בתר כדין תיעול לוותה ותפרין יתה ותיהווי לך לאינתו. (יד) ויהי אין לא תתרעי בה ותפטרינה לבלחודה בגיטה וזבנא לא תזבנינה בכספא לא תיתגר בה בתר דשמשת עימה.

Rashi Devarim 21:10-14רש״י דברים כ״א:י׳-י״ד

(10) כי תצא למלחמה WHEN THOU GOEST FORTH TO WAR – Scripture is speaking here of a war that is not obligatory upon the Israelites (Siphre), for in regard to a war that was waged against the inhabitants of Erez Israel, Scripture could not possibly say, "and thou hast captured captives", since it has already been stated regarding them, (Deuteronomy 20:16) "[But of the cities of those people ...] you shall not allow any soul to live". ושבית שביו AND THOU HAST CAPTURED CAPTIVES – These apparently redundant words are intended to include Canaanite people living in it (in a city outside Canaan), that it is allowed to capture them although they belong to the seven nations (Siphre; Sota 35b). (11) אשת [AND THOU SEEST AMONG THE CAPTIVES] A WOMAN – even if she be a married woman (Siphre; Kiddushin 21b). ולקחת לך לאשה [AND THOU DELIGHTEST IN HER,] THAT THOU WOULDEST TAKE HER FOR THY WIFE) – Scripture is speaking (makes this concession) only in view of man's evil inclination (his carnal desires) (Kiddushin 21b). For if the Holy One, blessed be He, would not permit her to him as a wife, he would nevertheless marry her although she would then be forbidden to him. However, if he does marry her, in the end he will hate her, for Scripture writes immediately afterwards, (v. 15) "If a man have two wives, one beloved, and another hated, etc." and ultimately he will beget a refractory and rebellious son by her (v. 18). It is for this reason that these sections are put in juxtaposition (Tanchuma). (12) ועשת את צפרניה means, AND SHE SHALL LET GROW HER NAILS – She must let the.g.ow, so that she should becomes repulsive to her captor (cf. Siphre; Yevamot 48a; see also Rashi on Genesis 1:7 and our Note thereon). (13) והסירה את שמלת שביה AND SHE SHALL REMOVE THE RAIMENT OF HER CAPTIVITY – the reason is because these are fine clothes, for the women of the heathen peoples adorned themselves in time of war in order to lure others (the enemy) to unchastity with them (Siphre). וישבה בביתך AND SHE SHALL DWELL IN "THY" HOUSE — [not in the women's apartments, but] in the house which he constantly uses: when he goes in he stumbles upon her, when he leaves he stumbles upon her (i.e. he cannot avoid meeting her constantly and the novelty of her beauty wears off); he sees her endless crying, sees her neglected appearance — and all this in order that she should become repulsive to him (Siphre). ובכתה את אביה AND SHE SHALL WEEP FOR HER FATHER [AND HER MOTHER A FULL MONTH] – Why all this? In order to make a contrast — that while the Jewish woman (the captor's Jewish wife) is gladsome, she should be downhearted, while the Jewish woman adorns herself, this one should bear a neglected appearance (Siphre). (14) והיה אם לא חפצת בה AND IT SHALL BE, IF THOU ART NOT PLEASED WITH HER – Scripture tell you that you will in the end hate her (Siphre). לא תתעמר בה means; THOU SHALT NOT USE HER AS A SLAVE. In the Persian language slavery and servitude is termed עימראה. I learned this from the work of R. Moses the Preacher.

(י) כי תצא למלחמה – במלחמת הרשות הכתו' מדבר, שבמלחמות ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו. ושבית שביו – לרבות כנענים שבתוכה ואף על פי שהן משבעה אומות. (יא) ולקחת לך לאשה – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, אם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור, אבל אם נשאה סופו להיות שונאה, שנאמר: אחריו כי תהיינה לאיש וגומ', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו. אשת – אפילו אשת איש. (יב) ועשתה את צפרניה – תגדלם כדי שתתנוול. (יג) והסירה את שמלת שביה – לפי שהם נאים, שהגוים הארורים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם. וישבה בביתך – בבית שמשתמש בו נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה רואה בבכייתה, רואה בניוולה, כדי שתתגנה עליו. ובכתה את אביה וגו' – כל כך למה כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת. (יד) והיה אם לא חפצתה בה – הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה. לא תתעמר בה – לא תשתמש בה, בלשון פרסי קורין לעבדות ושימוש עימארא, מיסודו של ר' משה למדתי כן.

Rashi Kiddushin 22aרש״י קידושין כ״ב.

שלא ילחצנה במלחמה - לבא עליה

Rashbam Devarim 21:14רשב״ם דברים כ״א:י״ד

אשר עניתה SINCE YOU HUMBLED HER: Following the plain meaning of Scripture, this refers to an act of intercourse that consummated the marriage.

אשר עניתה – ביאת נישואין, לפי הפשט.

Ibn Ezra Devarim 21:11-14אבן עזרא דברים כ״א:י״א-י״ד

(יא) אשת – כבר דרשוהו קדמונינו ז"ל. יפת תאר – בעיניו. וחשקת בה – שתקחנה לאשה, כי אחר כן, יאמר ובעלתה (דברים כ"א:י"ג). וכמוהו, ואקח אותה לי לאשה (בראשית י"ב:י"ט). (יב-יג) והבאתה אל תוך ביתך וגלחה – יש אומרים, שמא בעבור שערה חשק בה, על כן תגלח. ועשתה – תגדל כדי להיותה מאוסה בעיניו, [כמו ועשת את התבואה (ויקרא כ"ה:כ"א).] והסירה את שמלת שביה מעליה – שמא בעבור יופי מלבוש חשק בה. ובכתה – כדי להסיר שמחתו בה. ירח ימים – אולי יקל חשקו. ויש אומרים וגלחה – בעבור היותה טמאה, וכן משפט המצורע. ועשתה – תיקון, ותקנם לכרות העודף. וכן, ולא עשה שפמו (שמואל ב י"ט:כ"ה), ותחת מעשה מקשה (ישעיהו ג':כ"ד), והתיקון – עיקר פירוש כל מעשה במקרא, חוץ אם בא אחריו דבר מגונה, גם יהיה רע שלם. והסירה את שמלתה – כי היא מטונפת. וישבה בביתך ובכתה – והטעם, תשב בביתך ירח ימים לבכות. את אביה ואת אמה – יש אומרים כי זה הבכי על אביה ועל אמה שלא התיהדו. ולפי דעתי, שחייב כל אדם בשקול הדעת, לכבד אביו ואמו בחיים ובמות. וטעם ובכתה – שתתאבל עליהם כמשפט ישראל, כי היא מתיהדת, אם נהרגו כאשר נשבת. ואין צריך להזכיר תרחץ, כי היא צריכה למי נדה, כי כבר נכתב, אתם ושביכם (במדבר ל"א:י"ט). והמעתיקים אמרו, עד שלשה חדשים. ואף על פי שאין צורך לחיזוק, הנה העד, ויהי כמשלש חדשים (בראשית ל"ח:כ"ד). והוא הזמן שיחל הולד להתנועע, ואסור לשכב עם אשה בספק אם היא הרה, בעבור הולד. כי יש מי שיולד בחסרון שנים חדשים מהמנהג, גם כן ביתרון, רק הוא המעט. ירח ימים – כמו חדש ימים (במדבר י"א:כ"א). וכבר פירשתיו. ונקרא החדש ירח, כי עיקרו הירח. (יד) ושלחתה לנפשה – תעשה רצונה. ומכור לא תמכרנה – דבר הכתוב כמנהג רב. והטעם, בשום דבר. לא תתעמר – כמו והתעמר בו ומכרו (דברים כ"ד:ז'), ואין להם שלישי. ופירושו לפי מקומו בטעם רמאות.

Ibn Ezra Bereshit Third Commentary 35:2אבן עזרא בראשית פירוש שלישי ל״ה:ב׳

(ב-ד) ויאמר יעקב לביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם – כי עד עתה לא אמ' להם זה. והנה רחל גנבה את התרפים אשר לאביה, כי על תורת אביהם היו כולם, הנשים והבנים, וככה כת' שם: "אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בנינו אלהי אבהם" (בראשית ל"א:נ"ג). והטהרו – שתרחצו עצמכם, בעבור כי עד עתה עבדתם אלהי הנכר; על כן: והחליפו שמלותיכם – כעניין: "והסירה את שמלת שביה" (דב' כ"א:י"ג). כי העובד ע"ז כל מלבושיו וכל תכשיטיו טמאים, ואסורים אפילו בהנאה, על כן נתנו לו הנזמים ויעקב טמנם.

Ibn Ezra Yesod Mora 2:12אבן עזרא יסוד מורא, שער ב׳, פיסקה י״ב

ויש פרשיות שהם כדמות מצות ואין אחת מהן מצות חיוב כאשת יפת תואר לא התירה הכתוב לקחתה לו לאשה עד עשותו כל התנאים הנזכרים. ואל תתמה בעבור שאמר הכתוב [דברים כא] וחשקת בה ולקחת לך לאשה כי הטעם במחשבה כדבר פרעה [בראשית יב] ואקח אותה לי לאשה כפי מחשבתו שחשב וככה על בלק [במדבר כא] וילחם בישראל והראיה הגמורה שאמר [דברים כא] ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. והיו התנאים שיביאנה אל תוך ביתו ולא יניחנה ברשות אחר אחרי שיש במחשבתו שיקחנה וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה כמו המצורע. ואין צורך להזכיר שתתחטא במי נדה כי כתוב במקום אחר [במדבר לא] אתם ושביכם. [דברים כא] והסירה את שמלת שביה מעליה שעבדה בהם ע"ז ככתוב [בראשית לה] והחליפו את שמלותיכם. [דברים כא] ובכתה את אביה ואת אמה אם נהרגו או אם הם חיים וכל זה האיחור אולי לא יקחנה והלוקח בת ישראל שלא יעשה לה אלה התנאים טוב מזה החושק ואין בפרשה כולה מצות חיוב רק [דברים כא] לא תתעמר בה.

Tosafot Kiddushin 22aתוספות קידושין כ״ב.

שלא ילחצנה במלחמה - פי' בקונטרס לבוא עליה משמע מתוך פירושו דבמלחמה אסור לבוא עליה כל עיקר ואפילו ביאה ראשונה אינו מותר עד לאחר כל המעשים ותימה א"כ מאי קאמר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כיון דבמלחמה אסור עד שיבא לביתו ולאחר כל המעשים היאך נתפייס יצרו בכך אכתי איכא יצר הרע במלחמה ובביתו עד ירח ימים ועוד קשה אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה ועוד קשה מהא דאמר בפ' ב' דסנהדרין (דף כא.) תמר בת יפת תואר היתה ולפיכך היתה מותרת לאמנון כדכתיב דבר עלי אל המלך כי לא ימנעני ממך ואם לא בא דוד על מעכה אם תמר עד לאחר כל המעשים היאך היתה מותרת לאמנון והרי אחותו מאביו היתה שהרי אם תמר לאחר כל המעשים חשובה גיורת וליקוחין יש לו בה דבשלמא אם נפרש דיפת תואר מותרת מיד שפיר (דמי) מאי דקאמרה תמר כי לא ימנעני ממך לפי שהיתה מותרת לו דאיכא למימר שנתעברה אמה במלחמה שעדיין היתה אמה עובדת כוכבים וזו אינה חשובה כבתו של דוד דאין בן הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה דולד עובדת כוכבים כמותה אבל לפירוש הקונטרס שלא בא עליה עד לאחר כל המעשים קשה כדפירשתי ונראה לר"ת דביאה ראשונה מותרת במלחמה אבל ביאה שניה אסורה עד שתהא בביתו גיורת [והא דקאמר שלא ילחצנה כו' היינו להתחיל למנות ירח ימים דאין יכול לדוחקה לעשות סדר הפרשה עד שתהיה בביתו] ויש מיישבים פירוש הקונטרס ולא קשה מידי מה שהקשה איך נתפייס יצרו דאיכא למימר דבטל הימנו יצר הרע כיון שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו לאחר כל המעשים ומה שהקשה אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה הא נמי לא קשה דאיכא למימר לפי שמגיירה בע"כ ואינה גיורת גמורה קרי לה בשר תמותות ומה שהקשה מתמר לא קשה דאיכא למימר דתמר לא היתה בת דוד אלא מקודם לכן היתה אמה מעוברת והא דכתיב (שמואל ב יג) כן תלבשנה בנות המלך מעילים לא משום שהיתה בתו אלא לפי שגדלה בביתו של דוד עם בנות המלך אך אין לתרץ שפיר לפירוש הקונטרס מה חילוק בין ביאה ראשונה לשניה דמחלק גמרא לעיל ומיהו אומר ר"י דבירושלמי מצינו מחלוקת אמוראים בדבר זה והכי איתא התם רב אמר לא התיר אלא ביאה ראשונה ואני אומר לא ביאה שניה ולא ראשונה הותרה אלא לאחר כל המעשים כדכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה.

Sefer Yereim 20ספר יראים כ׳

ועוד יש לשאול דאמרינן ובעלתה והיתה לך אלמא יפת תאר לאחר גירותיה תפסי בה קדושין אעפ"י שנתגיירה בעל כרחה ובסנהדרין פ' כ"ג [כ"א א'] אמרינן דתמר בת יפת תאר היתה ולכן היתה מותרת לאמנון בן דוד שלא היתה מתיחסת אחר דוד. ואמאי הא תפשי בה קדושין ותנן בקדושין [ס"ו ב'] כ"מ שיש לה קדושין הולד הולך אחר הזכר. ואין לומר שנתעברה ממנו קודם גרות דאמרינן בקדושין פ"א [כ"ב א'] ואחר כן תבא אליה ובעלתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה. פירוש שלא יבא עליה עד שיעשה לה סדר האמור בפרשה, לכן צריך לפרש שלא ילחצנה לא יבא עליה בעל כרחה אבל מדעתה מותר קודם שיהיה בה תפישת קדושין אף על פי שעדיין לא נתגיירה, ודוד מדעתה בא עליה ונתעברה לתמר הלכך היתה מותרת לאמנון.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 21:10-14ר׳ יוסף בכור שור דברים כ״א:י׳-י״ד

(יא) וראית בשביה – בשעת שביה (ספרי דברים כ"א:י"א). אשת – אפילו אשת איש (ספרי דברים כ"א:י"א). יפת תואר – לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע: מוטב יאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, כגון בשר כוס כוס דאית ביה צד היתר, ואל יאכלו בשר תמותות נבילות (בבלי קידושין כ"א:-כ"ב.) בלא שום היתר, ולכך הת{י}רה התורה. וחשקת בה – אפילו מכוערת. בה – ולא בה ו{ב}חברתה. שאינו יכול ליקח שתים לעצמו בשביה אחת. ולקחת – ליקוחין יש לך בה, קידושין תופסין בה. לך – שלא יקח לצורך אביו ולא לצורך בנו (בבלי קידושין כ"ב.). (יב) והבאת{ה} – שלא ילחצנה במלחמה. לא יבא עליה במלחמה, דכיון דהותרה לו בביתו יכול הוא להעמיד עצמו, דהא יש לו פת בסלו. ואית דגרסי: שלא יחלצנה שלא יטול חליצתה ובגדי שביה מעליה במלחמה, דהכי משמע קרא: והבאת{ה} אל תוך ביתיך, והדר: והסירה את שמלת שביה. וכהן ביפת תואר פלוגתא דרב ושמואל (בבלי קידושין כ"א:): איכא דאמרי בביאה ראשונה פליגי, חד אסר מפני שריבה בהן הכתוב מצות יתירות, וחד שרי מפני יצר הרע, אבל בביאה שנייה דברי הכל אסור, דכהן אסור בגיורת. איכא דאמרי בביאה שנייה פליגי, חד אסר דכהן אסור בגיורת, וחד שרי כיון דהותרה הותרה, אבל בביאה ראשונה דברי הכל מותר. ועשתה את צפורניה – איכא למאן דאמר: תגדיל אותם, דומיה דוגלחה את ראשה – מה גלחה ראשה ניו{ו}ל, אף עשתה צפרנ{י}ה ניוול, כדי שתתגנה עליו, אולי לא ישאנה, וכן תירגם אונקלוס. ואיכא למאן דאמר: תגלח, כמו: {ו}לא עשה רגליו ולא עשה שפמו (שמואל ב י"ט:כ"ה) – שהוא לשון תיקון (בבלי יבמות מ"ח.), וכדי לטהר עצמה משיקוץ וניוול גיותה, מעברת שיער, וצפרנים, ובגדים. (יג) ובכתה את אביה ואת אמה – לאו מצוה היא, אלא מסתמא ודאי תבכה. איכא למאן דאמר: אביה, ואיכא למאן דאמר: עבודה זרה (בבלי יבמות מ"ח:), כמו: אומרים לעץ אבי אתה (ירמיהו ב':כ"ז). ואחר כן תבא אליה – אבל קודם לא, לפי שאין דבר זה הגון, שהיא תבכה ואתה תשחק עמה. (יד) תחת אשר עניתה – תשלחנה לנפשה, דדיי לה שעיניתה ועכשיו אין אתה רוצה לישאנה.

Rambam Melakhim 8:2-7רמב״ם מלכים ח׳:ב׳-ז׳

(ב) וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו, אבל לא יבעלנה וילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו, שנאמר וראית בשביה אשת יפת תואר, ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה. (ג) אין אשת יפת תואר מותרת אלא בשעת השביה, שנאמר וראית בשביה, בין בתולה בין בעולה בין אשת איש שאין אישות לעכו"ם, וחשקת אף על פי שאינה יפה, בה ולא בחברתה שלא יבעול שתים, ולקחת לך לאשה שלא יקח שתים ויבעול אחת ויניח אחת לאביו או לאחיו, ומנין שלא ילחצנה במלחמה, שנאמר והבאתה אל תוך ביתך, יכניסה למקום ואח"כ יבעול. (ד) הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה, שלא דברה תורה אלא כנגד היצר, אבל אינו יכול לישאנה אחר כך מפני שהיא גיורת. (ה) וכיצד דין ישראל ביפת תואר, אחרי שיבעלנה ביאה ראשונה והיא בגיותה אם קבלה עליה להכנס תחת כנפי השכינה מטבילה לשם גרות מיד, ואם לא קבלה תשב בביתו שלשים יום, שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, וכן בוכה על דתה ואינו מונעה, ומגדלת את צפרניה, ומגלחת את ראשה כדי שתתגנה בעיניו, ותהיה עמו בבית, נכנס ורואה אותה, יוצא ורואה אותה, כדי שיקוץ בה, ומגלגל עמה כדי שתקבל, אם קבלה ורצה בה, הרי זו מתגיירת וטובלת ככל הגרים. (ו) וצריכה להמתין שלשה חדשים, חדש של בכיה ושני חדשים אחריו, ונושאה בכתובה וקידושין, אם לא חפץ בה משלחה לנפשה, ואם מכרה עובר בלא תעשה שנאמר ומכר לא תמכרנה בכסף, [ואם מכרה] אינה מכורה ומחזיר הדמים, וכן אם כבשה אחר שנבעלה לשם שפחה משישתמש בה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תתעמר בה שלא ישתמש בה. (ז) לא רצתה להתגייר מגלגלין עמה שנים עשר חדש, לא רצתה מקבלת שבע מצות שנצטוו בני נח ומשלחה לנפשה, והרי היא ככל הגרים התושבים, ואינו נושאה שאסור לישא אשה שלא נתגיירה.

Rambam Moreh Nevukhim 3:41מורה הנבוכים ג׳:מ״א

וממה שכלל אותו ג"כ זה הספר דין אשת יפת תאר, וידעת אמרם לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ועם זה יש בכלל זאת המצוה מן המדות הטובות שצריך שיתנהגו בהם החשובים מה שאעיר עליו, והוא שאע"פ שגבר יצרו עליו ולא יוכל לסבול ולכוף את יצרו, צריך שייחדנה במקום נסתר, והוא אמרו אל תוך ביתך, ואין מותר לו שילחצנה במלחמה. כמו שבארו שם שאין מותר לבועלה פעם שניה עד שינוח אבלה ותשקוט דאגתה, ואין מונעין אותה מהתאבל ומן הבכי ולא מהמנע מן הרחיצה, כמו שכתוב ובכתה את אביה ואת אמה, כי לבעלי האבל מנוחה בבכיה ועוררם אבלם עד שיחלשו כחות הגופנים מסבול המקרה ההוא הנפשי, כמו שלבעלי השמחה מנוחה במיני השחוק, ומפני זה חמלה התורה עליה ושם הרשות בידה מכל זה עד שתלאה מן הבכי ומן האבל, וכבר ידעת שהוא בעלה בגיותה, וכן כל השלשים יום תחזיק בתורתה בפרהסיא ואפילו בע"ז ולא יחלקו עליה באמונה עד הזמן ההוא, ועם זה אם לא ישיבנה אל חקי התורה לא תמכר ולא יעבד בה, הנה שמרה התורה קרבת המשגל ואף על פי שהיא בקצת מרי, ר"ל היותה אז גויה, ועם זה אמר לא תתעמר בה תחת אשר עניתה, הנה התבאר מה שבאלה המצות מן המדות הטובות והתבארו סבות כל מצות זה הספר.

Chizkuni Devarim 21:10-14חזקוני דברים כ״א:י׳-י״ד

(י) כי תצא נסמכה כאן לומר שאין דין פרשה זו של חוצה לארץ כדין פרשיות דלעיל שנוהגות בארץ. כי תצא למלחמה במלחמת הרשות הכתוב מדבר שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו. ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכם ה"ג רש"י. (יא) אשת יפת תאר פרש"י אפי' אשת איש וא"ת מנא לן למדרש הא אלא י"ל לא מצינו אשת שאינו דבוק וה"ל למכתב אשה יפת תואר והשתא דכתב אשת ש"מ למדרש אשת איש הוא דאתא סד"א כיון שהיא אשת איש תאסר עליך אפי' אחר כל המעשים המוטלים עליך לעשות לה משום דלבא נמשך אחר בעלה ומכרת היא בקריצותיו וברמיזותיו ואיכא למיחש קמ"ל דאפילו הכי מותרת. ולקחת לפי פשוטו וחשקת, ולקחת אותה לך לאשה כמו שכתוב למעלה רק הנשים והטף תבוז לך. (יב) וגלחה את ראשה כדין מצורע כדרך יוצאים מחול לקדש כמו שעשו הלוים. ועשתה את צפרניה תטול אותם ואין נופל בהם לשון גלוח אלא לשון עשייה ותקון ודומה לו לא עשה רגליו ולא עשה שפמו והיינו אליבא דרבי אליעזר. (יג) והסירה את שמלת שביה לפי שעבדה בהם עבודת כוכבים דוגמא והחליפו שמלותיכם וכל מה שאפשר להעביר מעליה מכל מה שהיה עליה בעוד שהיתה כנענית תעביר כגון שערה וצפרניה. שמלת שביה ואין צ"ל שתרחץ שהרי כבר נאמר אתם ושביכם. ובכתה שהבכי מפכח ומשכח את הצער. את אביה ואת אמה כסבורה היא שמא נהרגו כאשר היא נשבית. ואחר כן תבוא אליה אבל לא קודם לכן שאין דרך ארץ שהיא תבכה ואתה תשחק עמה. (יד) לא תתעמר בה גבי סחורת מכר אדם נופל בו לשון זה וכן והתעמר בו ומכרו. תחת אשר עניתה לעיל קאי ושלחתה לנפשה ולרצונה מאחר שאין אתה רוצה לישאנה די לך ממה שעניתה.

Ramban Devarim 21:11-14רמב״ן דברים כ״א:י״א-י״ד

(יא) אשת יפת תאר – דבר הכתוב בהווה. ובספרי (תצא ה) מנין אפילו כעורה, ת"ל וחשקת בה, אף על פי שאינה יפת תואר. ור"א אמר יפת תואר בעיניו. והנה הוא דבק עם "וראית". והזכיר הכתוב וחשקת בה - שלא יתירנה לו רק מפני החשק בהיות יצרו מתגבר עליו, אבל אם מוצא בעצמו שאין לו חשק בבעילתה אלא שהוא רוצה לקחת לו אשה לא ישא לזו. וכך אמרו בספרי (שם) ולקחת לך לאשה, שלא תאמר הרי זו לאבא הרי זו לאחי. ובגמרא (קידושין כב א) שלא יקח שתי נשים, אחת לבנו ואחת לו, אחת לאביו ואחת לו. והאיסור באותה של בנו אפילו לבדה. (יב) ועשתה את צפרניה – תגדלם כדי שתתנוול, לשון רש"י כדברי רבי עקיבא (יבמות מח א), וכן פירש אונקלוס. והנה לדעתם יהיה "ועשתה" כמו ועשת את התבואה (ויקרא כה כא), כי הצמיחה תקרא עשייה. אבל בספרי (תצא ז) אמר ראיה לדברי רבי אליעזר, ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו (ש"ב יט כה), והיא ראיה גדולה. לכך אני אומר כי כל אלה משפטי אבלות, והכל נמשך אל ובכתה את אביה ואת אמה (פסוק יג), וצוה שתגלח ראשה כדרך האבילות, כענין ויגז את ראשו (איוב א כ) דאיוב, וכן גזי נזרך (ירמיה ז כט), וכן קציצת הצפרנים אבלות כגלוח הראש. ואמר והסירה את שמלת שביה מעליה - כלומר תלבש בגדי אבל, וישבה בביתך – כאלמנה ולא תצא חוץ כלל, ובכתה את אביה ואת אמה – ותעשה כל זה ירח ימים – כי כן דרך האבלים. ועל דעת רבותינו (ספרי תצא יא) שאומרים שהכל לכער את יפיה, צוה שתסיר הבגדים הנאים מעליה, שהגוים ארורים הם בנותיהם מתקשטות במלחמה כדי לזנות אחריהן, ותגלח את ראשה שהוא נוול גדול, ותקוץ הצפרנים כי מנהג הנשים לגדל אותם ולצבעם במיני הפוך והצבעונים. ויקרא הכתוב הקציצה עשייה, בעבור כי שער הרגלים והשפם גם הצפרנים לגדלם יקצצו אותם. והנראה בעיני כי הוא לשון מקוצר, הרגילו לקצר בדבר המובן, וטעמו לא עשה את רגליו ואת שפמו המעשה הנעשה בהם, ירמוז לגלוח שער הרגלים והשפם, או לרחיצת הרגלים עצמן, וכן דעת יונתן בן עוזיאל שאמר לא שטף ית רגליה ולא ספר שפמיה, וכן ועשתה את צפרניה, מעשה הצפרנים. והמפרשים (עיין רש"י בראשית א ז) אמרו כי טעם עשיה תקון, וכן וימהר לעשות אותו (שם יח ז). והטעם בפרשה הזו, מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה, ואין שואלין אותה אם תחפוץ לעזוב דתה ולהתיהד כאשר נעשה בגרים, אבל יאמר לה הבעל שתשמור תורת ישראל בעל כרחה ותעזוב יראתה. וזה טעם ובכתה את אביה ואת אמה, כי תעזוב את עמה ואת אלהיה, והוא מדרשו של רבי עקיבא, אין אביה אלא עבודת כוכבים, כענין שנאמר (ירמיה ב כז) אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני. והכלל, כי היא מתאבלת על עזבה את דתה ותהיה לעם אחר. ויתכן שב"ד מטבילין אותה בעל כרחה כמו שעושים בעבדים, ומפני שאינה מתיהדת כמשפט, הרחיק אותה הכתוב כל הזמן הזה. וטעם האבלות והבכי על דעת רבותינו כדי שתתנוול אולי יעבור חשקו ממנה. ור"א אמר כי נתנה לה התורה זמן כמשפט הבוכים על מת לכבוד אביה ואמה שמתו במלחמה. והרב אמר במורה הנבוכים (ג מא), לחמלה עליה שתמצא מנוח לנפשה, כי יש לעצבים מנוח והשקט בבכייתם ואבלם, ובזמן ההוא לא יכריחנה להניח דתה ולא יבעלנה. ועל דעתי אין הפנאי לחמול עליה, רק שיעקר שם ע"ז מפיה ומלבה, ולכבות עוד גחלת הנדוד והפרוד מאביה ומאמה ומעמה. שאין הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת, כמו שהזכירו רבותינו ז"ל (נדרים כ ב) בממזרים בני גרושת הלב, וכל שכן זאת הצועקת בלבה לאלהיה להצילה ולהשיבה אל עמה ואל אלהיה. והנה כאשר יודיעוה שנכריחנה לעזוב את עמה ומולדתה ותתיהד, נאמר לה תתנחמי על אביך ועל אמך ועל ארץ מולדתך כי לא תוסיפי לראותם עוד עד עולם, אבל תהי אשה לאדוניך כדת משה ויהודית. והנה אז ניתן לה זמן שתבכה ותתאבל כמשפט המתאבלים, להשקיט ממנה צערה ותשוקתה, כי בכל עצב יהיה מותר וניחום אחרי כן. והנה בזמן הזה לקחה עצה בנפשה על הגירות, ונעקר קצת מלבה ע"ז שלה ועמה ומולדתה כי נחמה עליהם, ודבקה באיש הזה שידעה כי תהיה אליו והורגלה עמו. ולכך אמר הכתוב והבאתה אל תוך ביתך – ודרשו (ספרי ז) ביתך ולא אל בית אחר, וכן וישבה בביתך – שתשב כל הזמן הזה בבית שהוא משתמש בו (שם ט), אולי תחפוץ ותתרצה בו. ועל הכלל כי זה כולו בעבור ההכרח, אבל אם רצתה להתגייר בחפץ נפשה בבית דין כמשפט הרי היא מותרת מיד גם לו גם לאביו ולאחיו. וכך אמרו בפרק החולץ (יבמות מז ב), ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, במה דברים אמורים שלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותרת מיד. ואפשר כי בכל השבויות במלחמה נעשה כתורה הזאת, כי מפני היראה תאמרנה להתגייר. ואמר (פסוק יד) ושלחתה לנפשה – שתעשה כרצונה, ולא נכריחנה לשמור דת משה ויהודית. כי המתגיירת ברצון נכריח אותה לשמור התורה, ואם תחלל השבת תסקל, ואם תאכל החזיר תלקה כדין ישראל המשתמד. וגם זאת אם הודית בפיה הגירות בלא הכרח לא נשלח אותה לנפשה, שאפילו נחשב שהיתה גירותה מפני היראה דינה כישראלית גמורה, שכבר העלינו (יבמות כד ב) הלכה כולם גרים הם. (יג) ואחר כן תבוא אליה ובעלתה – אמרו בספרי (תצא יג), אין לך בה אלא מצות בעילה. נתכוונו לומר, שאין קדושי כסף ושטר תופסין בה, וגם הבעילה לא לשם קדושין, שדינה עדיין כעובדת כוכבים שאין קדושין תופסין בה, אלא שיתיר לו בעילתה. ומפני שאמר והיתה לך לאשה – יורה שהיא אשתו גמורה, ואם זנתה תחתיו תדון כאשת איש. וכך אמרו בגמרא במסכת קידושין (כב א), ולקחת לך לאשה, ליקוחין יש לך בה, כלומר אחר המעשים הללו. ובספרי (שם), והיתה לך לאשה, כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע. א"כ היא אשתו לגמרי כי התורה הקנתה אותה לו. ועל דרך הפשט יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת, וזה טעם ואחר כן תבוא אליה ובעלתה. ומה שאמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה – שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה, וכן ואקח אותה לי לאשה (בראשית יב יט). אבל בגמרא במסכת קידושין (כא ב) אמרו שהוא מותר לבוא עליה ביאה ראשונה, וזהו ולקחת לך לאשה, ודרשו (שם כב א) והבאתה אל תוך ביתך מלמד שלא ילחצנה במלחמה, יחברו אותה למעלה ולקחת לך לאשה כשתביאנה אל תוך ביתך. והנה הוא שובה אותה במלחמה, ומביאה אל ביתו ואל עירו ובועל אותה לשבור את לבו הזונה, ואחרי הביאה הראשונה תאסר עליו עד שיעשה לה את כל התורה הזאת, וזה דרך הגמרא במקומות רבים. אבל ראיתי בירושלמי במסכת סנהדרין (עי' ירושלמי מכות ב ו), רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן, תרין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן, אתם אומרים בשם רב יפת תואר לא הותרה אלא בעילה ראשונה בלבד, ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא שנייה אלא לאחר כל המעשים הללו, ואחר כן תבוא אליה ובעלתה אחר כל המעשים האלו. וזהו משמעותו של מקרא. (יד) ושלחתה לנפשה – אמרו בספרי (תצא יד) ולא לבית אביה. ולא ידעתי אם לומר שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלהיה, או לומר שלא ישלחנה לבית אביה על ידי שלוחים כי יסייע ידי עוברי עבירה, אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא, כי אולי תשאר בארץ ותלך אחרי הבחורים ותנשא לאחד מהם. והנה כיון שהכתוב אומר שישלחנה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף ולא יתעמר בה כשפחה, נלמוד שאינה צריכה ממנו גט, אבל הכתוב עשה אותה אשת איש בהיותה עמו וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה. ויתכן כי טעם הכתוב לומר שאם יבעלנה ויחפוץ בה תהיה לו לאשה, אבל אם יבעלנה ולא תהיה ערבה עליו ולא יחפוץ בה כענין אמנון עם תמר (ש"ב יג טו) ישלחנה לנפשה, והכל תלוי בבעילה הזאת. כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבא עליה, אם יחזור וישנא אותה כאיש אשר ישנא את אשתו, כבר נעשית אשתו, והנה היא יהודית ומתגרשת בגט. לא תתעמר בה – כמו והתעמר בו ומכרו (להלן כד ז). ועשאו אונקלוס לשון סחורה. ורבותינו בספרי (תצא טז) ובגמרא (סנהדרין פה ב) יעשו אותם לשון שמוש, והנה הוא לשון אזהרה שלא ישתמש בה כשפחה כלל, ואם נשתמש בה לוקה. והנראה בעיני לפי פשוטו, כי לא תתעמר הוא כמו לא תתאמר, מלשון יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד ד), וכן את ה' האמרת היום (להלן כו יז), וכן ובכבודם תתימרו (ישעיה סא ו), בחלוף האל"ף ביו"ד. וכלם רוממות וגדולה, האמרת היום, רוממת וגדלת אותו להיות לך לאלהים, האמירך היום (להלן כו יח), רומם וגדל אותך על כל העמים להיות לו לעם סגולה, וכולם נגזרו מן בראש אמיר (ישעיה יז ו), יאמר לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה למוכרה ולהשתמש בה כשפחה, וכן יקראו בערבי האדון, אמיר. ושמוש העי"ן והאל"ף כאחד מורגל בלשון, פדעהו מרדת שחת (איוב לג כד), פדאהו, כמו שפירשתי (במדבר יב ד) במלת פתע, וכן מעשה צעצועים (דהי"ב ג י), כמו באל"ף, מן הצאצאים והצפיעות (ישעיה כב כד), הבנים והבנות, כי תרגום כרובים כרביא. ובלשון חכמים, עומדות אומדות, בקיאין בקיעין, עדין אדין, עורכי הדיינין ארכי, עריס אריס. ושנינו (שבת עו ב) חלב כדי גמיעה, ושאלו בגמרא (שם עז א), גמיעה או גמיאה, ותרצו, הגמיאיני נא מעט מים (בראשית כד יז), ואעפ"כ אומרים ממנו מגמע, לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע (שם קיא א). ובמשנה במסכת כלים בתוספתא שנינו מרדא במקום מרדע, ואין מקפידין כלל בחלוף שתי אותיות הללו, וכן במקומות רבים. ורש"י כתב לא תתעמר בה, לא תשתמש בה, בלשון פרסי קורין לעבודה ושמוש עמירה, מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי זאת. וזה אמת, שכן ראיתי בירושלמי תמן צווחין לפעלא טבא עמירא, בפרק אמר רבי עקיבא (שבת פ"ט ה"א) ובפרק כל הצלמים (ע"ז פ"ג ה"ו). ומורגל הוא אף בלשון ארמי, כמו שכתוב במגלת שושן, ושדר מלכא דאתור על כולהון עמירה דנינוה ועל כל דעמרין על יד ימא ועל עמור דכרמלא ודגלעד, ואהפיכו פתגמא דנבוכדנצר כולהון עמורייא דארעא ולא (תדחלון) [דחלון] מיניה, וכן במקומות רבים בספר ההוא יקראו יושבי הארץ "עמורי ארעא" כלומר הנעבדים לארץ והמשתמשין בה. או שצוה מלך אשור על אנשי המלחמה, והם הנקראים "עבדי הארץ" כי הם הנעבדים למלך במלחמותיו הם אנשי מלחמתו ופרשיו, כלשון עבדו את כדלעומר (בראשית יד ד), ועבדו בו גוים רבים (ירמיה כז ז). תחת אשר עניתה – אמרו בספרי (תצא טז) אפילו לאחר מעשה יחידי. והוא מה שהזכרנו (בפסוק יג) שהם סבורים שמותר לבא עליה ביאה ראשונה מיד שהביאה אל תוך ביתו, ומאותה שעה הוא מוזהר עליה בעמור ובמכירה.

R. Yosef ibn Kaspi Devarim 21:12-14ר׳ יוסף אבן כספי דברים כ״א:י״ב-י״ד

(יב) וגלחה את ראשה – צותה התורה שתסיר מעליה מה שהביאה מבית אביה, כשמלתה ואף שער ראשה וצפרניה, ואם תוכל עוד להניח אחת מאבריה היתה מצוה, והכונה בזה כדי שיהיה רשם בנפשה שהיא כאשה אחרת, ותשכח כל בית אביה וקרוביה, ולכן צותה התורה (יג) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים – כי לעולם תנחם עליהם גם בלא זה, אבל בזה הירח תלאה עצמה בבכי ויפג לבה אח"כ, מצורף לזה כי ענין תורתנו לתת לכל דבר חקו, וכל אדם חייב להתאבל על אביו ועל אמו לפחות, ואם התורה צותנו זה לזרים אף כי לנו, ואם נתאבל על אבינו ואמנו כי יעזבונו ויסורו מעלינו, אף כי נתאבל ונבכה אם יסור מעלינו כבוד השם ית' אבינו האמתי. (יד) והיה אם לא חפצת בה – תיכף אחר הבעילה או אחר זמן מה לאי זה סבה שתהיה. לא תתעמר בה – שיעשה ממנה אגודה שישאנה למבור בשוק כאגודת עצים או שבלים, כטעם נושא אלמותיו (תהלים קכ"ו:ו').

Abarbanel Devarim 21אברבנאל דברים כ״א

וראוי שתדע הרמב"ן חשב שהמצות האלו מיפת תאר והבכורה ובן סורר ומורה והתלוי בהן מצות מחודשות. ואין כן דעתי כי הנה בפרשת כי תשא הזהיר על החתון עם האומות באמרו ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן ולכן ראה לבאר פה שכבר נוכל להתחתן בהתר בענין היפת תאר בשיקחנה בשביה. אבל עם התנאים אשר יזכור. וכן בשאר המצות נמצא שנזכרו במה שעבר כמו שהוכיח בכל אחת מהן. וענין המצוה הזאת שאחרי שיצורו על העיר ויקראו אליה לשלום ולא תשלים ויצורו עליה עד רדתה וישללו הנשים והטף אשר בה. אולי יקרה שיראה בשביה אשת יפת תאר בעיניו כמו שפירש ראב"ע ויחשוק בה. וזהו אמרו כי תצא למלחמה על אויביך ואחר המצור נתנו ה' אלהיך בידיך ושבית שביו שהוא אמר למעלה רק הנשים והטף וגו' תבוז לך. ויקרה שתראה בשביה אשת יפת תואר. או אפילו שתהיה כעורה תהיה בעיניך יפה. וחשקת בה באהבה נמרצת שהוא המכונה בלשון חשק עד שלא תוכל להפרד מחשבתך ממנה. הנה יהיה גזרת המאמר ולקחת לך לאשה. רוצה לומר שאם יתקפהו יצרו יבעלנה בעילה ראשונה בגיותה קודם שתתגייר והוא הנזכר באמרו ולקחת לך לאשה. אבל אחרי הביאה הראשונה ההיא לא תוסיף עוד לגשת אליה עד שתעשה לה שבעה דברים: א' שאחרי פטירת רתיחת יצרך והבאתה אל תוך ביתך כי בהיותה ברשותך ותחת ידך יתקרר דעתך ולא יהיה חשקך אליה עצום כמו שהיה קודם אותה ביאה הראשונה. וכבר נמצא בדיני כלה כיוצא בזה בכתובות פרק (קמא דף ד') שאם לא בעל בעילת מצוה היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים אמנם אחר שבעל היא יכולה לישן עמו בחדר. ב' צוה עוד וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה בהיות יופי האשה גדול השער כדי שלא יחמוד לדלת ראשה. וגם תגדל צפרניה כדי שתתנוול. ג' שצוה שתסיר שמלת שביה המהודר והמפואר וידוע שלא ילבש אותה מיד בגדי רקמה רק מבלאות בגדי אשתו הראשונה וכיוצא בהם. ד' צוה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים שתהיה תמיד מצויה במקום שהוא יושב שם ודמעתה על לחיה נכנס ונתקל בה יוצא ונתקל בה. חמישית שלא תהיה חשוקתו רק כאחת הנשים הנשואות לבעליהן כדת משה וישראל ויהיה זה כשתתגייר ועל זה אמר ואחר כן תבא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. ששית והי' אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. הנה ו' הדברים האלה כלם הם דרכים להסיר חשקו מעליה ושלא יקחה לאשה. וגם הדין האחרון הוא מכוון לזה כי כשידע שאם יבא אליה. שוב אינו יכול למכרה ולא להשתמש בה עבודת השפחות יפרוש ממנה כי יש כמה אנשים חביבין עליהם ממונן יותר מהשלמת תאותם לפי שתאותם אל הממון היא הגוברת עליהם. כן ראוי שיפורשו הכתובים האלה כפי דרך חז"ל שאמרו במסכת קדושין פרק קמא (דף כ"א) שהוא מותר לבא עליה ביאה ראשונה שנאמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. האמנם נמצא לחז"ל בירושלמי דמסכת סנהדרין דעת אחר סותר לזה והוא אמרם שם. ר' יוחנן שלח לרבנין דתמן תרין מלין אתון אמרין בשום רב ולית אינון כן. אתון אמרין בשם רב. יפת תואר לא הותר בה אלא בעילה ראשונה בלבד. ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא בעילה שנייה אלא לאחר כל המעשים האלו שנזכרו בפרשה שנאמר ואחר כן תבא אליה ובעלתה. וכפי הדעת הזה ראוי לפרש הכתובים כן. שאין גזרת המאמר ולקחת לך לאשה כדברי המפרשים אבל תהיה הגזרה והבאתה אל תוך ביתך. יאמר כשתצא למלחמה על אויביך ולא תהיה אתה מנצח אבל יתנם ה' אלהיך בידך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל והוא הנותן ביד האויב. הנה עקר מעשיך שתעשה במלחמה הוא השבי והשלל אשר תקח בה וזהו ונתנו ה' אלהיך בידיך ושבית שביו. על דרך מה שאמר (פ' הברכה) ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. וכבר יקרה שתראה בשביה אשת יפת תאר וליפיה תחשוק בה. כי דבר הכתוב בהווה שלא יחשוק האדם כי אם ביפיה. ולקחת לך לאשה. רוצה לומר ותקחנה במלחמה לגורלך בכונה ובדעת לקחת אותה לאשה באחרונה. הנה כשיקרה זה הזהר שלא תבא עליה מיד אחרי שתקח אותה כמנהג הפחותים שיבעלו נשותיהם בכל מקום צנוע או מפורסם ולא יחושו על כבודם דבר. אבל תעשה כן תביאה אל תוך ביתך כי כן ראוי שתבעל האשה בבית בעלה לא בשדה ולא בדרכים. וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה רוצה לומר שתתקנם ותכין עצמה להתגייר ולטהר ותסר את שמלת שביה מעליה שהם בגדי' רעים ומטונפים כי על כן נקראו שמלת שביה שהשבים אותם יסירו מעליהם הבגדי' הטובים וילבישום בלויי הסחבות שהם בגדי השביה על דרך (ירמיה מ"ו) כלי גולי עשי לך. וגם לא תכריחה להיות שמחה כי בהכרח הוא שתרגיש צער פרידתה מקרוביה ולכן הניחה שתבכה את אביה ואת אמה ירח ימים כדי שתמצא מנוח לנפשה כי יש לעצבים מנוחה והשקט בחבלם. כמו שזכר הרב המורה בחלק ג' פרק מ"א. ובזמן ההוא לא תכריחנה להניח דתה ולא תבעלה כי אין ראוי לאדם נכבד לקחת את אשתו ולבא עליה בתוך המלחמה מגואלת בתוך הדם בהיות צועקת מרה ומתאבלת על מתיה אבל אחרי טבילתה וטהרתה וחליפת השמלות ובכית הקרובים תתישב דעתה ומתרצה לבעלה ותשתחוה לו כי הוא אדוניה ותתגייר ברצונה או בעל כרחה. ואחר זה כלו תבא אליה ובעלתה ואז תהיה לך לאשה ותתחייב אליה בכל הדברים שהאדם חייב לאשתו והיא גם כן תשמור דיני אשת איש כלם ולא צוה על הטבילה לפי שכבר נצטוו עליה שנאמר (פ' מטות) אתם ושביכם. והנה נתן לו זמן ירח ימים אולי בתוך הזמן הזה יתחרט ולא יקחנה כי לא יבחר השם יתברך שאיש מבני ישראל ישא אשה מעם נכרי. ואם התיר אותה כאן זה היה מפני המלחמה ולשכך יצר הרע וגם זאת לא תהיה כי אם אחרי הנצחון ושבית השבי לא קודם המלחמה ובתוכה. כי זה ממה שיכשל העם בה כמו שעשה בענין פעור ולזה אמר והיה אם לא חפצת בה. ונתן הסבה תחת אשר עניתה. ואין הענוי בביאה כי אם בגלוח הראש והטבילה והטהרה שעשתה להנשא אליו. והרמב"ן כתב שאמרו והיה אם לא חפצת בה. הוא אחרי היותה לו לאשה שאם ישאנה יגרשנה כדין אשה יהודית.

Biur Devarim 21:12-13ביאור דברים כ״א:י״ב-י״ג

(יב) ועשתה את צפרניה, לשון הרמב"ן תגדלם כדי שתתנוול דברי רש"י כדברי ר' עקיבא, וכן פי' אונקלוס. והנה לדעתם יהיה ועשתה כמו ועשת את התבואה (ויקרא כ"ה כ"א), כי הצמיחה תקרא עשייה, אבל בספרי אמר ראיה לדברי ר' אליעזר לא עשה רגליו ולא עשה שפמו (שמואל ב' י"ט כ"ג), והיא ראיה גדולה, לכך אני אומר כי כל אלה משפטי אבילות הם והכל נמשך אל ובכתה את אביה ואת אמה, יצוה שתגלח את ראשה כדרך האבילות כענין שנאמר ויגז את ראשו (איוב א' כ'), וכן גזי נזרך (ירמיה ז' כ"ט), וכן קציצת הצפרנים אבילות כגלוח הראש, כי מנהג הנשים לגדלם ולצבעם במיני הפוך והצבעונים עד כאן דבריו בקוצר, וכן תרגם המתרגם האשכנזי. והרמב"ם ז"ל פסק כר"ע. (יג) והסירה את שמלת שביה - אף זה מרבה אבילות שהבגדים שיוצאות בם למלחמה היו נאים ומקושטים ביותר. ובכתה את אביה...

Shadal Devarim 21:12, 14שד״ל דברים כ״א:י״ב, י״ד

(יב) והבאתה וגו' – הכוונה כדברי נתיבות השלום, שלא יכריחנה להיות לו לאשה מיד, שעודה מצטערת על פרידתה מבית אביה, אבל יניח לה שתתאבל ותעשה רצונה חודש ימים ואח"כ ייקחנה לו לאשה. והנה גילוח הראש היה סימן אבלות אצל בני קדם: כי כל ראש קרחת וכל זקן גרועה (ירמיה מ"ח ל"ז), וכן והסירה את שמלת שביה היא שמלה של שק שנתנה עליה בבוא האויב בעיר והיתה נקראת שמלת שבי, כי היו לובשים אותה כראותם כי כלתה להם הרעה, והנה מאחר שבדעתך לקחתה לך לאשה, לא תניחה בניוולה, ואע"פ שתניח לה לבכות את בית אביה, תפייסנה בדברים ותודיע לה שאיננה בשביה. ולשון ועשתה את צפרניה אין ספק שענינו תיקון. ואנחנו לא נדע מנהג הימים ההם, ואולי תיקון הצפרנים לאבלות הוא הוא גידולן, שאם היה מנהג האבלים לגדל צפרניהם, גידולן זהו תיקונן. (יד) תתעמר – נ"ל בחילוף אל"ף בעי"ן מל' (תהלים צ"ד ד') יתאמרו כל פועלי און, את ה' האמרת היום (למטה כ"ו י"ז). תחת – זה שאסור לך להתעמר בה הוא חלף ובשכר מה שעיניתה, וכיוצא בזה למטה כ"ב כ"ט.

Hoil Moshe Devarim 21:7הואיל משה דברים כ״א:ז׳

וגלחה את ראשה – אין אנו יודעים משפט הנשים בימי משה כשתהיינה לאיש, על כן לא נוכל להבין על בורין מצות אלה; נראה ברור שמצות "והסירה את שמלת שביה" ר"ל שלא תשב בבית כשפחה בלי החליף הבגדים שעליה ביום ששבוה, וביום ההוא (בהוה בנשים) לא נתקשטה למצוא חן בעיני צריה אבל היתה דואגת לנפש קרוביה, ולבשה הבגדים היותר מכוערים שלה; והאיש טרם בואו עליה ביאה ראשונה ("ואח"כ תבוא אליה ובעלתה") צריך שידבר על לבה ויבטיחנה שכאשת חיקו תהיה לו ולא כשפחה, וא"כ גם גילוח הראש ועשיית הצפרנים לא לנוול תעשה, רק לעשות כדרך יתר הנשים בטרם יבוא יום כלולתיהם; וכשם שהכלה תשב בבית אביה ימים או עשור מיום שנארסה עד יום כלולתיה ובהם היא קצת דואגת בעזבה בית אמה ללכת לבית איש זר, כן היא תבכה את אביה ואת אמה ירח ימים, ואחר ששבעה נפשה בדמעות ותאוה שנית לחיי עדונין, יבוא אליה; וכ"ז למנוע זמה מב"י, ובכבשם עיר או מדינה לא יענו הנשים למלאת חפץ יצרם, אבל אם ימצאו אשה נושאת חן בעיניהם, ימתינו עד שיודע ללבם בבירור אם היא אהבה אמתית וישאוה, או יצר זנות הוא וישלחוה; ומה שכתב והיה אם לא חפצת בה ושלחה לנפשה וגו' ר"ל אפילו אחר זמן אם שבעת בה שלחנה לחפשי, לא כדרך לוקחי עבדים עד קרוב לימינו שקנו להם בכסף אשה יפה לפלגש, וכעבור ימי נעוריה הכריחוה לעבודת פרך, או כאשר שבעו בה מכרוה לחבק חיק אשה אחרת; ברוך אלהינו שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת!